tag:blogger.com,1999:blog-89366846033271126762011-11-28T02:57:39.283+02:00"על משמרתכם הפקדתם יומם ולילה לעמד לימין החולה במצוקתו בכל עת ובכל שעה ושמרתם עד מאוד חיי האדם מרחם אמו והיה שלומו ראש חרדתכם כל הימים"... "והשכלתם להבין לנפש החולה לשובב את רוחו בדרכי תבונות ובאהבת אנוש"... מתוך שבועת הרופא.Doctor Penguinhttp://www.blogger.com/profile/07775602138745181903noreply@blogger.comBlogger45125doctorpinguinhttp://feedburner.google.comtag:blogger.com,1999:blog-8936684603327112676.post-45818598568598793392011-07-22T23:37:00.002+03:002011-07-22T23:41:42.947+03:002011-07-22T23:41:42.947+03:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">עוד יום נמרץ . 9:00 בבוקר, החייאה מתחילה. VT. זה VT? כן. VT. מהר, בודקים דופק. יש דופק. מכת חשמל. כולם לזוז. עדיין VT. אדרנלין. מישהו צועק אטרופין. אטרופין? מה פתאום. אמיודרון. מהר תנו לי אמיודרון. עדיין VT. עוד מכת חשמל. ועוד אחת. לחצי דם יורדים, מקסימום פרסורים. עוד מכה ועוד אדרנלין ועוד אמיודרון. איבדנו אותה.</span><br /> <span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">הבכי של המשפחה קורע לב. אני כבר מכירה אותם מהביקורים היומיומיים. בא לי לבכות יחד איתם. פשוט לשבת שם ולחבק אותם ולבכות. אם הייתי על אזרחי הייתי עושה את זה. אבל אי אפשר. פנים חתומות. לא תיארתי לעצמי שאצליח לא להזיל דמעה. הצלחתי. ואו, איזה קור רוח.</span><br /> <span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">קוראים לי דחוף לחדר 17. החולה מוריד סטורציה. בדיוק בזמן לעזור לי לא להתחיל לבכות. אני רצה. זה לוקח שעה אבל אני מצליחה לעזור לו. הוא יותר טוב, בינתיים.</span><br /> <span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">צהריים כבר? אני לא רעבה. צמאה קצת אולי.</span><br /> <span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">החולה הצעיר ביותר שלי מעלה חום, מתנשם. אנחנו נאלצים להנשים אותו. המראה של נער צעיר עם טובוס אף פעם לא יסתדר לי. משהו לא מסתדר לי.</span><br /> <span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">היום נמשך ואני קצת מאבדת אחיזה. מנסה להאחז במחברת המשימות שלי כדי לשמור על איזשהוא רוגע בתוך הכאוס של המחלקה.</span><br /> <span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">היום נגמר. חוזרת הביתה. בטלויזיה מתמחים שבתו היום רעב. ואלה, לא אכלתי כלום היום באמת.</span><br /> <span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><br /> </span><br /> <span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: large;"><br /> </span><br /> <iframe allowfullscreen="" frameborder="0" height="349" src="http://www.youtube.com/embed/ebfF7u_27fc" width="425"></iframe><br /> <br /> </div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8936684603327112676-4581859856859879339?l=doctorpinguin.blogspot.com' alt='' /></div>Doctor Penguinhttp://www.blogger.com/profile/07775602138745181903noreply@blogger.com0http://doctorpinguin.blogspot.com/2011/07/blog-post.htmltag:blogger.com,1999:blog-8936684603327112676.post-88054003890669852252011-01-30T01:46:00.009+02:002011-01-30T02:37:14.408+02:002011-01-30T02:37:14.408+02:00<span style="font-family:arial;">עברה שנה שלמה... לא יאומן. זו כמעט חוצפה מצידי לחזור ולכתוב כאן. השעה 2 בלילה ומתוך תמהיל של עייפות ובדידות חשבתי על הבלוג שלי, זה שפעם היה לי, כלומר זה שעדיין יש לי אבל הוזנח עד שנשכח.<br />בזמן שלא הייתי כאן, קרו לי המון דברים. בעיקר דבר אחד גדול ומשמעותי מאוד. נולד לי ילד :) אני חושבת שזה ללא ספק הדבר הכי הכי אופטימי ושמח שתקראו בבלוג שלי.<br />לפני שנמשיך, מוזיקת רקע:<br /></span><br /><iframe class="youtube-player" title="YouTube video player" src="http://www.youtube.com/embed/VjRVbAFPjqo" frameborder="0" width="480" height="390" type="text/html"></iframe><br /><br /><span style="font-family:arial;">אז... <strong>אני אמא</strong>. מוזר לראות את זה כתוב.<br />אמרתי לכם לא פעם שהכתיבה כאן היא סוג של תרפיה בשבילי. כשנכנסתי להריון (ממש לפני שנה) הפסיכולוגית שהיתה לי אז אמרה לי שהריון הוא לא תקופה טובה לטיפול. בהריון כל ההוויה מרוכזת בהריון. טיפול מחייב ניתוח רגשות ומחשבות ומצריך המון אנרגיות נפשיות שבהריון פשוט מופנות במלואן לעובר. מי מכן שהייתה בהריון בטח זוכרת את העמימות הרגשית כלפי מה שלא קשור בהריון. זה בדיוק מה שקרה לי. אז הפסקתי ללכת לפסיכולוגית שלי. ובגלל זה כנראה גם הפסקתי לכתוב כאן. ( מעבר לזה שפשוט היה לי קשה להישאר ערה אחרי שמונה בערב- בתחילה בגלל ההריון ובהמשך בגלל חוסר שינה בלילות וטיפול אינטנסיבי בתינוק מתוק)<br /><br />אבל הנה, חזרתי. האם זה אומר שחזרתי לעצמי? האם האנרגיות הנפשיות שלי הן שוב בבעלותי הבלעדית? כנראה שלא. כנראה שהדברים אף פעם לא יחזרו להיות ממש כמו שהם היו. הכל שונה ומשונה. משונה טוב. משונה חדש.<br />ההריון והלידה והתינוק </span><span style="font-family:arial;">הם דברים כל כך עצומים. אני לא חושבת שאפשר בכלל להעביר חוויה כזאת בכתיבה. ואם כן, אני לא חושבת שאני מספיק מוכשרת לכך. </span><br /><span style="font-family:arial;">אבל אני מבטיחה לנסות ולהעביר כאן חלק מהדברים שאני מרגישה. אחרי הכל, בשביל זה חזרתי.<br /><br />התגעגעתי, מבטיחה לכתוב שוב בקרוב :)<br /></span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8936684603327112676-8805400389066985225?l=doctorpinguin.blogspot.com' alt='' /></div>Doctor Penguinhttp://www.blogger.com/profile/07775602138745181903noreply@blogger.com0http://doctorpinguin.blogspot.com/2011/01/blog-post.htmltag:blogger.com,1999:blog-8936684603327112676.post-56283669460272866942010-01-15T17:50:00.008+02:002010-01-15T18:37:34.077+02:002010-01-15T18:37:34.077+02:00<span style="font-family:arial;">שישי בערב. שעת בין ערביים. <strong>השעה האהובה עליי ביותר בשבוע.</strong> </span><br /><div><span style="font-family:arial;">שקט, השמיים הולכים ונעשים כתומים, האויר נעשה נקי. וכולם יודעים שזהו, אפשר לנוח. יש לפחות עוד יום וחצי להרפות.<br />הכל בשעה הזו נראה נקי, נעים.<br />ולמרות שאני לא גרה באזור הכי דתי בבאר שבע, עדיין רואים הרבה אנשים הולכים לבית הכנסת מהחלון. ולי זה עושה טוב.<br /><br /><strong>אני לא יודעת למה, אבל היום נזכרתי דווקא בשיר הזה בשעת בין ערביים:<br /></strong></span><span style="font-family:arial;"><span style="color:#cc6600;"><a href="http://www.youtube.com/watch?v=PthjTq5ok0M" target="_blank"><strong><span style="color:#cc6600;">יוסי בנאי- ערב עירוני</span><span style="color:#cc6600;"> </span></strong></a> (תלחצו כדי לשמוע :)</span></span></div><span style="font-family:arial;"><strong><span style="color:#cc6600;"><br /><div>"גופי נקטן ומתנמך, </div><div>אבל ראשי כל כך גבוה.. </div><div>עד שאפילו אם אלך לא אתבונן לאן אבואה"...</div><br /><div></span></strong>זה שיר מאוד עצוב. לכאורה מתנגש עם התחושה הטובה של השעה הזו. אבל הוא לא יצא לי מהראש.<br />אולי כי התמלאתי נוסטלגיה. יש משהו בשעה הזו שממלא אותי מחשבות על פעם. וזה שיר שמתחבר לי להמון דברים ואנשים שכבר הרבה מאוד זמן לא דיברתי איתם. פעם שרתי אותו המון. לא לעצמי באמבטיה, אלא באמת. בטקסים. ( עוד אחד מתחביביי המוזנחים- שירת טקסים :) ... מדי פעם, בעיקר סביב ימי ההולדת שלי, אני מתמלאת בתחושות נוסטלגיות עזות שמנסות לשכנע אותי לחדש כל מיני קשרים שהתנתקו. אז היום ממש רחוק מיום ההולדת שלי, ובכל זאת התחושה הזו אופפת אותי. תפסה אותי לא מוכנה ( בד"כ סביב יום ההולדת אני מלאת מנגנוני הגנה שמצהירים בנחישות למה זה ממש מיותר לחדש קשרים כאלה). off gards כמו שאומרים. נראה מה יהיה עם זה :) </div><br /><div>בכל מקרה, מזל שסופ"ש. אי אפשר לחדש קשרים כאלה <strong>out of the blue</strong> בסופ"ש :)<br /><br /><span style="color:#3333ff;"><strong>שתהיה לכולכם שבת שלום, נקייה ונעימה עד מאוד...</strong><br /></span></span></div><br /><a href="http://2.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/S1CVAPQjovI/AAAAAAAAHUM/fitKs_mNf7U/s1600-h/%D7%97%D7%95%D7%A4%D7%A9%D7%94+%D7%91%D7%A6%D7%A4%D7%95%D7%9F+234.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5427001382309962482" style="WIDTH: 300px; CURSOR: hand; HEIGHT: 400px" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/S1CVAPQjovI/AAAAAAAAHUM/fitKs_mNf7U/s400/%D7%97%D7%95%D7%A4%D7%A9%D7%94+%D7%91%D7%A6%D7%A4%D7%95%D7%9F+234.jpg" border="0" /></a><br />התמונה צולמה בנמל קיסריה ביולי...<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8936684603327112676-5628366946027286694?l=doctorpinguin.blogspot.com' alt='' /></div>Doctor Penguinhttp://www.blogger.com/profile/07775602138745181903noreply@blogger.com2http://doctorpinguin.blogspot.com/2010/01/blog-post_15.htmltag:blogger.com,1999:blog-8936684603327112676.post-58481726488475510012010-01-12T20:06:00.003+02:002010-01-12T20:15:45.559+02:002010-01-12T20:15:45.559+02:00<span style="font-family:arial;">היום שוב נפגשתי עם המוות. </span><br /><div><span style="font-family:arial;"></span></div><br /><div><span style="font-family:arial;">הוא הגיע בצורת איש קשיש, מחוסר הכרה ומונשם, שלא עמד יותר בעול הזיהום שפשט על גופו. </span></div><div><span style="font-family:arial;"></span> </div><div><span style="font-family:arial;">"רוצה לבוא לראות פרוטוקול קביעת מוות?" ... בטח. זה חשוב ממש שאני אדע לעשות את זה. הרי עוד רגע אני אצטרך לעשות את זה לבד. באתי. </span></div><br /><div><span style="font-family:arial;"></span></div><div><span style="font-family:arial;">אחר כך חזרתי הביתה. והרגשתי שאין לי אוויר. ושאני אוהבת. אוהבת את בעלי. את המשפחה שלי. את המחשב שלי. מוזיקה. כמה מעולה זה מוזיקה. </span></div><br /><div><span style="font-family:arial;">אני אוהבת לחיות. </span></div><br /><div></div><a href="http://1.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/S0y8AFXedwI/AAAAAAAAHUE/lsK72uO46_4/s1600-h/1003818_Land.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5425918360701269762" style="WIDTH: 382px; CURSOR: hand; HEIGHT: 289px" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/S0y8AFXedwI/AAAAAAAAHUE/lsK72uO46_4/s400/1003818_Land.jpg" border="0" /></a><br /><div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8936684603327112676-5848172648847551001?l=doctorpinguin.blogspot.com' alt='' /></div>Doctor Penguinhttp://www.blogger.com/profile/07775602138745181903noreply@blogger.com2http://doctorpinguin.blogspot.com/2010/01/blog-post_12.htmltag:blogger.com,1999:blog-8936684603327112676.post-65652376658018310302010-01-02T16:09:00.008+02:002010-01-02T17:13:23.998+02:002010-01-02T17:13:23.998+02:00<span style="font-family:arial;">מוזיקה: </span><a href="http://www.youtube.com/watch?v=NSUMYjgDO3E" target="_blank"><span style="font-family:arial;color:#cc6600;"><strong>Falling Slow- Glen Hansard, Markéta Irglová</strong></span></a><span style="font-family:arial;">, </span><span style="font-family:arial;">מתוך <strong>ONCE</strong>.</span><br /><div><span style="font-family:arial;"></span></div><br /><div><span style="font-family:arial;">ראיתי היום את הסרט <strong>ONCE</strong> עם בעלי. מאז שעברנו לממיר החינמי כמו שאתם יודעים, הפסקנו פחות או יותר לראות טלויזיה ועכשיו יש ללפטופ שלנו מקום של כבוד על שולחן הסלון, כולל רמקולים והכל. וזאת הזדמנות מעולה להתכרבל בשבת ביחד על הספה ולראות סרטים. אז ראינו את ONCE. סרט מדהים מ- 2006. המוזיקה בטח מוכרת לכם. הפסקול המלא הוא <strong>פשוט תענוג</strong>. ונמצא </span><a href="http://www.youtube.com/watch?v=VBLDP0Etp3Y" target="_blank"><span style="font-family:arial;"><span style="color:#cc6600;"><strong>גם ביו טיוב אם אתם רוצים טעימה.</strong></span> </span></a></div><br /><div></div><div><span style="font-family:arial;">אני כל כך נהנית מסופי שבוע כאלה. רגועים ומכורבלים. וככל שעוברות השעות לכיוון מוצאי השבת אני מרגישה מועקה הולכת ומתגברת. מפחדת ממחר. אני מגיעה מחר למקום חדש, מלא צפיות ומלא באנשים שאני מאוד מעריכה ומאוד מכבדת. ויחד עם הכבוד וההערכה קיימת גם תחושה של איום מסויים. תחושה שאני במבחן. גם אם לא באופן רשמי. וזה מעיק. </span></div><br /><div><span style="font-family:Arial;"></span></div><div><span style="font-family:Arial;">אתמול נפטר חולה במחלקה. לא אני קיבלתי אותו אבל הגעתי לראות אותו כשהרופא הבכיר יותר קיבל אותו. כל הדופמין בעולם לא עזר ( דופמין- חומר שנותנים להעלאת לחץ הדם. שייך לקבוצת הקטכולאמינים- אליה שייך גם האדרנלין. נותנים אותו בד"כ לחולים שברור שמצבם קשה). הוא נפטר תוך משהו כמו 10 דקות. אני זוכרת בדיוק איך הוא נראה. </span></div><br /><div><span style="font-family:Arial;"></span></div><div><span style="font-family:Arial;">בארוחת הערב המשפחתית ביקשו שאספר חוויות מבית החולים. "קוריוזים" כמו שאמר חמי. לא ידעתי פשוט איך להסביר להם שכל מה שקורה בבית החולים מציף אותי ברמות כאלה שאני לא מצליחה לעבד אפילו לא עם עצמי. שעדיף להשאיר לא מעובד. איך אני אסביר לכם, זה פשוט שיש לי קופסה מסויימת בלב, בגודל מסויים ועליה כתוב " בית החולים". יש דברים שמצליחים להיכנס אליה ויש מה שלא. אני נזהרת מאוד כי אני יודעת שהמקום בה מוגבל ושאם היא לא תצליח להיסגר בסוף כל יום זה יכאב מאוד לשאר חלקי הלב. אז מה שיש לו מקום נכנס. ועל מה שלא אני מוותרת. נותנת לו לעבור לידי. מתנצלת קלות על כך שלא אוכל לקבל אותו לקופסה. וממשיכה לעבוד. וזה לא כזה פשוט לפתוח ככה סתם את הקופסה לפי בקשה. אני עושה את זה לפעמים עם חברים, ועם בעלי, וכאן, מדי פעם, כדי לפנות בה מקום לדברים חדשים. </span></div><br /><div><span style="font-family:Arial;">השבת הזו כל כך נעימה. אני חושבת שאני אלך לראות עוד קצת טלויזיה בלפטופ. ולאכול קצת שוקולד. </span></div><br /><div><span style="font-family:Arial;"></span></div><a href="http://2.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/Sz9dHLV4IeI/AAAAAAAAHT8/8ndfnKmte18/s1600-h/Little-Penguins-Snow-Widescreen-Wallpapers-1920-1200.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5422154854262383074" style="WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 250px" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/Sz9dHLV4IeI/AAAAAAAAHT8/8ndfnKmte18/s400/Little-Penguins-Snow-Widescreen-Wallpapers-1920-1200.jpg" border="0" /></a><br /><div><span style="font-family:Arial;"></span></div><div><span style="font-family:Arial;"></span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8936684603327112676-6565237665801831030?l=doctorpinguin.blogspot.com' alt='' /></div>Doctor Penguinhttp://www.blogger.com/profile/07775602138745181903noreply@blogger.com0http://doctorpinguin.blogspot.com/2010/01/blog-post.htmltag:blogger.com,1999:blog-8936684603327112676.post-50869926885216462872009-12-31T17:24:00.005+02:002009-12-31T17:49:20.501+02:002009-12-31T17:49:20.501+02:00<span style="font-family:arial;">חזרתי היום הביתה מ-ל-א-ת הערכה לכמה רופאים שפגשתי לאחרונה.<br />רופאה מסויימת אחת שהייתה לי זכות להיות בחברתה הרבה לאחרונה, הזכירה לי שהמקצוע שלנו הוא חשוב ביותר, אבל שיש עוד כל כך הרבה דברים מסביב. הזכירה לי לדאוג לעצמי. הזכירה לי ללכת להצגות ולתערוכות. הזכירה לי לא להזניח את התחביבים שלי מדי. הזכירה לי שאני אנושית ושמותר לי להיות. והזכירה לי שהדבר הכי חשוב הוא משפחה. ואח"כ חברות וקולגיאליות בין אנשי הצוות הרפואי. ואח"כ התקדמות מקצועית. </span><br /><span style="font-family:arial;">אני אתגעגע אליה מאוד. ובטח עוד ניפגש. אבל לבינתיים התחשק לי לפסטט </span><br /><span style="font-family:arial;">(מילה חדשה שהמצאתי כרגע.. יעני, to post) את השיר הזה:<br /></span><br /><object height="344" width="425"><param name="movie" value="http://www.youtube.com/v/ia-TJbyxIBE&amp;hl=en_US&amp;fs=1&amp;"><param name="allowFullScreen" value="true"><param name="allowscriptaccess" value="always"><embed src="http://www.youtube.com/v/ia-TJbyxIBE&hl=en_US&fs=1&" type="application/x-shockwave-flash" allowscriptaccess="always" allowfullscreen="true" width="425" height="344"></embed></object><br /><br /><span style="font-family:arial;">תצחקו עליי בטח אבל זה <strong>הרינגטון של הסלולרי שלה</strong> <strong>:)</strong></span><br /><span style="font-family:arial;">ולמה זה בכלל ראוי לציון? </span><br /><span style="font-family:arial;">היא הגדירה אותו כצלצול של הסלולרי שלה רק כי <strong>הבן שלה</strong> מעריץ את הלהקה הזו, וזה מזכיר לה אותו כל היום. גם שומר המסך שלה הוא הלהקה הזו, והיא גם היתה בהופעה שלהם איתו. וכל יום היא מדברת עם הבן לפחות פעם אחת. גם אם אין זמן בכלל. ותאמינו לי שהיא רופאה בעמדה<strong> מאוד</strong> בכירה ועובדת ממש קשה. אבל <strong>יש דברים חשובים ויש דברים עוד יותר חשובים</strong>. </span><br /><span style="font-family:arial;">אז זהו.. <strong>זה שיר שלעד יזכיר לי פרופורציות</strong>. ואני אוהבת אותו בגלל זה. </span><br /><span style="font-family:arial;">ותודה לה :) </span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8936684603327112676-5086992688521646287?l=doctorpinguin.blogspot.com' alt='' /></div>Doctor Penguinhttp://www.blogger.com/profile/07775602138745181903noreply@blogger.com2http://doctorpinguin.blogspot.com/2009/12/blog-post_31.htmltag:blogger.com,1999:blog-8936684603327112676.post-67150325363315672012009-12-24T17:04:00.012+02:002009-12-24T19:46:24.901+02:002009-12-24T19:46:24.901+02:00<a href="http://2.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SzOOOr--KOI/AAAAAAAAHRo/ZwANUpUXhB0/s1600-h/steven_spielberg_et_go_home.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5418831159632996578" style="WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 393px" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SzOOOr--KOI/AAAAAAAAHRo/ZwANUpUXhB0/s400/steven_spielberg_et_go_home.jpg" border="0" /></a><br /><div><br /><div><span style="font-family:arial;">יש ימים שבהם אני מרגישה פשוט <strong>עב"מ</strong>. </span><span style="font-family:arial;">קשה לי להסביר את זה בצורה שתהיה בהירה. </span><span style="font-family:arial;">זו תחושה של מוזרות, זרות, חוסר התאמה. חוסר נוחות. </span><span style="font-family:arial;">באופן ריאלי אני יודעת שלא ככה זה נראה מן הצד.אבל ההרגשה קיימת ואני לא מצליחה להפטר ממנה. </span><span style="font-family:arial;">היום היה לי יום כזה. חבל שאין מילה בעברית ל <strong>awkward...</strong> פירוש המילה במילון הוא "מוּזָר, מֵבִיךְ; מְגֻשָּׁם, גַּמְלוֹנִי, גָּלְמָנִי; מְסֻכָּן" אבל זה לא ממש ממחיש למה אני מתכוונת... מה עושים עם זה? לא ממש יודעת. אין לי גם מושג למה אני מרגישה ככה. אני רק רוצה שזה יעבור. </span></div><br /><div><span style="font-family:Arial;"></span></div><span style="font-family:arial;">בימים האחרונים אני חווה את מה שכבר הגדירו לי כ"שטוזה" שכל הרופאים הצעירים חווים. הרגשה של המון אסימונים שנופלים בו זמנית ומציפים אותי. </span><br /><div><span style="font-family:arial;">פתאום אתה מבין איפה אתה <strong>באמת</strong> נמצא. ואיפה אתה הולך <strong>להמשיך</strong> ולהיות. וכמה סבל וכמה מחלות נוראיות יש במקום הזה. <strong>בית החולים</strong>. קוראים לו ככה כי אנשים בו באמת חולים. <strong>כולם חולים</strong>. הם לא תשבצים אינטלקטואליים שאתה צריך לנסות ולפתור. הם לא קבלות שאתה צריך להגיש. הם לא דברים שצריך לקרוא בספר כדי להצליח במבחן. <strong>הם</strong> <strong>חולים</strong>. וכואב להם. מאוד. ידעתי את זה כבר הרבה קודם. זה לא היום הראשון וגם לא השני שלי במחלקות. אבל פתאום זה מחלחל אצלי ברמות אחרות. פתאום זה אמיתי כל כך עד בכי. האישה עם הסרטן הגרורתי שעצמותיה מתפרקות. החיילת הצעירה והמבועתת עם הדימום המוחי. הילד עם האצבע הקטועה. האישה שכמעט ונפחה נשמתה כשליוותי אותה מהמיון למחלקה בידיים רועדות כי ידעתי שמשהו כזה יכול לקרות. ולא קרה בסוף. אבל כנראה עוד יקרה, מתישהוא. המוות. כל יום מתים בבית החולים. ולכולם יש סרטן. לכולם. כל כך הרבה סרטן. וזו מחלה נוראית. ואתה יודע את זה, ומעמיד פנים שהכל יהיה בסדר. כי אתה חייב. ואתה מזדהה כשחבר מספר לך בחדר האוכל שמתו לו 2 חולים בתורנות. וישר אתה שואל אם זה היה צפוי או חדש. והוא אומר שצפוי. ואז עוברים לדבר על "הישרדות". כמה אירוני שדווקא על הישרדות... וזה בסדר. הרי אי אפשר<strong> באמת</strong> להרגיש את הכל כל הזמן. אי אפשר לעבוד ככה כמו שהמציאות דורשת מאיתנו. אי אפשר להישאר 24 שעות ער ועל הרגליים ולתפקד במרץ כשאתה כל כך עצוב.</span></div><br /><div><span style="font-family:Arial;">התחושה הזו של <strong>משחק תפקידים</strong>. אתה משחק את תפקיד הרופא. עושה מה שלמדת. ואיך שכתבו בספרים. ואיך שמצאו במחקר כזה או אחר. אבל אתה מאוד קטן ביחס למוות. אתה עושה את המקסימום שלך. ובכל זאת, זה לא מספיק. זה לא טוב מספיק. הכאב חוזר. או המחלה מתקדמת. ואתה בעצם די חסר אונים. <strong>תסכול</strong>. </span></div><div><span style="font-family:Arial;">אני לא מדברת כאן על אובדן אמונה ברפואה. אני מאמינה ברפואה עד עמקי נשמתי. אני חושבת שיש דברים נפלאים שהרפואה יודעת לעשות. <strong>להקל</strong>. ולעיתים לפתור לחלוטין. <strong>לרפא</strong>. ואני אמשיך להיות רופאה. כי זה חלק ממני. זאת אני. אבל ההתפכחות הזו- יש דברים שאי אפשר לרפא, היא כמעט לא ניתנת לעיכול. והעצבות הזו, על כל הסבל סביבי. שהוא אמיתי. ולא בספרים. ולא רק חלק מיום ארוך או תורנות שצריכה להסתיים. הם נשארים חולים גם אחרי שאני הולכת הביתה. ולפעמים הם מתים. <strong>זה קשה לי כל כך.</strong> </span></div><br /><a href="http://4.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SzOLrAVKOwI/AAAAAAAAHRg/AQtwih9w5co/s1600-h/statoscope.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5418828347596225282" style="WIDTH: 175px; CURSOR: hand; HEIGHT: 131px" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SzOLrAVKOwI/AAAAAAAAHRg/AQtwih9w5co/s400/statoscope.jpg" border="0" /></a><br /><div><span style="font-family:Arial;"></span></div><br /><div></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8936684603327112676-6715032536331567201?l=doctorpinguin.blogspot.com' alt='' /></div>Doctor Penguinhttp://www.blogger.com/profile/07775602138745181903noreply@blogger.com6http://doctorpinguin.blogspot.com/2009/12/blog-post_24.htmltag:blogger.com,1999:blog-8936684603327112676.post-89392539271672777492009-12-19T17:57:00.019+02:002009-12-19T19:44:32.420+02:002009-12-19T19:44:32.420+02:00<span style="font-family:arial;">אני מקווה שאני לא הופכת את הבלוג הזה לבלוג יותר מדי <strong>ג. יפית</strong>י, עם כל ההמלצות האלה לאחרונה... אבל זה כיף לי לשתף כאן בדברים שעושים לי טוב- זאת הייתה מטרתנו הבסיסית הרי :) </span><br /><span style="font-family:Arial;"></span><br /><span style="font-family:arial;">חשוב לי שוב להדגיש שהמניע הוא ממש לא פירסומי ושאני לא מקבלת שום תגמולים... עד כמה שאני מפרגנת לבלוגים באופן כללי, יש משהו קצת מעיק ופחות כנה בבלוגים שמפוצצים בתכנים שיווקיים. גם אני חטאתי בהוספת google adds בסרגל הצד כשרק התחלתי לכתוב כאן. אז עדיין לא ממש הבנתי איך העולם הוירטואלי הזה עובד ( וגם היום אני לא בטוחה שאני מבינה עד הסוף) זו הייתה אחת האופציות בהגדרות שסימנתי עליה V בלי לגמרי להבין מה זה אומר :) אבל זה בעיניי בסדר, גם בבלוגים אחרים, כי זה נמצא תחת כותרת של תוכן שיווקי-פרסומי, ואתה יודע שזה מה שזה, ויכול לבחור אם לקרוא את זה או להתעלם. זה מאוד מאוד שונה מתכנים שיווקיים שמועלים בתחפושת של פוסט אישי :) </span><br /><span style="font-family:arial;"></span><br /><span style="font-family:arial;">זה מזכיר לי </span><span style="font-family:arial;"><a href="http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3819705,00.html"><span style="color:#cc6600;"><span style="font-size:130%;"><strong>נקודה שעוררה סערה</strong> <strong>קטנה</strong></span></span></a> </span><span style="font-family:arial;"><strong><a href="http://way2yellow.blogspot.com/2009/12/blog-post_17.html"><span style="font-size:130%;color:#cc6600;">בעולם בלוגי האופנה לאחרונה</span></a></strong> (וכידוע לכם אני מאוד אוהבת בלוגי אופנה, ראו <a href="http://doctorpinguin.blogspot.com/2009/11/blog-post.html"><strong><span style="color:#cc6600;">פוסטים קודמים</span></strong></a>) </span><br /><span style="font-family:arial;">אני חושבת שכל התענוג בקריאת הבלוגים האלה הוא הצצה לטעם האישי של מישהו אחר. מה שמוגדר בפי עיתונאי אופנה כהצגת מלבושיה האישיים של הבלוגרית בצורה לא מקצועית, בעיניי הוא מהות העניין. או אם לצטט את אחד הטוקבקים המוצלחים יותר לכתבה הנ"ל:<strong> "הבלוגים הם</strong> <strong>מתנת הטכנולוגיה לאדם היצירתי שמחפש מקום להביע את עצמו, בכל תחום".</strong> כמו שאני חלילה לא מתיימרת להציג את עצמי כאן כמבקרת מוזיקה או סרטים או מתכונים מקצועית, אלא פשוט כותבת על מה שעושה לי טוב, ככה (לדעתי ומבלי לנסות לדבר בשמן) בלוגריות האופנה לא מתיימרות לדון בהיסטוריה של האופנה או לבקר אופנה בצורה שאמורה לבוא על חשבון המבקרים המקצועיים. הן מביעות את דעתן, ואת טעמן האישי. ומותר להן. ויש לציין שרבות ורבים מהם הם אנשים שכן יש להם נגיעה בעולם האופנה או העיצוב באופן מקצועי לגמרי. אבל בלי קשר, מי שנהנה לשמוע את דעתם האישית ולקבל השראה מטעמם האישי, קורא. ומי שלא- לא. ומי שרוצה לקרוא ביקורת על התצוגה האחרונה של גוצ'י- יכול לבחור אם לקרוא אותה בווג, או לקרוא את מה שבלוגרית מסויימת חשבה עליה. בעיניי לפחות, האופציה השנייה היא יותר נגישה ויותר מעוררת הזדהות. אז היא אולי קצת ( אם כי לא תמיד), פחות מקצועית ומהקצעת. אבל אני לאו דווקא מחפשת מקצועית ומהקצעת. אני כולה ד"ר פינגווין. נראה לי שהנקודה ברורה :) </span><br /><span style="font-family:Arial;"></span><br /><span style="font-family:Arial;">ואם נחזור לכותרת- הרי לכם דעתי הלא מקצועית והלא מהקצעת, על הדיסק של <strong>ארז לב</strong> <strong>ארי:</strong> </span><span style="font-family:Arial;">תקשיבו, אחת הפנינים! </span><br /><span style="font-family:Arial;">הלכתי השבוע להופעה של <strong><span style="font-size:130%;color:#cc6600;">ארז לב ארי ומאיר בנאי</span></strong> במשכן החדש לאומנויות הבמה בבאר שבע. קודם כל, חשוב לי להגיד לכם שאני ממש <strong>ממש</strong> גאה במשכן החדש הזה ובמה שראש העיר שלנו עושה איתו. יש המון הופעות והצגות שוות והכל ממש קרוב וזה כיף שלא חשבתי שיוכל להיות חלק מחיי בבאר שבע. </span><br /><span style="font-family:Arial;"><strong>לא חייבים כבר לסוע לקאמרי :)</strong> </span><br /><span style="font-family:Arial;"></span><br /><span style="font-family:Arial;">ההופעה הייתה חוויה. <strong><span style="font-size:130%;color:#cc6600;">ארז לב ארי</span></strong> נתן את כל השירים מהדיסק במשך שעה וחצי של <strong>תענוג צרוף</strong>. איכות השירה, איכות הגיטרות, הכינור. מצמרר. חוויה כזו לא היתה לי מאז ההופעה האחרונה של אהוד בנאי. אתם מבינים שיום אחריה לא הייתה שום ברירה אלא לרכוש את הדיסק לאלתר! </span><span style="font-family:Arial;"></span><br /><br /><span style="font-family:Arial;"><a href="http://2.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/Sy0J2_AzyUI/AAAAAAAAHRY/7iU0hSLvmZU/s1600-h/%D7%90%D7%A8%D7%96+%D7%9C%D7%91+%D7%90%D7%A8%D7%99.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5416996767028988226" style="WIDTH: 300px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/Sy0J2_AzyUI/AAAAAAAAHRY/7iU0hSLvmZU/s400/%D7%90%D7%A8%D7%96+%D7%9C%D7%91+%D7%90%D7%A8%D7%99.jpg" border="0" /></a></span><br /><span style="font-family:Arial;"><br />בהמשך ההופעה, הגיע <strong><span style="font-size:130%;color:#cc6600;">מאיר בנאי</span></strong>, שנתן כמה שירים מהדיסק החדש שלו- שהם לדעתי מעט משונים, אבל נהניתי לשמוע את המילים המוכרות של תפילת נעילה בקול הקסום של מאיר.<strong> תכלס, מה זה התגעגענו אליו.</strong></span><br /><span style="font-family:Arial;">בשלב מסויים הוא עבר לשירים הישנים והטובים וזה הלך ונעשה מעולה מרגע לרגע. קצת הציק לי לפרקים שהוא לא שר את השירים כמות שהם, אלא נתן מעין פלייבק לעצמו. אני מניחה שהוא עשה זאת כדי ליצור עניין או לא לחזור על עצמו. אבל אנחנו רצינו שהוא יחזור על עצמו. <strong>התגעגענו אליו, כבר אמרתי?</strong> </span><br /><span style="font-family:Arial;">לקראת סוף ההופעה, הוא שר את "גשם" ואת "שער הרחמים", שהם שני השירים שאני <strong>ה-כ-י אוהבת ב-ע-ו-ל-ם.</strong> והוא שר אותם כמו שהם. כמו פעם. עם הגיטרה ואח"כ על הפסנתר. והייתה לי צמרמורת. ב"גשם" די כבר בכיתי. היה כל כך קתרטי. </span><br /><span style="font-family:Arial;"></span><br /><span style="font-family:Arial;"></span><a href="http://4.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/Sy0J2jEKPbI/AAAAAAAAHRQ/MaDhY03M6c8/s1600-h/530.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5416996759526849970" style="WIDTH: 300px; CURSOR: hand; HEIGHT: 225px" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/Sy0J2jEKPbI/AAAAAAAAHRQ/MaDhY03M6c8/s400/530.jpg" border="0" /></a><br /><br /><span style="font-family:Arial;"><strong>ומאז כל יום אני חורשת על הדיסק של ארז. </strong></span><br /><span style="font-family:Arial;"><strong>את הדיסק של מאיר כבר יש לי מזמן.</strong> </span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8936684603327112676-8939253927167277749?l=doctorpinguin.blogspot.com' alt='' /></div>Doctor Penguinhttp://www.blogger.com/profile/07775602138745181903noreply@blogger.com0http://doctorpinguin.blogspot.com/2009/12/blog-post_19.htmltag:blogger.com,1999:blog-8936684603327112676.post-31478495329612821032009-12-18T17:27:00.005+02:002009-12-18T18:07:30.699+02:002009-12-18T18:07:30.699+02:00<span style="font-family:arial;">אני יודעת שזה סרט ממש ממש ישן אבל ראיתי אותו רק היום אחרי שבעלי החליט לקנות לי אותו ב- DVD במתנה...</span><br /><span style="font-family:arial;">והוא כל כך השפיע עליי שהייתי חייבת להזכיר לכם אותו. </span><br /><div><div><div><div><div><span style="font-family:arial;">ואו, איזה סרט.</span></div><div><span style="font-family:arial;">נתחיל מזה שאני פשוט מעריצה את <strong>אסי לוי</strong>, אהובתי. </span></div><br /><a href="http://4.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SyuhyiJMJ6I/AAAAAAAAHQo/FBRNxlUMbic/s1600-h/aviva4.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5416600866374035362" style="WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 267px" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SyuhyiJMJ6I/AAAAAAAAHQo/FBRNxlUMbic/s400/aviva4.jpg" border="0" /></a><br /><br /><br /><div><span style="font-family:arial;">נמשיך בזה שיש לי סנטימנטים מאוד משמעותיים לכינרת, לעיר טבריה ולשיכונים שלה. עברתי שם תקופה מאוד משמעותית בחיים. עיקר ההתבגרות שלי התרחשה שם. בין כינרת, שיכונים ומסעדות דגים. ונסעתי באוטובוסים של אגד לטבריה, על הכביש שבתמונה למעלה, כמעט כל שבוע במשך כמעט שנתיים.. </span></div><div><span style="font-family:arial;">ונסיים בזה שהסרט גרם לי לצחוק, לבכות ולהתרגש כמו שמזמן לא קרה לי בסרט. </span></div><div></div><div><span style="font-family:Arial;"><a href="http://kalba-in-glam-town.blogspot.com/"><strong><span style="color:#cc6600;">קלבה </span></strong></a>הייתה אומרת על זה שזה כל כך 2006 </span><span style="font-family:arial;">:)</span> </div><div></div><div></div><div><span style="font-family:arial;">ואם בא לכם להיזכר קצת במה מדובר:</span><br /><br /><object height="344" width="425"><param name="movie" value="http://www.youtube.com/v/z1kSHqAFdg8&amp;hl=en_US&amp;fs=1&amp;"><param name="allowFullScreen" value="true"><param name="allowscriptaccess" value="always"><embed src="http://www.youtube.com/v/z1kSHqAFdg8&hl=en_US&fs=1&" type="application/x-shockwave-flash" allowscriptaccess="always" allowfullscreen="true" width="425" height="344"></embed></object><br /><br /></div><div><span style="font-family:arial;">שיהיה לנו סוף שבוע רגוע וחמים :)</span> </div></div></div></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8936684603327112676-3147849532961282103?l=doctorpinguin.blogspot.com' alt='' /></div>Doctor Penguinhttp://www.blogger.com/profile/07775602138745181903noreply@blogger.com0http://doctorpinguin.blogspot.com/2009/12/blog-post_18.htmltag:blogger.com,1999:blog-8936684603327112676.post-65191261290279372522009-12-11T09:37:00.011+02:002009-12-11T10:56:48.204+02:002009-12-11T10:56:48.204+02:00<span style="font-family:arial;">אני מקדימה ומתנצלת מראש שהפוסט הזה מיועד בעיקר ל<strong>נשים</strong> (אם כי לא רק) ... מבטיחה לכתוב פעם פוסט גברי יותר, למען ההגינות :) </span><br /><span style="font-family:arial;"><br /></span><span style="font-family:arial;"></span><div><div><div><span style="font-family:arial;"><strong>יש כמה דברים שיכולים לשפר את ההרגשה שלי בשבוע קשה</strong>, בינהם טיול בגשם, סרט מצויין, תספורת חדשה או בגד חדש ומגניב שכבר רציתי הרבה זמן. כשאני מנסה לחשוב מה הדבר הכי פשוט הכי זול והכי הכי זמין שיכול לשדרג לי את ההרגשה, אני חושבת על מריחת <strong>לק</strong>. ממש בזמן כתיבת שורות אלה ביד אחת, היד השנייה נחה לה כדי להתייבש אחרי שהתקשטה לה בלק ורוד עתיק. </span></div><br /><div></div><a href="http://2.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SyIID6jqJOI/AAAAAAAAHQY/YPtRowxXW9k/s1600-h/%D7%9C%D7%A7%D7%99%D7%9D+021.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5413898565404206306" style="WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SyIID6jqJOI/AAAAAAAAHQY/YPtRowxXW9k/s400/%D7%9C%D7%A7%D7%99%D7%9D+021.jpg" border="0" /></a><br /><div></div><div><span style="font-family:arial;"><strong></strong></span></div><div><span style="font-family:arial;"><strong><br />אולי כדאי שאתחיל עם וידוי קטן בענייני קוסמטיקה:</strong> כשהייתי צעירה יותר, הייתי מן ברווזון מכוער (ומחוצ'קן) :) בגיל ההתבגרות היתה לי תקופה פמיניסטית הזוייה שבה סרבתי ללכת עם חולצות צמודות כמו כולן, והתעקשתי על בגדים רחבים וצנועים. ההסבר שנתתי לזה אז היה מאוד פמיניסטי. היום אני יודעת, שזה היה, מעל לכל, חוסר בטחון לגבי המראה שלי. כשנכנסתי לסופר פארם עם חברה באותן שנים, הייתי מסרבת לעבור דרך החלק המרכזי- אתם יודעים, זה של הקוסמטיקה, כי פשוט הרגשתי לא שייכת לשם. זה עשה לי רע. המוכרות שעטו עליי עם הצעות למיניהן לשיפור המראה ועור הפנים- תמיד נראו לי מלגלגות והמומות ממצבי העגום ונטול האיפור... כך זה נמשך רב שנות ההתבגרות. איפשהוא בסוף התיכון, גיליתי את העיפרון השחור, שהיה הקשר המונוגמי היציב ביותר שלי באותן שנים. היינו יחד בכל מקום, רק איתו הרגשתי נוח ולא הייתי מוכנה לשקול שום תחליפים. ככל שהשנים עברו מאז: צבא, עבודה, אוניברסיטה, ככל שחוויתי קשרים זוגיים ולא זוגיים, הבטחון העצמי עלה, ואיתו גם המוכנות לפתוח פתח לחומרי קוסמטיקה ואיפור להיכנס לחיי. אחרי הרבה שנים של חרם מצידי, זה הרגיש ועדיין מרגיש, כמו עולם חדש ונפלא שאני מגלה בהדרגה. </span></div><br /><div><span style="font-family:arial;">אז אחד הדברים המפתיעים שהתגלו לי במהלך החשיפה ההדרגתית הזו, הוא <strong>הלק</strong>. אותו החומר בעל הריח החריף והנוזליות המתחכמת, וחשוב מכך, המחיר הזול והצבעוניות המגוונת. העבודה שלי לא מאוד מאפשרת לי גמישות בעניין הצבעים. (מותר לי כמובן, אבל זה עניין של הרגשה. אני לא מרגישה נוח לבדוק חולים כשציפורניי משוחות בלאק אדום בוהק או סגול כהה :) אז הצלחתי ליצור לעצמי אוסף של גוונים שמתאימים ליום חולין של עבודה ואוסף גוונים לסופי השבוע :) ותאמינו לי, זה כל כך משדרג את ההרגשה לעצור הכל ל- 15 דקות ביום שישי, לשבת על הספה, בשקט עם עצמי ולמרוח לק. רבע שעה שהיא כולה מוקדשת לעצמי. הפעולה עצמה מאוד מרגיעה והתוצאה גורמת לי להרגיש טוב. להרגיש שגם אני חשובה ודורשת השקעה. לפחות אחת לשבוע :) </span></div><br /><div><span style="font-family:arial;">הנה לפניכם <strong>אוסף הצבעים שלי</strong>, לימי עבודה ולימי פנאי :) כולם נרכשו במבצעי 1+1 או ב- 10 שקלים בסופר פארמים למינהם, כך שתוויות המחיר עליהם ממש לא מייצגות את המחיר ששילמתי :) ... הצלחתי להגיע למבחר די גדול כשחושבים על זה :) </span></div><br /><a href="http://1.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SyIHIenHfyI/AAAAAAAAHQA/E8GT0hSvZ2A/s1600-h/%D7%9C%D7%A7%D7%99%D7%9D+004.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5413897544290238242" style="WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SyIHIenHfyI/AAAAAAAAHQA/E8GT0hSvZ2A/s400/%D7%9C%D7%A7%D7%99%D7%9D+004.jpg" border="0" /></a><br /><br /><div></div><a href="http://2.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SyIHIqmDjVI/AAAAAAAAHQI/G_trFzIX4qk/s1600-h/%D7%9C%D7%A7%D7%99%D7%9D+012.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5413897547507010898" style="WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SyIHIqmDjVI/AAAAAAAAHQI/G_trFzIX4qk/s400/%D7%9C%D7%A7%D7%99%D7%9D+012.jpg" border="0" /></a><br /><br /><div><span style="font-family:arial;"><strong>ונסיים בטיפ שקשור גם הוא לידיים:</strong> מאז שהתחלתי לעבוד בבית החולים, הידיים שלי מתפרקות מרחיצות חוזרות/ אבקת הלטקס על הכפפות/ החורף. ואין שום טעם בלק אם הידיים מלאות סדקים ונראות מסכנות... </span></div><div><span style="font-family:arial;">ניסיתי כבר את כ-ל הקרמים האפשריים בעולם תאמינו לי. הכל כולל הכל בכל צורה. יש <strong>קרם אחד ויחיד</strong> שממש עזר לי. אני מתחייבת שזה לא נסיון לפרסם אותו, ( שמעתי שיש בלוגרים שמשווקים כל מיני מותגים ומרוויחים ככה כסף, אבל אני ממש לא מקושרת לשום דבר כזה לצערי :) פשוט מרגישה צורך לחשוף סוד מציל חיים בפניכם- <strong>קרם הידיים הזה: </strong></span></div><br /><a href="http://4.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SyIHI5cc88I/AAAAAAAAHQQ/3KZUzrtJ5kY/s1600-h/%D7%9C%D7%A7%D7%99%D7%9D+028.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5413897551493264322" style="WIDTH: 300px; CURSOR: hand; HEIGHT: 400px" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SyIHI5cc88I/AAAAAAAAHQQ/3KZUzrtJ5kY/s400/%D7%9C%D7%A7%D7%99%D7%9D+028.jpg" border="0" /></a><br /><br /><div><span style="font-family:arial;">יקר באופן יחסי ולכן אני ממליצה אותו רק למי שכבר קץ בכל שאר הנסיונות לשפר את המצב. זה עובד כמו קסם!<br /></span></div><br /><div><strong><span style="font-family:arial;">שיהיה סופ"ש מעולה ורגוע!!</span></strong></div></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8936684603327112676-6519126129027937252?l=doctorpinguin.blogspot.com' alt='' /></div>Doctor Penguinhttp://www.blogger.com/profile/07775602138745181903noreply@blogger.com1http://doctorpinguin.blogspot.com/2009/12/blog-post_11.htmltag:blogger.com,1999:blog-8936684603327112676.post-85564491618077738832009-12-04T14:01:00.020+02:002009-12-04T15:26:39.868+02:002009-12-04T15:26:39.868+02:00<span style="font-family:arial;">באיזשהוא אופן לא ברור התחלתי לחרוש על מוזיקת שנות השמונים- תשעים <strong>הישראלית</strong> בימים האחרונים... </span><br /><span style="font-family:arial;">ואני רוצה להגיד לכם, שזה מאוד מאוד עוזר לשיפור מצב הרוח :)<br />אולי זה קשור לזה ש(לאור הפוסט הקודם ומצבנו הכלכלי הכללי) ביטלנו את הכבלים ועברנו לממיר החינמי... מסתבר שאכן שום דבר טוב לא בא בחינמי, ואין הרבה מה לראות בשעות שבהן יש לי חלון קטן לצפייה בטלוויזיה/ להתרגעות מתלאות היומיום ע"י בהייה במסך תוך כרסום במבה... ואז אתמול, הרגשתי שאני חייבת לעשות עם עצמי משהו כדי להעלים את התשישות הכוללת שאופפת אותי בשבועות העמוסים האחרונים, משהו שיאפשר חידוש אנרגטי גם בלי בהייה במסך שהקרין רק פרסומות של ג.יפית כל 5 דקות... והשיר הגאוני הזה התחיל להתנגן לי בראש: <strong>" רוצה לרקוד, רוצה לשיר, לפרוש כנף, לעוף מעל העיר... להציל את חיי"</strong> אין אין אין דברים כאלה יותר!!! </span><br /><span style="font-family:arial;">למי ששכח או מעולם לא היה לו מושג, זה שיר שכתב <strong>שלום חנוך</strong> ושרה <strong>דפנה ארמוני</strong>. גאוני. תשמעו את השיר ואז אני אספר לכם רכילות שאתם בטח כבר יודעים אבל עדיין כיף לקרוא אותה שוב עם השיר ברקע: </span><br /><object height="344" width="425"><param name="movie" value="http://www.youtube.com/v/rcwf_Wd6m3I&amp;hl=en_US&amp;fs=1&amp;"><param name="allowFullScreen" value="true"><param name="allowscriptaccess" value="always"><br /><embed src="http://www.youtube.com/v/rcwf_Wd6m3I&hl=en_US&fs=1&" type="application/x-shockwave-flash" allowscriptaccess="always" allowfullscreen="true" width="425" height="344"></embed></object><br /><br /><span style="font-family:arial;">נכון גאוני? הלבוש, האיפור... נולדתי לחלוטין 20 שנה מאוחר מדי...</span><br /><span style="font-family:arial;">בקיצור, <strong>אז הרכילות:</strong> מסתבר ש ( ואני נראה לי מהבודדים שלא ידעו את זה) שלום חנוך ודפנה ארמוני היו זוג הרבה זמן בסוף שנות השבעים תחילת השמונים. ואז, שלום חנוך החליט לעזוב את דפנה ארמוני (אהובתי) וכתב לה את השיר הזה כמכתב פרידה... ( צמרמורת!!!) הם נשארו חברים טובים, הוא נתן לה את השיר במתנה והיא שרה אותו... למעשה על רב הלהיטים הגדולים של דפנה ארמוני בשנים ההן אחראי שלום חנוך. בשיר הספציפי הזה יש כל כך הרבה עוצמה. והמבט שלה בעניים בקליפ- ממיס. אין יותר כאלה. נקודה. </span><br /><span style="font-family:Arial;"></span><br /><span style="font-family:Arial;">אני אומרת לכם, כל פעם שחסרות לכם קצת אנרגיות, כל מה שצריך לעשות זה להקשיב לשירים האלה. קבלו לדוגמה את השיר הבא...</span><br /><object height="344" width="425"><param name="movie" value="http://www.youtube.com/v/Xvot1vRHsSo&amp;hl=en_US&amp;fs=1&amp;"><param name="allowFullScreen" value="true"><param name="allowscriptaccess" value="always"><br /><embed src="http://www.youtube.com/v/Xvot1vRHsSo&hl=en_US&fs=1&" type="application/x-shockwave-flash" allowscriptaccess="always" allowfullscreen="true" width="425" height="344"></embed></object><br /><br /><span style="font-family:arial;">אני מתה על שילוב של טורקיז ושחור.. ותכלס, הקליפ ממש מקדים את זמנו :)<br />וכשהיא שרה <strong>"א-ת-ה </strong></span><span style="font-family:arial;"><strong>ה-נ-ב-ח-ר"</strong> - זה גאוני בעוצמתו...<br />אי אפשר לעמוד בפני הצורך לזוז עם השיר הזה.</span><br /><span style="font-family:Arial;"></span><br /><span style="font-family:Arial;">אחרי שני שירים כאלה, כבר הרגשתי קצת יותר מעודדת והייתי צריכה להוסיף לזה עוד טיפה דרייב כדי להצליח אשכרה לעשות עם עצמי משהו.. (למשל, 3 מכונות כביסה שכבר ממתינות לי יומיים). <strong>ותראו מה מצאתי בבוידעם</strong>...</span><br /><object height="344" width="425"><param name="movie" value="http://www.youtube.com/v/Fq3jN0ZYz64&amp;hl=en_US&amp;fs=1&amp;"><param name="allowFullScreen" value="true"><param name="allowscriptaccess" value="always"><br /><embed src="http://www.youtube.com/v/Fq3jN0ZYz64&hl=en_US&fs=1&" type="application/x-shockwave-flash" allowscriptaccess="always" allowfullscreen="true" width="425" height="344"></embed></object><br /><br /><span style="font-family:arial;">אח, <strong>נוער שוליים</strong>. מיקיאגי, כאן המקום להגיד לך שהערצתי אותך לחלוטין כשהייתי בכיתה ה. לחלוטין. הייתי הולכת בבוקר לבי"ס היסודי, תוך פינטוז על אמסטרדם... (כן, כבר בכיתה ה היו לי שאיפות גדולות..) </span><br /><object height="344" width="425"><param name="movie" value="http://www.youtube.com/v/oAGXyvP4-uw&amp;hl=en_US&amp;fs=1&amp;"><param name="allowFullScreen" value="true"><param name="allowscriptaccess" value="always"><br /><embed src="http://www.youtube.com/v/oAGXyvP4-uw&hl=en_US&fs=1&" type="application/x-shockwave-flash" allowscriptaccess="always" allowfullscreen="true" width="425" height="344"></embed></object><br /><br /><strong>"</strong><span style="font-family:arial;"><strong>עד להודו הגעת כבר, והשקט איננו.. בביתך מתחבא הוא"...</strong>לא זכרתי שכבר אז אנשים חרשו את הודו...משפט גדול..</span><br /><br /><p><span style="font-family:arial;">אוקיי ואם כבר, אז הייתי חייבת להקשיב גם ל<strong>פורטרט</strong>... כבר הרגשתי איך אני מתעודדת בהדרגה :) אני חושבת שאפקט ההרגעה אפילו קצת יותר יעיל מבהייה בטלויזיה. </span><br /><object height="344" width="425"><param name="movie" value="http://www.youtube.com/v/JPlH-yaX55E&amp;hl=en_US&amp;fs=1&amp;"><param name="allowFullScreen" value="true"><param name="allowscriptaccess" value="always"><embed src="http://www.youtube.com/v/JPlH-yaX55E&hl=en_US&fs=1&" type="application/x-shockwave-flash" allowscriptaccess="always" allowfullscreen="true" width="425" height="344"></embed></object><br /><br /><span style="font-family:arial;"><strong>ואי אפשר לסיים פוסט כזה בלי הגדול מכולם, שבו הייתי מאוהבת רב שנות ילדותי...</strong> ( בלי להעליב את מיקיאגי כמובן)</span><br /><br /><object height="344" width="425"><param name="movie" value="http://www.youtube.com/v/jS2EaCA889Y&amp;hl=en_US&amp;fs=1&amp;"><param name="allowFullScreen" value="true"><param name="allowscriptaccess" value="always"><embed src="http://www.youtube.com/v/jS2EaCA889Y&hl=en_US&fs=1&" type="application/x-shockwave-flash" allowscriptaccess="always" allowfullscreen="true" width="425" height="344"></embed></object><br /><span style="font-family:arial;">הקליפ לקוח מ<strong>"להיט בראש"</strong> וזו <strong>שרי צוריאל</strong> ( קיפי!!!) </span></p><p><span style="font-family:arial;">זהו.. <strong>תודו שקשה להתבכיין על יום עמוס בבי"ח או בכל עבודה אחרת אחרי שירים אנרגטיים כאלה</strong>...</span></p><p><span style="font-family:arial;">יאלה, <strong>שיהיה לנו סופ"ש מלא בחיים </strong>:) </span></p><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8936684603327112676-8556449161807773883?l=doctorpinguin.blogspot.com' alt='' /></div>Doctor Penguinhttp://www.blogger.com/profile/07775602138745181903noreply@blogger.com2http://doctorpinguin.blogspot.com/2009/12/80-90.htmltag:blogger.com,1999:blog-8936684603327112676.post-53493742566265952102009-12-02T18:30:00.006+02:002009-12-02T19:05:51.437+02:002009-12-02T19:05:51.437+02:00<a href="http://4.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SxacVIcnWMI/AAAAAAAAHPo/rGodiLcCm08/s1600-h/ist2_5242819-cartoon-penguins.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5410683889190918338" style="WIDTH: 380px; CURSOR: hand; HEIGHT: 226px" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SxacVIcnWMI/AAAAAAAAHPo/rGodiLcCm08/s400/ist2_5242819-cartoon-penguins.jpg" border="0" /></a><br /><br /><br /><span style="font-family:arial;">זהו.. הגענו לשלב בחיינו המשותפים שבו נולד לנו מינוס ראשון. אנחנו ביחד כבר זמן לא מבוטל, עם חשבון משותף כמובן, כיאה לכל זוג נאור ומוטיבציוני. וזה עוד לא קרה לנו... ועכשיו, דווקא כששנינו עובדים במקביל ונמרצים ומשקיעים, הוא היה בלתי נמנע. המינוס. </span><br /><span style="font-family:Arial;"></span><br /><span style="font-family:arial;">אני לא יודעת למה, אבל מהרגע שנכנסתי הביתה ובעלי הודיע לי בחגיגיות שאנחנו במינוס, אני מרגישה מחנק. מחנק פיזי כזה. כאילו בפועל קשה לי לנשום. אני יודעת שזה לא אמיתי רפואית, אבל זה לא עוזר, ההרגשה היא אותה ההרגשה. אה, וגם עצבים. אני עצבנית נורא. הכי מעצבן כאן זה שאין ממש את מי להאשים. ניסיתי למצוא חיובי שווא למינהם בפירוט כרטיסי האשראי שלנו. אבל זה לא ממש הלך. כל חנות שנראתה בתחילה לא מוכרת, וגרמה לי להתמלא אדרנלין בעודי מדמיינת את השיחה למוקד חברת האשראי: "תבטלו את החיוב מיד!" , הסתברה כעבור דקה או שתיים כחנות שקניתי בה משהו כזה או אחר וכבר הספקתי לשכוח. אווווף. הכי גרוע זה כשאין את מי להאשים. </span><br /><br /><span style="font-family:arial;">אל תראו אותי ככה, אני למודת קשיים כלכליים. בתקופת לימודי הרפואה שלי ממינתי את כל ההוצאות שלי לבדי, בדם יזע והרבה דמעות ובעיקר בעבודה קשה. היו תקופות שלא היה לי כסף לקוטג'. אבל דווקא אז, איכשהוא הרגשתי קצת יותר בשליטה כי ידעתי בדיוק כמה יש לי וכמה מותר לי להוציא ומה אסור. ואני לא יודעת למה, אבל היום אני הרבה פחות עם היד על הדופק בעניינים האלה. אולי כי ברגע שיש לך קצת יותר אתה קצת שאנן. אולי כי בעלי הכלכלן מביננו. ואולי פשוט כי התעייפתי להיות בחרדות כלכליות והייתי חייבת להרפות קצת.</span><br /><span style="font-family:arial;">בכל מקרה, עכשיו יש <strong>מינוס</strong>. </span><br /><br /><span style="font-family:arial;">זה ברור שהוא ייעלם באיזשהוא שלב. אבל לעת עתה הוא כאן. די בלתי נסבל. </span><br /><span style="font-family:arial;">עוד שלב חשוב בחיים הזוגיים מן הסתם. להתגבר על מינוס יחד זה כבר לא צחוק. אח"כ זה כבר לא יהיה כל כך מפחיד.</span><br /><br /><span style="font-family:arial;">ולמה אני בעצם לוקחת את זה כל כך קשה. כולה מינוס. אפשר לחשוב. אולי כי זה מחזיר אותי אחורה בטירוף. אולי כי גם ככה היה לי יום רע. אולי כי אני שונאת לא להיות בשליטה. לא יודעת.</span><br /><br /><span style="font-family:arial;">בכל מקרה, מה זה הפוסטים האישיים האלה לאחרונה? הבלוג הזה קצת משנה צורה. אני מקווה שאתם בסדר עם זה. אני מקווה שאני בסדר עם זה. </span><span style="font-family:arial;">הפעם התחשק לי רק לכתוב על הדאגות ולא להתמקד באיך להיפטר מהן. אתם יודעים מה, אני יכולה עכשיו להגיד שלכתוב עליהן זה קצת עוזר :) </span><span style="font-family:arial;"></span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8936684603327112676-5349374256626595210?l=doctorpinguin.blogspot.com' alt='' /></div>Doctor Penguinhttp://www.blogger.com/profile/07775602138745181903noreply@blogger.com2http://doctorpinguin.blogspot.com/2009/12/blog-post.htmltag:blogger.com,1999:blog-8936684603327112676.post-42624614337600688912009-11-18T17:58:00.010+02:002009-11-18T21:16:39.433+02:002009-11-18T21:16:39.433+02:00<div dir="rtl" align="right"><strong><span style="font-family:arial;">" לימודים אינם עניין קל..</span></strong> </div><div dir="rtl" align="right"><strong><span style="font-family:arial;">יאוש ותסכול חודרים ללב בקלות, אתה נפגע.. </span></strong><br /></div><div dir="rtl" align="right"><strong><span style="font-family:arial;">אתה מרגיש מובס. </span></strong><br /></div><div dir="rtl" align="right"><strong><span style="font-family:arial;">אתה מבקש להרים ידיים - ולהיכנע </span></strong><br /></div><div dir="rtl" align="right"><strong><span style="font-family:arial;">אתה רוצה להסתלק </span></strong><br /></div><div dir="rtl" align="right"><strong><span style="font-family:arial;">ולהעמיד פנים כאילו כל העניין הוא חסר חשיבות. </span></strong><br /></div><div dir="rtl" align="right"><strong><span style="font-family:arial;">אבל אתה לא תכנע, כי אינך מהמפסידים. </span></strong><br /></div><div dir="rtl" align="right"><strong><span style="font-family:arial;">אתה מאלה הנאבקים.. </span></strong><br /></div><div dir="rtl" align="right"><strong><span style="font-family:arial;">כולנו מפסידים מדי פעם לפני שעולה בידינו לזכות. </span></strong><br /></div><div dir="rtl" align="right"><strong><span style="font-family:arial;">כולנו בוכים מידי פעם לפני שנוכל לחייך. </span></strong><br /></div><div dir="rtl" align="right"><strong><span style="font-family:arial;">עלינו להיפגע לפני שנוכל להיות חזקים. </span></strong><br /></div><div dir="rtl" align="right"><strong><span style="font-family:arial;">אם אתה ממשיך בדרכך ובאמונתך </span></strong><br /></div><div dir="rtl" align="right"><strong><span style="font-family:arial;">הנצחון יהיה שלך לבסוף". <br /></span></strong></div><br /><div dir="rtl" align="right"><strong><span style="font-family:arial;">אן דיויס.<br /><br /> </span></strong></div><div dir="rtl" align="right"><strong><span style="font-family:Arial;"></span></strong></div><a href="http://3.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SwQmfLHkc1I/AAAAAAAAHPg/HLzyamLyTcU/s1600/th_GraduatePenguin.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5405487769753776978" style="WIDTH: 150px; CURSOR: hand; HEIGHT: 150px" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SwQmfLHkc1I/AAAAAAAAHPg/HLzyamLyTcU/s400/th_GraduatePenguin.jpg" border="0" /></a><br /><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;">היום עבר עליי יום לא קל. צעקו עליי וקצת נזפו בי, לעיתים בצדק ולעיתים לא... טיפלתי בחולים קשים שגיליתי אצלם דברים קשים, וברמת העיקרון ניתן לומר שהייתי על סף דמעות רב היום. גאה בעצמי שהצלחתי להתאפק ולשמור על מראה סביר ומחוייך :) אני צריכה להזכיר לעצמי מדי פעם שאני עדיין לומדת. רופא לומד ה-מון שנים עד שנעשה מומחה. ובצדק. זאת אחריות עצומה. ולימודים, כמו שאומרת אן דיוויס, <strong>אינם עניין קל</strong>. </span></div><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;">ונעבור למשהו נחמד יותר.. <strong>החורף</strong>. אני כל כך אוהבת את החורף. אבל יש ימים שהוא עושה אותי עצובה. כלומר, אם יעבור עליי יום זהה בקיץ, לעומת יום כזה בחורף, סביר להניח שאת היום בחורף אקח קצת יותר קשה. אתם בטח מבינים את זה. נראה לי שאני לא היחידה. בנוסף, אני ממש ממש רגישה ל<strong>קור</strong>. אלה מבינכם שקר להם יותר מאחרים בטח יזדהו עם הקושי לקום בבוקר בחורף. מאוד קר לי בבקרים. וזאת בעיה. אז פיתחתי לעצמי מספר שיטות, ואתם מוזמנים להעתיק: </span><br /></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;">1. אני ישנה רק עם גרביים. זה אמנם נוגד כל חוק פולני/מרוקאי לפיו הרגליים חייבות להתאוורר בלילה. אבל לא אכפת לי. קר לי מדי.</span><br /></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;">2. שטיחון ליד המיטה זה מאסט. וגם נעלי בית פרוותיות בהישג יד ברגע שקמים. </span><br /></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;">3. אני תמיד דואגת להדליק את התנור במקלחת 5 דקות לפני שאני נכנסת אליה, ואז קל יותר.</span><br /></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;">4. חלוק אמבטיה זה עדיף ממש על מגבת אם אתם שייכים לקבוצת מתקלחי הבוקר שרגישים לקור. </span><br /></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;">5. תנור בחדר השינה, רצוי רדיאטור. לא להשאיר דולק בלילה כי זה מסוכן, אבל להדליק כשנכנסים למקלחת ואז כשיוצאים ממנה אפשר להתארגן בחדר חמים :) </span><br /></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;">6. לאחר ההפשרה ההדרגתית הנ"ל, ניתן לסיים בכוס קפה חמה, ולצאת לעבודה במצב צבירה סביר :)<br /><br /><br /></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:Arial;"></span></div><a href="http://2.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SwQme_E4nGI/AAAAAAAAHPQ/xvw5CkgATJ0/s1600/43017fdd-e925-4a53-bd74-a61c8fc47ddd.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5405487766521289826" style="WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 400px" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SwQme_E4nGI/AAAAAAAAHPQ/xvw5CkgATJ0/s400/43017fdd-e925-4a53-bd74-a61c8fc47ddd.jpg" border="0" /></a><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;"></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;"></span></div><div dir="rtl" align="right"><br /><br /><span style="font-family:arial;">ולגבי <strong>החשק לשוקולד</strong>... מממ, האמת היא שעדיין לא מימשתי אותו. הלוואי והיה בי כח לאפות איזו עוגה מעניינת ולספר לכם עליה. אבל האמת היא שהיום הזה היה קצת אינטנסיבי מדי והרגליים עייפות... אני מתלבטת האם להפוך את היום לשחיתותי במיוחד וצאת לאכול <strong>סופלה שוקולד מטורף</strong>... אני יודעת שזה יעלה את רמת הסרוטונין במח (סליחה על הטרמינולוגיה. סרוטונין= אחד החומרים במח שאחראיים על איזון מצב הרוח שלנו לטובה) וכן יספק את רצוני לשוקולד למשך יומיים לפחות... עם זאת, המצפון הנשי/קלורי שלי קצת גוער בי. אני אשמח לשתף אתכם יום אחד בהגיגי מצפון זה, שודאי מוכר לכם מניסיון אישי. לא אוהבת אותו בכלל אך נכנעת לו לעיתים קרובות מדי. </span></div><br /><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:Arial;">ובינתיים, שיהיה לכולנו ערב נעים וחמים. אני הולכת להתכרבל בפוך מול הטלויזיה ולשתות משהו חם. עם קוביית שוקולד :)<br /><br /></span></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:Arial;"></span></div><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:Arial;"></span></div><a href="http://1.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SwQmfKwWPsI/AAAAAAAAHPY/2fXolTz8vb4/s1600/onastick.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5405487769656377026" style="WIDTH: 327px; CURSOR: hand; HEIGHT: 327px" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SwQmfKwWPsI/AAAAAAAAHPY/2fXolTz8vb4/s400/onastick.jpg" border="0" /></a><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8936684603327112676-4262461433760068891?l=doctorpinguin.blogspot.com' alt='' /></div>Doctor Penguinhttp://www.blogger.com/profile/07775602138745181903noreply@blogger.com1http://doctorpinguin.blogspot.com/2009/11/blog-post_18.htmltag:blogger.com,1999:blog-8936684603327112676.post-83572487994242316522009-11-13T19:41:00.008+02:002009-11-13T20:14:48.595+02:002009-11-13T20:14:48.595+02:00<span style="font-family:arial;">אין מה לעשות, הלחץ בעבודת הרופאים כנראה תמיד יישאר, בעיקר במקומות העמוסים יותר בבית החולים.</span><br /><span style="font-family:arial;">אני חדשה בעסק הזה והיום הייתה הפעם הראשונה שממש נלחצתי. ולקחתי את זה איתי הביתה. אני עצבנית כל כך מאז שחזרתי מבית החולים. וזה לא עובר לי... </span><br /><span style="font-family:arial;">קצת מפחיד איך שהאווירה הלחוצה הצליחה להשתלט עליי באופן כל כך שלם. כמו פעם. </span><br /><span style="font-family:arial;">זה היה מורכב מהרבה מאוד דברים: נסיון להיות כמה שיותר זריזה למרות שאני ממש טרייה בעסק ועדיין, מה לעשות, איטית. התחלדות משמעותית של ידע מקצועי שכבר הרבה זמן לא השתמשתי בו. והרצון להרשים קולגות- שבאמת שניסיתי כמה שאפשר להדחיק אותו, אבל לאור האופי שלי והסיטואציה היומיומית, כנראה בלתי נמנע. </span><br /><span style="font-family:arial;">אז לא ידעתי היום הרבה דברים ואני בטוחה שקצת נראית כמו חללית אבודה ומגמגמת. (אני אגלה לכם סוד, אחד החולים אפילו אמר לי היום " נראה כאילו את צריכה את המיון יותר ממני" כשעמדנו יחד בתור לקנות משהו לשתות. עצוב. ) אבל, כל ההתחלות קשות כאמור. </span><br /><span style="font-family:arial;">אני רק מקווה שבימים הבאים אני אצליח לנטרל את הלחץ הזה. אני מרגישה עכשיו מלאת זרמים שאני צריכה לפרוק איכשהוא, אחרת אתפוצץ... זה דימוי קצת הזוי אבל זה הכי טוב שעולה לי בראש... אולי כי התחשמלתי ממכונת הכביסה המצ'וקמקת שלנו בשבוע שעבר.. מאז כל הדימויים שעולים לי קשורים לחשמל ;) </span><br /><span style="font-family:Arial;"></span><br /><span style="font-family:arial;">אז אני מנסה עכשיו להירגע.. ואני עושה את זה ע"י כתיבה בבלוג תוך כדי שאני מקשיבה לדיסק החדש שבעלי היקר קנה לי לכבוד יום הנישואין שלנו.. גבע אלון Get Closer. די מדהים למען האמת. ומאוד מרגיע. </span><br /><span style="font-family:arial;"></span><br /><span style="font-family:arial;">אז זה הדבר המתוק שיצא מהפוסט העז הזה, המלצה חמה מאוד על החדש של גבע אלון. והנה טעימות...</span><br /><span style="font-family:arial;"></span><br /><span style="font-family:arial;">זה שיר יחסית וותיק שלו:</span><br /><br /><object height="344" width="425"><param name="movie" value="http://www.youtube.com/v/vb_k1CVLMDA&amp;hl=en_US&amp;fs=1&amp;"><param name="allowFullScreen" value="true"><param name="allowscriptaccess" value="always"><embed src="http://www.youtube.com/v/vb_k1CVLMDA&hl=en_US&fs=1&" type="application/x-shockwave-flash" allowscriptaccess="always" allowfullscreen="true" width="425" height="344"></embed></object><br /><br /><span style="font-family:arial;">וזה שיר מהדיסק החדש,שנקרא The wind whispers..<br /></span><br /><object height="344" width="425"><param name="movie" value="http://www.youtube.com/v/u2F9-5kxCMY&amp;hl=en_US&amp;fs=1&amp;"><param name="allowFullScreen" value="true"><param name="allowscriptaccess" value="always"><embed src="http://www.youtube.com/v/u2F9-5kxCMY&hl=en_US&fs=1&" type="application/x-shockwave-flash" allowscriptaccess="always" allowfullscreen="true" width="425" height="344"></embed></object><br /><br /><span style="font-family:arial;">הוא ממש ממש מזכיר לי את סיימון וגרפונקל. וזה טוב מאוד.<br /><br />שיהיה לכם סופ"ש מעולה, ורגוע מאוד...<br />נשיקות.</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8936684603327112676-8357248799424231652?l=doctorpinguin.blogspot.com' alt='' /></div>Doctor Penguinhttp://www.blogger.com/profile/07775602138745181903noreply@blogger.com0http://doctorpinguin.blogspot.com/2009/11/blog-post_13.htmltag:blogger.com,1999:blog-8936684603327112676.post-7066622070114307452009-11-06T15:27:00.031+02:002009-11-06T18:19:13.257+02:002009-11-06T18:19:13.257+02:00<span style="font-family:arial;">זהו... אנחנו רופאים צעירים :) </span><br /><div><div><span style="font-family:Arial;"></span><div><br /><a href="http://4.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SvQ3LwwaGmI/AAAAAAAAHNI/PxRDzqpQHPY/s1600-h/Crystal_Clear_app_antivirus.png"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5401002528330095202" style="WIDTH: 128px; CURSOR: hand; HEIGHT: 128px" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SvQ3LwwaGmI/AAAAAAAAHNI/PxRDzqpQHPY/s400/Crystal_Clear_app_antivirus.png" border="0" /></a><br /><span style="font-family:arial;"></span></div><div><span style="font-family:arial;">התחלתי השבוע התחלה חדשה, מלאת חששות.<br />אני לא מפרטת כי עדיין לא החלטתי עם עצמי אם וכמה אני רוצה לחשוף על דפי האינטרנט, בכל מה שקשור בעבודה שלי. אחרי הכל, זה לא יהיה בעייתי לזהות בדיוק מי אני אם אתן כאן עוד קצת פרטים. אני לא בטוחה שזה יהיה טוב. גם כי אני לא רוצה שכל אחד/אחת מהקולגות שלי יוכלו לקרוא כאן על רגשותיי וגם כי אני לא חושבת שזה אתי כל כך כלפי החולים שאני מטפלת בהם.. אז לבינתיים, לא ארחיב. רק אומר שקפצתי בבת אחת למים מאוד עמוקים. שביום הראשון בלעתי די הרבה מים, אבל אתמול זה כבר הרגיש שהצלחתי לקלוט את תנועות השחייה הבסיסיות. ומעכשיו הכל ילך וישתפר אני מקווה. אעשה את הכל כדי שהתוצאות תהיינה הכי טובות שאפשר, לכל הצדדים הנוגעים בדבר :)<br /></span><br /><span style="font-family:arial;">אתם ממש ממש תצחקו עליי אבל אני חושבת שאחד הדברים שהכי קשים לי, מעבר לקשיים שברור שנובעים מהתחלה כזו (אבדן הזמן הפנוי, געגועים לבעל במהלך היום, צורך בחידוד הידע המקצועי), זו העובדה שאין לי זמן להשקיע בעצמי. חיצונית אני מתכוונת. אני יודעת שזה נשמע בטח מ-א-ו-ד שטחי, אבל (ויתכן וכבר הספקתם להבין זאת מפוסטיי הקודמים) אני לא אדם שטחי. פשוט התברר לי בשנה האחרונה שבין יתר התחביבים שהתחבאו לי בלב, אני מאוד אוהבת אופנה. <b>אופנה</b>. לא אפונה. אופנה (מסתבר), זו מעין סלסלה מדהימה של אפשרויות בלתי מוגבלות של הנאה. אני נהנית מכל מה שקשור בזה: החל מעלעול בקטלוגים, הסתובבות בחנויות בגדים תוך מישוש אינטנסיבי של בדים וטקסטורות, נסיונות להתאמת פריטים שכבר מזמן לא לבשתי לפריטים אחרים שמחזירים אותם לחיים, אקססוריז (אחח.. אקססוריז!!!) וכל זאת למרות תקציבים מוגבלים :) ההנאה אפילו מתגברת כשצריך איכשהוא לנסות להפיק מערכת אסתטית מתקציב מוגבל. </span></div><div><span style="font-family:Arial;"></span><br /></div><div><div><div><div><div><div><div><div><div><div><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5401004758006301138" style="WIDTH: 150px; CURSOR: hand; HEIGHT: 150px" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SvQ5Ni8pAdI/AAAAAAAAHNw/q58PPTobctw/s400/ShoppingPenguin.jpg" border="0" /> </div><div><span style="font-family:arial;">אז.. אל דאגה! הבלוג הזה לא הופך להיות בלוג אופנה, אבל כן רציתי להציג כאן כמה בלוגי אופנה שאני מ-א-ו-ד נהנית מהם. בעיקר עכשיו כשאין לי זמן לצאת מהבית בשביל לראות קצת בדים :) </span></div><div><span style="font-family:Arial;"></span><br /></div><div><a href="http://shelly-privatecollection.blogspot.com/"><span style="color:#cc6600;"><strong>אוסף פרטי</strong></span> </a><br /></div><div><a href="http://afoona-pea.blogspot.com/"><strong><span style="color:#cc6600;">אפונה- בלוג אופנה</span></strong> </a><br /><strong><a href="http://cupcakes.co.il/"><span style="color:#cc6600;">קאפקייקס</span></a></strong> </div><div dir="rtl" style="TEXT-ALIGN: right" align="right" trbidi="on"><strong><a href="http://way2yellow.blogspot.com/"><span style="color:#cc6600;">Way Too Yellow</span></a></strong><br /><strong><a href="http://5shekel.blogspot.com/"><span style="color:#cc6600;">חמש שקל</span> </a></strong></div><div></div><div><strong><a href="http://www.style-arena.jp/en/street/harajuku/"><span style="color:#cc6600;">אופנת רחוב יפנית</span> </a></strong><br /></div><div dir="rtl" style="TEXT-ALIGN: right" align="right" trbidi="on"><a href="http://www.thecherryblossomgirl.com/"><strong><span style="color:#cc6600;">The cherry blossom girl</span></strong> </a></div></div><br /><div><span style="font-family:arial;">כמובן שיש עוד המון בלוגי אופנה.. אבל באלה אני מבקרת די קבועה בחודשים האחרונים :) זה נותן לי השראה לגבי עצמי. ומסתבר שאיך שאני מתלבשת מאוד מאוד משפיע לי על ההרגשה. השבוע למשל, לא ממש התלבשתי לעבודה, כי עדיין לא התרגלתי ללקום כל כך מוקדם בבוקר וגם להספיק דברים לפני שאני יוצאת. אז ברב הימים פטרתי את עצמי מהשקעה באמצעות הסקראבס הכחולים ועליהם החלוק הלבן :) התאמת צבעים די סבבה האמת, אבל לא הרבה מעבר לזה. אני חושבת שבשבוע הבא אני כן אתאמץ לצאת מהבית קצת יותר מושקעת. זה גורם לי להרגיש יותר בטוחה בעצמי מול הצוות. וגם מול החולים. </span></div><div><span style="font-family:Arial;"></span></div><span style="font-family:arial;"><div><br /></span><a href="http://3.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SvQ5NzatvqI/AAAAAAAAHN4/wNvUqO0H_98/s1600-h/th_DivaPenguin.jpg"><span style="font-family:arial;"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5401004762427408034" style="WIDTH: 150px; CURSOR: hand; HEIGHT: 150px" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SvQ5NzatvqI/AAAAAAAAHN4/wNvUqO0H_98/s400/th_DivaPenguin.jpg" border="0" /></span></a><span style="font-family:arial;"><br />ולסיום, תחביב נוסף שפיתחתי בחופש וחייב לסגל את עצמו למציאות החדשה של חוסר הזמן: <strong>אפייה.</strong> </span></div><div></div><div><br /></div><div><a href="http://2.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SvQ5OPsnAOI/AAAAAAAAHOA/XNVgGBdOnQ8/s1600-h/th_ChefPenguin.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5401004770018656482" style="WIDTH: 150px; CURSOR: hand; HEIGHT: 150px" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SvQ5OPsnAOI/AAAAAAAAHOA/XNVgGBdOnQ8/s400/th_ChefPenguin.jpg" border="0" /></a> </div><div dir="rtl" style="TEXT-ALIGN: right" align="right" trbidi="on"><span style="font-family:arial;">רציתי להמליץ כאן על ספר <strong><span style="color:#cc6600;">"אפייה בריאה" של אביגייל מייזליק.</span></strong> </span></div><div dir="rtl" style="TEXT-ALIGN: right" align="right" trbidi="on"><span style="font-family:arial;">זה ספר מלא במתכונים שהם כולם על טהרת הקמח המלא והסילאן. אין קמח לבן ואין סוכר לבן. ובכלל, שום דבר לבן (חוץ מהכריכה) :) </span></div><div><br /><a href="http://4.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SvQ3LQ6o02I/AAAAAAAAHNA/ZHiNEh1KZgQ/s1600-h/217347.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5401002519783068514" style="WIDTH: 225px; CURSOR: hand; HEIGHT: 350px" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SvQ3LQ6o02I/AAAAAAAAHNA/ZHiNEh1KZgQ/s400/217347.jpg" border="0" /></a><br /></div><div dir="rtl" style="TEXT-ALIGN: right" align="right" trbidi="on"><span style="font-family:arial;">אני אוהבת מאוד את הספר כי כל המתכונים שניסיתי ממנו יצאו מעולה. ויכלנו להנות מהם עם הרבה הרבה פחות רגשות אשם. כי אחרי הכל, מילא הקלוריות, העיקר שזה בריא :) </span></div><div dir="rtl" style="TEXT-ALIGN: right" align="right" trbidi="on"><span style="font-family:arial;">המתכונים שהכי אהבתי מאלה שניסיתי עד כה, היו מתכון ל<strong> חטיפי דגנים מלאים בכל טוב</strong> (שזו בעצם עוגה עם המון המון דברים טובים בפנים: צימוקים, שקדים, סילאן, אגוזים... שבסוף חותכים אותה לקוביות ומתקבלים מעין חטיפונים מתוקים ומשביעים, מלאי בריאות). הנה ההכנות ומה שיצא: </span></div><div><br /><a href="http://2.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SvQ3MFJX6NI/AAAAAAAAHNY/EzKNKcrGGWI/s1600-h/%D7%90%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%94+002.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5401002533803518162" style="WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SvQ3MFJX6NI/AAAAAAAAHNY/EzKNKcrGGWI/s400/%D7%90%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%94+002.jpg" border="0" /></a><br /><a href="http://4.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SvQ3Mhpjs2I/AAAAAAAAHNg/1dkRvIhzsKg/s1600-h/%D7%90%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%94+005.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5401002541454701410" style="WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SvQ3Mhpjs2I/AAAAAAAAHNg/1dkRvIhzsKg/s400/%D7%90%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%94+005.jpg" border="0" /></a><br /><a href="http://2.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SvQ7_UFep4I/AAAAAAAAHOI/WXdQNyjCF8M/s1600-h/%D7%90%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%94+006.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5401007812033554306" style="WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SvQ7_UFep4I/AAAAAAAAHOI/WXdQNyjCF8M/s400/%D7%90%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%94+006.jpg" border="0" /></a></div><div><br /></div><div><span style="font-family:arial;">התוצאה לפניכם, התחסלה תוך פחות מיומיים :) </span></div><div><br /></div><div><a href="http://1.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SvRDq0gjHII/AAAAAAAAHOo/LuPn9ZJh02M/s1600-h/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+040.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5401016256052796546" style="WIDTH: 300px; CURSOR: hand; HEIGHT: 400px" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SvRDq0gjHII/AAAAAAAAHOo/LuPn9ZJh02M/s400/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+040.jpg" border="0" /></a><br /><br /></div><div><span style="font-family:arial;">מתכון מוצלח נוסף הוא מתכון ל <strong>קרקרים</strong> מ-ע-ו-ל-י-ם מקמח מלא, מרוחים בפסטו. תחליף מצויין לבייגלה מול הטלויזיה :)<br /></span></div><div><br /></div><div><a href="http://1.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SvQ7_hLYtiI/AAAAAAAAHOQ/ya9afo9i1Qg/s1600-h/%D7%90%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%94+007.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5401007815547991586" style="WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SvQ7_hLYtiI/AAAAAAAAHOQ/ya9afo9i1Qg/s400/%D7%90%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%94+007.jpg" border="0" /></a><br /><a href="http://4.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SvQ7_17SnzI/AAAAAAAAHOY/yvTuhRRfqA0/s1600-h/%D7%90%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%94+008.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5401007821117628210" style="WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SvQ7_17SnzI/AAAAAAAAHOY/yvTuhRRfqA0/s400/%D7%90%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%94+008.jpg" border="0" /></a><br /></div><div><br /></div><div><span style="font-family:arial;">עוד מתכון, שאפיתי ליום ההולדת של חמותי ויצא מצויין הוא מתכון ל <strong>עוגת תפוחים, אגוזים ויין</strong>. את זה לא הספקתי לצלם כי זה נאכל ממש מהר :) </span></div><div><span style="font-family:arial;">ו... המתכון המוצלח מכולם, שאותו אני גם בוחרת ממש לפרט, הוא מתכון ל <strong>מאפינס גזר</strong>. אני מגדירה אותו הכי מוצלח לא כי הוא בהכרח היה טעים יותר, אלא כי הוא לוקח <strong>כ-ל-ו-ם זמן!! </strong>הצלחתי להכין אותו השבוע אחרי שחזרתי מיום עבודה עמוס בבית החולים ופינקתי את עצמי ואת בן זוגי בריח אפייה שמילא את כל הבית, מאפינס חמימים וכוס קפה :)<br />אז הנה לכם, מאפינס גזר בריאים, טעימים ומהירים:</span></div><div><span style="font-family:arial;"><strong>(כל הזכויות כמובן שמורות לאביגיל מייזליק- תודה על ספר מעולה)</strong><br /></div></span><div><br /></div><div><em><span style="font-family:arial;"><strong><span style="color:#660000;">מאפינס גזר, צימוקים ותרכיז תפוחים:</span></strong> </span></em></div><div><em><span style="font-family:Arial;"></span></em></div><div><span style="color:#330000;"><em><span style="font-family:arial;"><strong>חומרים:</strong> 2 כוסות קמח מלא, 1 כפית סודה לשתייה, קורט מלח, 100 גרם צימוקים, 200 מ"ל תרכיז מיץ תפוחים טבעי, 4-5 כוסות סוכר חום, 1/3 כוס שמן קנולה, 4 ביצים טרופות, 5 גזרים גדולים קלופים ומגוררים. </span></em></span></div><div><span style="font-family:arial;color:#330000;"><em>אני בחרתי להוסיף גם חבילת שוקולד מריר (100 גרם) ששברתי לחצאי קוביות. </em></span><br /></div><div><em><span style="font-family:arial;"><span style="color:#330000;"><strong>כ-ל מה שצריך לעשות</strong> הוא לחמם תנור ל- 180 מעלות. אח"כ לערבב את כל החומרים בקערה גדולה ( אני ממליצה קודם לערבב את כל היבשים, ואז לערבב לתוכם את כל הרטובים), עד לקבלת תערובת אחידה. בהמשך יוצקים בעזרת כף לתוך תבנית של 12 מאפינס, ששומנה קודם לכן. אני מ-מ-ש אוהבת את תבנית הסיליקון למאפינס- כי הרבה יותר קל להוציא אותם ממנה ( פשוט מרימים אותם החוצה מלמטה) ואני משמנת את התבניות תמיד רק עם שמן בספריי. אם זה למתוקים- אז יש שמן בספריי בטעם חמאה של "עץ הזית" (כן, אלה משמן הזית), שהוא מעולה, מחומרים טבעיים וממעיט מאוד את הקלוריות שבשימון.</span></span></em></div><div><em><span style="font-family:arial;"><span style="color:#330000;"></span><br /></span></em><span style="font-family:arial;color:#330000;"><em>אחרי שיצקנו לתבנית, <strong>מכניסים לתנור</strong> ואופים את המאפינס 20 דקות. (תיזהרו לא להשאיר בתנור יותר מזה כי הם נשרפים מהחום...) </em></span><br /><em><span style="font-family:arial;"><strong>וזהו!!! וממש טעים :) יאמי....</strong> </span></em></div><div><br /><a href="http://4.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SvRGS1hSajI/AAAAAAAAHOw/xdWiduON5l8/s1600-h/%D7%90%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%94+011.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5401019142542354994" style="WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SvRGS1hSajI/AAAAAAAAHOw/xdWiduON5l8/s400/%D7%90%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%94+011.jpg" border="0" /></a> </div><div><a href="http://2.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SvRGTKzf8PI/AAAAAAAAHO4/9l1IVcGqcLg/s1600-h/%D7%90%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%94+018.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5401019148255883506" style="WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SvRGTKzf8PI/AAAAAAAAHO4/9l1IVcGqcLg/s400/%D7%90%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%94+018.jpg" border="0" /></a><br /></div><div><span style="font-family:arial;"><strong></strong></span> </div><div><span style="font-family:arial;"><strong>אז שיהיה לכוווולנו סופ"ש מעולה ונינוח. בלי יותר מדי שטויות של האו"ם :) </strong></span></div><div><span style="font-family:arial;"><strong>ו.. קחו חיזוקית או ויטמין C, שלא תתחזרו ;) </strong></span></div><div><strong><span style="font-family:arial;">ביי בינתיים...</span></strong></div><div><br /><a href="http://3.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SvRGtzWlI4I/AAAAAAAAHPA/AGBWfI-TcUk/s1600-h/littlepiggy.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5401019605817041794" style="WIDTH: 280px; CURSOR: hand; HEIGHT: 341px" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SvRGtzWlI4I/AAAAAAAAHPA/AGBWfI-TcUk/s400/littlepiggy.jpg" border="0" /></a> </div></div></div></div></div></div></div></div></div></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8936684603327112676-706662207011430745?l=doctorpinguin.blogspot.com' alt='' /></div>Doctor Penguinhttp://www.blogger.com/profile/07775602138745181903noreply@blogger.com4http://doctorpinguin.blogspot.com/2009/11/blog-post.htmltag:blogger.com,1999:blog-8936684603327112676.post-89554537462186494862009-10-27T03:14:00.018+02:002009-10-27T04:44:17.827+02:002009-10-27T04:44:17.827+02:00<a href="http://1.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SuZU-kyqk8I/AAAAAAAAHMw/QAbW_YCb4sE/s1600-h/penguin_army-500x330.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5397094637454922690" style="WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 264px" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SuZU-kyqk8I/AAAAAAAAHMw/QAbW_YCb4sE/s400/penguin_army-500x330.jpg" border="0" /></a><br /><br /><div><span style="font-family:arial;"><strong>להיות לבד עם עצמי והמחשבות שלי.</strong></span></div><div><span style="font-family:arial;">משהו שלא עשיתי הרבה מאוד זמן.</span></div><div><span style="font-family:arial;">בד"כ כשאני אומרת הרבה מאוד זמן בבלוג הזה, אני מתכוונת לימים, או שבועות. אבל הפעם אני מתכוונת ל<strong>חודשים</strong>. מעל חצי שנה בערך שניסיתי להתחמק מלהיות עם עצמי לבד ולחשוב קצת. </span><span style="font-family:arial;">וזה מאוד לא בריא. היו לזה מגוון השלכות... החל מהפרעות שינה וכלה באומללות בחומרות שונות. </span></div><div><span style="font-family:arial;">היום, אני לראשונה מרגישה שזה קרה לי. הבליחו בי כמה מחשבות ברורות על עצמי. הסתכלתי להן בעיניים, בלי לפחד. וממש <strong>חשבתי אותן</strong>. זה לא היה קל. וגם לא נמשך הרבה. אבל זאת התחלה טובה. </span></div><div><span style="font-family:arial;">בימים הקרובים, הכרזתי על <strong>הורדת פרופיל:</strong> לא עוד הסתובבויות חוזרות בקניון או חיפושי תעסוקה לכל דקה מזמני הפנוי. בימים הקרובים, אני נשארת בבית. לסדר אותו. ואת המחשבות שלי איתו. </span></div><br /><div><span style="font-family:arial;"></span></div><div><span style="font-family:arial;">אני מניחה שהדבר הטוב שרציתי לכתוב עליו היום, הוא בעצם עשיית סדר. לטעמי התופעה היא די מדהימה וראוייה לפוסט משל עצמה, כדבר טוב שאנחנו יכולים לעשות בשביל עצמנו:<strong> <span style="font-size:130%;color:#cc6600;">סדר.</span></strong> </span></div><div><span style="font-family:arial;">אתם כבר יודעים את זה, אבל רציתי לחדד: כשמרגישים בבלגן, לא מוצאים את הידיים והרגליים מרב מחשבות וכבר לא זוכרים מה קרה מתי ומה יקרה אח"כ ואין כבר כח לכלום ומתחשק לבכות, <strong><span style="font-size:130%;color:#cc6600;">תעשו סדר.</span></strong> </span></div><div><span style="font-family:arial;"><strong><span style="font-size:130%;">סדר בבית אני מתכוונת. ממש ככה.</span></strong> </span></div><br /><a href="http://1.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SuZV3JnIzMI/AAAAAAAAHM4/8ilHAoZs5Vk/s1600-h/%D7%A1%D7%93%D7%A8.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5397095609411357890" style="WIDTH: 245px; CURSOR: hand; HEIGHT: 400px" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SuZV3JnIzMI/AAAAAAAAHM4/8ilHAoZs5Vk/s400/%D7%A1%D7%93%D7%A8.jpg" border="0" /></a><br /><br /><div><span style="font-family:arial;">זה יכול להיות כל דבר. אני שונאת לרחוץ כלים, אז את זה אני עושה רק כשהמצב ממש חמור, אבל לסדר דברים במטבח ולהחזיר אותם למקום, לסדר את הספרים בחדר הלמידה, להחליף מצעים, לקפל כביסה... אפילו לסדר את התיקיות במחשב או למחוק הודעות מהסלולר. </span></div><div><span style="font-family:arial;">אין כמו קיפול כביסה יסודי ורגוע כדי להרגיע את הגוף ואת הנפש. ואם עושים את זה לבד, איכשהוא בהדרגה כל המחשבות המסעירות נרגעות ומתקפלות להן, לאט לאט, כל אחת לתוך מגירתה היא, בצורה שבה אפשר פתאום לראות את הדברים ברור יותר. למצוא אותם. </span></div><br /><div><span style="font-family:arial;"><strong>בדקתי את זה על מספר לא מועט של אנשים מסוגים שונים, גם כאלה שהם לא בהכרח אוהבי ניקיון: </strong></span></div><div><span style="font-family:arial;"><strong><span style="font-size:180%;color:#cc6600;">כשהבית מסודר יותר, מרגישים יותר טוב.</span></strong> </span></div><div><span style="font-family:Arial;"></span></div><div><span style="font-family:arial;"><br /><strong>אני לא צוחקת.</strong> גם אנשים שרגילים לחיות בבלגן ואוהבים את זה, טוענים שנעים להם יותר כשהספה ריקה מכביסה, או הרצפה נקייה, או אין כלים בכיור.</span></div><div><span style="font-family:arial;">(המחקר נערך בקרב המשפחה שלי והמשפחה של בעלי :) לפרוטוקול אציין שמדובר בשתי משפחות ממוצא שונה, בעלות תרבות שונה בתכלית ושלא שילמתי לאף אחד מהמשתתפים) (מלבד טובות הנאה מסויימות לבעלי, אותן אני מנועה מלפרט ;)</span></div><div><span style="font-family:arial;"></span></div><div><span style="font-family:arial;"></span></div><div><span style="font-family:arial;">מעבר לזה, כשמסדרים דברים, (כמו לדוגמה קלסרים של 6 שנות לימוד...) יש הזדמנות לזרוק את הישן, או את זה שלא צריך, לשים את החדש במקומו. להיזכר איפה כל דבר נמצא. להבין טוב יותר את ההווה שלנו. את המקום שלנו. זה מחזיר תחושה של שליטה מסויימת במה שקורה. דרך העשייה הזאת, מתבשלת מודעות עצמית מסויימת, של גאווה, אכזבה, כעס או אהבה, שהיא שלנו. לא של האיש מהחדשות, ולא של השחקנית מהריאלטי שאכלה תולעת. <strong><span style="font-size:130%;">שלנו.<br /></span></strong></span></div><br /><div><span style="font-family:arial;"><strong>אז התחלתי לעשות סדר</strong>. אני עושה את זה בשלבים, כי אני עדיין לא עומדת בהרבה מחשבות ברצף ומתפתה בכל זאת להסחות דעת טלוויזיוניות או אינטרנטיות למינהן (כמוכם, אם אתם קוראים שורות אלה...) הסחות הדעת הן מנוחה טובה מהעצמי וחייבים אותן מדי פעם. <strong>אבל רק מדי פעם :)</strong><br /><br /></span></div><div><span style="font-family:arial;"></span></div><div><span style="font-family:arial;">רציתי לסיים את הפוסט הזה בלומר שאולי הוא יצא קצת מוזר. אבל בחרתי שלא לעשות את זה. </span></div><div><span style="font-family:arial;"><strong>אני גאה להכריז על הפוסט הראשון בבלוג הזה, שלא מכיל שום התנצלות מצידי :)</strong> (זה השלב שבו אמורים לשמוע </span><span style="font-family:arial;">"We love you Dr Penguin" בטון אמריקאי שואג... ) <br /><br /></span></div><div><span style="font-family:arial;"></div></span><div></div><div></div><div><strong><span style="font-family:Arial;"></span></strong></div><div><span style="font-family:Arial;">התמונות לקוחות <a href="http://www.stumbleupon.com/s/#1GLlbV/incredimazing.com/static/media/2009/04/04/5b18dcd93abcdc9/Penguin_Army.jpg/"><span style="color:#cc6600;"><strong>מכאן </strong></span></a><span style="color:#cc6600;"><strong>ו</strong></span><a href="http://coolcleaningandpetgrooming.com/residential.html"><span style="color:#cc6600;"><strong>מכאן</strong></span></a>. </span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8936684603327112676-8955453746218649486?l=doctorpinguin.blogspot.com' alt='' /></div>Doctor Penguinhttp://www.blogger.com/profile/07775602138745181903noreply@blogger.com4http://doctorpinguin.blogspot.com/2009/10/blog-post_27.htmltag:blogger.com,1999:blog-8936684603327112676.post-60295572737728156962009-10-21T23:38:00.011+02:002009-10-22T00:35:02.629+02:002009-10-22T00:35:02.629+02:00<a href="http://3.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/St-EYvXbYQI/AAAAAAAAHMg/HaPP4miDsCA/s1600-h/__________3.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5395176439179600130" style="WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 274px" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/St-EYvXbYQI/AAAAAAAAHMg/HaPP4miDsCA/s400/__________3.jpg" border="0" /></a><br /><div><br /><div><span style="font-family:arial;">שנת הלימודים האקדמית התחילה לפני 4 ימים. </span></div><div><span style="font-family:arial;">אני, שרגילה בכל שנה מ- 7 השנים האחרונות (6 וחצי אם לדייק), להיות חלק מזה, מרגישה ממש מוזר. </span></div><div><span style="font-family:arial;"><strong>זה מוזר להיות בבאר שבע ולא להיות סטודנט.</strong></span></div><div><span style="font-family:arial;">מוזר כל כך. כל מהותי כבאר שבעית הייתה מאז ומתמיד סטודנטיאלית. </span></div><div><span style="font-family:Arial;">רק מי שגר בבאר שבע יבין כמה שהעיר הזו שונה בחופש הסטודנטיאלי, לעומת השנה האקדמית. איפשהוא בשלהי אוקטובר, פתאום, בבת אחת, כמו נחיל דבורים, העיר מתמלאת באנשים צעירים ושמחים.</span></div><div><span style="font-family:arial;">חיכיתי השבוע בתחנת האוטובוס שמול מעונות הסטודנטים. תוך כדי שחיכיתי, פתאום הבנתי שעומדות מולי המון מכוניות עמוסות עמוסות של סטודנטים, שמעבירים דירות בחום הלוהט של באר שבע. ואו.. זו הייתה תחושה של סגירת מעגל. הנה, אמרתי לעצמי, לפני 7 שנים זו היית את. איך הצטופפת לך בחדר מטר על שניים במעונות האלה. ואהבת את זה.. ועכשיו את נשואה, עם בעל ודירה. שכורה כמובן. אבל דירה. </span></div><div><span style="font-family:arial;">בהמשך השבוע, הגעתי עם בעלי לסושייה השכונתית, לקחת סושי בטייק-אווי. תוך מספר דקות, קלטנו שסביבנו <strong>מליון</strong> סטודנטים, שרק הגיעו לב"ש ומדברים בהתלהבות על הדירה החדשה שלהם בוינגייט: "כולה 5 דק' מהאוניברסיטה אם חותכים דרך הבית חולים". "אחי, אני גר 2 דקות משער 90, תאמין לי, זה מה זה ליגה". </span></div><div><span style="font-family:arial;">יום אחר כך, הגענו כהרגלנו לסופר, ממש לפני הסגירה. גם שם שמנו לב שכל יתר הקונים שסביבנו הם סטודנטים, שמתרגשים לעשות את הקנייה הראשונה שלהם ביחד, כשותפים לדירה: " אני מכין פסטה היום אם אתה קונה לי את הרוטב"... </span></div><div><span style="font-family:arial;">למחרת, עברתי באוניברסיטה בדרך הביתה. פתאום כל כך בלטו לי כל הנקודות הצבעוניות/ סטודנטים על הדשא, שישבו שם לקרוא מאמרים, או סתם לסיגריה. וכולם נראו לי כ-ל כ-ך צעירים, פעורים ושמחים. "אחותי, איפה זה בניין 90" או "את יודעת איפה האקדמון כאן?" (זה אפילו היה קצת מעליב. <strong>ברור שאני יודעת</strong>. מה לא רואים עליי שהזדקנתי פה?)</span></div><br /><div><strong><span style="font-family:arial;">ה-ז-וי!! </span></strong></div><br /><div><span style="font-family:arial;">רב הסטודנטים הדנדשים שפגשתי השבוע ברחבי העיר, רק הגיעו לכאן. הם בשלב שבו אני הייתי לפני 7 (!!) שנים.</span></div><div><span style="font-family:arial;">בלתי נתפס. </span></div><div><span style="font-family:arial;">בלתי נתפס שעברו כבר 7 שנים. בלתי נתפס לא להיות יותר סטודנטית. כל כך התרגלתי לזה כבר.<strong> אני לא בטוחה</strong> <strong>שאני אדע להיות לא סטודנטית.</strong> יש בזה משהו כל כך מוכר ונוח. </span></div><div><span style="font-family:arial;">בסושייה, בסופר, באוניברסיטה, התמלאתי בתחושה של גאווה, על כל השנים שעברתי. על השלב שבו אני נמצאת. אבל גם בתחושה של פחד. של <strong>אי וודאות</strong>. זהו, התבגרנו. זה רשמי עכשיו. </span></div><div><span style="font-family:arial;"><strong>שיהיה לנו בהצלחה. וגם לסטודנטים, כמובן.<br /><br /></strong></span></div><div><span style="font-family:Arial;"></span></div><div></div><div></div><div><span style="font-family:Arial;"></span></div><div><span style="font-family:Arial;"><span style="font-family:courier new;font-size:130%;color:#cc6600;"><strong>"בנגב ייבחן כושר המדע והמחקר של העם בישראל" דוד בן גוריון.<br /><br /></strong></span></span></div><div><span style="font-family:Arial;"></span></div><div><span style="font-family:Arial;"></span></div><div><span style="font-family:Arial;"></span></div><div></div><div><span style="font-family:Arial;"></span></div><div><span style="font-family:Arial;"></span></div><div></div><a href="http://1.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/St-EY33UAjI/AAAAAAAAHMo/t3RcuqALz6Q/s1600-h/ben-guryon-al-harosh_C.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5395176441460818482" style="WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 303px" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/St-EY33UAjI/AAAAAAAAHMo/t3RcuqALz6Q/s400/ben-guryon-al-harosh_C.jpg" border="0" /></a><br /><div></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8936684603327112676-6029557273772815696?l=doctorpinguin.blogspot.com' alt='' /></div>Doctor Penguinhttp://www.blogger.com/profile/07775602138745181903noreply@blogger.com0http://doctorpinguin.blogspot.com/2009/10/blog-post_21.htmltag:blogger.com,1999:blog-8936684603327112676.post-18570413385847125732009-10-20T01:26:00.006+02:002009-10-20T21:47:16.701+02:002009-10-20T21:47:16.701+02:00אינך יכולה ככה סתם ללכת<br />אינך יכולה לעזוב אותי<br />אינך יכולה כי עכשיו שלכת<br />יש גשם בחוץ ואת נשארת איתי<br /><br />אפילו אם תגידי "זה לא כדאי"<br />אפילו אם תגידי "לא אין לי פנאי"<br />אפילו אם תגידי "לך לך מעליי"<br /><br />אם רק תבקשי להרגיש בבית<br />את שחור צמרתך חרש אלטף<br />ואם תבקשי לא לבכות הליל<br />אשב לידך וגם אתן לך כתף<br /><br />אפילו אם תגידי "זה לא כדאי"<br />אפילו אם תגידי "לא אין לי פנאי"<br />אפילו אם תגידי "לך לך מעליי"<br /><br />ואם תבקשי מעלי לברוח<br />אפתח את דלתי לך ילדה קטנה<br />ואם תבקשי את פניי לשכוח<br />אתן לך בלחי נשיקה אחרונה...<br /><br /><object height="344" width="425"><param name="movie" value="http://www.youtube.com/v/w6lSLbiSFNk&amp;hl=en&amp;fs=1&amp;"><param name="allowFullScreen" value="true"><param name="allowscriptaccess" value="always"><embed src="http://www.youtube.com/v/w6lSLbiSFNk&hl=en&fs=1&" type="application/x-shockwave-flash" allowscriptaccess="always" allowfullscreen="true" width="425" height="344"></embed></object><br /><br /><span style="font-family:arial;">זה השיר שכל היום התנגן לי בראש כשחשבתי על רפואה.</span><br /><span style="font-family:arial;">כנראה שאנחנו באמת קשורים, אני ורפואה. </span><br /><span style="font-family:arial;">היום ביקרתי במיון במסגרת עוד בירוקרטיות שהייתי צריכה לסדר ונפל לי אסימון. </span><span style="font-family:arial;">לא יעזרו לי כל המחשבות הכביכול מתלבטות וכל נסיונות ההתכחשות. עמוק בפנים אני יודעת, שזה מה שאני. וזה מה שאני אוהבת בכל ליבי. אפילו שנראה לי לפעמים שלא כדאי. או שלא יישאר לי פנאי. אינני יכולה ככה סתם ללכת. (לא טכנית וגם לא רוחנית). </span><br /><span style="font-family:arial;">אז אני אנסה לתת מעצמי הכי הרבה שאני יכולה. ולשמור גם עליי. ולאזן. </span><span style="font-family:arial;">תמיד אוכל ללכת. אבל אני בוחרת להישאר.</span><br /><span style="font-family:arial;"></span><br /><span style="font-family:arial;">ואו, איזה פוסט הזויי יצא לי.... מבטיחה להיות פחות מהורהרת בפוסט הבא ;)</span><br /><span style="font-family:Arial;">לילה טוב :) </span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8936684603327112676-1857041338584712573?l=doctorpinguin.blogspot.com' alt='' /></div>Doctor Penguinhttp://www.blogger.com/profile/07775602138745181903noreply@blogger.com0http://doctorpinguin.blogspot.com/2009/10/blog-post_20.htmltag:blogger.com,1999:blog-8936684603327112676.post-76243977243264776192009-10-18T00:31:00.010+02:002009-10-18T01:26:07.020+02:002009-10-18T01:26:07.020+02:00<span style="font-family:arial;">היום התחשק לי לכתוב לכם על כמה ספרים טובים שקניתי לאחרונה ואני אשכרה קוראת ואוהבת.<br /></span><div><div><br /><div><span style="font-family:arial;"></span></div><div><span style="font-family:arial;">זה לא קרה לעיתים קרובות בחיי שהיה לי זמן לקרוא ספרים שלא קשורים ללימודים. בעלי תמיד צחק עליי שהספר האהוב עליי הוא <strong>Harrisson's</strong> (התנ"ך של ספרי הרפואה הפנימית) :) תמיד צחקתי כשהוא אמר את זה, אבל בסתר ליבי זה כאב. הרי אני כל כך אוהבת ספרים. תמיד אהבתי. אבל למצוא זמן לשבת, להתנתק מכל מה שקורה ולהתמקד בספר, סתם לשם ההנאה, בלי שיש שום מבחן עוד כמה ימים, זה לא כל כך הצליח לי. </span></div><div><span style="font-family:arial;"></span></div><div><span style="font-family:arial;">בכל אופן, לאחרונה אני כן מצליחה לקרוא ספרים, כי היה לי קצת חופש. ויש כמה שממש ממש אהבתי :) </span></div><div><span style="font-family:arial;"></div></span><div><span style="font-family:arial;"><strong>הראשון</strong>, ספר ממש ממש חמוד: </span></div><br /><div></div><a href="http://3.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StpKrMtW2RI/AAAAAAAAHMI/-8zGM-lcyGw/s1600-h/144524.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5393705609735887122" style="WIDTH: 232px; CURSOR: hand; HEIGHT: 250px" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StpKrMtW2RI/AAAAAAAAHMI/-8zGM-lcyGw/s400/144524.jpg" border="0" /></a><br /><br /><div><span style="font-family:arial;">זה לא ממש ספר, אלא יותר ספרון, ששבה את עיני בסטימצקי והרגשתי שעשויי לדבר אליי ;) </span></div><div><span style="font-family:arial;">זה בדרך כלל ספר שקונים במתנה למישהו אחר. הוא מדבר על אנשים שמנסים להספיק הכל בחיים ומעמיסים את עצמם יותר מדי ומה קורה להם... הכל מלווה בתמונות מדהימות של בעלי חיים במצבים שונים ומשונים, שמתאימים לטקסט :) מקסים! </span></div><div><span style="font-family:arial;">אני החלטתי לקנות אותו במתנה לעצמי, כדי שבכל פעם שארגיש שעמוס לי מדי, אקרא בו טיפה לפני השינה, ואולי אצליח להיות מושפעת ממנו לטובה. </span></div><br /><div><span style="font-family:arial;"><strong>הספר השני</strong>, הוא ספר שעוסק בנושא דומה, אך בצורה שונה: </span></div><br /><div><a href="http://3.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StpLld8JccI/AAAAAAAAHMQ/ygr0vbddKsA/s1600-h/1611_350.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5393706610793738690" style="WIDTH: 256px; CURSOR: hand; HEIGHT: 400px" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StpLld8JccI/AAAAAAAAHMQ/ygr0vbddKsA/s400/1611_350.jpg" border="0" /></a></div><br /><div><span style="font-family:arial;">אז כמו שכבר הבטחתי לכם פעמים רבות, <strong>שום דבר שהוא פסיכולוגיה בגרוש לא נכנס לבלוג הזה</strong>. אתם מוכרחים לסמוך עליי שאני שומרת על אמינות בקטע הזה. (סיפרתי לכם כבר על אוסף ספרי "הסוד" למיניהם שנזנחו אצלי בספרייה ומעלים אבק אכזבה)<br />הכותרת של הספר הזה לא עושה איתו חסד בכלל. יסלח לי המחבר המכובד, אבל אם הייתי סומכת רק על הכותרת והסאבכותרת "איך להפסיק לרדוף אחר השלמות ולהתחיל לחיות חיים מאושרים יותר", בחיים לא היה סיכוי קלוש שהייתי קונה את הספר הזה! מזל ששמעתי המלצה מאוד חמה לגבי המחבר, ד"ר טל בן שחר, ישראלי, מרצה וחוקר בתחום הפסיכולוגיה, שמרצה היום באוניברסיטת הרווארד וממלא אולמות שלמים עד אפס מקום. סיקרן אותי, קניתי, קראתי. ואני אומרת לכם, זה פשוט ספר עליי! ועל אנשים כמוני כמובן: פרפקציוניסטים חסרי תקנה שנמאס להם מהתכונה הזו בעצמם ומנסים למצוא פתח מילוט לחיים שפויים יותר. אם זה מדבר אליכם, תקראו את הספר! </span></div><div><span style="font-family:arial;">הספר בעצם מראה דרך להיות פרפקציוניסט שפויי. או, כמו שהספר מגדיר את זה "אופטימליסט". אהבתי. שילוב של אופטימי ופרפקציוניזם. והוא לא מציע פתרונות קסם מאוסים, אלא פשוט פותח ערוצי מחשבה חדשים לגבי העניין. ועצם הקריאה מוסיפה אופציות התמודדות. הלוואי ויצליח לי :) ולכם כמובן. </span></div><br /><div><span style="font-family:arial;">את <strong>הספר השלישי</strong> שאני רוצה לכתוב עליו קניתי בתור טיול לחו"ל :) </span></div><div><span style="font-family:arial;">בחופשה הארוכה שהייתה לי בחצי השנה האחרונה הייתי אמורה לסוע לטיול גדול בחו"ל. בסוף זה לא יצא, מטעמים שאולי יום אחד אפרט כאן. וכשראיתי את הספר הזה בחנות, הרגשתי שזה יכול להיות פיצוי הולם :) </span></div><br /><div><a href="http://1.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StpO0GN4aFI/AAAAAAAAHMY/0R3VCe5rRzI/s1600-h/%D7%90%D7%99%D7%99%D7%9D.bmp"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5393710160658589778" style="WIDTH: 301px; CURSOR: hand; HEIGHT: 400px" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StpO0GN4aFI/AAAAAAAAHMY/0R3VCe5rRzI/s400/%D7%90%D7%99%D7%99%D7%9D.bmp" border="0" /></a></div><div></div><div></div><div><span style="font-family:arial;"></span></div><div><span style="font-family:arial;"></span></div><div><span style="font-family:arial;"></span> </div><div><span style="font-family:arial;"></span> </div><div><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div><span style="font-family:arial;">זה ספר צבעוני ויפה. תענוג לעיניים, בעיקר לאנשים שאוהבים צילום. הרעיון של הספר הוא שהוא מקבץ אוסף ממש גדול של איים שונים ברחבי העולם, וכותב עליהם. הכתיבה המעניינת מלווה בתמונות <strong>מ-ר-ה-י-ב-ו-ת</strong> של האיים, הנופים, בעלי החיים וחיי היומיום בהם. והחלטתי שעד שאגיע אל חלקם יום אחד, לפחות מדי פעם אקרא עליהם לפני השינה, אשטוף את העיניים בתמונות ואז אחלום עליהם :) כמו נשיונל גיאוגרפיק, אבל פחות מרצד ויותר זמין במיטה (לאלו מבינינו שעוד אין להם פלזמה בכל חדר בבית) ;) </span></div><div><span style="font-family:Arial;"></span></div><div><span style="font-family:Arial;"></span></div><div><span style="font-family:Arial;"></span></div><div><span style="font-family:arial;"></span></div><div><span style="font-family:arial;color:#3333ff;"><strong></strong></span> </div><div><span style="font-family:arial;color:#3333ff;"><strong></strong></span> </div><div><span style="font-family:arial;color:#3333ff;"><strong>שיהיה לילה טוב, מלא בחלומות צבעוניים!</strong></span></div><div></div></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8936684603327112676-7624397724326477619?l=doctorpinguin.blogspot.com' alt='' /></div>Doctor Penguinhttp://www.blogger.com/profile/07775602138745181903noreply@blogger.com1http://doctorpinguin.blogspot.com/2009/10/blog-post_18.htmltag:blogger.com,1999:blog-8936684603327112676.post-47170350887830886902009-10-16T18:21:00.019+02:002009-10-17T01:20:50.147+02:002009-10-17T01:20:50.147+02:00<span style="font-family:arial;">קצת איחרתי עם המשך גילול החוויות שלנו מאילת, אבל זה רק כי הייתי מאוד עסוקה בסידורים בירוקרטיים כאלה ואחרים שהדירו שינה מעיני ושלווה מימיי... </span><br /><span style="font-family:arial;">הכל די סגור וסיימתי עם רוב הדברים. מילאתי את חובותיי האחרונים לפקולטה, ואני בדרך להתחלה חדשה שנקראת סטאז'. מפחיד. עוד יש לי הרבה מה לומר בנידון.<br /></span><span style="font-family:arial;">מסתבר שככל שעושים יותר דברים, הבטחון העצמי עולה. ככל שעושים פחות, נכנסים למין וואקום כזה ומרגישים חסרי יכולת. אני יודעת שזה נשמע קצת כמו פסיכולוגיה בגרוש, מה ש (כפי שכתוב מימין) אסור בבלוג שלנו, אבל זה לא. אני כותבת את זה מעומקי ליבי ונסיוני. תנסו. </span><br /><span style="font-family:arial;">אחרי ימים של מרתון נגד הזמן בנסיון להשיג את כל האישורים והחותמות למינהן, אני מרגישה קצת פחות כמו כרובית חסרת תועלת. מעין "ואו, אשכרה הצלחתי לסיים הכל? כולל לשכנע אינספור מזכירות עקשניות לעשות פעולות שונות למורת רוחן? אולי בכל זאת יש בי משהו?" </span><br /><br /><div><div><div><div><div><div><div><div><div><div><span style="font-family:arial;">בכל מקרה, באילת עסקינן כאמור.</span></div><div><span style="font-family:arial;">בפוסט הקודם סיפרתי לכם על תחילת החופשה המדהימה שלנו באילת בחול המועד סוכות. </span></div><div><span style="font-family:arial;">בימים האחרונים מצאתי בלוג חדש שעניין אותי לקרוא, של בלוגר שכותב יומן ויזואלי. או יותר נכון, הוא לא כותב אלא פשוט מעלה תמונות שמספרות מה קרה לו באותו היום/השבוע. וזה מקסים. בעיקר למי שאוהב צילום. מאוד מצא חן בעיניי. הנה </span><a href="http://yvanrodic.blogspot.com/"><strong><span style="font-family:arial;color:#cc6600;">קישור לבלוג שלו</span></strong></a><span style="font-family:arial;"> למי שמעוניין. </span></div><div><span style="font-family:arial;">אני כמובן לא אגנוב ממנו את הרעיון באופן גורף (אני אומנם חדשה בבלוגיה, אבל נראה לי שכבר הפנמתי שאסור לגנוב רעיונות. זה לא קולגיאלי.) אני איישם את זה חלקית רק בפוסט היחיד הזה, לגבי אילת. (חוקי נכון?) </span></div><br /><div><span style="font-family:Arial;"></span></div><div><span style="font-family:arial;">אז הרי לכם התמונות שמספרות את המשך החופשה שלנו: </span></div><br /><div><a href="http://3.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StikMsbazuI/AAAAAAAAHKg/nVzRoC2ly9k/s1600-h/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+305.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5393241091767717602" style="WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StikMsbazuI/AAAAAAAAHKg/nVzRoC2ly9k/s400/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+305.jpg" border="0" /></a><br /><br /><a href="http://4.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StikM3OWoEI/AAAAAAAAHKo/yDLmCvS1Gjo/s1600-h/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+347.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5393241094665707586" style="WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StikM3OWoEI/AAAAAAAAHKo/yDLmCvS1Gjo/s400/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+347.jpg" border="0" /></a><br /><br /><a href="http://2.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StikNZoKnfI/AAAAAAAAHKw/SvIPj-B2XRA/s1600-h/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+366.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5393241103900777970" style="WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StikNZoKnfI/AAAAAAAAHKw/SvIPj-B2XRA/s400/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+366.jpg" border="0" /></a><br /></div><br /><div><a href="http://2.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StikOISP2cI/AAAAAAAAHLA/FKw8gFkSt5o/s1600-h/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+402.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5393241116425312706" style="WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StikOISP2cI/AAAAAAAAHLA/FKw8gFkSt5o/s400/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+402.jpg" border="0" /></a></div><div><br /><a href="http://2.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StikNh1JDbI/AAAAAAAAHK4/JoVpWjISges/s1600-h/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+416.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5393241106102685106" style="WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StikNh1JDbI/AAAAAAAAHK4/JoVpWjISges/s400/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+416.jpg" border="0" /></a> </div><div><br /><a href="http://4.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StimZnd_B_I/AAAAAAAAHLI/ck_42O3rax4/s1600-h/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+446.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5393243512797857778" style="WIDTH: 300px; CURSOR: hand; HEIGHT: 400px" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StimZnd_B_I/AAAAAAAAHLI/ck_42O3rax4/s400/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+446.jpg" border="0" /></a></div><br /><div><a href="http://1.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StimZ44PDGI/AAAAAAAAHLQ/G6bg1TXCJY8/s1600-h/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+458.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5393243517471362146" style="WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StimZ44PDGI/AAAAAAAAHLQ/G6bg1TXCJY8/s400/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+458.jpg" border="0" /></a><br /></div><br /><div><a href="http://1.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StimbEpWX-I/AAAAAAAAHLo/W81hDnnf76M/s1600-h/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+475.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5393243537810022370" style="WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StimbEpWX-I/AAAAAAAAHLo/W81hDnnf76M/s400/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+475.jpg" border="0" /></a></div><div><br /><a href="http://3.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/Stin5LLMwLI/AAAAAAAAHL4/-A3urpMOWNs/s1600-h/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+488.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5393245154470314162" style="WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/Stin5LLMwLI/AAAAAAAAHL4/-A3urpMOWNs/s400/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+488.jpg" border="0" /></a><br /><br /><a href="http://1.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/Stin4v3QwMI/AAAAAAAAHLw/-7QdbbJFcQg/s1600-h/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+481.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5393245147138932930" style="WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/Stin4v3QwMI/AAAAAAAAHLw/-7QdbbJFcQg/s400/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+481.jpg" border="0" /></a></div><br /><div><a href="http://1.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StimaXkxs-I/AAAAAAAAHLY/YHGb_FmVPO4/s1600-h/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+469.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5393243525711246306" style="WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StimaXkxs-I/AAAAAAAAHLY/YHGb_FmVPO4/s400/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+469.jpg" border="0" /></a></div><br /><div><a href="http://1.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StiyAjPUABI/AAAAAAAAHMA/7QJoH2eazn8/s1600-h/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+470.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5393256276305379346" style="WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StiyAjPUABI/AAAAAAAAHMA/7QJoH2eazn8/s400/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+470.jpg" border="0" /></a><br /><span style="font-family:arial;"></span></div><div><span style="font-family:arial;">הייתי חייבת לכתוב כמה מילים על תקרית היען... </span></div><div><span style="font-family:arial;">בדרך חזרה צפונה עברנו בשמורת חי בר יוטבתה.<strong> אתם ח-י-ב-י-ם לבקר שם אם אתם באזור</strong>. האכלנו שם עטלפים, ראינו חיות לילה בחדר חושך, נמרים, שועלים.. השיא היה סיור הספארי, שעשינו בליווי דיסק הסברים. הדיסק מסביר בקול נעים ורדיופוני על החיות שנמצאות בשמורה ועל חוקי תנועה שונים בה, בינהם חוק זכות הקדימה לחיות בשמורה. אנחנו כמובן צייתנו באדיקות, בכל פעם שאחת החיות החליטה לעמוד ולבחון אותנו מקרוב, לא זזנו. היה מגניב. עד שהגיעה היען, או שמא עליי לדייק ולומר, בת היענה. </span></div><div><span style="font-family:arial;">זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. היא החליטה שהיא ממש, אבל ממש, אוהבת אותנו. כלומר, את הסוזוקי שלנו. הדבר התבטא בקיפוץ וחיכוך כנפיים חרמני ביותר. מחול החיזור המרגש נמשך כ-20 דקות תמימות. בתחילתו היינו מאוד משועשעים, אבל בהמשך קצת מודאגים ואף חסרי אונים לנוכח ניקור חוזר של היען את המכונית. "נשמה, זה לא טעים, איכסה, פח" ניסינו להתחנן.. היא מצידה, המשיכה לצלול לנו לתוך הפגוש. ממש פחדתי שהיא תפגע בעצמה תוך כדי הניקורים הנלהבים...</span></div><div><span style="font-family:arial;">בסופו של דבר, הצלחנו להתחמק בנונשלנטיות עדינה, כשהיא הייתה עסוקה בלבדוק את הוישרים בשמשה האחורית. וכך כנראה, הצלנו אותה משחיקת מקור סופנית. היא לעומת זאת, לא נתנה לנו ללכת כל כך בקלות :) </span></div><div><span style="font-family:Arial;"></span><br /><object width="320" height="266" class="BLOG_video_class" id="BLOG_video-60126d411d026176" classid="clsid:D27CDB6E-AE6D-11cf-96B8-444553540000" codebase="http://download.macromedia.com/pub/shockwave/cabs/flash/swflash.cab#version=6,0,40,0"><param name="movie" value="http://www.youtube.com/get_player"> <param name="bgcolor" value="#FFFFFF"> <param name="allowfullscreen" value="true"> <param name="flashvars" value="flvurl=http://v18.nonxt1.googlevideo.com/videoplayback?id%3D60126d411d026176%26itag%3D5%26app%3Dblogger%26ip%3D0.0.0.0%26ipbits%3D0%26expire%3D1331168632%26sparams%3Did,itag,ip,ipbits,expire%26signature%3D68E38D18BA0EEF1DED48E6CDBBCD72C4A0FC1C9E.99DEB39FEA0C41C2F93E429A6DF991D11C072D0%26key%3Dck1&amp;iurl=http://video.google.com/ThumbnailServer2?app%3Dblogger%26contentid%3D60126d411d026176%26offsetms%3D5000%26itag%3Dw160%26sigh%3DJjGx0wCs_M8dibtNvGPdynSCqhk&amp;autoplay=0&amp;ps=blogger"> <embed src="http://www.youtube.com/get_player" type="application/x-shockwave-flash" width="320" height="266" bgcolor="#FFFFFF" flashvars="flvurl=http://v18.nonxt1.googlevideo.com/videoplayback?id%3D60126d411d026176%26itag%3D5%26app%3Dblogger%26ip%3D0.0.0.0%26ipbits%3D0%26expire%3D1331168632%26sparams%3Did,itag,ip,ipbits,expire%26signature%3D68E38D18BA0EEF1DED48E6CDBBCD72C4A0FC1C9E.99DEB39FEA0C41C2F93E429A6DF991D11C072D0%26key%3Dck1&iurl=http://video.google.com/ThumbnailServer2?app%3Dblogger%26contentid%3D60126d411d026176%26offsetms%3D5000%26itag%3Dw160%26sigh%3DJjGx0wCs_M8dibtNvGPdynSCqhk&autoplay=0&ps=blogger" allowFullScreen="true" /></object> </div></div></div></div></div></div></div></div></div><br /><p><span style="font-family:arial;">לאוטו שלום. וגם ליען. פרט ללב שבור קלות כנראה :) </span></p><p><span style="font-family:arial;">אז זהו לגבי אילת. היה כיף, ועוד נחזור אליה. עשתה לנו המון טוב. </span></p><p><span style="font-family:arial;">ולסיום.. עוד חוויה טרייה :) אתמול נסענו אני ובעלי לראות הצגה בקאמרי בתל אביב עם עוד זוג חברים. אני חייבת להגיד, למי שלא ידע, שמנויי סטודנט בקאמרי עולה<strong> 225 שקלים ל- 6 כרטיסים!!!</strong> זה יוצא 37.5 שקל לכרטיס! שזה כמו כרטיס לסרט בגלובוס היום... שווה לאללה! החלטנו לעשות כזה ולנצל אותו עד תחילת הסטאז' שלי. וזה ממש כיף. להצגה שראינו אתמול קוראים</span><a href="http://www.cameri.co.il/index.php?page_id=1500"><span style="font-family:arial;"><strong><span style="color:#cc6600;"> "משפחה חמה".</span></strong> </span></a><span style="font-family:arial;">קומדיה של ענת גוב. <strong>נ-ק-ר-ע-נ-ו מצחוק!!!</strong> אני אומרת לכם, זה היה כזה קתרזיס. הצגה מעולה וכל כך מחוברת למציאות. ממליצה הכי הכי בחום. </span><br /><span style="font-family:Arial;"></span></p><p><span style="font-family:Arial;">שבת שלום!!!</span></p></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8936684603327112676-4717035088783088690?l=doctorpinguin.blogspot.com' alt='' /></div>Doctor Penguinhttp://www.blogger.com/profile/07775602138745181903noreply@blogger.com2http://doctorpinguin.blogspot.com/2009/10/blog-post_16.htmltag:blogger.com,1999:blog-8936684603327112676.post-16967065934237913832009-10-11T00:32:00.028+02:002009-10-11T02:38:53.393+02:002009-10-11T02:38:53.393+02:00<span style="font-family:arial;">אני ובעלי חזרנו מאילת ביום חמישי, אחרי4 לילות ו5 ימים של רוגע, ים, מדבר, סקס טוב ומלא אוכל. היה כל כך מעולה.<br />אני לא מצליחה להחליט על כיוון הפוסט הזה. אולי אני רוצה לספר לכם מה עשינו ולהמליץ על מקומות שטיילנו בהם. או אולי אני רוצה לשתף אתכם באיך שהרגשתי ומה עבר עלינו שם. או אולי לספר על איך היה לחזור למציאות. או אולי הכל ביחד. המון זמן לא כתבתי ואני מרגישה שיש לי כל כך הרבה מה להגיד לכם. (אני בכלל לא בטוחה שאתם קיימים, אבל עצם האפשרות מרגשת ומספיקה בהחלט :)<br /></span><div><div><div><div><span style="font-family:arial;">אולי כדאי להתחיל עם כמה תמונות לפתיחת התאבון... את כולן אנחנו צילמנו כמובן. כל הקרדיט, לממציא מצלמת ה- Canon. אתה גאון. </span></div><div><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div><span style="font-family:Arial;"></span></div><div><span style="font-family:Arial;"></span></div><div><span style="font-family:arial;"></div></span><div><div><div><div><div><div><div><div><div><div><div><div><a href="http://2.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StEN9Ktq5bI/AAAAAAAAHFI/U3vVexPKsno/s1600-h/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+056.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5391105573438285234" style="WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StEN9Ktq5bI/AAAAAAAAHFI/U3vVexPKsno/s400/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+056.jpg" border="0" /></a><br /></div><div><br /><a href="http://3.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StEQG1HIhAI/AAAAAAAAHFQ/Sb4NVpZWD8c/s1600-h/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+078.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5391107938461451266" style="WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StEQG1HIhAI/AAAAAAAAHFQ/Sb4NVpZWD8c/s400/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+078.jpg" border="0" /></a><br /><br /><a href="http://3.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StEQHQcirqI/AAAAAAAAHFY/7eDGWxHwpYM/s1600-h/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+098.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5391107945799003810" style="WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StEQHQcirqI/AAAAAAAAHFY/7eDGWxHwpYM/s400/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+098.jpg" border="0" /></a><br /><br /><a href="http://3.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StEQHteNqgI/AAAAAAAAHFg/Ul3Lc42wmls/s1600-h/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+115.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5391107953590643202" style="WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StEQHteNqgI/AAAAAAAAHFg/Ul3Lc42wmls/s400/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+115.jpg" border="0" /></a><br /><br /><a href="http://1.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StEQID3FIMI/AAAAAAAAHFo/EC7kCFcKenM/s1600-h/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+149.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5391107959600521410" style="WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StEQID3FIMI/AAAAAAAAHFo/EC7kCFcKenM/s400/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+149.jpg" border="0" /></a> </div><div></div><div></div><div></div><div><span style="font-family:arial;"></span> </div><div><span style="font-family:arial;"></span> </div><div><span style="font-family:arial;"></span> </div><div><span style="font-family:arial;">אחרי נסיונות כושלים קודמים לצאת לחופשה ואחרי תקופה לא קלה, החלטנו לנצל את ימי החופש החופפים האחרונים שיש לנו יחד בתקופה הקרובה ולצאת לחופשה איפהשהוא. לא משנה איפה ובאיזה תנאים, העיקר שיהיה רחוק וביחד.<br />האינסטינקט האוטומטי שלי כשאומרים חופשה הוא לגגל "דקה 90". התרגלתי עוד מימי העוני המרוד שלי שאין מצב לצאת לחופשה. (נקודה). אם כבר משתעשעים ברעיון שמתישהוא כשיהיה כסף נצא לחופשה, אז מחפשים רק בדקה ה-90. סתם להתרשם מהמחירים, לראות אם אולי זה יהיה ראלי מתישהוא. ימי העוני המרוד שלי אמנם הסתיימו, אבל בעקבות חסר במשכורת מזה זמן רב, נכנס לפעולה אותו הנוהל האוטומטי. שילוב מוזר של ראש עני בגוף שהוא כבר לא עני. מצב מוטציוני זה, מוביל פעמים רבות לפרדוקס, שבו הגוף רוצה פינוק אמיתי בדמות 5 כוכבים, אבל הראש (או אולי זה הלב?) מסרב לשלם את המחירים האסטרונומיים הכרוכים בכך. בסופו של דבר הראש (הלב) והגוף הגיעו לפשרה מוסכמת, שכללה מלון 5 כוכבים, באילת, חצי פנסיון, אבל בחצי מחיר. דקה 90 כבר אמרתי?<br />אז ארזנו בדקה ה-90 ונסענו לאילת. </span></div><div><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div><span style="font-family:Arial;"></span></div><div><span style="font-family:Arial;"></span></div><div><span style="font-family:arial;"></div></span><div><a href="http://4.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StETxUnHWqI/AAAAAAAAHFw/UBxirATcw6g/s1600-h/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+191.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5391111967006481058" style="WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StETxUnHWqI/AAAAAAAAHFw/UBxirATcw6g/s400/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+191.jpg" border="0" /></a><br /></div><br /><div><span style="font-family:arial;">כביש הערבה היה סיוט. כי אני ממש מפחדת מכבישים עם נתיב אחד לכל כיוון, שבהם המהירות המותרת היא 90 וכולם נוסעים 130 ועוקפים אותך מכל עבר. בקוו רצוף. בלילה. שלא תדעו. לאחר מספר מיני התקפי לב, רעד מתמשך בכפות הידיים ותפילות דרך חוזרות, הגענו בשלום לבירת השמש.<br />ויהיה ערב ויהיה בוקר, יום שני. התעוררנו לראות את הזריחה (סתם...אנחנו לא עד כדי כך פאנאטים, פשוט לא נרדמתי והערתי את בן זוגי, הסבלני להפליא כפרה עליו, שהיה מוכן לבוא איתי ב-5 בבוקר לראות את הזריחה מעל הרי אילת. מטורפת...) ואז.. ארוחת בוקר קונטיננטלית, שטופת שמש וים. (אני מ-ת-ה על עוגת גבינה אפוייה על הבוקר!!!) ואחר כך.. מצפה תת ימי. לא הייתי שם מאז שהייתי ילדה. איזה יופי היה!!<br /></span><br /><a href="http://2.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StEXVaD9hBI/AAAAAAAAHF4/Uu25gOLJgaI/s1600-h/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+106.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5391115885479822354" style="WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StEXVaD9hBI/AAAAAAAAHF4/Uu25gOLJgaI/s400/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+106.jpg" border="0" /></a></div><div><br /><a href="http://3.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StEXWAcb4iI/AAAAAAAAHGI/Mfj7w6jkXIE/s1600-h/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+134.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5391115895783023138" style="WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StEXWAcb4iI/AAAAAAAAHGI/Mfj7w6jkXIE/s400/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+134.jpg" border="0" /></a></div><div><br /><a href="http://4.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StEXWjHe1KI/AAAAAAAAHGQ/5HLGmAaLu7M/s1600-h/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+131.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5391115905090376866" style="WIDTH: 300px; CURSOR: hand; HEIGHT: 400px" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StEXWjHe1KI/AAAAAAAAHGQ/5HLGmAaLu7M/s400/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+131.jpg" border="0" /></a><br /><br /><span style="font-family:arial;">הכי התרגשתי משושנת הים והשושנון. אני חושבת שזו הייתה נקודת המפנה בשבירת הקרח ביני לבין אהובי. אתם מכירים את זה שכשיוצאים לחופשה, בעיקר אחרי תקופות קשות בזוגיות או בכלל שגרה, לוקח לפחות יום עד יום וחצי עד שהקרח נשבר ומצליחים להתקרב. עד שמוציאים את כל הכעסים והתסכולים, אם זה במריבות בדרך על עקיפות או מהירות, או בהאשמות הדדיות לגבי דברים ששכחנו בבית, או בעצבים על מוזיקה מעצבנת. לאט לאט, אחרי שכל התסכול הזה, שהוא בעצם געגוע, יוצא ומשתחרר, מצליחים להרגע, להתקרב ולהתחיל להנות אחד מהשניה ואחת עם השני. אז אצלנו, שלב ההתקרבות המחודשת התחיל עם השושנה והשושנון במצפה התת ימי :) הנה הם למי שלא מכיר: </span></div><div><br /><a href="http://3.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StEagLO_XMI/AAAAAAAAHGY/FFkBf6DThJw/s1600-h/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+133.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5391119369012993218" style="WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StEagLO_XMI/AAAAAAAAHGY/FFkBf6DThJw/s400/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+133.jpg" border="0" /></a> </div><div></div><div></div><div></div><div><span style="font-family:arial;"></span> </div><div><span style="font-family:arial;"></span> </div><div><span style="font-family:arial;">שושנת הים היא בעצם סוג של יצור ימי, קרובת משפחה של האלמוגים וגם של המדוזות. השושנון הוא דג. שניהם מנהלים מערכת יחסים מאוד צמודה לעיתים קרובות. למי מכם שלמד ביולוגיה: סימביוזה. זוכרים? השושנון מתקיים וחי ליד השושנה ובין זרועותיה. לשושנת הים יש זרועות שבקצה שלהן חומר צורב שמבריח את הדגים שמנסים לטרוף את השושנון. ככה היא מגנה על השושנון. השושנון מצידו מצופה בריר שמגן עליו מהחומר הצורב. ומשאיר לשושנה שאריות מהאוכל שלו, מהן היא ניזונה. ככה הם חיים להם יחד באושר צבעוני. מקסים. כל אחד מהם יכול להתקיים גם לבד בסדר גמור. הם פשוט מעדיפים לחיות ביחד. מתוך בחירה. כל אחד מהם מכיר את החולשה של האחר, ושומר עליו בדיוק מפניה. עושה לו את החיים קלים יותר. צבעוניים יותר. </span></div><div><span style="font-family:arial;">אני חושבת שברגע שנפל לי האסימון שאני יכולה לחיות גם לבד בסדר גמור, הבנתי כמה אני רוצה אותו, את בעלי, בחיים שלי. הם כל כך הרבה יותר צבעוניים ככה. איזה מזל שהוא מבריח את כל מה שמנסה לטרוף אותי. אני אוהבת אותו כל כך. </span><span style="font-family:arial;">המשכנו לסרט באיימקס. ואז עשינו מלא אהבה. </span></div><div><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div></div><div><span style="font-family:arial;"></span></div><div><span style="font-family:arial;">למחרת, מלאי אנרגיות, יצאנו לטרקים בפארק תמנע. למי שלא היה עדיין- זה חובה! מקום מ-ד-ה-י-ם! היינו שם מהצהריים ועד הלילה, ועוד יכלנו להמשיך. </span></div><div></div><div><br /><a href="http://3.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StEh3n3ljJI/AAAAAAAAHGo/l0i-jadeKMg/s1600-h/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+192.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5391127468417846418" style="WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StEh3n3ljJI/AAAAAAAAHGo/l0i-jadeKMg/s400/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+192.jpg" border="0" /></a><br /><br /><a href="http://1.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StEh4EudOoI/AAAAAAAAHGw/elx2PnywuFw/s1600-h/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+194.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5391127476164180610" style="WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StEh4EudOoI/AAAAAAAAHGw/elx2PnywuFw/s400/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+194.jpg" border="0" /></a><br /></div><div><a href="http://1.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StEh4UYsgQI/AAAAAAAAHG4/m40zTqm-Pd8/s1600-h/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+213.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5391127480367874306" style="WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StEh4UYsgQI/AAAAAAAAHG4/m40zTqm-Pd8/s400/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+213.jpg" border="0" /></a><br /><br /><a href="http://3.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StEh4yMwkjI/AAAAAAAAHHA/N1r9WTLZJRQ/s1600-h/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+238.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5391127488370872882" style="WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StEh4yMwkjI/AAAAAAAAHHA/N1r9WTLZJRQ/s400/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+238.jpg" border="0" /></a><br /><br /><a href="http://4.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StEh5fkXm-I/AAAAAAAAHHI/3S4TI3lzBDM/s1600-h/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+243.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5391127500549495778" style="WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StEh5fkXm-I/AAAAAAAAHHI/3S4TI3lzBDM/s400/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+243.jpg" border="0" /></a><br /></div><div><br /><span style="font-family:arial;">אני רוצה להגיד לכם שסיור לילי בפארק תמנע, כולל עמודי שלמה מוארים בפנסי ענק, זאת אחת החוויות המדהימות. אני לא צוחקת. ואני לא יודעת אם התמונות יראו כמה זה עצום. אבל זה עצום. </span></div><br /><a href="http://1.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StEkTTmMocI/AAAAAAAAHHQ/1lH_SLOGsGM/s1600-h/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+278.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5391130143035793858" style="WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StEkTTmMocI/AAAAAAAAHHQ/1lH_SLOGsGM/s400/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+278.jpg" border="0" /></a><br /><br /><a href="http://3.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StEkTw2gVwI/AAAAAAAAHHY/ukyO3yd23Tk/s1600-h/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+277.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5391130150888822530" style="WIDTH: 300px; CURSOR: hand; HEIGHT: 400px" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StEkTw2gVwI/AAAAAAAAHHY/ukyO3yd23Tk/s400/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+277.jpg" border="0" /></a><br /><br /><div><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5391130161698221954" style="WIDTH: 300px; CURSOR: hand; HEIGHT: 400px" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StEkUZHqr4I/AAAAAAAAHHg/xx_Hp9DKPa0/s400/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+283.jpg" border="0" /></div><div><br /><a href="http://2.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StEkUhJEzLI/AAAAAAAAHHo/azw5kMZHjkM/s1600-h/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+284.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5391130163851611314" style="WIDTH: 300px; CURSOR: hand; HEIGHT: 400px" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/StEkUhJEzLI/AAAAAAAAHHo/azw5kMZHjkM/s400/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA+2009+284.jpg" border="0" /></a><br /><br /><span style="font-family:arial;">אני חשבת שהפוסט יוצא קצת עמוס מדי. יש לי עוד כל כך הרבה מה לספר. על אילת ומה עשינו בה ואיך אהבנו בה. </span></div><div><span style="font-family:arial;">אני חושבת שנסגור על חלוקה לכמה פוסטים. לפחות שניים. מקובל? </span></div><div><span style="font-family:arial;">המשך בהחלט יבוא :)<br /></span></div></div></div></div></div></div></div></div></div></div></div></div></div></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8936684603327112676-1696706593423791383?l=doctorpinguin.blogspot.com' alt='' /></div>Doctor Penguinhttp://www.blogger.com/profile/07775602138745181903noreply@blogger.com4http://doctorpinguin.blogspot.com/2009/10/blog-post_11.htmltag:blogger.com,1999:blog-8936684603327112676.post-53486072858737798472009-10-09T17:19:00.006+02:002009-10-09T17:51:32.756+02:002009-10-09T17:51:32.756+02:00<div dir="rtl" align="right"></div><p><span style="font-family:Arial;"></span><br /><object height="344" width="425"><param name="movie" value="http://www.youtube.com/v/0349QiW90qc&amp;hl=en&amp;fs=1&amp;"><param name="allowFullScreen" value="true"><param name="allowscriptaccess" value="always"><embed src="http://www.youtube.com/v/0349QiW90qc&hl=en&fs=1&" type="application/x-shockwave-flash" allowscriptaccess="always" allowfullscreen="true" width="425" height="344"></embed></object></p><p><span style="font-family:arial;">בואי לאילת </span></p><p><span style="font-family:arial;">מילים: ירון לונדון </span><span style="font-family:arial;">לחן: נורית הירש</span></p><p><span style="font-family:arial;"><br /></span>בואי נמלט מן האספלט</p><p>ומן הערים המקומטות</p><p>בואי נמלט אל הלגונות השקטות</p><p>בואי לאילת לאילת</p><p>בבירת השמש מנומש בנמש</p><p>למול הרקיעים נחטוף תנומה</p><p>והרוח שיישוב </p><p>ישיאנו לא לחשוב על מאומה</p><p>עצומי עיניים</p><p>נמלט בשניים</p><p>למים אל גני האלמוגים</p><p>בין כחול לבין ירוק</p><p>את בגדי הים נזרוק</p><p>נשליך אותם אל הגלים</p><p>בואי נמלט מן האספלט</p><p>ומן הערים המקומטות</p><p>בואי נמלט אל הלגונות השקטות</p><p>בואי לאילת לאילת</p><p>בשיער פרוע</p><p>שפרע הרוח</p><p>אני שרוע לי כמו לטאה</p><p>כמו דולפין אשר נפלט</p><p>מעמקי מפרץ אילת</p><p>כמו הפתעה</p><p>תנו לי רק חודשיים</p><p>על המגלשיים</p><p>ועל גלי המים לא אמעד</p><p>בין ירוק ובין כחול</p><p>בן אדם אני יכול</p><p>אני יכול לחיות לעד</p><p>בואי נמלט מן האספלט</p><p>ומן הערים המקומטות</p><p>בואי נמלט אל הלגונות השקטות</p><p>בואי לאילת לאילת</p><p>בואי נגלה את</p><p>מחוזות הפלא</p><p>ואת הקסם שבמפרצים</p><p>כמו קולומבוס כך פתאום</p><p>בספינה קלת חרטום</p><p>של מפרשים</p><p>אם הפעם באת</p><p>שוב תשוב אילתה</p><p>כי בכשפים היא אחוזה העיר</p><p>ומכושף הוא המחבוא</p><p>ואתה אליו תבוא</p><p>תבוא אליו יותר צעיר</p><p>בואי נמלט מן האספלט</p><p>ומן הערים המקומטות</p><p>בואי נמלט אל הלגונות השקטות</p><p>בואי לאילת לאילת<br /></p><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8936684603327112676-5348607285873779847?l=doctorpinguin.blogspot.com' alt='' /></div>Doctor Penguinhttp://www.blogger.com/profile/07775602138745181903noreply@blogger.com0http://doctorpinguin.blogspot.com/2009/10/blog-post_09.htmltag:blogger.com,1999:blog-8936684603327112676.post-92090387002438605952009-10-01T00:41:00.005+02:002009-10-17T01:13:59.662+02:002009-10-17T01:13:59.662+02:00<span style="font-family:arial;">סליחה שלא כתבתי כאן כבר שבועיים וחצי </span><br /><span style="font-family:arial;">סליחה שלא עשיתי יותר מדי דברים טובים כבר שבועיים וחצי </span><br /><span style="font-family:arial;">סליחה לעצמי על זה שפחדתי מעצמי </span><br /><span style="font-family:Arial;">סליחה שהרסתי לעצמי שנה שאמורה הייתה להיות נהדרת</span><br /><span style="font-family:arial;">סליחה לחברים שלי שאני לא מספיק משקיעה בהם כי אני עסוקה מדי בלהיות טובה </span><br /><span style="font-family:arial;">סליחה למשפחה שלי שאף פעם אני לא נותנת לה מאה אחוז שלמים מעצמי</span><br /><span style="font-family:arial;">סליחה מראש לבעלי היקר והאהוב על השעות שהוא יצטרך לבלות לבד בבית כשאני אהיה בעבודה </span><br /><span style="font-family:arial;">סליחה לכל האנשים שניתקתי איתם קשר כי פשוט לא ידעתי איך לתקן דברים בלי לברוח</span><br /><span style="font-family:arial;">סליחה לסבא וסבתא שלי על זה שאני עדיין כועסת עליהם ולא מסוגלת לפגוש אותם</span><br /><span style="font-family:arial;">סליחה על עוד הרבה דברים שאי אפשר ממש לכתוב אותם באינטרנט. עדיין. </span><br /><span style="font-family:arial;">סליחה אם אני משעממת אתכם בכתיבתי הצפויה משהו. </span><br /><span style="font-family:arial;">סליחה אם אני מתנצלת מדי עד פתאטיות. </span><br /><span style="font-family:arial;"></span><br /><span style="font-family:arial;">הפוסט הבא יהיה שמח.</span><br /><span style="font-family:arial;">שתהיה לכולנו (באיחור מה) גמר חתימה טובה ושנה טובה. </span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8936684603327112676-9209038700243860595?l=doctorpinguin.blogspot.com' alt='' /></div>Doctor Penguinhttp://www.blogger.com/profile/07775602138745181903noreply@blogger.com0http://doctorpinguin.blogspot.com/2009/10/blog-post.htmltag:blogger.com,1999:blog-8936684603327112676.post-92188688783969011142009-09-11T17:17:00.007+03:002009-09-11T18:06:53.411+03:002009-09-11T18:06:53.411+03:00<span style="font-family:arial;">טוב, הרבה זמן לא כתבתי כאן משהו לגמרי אופטימי. </span><br /><span style="font-family:arial;">לא עוד.. אני מחזירה את הבלוג לסורו לאלתר! </span><br /><br /><span style="font-family:arial;">חזרתי לפני כשעתיים ממסע חגיגי בדוכני קניון הנגב לכבוד ראש השנה, והיה כל כך כיף. </span><span style="font-family:arial;">לא קניתי כמעט כלום, כי אני בקיצוצים כרגע. אבל רק להנות מהניחוחות, הצבעים <strong>הנצנצים</strong> ואווירת החג היה כל כך מעולה. </span><span style="font-family:arial;">חבל שלא לקחתי מצלמה לתיעוד. (המון זמן לא תיעדתי כאן כלום. מבטיחה שגם זה ישתנה בקרוב). </span><br /><span style="font-family:arial;"></span><br /><span style="font-family:arial;">בכל מקרה, הדוכן שהכי לכד את עיניי ואפי היה הדוכן של Laline ואחריו הדוכן של זיג זג, שם אפילו רכשתי די בזול שני מאגים חגיגיים לחמי וחמותי. </span><br /><span style="font-family:arial;">מדובר במאגים רגילים לכל דבר, שבתוכם יש מעין מתקן ממסננת, שמאפשר שימוש בחליטות או לחילופין בקפה שחור אוטנתי, כשאחר כך אפשר בקלות להוציא את המסננת עם התוכן שלא רוצים, ולשתות את מה שנשאר. והכי מצא חן בעיני זה שיש להם מכסה מסיליקון- ששומר על החום, ומאפשר לקחת את המאג באוטו. כשמסתבר ש..(אתם מחזיקים חזק?) המכסה יכול לשמש גם כתחתית למאג!! </span><br /><br /><br /><a href="http://3.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SqpfW6-bgPI/AAAAAAAAGD0/KbEL1CiDNy8/s1600-h/1000935ImageFile.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5380217552240345330" style="WIDTH: 300px; CURSOR: hand; HEIGHT: 340px" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SqpfW6-bgPI/AAAAAAAAGD0/KbEL1CiDNy8/s400/1000935ImageFile.jpg" border="0" /></a><br /><br /><span style="font-family:arial;">חשבתי שזה יהיה פתרון טוב ומתוחכם למתנת טרום ראש השנה לחמותי וחמי היקרים. </span><br /><span style="font-family:arial;"></span><br /><span style="font-family:arial;">אתם בטח יודעים שהכי קשה בעולם זה לקנות מתנה לחמים. ובלי להוציא את עצמי מהכלל אבל תאמינו לי, לחמים שלי הכי הכי קשה לקנות מתנות. מכמה סיבות.. א. יש להם הכל. ב. הם לא אוהבים להשתמש בדברים תוצרת סין (ומה לעשות שה-כ-ל תוצרת סין בימינו ). ג. תמיד כשקונים להם משהו הם לא מרוצים מעצם העובדה שבכלל קנינו להם ואין צורך ושאר פניני פולנייה. (אוף דה רקורד בעלי כלל לא פולני. אבל נו מילא). ד. חמי מהנדס והמתנה חייבת להיות בעלת הגיון הנדסי מלהיב כזה או אחר. </span><span style="font-family:arial;">למרות ואולי בגלל כל הנ"ל, אני מאוד מאוד אוהבת אותם כמובן. הם באמת מדהימים. פשוט קשה (מאוד) לקנות להם מתנות. בכל מקרה, בואו נקווה שהמאגים יצליחו. אם יצליחו, זה כבר יקל עליי לקנות משהו גדול יותר לראש השנה. אדווח בהמשך. </span><br /><br /><span style="font-family:arial;">ולסיום.. אני פותחת רשמית את חגיגות ראש השנה גם בבלוג! </span><br /><span style="font-family:arial;">שנה טובה פעם ראשונה :) ועוד יבואו עוד... </span><br /><br /><a href="http://4.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SqplardhgSI/AAAAAAAAGD8/xrR9eyWuSu8/s1600-h/%D7%A9%D7%A0%D7%94+%D7%98%D7%95%D7%91%D7%94.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5380224213865038114" style="WIDTH: 400px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SqplardhgSI/AAAAAAAAGD8/xrR9eyWuSu8/s400/%D7%A9%D7%A0%D7%94+%D7%98%D7%95%D7%91%D7%94.jpg" border="0" /></a><br /><span style="font-family:arial;font-size:85%;">(התמונה לקוחה מהטיול האחרון שלנו בצפון :)<br /></span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8936684603327112676-9218868878396901114?l=doctorpinguin.blogspot.com' alt='' /></div>Doctor Penguinhttp://www.blogger.com/profile/07775602138745181903noreply@blogger.com2http://doctorpinguin.blogspot.com/2009/09/blog-post_11.htmltag:blogger.com,1999:blog-8936684603327112676.post-4430711043669745782009-09-06T04:03:00.006+03:002009-09-06T04:21:45.419+03:002009-09-06T04:21:45.419+03:00<span style="font-family:arial;">עשיתי זאת. סיימתי את הפרוייקט.<br /></span><div><span style="font-family:arial;">כלומר, לא הגשתי עדיין, אבל שלחתי אותו סופסוף למנחה שלי כדי שיבדוק אותו ויחזיר לי תיקונים. </span></div><div><span style="font-family:arial;">אני לא בטוחה מתי אספיק להגיש אותו, ואם זה יהיה בסדר. ואם לא עיכבתי עכשיו את כל הקריירה שלי בסחבת הזו. אבל את הצעד הראשון סיימתי.</span></div><div><span style="font-family:arial;">ואמנם לא הרחבתי כאן, אבל אני חושבת שאפשר להבין מהפוסט הקודם שלי שלא היה לי קל. בכלל לא. </span></div><div><span style="font-family:arial;">קשה לי מאוד להגדיר את התקופה הזו בצורה שתעבור מסך.. </span></div><div><span style="font-family:arial;">באופן עקרוני זו אמורה להיות אחת התקופות הטובות. סיימתי את הלימודים אחרי כל כך הרבה שנים של מאמץ. והיה לי חופש, חופש אמיתי בחודשים האחרונים. לכאורה הכל היה אמור להיות מעולה. אבל באופן פרדוקסלי דווקא התקופה הזו היתה אחת הקשות ביותר. אולי אני פשוט לא יודעת להיות בחופש. או לא מסוגלת לחיות מבלי לקבל פידבקים חיוביים בצורת ציונים או חיוכים של מנהלי מחלקות. פטאתי. אבל כשאין לי מאיפה לשאוב את המשוב החיובי הזה, ההערכה העצמית שלי צונחת אל מתחת לבלטות. צריכה שכל הזמן יגידו לי מבחוץ שאני בסדר. אחרת אני מפסיקה להאמין בזה די מהר. פטאתי כבר אמרתי? </span></div><div><span style="font-family:arial;">בכל מקרה, הנה בניגוד לכל כוונותיי הראשוניות, הבלוג הזה אט אט הופך לבלוג אישי.. נו מילא, גם ככה אין לי ממש קוראים. ולאחרונה אני ערה בשעות שבהן המחשב הוא כנראה האופציה הטובה ביותר לשפוך את ליבי בפניה. אף אחד אחר עם אוזניים לא ער פשוט. לא יודעת אם זה חלק מהעניין, ההפרעות שינה האלה שפיתחתי לי. לא נרדמת פשוט. </span></div><div> </div><div><span style="font-family:arial;"></span></div><div><span style="font-family:arial;">טוב, קוראיי המדומים היקרים, לא נותר לי אלא לקוות שהכל ישתפר מכאן. נראה לי שאת הקשה כבר עברנו. או שמא עליי להיזהר ממרפי ודומיו המרוקאים. ליתר ביטחון אכתוב טפו טפו טפו וחמסה חמסה. שיהיה. </span></div><br /><div><span style="font-family:arial;"></span></div><div><span style="font-family:arial;">לילה טוב :) </span></div><br /><div><a href="http://1.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SqMNUwNwZaI/AAAAAAAAGDs/cqeczjRFALY/s1600-h/hamsa2-.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5378157030201648546" style="WIDTH: 308px; CURSOR: hand; HEIGHT: 400px" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_b_nLd19bTJM/SqMNUwNwZaI/AAAAAAAAGDs/cqeczjRFALY/s400/hamsa2-.jpg" border="0" /></a></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8936684603327112676-443071104366974578?l=doctorpinguin.blogspot.com' alt='' /></div>Doctor Penguinhttp://www.blogger.com/profile/07775602138745181903noreply@blogger.com0http://doctorpinguin.blogspot.com/2009/09/blog-post.html