בראשית פסק בית המשפט המחוזי כי יש להכיר בהוצאות מס על מטפלת. רשות המסים ערערה לבית המשפט העליון, וזה קבע כי יש להכיר בהוצאות מס – אבל קרא לממשלה להסדיר את הנושא. משרד האוצר הציג תוכנית למתן נקודות מס לאמהות לילדים צעירים. הממשלה דחתה את הצעת האוצר, והוא חזר עם הצעה משופרת – שאושרה.

מבולבלים? גם אנחנו. או לפחות אני, עד שהתיישבתי עם טבלת אקסל ועשיתי קצת חשבון. ועכשיו, אני כאן כדי לחלוק איתכם את מסקנותי.

קודם כל, קצת הסברים:

בית המשפט קבע שניתן להכיר בהוצאות על טיפול בילדים לצרכי מס. המשמעות היא שהסכום שהוציאה אישה על הטיפול בילדיה לא נחשב כחלק מההכנסה שלה לצרכי מס, ולכן היא יכולה לשלם מס רק על חלק מההכנסה. בית המשפט הפריד בין שלושה סוגים של טיפול: הוצאה על מטפלת מוכרת כולה; על הוצאה על מעון ללא ארוחות מכירים בשני שליש מההוצאה; על הוצאה על מעון עם ארוחות מכירים בחצי מההוצאה.

הצעת משרד האוצר קובעת שאשה תקבל נקודת זיכוי נוספת עבור כל ילד עד גיל חמש (בסופו של דבר). נקודת זיכוי היא סכום (197 ש"ח) היורד מסכום המס שצריך לשלם. אם הייתי צריך לשלם מס בסך 500 ש"ח, ואני זכאי לנקודת זיכוי אחת – עלי לשלם רק 303 ש"ח.

ולנתונים:

חישובים של רווחה פיסקלית הם אולי המסובכים ביותר מבין חישובי הרווחה. לא רק שגליון האקסל הןפך להיות מורכב להחריד – כל נסיון לחשב מה תהיה ההשפעה של שינויי מיסוי על 'משפחה ממוצעת' דורש ערמות על גבי ערמות של הנחות מוקדמות. ובכל זאת, הרשיתי לעצמי לבנות מודל קטן שינסה לבחון איך ישפיעו שתי ההצעות – זו של האוצר וזו של ביהמ"ש – על משפחות שונות. זה חישוב לצורך הדיון בלבד, ובכלל לא בטוח שהמשפחות שבחרתי מייצגות, או שאין גורמים אחרים שלא הבאתי בחשבון. בכל זאת, נראה לי שאפשר לקבל כאן תמונה כללית של מהות השינויים.

לצורך החישוב, לקחתי שני מקרים: אחד של אם לשני ילדים מתחת לגיל חמש, והשני של אם לשני ילדים שרק אחד מהם מתחת לגיל חמש. לכל אחת מהאמהות האלו, בדקתי את המס שישלמו בשלושה מקרים: לפי החלטת ביהמ"ש במקרה של מעון בעלות של 1,500 ש"ח ללא ארוחות ('מעון זול'), במקרה של מעון בעלות של 3,500 ש"ח עם ארוחות ('מעון יקר'), ולפי הצעת משרד האוצר:

הנתון 'אחוז מאוכלוסיית האמהות' מתייחס לאחוז הנשים שיש להן ילד\ים בגיל 0-5 בכל רמת הכנסה. מקור הנתונים שלי לא מפריד לפי מספר הילדים שיש מתחת לגיל 5, ולכן התייחסתי להתפלגות כזהה לשתי האוכלוסיות

אם לילד אחד מתחת לגיל 5

אם לשני ילדים מתחת לגיל 5

מה אני לומד מהטבלאות האלה?

1. הסוגייה הזו לא רלוונטית לרוב האמהות בישראל. 80% מהאמהות לא משלמות מס ממילא (הנתון הזה קצת בעייתי – אני מדבר כאן על אמהות לשני ילדים), ולכן לא יזכו לשום הטבת מס (הצעת משרד האוצר אמורה להיטיב, לפי הטענה שלהם, גם עם נשים הזכאיות למס הכנסה שלילי. מס הכנסה שלילי הוא אחת התוכניות המסובכות שנרקמו בישראל, ומחפירה באתר משרד האוצר לא הבנתי איך זה אמור לקרות)
2. התוצאה של שתי התוכניות מאוד דומה. ההבדל בין שתי התוכניות איננו משמעותי (יותר מ-2% מהשכר) עבור נשים השולחות את ילדיהן למעון זול, בשום מקרה. עבור נשים השולחות את ילדיהן למעון יקר, ההפרש מתחיל להיות משמעותי סביב משכורת של 10,000 שקל, והוא הכי משמעותי עבור נשים המרוויחות 20,000 ש"ח – הפרש של כ-4% מהשכר (ובכל מקרה, פחות מ-1,000 ש"ח)

כלומר, בסך הכל מדובר על תוכניות מאוד דומות, שההבדלים ביניהן משמעותיים רק לנשים ברמות הכנסה גבוהה. לצד זה, צריך לזכור שני יתרונות גדולים של הצעת האוצר על-פני החלטת בית המשפט: ראשית, נקודות זיכוי הולכות לכל מי שממלאת טופס 106 – כלומר, כמעט כל השכירים והעצמאיים בישראל. כדי לקבל את את החזרי ההוצאות שמציע ביהמ"ש, צריך להגיש החזרי הוצאות – ולפתוח בתהליך מורכב למדי, שמעטים השכירים בישראל שנכנסים אליו בכלל. כלומר – לא די ששתי התוכניות האלה מופנות, ממילא, לאוכלוסייה מצומצמת מאוד, אפשר להניח בוודאות גבוהה שהצעת ביהמ"ש תגרור שיעורי מיצוי נמוכים מאוד (קרי, הרבה נשים זכאיות לא ידרשו את הכסף)

היתרון השני של הצעת האוצר נובע מזה שהצעת ביהמ"ש קובעת, במודע ובמפורש, עדיפות למסלולים שאינם כוללים יתרון פדגוגי לילד. כלומר, מי שרוצה לשלוח את ילדה למקום שיעשיר אותו, שירחיב את דעתו, שבו הילד יעסוק ביצירה ויקרא ספרים – שתשלם. החזרי מס יש רק על ההשגחה הפסיבית על הילד. כלומר, מטפלת שיושבת מול הטלוויזיה בזמן שהילד משחק בצעצועים בחדר שלו – טוב. גננת שמטפחת את המשחק הדרמטי של הילד ואת הקשר יד-עין שלו – רע.

שדולת הנשים, כהרגלה, הוכיחה שוב שהיא 'שדולת הנשים האשכנזיות-יהודיות-חילוניות-עשירות', והביעה תמיכה בלתי-מתפשרת בהחלטת ביהמ"ש מול הצעת האוצר. חברות כנסת רבות, ביניהן יו"ר הועדה למעמד האישה ציפי חוטובלי, נקטו באותו קו – שלפיו, שוויון נשים בישראל תלוי ב-800 ש"ח לחודש ל-4% החזקות שבאמהות.

נעמ"ת הציגו עמדה יותר שפויה, כשקראו ליום חינוך ארוך חינם מגיל אפס. הצעה מעולה, אלא שהיא לא מחוברת למציאות. להציב יעד כזה כחזון זה מצויין, אבל כתוכנית עבודה פרקטית ברור שזה לא הולך לקרות בקרוב. הייתי מעדיף לראות תוכנית פעולה מפורטת יותר. אם יורשה לי, אציע כאן הצעה יותר פרקטית. זו הצעה ראשונית בלבד, וצריך לעבד את הפרטים שלה, אבל נראה לי שהיא צעד בכיוון הנכון.

משרד האוצר מקדם הצעה שעלותה כ-300 מליון שקל. לצורך הדיון, נגביל את עלות התוכנית החליפית לסכום הזה – כדי שהתוכנית שלנו תהיה ריאלית.

המטרה של התוכנית היא להקל על נשים עובדות – מהמעמד הנמוך ומהמעמד הבינוני -למצוא מישהו שיטפל בילדיהן בזמן שהן בעבודה, תוך הקפדה על תנאים מיטביים לילד.

הדרך הטובה ביותר להשיג מטרה זו, לטעמי, היא לתת סבסוד גלובלי למעונות היום שבפיקוח. כיום, במעונות שבפיקוח ניתן סבסוד רק למי שהכנסתו לנפש נמוכה מ-5500 ש"ח. על פי ההצעה, ינתן סבסוד לכל מי ששולח את ילדו למעון שבפיקוח. מדובר על סבסוד של מעט יותר מ-3,000 ש"ח לשנה לכל מעונות היום.

אבל מכיוון שבמעמד הביניים עסקינן, ולאו דווקא במעמד הנמוך, ההצעה שלי היא להעלות את שכר הלימוד במעונות, כך שמה שהאזרח ישלם בפועל יהיה זהה למצב היום (כ-1,600 ש"ח). הסבסוד ילך ישירות למעונות, שידרשו בתמורה לתת תנאים טובים יותר לילדים – להפחית באופן יחסי – כ-15% – את מספר הילדים בכל גן, ואת מספר המטפלות לילד. אם הסטנדרט עד גיל שנה הוא מטפלת לשישה ילדים, הסטנדרט החדש יהיה מטפלת לחמישה ילדים. בממקום 15 ילדים במעון, התקן החדש יעמוד על 13.

כך, מערכת המעונות – שמופעלת ממילא – תהפוך לרלוונטית גם לרבדים הסוציו-אקונומיים הגבוהים יותר. במקביל, גם מי שהכנסתו נמוכה יהנה מהשיפור – מכיוון שמעונות היום אליהם הוא שולח את ילדיו ממילא ישתפרו. תוצר חיובי נוסף של השינוי הזה יהיה הרחבה של מספר המקומות במעונות היום – הסבסוד החדש נותן סיבה טובה למעונות להיכנס למעגל הפיקוח, ובכך להרחיב את מעגל האפשרויות של הזכאים למעונות יום.

ההצעה שלי היא מאוד ראשונית, אבל נראה לי שהיא ראויה לדיון כחלופה סוציאל דמוקרטית פרקטית שיכולה לעמוד אל מול הצעות האוצר וביהמ"ש. אשמח לשמוע ביקורת…

פוסטים קשורים

• טליה לבני, יו"ר נעמת, שובניסטית (18)
• הלב הרחום של מנכ"ל משרד האוצר (10)
• החזר מס, פנסיה ומטפלות (5)
• החזר מס על מטפלת (ב) – תשובה לוולווט (9)
• החזר מס על מטפלת (א) – שלוש נקודות בעייתיות (38)

קיבצתי לנוחותכם כמה טוויטים גנוזים, כאלו שאין שום סיכוי שתקראו בטוויטר שלכם:

בואנה, עליתי 3 קילו רק השבוע, אני צריך להפסיק לאכול כמו חזיר.

הבן שלי שוב חטף מכות בבית ספר. היום גם גנבו לו את הסנדוויץ'.

לפעמים אני מצליחה להירדם בלילה בלי לבכות קודם

אלוהים אדירים! לא יכול להיות שזה יצא מהאף שלי!

אם אני אמשיך להקריח ככה, אני אראה כמו אבא שלי בסוף

שוב באתי הפוך, שיכור ומסריח לעבודה. בקרוב יזרקו אותי מכאן.

מישהו מוכן להלוות לי 20,000 ש"ח, כדי שלא יעיפו אותנו מהבית בעוד שבוע?

יש לי ריח רע מהפה.

הלוואי והייתי מגניב יותר

הייתי רוצה שיותר אנשים יאהבו אותי

אף אחד לא חייך אלי כבר יומיים

בפעם הבאה שמשפילים אותי ככה, בטח אצליח לענות להם.

למה? כי טוויטר הוא לא כלי שמאפשר לכם להתעדכן במה שבאמת עובר על החברים שלכם, עכשיו, בזמן שאתם מבזבזים זמן מול המחשב.

טוויטר הוא בסך הכל  כלי שיווק עצמי- מיתוג אישי אמריקאי מלוקק. אבל בוא'נה, איזה כלי! במיוחד לכמה מאיתנו, אלו שטיפה יותר שנונים ומגניבים מאחרים, זה משחק נחמד. עוד אמצעי להתנשא על אלו שהיו מקובלים שיחקו כדורסל ויצאו עם הבנות בזמן שאנחנו קראנו את הספר הזה של ירמיהו יובל ובמקביל  ספר פנטזיה בכריכה רכה באנגלית.לאחרים זה חסר משמעות.

כשהכל נגיש לגוגל: ללקוחות, למעסיקים, לדייטים למשפחה והשד יודע למי עוד, הסיכוי שלכם להגיע לטקסט אמיתי ואינטימי בטוייטר הוא כמו הסיכוי לשמוע את המלצר בארומה קורא שירה יפנית אוונגרדית במקום את השם שלכם כשהגיעה ההזמנה. בטוויטר אף אחד לא מתעדכן במה שקורה לחברים שלו. מקסימום במה שקורה עם אלו שהוא חושב בטעות שהם חברים שלו.

פוסטים קשורים

• אין פוסטים קשורים.

הקרבות שנערכו טרם לאישור התקציב אתמול היכו בתדהמה רבים. רבים פרשו אותם כבלגן וכאובדן עשתונות.לטעמי, מדובר כאן בהסבר מורכב יותר, מעניין יותר ובעיקר-  עשוי להעיד על שינויים עמוקים מאוד באופייה של הפוליטיקה הישראלית. אבל לפני שאתחיל את הניתוח, אזהיר רק שניתוחים סוציולוגיים בפרספקטיבה של 24 שעות הם עניין מסוכן מאוד, וסביר מאוד שבקרוב יתברר שאני מדבר שטויות.

אז מה בעצם קרה אתמול

כל הדיווחים בעיתונות מסכימים על שני דברים: המפסיד הגדול של התקציב האחרון הוא אגף התקציבים, שבניגוד לעבר הפך לעוד משתתף בדיון על התקציב. ההסכמה השנייה נוגעת למנצח הגדול – עופר עיני, שהפך להיות אחת הפיגורות הכלכליות החשובות ביותר בישראל.

נשאלת השאלה – למה? במה שונה תקציב 2009 שהכין רוני בראון, שבו הייתה לעיני השפעה מינורית לעומת אגף התקציבים, מתקציב 2009 שהכין שטייניץ (אעלק) ובו עיני רמס את בלניקוב? ההסברים המקובלים מתייחסים ליחסי הכוחות – הפוליטיים והאישיים – בין ביבי, שטייניץ, עיני ובלניקוב. נראה לי שדרוש כאן ניתוח קצת יותר מבני. אבל קודם – קצת רקע.

פעם היה פה קורופורטיזם

לפני שבועיים לימדתי את הסטודנטים שלי שבשנות ה-70 ובשנות ה-80 היה נהוג בישראל הסדר קורופורטיסטי. הסדר קורופורטיסטי, בהקשר שלו הרלוונטי למדינות דמוקרטיות, הוא הסדר שבו לממשלה אין אוטונומיה בקביעת המדיניות הכלכלית, וזו נקבעת במשא ומתן בין הממשלה, ארגוני מעסיקים וארגוני עובדים. לפי ההסבר שנתתי לסטודנטים שלי, החל ממחצית שנות ה-80 נחלש כוחה של ההסתדרות והתגבר מאוד כוחם של בעלי ההון, ועברנו ממדיניות קורופורטיסטית למדיניות נאו-ליברלית.

לפי מה שלימדתי אותם, הדרך הקלה ביותר לזהות הסדר קורופורטיסטי היא הביטוי 'עסקת חבילה'. עסקת חבילה עושים רק כאשר צריך להגיע להסכמות רחבות במשק – וזה המאפיין העיקרי של הקורפורטיזם.

בשלב הזה שאל אותי אחד הסטודנטים – רגע, אבל זה לא בדיוק מה שקורה עכשיו? הרי אנחנו כל הזמן שומעים על ברוש ועיני (כן, זכיתי בסטודנטים אינטליגנטים) התשובה שלי הייתה, יש להודות, קצת מתחמקת (ליאור, אם אתה קורא את זה – סליחה…) – אמרתי בעיקר שבעקבות המשבר הכלכלי הרבה השתנה, וצריך לחכות ולראות מה יקרה. אז נראה כאילו חיכינו מספיק כדי לגלות עוד קצת מהסיפור.

ואז עברנו לנאו-ליברליזם

בשנות ה-80, בעיקר בגלל עסקת החבילה במשק אבל גם מסיבות אחרות, קרס ההסדר הקורופורטיסיטי בישראל, ומוקד הכוח בפוליטיקה הכלכלית הישראלית עבר לבעלי ההון. התוצאה של הכוח הזה, ביחד עם הגלובליזציה (שהייתה גם אחד הגורמים לעליית כוחם), הייתה מדיניות נאו-ליברלית, קיצונית יותר מברוב ארצות המערב.

לא צריך להרחיב הרבה על התופעה הזו, אבל אפשר לקשט אותה באנקדוטה אחת קטנה. באוגוסט 1994 הודיע יצחק רבין שיטיל מס על הבורסה. קצת אחר כך, רבין נסע עם משלחת של אנשי עסקים לסין, במסע שנתן להם הרבה זמן לדבר זה עם זה. כששבו, הודיע רבין שהוא מושך (דה-פקטו) את רעיון המס על הבורסה.

אבל זה היה מקרה חריג של התערבות ישירה של בעלי הון בהחלטות כלכליות. המעורבות שלהם היא בדרך כלל הרבה יותר עדינה, ונעשית באמצעות האוצר, ובמיוחד אגף התקציבים – שאנשיו מגיעים מעבודה אצל בעלי ההון (רם בלניקוב, שניהל את הוט), וחוזרים אליה מהר מאוד אחר כך (מישהו אמר ניר גלעד?), והוא המוביל של המדיניות הנאו-ליברלית בישראל.

ואז הגיע המשבר הכלכלי

המשבר הכלכלי הכה בעולם, כזכור, בסוף 2008, ואלינו הגיע קצת אחר כך. בשונה מהעולם, אצלנו המשבר הכה פחות במוסדות הפיננסיים (למרות שגם הם נפגעו). מי שחטפו את המכה הקשה ביותר הם 'הטייקונים' – אותם בעלי הון ישראלים, ששלחו בשנים האחרונות זרועות לכל רחבי העולם ובעיקר לחלקו המזרחי. ההתמוטטות ב'כלכלות המתעוררות' שאבה את רוב כוחם. במקביל, המשבר הביא לירידה משמעותית באמונה בכלכלת השוק, שנתנה את הלגיטימציה לצעדי האוצר

בחזרה לאתמול

הניתוח הזה מוביל למסקנה מאוד ברורה: אובדן הכוח של בעלי ההון הביא לאובדן הכוח של אגף התקציבים, וההסתדרות והמעסיקים תפסו את מקומם. כשאליעזר פישמן, הבוס הקודם של בלניקוב, בצרות, ומתחנן לעזרת המדינה – היכולת שלו להתקשר לביבי או לשטייניץ ולתפוס איתם דיבור צפוף על השטויות של עיני מצטמצמת מאוד. .

עם ירידת כוחם של בעלי ההון, ובהינתן כוחם המוגבל של הפוליטיקאים – נוצר ואקום שלטוני, שרק חיכה שמישהו יכנס אליו. והמישהו הזה הוא, כמובן, עופר עיני, ובמידה פחותה שרגא ברוש.

נשאלת השאלה – למה דווקא הוא? וזו שאלה לא פשוטה. אמנם קרה בהיסטוריה הישראלית שההסתדרות והמעסיקים שלטו דה-פקטו במשק, אבל זה קרה כשההסתדרות הייתה ארגון כל-יכול, שאיגד למעלה מ-80% מהעובדים ושלט על חלקים נרחבים מהמשק הישראלי באמצעות חברת העובדים. היום ההסתדרות מאגדת כ-20% מהשכירים, והיא חסרת נכסים כלכליים לחלוטין. זה, כמובן, משפיע מאוד על היכולת של ההסתדרות לכפות את דעתה – גם כלפי הממשלה, בהיקף המוגבל של השביתות שהיא יכולה לקיים, אבל גם כלפי העובדים – מה שמוריד מאוד את הערך של הסכמות איתה. ב-1985 התאפשרה תוכנית הייצוב הכלכלית רק בזכות הסכמתה של ההסתדרות להקפאת שכר, שמשמעותה הייתה הקפאה של כל השכר במשק. היום, להסכמה של ההסתדרות למהלך כזה יש השפעה פחותה בהרבה.

כלומר, במידה מסויימת אפשר לומר שעיני 'מבלף' – הוא משחק את הפוקר הפוליטי כאילו יש בידיו את הקלפים שהיו בידיים של בן אהרון, מתוך ידיעה שאין אף אחד שיש לו את הביצים לעמוד מולו ולהגיד לו לחשוף את הקלפים שלו. הפוליטיקאים, שחסרים את הגיבוי שהיו רגילים בו מבעלי ההון, לא יעזו להגיד לו 'לא רוצה הקפאת שכר? אז תשבות, נראה אותך'.

ומה הלאה?

זו השאלה שכל חוקר מדעי החברה חרד ממנה. כאן אני אתן כמה תחזיות מהוססות וחלקיות, שאני לא לוקח עליהן שום אחריות.

אם עיני יעבוד חכם, הוא יוכל לנצל את המעמד המיוחד שלו כדי לצבור כוח, בדרכים כאלו ואחרות – עד שהבלוף שלו יפסיק להיות בלוף, והוא יוכל לגבות את השאיפות הפוליטיות שלו בכוח אמיתי. נראה שגם הוא מבין את זה – ואלמנט הכי משמעותי בחוק ההסדרים הוא זה המחייב מו"מ קיבוצי, שנותן הרבה כוח לארגוני העובדים. השאלה היא האם הוא יספיק לעשות את זה מהר מספיק כדי להקדים את הראשון שיכנס לזירה עם כוח פוליטי אמיתי, ויחשוף את הבלוף.

מי יכול להיות גורם כזה? קשה לדעת. הכיוון הטבעי הוא הפוליטיקאים – שיקום פוליטיקאי חזק מספיק כדי לנצל את הכוח הארגוני של המדינה. הבעיה העיקרית עם האפשרות הזו היא שאנחנו בדיוק אחרי בחירות, וקשה לראות תרחיש שבו מישהו מחליף את ביבי בכסא ראש הממשלה בשנתיים הקרוובת, או לחלופין תופס את הפיקוד (לפחות בהיבט הכלכלי) בתוך הממשלה.

כמובן שיש הרבה אפשרויות אחרות – את חלקן אנחנו בכלל לא מכירים. צריך לחכות ולראות – הולך להיות פה מעניין.

הסדר קורפורטיסטי – טוב או רע?

בהנחה שנחזור לימים של ההסדר הקורפורטיסטי, נשאלת השאלה-  האם זה שינוי לטובה, מנקודת מבט סוציאל דמוקרטית?

הסדר קורפורטיסטי מייצג את העובדים המאורגנים. זה טוב יותר מייצוג של בעלי ההון, אבל זה עדיין לא יצוג של כלל הציבור. בנוסף, בהסדר קורפורטיסטי יש משקל גדול למעסיקים, מה שעלול להביא לויתור על זכויותיהם של עובדים לא מאוגדים לטובת האינטרסים של המעסיקים. לבסוף, להסדרים קורפורטיסטים יש נטייה לשים דגש על האינטרסים הארגוניים של ארגון העובדים.

מצד אחד, ברור שההסדר הקורפורטיסטי עדיף על פני ההשתוללות הנאו-ליברלית. מצד שני, זה רחוק מלהיות המודל הסוציאל דמוקרטי הקלאסי, שבו ארגוני העובדים חוברים לא למעסיקים אלא למפלגה סוציאל-דמוקרטית, מה שמביא למדיניות הרבה יותר שוויונית.

ומה עם התקציב?

אתמול היה לא רק קרב פוליטי מרתק, אלא גם נקבע תקציב לשנה וחצי. איך נראה התקציב הזה?

הדגשים בתקשורת היו על 'היעלמות הגזירות'. אבל תקציב אסור לשפוט מול התוכניות המקוריות של האוצר – שהן מסמך שמציב עצים לרדת מהם, יותר מאשר תוכנית כלכלית אמיתית – אלא מול הציפיות שלנו, תקציבים קודמים וכו'. בהיבט הזה, מדובר בתקציב נוראי – גם אם בניגוד לתקציבי ביבי כשר אוצר, הוא כולל מעט רפורמות מבניות.

אז מה היה לנו בתקציב?

• גרעון תקציבי של 3% – אולי החדשות הטובות היחידות בהיבט הפיסקאלי. מצד שני, כשבבריטניה מדברים על 12% גרעון ובארה"ב על 15%, 3% נראים כמו לעג לרש.
• העלאת המע"מ, הורדת מס הכנסה – כרגיל, מורידים מיסים פרוגרסיביים ומעלים מיסים רגרסיביים.
• הטלת מע"מ על פירות וירקות – כנ"ל
• קיצוץ תקציבי רוחבי של 6.5% – אולי החדשות הרעות ביותר של התקציב הזה. מדובר, למיטב זכרוני, בקיצוץ הרוחבי העמוק ביותר אי פעם. המשמעות: עוד שחיקה בכל השירותים הציבוריים, עוד ירידה באיכות השירות לאזרח, עוד ירידה באכיפה של חוקי עבודה וחוקים סביבתיים, וכו'.
• חובה על מעסיקים לנהל מו"מ עם ארגון עובדים יציג – על פניו, חדשות מצויינות וההישג העיקרי של התקציב הזה. עם זאת, צריך לראות שההישג הזה לא יתמסמס – הרבה תלוי בפרטים הקטנים.

כלומר, אפשר לומר שניכרת השפעה קורפורטיסטית על התקציב הזה – וגם שאפשר לראות את חסרונותיה של המדיניות הקורפורטיסטית מתחילים לבצבץ, עם דגש על הישגים שרלוונטיים רק לארגוני עובדים. בינתיים, קשה לראות את ההשפעה החיובית של ההסדר הזה.

פוסטים קשורים

• תצביעו לנו, אנחנו לא פוליטיקאים! (24)
• לבטל את חוק ההסדרים עכשיו! (5)
• המשבר הכלכלי מוגש לכם באדיבות בנימין נתניהו (41)
• אוליגרכיה ועבודה שחורה (8)

בינואר השנה נכנס לתוקפו חוק הגנת השכר, שנחקק ביוזמת שלי יחימוביץ'^[1] המטרה המוצהרת של החוק הייתה להפוך את תלוש השכר לשקוף יותר לעובדים, אבל בפועל ההשפעה המרכזית שלו – לפחות ההשפעה המרכזית שהגיעה לעיתונות – הייתה שהוא חייב עובדים במקצועות רבים (עורכי דין, עובדי הייטק ועוד), שהיו פטורים מרישום ודיווח שעות עבודה, להתחיל 'לדפוק שעון', לדווח על שעות העבודה שלהם – ולהיות מתוגמלים בהתאם על שעות נוספות.

בויכוח שהתפתח בנושא קמו שני צדדים: המעסיקים, שטענו שאי אפשר להתייחס לעובד הייטק שמרוויח 20,000 שקל בחודש כאל עובד מנוצל ולדרוש עבורו פיצוי על שעות נוספות. חוץ מזה, הם אמרו, בעבודת הייטק אופי העבודה הוא כזה שמחייב 'שעות משוגעות': עובדים מול חו"ל, פרוייקטים מגיעים לקו הגמר וצריך לעמוד בדדליין, וכו'. מהצד השני עמדו הפמיניסטיות – ובעיקר שלי יחימוביץ' – וטענו שהחוק הוא חיוני כדי לאפשר לאמהות להשתלב בענפים האלו. אם היום בהייטק עובדים עד שעות הלילה המאוחרות, אמהות – שצריכות לטפל בילדיהן, במציאות החברתית של היום – לא יכולות להרשות לעצמן להיכנס למקצוע הזה, ובכך הן מופלות.

ראשית, אולי כדאי להסביר למה הם צפויים לעבוד הרבה פחות שעות: החוק לא מגביל את שעות העבודה של העובד, אלא רק קובע תשלום גבוה (125%) על השעות הנוספות. אלא מה? ברגע שאני משלם יותר על השעות הנוספות מעבר לתשיעית (בשבוע עבודה של חמישה ימים), אני אעדיף להעסיק שלושה מהנדסים שיעבדו תשע שעות כל אחד, על פני שניים שיעבדו 13. אני מקבל יותר שעות עבודה בפחות כסף.

אחרי שהבהרנו את זה, ורק כדי שיהיה ברור – כשהוויכוח ממוסגר כך, אני בצד של יחימוביץ'. הטיעונים של המעסיקים הם מופרכים: קודם כל, אפשר לעבוד 8 שעות ביום גם בהייטק, וההוכחה הכי פשוטה לכך היא שבמדינות מתוקנות עושים את זה. במרבית מדינות אירופה לא מקובלת הנורמה של עבודה מצאת החמה עד צאת הנשמה, גם לא בהייטק. מוצאים איך להסתדר גם עם הטלפונים מחו"ל וגם עם הדד ליינים. ואם באמת העובד נדרש לתת 12 שעות ביום מסויים, בגלל צרכים תפעוליים שאי אפשר להתגבר עליהם – יתכבד המעסיק וישלם על הדרישה החריגה הזו.

כדאי לציין גם שכל המחקרים מראים שהתפוקה של מי שעובד 8 שעות לא נמוכה יותר מזו של מי שעובד 12 שעות – ולו בגלל שמי שעובד 8 שעות ויודע שהוא צריך לילדים בשעה 16:00, ידאג לתקתק הכל בהקדם – בניגוד למי שמגיע ב-9:00 ויודע שהוא לא הולך לפני 21:00, אז הוא מרשה לעצמו הרבה שעות ברזיה (במינוח הישן).

אבל הנקודה האמיתית היא שאף אחד מהצדדים לא מתייחס לסובייקטים האמיתיים של החוק – עובדי ההייטק, שצפויים לעבוד הרבה פחות שעות החל מהיום. זה מאוד אופייני לדיונים שחלק מהסובייקטים בהם הם גברים בכלל ואבות בפרט – דיונים כאלה נוטים להעלים את האבות מהתמונה. מהויכוח שמתואר לעיל מצטייר שיש רק שני צדדים – המעסיקים, שלא רוצים שיכבידו עליהם, והמהנדסות שרוצות להיכנס לעבוד בחברות ההייטק ולא יכולות בגלל השעות והילדים. אבל מה עם המהנדסים? הרי ההשפעה העיקרית פה היא עליהם – הם יוכלו לחזור הביתה בשעה 17:00 במקום ב-21:00, כמו היום. האם דעתם לא משמעותית? האם להשפעה הזו עליהם אין משמעות חברתית?

אני לא מכיר מחקרים (למעט עבודה סמינריונית שלי, אבל זה לא ממש נחשב) שבודקים עד כמה אבות היי-טק סובלים משעות העבודה, אבל ממה שנקרא במחקר 'עדויות אנקדוטליות' (קרי, חברים שלי אמרו לי) אני יודע שעבור רבים, זו בעייה. מעטים האבות בני דורנו שאוהבים את הסידור שבו הם בקושי רואים את הילדים שלהם ולא לוקחים חלק פעיל ומשמעותי בחייהם. כמו שאחד מהאבות האלה אמר לי פעם 'אני שונא את המושג הזה, 'זמן איכות'. חצי שעה עם הילד לא יכולה להחליף שהות ארוכה יותר, ולא משנה מה אתה עושה בה'. את זה הוא אמר לי מייד לאחר שהוא סיפר לי שהוא מקפיד שהוא יהיה זה שמקלח את הילדה ומקריא לה סיפור, כי זה כל מה שהוא מספיק בין הזמן שהוא חוזר מהעבודה ועד שהיא נרדמת. לכן, יום עבודה נורמלי הוא, בראש ובראשונה, אינטרס של אבות ההיי-טק. הם העיקריים שסובלים מהמצב המעוות שבו הם לא יכולים לקחת חלק בחיי משפחתם (אני מתייחס כאן לאבות, אבל כדאי לציין שגם למי שאינו אב יש זכות לפנאי, וזה לא לגיטימי שכל חייו ימושכנו למען העבודה).

נעבור רגע לטיעון 'הם לא מנוצלים'. הטיעון הזה, כאילו מי שמרוויח 20,000 שקל בחודש לא יכול להיות מנוצל, הוא טיעון שמניח שהכסף הוא חזות הכל, ושמי שיש לו כסף כבר לא צריך את הגנת המדינה – ולא היא. אמנם אפשר להגיד 'מה הוא רוצה, אם לא טוב לו לעבוד שעות מטורפות תמורת המון כסף – שיעבוד במקום אחר' – אבל הטיעון הזה מתעלם מההרכב המבני של המשק הישראלי. אין עבודה בהייטק – למעט אולי העובדות החרדיות של מטריקס – שלא כוללת שעות עבודה מטורפות. זו הנורמה בענף, ואי אפשר לחרוג ממנה. מי שרוצה לעבוד שעות סבירות, צריך לעבוד לענף אחר – וזוהי דרישה מוגזמת ממי שבסך הכל רוצה לראות את הילדים שלו. בנוסף, צריך לזכור שהחוק לא אומר 'אל תעסיקו יותר משמונה שעות'. מה שהחוק אומר הוא 'אנחנו מצפים ממי שמעסיק את עובדיו שעות ארוכות, שיכיר בזה שהשעות הנוספות הן בעלות ערך רב יותר משעות הבסיס'. מכל הסיבות האלה, הטענה כאילו מי שמרוויח הרבה כסף הוא לא מנוצל הוא טיעון בעייתי מאוד, שמניח איזה שוק חופשי של עובדים, שכמובן אינו קיים. בפועל, מי שמרוויח הרבה כסף נמצא בכלוב זהב, אבל הוא עדיין לא חופשי. אב שרוצה גם לעבוד בהייטק וגם לראות את ילדיו – צריך לבחור בין השניים.

וכמובן שלמצב הזה יש השפעה לא רק על האבות, אלא על החברה כולה. אמנם שלי יחימוביץ' טוענת שהחוק הזה מפריע לנשים להשתלב בהייטק, אבל כולנו עברנו באוניברסיטה ליד מחלקות למדעי המחשב וראינו כמה נשים יש שם. למרות שחשוב לאפשר לנשים האלו שוויון, לא עליהן תקום או תיפול המהפכה. אבל החוק הזה מאפשר לא רק לנשות הייטק להשתלב בשוק העבודה בצורה מלאה יותר, אלא לנשים רבות אחרות.

כי כדאי לדעת: המבנה המגדרי של שוק העבודה הישראלי – כמו באנגליה, ובניגוד לרוב ארצות אירופה ואמריקה – הוא מאוד מקוטב. גברים עובדים שעות ארוכות מאוד, נשים עובדות שעות קצרות מאוד (63% מהגברים עובדים מעל 42 שעות בשבוע, לעומת 32% מהנשים. שליש מהנשים עובד פחות מ-34 שעות). המצב הזה נגרם ממגוון של סיבות, אבל אין ספק שאחת המרכזיות היא שזו חלוקת העבודה במשק הבית – נשים עובדות במשרה חלקית ומטפלות בילדים, גברים עובדים במשרה מלאה ויותר (כדאי לזכור שההגדרה הפורמלית של משרה מלאה היא 43 שעות – רוב הגברים הישראלים עובדים יותר מזה).

המצב הזה מזין את עצמו, בשתי רמות. ברמה המשפחתית - כשגברים עובדים שעות מטורפות, הנשים צריכות לעבוד במשרה חלקית כדי לטפל בילדים. כשנשים עובדות במשרה חלקית – הגברים צריכים לעבוד שעות נוספות כדי לפרנס את המשפחה. וברמת המאקרו – מקצועות שנחשבים 'נשיים', דורשים כישורים שנחשבים נשיים (ולכן יש אותם להרבה נשים) ולנשים קל להתקבל אליהם, מקילים על העסקה במשרה חלקית (תחשבו על הוראה). מקצועות 'גבריים', לעומת זאת, מרשים לעצמם להעסיק את העובדים בשעות מטורפות.

וכך נוצר כאן מעגל קסמים – הגברים, שצריכים לעבוד בשעות מטורפות כדי לכסות על ההכנסה החלקית של האשה שלהם, לא יסכימו לוותר על שעות העבודה הארוכות. לכן, מקומות עבודה 'גבריים' יספקו שעות עבודה ארוכות. אצל נשים יקרה כמובן המצב ההפוך. השוק לא יכול לתקן לבדו עיוות כזה, גם אם מקבלים את ההנחות של תיאוריות השוק החופשי – ולו בגלל שהשוק פועל על רציונליות של יחידים, וכל אחד פועל כאן בצורה רציונלית לחלוטין מנקודת המבט שלו. הדרך היחידה לתקן עיוותים כאלה היא באמצעות פעולה חיצונית לשוק – כלומר, פעולה של המדינה. וזה בדיוק מה שעושה חוק הגנת השכר. הוא מכריח את הגברים לחזור הביתה מוקדם, ואז הנשים יודעות שהן יכולות לצאת לעבוד יותר שעות.

פוסטים קשורים

• תהא סוכתנו סוכת שוויון? (6)
• שלי שובי הביתה (4)
• שוויון מגדרי או רב תרבותיות? (2)
• פריימריז בעבודה – למי אצביע? (13)
• עוכרות ישראל למתחילים (2)

שֵׁרוּת לָקוֹחוֹת שָׁלוֹם זוֹ אֲנִי מְדַבֶּרֶת
כֵּן, בְּמַה אוּכַל לַעֲזֹר,
מִצְטַעֶרֶת גְּבֶרֶת אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהִמְתַּנְתְּ הַרְבֵּה בַּתּוֹר
לֹא, אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לְהַעֲבִיר לְאַחֲרַאי מִשְׁמֶרֶת,
גְּבֶרֶת, פֹּה הַשִּׁיטָה מְדַבֶּרֶת, אֲמָנָה, מָשׁוֹבִים עַל בִּצּוּעִים,
בּוֹנוּסִים לְמַשְׁאַבִּים אֱנוֹשִׁיִּים מִצְטַיְּנִים,
וּבְרֹאשׁ חֹדֶשׁ מַשְׂכֹּרֶת שֶׁלֹּא גּוֹמֶרֶת לְכַסּוֹת
עַל שָׁרְשֵׁי הַשְּׂעָרוֹת הַלְּבָנוֹת.
(גְּבֶרֶת, אַתְּ לֹא שׁוֹמַעַת שֶׁהַתִּינוֹק שֶׁלָּךְ בּוֹכֶה?)

מתוך 'זו אני מדברת', ליודית שחר. יש לה גם ספר.

(דרך נמרוד זליגמן)

כן, אני יודע שזה לא מספיק.
כן, אני יודע שאני מזניח את קוראי הנאמנים.
וזה לא שאין לי מה להגיד – על זיכויי מס למטפלות, על בכיינות מנהלי ההיטק מול חוק הגנת השכר, שלא לדבר בכלל על מפלגת העבודה. ושיר-דמע ביקשה כבר מזמן פוסט – ומגיע לה שאני אכתוב אותו, אפילו אם באיחור. אבל אין זמן לנשום… העתיד יהיה טוב יותר. מבטיח.

פוסטים קשורים

• תגובתה של מנכ"לית קופי טו גו (9)
• שאלה טובה (11)
• קופי – טו – גו – המאבק הסתיים (2)
• מחאת המילואימניקים כפרוטו-פשיזם (24)
• היום – הפגנה נגד קסטרו בדיזינגוף סנטר (4)

היום ראיתי איש מיידה אבנים קטנות בילדים. הילדים נתלו על הסל שלו, והוא הזהיר אותם שלא יעשו את זה שוב. הוא הסביר להם שהם עלולים לשבור את הסל אם הם ימשיכו. הילדים התעלמו ממנו. האיש צעק עליהם ויידה בהם אבנים. המעשה לכד את תשומת לבם. הילדים הפסיקו להתנדנד על טבעת הסל. השכנה נזעקה, והתחילה לצעוק עליו. אלה לא היו הילדים שלה.

זה לא היה נראה לי טוב או רע, חיובי או שלילי. אלא פשוט משהו מעידן אחר כמו דיליג'נס רתום לסוסים עובר ברחוב יפו בירושלים, או מכונת טלקס שמתקתקת הודעות.

טלקס (וויקיפדיה)

פוסטים קשורים

• אין פוסטים קשורים.

לטל ירון

1. אני הולך למילואים כי זו חובה אזרחית, במדינה שהפכה לדת את ההשתמטות מחובות אזרחיות.

2. כי אני מסתכל ימינה ושמאלה, ורואה ממש-ממש- מעטים שעושים זאת.
3. בגלל הזלזול וההשחתה של הזמן שלי לריק, על ידי מערכת ביורוקרטית שאדישה לחלוטין לערכו, למרות שהיא משלמת עליו (בכספי המסים שלי).

4. בגלל הנגדים, בגלל הקצינים.

6. כי אני חייל גרוע. וזה כנראה לא ישתנה בקרוב.

7. בגלל חוסר המודעות המוחלט בצבא לכל נושא שמירת הסביבה.

8. בגלל אותה הפעם ששלחו אותי לבסיס עורפי, להחליף את חובשי המרפאה שיצאו ביום חמישי. (אני קיבלתי ימי מילואים על כל התקופה, אבל הייתי בבסיס חמישי-ראשון).
9. בגלל שהשתתפתי בשני מבצעים גדולים (מלחמת לבנון השנייה ועופרת יצוקה) בלי לעשות שום דבר ראוי לציון (הי, הצלחתי לא להיהרג!).
10. בגלל שנראה לי לא מוסרי לעזוב את המשפחה שלי, שבה אני נחוץ למען ביטול הזמן הזה.

הייתי אומר בגלל הכיבוש, אבל הצלחתי להימנע משירות בשטחים עד כה (לא נכנסתי לעזה בעופרת יצוקה)

אלו סיבות ששלפתי בחמש דקות.

החייל האמיץ שוויק

פוסטים קשורים

• מחאת המילואימניקים כפרוטו-פשיזם (24)
• כבר שנה (1)

אני מצטער שאני צריך לשים את עצמי בתפקיד הרשע. בעיקר כי בצד השני יש כמה חכמים וצדיקים, למרבה הצער. אז הנה תעתיק של שיחה שלי בפייסבוק עם י.כ. פעילת מפלגה, על הקיר של יריב אופנהיימר, שהפעם הראשונה שפגשתי אותו (אני לא יודע אם הוא זוכר ) הייתה בבחירות 99 כששנינו הסתובבנו באוטו הישן והחבוט שלו בתל אביב בלילה, ותלינו פוסטרים של ברק (כן, כן, זמן להוציא את השלדים מן הארון). כל הציטוטים הובאו ללא שינוי, ובהסכמתה של י.כ.

חייבים להחזיר את העבודה למסלול שלה, לערכים, יש אנשים טובים, צריך עוד.
תתפקדו לעבודה ותתחילו להשפיע על המציאות במקום לקטר ולבלבל את המוח.

מצטערים, היינו בסרט הזה. העבודה מונהגת על ידי חבורה של אופורטוניסטים חסרי אידאולוגיה, שתופסים טרמפ על גבם של אנשים טובים בדרך לכורסאות עור הצבי שלהם.  האנשים הטובים שיש להם טיפה שכל כבר מזמן הצביעו ברגליים, ומשפיעים על המציאות במקומות קצת פחות ציניים.
חבל לי על המפלגה שחיה בסרט שבו אורית נוקד במשרד הגימלאים וברוורמן כשר לענייני כלום זה ל"השפיע על המציאות". מפלגת העבודה בדרך להעלם מהמציאות, לא להשפיע עליה, וכל מי שחושב אחרת, חי בסרט.
אה, ודבר אחרון: הייתי אתמול בשדה בוקר, שמעתי רעשים משונים. נראה לי שבן גוריון מתהפך בקבר שלו.

אוקיי, בוא פשוט נישען אחורה, נפהק, נקטר ונשאיר את השטח לכל העסקנים והאופורטוניסטים. זה הפיתרון שלך? כי הפיתרון שלי הוא לחזק את המפלגה ולהביא אנשים שיהוו תשובה טובה לעסקנים של שמחון ושל פואד. אי אפשר לברוח ולתת ל'עבודה' להפוך למרכז הליכוד. אין אלטרנטיבה. אין ממשלה אחרת / מדינה אחרת. זה מה יש ועם זה צריך לעבוד. הזירה העיקרית שדרכה ניתן להשפיע היא הזירה הפוליטית. נכון שיש בה לא מעט נחשים וחיות אחרות, אבל זו הזירה. תהליכים לוקחים זמן וצריך אורך רוח.

את אומרת שאין אלטרנטיבה. את צודקת. אבל העבודה היא לא אלטרנטיבה, וכנראה לפחות מאז רצח רבין, לא הייתה. אני מאד מתקשה לראות את ההבדל בין מפלגת העבודה לליכוד. כשיושבים עם כל אלו שהסיתו לרצח רבין בממשלה, כנראה לא צריך להרחיק עד שדה בוקר כדי לשמוע מישהו מתהפך בקברו.
כמו שמשקיע חכם צריך לדעת לחתוך את ההפסדים שלו בשלב מסוים, כך האנשים המצפוניים והערכיים במפלגה צריכים להבין שמה שמרטיב אותם מלמעלה זה לא גשם, ולצאת לחפש בית אחר. כשאבא מרביץ ואמא נרקומנית (ומפאת כבודה לא אגיד מה עוד) אולי צריך לחפש בית אחר. אולי מפלגה חדשה ואולי מר"ץ.

נכון. והיו מי שהצביעו נגד. אנחנו פשוט צריכים לגייס עוד אנשים ולעבות את כל הגרעיון של מי שהצביע נגד הכניסה לקואליציה.. אי אפשר לוותר. ולהקים מפלגה חדשה זה קשה מאוד, ע"ע 'התנועה הירוקה- מימ"ד'.. בסופו של דבר נשארנו עם מיכאל מלכיאור מחוץ לכנסת. כמה חבל! ולחבור למרצ זה בעייתי כשלעצמו. מבחינתי, הם גם לא מייצגים אותי כל כך כי הם ממש שמאל.

לא נמאס לכם מהריטואל הקבוע של מפלגת העבודה?
אנשים טובים מתגייסים + אנשים טובים נותנים את הנשמה ויורקים דם +אנשים טובים מביאים את החברים שלהם = פואד שוב שר התשתיות, ושמחון שר החקלאות?
אני שמח מאד שזרקתי את הקול שלי לזבל והצבעתי לתנועה הירוקה, ולא נתתי אותו למפלגת העבודה שתחלל אותו.
אני גם לא הבנתי מהי עבודת הקודש שכולכם מדברים עליה שהעבודה עושה בממשלה. אם כבר אז זה להכשיר את השרץ ולכסות את מבושיו הלאומניים של ליברמן.

איזו עבודת קודש??? אני ורוב חבריי מהמשמרת הצעירה של העבודה ומתא אופק התנגדנו נחרצות לכניסה לממשלה. זה שאהוד ברק מצא לעצמו תירוצים טיפשיים כדי לשבת שוב בכורסת שר הביטחון, זו כבר בעיה אחרת. שאנחנו מגנים!!! זו בושה שמפלגת העבודה שותפה לקואליציה הזו. אם הייתי יודעת שכך יהיה, הייתי מצביעה למפלגה אחרת …

כאן היה מסכם המרצה למתמטיקה ב-מ.ש.ל חותך ומשחרר אתכם לאכול פיתה רטובה במנזה. אבל פוליטיקה היא לא מתמטיקה. אני חושב שהשיחה הזו מסכמת יפה מאד את המצב הטרגי של העבודה. זה לא שנשמתה מתה, היא פשוט מפרפרת את פירפורי הגסיסה שלה תחת אחוריו הענקיים של פואד שהתיישב (שוב) על כורסתו הנוחה, וסליחה על הדימוי הגראפי.

אז ל-י.כ. ולכל האנשים הטובים והערכיים שנמצאים במפלגת העבודה אני קורא – צאו. צאו ואל תחזרו לגוויה המרקיבה הזו. גם אם תצביעו לתנועה דוגמת "התנועה הירוקה", שלא תעבור את אחוז החסימה, וקולכם לא ייספר, לא נורא. לפחות לא יחללו את קולכם כפי שעשתה מפלגת העבודה כעת. הגישה של "להשפיע על המציאות" או בשמה המפורש, המפאיניקיות הקלאסית של להיות הממסד או לא להיות כלל פשטה את הרגל. אל לכם להיות תמימים, אין לכם סיכוי, צעירים אידיאליסטים שלומדים ועובדים בשתי עבודות כדי לחיות, מול פעילים שיושבים על משכורות ממשלתיות או של כל ארגון גדול אחר בו סודר להם התפקיד, רכבי עבודה שמשמשים אותם לפעילות מפלגתית שבה תלוי מטה לחמם, ומשרדים נוחים שמהם הם יכולים לפעול כדי לקדם את המועמדים , שדואגים לקרן השפע שלהם. לפחות אל תהיו עלה התאנה שלהם.

פוסטים קשורים

• תום וגנר עונה (4)
• שלי שובי הביתה (4)
• קו השבר (81)
• פריימריז בעבודה – למי אצביע? (13)
• עבודה שחורה 2.0 (5)

יובל דרור בפוסט מצויין בגלוב,  הפנה את תשומת לבי לשיר. בניגוד למה שיובל סובר, השיר הוא לא רק על הקיבוץ, אלא בעיקר על החברה הישראלית. בבית החינוך המשותף מעלה הבשור, בו למדתי, ובמערכת החינוך בקיבוץ, תמיד אמרו לנו שאנחנו מהקיבוץ לא נצא עם כסף או נכסים חומריים. אבל נצא עם כישורים כמו חריצות, אחריות, יושר ועבודת צוות, שיאפשרו לנו להסתדר בכל מקום. יש לי זכרון מטושטש, בשחור לבן שרוט, של שני ילדים בכיתה ד' דוחפים עגלת מתכת עמוסה עם שני דליים ענקיים (טוב, יכול להיות שהיום הם לא היו נראים לי כאלה גדולים), מלאים בשיירי מזון מחדר האוכל לפינת החי של הקיבוץ. זה נראה כמו פיסה מן החיים של מישהו באנגליה של דיקנס, אילולא אחד הילדים האלו היה אני. חובות העבודה בגן הירק הקטן ופינת החי היו נוקשים. החלק שהכי שנאתי היה לדחוף את הידים לתוך דלי הלחם הרטוב של האווזים כדי לרסק אותו, ולנקות את הבריכה המסריחה שלהם. בבית הילדים שטפנו פעם ביומיים (ביום השני "לטאטא ולנגב"), ואם עשינו את זה לא כראוי, המטפלת שפכה עוד מים, והיינו עושים זאת שוב. מצד שני זה כולל גם זכרונות מתוקים כמו לקחת את הצאן עם ילד "גדול" (מכיתה ז') למרעה בחורשה סמוכה לקיבוץ, להשגיח על הכבשים שלא יברחו, לשבת ליד מדורה קטנה, ולחזור הביתה מאושר ומסריח. השיא היה כשנסענו באופניים לשדה בוקר, בכיתה ז'. 25 קילומטרים של דרך הררית, באופניים שמתאימים מקסימום לנסיעה לחדר של ההורים וחזרה. כשהגענו למעיין אחד הילדים קיבל ג'ריקן 10 ליטר, לסחוב לעין עובדת. באמצע הדרך הוא הניח את הג'ריקן, מזיע ומתנשף, והודיע כי הוא לא מתכוון לסחוב אותו יותר. המדריך שלנו הוכה בהלם, וניסה לשכנע אותו בכל דרך להמשיך לסחוב. אם זה מזכיר לכם את הצבא,זה לא במקרה. בסופו של דבר הוא לא הסכים לסחוב, והמדריך נאלץ לקחת את הג'ריקן. לי זה היה נראה מדהים ולא נתפס שאפשר לעשות משהו נגד הוראות המדריכים. אז ככה מקבלים תאר BK. המציאות שמתוארת בשיר "בלדה לעוזב קיבוץ" בה יוצא אדם בוגר אל החיים ללא פרוטה, מתחיל בעבודות מזדמנות

עבד בסטקייה אחת נידחת
גר אצל הדודה וחי בהקפה

עד שלאחר מספר שנים הוא מגיע לסטטוס חברתי ולכסף, מעמד בינוני – גבוה.

איך השנים חולפות, קשה להאמין
הוא ללא בלורית, מפה לשם מעט מקריח
אומרים חושב בשמאל, וחי לו בימין
בוילה שבנה, אי שם בהרצליה
שפעם ביובל הוא לביקור מגיע
על זרועו אישתו השחקנית
יושבים עם ההורים על אבטיח
הקיבוץ מביט במכונית.

סופו של השיר, המפגש עם בן הקיבוץ הצעיר, הדור הבא של העוזבים,  מכונן את העיר "כחיים האמיתיים" ואת הקיבוץ כמחוז נוסטלגיה רומנטי השייך לעבר:

איזה בן קיבוץ בא לבקר בעיר
נבוך עם התרמיל ובלוריתו המתנפנפת
הוא ויסקי טוב מוזג, תשתה בחור צעיר
ומחייך: "ספר, אז מה נשמע ברפת"
אוהב לשקוע בכורסא בנחת
להזכיר כל פעם גם אם לא נחוץ
בשיחה שמסביב קולחת
"כשאני הייתי בקיבוץ".

החיים האמיתיים הם עם הוויסקי בכורסה בעיר, והקיבוץ הוא זיכרון רחוק. אבל זה החלום הישראלי של פעם, כשהמוביליות החברתית הייתה גבוהה, ויכולת לחיות בכבוד ולהתקדם למעמד חברתי עליון ועושר, גם אם לא הייתה לך השכלה או הון. זה הגעגוע האמיתי שהשיר מעורר: הגעגוע לחברה בה אפשר להתחיל לעבוד בסטיקיה ולהגיע לאישה שחקנית, בית בהרצליה, מכונית מפוארת, כורסה נוחה וויסקי משובח. היום זה כבר לא כך. זוג צעיר כבר לא יכול לחיות ללאעזרה של ההורים. הראיה הכי טובה היא שבשנים האחרונות חוזרים הבנים למשק, כאן וכאן, למשל. מה שעצוב בתנועת החזרה הזו הוא שיותר משהיא מעידה כמה המצב בקיבוצים נהדר, ברוב המקומות בני הקיבוצים החוזרים מחפשים בעיקר איכות חיים ואיזו חתיכת נדל"ן, ולא את האידיאלים האבודים של מארקס. היא מעידה כמה שווה היום תאר BK, וכמה קשה להסתדר בישראל 2009 רק בעזרת חריצות, יושר, נכונות לעבודה קשה וכשרון לעבודת צוות.

פוסטים קשורים

• מעשה מגונה בגלוב (12)

עמיר פרץ ממליץ על המאמר של דני גוטווין שקורא לפילוג בעבודה

וגם לכו לקרוא את המאמר של דני גוטווין

פוסטים קשורים

• תחילת עונת הספינים (6)
• תום וגנר עונה (4)
• פריימריז בעבודה – למי אצביע? (13)
• פרידה מהרפובליקניזם? על שכר מינימום לחיילים (11)
• על גאווה ודעה קדומה: קיבוצניקים כאלופי הגזענות (23)