"סוס פרא תשע". סאם רוקוול, סטיב בושמי.

"סוס פרא תשע", סרטו החדש של מרטין מקדונה, עוסק פעם נוספת בחברות גברית וכרגיל עושה זאת נפלא ברגישות והומור.

כריס (ג'ון מלקוביץ') ולי (סם רוקוול) הם שני סוכני סי.אי.איי. השנה היא 1973 והם מוצבים בצ'ילה במשימה לערעור השלטון על מנת לגרום למהפכה. תוך כדי המבצע הם נשלחים לשבוע לאיי הפסחא ובין טיולים אל ראשי הענק המפורסמים של האי הם מתמודדים עם העבר וההווה שלהם.

לכריס יש עבר מרשים. הוא היה מעורב בהפיכה בקובה ובמשבר הטילים. הוא אפילו שיחק תפקיד מרכזי בדאלאס ב-1963. עכשיו הוא חולה, הזיכרון שלו מכשיל אותו ונראה שהוא כבר אינו מסופק מחייו. הוא שוקד על כתיבת אוטוביוגרפיה ונדמה שהצנזורה העצמית שלו לא פוסלת הצגת פרטים סודיים. לי, שותפו שמעריץ אותו באופן מסוים ובעיקר אוהב אותו, מנסה למזער נזקים.

הפגם המרכזי של הסרט הוא הניסיון להיות מספר דברים בבת אחת ולא כל חלקיו מוצלחים. הרגעים שבהם הוא מנסה להיות סרט ריגול ופרנויה חלשים מאוד וצפויים. דמותה של מארג', אשתו של לי (בגילומה של פארקר פוסי בתפקיד שמבזבז את כשרונה) מיותרת לחלוטין כמו גם דמות הבוס שלהם שמגולם על ידי סטיב בושמי. לשמחתי מדובר בחלקים קטנים של הסרט.

]

הסרט ממשיך את דרכם של סרטיו הקודמים של מקדונה, "ברוז'" ו"רוחות אינישרין", ומתמקד ברובו בשני החברים. ברגעים האלה הסרט ממריא ורובו נפלא. מקדונה כותב דיאלוגים שנונים שנעים בין המטופש למדויק. הסרט מצחיק מאוד ומרגש מאוד.

היופי של האי הירוק, הפראי, המנותק מהעולם, המאוכלס בסוסים חופשיים שנמצאים בכל מקום, מדגיש את הניגודיות בין השלווה והטבע לבין הכאוס, תחושת האדוניות והכח שלוקחים לעצמם אנשי הסי.אי.איי בזמן שהם פועלים לערעור משטרים ומתעלמים מהפגיעה באזרחים. האם כריס ולי הם אנשים טובים שרק עושים את תפקידם? אני מניח שזה תלוי בנקודת המבט.

"סוס פרא תשע". טום ווייטס.

בקטע מסוים בסרט כריס מדבר עם אחיו (טום ווייטס). זהו קטע קצר ויפה מאוד שמגלה לנו משהו על כריס. הוא למעשה תמיד רצה להיות הקאובוי האמריקאי הטוב מהמערבונים, זה שנלחם בילידים האכזריים, דוהר במרחבי הטבע ומשיב את השלום והשלווה על כנם (אם אתה לבן, כמובן). האם לקראת סוף חייו כריס מתחיל לראות את דמות הקאובוי, ודרכה את עצמו, באופן שונה? משהו מתחיל להתערער, אבל כשהוא מספר על מעשים נוראיים שהיה שותף להם הוא נשמע אדיש ולא מביע חרטה. את האמפתיה הוא משאיר לעשים ולסוסים.

מקדונה אוהב את הדמויות שלו מאוד. האם הן באמת ראויות לאהבה ולחמלה שלו ושל הצופים בהתחשב בפעולות שהן עשו? אני לא בטוח, אבל אני חושב שהוא יודע את זה. הוא לא מסתיר מאיתנו את הזוועות שהן קשורות אליהם. הסרט מציג חמלה אבל גם עליבות. סיכום חייו של כריס מבליט את מה שכבר לא יזכה לו, לצד הכאוס שהשאיר אחריו בעולם וזה שמשאירים אחריהם סוכני המדינות החזקות עד היום.

דירוג: 4.5 out of 5 stars

סוס פרא תשע (בריטניה, ארה"ב, צ'ילה, 2026)
בימוי: מרטין מקדונה | תסריט: מרטין מקדונה | משחק: ג'ון מלקוביץ', סם רוקוול, סטיב בושמי, פרקר פוסי, טום ווייטס, מריאנה די ג'ירולמו, אילין סאלאס | מוסיקה מקורית: קרטר בארוול | צילום: בן דיויס
הפצה: פורום פילם, החל מה-05.11.2026 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון:

"סוס פרא תשע". סאם רוקוול, ג'ון מלקוביץ'.

"סוס פרא תשע" הוא סרט דרמה של מרטין מקדונה, מעט נוגה, בקצב מדוד, עם צמד דמויות מעניינות במרכז הסיפור שרובו מתרחש באיי פסחא. יש בו מעט אלימות ובעיקר הופעות נהדרות של ג'ון מלקוביץ' וסם רוקוול; מלקוביץ' מזמן לא שיחק בסרט טוב או בסרט שהוקרן בארץ בבתי הקולנוע, ורוקוול תמיד מעניין ומוצלח.

זהו הסרט החמישי באורך מלא שכתב וביים מרטין מקדונה. ארבעתם הראשונים היו "ברוז'", "שבעה פסיכופטים" ו"שלושה שלטים מחוץ לאיבינג מיזורי" (שניהם עם סם רוקוול) ו"רוחות אינשירן". הסרט בן 118 הדקות לא ממהר לשום מקום, מתנהל באטיות ובזכות שתי הדמויות הראשיות, שני השחקנים שמגלמים אותם, הנוף ודמויות המשנה הוא מעניין על אף שלוקח זמן עד שמגיעים לעיקר. השעה הראשונה מוצלחת, אחרי זה יש ירידת מתח קלה והחלק האחרון שוב חוזר להיות טוב.

"סוס פרא תשע". ג'ון מלקוביץ', מריאנה די ג'ירולמו.

ב-1973 כריס בן ה-72 (בדיוק כגילו של מלקוביץ') הוא סוכן CIA בצ'ילה שלשונו מעט משוחררת מדי. הוא נוסע עם הסוכן לי (רוקוול) לאיי פסחא. יש מניעים מעבר לחופשה. זה לא סרט של תהפוכות ומזימות גדולות אך עדיף לא לדעת מראש את כל הסיפור.
במרכז העלילה היחסים בין השניים, הרהורים על החיים, על רקע הקורות בצ'ילה.

כיף לראות את מלקוביץ' מצחיק, מרגש ומשונה בסרט ראוי לצפייה. סטיב בושמי כאם-ג'יי מנהל שלהם, ופרקר פוסי מצליחה להיות מקסימה כהרגלה בשני קטעים בלבד. טום וייטס הוא ליהוק מושלם כאחיו בקטע אחד מוצלח מאוד.

לפעמים בדיאלוגים המוצלחים ברובם חוזרים יותר מדי על השורה הקודמת בדיאלוג. ממש לפני הסוף כריס מוסיף משפט מיותר שמקביל למתן הסבר לבדיחה, כי לא מספיק סומכים על הקהל.

השם חביב אך אין לו משמעות, והוא -כמובן- לא קשור לסרט האנימציה "סוס פרא" (בעל השם המסורבל במקור Spirit: Stallion of the Cimarron).

דירוג: 3 out of 5 stars

סוס פרא תשע (בריטניה, ארה"ב, צ'ילה, 2026)
בימוי: מרטין מקדונה | תסריט: מרטין מקדונה | משחק:ג'ון מלקוביץ', סם רוקוול, סטיב בושמי, פרקר פוסי, טום ווייטס, מריאנה די ג'ירולמו, אילין סאלאס | מוסיקה מקורית: קרטר בארוול | צילום: בן דיויס
הפצה: פורום פילם, החל מה-05.11.2026 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון:

"האישה העשירה בעולם". מרינה פויס, איזבל הופר.

"האישה העשירה בעולם" הוא סרט דרמה צרפתי עם סיפור מרתק, בהשראת מקרה אמיתי. הוא היה מועמד ל-6 פרסי סזאר: תלבושות (בעיקר לבגדים של איזבל הופר), מוזיקה (בצדק) וארבעה שחקנים בארבע קטגוריות המשחק, כשלורן לאפיט זכה על תפקידו כשחקן ראשי.

מריאן פרר המיליארדרית (איזבל הופר הייחודית טובה כרגיל), שירשה מאביה חברת איפור מצליחה ביותר, נשואה לגִי הפוליטיקאי, אם לבת שנישאה ליהודי (זה חשוב לסיפור) וסבתא לנכד בגיל בר מצווה.

לצורך כתבה עיתונאית היא פוגשת את פייר-אלן, צלם מקצועי (לורן לאפיט), והשניים הופכים לחברים. הוא גר עם בן זוגו רפאל (ג'וזף אוליבנס, בנה של השחקנית קריסטין סקוט תומאס), והשניים בין השאר יוצאים לנופש עם משפחת פרר. ההשתלטות של פייר-אלן על הזמן, תשומת הלב ובעיקר המתנות היקרות הרבות שמריאן מרעיפה עליו לא מוצאים חן בעיני בתה (מרינה פויס) וז'רום (רפאל פרסונז), משרתה הנאמן.

"האישה העשירה בעולם". איזבל הופר, רפאל פרסונאז.

מפרשה שכזאת היו בעבר מפיקים בארה"ב סרט טלוויזיה. "האישה העשירה בעולם" מתקדם יפה ולא מבזבזים בו זמן. הקטעים מתחילים כשצריך ונגמרים כשצריך. הוא רק טיפ-טיפונת נמתח לקראת הסוף (ובשביל מה צריך את הקטע האחרון?).

דירוג: 3 out of 5 stars

האישה העשירה בעולם (צרפת, בלגיה, 2025)
בימוי: תיירי קליפה | תסריט: סדריק אנגר, ז'אק פישי, תיירי קליפה | משחק: איזבל הופר, מרינה פויס, לורן לאפיט, רפאל פרסונז | מוסיקה מקורית: אלכס ביופיי | צילום: היחאמה אלורי
הפצה: קולנוע חדש, החל מה-05.11.2026 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון:

"החשבון החברתי". מייקי מדיסון.

"החשבון החברתי" שוב מדגים שארון סורקין יודע לכתוב ממש טוב, אבל יכולות הבימוי שלו לוקות בחסר. הסגנון שלו שמרני ונטול השראה, וזה בדיוק ההבדל בין "הרשת החברתית" שכתב סורקין וביים דייויד פינצ'ר לפני 16 שנה, לבין הסרט הנוכחי שגם נכתב וגם בוים על ידי סורקין. הוא נראה יותר כמו כתבה מומחזת ממגזין כלכלי-פוליטי, מאשר סרט קולנוע ששווה לצאת בשבילו מהבית.

עלילת הסרט, שיש לציין כי איננה קשורה לעלילת "הרשת החברתית" למרות הנושא הדומה, עוסקת במסמכים שהודלפו בשנת 2021 על ידי פרנסס האוגן (מייקי מדיסון) בעזרתו של עיתונאי הוול סטריט ג'ורנל ג'ף הורוביץ (ג'רמי אלן וייט) שמוכיחים כי חברת פייסבוק היתה מודעת לכך שעדכונים שלה גרמו להקצנת השיח החברתי-פוליטי בפלטפורמה והתעלמה מכך. את מרק צוקרברג מגלם ג'רמי סטרונג, שמשום מה מרבה לגלם יהודים מפורסמים בתפקידיו הקולנועיים והטלוויזיונים (רוי כהן, ג'רי רובין וברוך שפינוזה).

נושאו של הסרט אולי נראה כזניח מכדי לשמש כנושאו של סרט קולנוע הוליוודי מיינסטרימי עם שחקנים גדולים ויוצר כמו ארון סורקין. ברם מדובר בנושא חשוב מאוד, במיוחד בימים אלה, ימים של טרום בחירות בישראל ובארה"ב, כאשר החשש הגדול הוא כי הרשתות החברתיות בעצם "יקבעו" את המנצחים באמצעות קמפיינים מזוייפים ושקריים, דבר שחותר תחת יסודות הדמוקרטיה השברירית ממילא.

הבעיה היא שהנושא חשוב אבל הטיפול לוקה בחסר, והטיפול לוקה בחסר כי סורקין אמנם יודע לכתוב, אבל הכתיבה שלו גדושה ומעיקה. ללא בימוי שיקליל את הטון, שיאפשר מנוחה כלשהיא מהשטף הטקסטואלי הבלתי פוסק – שזה בדיוק מה שפינצ'ר עשה ב"רשת החברתית" – החוויה הופכת למפוקפקת למדי.

העניין הוא שלא רק מדובר בשטף עצום של דיאלוגים בלתי פוסקים, אלא רוב הדיאלוג הוא בתחום המשפטי-טכנולוגי ואת זה רוב האנשים ה"רגילים" לא מבינים. לכן על אחת כמה וכמה היה ראוי שהבימוי יתפקד כאנטיתזה לדיאלוגים המתישים, אבל כאמור זה לא קורה. כי סורקין הוא במאי מהסוג הישן, ולא בקטע טוב, אלא מהסוג הישן והשמרני, נטול השראה ודמיון ובסופו של דבר אנחנו מקבלים סוג של כתבה עיתונאית מצולמת, שלא ברור מה מייחד אותה ואיזו סיבה יש לצאת לקולנוע בשבילה, כשאפשר לקרוא את עיקרי התחקיר במחשב הביתי.

"החשבון החברתי". ג'רמי סטרונג.

מה שמדגיש את חולשתו של הסרט הוא העובדה שהסצינה הכי מעניינת שמתרחשת בו, היא הסצינה הראשונה בסרט, שבה שוטר שחור עוצר נהגת לבנה בגלל חשד של נהיגה בשכרות והיא מתלוננת על אפליה כנגד הלבנים – סצינה חזקה, מסקרנת ומרתקת, שחבל שאין לה המשך. היא גם בין הסצנות הבודדות שמצולמות בחוץ ולא באיזה משרד קטן וקלסטרופובי.

גם השחקנים האיכותיים שמשתתפים בסרט לא מצליחים להביא לידי ביטוי את האיכויות שלהם בגלל שהסרט מבוסס בעיקר על טקסט ופחות על ניואנסים של משחק. וזה חבל, כי זאת פעם ראשונה שאני רואה את ג'רמי סטרונג בתפקיד כלשהו ולא מורשם ממנו, כמו בשאר תפקידיו.

דירוג: 2.5 out of 5 stars

החשבון החברתי (ארה"ב, 2026)
בימוי: אהרון סורקין | תסריט: אהרון סורקין | משחק: מייקי מדיסון, ג'רמי אלן ווייט, ג'רמי סטרונג, וומי מוסאקו, בטי גילפין, בילי מגנוסן | מוסיקה מקורית: אלכסנדר דספלה | צילום: ג'ף קרונוות'
הפצה: פורום פילם, החל מה-08.10.2026 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון:

"החשבון החברתי". מייקי מדיסון, ג'רמי אלן ווייט.

את "החשבון החברתי" כתב וביים אהרון סורקין, והוא מעין המשך ל"הרשת החברתית" מ-2010 שסורקין כתב ודיויד פינצ'ר ביים.

זה הסרט הרביעי שסורקין ביים, אחרי "המשחק הגדול" (ג'סיקה צ'סטיין משחקת פוקר), "משפט השבעה משיקגו" ו"הזוג ריקרדו", שכולם מבוססים על סיפורים אמיתיים, וכולם בסדר. עדיף שידבוק בכתיבה ולא יביים. את שני הסרטים הטובים ביותר שהוא כתב ביימו אחרים: "בחורים טובים" (רוב ריינר הבמאי) ו"מאניבול" (בנט מילר).

כמו ב"מאניבול" ואחרים, לסורקין יש יכולת לפשט נושא סבוך ולהפוך אותו לקולנועי. הכישרון שלו כבמאי לוקה בחסר. מהבחינה הזאת ההבדל בין "הרשת החברתית" ל"החשבון החברתי" הוא כמו מנה בינונית מידיו של שף מיומן או מנה בינונית של טבח חובב.

זהו "מעין המשך" מכיוון שבעוד הסרט מ-2013 עסק במארק צוקרברג, כיצד הקים את הרשת החברתית "פייסבוק" והתביעה המשפטית נגדו של התאומים וינקלווס, ב"החשבון החברתי" לדמות של צוקרברג יש תפקיד משני וקטן והסרט עוסק יותר במה ש"פייסבוק" הפכה להיות ברבות השנים, ותחקיר עיתונאי נרחב אודות התנהלות החברה והשפעת פייסבוק ואינסטגרם על בני האדם.

פרנסיס הוגן (מייקי מדיסון בתפקיד הגדול ביותר שלה מאז שזכתה באוסקר על "אנורה") עובדת ב"פייסבוק". אוהבת את מקום העבודה שלה, היא מאמינה ברשת החברתית שמקרבת בין אנשים ומאפשרת לאנשים שלא נוח להם פנים מול פנים עם אנשים לתקשר ולנהל חיי חברה. אבל מספר מקרים גורמים לה לרצות לפנות לאנשים מעליה בחברה כדי להתריע על בעיה אפשרית, אבל אף אחד לא רוצה לשמוע אותה. בעקבות פנייה לכלל העובדים במחלקה שלה היא יוצרת קשר עם עיתונאי של הוולסטריט ג'ורנל, ג'ף הורוביץ (ג'רמי אלן וייט מהסדרה "הדוב"). במקביל רואים את ג'רמי סטרונג (מהסדרה "יורשים") בתפקיד מארק צוקרברג המעצבן וקצר הרוח בזמן הווה של הסיפור וכמה שנים לאחר מכן, כשהוא מתכונן לשימוע בקונגרס וערב פרסום סדרת התחקירים של הורוביץ.

"החשבון החברתי". ג'רמי סטרונג.

מעניינים וטובים הדמויות (כולל ביל בור ובטי גילפין בתפקידים קטנים), הקשר בין פרנסיס לג'ף, והחלקים של ג'ף במערכת העיתון, אך הקפיצה בין הזמנים מרגישה כפויה, החלקים עם צוקרברג חוזרים על עצמם ולא משתווים לשאר חלקי הסרט. כולם מדברים סורקנית בצורה מוגזמת; פרנסיס וג'ף מזכירים כל דמות ראשית של סורקין במבנה הדיאלוג, בצורת החשיבה, בסגנון התשובות. סורקין מנסה לעשות סרט חשוב יותר ממה שיש בו, וזה כולל חלק לקראת הסוף של שחזור מסוים של ההשתלטות על גבעת הקפיטול ב-6 בינואר. בחלק הזה יש משהו מודבק, לא לגמרי משתלב עם הסרט. ישנה גם חלוקה מיותרת לחלקים (כולל פרולוג; לא עושה את הסרט שלך למשהו רציני או עמוק); ובסוף התמונה קופאת, בשחור-לבן ויש כתוביות שמסכמות את מה שקרה בהמשך, כמו שנהוג היה לעשות בסרטי טלוויזיה בשנות ה-90.

במקום הסרט הזה בחר פינצ'ר לביים את "המשך מעלליו של קליף בות", סרט המשך לסרט שהוא לא ביים, "היו זמנים בהוליווד", שנוכל לראות בהמשך השנה.

דירוג: 3 out of 5 stars

החשבון החברתי (ארה"ב, 2026)
בימוי: אהרון סורקין | תסריט: אהרון סורקין | משחק: מייקי מדיסון, ג'רמי אלן ווייט, ג'רמי סטרונג, וומי מוסאקו, בטי גילפין, בילי מגנוסן | מוסיקה מקורית: אלכסנדר דספלה | צילום: ג'ף קרונוות'
הפצה: פורום פילם, החל מה-08.10.2026 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון:

"גלים של תקוה". וויצ'ק וודוחודסקי.

"גלים של תקווה" הוא סרט דרמה צ'כי שמתרחש בשנות ה-60 עד, כולל, הפלישה הרוסית לצ'כוסלובקיה. הסרט סוחף לפרקים, מצליח להעביר יפה השתלשלות אירועים היסטוריים ללא הסברים מעייפים ולעוסים, אך הוא גם מיושן לפרקים ויש שימוש מיותר בחומרי תיעוד/כמו-תיעודיים.

"גלים של תקווה" היה הסרט הנצפה ביותר בצ'כיה ב-2024 ונציג המדינה לאוסקר באותה שנה. לא מגיעים הרבה סרטים צ'כיים לארץ ואין ספק שהנושא הטעון של דמוקרטיה, מחאה והתנגדות עודדו את הקרנתו בבתי הקולנוע בארץ.

במקור הסרט נקרא פשוט "גלים", כלומר גלי הרדיו וגם במובן של "להכות גלים", אך אם זה עבד לסרט האהוב "חומות של תקווה", למה לא להשתמש באותה תבנית כאן?

"גלים של תקוה". סטניסלב מאייר, טטיאנה פאוהופובה.

גלי הרדיו המדוברים הם שידורי הערוץ הממלכתי ועובדיו שמסרבים לקבל את תכתיבי הצנזורה ואת הוראות המנהלים הכפופים לממשלה.
תומאש מתחיל לעבוד ברדיו כטכנאי ופוגש שלל דמויות מובחנות מאוד, מבלי להיות קלישאות חד-ממדיות. הוא נשאב לעולם סוער, אפל, מסוכן בתקופה סוערת, אפלה ומסוכנת בצ'כוסלובקיה. במקביל, הוא דואג לאחיו פאוול שנמצא תחת חסותו.

דירוג: 3 out of 5 stars

גלים של תקוה (צ'כיה, סלובקיה, 2024)
בימוי: ייז'י מאדל | תסריט: ייז'י מאדל | משחק: וויצ'ק וודוחודסקי, טטיאנה פאוהופובה, אנדרי סטופקה, סטניסלב מאייר, וויצ'ק קוטק, איגור ברס, מריקה סופוסקה | מוסיקה מקורית: סיימון גוף | צילום: מרטין זיארן
הפצה: סרטי נחשון, החל מה-08.10.2026 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון:

"דיגר". טום קרוז.

"דיגר" היא סאטירה בכיכובו של טום קרוז. סאטירות הן לרוב בצורת מערכונים, כלומר בפורמט קצר. "ד"ר סטריינג'לאב" של סטנלי קובריק, שהסרט שואב ממנו לא-מעט השראה, הוא בן 95 דקות, בעוד "דיגר" הוא שעתיים ו-8 דקות. כנהוג בסאטירה, ההתנהלות הולכת ומקצינה, נעשית יותר ויותר מוגזמת.

זהו הסרטו השמיני של הבמאי אלחנדרו ג'י. אינארטו, שביים את "אהבה נושכת", "בבל", "בירדמן" ו"האיש שנולד מחדש" מ-2015, כשעל שני האחרונים הוא זכה באוסקר, ומאז עשה רק סרט אחד בלבד שלא היה מוצלח ("בארדו").

אין רגע בלי טום קרוז, תחת מעטה איפור כבד, בתפקיד דיגר רוקפלר, איש נפט טקסני עשיר מאוד שבעקבות פיצוץ באחת האסדות שלו יש סיכוי לאסון טבע עולמי ומתים רבים. דיגר הוא איש מקושר, כל כך מקושר שנשיא ארה"ב (ג'ון גודמן, שנראה עכשיו רזה מקרוז כדיגר) וחברי ממשלו מגיעים לאחוזה שלו כדי לדון במשבר המתהווה. הסרט מלא בשחקני משנה שהם פרצופים מוכרים (בעבר קראו להם "שחקני אופי") כמו מייקל סטולברג, ריז אחמד, ג'סי פלימונס וסנדרה הולר, שלא מקבלים הרבה מקום מפאת גודלו של קרוז; לדמות של בורן גורמן, למשל, בטוח היה תפקיד עם יותר …תפקיד בשלב כלשהו.

לזכותו של הסרט שהוא לוקח את הזמן שלו ולא ממהר, עם קטעים ארוכים וטייקים ארוכים, שהעיצוב מושקע (לפעמים מרהיב), שהמשחק טוב, הרצינות של הנושא והגיחוך של הגברים המנהיגים. יש מרכיב מהותי בסרט שבמשך הרבה זמן לא ברור למה הוא נועד ובשביל מה היה צריך אותו, ובמקרה הזה אולי לא היה צריך לקחת כל כך הרבה זמן בשביל לפצח את זה.

עמנואל לובצקי, צלם מהולל והיחיד בהיסטוריה שזכה באוסקר שלוש שנים ברציפות (על "כוח משיכה" לפני שזכה על "בירדמן" ו"האיש שנולד מחדש"), כל כך מעורב בסרטיו של אינארטו שהוא כבר מקבל קרדיט של מפיק. הפעם בחר לצלם את הכול מזווית נמוכה, אז אפשר לראות את כל הקירות מאחור וגם תקרות מיוחדות, אך לא לגמרי ברור למה זה נועד, אולי כדי להפוך את הכול למוקצן ומגוחך (אבל בשביל זה יש את הדמויות, העיצוב וההתנהלות). המוזיקה של המוזיקאי קוסמוס שלדרייק, שזה הסרט העלילתי הראשון שהוא מלחין, מיוחדת, שונה, מציקה, ועובדת טוב רק לפרקים.

"דיגר". טום קרוז.

עם התחלת הכתוביות יש את ההברקה הקטנה הכי מוצלחת של הסרט אך זו מגיעה אחרי דרך ארוכה מדי, מרשימה וראויה להערכה ככל שתהיה. ואולי קצת פחות עם החתול.

דירוג: 2.5 out of 5 stars

דיגר (ארה"ב, בריטניה, מקסיקו, 2026)
בימוי: אלחנדרו גונזלס אינריטו | תסריט: סבירה ברמן, אלכסנדר דינלריס, ניקולה גיקובון, אלחנדרו גונזלס אינריטו | משחק: טום קרוז, ריז אחמד, סנדרה הולר, ג'ון גודמן | מוסיקה מקורית: ברייס דסנר | צילום: עמנואל לובזקי
הפצה: טוליפ אנטרטיימנט, החל מה-01.10.2026 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון:

"התעוררות".

"התעוררות" הוא סרט תיעודי ישראלי שמסכם את הקורות הסוערות שעברו עלינו ב-45 החודשים האחרונים, עם הפנים לבחירות לכנסת בעשרים ושבעה באוקטובר.

בכל סרט יש פער בין התסריט שנכתב, מה שמצלמים, והתוצאה הסופית אחרי העריכה, אבל לרוב הכיוון, היעד והמטרה ידועים. בסרטים תיעודיים שבהם מתנהל תיעוד בזמן אמת של הדברים -ולא מספרים בדיעבד סיפור מהעבר, שנגמר- יש נקודת התחלה אבל הרבה פעמים לא יודעים מה תהיה נקודת הסיום. היה ברור שייעשו סרטים על המחאה הגדולה ביותר בתולדות המדינה, אך המלחמה הממושכת, ששינתה את הכול, השפיעה גם על ההפקות השונות.

"התעוררות" בן 100 הדקות מכיל הרבה מאוד אירועים, אנשים, ועוקב כמעט בלבדית אחר אירועים משני-פני-המדינה שהתרחשו פה מאז הבחירות לכנסת ה-25 בסוף 2022, עם ההתנגדות להפיכה המשטרית במהלך 2023 עד המלחמה, השבעה באוקטובר, ההתנהלות במדינה אחרי פרוץ המלחמה, החטופים והמשך מהלכי החקיקה של הממשלה בזמן המלחמה, עד ולקראת הבחירות לכנסת באוקטובר הקרוב. הסרט הוא כמעט פיילוט לסדרה תיעודית.

"התעוררות".

הוא ערוך נהדר, מנווט בין שלל פעילים מובילים, מאחורי הקלעים ולפני המיקרופונים והמגפונים, כמעט ללא דמות ראשית. רן הר-נבו בין הדמויות הבולטות בסרט, שכוללות את קרין נהון המרשימה, רון שרף ואייל נווה מ"אחים לנשק". מוסבר בצורה יפה מהי בעצם מדינה דמוקרטית (בקריינות של מיקי חיימוביץ') ומזכירים שוב ושוב מהלכים דומים שעשו ממשלות במדינות אחרות כמו הונגריה, פולין וטורקיה. המוזיקה מוצלחת, רק היה חסר לי השיר הבא.

כל המשתתפים מציינים כמה ילדים יש להם, הסיבה המובילה למאבק, למען העתיד של האנשים במדינה הזאת. המאבק עדיין לא תם.

רשימה מתעדכנת של הקרנות ברחבי הארץ ניתן למצוא כאן.

"יתום". אנדראה וסקוביץ, בויטוריאן ברבש.

אם רוצים להתעצבן על פסטיבל ונציה אז תתחילו בכך שבשנה עברה "יתום" התקבל לתחרות הרשמית. הסרט ההונגרי גם פתח את פסטיבל חיפה בשנה שעברה והוא נציג הונגריה לטקס האוסקר הקרוב. כל זה כנראה בזכות במאי הסרט לסלו נמש שסרטו הראשון, "הבן של שאול", זכה באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. זהו סרטו השלישי, ונראה שלא מעניין אותו לעשות סרט שמתרחש במאה הנוכחית (וגם אז בטח היה מקשר את זה למלחמה כלשהי).

אנדור התגורר בשנים הראשונות לחייו בבית יתומים. שלוש שנים אחרי תום מלחמת העולם השנייה הגיעה אמו לאסוף אותו. אז קופצים ל-1957 ואנדור הוא נער צעיר מלא עצבים. הוא עדיין מחכה לשובו של אביו, הוא נוהג להסתובב עם הבת של חברה של אמו ולבקר את אחיה שמסתתר בשל פעולותיו נגד הממשל. קצב נוצרי מהעבר של אמו חוזר לחייה, ומאיים לשנות את חייו של אנדור, שגם ככה לא היה מרוצה ועכשיו הוא עוד יותר כעוס. את הקצב מגלם גרגורי גדבואה, שחקן צרפתי שעובד בלי הפסקה ויהיה מוכר לחובבי הקולנוע הצרפתי.

"יתום". בויטוריאן ברבש.

הסרט משעמם. הכול חוזר על עצמו שוב ושוב ושוב. על ההתחלה ישנו אקדח שברור שיחזור במערכה השלישית. בשלב כלשהו בחור צעיר שמזהה את הזעם של אנדור מציע לו להיות מתאגרף חובב. אנדור מסרב, ולא חוזרים לזה; זה בסדר לשתול כל מיני דברים ולחזור רק לחלק מהם, אך זה פחות או יותר הדבר המעניין היחיד ש"מתרחש" מעבר לסיפור המרכזי שלא מצדיק בשום אופן שעתיים ו-12 דקות. את כל מה ש"קורה" אפשר היה לסכם ב-45 דקות עד שעה. אפילו השם "יתום" לא כל כך מתאים.

בסוף המצלמה מתרחקת, יוצאת מפוקוס ולאט—-לאטטטטט דועך למסך שחור. אם גלגל הענק בסוף היה עושה עוד סיבוב הייתי מוריד עוד חצי כוכב.

דירוג: 1.5 out of 5 stars

יתום (הונגריה, בריטניה, ארה"ב, קפריסין, צרפת, 2025)
בימוי: לסלו נמש | תסריט: לסלו נמש, קלרה רויר | משחק: בויטוריאן ברבש, אנדראה וסקוביץ, גרגורי גדבואה, אליז סאבו, סומה סנדור | מוסיקה מקורית: יבגני גלפרין, סשה גלפרין | צילום: מתיאס ארדלי
הפצה: קולנוע חדש, החל מה-24.09.2026 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון:

"זוגות נשואים".

"בני דודים" (בתרגום המקורי: "זוגות נשואים") הוא סרט צרפתי (מאוד) שבקלות היה יכול להתרחש בימינו, כשהדבר היחיד ש"חסר" הוא טכנולוגי: טלפונים ניידים והאינטרנט. הסרט, שהיה מועמד לאוסקר לסרט הזר, היה מועמד גם לשחקנית ראשית ולתסריט מקורי; שתי המועמדויות הנוספות לסרט שאינו באנגלית לא היו ואינן דבר נפוץ. הסרט הצליח כל כך שב-1989 נעשתה גרסה אמריקאית בכיכובם של טד דנסון ואיזבלה רוסליני.

בהתחלת הסרט מרתה ופסקל ובנם נוסעים לחתונה משפחתית. זה הראשון בשורה של מפגשים וחגיגות עם ילדים, הורים, מכרים וקרובי משפחה; כמעט ארבע חתונות ולוויה אחת. מרתה (מארי-כריסטין ברו, "הלילה שלי עם מוד" של אריק רוהמר, "אבק כוכבים" של וודי אלן) היא דמות יוצאת מן הכלל. היא לא אדישה למה שמתרחש בחייה, אבל יש בה מעין השלמה וקבלה ושובבות.

לבעלה פסקל (גיא מרשנד, "אהבה ממבט ראשון" המוצלח עם איזבל הופר ומיו מיו, שגם היה מועמד לאוסקר לסרט הזר הטוב ביותר) יש שלל מאהבות, הרבה מאהבות, וכל הסימנים מראים שאחת מהן נשואה ללודוויק (ויקטור לאנו), אורחים בחתונה המשפחתית. מרתה ולודוויק מתחילים להיפגש, הולכים לשחות יחד בבריכה ציבורית, ונהנים להתראות, אך האם גבר ואישה יכולים להיות חברים מבלי לשכב יחד? ואם כולם חושבים שהם מנהלים רומן אז אולי…?

לקראת הסוף הסרט מאבד מהתנופה שבו, אך הוא רק בן 95 דקות, הוא כתוב היטב ומשעשע.

דירוג: 3.5 out of 5 stars

"עיר בלי יהודים".

"עיר בלי יהודים" הוא סרט אוסטרי אילם מ-1924 שמבוסס על הספר, שיצא לאור גם בארץ, "עיר בלי יהודים: רומן על היום שאחרי מחר" מאת הוגו בטאואר, סופר יהודי שמת מפצעיו כמה ימים אחרי שנאצי ירה בו ב-1925. בווינה העם סובל מאבטלה ומעוני ומאשים -ניחשתם- את היהודים. ראשי מועצת העיר הוגים רעיון: לסלק את כל היהודים מהעיר (וגם מי שהוריו יהודים והמיר את דתו).

"הם בנקאים, תעשיינים ומחזאים." אומר מישהו על יהודי העיר.
"גם אנחנו כותבים מחזות!" מוחה אוסטרי גאה.
"נכון, רק שאת שלכם לא מציגים."

לבתו של אחד ממנהיגי המועצה יש חבר יהודי, שגם עליו לעזוב, והיא מתקשה להתמודד עם הבשורה הזאת. אך בסרט אין ממש דמויות ראשיות אלא יותר מתאר התרחשות בדיונית, מה שהוביל לכך ואת השינוי במדינה בעקבות זאת.
הגרסה ששוחזרה מעותקים שונים מרגישה כמו פאזל שמשתדל להיות נאמן למקור (מספר פעמים יש כמה שניות שחוזרות ביותר ממקום אחד). כתוביות הדיאלוגים אינן המקוריות ומפעם לפעם יש ענייני צבע. הסרט מעניין בשל הרעיון שבמרכזו, הרבה לפני מה שכולנו יודעים שהתרחש באירופה לאחר מכן.

דירוג: 3 out of 5 stars

"הרובה הישן". ז'אן בויס, רומי שניידר.

"הרובה הישן" (1975) הוא הסרט הצרפתי הראשון שזכה בפרס הסזאר לסרט הטוב ביותר.

פיליפ נוארה ("הדוור" האיטלקי בקריירה ארוכה ומגוונת מאוד) הוא ג'וליאן, מנתח בצרפת בשלהי מלחמת העולם השנייה. הרופא עובד במרפאה עם מצוקת ציוד חריפה, הפלישה של כוחות הברית לנורמנדי כבר התרחשה וגם הכוחות הגרמניים ברחבי צרפת מרגישים שסוף המלחמה קרב. למרות זאת, הסכנה עדיין מוחשית, לכן הוא שולח את אשתו ובתו לבית המשפחתי בכפר (בית שהוא ארמון, כולל חפיר). את אשתו מגלמת רומי שניידר היפה.

הדבר הבא שקורה בסרט הפתיע אותי מאוד (להפסיק לקרוא עכשיו אם לא רוצים לדעת): אשתו ובתו מחוסלות ויחידה של גרמני משתלטים על הארמון המשפחתי, אחרי חיסול בכנסייה קטנה את תושבי הכפר. ג'וליאן מחליט לחסל את כל היחידה. הוא משתמש ברובה (ישן) שהיה מוחבא בבית, שהוא מכיר כל מעבר סודי וגומחה בו, כדי לנקום בכל אחד מהגרמנים. יש גם פלאשבקים לא מעטים כדי להראות שג'וליאן לא מפסיק לחשוב על אשתו, והיא הסיבה שהוא פועל כמו שהוא פועל על אף שהוא רחוק מלהיות או להיראות כמו ברוס ויליס, ג'ייסון סטאת'ם (או צ'רלס ברונסון אם נחשוב על שנות ה-70).

דירוג: 3 out of 5 stars

"בחסדי האל". מלוויל פופו.

"בחסדי האל" מ-2019 הוא אחד הסרטים הטובים ביותר של הבמאי-תסריטאי פרנסואה אוזון ("שמונה נשים", "כשקיץ הופך לסתיו"). אי אפשר שלא לחשוב על "ספוטלייט" שעסק בנושא דומה: סיפור אמיתי על כומר שפגע מינית בנערים צעירים שהיו תחת חסותו בכנסייה או בפעילות מטעם הכנסייה, בידיעת הממונים עליו, אך בעוד הסרט האמריקאי עסק בתחקיר עיתונאי שחשף סיפור נרחב, ב"בחסדי האל" מתמקדים בכומר אחד מסוים דרך האנשים המבוגרים שהכומר פגע בהם בנערותם. כולם משחקים מצוין, גם בתפקידים הקטנים ביותר.

אלכסנדר (מלוויל פופו), שעובד בבנק ונמצא הרבה על הקו ליאון-פריז, אב לחמישה, מוביל את הסיפור. פופו נהדר, כמו תמיד. הוא עדיין איש מאמין ובדרך די מנומסת מתקשר ושולח מכתבים לנציגי הכנסייה, לאפיפיור, ועיקר דאגתו היא העובדה שהכומר שפגע בו עדיין בתפקידו ובחברת בני נוער. המאמץ שלו מוביל, כמובן, לאנשים נוספים שאותו כומר פגע בהם. פרנסואה (דניס מנושה), אחד מהם, נחוש להביא את הסיפור לתקשורת. מכאן ממשיך הסיפור לעוד נפגעים, כיצד הפגיעה השפיעה ומשפיעה עליהם, והרצון לחשוף את האמת, להדיח אותו מתפקידו ושגם הממונים עליו, שידעו על כך במשך עשרות שנים, יבואו בחשבון על פעולותיהם.

הסרט, שהופק לפני שהסתיים משפטו של הכומר הנאשם, מרגש, מראה את כוחה של התקשורת, של נחישות לחשיפת האמת, הקושי של התמודדות עם מוסד מבוסס בעל כוח רב.

דירוג: 3.5 out of 5 stars