מגיפת הקורונה רק מתחילה להכות בנו, ודבר אחד כבר ברור – מאבק אפקטיבי בה ידרוש צעדים חברתיים וכלכליים דרסטיים. כדי 'לשטח את העקומה' – להאט את קצב ההדבקה למימדים שמערכת הבריאות תוכל להתמודד איתם – צריך לנקוט צעדים של ריחוק חברתי, שהמשמעות שלהם עבור הכלכלה היא דרסטית. סגירת בתי הספר, מניעת התקהלויות, עצירת תנועת האנשים הבינלאומית – לכל הדברים האלה יש משמעויות קשות לאורך זמן.

תקראו את שאול – הוא מסביר את ×–×” מצויין.

השורה התחתונה: הרבה אנשים ימצאו את עצמם בלי יכולת להתפרנס. עצמאיים שמטה לחמם נגדע – מורי דרך, דיג'×™×™×–, מנחי סדנאות ומי לא. עובדים בהעסקה פוגענית – עובדי קבלן, פרילנסרים וכו' – שברגע שהחברה שהם עובדים עבורה צמצמה את העסקתה, הפסיקו לקבל משכורת. הורים שנאלצים להישאר עם ילדיהם בבית. אנשים שמונחים להישאר בבידוד. ועוד ועוד.

למערכת הביטחון הסוציאלי הקיימת אין את הכלים להתמודד עם האתגר ×”×–×”. מי שבבידוד יכול לקבל חופשת מחלה – אבל מה יעשו העצמאים? הממשלה הרחיבה את דמי האבטלה גם למי שבחל"ת – אבל מה עם עובדי כלכלת החלטורע (Gig Economy)? המערכת משאירה הרבה מאוד אנשים בלי מענה – וכנראה שלאורך זמן רב.

כמו שאמרתי, למערכת הביטחון הסוציאלי הקלאסית אין מענים למצב ×”×–×”. אבל יש אמצעי מדיניות אחד שיתן תשובה אידיאלית למצב ×”×–×” – הכנסה בסיסית אוניברסלית – Universal Basic Income (UBI). הכנסה בסיסית אוניברסלית היא פשוט תשלום של סכום קבוע, המספיק לקיום בסיסי, לכל אזרח במדינה, בלי תלות בגילו או במצבו התעסוקתי, המשפחתי או הרפואי. בישראל, להערכתי, מדובר על סכום של לפחות 4,000 ש"×—, וראוי לשאוף לגובה שכר המינימום.

הרעיון מאחורי הכנסה בסיסית אוניברסלית הוא פשוט אבל משכנע – ראוי שלכל אדם ×™×”×™×” סכום שיספיק לו לקיום, לא משנה מה יקרה. ×–×” נכון תמיד, ונכון תמיד בשעת משבר כמו זו שעומדת לפנינו. הכנסה בסיסית אוניברסלית הופכת את מערכת הביטחון הסוציאלי לפשוטה בהרבה. העיסוק בקריטריונים המורכבים הרבים מתייתר ברובו – כולם מקבלים בלי צורך להביא מסמכים רפואיים מורכבים או להוכיח שחיפשו עבודה. ×–×” חשוב במצב רגיל, ×–×” קריטי כשכל כך הרבה אנשים מאבדים את מטה לחמם בבת אחת, כמו עכשיו.

האם הפתרון ×”×–×” פשוט? האם הוא ×—×£ מבעיות? ודאי שלא. הכנסה בסיסית אוניברסלית היא אתגר ענק, בעיקר בגלל העלות האדירה שלה. מדובר בעלות של כמה עשרות מיליארדי שקלים בחודש – עלות שמתקרבת לגובה התקציב הקיים של מדינת ישראל. חלק מהעלות מתקזזת עם קצבאות קיימות, שיתייתרו. ועדיין, ידרש גיוס גדול מאוד של כספים.

מאיפה הם יגיעו? חלקם יגיעו מהגדלה של הגירעון. החוב הלאומי של ישראל נמוך – תוצאה של ייבוש של המגזר הציבורי, שעדיף שלא הייתה מתרחשת, אבל עכשיו משקרתה ×–×” הזמן לנצל את יתרונותיה.

העלאת הגירעון לא תספיק. תידרש גם העלאת מיסים – דבר בעיתיי בימי מיתון. מיסוי של בעלי הכנסות גבוהות, מיסוי של ההון ומיסוי רווחי חברות. ×–×” לא פשוט, אבל ×–×” הכרחי.

עד מתי? שאלה מצויינת. לפחות עד סוף המשבר. כשיגמר גל ההדבקות בקורונה, כשנוכל לחזור לשגרה, כשהכלכלה תתחיל לחזור לעצמה – נוכל לחשוב מחדש על הנושא, לבדוק את ההשפעות של הניסוי החברתי הגדול ×”×–×”, ולהחליט האם אנחנו רוצים להמשיך בו גם בימי שגרה, או לחזור למצב הקיים.

אבל כרגע – כדי לשמור על החלשים בחברה שלנו נדרש אומץ. הכנסה בסיסית אוניברסלית היא צעד ענק, אבל צעד נדרש.

לפי נתוני ×”-OECD, שיעור הפריון¹ בישראל הוא 3.11 ילדים לאישה. ×–×” בערך כפול מממוצע הפריון ב-OECD . כמו שאפשר לראות בגרף, ×–×” הרבה יותר גבוה מכל מדינה מתועשת אחרת. למעשה, ×–×” הרבה יותר גבוה מהרבה מאוד מדינות לא מתועשות. שיעור פריון חריג בכל קנה מידה.

מה שעוד יותר חריג, הוא שבניגוד לכל המדינות האחרות שהילודה בהן גבוהה – שיעור הפריון בישראל נמצא בעלייה מאז אמצע שנות התשעים.

ואין לנו מושג למה.

כדי לחדד את הנקודה, בואו ונצלול קצת לתוך נתוני הפריון, ובפרט לתוך נתוני הפריון לפי קבוצות אתניות. כי הרי כולנו יודעים שהילודה בישראל גבוהה בגלל החרדים והערבים, לא?

אז זהו, שלא.

ראשית – שיעור הפריון של הפלסטינים אזרחי ישראל נמצא בירידה, בדפוס מאוד דומה לדפוסים שמתרחשים בכל העולם המערבי ובכל העולם הערבי. הדרוזיות והנוצריות עומדות על 2.3 ו-2.1 ילדים לאישה, בהתאמה; שיעור הפריון של המוסלמיות עומד על 3.3, רק קצת מעל לממוצע הישראלי².

ומה לגבי החרדיות? שיעור הפריון של החרדיות הוא אמנם גבוה – ×›-7 ילדים לאישה – אבל הוא נמצא במגמת ירידה (איטית) ב-30 השנים האחרונות (ובכל מקרה, מספר החרדיות בישראל נמוך יחסית וההשפעה שלהן על שיעור הפריון הכולל לא גבוהה)

אז מהיכן מגיעה העליה בשיעור הפריון הישראלי בעשורים האחרונים? מהיהודיות שאינן חרדיות, ובעיקר מהחילוניות. כשבודקים לפי רמת דתיות, רואים שהקבוצה שבה הייתה את העלייה המשמעותית ביותר בשיעור הפריון היא נשים חילוניות:

כלומר, ניתן לראות שאחרי ירידה מהירה ומתמשכת עד לאמצע שנות התשעים – שדומה מאוד למה שקרה בהרבה מדינות ברמת התיעוש של ישראל – אנחנו רואים שינוי מגמה בולט באמצע שנות ×”-90, ותחילת עלייה (הנתונים שאסף אחמד חליחל מגיעים עד 2009 ואין לנו נתונים טובים בפילוח לפי רמת דתיות מאוחר יותר – אבל כל האינדיקציות מראות שהעלייה הזו ממשיכה גם בעשור האחרון).

הנתונים עבור דתיות ועבור מסורתיות דומים, אבל קיצוניים פחות (הירידה קטנה יותר וכך גם העלייה שאחריה).

וכאמור, לחוקרי המשפחה בישראל אין שמץ של מושג למה זה קורה.

דפוס הנתונים הזה מציב כמה תנאים להסבר אפשרי. הסבר כזה צריך להתמקד בשאלה מה קרה בשנות התשעים שהשפיע על דפוס הילודה של נשים יהודיות חילוניות ודתיות, אבל לא השפיע על נשים פלסטיניות או חרדיות.

הדרישה הזו פוסלת את רוב ההסברים המקובלים, הן אלו שמבוססים על נימוקים מבניים והן אלו שמתמקדים בנימוקים תרבותיים.

הסברים שמבוססים על נימוקים מבניים (כמו יציאת נשים לתעסוקה, מבנה שוק העבודה, תמיכת מדינת הרווחה וכו') נתקלים בקושי משמעותי – מכיוון שהשינוי בדפוסי הפריון הוא יחודי לישראל, גם השינוי המבני צריך להיות ייחודי. וקשה למצוא שינוי מבני שהתרחש בישראל בעשורים הרלוונטיים, ולא התרחש בארצות אחרות באותה רמת הכנסה, שישפיע בצורה כל כך דרסטית על שיעור הפריון.

דרך אחת להציב את השאלה המבנית היא – ניקח משפחה ישראלית לצד משפחה הולנדית, בריטית או אמריקאית, בעלת מאפיינים דומים. לצורך הדיון, משפחה שמורכבת מגבר ואישה, הגבר עובד בהייטק והאישה אקדמאית במקצוע טיפולי (הבחירה במשפחה הסטריאוטיפית מכוונת). נוכל לראות שבהולנד, בריטניה וארה"ב – רוב המשפחות שמאורגנות כך מביאות לעולם ילד או שניים. בישראל משפחות כאלה יביאו שלושה או ארבעה, למרות שרמות ההכנסה, המשאבים והתמיכה שהן מקבלות הן דומות (ואף גבוהות יותר באירופה).

הסברים שמבוססים על נימוקים תרבותיים מתקשים להסביר איזה שינוי תרבותי משמעותי התרחש בישראל בשנות ה-90, שיוכל להסביר כזו ירידה ברמת הילודה.

שנות ×”-80 וה-90 היו שנים של שינויים תרבותיים משמעותיים בישראל – אלא שהשינויים האלה, לכאורה, אמורים לתמוך בירידת הילודה ולא בעלייתה. השנים האלו מתאפיינות בתהליכי אינדיבידואציה חברתיים ובירידה בקולקטיבזציה. המשפחה הופכת להיות חשובה, ודאי שהמדינה והעם מאבדים מחשיבותם בעיני היחיד. איך שינויים כאלה מתבטאים דווקא בעלייה בשיעור הפריון?

אם להתייחס לשני הסברים מקובלים (אך מוטעים, לדעתי) לשיעור הפריון הגבוה – השואה והסכסוך:

השואה משמשת פעמים רבות כהסבר לשיעור הילודה הגבוה. ההגיון אומר שעקב הטראומה הקשה שעבר העם היהודי במהלך השואה, משפחות יהודיות נוטות להביא מספר גבוה של ילדים כדי להבטיח את הישרדות העם.

הבעיה עם ההסבר ×”×–×” – הוא לא מביא בחשבון את שינוי המגמה בשנות ×”-90. נשים שילדו בשנות ×”-80 – חלקן הגדול דור שני לשואה – ילדו פחות ופחות ילדים. דווקא אצל בנותיהן, בשנות ×”-2000, דור שלישי לשואה – השואה התחילה להיות שוב חשובה ולהשפיע על שיעור הילודה? ×–×” לא הסבר שנשמע סביר.

הסבר מקובל אחר מתייחס למאבק הדמוגרפי. נשים יהודיות יולדות הרבה ילדים, לפי ההסבר, מכיוון שהן רוצות לתרום למאבק הדמוגרפי ולשמירה על אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית.

ההסבר ×”×–×” נתקל באותה בעיה – הוא לא מצליח להתמודד עם מגמת השינוי. שנות ×”-90 הן שנות הדעיכה של 'אווירת הסכסוך'. תחושת האיום הקיומי בישראל והמאבק על עצם קיומה של מדינה יהודית ירדו באופן משמעותי בעשורים האחרונים. מדוע דווקא בעת שהאיום הקיומי יורד שיעור הילודה עולה?

הסיכום של הפוסט ×”×–×” קצת מבאס – אין לנו מושג מדוע שיעור הילודה בישראל הוא כל כך גבוה. אנחנו יודעים מספיק כדי לפסול את רוב ההסברים המקובלים, אבל לא כדי לספק הסבר משכנע.

מאמר ×–×” בוחן את עמדות הסובייקט המוקצות לגברים בהליך החקיקה של חוק חופשת לידה לגברים בישראל ומראה כיצד, בהתאם לחלוקה זו, לגברים מוקצית אחת משתי עמדות – זו של האויב או זו של העמית עם זאת, קובעי מדיניות אינם מציבים גברים בעמדה של אזרחים, הזכאים לזכויות מעצם הסטטוס שלהם. מצב ×–×” מהווה שיקוף של מצבן של נשים בישראל, שאזרחותן מוגבלת לאמהותן.

על אף שהטענה כי אבות אינם נתפסים כאזרחים, וכי הזכויות שלהם אינם מוגנות דיין, עשויה להישמע כאבסורד, אני טוען כי עמדה כזו היא נדרשת על מנת לקדם שינוי רדיקלי בחלוקת העבודה במשק הבית.

מהלך להפחתת שיעור הגירושים במדינה. […] הדרישה תהיה גם תקציבית בסך 5 מיליון שקל להקמת אגף פסיכולוגים ועובדים סוציאליים ואפשרות קבלת הטבות במס לזוגות שיפנו לייעוץ זוגי לפני גירושים.

טל שניידר בגלובס

נו, אז למה לא? שאלו רבים בטוויטר ובפייסבוק. הממשלה תקצה 5 מיליון שקל להקמת 'אגף למניעת גירושין', שיעניק ייעוץ לזוגות שעומדים בפני גירושין על ידי עובדות סוציאליות ופסיכולוגיות. שירות חברתי על חשבון המדינה לאנשים שנמצאים במצבי משבר. אמנם לא חשבנו שזה יגיע מסמוטריץ' דווקא, אבל מה רע?

רע מאוד.

אין לי התנגדות לתכנית מדינתית להענקת ייעוץ זוגי חינם מטעם המדינה לזוגות במצבי משבר. להיפך – רעיון מצויין. אלא שחשוב לשים לב שזה לא מה שאיחוד מפלגות הימין דורש. ×–×” לא יעוץ זוגי או משפחתי אלא מרכז למניעת גירושין. ×–×” אולי נשמע כמו הבדל סמנטי, אבל המשמעות שלו קריטית.

תמיכה בזוגות במצבי משבר משמעה, הרבה פעמים, לעזור לבני הזוג להבין שהפתרון הטוב ביותר עבור שניהם הוא פרידה, ולסייע להם לעשות את הפרידה הזו בדרך הטובה ביותר.

אלא שעבור גוף שמוגדר ×›'מרכז למניעת גירושין', כל מקרה שנגמר בפרידה של בני הזוג הוא כישלון במטרתו המוצהרת – מניעת גירושין, מן הסתם. ולכן, המטרה של ארגון ×›×–×” לא תהיה לשאוף לפתרון הטוב ביותר עבור בני הזוג, אלא לשאוף לשמר את המערכת הזוגית גם כאשר ×–×” מזיק לבני הזוג או לאחד (ובדרך כלל אחת) מהן.

רבים מכם ודאי חושבים עכשיו – בסדר, אלו המטרות המוצהרות של המרכז. אבל בסופו של דבר, יושבת אשת מקצוע מול שני בני זוג, היא תפעיל את שיקול דעתה המקצועי, ותפעל בהתאם לטובת בני הזוג, לא?

אז זהו, שזה לא עובד ככה.

גוף שיוגדר ×›'מרכז למניעת גירושין' יוערך ויתוגמל בהתאם להצלחה שלו במטרתו המוצהרת – מניעת גירושין. ככל שאחוז גדול יותר מהזוגות שיופנו למרכז ישארו נשואים, כך המרכז יוכל להכריז שהצליח במשימתו, ויזכה ליותר יוקרה ותקציבים. לא מן הנמנע שגם ייסדו מנגנון של תגמול לפי תפוקות – ואז הקשר בין מניעת גירושין לבין תגמול כספי למרכז ×™×”×™×” ישיר לחלוטין.

הדרך היחידה שבה המרכז יכול להשיג את המטרה שלו – צמצום מספר הגירושין – היא דרך אנשי המקצוע שלו, שידרשו לתעדף שימור נישואין גם במקרים שבהם טובת בני הזוג היא אחרת, לפי שיקול דעתם המקצועי.

והמחקר מראה לנו שכשיש לחצים כאלה על אנשי מקצוע, הם נענים להם ומשנים את הפרקטיקה המקצועית בהתאם.

במרכז ×›×–×” אנשי המקצוע לא ידברו עם זוגות על 'מה טוב לשניכם'. הם ידברו איתם על 'מה אתם יכולים לעשות כדי להישאר ביחד – גם כשברור שזה רע לבני הזוג, גם כשברור שזה רע לילדים, ולא מן הנמנע שגם כשיש חשש לאלימות או להתעללות ברקע.

וכמובן שמי שצפוי להיפגע מכך יותר הן דווקא הנשים – שהן, באופן מסורתי, הצד החלש במערכות זוגיות, ואלו שנפגעות ראשונות ככל שמקשים על פירוק התא המשפחתי.

פרק שלי התפרסם בספר 'Parental Leave and Beyond: Recent International Developments, Current Issues and Future Directions". הספר, בעריכתם של פטר מוס, אן-צופי דובנדר ואליסון קוסלובסקי, הוא פרי עבודתה של קבוצת המחקר בנושא חופשות לידה שאני חבר בה מזה כחמש שנים.

לספר שלושה חלקים: הראשון סוקר התפתחויות בחופשות הלידה ברחבי העולם בעשור האחרון; השני מסתכל במבט רוחב על מאפיינים וסוגיות בחקר חופשות לידה; והאחרון מנסה להציע כיוונים עתידיים להתפתחות חופשת הלידה. הפרק שלי, שנכלל בחלק הראשון, סוקר את התפתחות חופשת הלידה בישראל בעשור 2007-2017.

עשור ×–×” ×”×™×”, מחד, עשור של עיסוק רב במבנה חופשת הלידה בישראל, ובעיקר באורכה, אך מאידך – עשור של ניסיונות כושלים לשינוי ושל הצלחות לא מספקות. בראשית 2007, אורכה של חופשת הלידה בישראל ×”×™×” 12 שבועות – בדומה לאורכה בשנת 1954. בעשור נעשו מספר ניסיונות לשינוי חופשת הלידה, חלקם אף הצליחו בצורה חלקית – ובפרט, ההארכה מ-12 ל-14 שבועות (2007) ואז ל-26 שבועות, אך ללא תשלום (2010). אך גם בניסיונות המוצלחים, כל הצדדים הסכימו שההצלחה היא חלקית ולא מספקת, ויש להמשיך ולהרחיב את חופשת הלידה בישראל.

בסיומה של התקופה חל השינוי המשמעותי ביותר, לפחות מבחינת מערך יחסי הכוחות הפוליטיים – צמיחתה של קבוצת הפייסבוק 'חופשת לידה זו לא זכות זו הישרדות' (ששינתה את שמה מאז ל'הורות בזכות'), שגייסה מאות אלפי ישראלים ובעיקר ישראליות למאבק להארכת חופשת הלידה לחצי שנה. הפרק מסתיים בצורה אופטימית – עם הארכת חופשת הלידה -15 שבועות והתקווה להארכה נוספת. מאז הפרסום, נראה שהכוונות להארכה נוספת חזרו למגירה בינתיים (אך נושא חופשת לידה ייחודית לאב עלה על השולחן).

גרסת PDF של המאמר

פרץ-וייסוידובסקי, נ. בשם האם: בחינת מעמדם של אבות במדיניות החברתית בישראל דרך חוק חופשת לידה לאב והגבלת שעות עבודה ומנוחה. חברה ורווחה, ל"ח (2), 281-310

איפה את מבחינה כלכלית-חברתית?

"הכי בנאלית, סוציאל-דמוקרטית".

טוב, סוציאל-דמוקרטית זו סיסמה.

"אני בעד חברה מריטוקרטית שבה עובדת סוציאלית מרוויחה טוב, שבה מורה זה מעמד ולא ברירת מחדל".

ובהמשך:

מה היית משנה בפועל?

"הייתי מעניקה וואוצ'רים לתלמידים מרקע כלכלי חלש כדי שבתי ספר ציבוריים-יוקרתיים  יחזרו אחריהם, משום שהם יהפכו לשווים יותר כלכלית. הייתי מפרקת את המוסד לביטוח לאומי ומתחילה מאפס, אם ×–×” בשאלת קצבת ילדים או אימהות חד-הוריות. […]

"אותו דבר באוניברסיטאות. למה שהילדים של תשובה ישלמו שכר לימוד כמו הילדים של ברכה מהדרום? צריך לקחת את המערכת הצבאית של הקב"א שממקמת אותך בסולם סוציו-דמוגרפי, וליישם אותה באוניברסיטאות כך שאם אתה מגיע מנקודה נמוכה – יגיע לך תואר ראשון. לתת לאנשים האלה גישה לכוח שהוא לא מעמדי, שלא נולדים אליו".

את קצת מבטלת בדיפרנציאליות הזו בביטוח הלאומי ובאקדמיה את עיקרון האוניברסאליות הסוציאליסטי, לא?

"אני אומרת שאין לנו, למדינת ישראל, מספיק כסף לעקרונות אוניברסאליים – בין היתר בגלל תקציב הביטחון הגדול. לכן נדרשת 'סולידריות מעשית', שלתפיסתי המשמעות היא לקחת מהעשירים ולתת לעניים. כשיש לך זקנים שעבורם קצבת הזקנה של ביטוח לאומי היא קריטית במובן של בחירה בין להדליק תנור חימום בחורף או לרכוש תרופה, ובמקביל יש אנשים שבסכום הזה קונים בקבוק יין – אני אומרת בואו נכפיל את הקצבה לראשונים על חשבון השניים. ככה פשוט. כשהעוגה התקציבית תשתנה, כי מי יודע אולי יפרוץ שלום, נחזור להיות אוניברסליים".

מה שמואטי עושה כאן הוא להצהיר על עצמה כעל סוציאל דמוקרטית, ואז לצאת נגד העקרונות הכי בסיסיים של הסוציאל דמוקרטיה תוך שימוש ברטוריקה ניאו-ליברלית והצעת פתרונות ניאו-ליברליים.

העיקרון הבסיסי והראשון של הסוציאל דמוקרטיה הוא אוניברסליות. בדוגמת החינוך שמואטי משתמשת בה – מדינה סוציאל דמוקרטית מעניקה חינוך איכותי לכולם ובחינם. חינוך הוא לא טובה שעושה המדינה למי שלא הצליח להסתדר לבד – הוא זכות אדם בסיסית, וככזו מגיעה לכל ילד, בלי קשר למוצא, למקום מגורים וגם למצב כלכלי. ×–×” הדבר הנכון לעשות גם מבחינה ערכית וגם מבחינה מעשית – אנחנו יודעים שאוניברסליות היא הדרך הטובה ביותר להעניק שירותים איכותיים גם ובעיקר לאנשים בעוני.

מואטי מציעה לבנות מחדש את מדינת הרווחה – לפרק את התכניות האוניברסליות ולבנות אותן מחדש בצורה דיפרנציאלית. ×–×” הבסיס של הרפורמות הניאו-ליברליות שנערכו במדינות רווחה בכל רחבי העולם בשנות ×”-80 וה-90. שימו לב, ספציפית, לשאלת החינוך – כיום החינוך בישראל, לפחות במגזר היהודי הלא-חרדי* הוא ממלכתי כמעט לחלוטין (4% מהתלמידים לומדים בבתי"ס פרטיים). הפתרון של מואטי – ואוצ'רים לילדים ממשפחות בעוני כדי שילמדו בבתי ספר פרטיים – משמעו, בהכרח, הגדלה מסיבית של החינוך הפרטי על חשבון החינוך הציבורי. קוראים לזה הפרטה, וזה ההיפך מסוציאל דמוקרטיה.

רעיון הואוצ'רים הוא רעיון שלקוח ישירות מהספר של מילטון פרידמן – ההוגה המרכזי של הניאו-ליברליזם. כך גם רעיונות רבים שמואטי מהדהדת, והרטוריקה שבה היא משתמשת – הרעיון לפיו לתת קצבאות לעשירים ×–×” בזבוז כסף ×›×™ אפשר למקד אותן בעניים ולתת יותר; הרעיון שתקציב המדינה הוא 'קופה סגורה', שהשאלה הרלוונטית היא איך לחלק אותה 'נכון' יותר ולא איך להגדיל אותה; ובהקשר הישראלי, הרעיון שהבעיה היא תקציב הביטחון, ושכל עוד מדינת ישראל נדרשת להוצאות ביטחון גדולות, אין סיכוי לשינוי בתחומים האזרחיים.

הרעיונות האלה לא חדשים; הם נהגו בשנות השבעים, ויושמו – בעולם ובישראל – בשנות השמונים והתשעים (ובישראל, ביתר שאת, בראשית שנות האלפיים). אנחנו כבר יודעים מה התוצאות של הרעיונות האלה – שחיקה ואף מחיקה של רשתות ×”×”×’× ×” של מעמד הביניים, עד כדי דרדור שלו לסף-עוני. ומנגד, לא צמצום העוני אלא החרפה והעמקה שלו – כמו שאנחנו רואים בכל העולם וספציפית בישראל. המצב שמואטי יוצאת נגדו הוא בדיוק תוצר של התכניות שהיא מציעה לפתרון.**

מואטי חוזרת כאן על בעיה מוכרת ונפוצה בשמאל הישראלי – 'סוציאל דמוקרטי' החליפה את 'חברתי' כסיסמא אלקטורלית – שזה מצויין מצד אחד, אבל מצד שני אפשר להשתמש בה בלי קשר לרעיונות שמרכיבים את הסוציאל דמוקרטיה. סוציאל דמוקרטיה ×–×” לא שם קוד ל'אכפת לי מהמסכנים' – למעשה, ×–×” כמעט בדיוק להיפך.

והערה קטנה לסיום על הבמה שבה התפרסמו הדברים – 'דבר ראשון', העיתון של ההסתדרות, מציג את עצמו כעיתון השמאל החברתי של ישראל. בעמוד האודות שלו כתוב: "דבר ראשון' מחויב להביא מידע אמין, בדוק ובעל עניין על המתרחש בכלכלה ובחברה הישראלית ובעולם". מאתר שזו המחוייבות שלו הייתי מצפה לעמת את מואטי עם הטענה שהיא מציעה דברים שהפוכים באופן מוחלט לסוציאל דמוקרטיה, לא להביע הסתייגות רפה ואז להמשיך כאילו כלום.

• המצב בחינוך החרדי והערבי שונה, אבל ×–×” סיפור אחר שהפתרונות של מואטי לא רלוונטיים אליו

** לא זה המקום להרחיב על החשיבות של הכללת מעמד הביניים ועל אוניברסליות במדינת הרווחה. מוזמנים לקרוא משהו שכתבתי פעם מזמן

בשלושת השבועות האחרונים, הסגל הבכיר בשמונה מכללות אקדמיות שובת. לא אכנס כאן לשאלה על מה שובתים (אפשר לקרוא כאן, למשל), אבל דבר אחד שהרתיח אותי הוא מרצים שלא רק ששוברים שביתה, גם מגינים על עמדתם בפורומים ציבוריים (רשת התפוצה של אקדמיה.יל, למשל). הרתיח אותי עד כדי כך שצייצתי את זה בטוויטר:

×ש הרבה פעולות שאנש×ם עוש×ם ×•×× × ×œ× מב×ן או לא מסכ×ם א×לן, אבל הפעולה (הלא אל×מה) המתועבת ב×ותר בע×× ×, זו ×©×× × ×ž×ž×© לא ×כול למצוא דרך להצד×ק, ×”×א שב×רת שב×תה

— Nadav Perez-Vaisvidovsky ‏نداڤ (@NadavPerez) November 8, 2018

בדיון שהתפתח הבנתי שמה שנראה לי כמובן מאליו דורש כמובן הסבר, שקצת ארוך לטוויטר, אז אסביר – אבל אפתח בהסתייגות (שהוספתי במורד השרשורים בטוויטר): כשאני מדבר על 'שוברי שביתה' אני חושב קודם כל על אנשים שמגיעים לעבוד בגלל התנגדותם לשביתה. מקרים אחרים של שבירת שביתה יכולים להיות מובנים, ואולי אפילו מוצדקים: אדם שמגיע לעבודה ×›×™ בלי המשכורת הוא ירעב ללחם; אישה שמגיעה לעבודתה ×›×™ היא חוששת שאחרת תפוטר.

כדי להבין למה שבירת שביתה היא אקט כל כך בעייתי, צריך ללכת צעד אחורה ולדבר על חוסר האיזון בין עובדים למעסיקים. בניגוד לפנטזיה הליברלית, משא ומתן בין עובד ומעסיק הוא לא מו"מ בין שווים שמגיעים להסכם המיטבי ביניהם; הוא משא ומתן שמתקיים בתנאים של חוסר שוויון קיצוני, ולכן מוטה בחריפות לטובת המעסיק. יש אינספור ניתוחים מרקסיסטיים שמראים את זה, אבל אפשר להסתפק בחוויה האישית של 99% מאיתנו: משא ומתן על שכר, בעולם האמיתי, הוא בעצם מצב שבו המעסיק מציג לך את תנאי השכר ואת מקבלת אותם (או מתפטרת). היכולת שלנו להציב דרישות אפקטיביות מול המעסיק היא, כמעט תמיד, אפסית. יחסי הכוחות בינינו לא מאוזנים: אם נתפטר, ניקלע לקשיים כלכליים עמוקים; המעסיק, לעומת זאת, יצטרך להסתדר עם עובדת אחת פחות, דבר שבדרך כלל יפגע בצורה מינימלית בארגון, אם בכלל.

האמצעי היחיד שיכול לאזן את חוסר השוויון ×”×–×” הוא התאגדות עובדים. כאשר כל העובדים מתאגדים ומנהלים משא ומתן מול המעסיק, חוסר השוויון ×”×–×” מתאזן: אמנם העובדים עדיין מסכנים את המשכורת שלהם, אבל יש להם את היכולת לעצור את העבודה אצל המעסיק. שביתה היא הנשק האולטימטיבי – וכמעט היחידי – שבו עובדים יכולים להשתמש כדי לאזן את חוסר השוויון ×”×–×”, המובנה באופן בסיסי בשיטה הקפיטליסטית.

כלומר, אם להגיד את הדברים בצורה קצרה ופשוטה: שביתה היא הכלי של החלש נגד החזק; שבירת שביתה, כשמה, שוברת את הכלי הזה.

זה אקט כל כך מובהק של חוסר סולידריות ושל פגיעה באינטרסים שלך-עצמך, שקשה לראות איך ניתן להצדיק אותו.

השביתה לא מוצדקת לדעתך? אפשר לפעול בדרכים דמוקרטיות: לשכנע את העובדים, ואת חברי הוועד, שהשביתה לא מוצדקת; אפשר אפילו להחליט להתמודד לוועד, להיבחר ולהנהיג מדיניות שמתנגדת לשביתה הבאה*. מרגע שיש החלטה על שביתה, שבירת שביתה לא רק פוגעת במטרות השביתה הנוכחית (שהן אינטרס גם שלך), אלא פוגעות באופן גורף בכוח של העובדים מול המעסיק, גם בדרישות אחרות. כשהמעסיק יודע שהעובדים לא מסוגלים לשבות, הוא יחזור להתנהל מול כל אחד מהם בנפרד – וכמו שראינו, ×–×” יפגע בכל העובדים כולם.

בחזרה לשביתת המרצים: מרצה שחושב שהשביתה לא מוצדקת ולכן שובר שביתה, פוגע בכוח של הארגון שלו. בכך הוא לא רק פועל באופן אנטי-דמוקרטי, והולך בניגוד לדעת רוב העובדים, הוא גם פוגע באינטרס שלו עצמו – בפעם הבאה שהארגון יבוא בדרישות למעסיק – אולי, הפעם – דרישות שלדעתו מוצדקות -  המעסיק ירשה לעצמו פשוט להתעלם מהדרישות, משום שהוא יודע שהדרישות האלה לא מגובות בכוח ארגוני שמאפשר שביתה.

* הדמוקרטיה בארגוני העובדים בארץ, וספציפית בהסתדרות, אכן בעייתית מאוד; אבל לא ידוע לי על מקרה שבו וועד במקום העבודה התנגד לשביתה והארגון הארצי כפה עליו לשבות, רק על מקרים הפוכים. בכל מקרה, מוזמנים להתארגן ולעבור לארגון עובדים דמוקרטי

המאמר בוחן את הנסיבות ואת התהליכים שהביאו לחקיקתו של חוק שיקום נכי נפש בקהילה בשנת 2000, את הגורמים שביקשו לבלום את החקיקה או לקדם אותה, על רקע הניגוד החריף שבין אופיו של חוק זה לבין מגמת המדיניות החברתית בישראל באותה עת. חוק שיקום נכי נפש בקהילה, הנחשב חוק חברתי מתקדם גם בהשוואה בינלאומית, מהווהשינוי בתפיסת האנשים הסובלים ממוגבלות על רקע נפשי וביחס החברה אליהם. באמצעות ניתוח המקרה ביקש המחקר לעמוד על הגורמים המכריעים המאפשרים שינויי מדיניות, הן בתחום בריאות הנפש והן במדיניות חברתית בכלל במצב של סביבות משתנות.

הבסיס התיאורטי שהנחה את המחקר היה גישתו של קינגדון, העוסקת בחבירת ערוצי מדיניות המאפשרת שינוי, והגישות הנוגעות ליזמי מדיניות בבואם לחולל רפורמות ולעצב מדיניות.

בחנו את הגורמים, את הנסיבות ואת הסוגיות העיקריות שעלו לאורך העשור שקדם לחקיקה כמו גם את בעלי העניין שהיו מעורבים במאבק שהוביל לשינוי המדיניות ולרפורמה השיקומית בבריאות הנפש.

הממצאים מעידים על חשיבותם של ערוצים המתכנסים יחדיו והיוצרים תנאים הכרחיים לשינוי ועל חשיבותם של יזמי מדיניות, הפועלים כדי להפוך את אפשרות השינוי למציאות. הדיון מציג את תנאי האקלים המאפשרים שינוי מדיניות ואת התכונות שיזמי מדיניות זקוקים להן כדי שיוכלו להוציא חזון מהכוח אל הפועל.

ההפללה של העוני, תהליך שבו מקבלי קצבאות מובנים כרמאים, היא תופעה מתועדת היטב. שני היבטים של תהליך זה הם השימוש בסטריאוטיפים ככלי להאשמה ברמאות, והתמקדות בהפללת אוכלוסיות מודרות. במאמר זה, אבקש להרחיב את הדיון הממוגדר בתופעה זו לגברים. לשם כך, אבחן את התהליך שבו מובנים אבות ישראלים, המבקשים לצאת לחופשת לידה, כרמאים. אטען כי תהליך זה מבוסס על הנחות מגדריות השוללות את האפשרות של אבות המבקשים לטפל בילדיהם.

קיימים דיווחים רבים על רמאות מצד אבות המנצלים את התכנית המאפשרת להם לחלוק את חופשת הלידה. עם זאת, הניתוח מראה כי הנתונים אינם תומכים בדיווחים אלו, וכי הטענות בדבר רמאות וניצול לרעה מבוססות על פרשנות מגמתית של המידע על ידי פקידים. מגמתיות זו מבוססת, לטענתי, על הנחות סמויות לגבי טבעם של גברים.

כפי שמראה מקרה זה, הפללה של מקבלי קצבאות יכולה להיות מכוונת לקבוצות לא מודרות ואף לקבוצות פריבילגיות. בכך המחקר שופך אור חדש הן על תהליך ההפללה והן על פעולתם של מנגנוני כוח מגדריים.

לקריאת המאמר המלא