ההמשך של הפרדוקס הוא, שכמעט אף אחד לא עושה באמת מחקר שכזה. פה ושם יש ספרי ניהול פופולריים על איך לנהל ישיבות ביעילות. אבל הם ממש נדחקים לקצה המדף בגלל עשרות ספרי הניהול האחרים שמדברים על…כל דבר אחר שאתם יכולים לחשוב עליו, חוץ מישיבות. גם בעולם האקדמי, הישיבה, זו שתופסת לעתים את מרבית זמנם של העובדים, כמעט ולא נחקרה, ורק עכשיו מתחילים ניצנים של מחקר על הנושא, ויש המון מה לחקור והמון שאלות מעניינות. למעשה, הנושא הזה כל כך מעניין שבהתחלה חשבתי לעשות על זה את עבודת הדוקטורט שלי. קראתי המון (כלומר די מעט, בערך את כל מה שנכתב על ישיבות מבחינה אקדמית בתחום שלי, וגם כמה ספרים פופולריים רלוונטיים), חשבתי הרבה. כתבתי על כך עבודה סמינריונית (למעשה שתיים), ואף התחלתי לכתוב הצעת מחקר, אבל הנסיבות הובילו אותי בסופו של דבר לחקור משהו אחר. בינתיים. כל כך מעט אנחנו יודעים על ישיבות, ששמחתי (והופתעתי) לראות שכתבת עת אקדמי רציני הקדיש לנושא גליון מיוחד, ומיד רצתי לקרוא את המאמרים.

בעצם, בעקיפין, כותבים הרבה על ישיבות. למשל יש המון מחקר על קבלת החלטות בארגונים. ואיפה מקבלים החלטות בארגונים? בישיבות, כמובן. יש גם המון מחקר על שיתוף וניהול ידע, על למידה, על עזרה הדדית. ואיפה כל הדברים האלה קורים? בחלקם הגדול, בישיבות עבודה. יש המון מחקר על ניהול פרוייקטים. ראיתם פעם מנהלי פרוייקט שאין להם ישיבה שבועית, או יומית, לצרכי עדכון וניהול שוטפים? יש מחקר על ניהול משאבי אנוש, על הערכת עובדים, על תרבות ארגונית. כל הדברים האלה קורים בישיבות. ולמרות זאת, כשמדברים על כל הנ”ל שוכחים (או מזניחים) את הישיבה עצמה. את הארוע המרכזי ביותר שבו קורה המעשה הארגוני והניהולי. ברשימה הזו אני רוצה להציג שלוש פרספקטיבות הנוגעות לתפקידן וחשיבותן של ישיבות בארגונים. בכוונה אני אמנע מדיון בשאלות כמו “מה הופך ישיבות למועילות”, או “איך צריך לנהל ישיבות”. אני מאמין שכדי לעשות משהו באופן מיטבי צריך קודם כל להבין את מקומו ותפקידו בתוך המכלול.

הישיבה היא טקס.
טקסים הם ארועים חברתיים חוזרים הנעשים על פי כללים מסויימים וברורים, ואשר יש להם חשיבות סמלית לקבוצה המבצעת אותם (ארגון, מדינה, קהילה וכו’). יש מחקר נרחב על חשיבותם של טקסים, וסוציולוגים רבים וחשובים (למשל גופמן וקולינס) מראים שמלבד הטקסים הגדולים שאנחנו מכירים (חגים דתיים, ימי זכרון, וכו’), החיים שלנו מורכבים משרשראות ארוכות של טקסים יומיומיים שמהווים שלד לחיים החברתיים. תפקידם של טקסים קשור להבניית זהות קבוצתית, תחושת שייכות וקביעת גבולות, יצירת סולידריות ושיתוף. טקסים מוצלחים בדרך כלל מעוררים בנו אנרגיות ומוטיבציה לעשיה ועוד. בהקשר זה, ישיבות הן טקס המבהיר “מי בפנים ומי בחוץ” (למשל מחצין את מידת המחויבות של אדם לפרוייקט), מנחיל אלמנטים של תרבות ארגונית (בהקשר הזה אני נזכר בניתוח המבריק של גדעון קונדה בספרו “מהנדסים תרבות” על תפקיד הישיבות בהנחלת התרבות הארגונית. מי שלא קרא את הספר – מומלץ מאד). כשהישיבה מוצלחת היא מייצרת תחושה של מוטיבציה, שייכות ואחדות, אבל גם כשהיא לא, היא מבהירה את הסיטואציה הארגונית שבתוכה נעשית העבודה.

הישיבה הופכת עבודה למציאות.
החזון של אחת החברות שעבדתי בהן בעבר התחיל ב”Be, and be recognized as the…”. הניסוח הזהו מדגיש את החשיבה של “אם לא ראו אותך עושה את זה, זה כאילו לא עשית”. בעבודה יש בהחלט עניין של “ניהול תדמית” (impression management), אבל יש גם משהו עמוק הרבה יותר. אם אף אחד לא יודע מה עשית, אף אחד לא ישתמש בזה, אף אחד לא ידע להפנות אנשים אחרים לתוצרים שלך או למומחיות שלך. אף אחד לא יבקש הסברים, וכו’. כדי שלעבודה שלך יהיה ערך בארגון מודרני זה לא מספיק שעשית את העבודה, אלא צריך שאנשים סביבך ידעו שהעבודה שעשית נעשתה (ושהיא נעשתה על ידך), ושסיימת את חלקך (למשל, לצורך תאום/אינטגרציה). חשוב שלא רק המנהל שלך ידע את זה אלא גם אנשים מסביבך. למשל, יש מחקר רב שידיעת “מי יודע מה” בארגון (מה שקרוי transactive memory system בעגה המקצועית) היא קריטית להצלחת הארגון (כתבתי על זה קצת כאן). במילים אחרות, העבודה שלך נשלמת והופכת למציאות ארגונית רק כאשר מדברים עליה – וזה קורה בישיבות. גם הפן הניהולי הוא כזה. כשמנהל רוצה להשיג מטרה זה לא מספיק לחלק אותה למשימות ולתת לכל אדם משימה מתאימה בלי לספר לאף אחד. חייבים לכנס את כל העובדים הרלוונטיים, לספר על המטרה, לספר על מה מתוכנן לעשות ובאיזה מסגרת ארגונית זה נעשה, וכו’. הישיבה הופכת את המטרה/תוכנית למציאות של הארגון. רשימת משימות המחולקת באופן אישי לעובדים, לא תשיג את האפקט הזה.

הישיבה מייצרת הבנה משותפת
הבנה זה לא בהכרח הסכמה. הבנה גם לא מסתכמת בזה ששני אנשים (או יותר) יודעים את אותם דברים. מן הסתם, בישיבות עבודה המון עובדות וידע עוברים מצד לצד. אבל סתם ידע אפשר להעביר בדרכים אחרות. ישיבות מאפשרות יצירת הבנה או ידיעה משותפת. ב”ידיעה משותפת” אינני מתכוון לכך שכולם יודעים את אותו דבר, אלא גם שכולם יודעים שכולם יודעים את אותם הדברים, ושכולם יודעים שכולם יודעים שכולם יודעים את הדברים, וכן הלאה. כדי להבהיר מה החשיבות של “לדעת שמישהו יודע שמישהו יודע משהו”, הנה סיפור/חידה:

במסגרת פעילות של פיתוח צוותים בארגון, נכנסים שני אנשים לחדר הפעילות. המפעיל שם לכל אחד כובע לבן על הראש. כל אחד רואה את הכובע של חברו, אך לא את של עצמו. המפעיל מספר שלכל אחד יש כובע בצבע לבן או אדום, ושאסור להם לדבר זה עם זה או לרמוז אחד לשני את צבע הכובע שהוא רואה. אם מישהו בטוח ב100% שהוא חובש כובע לבן, עליו לצאת מהחדר. מה יקרה?

חולפות כמה דקות, ואף אחד מהמשתתפים אינו יוצא. המפעיל נכנס שוב לחדר, וספק נוזף ספק מחייך למשתתפים ואומר להם: “מה אתכם, לפחות לאחד מכם יש כובע לבן. תחשבו שוב, ואחזור עוד שתי דקות לבדוק אתכם”. בזמן שהמשתתפים חושבים, חישבו אתם האם המפעיל סיפק להם מידע שהמשתתפים לא ידעו? ובכן, שניהם ראו, כל אחד על חברו, כובע לבן. לכן שניהם בעצם כבר ידעו שלפחות לאחד מהם יש כובע לבן. לכאורה, לפחות, המפעיל לא חידש דבר.

“נו…?”, אומר המפעיל שנכנס חזרה לחדר אחרי שתי דקות. שני המשתתפים שותקים, והמפעיל אומר, “אחזור, אם כך, עוד שתי דקות”. המפעיל יוצא. ורגע אחר כך…. גם שני המשתתפים יוצאים מהחדר ואומרים בבטחון גמור שיש להם כובע לבן. למה? איך הם ידעו? מי סיפק להם את האינפורמציה? מתי?

הזרע נטמן באמירה הטריוויאלית, לכאורה, של המפעיל, על כך שיש לפחות כובע לבן אחד. משתתף א’ ראה כובע לבן על חברו, ואמר שמזה אי אפשר להסיק כלום. אבל אז אחרי שגם משתתף ב’ לא יצא, משתתף א’ חשב בערך כך:”אם יש לי כובע אדום, אזי המשתתף השני רואה רק אדום. אבל הוא יודע שצריך להיות לבן, ולכן היה יכול להסיק כבר קודם שיש לו כובע לבן ולצאת. הוא לא עשה זאת, ולכן האפשרות היחידה היא שגם לי יש כובע לבן.” באותו אופן, גם משתתף ב’ מסיק שיש לו כובע לבן. הלב של הטיעון הזה הוא האמירה “אבל הוא יודע שצריך להיות לבן”. משתתף א’ משתמש בכך שהוא יודע שמשתתף ב’ יודע שיש לפחות כובע לבן אחד. ומי סיפק לו את האינפורמציה הזו? נכון, המפעיל, באמירתו הטריוויאלית לכאורה.

מה שהפך את האמירה הטריוויאלית למכרעת הוא לא המידע שהיה טמון בה, אלא האופן שבו היא נאמרה – באופן ברור מול כל המשתתפים, וכך כולם יכולים לא רק לדעת את התוכן, אלא גם לדעת שכולם יודעים את אותו תוכן, ולהסתמך על כך. וגם לדעת שכולם יודעים שכולם יודעים את התוכן, ואולי אף להסתמך על כך. מבחינה מתמטית אפשר להראות שכל “שלב” נוסף בשרשרת “אני יודע שהוא יודע שאני יודע שהוא יודע וכו’…” באמת מוסיף אינפורמציה אמיתית שתשפיע בסופו של דבר על התנהגות וקבלת ההחלטות של המשתתפים. יש כמובן גרסאות רבות של סיפור הזה שכוללות הרבה יותר משני אנשים, וכוללות לא רק כובעים, אבל בכולן יש מוטיב קבוע של פריט מידע טריוויאלי שהופך חשוב לא בגלל תוכנו אלא בגלל שכולם יודעים שכולם יודעים שכולם יודעים…עד אינסוף… את תוכנו.

לידע מסוג זה קוראים ידע משותף, ויש מחקר רב על חשיבותו בהקשרים של תורת המשחקים וכלכלה. לאחרונה שמעתי על מחקר שהצליח להראות שלשלב השלישי של “אני יודע שהוא יודע שאני יודע…” יש השפעה חשובה, התנהגותית, על קבלת החלטות בארגונים (המחקר טרם פורסם, לתקציר של הרצאה שניתנה על בסיס המחקר הזה ראו כאן) – כלומר יש ראיות התנהגותיות לכך שידע משותף (או לפחות קירוב שלו) הוא אכן חשוב במציאות ולא רק במודל. איך ולמה כל זה קשור לישיבות?

ידע משותף קשור לישיבות כי תקשורת סינכרונית בה כולם (או קבוצה גדולה) נוכחים היא תנאי הכרחי ליצירת ידע משותף. אי אפשר לייצר ידע משותף בסדרה ארוכה של שיחות אחד על אחד, וגם לא בהתגודדות של כמה אנשים בקצה המסדרון. להעביר אינפורמציה בהחלט אפשר, אבל לא ליצור ידע משותף. כמובן שבמציאות לא צריך את כל אינסוף השלבים של הידע המשותף, ולכן לא בהכרח צריך תמיד שכל העובדים יהיו נוכחים בכל ישיבה. אבל ככל שישנם יותר נוכחים, וכשיש יותר “הצלבות” בין נוכחים של ישיבות שונות, כך גדלה מידת השיתופיות של הידע בארגון.

צריך לזכור שידע משותף הוא לא בהכרח הסכמה (למרות שתחת הנחות תאורטיות שלא אכנס אליהם, ישראל אומן הוכיח שידיעה משותפת חייבת להוביל להסכמה, ועל כך גם קיבל פרס נובל - ראו כאן), אבל ידע משותף אומר למשל, שזה לא רק שאדם א’ אינו מסכים עם אדם ב’, אלא גם שאדם א’ יודע מדוע אדם ב’ לא מסכים איתו, ולכן יכול לכלכל את צעדיו כך שיווצרו פחות קונפליקטים אשר עשויים להזיק לארגון, ואולי גם לצפות פעולות של אדם ב’ ולהתכונן אליהן. כמובן שגם אדם ב’ יכול לעשות זאת, ולא רק זאת, אלא אדם א’ יודע שאדם ב’ יכול לעשות זאת ולהיערך גם לכך, וכו’.

לפעמים אי הסכמות בישיבות הופכות לדו שיח של חרשים, בו כל צד מתחפר בעמדתו. מצבים כאלה מעצבנים במיוחד, שכן הם נתפסים כבזבוז זמן. דרך הפריזמה של “ידע משותף” ניתן להבין שיח חרשים כתהליך, מתיש לפעמים, של יצירת ידע משותף סביב נקודת אי ההסכמה. במודלים מתמטיים “נקיים” אפשר ממש להנדס דוגמאות של שני שחקנים ה”מתווכחים” על ההסתברות שמאורע מסויים יקרה, ושמהלך ה”ויכוח” הזה כל צד חוזר שוב ושוב על הערכת ההסתברות שכבר הצהיר עליה קודם. אבל מתחת לפני השטח, כל חזרה כזו מוסיפה אינפורמציה, כך שבסופו של דבר שיח החרשים מסתיים בהסכמה ברגע שאי-ההסכמה הפכה לידע משותף.

לסיכום, כן, בהחלט, ישיבות יכולות להיות דבר מעצבן. בייחוד אם נוצרים בהן מצבים של שיח חרשים לא פרודוקטיבי (לפחות לכאורה), וזה לא כל כך נדיר. אבל עכשיו אולי אתם מעט יותר משוכנעים שאפילו לשיח חרשים כזה עשויה להיות תועלת. תפקידן של ישיבות, כאמור, הוא בין השאר ליצור הבנה משותפת של חברי הארגון את הארגון. מעבר לרמה הקוגניטיבית של ההבנה הזו, הישיבה הופכת מעשים לדיבורים, ואלה הופכים את מה שעשינו למציאות (עבורנו, עבור חברינו לעבודה, המנהלים והלקוחות), בבחינת מילים יוצרות מציאות. ומעל לכל אלה יש לישיבות תפקיד מעצב, טקסי, של הארגון. השלד שסביבו קורים דברים בארגון ואשר שומר על יציבותו, אולי אפילו יותר מהמבנה הארגוני הפורמלי והגדרות התפקידים השונות. אלה התפקידים של הישיבה, וכל ישיבה יכולה למלא את התפקידים האלה במידה משתנה של הצלחה ויעילות. אבל בלי ישיבות, כנראה שפשוט אי אפשר.

האמנם?
ווייק מנמק את חשיבותה של מפה כלשהי בשני מישורים עיקריים. הראשון הוא המישור הפסיכולוגי – מפה נותנת תחושת ודאות מסויימת, נותנת מוטיבציה, תקווה, מטפחת תחושת מסוגלות להתמודדות, ולפיכך מביאה לפעולה. הפעולה, כך לפי ווייק, היא המקור לכל הטוב בארגונים, בעצם היא המהות של הארגון. לא ההתלבטות, לא קבלת ההחלטות, לא תכנון, ולא בדיקה. פעולה. ולכן מפה (או כל מקור חיצוני אחר של סמכות/ידע/מוטיבציה) מובילה לפעולה, שמובילה להתארגנות וארגון משאבים והפניית משאבים, שבסופו של דבר מביא לתוצאות.

המישור השני בו מפה עוזרת הוא יצירת תאום. בתנאי אי וודאות (בעולמנו זה אומר, תמיד, אם כי במידה משתנה), לכל אדם בארגון עשויה להיות תפיסה אחרת בנוגע למצב הארגון או הקבוצה, מטרותיה והאמצעים העומדים לרשותה. תפיסות שונות עשויות להביא לכך שמסרים יובנו לא נכון, שמאמצים יתבזבזו לריק, ושיתפתחו קונפליקטים ומאבקי כח בנוגע ל”מי צודק” ו”מה צריך לעשות”. כל אלה מפריעים, כמובן, לפעולה יעילה של ארגונים וקבוצות. לעומת זאת, מפה, לא משנה של מה, מאפשרת יצירת תאום. היא מספקת ייצוג חיצוני/אובייקטיבי של המציאות, ונותנת “אוצר מילים” לחברי הארגון לדבר על המצב, מכריעה בשאלות של “מי צודק”. על סמך הטיעון הזה וויק (ותאורטיקנים אחרים) מפארים את חשיבותם של ארטיפקטים בחיי הארגון: חפצים, תמונות, ושאר סמלים, שמגלמים בתוכם תפיסות ומודלים מנטליים משותפים המאפשרים לחברי הארגון לתאם את פעולתם ולהימנע מבזבוז משאבים.

אבל למרות שני הטיעונים האלה, האינטואיציה הראשונית שלנו היא שמפה לא נכונה צפויה להוביל אותנו למסקנות לא טובות ולמקומות רעים. שני הטיעונים שלעיל הם בעיקרם טיעונים עקיפים: ההצלחה באה בגלל המוטיבציה או בגלל תיאום המאמצים, אבל האם בכוחם של שני תהליכים עקיפים אלה להתגבר על ה”קשר הישיר” שבין מפה לא נכונה ותוצאות גרועות? האם באמת עדיפה כל מפה שהיא על פני התנהלות ללא מפה בכלל? מה זה אומר על תפקידה של המפה? לאחרונה קראתי מאמר שמנסה לבחון את האפקט הישיר של שימוש במפה לא נכונה (בהשוואה ל”אין מפה” ובהשוואה, שלא תפתיע אף אחד, למפה הנכונה) ומנסה להסביר באיזה תנאים עדיפה, באמת, מפה לא נכונה על פני התקדמות ללא מפה בכלל. לא אסקור את כל המאמר מפאת מורכבותו, אבל אנסה להביא את הרעיונות העיקריים העומדים בבסיס הטיעון שהוא מעלה.

צריך לזכור מה השימוש העיקרי של מפה - לענות על השאלה “איפה אנחנו”. תהליך מציאת המיקום כרוך בהתאמת סימנים המגיעים מהסביבה (כאן רואים הר, שם יש נהר), לסימנים הכתובים על המפה, ומתוך כך להבין היכן מקומנו במפה. המפה מייצגת את המציאות, גם זו שאיננו רואים או חשים, ולכן מציאת מיקומנו על המפה מאפשרת, למשל, לחזות מה יקרה אם נעשה כך וכך (למשל, אם נלך 3 קילומטר צפונה). מסיבה זו, מציאת המיקום על המפה חשובה לקבלת החלטות, קביעת תוכניות אסטרטגיות ועוד. את תהליך מציאת המיקום על המפה אפשר לתאר כתהליך של למידה, במיוחד בתנאים של אי וודאות. לכל סימן מהסביבה יכולות להיות פרשנויות רבות, כלומר, הוא יכול להצביע על מיקומים רבים אפשריים. אט אט, עם הצטברות הסימנים אפשר לשפר את ההערכות בנוגע למיקום, שבתורן מנחות את החושים שלנו לחפש מידע מאשר או מפריך שיעזור לנו לשפר שוב את ההערכה, וחוזר חלילה.

יש קשר מעניין בין תהליכי למידה לבין ביצועים (נניח בארגון, או בכלל בחיים). במסגרת ארגונית, מקבלים פידבקים חיוביים ותגמולים על הצלחה, ופידבקים שליליים על כשלון. תהליכי למידה משתמשים בפידבקים האלה כדי לנסות לגרום לנו לשפר את אותם ביצועים. פידבק חיובי גורם לנו לעשות עוד מאותו דבר, ופידבק שלילי יגרום לנו בד”כ לנסות ולשנות מה שאנחנו עושים. אבל, בתנאי אי וודאות, ישנם הרבה False Positives ו False Negatives. כלומר תוצאות שנראות חיוביות למרות שמה שנעשה הוא רע, ותוצאות שנראות שליליות למרות שהפעולות שנעשו היו טובות.

מבחינת הביצועים אנחנו לא כל כך מצטערים על False positives. מה אכפת לנו לקבל מחמאות או גמול כלשהו על דבר שלא התאמצנו לעשות? מנקודת מבט של למידה, לעומת זאת, False positives הם איומים ונוראיים. הם נותנים לנו פידבקים חיוביים על דברים גרועים, ובכך עשויים לעודד או לקבע תפיסות ופעילויות מזיקות. בעוד מנקודת מבט של ביצועים כמות ה False positives אינה משנה (ובמובנים רבים, לא אכפת לנו, ואולי אפילו רצוי שתגדל, ובפרט שנקבל תגמול טוב), עבור תהליכי למידה חשוב לשמור את רמת הfalse Positives נמוכה ככל האפשר.

איך זה קשור למפות וניווט? בואו נשווה בין ניווט ללא מפה וניווט עם מפה שגויה. ניווט ללא מפה משמעו נקיטת פעילות אקראית, או כזו שאינה מעוגנת בתפיסה ברורה של המציאות. אסטרטגיה של נסיון וטעיה. היא יכולה להוביל לתוצאות טובות ותוצאות רעות, אבל גם אלה וגם אלה, יגיעו בד”כ במקרה. מה שאומר בפרט שאין שום דרך למנוע או להגביל False Positives. לעומת זאת, שימוש במפה שגויה יביא לעתים לתוצאות גרועות (ואפשר לטעון שהעתים האלו מזומנות מאד מפאת השגיאות שבמפה), אבל הוא יקטין את מספר המקרים בהם מקבלים תוצאה חיובית שאינה מוצדקת. המפה השגויה תתגלה מהר מאד כשגויה, תתרחש למידה, והמפה תתחלף במפה אחרת, שגויה קצת פחות. מה שחשוב הוא שהקטנת מספר התוצאות החיוביות הלא מוצדקות קטנה, ולכן קצב הלמידה יגבר. בניגוד להתנהגות אקראית בה יש יותר סיכוי לקבל תוצאה חיובית שאיננה מוצדקת, ואשר בהמשך תוליך אותנו שולל.

וזהו האפקט הישיר של מפות שגויות (ביחס ל”אין מפה”) – שיפור הליך הלמידה. עדיף ללמוד כשיש לך מודל של המציאות, גם אם הוא שגוי, מאשר לא להשתמש במודל בכלל. כמובן, שעדיף להשתמש במודל טוב ככל האפשר, אבל בהיעדר מודל טוב, ובהינתן אי וודאות גדולה שצריך להתגבר עליה, כל מודל שהוא בהחלט עדיף על בלי מודל בכלל. ובהחלט, אם אפשר, עדיף להשתמש בכמה מודלים במקביל (יקטין עוד יותר את כמות ההצלחות הלא מוצדקות). אפשר, כמובן לקחת את זה לכיוונים רבים. למשל, תחשבו על יזמות. לפי העקרון של כל מפה תעבוד, בתנאי אי וודאות גדולים, כל תוכנית עסקית (גם כזו שהיא בעליל לא מתאימה) עדיפה על פני היעדר תוכנית כזו. תחשבו על ממשל. לפי העקרון הנ”ל, אזי בסביבות דינמיות ולא וודאיות, כל אידאולוגיה עדיפה על פני פעולה שאינה מונחה על ידי אידאולוגיה סדורה, וכן הלאה… אני כמובן לא מסכים תמיד עם המסקנות האלה, אבל הן מעוררות מחשבה.

אז בפעם הבאה כשאתם יוצאים לטייל ברחבי הלא נודע, קחו אתכם מפה. לא משנה של מה.

הרהורים קצרים על מפות/ מירוסלב הולוב

אלברט סנט-ג’ורג’י, שידע הרבה על מפות,
לפיהן החיים לוקחים מסלול כזה או אחר
סיפר לנו סיפור מהמלחמה
אשר לוקחת את ההיסטוריה במסלול כזה או אחר

הסמל הצעיר של פלוגה הונגרית קטנה באלפים
שלח יחידת סיור אל שממת הקרח
שלג החל לרדת
מיד, יומיים השלג ירד, והיחידה
לא חזרה. הסמל סבל, הוא שלח
את אנשיו שלו אל מותם

אבל ביום השלישי היחידה חזרה
היכן הם היו? איך הם מצאו את דרכם?
כן, הם אמרו. חשבנו עצמנו
אבודים וחיכינו לסוף. אבל אז אחד מאיתנו
מצא מפה בכיס. נרגענו
בנינו מאהל. שרדנו את סופת השלגים, ועם המפה
גילינו את דרכנו
והנה אנחנו כאן

הסמל שאל את המפה המופלאה
ובחן אותה מקרוב. זו לא היתה מפה של האלפים
אלא של הפירנאים

להתראות עכשיו.

אם אתם חושבים שכן, נפלתם לפח הכשל האקולוגי. להגנתכם תוכלו לטעון (ובצדק) שהשאלה לא היתה מנוסחת במדוייק. אז למענכם הנה ניסוח מדוייק: אם אני אבחר באופן אקראי ישראלי אחד וצרפתי אחד, מה ההסתברות שהצרפתי מזהם את הסביבה יותר מהישראלי? עכשיו ברור שאני שואל שאלה על פרטים בקבוצה בעוד שהנתונים שהיו לי היו נתונים כלליים על הקבוצה ככלל, ועם כל ההקדמה שנתתי אתם כבר מבינים שאי אפשר לדעת כלום על ההסתברות שהצרפתי מזהם יותר או פחות מהישראלי, למרות שבסה”כ צרפת מזהמת את הסביבה יותר מישראל.

לטובת שנים וחצי הקוראים שאולי עוד לא מבינים למה אי אפשר להסיק מהכלל אל הפרט, נוסיף דוגמא מספרית. נניח שיש 10 צרפתים בסה”כ. 7 מהם תורמים 2 טון פד”ח כל אחד, ועוד 3 מהם תורמים 16 טון פד”ח כל אחד – בסה”כ 62 טון פד”ח וממוצע של 6.2 טון פד”ח לאדם. לעומת זאת, לצורך הדוגמא, יש רק 6 ישראלים, 3 מהם תורמים 4 טון פד”ח ועוד 3 תורמים 7 טון פד”ח ומביאים את הממוצא ל 5.5 טון פד”ח לאדם. עכשיו תבחרו ישראלי וצרפתי באקראי. לא משנה איזה ישראלי בחרתם, יש סיכוי של 70% שהצרפתי שבחרתם מזהם פחות מהישראלי,כלומר הסיכוי שצרפתי יזהם יותר מישראלי היא 30% בלבד, בניגוד אולי לאינטואיציה הראשונית. כמובן שאפשר היה “להנדס” דוגמא הפוכה.

אהה.. תגידו. אבל ההתפלגות של הצרפתים המזהמים נראית נורא מוזרה, עם ערכים יוצאי דופן. כן, כן, כן… בדיוק! זו הסיבה שקוראים לזה “הכשל האקולוגי”. התפלגות היא תכונה של הקבוצה כולה, ולא של אף פרט בתוכה. והסיבה שלא ניתן להסיק מהכלל אל הפרט היא כי לא יודעים מהי ההתפלגות. בהיעדר תכונות חשובות של הסביבה, לא ניתן להסיק על פרטים בתוכה מנתונים כלליים. התעלמות מה”אקולוגיה” של הקבוצות גורמת הסקת מסקנות שגויה על פרטים בקבוצות האלה.

אבל למה זה חשוב? כי אתם קורבנות של הכשל הזה כמעט כל יום. קחו כמעט כל מוסף כלכלי, כל כתבה שנותנת לכם נתונים השוואתיים (למשל, אחוזי גיוס לפי ערים, אחוזי זכאות לבגרות, נתוני תמ”ג או הכנסה מחולקים לקטגוריות כאלה ואחרות ועוד…) ותראו איך גורמים לכם להסיק דברים בסגנון “אנשים משכילים מרוויחים יותר” מנתונים שמראים שהשכר הממוצע בקרב המשכילים גבוה מהשכר הממוצע בקרב המשכילים פחות. הם לא מספרים לכם כלום על ההתפלגות. בד”כ הם גם לא יודעים מהי (הלמ”ס, למשל, מדווח על ההכנסה הממוצעת באופן סדיר, אבל לא מדווח על ההכנסה החציונית שהיא אינדיקטור חשוב לידיעת ההתפלגות, שלא לדבר על אינדיקטורים חשובים אחרים). והמסקנות – עשויות להיות שגויות. וזה חשוב, כי על סמך מסקנות כאלה מקבלים החלטות, קובעים מדיניות, מחלקים תקציבים, משפיעים על דעת הקהל, ועוד.

לכשל האקולוגי יש בן-זוג מעניין הרבה יותר: הסקת מסקנות על הכלל מתוך נתונים פרטניים. קוראים לו כשל ההרכבה. לחובבי כדורגל, פרוייקט ה”גלקטיקוס” (קבוצה המורכבת מהמון שחקנים כוכבים) הוא דוגמא נהדרת לכשל הזה (רמז: הרבה פעמים זה לא עובד והקבוצה לא מגיעה להישגים). אבל בעצם הראיתי כבר דוגמא אחרת, מעניינת יותר וטריוויאלית פחות, של הכשל ברשימה קודמת. אז סיפרתי על פקידי בנק סלחנים ו”מעגלי פינות” מול בנקאים קשוחים. המחקר שהתייחסתי אליו גילה שביצועיהם של פקידי בנק סלחנים טובים יותר מחבריהם הקשוחים. האם לאור ממצא זה כדאי לבנקים להכשיר את כל פקידיהם להיות סלחנים יותר? המחקר הראה שלא. ברמת הכלל – קבוצות גדולות של פקידים סלחנים לא יותר טובות מקבוצות גדולות של קשוחים. יותר מזה, המחקר בדק יותר לעומק וטען שיתרונם של הסלחנים נוצר (או בא לידי ביטוי) רק אם בסביבתם יש מספיק קשוחים. וזה ממצא מרתק, כי הוא מדבר על ההתפלגות של תכונה מסויימת בקבוצה כסיבה להצלחה (או כשלון), במקרה הזה של פרט. וזהו ממצא אקולוגי במהותו. האקולוגיה מהווה סיבה לאפקטים מסויימים, ולא רק תוצאה של תהליכים. תיכף ארחיב על החשיבות של זה, אבל לפני כן עוד דוגמא, חשובה אבל היפותטית.

תקחו את “הגביע הקדוש” של לימודי פסיכולוגיה ארגונית – הקשר בין שביעות רצון של עובדים לבין ביצועיהם בעבודה. עשרות אלפי מחקרים (בלי הגזמה) נעשו כדי לבדוק את הקשר הזה: האם עובדים שמרוצים בעבודה נותנים תפוקה גדולה יותר? בשורה התחתונה, יש בעניין חילוקי דעות, הן תאורטיים (למשל, ייתכן שדווקא תפוקה גבוהה גורמת לעובד להיות מרוצה, ולא להיפך. ואולי יש גורם שלישי שמגביר גם את התפוקה וגם את שביעות הרצון, וכו’), והן אמפיריים (הממצאים לא חד משמעיים). אבל נניח לרגע שיש קשר כזה. האם מזה ניתן להסיק שביצועיו של ארגון שרבים מעובדיו שבעי רצון יצליח יותר מארגון בו יש פחות עובדים מרוצים? האינטואיציה רוצה להגיד שכן, נו ברור, אם הרבה עובדים מרוצים, אז הרבה עובדים נותנים תפוקה רבה יותר, ולכן הארגון יצליח. ואכן, מנהלי משאבי האנוש מציעים חדשות לבקרים ימי גיבוש, ושיפור “תנאי שירות” כדי להגביר את שביעות הרצון של כולם. אבל אם הגעתם עד כאן, אתם מבינים שהתשובה לא כל כך פשוטה, ושהכללה כזו צריך לבדוק. אפשר להעלות טיעוני נגד. למשל, יש מחקר רב שמראה שתחושות רבות שלנו (וביניהן שביעות רצון) נובעות מהשוואה שלנו לסביבה. אם נראה לי שהתנאים שלי טובים יותר משל האנשים סביבי אהיה שבע רצון, ואם אראה שלאחרים טוב יותר ארגיש מקופח, בלי קשר למה שיש לי. אם זה נכון, מה יקרה בארגון שבו כולם שבעי רצון? ייתכן שאף אחד לא יהיה מרוצה בגלל אפקט ההשוואה, או במילים אחרות, ההשפעה של שביעות רצון (על התפוקה) תפחת דווקא, וכשנשקלל את הביצועים של כולם לא בטוח שנראה את השיפור המקווה. פה ושם שומעים על תופעות כאלה, אבל באופן מפתיע אין אף מחקר (!) שבדק את האפקט האקולוגי של שביעות רצון. אף אחד לא בדק אם הקשר בין שביעות רצון לביצועים מושפע ממספר האנשים המרוצים בארגון. הניחוש שלי שיש קשר כזה ושהקשר הזה שלילי. כלומר ככל שיש יותר אנשים מרוצים מסביב, ההשפעה של שביעות הרצון שלי על הביצועים שלי נחלשת מאד.

כל הדוגמאות שנתתי, הן לכשל האקולוגי והן לכשל ההרכבה, הם מקרים פרטיים של בעייה גדולה יותר – הגישור בין רמת ה”מיקרו” לרמת ה”מאקרו”. רוב מדעי החברה מתמודדים עם הבעיה. מצד אחד יש אנשים ומנסים ללמוד ולהבין את התנהגותם, ומצד שני יש את המכלול החברתי, השוק, המשק, הארגון – כולם מורכבים מאנשים, אבל עושה רושם שהגורמים המשפיעים עליהם הם שונים, כי הם פועלים כמכלול. כתבתי קצת על שאלת עצם קיומן וזהותן של ישויות גדולות שכאלה בפוסט שדן בטור דה פרנס, אז שאלתי אם לדבוקת הרוכבים יש “חיים” משל עצמה. ביום-יום אנחנו לא מוטרדים בשאלות זהות שכאלה. המשק קיים, כי יש בו ריבית ואינפלציה. החברה קיימת, כי יש בה מעמדות ואי שיוויון, והארגון קיים כי לרובנו אחד כזה משלם משכורת (או דמי אבטלה, או מלגה). וכך מדעי החברה מיטלטלים בין הנסיון להבין בני אדם (מיקרו) לבין הנסיון להבין את החברה או המשק או השוק כמכלול.

מה שחסר, ורק בשנים האחרונות מתחיל להתהוות, הוא הבנה של הקשר בין שתי הרמות האלה. נכון, כבר לפני 40 שנים ויותר נעשו נסיונות (למשל בכלכלה) לנסות לתאר את רמת המאקרו כאוסף של הרבה הרבה “סוכני מיקרו” שפועלים זה לצד זה באינטראקציה, כלומר להראות שהמאקרו הוא בעצם הכללה של המיקרו לקנה מידה גדול יותר. הניסיון הרדוקציוניסטי הזה כשל. המתודולוגיה שעמדה מאחורי הנסיון, האינדיבידואליזם המתודולוגי, זו שגרסה שהמכניזם הסיבתי שמניע תופעות מאקרו נמצא ברמת המיקרו, ספגה ביקורות קשות גם אמפיריות וגם פילוסופיות/תאורטיות (למרות שלדעתי עוד לא נאמרה המילה האחרונה בהיבט הזה). אבל בשנים האחרונות מתחילים להתבצע יותר ויותר מחקרים שמנסים למצוא קשרי גומלין בין הרמות השונות. מתחילים לפתח תאוריות (בינתיים בקנה מידה קטן יחסית) על האופן בו המיקרו משפיע על המאקרו ולהיפך, ומתחילים לבדוק השפעות הדדיות.

אחד הכיוונים היותר מבטיחים, בעיני, הוא בדיקת האפשרות שלהתפלגות של תכונה מסויימת באוכלוסייה מסויימת יש השפעה על האפקט שיש לתכונה עצמה. במלים אחרות, המשמעות של תכונה נקבעת לא רק מהתכונה עצמה אלא מהתפלגותה באוכלוסייה. זהו האפקט האקולוגי שדיברתי עליו קודם. ברוב המחקר הקיים מסתכלים על התפלגויות כתוצאה של תהליכים. למשל בתחום של ניהול איכות, בודקים את התפלגות המוצרים הפגומים כפונקציה של מרכיבים מסויימים בתהליך. מעט מאד מחקר (וברמה התאורטית, מעט מאד תאוריה) נעשה על היכולת של התפלגות להוות סיבה למשהו. זה עשוי לא להפתיע כמה ביולוגים מבין הקוראים (אחרי הכל, לא במקרה קוראים לזה אפקט “אקולוגי”), אבל זה בהחלט חידוש במדעי החברה. במובנים מסויימים, גם מחקר הדוקטורט שלי נופל לקטגוריה הזו של גישור בין המאקרו למיקרו באמצעות חקירת ההתפלגות כסיבה, אז הנושא הזה בהחלט קרוב לליבי, אבל על כך אולי אכתוב ברשימה אחרת.

ברור שלא. במחקרים בפסיכולוגיה יש מחקר רב שמראה שההשפעה שיש לתמריצים על התנהגות היא מוגבלת, ולא רק זה, לפעמים ההשפעה היא הפוכה לכוונה. במחקר הזה מדברים על גורמים אחרים – הוגנות, הזדהות, הנאה/הנעה פנימית ממניעים פסיכולוגיים כאלה ואחרים, ועוד – שמשפיעים על ההתנהגות שלנו. למשל, מחקרים מראים שתמריצים עבור ביצועים עובדים טוב יותר עבור עבודות פיזיות ורוטיניות, אבל אין להם כמעט השפעה על עבודות הקשורות לעיבוד מידע וקבלת החלטות. מנהלים לא משפרים לא ביצועיהם אם משלמים להם יותר בונוס, וגם לא מתכנתים. אבל עובדי פס יצור דווקא כן. עשרות מחקרים מראים שמתן תמריץ חיצוני פוגע ביצירתיות (לדיון פופולרי בעניין אפשר כאן, ובהרצאת TED המקושרת). הראיות לבעייתיות של גישת תמריצים תמורת ביצועים מצטברות. כמובן לא כולן שליליות, אבל הן מצביעות על כך שהקשר בין תמריצים להתנהגות לא כל כך ברור וחד משמעי.

למרות כל הראיות האלה, הגישה הסופר-רציונלית לחיים בתרבות המערבית, זו ששמה במרכז את התועלת, וגורסת שאפשר להשפיע על התועלת באמצעות תמריצים חיצוניים, עדיין “שולטת”, בעיקר כשמדובר במדיניות כלכלית. לכן שמחתי לקרוא היום מאמר בjournal of economic perspectives, כתב עת כלכלי מכובד, שדן בכשלים של גישת התמריצים גם מנקודת מבט כלכלית. המאמר סוקר מחקרים רבים בכלכלה שמביאים ראיות, ומצביעים על הסברים אפשריים לכך שתמריצים לא עובדים תמיד, ולפעמים משיגים מטרות הפוכות לכוונתם המקורית.

קחו למשל גן ילדים. לקראת סוף היום, בערך ב1:30 ההורים באים לקחת את הילדים הביתה. חלק מההורים מאחרים לפעמים, מה שמעמיס מאד על הצוות. בתחילת השנה חתמו ההורים על “חוזה” ובו הם מתחייבים, בין השאר, לקחת את הילדים בזמן. האם זה מקטין את כמות המאחרים? אולי בקצת. אז הגננת מחליטה באיזשהו שהוא שלב להודיע שכל הורה שמאחר משלם קנס על איחור. כ10 שקלים לכל חצי שעה איחור. הנה לכם תמריץ שלילי, איך הוא ישפיע על מידת איחור ההורים?

ובכן, הלכו אורי גניזי ואלדו רוסטיצ’יני ובדקו. הראיות היו מפתיעות ומאירות עיניים. הקנס גרם להורים לאחר יותר. איך זה יכול להיות? הבעיה עם קנסות (ועם תמריצים כלשהם) היא שחוץ ממחיר שהם מציבים (כלומר משפיעים על התועלת של האנשים), הם גם מעבירים אינפורמציה. במקרה של הגן, אם הורה חשב, לפני כניסת הקנס לתוקף, “מהו באמת הנזק שגורם איחור?”, אולי הוא חשב על המאמץ של הגננת, אולי הוא חשש מכך שילדו יישאר ללא השגחה כלל, באופן כללי אותו הורה חש אי וודאות בנוגע להשלכות האיחור, וזה גרם לו לנסות לא לאחר. ברגע שנודע לו שבסה”כ מדובר על 10 שקלים, אז וואלה, אין לו בשביל מה להזדרז עם כוס הקפה בסיום ארוחת הצהריים. אם הוא או היא מרוויחים יותר מ20 שקלים לשעה, זה אפילו עשוי להיות רווחי עבורם להישאר בעבודה עוד קצת, על חשבון ילדם שבגן. הקנס סיפק להורים אינפורמציה וגרם להפחתת אי- הוודאות והחשש.

כמובן שמדיניות קנסות גרועה כל כך צריך לשנות מיד. אפשר כמובן להגדיל את הקנס, אולי 200 שקלים יגרמו להורים לוותר על כוס הקפה. זה באמת יכול לעבוד, אבל זה עשוי להיתפס כלא הוגן, איחורים קטנים הם כורח המציאות – פקקים, שיחות טלפון בלתי צפויות ועוד כהנה תקלות. אחרי הכל, באמת לא נגרם נזק רב כל כך לגננת מאיחור סביר. אז במקום להגדיל את הקנס, מבטלים את הקנס. נחזיר את המצב לקדמותו. אופס… כבר אי אפשר. מסתבר שגם אחרי ביטול הקנס, ההורים ממשיכים לאחר. המידע (על “מחירו האמיתי” של האיחור) כבר הועבר. אי הוודאות נעלמה. אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור.

הלקח הוא חשוב. תמריצים משנים את האופן שבו אנחנו תופסים משימות, ולכן יש להם השפעות ארוכות טווח (שכדאי לשקול אותן היטב לפני יישום מדיניות תמריץ כלשהי), מעבר לשינוי ההתנהגות המקומי. לפעמים תמריץ יעבוד בטווח הקצר (למשל, אם תשלם לילדך דמי כיס על כל ספר שיקרא, בשביל לעודד אותו לקרוא), אבל יגרום נזק בעתיד הארוך (פעולת הקריאה תיתפס כפעולה לא מהנה ומעשירה, ולכן ברגע שההורה יפסיק לשלם, הילד יפסיק לקרוא).

שינוי התפיסה הזה עובד לא רק בדרך של העברת אינפורמציה (על מידת החשיבות של המשימה, או מידת האתגר שבה וכו’), אלא גם משטח את התפיסה מתפיסה רב ממדית לתפיסה חד ממדית. אם אותו הורה בגן שקל לפני כן מגוון שיקולים בנוגע לאיחור – התנהגות הגננת והעול שמוטל עליה עקב האיחור, המוסכמה של הגעה בזמן, גורל הילד, וכו’ – הכנסת ה”קנס” למערכת ממקדת את שיקול הדעת בדבר אחר, חד מימדי: גובה הקנס. זה כמובן טוב מנקודת מבט רציונלית. בני אדם “רציונלים” אמורים לקבל החלטות בשיקול דעת, ושיקול הדעת הזה אמור לשקלל בדרך זו או אחרת את כל השיקולים, לשים אותם על סקאלה אחת, חד מימדית, ולבסוף להחליט על פיה מה עדיף. אבל המציאות, היא כרגיל מורכבת, והטרנספורמציה החד מימדית הזו עלולה להזיק.

למשל, ליחסי אמון ונורמות חברתיות. אם ההורה והגננת מסכימים על שעת הגעה (בין אם בע”פ או על ידי חתימה על חוזה) נוצר ביניהם סוג של מחוייבות הדדית חברתית. אמון ששני הצדדים יבצעו את חלקם בהסכם. מימוש ההסכם קם ונופל על עצמת ההשפעה שיש לאמון הזה על קביעת ההתנהגות שלנו. הצבת “קנס” (או תמריץ) לביצוע ההסכם, מקטינה את הצורך באמון הזה. מקטינה את הצורך בערבות הדדית כזו או אחרת. מקטינה את ההסתמכות על נורמות חברתיות. התמריצים מייצרים לנו אשליה שאיננו צריכים את כל הנ”ל, כיוון שאחרים ימלאו את חלקם (וגם אנחנו) כי “כדאי” להם (אחרת הם יקבלו קנס), ולא כי יש בהן אמון, ואמון הוא סוג של מחוייבות.

לא בכדי אחד מהסעיפים במאמר שקראתי נקרא “Incentives Can Break Social Norms of Trust”, וסעיף אחר דן ב “Incentives Frame Social Interactions and Affect Social Norms”. בשני הסעיפים האלה המחברים סוקרים ראיות ממספר מחקרים שמראים שאנשים מפרידים בין סיטואציות “חברתיות” לסיטואציות “כלכליות”. בסיטואציות כלכלית הם מגלים פחות התנהגויות של שיתוף פעולה, נכונות לעזור ומחוייבות הדדית, אלא אם כן ניתן תמריץ מיוחד לפעולות כאלה. לעומת זאת, בסיטואציות חברתיות אותם אנשים מגלים הרבה יותר מאותן התנהגויות, ללא תמריץ כלשהו. יותר מכך, מסתבר שברגע שמוסיפים תמריץ (או קנס) באופן רשמי, אז אנשים נוטים לתפוס את הסיטואציה (ולכן להתנהג) באופן כלכלי, ולכן מאבדים את כל התכונות הטובות של נורמות חברתיות.

במובן מסויים אני חושב שהנקודה האחרונה היא לב ליבו של המאבק ה”חברתי-כלכלי” שקם עלינו בקיץ האחרון. אני חושב שההתרעמות היא לא נגד שיטה כלכלית כזו או אחרת. היא בעצם נגד הכלכליזציה של החברה, או יותר נכון, נגד תוצאותיה. תוצאותיה הם בדיוק כפי שמתואר למעלה – היעלמות נורמות חברתיות של הוגנות ואמון. קחו למשל את עניין מחירי השכירות. שמענו לא מעט שהבעיה של מחירי הדירות נובעות מפערים של היצע וביקוש. אבל עיון בנתונים מגלה תמונה אחרת. שכר הדירה היה יציב במשך שנים (בין 2003 ל2008 כמעט לא היתה עליה בשכר הדירה הממוצע באף ישוב בארץ), ואז הגיע קפיצה אדירה של 10-20% בשנה, כל שנה. זו לא בעיה של היצע וביקוש. מחסור בדירות לא נוצר באופן פתאומי, וגם עליה בביקוש. מה שגרם לזינוק במחירי הדירות היה משהו אחר – כניסת דירות להשקעה. בעקבות המשבר הכלכלי של 2007 הריבית ירדה פלאים, המניות ירדו פלאים, ולא היה שום אפיק השקעה טוב באופק. מצד שני קל היה לקחת משכנתא. מה עושים? קונים דירות. להשקעה.

אבל ברגע שדירה הופכת להיות עסק כלכלי, למטרת רווח, כללי המשחק משתנים. תקראו את זה. זה לא רק עליית מחירי הדירות, זה עליית רף החוצפה וחוסר הרגישות. ולמה אפשר לעשות את זה? כי זה רק עסקים. ובעסקים אין רגשות ואין הגינות ואין נורמות חברתיות, ואין אמון. אם אפשר לעשות עוד קצת רווח, אז למה לא? אז משקיעי הדירות גילו את הכח שלהם. הם לא היו זקוקים לכסף (לפני כן הוא ישב כנראה בקרן נאמנות שהפסיקה להיות כדאית), הם רצו רווחים (כדי לפצות על הפסדי המשבר), והם יכלו לקבל אותם על ידי יצירת מחסור מלאכותי (אם יש הרבה משקיעי דירות, ואם הם משאירים אותן ריקות, ולו לשבועות ספורים, נוצר מחסור, ואז אפשר להעלות מחיר), ובדרך הם שכחו הכל. בעיקר כמה כללי הגינות בסיסיים. כי זה רק עסקים.

וזה בעיני מה שהביא למחאה החברתית-כלכלית. היעלמות ההגינות הבסיסית בעסקי היום יום מול האזרח. רשתות שיווק, משכירי דירות, חברות סלולריות, כולם “עושים עסקים” וההגינות והאמון נדחקו לטובת מבצעי הנחות וקנסות יציאה ושאר תמריצים. וכשהחסמים האלה נעלמו, המחיר הרקיע שחקים, והיחס התדרדר. עד שקמה צעקה. מה שמעניין הוא שזה לא היה צריך להפתיע אף אחד. למשל בפוסט הזה, נידונה בהרחבה הסוגיה הזו – הכלכלנים הבינו את חשיבות ההוגנות בשוק העבודה. ואכן, שוק העבודה הוא שוק שבצידו האחד (לפחות) נמצא האדם הפשוט, זה שלא עושה עסקאות כלכליות, אלא עובד לפרנסתו (ולכן אי אפשר להתעלם מההוגנות והאמון). אבל זה נכון בעוד מקומות כמובן. מצד שני, אותו בלוגר, שהוא גם כלכלן, פרסם פוסט לרגל המחאה בו הוא מצביע על הבעיות (לדעתו): מערכת ציבורית מנופחת, מבנה שוק ריכוזי, שיטת ממשל בעייתית. אפשר להתווכח על הניתוח, אבל כדאי לשים לב – מערכת, מבנה, שיטה. אין שם אנשים. ובעיני זה לב הבעיה. במקום אנשים יש תמריצים ורווחים ושורות תחתונות, אבל מה שחסר בעצם זה הוגנות. לא צריך הרבה יותר מזה.

המלחין גוסטב מאהלר, שהשנה מלאו 100 שנים למותו, ידוע בעיקר בגלל היצירות הסימפוניות המונומנטליות שלו. יצירות מורכבות, ושפה מוזיקלית עשירה בניואנסים. מאהלר היה גם חובב טבע, ובחופשות הקיץ שלו, שרובן הוקדשו לעבודת ההלחנה בבקתת עץ מבודדת בהרי האלפים, היה יוצא לטיולים רבים בהרים. טיולים למיטיבי לכת, ואולי אף טיולים למיטיבי שמיעה. באחת הפעמים ביקש מאהלר מידיד שהלך עימו לעצור ולהקשיב. ציוצי ציפורים, פעמונים של פרות הרועות על המדרונות, כל אחד מצלצל בגובה שונה, בקצב שונה. ללא תיאום. מאהלר מיד הצהיר שזהו ה”קונטרפונקט של הטבע”, מוזיקה נשגבת מאין כמותה המשמשת לו השראה. ואכן ביצירות רבות של מאהלר מבוססות על או נותנות ביטוי לגורמים מהטבע (למשל הסימפוניה השלישית או השיר הזה).

(more…)

צריך לזכור, ה”טור” הוא לא תחרות אינדיבידואלית (למרות שיש לו זוכה יחיד בכל קטגוריה במירוץ). זו גם לא תחרות קבוצתית (למרות שהמתחרים הם חברים באחת מ-22 קבוצות, וכל קבוצה שולחת 9 רוכבים האמורים לעזור זה לזה במהלך התחרות, ולמלא תפקידים מגוונים). זו תחרות מורכבת, שבה מצד אחד רוכבים (גם כאלה מקבוצות שונות) חייבים גם לשתף פעולה אחד עם השני ובו בזמן להתחרות אחד בשני, על מנת לסיים אותה (וחלקם, אף לזכות באחת או יותר הקטגוריות). הצורך המתמיד בשיתוף פעולה, גם עם המתחרים שלך, הופך את ה”דבוקה” לגוף בעל מאפיינים חברתיים – נורמות, מבנה, סדר, חלוקת תפקידים, וכמובן אנשים שחורגים מכל הנ”ל, מנצלים את הנ”ל לטובתם ותורמים יותר או פחות את חלקם. הכל נעשה תוך השקעת מאמץ פיזי רב. לא אכנס יותר מדי לעומק מדוע המצב הזה נוצר, רק אציין ששני רוכבי אופניים הרוכבים בשיתוף פעולה יכולים לרכב כ”קבוצה” הרבה יותר מהר ולמשך זמן רב יותר מאשר כל אחד מהם בנפרד. לשם כך עליהם לשתף פעולה (להתחלף בסדר הרכיבה מדי פעם, אבל לרכוב בקצב מתואם, על מנת להגן אחד על השני מפני התנגדות האוויר והרוח). ברגע ששיתוף הפעולה יישבר, שני הרוכבים ייפגעו. תכפילו את הצורך הבסיסי הזה בשיתוף פעולה ב-190 רוכבים, תוסיפו צרכים אחרים (אוכל, שתיה, טיפול בבעיות טכניות וביולוגיות וכו’) ותתחילו לקבל מושג כמה מורכב הוא מרוץ האופניים. הדוקטורט שלי עוסק בדרכים בהם פרטים מסויימים בהקשר קבוצתי תורמים לקבוצה כולה או לפרטים אחרים בה (תוך התמקדות בתרומה לא ישירה), ולכן הסיטואציה של ה”טור” מרתקת אותי גם ברמה האקדמית.

מה שמשך את עיני השנה, לפחות בתחילת התחרות, היתה התייחסות הפרשנים (בטלוויזיה, באינטרנט) לדבוקה. “הדבוקה הרעבה משיגה את הבורח”, “הדבוקה מחכה…”, וכו’. כולם מתייחסים לדבוקה כאילו הוא גוף עם רצונות, כוונות, או לכל הפחות מישהו שמנהל אותו ומחליט מה עושים. ואני תהיתי למה מתכוונים כשאומרים משהו כמו “הדבוקה רוצה להשיג את הבורחים”. האם לדבוקה יש רצונות? האם יש לה חיים משל עצמה? האם הדבוקה היא יותר מסך הרוכבים בה? טוב. זו לא שאלה ספורטיבית, זו כבר שאלה בסוציולוגיה, אבל יש לה השלכות ספורטיביות – אם נניח לרגע שלדבוקה יש אכן חיים משל עצמה, האם שינוי קטן בהרכבה ישנה ת אופן התנהגותה? ואם כן, האם רוכבים, או קבוצות של רוכבים, יכולים לנצל זאת על מנת להגדיל את סיכוייהם לנצח בתחרות?

נחזור לסוציולוגיה. אפשרות אחת להבין את הביטוי “הדבוקה הרעבה…” הוא לחשוב שמדובר בהתייחסות מטאפורית בלבד לדבוקה (בלי לחשוב שמדובר בישות בעלת קיום עצמאי). במיוחד כשמוסיפים את התואר “רעב”, כשמדובר בסה”כ על השגת רוכב אחר (למרות שמי שרואה דבוקת רוכבים משיגה רוכב, לא יכול שלא לחשוב על הדימוי של אוכל כאילו הדבוקה אוכלת את הרוכב שנעלם לתוכה). אפשרות אחרת היא להבין את ההתייחסות לדבוקה כאל “קיצור” או שם קוד. להגיד “הדבוקה מחכה לרוכבים אחרי התאונה” זו דרך מקוצרת לומר שהרבה רוכבים מחכים, כל אחד מסיבותיו שלו, לרוכבים אחרים. לפי הפרשנות הזו, אין ישות שהיא “הדבוקה”, אבל התייחסות אליה היא דרך קצרה לתאר התנהגות של רוכבים רבים. אפשרות נוספת, היא להכיר בקיומה של הדבוקה כישות, אבל לא לייחס לה ערך מעבר לסכום “מרכיביה”. הדבוקה אכן קיימת, ומייצרת תבניות התנהגות סדורות שמצדיקות את ההתייחסות אליה כקבוצה, אבל לא ניתן להתייחס “לרצונות” שלה או ל”כוונות” שלה. על פי גישה זו הדבוקה איננה יותר מסכום מרכיביה, ולומר “הדבוקה רוצה” משמעו לפעמים ש”כל הרוכבים בה רוצים”. אולי רק רוב הרוכבים? אולי רק “המנהל”? או גוף אחר שמקבל החלטות עבור הדבוקה, שמיד, כאיש אחד, תלך ותוציא את הכוונות האלה לפועל?

אני מאמין באפשרות אחרת – לא רק שהדבוקה היא ישות בפני עצמה, היא גם עולה על סכום מרכיביה. במלים אחרות, היא עשויה להשפיע על הרוכבים בה, יותר מאשר הרוכבים בה משפיעים עליה. כבר מעל 100 שנה סוציולוגים מנסים לשכנע (חלקם בהצלחה) בקיומן של עובדות “חברתיות”, שהן מעבר למרכיבים האינדיבידואליים. אחד הראשונים שבהם היה אמיל דורקהיים. הוא חקר (בין השאר) התאבדויות – לכאורה ההחלטה הכי אינדיבידואלית שיכולה להיות – וגילה ששום הסבר פסיכולוגי אינדיבידואלי (שהיה ידוע בסוף המאה ה-19) לא מסביר תבניות ושינויים בנתונים על התאבדויות. הוא גם פסל השפעות של עוד גורמים (כמו הבדלים גאוגרפיים, וכו’), והסיק בסופו של דבר שאין מנוס אלא להכיר ב”עובדות חברתיות” כגורמים היכולים להשפיע על התנהגות אנשים. גורמים חברתיים יכולים להיות מעמד חברתי, נורמות, אמונה דתית, וכו’ – דברים אבסטרקטים לחלוטין שאין להם שום קיום אובייקטיבי וגם אין להם עדות “ממקור ראשון” (למשל, לרצונות שלנו גם אין קיום אובייקטיבי, אבל אנחנו יכולים להעיד עליהם, ולכן “הם קיימים”), אבל אין מנוס מלהכיר בכך שהם יכולים להיות סיבה, אמיתית ומוחשית, להתנהגות.

תאורטיקן אחר, אנתוני גידנס, התייחס ליחסי הגומלין בין אותן “עובדות חברתיות” או “מבנה חברתי” לבין אופן הפעולה של פרטים בתוך החברה. מצד אחד הוא לא התלהב מהטיעונים של”מבנה חברתי” יש קיום מעבר לפעולות של פרטים המרכיבים את המבנה. אבל הוא שם לב לסימטריה בלתי נמנעת, לדעתו, בין המבנה החברתי לבין המרכיבים האינדיבידואליים שלו: מצד אחד, פעולותיהם של פרטים הן כאלה ש”משחזרות” (ויש שיאמרו “יוצרות”) את המבנה החברתי (או את התחושה שלנו שהוא קיים ומשפיע), ובו בעת, המבנה החברתי מגביל ומכתיב ומכוון את התנהגותנו. אנחנו מקבלים מרות של מנהלים כי הם מוגדרים ככאלה. אבל באותו זמן קבלת המרות היא זו שהופכת אותם למנהלים. גם ב”טור” זכינו השנה לדוגמא לכך: תומא ווקלר, רוכב ותיק וטוב, אך מעולם לא כזה שהצליח לטפס היטב קטעים הרריים, ולכן מעולם לא היה מועמד רציני לניצחון, הצליח בשלב מוקדם של התחרות לזכות ב”חולצה הצהובה” (הסמל שמציין את המוביל בתחרות). מאותו רגע הוא רכב באמת כאילו הוא הטוב בתחרות, והצליח להתמודד עם קטעים הרריים באופן יוצא דופן. החולצה – כלומר אותו סמל חברתי אבסטרקטי - הפכה אותו לטוב הרבה יותר. גידנס טען שלא ניתן לשבור את הסימטריה והדינמיקה הדו צדדית הזו, וטען שמבנה חברתי הוא בו בעת סיבה ותוצאה של פעולות של פרטים בחברה.

הגישה האחרונה אותה אציג, כיוון שהיא חביבה עלי במיוחד, היא “האמבטיה של קולמן” על שמו של הסוציולוג ג’יימס קולמן. על פי גישתו של קולמן, קיימות ישויות “מאקרו” כמו דבוקה, קבוצה, ארגון וכו’, ויש להן חיים משל עצמן. מה שאין ברמת המאקרו הזו זו סיבתיות. המכניזמים הפועלים על ברמת המאקרו כולם נמצאים ברמת המיקרו – האנשים. כדי להסביר את רמת המאקרו, כך לפי קולמן, אנחנו חייבים לרדת לרמת המיקרו ולחשוף את המכניזמים הפועלים ברמה הזו. לא סתם הכינוי של הגישה הזו הוא אינדיבידואליזם מתודולוגי. קולמן מתאר שלושה סוגים של קשרים סיבתיים. קודם כל, גורמי מאקרו למיניהם משפיעים על פרטים בחברה. למשל, מעמד חברתי מסויים גורם לאנשים לרכוש יותר או פחות השכלה. ברמת האדם הבודד פועלים יחסי סיבה ותוצאה – יותר השכלה מוביל, נניח, להרגלי חיים בריאים יותר. ועכשיו מגיע השלב האחרון, שלב האגרגציה: כשהמון אנשים, כל אחד מסיבותיו הוא, מתנהג בריא יותר, נוצרת חברה בריאה יותר (נניח). לכן בסופו של דבר, נראה כאילו מעמד חברתי משפיע על הבריאות, אבל אין מדובר על גרימה ישירה.

את הרעיונות של קולמן, אפשר כמובן להשליך גם על הדבוקה. מצב המאקרו (נניח, קבוצת בריחה) גורמת לכל רוכב לעשות את החשבון לעצמו (ולקבוצתו, לפעמים על ידי הנחיה ברורה של מנהל הקבוצה) מה הוא צריך לעשות, בעקבות זאת כל רוכב יודע לעצמו מה הוא צריך (להגביר או להאט את הקצב, לתפוס מקום בראש הדבוקה או להסתתר בתוכה), ואוסף ההחלטות האינדיבידואליות האלה מייצר את “ההתנהגות של הדבוקה”. מצד אחד אני חושב שזהו תאור טוב של התהליכים. בתוך התאור הזה אחד הצדדים הבעייתיים יותר (והמעניינים יותר, בעיני) הוא דווקא השאלה איך אוסף של הרבה החלטות ברמת הפרט מצטברות יחד לתבנית קבוצתית. איך נולד סדר חברתי ואיך נולדות תבניות? יש על כך לא מעט מחקר, וגם הדוקטורט שלי נמצא בנישה הזו. מצד שני, הנישה הזו בדיוק מעידה על חולשתה של הגישה של קולמן, שיודעת לתחום את החידה המעניינת ולתת לה כותרת, אבל לא לפתור אותה באמת. בהקשר הזה אני מעדיף את גידנס.

אבל הנה אני שוב מוצא את עצמי מדבר על סוציולוגיה. ה”טור” נגמר עוד מעט, וה”כלל” החברתי שהביא את עצמו לידי ביטוי יותר מכל השנה, בשורה האחרונה הוא כלל ה”שניים רבים, השלישי לוקח”. היתה תחרות מרתקת, עם הפתעות ודרמות, רוכבים שעשו הרבה מעבר למה שציפו מהם, תוך טשטוש קווים וזהות בין תחומי רכיבה שונים (מטפסים, “שענים”, מאיצים), ותוך גילויי אנושיות מדהימים, לצד רוכבים שנצמדו לטקטיקה, שלפעמים עבדה נפלא (אנדי שלק בקטע 18, קאבנדיש וקבוצתו, כמעט בכל סיום קטע מישורי, ועוד), ולפעמים הכזיבה בגדול. לא יודע לגבי הדבוקה, אבל לתחרות הזו יש בהחלט חיים משל עצמה. חוויה אנושית וספורטיבית בלתי רגילה. נתראה בשנה הבאה.

אחת התשובות הנפוצות ביותר ששומעים כשמגיעים עם מקרה יוצא דופן היא “אם נלך לקראתך, נצטרך ללכת לקראת כולם”. התשובה מגיעה בוריאציות שונות, ואפילו נשמעת הגיונית, במיוחד אם “ללכת לקראת כולם” היא בעליל אסטרטגיה רעה. אבל זו גם התשובה הגרועה ביותר שאפשר לתת, כי היא מעידה על כך שנותן השירות הרלוונטי לא מזהה שמדובר במקרה יוצא דופן. טיפול במקרה יוצא דופן הוא לא תקדים, ובוודאי שאין צורך ליישר קו עם כולם (שהרי אם היה צורך כזה, אז כמעט לפי הגדרה, לא מדובר במקרה יוצא דופן). ברוב המקרים השימוש בתשובה הזו הוא אמצעי רטורי להתחמקות. נותני שירות נמצאים בד”כ במעמד נמוך בארגון, ויש עליהם לחצים רבים ליישר קו עם נהלים, לרצות את המנהלים. טיפול במקרים יוצאי דופן חושף אותם לביקורת. אמנם טיפול מוצלח עשוי להביא להם תועלת, אבל טיפול לא מוצלח עשוי לגבות מהם מחיר יקר. רבים מעדיפים להתחמק.

לעתים להתחמקות הזו יש טעם. זו דרך קצת עקומה לבוא ולהגיד “סליחה אדוני, המקרה שלך איננו יוצא דופן”. וזה לגיטימי – רק שראוי היה לומר זאת בבהירות ולא על דרך ההתחמקות. אם יש נוהל ברור שמתייחס למכלול הנסיבות של המקרה, בד”כ כדאי לדבוק בו. אבל לפעמים זה פספוס גדול. איך יודעים? מה מגדיר מקרה יוצא דופן? לדעתי הקריטריון העיקרי הוא נדירות, כלומר, על הארגון להגיע למצב שבו, בממוצע, אין צורך להתמודד עם מספר רב של מקרים יוצאי דופן (ביחס לסך המקרים). כל עוד אחוז המקרים המיוחדים לא עלה על, נניח אחוז אחד, מסך המקרים, אין שום סיבה לא להעביר אותו למחלקת טיפול ביוצאי דופן, ולו רק כדי שלא ישתעממו שם במחלקה. אם אחוז המקרים עובר סף מסויים, זה סימן שהגיע הזמן לעדכן את הנהלים, לבחון לעומק מה היו הנסיבות שהביאו ל”יוצאות הדופן” של המקרים, לזהות תבניות חוזרות, ולהתייחס אליהן. פרקטיקות של ניהול תחקירים, ניטור נתונים וכו’ יכולות לעזור, אבל בגדול אפשר גם בלעדיהם, כל עוד המטרה ברורה.

אבל עוד לפני שמשתמשים בכל הכלים הכבדים האלה, אפשר לעשות דברים הרבה יותר פשוטים. שקיפות של נהלים, למשל. אנשים לא אוהבים, בד”כ, לצאת דופן. אם הנהלים ברורים ושקופים ללקוחות, רובם המכריע ישקיע מאמץ מסויים כדי לא לצאת דופן מלכתחילה. גם הוגנות של נהלים עוזרת. יש סוגים רבים של הוגנות (חלוקתית, תהליכית, בין-אישית), שלא כאן המקום לפרט על כולם, אבל בסופו של דבר אם הליכה על פי הנהלים נתפסת כהוגנת, צודקת ולגיטימית, ללקוחות יש פחות מוטיבציה לבקש לחרוג מהנהלים ללא סיבה, שכן לא סביר שיקבלו שם יחס טוב יותר. כמובן, אם יש להם סיבה טובה, אז זה בסדר. הוגנות ושקיפות מקטינים את היקף המקרים יוצאי הדופן שאינם מוצדקים מהנסיבות.

לבסוף, גם מבנה הארגון משפיע על אופן הטיפול במקרים יוצאי דופן. כבר הזכרתי את מקומם של אנשי שירות הלקוחות בארגון (בדרך כלל, בתחתית הסולם). יש לכך השפעה גם על נכונותם ויכולתם לזהות מקרים מיוחדים, וגם על תפיסת ההוגנות של התהליך: אנשים מרגישים רע יותר אם הם חושבים שמי שסירב לבקשתם הוא אדם חסר סמכות, וסירוב מבעל סמכות נתפס כהגון יותר. אם קודם רמזתי לכך שצריכה להיות “מחלקת טיפול במקרים יוצאי דופן” (וכך הוא המצב בהרבה ארגונים גדולים), בהחלט ייתכן שעדיף להעצים את נותני השירות, כלומר לתת סמכות ושיקול דעת, כך שיוכלו לזהות ולטפל בעצמם במקרים יוצאי דופן.

דוגמא להעצמת נותני השירות אפשר למצוא במחקרים (כאן וכאן) של רודריגו קאנאלס שחקר את מערכת המיקרו-מימון במקסיקו - מערכת בנקאית שתפקידה לתת הלוואות לא גדולות לעסקים קטנים. טבען של הלוואות כאלה הוא שהסיכון בהם מאד גבוה, למרות שהסכומים קטנים. הלווים אינם יכולים לספק ערובה להלוואות כאלה, וכשלון העסק שלהם גורם להפסד סכום ההלוואה עבור הבנק. פקידי ההלוואות אחראים לא רק על ההחלטה למי לתת הלוואה ובאיזה סכום, אלא גם (ולעתים בעיקר), על שמירת קשר עם הלווים ומעקב שוטף על החזר ההלוואות. טיבם של עסקים קטנים הוא שהם מושפעים מאד מארועים קטנים – ספק שלא הביא סחורה בזמן, לקוח שאיחר בתשלום, וכו’. כל ארוע כזה עשוי להשפיע על יכולת בעל העסק להחזיר הלוואה. טיבו של שוק ההלוואות הזה שהוא מפוקח ורווי נהלים, על מנת לשמור על שקיפות והגינות של חלוקת הכספים. כיצד מתמודדים פקידי ההלוואות עם התנודתיות של החזרי ההלוואות?

קאנאלס מצא שיש לא מעט פקידים ש”מעגלים פינות” או “מעקמים את החוקים” – מוותרים ללקוחות על תשלום או דוחים תשלומים או מתחשבים בדרך כזו או אחרת בקשיים הספציפיים של הלווים. לעומתם יש פקידים קשוחים יותר הפועלים בדיוק על פי הנהלים. הוא בדק והשווה את הביצועים של הפקידים הקשוחים מול הגמישים (כלומר, בדק כמה הפסדים/רווחים גרמו ההלוואות עליהם היו אחראים אותם פקידים, תוך שהוא מנרמל את המספרים כך שאפשר יהיה להשוות בין פקידים). מסתבר שכשמשווים פקידים ברמה האינדיווידואלית (פקיד מול פקיד), פקידים גמישים טובים הרבה יותר לבנק מאשר פקידים קשוחים. מן הסתם הפקידים הגמישים גם טובים יותר ללקוחות. על פניו עושה רושם שזה win-win situation. האם על הבנקים לחנך את פקידיהם לגלות גמישות?

מסתבר שלא. כשקאנאלס השווה בין ארגונים (כלומר יש כמה ארגונים שנותנים הלוואות, ובכל אחד יש כמה פקידים, ועכשיו בודקים את ביצועי הארגון כולו ואיך הביצוע מושפע מאחוז הפקידים הגמישים שמועסקים בו), התגלתה תמונה אחרת. ארגונים שהעסיקו בעיקר פקידים גמישים הצליחו פחות מארגונים מארגונים שגילו מעט פחות גמישות. זוהי דוגמא לכיוון ההפוך ל”כשל האקולוגי” – תכונות שנכונות ברמת הפרט (נניח שפרטים עם תכונה א’ עדיפים על פרטים עם תכונה ב’), לא תמיד נשמרות כשעוברים ליחידות ניתוח גדולות יותר כמו קבוצות וארגונים (קבוצות שיש בהן יותר תכונה א’ עדיפות על ‘בוצות שיש בהן תכונה ב’) - נושא חשוב שמצדיק פוסט נפרד. הארגונים המצליחים ביותר היו כאלה שהיה בהם איזון מסויים בין פקידים קשוחים לבין פקידים גמישים, וביצועיהם היו טובים יותר הן מארגונים שהיו בעיקר גמישים והן מארגונים שהיו בעיקר קשוחים. קאנאלס הסיק מזה שלגמישות באכיפת נהלים יש אפקט חיובי רק כשברקע יש מערכת שמעניקה משמעות לנהלים על ידי אכיפתם. האנשים הגמישים מצליחים יותר כשלידם יש אנשים קשוחים.

מסתבר שמה שנכון לפרט לא תמיד נכון לכלל ולהיפך. היכולת הזו למצוא את האיזון בין קשיחות לגמישות, בין הגדרת נהלים ברורים לבין יכולת לטפל במקרים יוצאים מהכלל באופן הולם, היא אתגר לא קטן של ארגונים. גם ברמת הפרט מדובר בדילמה לא טריוויאלית – מה הייתם מעדיפים להיות, הטיפוס ה”גמיש” זה שכוחו תלוי בהימצאות “קשוחים” מסביבו, או הטיפוס ה”קשוח” זה שיכולתו להפיק תועלת במצבים משתנים בעלי רמת אי וודאות גבוהה, מוגבלת?

בראש השנה האחרון הכריז הסטטיסטיקאי יוסי לוי בבלוג המצויין שלו על תחרות – תחרות כדור הבדולח (כדאי לכם לקרוא על התחרות בבלוג של יוסי. למשל כאן וכאן). המטרה היתה לחזות ארועים אזוטריים כמו תוצאת גמר היורוליג, מפלס הכנרת ביום מסויים, ערכה של מניית גוגל ביום מסויים וכו’. כל משתתף שלח תחזית לגבי 10 ארועים ולכל תחזית הצמיד המשתתף מספר - “סטיית תקן”, שמייצג את רמת הבטחון שלו בתחזית שנתן. עברה כמעט חצי שנה. הארועים המדוברים קרו, המעטפות נפתחו, והתחזיות נבדקו. קצת נוסחאות אקסל – והופ, התברר שזכיתי בתחרות. זכיתי כי חזיתי? לא בדיוק. בואו אגלה לכם את הסוד.

כפי שקורה בתחרויות רבות, ובחיים בכלל, מה שחשוב לא פחות מלדעת לעשות דברים היטב, זה לדעת איך הצלחה נמדדת (לא תמיד הקורלציה ביניהם גבוהה). לפיכך קראתי היטב ולמדתי את הנוסחה לפיה מחשב יוסי את הניקוד בתחרות. הנוסחה מכילה מרכיב של דיוק בתחזית, ומרכיב שמשקלל את “סטיית התקן” או טווח הבטחון שכל משתתף נותן לתחזיות. אם משתתף טעה בתחזית, אך נשאר בטווח הבטחון שלו, הוא מרוויח קצת ניקוד (מה שעשוי לעודד לתת טווח בטחון גדול). באותו זמן, המשתתף משלם “קנס” שהוא גדול יותר ככל שטווח הבטחון גדול יותר, מה שעשוי לעודד לתת טווח בטחון מצומצם ככל האפשר. קוראים לזה בעברית מדוברת “טריידאוף”.

עכשיו, אין לי מושג איך לחזות את העתיד, וידעתי שעל החלק הזה אין לי שום אפשרות לשלוט (ובאמת, אם מסתכלים אך ורק על מידת הדיוק, אינני זוכה במקום הראשון בתחרות). אבל למצוא נקודה מוצלחת בטריידאוף בנוגע לטווח הבטחון – שם אולי אוכל לעשות משהו חכם. בדיקה קצרה של הנוסחה, שאומתה אחר כך באמצעות סימולציה ממוחשבת, העלתה שטווח הבטחון האופטימלי צריך להיות בערך 20% מתוחלת השגיאה הצפויה (הדבר נכון אך ורק לנוסחא עליה הצהיר יוסי. עבור נוסחאות אחרות, ייתכן שצריך היה לבחור אסטרטגיה אחרת). כמובן שאין לי מושג א-פריורי מה תהיה השגיאה, אבל אני יכול לדעת פחות או יותר מה הטווח הסביר של התוצאות (מאד לא סביר, למשל, שהשכר הממוצע יעלה מעל 10000 ש”ח בטווח הזמן הנתון), ולכן גם את הטווח הסביר של השגיאות (בהינתן ה”התחזית” שלי). אבל מה שחשוב זה העקרון: טווח הבטחון שלי צריך להיות קטן בהרבה (בערך פי 5) ממה שנראה לי סביר. במלים אחרות, אני צריך לשדר הרבה בטחון עצמי בהערכות שלי, גם אם אין לי שום ביסוס לכך. כך עשיתי. וזכיתי. (להגנתי אומר שעוד בפוסט שהכריז על התחרות הגבתי וקראתי למשתתפים לשים לב היטב לשיטת הניקוד כיוון שהיא עשויה להשפיע על אסטרטגיית ההשתתפות שלהם.)

לקח כללי חשוב מאד מהסיפור הוא “דעו את כללי המשחק, ופעלו ביחס אליהם”. אבל לא על זה רציתי לכתוב. אני חושב שגישת “שדרו ופעלו בבטחון מעבר למה שיש לכם” הוא לקח חשוב לא פחות. הוא נכון, כמובן, לנוסחה של יוסי, אבל החיים מזמנים לנו לא מעט מקרים בהם אנחנו צריכים לקבל החלטות בנוגע למצב לא ודאי (בין אם זה העתיד, או אפילו ההווה והעבר כאשר אין לנו אינפורמציה שלמה ומהימנה לגביהם). בהרבה מקרים ההצלחה או הרווח שלנו תלויים ביכולת להיות מדוייקים, ואנחנו נזהרים מטעויות. אבל לפעמים דווקא הזהירות, או טווח הבטחון שאנחנו לוקחים, מזיק לנו. “טווח הבטחון” בהקשר הכללי יותר לא חייב להיות ה”פלוס-מינוס”, הוא יכול, למשל, להתבטא בהססנות – מה שעשוי לגרום לפספוס הזדמנויות או פעולה בתזמון לא נכון. לפעמים טווח הבטחון מתבטא בנקיטת פעולת “פרווה”, רק כדי לבדוק את השטח. אם נטעה לא נפסיד, אבל גם לא נפיק את מה שאפשר היה להשיג בסיטואציה. בחיים אין נוסחאות, וקשה לחשב הנקודה האופטימלית בטריידאוף בין נקיטת משנה זהירות או הליכה בכל הכח בבטחון קדימה. כאמור, אני חושב שלפעול כאילו אתם בטוחים בעצמכם מעבר למה שאתם באמת, זו אסטרטגיה טובה לחיים. לקח מתחרות כדור הבדולח שגם יש לו ביסוס מחקרי: מחקרים מראים שחוללות עצמית – הבטחון של אדם ביכולתו לבצע משימה מסויימת – אכן מנבאים היטב הצלחה בביצוע המשימה.

אבל הקוראים חדי העין שביניכם, מיד שמים לב לסתירה לכאורה בין המסקנה שלעיל לבין ההמלצה שלי בפוסט הקודם על למידה בייזיאנית. שם המלצתי להסתכל על העולם כאילו אתם בטוחים פחות ממה שאתם באמת. המלצתי לכם לתת לכם הזדמנות לגלות שאתם טועים. איך שתי ההמלצות מתיישבות זו עם זו?

בלי שום בעיה, באמת. כשאתם פועלים (או בוחרים בין כיווני פעולה אפשריים) לכו על גישת בטחון היתר, כלומר שדרו בטחון מעבר למה שיש לכם. כשאתם מנסים להבין את העולם שמסביבכם, דמו לעצמכם שההסתברות שאתם טועים גדולה יותר ממה שאתם חושבים. כך תוכלו ללמוד יותר מכל דבר שקורה סביבכם. בהקצנה אפשר לומר: לימדו כאילו אינכם יודעים דבר, פעלו כאילו אתם יודעים הכל. ומיד להוסיף: אל תגזימו. אפילו בנוסחה של יוסי, רמת הבטחון היתה צריכה להיות כ20% מתוחלת השגיאה. לא אפס.

תודה ליוסי לוי על ארגון התחרות. נהניתי ממנה מאד.

האמת, כך הנסיון שלנו מספר לנו, שזה גם לא מאד משנה. גם אם לא בדיוק הבנו מה הילד רוצה לא קרה כלום. אז נתנו לו ארטיק וניל במקום שוקולד, הוא בכה קצת (או הרבה, וזה היה מביך, בדיוק באמצע הרחוב), הסברנו לו (בסבלנות או בלי סבלנות) שזה מה שיש וזהו (או קנינו לו ארטיק שוקולד ואכלנו בעצמנו את הוניל). זה קורה כל הזמן, ומסתבר שילדים גדלים ומתפתחים לא רע גם אם לא מבינים אותם. אנחנו אפילו לפעמים מתבדחים על זה שנשים כסף בצד בשביל הפסיכולוג שיטפל בהם כשיהיו גדולים, אבל באותו זמן צמאים לסיפורים מהורים אחרים כדי לדעת שגם אצלם זה ככה ושזה נורמלי והכל בסדר. ובאמת, הכל בסדר.

האמת, ככה אני חושב, היא שלילדים (גם לתינוקות קטנים) יש אוסף עשיר של חוויות ורצונות ורגשות. שהם תופסים את העולם בצורה כל כך שונה מאיתנו ומרתקת, ושאם מקשיבים להם באמת ובסבלנות אפשר להבין אותם לא רע למרות מגבלות התקשורת. גם אם זה לא ממש חשוב להתפתחות שלהם, הסתכלות על העולם דרך העיניים של ילד היא פרס ראוי לכשעצמו. אחרי הכל, תחשבו כמה כיף זה לגלות דברים חדשים, תחושת ה”אהה” או ה”אאוריקה” כל פעם שמבינים משהו או מתגברים על אתגר חדש שלא הצלחתם קודם. לילדים זה קורה כל הזמן והרבה. קשה לי להאמין שכשקורים כל כך הרבה דברים חדשים ומרתקים מסביב, כל מה שיש לילד להגיד לעולם הוא “אני רעב” או “יש לי קקי”. התפיסה שהצרכים של תינוקות הם פשוטים נוצרה לדעתי בגלל הקושי להבין אותם, ולא להיפך. אז איך אפשר להבין ילדים? אני חושב שקצת הסקה בייזיאנית יכולה לעזור. אבל לפני שאתם מסיקים שאני מקלל אותכם או חושבים שזה מסובך, אני מציע לקרוא הלאה.

נתחיל מהסוף. תומס בייז נולד בתחילת המאה ה-18. קצת אחרי באך, קצת לפני מוצרט. היום הוא ידוע בעיקר בגלל נוסחה הקרויה על שמו – נוסחת בייז – אותה לומד כל תלמיד הסתברות מתחיל - לומד, ובד”כ שוכח. אלא אם כן אתם עוסקים במדעי המחשב (לכם יוקדש פוסט נפרד בקרוב) או בסטטיסטיקה. שאר התחומים העוסקים בניתוח נתונים והסקת מסקנות מהם מסתפקים בסטטיסטיקה מסוג אחר – הפרכת השערות.

הרי כך המדע עובד. כל מי שרוצה לעסוק בחקירה מעמיקה של נתונים, ולהסיק מהם מסקנות עוסק בהעלאת השערות והפרכתן (או אישושן). כך לומדים. העסק די פשוט, לפחות על פניו, מעלים שאלה מסויימת, מסתמכים על כל הידוע עד כה כדי לשער השערות לא טריוויאליות בנוגע לצפוי לקרות, ואז עורכים תצפיות, מודדים, מקבלים טבלת אקסל (או SPSS או STATA, בחרו את התוכנה החביבה עליכם) מלאת מספרים, ובודקים את ההשערות. הסטטיסטיקה מספקת את התשתית לשלב האחרון. יוצאים מאיזה “השערת אפס” (בד”כ השערת האפס היא שהכל אקראי וחסר סדר), ובודקים האם סביר יותר שהנתונים שמדדנו באים מעולם בו השערת האפס נכונה, או מהעולם בו ההשערה האלטרנטיבית שהעלנו שלנו נכונה. מעבר לספק סביר, אנחנו דוחים את השערת האפס, ומבססים את ההשערה האלטרנטיבית. עד הפעם הבאה.

יש שתי בעיות עם הגישה הזו. אחת ידועה מאד ועליה נכתבו הררי מאמרים וביקורות: הסטטיסטיקה של גישת בדיקת ההשערות שואלת את השאלה “אם מתקיימת השערת האפס בעולם, מה ההסתברות לקבל נתונים כמו שקיבלנו?” אם ההסתברות הזו נמוכה מאד (בד”כ מתחת ל5%), אנחנו דוחים את השערת האפס. נשמע סביר, אבל באמת באמת אנחנו מתעניינים בשאלה אחרת: “בהינתן שראינו את מה שראינו ומדדנו את מה שמדדנו, מה ההסתברות שהשערת האפס מתקיימת בעולם?”. תקחו לרגע את הזמן לקרוא את שתי השאלות ולוודא בשביל עצמכם שאתם מבינים שזו לא אותה השאלה. אם אתם מכירים את נוסחת בייז, ההבדל בין שתי השאלות האלה אמור להיראות לכם מוכר. אבל גם אם לא, שימו לב שהשאלה הראשונה מדברת על הסתברות של נתונים בתנאים מסויימים, והשניה מדברת על הסתברות של התנאים עצמם. אם להסתברויות היו “יחידות” כמו לגדלים פיזיקלים, זה היה ברור לגמרי ששתי השאלות מדברות על דברים שונים, ממש כמו ששני סנטימטר ושני קילוגרם הם גדלים שמודדים דברים שאינם ניתנים להשוואה.

הבעייה השניה עם גישת בדיקת ההשערות הסטטיסטית היא שזו לא בהכרח דרך יעילה ללמוד באמצעותה דברים על העולם. ברמה האינטואיטיבית, כדי לדחות השערת אפס צריך לא מעט נתונים ותצפיות, וכל מה שמקבלים בסוף הוא התובנה שההשערה איננה נכונה. כמובן שעם הזמן זה מצטבר לכדי גוף ידע גדול. אבל זה נשמע בזבוז. ילדים, למשל, לא מחכים להרבה נתונים כדי ללמוד. הם לומדים מכל דבר. ילדים לומדים מהר באופן מדהים. הם לומדים שפה מורכבת ממספר כה קטן של דוגמאות (או “נתונים”) שזה היה מדהים אם הם היו עושים את זה באמצעות העלאת השערות ודחייתן/אישושן. אם אני, כחוקר או כסתם אדם סקרן, רוצה ללמוד על העולם ולהבינו, אולי כדאי לחפש תשתית טובה יותר לתהליך כזה של למידה. הסקה בייזיאנית מספקת תשתית שכזו.

איך זה עובד? קודם כל צריך שיהיו לנו אמונות בנוגע למצבים האפשריים של העולם. תזכרו שהשאלה שעונים עליה היא “מה ההסתברות שמצב העולם הוא כזה וכזה בהינתן שרואים כך וכך”, ולכן חייב שיהיה לנו מושג כלשהו, גם אם שגוי ולא מבוסס, לגבי מה הם מצבי העולם האפשריים, ואיך העולם עשוי להתנהג בכל אחד מהם. בנוסף סביר שיהיה לנו קצת ידע על הסבירות היחסית של כל אחד מהמצבים האלה. מאיפה הידע הזה מגיע? מנסיון קודם, מחינוך, כי אמרו לנו, כי קראנו באיזשהו מקום. אל דאגה, גם אם לא יודעים כלום אפשר עדיין להתקדם – זה בדיוק המצב אצל תינוקות. בשלב השני, צופים בעולם ורואים מה באמת קורה. זו יכולה להיות תצפית אחת או מחקר שלם שמייצר אלפי נתונים. זה לא משנה. ואז מגיע השלב הקריטי – מעדכנים את “האמונות” שלנו על סמך התצפיות שערכנו ומקבלים אמונות קצת יותר עדכניות על העולם. נוסחת בייז היא זו שמאפשרת לעבור מאמונה קודמת + תצפית חדשה לאמונה עדכנית יותר, ולכן צורת הלימוד הזו נקראת הסקה בייזיאנית.

מה שיפה בתהליך הזה הוא שאם העולם הוא באמת סדור ועקבי, לאורך זמן, האמונות שלנו יתקרבו ויתכנסו ויתארו את מצב העולם באופן די מדוייק. מה שפחות יפה הוא, שהאמונות ההתחלתיות שלנו עשויות להפריע לנו ולהאט ולעתים אפילו להטות את תהליך הלמידה. ככל שאנחנו מאמינים יותר חזק במשהו, כך יידרשו יותר תצפיות נגדיות כדי לשנות את האמונה הזו (אפשר כמובן לתת ביטוי מתמטי לכל זה, אבל זה לא הכרחי כדי להבין את העקרון הבסיסי). זה בדיוק מה שה”מדע” לא אוהב בגישה הבייזיאנית. הרי המדע אמור להיות אובייקטיבי, לא תלוי באמונות קודמות ולהסתמך אך ורק על תצפיות. רק בשנים האחרונות עולם המחקר המדעי, מסיבות שונות (טכניות ואחרות) מתחיל להבין ולנצל את היתרונות הגלומות בהסקה בייזיאנית (לאנשי מדעי המחשב תפקיד חשוב בתהליך הזה), תוך שהחוקרים מוצאים דרכים לעקוף או למזער את החסרונות של הגישה. אבל נחזור לילדים, ברשותכם.

בד בבד עם השימוש ההולך וגובר בשיטות בייזיאניות, מתגברות גם העדויות שאנשים לומדים על העולם בגישות שתואמות מודלים בייזיאנים. למשל המחקר הזה של צוות חוקרים בראשות אליסון גופניק חקר איך ילדים לומדים יחסי סיבה ותוצאה חדשים – מיומנות חיונית ומורכבת – וגילה שמודל של רשתות בייזיאניות חוזה באופן המדוייק ביותר תוצאות ושלבים של תהליך הלימוד. מחקר אחר בדק כיצד ילדים (וגם מבוגרים) לומדים משמעות של מילים חדשות, וגם כאן נמצא שמודל בייזיאני מסביר היטב תצפיות מניסויים. על פניו זה אולי נראה לא יעיל. כדי להחזיק “אמונה בייזיאנית” צריך לייצג בו זמנית מספר רב של אפשרויות, ולדעת להעריך, בהינתן תצפית חדשה, מה היה מצב העולם תחת כל אחת מהאפשרויות האלה, כאשר עם הזמן (והתצפיות הנוספות) כמות האפשרויות הסבירות יורדת, האפשרויות ה”נכונות” הופכות להיות בולטות ונגישות יותר והאפשרויות הפחות סבירות נעלמות אט אט. ובכל זאת, מתרבות העדויות שזה אכן מה שקורה לנו בראש כשאנחנו לומדים או נתקלים במשהו שאנחנו לא מבינים.

איך כל זה עוזר לנו להבין איך להבין את ילדינו (או ילדים של אחרים)? ראשית, צריך להתייחס לסימנים שמגיעים מילד כסימן שאת משמעותו צריך ללמוד. גם אם זה נשמע סימן מאד ברור כמו “אבא” או “אמא”, לא בטוח שעבור הילד משמעות הסימן היא אותה משמעות שאנחנו מיחסים לסימן. אם נתייחס למשמעות המקובלת אנו עשויים לטעות ולא להבין. תמיד אפשר “להאשים” את הילד באי הבנה שכזו, ובסה”כ זה אפילו נכון. אפשר אפילו לתרץ את אי ההבנות האלה כדבר חשוב, הרי אחרת איך הילד ילמד את המשמעות הנכונה? אבל אפילו אם התירוץ הזה נכון (ואינני חושב שכך הדבר), חייבים להודות שאי הבנה שכזו, היא פספוס של הזדמנות ללמוד להבין את ילדכם.

השלב השני, אחרי שכבר השתכנעתם שצריך ללמוד, הוא לעדכן את האמונות שלכם “כלפי מטה”, להיות פחות בטוחים בנכונות הפרשנות שאתם מייחסים לסימנים מהילד. כפי שאמרתי קודם, למידה בייזיאנית, ככל שאתם בטוחים יותר בנכונות הפרשנות שלכם, כך הסיכוי שלכם ללמוד מהחוויות שלכם נמוך יותר. לא תמיד למידה כזו היא הכרחית או מועילה, אבל התכנסנו כאן כדי להסביר איך להבין את ילדים, ולצורך הזה למידה היא קריטית. חשוב לציין שכשאני אומר תהיו פחות בטוחים בעצמכם, אין הכוונה כאן לבטחון עצמי במובן הרגיל של המילה. הכוונה שלי היא שצריך לתת הסתברות גבוהה יחסית, לפחות באופן מטאפורי, גם לאפשרויות שנראות לכם על סמך נסיונכם בלתי סבירות בעליל. שתקחו בחשבון שיש הסתברות שאתם טועים. במובן מסויים כדי לוותר על רמת הוודאות או הבטחון שלכם באמונות שלכם לצורך למידה צריך דווקא בטחון עצמי (במובן הרגיל) גבוה מאד. אדם חייב להאמין ביכולתו להתמודד עם מצבים לא ברורים ומצבי אי וודאות כדי “להכניס” את עצמו למצב כזה וכדי ללמוד ממנו.

לבסוף, חייבים לזכור שילדים משתנים כל הזמן. מה שהם התכוונו פעם כשהם אמרו “אבא” (או “לא”, או “רוצה”) שונה לעתים קרובות ממה שהם מתכוונים אליו עכשיו. למידה בייזיאנית מתכנסת ל”דבר הנכון” בהנחה שהדבר הנכון הוא קבוע והלומד משתנה. אבל ילדים אינם קבועים, והדרך להתמודד עם זה היא לעדכן את האמונות שלכם כתוצאה ממה שאתם רואים וחווים, ולהקטין את רמת הוודאות שלכם באמונתכם. גם לתהליך הזה יש, כמובן ביטוי מתמטי, וגם אותו אחסוך מכם.

הסוציולוג אריק לייפר (ראו כאן) כינה התנהגות בה כל צד לומד את הצד השני, תוך הימנעות מייחוס משמעות להתנהגות באמצעות מערכת מוסכמות וציפיות ידועה מראש בשם exploratory local action. אני בהחלט חושב שאפשר ללמוד הרבה על עולמם של הילדים אם נוקטים בגישה הזו באינטראקציה איתם. אני חושב שהלוגיקה שעומדת מאחורי הסקה בייזיאנית שופכת אור על תהליכי הלמידה ותפקידן של התנסויות קודמות ומוסכמות חברתיות בתהליך הזה.

שר היער של שוברט. איזה שיר! איזה ביצוע! דיטריך פישר דיסקאו פשוט מדהים כאן. שימו לב לתנועה המינימלית. פישר-דיסקאו מזיז כמעט אך ורק את פיו. מעט תנועות עיניים, עוד פחות מזה תנועות ראש, וזהו. ומזה יוצאת כל כך הרבה דרמה (להשוואה, הנה סרטון עם ג’סי נורמן שזקוקה להרבה יותר מזה בשביל הדרמטיות). כשראיתי את זה לראשונה נדהמתי, הייתי מרותק. זה עורר בי מחשבות על ביצוע מוסיקלי באשר הוא, שהייתי כמובן שמח לחלוק איתכם, אבל לבת שלי היו תוכניות אחרות. חלומות בלהות של משוררים פחות עניינו אותה, מרדפים ביער בלילה סוער, נסיונות פיתוי, פחד, ואב שמגיע לפתח הבית עם ילדו המת לא היו כוס התה שלה, והיא העדיפה לצפות בחלומות בלהות של דובים:

רגע הגילוי שבעצם היא החליפה חלום בלהות אחד באחר שיעשע אותי מאד. מה שעוד היה נחמד הוא שגם המוסיקה של פו הדוב טובה ואיכותית. נכון, נו טוב, אין על שוברט, באמת, אבל גם המוסיקה בסרטים הקלאסיים של דיסני עשויה היטב. לא מזמן זה עלה בשיחת חברים, שבעצם הסרטים של דיסני (הקלאסיים לפחות) נותנים חינוך מוסיקלי די טוב. המוסיקה אמנם קליטה ולהיטית שכזו, אבל יש בה לא מעט רבדים ומורכבויות שמוצאים היום רק לעתים רחוקות במוסיקה פופולרית, ועוד כזו שמיועדת לילדים (לא עוד בייבי מוצרט החד-גוני והמיותר). אחרי מאות האזנות (וצפיות) בסרטי סינדרלה, שלגיה, פו הדוב, ספר הג’ונגל ואחרים, אני חייב לציין המוסיקה שם פשוט טובה, ולעתים קרובות אני מגלה איזה פן נסתר, ציטוט לא טריוויאלי, מעבר הרמוני מרתק ולא צפוי – החבר’ה האלה כתבו מוסיקה עשירה וטובה.

ולסיום עוד קטע מוסיקלי מאותה תקופה. חג שמח.