מתוך תסנים.

אמש הוכרזו הזוכות בפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים 2010 (ה-7 במספר) שברחובות, ופרס מועצת הקולנוע ליוצרת הסרט העלילתי הטוב ביותר (בגובה 11,111 ש"ח) הוענק לעילית זקצר על סרטה "תסנים". השופטות נימקו את החלטתן: "זקצר מתרכזת בפרטים הקטנים והיקרים, אשר יחד עם עבודת מצלמה מרשימה, בימוי מעודן ומשחק מצוין של אסטבראק אלעכל המגלמת את דמותה של תסנים בת ה-10, מתגבשים לכדי יצירה מרשימה ומשמעותית."

בפסטיבל השנה הוקרנו 60 סרטים אשר בוימו על ידי נשים, 26 מתוכם הם סרטים של יוצרות ישראליות. 17 מן היוצרו התחרו השנה בתחרות הישראלית, שבה שפטו אוסנת טרבלסי מחברת "טרבלסי הפקות"; לי היי קיונג, מנהלת פסטיבל סרטי הנשים בסיאול; ובטי שיל, מנהלת תוכנית פסטיבל סרטי הנשים בדורטמונד קלן שבגרמניה.

רשימת הזוכות בפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים 2010:

פרס יוצרת הסרט העלילתי הטוב ביותר
עילית זקצר, "תסנים"

ציון לשבח ליוצרת סרט עלילתי
יעל קיים, "דיפלומה"

פרס היוצרת המבטיחה
הדר אגייב, "אצבע במים"

פרס הסרט התעודי ע"ש ויקי שירן
נעה בן הגיא, קרבת דם

ציון לשבח – סרט תיעודי
איריס רובין, אסמר

ציון לשבח – סרט תיעודי
רימה עיסא, "קוראים לי אחלאם"

מענק פיתוח
זלדה חוחא, "הספקולנטית" – עוסק בסופי ואירמה שהן למעשה אישה אחת הסובלת מפיצול אישיות ומתגוררת בשכונה מוכת עוני ומצוקה.

מלגת פיתוח
כאמלה אבו זעילה, "נקמת דם" – עוסק בסיפור נקמת דם בקהילה הבדואית ברהט.

ציון לשבח במסגרת מענק הפיתוח לתסריט עלילתי ארוך
מרים אדלר, "מותרת לך" – עוסק באישה דתייה, אם לשבע בנות קטנות, החרדה מהריון נוסף.

לסרט הישראלי "בנא" של ניב קליינר לקח הרבה זמן למצוא את דרכו לקולנוע. הוא הוקרן כבר לפני שנה בפסטיבלים טורונטו וחיפה, אך בעוד סרטים ישראלים אחרים שהוקרנו לצידו בהם – כמו "עיניים פקוחות", "לבנון" ו"חמש שעות מפריס" – מצאו את דרכם לקולנוע מזמן-מזמן, הוא יעלה על המסך הגדול בארץ רק ב-1 באוקטובר השנה.

העלילה מספרת על מערכת היחסים בין עמוס (שמואל וילוז'ני) המגדל לבד את בנו הסכיזופרן יוריק (מיכאל מושונוב) ומנסה להגן עליו מפני הארגון בו הוא עובד, בית חולים לחולי נפש. האיזון ביניהם משתבש כשלחייהם נכנסת עובדת זרה תאילנדית: בנא. תהנו:

ג'ורג' קלוני. מתוך האמריקאי.

מותחן הפעולה "האמריקאי" בכיכובו של ג'ורג' קלוני, פתח בסוף השבוע הארוך שלווה בלייבור דיי עם 16.4 מיליון דולרים בלבד, על פי הערכות. הלייבור דיי (יום העבודה), שהתקיים השנה ב-6.9, הוא המבשר רשמית על גוויעתה של חופשת הקיץ ובדרך כלל סרטי אימה ופעולה שיוצאים בו אינם זוכים להצלחה מהדהדת. יחד עם זאת ולשם השוואה, "ליל המסכות" פתח ב-2007 בסוף שבוע מוארך ללייבור דיי גם הוא, אך הרוויח 30.6 מיליון דולרים – כמעט כפול מ"האמריקאי".

מי שנהנה מיום הפתיחה הטוב ביותר של סוף השבוע, "מצ'טה", דווקא התמקם בסופו של דבר במקום השני של סוף השבוע הארוך, עם 14 מיליון דולרים, על פי הערכות. אם הסרט הזה יוקרן כאן על המסך הגדול, זה יהיה נס והסיבה היחידה לקיומו תהא כנראה רוברט דה נירו שמופיע בתפקיד משנה. סרט הפעולה-פשע האלים הזה מתוכנן לנחות באקרנים אצלנו ב-11 בנובמבר השנה, אך ביחד עם הפתיחה הלא-מזהירה הזו, והעובדה שהמפיץ שלו הוא מלך גונזי הסרטים – א.ד.מטלון – אפשר להניח בודאות שעד מחר נדע כבר שהוא נגנז ויצא ישירות לדיוידי בארץ.

סרט הפשע "לוקחים" (ש.ל.ר, Takers) התמקם בשבוע השני שלו במקום השלישי בטבלה, עם תוספת של 13.5 מיליון שהסתכמו לכדי 39.95 מיליון דולרים. אחריו "גירוש השדים האחרון" (ש.ל.ר, The Last Exorcism) שצנח ב-56.9 אחוזים על פי הערכות, אל תוספת של 8.8 מיליון דולרים בשבוע השני שלו, שהסתכמו לכדי 33.5 מיליון. הקומדיה הרומנטית "הולכים רחוק" פתחה רע למדי וחתמה את החמישיה העליונה, עם 8.6 מיליון דולרים בלבד.

מימין לשמאל: טל פרידמן, איל קיציס, אלי פיניש, דב נבון, אסי כהן, יובל סמו.

ואצלנו, הסרט הישראלי "זוהי סדום" שבר את השיא של "סוף העולם שמאלה" (434 אלף צופים) מ-2004 ואת השיא של "קוני למל בקהיר" (435 אלף צופים) מ-1983, והפך לשובר הקופות הגדול ביותר מזה 29 שנה, עם 456 אלף צופים. השיא נשבר בתוך ארבעה שבועות בלבד שהסרט רץ בקולנוע, ולפניו עומדים 11 סרטים כשהתחתון בהם הוא "שפשוף נעים" מ-1981, עם 577 אלף צופים.

מתוך קיק אס.

בשנים האחרונות גילו האולפנים ההוליוודים את עולם הקומיקס ובעיקר את הפוטנציאל הכלכלי הטמון בעיבודם לסרטים – לטוב ולרע. בעוד שהרווחנו עיבודים מעולים כגון "השומרים" (הגאוני!!) ו-"300" (כן, שניהם של זאק שניידר), הרי שגם נאלצנו לסבול עיבודים גרועים לקומיקסים מעולים ("סופרמן חוזר", ויש שיגידו גם "ספיידר-מן").

מקומו של "קיק אס" בתוך כל הבליל הזה הוא מעניין מאוד, משום שמדובר בסרט בו הגיבור (אהרון ג'ונסון האלמוני), סתם נער מתבגר בשם דייב, משולל כוחות-על או יכולות מיוחדות – ממש סתם נער רגיל. אבל דייב, בניגוד ליתר הנערים בני גילו, מחליט לעשות מעשה, ולהפוך להיות גיבור על, למרות חסרונותיו, או יותר נכון – היעדר יכולותיו. דייב רוכש באמצעות האינטרנט חליפת צלילה אותה הוא עוטה עת הוא יוצא למסעות עשיית הצדק שלו, הכוללים הצלת חתולים התקועים על עמודים וכיוב'.

הסיפור מקבל חיזוק חיובי, כאשר קיק-אס נתקל בקולגה חדשה (קלואי מורץ), ילדה בת 10, הפועלת בשיתוף פעולה עם אביה לשם מלחמה בארגוני הפשע בעיר. אותה ילדה, בניגוד לקיק-אס, דווקא כן יודעת מה היא עושה, תוך שהיא מפגינה שליטה מרשימה ביותר בכלי נשק ואומנויות לחימה – מה שדווקא די מעניין – לראות ילדה בת 10 מבצעת לא פחות מטבח המוני בחבורת קרימינלים.

מתוך קיק אס.

הסרט קיק-אס כולל סצינות אלימות רבות, מרשימות ויזואלית, רובן מאוד גרפיות והצפיה בהן אינה מומלצת כ"כ לילדים. כמו כן, הסרט כולל קטעי הומור חביבים ומנעימים את הצפיה בכל הדם והרצח במהלך הסרט.

נק' החולשה העיקרית של הסרט הינה השתתפותו, אמנם הלא כ"כ מרכזית, של ניקולס קייג' – זה לא שהוא כ"כ גרוע בסרט כמו שאנחנו פשוט לא סובלים אותו עוד הרבה מקודם, סתם מפריע. פרט לקייג' חביבנו, תוכלו לזהות גם את מארק סטרונג המגלם את דמות הנוול הראשי, אשר בניגוד לסרטיו הקודמים, בהם הפגין משחק משובח ואף גנב את ההצגה ("גוף השקרים", "רוקנרולה"), הרי שהפעם אין מה להזכיר אותו בהיבט מיוחד.

כמו כן, ולשם הגילוי הנאות, אודה כי המתנו רבות ליציאתו בדיוידי של קיק-אס, כיוון שבזמן הקרנתו בבתי הקולנוע לא הצלחנו להתפנות לכך, וכבר מצפיה בטריילר הבנו כי בפנינו משהו מיוחד – ממש אהבה מהטריילר הראשון.

דירוג: 4 out of 5 stars

קיק אס
ארה"ב, 2010
117 דקות.
הפצה בדיוידי: פורום פילם, החל מה-18.08.2010 למכירה בדיוידי.
קדימון:

ג'ררד באטלר עם ג'ניפר אניסטון. מתוך אקסית במצור.

שוב בזבוז זמן משווע, על סרט שבדיעבד הכתובת לגביו הייתה על הקיר, עם טוש בלתי מחיק – מיותר וצפוי. "אקסית במצור" – קומדיה רומנטית (האמנם? אין בה שום דבר רומנטי, מלבד הסוף המאולץ) קלישאתית בטירוף, חסרת כל יצירתיות, מעוף או תעוזה. כלומר, אם בא לכם לבהות במסך ולתהות מה עשיתם רע שזה מה שמגיע לכם, אז זהו הסרט המתאים. אם לא, ואם זמנכם יקר לכם, אל תבזבזו שעת די.וי.די יקרה על הסרט הטיפשי הזה.

אנדי טננט, מי שחתום על הסרט, כנראה אוהב לעשות קומדיות רומנטיות קיטשיות להחריד. רק שלא יתפלא אחר כך אם לא לוקחים אותו ברצינות… מי שאחראי על "המירוץ לזהב" ועל "היצ'" מביא את אותו הטראש, רק בעטיפה אחרת. כרגיל, שחקנים חמודים ויפים (המירוץ לזהב = מתיו מקונהי וקייט האדסון; היצ' = וויל סמית' ואווה מנדז), עלילה פשוטה, לא מורכבת, עם רמת צפיות גבוהה למדי, וכנראה הסתמכות רבה על המזל ועל כך שהפנים היפות והשמות המפוארים יחזיקו את הסרט.

מה שהזוי בעיקר, לדעתנו, הוא שאנשים קונים את העלילה המטופשת ואת הקלישאה שאקסים שפעם שנאו אחד את השני עד כדי פרידה מכוערת – מצליחים להתאהב שוב מחדש במהלך העלילה המפוארת של הסרט. נו באמת. זה המסר? לקלל, להשמיץ, לשנוא, לאחל דברים נוראיים – ואז פשוט לסלוח על הכל כי שכחו כמה אוהבים? בהצלחה. אנחנו לא קונים את זה.

אז בלי לנסות לקלקל לכם יותר ממה שקילקלנו, הסרט מספר את סיפורו של מיילו (ג'ררד באטלר החתיך מסרט המופת "300" ו"רוקנרולה" הגאוני), צייד ראשים במקצועו, לאחר קריירה במשטרה שנקטעה על לא עוול בכפו – כזה שמוצא עבריינים אשר נמלטים ממשפט ומביאם למעצר – נשלח הפעם למשימה מאתגרת במיוחד: למצוא את אשתו לשעבר, ניקול (ג'ניפר אניסטון) ולהסגירה. על הדרך הם מסתבכים עם פרשת רצח עמומה אותה חוקרת ניקול העיתונאית הוורקוהוליק (מכורה לעבודה), תוך כדי כך, השניים נזכרים למה אהבו, למה שנאו, ועוברים דרך אשר יש שיגדירו אותה כרצופת חוויות ותלאות, ואנחנו פשוט נסכם אותה בתור משעממת טיכו ולא מצחיקה בעליל.

ג'ררד באטלר עם ג'ניפר אניסטון. מתוך אקסית במצור.

לאורך כל הסרט בהינו אחת בשני ותהינו בקול רם האם סכום הכסף אשר קיבלנו השניים לצורך תפקיד ראשי בסרט, שווה את הבדיחה הזו שמהווה את התוצר הסופי? לדעתנו ממש ממש לא. חבל. לא שאניסטון הלכה רחוק מהז'אנר הרגיל שלה, נהפוך הוא – היא הייתה בביצה ונשארה עמוק בתוכה, עם סרטים מיותרים שבמקרה הטוב מעלים חיוך על השפתיים, ובמקרים הרעים נועדו רק לעודד אנורקסיה בקרב בנות המין הצעיר. אבל באטלר.. הו באטלר.. כמה חבל. נכון, כסף זה דבר חשוב, אבל לא צריך למכור את עצמך כל כך בקלות. שניהם גם הפגינו משחק די גרוע, אבל זה לא חוכמה – כשיש תסריט גרוע, קצת קשה להפגין חכמת משחק יוצאת דופן.

מבחינת תוספות הדי.וי.די – נחמד, יש כמה חלקים נחמדים שמגיעים בגרסת הדי.וי.די שאמורים להנעים את זמנכם ולהוסיף על הסרט. הצצה אל מאחורי הקלעים של סט הסרט, כללים לכתיבת "אקסית במצור" ועוד. לפחות ניכר שהתאמצו לתת משהו נוסף לכל אותם אלו שטרחו לראות את הסרט בגרסת הדי.וי.די.

יש שיגידו שקצת נסחפנו עם הקטילה, אבל באמת שהרגשנו שיורקים לנו בפרצוף תוך כדי חיוך של עונג. מה שמפליא אותנו זה שהסרט קיבל ביקורות לא כל כך רעות מהצופים-גולשים, מה שכל כך מפתיע, אפילו אם זו אותה ילדה בת 14 שהצביעה עשרות פעמים… טוב, אם נתעלם לרגע מחוסר ההנאה הטוטאלית שלנו, הרי שכל חובבי הז'אנר הטראשי המיותר הזה שקוראים לו קומדיות רומנטיות, רק מהסוג הדי מעפן, עשויים ליהנות מבזבוז הזמן הזה. בהצלחה.

אקסית במצור
ארה"ב, 2010
106 דקות.
הפצה בדיוידי: פורום פילם, החל מה-18.08.2010 בדיוידי.
קדימון:

ליאונרדו די'קפריו. מתוך שאטר איילנד.

[אזהרה: מאמר זה מכיל ספוילרים]

גיבור הסרט "שאטר איילנד" הוא מרשל פדרלי בשם טדי דניאלס, הנשלח למוסד פסיכיאטרי לעבריינים שביצעו פשעים חמורים (נמצא על אי ליד בוסטון), על מנת לחקור את פרשת היעלמותה של אחת המטופלות במוסד. במהלך החקירה מתעורר חשדו של הגיבור שבמוסד מתנהלים ניסויים על המוח האנושי. בסופו של הסרט מתברר לגיבור שהוא אינו נמצא במוסד כחוקר מטעם המדינה, אלא כאחד המטופלים, וכי הוא סובל מהפרעות נפשיות קשות כתוצאה מטראומה שעבר בעבר.

"שאטר איילנד" מתכתב עם סרט אילם משנת 1920, הקרוי "הקבינט של ד"ר קליגרי", שגיבוריו הם שני סטודנטים שנקלעו למופע ביריד, במהלכו מעלה ד"ר קליגרי לבמה את סזר הסהרורי (המהלך בשנתו), מהפנט אותו, ומיידע את הקהל, שבמצב זה ניחן סזר בכוחות ניבוי מיוחדים ויכול לענות לשאלות הקהל, בין אם לגבי דברים שקרו להם בעבר ובין אם לגבי דברים שהעתיד טומן להם בחובו. בהמשך הסרט מגלים הסטודנטים שסזר אינו משרת את אדונו רק בזמן ההופעות, אלא משמש גם שליח לדבר עבירה: בלילות הוא מסתובב בשליחות אדונו ורוצח אנשים, שמאיזו סיבה עוררו את חמתו של המאסטר. במהלך החקירות נרצח אחד הסטודנטים על ידי סזר, והשני עוקב אחר ד"ר קליגרי, ומגלה שהוא מנהלו של בית חולים פסיכיאטרי. הוא מספר לצוות ביה"ח על חייו הכפולים של מנהל המוסד, ואלה נדהמים ומתכננים לעצור את המנהל הפושע. ואולם, בסופו של דבר מתברר שכל הסיפור אינו אלא דלוזיה של הסטודנט, שהוא אחד המאושפזים במוסד ומטופל על ידי ד"ר קליגרי, וזו הסיבה לכך שהשליך על ד"ר קליגרי את מחשבות הרדיפה שלו. משמתבררת המחשבה הפרנואידית של המטופל על כל פרטיה, יכול ד"ר קליגרי לומר בסיפוק: "הנה סוף סוף אני מבין את טירופו… ועתה אני יודע כיצד אפשר לרפאו".

בדיקה של ההיסטוריה של עשיית הסרט האילם מגלה שבמקור נכתב בלי התוספת האחרונה. בסוף הסיפור המקורי, ד"ר קליגרי הוא זה שמולבש בכתונת המשוגעים! אוטו פרידריך, בספרו "לפני המבול – ברלין 1918 – 1933" מציין, שבמקור נכתב הסרט על ידי התסריטאים יאנוביץ ומאייר מתוך כוונה ליצור "אלגוריה מהפכנית". "הסרט, על פי דיווחו של יאנוביץ לאחר מעשה, היה אמור להציג רשע מטורף של 'שלטון בלתי מוגבל המעריץ כוח', וסזר אמור לייצג את 'האדם הרגיל הנתון בלחץ של גיוס חובה ומתורגל להרוג ולהיהרג'. נצחונו של הסטודנט בסוף מוכיח לכן כי 'ההגיון גובר על הכוח חסר ההיגיון'" (פרידריך, עמ'71); מפיק הסרט (אריק פומר) והבמאי (רוברט ויינה) לא אהבו את האלגוריה. "וכך באורח אופייני לניפוי פוליטי, הם יצרו סיפור מסגרת בתחילת הסרט ובסופו, ולפיו הסטודנט הוא המטופל במרפאת בית המשוגעים של ד"ר קליגרי. הסטודנט, ולא ד"ר קליגרי, הוא החולה בנפשו" (שם, עמ' 72). כך שוּנה הסיפור "ממתקפה נגד הסמכות להזייתו של מטורף" (שם), וכל זאת על אף מחאות המחברים.

מתוך שאטר איילנד.

בסרט "שאטר איילנד" כשטדי דניאלס ושותפו צ'אק מגיעים אל המוסד, מספר להם הסוהר הראשי, שהמנהל, ד"ר קולי, "שימש פעמים רבות כיועץ לסקוטלנד יארד, לשירות הבטחון הבריטי, ולסוכנות הביון האמריקנית". "ולמה סוכנויות מודיעין מתייעצות עם פסיכיאטר?", שואל טדי דניאלס, אבל שאלתו נשארת ללא מענה. בהמשך מספר טדי לשותף שלו, שכבר זמן מה הוא מתעניין במוסד הזה, וכי הוא חושד שנערכים בו ניסויים על המוח האנושי: "רבים יודעים על המקום הזה, אבל איש מהם לא רוצה לדבר, כאילו הם פוחדים או משהו. המקום הזה ממומן על ידי מענק מיוחד מטעם 'ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי אמריקנית", לשאלתו של צ'אק: "איך בדיוק אנחנו נלחמים בקומוניסטים מאי בנמל בוסטון?", עונה טדי: "כפי שאמרתי, אף אחד לא היה מוכן לדבר, עד שמצאתי מישהו שהיה מאושפז פה. בחור ששמו ג'ורג' נויס, תלמיד מכללה חביב, סוציאליסט. הציעו לשלם לו אם יסכים להשתתף במחקר פסיכולוגי. תנחש מה הם בדקו?", וטדי מספר על ההשפעות שהיו לניסוי על הסטודנט: "[הוא] התחיל לראות דרקונים בכל מקום, כמעט היכה את המרצה שלו למוות. בסוף הוא הגיע לכאן, לאשקליף, למחלקה ג'. שחררו אותו אחרי שנה… שבועיים אחרי שהשתחרר, הוא נכנס לפאב ודקר למוות שלושה אנשים. העו"ד שלו טען לאי-שפיות, אבל נויס נעמד בבית המשפט והתחנן לשבת בכיסא החשמלי. הכל, רק לא מוסד לחולי נפש". בהמשך, מספר טדי לצ'אק, נשלח נויס לכלא "דדהאם", ושם טדי נפגש איתו: "עולה בבירור ממה שהוא סיפר לי שהם עורכים כאן ניסויים בבני אדם".

הסרט מתרחש בשנת 1954. נעמי קליין, בספרה "דוקטרינת ההלם", מתארת את הניסויים שנערכו בשנות החמישים על סטודנטים ועל מטופלים פסיכיאטריים במסגרת תוכנית סודית של ה-CIA, שהוקדשה למחקר "טכניקות חקירה מיוחדות", ואשר ב-1953 קיבלה את השם "אם-קיי-אולטרה". היתה זו תקופת המלחמה הקרה, ובקהילת המודיעין של ארצות המערב נפוצה שמועה שהקומוניסטים גילו דרך לבצע "שטיפת מוח" בשבויי מלחמה. בפגישה של נציגים של סוכנויות המודיעין של קנדה, בריטניה וארה"ב עם חוקרים אקדמיים, שהתקיימה ביוני 1951 במונטריאול, הועלה הצורך לגלות בדחיפות מהן השיטות באמצעותן מצליחים הקומוניסטים לבצע שטיפת המוח. בין המשתתפים היה ד"ר דונלד הֶב, ראש המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת מקגיל, והוא העלה את ההשערה, שהקומוניסטים משתלטים על תודעת השבויים באמצעות בידוד חמור וחסימת גירויים חושיים. שלושה חודשים לאחר מכן קיבל הב מענק מחקר ממשרד הבטחון של קנדה כדי לנהל סדרת ניסויים מסווגים בחסך חושי. הב שילם לקבוצה של סטודנטים 20 דולר ליום כדי שישהו בבידוד בתנאים מיוחדים המייצרים חסך חושי (משקפי מגן שחורים, אוזניות שמהן נשמע רעש לבן, שפופרות קרטון על זרועותיהם וכפות ידיהם, החוסמות את חוש המישוש). במשך ימים שלמים ריחפו הסטודנטים בתוך הלא-כלום, בלי יכולת להיעזר בחושיהם לשם קבלת מידע חיצוני כלשהו. בהמשך, כדי לבדוק אם החסך משפיע על הפגיעות לשטיפת מוח, הושמעו באוזניהם הקלטות של קולות שדיברו על קיומם של רוחות רפאים ועוד רעיונות, שלפני תחילת הניסוי נדחו על ידי הסטודנטים על הסף.

המימצאים העלו שהחסך החושי גרם לבלבול קיצוני ולהזיות בקרב הסטודנטים שהשתתפו במחקר, ולירידה זמנית משמעותית ביכולות האינטלקטואליות שלהם במהלך תקופת הניסוי ובתקופה שלאחריה. כן עלתה נכונותם לקבל את הרעיונות שהושמעו להם בהקלטות. ההשערה היתה שהבלבול שגרם החסך החושי מחק חלקית את נפשם, ולכן הנכונות הגוברת לקבל גירויים חדשים ללא התנגדות.

מי שהמשיך והרחיב בהתלהבות יתירה את ניסוייו של הב, היה פסיכיאטר בשם יואן קמרון, שהגיע למעמד מכובד בתחומו (כיהן בשנות הארבעים כנשיא האגודה הפסיכיאטרית של אמריקה, נשיא האגודה הפסיכיאטרית של קנדה ונשיא האגודה הפסיכיאטרית העולמית). קמרון ביצע את ניסוייו במכון ע"ש אלן לטיפול בבעיות פסיכיאטריות, שהיה שייך לאוניברסיטת מקגיל בקנדה. הוא לא הסתפק בשאיפה לרפא את מטופליו או לשפר את מצבם, אלא התיימר לברוא אותם מחדש באמצעות שיטה שפיתח. קמרון האמין, שעל מנת ש"הבריאה מחדש" תתאפשר, יש להרוס את האישיות הנוכחית, לנתץ את הדפוסים הפתולוגיים הקיימים, עד שיתקבל מצב של "לוח חלק", עליו ייחרטו הדפוסים החדשים. "הטיפול" כלל שני שלבים: בשלב הראשון ננקטה סדרת פעולות יוצרות מצבי הלם ביולוגיים במטרה למחוק את האישיות הקיימת: הוא נתן למטופלים מנות עצומות של אינסולין (שידוע שגורמים לרגרסיה ולמצבי תרדמת), חשף אותם למכות הלם חשמלי במינונים עצומים (על מנת ליצור מצבים של רגרסיה מוחלטת, ובדרך זו החזיר את מטופליו לתקופת הילדות), טיפל בהם בתערובות של סמים ממריצים, סמים מדכאים וסמי הזיה (על מנת "לשחרר" את המטופלים מעכבות ולהחליש את ההגנות שלהם). לאחר שגרם למטופלים להגיע למצב של צמח כמעט – ספוגי הלם ומסוממים, והם היו במצב שבו האישיות הקודמת נמחקה, במידה שהשביעה את רצונו, התחיל השלב השני של הטיפול – שלב "התנעת הנפש" – תהליך שבמהלכו השמיע קמרון למטופליו מסרים מוקלטים כמו "את אמא טובה ורעיה טובה ואנשים נהנים מחברתך", לעתים במשך 16 עד 20 שעות ביממה במשך שבועות.

ה-CIA שהתעניין בניסוייו של קמרון, התחיל בשלב מסויים לתת לו מענקים. קליין מציינת ש"ככל שהוסיפו הדולרים מה-CIA לזרום, כן נראה המכון ע"ש אלן פחות כבית חולים ויותר כבית כלא מבעית". הניסויים של קמרון דרדרו את המטופלים לשלבי הינקות הטרום-מילוליים, הם בוצעו ללא ידיעתם ובלי רשותם, וגרמו להם נזקים חמורים ובלתי-הפיכים. מטופלים שהגיעו בבקשת טיפול לחוליים פסיכיאטריים קלים – כמו דיכאון אחרי לידה, חרדה ואפילו קשיים בחיי הנישואים – יצאו לאחר הטיפול כשהם נכים נפשית לכל החיים. בשנות השבעים נחשפה הפרשה בתקשורת. בעקבות הפרסום התאגדו תשעה ממטופליו לשעבר של קמרון ותבעו את ה-CIA ואת ממשלת קנדה, שהשתתפה גם היא במימון מחקרו של קמרון. טענתם של עורכי הדין היתה שהמטופלים שימשו כשפני ניסוי "לשם סיפוק תאוותו של ה-CIA למידע על אמצעי שליטה בנפש האדם" (ראה קליין, עמ' 41). ב-1988 הגיע ה-CIA לעסקת טיעון ושילם לתשעת התובעים דמי נזיקין בסכום כולל של 750,000 דולר. ארבע שנים לאחר מכן הסכימה ממשלת קנדה לשלם פיצויים של 100,000 דולר לכל אחד מהמטופלים שהשתתפו בניסויים.

קמרון קיבל מימון מה-CIA במשך מספר שנים עד 1961. קליין מציינת שבשנות ה-70 וה-80, כשנחשפה עובדת המימון של הניסויים על ידי ה-CIA, עדיין האמינו העיתונאים והמחוקקים, שמטרת הניסויים היתה לחקור טכניקות של שטיפת מוח על מנת להגן על החיילים האמריקאים שנפלו בשבי. באותה עת כבר ידעו הכל שהסיפורים על שטיפות המוח היו מיתוס מימי המלחמה הקרה, כך שהיה נדמה שלמחקר לא היה שום ערך, וכי ה-CIA טעה טעות איומה בהשקיעו 25 מיליון דולר (!) בפרוייקט שלא הניב כל תוצאה בעלת ערך חיובי ממשי! ואולם ב-1988 בעקבות חקירה של הניו-יורק טיימס על מעורבותה של ארה"ב בעינויים וברציחות הפוליטיות בהונדורס, התגלו עדויות לכך שה-CIA היה מעורב באימונם של החוקרים של הונדורס בשיטות עינויים פסיכולוגיות. במסגרת חוק חופש המידע ובעקבות דרישות העיתונאים הוגש תשע שנים לאחר מכן מסמך בשם "קוברק: חקירות מודיעין מסכל" לעיונם של עיתונאים. מסמך זה התברר כמדריך לשיטות חקירה של ה-CIA, הוכן בשנת 1963 (שהיתה השנה האחרונה להפעלת תוכנית "אם-קיי-אולטרה", שנתיים לאחר הפסקת הניסויים שערך קמרון במימון ה-CIA), כלל 128 עמודים, והתבסס ברובו על ממצאי מחקריהם של הב וקמרון. במסמך מצויין שהטכניקות המפורטות בו מאפשרות "לטפל" ב"מקור מתנגד" ו"להשמיד את יכולת ההתנגדות שלו". אחד הפרקים בו עוסק בחסך חושי, ומספק הנחיות לבניית תאי בידוד. במסמך מצויין, ש"מניעת גירויים, השוללת מנפשו של הסובייקט כל מגע עם העולם החיצוני, אוסרת את הנפש בכבלי עצמה וכך גורמת לרגרסיה. בה בעת, מתן מינון מחושב ומדוד של גירויים בזמן החקירה יביא את הסובייקט השרוי ברגרסיה לראות בחוקר דמות אב" (אצל קליין, עמ' 53). בגרסה של המסמך משנת 1983 נכתב: "יש לקבוע את החלונות גבוה בקיר, עם אפשרות למנוע חדירת אור" (שם). קליין מציינת, שמסמכים אלה מעידים על כך שהמטרה האמיתית של תוכנית "אם-קיי-אולטרה" לא היתה חקירה של אמצעים לשטיפת מוח, אלא "תכנון מערכת מבוססת מדעית, שמטרתה לסחוט מידע מ'מקורות מתנגדים'", ו"במילים אחרות, מדובר בעינויים" (קליין, עמ' 53).

מתוך שאטר איילנד.

שיטות החקירה עברו אם כן שינוי משיטות של עינויים פיסיים לשיטות של עינויים פסיכולוגיים. אלפרד מקוי, היסטוריון מאוניברסיטת ויסקונסין, כותב בספרו "שאלה של עינויים", שהנוסחה של "קוברק", המבוססת על גרימת הלם על ידי חסך חושי ולאחר מכן הצפה חושית, מהווה מהפיכה בתולדות התפתחותן של שיטות העינויים. לדברי מקוי, מהפיכה זו לא היתה יכולה להתרחש ללא הניסויים שנערכו באוניברסיטת מקגיל בשנות ה-50: "הניסויים של ד"ר קמרון, שהסתמכו על פריצת הדרך הקודמת של ד"ר הב, הם שהניחו את היסודות המדעיים לשיטה הדו-שלבית של ה-CIA לעינוי פסיכולוגי" (ראה קליין, עמ' 53).

המונח "שאטר איילנד" מקבל עתה משמעות נוספת. המילה shutter משמעה "לצמצם, להגיף תריסים", ובסרט שעוסק בניסויים על השפעותיו של חסך חושי, מהווים איי הצמצום והאפלה גם תיאור למצב החושי-נפשי אליו הוטלו הנבדקים. באחד הקטעים בסרט מוצא טדי דניאלס במהלך שיטוטיו באי את רייצ'ל סולנדו "האמיתית", כשהיא מסתתרת במערה. היא מספרת לו שלפני שהפכה למטופלת באשקליף, עבדה במוסד כרופאה. וכיצד קרה שהפכה למטופלת? "התחלתי לשאול שאלות בעניין המשלוחים הגדולים של סודיום אמיטל וסמי ההזייה המבוססים על אופיום… שאלתי גם על הניתוחים. שמעת פעם על לובוטומיה? מחשמלים את החולה במכת חשמל, ואז מחדירים דוקרן קרח דרך העין, ושולפים מבפנים סיבי עצבים. זה גורם לחולים להיות הרבה יתר צייתנים, ממושמעים… אתה יודע איך כאב נכנס לגוף, מרשל?… זה [הכאב] לא קשור לבשר [flash]. המוח שולט בכאב. המוח שולט בפחד, בחמלה, בשינה, ברעב, בכעס, בכל! תאר לך שיכולת לשלוט בזה. ליצור אדם חדש שלא יחוש כאב או אהבה או אהדה. אדם שלא ניתן לחקור אותו כי אין לו זיכרונות לחשוף". וכשטדי מוחה וטוען שאי אפשר לקחת את כל זיכרונותיו של אדם, היא מציינת: "הצפון-קוריאנים השתמשו בשבויי מלחמה אמריקנים כדי לערוך ניסויים בשטיפת מוח. הם הפכו חיילים לבוגדים, וזה מה שהם עושים כאן. הם יוצרים רוחות רפאים שייצאו ויעשו דברים שאנשים שפויים לא היו עושים… בעוד 50 שנה אנשים יביטו לאחור ויאמרו: 'כאן, במקום הזה, הכל התחיל'. הנאצים השתמשו ביהודים, הסובייטים השתמשו באסירים בגולאגים, ואנחנו עורכים ניסויים בחולים בשאטר איילנד".

הסרט "שאטר איילנד" עלה לאקרנים בשנת 2010, 50 שנה לאחר התרחשות הניסויים שעליהם הסרט רומז. האם התגשמה נבואתה של סולנדו? על כך במאמר הבא…

מאת ריקי פרנקל, כותבת אורחת באידיבי

ריקי פרנקל היא עובדת סוציאלית קלינית, העוסקת גם בקולנוע ופילוסופיה, ומעבירה חוגים והרצאות. לחצו כאן ליצירת קשר.

ביבליוגרפיה

פרידריך אוטו, לפני המבול: ברלין 1918 – 1933, הוצאת כרמל, ירושלים 2009.
קליין נעמי, "דוקטרינת ההלם – עליית הקפיטליזם של האסון, הוצאת לאנדלוס, תל אביב 2009.

מתוך בייביז.

לכל מי שיודע לקראת איזה סרט "בייביז" הולך לראות, לא אמורה להיות פה הפתעה גדולה, אלא פשוט התמוגגות חסרת דאגות מול המסך. ברוך בורא הטריילרים והיו-טיוב, שהרי לולא הם, אולי גם אנחנו היינו מתאכזבים וקמים באמצע הסרט. למזלנו, ידענו טוב טוב על מה הסרט, ולכן לרגע לא הצטערנו על ההשקעה המינימאלית הכוללת ישיבה באולם ממוזג בליל קיץ חם. כן, "בייביז" הוא סרט מקסים, ואין דרך אחרת לתאר זאת.

אז נכון שלא מדובר בסרט עלילתי, אלא דווקא דוקומנטרי, ללא שפה וטקסט, מלבד השפה העולמית, הלא היא שפת התינוקות. ובכל זאת, הסרט מצולם יפהפה, ערוך נהדר, זורם בצורה טבעית ומרגיש פשוט נכון. הרעיון ראוי להערכה, והביצוע לא נופל. נכון שהצופה לא יושב במתח בכיסאו, מתפתל ונאבק בעקבות תסריט יוצא דופן, אולם ככל שהצופה מכין את עצמו נכונה, צפויה לו הנאה מוחלטת.

על הסרט חתום הבמאי תומאס בלמס, בהפקה צרפתית, עם הרגשה שהעולם כולו מתגמד, על כל גודלו העצום וההבדלים בין מקום למקום, כאשר זה נוגע לתינוקות. הקצב של הסרט איטי מעט, אך לא בצורה המקשה על הצפייה. המוסיקה נעימה וחוזרת על עצמה והחיוכים / הצחוקים מתגלגלים בלי שליטה. הצילומים המרהיבים מזכירים קצת ערוצי טבע שונים בהפקות מפורסמות (מישהו אמר BBC?) מה שרק מוסיף לחוויית הצפייה.

מתוך בייביז.

כבר רמזנו שאין ממש עלילה, אבל אם מתעקשים, הרי שהסרט מתאר את השנה הראשונה של 4 תינוקות, 2 בנים ו-2 בנות, מ-4 מקומות שונים בעולם – אפריקה, מונגוליה, יפן וארה"ב. השוני הגיאוגרפי והתרבותי מלמד על ציפייה לשוני מהותי יותר, מה שמתברר במהלך הסרט כאולי נכון, באופן חלקי, שכן בסופו של דבר, כל התינוקות עוברים את אותו התהליך, באופן זה או אחר. וזה מה שכנראה כל כך מושך ויפה בסרט הזה, אחרת אין דרך להסביר את ההתמוגגות של האנשים וההיסטריה סביב הסרט ברחבי העולם.

לא ניתן לדבר על שחקנים, וכנראה שזה בכלל לא משנה, כי את ההצגה לוקחים, ובגדול, ארבעת התינוקות המקסימים. שווה לחכות לכתוביות בסרט ולא למהר לצאת החוצה, כיוון שאז מראים עוד קצת תמונות שהוצאו בעריכה, וגם את הילדים היום, כמה שנים אחרי צילום הסרט.

בהחלט סרט שאפשר להתחבר אליו, עם או בלי ילדים משלך, וליהנות מרגעים קסומים של ילדים שבהחלט גונבים את ההצגה, כראוי לילדים. בנוסף, מדובר ב- 79 דקות בלבד כך שאין מריחה מיותרת. תיהנו.

דירוג: 4 out of 5 stars

בייביז
צרפת, 2010
בימוי:
תומאס בלמס

מתוך כוכב נולד.

לשבוע הקרוב אין לנו הרבה המלצות, אבל אם מישהו מכם שם לב למשהו מענין, הוא מוזמן להמליץ בתגובות.

סרטים מומלצים

"כוכב נולד" (1976)

סרט מעולה עם ברברה סטרייסנד וכריס כריסטופרסון. בגרסה המקורית המוצלחת מ-1937 כיכבו ג'נט גיינור ופרידריק מארץ', בגרסה הבינונית מ-1954 ג'ודי גרלנד וג'יימס מייסון. בגרסה הראשונה יש קטע שבו מראים לנו איך ממציאים לשחקנית המתחילה אסתר בלוג'ט שם חדש, כפי שהיה נהוג אז בהוליווד. בגרסה השנייה אסתר בלוג'ט מגלה ששינו לה את השם כשהיא באה לקחת את המשכורת שלה ופשוט מקבלת את זה. ובגרסה השלישית אסתר הופמן מסרבת לשינוי השם שלה. עוד תופק גרסה חדשה למאה ה-21 של סיפור אהבה בין כוכב למישהי בתחילת דרכה, אשר בשעה שהיא זוכה לתהילה, כוכבותו דועכת. אולי עם צמד שחקנים שחור, כנראה על עולם המוסיקה כמו בסרט הזה מ-76'. סטרייסנד זכתה באוסקר על כתיבת שיר הנושא של הסרט, והיא היחידה שזכתה באוסקר על משחק (על "מצחיקונת") ועל שיר.

הקרנות:
4.9 סינמטק ירושלים, 21:30

סרטו החדש של ניר ברגמן, "הדקדוק הפנימי", יפתח ב-23 בספטמבר באקרנים, והתחדש היום בקדימון חדש באיכות תמונה גבוהה שטרם ראיתי כמוה בקדימונים לסרטים ישראלים. עם סממנים כאלה של שינוי, עוד יש סיכוי שיום אחד גם נראה קדימונים ביחס 16:9 ממשי שגם הנגנים יצליחו לפענח.

בסרט, המתואר בקצרה כ"סרט על ילד שהפסיק לגדול" על פי ספרו של דויד גרוסמן, מככבים רואי אלסברג, אורלי זילברשץ, יהודה אלמגור ואוולין קפלון. תהנו:

מתוך התנגשות הטיטאנים.

אולפני וורנר אישרו כי ג'ונתן ליבסמן ("המנסרים מטקסס: ההתחלה") יביים את סרט ההמשך, "התנגשות הטיטאנים 2". כזכור, במאי הסרט הקודם, לואיס לטרייר, הודיע מלכתחילה כי לא ישוב לביים את הפרק השני.

דיויד לזלי ג'ונסון (שסרטו היחיד עד כה לא הופץ רשמית בארץ) ודן מזיאו (סרט ביכורים) כותבים בימים אלו את התסריט, ואולפני וורנר מנסים להרים את הפרויקט בזריזות יחסית (אך טרם קבעו תאריך יעד להפצה). סרטו של לטרייר אמנם לא היה אהוד ביותר בארה"ב, הן על המבקרים והן על הצופים (גרף כ-160 מיליון דולרים), אך בשאר העולם דווקא הכפיל את הרווחים בארה"ב: כ-325 מיליון דולרים, שהסתכמו לגריפה כלל עולמית של קרוב ל-500 מיליון.