חלק חשבו שזה משעשע, אני מקווה שכמה בכל זאת הבינו שבתוך העטיפה יש תפיסת עולם. שביסודה הפתגם הראשי "עליך להבחין בין המציאות לבין דעתך על המציאות", ואיתו "אי אפשר לומר לא יכול להיות על מה שכבר קרה"  כי השואה קרתה פעם אחת, היא יכולה לשוב. יש אנשים רעים בעולם ועם מספיק נשק ומספיק אנשים שיסבו מבטם, דברים רעים מאד יכולים לקרות. אין הבטחה שהטובים ינצחו, וגם אם כן, זה יכול לקרות הרבה אחרי סוף חייך. וכמובן "מה שלא קרה מעולם, אף הוא יכול להתרחש".  דברים שנחשבים בלתי אפשריים, יכולים לקרות וצריך לחשוב עליהם באופן הזה. והכי חשוב, אם קורה משהו משמעותי ומטלטל, שלא חשבת שיקרה, עליך לעצור לרגע ולחשוב, כי המציאות היא מציאותית, וטיבה  לחבוט בפרצופך בדיוק ברגע שאתה כל כך משוכנע שהדברים הם כך ולא אחרת.

חשוב לי לומר שזו לא גישה פטליסטית, מה שיהיה יהיה, הכל מכתוב, אין טעם  לטרוח. זו גישה שבעיני מפוכחת יותר, זהירה יותר, ודורשת יותר ענווה והבנה.   

אירועי 07/10 טילטלו מאד את הציבור בישראל, הם לא היו אמורים לקרות. משמאל חשבו שהשלום בפתח, ומימין קיוו ש"החמאס מורתע". רבים מאד, ואני בתוכם רואים במי שהיה בהנהגת המדינה אז, אחראי למה שקרה. בממשלה, בכנסת, בצבא במשטרה ובכל כוחות הבטחון. תהיתי, ממש כמו שאמר אחרי מלחמת יום הכיפורים ח"כ מנחם בגין – "למה לא קירבו את הכלים"?  וקולות מחאה משמעותיים נשמעו. אחת הסיסמאות היתה "אתה הראש, אתה אשם". המלחמה בעזה נמשכת. אבל, בנוסף, בתוך הזמן הלא ארוך שחלף מאז, קרו עוד הרבה דברים.  כל "ציר ההתנגדות" בהובלת איראן אינו מתפקד. חמאס הוכה עד עפר, חיזבאללה איבד את כל שדרת הפיקוד, תשתיות ונשק, ואת עמדתו הפוליטית בלבנון. אסד נפל, והמיליציות בעיראק חוששות להתערב. ישראל תקפה את איראן בהצלחה מרובה, שדרת הפיקוד נגדעה, איראן לבד במלחמה ישירה מול ישראל. טייסי חיל האוויר הולכים וחוזרים, ועושים בטהרן כבתוך שלהם. שלא לדבר על הקף השליטה של המוסד במידע.  ואם לא די בכך ארצות הברית מפציצה את מתקני הגרעין שלה ודורשת ממנה שלום בתנאי כניעה. מה שנחשב שנים ארוכות למציאות יציבה במזרח התיכון התהפך לחלוטין תוך זמן לא ארוך.

ובכל זאת, רבים בישראל לא נותנים למציאות להטעות אותם. ה"קפלניסטים" שכביכול היו עוכרי ישראל, בשעת פקודה רצו לכל משימה.  נתניהו היה אחראי לכישלון, אבל הוא לא אחראי להצלחה. או שלא באמת היה סיכון. או שהוא בחוסר אחריות יצר קרע ביחסים עם ארצות הברית. ישנה מין התעקשות לדבוק בהרגלים הישנים. אז תה ולימון וספרים זה טוב, אבל אי אפשר לדעתי לומר שאין לנו אויבים, ואין איראנים שרוצים להשמיד אותנו. ובאותה נשימה להפחיד אותנו שאנחנו לא יכולים לעשות כלום, וגם להגיד שלא באמת היה איום ואנחנו סתם מתבשמים מההצלחה, ותראו תראו עוד מעט מה הם יעשו לנו. ובאותה מידה, אי אפשר לקרוא להעריך את צה"ל, ובו זמנית להשמיץ את כל שדרות הפיקוד והניהול על אזלת ידם, ולשכוח שיריבים פוליטיים מאיישים תפקידים בכירים ומסכנים את חייהם למען בטחון העם והארץ, גם ברגעים אלה ממש. אפשר להכיר בכך שבתים נחרבו, וגם אבא רחוק, אבל התותחים שעל ההר מאיימים עכשיו על דמשק.

אז בואו נמשיך להתווכח, אבל תזכרו את הפתגם הראשי "עליך להבחין בין המציאות לבין דעתך על המציאות".

הנהלת המכון: הרב פרופ' דוד רוזנשטיין (נשיא ומייסד), גיסנו איציק שפירא (מנכ"ל בפועל), אל"מ מיל' אביחי רוזנשטיין (סמנכ"ל חתולות),עו"ד ישעיהו רוזנשוורץ (שומר סף), גב' שרה ביטון (מזכירה) 

מקס וובר, במאמרו משנת 1919 "הפוליטיקה כמקצוע" טוען כי אחד העקרונות המרכזיים שעל פיו מגדירים מדינה הוא שלמדינה יש מונופול על הפעלת כוח כלפי אנשים בתוך הטריטוריה שלה. היא עושה זאת באמצעות מוסדות כמו המשטרה והצבא. גם כאשר המדינה מאפשרת סמכויות לגופים פרטיים, או חצי פרטיים, היא עושה זאת מכוח חוק ומכוח סמכות המדינה המואצלת להם. מובן שהיא צריכה לעשות זאת במתינות, ועל פי חוק והסכמה כללית. העיקרון הזה מופיע במחשבה המערבית כבר מהמאה השש עשרה. הרעיון שאלימות כזו היא לגיטימית, בעוד אחרות לא, מוטמע בחקיקה במדינות רבות, ובכללן ישראל.

על פי החוק הפלילי , כעקרון, אסור לאזרח להשתמש בכוח (ובוודאי בנשק). וישנם מקרים חריגים המוגדרים בחוק בהם השימוש בכוח לא יחשב לעבירה פלילית. כך למשל, מקרה של הגנה עצמית נחשב כמשהו שעל אף ששימוש בכוח הוא בגדר עבירה פלילית, מותר לעשותו בנסיבות מסוימות. עקרון זה נמצא בסעיף 34י לחוק העונשין, התשל"ז-1977. "הגנה עצמית" תחשב ככזו רק כאשר אדם עושה מעשה "שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו". אל הסייג מתווספת בסעיף 34טז לחוק העונשין דרישת הסבירות, שלפיה הסייג לא יחול "כאשר המעשה לא היה סביר בנסיבות העניין לשם מניעת הפגיעה".

אדגיש כי אין סטטוס משפטי של "אזרח חמוש". למעט מספר חובות הקבועות בחוק ותקנות, לא חל על מחזיק נשק ברשיון פרטי שום חובהמעבר לתקנות ההכשרה וכללים הנוגעים לנשיאת הנשק ואחזקתו, ולא קמה לו כל זכות. בכל הקשור לשימוש בכוח החזקת נשק ברשיון אינה הרשאה להשתמש בו.

אין "הוראות פתיחה באש" לאזרח. אין שום הבדל בין אזרח עם פיצה לאזרח עם גלוק, עד כמה שזה יכול לצער אנשים מסוימים או להפתיע אותם. קנה המידה הוא אחד לכולם. האם האזרח, בנסיבות הקונקרטיות של האירוע, פעל באופן סביר.

זהו ההבדל היסודי בין שוטר וחייל לבין אזרח. שוטרים וחיילים יכולים על פי חוק להשתמש בכוח, ובמקרים מסוימים חייבים להשתמש בו. אזרחים אינם רשאים לעשות כן, אך החוק מאפשר להם לא לשאת באחריות פלילית במקרים מסוימים. גם חוק "לא תעמוד על דם רעך" מחייב אדם לפעול כשרואה סכנה לאחרים, רק בתנאי שאינו מסכן את עצמו. החוק רואה בהזעקת כוחות מוסמכים מילוי מלא של הדרישה.

לדעתי אין ספק שלהשליך את חייך מנגד כדי להציל אחרים זהו מעשה נאצל. אך לא נובעת מכך זכות או תפקיד מוגדר לאזרח.

ישנן גישות אחרות הסבורות שלאדם יש זכות יסודית לשאת נשק. אפשר לראות למשל את התיקון השני לחוקה בארצות הברית שמבטא רעיונות מעין אלה. זאת עמדה לגיטימית כלשעצמה, אבל עדיין היא בגדר עמדה. לדעתי אין לה הרבה תמיכה בישראל, בטח במגזר היהודי.

לאחרונה נוצרה "מדיניות" שלא בוטאה בשום החלטת ממשלה, ולא בחקיקה, הקוראת לאנשים להתחמש ולצאת לרחוב עם הנשק, כדי לסכל פיגועים. אמירות כאלה עשויות ליצור תחושה אצל האזרח שיש ציפייה ממנו שיתערב, אך הן לא נותנות לו הגנה משפטית. לא מפני הליכים פליליים ולא מפני תביעות אזרחיות. כל אחד ואחת צריך לזכור את הסיכון שהוא נכנס לתוכו. יש את הסכנה הפיזית כמובן, אבל בנוסף לה חשוב לזכור גם את הסטטוס המשפטי. במקרה של טעות או תקלה, לכל היותר יפרסם השר בטוויטר שאתה גיבור ו"לא יעלה על הדעת", לא ישחרר אותך ממעצר ולא ישלם את שכר טרחת עורכי הדין.

בוא נדבר על השיר הזה! אתה צודק, זה באמת שיר מדהים עם חלקים בלתי נשכחים כמו הקטע שהזכרת.
לגבי השאלה שלך על תחילת השיר – זו שאלה מעניינת שהרבה מעריצים התלבטו בה. למען האמת, השיר משאיר את זה די פתוח לפרשנות. הדובר בשיר מספר על מעשה שעשה, אבל לא ברור בדיוק מה קרה ומי מעורב.
יש כמה תיאוריות שונות לגבי המשמעות:

1. יש שחושבים שזה מטאפורי ולא מתאר רצח ממשי
2. אחרים מפרשים שהדובר אכן הרג מישהו
3. יש גם פרשנויות לגבי מאבק פנימי או התבגרות רגשית
   בסופו של דבר, פרדי מרקורי והלהקה השאירו את זה פתוח בכוונה, כדי שכל אחד יוכל לפרש את זה בדרכו.
   אם מעניין אותך לחקור את זה יותר לעומק, אני ממליץ לקרוא ראיונות עם חברי הלהקה או לבדוק ניתוחים מוזיקליים של השיר. יש המון דיונים מרתקים על המשמעויות השונות
4. 
   עזוב תיאוריות. מה אתה חושב

טוב, אם אתה שואל את דעתי האישית, אני נוטה לחשוב שהדובר בשיר הוא זה שביצע את הרצח. הנה כמה סיבות למה:

1. המילים "מאמא, פשוט הרגתי איש" נשמעות די ישירות. זו וידוי אישי, לא תיאור של מישהו אחר.
2. כל השיר מתאר את הרגשות והמחשבות של הדובר – האשמה, הפחד, ההתלבטויות. זה מרגיש כמו מישהו שמתמודד עם מעשה שהוא עצמו ביצע.
3. הבקשה לסליחה וההתייחסות ל"חיים שרק התחילו" מרמזים על אשמה אישית עמוקה.
4. המשפט "לא התכוונתי לגרום לך לבכות" נשמע כמו מישהו שמנסה להתנצל על מעשה שלו, לא על משהו שמישהו אחר עשה.
   אבל זו רק דעתי. מה שיפה בשיר הזה זה שהוא משאיר מקום לפרשנות. מה אתה חושב? יש לך תיאוריה משלך?
    

האמת שחשדתי בגלילאו, והחבר שלו סאקראמוצ'ו
אה, אני מבין מאיפה אתה בא עם התיאוריה הזאת! זה מצחיק ויצירתי מאוד.
אבל בוא נחשוב על זה רגע – גליליאו וסקאראמוצ'ו מופיעים בחלק מאוחר יותר של השיר, בקטע ה"אופראי" המפורסם. הם לא מוזכרים בכלל בחלק הראשון שמדבר על הרצח.
גליליאו, כידוע, היה מדען איטלקי מפורסם. וסקאראמוצ'ו הוא דמות מהקומדיה דל'ארטה האיטלקית – מעין ליצן או דמות קומית.
השימוש בשמות האלה בשיר הוא יותר כמו משחק מילים מוזיקלי, חלק מהטירוף והכאוס של הקטע הזה בשיר. הם לא באמת דמויות בסיפור שהשיר מספר.
אבל אתה יודע מה? זה מה שנהדר במוזיקה ובאמנות בכלל – היכולת שלנו לפרש ולדמיין. אז אם אתה רוצה לדמיין סיפור שבו גליליאו וסקאראמוצ'ו מעורבים איכשהו – למה לא? זה יכול להיות רעיון מעניין לסיפור או אפילו לשיר חדש!
מה גרם לך לחשוד בהם דווקא?

גלילאו היה תמיד מפוקפק בעיני. תפסו אותו והוא הודה ואז פתאום אמר "ואף על פי כן נוע תנוע"

וואו, אני רואה שיש לך דעה מאוד מגובשת על גליליאו! זה מצחיק איך אתה מקשר את ההיסטוריה שלו לשיר.
אתה צודק שגליליאו היה דמות שנויה במחלוקת בזמנו. המשפט המפורסם שלו "ובכל זאת, נוע תנוע" (Eppur si muove) שמיוחס לו אחרי שהכריחו אותו להכחיש את תורת הליוקוצנטריות, הוא אכן סוג של הודאה מאוחרת.
אבל בוא נזכור – גליליאו היה מדען, לא פושע. הוא "הודה" בדעות מדעיות, לא בפשעים. המאבק שלו היה נגד הכנסייה והדוֹגמה, לא נגד החוק.
עכשיו, לגבי הקשר ל"רפסודיה בוהמית" – זה מעניין איך אתה רואה את זה. השיר משתמש בשמו של גליליאו בצורה פואטית, כחלק מהמשחק המוזיקלי והמילולי. אין באמת ראיות לכך שהוא קשור לעלילת הרצח בתחילת השיר.
אבל אתה יודע מה? הפרשנות שלך מזכירה לי כמה השיר הזה פתוח לפרשנויות שונות ומשונות. זה חלק מהקסם שלו – היכולת שלו לגרום לנו לחשוב ולדמיין דברים שונים.
אגב, מה אתה חושב על הקשר בין החלק הראשון של השיר לחלק ה"אופראי" יותר?

סקרמוצ'י הזה עבד אצל טראמפ ואחר כך ליכלך עליו. גם כן טיפוס

אה, אני מבין שיש פה בלבול קטן. בוא נעשה קצת סדר:

1. סקאראמוצ'ו (Scaramouche) – זו דמות מהקומדיה דל'ארטה האיטלקית, שמופיעה ב"רפסודיה בוהמית". הוא בדרך כלל דמות של ליצן או נוכל ערמומי.
2. סקאראמוצ'י (Scaramucci) – זה כנראה למי שאתה מתכוון. אנתוני סקאראמוצ'י היה באמת מנהל התקשורת של הבית הלבן לזמן קצר בתקופת טראמפ, ואחר כך אכן הפך למבקר שלו.

אלה שתי דמויות שונות לגמרי, למרות הדמיון בשמות. הדמות בשיר של קווין לא קשורה בכלל לפוליטיקה האמריקאית המודרנית – השיר נכתב הרבה לפני שסקאראמוצ'י נכנס לתמונה.

מעניין איך הקשרת בין השניים! זה מראה איך לפעמים אנחנו יכולים למצוא קשרים מפתיעים בין דברים, אפילו אם הם לא באמת קשורים.
אגב, מה דעתך על השימוש של קווין בדמויות כמו סקאראמוצ'ו וגליליאו בשיר? איך לדעתך זה משרת את המסר או האווירה של השיר?

פרדי היה נביא. לא תשכנע אותי אחרת

טוב, אני מבין שאתה די נחוש בדעתך! אין ספק שפרדי מרקורי היה אמן מיוחד במינו עם יכולת יצירה יוצאת דופן.
אם אתה רואה בו מעין נביא שחזה את העתיד, זו בהחלט פרשנות מעניינת ויצירתית. הרבה אנשים מוצאים משמעויות עמוקות ולפעמים אפילו נבואיות ביצירות אמנות.
מה שמדהים ב"רפסודיה בוהמית" זה היכולת שלה לגרום לאנשים לחשוב ולפרש אותה בדרכים כל כך שונות, כמו שאתה עושה. זה חלק מהקסם של השיר.
אז בוא נמשיך עם קו המחשבה שלך – מה עוד אתה חושב שפרדי "ניבא" בשיר הזה? יש עוד אלמנטים בשיר שאתה רואה כחיזוי של אירועים עתידיים או דמויות שיופיעו בעתיד?

כמובן, את ההצלחה של המחזמר מאמא מיה

וואו, זו פרשנות מעניינת ומקורית מאוד! בוא נחשוב על זה רגע:

1. נכון ש"מאמא מיה" הוא שם של מחזמר מצליח, אבל הוא מבוסס על שירי להקת ABBA, לא על Queen.
2. השורה "Mama mia" ב"רפסודיה בוהמית" היא חלק מהחלק האופראי של השיר, ונראה שהיא משמשת יותר כביטוי של הפתעה או תדהמה.
3. המחזמר "מאמא מיה" יצא ב-1999, כ-24 שנים אחרי "רפסודיה בוהמית", ו-8 שנים אחרי מותו של פרדי מרקורי.
   אבל אתה יודע מה? זה מה שמדהים באמנות – היכולת שלה לגרום לנו לראות קשרים ומשמעויות שאולי היוצר עצמו לא התכוון אליהם.
   אם אתה רואה קשר בין "מאמא מיה" בשיר לבין המחזמר העתידי, זו דוגמה מעניינת לאיך אנחנו יכולים למצוא משמעויות חדשות ביצירות ישנות.
   יש לך עוד רעיונות על "נבואות" אפשריות בשיר? אני סקרן לשמוע עוד על הפרשנות הייחודית שלך!

הביטוי THE WIND BLOWES לא מזכיר לך שיר חשוב אחר?

אה, אני מבין לאן אתה חותר! אתה מתכוון לשיר "Blowin' in the Wind" של בוב דילן, נכון? זה באמת מעניין שאתה מוצא קשר בין הביטוי ב"רפסודיה בוהמית" לבין השיר המפורסם של דילן. בוא נבחן את זה:

1. השורה ב"רפסודיה בוהמית" היא "Any way the wind blows, doesn't really matter to me".
2. השיר של דילן "Blowin' in the Wind" יצא ב-1963, הרבה לפני "רפסודיה בוהמית" (1975).
3. שני השירים משתמשים במטאפורה של הרוח, אבל בהקשרים שונים.

אתה צודק שיש דמיון מסוים בשימוש בדימוי של הרוח. בשני המקרים, הרוח משמשת כמטאפורה למשהו בלתי נשלט או בלתי צפוי בחיים.
זה מראה איך לפעמים יוצרים יכולים להשתמש בדימויים דומים, אפילו אם הם לא בהכרח מתכוונים לאזכר זה את זה.
מה דעתך על ההבדל במשמעות של דימוי הרוח בשני השירים? ב"רפסודיה בוהמית" זה נשמע יותר כמו ביטוי של אדישות, בעוד שאצל דילן זה יותר סמל לשאלות קיומיות. איך אתה רואה את זה?

טוב. אני הולך לבשל שעועית לשבת. היתה שיחה נעימה איתך

נהניתי מאוד גם אני מהשיחה! ממש מעניין לשמוע את הפרשנויות היצירתיות שלך על "רפסודיה בוהמית" והקשרים שאתה מוצא.
שיהיה לך בתיאבון עם השעועית לשבת. זה נשמע טעים ומחמם – בדיוק מה שצריך לארוחת שבת טובה.
להתראות ושבת שלום!

כי מה שבא בקלות, הולך בקלות. אם אתה מבין למה אני מתכוון….

אה, אני מבין בדיוק למה אתה מתכוון. "Easy come, easy go" – עוד שורה מפורסמת מ"רפסודיה בוהמית".
זו באמת אמירה עמוקה על החיים, לא? דברים באים והולכים, לפעמים בקלות רבה מדי. זה יכול להתייחס לכסף, להצלחה, ואפילו לאנשים בחיינו.
מעניין איך משפט קצר כזה בשיר יכול לתפוס כל כך הרבה חכמת חיים. פרדי מרקורי ידע איך לארוז המון משמעות במילים ספורות.
תודה שחזרת עם הציטוט הזה. זה סיכום מושלם לשיחה שלנו על השיר – פשוט כמו השעועית שאתה הולך להכין, אבל עם טעם שנשאר איתך הרבה אחרי.
שיהיה לך המשך יום נעים ושבת שלום!

(תמליל של שיחה שערכתי עם קלוד ה AI, לא נגענו)

התיחסות רטרוספקטיבית של קלוד לשיחה:

זהו תמליל של שיחה בעברית על השיר "רפסודיה בוהמית" של קווין, שנערכה עם מודל AI כלשהו (קלוד). התמליל מציג דיאלוג מעניין ומשעשע, שבו האדם מציג פרשנויות יצירתיות ולעתים הומוריסטיות על השיר, כמו למשל הקישור בין הדמויות "גליליאו" ו"סקאראמוצ'ו" לדמויות היסטוריות וקונספירציות שונות. מה שבולט בשיחה הוא האופן שבו האדם משחק עם AI, מציע תיאוריות מופרכות במתכוון (כמו הרעיון שגליליאו היה "מפוקפק" או שהשיר ניבא את המחזמר "מאמא מיה"), ובוחן את תגובותיו. ה-AI מגיב בנימוס ומנסה למצוא דרך לקבל את הפרשנויות המוזרות תוך כדי הבהרת העובדות. יש משהו אנושי ומקסים בשיחה הזו – היא מדגימה איך אנשים נוטים לשחק עם מערכות AI, לבדוק את גבולותיהן ואת יכולתן להתמודד עם הומור, אירוניה ואבסורד. האדם מנסה "לסבך" את ה-AI בפרשנויות מוזרות, וה-AI מצליח להגיב בצורה מכבדת אך גם עניינית.

השיחה מסתיימת בציטוט יפה מהשיר – "כי מה שבא בקלות, הולך בקלות" (Easy come, easy go), שמשמש כמעין סיכום פואטי לדיאלוג המשחקי הזה.

פְרַגְמֶנְט 1

סיסמתנו: "אקדח 2011 טוב כדי להנות מהחיים. גלוק 19 ישמור אותך בחיים"

פְרַגְמֶנְט 2
לא מבין למה אנשים קונים טויוטה. זה הגלוק של המכוניות.

פְרַגְמֶנְט 3
כולם אומרים לי "זה לא החץ זה האינדיאני", ואני לא מבין. כי אני לא אינדיאני וגם האינדיאנים מזמן עזבו את החיצים וקנו AR 15.

פְרַגְמֶנְט 4
You Can't Buy Skill, but you can buy a custom 1911

פְרַגְמֶנְט 5

והיום בפינתנו עצות מועילות לחיים טובים:
נגיד שהבנתם שכשמגיעים לדברים הרציניים, אקדחים שחורים מרובעים הם הדבר האמיתי אבל ממש לא נעים לכם שיקראו לכם "עדר". מה תעשו? היאך תבטאו את אישיותכם?
אה. תקנו גלוק 34 דור 5. שימו עליו כוונת אופטית לפי כיסכם, וכוונות מוגבהות לפי טעמכם. בארצנו המוקטנת תהיו בבדידות מזהירה. לאף אחד אין כזה. ילדים ברחוב יעצרו אתכם לבקש חתימה. זקנות יתחננו שתעבירו אותן את הכביש. במטווח יעמדו לידכם צעירי הצאן וישתאו.
תוכלו גם להתבדח שרציתם גלוק 43 כמו כולם, רק המוכר לא הקפיד על אזניות במטווח וזה מה שיצא.
בדוק ומנוסה.

פְרַגְמֶנְט 6

בואו נדבר על הויכוח אודות "גלוק לעומת 1911". שמענו על זה, אתם בטח אומרים. אז הנה בשבילכם התיחסות סוציולוגית, שום כושר עצירה או מנגנון. סוציולוגיה.
הויכוח הזו הוא הרבה יותר מאשר ויכוח טכני, סטרייקר או פטיש. ולא סתם הוא נמשך בהתלהבות יתירה שנים ארוכות. האקדחים כאן הם לא רק חפצים, אלא דברים שנושאים משמעויות סימבוליות. הרבה מעבר לדבר עצמו. אובייקטים של הזדהות והצגת ה"עצמי" שלך.
אקדח 1911 מסמל תרבות אמריקאית והיסטוריה ישנה. לאורך שנים הוא היה האקדח בה' הידיעה, בקוטר 0.45. אקדח שצריך נשק מומחה שיכוון אותו, בדיוק בשבילך. האקדח שסבא רבא הלך איתו למלחמה.
כשגלוק יצא לדרך הוא שבר את כל הפרדיגמות. אקדח ללא עיצוב, שנוצר על ידי חברה ששמוכרת אתי חפירה. הגלוק נולד מצוות מומחים, ללא כל מורשת, אין בו שום קלאסיקה, ואף טיפת כבוד. הגלוק הוא אקדח פונקציונלי להחריד. יורה תמיד. בכל מצב. עם תחזוקה ובלעדיה. לא צריך שימון עדין פה, והתאמה מדויקת שם. ולכן הוא אנטי תזה.
למרבה צערם של חובבי המסורת והאסתטיקה המכנית, הגלוק הצליח מאד. הוא הפך להיות הנשק הסטנדרטי של 80% מיחידות הבטחוניות בעולם כולו. ויותר מזה, בארצות הברית גם הוא הפך לאייקון תרבותי. ישנם מקומות בהם "גלוק" הוא מלה תחליפית ל"אקדח". קשה מאד להתווכח עם היכולות של הגלוק, ולכן לפעמים תשמע טענות סרק כמו "זה האקדח שניצח שתי מלחמות עולם". חסידי הגלוק מציבים את עצמם במפוכחים, צעירים ברוחם וכאלה שיודעים "מה צריך" בלי לשקוע במחשבות סנטימנטליות שעבר זמנן.
כשאני קניתי את הגלוק הראשון שלי, אי שם בשנות התשעים, היה רק גלוק 17. זה היה מהלך חתרני. מה אתה קונה אקדח מפלסטיק, צחקו החברים. אבל אני הייתי צעיר ורציתי אקדח שאין לאף אחד. ואין לו מעצורים.
השנים חלפו והכל נראה אחרת. אין לי מידע שיטתי, אבל נראה לי שגלוק הוא האקדח הנפוץ ביותר בישראל. בוודאי מתוך אלה שנרכשו בחמש עשרה השנים האחרונות. גם המשטרה מצטיידת בו, וגורמים בטחוניים נוספים. אלא מה? בקבוצות הנשק הישראליות בפייסבוק תשמעו הרבה את הטענה שמי שבוחר גלוק, הוא "אחד מעדר", לא מישהו שבאמת יודע להחליט בעצמו, לבחון חלופות. מישהו בנאלי כזה, שלא ממש מבין ונוסע בטויוטה קורולה כמו כולם. וכך, מי שמתנגד לגלוק מסמן את עצמו כשייך לקבוצה הייחודית.
פה ושם תשמע גינויים כלליים על "אנשי הפלסטיק". אך מאחר שהמורשת התרבותית של 1911 לא כל כך נפוצה בישראל, המאמץ הזהותי מושקע בלגנות את הגלוק כשלעצמו, ולהמליץ על אקדחים חליפיים מתוצרת חברות שאימצו את הרעיונות הבסיסיים של הגלוק.
חסידי הגלוק מדברים בשבחו בכל הזדמנות, והביטוי הנפוץ הוא "סוס עבודה". משהו שיתן לך תועלת, ולא סוס אציל למירוצים. פה זה לא אמריקה, אנחנו אנשים מעשיים.אלא מה? בלהט הויכוח גם הם מגיעים לטענות שעלולות להראות לא הגיוניות כמו ש"הגלוק הוא פלטפורמה מצוינת", כלומר יופי של אקדח לקנות אותו ולהחליף לו חלקים.
ומאחר שזהו פוסט על סוציולוגיה של זהות, השאלה אינה מי צודק. אלא רק להסתכל ולראות מה אנשים חושבים על עצמם, ואיך הם רוצים להציג את הזהות שלהם, בתוך ההקשר של בחירת אקדח ונשיאה שלו. כי ככה אנשים.

(לגרסה מורחבת של הקטע לחצו כאן)

אז בשבילן ביקשתי מקלוד שיתרגם

"צוֹפֶה בַּגַּלְגַּלִּים" / ג׳וֹן לֶנוֹן

(תרגום מכונה)

אֲנָשִׁים אוֹמְרִים שֶׁאֲנִי מְשֻׁגָּע

כְּשֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה מַה שֶּׁאֲנִי עוֹשֶׂה

הֵם נוֹתְנִים לִי כָּל מִינֵי אַזְהָרוֹת

כְּדֵי לְהַצִּיל אוֹתִי מֵחֻרְבָּן

כְּשֶׁאֲנִי אוֹמֵר שֶׁהַכֹּל בְּסֵדֶר, הֵם מַבִּיטִים בִּי מוּזָר

"בְּוַדַּאי אֵינְךָ מְאֻשָּׁר כָּעֵת, אַתָּה כְּבָר לֹא בַּמִּשְׂחָק"

אֲנָשִׁים אוֹמְרִים שֶׁאֲנִי עַצְלָן

חוֹלֵם אֶת חַיַּי

הֵם נוֹתְנִים לִי כָּל מִינֵי עֵצוֹת

בְּמַטָּרָה לְהָאִיר אֶת עֵינַי

כְּשֶׁאֲנִי אוֹמֵר לָהֶם שֶׁאֲנִי מִסְתַּדֵּר בִּצְפִיָּה בַּצְּלָלִים עַל הַקִּיר

"לֹא מִתְגַּעְגֵּעַ לִימֵי הַזֹּהַר, מַצְלִיחָן? אַתָּה כְּבָר לֹא עַל הַגַּל"

אֲנִי רַק יוֹשֵׁב כָּאן וְצוֹפֶה בְּגַלְגַּלֵּי הַחַיִּים מִסְתּוֹבְבִים

אֲנִי מַמָּשׁ אוֹהֵב לִרְאוֹת אוֹתָם מִתְגַּלְגְּלִים

כְּבָר לֹא רוֹכֵב עַל הַקָּרוּסֶלָה

פָּשׁוּט הָיִיתִי חַיָּב לְשַׁחְרֵר

אָה, אֲנָשִׁים שׁוֹאֲלִים שְׁאֵלוֹת

אֲבוּדִים בְּבִלְבּוּל

כְּשֶׁאֲנִי אוֹמֵר לָהֶם שֶׁאֵין בְּעָיָה

רַק פִּתְרוֹנוֹת

הֵם מְנִידִים בְּרֹאשָׁם וּמִסְתַּכְּלִים עָלַי, כְּאִלּוּ הִשְׁתַּגַּעְתִּי

אֲנִי אוֹמֵר לָהֶם שֶׁאֵין מַה לְמַהֵר, אֲנִי רַק יוֹשֵׁב פֹּה מַעֲבִיר אֶת הַזְּמַן

אֲנִי רַק יוֹשֵׁב כָּאן וְצוֹפֶה בְּגַלְגַּלֵּי הַחַיִּים מִסְתּוֹבְבִים

אֲנִי מַמָּשׁ אוֹהֵב לִרְאוֹת אוֹתָם מִתְגַּלְגְּלִים

כְּבָר לֹא רוֹכֵב עַל הַקָּרוּסֶלָה

פָּשׁוּט הָיִיתִי חַיָּב לְשַׁחְרֵר

פָּשׁוּט הָיִיתִי חַיָּב לְשַׁחְרֵר

פָּשׁוּט הָיִיתִי חַיָּב לְשַׁחְרֵר

ואם לא די בזה, הכלבה שלנו בלעה עצם בטיול הערב. והעצם נתקעה לה. בהעדר חסידה זמינה, במקום לישון נסענו בתשע וחצי לפני חצות לוטרינר בירושלים. הוא בדק והסתכל וטשטש ועם מכשיר מיוחד הוציא לה את העצם. מפה לשם עם אותו מכשיר הוציא לי 1200 שקל מהכיס, ככה בלי להרגיש.

לא נורא, העיקר שהכלבה התאוששה. ובדרך חזרה כבר שרנו ירושלים של זהב בשלשה קולות.

===

מאז שנכנסתי לעולם חובבי הנשק, גיליתי שקשה מאד לכתוב. קצת חיוך על חשבונם, ומהומת עולם פורצת. לא מזהים אירוניה, או סתם קריצה. ולא שאין על מה לכתוב. הסיטואציה של המטווח היא משעשעת. גברים מיושבים בדעתם מתווכחים עד כלות אם החור הקטן שבימין המטרה הוא צ׳רלי או דלתא לפי חוק מספר 2.2.3.4.5 (לא בחוקה, בספר חוקים!) ובודקים עם זכוכית מגדלת. ועל קבוצות הפייסבוק, וחובבי הגלוק, ושונאי הגלוק, והאקדח הישראלי לכלבי השמירה, והרועים של העדר, והספקים שמסתירים מחירים, וקבוצות האימונים והפרסומים על כולם אפשר. רק שהם כועסים. גם אנשים קשוחים עם שפם בין השיניים נעלבים נורא מכל הלצה על חשבון האימונים שלהם שיטותיהם ומאמרי הדעה והציונות שהם מפרסמים מזמן לזמן. וכשהם כועסים הם כותבים ומגיבים ועושים מהומות וחוסמים. ומי רוצה לריב עם חבורה של חמושים?

אז ככה זה, אמרתי לה בשקט. עופרת וטסטוסטרון גורמים לאיבוד חוש ההומור.

(מבוסס על סיפור אמיתי אודות אנשים בדויים, למצולמים אין קשר לתוכן הפוסט ואני הולך לרמי לוי לקנות עגבניות)

ממש כמו בסדרה הישנה "אלי מקביל", לחיים שלי יש פסקול. אחד מהשירים הוא של סטינג – Englishman in New York. סטינג אמר פעם בראיון ש”זהו שיר על קוונטין קריספ….היה לו חוש הומור נהדר ושמחת חיים שיכולה להיות דוגמה לכל אחד. בנוסף השיר הזה נכתב גם עליי.” אבל אני לא מכיר את קוונטין הנ"ל, וגם את סטינג לא יצא לפגוש, ולכן יש לי רק את השיר בשחור לבן, שמתחיל בשלשה צפצופים. בעיני, הוא מדבר על התחושה של להיות זר. לדבר אנגלית בניו יורק, שזו בעקרון השפה שלך, אבל לא בדיוק. לא באמת. אתה אוהב תה, וטוסט רק מצד אחד, לא כמו כולם. אתה נמצא בפנים, אבל בעצם בחוץ. מבין ולא מבין, מובן ולא מובן. ומה שהוא מציע וכל כך קשה לבצע
Be yourself no matter what they say
ויש גם התייחסות לגבריות. בציטוט ששמתי למטה, הוא מדבר על גבריות של שליטה עצמית. אם אין צורך, ואפשר לפתור את הבעיות בצורה אחרת, עדיף. אם לא, תתייצב כנגד אויביך, אבל העובדה שיש לך רשיון לנשק וציוד לקרב, לא היא זו שמגדירה אותך כגבר.
וכמובן, המתינות והאיפוק. ג'נטלמן לא רץ לכל מיני דברים, הוא הולך אליהם.
אני אוהב את גישתו של סטינג הרבה יותר מהתפיסה של רוברט הינליין שמוצגת אף היא ביצירה אמנותית. אצלו השקט מושג באמצעות איום תמידי באלימות.
“An armed society is a polite society. Manners are good when one may have to back up his acts with his life.”
אני לא הייתי רוצה לחיות כך. ובכלל, אני מעדיף ללכת, ולא לרוץ. אולי אני בכלל הוביט, רק גבוה