‫הרהורים של אבא‬

‫גם אני רוצה ילדים יפנים!‬

‫נתאי‬ — Sun, 08 Nov 2009 07:43:43 +0000

נוריקו סאן

לחצו להגדלה – מתוך "נוריקו סאן, הילדה מיפן", תמונות: חנה ריבקין בריק, סיפור: אסטריד לינדגרן, עברית: לאה גולדברג

פוסטים קשורים

‫‫בואו נעשה כאילו אנחנו מאריכים את חופשת הלידה‬‬

‫נדב‬ — Fri, 23 Oct 2009 18:00:46 +0000

ועדת השרים לחקיקה אישרה הצעת חוק של חברות הכנסת דליה איציק וציפי חוטובלי (זהירות – קובץ וורד), שמאריכה את חופשת הלידה מ-14 שבועות ל-23 שבועות.

לכאורה, סיבה למסיבה. חופשת הלידה בישראל היא קצרה מאוד, בכל סטנדרט מערבי מקובל. אין מדינה באירופה שבה משך חופשת הלידה קצר כל כך. אז למה אני עדיין לא פותח שמפניות?

התשובה טמונה (עמוק) בסעיף 2.1 של הצעת החוק:

(1) בסעיף קטן (א) [של חוק בטוח לאומי, נ.פ.], במקום "הזמן" יבוא "זמן של 14 שבועות";

המשמעות של הסעיף הסתום הזה היא שלא משנה לאיזה תקופה האישה תיקח חופשת לידה – והיא תוכל לבחור, בין 14 שבועות עד 26 – היא בכל מקרה תקבל מביטוח לאומי החזר בגובה 100% מהמשכורת שלה… על 14 שבועות עבודה.

הסעיף הזה מעקר את החוק (כמעט) מכל תוכנו, וגורם לכך שהתיקון הזה לחוק לא יוצר שום שינוי מהותי. החוק היום מחייב את ההורים לקחת 14 שבועות של חופשת לידה בתשלום (בהנחה שעמדו בתנאי הביטוח הלאומי), ומתיר להם לקחת חופשת לידה של עד שנה ללא תשלום. כלומר, גם היום אשה יכולה לקחת חופשת לידה של 26 שבועות, ולקבל תשלום עבור 14 שבועות מתוכם.

להצעת החוק ניתנו שני טעמים: הראשון, הוא שיש נשים שאינם זכאיות לפי חוק להארכת חופשת הלידה; השני, שכאשר נשים מבקשות להאריך את חופשת הלידה, הן נתונות ללחץ של המעסיק שלא לעשות זאת.

נתחיל מהבעיה השנייה: לא ברור איזו בעיה נפתרת פה. נכון, מעסיקים מפעילים לחץ על נשים שלא להאריך את חופשת הלידה שלהן מעבר ל-14 השבועות הקבועים בחוק; אבל גם לאחר התיקון, ולאור זה שהוא מאפשר לנשים לקצר את חופשת הלידה שלהן חזרה ל-14 שבועות, יופעל לחץ כזה. לא ברור מה הועילו חכמים בתקנתם.

הסעיף השני כן יוצר איזשהו שינוי. זאת משום שלחופשת לידה הבסיסית, של 14 שבועות, זכאית כיום כל אישה; לחופשת לידה ללא תשלום של עד שנה זכאית רק מי שעבדה באותו מקום עבודה תקופה של שנה לפחות – וגם אז, רק לרבע ממספר החודשים שבהם עבדה (ולא יותר משנה). הצעת החוק משנה את המצב הזה, ומעניקה זכאות לחופשת לידה מוארכת – ללא תשלום, דה-פאקטו – של חצי שנה גם לנשים שעבדו פחות משנתיים במקום העבודה האחרון שלהן. אני לא מכיר נתונים בתחום הזה, ולא יודע כמה נשים נתקלות בבעיה של חוסר אפשרות לצאת לחופשת לידה ללא תשלום בגלל ותק מועט במקום העבודה (אם מי מהקוראות מכירה נתונים כאלו, אשמח אם תחלוק אותם איתנו בתגובות).

מצד שני, ראוי להתייחס גם לאספקט השלילי של החוק: מומחים מסכימים((למשל, Lewis, Jane. 2009. Work-family balance, gender and policy. Cheltenham ; Northampton, MA: Edward Elgar. p 99; Ray, Rebecca, Janet C. Gornick, and John Schmitt. 2008. Parental Leave Policies in 21 Countries: Assessing Generosity and Gender Equality. Washington, D.C, USA: Center for Economic and Policy Research.)) כי חופשת לידה קצרה בתשלום מלא עדיפה על חופשת לידה ארוכה בתשלום מופחת, בעיקר משום שחופשת לידה ארוכה בתשלום מופחת מפחיתה את הסיכוי שהאשה תחזור לעבודה בסופה, לאחר שהתרגלה להסתדר עם הכנסה מופחתת.

אז מה היה לנו? בשביל תרגיל יחסי ציבור, שמאפשר לח"כיות חוטובלי ואיציק להתהדר בכותרת 'הארכת חופשת הלידה' במקום 'שינוי תנאי היציאה לחופשה ללא תשלום' – שם מדוייק הרבה יותר, גם אם תקשורתי הרבה פחות – הח"כיות משנות מעיקרה את חופשת הלידה, ולרעה…

בשל משכה הקצר של חופשת הלידה, נשים רבות מבקשות להאריכה, אולם חלק גדול מהן אינן זכאיות לכך על פי חוק; כמו כן, העובדה כי על פי החוק חופשת הלידה הינה 14 שבועות בלבד מביאה לכך שגם כאשר אישה זכאית להאריך את חופשת הלידה, היא נתונה תחת לחץ מהמעסיק שלא לעשות כן.

פוסטים קשורים

‫עוד קצת על עצמי‬

‫נדב‬ — Sun, 18 Oct 2009 06:14:45 +0000

שנת לימודים חדשה מתחילה היום, ולכבודה החלטתי לעשות קצת סדר בדברים שאני עושה. העליתי דף חדש לבלוג, שמפרט מה אני לומד ומה אני מלמד. יש שם גם טיוטה ראשונה של הצעת המחקר שלי, שאשמח לשמוע עליה תגובות….

שנת לימודים טובה.

נדב

פוסטים קשורים

‫זה פגע במאוורר‬

‫נתאי‬ — Thu, 15 Oct 2009 21:27:04 +0000

יזם – מפיק תורכי זריז הפיק עבור הערוץ התורכי הממשלתי סדרת דרמה העוסקת ביחסי צה"ל פלשתינים.

הסדרה מראה כיצד יורים חיילי צהל בילדות פלשתיניות רכות, באזרחים חפים מפשע, ועוד כהנה וכהנה זוועות איומות.

המפיק התורכי הסביר לכתבי קול ישראל ההמומים שהם דווקא אוהבים את ישראל, והסרט עוסק במעשיה של קבוצה קטנה של חיילים. נו, שוין, היו תירוצים טובים יותר.
גם צביעותה של ממשלת תורכיה זועקת כאן. מעניין איך היו התורכים החביבים מגיבים לו מפיק ברשות השידור ברוממה היה מחליט להרים אפוס הסטורי רחב יריעה לפי הספר "40 הימים של מוסה דאג".

אז מה הבעיה? בטח שלא הרג פלשתינים. ישראל כבר הורגת פלשתינים מעל 65 שנה, ולאף אחד לא באמת אכפת. העניין הוא שעד עתה השתדלנו לצמצם במספר החפים מפשע שאנו הורגים לצד השני, מתוך הבנה שהרג חפים מפשע מחבל במטרות המבצע, למשל – פגז טועה בכפר כנא חירב את מבצע "ענבי זעם", והפסיד לפרס את הבחירות ב-96. וגם אם לא הצלחנו לשמור על העמדת פנים של צדק ודין, אפילו מראית עין קלושה של קנס עשר אגורות, כפי שהוטל על נאשמי הטבח בכפר קאסם.
עליו כתב אלתרמן בטור השביעי המשפיע שלו:

לא תיתכן חברת אנוש אשר מקרה כזה לא יחרידנה כסיוט,
ולא ירעיד בה, לפחות במעט, כיסאות של מפקחים ומפקדים גם ישירים וגם לא-ישירים,
ולא ירעיש בה מושגים שנשתרשו ולא יזעיק מורי פיקוד והדרכה ולא יעיר בה את חשבון-הנפש-והאחריות, וזאת מ ח ו ץ לעונש שיחול על ראש עושי התועבה האסורים

אהמ, אהמ, לידיעת המשורר המנוח, תיתכן חברה כזו. אנחנו חיים באחת. אין כל אפשרות אחרת להסביר את העובדה שהטענות של תושבי עזה, אירגונים בין לאומים, וחיילי צה"ל בדבר הרג של חפים מפשע לא נחקר.

אז האם כל מה שרואים בסדרה התורכית נכון? לא. ברור שלא. האם שום דבר מזה לא נכון? שאלה מצויינת. והנה עוד אחת: האם יש ישראלי אחד שיכול לקום בלב שלם ולומר שכלום מזה לא נכון?

מי שייצר את הערפול התקשורתי והמשפטי סביב הנעשה במבצע עופרת יצוקה לא לקח בחשבון שהוא עובד לשני הצדדים. הוא מאפשר לנו לטעון שלא היו דברים מעולם, אך גם מאפשר לצד השני להגזים ולנפח את הזוועות שנעשו, ללא כל אפשרות להפריך זאת. המדיניות האלימה הנפוחה והבריונית של ישראל, הכחשת הטענות והסבל של הצד השני העמידו אותנו בפני שוקת שבורה. צה"ל שיודע למצוא מחבל עם מטען בקסבה של שכם באמצע לילה בלי ירח לא הצליח לבדוק את הטענות לדבריו כיוון שהן אנונימיות. אבל כן הצליח לסדר חקירת מצ"ח לחיילים במכינת רבין שטענו כי נעשו דברים לא חוקיים. שדרני רדיו בתחנה הצבאית טענו כי יש להכות את המלשינים.

עכשיו קצינים בצה"ל כבר לא יוכלו לנסוע לשופינג בלונדון, ובתורכיה כולם יודעים שישראלים לא רק משתוללים בקלאב הכל כלול, אלא גם הורגים ילדים פלשתינים רכים. ומי יכול להגיד להם שזה שקר מתועב?

פוסטים קשורים

‫השנה היא 1990‬

‫נתאי‬ — Wed, 14 Oct 2009 23:26:30 +0000

הבזקים

ילדות מוקדמת: המון ילדים נדחסים לתוך אולם קולנוע. על המסך מוקרן סרט ברוסית. חבורת ילדים מנסה לגלות איך מוציאים עיתון, ונלקחת לסיור במשרדי 'פראבדה'. לאחר מכן ממשיכה חבורת הילדים לראות את כל הישגי המדע הסובייטי. לאחר מכן מוקרן סרט קצר דובר עברית על דורבן שמטיל חתיתו על העמק. הילדים קוראים לציידים לתפוס אותו, ובסופו של דבר, כשהוא נתפס, הילדים קוראים במקהלה: "תודה רבה לציידים!"

נובלס

כיתה י': אופיר, שישב לידי בשולחן מגיע ללימודים ישר מלילה במרעה, בבגדי עבודה כחולים, מסריח ממדורה, וזורח מגאווה. באותו הזמן בערך מחפש צ' "שמוצניק" גאה, תלמיד כיתה י' כמוני, תלמידים שמעשנים בשיחים. הוא ידווח על מי שהוא יראה לוועדת המשמעת של המוסד החינוכי, שתרחיק ('תעיף') את המעשנים מהמוסד.

לפעמים נדמה לי שמישהו מחק את זכרונות הילדות שלי והשתיל במקומם סרט ישן משנות השישים בפולין, מהסוג שמהבהב בערוץ הסרטים הזרים בשעות הקטנות של הלילה. החברה הקיבוצית שבה גדלתי הייתה מאד בטוחה מבחינה אידיאולוגית, מסוגרת ומופרדת גאוגרפית, גאה בתפקיד הלאומי וההסטורי שלה, ובטוחה בעליונותה, ממש כמו החברה החרדית היום.
מופע של בני קיבוץ מכפר הנשיא בשם "כמו מתוך קופסה" כלל שיר, ששורה מתוכו זכורה לי עד היום:

'ני בן קיבוץ, כדורסלן, ביחידה קראו לי קילר ובפלחה משקיען

התפוררות
סימנים מוקדמים היו, למי שרצה לקרוא אותם, הם התקיימו בשפע: התמוטטות הכלכלה הקואפרטיבית הישראלית, העזיבה המאסיבית של מיטב בני הקיבוץ למרכז, לעיר הגדולה. התמוטטות החקלאות, הקריסה של מפא"י ההסטורית, המערך וכדומה. אבל מאיזו שהיא סיבה, כשאתה פינגויין קטן שעומד על הקרחון, אתה לא שומע אותו נסדק.

עזיבת הקיבוץ – - נחשבה פעם למעשה מגונה. ברביבים מתהלך סיפור שאין לי מושג אם הוא נכון, על משפחה שעזבה בבהילות ובאישון לילה, ומרוב החיפזון שכחה את אחד הילדים ישן בבית הילדים, ונאלצה לחזור. גם את הקיבוץ לא היה פשוט לעזוב. שלא לדבר על כך שלעוזבים לא היה שום הון למעט דמי עזיבה זעומים, ולרוב לא היו כישורי חיים להסתדר בחוץ.

וכל הזמן הזה לגריז מהטרקטור על בגדי העבודה ולזבל מהרפת יש אותו הריח בדיוק.

החרדים
בזמן האחרון אני מרותק לתקשורת החרדית. משהו שהיה חבוי וכבוש מתפרץ. חוזרים בשאלה היו תמיד. בגיל הנעורים קראתי את ספריו של יהושוע בר יוסף בעיקר בגלל הסקס שהיה בהם, יש להודות, ופחות בגלל הערך הספרותי. אבל היום משהו השתנה. משהו נפרץ. היום יש דיאלוג – בלוגים כמו "חור בסדין" זוכים לכניסות של חרדים. באופן כללי יש המון חרדים באינטרנט. באתרי החדשות, באתרי הפורנו, בכל מקום. מקומות בהם השיח שפוי יחסית ומקומות אחרים. חבר חרדי לייט מהמילואים סיפר לי שהוא מבלה במועדונים בתל אביב. יש הרגשה של איזו ארוזיה עמוקה. משהו מתבלה, משהו מתעייף. ובמקביל, יש תנועה של ריאקציה – אוטובוסים נפרדים, סוכות נפרדות, הקצנה שרק מגבירה את הניתוק בין המנהיגים והאדמורים לקהלם, מחלישה את אלו שגם כך החיבור שלהם לא מוחלט.

יש סיפור זן על מורה ותלמידו שהלכו בביצה. פתאום הם ראו עלמה ענוגה ששקעה בבוץ ונתקעה. לקח אותה המורה על כתפיו כברת דרך, עד שיצאו מן הביצה. לאחר כמה שעות שאל אותו התלמיד: האם מותר לעשות מה שעשית עם העלמה? המורה השיב לו: אני לפחות הורדתי אותה מהכתפיים שלי בסוף, אתה עדיין נושא אותה.

ההקצנה הזאת משקפת בעיני חברה מוטרדת, שמשהו אוכל אותה והיא לא יודעת להתמודד אתו. חברה העומדת בפני שבר, מבועתת, לא יודעת את נפשה.

ב-1990 התקיימה וועידת התנועה הקיבוצית המאוחדת ברביבים. כל גדולי האומה באו. האולם היה מלא גם בבני נוער עם חולצות כחולות. אחד מאלו שהיו שם תאר את אותה הוועידה שנים אחר כך כ"מפגש של דינוזאורים". כך גם ההנהגה החרדית פועלת – כאילו מאום לא השתנה.

השבר יבוא, לצערי, אולי בשנה הבאה, אולי בעוד עשר. אולי הוא יהיה הדרגתי מאד ולא מורגש, אולי במכה. אבל הוא בוא יבוא. והוא יביא איתו אומללות לרבים, כשמערכות העזרה ההדדית יקרסו, והדבק הקהילתי ימס לאיטו, כפי שקרה בקיבוצים.

פוסטים קשורים

‫עשה הרבה, אבל לא מגיע לו‬

‫נדב‬ — Fri, 09 Oct 2009 21:53:05 +0000

לא הרבה פעמים אני לא מסכים עם פוסטים של נתאי עד כדי כך שאכתוב על כך פוסט – ובטח לא אי הסכמה כפולה, בשתי הנקודות המרכזיות של הפוסט.
נתאי טען שלאובמה מגיע פרס נובל, למרות שהוא עוד לא עשה הרבה כנשיא. אני לא מסכים עם שני חלקי הטענה: אני חושב שלאובמה לא מגיע נובל, ומצד שני – שיחסית לנשיא שמכהן תשעה וחצי חודשים, הוא עשה המון. הוא לא השלים עדיין מהלכים משמעותיים, אבל אלו שהוא התחיל – שינו וימשיכו לשנות את פני ארה"ב והעולם.

נתחיל מזה שלאובמה לא מגיע נובל – לא כי אני לא מעריך את מה שהוא עשה, אלא כי זה זמן מאוד מוזר לתת לו נובל. לתת לו נובל עכשיו על מסע הבחירות שלו – זה לגמד את כל מה שהוא יעשה אחר כך, כי אין פרס גדול יותר שאפשר לקבל. מסע הבחירות שלו היה מרשים, מעורר תקווה ומעודד – אבל זה היה רק הפריוויו לקראת הנשיאות. לא נותנים אוסקר על הטריילרים, גם אם הם נורא חדשניים ויפים.

מה גם שלא ברורה הדחיפות – יש פרס נובל גם בשנה הבאה וגם בזו שאחריה (בעוד שלוש שנים לא, כי לא יהיה ראוי לתת לו נובל באמצע מסע בחירות). אפשר לחכות קצת, ולראות לאן נושבת הרוח.

אבל – וזה הקטע החשוב יותר הוא המופרכות של הטענה הנפוצה-כל-כך, בעיקר בקרב טוקבקיסטים ישראלים באתרי חדשות אבל גם בהרבה מקומות אחרים, היא שאובמה כולו רוח וצלצולים. עשה אחלה קמפיין, ועכשיו לא מצליח לבצע כלום. בואו נראה מה אובמה – שנמצא רק תשעה וחצי חודשים בתפקיד, בואו נזכור – הצליח לעשות:

להתמודד בצורה מרשימה עם המשבר הכלכלי, ביחס ליעדים שהוא הציב לעצמו ^[1]
להתניע ולקדם לא רע, עד עכשיו, את אחד המהלכים הכי שנויים במחלוקת בארצות הברית, אלו שנראים לכל אדם סביר (קרי, לא אמריקאי) כמו משהו מובן מאליו – את ביטוח הבריאות
להביא לקידום משמעותי בפירוק מנשק גרעיני, ועל הדרך גם ליחסים דיפלומטיים סבירים בין ארה"ב לבין שאר העולם (ועל זה, בעצם, הוא מקבל את הפרס)
להתחיל להוציא את הצבא האמריקאי מעירק
לגרום לפלסטינים ו(בעיקר) לישראלים להבין שעכשיו לא מספיק להצהיר הצהרות ולהיפגש לארוחת ערב, צריך גם להתחיל אשכרה לעשות דברים.

אני תוהה מה הוא היה צריך להספיק, בתשעה וחצי חודשים, כדי שיגידו שהוא 'עשה משהו'. שלום עולמי?

הערות שוליים:

– לטעמי, הוא היה צריך לפעול בכיוונים אחרים ולהתערב בצורה הרבה יותר עמוקה. אבל בהתחשב בעובדה שהוא הציב לעצמו יעדים שלקוחים מהז'רגון הכלכלי הסטנדרטי – צמיחה, אבטלה, וכו' – הוא עמד בהם לא רע ↩

פוסטים קשורים

‫ברכותי, אדוני הנשיא אובמה‬

‫נתאי‬ — Fri, 09 Oct 2009 14:06:24 +0000

הנשיא אובמה cc flicker by jmtimages

הזכיה של אובמה בפרס נובל לשלום היא אחת המוצדקות שהיו פה בשנים האחרונות. הוא אומנם רק תשעה וחצי חודשים לתוך כהונתו, אבל הוא כבר כמה שנים לתוך הקמפיין, בו התמודד עם סוגיות מורכבות של גזענות, כמו תקרית הכומר ג'רמייה רייט אותה ניצל כדי לדבר על משקעי המרירות בין הגזעים והצורך להתגבר עליהם.

בניגוד לשחורים אחרים בממשל האמריקאי כמו קולין פאואל וקונדוליסה רייס, אובאמה לא השאיר את זהותו בפתח הבית הלבן, או הצבא. הוא אדם ישר, ואמיץ, שלא עושה הנחות לאיש. הוא יכול לעמוד בקהיר ולדבר על הצורך במהפכה פמיניסטית בעולם הערבי, על הקשר האמיץ של ישראל וארצות הברית, והמחויבות של העולם לישראל אחרי השואה, ומצד שני לדבר על סבלו של העם הפלסטיני ועל זכויותיו. אותו אובמה שעומד בברלין ומדבר על הצורך בהפלת חומות בין עמים, חומות הגזענות.

אחרי בוש, שהיה נשיא של וול סטריט, חברות הכימיקלים והנפט, התאגידים הגדולים, השקרים, הטפשות, האלימות והשחיתות, לאובמה יש קו ישיר אל העם, שאוהב אותו ועובד למענו גם בקמפיין הבחירות שלו וגם בקמפיין האדיר שלו כעת על הרפורמה בבריאות, שכל כך חיונית לעם האמריקאי, שסובל מביטוח בריאות לקוי, יקר, וחלקי ביותר.

"מוזרות דרכי העולם" עיקם את אפו יושב ראש הכנסת, ח"כ ראובן ריבלין, בתגובה על הבחירה שנראתה לו לא במקום. ריבלין צודק. זו אכן בחירה מוזרה. באותו אופן שמוזר שנשיא ארצות הברית יהיה איש שחור, ולא מוזר שיושב ראש הכנסת יהיה גבר, שמרן, שלא עשה מעשה אמיץ וחתרני בחייו. אובאמה שם מראה לפנינו, והטפשות, הבורות והגזענות שמשתקפות בה מוציאות אותנו מדעתנו. ראו את התגובות לידיעה בווינט, וכמה ריר וקצף שופכים המגיבים.

וכל אלו רואה כל ילד אתיופי שיושב בשורה האחרונה בכיתה בתיכון המקיף הדתי בקריית גת, ויש לו מודל להזדהות. גם הוא יום אחד יוכל להיות ברק אובמה, והחברה שלו מהפנימיה של הסוכנות ביבנה תוכל להיות מישל אובמה.

צודקים אלו שאומרים כי אובאמה עוד לא עשה הרבה במישור הממשי. אבל המהפכה התודעתית שהוא השלים היא ענקית. ואני מציע לא לזלזל בתודעה.

כפי שאני רואה את ממשל אובמה, אם הוא לא ירצח חס וחלילה, כפי שקרה לאנשים אמיצים אחרים שניסו לשנות את המציאות סביבם כלינקולן ורבין, אז את עשרת הפרסים הבאים הוא יקבל על מעשיו בעתיד.

ולכל המלגלגים והציניים למיניהם אני אומר: זו בדיוק הסיבה שהוא המנהיג של אמריקה, ולנו יש את ביבי.

פוסטים קשורים

‫האם סמנכ"לי כספים חולמים על שעות נוספות?‬

‫נדב‬ — Tue, 06 Oct 2009 17:51:04 +0000

רשימתו של מאיר אביטל, 'מחירן של שעות נוספות – לא התגמול העיקר', קראה להגבלת שעות העבודה, משום ששעות עבודה ארוכות פוגעות באיכות חייו של העובד ואינן מאפשרות לו לבלות זמן עם משפחתו.

בתגובות, מקשה איתי:

מצד אחד אני מסכים מאוד לגבי התופעה התרבותית-חברתית.

בניגוד לתגובה של איילת אני לא חושב שיש פה בהכרח מנצל ומנוצל.

במוסף כלכליסט סקרו כמה מקצועות בולטים מהמעמד הבינוני – סמנכלי כספים מקבלים הכי הרבה כסף (מעל 50 אלף ברוטו לחודש, הרבה מעל הייטק) ועובדים הכי הרבה שעות. קצת קשה לי להתייחס אליהם כאל עבדים של הבוס או של הקפיטליזם, יותר רואה אותם כעבדים של נורמה חברתית.

לכן אני מתקשה לראות את ההשלכה הפרקטית-פוליטית של הדברים.

האם בשם "זכויות העובד ומשפחתו" ייקבע בחוק מס' מקסימום של שעות העבודה בשבוע? אני חושב שבגלל הנורמה החברתית (=הוצאות על בית, כלי רכב, ביגוד תכשיטים וכו) יהיו המון עובדים שיתקוממו נגד הצעה שכזו.

לחקיקה כזו יש מקום כאשר היא מתיישבת עם האינטרס של כלל הציבור – הגבלת שעות עבודה של נהגי אוטובוס, רופאים וכו', אבל אם עו"ד שכירה במשרד פרטי רוצה לעבוד 18 שעות ביום בשביל כסף/קידום אין לדעתי מקום להתערבות המדינה. תנחומי לבן זוגה.

איתי מעלה שאלות טובות: האם יש הצדקה להגבלת שעות העבודה של בעלי משכורות גבוהות? האם ניתן לראות בעבודתם משום ניצול?

אין ספק שמצבו של סמנכ"ל כספים העובד מצאת החמה עד צאת הנשמה שונה – לטובה – ממצבו של מאבטח שמעסיקו מכריח אותו לעבוד שעות נוספות ללא תמורה, או שיפוטר. קל לנו יותר לחשוב על סמנכ"ל הכספים מאשר על המאבטח, כעל מי שעונה למודל הקלאסי של שוק העבודה – עובד המנהל משא ומתן חופשי מול מעסיקו, ויכול לבחור בעבודה שתספק לו את התנאים הטובים ביותר.

אך בואו נחזור רגע אל אותו סמנכ"ל כספים ונבדוק האם זה המצב. האם אותו סמנכ"ל כספים – נקרא לו יובל – באמת יכול לבחור בעבודה שבה יעבוד 8 שעות ביום, ולצאת בזמן כדי לטפל בילדיו?

נניח שיובל שלנו למד כלכלה באוניברסיטה. הוא השתלב במחלקה הכלכלית של הארגון שלו, התקדם והצליח (יובל הוא, הרי, בחור מוכשר). הוא הגיע לדרגת מנהל מחלקת כספים, ולאחרונה הבוס הציע לו קידום – סמנכ"ל כספים.

יובל מאושר. הרי כל אחד מאיתנו שמח להכרה בכישוריו המקצועיים, ואין הכרה טובה יותר מקידום. גם התוספת לשכר היא, כמו תמיד, מבורכת. מצד שני, יובל שלנו הוא אבא צעיר. הילדה הגדולה שלו בגן חובה, הילד הקטן בדיוק מגיע לגיל שנה – ואשתו, חגית, אוטוטו צריכה לחזור לעבודה. והרי גם ככה היא התעצבנה עליו בסוף כל חודש, כשהוא היה צריך להישאר שעות ארוכות במפעל. וחיים, סמנכ"ל הכספים הקודם, היה נשאר שעות כאלו כל יום. אז מה עושים?

בואו נראה מה האופציות העומדות בפני יובל. הוא יכול, כמובן, לוותר על הקידום – ולדעת שזהו סוף דרכו המקצועית. אין קידום באופק, לא הקרוב ולא הרחוק. מי יודע האם הוא יוכל לשמור על תפקידו – אף אחד לא אוהב אנשים בלי מוטיבציה להתקדמות מקצועית.

האפשרות השנייה שלו היא לקחת את התפקיד, להיכנס לתפקיד סמנכ"ל הכספים, ולנשק את הילדים הישנים כשהוא חוזר הביתה ב-22:00.

לכאורה, אומרים לנו חסידי השוק החופשי, יש לו גם אפשרות שלישית. הוא יכול להתפטר, ולחפש חברה אחרת, שבה סמנכ"ל הכספים עובד שעות סבירות יותר. אבל בוא נחזור למה שאמר לנו איתי – סמנכ"לי כספים, באופן כללי, עובדים המון שעות. לא סמנכ"ל הכספים בחברה X – כל סמנכ"לי הכספים. כלומר, כל תפקיד שיובל שלנו ימצא – בכל חברה – שיתאים להשכלתו ולנסיונו המקצועי, ידרוש ממנו לעבוד שעות מטורפות, ולחזור הביתה כשהילדים ישנים.

אז אנחנו רואים שליובל אין ממש ברירה, אלא לעבוד שעות ארוכות מאוד ולא לראות את ילדיו. ויובל לא לבד – לפי אותו סקר של כלכליסט שאיתי מצטט, 73% מסמנכ"לי הכספים היו רוצים לבלות יותר זמן עם משפחתם.

ובואו לא נשכח את הצד השני של המשפחה. הרי אמרנו שחגית אמורה לחזור לעבודה. חגית אמנם אמורה לחזור לעבודה, כי השנה שבה היא יכולה לקחת חל"ת לאחר הלידה כבר נגמרת, אבל היא מתלבטת האם לעשות זאת, ובאיזה היקף. הרי אם יובל יקח את הקידום, היא תצטרך להיות עם הילדים כל יום, כל היום – מסוף הפעוטון בשעה 13:00 ועד הלילה. האם זה באמת שווה את זה? האם המשרה החלקית – שמשכורתה מוגבלת ואפשרויות הקידום והעניין בה מעטות – שווה את המעון הלא-כל-כך-טוב שאפשר לשים בו את הילד הקטן? לא עדיף להישאר איתו בבית עוד קצת?

שעות עבודה ארוכות פוגעות לא רק במי שעובד אותן, אלא גם – ובעיקר – במי שמצפים ממנו – בואו לא נשקר לעצמנו, מצפים ממנה – לבצע את כל המטלות שהעובד לא יכול לבצע. לטפל בילדים, לנקות את הבית, לסעוד את האם הקשישה, ועוד. שעות עבודה ארוכות של גברים משמען אי-שוויון מגדרי בשוק העבודה, ואי-שוויון מגדרי במשק הבית.

האם מדובר בניצול של המעסיק? של הקפיטליזם? או אולי בנורמה חברתית? זו שאלה שסוציולוגים חלוקים בה, ויכולים לקיים סמינריונים ארוכים עליה בלי להגיע להכרעה. לטעמי, התשובה לא כל כך חשובה – יש כאן מצב שבו נוצר עוול בשוק העבודה, מצב שגורם סבל לאזרחים, והמצב הזה לא ישתפר אם המדינה לא תתערב כדי לשפר אותו.

מה שמביא אותנו לשאלה האחרונה של איתי – מה עושים. האם הכוונה היא להגביל את שעות העבודה השבועיות בחוק?

אז אף אחד לא מציע לשלוח את פקחי משרד התמ"ת למקומות העבודה, להכניס למעצר את מי שעבד יותר מ-43 שעות שבועיות. לא חסרים פתרונות אחרים, מעודנים יותר, שמאפשרים לעובדים לשלוט על שעות העבודה שלהם.

הפתרון הראשון נמצא כבר בספר החוקים של מדינת ישראל, אלא שהוא חלקי, לא מעודכן וסובל מאכיפת חסר. אני מדבר, כמובן, על חוק שעות עבודה ומנוחה, שמגביל את מספר השעות היומיות והשבועיות שעובד יכול לעבוד, ומתיר רק כמות מוגבלת של שעות נוספות, ובתשלום מוגדל. יש מקום לעדכן את החוק הזה, במיוחד על רקע החקיקה הנרחבת בתחום זה במדינות רווחה אחרות, שמציעות מגוון של אמצעים המעניקים לעובד שליטה על מספר שעות העבודה שלו ועל מועדן – החל מ'בנק שעות' שמאפשר לעובד לצבור שעות עבודה ולנצל אותן כאשר הוא צריך לקצר את ימי העבודה שלו, ועד הזכות לבקש לעבור לעבוד במשרה חלקית, או במשרה מלאה.

פורסם במקור בעבודה שחורה

פוסטים קשורים

‫התחבא לה האינטרס‬

‫נדב‬ — Tue, 06 Oct 2009 05:38:55 +0000

ב-ynet מתפרסמת היום רשימה אסנת הבר קוטון, 'הילד שלך או של המדינה', שקוראת לאפשר להורים לבחור מסגרות חינוך עבור ילדיהם, ובכלל לטפח את החינוך הפרטי, כי 'הכרזת המלחמה על מוסדות מוכרים שאינם רשמיים נוגדת את האינטרס שלנו כהורים'.

המאמר רווי טיעונים גרועים וכשלים לוגיים, ושוכח להתייחס לשאלה אחת מרכזית – מה קורה עם מי שאין לו כסף למוסדות כאלה. אבל לסטנדרטים הנמוכים של מדור דעות ב-Ynet, שנדמה שהקריטריון היחיד שלו הפך להיות תמיכה בהפרטה ובדה-רגולציה. אבל הבונבון במאמר הזה מסתתר בשורה האחרונה שלו, שמצהירה שהכותבת היא:

אסנת הבר-קוטון, מנכ"ל רשת אנקורי

כלומר, הכותבת היא לא רק אמא מודאגת. היא מנכ"לית של רשת שמפעילה, בין השאר, גם תיכונים פרטיים, וקבלת ההמלצה שבמאמר משמעותה רווחים גדולים מאוד עבור החברה שבניהולה.

אבל מערכת Ynet חושבת שזה בסדר לפרסם מאמר דעה של בעלת אינטרס שמתחזה להיות אמא תמימה. שגילוי נאות קצת יותר מקיף – נניח, לא בחלק של הכתבה שאף אחד לא קורא – הוא ראוי במקרה הזה, אם בכלל ראוי לפרסם מאמר שכזה שבה היא כותבת מנקודת המבט של אמא.

נדמה שאין גבול לעומקם של התהומות שאליהם מנסה העיתונאות הישראלית להגיע.

פוסטים קשורים

‫כלל מצוץ מן האצבע‬

‫נתאי‬ — Sat, 03 Oct 2009 20:28:43 +0000

לאחר כמה שיחות מדכדכות ביותר שקיימתי עם אנשים שונים בימים האחרונים, וכמה הערות אגב מצמררות ששמעתי מאנשים בתקופה האחרונה, ניסחתי את כלל האצבע הבא, שאני מאד מקווה שהוא גוזמה מופרכת ובדיה חצופה, שקר אידיוטי, מתאים למשטרים חשוכים וגו':

אם את/ה יליד הארץ, משרת במילואים(לחילופין קצינה/ משקית חינוך/ תפקיד איכותי מאד לבנות בצבא), בוגר תנועת נוער ואוניברסיטה, בעל תודעה חברתית גבוהה מאד, ורצון להשפיע ולתרום –

ואם אתה עובד בעמותה ו/או בא במגע עם עמותה או עמותות שונות במגזר השלישי העוסקות בתחומי: חינוך, תרבות, דו קיום, רווחה וכדומה –

אז

כנראה שאתה נחשף ומודע לשחיתות שפוגעת בך/ באירגון שלך ו/או באירגונים איתם אתה עובד, ומצמצמת באופן ניכר את אפשרויות הפעילות בהם, את האפקטיביות שלהם.

(המודעה מנוסחת בלשון זכר ומיועדת לנשים וגברים כאחד, וכמובן שאני מדבר על המגזר השלישי באוגנדה, בופוטצואנה ובוליביה בלבד – טוב, נו, אולי גם האיטי, אקוודור וחלקים מסויימים במלזיה)

עכשיו – בבקשה, בבקשה, בבקשה, או אם הייתי פקצה בת 14 הייתי בוודאי כותב פללללייייז – תאמרו לי שאני טועה, שהמשוואה שהצבתי פה מופרכת לחלוטין, ושאני אדיוט שלא מבין כלום מהחיים שלו.