רוב הרצים שאני מכיר נחשפים לעולם המדרסים בדרך כלל אחרי פציעה שגורמת להם לשבת ולחשוב על סגנון וציוד הריצה שלהם. מעט מאד רצים שאני מכיר (ורצים עם מדרסים) היו מספיק חכמים לחשוב עליהם עוד לפני שהתחילו לרוץ או תוך כדי האימונים, בדרך כלל כי אחד החוקים הכי חשובים בריצה הוא: "אם זה לא שבור, אל תתקן אותו". כך קורה שבדרך כלל אנשים שמגיעים לעשות מדרסים כבר חוו על בשרם מה זה אומר לרוץ בלעדיהם (אצלי זאת הייתה דלקת באכילס) ומי שרץ בלי מדרסים שמח וטוב לו בלעדיהם.

העניין עם מדרסים, כשמגיעים לעשות אותם (במיוחד אם זה תוך כדי התמודדות עם פציעה) מדובר בתהליך ארוך ומבאס: מגיעים למכון או לאדם פרטי, הוא לוקח תבנית של הרגל שלכם (כאן יש כל מיני שיטות, הטבעה או גבס הן הכי נפוצות), שולח אותם לאיש מקצוע שמכין את המדרס, מקבל את המדרס חזרה, שולח אתכם להתרגל אליו קצת ואז אם  צריך חוזרים לעשות תיקונים. אני לא מכיר את המסלול דרך חברות פרטיות, אבל בגדול מדובר בתהליך של בין שבועיים במקרה הטוב לחודש במקרה הפחות טוב (כשבזמן הזה אתם לא רצים, כן?) ויש לכם מדרס. העלות של כל הסיפור הזה היא די גבוהה, גם אם מדובר בהשתתפות של קופות החולים.

קחו את שתי הפסקאות האחרונות ושימו אותן בצד, הן לא רלוונטיות במקרה של המדרסים של Footbalance.

אני מודה שכשהזמינו אותי לבחון את המדרסים הייתי די סקפטי: מדרסים שעושים בהתאמה אישית במקום, בלי לחכות שבועיים ועוד באיכות שאמורה להיות ברמה של מדרסים יוקרתיים בארץ ובמחיר שאני יכול להגדיר אותו בצורה הטובה ביותר כשובר שוק (אני לא כותב כאן בכוונה את המחיר כי טבעם של מחירים להשתנות, אבל באמת מדובר במחיר נמוך מאד, מוזר אפילו לשוק המדרסים בארץ). למה? האנשים של פוטבאלאנס טוענים שהם הגיעו לארץ לשנות את השיטה: מדרסים לכל מקום, לכל סוג פעילות במחירים הגיוניים כדי שמדרסים לא יהפכו להיות נחלתם רק של פצועים או כאלה שחייבים לרוץ איתם, אלא להגיע למצב שכל אחד ירוץ עם מדרס מותאם אישית, פשוט כי זה הכי נכון. אני יכול להתחבר לזה.

המדידה של המדרסים מתבצעת מול מכונה עם מצלמות ואורכת כ-20 דקות (בהערכה גסה) כשבסופן המכונה מוציאה פלט עם ניתוח כף הרגל שלהם מכל מיני אספקטים, את הסיכום הסופי היא שולחת אליכם באופן אוטומטי לאימייל. אל תיבהלו, אצלי מדובר בקריסה – סביר להניח שהרגלים שלכם במצב יותר טוב.

כאמור, לא להיבהל.

אחרי שלב המדידה מגיע שלב בניית המדרס. בניגוד למדרסים קודמים שראיתי, המדרסים של Footbalace בנויים מחתיכה אחת (בלי תוספות והדבקות) והרגע שהם מולבשים על כף הרגל הם מקבלים את הצורה שלה לפי התיקון הנדרש והמכונה נותנת להם את החיזוק הסופי, מה שהופך אותם לקשים מספיק מצד אחד, אבל החומר שממנו הם עשויים הופך אותם גמישים, ככה שהם ממש נראים ומרגישים כמו מדרסי פחמן (Carbon Fiber), רק יותר גמישים וסלחניים עם הרגל.

וזהו. תוך חצי שעה, ארבעים דקות לכל היותר אני כבר בחוץ עם המדרסים ומתחיל את שלב ההסתגלות, ממש כמו בכל מדרס: קודם כל לטייל איתם קצת בבית, לשלב אותם בהדרגה עם המדרסים הישנים ובסופו של דבר להתחיל להתאמן איתם כרגיל. בתור מי שרץ עם מדרסים ממוצעים (לא בליגת ה-2000 שקל) ההבדל בין Footbalance למדרס רגיל מורגש בהתחלה בעיקר בעובי: המדרסים של Footbalance הם פשוט דקים יותר ואם במשך השנים האחרונות הייתי צריך להרגיש טיפה לא נוח עם הנעליים כי המדרס שלי היה טיפה גבוה, ברמת הנוחות האישית המדרס הזה פתר לי הרבה בעיות.

ברמת האימונים, הדרך הכי טובה בעיני לדעת שמדרס עובד הוא שהאימון מרגיש טבעי ואני בכלל לא מרגיש אותו וגם כאן אין לי מילה רעה לומר על Footbalance. ההסתגלות שלי למדרסים היתה מהירה יחסית , המדרס לא פוגע ברמת הרכות\קושי של הנעליים (חדי העין שביניכם יזהו בתמונה את הניו-באלאנס מהביקורת הקודמת) וכמו שזה נראה עכשיו, אחרי מעל חודש וחצי של שימוש אינטנסיבי, יש לי מדרס חדש.

]]> http://gearup.co.il/1418/%d7%9e%d7%93%d7%a8%d7%a1%d7%99-footbalance-%d7%a4%d7%95%d7%98%d7%91%d7%90%d7%9c%d7%90%d7%a0%d7%a1/feed/ 0 http://gearup.co.il/1418/%d7%9e%d7%93%d7%a8%d7%a1%d7%99-footbalance-%d7%a4%d7%95%d7%98%d7%91%d7%90%d7%9c%d7%90%d7%a0%d7%a1/ http://feedproxy.google.com/~r/gearupisrael/~3/Hbe-uAC-M_I/ http://gearup.co.il/1409/new-balance-890-%d7%a0%d7%a2%d7%9c%d7%99-%d7%a8%d7%99%d7%a6%d7%94-%d7%9c%d7%9b%d7%91%d7%99%d7%a9-%d7%a0%d7%99%d7%95-%d7%91%d7%90%d7%9c%d7%90%d7%a0%d7%a1-890/#comments Thu, 24 Nov 2011 07:24:11 +0000 ‫עומר קפלן‬ http://gearup.co.il/?p=1409

מאז שהן יצאו לקראת אמצע 2009, תמיד רציתי להתנסות בנעלי ריצה עם סוליה מה"דור הבא". לכל חברה יש את הטכנולוגיה שלה, נייק הוציאו את LunarGlide, ברוקס הוציאו את ה-DNA ולניו באלאנס יש RevLite. מה שמיוחד בסוליות החדשות הוא החומר שהן עשויות ממנו, מעין חומר מוקצף שנותן ריכוך בזמן הריצה, אבל מספק די התנגדות כדי לייצר מספיק אנרגיה כדי לעזור לגוף במהלך הריצה. הייתרון בחומרים המוקצפים החדשים יחסית הוא היכולת להישאר עמידים לאורך זמן, אבל קלים באופן מפתיע.

נתונים, התרשמות ממבט ראשון ומקרה השרוכים

במבט ראשון, ה-New Balance 890 נראות כמו המשך קלאסי לסדרה החדשה של הנעליים מהסוג החדש: סוליה שעשויה מחומר מוקצף כשהחלק התחתון של הסוליה עשוי גומי (בכל זאת, עמידות) שמחוברת לגפה בלי תפרים. הייתרון של גפה של נעל שמיוצרת בלי תפרים (אם אני לא טועה הדגם הראשון שהשיטה נוסתה עליו היו דווקא נעלי כדורסל) היא היכולת לייצר גפה עמידה יותר לאורך זמן ובניו באלאנס 890, הגפה היא דקה יחסית, במיוחד בחלק העליון והקדמי, מה שיוצר תחושה מאד נעימה בריצה, תכף נגיע גם לזה.

באופן כללי, מילת המפתח וההבטחה הגדולה שמגיעה עם ה-890 של ניו באלאנס היא "קלה יותר". הסוליה המוקצפת, הגפה הדקה והשרוכים הקלים נותנות לנעל משקל של 270 גרם (לעומת 350 גרם ל-Brooks Trance 10 או 292 גרם ל-Vomero של נייק שמיוצר בטכנולוגיה פחות או יותר זהה). אני חייב להודות שבכל פעם שאני מקבל נעליים לבחינה ואומרים לי שהיא נעשתה "בשיתוף עם אתלטים בכירים" אני תמיד מחייך ומהנהן, בעיקר כי מי שבסוף נותן את הטון הם אנשי הפיתוח והשיווק ולא האתלטים, למרות שהם חתומים על הנעל (להוציא, אגב, את הקסקדיה של ברוקס), הטאץ' של האתלטים לדעתי נמצא ב-New Balance 890 דווקא בשרוכים – לא מדובר בשרוכים גדולים ועבים אלא בשרוכים דקים וחזקים שלא יוצרים יותר מדי לחץ על הרגל מצד אחד, אבל גם לא נפרמים בריצה, את זה נורא אהבתי.

מבחינת רוחב, אגב, הנעל מתאימה לדעתי לאנשם בעלי רגל בינונית, אין יותר מדי מרווח בקדמת הנעל (מה שקוראים ה-Toebox) אבל אני, שצריך שם מרווח ורץ עם נעליים רחבות בקדימה, הסתדרתי איתן בסדר גמור.

מבחן הריצה

הריצות הראשונות עם הניו באלאנס 890 הרגישו לי טבעיות מאד ובניגוד לנעלים אחרות (לא כל הנעלים, מי יותר מי פחות) תקופת ההסתגלות שלי אליהן הייתה קצרה יחסית ואני חושב שכבר באימון השני-שלישי הן כבר תפסו את הצורה של הרגל שלי ויכולתי להתאמן איתן בכיף. החלק העליון של הנעל, כמו שכבר כתבתי הוא דק מאד ובגלל שאין עליו יותר מדי עומס ועובי מהשרוכים, יש באמת תחושת קרירות שנובעת מאוויר שנכנס לתוך הנעל (בימים קרים זה הפך לי את הרגל קצת לארטיק, אבל אול אין אול בקיץ זה עושה את העבודה).

יש כמעט הבדל של 30% בין משקל הנעליים שהייתי רץ איתן לבין ה-890, והרגשתי את ההבדל בריצות הראשונות. הגוף מצדו מתרגל מאד מהר למצבים הללו ועניין המשקל הופך להיות שקוף כבר באמצע האימון (אולי זה בגלל העליות) אבל אם אני מנסה לסכם את חווית האימונים עם ה-890, הדריכה על הסוליה המוקצפת מרגישה קצת רכה יותר, אבל מספיק קשה ומתנגדת כדי לא לייצר את התחושה שאני רץ על כריות (אני יותר טיפוס של סוליות קשות, אבל זה רק אני). יצא לי לרוץ גם לא מעט בתוך בוץ עם הנעליים והוא מתנקה בקלות יחסית, למי שזה משנה לו ואוהב לרוץ עם נעליים נקיות.

אחרי משהו כמו חודש אימונים חשבתי שאני אראה סימוני שחיקה גדולים יותר על הנעל, במיוחד בגפה ובאיזור העקב בסוליה, אבל בנתיים השחיקה היא יחסית מינימלית. אני אמשיך לחרוש עליהן ואעדכן לגבי אורך החיים של הנעל, בנתיים זה נראה טוב.

בשורה התחתונה מדובר במוצר טוב שנותן תחרות אמיתית בגזרת נעלי ה"דור הבא" לבעלי הסוליות המוקצפות עם ייתרון בגזרת המשקל ובגזרת השרוכים, אני אהבתי את השרוכים.

הימים הם ימי סתיו ישראלי (מה שאומר שמזג האוויר הוא פחות או יותר כמו בקיץ הישראלי עם שני שינויים עיקריים: שעון חורף שגורם לריצות הבוקר להיות הרבה יותר מוארות והבלחות מקריות של קרירות במזג האוויר באמצע השבוע, רק כדי לחזור לכמה ימים שרביים ברצף באמצעו). עונת הסתיו מסמלת גם את תחילת עונת התחרויות בישראל לחלק מהאנשים ואת שיא העונה לחלק לא קטן שטסים לקטוף את הפירות של העבודה הקשה בנכר. בקיצור, סתיו.

אחרי הפסקה הראשונה המלודרמטית (שאריות של תקופת החגים) הביקורת הזו עוסקת בסופו של דבר בחולצת ריצה. אני חושב שעד היום ביקרנו מעט מאד חולצות ריצה כאן ב GearUp (אתם יכולים לראות את כל הביקורות על חולצות הריצה שלנו כאן) בעיקר בגלל שמדובר בציוד בסיס, מהסוג שאם אתם פחות אנשי גופיות ויותר אנשי חולצות ריצה חייב להיות לכם אחד כזה בארון ובתחום של ציוד בסיס אין יותר מדי הבדלים בין חולצה כזו לאחרת.

ובכל זאת, אני חייב לתת מילה טובה מאד + המלצה על חולצת ריצה Tempo (אין קשר לסוג האימון) של ניו באלאנס – הוחלצה עשוייה, כמו כל חולצות ה Performance  של החברה מבד מנדף בטכנולוגיית Lightning Dry, המקבילה של ניו באלאנס לדריי פיט של נייק, קלימה קול של אדידס וכיוצא באלה.

אם יש משהו אחד שאני יכול לומר על החולצה הזו, היא שניו באלאנס עשו כאן הכל נכון: הגזרה של החולצה היא לא משוחררת (כמו חלק גדול מחולצות הריצה של נייק) ולא צמודה מאד (כמו חולצת הריצה של אדידס, שעליה כתבנו כאן) , השרוולים קצרים בדיוק כמו שצריך, מה שטוב במיוחד עבור אנשים כמוני שככלל, אוהבים לרוץ עם גופיות אבל בימים קרירים צריכים שרוולים וכל התפרים, כולל הצווארון, יושבים טוב ולא מציקים. אול אין אול, אין תלונות.

מבחן הכביסה, החולצה עברה לא מעט כביסות (רק מזכיר למי ששכח – לא מכבסים חולצות מנדפות עם מרכך!) ומעבר ללוגו של ניו באלאנס ולהוראות הכביסה, שניהם מוטבעים על החולצה, שנמחקו מעט, החולצה נשמרת במצב מעולה ואין לי ספק שבמהלך החורף היא תשתלב יופי עם מחממי ידיים שנמצאים כרגע בבדיקה, עוד נכתוב עליהם בנפרד.

בהחלט שווה.

חם. כמה חם בחודש אוגוסט בישראל. בכל פעם שיש מישהו שמתלונן על החום הבלתי נסבל תמיד יהיה את החבר שלו שיגיד לו "זה לא החום, זאת החלות". אוקיי, אז לא משנה אם זה החום או הלחות, אימוני ריצה בחוץ ביולי-אוגוסט, להוציא את שעות הבוקר המוקדמות ושעות הערב המאוחרות, הם חגיגה של טמפרטורות.

האמת היא שאני רץ עם כובע גם בקיץ וגם בחורף, בשניהם הפונקציונליות שאני מחפש היא לא רק הגנה מהשמש, אלא גם היכולת של הכובע לנדף שיעה מספיק מהר ולשמור אותה רחוק מהעיניים שלי ולא לגרום לי להתעסק יותר מדי בניגוב הפנים תוך כדי ריצה. בשנה שעברה כובע הריצה המועדף עלי היה כובע ה Infinity של ברוקס והקיץ התחדשתי בשני סוגי כובעים, שניהם מסדרת ה Daybreak של נייק.

כל הסדרה של Daybreak (כובעים וביגוד) יצאה השנה בקיץ 2011 והכובעים של הסדרה באים בשתי צורות: כובע אחד שעשוי כולו מניילון ותפור רק למצחייה וכובע שני עבה יותר שעשוי משני חלקים של בד mesh (או בשם הנייקי שלו "דריי פיט") שתפורים יחדיו ותפורים גם למצחייה אותו אתם יכולים לראות בתמונה הגדולה שמתלווה לביקורת. באופן אישי יצא לי לרוץ עם שניהם ובמקום לפצל את הביקורת, נכניס את שניהם יחדיו תחת אותה הסדרה.

לעדניות דעתי, הכובע שמספק את הסחורה בצורה הטובה ביותר מבין השניים הוא כובע ה Daybreak שעשוי כולו מניילון, הוא דק יותר על הראש ובמבחן הריצה הארוכה, הזיעה יוצאת ממנו באופן מעולה גם אחרי שעות מרובות של ריצה ואם אני רגיל לסחוט את הכובע ולהוציא ממנו כמויות נכבדות של זיעה, בכובע שעשוי כולו מניילון אין כמעט ספיגה של זיעה בתוך הכובע והוא לא מעיק על הראש יותר מדי גם אחרי לא מעט קילומטרים.

מבחינת הרגשת הנוחות של הכובע על הראש, שני הכובעים (מאותה הסדרה, כאמור) הם "עמוקים" יחסית ככה שהם מתלבשים טוב על הראש (אני מכיר כאלה שאוהבים כובעים שטוחים יותר, אני אישית מעדיף אותם גדולים). בשורה התחתונה – הכובעים של נייק מסדרת Daybreak הם נוחים, עמידים. אם אתם מתלבטים – לכו על הכובע שעשוי מניילון וצאו לרוץ, רק לא בצהריים.

מאז הביקורת האחרונה שכתבנו כאן על גרבי הלחץ של 2XU קרו שני דברים מעניינים (שאגב, שלא ישתמע שקרו כתוצאה ממנה): שמתי לב ליותר רצים שהתחילו לרוץ עם מוצרי קומפרשן ותיבת האימייל שלי התמלאה בהמון ביקורת וביטויים כמו "אופנה חולפת של ספורטאים", לצד לא מעט ביקורות וסיפורים בסגנון "הקומפרשן שינה לי את החיים". ככה שיצאתי די מחוזק מבחינת המסקנה שלי מהביקורת הקודמת – אם אתם רוצים לראות אם ביגוד קומפרשן יעיל עבורכם, כנראה שאין מנוס מללכת ולנסות את זה בעצמכם.

אחרי שסגרתי את החשבון הקטן הזה עם תיבת האימייל שלי, ניכנס לעומק הביקורת על גרבי הלחץ (קומפרשן) של חברת Compressport. את גרבי הלחץ של קומפרספורט העברתי מחנה אימונים לא קטן: הלכתי איתם, רצתי איתם בשטח ובכביש, ישנתי איתם בלילה, ישנתי איתם צהריים, ניסיתי אותן בהתאוששות, ניסיתי אותם באימוני מהירות, כיבסתי אותם ביד, כיבסתי אותם במכונה (ספוילר: בלי מכונה) ונתתי לאשתי להריח אותם אחד כך.

לפני הריצה והשוואה הבלתי נמנעת ל 2XU

לחברת קומפרספורט יש המון סוגים של גרבי קומפרשן (תבדקו את האתר שלהם)אני בדקתי ספציפית את גרבי ה R2 (קיצור ל Race & Recovery), כאלה שאני מניח שיהיו הדגם הפופולארי גם מבחינת הפונקציונליות וגם מבחינת המחירים, תוכלו לראות את האריזה ואת הגרביים עצמם בתמונה הגדולה של הביקורת. מעבר לזה, אני אשתדל להימנע כמה שיותר מהשוואה (הבלתי נמנעת) לגרבי הלחץ של 2XU, בעיקר כי אני מאמין שכל מוצר צריך לעמוד בזכות עצמו.

כבר במגע ראשון, עוד לפני שגרבתי את זוג הגרביים, אפשר להרגיש שהן עשויות מחומר איכותי ועמיד. הגרביים של קומפרספורט, בניגוד ל 2XU שמרגישות טיפה "ניילוניות" ודקות, עשויות מבד עבה ועמיד יותר. את הגרביים של קומפרספורט צריך ממש להתאים לרגל לפי מידה, יש כמה קבוצות מידה לפי עובי שריר התאומים (למי יש תאומים גדולים יותר זה הלהשוות בשירותים החדש?) ועוד קטע נחמד, החלקים הקיצוניים של הגרביים של קומפרספורט עשויים מבד, בניגוד ל 2XU שנסגרות עם פס סיליקון, מה שהופך את הגרב על הרגל לה-ר-ב-ה יותר נוחה משמעותית, בעיקר בגלל שפס הסיליקון נוטה להשאיר סימנים על הרגל וללחוץ ברגע שהרגל מתחילה להנתפח קצת תוך כדי אימון.

R2 באימונים

גרבי הלחץ של קומספורט יושבים טוב מאד על הרגל, ובתחילת האימונים יש באמת הרגשה שמשהו "מחזיק" את התאומים ויש איזושהי תמיכה נורא נוחה ונעימה באיזור שם. מה שכן, בריצות הראשונות הרגשתי שיש איזושהי תקופת הסתגלות של הגוף לאביזר החדש. באופן אישי, השרירים הראשונים להיתפס אצלי תוך כדי ריצה הם התאומים ובריצות הראשונות עם גרבי הלחץ הללו הרגשתי את הלחץ עובר מכיוון התאומים (שהיו מבסוטים מהשדרוג) לכמטה לכיוון החיבור בין התאומים לכף הרגל. הרגשת לחץ שנעלמה אחרי משהו כמו חמישה אימונים עם גרבי הלחץ (ו-10 נקודות בשבילי על חוסר הוויתור כדי לראות אם הגוף שלייצליח להתרגל, כי השדרוג בתאומים היה מורגש).

ההשפעה הגדולה ביותר של גרבי הלחץ של קומפרספורט עבורי הייתה בתחילת האימון כשככל שהאימון התארכו, הגרב הרגישה "טבעי" (אין לגרבי הלחץ בעיה של חימום הרגל, הבד נושם בסדר גמור ומזיע בהרמוניה יחד עם כל שאר הגוף בחום המפנק של יולי אוגוסט). באופן אישי אין לי בעיה עם התכווצויות שרירים תוך כדי אימון ככה שאני לא יכול לדעת אם הגרבים נותנים מענה לבעייתיות הזו, שמעתי שיש אנשים שזה עזר להם – לא יכול לאשר את זה בעצמי.

R2 בהתאוששות 

אני חושב שהייתרון המשמעותי והבולט ביותר של גרבי הלחץ של קומפרספורט היה עבורי בהתאוששות מאימונים. בהרגשה האישית שלי, אחרי שהסתובבתי עם הגרביים כמה שעות אחרי האימונים (מתחת לג'ינס בעבודה תודה ששאלתם) והורדתי אותם בבית הרגשתי הקלה משמעותית בתאומים, אחרי שתקופה הייתי מסתובב אחרי האימונים עם תאומים מכווצים ועצובים.

ניסיתי לישון עם הגרביים בלילה כמו שקראתי שלא מעט עושים. נחמד, נוח במידה (אני מעדיף פוך) אבל אין הרבה הבדל בין לתת לרגלים לנוח כמה שעות במהלך היום לבין לישון איתן בלילה ולהוריד אותן בבוקר. עניין של נוחות אבל בהחלט לא חובה.

כביסות וסיכום קצר

רואים את הגרביים היפות והחדשות שבתמונה הגדולה? אז אחרי חודש של שימוש אינטנסיבי, נשארתי עם Comp מתוך ה Compressport שעל הגרב, כל השאר פשוט נמחק באלגנטיות בקומבו של זיעה וכביסות. את הגרביים עדיף לכבש ביד במים פושרים ולפנק אותן למרות שהן צלחו את מבחן המכונה והייבוש בשמש לא ישירה. לא הסתכנתי והכנסתי אותן למייבש או יבשתי אותן בשמש ישירה – אני הארדקור אבל לא משוגע.

אחרי משהו כמו 4 כביסות הגרביים שומרים על האלסטיות וברגע שהם יבשים הלחץ מרגיש אותו דבר בדיוק, עדות לחומרים האיכותיים שמרכיבים אותם.

בשורה התחתונה, אם כבר קומפרשן, אלו הגרביים הכי טובים שיצא לי לגרוב בכל הקשור ל calf guards. עובד יופי בהתאוששות, סוגיית האימונים עדיין לא פתורה לי סופית אם כי כמו שכתבתי, יש כאן תקופת הסתגלות קצרה שצריך לעבור.

בעוד Brooks Trance הוא דגם הדגל של ברוקס בכל הנוגע לנעלי Support (לחצו כאן כדי לקרוא ביקורת על ברוקס טראנס 9), המחיר של הטראנס בדרך כלל דוחף את צרכני נעלי הריצה לעבר האדרנלין, הדגם הנפוץ ביותר של ברוקס לאנשים שצריכים נעליים תומכות. עד שחרור הדגם האחרון שאותו נסקור בביקורת הזו, האדרנלין היו נעליים עם תמיכה אגרסיבית יותר מאשר הטראנס, שהתאפיינו בעיקר ברוחב קצת יותר גדול באיזור אצבעות כף הרגל (מה שקוראים בנעלולית, ה ToeBox). האדרנלין GTS 11 מציגות דגם טוב מאד, שמצליח להתקרב לאיכויות של הטראנס, בעיקר בזכות טכנולוגיית ה DNA שבקורס הציגו בכל הדגמים החדשים שלהם החל מינואר 2011.

שלושה משפטים על DNA: השטאנץ החדש של ברוקס לקראת 2011 (ואני מאמין שיימשך גם לתוך 2012, 2013) היא טכנולוגיה בשם DNA שמיושמת בתוך הסוליה של הנעל (לא במדרס, ממש בתוך הסוליה) שעשויה מחומר שמצד אחד מספק ריכוך יותר גדול ומצד שני מצליח להחזיר יותר אנרגיה בכל צעד (אם ייצא לכם להרגיש את החומר באחת מחנויות ברוקס, מדובר במין חומר חלל כזה שהוא גם קשה וגם רך ומתעצב בו זמנית).

ועכשיו, הנעליים – במבט ראשון הברוקס 11 שומאות על המראה האופייני של הסדרה, גם המשקל לא השתנה משמעותית (סביב 310 גרם, תלוי במידה) והמנח של הרגל בתוך הנעל מבחינת השיפוע של העקב נשארה זהה (גם באדרנלין וגם בטראנס, השיפוע בין העקב לאצבעות הוא יחסית גדול). למעשה, ברוקס לא טיפלו כמעט בגפה של הנעל ורוב ההשקעה והחידוש הטכנולוגי כאן מתרכז בהכנסה של הטכנולוגיה (כאמור, DNA) לתוך הנעל.

חווית הריצה עם האדרנלין, כמו גם עם הטראנס (קשה לברוח מההשוואה בין שני הדגמים) נשארה זהה אם כי אין ספק שהטכנולוגיה החדשה עושה את שלה, בין האדרנלין 9 ל 11 מרגישים שרצים על סוליה מתקדמת יותר, אין מילים. מה שכן, כאמור, הנעל נועדה רק כדי להכניס את הטכנולוגיה ולהציג אותה, כך שאני משער שהאדרנלין הבאה תכיל גם שינויים בתחום הגפה ולא רק בסוליה (כמו שבקור במכניסים לאט לאט לדגם של ה Ghost).

האדרנלין מיועדות בגדול למי מכם שצריכים נעלי Support קצת יותר אגרסיביות מהטראנס אבל פחות אגרסיביות מה Brooks Beast. האיכות של האנדרנלין נשארה לכל אורך הדרך, מי שקנה דגמים קודמים יהיה מרוצה מאד מהדגם הזה. מי שמגיע מחברות אחרות (מהסאקוני Omni לדוגמא), ירגיש בהבדל בזכות הסוליה. בסך הכל תוספת מצויינת למורשת האדרנלין, אם כי יכול להיות שהדגם הבא שייצא עוד כמה חודשים יציג עוד כמה שינויים כך שיכול להיות שמדובר בדגם ביניים.

רבות דובר בשאלה "ביגוד קומפרשן, כן או לא", ונכון להיום הדעות בקרב קהילת הרצים חלוקות: יש רצים שיגידו לכם שביגוד קומפרשן הוא בעיקר פסיכולוגי ברמת הפלסבו, יש כאלה שיגידו לכם להסתכל על הרגליים של פאולה רדקליף ויש רצים שישבעו שביגוד קומפרשן שינה להם את החיים ומאותו היום שהשתמשו בו אין להם התכווצויות שרירים וחווית הריצה שלהם השתפרה פלאים. גם אם מנסים לבדוק את הנושא מהזווית המחקרית, אין קביעה חד משמעית לגבי יעילותו של ביגוד קומפרשן וההשפעה שלו על הביצועים (בנקודה זו אני ממליץ לכם לגשת לפוסט המעולה של תומר גמינדר בעניין).

למזלי, בביקורת הזו אני לא עומד להתעסק בכלל בשאלת הביצועים אלא מתוך החוויה האישית שלי את הביגוד ובאופן ספציפי יותר, את ביגוד הקומפרשן של חברת 2XU.

טסט (עדיין בלי לרוץ)

קיבלתי לידי את הגרביים של 2XU (יותר נכון Calf Guards שמתלבשים על שרירי התיאומים וה- Shin , אבל לא הצלחתי למצוא לזה תרגום נאות בעברית) בלי יותר מדי מידע מקדים מלבד ההנחייה לגרוב את ה Calf Guard כך שה X נמצא מאחור, אבל זה די מסביר את עצמו. בלבישה ראשונה התחושה היא של לחץ מתגבר מכיוון כף הרגל כאשר שריר התאומים תפוס טוב (לא הדוק מדי, לא משוחרר מדי) כשאת הגרב סוגרת מלמעלה רצועת סיליקון שמבטיחה שכל העסק תפוס במקום ושום דבר לא יזוז.

באופן כללי ה Calf Guard צריך להרגיש נוח על הרגל (באנגלית המילה Snug מתארת את התחושה בצורה הטובה ביותר). על האריזה מופיעה טבלה שאמורה להתאים  לכם את המידה לפי מידת הנעליים, ההצעה שלי היא להגיע לחנות עצמה ולמדוד – בסופו של דבר, למרות מידת הנעליים שלי יצא שלקחתי מידה אחת גדולה יותר, כי הקטנה לחצה לי באופן לא סביר.

Calf Guards של 2XU – התמונה ברישיון Creative Commons על ידי ketou-daisuki

יצאנו לרוץ

לפני שניגע בשאלת "עובד לא עובד" (רמז: לא רצתי 3:30 לקילומטר) ניגע בכל המסביב: ה Claf Guards של 2XU עשויים מבד דק מאד שמתאים לכל מזג אוויר: במבט ראשון יש אשלייה של משהו שאמור לחמם אבל ברגע שמתחילים לרוץ (רוצה לומר להזיע קצת) הבד מנדף בצורה טובה מאד ואפילו מרגישים זרימה של אוויר על הרגל בצורה טובה. בצורה שבה ה Calf Guard יושב על הרגל, יש רווח קטן בין הגרביים (הנמוכים) למגן עצמו, כך שאין הפרעה או הרגשה מיוחדת תוך כדי הריצה.

באופן כללי, תוך כדי הריצה אין תחושה של לחץ או תחושב מיוחדת באזור שריר התאומים, אלא תחושה שהכל "תפוס" שם כמו שצריך ויש פחות רעידות וקפיצות כשהרגל דורכת על הכביש. כך שבכל מה שקשור לחווית הריצה עם Calf Guards, לא הייתי אומר שיש בה משהו שונה באופן מורגש מריצה בלעדיהם, במיוחד כשנכנסים לריצה לאורך זמן.

משהו חיובי ששמתי לב אליו – לפעמים, בעיקר בגלל עומס, שרירי התאומים שלי נוהגים להתקשות אחרי משהו כמו 3 קילומטר, מה שגורם לרוב לתחושה לא הכי נוחה תוך כדי. בכל הריצותבהן השתמשי בגרבי הלחץ, לא נתקלתי בתופעה הזו. רצתי איתן די הרבה ריצות וסוגים שונים של אימונים, עד עכשיו זה לא קרה.

השורה התחתונה

בסופו של יום, לא תוצאיו מהביקורת הזו תשובה חד משמעית לגבי ביגוד קומפרשן. המחיר הגבוה יחסית של הציוד (50$ פחות או יותר ל Calf Guards בחו"ל) ללא פק מורכז מלא מעט אחוזים של הייפ ושיווק נכון, אבל בשורה התחתונה – ה Calf Guards של 2XU הוא אחלה מוצר ריצה בתחום שלו, ואם הוא עוזר לשפר את חווית הריצה של לא מעט רצים שמהללים אותו, כראה שיש לו גם את הקבלות.

ביגוד ריצה, במיוחד אם אתם רצים על כביש, נוטה להתבלות לאט יחסית. גיליתי את העובדה הזו לא מזמן כשקיבלתי לבדוק את הטייטס החדשים של אדידס (באיחור מה, כי את חולצת הריצה מסדרת Adidas Response סיקרתי די מזמן) כששמתי לב שאני רץ עם אותם שלושה טייטסים כבר שלוש שנים פחות או יותר. אז אתם יכולים לתאר לעצמכם את השמחה שלי כשצירפתי את החבר החדש למשפחה.

באופן כללי, סדרת Response של אדידס מורכבת מביגוד קל ומנדף מאד (למי שמתעניין – הטכנולוגיה היא עדיין Clima cool) והטייטס הזה ממשיך את הקו. הוא נורא דק יחסית לטייטסים אחרים (בהשווה לטייטס ריצה הבסיסי של נייק, נגיד) אבל מהצד השני הגומי שלו והשרוך הפנימי מחזיקים אותו מעולה ככה שבימים חמים, הטייטס הזה מרגיש כמעט כמו Second Skin, מתאים לי בול לאימונים בימים החמים האלה.

כמו כל טייטס ריצה שמכבד את עצמו, גם לטייטס הזה יש כיס אחורי עם רוכסן. בניגוד לטייטס ריצה אחרים, הכיס לא נמצא מאחור בדיוק אלא בזווית, מה שמזכיר קצת את הכיסים הפנימיים שיש בדרך כלל במכנסי ריצה (גם ביקורות על מכנסי ריצה יש כאן) והגישה אליו נוחה מאד. בהשוואה לטייטס ריצה אחרים, הכיס בטייטס הספציפי הזה עמוק יחסית והצלחתי לדחוס לתוכו שלושה ג'לים (לא הכי נוח) אבל שני ג'לים נכנסים שם בכיף בלי להעיק על הריצה ועל ג'ל אחד ומפתח לבית אין בכלל מה לדבר, זה ממש לא מורגש.

הטייטס עמוד בגבורה במבחן הכביסות האימתני, הוא לא מראה סימני התפוררות או שחיקה. בקיצור, זה נראה כמו טייטס בסיסי ריצה, מהסוג שיכול להחזיק המון זמן בלי לדאוג. המחיר שלו בחנויות בהחלט סביר והוא בהחלט מחזיר את ההשקעה.

את הטייטס הזה ניתן להשיג באמאזון – לחצו כאן

אני לא חושב שיש איזשהו מוצר ריצה שניגשתי אליו ברגשות מעורבים ומידה של ספקנות כמו שניגשתי ל GU Roctane, ג'ל האנרגיה המשופר של גו שאמור לקחת את המתכון המקורי ולהגיש גרסה משודרגת (גם מבחינת הרכב החומרים וגם מבחינת המחיר). אני חושב שחוץ מנעלים, זה מוצר הריצה שהיית צריך הכי הרבה זמן לבחון ודרש הכי הרבה אנשים שהשתתפו בבדיקה.

נתחיל מהרעיון שמאחורי המוצר – במקביל לפיתוח של ג'ל האנרגיה הרגיל של GU שכולנו למדנו להכיר ולאהוב, חיפשו ב GU להשיק מוצר פרימיום ולצורך כך הלכו ובדקו צרכים של רצי עלית בכל הרמות והגיעו למתכון שאפשר להם "לדחוס" הרבה יותר רכיבים בתוך אותה תרכובת ועדיין לשמור על ערך של 100 קלוריות. לנוחיותכם, הנה טבלה שמשווה בין הרכיבים של הג'לים. אחרי הטבלה – מבחן הריצה.

השוואה בין ג'ל GU רגיל לבין ג'ל GU Roctane (מתוך: האתר הרשמי של GU)

אז מה יש לנו ב Rocktane (מעכשיו – רוקטן) שאין לנו בג'ל הרגיל? הרבה יותר חומצות אמינו, אחרי קצת קריאה מסתבר שהתפקיד של חומצות האמינו הנוספות הוא לסייע בספיגה מהירה יותר של המרכיבים האחרים (סודיום, פוטסיום), עוד קצת קפאין, BCAA, מלח בשם OKG שלפי GU אמור לסייע בהתאוששות, אבל אין עליו יותר מדי מידע. אם לסכם את כל הביוכימיה – יותר מרכבים באותו נפח של ג'ל.

מבחן הריצה – ניסיתי את הרוקטן בריצות קצרות, בריצות ארוכות, בריצות מהירות, בריצות פחות מהירות, לפעמים לבד ולפעמים שילבתי ג'לים רגילים. היו פעמים שהרגשתי את ה"דחיפה" (או יותר נכון, ההקלה מהסוימת) שג'ל בזמן הנכון נותן, והיו פעמים שלא. עירבתי בבדיקה שלושה רצים נוספים, וגם אצלם התוצאות נעות בין "וואו, זה מעולה" לבין "אוקיי, אני לא מרגיש שום דבר". אני חושב שריצה מורכבת מכל כך הרבה גורמים, וכל כך הרבה משתנים, שבניגוד לנעליים או לשעון דופק (אגב, לכו תראו איך בוחרים שעון דופק), שם הביקורות יכולות להיות מוחלטות מאד, כאן קשה לי לומר אם זה מוצר שהייתי קונה בתור Must Have.

מה שכן, יש כאן כמובן את האפקט הפסיכולוגי של "אני לוקח עכשיו מוצר שנותן לגוף שלי עוד מרכיבים שהוא צריך, זה בטוח יותר טוב". אם כבר מדברים על מאפיינים משניים נוספים, ה Roctane מגיע בשלושה טעמים (לפחות אותם בדקתי): אננס ללא קפאין – טעים, אבל אני סאקר של אננס, אוכמניות רימון – חמוץ נורא ותפוז וניל – פויה.

השורה התחתונה - בסופו של דבר, יש כאן מוצר ריצה טוב שלא נופל מהסטנדרטים הגבוהים שמציבים GU לעצמם. בדומה לג'ל גו הרגיל הוא עושה את העבודה שלו טוב ואני משער שימשיך לעשות אותה. לשאלה החשובה: האם המוצר שווה עוד שקל, שניים מעבר לג'ל הרגיל? אני מצטער לומר שהתשובה היא לא חד משמעית, לפחות לא עבור "הרץ הממוצע" וגם לרץ שעומד לרוץ עכשיו אולטה של 100 ק"מ, אני משער שהג'ל הופך לחלק מתחשיב התזונה הכולל.

אני אתחיל דווקא בשורה התחתונה: GU Matahomer הוא מוצר מעולה. מעולה, אבל ספציפי. כמה ספציפי? כנראה מהסוג שיהיו ימים מסוימים מאד שתצטרכו אותו, אבל ברוב האימונים הוא יישאר בבית. ובכל זאת, כשמשתמשים בו, הוא אחד ממוצרי הריצה היותר יעילים שיש. איך כל ההקדמה הזאת נכנסת למוצר אחד? הנה.

באופן כללי, ה GU Marathoner הוא פרוייקט מנשא קל שבנוי מחגורה עם קליפס ומעין פאוץ' קטן המכיל תא מאובטח (ריפוד מאחור + קליפס פנימי) וחיצוני קטן עם רשת. התא הפנימי גדול יחסית והצלחתי לדחוס בתוכו חמישה ג'לים בלי שזה ישפיע או יציק לי באימונים (על כך בהמשך). תא הרשת הקטן הוא נחמד ויש בו מקום למפתחות אל כל מה שלא הייתם רוצים שייגע לכם ישירות בגב תוך כדי האימון.

באימונים הראשונים למדתי להעריך את הפשטות שבמנשא – הוא קל מאד, לא מורגש כמעט על הגב (למרות שציפיתי לשפשופים וחוסר נוחות מהרצועה, בכך הכל אין שם יותר מדי) ואחרי האימונים בהם ניסיתי לדחוס כמה שיותר למנשא (מה לא נעשה בשם המדע) יצא שלקחתי בתוכו סלולרי, ג'ל או שניים וקצת כסף (אני תמיד לוקח 50 שקל, על כל מקרה שלא יבוא).

השימוש העיקרי ל GU Marathoner (פרוייקט משותף של GU ו Nathans, אגב) עבורי הוא בריצות בינונית כשיש בדרך ברזיות ואני לא לוקח על עצמי מים במנשא עם מקום לבקבוקים. כמו שאמרתי בהתחלה – כלי מעולה לכל מי שישתמש בו, נוח מאד פרקטי מאד, אבל מצד שני מאד ספציפי.