כמה ימים אחרי שמאהל הפריירים עלה לקרקע, פגש בנימין נתניהו את מיסדיו לשיחה של שעתיים בלשכתו, והבטיח להם כי יפעל במרץ למען גיוס החרדים. תשוו ליחס שקיבלה משפחת שליט או המחאה החברתית, ובהתחשב בכך שנתניהו הוא לא ראש ממשלה שבדרך כלל שש לפגוש אזרחים מודאגים, להגיד שנתניהו חיבק את המחאה הזו, זה אנדרסטייטמנט כמו להגיד שנתן אשל השתמש באייפון שלו לצילומי נוף.
לנתניהו דרך אגב היסטוריה של הרמת ומימון מחאות מילואמיניקים "אותנטיות" שמשרתות אותו. מישהו זוכר את מחאת המילואימניקים אחרי מלחמת לבנון השניה?

ומה המטרה? הסעיף הראשון בהסכם הקואליציוני בין מופז לנתניהו שנחתם היום:

"הצדדים מתחייבים לפעול לחקיקתו של חוק אשר יסדיר חלוקה שוויונית והוגנת של נטל השירות בצה"ל בין חלקי האוכלוסייה השונים בישראל וזאת עד ליום 31.7.2012".

זה הסעיף הראשון, והכי חשוב מבחינת נתניהו. כניסת מופז לממשלה מייתרת את הכוח החרדי שכל ממשלות ישראל מאז המהפך היו תלויות בו, ויוצרת שינוי אמיתי של מאזן הכוחות לרעת החרדים, שיאפשר בתורו גיוס המוני של חרדים תוך זמן קצר. המהלך כמובן ילווה בהפגנות ענק אלימות של חרדים שיגמדו את המחאה החברתית מצד אחד, ומצד שני ימצבו את נתניהו כאריק שרון החדש. כמו שבגוש קטיף השמאל היה מוכן להעלים עין מהנוכלויות והדורסנות של שרון כי הוא הכניס למתנחלים, עכשיו נתניהו יכניס לחרדים באבי אביהם ויזכה בתמיכה גורפת במרכז – שמאל הישראלי, שאין דבר שישמח אותו יותר מאשר לראות חרדים מצווחים נגררים בזקניהם בהמונים אל לשכת הגיוס.

ומה המטרה ארוכת הטווח? נתניהו אינו חובש כיפה, וזו עובדה מטעה, כיוון שבאידיאולוגיה שלו הוא נטוע עמוק בקצה המחנה החרד"לי. נתניהו הוא בן בית בישיבת מרכז הרב, הלב המשיחי הפועם של החרד"לים. בביקורו האחרון שם, מיד לאחר שחזר מביקורו בוושינגטון אמר (מומלץ גם לקרוא את הנאום המלא, כל מילה פנינה):

אני רואה בכם סיירת של תורה. יש פה כמה שהיו בסיירות אחרות, אבל אתם סיירת של תורה. ובדומה לתפקידה של הסיירת בצבא, כך אתם הולכים לפני מחנה בכדי להאיר את דרכו.

בשנים האחרונות הושלם תהליך ההשתלטות המוחלטת של החרדים על הרבנות הראשית, שעד סוף שנות השמונים הייתה מעוז דתי לאומי. ברגע שהחרדים הצליחו להתגבר על הסרחון האידאולוגי של לקבל משכורת וג'וב מהציונים, הם כבשו אותה בסערה. הדתיים לאומיים נדחקו לרבנות הצבאית, שהפכה לממסד הרבני המרכזי שבשליטתם. אין שם חילונים, ואין שם חרדים.
במקביל הרבנות הראשית השלימה תהליך שהחל עם הרב גורן במלחמת ששת הימים בכותל, והסתיים בעופרת יצוקה, בה ליוותה הרבנות את הלוחמים באופן צמוד ונתנה להם אינדוקטורינציה אידיאולוגית בשדה הקרב, שזה הדבר הקרוב יותר לפוליטרוקים בצבא מאז בני מרשק, האחראי על האידאולוגיה בפלמ"ח, שדרך אגב היה ממקימי גוש אמונים.

צה"ל של 2012, ובליבו הרבנות הראשית מהווה מכשיר רב ערך לאינדוקטורינציה פוליטית בכפיה של ציבורים שלמים בחברה, כפי שהיה בצבא האדום בשעתו. נתניהו הולך לקבל עכשיו עשרות ומאות אלפי חיילים, שלא עברו לימודי ליבה, שאין להם שום תודעה דמוקרטית או הומניסטית, למחנות החינוך מחדש שיוקמו. הוא בעצם הולך לחרד"ל להם את הצורה. כשהם יצאו מן הצבא לחברה, הם כבר יצאו עם אידאולוגיה שמרנית, לאומנית, דתית – פאנטית, ומשיחית, ברוח ערכי הרבנות הצבאית:

קיים "איסור מדאורייתא לוותר על מילימטר אחד ממנה (מארץ ישראל. ע"ה) לגויים, בצורת כל מיני סילופי טומאה והבל של אוטונומיה, מובלעת ושאר חולשות לאומיות. לא נניח אותה בידי עם אחר, אף לא אצבע ממנה, אף לא חתיכת ציפורן" (מתוך "חוברת ללימוד תורה יומי לחייל ולמפקד במבצע עופרת יצוקה" שהפיצה הרבנות הצבאית.

התחלתי כאן בעבר מסורת של הימורים פוליטיים בבלוג, מסורת ארוכת ימים שנמשכה פוסט אחד בדיוק. אז הנה ההימור הפוליטי השני: בראש ממשלת ישראל ה-33, שתושבע כנראה עוד ב-2012, תעמוד שלי יחימוביץ'.

ההימור הזה מתבסס על שתי הנחות: מפלגת העבודה תהיה המפלגה הגדולה בגוש השמאל, וגוש השמאל יהיה גדול מגוש הימין.

הטענה הראשונה – שמפלגת העבודה תהיה המפלגה הגדולה בגוש השמאל – נראתה די פנטסטית לפני כמה חודשים, אבל עכשיו לכולם ברור שקדימה היא סוס מת. אחרי הפעם הראשונה שבה העבודה עברה את קדימה בסקרים – במהלך הפריימריז בעבודה – סיפרו לנו שכשיש פריימריז, מפלגות עולות בסקרים, וזה יקרה גם לקדימה. כשזה לא קרה במהלך הפריימריז, הסבירו לנו שמופז מתחיל לאט, אבל הוא יתעשת בהמשך. ומאז, הנפילה בסקרים רק ממשיכה.

ואם מפלגת העבודה עוברת, במספר המנדטים, את קדימה – היא הופכת להיות המפלגה הגדולה בגוש השמאל, מה שמבטיח לשלי יחימוביץ' או את ראשות האופוזיציה או את ראשות הממשלה. ואני מהמר על השני.

כפי שציין דובי, כדי שתקום בישראל ממשלת שמאל, גוש השמאל – המפלגות שלא יצביעו למועמד הימין – צריך להשיג גוש חוסם של 60 מנדטים. ברגע שהיעד הזה מושג – ברגע שברור שמועמד הימין לא יכול להרכיב ממשלה – מפלגות המרכז (ש"ס ויהדות התורה, אולי יאיר לפיד ואולי אפילו ישראל ביתנו) יתמכו במועמד השמאל, ולכן הוא כבר יוכל להרכיב קואליציה בלי בעיה (ולצערנו, בלי הערבים).

היום לגוש השמאל (רעמ-תעל, חד"ש, בל"ד, מרצ, עבודה, קדימה) יש 55 מנדטים. כלומר, כדי ששלי יחימוביץ' תהיה ראש הממשלה, 5 מנדטים צריכים לעבור מימין לשמאל. במצב עניינים רגיל, הייתי אומר שזוהי משימה בכלל לא פשוטה, אבל אפשרית בהינתן קמפיין בחירות מבריק וטעויות של היריב. אלא שמצב העניינים בחברה הישראלית של 2012 הוא כל דבר חוץ מרגיל.

בקיץ 2011, התחילו הרבה תהליכים משמעותיים בישראל. אולי התהליך המשמעותי ביותר והעמוק ביותר הוא הפוליטיזציה של החברה הישראלית, ובפרט – הפוליטיזציה של שאלות כלכליות בישראל. מאז קיץ 2011, שאלות כמו מחיר הקוטג', מחיר החשמל, גובה המס ותנאי ההעסקה שלנו – הפכו להיות משאלות שמעסיקות את היחיד לשאלות חברתיות, פוליטיות. ובראש שני הגושים הגדולים עומדים מייצגים מובהקים של שתי הגישות הכלכליות המנוגדות: בנימין נתניהו ושלי יחימוביץ'. לא צריך עבודת קמפיין מורכבת כדי להעביר את המסר שהבחירות האלה הן על השאלות שבהן עסקה המחאה החברתית. שכדי לקדם את הערכים שתמכו בהם 87% מהישראלים, צריך לקום לקלפי ולעשות מעשה. מעבר של חמישה מנדטים מצד לצד הוא לא אתגר גדול, בתנאים האלה.

המעבר הזה לא חייב, אגב, להתבטא באנשים שהצביעו בעבר לימין ויעברו להצביע לשמאל (למרות שגם כאלה יהיו רבים). הוא יכול להתבטא באזרחים שלא הצביעו עד היום, כי חשבו שפוליטיקה זה מלוכלך, מיותר ולא משנה. אבל האנשים האלה, כמו שבאו לראשונה בחייהם להפגנה בקיץ שעבר, יבואו לראשונה בחייהם לקלפי בקיץ הבא.

כדי להעביר חמישה מנדטים מצד לצד, צריך שכ-284 אלף אזרחים שלא הצביעו בעבר, יבואו להצביע הפעם. הרבה? כן. אבל הרבה פחות ממספר האזרחים שהתגייסו – למהלכים שדורשים הרבה יותר אנרגיה – במהלך מחאות הקיץ. וזה אם לא ניקח בחשבון מעבר של מצביעים מהשמאל לימין.

כלומר, לא רק שהתרחיש שבו גוש השמאל בראשות שלי יחימוביץ' זוכה בבחירות הוא תרחיש אפשרי – הוא גם תרחיש סביר בהחלט. מה הסבירות שיקרה? האם זה בטוח? בוודאי שלא. בחירות הן עניין נזיל מאוד, ואירועים קצרי טווח, קמפיינים גרועים, סתם מזל רע ועוד יכולים לשנות את התוצאות. אבל לטעמי, מדובר בתרחיש סביר מאוד, אם לא התרחיש הסביר ביותר.

===

אחרי שעסקנו בשאלה 'האם זה סביר', צריך גם לעסוק בשאלה 'האם זה טוב'. האם אנחנו רוצים את שלי יחימוביץ' בראשות הממשלה?

קוראי המתמידים יודעים שאני לא מחסידיה של יחימוביץ', וביקרתי אותה בהרחבה כאן בבלוג ובמקומות אחרים. אבל אין לי שום ספק שהתשובה לשאלה הזו היא חיובית. שלי יחימוביץ' בראשות ממשלת ישראל זה בערך התרחיש החיובי ביותר שאנחנו יכולים לצפות לו.

ראשית, בואו נבדוק את האלטרנטיבות. מי עשוי להיות ראש ממשלה? האופציות הן יחימוביץ', ביבי, מופז ואם נתפרע, אז גם יאיר לפיד. אין לי שום ספק שמהרשימה הזו, שלי היא המועדפת עלי בלי תחרות בכלל. גם אם אני חלוק עליה בנושאים רבים, המחלוקות שלנו הן בתחום הטקטיקה – אנחנו חולקים את אותם הערכים ואת המתווה הכלכלי ליישומם, דבר שאין שום ספק שאיננו נכון לגבי האחרים.

מעבר לזה – אנחנו צריכים לשאול לא רק מי תהיה ראש הממשלה במקרה הזה, אלא גם מי יהיו שר האוצר, שר המשפטים, שר התמ"ת, שר החינוך. גם כאן, אין לי שום ספק שהמועמדים לתפקידים האלה בממשלת יחימוביץ' (סתם בשביל הספקולציה: עמיר פרץ, בוז'י הרצוג, ברוורמן, גלאון, בהתאמה) עדיפים בהרבה על מקביליהם בממשלת ביבי או בממשלת מופז.

כמו שאמרתי, זה תרחיש סביר אבל לא תרחיש בטוח. והמטלה הזו – אם אכן הבחירות בפתח – מוטלת על כתפינו. לשכנע את המכרים שלנו שלא הלכו להצביע בסיבוב הקודם, אבל ישבו באוהלים ברוטשילד, שחשוב לעשות את המאמץ. לשכנע את ההוא שהצביע לליברמן 'כי צריך לשמור על הביטחון', שהמשכורת שלו וגובה המשכנתה שלו חשובים יותר, והוא צריך להצביע בשבילם הפעם. לא צריך לשכנע אותם להצביע לעבודה – הצבעה למרצ או לחד"ש היא אפקטיבית באותה המידה – אבל צריך לשכנע. כי הפעם אפשר באמת לעשות שינוי.

***

עדכון, בוקר ה-2/5: התגובות התעכבו – ובצדק – על השאלה מדוע אני מכליל את קדימה בגוש החוסם, וזו אכן נקודה שלא התעכבתי עליה מספיק.

אין ספק שקדימה היא שותפה פחות ברורה מאליה לגוש החוסם מאשר מרצ או בל"ד. ועדיין, במידה שיש לגוש שכולל את המפלגות מקדימה ושמאלה 60 מנדטים ויותר, המשמעות היא שניתן לגבש גוש חוסם – אפשר להיפגש עם מופז, להבטיח לו שלל משמעותי (נניח, תיק הבטחון ותיק החוץ) ולמנוע מביבי את האפשרות להקים ממשלה.

זה לא חייב, אגב, להיות גוש שכולל את קדימה – ההנחה שלי היא שניתן להחליף את קדימה בתרחיש הזה במפלגה של יאיר לפיד, במידה ותקבל מספיק מנדטים.

ונדמה לי שתרחיש שבו קדימה מעדיפה ממשלת שמאל על פני ממשלת ימין הוא תרחיש סביר. במשך כל כהונת הכנסת הנוכחית, קדימה סימנה את עצמה כאנטיתיזה לביבי. הקמפיין המסתמן של מופז – 'זה או אני או ביבי' – ממשיך את הקו הזה. זה לא אומר, כמובן, שקדימה לא תלך לקואליציה עם ביבי בשום מקרה, אבל זה כן אומר שהיא תעדיף קואליציה עם העבודה על פני קואליציה עם הליכוד.

אם פתחתם איזשהו ערוץ חדשות ישראלי בשלושת הימים האחרונים, שמעתם על סא"ל שלום אייזנר. לטובת אלו שיקראו את הפוסט בעתיד: אייזנר, סמג"ד בבקעה, תועד כשהוא מכה בעזרת נשקו בפניו של פעיל תנועת ה-ISM, בעת שזה לא היווה כלפיו שום איום. אייזנר הושעה מעט לאחר שהפרשה התפוצצה בכלי התקשורת, וצפוי להיות מודח.

על נועם גור סביר פחות ששמעתם. נועם מסרבת להתגייס לצה"ל, ולכן צפויה להיכנס במהלך היום לכלא הצבאי. הנימוקים לסירובה הם:

אני מסרבת לקחת חלק בצה"ל, כי אני מסרבת להצטרף לצבא שמאז הקמתו עסוק בשליטה בעם אחר, גזל, והטלת טרור על אוכלוסייה אזרחית הנמצאת תחת שליטתו. ההרס והנישול השיטתי כחלק ממדיניות טרנספר ארוכת שנים, רצח מפגנים לא אלימים, חומת האפרטהייד, "מבצעי" הטבח שצה"ל בוחר לבצע ושאר הפרות זכויות האדם היומיות של הפלסטינים הובילו וממשיכים להוביל למעגל דמים ארוך וסתמי שניתן למניעה.

במשך שנים נאמר לי ששליטה זו אמורה להגן עליי, אך המידע אודות הסבל הנגרם כתוצאה מהטרור המופעל על האוכלוסייה הפלסטינית נשמט מהסיפור. הדרך לפירוק האפרטהייד והשגת שלום אמיתי וצודק היא ארוכה וקשה, אך פעולות אלו של צה"ל רק מרחיקות אותו, לתפיסתי. העם הפלסטיני מתחיל להיאבק יותר ויותר בעשור האחרון בדרכים לא-אלימות מתוך הבנה זו, ואני בוחרת להצטרף לדרך זו, ולפנות למאבק עממי לא אלים בפלסטין, במקום לשרת בצה"ל ולהמשיך את האלימות.

הסיפור של אייזנר – יטען איש המרכז-שמאל - מוכיח את האיוולת שבמעשה של גור. הרי השירות הטוב ביותר שיכולה להגיש גור לעם הפלסטיני, היא לדאוג שהיא תהיה שם, בבקעה, לצידו של אייזנר. שתדע לשים יד על הכתף שלו, וללחוש לו בטון גברי 'שלום, תרגיע'. הכי טוב יהיה, כמובן, אם היא תטפס בסולם הדרגות ותתפוס את מקומו של אייזנר, ותוכל להסביר לחייליה שהם צריכים לחייך אל הפלסטינים – ובטח אל דנים מבולבלים, שחושבים שהם מבינים טוב מאיתנו – במחסום ^[1] . זו, בבסיסה, העמדה של עופר שלח: הבעיה בכיבוש היא שהוא גורם לאנשים להתנהג כמו שאייזנר התנהג.

אבל בפועל, העוול שבכיבוש הוא לא רק – ואפילו לא בעיקר – מקרים של אלימות בוטה ובלתי-מוצדקת בעליל כמו זה של אייזנר. העוול האמיתי שהגדוד של אייזנר עושה הוא לא שבירת האף של אותו מפגין, אלא הגבלת התנועה וייבוש החקלאות של תושבי בקעת הירדן הפלסטינים, שבגללם הגיעו חברי ה-ISM למחות בבקעה מלכתחילה. וגם עם נועם גור תגיע להיות סמג"ד בחטיבת הבקעה, ותקבל את פניהם של המפגינים הבאים בחיוך ובכוס מים צוננים – היא עדיין תהיה שותפה להגבלת התנועה הזו, כחלק ממנגנון הכיבוש.

הכיבוש פוגע בעם הפלסטיני לא בגלל ההתנהגות הלא-מוסרית של החיילים. הכיבוש פוגע בעם הפלסטיני משום שהוא, בבסיסו, פרוייקט של שלילת זכויות. וככזה, הוא אינו יכול שלא לפגוע בעם הפלסטיני. לכן, שירות בצה"ל הוא שירות בצבא הכיבוש, הוא תחזוק הכיבוש, הוא פגיעה בעם הפלסטיני. אפשר לקיים דיון על סירוב סלקטיבי – סירוב לשרת את הכיבוש – מול סירוב כולל לשרת בצה"ל, אבל הנקודה החשובה, לטעמי, היא העובדה שכל שירות בשטחים הוא, בהכרח, פגיעה בזכויות של פלסטינים.

למען הסר ספק: גם בהקשר הנוכחי, המעשה של אייזנר חמור, ועליו להיענש. אבל גם אם לא יהיו עוד אייזנרים, וכל חיילי צה"ל יתנהגו בצורה הנחמדה ביותר האפשרית לפלסטינים – הכיבוש עדיין יהווה פגיעה חמורה בזכויות.

בנימין נתניהו טען בראיון כי האי שוויון נובע ממאפייניהם התרבותיים של החרדים והערבים. נדב פרץ-וייסוידובסקי טוען כי אי השוויון נובע ממדיניותו של בנימין נתניהו, וכי הפתרון היחיד הוא להחליפו

בראיון ל-The-Marketr, אמר בנימין נתניהו, בין שאר האמירות המקוממות, גם את המשפט המדהים הבא:

אם אתה מנכה את הערבים והחרדים ממדדי האי-שוויון – אנחנו נמצאים במצב מצוין בלעדיהם

המשפט הזה מעיד בצורה מצויינת על תפיסת אי-השוויון של ביבי, ועל מדוע המטרה של המחאה חייבת להיות החלפה של ראש הממשלה, ושל כל שדרת השלטון (ולא, שאול מופז הוא לא אלטרנטיבה).

בואו נבחן את המשפט: ראשית, בואו נבחן את התרגילים הסטטיסטיים. הלמ”ס לא מספק נתונים על שיעור העוני בקרב היהודים הלא-חרדים, אבל זה נתון שאפשר להעריך אותו מתוך שיעורי העוני של כלל היהודים, ושל החרדים. תחולת העוני בקרב משפחות יהודיות לא-חרדיות, לפי החישוב הזה, היא כ-11%. שזה, אכן, הרבה פחות משיעור העוני בקרב כלל המשפחות בישראל (19.8%), אבל מביא אותנו קצת מעל ממוצע ה-OECD – בשנה של משבר כלכלי קשה. כלומר, מבחינת ביבי – המצב שבו אחת מכל תשע משפחות חיה בעוני הוא האידיאל.

אבל מעבר לתרגיל הסטטיסטי, כדאי להבין מה האמירה הזו אומרת על האופן שבו נתניהו תופס את העוני. משמעות האמירה הזו היא שלדעתו, הסיבה שיש כאן עוני היא שיש אנשים שהמאפיינים האישיותיים או התרבותיים שלהם הם אלו שגורמים להם לחיות בעוני. יש עוני בגלל שהחרדים לא רוצים לעבוד, או בגלל שהערבים לכודים בתפיסות מסורתיות מיושנות. ומהיכרותנו עם נתניהו – האיש שהביא לנו את תכנית ויסקונסין – אנחנו יודעים שהוא חושב שגם היהודים החילונים שחיים בעוני, נמצאים במצב הזה מכיוון שהם עצלנים שלא רוצים לעבוד.

בפועל, העובדות מראות שזה ממש לא המצב. הייתי יכול לקחת אתכם לשנות ה-70, לתור הזהב של מדינת הרווחה הישראלית, שאז שיעור העוני היה דומה לזה שביבי מייחל אליו – אבל אין צורך. בואו נלך עשור אחד אחורה, לשנת 2002, שאז תחולת העוני בקרב יחידים הייתה כ-17%, ונשאל את עצמנו מה הביא לעלייה דרסטית של 18% בעוני תוך שלוש שנים, מ-2002 עד 2005.

לא נברתי בסטטיסטיקות, אבל אני יכול להבטיח לכם שלא היה שינוי דרסטי לא במספר החרדים במדינה ולא במספר הערבים. השינוי נבע מהתכנית הכלכלית של שר האוצר דאז, אחד בנימין נתניהו, שהסיר את רשת הביטחון שהגנה על רבים מאזרחי ישראל מפני עוני. ביבי קרא לאזרחי ישראל העניים ‘לכו לעבוד’ – והם הקשיבו ויצאו לעבוד. התוצאה: במקום להיות תחת הקטגוריה של ‘מקבלי הבטחת הכנסה’, הם עברו לקטגוריה של ‘עובדים עניים’.

היקפי העוני אינם נובעים מהמאפיינים של קבוצה כזו או קבוצה אחרת. הם נובעים ממאפייניה של מדינת הרווחה, ויותר מכך – ממאפייניו של שוק העבודה. בואו נשאל את עצמנו – מה יקרה אם, באמת, ‘ננכה’ את החרדים והערבים ממדדי האי שוויון?

בואו נניח שנתניהו לא התכוון לנכות, פיזית, את האוכלוסיות ממדינת ישראל, אלא רק לשינוי המאפיינים שלהם, שלשיטתו גורמים לעוני. בואו נניח שמחר, 65,000 אברכים שהצהירו שתורתם אומנותם מקשיבים לנתניהו, ודופקים על דלתה של לשכת התעסוקה. התוצאה הברורה תהיה אחת – מספר המובטלים בישראל יעלה ב-65,000, מכיוון שאין עבודה לאנשים האלה. ומה יקרה אם כל הערבים ילכו ללמוד לימודים אקדמאים ויפסיקו לסבול מאפלייה? בואו נניח שכולם יתחילו לעבוד במקצועות בעלי שכר גבוה. מי יחליף אותם במקצועות הבנייה, הנקיון והחקלאות, שבהם הם עובדים כרגע? התוצאה הטובה ביותר שניתן לצפות לה היא שהמקצועות נמוכי-ההכנסה בישראל לא יהיו מאוכלסים רק בערבים*.

הדרך היחידה לצמצם משמעותית את שיעור העוני בישראל היא יצירת שוק עבודה שמספק תעסוקה לכולם, ומשלם שכר הגון לעובדים בו, ולצידו מערכת רווחה שתומכת במי שאינו מצליח להשתלב בשוק זה. אם שוק העבודה הישראלי יספק עבודה הגונה בשכר הולם, נראה באורח פלא שהרבה פחות חרדים מעוניינים להכריז ש’תורתם אומנותם’, ואת העוני צונח בלי שום שינוי ‘תרבותי’.

אבל העיוורון האידיאולוגי של בנימין נתניהו לא מאפשר לו לראות את העובדה הזו. הוא לא מאפשר לו לומר שהשוק החופשי נכשל במשימת הבטחת רמת החיים של אזרחי ישראל, ויש לחזור למעורבות גבוהה יותר של הממשלה בשוק. ולכן, בנימין נתניהו צריך ללכת הביתה, ולהתחלף בראש ממשלה שמבינ\ה את העובדה הבסיסית הזו.

* למען הסר ספק, אני חושב שעידוד עבודת חרדים ויותר מכך – המלחמה באפליית ערבים הן מטרות חשובות מאין כמוהן. אבל אלו לא מטרות שישפיעו בצורה משמעותית על שיעור העוני.

פורסם במקור בעבודה שחורה

טעמי בטחון (על פי רעיון של יריב מוהר)
========
בפורים התחפשתי לטעמי ביטחון,
זה נראה לי מגניב, הדבר הנכון.

הלכתי לרעי, ידידי היקר
והורדתי לו כאפה באחורה של הצוואר
למה? שאל הידיד המופתע
מטעמי בטחון, אמרתי והוספתי עוד בעיטה.

טעמי בטחון, טעמי בטחון
זה נראה לי מגניב, הדבר הנכון.

בחשאי באישון ליל חמקתי לדירת השכן, איש אמיד וחביב
החרמתי לו אייפד ושני קילו זהב
טעמי בטחון, תעודת כשרות לגנב.

טעמי בטחון, טעמי בטחון
זה נראה לי מגניב, הדבר הנכון.

לקחתי לי חוף ים פרטי, שיהיה פה איפה עם החבר'ה על האש לעשות
לירוקים המגעילים אמרתי להתחרקש
אני בינתיים במנהיג ערבי בתוניס מתנקש.

אזרח יקר, לך לישון
אנחנו שומרים עליך מטעמי בטחון
תנוח בשקט ואל תבכה
כשתקבל את החשבון.
כי כל מה שעשינו, עשינו
[מקהלה]
מטעמי בטחון, אפשר בבקשה את החשבון?
[מקהלה בוכה]

הנשיאה בייניש חתמה אתמול על פסק הדין האחרון שלה שבו בחרה לסיים את קריירת השיפוט שלה, פסק דין שפוסל את הסעיף בחוק שקובע שמי שיש לו רכב אינו יכול לקבל קצבת הבטחת הכנסה.

הביטול הזה הוא חדשה משמחת מאוד. עד היום, כל מי שהחזיק ברכב (מעל נפח מנוע מסויים), לא היה יכול לקבל הבטחת הכנסה, בשום תנאי. כלומר, גם אם לא הייתה לך הכנסה נמוכה מאוד מחלטורות בתחום הנקיון, נניח, אבל הייתה בבעלותך טרנטה חבוטה ששימשה אותך כדי להגיע לחלטורות האלה בדיוק – לא היית זכאי לקבל קצבת הבטחת הכנסה. או הרכב, או הקצבה.

הסעיף הזה הוא שריד מצער של תקופה אחרת, שבה מחד, מערכת התחבורה הציבורית הייתה סבירה יותר, ומאידך – אחזקת רכב הייתה סממן של מותרות. באותם ימים, יתכן שהבעלות על רכב יכלה לשמש כעדות על כך שהאדם אינו באמת נזקק, אלא מנסה לרמות את המערכת. היום – כשאין אפשרות ריאלית להשתמש בתחבורה ציבורית, וכשרכב הופך להיות הכרח הקיום – הסעיף הזה היה עוד אחד ברשימה ארוכה של סעיפים, שמטרתם הייתה להתעמר בחייהם של מקבלי קצבאות – מתוך ההנחה הניאו-ליברלית הידועה, שכל מי שנזקק לרווחה הוא כנראה רמאי שרוצה לחיות על חשבוננו.

ולכן, כמובן שאני מברך על פסק הדין הזה.

אבל מכאן ועד חגיגת השמחה שנרשמה בעקבות פסק הדין, המרחק גדול. פסק הדין הזה מתקן עוול, אבל איננו משנה שום דבר מהותי במצבם של אזרחי ישראל. בניגוד להערכות, הוא לא מעיד על כך שבית המשפט השווה בין זכויות חברתיות לבין זכויות אחרות – וגם אם עשה זאת, המשמעות של הצעד היא מוגבלת.

ראשית, משום שבית המשפט הוא זירה גרועה מאוד לקידום מדיניות חברתית. כפי שמזכירה לנו שוב ושוב תמר בן יוסף, מדיניות חברתית, מטבעה, היא לא עניין של שחור ולבן. היא עניין של מינונים, של כמויות, ושל כוונון עדין. הביקורת השיפוטית יכולה, אולי, למנוע את העוולות הגדולות ביותר שגורמת מדיניות חברתית (כמו למשל, המקרה הנוכחי או הפרטת בתי הסוהר; אבל גם בזה היא לא תמיד מצליחה, כמו שמוכיח בג”צ קיום בכבוד) – אבל אין לה את הכלים לתכנן מדיניות שוויונית אמיתית. בג”צ יכול למנוע את המקרה שבו מפריטים סמכות בסיסית כמו כליאה; הוא אינו יכול למנוע את ההעברה הזוחלת של עוד ועוד שירותים מידי המדינה לידיהן של עמותות שונות ומשונות. הוא יכול למנוע כלל גורף כמו זה שנפסל היום; הרבה יותר קשה לו לעמוד מול החוקר של ביטוח לאומי שיורד לחייה של אם חד-הורית, במטרה להוכיח שהיא מקיימת קשר זוגי. מעורבות של בית המשפט בתחום החברתי היא מבורכת, אבל איננה יכולה להחליף מדיניות ממשלתית ראויה בתחום.

שנית, משום שנראה שבית המשפט הישראלי גם לא כל כך רוצה. זה יפה שהנשיאה בייניש בחרה לתמוך בזכויות החברתיות דווקא בפסק הדין האחרון שנתנה. יפה, אבל מאוד סימבולי, ומבהיר היטב את החשיבות שמעניק ביהמ”ש לזכויות החברתיות – מין דבר נאור כזה, שיפה להתקשט בו. אין מה להשוות לזכויות מהותיות, כמו חופש העיסוק או זכות הקניין, שהן יהרג ובל יעבור (ולא לחינם, הביטוי הראשון של המהפכה החוקתית הידועה, בפס”ד בנק המזרחי, היה ביחס לזכות הקניין).

איך התייחסה בייניש לזכויות החברתיות בהחלטות שקדמו להחלטה האחרונה שלה? שאלה מצויינת. כאן אפשר לפנות לפס”ד שהוא אולי אבן דרך בשאלת ההגנה על הזכויות החברתיות בישראל – בג”צ קיום בכבוד, שדן בעתירה נגד הגזירות על הבטחת הכנסה של 2003, בטענה שהקצבאות הורדו לגובה כזה שאינו מאפשר עוד קיום בכבוד של הנזקקים להבטחת הכנסה.

בית הדין הגבוה לצדק – זה שידע לגזור מתוך המשפט הקצר ‘כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו’ את עקרון השוויון, את חופש הדיבור ומה לא – לא ידע לומר בפה מלא ש’כבודו’ של אדם כולל גם את הזכות שלא לבחור בין מזון לבין תרופות לבין קורת גג. השופטים קבעו אמנם שיש זכות לקיום בכבוד, ושעל המדינה להבטיח אותה – אבל שאותם קיצוצים לא הביאו לפגיעה בזכות הזו. ואני תוהה, האם השופטים הנכבדים ניסו פעם להתקיים חודש מ-2,700 ש”ח למשפחה, רק כדי להרגיש את מידת הכבוד שאדם יכול להשיג בסכום כזה.

ומי בחותמים על דעת הרוב? כבוד הנשיא אהרון ברק, מגדולי המשפטנים שלנו. נשיא ביהמ”ש העליון הנכנס, השופט גרוניס. סגן הנשיא ריבלין. וגם – תחזיקו חזק – אחת, דורית בייניש. המחוייבות הראויה לציון שלה לזכויות חברתיות כנראה הייתה עסוקה במשהו אחר באותו הרגע.

אכן, לדורית בייניש יש רקורד של פסיקות חשובות, המשיקות לנושאים חברתיים. החל מפסק הדין שקבע שאסור להורה להכות את ילדו, ועד פסילת הפרטת בתי הסוהר. אבל כל אחת מהפסיקות האלה נשענה על נימוקים שאינם לקוחים מתחום הזכויות החברתיות דווקא. אז מדוע דווקא הסיקה האחרונה שלה – זו שברור שלא יהיה לה המשך – אנחנו מניחים שיש משמעות עמוקה וחשובה?

בג”צ לא יכול להיות משענת למדיניות שוויונית סוציאל דמוקרטית, וגם לא כל כך רוצה בכך. הוא יכול, לכל היותר, לתקן בשוליים את העוולות הצורמות ביותר של הניאו-ליברליזם, וגם את זה הוא לא שש לעשות.

פורסם במקור בעבודה שחורה

טוב, כמו שאתם יכולים לראות מהכותרת, זמן לפוסטים ארוכים ומושקעים אין לי. אבל יש דברים שחשוב לכתוב:

קודם כל, החדשות המשמחות של החודש: דובי ויהונתן החליטו להתמודד בפריימריז הקרובים של מפלגת העבודה, במטרה להיבחר לכנסת ה-19. דובי ויהונתן בכנסת זה עוד 2 חברי כנסת שגם יעבדו ברצינות בשבילכם, וגם ייצגו עמדות שמאל כלכלי ומדיני בצורה ראויה ומעוררת כבוד. אז אם לא התפקדתם עדיין למפלגת העבודה, הנה עוד שתי סיבות טובות. יאללה, רוצו. ואם אתם מהדור הצעיר, שמעדיף להראות את ההעדפות האידיאולוגיות שלו דרך הפייסבוק, אז הנה לכם (אבל כמובן שזה לא במקום להתפקד).

ועכשיו לסיבה שאין לי זמן לכתוב: לקחתי על עצמי לארגן השנה את הכנס השלישי של ESPAnet ישראל לחקר המדיניות החברתית, שיתקיים במכללת אשקלון, באירוח ביה”ס לעבודה סוציאלית (שבו אני גם מלמד).

בלי להעיד יותר מדי על עיסתי, אומר רק שנראה לי שתכנית הכנס יצאה מאוד מוצלחת – עם פרופ’ טרכטנברג כדובר עיקרי אחד, ופרופ Veit-Wilson, מומחה עולמי לקביעת גובה הכנסת מינימום, כדובר שני, ועם סדרה של הרצאות מרתקות.

אשמח מאוד לראות אתכם, באופן אישי, בכנס – שיתקיים, כאמור, במכללת אשקלון בתאריך 1 במרץ. ההרשמה באתר

אלו מכם שהם חברים שלי בפייסבוק, יודעים כבר שהחלפתי לפני כחודש את שמי מ'נדב פרץ' ל-'נדב פרץ-וייסוידובסקי'. השינוי בפייסבוק הוא חלק מתהליך (ארוך ולא פשוט…) של שינוי שם המשפחה שלנו, לכל המשפחה, לאחר 12 שנות נישואין. השלב של משרד הפנים עוד לפנינו, עקב ביורוקרטופוביה…

באופן טבעי, ההחלטה על שינוי שם היא החלטה שמבוססת על מגוון של נימוקים. חלקם מאוד פרטיים, וישארו בין אשתי לביני. אחרים הם פחות אישיים, ומדוברים בין חברים – אבל לא מתאימים לפורום פומבי כמו זה. ויש נימוקים שראויים לפרסום פומבי, שיבואו כאן.

למה לאמץ שם משפחה ממוקף?

אנחנו מאמינים שזוגיות לא מורכבת רק מבני זוג. יצירת זוגיות היא לא רק חיבור של שני אנשים, אלא חיבור של שתי משפחות-מוצא – הגבר מצטרף למשפחת המוצא של האישה, והאישה מצטרפת למשפחת המוצא של הגבר. העובדה הזו מקובלת על כולנו, כפי שמעידה העובדה שאנו רואים במשפחת בן-הזוג 'חלק מהמשפחה' שלנו, במידה כזו או אחרת. שם המשפחה הממוקף – יצירת שם משפחה שכולל את שמות שתי משפחות המוצא – מבטא את העובדה הזו ומעיד על ההשתייכות בצורה הכי ברורה שאפשר.

וכמובן, שהטיעון הזה, שנראה לנו מובן מאליו כשמדובר בהצטרפות של נשים למשפחת הגבר, נכון לא פחות בכיוון ההפוך. כגבר, אני גאה להיות חלק ממשפחת המוצא של אשתי.

חשוב להדגיש שלא מדובר כאן (רק) בטיעון פמיניסטי-תיאורטי, על חשיבותה של שוויוניות בבחירת משפחות מוצא. מדובר על החשיבות של השתייכות למשפחה ספציפית, למשפחת וייסוידובסקי. מנקודת המבט שלי, נדב, אני עושה את הצעד הזה משום שאני גאה להשתייך למשפחה הספציפית הזו, משפחת וייסוידובסקי, ואני רוצה שהשייכות הזו תתבטא באופן פומבי, וכמובן – שהשייכות הזו תתבטא גם בשמם של ילדינו.

מה גם שהשם וייסוידובסקי רחוק מלהיות שם נפוץ – משפחתה של אשתי היא המשפחה היחידה שנושאת את השם הזה בארץ, וכנראה שגם ברחבי העולם אין הרבה. יש סוג של אחריות ויחודיות בנשיאת שם נדיר, ויש כאן מידה של 'הטיית שכם' לשימור השם.

למה דווקא עכשיו?

שאלה טובה. מדוע אנו משנים את השם דווקא עכשיו, אחרי 12 שנים של נישואין?

הסיבה הראשונה היא פרוזאית – כי לא עשינו את זה קודם. התחתנו צעירים, כשעוד לא היינו מודעים מספיק למגוון השיקולים. אנחנו משתעשעים ברעיון מזה זמן, ועכשיו החלטנו לעשות את הצעד.

הסיבה השנייה מקורה בשאלות ששאלו הילדים. כשילדים לומדים את הנורמות החברתיות שלנו, הם לפעמים מאלצים אותנו להסתכל עליהן במערומיהן.

- 'למה קוראים לנו פרץ?'

- 'כי אנחנו חלק ממשפחת פרץ'

- 'אז זה אומר שאנחנו לא חלק ממשפחת וייסוידובסקי'?

(וכן, זה המקום גם להגיד תודה למיכל רום – שהדוקטורט ואחר כך הספר שלה גרמו לנו לחשוב שוב על הנושא)

ומה עם הילדים?

טוב תודה, איך אצלכם?

לא, ברצינות, אתם לא עושים לילדים חיים קשים?

במידה מסויימת, כן. המעבר משם משפחה בן 3 אותיות לשם בן 15 אותיות ומקף הוא חתיכת טרחה, במיוחד לילדים שכרגע לומדים לכתוב. שלא לדבר על הצורך המתמיד להתמודד עם שאלות על שם המשפחה הממוקף.

מצד שני, האידיאל החינוכי שלנו הוא לא 'חיים קלים'. אנחנו נקל על הילדים שלנו בכל מקום שבו זה אפשרי, אבל יש מטרות חשובות יותר בחינוך. אנחנו מאמינים שהצבת אידיאל של משפחתיות שוויונית מצד אחד, והדגשת העובדה שיש להם מורשת משפחתית ענפה שמורכבת משני צדדים שווי משקל מאידך, טומנים בחובם יתרונות גדולים מספיק, כדי לחפות על הקושי והסרבול שבשם משפחה ממוקף.

ומה הילדים יעשו כשיתבגרו ויקימו משפחות? מה, יהיו להם ארבעה שמות משפחה? ובדור הבא שמונה?

זו באמת שאלה טובה, שאין לנו תשובה מאוד משכנעת אליה. יש כמה אפשרויות, שהם יאלצו לבחור ביניהן. אחת האופציות היא המצאת שם משפחה חדש, מאוחד, למשפחה החדשה. אחרת היא אימוץ רק חלק מהשמות, לבחירתם. השלישית היא אימוץ של כל שמות המשפחה – יש תרבויות שבהן ריבוי שמות משפחה הוא מקובל.

בכל מקרה, זו החלטה שהם, כבוגרים, יצטרכו לקבל בעצמם. כמו שאמרנו קודם, אין מה לפחד מהתמודדות.

הציוץ הבא של רועי צ'יקי ארד גרם לי לחשוב, סדרת מחשבות קצרה, בה הייתי רוצה לשתף אתכם.

מהי בעצם שנאת חרדים? במה היא נבדלת משנאת נשים או ערבים?

החרדים שינו את הופעתם כל כך, במכוון שלעיתים יש לנו נטייה לשכוח שהם בסך הכל אזרחים ישראלים יהודים רגילים. לחרדי יקחו בדיוק שעתיים לגלח את הזקן והפאות שלו, לשים חולצת טי ולנסוע לתל אביב, והוא יכול להפסיק להיות חרדי.
חרדיות היא בעצם נורמה חברתית, דפוסי התנהגות, דפוסי לבוש ואמונה. האדם, ואנחנו נוטים לשכוח זאת, הוא יצור חופשי, ויכול להתנער מכל אלו בכל עת שיחפוץ. לכן אני נוטה לקחת בערבון מוגבל את ההצהרות של חרדים שהם יהיו בעתיד הרוב במדינה. כי אדם שנולד חרדי לא חייב גם למות חרדי. מה שאי אפשר לומר על ערבי, שלא משנה כמה פעמים הוא ייתגלח ויחליף בגדים, הוא עדיין ישאר ערבי, או על אישה. מניסיוני העשיר בתנועה הקיבוצית מערכות אינדוקטרינציה, אימתניות ככל שיהיו, הן בעלות כח מוגבל בלבד על הצעירים, במיוחד במציאות חברתית משתנה במהירות.

חרדי לשעבר

ההנחה הזו, כאילו החרדים הם גוף מונוליטי שלא נתון לשינוי נוחה לכולם: לחילונים נוח יותר לשנוא אותם כך. לחרדים זה מחמיא לחשוב שילדיהם ילכו בדיוק בדרכם, ושהחברה השמרנית שבנו תשאר לנצח, וככה הם יכולים להשוות את מתנגדיהם לאנטישמים וצוררים למיניהם, למרות שהביקורת היא לא על יהדותם. גם על התנועה הקיבוצית בזמנו נמתחה ביקורת רחבה ביותר סביב נושא האונס בשומרת. הקיבוצניקים טענו להגנתם שמדובר במקרה יוצא דופן, ושהאנסים לא מייצגים את כל התנועה הקיבוצית. הם כמובן צדקו, אך באופן חלקי בלבד.כי באמת הייתה בעיה של השתקת מקרים דומים בקיבוצים לאורך שנים.

בהקשרים של הדרת נשים, ההתנגדות לחרדים, כקבוצה שמנהיגיה לא טורחים להתנער מהתופעה במקרה הטוב ומעודדים אותה במקרה הרע, היא סופר לגיטימית, עד שיתנערו מאותם חלקים ויפעלו לביעור הנגע. אותם כללים, אגב חלים גם על מתנחלים ותופעת הפוגרומים המכונים בלשון מכובסת "תג מחיר".

שוב חזקת הגיל הרך עולה על סדר היום, ושוב אני חלוק על אנשים (ובעיקר נשים) שאני נוטה תמיד להסכים איתם.

הפעם זה עצוב במיוחד, כשמירב מיכאלי – כותבת שאני בדרך כלל מאוד מעריך – מפרסמת באתר 'הארץ' טור דעה שהוא פשוט עירוב של שקרים\טעויות ושל הכפשות גסות.

הטענה המרכזית של מיכאלי היא שבביטול חזקת הגיל הרך תומכים רק ארגוני גברים קיצוניים, שלא מעוניינים בקשר משמעותי עם ילדיהם, אלא רק בפגיעה קשה ככל האפשר בנשותיהם, גם אם בדרך הם דורסים את הילדים. כדי לבסס את הטענה השקרית הזו, מיכאלי לא מהססת להשתמש בשורה ארוכה של חצאי אמיתות, אי דיוקים ושקרים גסים.

בואו נראה:

המשמורת שמדובר בה היא רק מקום המגורים העיקרי; משמורת משפטית יש לשני ההורים באותה המידה בכל מקרה

אבל דיברנו על טיפול בילדים, וטיפול בילדים – כמו שאמרו בצדק דורות של פמיניסטיות – זה לא עניין של 'זמן איכות' אלא של 'זמן כמות'. כדי להיות הורה משמעותי, צריך להיות עם הילד הרבה זמן. העובדה שאתה יכול להחליט לאיזה בית ספר הוא ילך לא משמעותית כאן.

ובכל מקרה, הסדרי הראייה הנהוגים בישראל הם מהרחבים בעולם

פשוט שקר. ביותר ויותר מדינות עוברים למשמורת משותפת, שבה יש איזון בין כמות הטיפול של שני ההורים, והמושג האנכרוניסטי של 'הסדרי ראייה' הולך ונעלם מן העולם.

כשיש הסכמה בין ההורים אין כלל בעיה. משמורת להורה אחד אינה מונעת מההורה האחר לראות את ילדיו ככל שיחפוץ.

נכון, לא רלוונטי. כשיש הסכמה בין ההורים חזקת הגיל הרך בכלל לא נכנסת לפעולה

בעניין דמי המזונות, נתוני הביטוח הלאומי מראים כי מאז 1972 שילמה המדינה 4.1 מיליארד (!) שקל דמי מזונות במקום גברים שלא שילמו מזונות שנפסקו להם.

וזה רלוונטי כי?

בכל המדינות שבהן בוטלה חזקת הגיל הרך קרה אותו הדבר: רוב הילדות והילדים נשארו בחזקת האם, אבל במזונות פחותים, המקשים מאוד על הקיום היום יומי ועל תנאים נאותים לילדים.

פשוט לא נכון.

החלוקה השוויונית-כביכול וההתעלמות מכך שנשים הן ההורה המטפל העיקרי הופכות שוב את עבודת הנשים לשקופה ומחזירה אותן להיות עבד-חינם.

לא, מה שיהפוך נשים להיות עבד-חינם הוא ביסוס ההנחה שרק הן מוכשרות לטיפול בילדים, ושהן מוכשרות רק לטיפול בילדים. זה מה שעושה חזקת הגיל הרך.

המאבק על חזקת הגיל הרך מתחולל היום במדינות רבות, ובכולן ארגוני הגברים הנאבקים לביטולה הם קומץ לא מייצג של גברים, שאינם בוחלים בהכפשות של נשות אקדמיה בעלות שם בינלאומי, באיומים על פעילות בארגוני נשים, בשקרים לתקשורת ולציבור ובלחצים על המערכת הפוליטית והמקצועית.

שוב, פשוט טעות (שלא לומר הטעיה, שלא לומר שקר).חזקת הגיל הרך היא הסדר די יחודי לישראל, ולכן לא יכול להיות שהמאבק מתחולל במדינות רבות. ובכל מקרה, בכל המדינות ששמות דגש על חקיקה תומכת שוויון מגדרי – משבדיה עד ארה"ב – משמורת משותפת היא ההסדר המועדף, בין אם החוק קובע אותו כברירת מחדל, או שיש עידוד משמעותי של משפחות לאמץ אותו.

הגברים האלה אינם נאבקים על שוויון בחופשת הלידה, בימי היעדרות ממקום העבודה לטיפול בילדים, בשעות עבודה גמישות. בעודם נשואים, חלוקת התפקידים המסורתית הולמת אותם מאוד דווקא.

יו, איזה קטע, את המאבק למען שוויון בחופשת הלידה אני דווקא מכיר לא רע (וגם על שעות עבודה גמישות שמעתי לא מעט). מוזר, בשם מירב מיכאלי לא נתקלתי באף אחד מהדיונים שנוגעים בכך.

זה חלק מתגובת-הנגד על ההתקדמות של הנשים, היותן בעלות זכויות אדם. עד לפני מאה שנה המערכת המשפטית לא דנה כלל במשמורת ילדים; הם היו פשוט שייכים לגבר. המאבק שהגברים האלה מנהלים הוא על הבעלות הזאת, על האשה, הילדים והכסף.

המשפט הזה היה יכול להיות נכון לחלוטין, אם הוא היה מתייחס לחזקת הגיל הרך. אבל הוא מתייחס למאבק לביטולה. חזקת הגיל הרך מכילה בדיוק את ההנחה השובינסיטית ביותר: שנשים הן היחידות שיכולות לטפל בילדים.

המאבק הברוטלי של ארגוני הגברים הביא להקמת ועדת שניט, הבוחנת את חזקת הגיל הרך ותגיש את מסקנותיה לשר המשפטים בתוך כמה ימים. אך סמלי הוא, שהוועדה מורכבת מרוב של גברים, כולל היו"ר.

בועדה יש 12 חברים, 6 גברים ו-6 נשים. אופס.

דעת המיעוט בה הציעה לעבור לחזקת ההורה המטפל; המלצה הוגנת, המזמינה כל גבר לקחת חצי לפחות מעמדת ההורה המטפל בתוך הנישואים, ולהמשיך להחזיק בה גם אחריהם.

זוהי המלצה מאוד הוגנת, אם אנחנו מניחים שחלוקת העבודה במשק הבית נקבעת רק על פי בחירתם של בני הזוג, ואין לגורמים חברתיים, תרבותיים, סוציאליזטוריים, מבניים, כלכליים ועוד השפעה. מצד שני, אם אנחנו מקבלים את ההנחה הזו, אפשר לסגור את התנועה הפמיניסטית וללכת הביתה: הגענו לשוויון!

שאלת חזקת הגיל הרך היא מורכבת. מחד, מתן הזדמנות שווה להורים לטפל בילדיהם היא תנאי הכרחי לקיומו של שוויון במשפחה; מאידך, הדין המשפחתי הישראלי הוא כל כך לא שוויוני, שלקיחת ההגנה היחידה על נשים היא בעייתית. צריך למצוא את הדרך לאפשר להורים חלוקת אחריות הורית שוויונית לאחר הגירושין, בלי לערער עוד את מעמדן של נשים בתהליך הגירושין.

אבל הדרך היא לא קידוש חזקת הגיל הרך כאיזו אמת אובייקטיבית, שצריך להיזהר ממנה. חזקת הגיל הרך צריכה להיתפס בתור מה שהיא: רע, שיתכן שהוא הכרחי.

ובטח שהדרך היא לא שקרים והטעיות.