אלו מכם שהם חברים שלי בפייסבוק, יודעים כבר שהחלפתי לפני כחודש את שמי מ'נדב פרץ' ל-'נדב פרץ-וייסוידובסקי'. השינוי בפייסבוק הוא חלק מתהליך (ארוך ולא פשוט…) של שינוי שם המשפחה שלנו, לכל המשפחה, לאחר 12 שנות נישואין. השלב של משרד הפנים עוד לפנינו, עקב ביורוקרטופוביה…

באופן טבעי, ההחלטה על שינוי שם היא החלטה שמבוססת על מגוון של נימוקים. חלקם מאוד פרטיים, וישארו בין אשתי לביני. אחרים הם פחות אישיים, ומדוברים בין חברים – אבל לא מתאימים לפורום פומבי כמו זה. ויש נימוקים שראויים לפרסום פומבי, שיבואו כאן.

למה לאמץ שם משפחה ממוקף?

אנחנו מאמינים שזוגיות לא מורכבת רק מבני זוג. יצירת זוגיות היא לא רק חיבור של שני אנשים, אלא חיבור של שתי משפחות-מוצא – הגבר מצטרף למשפחת המוצא של האישה, והאישה מצטרפת למשפחת המוצא של הגבר. העובדה הזו מקובלת על כולנו, כפי שמעידה העובדה שאנו רואים במשפחת בן-הזוג 'חלק מהמשפחה' שלנו, במידה כזו או אחרת. שם המשפחה הממוקף – יצירת שם משפחה שכולל את שמות שתי משפחות המוצא – מבטא את העובדה הזו ומעיד על ההשתייכות בצורה הכי ברורה שאפשר.

וכמובן, שהטיעון הזה, שנראה לנו מובן מאליו כשמדובר בהצטרפות של נשים למשפחת הגבר, נכון לא פחות בכיוון ההפוך. כגבר, אני גאה להיות חלק ממשפחת המוצא של אשתי.

חשוב להדגיש שלא מדובר כאן (רק) בטיעון פמיניסטי-תיאורטי, על חשיבותה של שוויוניות בבחירת משפחות מוצא. מדובר על החשיבות של השתייכות למשפחה ספציפית, למשפחת וייסוידובסקי. מנקודת המבט שלי, נדב, אני עושה את הצעד הזה משום שאני גאה להשתייך למשפחה הספציפית הזו, משפחת וייסוידובסקי, ואני רוצה שהשייכות הזו תתבטא באופן פומבי, וכמובן – שהשייכות הזו תתבטא גם בשמם של ילדינו.

מה גם שהשם וייסוידובסקי רחוק מלהיות שם נפוץ – משפחתה של אשתי היא המשפחה היחידה שנושאת את השם הזה בארץ, וכנראה שגם ברחבי העולם אין הרבה. יש סוג של אחריות ויחודיות בנשיאת שם נדיר, ויש כאן מידה של 'הטיית שכם' לשימור השם.

למה דווקא עכשיו?

שאלה טובה. מדוע אנו משנים את השם דווקא עכשיו, אחרי 12 שנים של נישואין?

הסיבה הראשונה היא פרוזאית – כי לא עשינו את זה קודם. התחתנו צעירים, כשעוד לא היינו מודעים מספיק למגוון השיקולים. אנחנו משתעשעים ברעיון מזה זמן, ועכשיו החלטנו לעשות את הצעד.

הסיבה השנייה מקורה בשאלות ששאלו הילדים. כשילדים לומדים את הנורמות החברתיות שלנו, הם לפעמים מאלצים אותנו להסתכל עליהן במערומיהן.

- 'למה קוראים לנו פרץ?'

- 'כי אנחנו חלק ממשפחת פרץ'

- 'אז זה אומר שאנחנו לא חלק ממשפחת וייסוידובסקי'?

(וכן, זה המקום גם להגיד תודה למיכל רום – שהדוקטורט ואחר כך הספר שלה גרמו לנו לחשוב שוב על הנושא)

ומה עם הילדים?

טוב תודה, איך אצלכם?

לא, ברצינות, אתם לא עושים לילדים חיים קשים?

במידה מסויימת, כן. המעבר משם משפחה בן 3 אותיות לשם בן 15 אותיות ומקף הוא חתיכת טרחה, במיוחד לילדים שכרגע לומדים לכתוב. שלא לדבר על הצורך המתמיד להתמודד עם שאלות על שם המשפחה הממוקף.

מצד שני, האידיאל החינוכי שלנו הוא לא 'חיים קלים'. אנחנו נקל על הילדים שלנו בכל מקום שבו זה אפשרי, אבל יש מטרות חשובות יותר בחינוך. אנחנו מאמינים שהצבת אידיאל של משפחתיות שוויונית מצד אחד, והדגשת העובדה שיש להם מורשת משפחתית ענפה שמורכבת משני צדדים שווי משקל מאידך, טומנים בחובם יתרונות גדולים מספיק, כדי לחפות על הקושי והסרבול שבשם משפחה ממוקף.

ומה הילדים יעשו כשיתבגרו ויקימו משפחות? מה, יהיו להם ארבעה שמות משפחה? ובדור הבא שמונה?

זו באמת שאלה טובה, שאין לנו תשובה מאוד משכנעת אליה. יש כמה אפשרויות, שהם יאלצו לבחור ביניהן. אחת האופציות היא המצאת שם משפחה חדש, מאוחד, למשפחה החדשה. אחרת היא אימוץ רק חלק מהשמות, לבחירתם. השלישית היא אימוץ של כל שמות המשפחה – יש תרבויות שבהן ריבוי שמות משפחה הוא מקובל.

בכל מקרה, זו החלטה שהם, כבוגרים, יצטרכו לקבל בעצמם. כמו שאמרנו קודם, אין מה לפחד מהתמודדות.

הציוץ הבא של רועי צ'יקי ארד גרם לי לחשוב, סדרת מחשבות קצרה, בה הייתי רוצה לשתף אתכם.

מהי בעצם שנאת חרדים? במה היא נבדלת משנאת נשים או ערבים?

החרדים שינו את הופעתם כל כך, במכוון שלעיתים יש לנו נטייה לשכוח שהם בסך הכל אזרחים ישראלים יהודים רגילים. לחרדי יקחו בדיוק שעתיים לגלח את הזקן והפאות שלו, לשים חולצת טי ולנסוע לתל אביב, והוא יכול להפסיק להיות חרדי.
חרדיות היא בעצם נורמה חברתית, דפוסי התנהגות, דפוסי לבוש ואמונה. האדם, ואנחנו נוטים לשכוח זאת, הוא יצור חופשי, ויכול להתנער מכל אלו בכל עת שיחפוץ. לכן אני נוטה לקחת בערבון מוגבל את ההצהרות של חרדים שהם יהיו בעתיד הרוב במדינה. כי אדם שנולד חרדי לא חייב גם למות חרדי. מה שאי אפשר לומר על ערבי, שלא משנה כמה פעמים הוא ייתגלח ויחליף בגדים, הוא עדיין ישאר ערבי, או על אישה. מניסיוני העשיר בתנועה הקיבוצית מערכות אינדוקטרינציה, אימתניות ככל שיהיו, הן בעלות כח מוגבל בלבד על הצעירים, במיוחד במציאות חברתית משתנה במהירות.

חרדי לשעבר

ההנחה הזו, כאילו החרדים הם גוף מונוליטי שלא נתון לשינוי נוחה לכולם: לחילונים נוח יותר לשנוא אותם כך. לחרדים זה מחמיא לחשוב שילדיהם ילכו בדיוק בדרכם, ושהחברה השמרנית שבנו תשאר לנצח, וככה הם יכולים להשוות את מתנגדיהם לאנטישמים וצוררים למיניהם, למרות שהביקורת היא לא על יהדותם. גם על התנועה הקיבוצית בזמנו נמתחה ביקורת רחבה ביותר סביב נושא האונס בשומרת. הקיבוצניקים טענו להגנתם שמדובר במקרה יוצא דופן, ושהאנסים לא מייצגים את כל התנועה הקיבוצית. הם כמובן צדקו, אך באופן חלקי בלבד.כי באמת הייתה בעיה של השתקת מקרים דומים בקיבוצים לאורך שנים.

בהקשרים של הדרת נשים, ההתנגדות לחרדים, כקבוצה שמנהיגיה לא טורחים להתנער מהתופעה במקרה הטוב ומעודדים אותה במקרה הרע, היא סופר לגיטימית, עד שיתנערו מאותם חלקים ויפעלו לביעור הנגע. אותם כללים, אגב חלים גם על מתנחלים ותופעת הפוגרומים המכונים בלשון מכובסת "תג מחיר".

שוב חזקת הגיל הרך עולה על סדר היום, ושוב אני חלוק על אנשים (ובעיקר נשים) שאני נוטה תמיד להסכים איתם.

הפעם זה עצוב במיוחד, כשמירב מיכאלי – כותבת שאני בדרך כלל מאוד מעריך – מפרסמת באתר 'הארץ' טור דעה שהוא פשוט עירוב של שקרים\טעויות ושל הכפשות גסות.

הטענה המרכזית של מיכאלי היא שבביטול חזקת הגיל הרך תומכים רק ארגוני גברים קיצוניים, שלא מעוניינים בקשר משמעותי עם ילדיהם, אלא רק בפגיעה קשה ככל האפשר בנשותיהם, גם אם בדרך הם דורסים את הילדים. כדי לבסס את הטענה השקרית הזו, מיכאלי לא מהססת להשתמש בשורה ארוכה של חצאי אמיתות, אי דיוקים ושקרים גסים.

בואו נראה:

המשמורת שמדובר בה היא רק מקום המגורים העיקרי; משמורת משפטית יש לשני ההורים באותה המידה בכל מקרה

אבל דיברנו על טיפול בילדים, וטיפול בילדים – כמו שאמרו בצדק דורות של פמיניסטיות – זה לא עניין של 'זמן איכות' אלא של 'זמן כמות'. כדי להיות הורה משמעותי, צריך להיות עם הילד הרבה זמן. העובדה שאתה יכול להחליט לאיזה בית ספר הוא ילך לא משמעותית כאן.

ובכל מקרה, הסדרי הראייה הנהוגים בישראל הם מהרחבים בעולם

פשוט שקר. ביותר ויותר מדינות עוברים למשמורת משותפת, שבה יש איזון בין כמות הטיפול של שני ההורים, והמושג האנכרוניסטי של 'הסדרי ראייה' הולך ונעלם מן העולם.

כשיש הסכמה בין ההורים אין כלל בעיה. משמורת להורה אחד אינה מונעת מההורה האחר לראות את ילדיו ככל שיחפוץ.

נכון, לא רלוונטי. כשיש הסכמה בין ההורים חזקת הגיל הרך בכלל לא נכנסת לפעולה

בעניין דמי המזונות, נתוני הביטוח הלאומי מראים כי מאז 1972 שילמה המדינה 4.1 מיליארד (!) שקל דמי מזונות במקום גברים שלא שילמו מזונות שנפסקו להם.

וזה רלוונטי כי?

בכל המדינות שבהן בוטלה חזקת הגיל הרך קרה אותו הדבר: רוב הילדות והילדים נשארו בחזקת האם, אבל במזונות פחותים, המקשים מאוד על הקיום היום יומי ועל תנאים נאותים לילדים.

פשוט לא נכון.

החלוקה השוויונית-כביכול וההתעלמות מכך שנשים הן ההורה המטפל העיקרי הופכות שוב את עבודת הנשים לשקופה ומחזירה אותן להיות עבד-חינם.

לא, מה שיהפוך נשים להיות עבד-חינם הוא ביסוס ההנחה שרק הן מוכשרות לטיפול בילדים, ושהן מוכשרות רק לטיפול בילדים. זה מה שעושה חזקת הגיל הרך.

המאבק על חזקת הגיל הרך מתחולל היום במדינות רבות, ובכולן ארגוני הגברים הנאבקים לביטולה הם קומץ לא מייצג של גברים, שאינם בוחלים בהכפשות של נשות אקדמיה בעלות שם בינלאומי, באיומים על פעילות בארגוני נשים, בשקרים לתקשורת ולציבור ובלחצים על המערכת הפוליטית והמקצועית.

שוב, פשוט טעות (שלא לומר הטעיה, שלא לומר שקר).חזקת הגיל הרך היא הסדר די יחודי לישראל, ולכן לא יכול להיות שהמאבק מתחולל במדינות רבות. ובכל מקרה, בכל המדינות ששמות דגש על חקיקה תומכת שוויון מגדרי – משבדיה עד ארה"ב – משמורת משותפת היא ההסדר המועדף, בין אם החוק קובע אותו כברירת מחדל, או שיש עידוד משמעותי של משפחות לאמץ אותו.

הגברים האלה אינם נאבקים על שוויון בחופשת הלידה, בימי היעדרות ממקום העבודה לטיפול בילדים, בשעות עבודה גמישות. בעודם נשואים, חלוקת התפקידים המסורתית הולמת אותם מאוד דווקא.

יו, איזה קטע, את המאבק למען שוויון בחופשת הלידה אני דווקא מכיר לא רע (וגם על שעות עבודה גמישות שמעתי לא מעט). מוזר, בשם מירב מיכאלי לא נתקלתי באף אחד מהדיונים שנוגעים בכך.

זה חלק מתגובת-הנגד על ההתקדמות של הנשים, היותן בעלות זכויות אדם. עד לפני מאה שנה המערכת המשפטית לא דנה כלל במשמורת ילדים; הם היו פשוט שייכים לגבר. המאבק שהגברים האלה מנהלים הוא על הבעלות הזאת, על האשה, הילדים והכסף.

המשפט הזה היה יכול להיות נכון לחלוטין, אם הוא היה מתייחס לחזקת הגיל הרך. אבל הוא מתייחס למאבק לביטולה. חזקת הגיל הרך מכילה בדיוק את ההנחה השובינסיטית ביותר: שנשים הן היחידות שיכולות לטפל בילדים.

המאבק הברוטלי של ארגוני הגברים הביא להקמת ועדת שניט, הבוחנת את חזקת הגיל הרך ותגיש את מסקנותיה לשר המשפטים בתוך כמה ימים. אך סמלי הוא, שהוועדה מורכבת מרוב של גברים, כולל היו"ר.

בועדה יש 12 חברים, 6 גברים ו-6 נשים. אופס.

דעת המיעוט בה הציעה לעבור לחזקת ההורה המטפל; המלצה הוגנת, המזמינה כל גבר לקחת חצי לפחות מעמדת ההורה המטפל בתוך הנישואים, ולהמשיך להחזיק בה גם אחריהם.

זוהי המלצה מאוד הוגנת, אם אנחנו מניחים שחלוקת העבודה במשק הבית נקבעת רק על פי בחירתם של בני הזוג, ואין לגורמים חברתיים, תרבותיים, סוציאליזטוריים, מבניים, כלכליים ועוד השפעה. מצד שני, אם אנחנו מקבלים את ההנחה הזו, אפשר לסגור את התנועה הפמיניסטית וללכת הביתה: הגענו לשוויון!

שאלת חזקת הגיל הרך היא מורכבת. מחד, מתן הזדמנות שווה להורים לטפל בילדיהם היא תנאי הכרחי לקיומו של שוויון במשפחה; מאידך, הדין המשפחתי הישראלי הוא כל כך לא שוויוני, שלקיחת ההגנה היחידה על נשים היא בעייתית. צריך למצוא את הדרך לאפשר להורים חלוקת אחריות הורית שוויונית לאחר הגירושין, בלי לערער עוד את מעמדן של נשים בתהליך הגירושין.

אבל הדרך היא לא קידוש חזקת הגיל הרך כאיזו אמת אובייקטיבית, שצריך להיזהר ממנה. חזקת הגיל הרך צריכה להיתפס בתור מה שהיא: רע, שיתכן שהוא הכרחי.

ובטח שהדרך היא לא שקרים והטעיות.

פעילי שמאל מיצהר

בשבועות האחרונים אני שומע מפעילי ימין את ההטענה, שפעילי שמאל פוגעים בחיילי צה"ל באופן קבוע, ולכן יש כביכול איזו לגיטימציה לפגיעה של נוער הגבעות בחיילי צה"ל. הגדיל לעשות העיתונאי אליהו זלמנוביץ' מעיתון המבשר שבישר ש130 חיילי צהל נפגעו פמעילי שמאל בשנים האחרונות. למרות עבודת התחקיר המרשימה שהוא עשה בגוגל, הוא לא מוצא מקרה אחד מוכח, אלא הוא זוקף מקרים של חיילים שנפגעו מידויי אבנים של פלסטינאים ל"פעילי השמאל".

מה שאני מבקש זה דבר פשוט מאד. שם אחד. אחד. של פעיל שמאל ישראלי יהודי שזרק אבן על חייל. אחד. פלוני אלמוני מרמת אביב זרק בבלעין אבנים על חיילים בתאריך כזה וכזה. הרי אם מדובר במעשה כה שגרתי ונפוץ לא צריכה להיות שום בעיה. לא?

הסוציולוג הפוליטי מייקל מאן מבחין בין שני סוגי כוח שהמדינה יודעת להפעיל: הראשון הוא כוח רודני (Despotic Power), והשני הוא כוח תשתיתי (Infrastructural power).

הסוג הראשון, הכוח הרודני,  הוא הכוח הגלוי והערום, זה שאנחנו רגילים לראות את המדינה מפעילה: שוטרים שמרביצים למפגינים, יורים רימוני גז בכינון ישיר ודומיהם.  אבל הטענה החשובה של מאן היא שלמדינה המודרנית יש מקור כוח הרבה יותר משמעותי בידיים –הכוח התשתיתי.

הכוח התשתיתי נובע מכך שמאז המהפכה התעשייתית, המדינה הופכת להיות יותר ויותר מעורבת בחייהם של האזרחים, עד שהיום המדינה נוכחת כמעט בכל תחום של החיים. המעורבות הזו של המדינה היא, כמובן, לא נייטרלית: המדינה מסוגלת לשנות את אופי המעורבות הזו, ובכך להפעיל כוח משמעותי כלפי האזרחים – משמעותי הרבה יותר מהכוח הרודני.

במה דברים אמורים? אנחנו רואים את הפעולה של הכוח התשתיתי בהמון תחומים, ובחלק מהמקומות הוא חשוף וקל לראות אותו. כשאנחנו אומרים שצריך להקים מעונות יום כדי לעודד השתתפות נשים בשוק העבודה, אנחנו מדברים על הפעלת כוח תשתיתי כדי לשנות את יחסי הכוחות בתוך המשפחה, ואת מערכת השיקולים של נשים, כדי לעודד אותן לעשות פעולה שנראית חיובית בעיני המדינה. לקטגוריות האלו נופל חוק חינוך חובה, שמכריח ילדים ללכת ללמוד; סבסוד תחבורה ציבורית, שמאלץ אנשים לנסוע באוטובוס ולא ברכב פרטי; ועוד ועוד.

בנקודה זו חשוב להדגיש, שכוח תשתיתי אינו רע בהכרח; אם הנחת היסוד שלנו היא שבחברה תמיד מופעל כוח, בין אם על ידי בעלי ההון, הכנסייה, תפיסות חברתיות, מבנים כלכליים ועוד – אין רע בכך שהכוח הזה יופעל על ידי המדינה, שהנהגתה נבחרת באופן דמוקרטי.

הכוח התשתיתי הזה הוא העוצמה האמיתית של המדינה המודרנית. לכאורה, אנו נוטים לחשוב שמדינות רודניות מפעילות יותר כוח כלפי אזרחיהן, ושולטות בחייהן בצורה עמוקה יותר, מאשר מדינות דמוקרטיות; מייקל מאן טוען שהמצב הוא הפוך. מדינות רודניות אמנם מפעילות הרבה יותר כוח רודני, אבל היכולת של מדינות דמוקרטיות להפעיל כוח תשתיתי היא הרבה יותר משמעותית, ונותנת להם שליטה הרבה יותר יסודית על חייהם של האזרחים.

בעקבות התפרעות נערי הגבעות אתמול בלילה ברחבי השטחים, נשמעות קריאות לטפל בהם ‘ביד קשה’, ולהפעיל הרבה כוח. איזה כוח? רודני, כמובן. צריך לשלוח את המשטרה, ולמה החיילים לא הגיבו כמו שהם מגיבים לפלסטינים שמנסים לפרוץ לבסיס?

במילים אחרות, למה לא מפעילים יותר כוח רודני?

כוח רודני, ככלי לטפל במחאה חברתית, הוא אמצעי מאוד לא יעיל. במיוחד בחברה דמוקרטית, שבה כמויות הכוח שניתן להפעיל הן מוגבלות, הפעלת כוח ישיר על האזרחים מביאה, בדרך כלל, ליצירת מרטירים ולהחרפת המאבק, ולא לדיכויו. איך אני יודע? תסתכלו על הלינקים למעלה, ותשאלו את עצמכם האם האלימות המופרזת שהפעילו המשטרה והצבא, גרמו למישהו לסגת מהמחאה שלו.

(למען הסר ספק – אני לא טוען שצריך לנטוש את הכוח הרודני. כל מי ששרף מסגד, זרק אבנים על פלסטינים, השחית ציוד צבאי או איים על פעילי זכויות אדם – צריך לעמוד למשפט הוגן, ובמידה ואשמתו תוכח מעבר לספק הסביר לשאת בעונש בהתאם לחוק)

הפעלת כוח תשתיתי, לעומת זאת, יכולה להיות משמעותית הרבה יותר. והראיה הטובה ביותר לכך, היא שכוח תשתיתי כבר הופעל, באפקטיביות רבה, כלפי אותה קבוצה בדיוק, והצליח למגר תופעה שכל כוח רודני שהופעל לא הצליח למגר. ואני מדבר על תופעת הסרבנות מימין.

לפני פחות משנתיים, הייתה בישראל תופעה נרחבת של חיילים שהפגינו בעודם במדים, נגד פינוי מאחזים לא חוקיים. הצבא השתולל, הכניס חיילים לכלא והדיח אותם – ואותם חיילים הפכו ליקירי הימין, והתופעה רק הלכה והתרחבה. סיפור קלאסי של כישלון הכוח הרודני – שימוש בכוח רודני הופך את הסובייקטים שלו למרטירים, ואחרים הולכים בעקבותיהם בשמחה רבה.

עד שמשרד הביטחון החליט לעבור להשתמש בכוח תשתיתי – וביטל את ההסדר עם הישיבה שממנה יצאו החיילים המוחים. כלומר, לא הפעיל כוח ישירות כלפי ההתנהגות שאותה הוא רוצה למגר, אלא השתמש במעורבות העמוקה שלו בחברה כדי לפגוע בהם.

והפלא ופלא – מאז אותו רגע, לא שמענו יותר ש’'גולני לא מגרשים יהודים’.

כי ביטול ההסדר עם ישיבה לא יוצר מרטירים. אין בו הירואיקה שעליה אפשר לבנות מור”קים. הוא פשוט יוצר מצב, שבו אין לך יותר משאבים להמשיך להיאבק, ואתה נשבר והולך הביתה.

את אותו סוג של כוח תשתיתי אפשר להפעיל גם כלפי בריוני תג מחיר. הרי אנחנו יודעים איפה הם גרים, ואנחנו יודעים שבמקומות שהם גרים יש בעיות קשות של אישורים תכנוניים לסוגיהם. אז אפשר, למשל, להוציא צו תכנוני ולנתק את הישוב מהחשמל. ומהמים. ולסגור להם את גן הילדים (שיסעו לישוב הקרוב, אם הם רוצים). ואת כביש הגישה שצה”ל סלל. ואם רוצים, אפשר להמשיך עוד ועוד.

בשבוע הראשון, הם ירגישו נורא גיבורים אל מול הקור והחושך, וגם יצליחו לעורר סערה תקשורתית. אולי אפילו יזכו לחיזוק, מהרבה חבר’ה שיבואו לשבת איתם ולעודד אותם.

בשבוע השני, החבר’ה הנוספים כבר ילכו, כי אתם יודעים – צריך לעבוד וזה. והם ישארו בקור ובחושך.

בשבוע השלישי, אף אחד כבר לא יזכור איפה זה רמת מגרון. חוץ מהקור והחושך, כמובן, שעדיין ישארו שם. והעוקב, שצריך למלא כל פעם מחדש. ועם כל הכבוד למטרה, יש לנו חיים לנהל. ואז נראה איך הגיבורים הגדולים, שלא הייתה להם בעיה לעמוד מול המשטרה והצבא, הולכים ומתפוגגים.

האם כולם יעלמו? קשה להניח. הגרעין האידיאולוגי, הקשה, ישאר. אבל מרגע שהורדנו את מספרם מאלפים לעשרות, כבר הרבה יותר קל להתמודד איתם.

אני לא באמת נוהג להתייחס לפוסטים של יאיר לפיד בפייסבוק. יאיר לפיד, אחרי הכל. אבל אחרי שראיתי כמה וכמה חברים שלי משתפים את הטקסט הזה, שלקוח מהטור שלו בסופ”ש בידיעות אחרונות, הבנתי שיש כאן משהו שקוסם ל’אדם הממוצע’, לאותו מעמד הביניים שיצא להפגנות בקיץ. ומכיוון שזהו טקסט מסוכן, ראוי לנתח אותו.

לטובת אלו שמעדיפים שלא להיכנס לפייסבוק, או לא לקרוא את יאיר לפיד, נתקצר את הטקסט המקורי. לפיד מספר שם על על פקיד ממשלתי עלום-שם, שמספר על תהליך אישור מסקנות הדיור אצל טרכטנברג. לדברי אותו פקיד, כל הדרג המקצועי היה משוכנע שהעיקרון צריך להיות “מי שלא יוכיח שניסה למצות את כושר ההשתכרות שלו, לא יקבל עזרה בדיור” – קרי, סיוע בדיור רק לאנשים עובדים. לפיד מתאר הסכמה מקיר לקיר על העיקרון הזה, שנשברה רק כשהגיעו לדיונים מול שר השיכון, אריאל אטיאס, שדרש להוריד את הקריטריון הזה ולשים במקומו קריטריונים של מספר ילדים ושנות נישואין – שיועילו, לטענת לפיד, לחרדים, קהל הבוחרים של אטיאס.

אני מגדיר את הטקסט הזה כטקסט מסוכן, משום שהוא מנסה להחזיר אותנו לשיח של טרום-המחאה. לשיח של ‘החילונים מול החרדים’, במקום לשיח של בעלי ההון מול אלו שאינם בעלי הון. והוא עושה את זה על מנת להעביר הצעה בעלת ניחוח נאו-ליברלי עז, שבסופו של דבר תפגע באותו הציבור שיצא למחאה.

לפיד, כדרכו, מנסה להציג לנו את ההתניה של מיצוי כושר השתכרות כמשהו שנועד להרחיק את ההטבה מהחרדים. בפועל, יש כאן אלמנט נאו-ליברלי מובהק, שעלול לפגוע ישירות בדיוק באותו ציבור עובד שעליו מתיימר, לכאורה, לפיד להגן – ושסותר את דרישות המחאה בצורה די בוטה. ההצעה להתנות קבלת סיוע סוציאלי – דיור, במקרה זה – בעבודה לוקה בשלוש בעיות חמורות.

הראשונה היא ההנחה שמי שאינו עובד, אינו עובד באשמתו. בפועל, ברוב המקרים, אותם “בטלנים שמסרבים לעבוד” שמתאר לפיד לא עובדים משום שאין להם עבודה.אחד המאפיינים של השוק הקפיטליסטי הוא שיש בו פחות משרות מעובדים, ולכן לעולם נראה מובטלים. לא בגלל שהם עצלנים, לא בגלל שהם לא מוכשרים – פשוט כי אין עבודה. סגרו את המפעל, העבירו את הטקסטיל לחו”ל. אין עבודה. ודווקא בשלב הרגיש הזה בחייהם, שהכנסתם נפגעת ורמת חייהם יורדת ממילא, לפיד מציע לנו לפגוע גם בדיור שלהם. נכון רעיון נפלא?

השנייה היא ההשפעה של התנאי הזה דווקא על האנשים העובדים. קחו, למשל, את העובד בשכר נמוך, שמחכה לדירה בבנייה ציבורית, מהסוג עליה מדבר לפיד. אותו עובד יודע, שקבלת הדירה תלויה בסטטוס התעסוקתי שלו. האם, לדעתכם, אותו עובד יסכים לארגן ועד במקום העבודה? להתלונן על תנאי עבודה לא חוקיים? אפילו לבקש חופשה? כל אחד מהדברים האלו הופך להיות מסוכן מאוד, כשהמשמעות של פיטורין היא לא רק אובדן הכנסה, אלא גם אובדן של אופציית הדיור. התניית תנאים סוציאליים בהשתתפות בשוק העבודה, הופכת את העובדים לתלויים באופן קיצוני במעסיקיהם.

לבסוף, התנאי הזה מרוקן מתוכן את הרעיון של זכויות חברתיות. המשמעות של זכויות חברתיות היא שיש דברים שכל אדם זכאי להם. וכשאנחנו אומרים ‘כל אדם’, אנחנו מתכוונים גם לזה שאינו עובד (וגם, רחמנא ליצלן, לחרדים). הזכות לחינוך משמעה שלא משנה מה מצבו הכלכלי או התעסוקתי של אדם, ילדיו זכאים לחינוך. משמעה של הזכות לדיור היא שלכל אדם יש זכות לקורת גג – ושעל המדינה לדאוג שיקבל אותה.

הדברים שאמרתי לעיל אינם נכונים רק להצעה של לפיד – הם נכונים (כמעט) לכל התניה של קבלת הטבות סוציאליות בסטטוס תעסוקתי. לא לחינם הגישה הזו פופולרית במיוחד במדינת הרווחה האמריקאית, שם היא משמשת לא על מנת לתת רווחה למי שמגיע לו – אלא על מנת לסמן את מקבלי הרווחה כעצלנים וכלא ראויים. עדיף להימנע מהצעות כאלה.

ואפשר להסתכל על זה בתור עוד הוכחה, שועדת טרכטנברג אינה אלא ‘עוד מאותו הדבר’.

העימותים בין דתיים לחילונים, על מה שקרוי 'כפייה דתית' או 'סטטוס קוו', נערכו בהרבה מישורים בשנים האחרונות. בשנות ה-80 היו את מאבקי החזיר, שהוכרעו בסערה על ידי המהגרים מברית המועצות לשעבר; המאבקים על שמירת השבת במרחב הציבורי ניטשו בנושאים רבים, הבולטים שבהם הם הנסיונות החרדיים לחסימת כבישים (אם כי משברים ממשלתיים, ממטוסי ה-F15 ועד המשחן, גם הם כיכבו), ועוד ועוד. בעשור האחרון, ליבו של המאבק הזה היה נגד דרך החיים החרדית (ההיעדרות משירות צבאי ומשוק העבודה, הלימודים שאינם כוללים לימודי חול, ועוד).

אך נדמה שבשנים האחרונות – במידה רבה בגלל תהליכים פנימיים שעוברת החברה הדתית, ויותר ממנה החברה החרדית – הדתיים והחרדים עברו, אם תרצו, לאופנסיבה, והמאבקים האלה עברו להתמקד במקומן של נשים במרחב הציבורי. הנושא החם כרגע הוא שירת נשים, ובעיקר בצבא. אבל בין הנושאים שבמחלוקת אפשר למצוא גם את הצגת דמויות נשיות במרחב הציבורי, את 'השילוב הראוי' (קרי, הדרת נשים מאיזורים שלמים בצה"ל כדי לאפשר כניסת חרדים), את 'קווי המהדרין' ועוד.

הקרב הזה עדיין בתחילתו, והוא מתנהל במישורים שנתפסים כ'שטח הפרטי' של החרדים (אוטובוסים ושלטים בשכונות חרדיות) ובצבא. אבל הוא הולך ומתרחב, ונראה שיקיף עוד ועוד תחומים של חיינו.

מי שעוקב אחרי הבלוג הזה, יודע שאני לא הדגם הקלאסי של 'השמאלני זולל החרדים'. כמי שמאמין אמונה עמוקה ברב תרבותיות, אני בהחלט בעד לחפש את המקומות שבהם צריך לאפשר לקיים לחרדים אורח חיים לפי בחירתם, כל עוד הפגיעה באחרים היא מינימלית. ובכל זאת אני אומר – בקרב הזה, אסור לחילונים להפסיד.

חלק מהקרבות שתוארו לעיל – למשל, המאבק נגד 'החרדים הסחטנים שחיים על חשבון המסים שלנו' – הם מיותרים לטעמי. חלק אחר הוא מוצדק – אין ספק שאין סיבה למנוע מאדם לאכול חזיר, או להשתמש ברכבו או בתחבורה ציבורית, מטעמים דתיים. אין גם ספק שמניעה כזו היא פגיעה בזכויות האדם הבסיסיות שלו.

מצד שני, הפגיעה הזו היא פגיעה מוגבלת. אמנם זכויותיו של מי שאינו יכול לאכול (ולגדל, ולמכור) חזיר נפגעות, אבל הוא עדיין יכול לקיים חיים מלאים. צריך להאבק נגד הפגיעה הזו בזכויות, אבל אם הפסדנו בקרב הזה – זה לא סוף העולם. גם אם כביש בר אילן היה נסגר בשבתות, הייתה נגרמת פגיעה בזכויות האדם של החילונים הירושלמיים, אבל פגיעה שבלית ברירה, אפשר לחיות איתה.

הקרב הזה – הקרב על מיקומן של נשים במרחב הציבורי – הוא קרב שעבור הציבור החילוני, הוא קרב מסדר גודל אחר לגמרי. הוא קרב שנוגע לזכויות הכי בסיסיות של רוב האוכלוסיה. כשנאסרת הופעת נשים בציבור – גם אם זה איסור מוגבל – פוליטיקאיות, למשל, נמצאות בנקודת נחיתות איומה, שלא תאפשר להן להתמודד ברצינות על שום תפקיד. כשהמאבק הזה יגיע למקומות העבודה, אנחנו נראה איך תקרת הזכוכית הופכת לתקרת בטון – אמנם אסור לפי חוק לא לקדם מישהי בגלל שהיא אישה, אבל כבר נמצא איך לדאוג שאשת השיווק לא תגיע לתפקיד בכיר מדי, כדי שנוכל להמשיך לעשות עסקים בשקט. וכך הלאה, בכל תחומי החיים – זוהי פגיעה מהותית ביכולת של נשים להשתתף בחיי החברה.

ועל פגיעה כזו, אי אפשר להגיד 'נכון, יש כאן פגיעה בזכויות'. נגד פגיעה כזו, צריך להיאבק בכל הכוח. ונדמה שאת זה העסקנים של הציבור הדתי והחרדי לא מבינים – שכאן מדובר בקרב ששם את הציבור החילוני בפינה, ולא מאפשר לו להתפשר.

עכשיו אתם חושבים לעצמכם – 'אוי, הוא תמים. פגיעה בזכויות הבסיסיות של נשים, למישהו בישראל אכפת?'

אז זהו, שאני האחרון שאגיד שהחברה הישראלית היא חברה שוויונית, או שערך השוויון המגדרי הוא ערך ראשון במעלה בקרב הציבור החילוני בישראל (למעשה, אני כותב דוקטורט בדיוק כדי לבסס את הטענה ההפוכה). אבל העמדה הישראלית היא עמדה מורכבת יותר משוביניזם פשוט. מחקר אחרי מחקר הראו איך בישראל, חשוב מאוד לשמור על החזות השוויונית, תוך נטייה להזניח את השוויון בפועל. כך, לא יהיו חוקים שיגבילו השתתפות נשים בפוליטיקה, אבל העובדה ששיעור הנשים בכנסת הוא מהנמוכים בעולם לא כל כך תטריד אף אחד; כך, יהיו לנו חוקים מתקדמים להגנה על נשים בשוק העבודה, אבל בפועל נראה פערי שכר משמעותיים מאוד; וכך – תרומתי הקטנה לגוף הידע – יהיה לנו חוק שיאפשר לאבות לקחת חופשת לידה, אבל לאף אחד לא יפריע שאבות ספורים בלבד לוקחים חופשת לידה כזו.

הנקודה היא שהדרישה הדתית להדרת נשים מהמרחב הציבורי תוקפת בדיוק את המישור ההצהרתי. כל חקיקה שתקבע אפלייה בין נשים לגברים בחוק, תעביר את האפלייה מהמישור הסמוי למישור הגלוי, ותאיים על התפיסה של הציבור החילוני את ישראל כמדינה מערבית, מודרנית ומתקדמת. דרישה כזו תעמיד את הציבור החילוני על רגליו האחוריות. לכן, נדמה לי שניתן לומר בוודאות שככל שהדרישה הזו תתרחב, ותעבור מהגטו הדתי-חרדי למרחב הציבורי שהחילונים שותפים בו, כך יתרבו ההתנגדויות החילוניות. ככל שיותר הורים חילונים יתקלו במצב שבו הבת שלהם מודרת מתפקיד צבאי, שבו היו בעבר בנות; ככל שיותר פוליטיקאיות יתקלו במצב שבו פניהם לא יכולים להופיע על שלטים; ככל שהתהליך הזה יתמסד – כך תתרבה ההתנגדות החילונית.

ומכיוון שהאליטה בישראל היא, עדיין, אליטה חילונית – דינו של הקרב הזה להיות מוכרע לטובת החילונים. אלא אם כן, כמובן, התהליך הזה יקרה מספיק בשקט כדי שאף אחד לא ישים לב. אז יאללה, קדימה, לכו לאירוע נשים שרות של ואנדר.

תפיסה מקובלת לגבי הזנות אומרת, כי אין סיבה להגביל את העיסוק בזנות. לכאורה, אם העובדת בזנות מעוניינת, והלקוח מעוניין – מי אנחנו שנעצור בעדם מלעשות פעולה שמבוססת על רצונם החופשי? זו, בתמצות, העמדה שמציג מנחם לוריא.

בבסיסה של העמדה הזו עומדת התפיסה ממוקדת-הפרט של הליברליזם, ובפרט של הניאו-ליברליזם* – תפיסה השמה דגש על העדפותיו של האדם, בדרך כלל כפי שהן מתבטאות בפעולותיו, ומותירה בצד גורמים מבניים, המשפיעים על בחירותיו והעדפותיו של הפרט. כך, טוענים הניאו-ליברלים כי חוק שכר מינימום מגביל את אלו הרוצים לעבוד בעבודות שהשכר בהן נמוך משכר המינימום, ותקנות בטיחות בעבודה פוגעות במי שמבקש להרוויח כסף רב יותר תמורת עבודה מסוכנת יותר. באותו אופן, גם הזנות נתפסת כעיסוק שאולי אינו מביא כבוד רב, אך נשים בוחרות לעסוק בו מסיבותיהן, ויש לכבדן.

בפועל, תחום הזנות הוא התחום שמוכיח יותר מכל את כשלונה של תפיסה זו. כאשר אנו בוחנים את הסיבות שבשלן נשים (וגברים) מגיעות לעיסוק בזנות – לא כביטוי של 'העדפה נגלית', אלא ממש הולכים ושואלים אותן – אנו רואים שהבחירה החופשית משחקת כאן תפקיד קטן מאוד. רבות מהעוסקות בזנות הן נשים שהגיעו לעיסוק זה מתוך עבר של מגורים ברחוב כנערות, מתוך התמכרות לסמים, או מתוך היסטוריה של התעללות מינית בילדות. למעשה, הספרות המחקרית מראה כי 80-95%** מתוך העוסקות בזנות הגיעו לכך מתוך חוסר ברירה, ואינן יכולות לעזוב. לאור נתונים אלו, אין פלא שרבים מעדיפים להגדיר אותן כ'קורבנות זנות', ולא כ'עוסקות בזנות'. המיתוס על הסטודנטית, שמעדיפה לעסוק בזנות על פני מלצרות כי הכסף טוב יותר – אינו אלא מיתוס, גם אם יש אחת כזו או שתיים.

לכן, הגישה שאומרת שנשים בוחרות בזנות, ולכן צריך לאפשר להן לעשות זאת, היא גישה המותירה את קורבנות הזנות במעמד הקורבן, ואף מסירה מהן את ההגנה המועטה ממנה הן נהנות.

אז מה ניתן לעשות?

הספרות רוויה בחילוקי דעות בשאלה מהו הטיפול המיטבי של המדינה בסוגיית הזנות. הדעות נעות בין שני קטבים: קוטב הלגליזציה, הקורא ללגליזציה של הזנות – אבל תוך רגולציה כבדה מאוד של המדינה, שתאפשר לנשים עבודה בתנאים טובים ככל האפשר, תוך הבטחת חופש גדול ככל האפשר מניצול; ומולו, קוטב הקרימינליזציה, הקורא להפיכת הזנות לפשע פלילי – עבור הלקוחות, על מנת שלא לפגוע בנשים עצמן.

היתרון הגדול של הלגליזציה – שוב, בצמוד לרגולציה הדוקה מאוד – הוא הבטחת תנאים ככל הניתן לנשים; היתרון של הקרימינליזציה הוא צמצום דרסטי במספר העוסקות בזנות. יתרונו של כל קוטב הוא חסרונו של האחר – בשבדיה, שבה אומצה בצורה החריפה ביותר הקרימינליזציה, יש מעט מאוד נשים העוסקות בזנות – אך הן נאלצות לעשות זאת במסתרין, מאימת המשטרה, ולכן חשופות מאוד לניצול ולאלימות. בהולנד, שאימצה את מודל הלגליזציה, הנשים זוכות לתנאים טובים מאוד, יחסית למדינות אחרות – אך גם מספר העוסקות בזנות הוא גדול מאוד.

לסיכום, השאלה של המדיניות כלפי תעשיית המין היא שאלה מורכבת. דבר אחד ברור  – המדיניות של 'זה עיסוק ככל העיסוקים, ויש לאפשר למי שרוצה לעסוק בו' היא מדיניות מסוכנת, שמשמעה פגיעה קשה בציבור הנשים החשופות לסיכון זה.

* אין בכך כדי לטעון, כמובן, שזנות היא תופעה של העידן הניאו ליברלי, או תופעה קפיטליסטית.

אחת השאלות שאני שואל את עצמי שוב ושוב היא, למה בישראל לא הייתה בעשורים האחרונים רפורמה במדיניות כלפי משפחות, שמאפשרת יצירת איזון בין עבודה ומשפחה?

תאמרו, שאלה אידיוטית. מדינת הרווחה הישראלית לא הלכה לכיוון של הרחבת מדינת הרווחה בשום תחום, אז למה דווקא בתחום הזה? אלא שבראייה השוואתית, ניתן היה לצפות לשינוי.

ישראל, הרי, איננה יחודית בתפנית הניאו-ליברלית שעשתה מדיניות הרווחה שלה בעשורים האחרונים (גם אם בישראל, התפנית הזו הייתה קיצונית יותר מברוב מדינות הרווחה). המעבר ממדיניות סוציאל-דמוקרטית למדינות ניאו-ליברלית אפיין את כל מדינות הרווחה, במידה כזו או אחרת.

אלא שהמעבר הזה – בישראל ובמדינות אחרות – איננו (רק) בגדר 'צמצום' אלא בגדר 'שינוי'. תכניות רבות אמנם קוצצו – בעיקר תוכניות אוניברסליות ורחבות, מחינוך חינם ועד דמי אבטלה. אבל לצידן, יש גם תכניות שהורחבו, ולעתים הושקעו בהן סכומים גדולים מאוד. דוגמא בולטת אחת היא תוכנית רווחה לעבודה – או בשמה הישראלי, תוכנית ויסקונסין. דוגמא בולטת אחרת היא תכניות המיועדות לאיזון בין עבודה ומשפחה. ברוב מדינות הרווחה, חלו מאז שנות ה-90 רפורמות משמעותיות בחופשת הלידה, במבנה ובמימון מעונות היום, ובהסדרת שעות העבודה של הורים.

ישראל עונה לדפוס הזה בדיוק – צמצום מצד אחד, הרחבה מצד שני – למעט העובדה שמדיניות משפחתית פשוט לא קיימת בשיח הפוליטי בישראל (לפחות לא עד מאבק העגלות). ועד היום, לא הצלחתי למצוא תשובה טובה לשאלה – למה.

בשבוע שעבר השתתפתי בכנס של ועדת המחקר של האגודה הסוציולוגית העולמית שעוסקת במדיניות חברתית. היה מרתק, ונקווה שנספיק לכתוב עוד פוסטים על דברים מעניינים ששמעתי שם, אבל בהקשר של הדברים שנאמרו קודם – עניין אותי המחקר של טימו פלקנשטיין וסויון לי^[1] שעסקו בדיוק בשאלה מה התנאים הפוליטיים שמאפשרים רפורמה במדיניות כלפי משפחות – תוך שהם חוקרים את המקרים של שבדיה, בריטניה, גרמניה וקוריאה. הם פוסלים אפשרויות כמו מספר הנשים בפרלמנט או בממשלה, החוזק של איגודי עובדים או של ארגוני נשים ושלטון של מפלגה סוציאל-דמוקרטית, ומגיעים למסקנה מפתיעה: בארבעת המקרים שנבדקו, רפורמה במדיניות כלפי משפחות הגיעה כתוצאה של מודרניזציה של מפלגה.

התיאור דומה בצורה מפתיעה^[2] מפלגה שהפסידה באופן עקבי בבחירות, ונחשבת למפלגה מאובנת ומיושנת, מחליטה שנושא המדיניות כלפי משפחות הוא הנושא שיכול לשקם את תדמיתה בעיני הקהל העירוני הצעיר, ובעיקר בעיני נשים צעירות. היא מאמצת את הנושא בתור נושא מרכזי במצע הבחירות שלה, זוכה בבחירות ומיישמת רפורמות משמעותיות בתחום. זה קרה עם הלייבור בבריטניה, ובמפתיע – גם עם המפלגה השמרנית בקוריאה ועם הנוצרים-דמוקרטים בגרמניה. כלומר, גם מפלגות שמרניות וימניות יישמו מדיניות מרחיבה כלפי משפחות, ככלי לזכות בבחירות.

בעקבות המחקר הזה, אין לי אלא להציע למנצח בפריימריז של מפלגת העבודה – יהא אשר יהא – לאמץ את הדפוס הזה. אם מפלגת העבודה תדע להציע למשפחות צעירות בישראל אופציה שתאפשר להן מצד אחד לקיים משק בית שוויוני, מצד שני לספק טיפול הולם לילדים שלהן, ומצד שלישי לא להיות נתונים תחת לחץ בלתי פוסק לאזן בין העבודה לבין חיי המשפחה – גם הציבור בישראל ירוויח, וגם מפלגת העבודה תקבל הזדמנות לחזור להיות רלוונטית.

אתם באים לצעדת המליון היום, כן?