מאת: רות שריג
פסיכולוגית קלינית ואנליטיקאית יונגיאנית, מדריכה ומטפלת. מרצה בהתמחות היונגיאנית ובבית הספר לפסיכותרפיה בסמינר הקיבוצים ועוסקת בנושא חלומות, מיתולוגיה , והקשר בין יונג וקולנוע.

לקריאת ההרצאה המלאה בכתב העת “מרחבים”

הספר עוסק בזיקות גומלין בין מעשיות-עממיות לבין סיפורי חלום של נשים, והוא פרי מחקר בו ד”ר רוית ראופמן עוסקת בשנים האחרונות.
הוא מבוסס הן על עבודת הדוקטורט שנכתבה בתחום, והן על מחקרי המשך כמו גם על ניסיונה כפסיכולוגית קלינית.
הספר מציג אפשרויות שונות לדון בזיקות גומלין אלו תוך שילוב גישות פסיכואנליטיות וכן גישות הלקוחות מחקר האתנו-פואטיקה. הספר כולל מעשיות רבות המתועדות בארכיון הסיפור העממי של העדות בישראל (אסע”י), מקבילות של סיפורים אלה ממרחבי תרבות אחרים- מערביים ושאינם מערביים וסיפורי-חלום של נשים שנאספו במסגרת עבודת המחקר ובמסגרות נוספות. זיהוי וניתוח הזיקות בין חלומות לבין מעשיות עממיות מסייעים לשפוך אור על המנגנונים הפסיכולוגיים והחברתיים העומדים בבסיס מעשיות, וכן מציעים התייחסויות לסיפורי החלום שלא היו זמינות בהיעדר ידע הקשור בספרות עממית.

הזמנה לערב הרצאות והשקת הספר: “חלומות ומעשיות- זיקות גומלין ופרשנות בין-תחומית”

להמשך קריאה …

מעניין לציין כי ברגמן שנולד ב- 1918 עשה את “תותי בר” בהיותו רק בן 39 בשנת 1957, ביכולת מדהימה של אדם צעיר להתבונן בזקנה. רק שנים לאחר מכן, בהגיעו לגיל שמונים, הודה ברגמן שלא הבין כלל בזמן ההסרטה את קשייו של השחקן המגלם את התפקיד הראשי. קשיים שהוא מבין כיום.

“תותי בר” הוא סרט על מסע נפשי המתרחש במהלך יום אחד בחיי אדם זקן, ועל האמונה בכוח ההשתנות של האדם גם בזקנתו, עד הרגע האחרון. סוכני השינוי הם החלומות. החלומות הם הציר המרכזי בסרט ומקדמי התהליך הנפשי שבו.

להמשך קריאה …

להמשך קריאה …

אוגדן, בהשראתם של ביון וויניקוט כותב בספרו – This Art of Psychoanalysis , כי מטופל פונה לטיפול, בגלל חלומות שנקטעו, המפרים את שנתו, או חלומות שלא נחלמו כלל. חלומות שלא ניתן לחלום אותם הם אזורים מתים, מודרים או מנותקים בנפש, שלא ניתן לעשות עבודה נפשית לגביהם. אם מטופל אינו יכול לחלום את התנסותו הרגשית, לא יוכל לעבור טרנספורמציה, לצמוח או להפוך להיות מישהו שונה ממי שהוא. החלימה היא עבודתה של הנפש, הכרחית לבריאותה, ומשקפת אותה. היא תהליך האיחוי, בו הנפש מאחה את קרעיה לרקמה אחדותית, נושמת. באמצעותו היא מטעינה מחדש את הפוטנציאל האינסופי המצוי בכל אחד מאיתנו, ומאפשרת התנעת תהליכי החלמה, בריאה ויצירה.
חלימה מתאפשרת במרחב נפשי מוגן, באחדותיות החולמת של מטפל/מטופל. הסיטואציה הטיפולית מכוננת את התנאים בהם המטופל יוכל לחלום טוב יותר את חלומותיו הקטועים ואלו שלא נחלמו; משיבה לו את יכולת החלימה. ההרצאה תעסוק בתנאים המעכבים והמאפשרים חלימה זו, תוך הצגת דוגמאות טיפוליות.

הגב’ ענת פרי, פסיכולוגית קלינית, מדריכה, חברה במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו, ובאיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי וחקר הסובייקטיביות. מורה בתכנית פסיכולוגיית העצמי והמעשה הטיפולי, בי”ס לפסיכותרפיה, אוניברסיטת תל אביב.

לפרטים על ההרצאה וכל סדרת ימי חמישי “כעוף החול”

ומה שפתר לי זה – לא פתר לי  זה

לפרטים נוספים

חוקרי שינה ופסיכולוגים מתווכחים ביניהם איך לנצח סיוטים וחלומות – הארץ

חלומות בלהה בכלל – היו אחד מהסיוטים התיאורטים של פרויד שכן לא הסתדרו עם תיאורית מילוי המשאלות המוסוות שלו. קשה היה לו מאוד להסביר אותם בתוך המבנה הפסיכואנליטי שרואה בחלום תהליך של הגשמת משאלות, וכן משום שראה בחלום “מגן השינה”.

חלומות הסיוט לא נראו כאילו הם ממלאים משאלה, ועל הגנה על השינה בכלל אין מה לדבר.

להמשך קריאה …

ואמנם בפולחן זה חווית החלום המרפאה מתרחשת בתוך גוף השקוע בדום, השוכב דומם בשינה עמוקה, כמו שאסקלפיוס יצא חי מתוך הרחם של אימו המתה. הנכה בגופו או המיוסר בנפשו, היה מגיע לבד למקדש. בדרך היה אוכל מעט או אף צם, לא היה לו מטען רב פרט לכמה מתנות בשביל האל. בהגיעו היה חייב להתרחץ במים הקרים של המעיינות ולטהר את עצמו. על דלת המקדש היה כתוב: “טהור צריך להיות זה אשר נכנס למקדש המבושם. טהרה פירושה לחשוב על לא כלום, אך להיות בעל כוונה קדושה.”
בגן הסובב את המקדש היה גימנאזיון להתעמלות ולריקוד ותיאטרון לקונצרטים ולמחזות, כל זה לשם הרגעת הנפש. על עמודי האבן בגן היו חרוטים דיווחים על ריפויי פלא בעבר. ליד המבנה הראשי של המקדש ניצב פסלו הענק של אסקלפיוס אל הבריאות. הפסל היה עשוי מזהב ושנהב, ולפניו היה משתחווה החולה ומגיש את מתנותיו לאל עם עוגות התירס אשר הביא לו. הקטורת במקדש, ההמנונים ודברי הכישוף של הכוהנים היו מרגיעים ומכניסים את החולה לאווירה של קדושה.
החולה היה מורשה להיכנס לטיפול במקדש רק לאחר שהיה חולם שהאל עצמו הזמין אותו לכך. ימים אחדים היה החולה נשאר לפני המקדש עד שהופיע בשנתו חלום כזה. נשים הרות וחולים סופנים לא היו מתקבלים. כביכול הטיפול היה מיועד רק לאנשים האמורים להבריא ממחלה. היו מתקבלים חולים שהרפואה הקונבנציונאלית דאז לא עזרה להם. בתי מקדש אלה נמצאו ע”י ארכיאולוגים במקומות ורחוקים מישוב.
לאחר חלימת החלום בו האל מזמין את החולה למקדש, היה החולה עובר בערב דרך פרוזדור צר המואר ע”י לפידים, אל חדר השינה “האסור” במקדש ושוכב על עור של עז שהועלתה כקורבן זה עתה. לידו חולים אחרים וסביבם שרועים נחשים רבים וגדולים לא ארסיים מזיזים את ראשם המזדקף הנה והנה. הכוהנים היו אז מכבים את הלפידים ובאפילה היו מזמינים את עולי הרגל להירדם.
אווירת הפולחן הייתה כל כך סוגסטיבית שהחולה היה נכנס לתרדמת “אינקובציה”, עם משאלה לחלום את החלום הנכון: החלום הגדול.
ואכן הרבה חולים חלמו חלומות מרתקים בהם הופיע האל, לעיתים בדמות פסלו, לעיתים כעלם ולעיתים בדמות חיה הקדושה לו כמו הינשוף המייצג את הכוח הנבואי, התרנגול, העז, הכלב ומעל לכולם הנחש שהיה הסמל של אסקלפיוס.
בחלום דמותו של אסקלפיוס בכל צורה בה הופיע, נגעה בחולם, טיפלה בו והראתה לו באיזו דרך להתרפא ואיזה קורבנות היו נדרשים ממנו.
החולים היו מתעוררים בבוקר בהרגשה רעננה.
הנחש כסמלו של אסקלפיוס היה מרכזי ביותר בפולחן זה. אולי כי ע”פ האמונות דאז דמות הנחש ייצגה תרדמת חורף, התחדשות העור באביב בהתעוררות, ואולי מרכזיותו גם התקשרה למיתוס של שמירת נחש על אוצר סודי ולכן גם על החולם. אלה דימויים של טרנספורמציה פנימית עמוקה תוך שמירה על האוצר האישי העמוק של החולם? יש לזכור שבעולם האמונה והמיתוס הכוח הטרנספורמטיבי המרפא של הסימבול טמון בריבוי האין סופי של משמעויותיו.
לרופאים הקונבנציונאליים של העולם העתיק הייתה ביקורת חריפה על הפולחן של אסקלפיוס אשר היה כרפואה אלטרנטיבית. פולחן זה עורר גם ביקורת בכנסיה הנוצרית.
טיפול נפשי כזה היה קרוב לגישה היונגיאנית לטיפול בעזרת חלומות, ובעזרת ההתייחסות לדימויים הסימבולים אשר עולים מן הלא מודע.

לקריאת המאמר המלא

מחקר זה עוסק בחלומות של מטפלים בפסיכותרפיה אודות מטופליהם מזוויות ראיה של הפסיכולוגיה האנליטית-יונגיאנית ושל הגישה ההתייחסותית בפסיכואנליזה.

בספרות המקצועית קיימות התייחסויות קליניות ואמפיריות ספורות בלבד לנושא. במחקר השתתפו 22 מטפלים. סך החלומות שנאספו: 31. ההשתתפות במחקר היתה אנונימית, ואיסוף החלומות נעשה באמצעות שאלון לדווח עצמי.

למחקר שלוש שאלות מחקר תאורטיות:

. מה התימות המופיעות בתוכן הגלוי בחלומות של מטפלים אודות מטופליהם?

. מה המשמעויות המתקבלות מניתוח חלומות של מטפלים אודות מטופליהם מתוך גישה יונגיאנית?

. באיזו מידה תכנים מזוכיסטיים מקבלים ביטוי בתוכן הגלוי בחלומות של מטפלים אודות מטופליהם?

להמשך קריאה …

לפרטים על ההרשמה

פרויד הקדיש בספרו “פירוש החלום” מקום מכובד להבנת תכונות החלימה ותפקידיה, אבל בסופו של דבר, כפי שגם מעיד השם שבחר לספר – הכיוון העיקרי שהתווה היה הכיוון הפרשני.
בהרצאה זאת – ברצוני להאיר יותר דווקא את תכונות החלום והחלימה. לאחר כמה עשורים של נתק בין הפסיכואנליזה לבין חוקרי המוח – נושאים אלו חוזרים בשנים האחרונות לבמה דווקא דרך המפגש בין מחקר המוח לבין פסיכולוגית המעמקים.
אתאר תכונות של מצב התודעה המיוחד שבחלימה, וזאת בנוסף להבנת משמעות החלום. התכונות המאפיינות את מצב החלום, יכולות להעיד על השינויים בפעילות המוח בזמן החלימה, כגון: חוסר התמצאות בזמן ובמקום, בלבול בזהות הדמויות, הזיות, אמנזיה, הפרעות בקשב מתמשך ונטייה לרפיון אסוציאטיבי, או ירידה בשיפוט המציאות. תכונות אלו מתקשרות לממצאים מהדמיה תפקודית של המוח, שמראים ירידה בפעילות האונה הקדם-מצחית, בעוד שההגברה בעוצמה הרגשית מתקשרת לעלייה בפעילות המערכת הלימבית תוך צמצום העכבה עליה.
כמו כן אתאר את הויכוח הסוער שמתנהל בעשורים האחרונים על שאלת משמעות החלום. מאז התגלית בשנות החמישים שהחלימה קשורה לשנת REM נשכחה העובדה שמדובר בקשר סטטיסטי בלבד, ובמדע התפשטה התפיסה שהחלום זהה למצב פיזיולוגי זה. והיות שמחקרי החלימה בבעלי חיים – הצביעו על כך שהפיקוח על החלום נמצא במרכזים קדומים בגזע המוח – הסיקו מדענים – שלחלומות “אין משמעות”. כנגד תפיסות אלו (של הפעלה אקראית מגזע המוח) – יצאו מפתחי הזרם הנוירופסיכואנליטי, ובהצלחה רבה. הם השתמשו כנגד ה”ביולוגיסטים” בנשק שהם מכירים – חקר המוח, והראו שלחלימה יש גם תפקידים רגשיים ומוטיבציונים וכי היא קשורה לתפקודים של מערכות מוח גבוהות.
אתאר כי מצב התודעה בחלימה מאופיין ע”י הפעלה סלקטיבית של מערכות מוחיות, ברמות שונות של אינטגרציה ביניהן – מצב שיכול להקביל לאופי הדיסוציאטיבי של החלימה, ומתאים גם לתיאוריה הקלאסית של פרויד על קיום שתי מערכות מנטליות – ראשונית מול שניונית.
ד”ר רז אבן – פסיכיאטר ופסיכותרפיסט. עורך את כתב העת המקוון “תורת החלומות” ומנחה קבוצת דיון בנושא

לפרטים על הכנס:

לפרטים על הכנס:

* 24.2.11 – דר’ גילה עופר:
המטפל החולם: השפעת חלומות המטפל על התהליך הטיפולי

האגודה הישראלית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית

הרצאות ימי חמישי: המטפל כאדם – על העברה נגדית ומעבר לה

מקום רב בספרות הפסיכואנליטית מוקדש לחלומות המטופל: חלומות- “דרך המלך ללא מודע”, ייצוגים של העצמי ושל דרמות פנימיות, קומוניקציה של רגשות ושל אירועים מחרידים, “unthought known” או דרך לארגון נתונים על ידי מטפורות, דימויים וסמלים. אוגדן בעקבות ביון וויניקוט מוסיף שמטרת הטיפול הינה לאפשר לפציינט להתחיל לחלום.

להמשך קריאה …

לתקצירי ההרצאות ….

 להמשך קריאה ….

תכנית ההשתלמויות של המכון היא רבת פנים ומיועדת לענות על הצרכים המגוונים שלנו כאנשי מקצוע. חלקה תיאורטי יותר וחלקה קליני יותר, אך כל יחידות הלימוד מקפידות על קשר בין התיאוריה לקליניקה. מטרתנו לאפשר יישום של הלמידה בעבודה הטיפולית. התכנית מיועדת לאנשי מקצוע צעירים ובכירים כאחד. הלימוד הינו
בקבוצות קטנות, פתוחות לחשיבה ולמפגש, ומאפשר את הלימוד המשותף.
 

לפרטים על הסמינר לקריאת מאמרים בנושא “תורת החלומות” …

אדוארד ביברינג ולאון סול טוענים כי בחלום הפוסט-טראומטי קיימת סמליות.
גם אם למראית עין נדמה שמדובר בחלומות משוכפלים הרי במציאות לעולם
אין הם חוזרים על עצמם ואינם מתארים בדיוק את אותו המצב,16 הווה אומר:
ההבדל הקטן בתוכנם של החלומות העוקבים נותן בידינו את המפתח לסימליותם.
משמעות הדבר היא שתפקוד התהליכים הראשוניים של החלימה לא נפגע, ולכן
אין הבדל עקרוני מבחינה פסיכואנליטית בין הנירוזה הפוסט-טראומטית לבין
נירוזות אחרות. מאידך גיסא, ביברינג מבדיל בין חלומות חוזרים בעלי אופי של
רפוי עצמי, אשר בהם נעשה עיבוד של חומר נפשי, לבין חלומות חוזרים בעלי
אופי מקובע, המאופיינים בחוסר עיבוד ובאוטומטיזם. בעניין זה ביברינג אינו
מקבל את דעתו של סול. הוא סבור שהחלום הפוסט-טראומטי הוא שכפול של
האירוע הטראומטי. פרנץ אלכסנדר מרחיק לכת אף יותר. הוא סבור שהמצב
המתואר בחלום גרוע מן המציאות.

אף על פי שביברינג טוען שהחלום הפוסט-טראומטי הוא א-סימבולי, הוא לא
מפתח רעיון זה בקשר לתאוריית החלום. דבר כזה עלול היה לשבור טבו. חזרה
כפייתית בד בבד עם מצב א-סימבולי היא ביטוי לקיבעון, שמשמעותו נסיגה מן
החיים, מהתפתחות, מקשר אנושי. כאשר המערך הנפשי אינו מסוגל לעבד חוויות
ולחפש דרכים חדשות, מתרחשת נסיגה למצב הקטבולי, מצב של התפרקות.
אם יצר המוות קיים ואם לאו, המצב הקטבולי מעניק לדמוניות שפרויד התייחס
אליה משמעות ספציפית. בוויכוח בין אלכסנדר לביברינג האמת מצויה כנראה
אצל שניהם. בחלק מן המקרים החלימה היא סטטית, חסרת דינמיקה נפשית,
ביטוי למצב הסטטי של הנירוזה הפוסט-טראומטית. לפיכך חלומות הזוועה אינם
תורמים תרומה בונה לאגו.
לעתים מגלה החלום הפוסט-טראומטי התפתחות ושינוי במרוצת הזמן.
משמעות הדבר היא שהתהליכים הראשוניים – המנגנונים של הלא מודע
בחלום – מתארגנים מחדש וכושר ההסמלה חוזר. ארנסט הרטמן מצא שחלומות
זוועה של מטופלים שמצבם השתפר עם הזמן עברו שינוי משחזור ישיר של
אירוע לדרך ביטוי סמלית המשנה ומעבדת את האירוע הטראומטי.
פירוש הדבר שקיים קשר ישיר בין הטבה קלינית לבין חזרה של כושר ההסמלה בחלום
וחלימה יותר דינמית.
עובדה פרדוקסלית היא שהחלומות השקופים והעירומים, המייצגים כביכול
את הבעיה הנפשית כמות שהיא, אינם מסוגלים לשפר את המצב הנפשי, שעה
שחלומות מבולבלים או מסתירים עשויים להוביל לפתרון, אך דווקא הפרדוקס
הזה הוא אבן הפינה של התורה הפסיכואנליטית.

להמשך קריאה …

בולאס נמנה עם הזרם העצמאי בפסיכואנליזה הבריטית. בהכשרתו הבסיסית הוא פרופסור לספרות אנגלית, וניתן לרארות כיצד שורשים אלו משפיעים על הגותו.
בספרו – הוא מבחין בין המסר של החלום לבין המבנה האסתטי שלו , כיצירה. הוא מזכיר כי לפי פרויד “החלום הוא ארגון בעל משמעות סמלית של צעיפים מסווים שהועלו מן הלא מודע”.
כלומר מלאכת החלום עסקה ביצירה של הסוואות עקב הצזורה, ותפקיד פרשנות החלום היא לגלות את המסר הסמוי שמוצפן בחלום. אבל פרויד, זנח לדבריו, את העיסוק במבנה החלום עצמו, כיצירה העומדת בפני עצמה. החלום הפך לכמעין כתב חידה שיש לפרשו.

לפי בולאס יש להתייחס גם לעצם היצירה עצמה של החלום, ולאסטתיקה שלה, בשונה מהמסר. חלקים בנפשנו (שהוא מקשר למבנה האני) יוצרים בדייה, או נכון יותר – מחזה תיאטרון, שבתוכו מוצב האני החווה הסוביקטיבי.
אנחנו מושלכים לתוך מחזה שלא אנחנו כתבנו (בהתייחס לחלק המודע של העצמי שלנו ) – ואנו מופתעים לגלות את עצמנו במחוזות אלו, שהינם בעצם פרי של חלקים אחרים בנפשנו.

בולאס כותב:
“כאשר אנו חולמים אנו ניצבים לפני הנציגים של התהליכים המנטאלים שלנו בעיצוב החלום , אך כשאנו מתייצבים מדי לילה בתיאטרון של הלא -מודע, וכאשר אנו מהווים את האובייקט המיוצג בדרמה, אנו רואים את האני המעצב את ישותנו.”

ובנוסף לזאת, לפי בולאס – חשוב גם להתבונן איך מרחב החלום מתייחס אלינו. כאילו נוצר כאן יחס של חלקים באני, יוצרי החלום, לבין העצמי שמשתתף בחלום.
וכאן, בשונה מההתיחסות רק למסרים המוצפנים או הגלויים – מוסיף בולאס התבוננות נוספת, על עצם יחסו של החלום אל העצמי כאל אובייקט שלו.

“יש חולמים הממעטים לכלול תשוקה בתסריטי החלום שלהם, והסוביקט ממלא מטלות ותו לא … אחרים- העצמי בחלום מוקף בשפע של אוביקטים מיניים המשמרים את ההתרגשות ..יש המחברים תסריטים מוזרים ונטולי קשרים הגיוניים נראים לעין, עד שהעצמי נתקף חרדה מתמדת בשל הבלבול שתסריט החלום יוצר בו …אחרים חלומותיהם הם סיוט הגורם להם לפחד מן השינה…”
“חשוב להתייחס אל מרחב החלום כאל טיפוס מיוחד של סביבה מחזיקה לא מודעת…”

א) מהותה של “עבודת החלום” – כלומר, מהם התהליכים אשר הופכים את חומר הגלם הלא מודע (או “החלום הסמוי”) ל”חלום הגלוי” המופיע תוך שינה על צג התודעה;

 ב) הקביעה שיש לחפש משמעות רק ב”חלום הסמוי” בעוד של”חלום הגלוי” אין שום משמעות;

ג) ההתעקשות על ההנחה שכל חלום מבטא “מילוי משאלה” יצרית, הנחה שעוד בחייו של פרויד זכתה לביקורת רבה מצד אלה שגרסו שלחלום יש גם פונקציות אחרות בנוסף לסיפוק-בדמיון של המשאלות האסורות לביטוי.

טבעי היה לצפות שפיתוח פסיכולוגית האני על-ידי פרויד בשנות ה- 20 תהיה מלווה גם ברביזיה של תורת החלום, שתכלול, בין היתר, גם שינוי עמדה בשלושת השטחים הבעייתיים הנ”ל. אלא שפרויד, לא רק שלא הציע שום רביזיה כזו, אלא עמד במפורש על-כך שאין בה כלל צורך. ב”שעורי המבוא החדשים” (1933), סדרת הרצאות בהן הציג את כל השינויים והחידושים המתבקשים בעקבות פיתוח פסיכולוגית האני, הוא מודיע כבר בעמוד השני לכל המצפה לחידושים בתורת החלום: “עלי להגיד לכם מיד, שלבטח תהיו מאוכזבים” (S.E. 22:9). ואכן, כל שנות העשרים והשלושים לא הוצעו כמעט שום תיקונים ותוספות לתורת החלום של פרויד, אלא רק על-ידי אותם החוקרים שממילא הוכרו כ”סוטים”, כגון אדלר ויונג. השינויים העיקריים חלו על-כן רק בתקופת פסיכולוגית האני שלאחר פרויד, ואלה הם: · החלום כפונקציה של האני · החלום הגלוי · שפת החלום · הפונקציה של החלום · החלום וארגון העולם הפנימי · השימוש הקליני בחלום

החלום כפונקציה של האני

השינוי הראשון, אשר התבקש כמעט מאליו לאחר הכתרתו של “האני” למושג-גג הכולל את כל אותם
“המנגנונים”, “העבודות”, “תהליכי הארגון”, “הוויסות”, “הבקרה” וכו’, אשר עד אז פעלו כאילו במרחבי ה”מכשיר הנפשי” בלי כל תיאום ויד מכוונת, הוא מיקום עבודת החלום בין מכלול הפונקציות של האני. פרויד טען, שאין לערבב בין עבודת החלום לבין יתר תהליכי החשיבה הבלתי-מודעים, טענה ממנה היה צריך בעצם לסגת לאחר פיתוח פסיכולוגית האני, לפיה הפכו גם כל תהליכי העיבוד הבלתי-מודעים לחלק מן האני. אך הוא נשאר עמום ביחס למיקום עבודת החלום, ובמקומות שונים אמר דברים מהם יכול להשתמע פעם כאילו מתבצעת עבודת החלום מחוץ לאני או ממולו, ובפעמים אחרות – כאילו היא מהווה חלק מפונקציות האני. אולי הקושי של פרויד להתחייב בנוגע למיקום עבודת החלום נבע מן התיאור הדינמי שלו לגבי היווצרות החלום, כמאבק בין המשאלות היצריות לבין ה”צנזור” המונע את הגעתן לידי סיפוק ישיר. מאחר וברור שה”צנזור” אינו אלא כינוי מטאפורי למנגנוני ההגנה של האני, נוצרה בעיה בהכללת שני היריבים – עבודת החלום, אשר כל יעודה הוא להערים על הצנזור, והצנזור עצמו, שכל תפקידו הוא לפקח על ביטויי החלום – באותה קבוצה מלוכדת ומתואמת של פונקציות האני.

הראשון שאמר דברים מפורשים היה אריקסון, במאמרו “הדוגמה הטיפוסית בפסיכואנליזה של חלום” (1954). בהתייחס לכך, אמר לוין (ראה – פנל, 1998): “שניהם, פרויד ואריקסון, ראו בעבודת החלום פארדיגמה לפונקציה המנטלית. פרויד חקר אותה על-מנת להבין את הסתם, אריקסון – על-מנת להבין את האני” (ע’ 258).

משנות ה- 50 ואילך פגו היסוסיהם של החוקרים, והם החלו להתייחס בכל פרסומיהם לעבודת החלום כאל חלק מפונקציות האני. הודות לשינוי זה נפתחה עתה הדרך ליישם את החידושים של פסיכולוגית האני של פרויד, וזו שלאחר פרויד, גם לגבי החלום.

בעקבות התפיסה החדשה של אני פעיל ויוזם – לא ניתן היה לראות עוד בעבודת החלום רק את תגובת האני ל”חומר בלתי-מודע ומודחק הכופה את עצמו על האני” (פרויד, 1940, S.E. 23:167), אלא כפעילות אקטיבית ויזומה של האני, כעזר למשימות העיבוד והארגון השונות שלו.

תיאוריות לגבי החלום בפסיכולוגית האני לאחר פרויד – לקריאת המאמר המלא …