כשאני לא מאכילה את הבלוג, אני מאכילה את קומפוסט התולעים, חיות המחמד החדשות. מי שלא עשה קומפוסט בביתו, לא ידע שמחה בחייו (ואני כמובן לא נסחפת, זאת עובדה).

יומו הפרה-ראשון של הקומפוסט, חסכתי מקוראיי את תמונות ההמשך, הן למתקדמים

אני עוד לא רוצה להתרברב, הקומפוסט במרפסת המוצלת עדיין בשלבי רבייה. התולעים מקבלות אוכל רק פעם ב-5 ימים, חלק מהזבל האורגני נאלץ למצוא את דרכו לזבל של כל הכיתה (למרות ששמעתי על אנשים שהקפיאו זבל אורגני שייחכה בסבלנות להגיע לערימת הקומפוסט שלו, אהמ.. אהמ..) וכל פתיחה של הקומפוסט עדיין מלווה בחשש.

אבל אני כן רוצה לדווח על מרוצות כללית מהתהליך. קומפוסט זה פשוט הגיוני. מה הטעם לנתב ולנייד ולשנע ערימות זבל מנקודה לנקודה ולתת להן לשחרר גזי מתאן, כשיש אלטרנטיבה שהופכת אותן לזהב שחור ומצמצמת את נפחן בעשרות, אם לא מאות אחוזים.
זה קצת כמו כשמרזים - השומן ששורפים נמצא באוויר, נעלם, הופך ליישות רוחנית. ככה גם הזבל, חוזר לבורא עולם כמו מסע בזמן.

קומפוסט נחשב בקצה ההמרה לדת הירוקים, במיוחד אותו קומפוסט תולעים (מספרים לי שהתנ”ך בנושא הוא הספר “worms eat my garbage“). אצלנו בבית הוא הגיע לבית שהייתי מגדירה אותו 6 מתוך 10 בסולם הירקרקות, כך שאין זה מחוייב המציאות. יכול להיות שזה מעלה אותנו אוטומטית ל-7, ובכל זאת.

עוד לא הגעתי לאיזון הצריכה של באי הבית מול זאת של התולעים. נוצר מצב שלעיתים אכין סלט X כדי לייצר לפוחזות מזון אהוב. ולהפך.
אולי אני צריכה ארנב.

ובעניין המשך ההשקות: אברהם קורנפלד (הגאון, המוכשר, השווה פלאס פלאס) ואני העלנו את untitled בגירסת פיילוט לאוויר העולם של הרשת. עדיין מדובר על אתר בחיתוליו; אנשי הקבוצה עדיין מתגבשים, יש עוד מיני באגים לאנשי ה-QA שבין ששת קוראיי (ומדובר בלפחות 2), התכנים מוזנים לאיטם.
אבל זה הקטן גדול יהיה.

*וכוכבית קטנה. הפמפלמוסים הגיעו לשאלון. סיני גז סיפר בתגובות שהוא נפגש איתם בהביטו לראשונה. לפני כמה ימים גם פגשתי אותם בגלריה בהארץ. חשוב, חשוב ביותר שייזכר איך הם עלו לארץ הקודש. ואם כבר, אז יש קאבר חדש מהמם לביט איט.

כרגע בראשית של האתר - אבא שלי. שלא סתם כותב לי מיילים שהם נכס, אלא גם שולח לי לינקים לדברים 4 ימים לפני שהם עולים בבוינגבוינג! (זה נכון, לא תמיד, לפעמים זה שנתיים אחרי שהם הופיעו בדיג). וגם שולח תמונות משפחתיות עם כיתוב, מפרווד הגיגים ושואל שאלות טכניות. סמסים ומיילים מול הורים (אם ההורים מסמסים) הם ללא ספק מנפלאות הטכנולוגיה. (בעניין זה הסיפור של ניבשון על הדפסת/סריקת/שליחת התמונה של אמא שלו הוא אחד המוצלחים.)

בקיצור, יו אר מוסט וולקום.

ללא מילים:

וזה כן דורש איזו מילה או שתיים: מר וגברת אובמה נדרשו להצטלם עם מנהיגי העולם (כן, גם עם ביבי ושרה), עם 130 מנהיגי עולם. בא גולש נלהב, אריק שפיגלמן, כנראה מעדה מסויימת, ששם לב שמר פרזידנט מצליח לחייך בכל תמונה בדיוק, אבל בדיוק אותו דבר. המסקנה של שפיגלמן היא שאובמה הוא או רובוט או פסל שעווה. כל התמונות נמצאות בפליקר של הבית הלבן.

הפירסט ליידי והעזר כנגדו, חוזרת לעונה החדשה של רחוב סומסום. ביג בירד עם תסריט משובח שכולל את המשפט הראוי לקאלט עתידי “Are you part bird, Mrs. Obama”?

ומיסס אובמה עם אלמו. חולה על אלמו, חולה על מיסיס אובמה. היא פשוט אישה גדולה (וזה בלי להתעסק בשערוריית המכנסיים הקצרות והרגליים הארוכות אי שם בשלהי אוגוסט):

הבעייה עם אלמו ורחוב ססמי סטריט היא שברגע שמתחילים, קשה להפסיק.

את ג’וליה ואלמו מכירים?

ווופי ואלמו?

וג’ק בלאק ואלמו?

ויש עוד. ראוי לציון הוא היוטיובון של נורה ג’ונס ואלמו (אלמו ממש נוגע ללב מבערך דקה אפס חמש). ומעבר לאלמו, יש גם את בילי ג’ואל עם אוסקר (וגם עם החירשת מה-L Word, לפני שיצאה מהארון), את סטיבי וונדר עם גרובר, את טוני דאנצה קופץ על חבל ואת ליאם ניסן עם ארני ואת ג’וני קאש בצעירותו. בכל זאת אנחנו בעונה 40. ארבע אפס.

מממממממ. אמריקנה.

ואם כבר ביוטיוב, אז לפמפלמוסים יש קאבר חדש ל-September של אדמה רוח ואש עם סיום חינני שסוגר לנו את הפינה של רחוב סומסום.

ברור לי שאחד המוצרים הנדרשים ביותר ברשת של ימינו הוא מוצר שיזקק דברים נקיים מתוך הרעש, מתוך הזרם האינסופי הזה, מתוך בליל המידע, הנתונים, האינפורמציה והשטויות. כל כך הרבה שטויות. אני מסוגלת להעביר יממות שלמות בצריכת שטויות, ביניהן צצה גם שטות שמלבבת את רוחי, שמשמחת, מעוררת השראה ונותנת מוטיבציה לחיות.

בימים האחרונים שבתי לרצף לינקים שזנחתי בעבר ולא פסקתי מלהשתאות. הדברים שיש באינטרנט, אני אומרת לכם… מול המסך מצאתי את עצמי חצי מסתירה את העיניים, חצי מציצה ופולטת מדי דקה או שתיים “אלוהים!!”, “אני לא מאמינה שאני מסתכלת על זה”, “אאאאוץ’!!”. אני לא מטמיעה פה כלום, לטובת הציבור, זהו אזור רך שעוברות בו לעיתים נשמות זכות שאין צורך לחשוף בפניהן את כל זוועות העולם. הרי ידע זה כוח, אבל בורות זאת הקלה גדולה.

המציגה איננה אני, אבל זה היה בדומה

ובכל זאת, שיהיה ברור מול מה ניסו להיסגר העיניים:
< דיסקליימר: אלו חומרים לא בריאים לצפייה לבעלי קוצב לב, לנשים בהריון ולאנשים הנוטלים תרופות באופן קבוע. שום הקלקה פה היא לא באחריותי.>

בחורה אחת בת 25, שלומדת איך להיות דולה, החליטה לתעד את צוואר רחמה. לקחה מרחיב איברים פרטיים, פיסקה, ביקשה מחברה הסקרן להפעיל את פונקציית המאקרו במצלמה, להדליק את פנס הראש ולצלם. לשמחתנו ולתדהמתנו, קיבלנו מחזור אישה שלם, אבל מבפנים. לי אין מילים. זה קצת כמו תערוכת הגופות, רק שזה חי. ובריא. לא שזה נראה כמו משהו בריא, אבל דיס איז לייף. יותר משנדמה לנו ביום יום, אנחנו חיה. עם אפשרות לחשוב על זה שאנחנו חיה, אבל חיה.

בחורה אחרת, ביקרה בבליז. שם עקצה אותה יתושה, שהיתה בתפקיד נשאית של ביצה של זבוב. פקעה הביצה של הזבוב בקרקפת ראשה ורימה/תולעת, תקראו לזה איך שאתם רוצים, בנתה את ביתה מתחת לקרקפת ראשה של בחורה שוחרת מדע. כל המשך ה”בחזרה לטואיצ’י” הזה מתועד ביוטיוב, אלא איפה.

וזה כבר הארד קור: משהו שנדמה כחצ’קון אימים מתגלה כעקיצת עכביש (או אולי זה מקרה רפואי אחר בכלל). נהרות מוגלה נשפכים מגבו של הבחור ששתי נשים עם יצר של קוסמטיקאיות מתנפלות עליו. ואם הצפייה עצמה נשמעת בלתי אפשרית, אפשר לצפות בצופים, כדי להבין את העוצמה של הדברים.

ערב יוה”כ תש”ע

וכל הרעש הזה (שאני כמובן אמביוולנטית כלפיו, כמו כלפי שאר החיים), הופך את השקט של יום כיפור לתענוג חסר תקדים. מישהו לחץ על Mute, ושפוי פה לרגע. צריך לשבת, להתרכז וטו צ’ריש את השקט.
כחלק מהעניין הגדול של “הביטו” בתל-אביב ובלוקאליות (שהרי הלוקאליזציה היא הגלובליזציה החדשה ו”הביטו” מתייחס לטרנדים באחריות נדירה*) נערכה צפייה מסודרת בסדרה של מודי בר און וענת זלצר על תלמקףאביבמקףיפו (ויש גם פתיח יפיפה). יש לי פיסקה או שתיים של ביקורת, אבל היא שולית - צפו ב-VOD הקרוב למקום מגורכם. הסדרה מאירה כל הליכה ברחוב תל אביבי באור ארכיוני ואנושי. מסתבר, שגם אז היה קשה, או לפחות רועש:

איפה יימצא ראש העיר שייתן לנו קצת שקט ומקום לעבודה רוחנית?

הערת שוליים:
*ובאותו הקשר, נא לא להחמיץ את הסרט “עג’מי”. אמנם היציאה ממנו כרוכה בייאוש וברצון להרים ידיים מול כל עוולות האנושות, אבל האבינג סייד דאט - הוא סרט חובה. הלוואי שפשוט יוסיפו אותו לבגרות, וכדרישה לפני קבלת תעודת זהות.

לצידם, קמה תנועה. שלא תגידו לא ראינו, לא ידענו, לא שמענו, לא כתבו, לא מכרו, לא סיפרו. הם כאן. קראו להם לוחמי טחנות הרוח או כותבי המיקודים אבל דעו לכם שהם יצאו לדרכם. ברחובות העיר, עם מעטפות ביד, אל עבר הדואר. אני חוזרת - הדואר. ילקקו לשונותיהם אל הבולים ויכתתו את מקלדותיהם לעטים. ואין לי מידע מוקדם בנושא בגלל שאני אחת מפעילות התנועה, כי אני לא - בקושי להגיע לקבל את הדו”חות שלי בדואר אני מצליחה - אלא מכיוון שהם נדרשו לשלוח מייל מקדים ובו בקשת כתובת. ומיקוד. אני ב-63921. הלוואי ויש בולים שווים. ולצד כל הטרפת, צריך לזכור שיונים עדיין יותר מהירות ממחשבים.

שתהיה לנו שנה טובה, אמן. שנהיה לראש, לזנב, למה שטוב לנו.

ובהזדמנות חגיגית זאת, אני מעוניינת להודות קבל עם ועדה למכונת ה-Time Machine שמותקנת במחשבי. יום בהיר אחד לפני כמה ימים בהירים, החליט ההארד דיסק של מחשב ה-iMac שברשותי לשבוק. מיצה, מת כמו בטריה של אוטו ושיחרר את עצמו מעוולות העולם אחרי 4 שנים שבהן רשם קבצים לתאיו המגנטיים, סידר אותם, מחק, תייק תמונות, אצר מוזיקה, וידיאו ואת כל חיי בליבו. הסתובבתי עצבנית אבל עם וייבים של טווס שיודע שהכל מגובה לו. לראשונה בחיי, מתחת לשולחן יושב הארד דיסק חיצוני שאליו נכתב כל שינוי בהארד דיסק בתחנת האם, בעזרת תוכנה שמותקנת על מקים. רגע לפני שאוחדנו מחדש ורגע אחרי שהותקן ההארד דיסק מהניילונים נשאלתי האם.
Would you like to transfer your information from a Time Machine backup?
כן, בבקשה.

כאילו מעולם לא נפרדנו, אני והקבצים שלי, שישבו מסודרים כמו שעזבתי אותם, חזרנו לשיטוט חסר תכלית ברשת האינטרנט.

(מי שלא ראה מכונת זמן בחייו, לא חסרות דוגמאות ברשת. וזה יופי של דבר)

שיהיה לכולנו מחזור שמח.

כל כך גדלתי שאני מעריכה צעצועי פלסטיק מסויימים על פני אחרים בשל קלאסיותם
[לא ברור לי איך התפתח פה פוסט קלאסי, יש לי אמנם לא מעט מה לומר בעניין, אבל לזה תוכנן פוסט משל עצמו - "הקלאסיקה של הגרניום: דיונים בהשפעת הגנן על המרחב הציבורי"].
תראו את מוישל’ה, שר את “מודה אני”. לא פעם רכשתי את מוישל’ה בתור מתנה, אבל סוף סוף, בעקבות ביקור בשוק השווה במזרח התיכון (מחנה יהודה כמובן) גם אני יכולה לכוון את השעון לרבע ל-ח’ ולקום לקול ציוץ הציפורים ולתפילת “מודה אני”. ובאמת, בעיקר על זה אני מודה, כל כך לא מובן מאליו לקום בבוקר עם נשמתי אצלי. וזה מה שאאחל לכל אירוע, תמיד - בריאות, פיזית ונפשית.

וכדי שיהיה ברור שהפנסיה הזאת לא הפכה אותי סופית לאישה בת 65, לא רק מוזיקה קלאסית מתנגנת ברקע פעילות מבוססת רשת כזו או אחרת. גם הפמפלמוסים שותפים לפסקול. איזה כיף לצעירים באמריקה. אמריקה! (התקשתי בבחירת השיר, גם הקאברים מלאי חן)

* ובקטגורייה נטולת קשר (אבל עם קשר מסויים לוידיאו של הפמפלמוסיה), הרצאה של 55 דקות של מייקל (או מיכאל בשבילכם) ווסצ’ש (או איך שלא כותבים Wesch בשפת הקודש). צפייה חובה לאנשים שאצלם הטכנולוגיה היא גדול/שווה לרגש. ולהיפך. אני אשכרה שוקלת להתחיל Vlog (איזו מילה בלתי שימושית בעליל):

ומשם, זה רק טבעי להמשיך לעוד הרצאת תשבוחתית - ב-TED כמובן.

ולכבוד יום הולדת שתיים (שיתרחש, אם ירצה וכל זה, בעוד כשבוע) - קצת בתינוקות, קצת בנערות.

קצת בתינוקות
אני בדרך כלל לא צוחקת מתינוקות של זרים, אבל הילד הספציפי הזה קורע, תרתי (שווה להחזיק דרך אזור 0:36):

סרטוןהיוטיוב הזה עתיק במונחי אינטרנטים ומגיע כאן בקונטקסט, תחת הכותרת “Why Buy Expensive Toys?” ועם מוסר השכל של סרט שמתיימר להכשיר צרכנים נבונים, ואני - מספר אחת בצרכנות נבונה. זאת גם הסיבה שהצלחתי באיתור האקזמפלר שלפניכם. לבית עם ילד הייתי חוששת להביא את יצירת הרעש שלהלן, אבל בבית מדוד ובוגר כשלי, יש לו מקום ברור של כבוד על המדפסת ביום יום ועל השטיח בימי אימונים. מקור השראה לצעצועים (מגולם ב-X חיים של סינים):

קצת בנערות
ומה שאני בעיקר מאחלת להביטו לקראת יום הולדתו, זה לעבור חלק את הגיל בו האף יוצא מפרופורציה, העור מתפרץ החוצה והסערה סוערת. זה אמנם עוד רחוק, אבל זה מעסיק אותי כבר עכשיו.

נוער הוא כר בלתי נדלה לתצפיות אנתרופולוגיות מרתקות, בעיקר בחופש הגדול. כל דבוקת בני 17-14 הצועדים ברחבי העיר לבושים בתלבושת אחידה שיצרו לעצמם, מדליקים אצלי את חיישני ההקשבה מרחוק, וכולי אוזן בנסיון לאתר שבבי שיחה (ותודה לחנה רטינוב שנותנת לי מזה ישר לווריד). זה לא דומה לכלום. מעבר לחנה, אני גם חברה של כמה בני גילכלהצרותכולן בפייסבוק, בעיקר קרובי משפחה ששכחו שביקשו ממני חברות כשרק רצו למלא את מכסת החברים הראשונים. חחחחחחחחחחחח, אניייייייי כבבבבבר כנראאה לאאאא בגיל. תמצית הסיפור הנגלל בשורת הסטטוס של הבחורה שלפנינו וברצף 39 התגובות של חבריה (שרובו נכתב בתוך שעה אחת בודדה) היא מעבר אותה נערה מבית ספר א’ אי שם לבית ספר ב’. דמה זורם בדמי, היא ילדת חמד אמיתית, וכל המופיע כאן הוא בהחלט לא כדי לומר רע וטוב בנוער הישראלי אלא בעיקר כדי להפיל לסת ולהרים גבה אל מול העניין. אבולוציה שפתית?

בזמני (איזו תחושת זיקנה של ראש שבט נותנת המילה הזאת…), היו מוסיפים כמה א’ תמימים למילה “סתם” כדי לנסות לגבש לה צורת רחוב ולדמות את הדיבור הכתוב לדיבור המדובר. ניסיתי להבין אם גם כאן המקלדת בתפקיד סמלי ומייצג, הקרבתי שעות אולפן לטובת העניין אבל לבסוף גנזתי את הפרויקט. כדי להתנסות גם, הקדישו דקה או שתיים בקריאת הטקסט מעלה בקול, חווייה לשונית מובטחת, חחחחחחחחחחחחחחחחחחחח.

פוסט יום הולדת חגיגי יגיע כמובן בתאריך המיוחל, לא כמה ימים לפני כמו איזו בחורה חסרת מחוייבות לו”זית.

אז התחלתי לסדר טאבים וסימניות ישנות. את האתרים לשמירה העברתי לדלישס, את הפידים החשובים לרידר, את הלינקים השבורים לפח. יש הרבה טאבים שמחזיקים התחלות של פוסטים. אחד מהם הוא ה-Big Huge Thesaurus שמכיל תתעמודמשנה של רעיונות לפוסטים. כל כניסה מחודשת לעמוד שולפת רנדומלית 8 רעיונות מהרשימה. זה זמן שאני חושבת לנצל אותו ברגע של ייאוש בלוק כותבים אינטרנטי. רגע לפני שהוא מתוייג בדלישס כ- inspiration, blog, writing, creativity, resource ונקבר תחת 1237 התגים האחרים החלטתי טו טריביוט בקטנה.

Write about a family member.

סבתא אניוטה נפטרה לפני 20 (!) שנה, היא נולדה ב-1901. כמה דברים השתנו מ-1901. החלטנו שהשנה נציין את יום השנה ולקראתו מצאנו שתי קלטות שבהן אחותי הגאונה מראיינת את סבתה. זאת אחות עם חוש היסטורי מפותח ויכולת תיעוד מרשימה. שלב א’ בתהליך כולל דיגיטציה של החומרים, הווקמן (המכשיר היחיד בסביבה שלי שעוד יודע לנגן את חתיכות הפלסטיק האלה) מחובר לאיימק שדוגם בנחת 45 דקות בכל צד. וברקע של היום הזה אני שומעת על בנדיטים, פיאודליזם, סמאוצ’קות, רומנים אסורים, איכרים שיכורים, נמל יפו. הטכנולוגיה בשירות הארכיאולוגיה וההיסטוריה. מה הם ימצאו פה עוד אלף שנה? הארד דיסקים שחוקים?

לחיי העם הזה וכמה טוב שהוא כזה: טיזר מתוך 3 שעות

Your favorite time of year.

לא אוגוסט.

Explain why you hate people from Los Angeles/New York.

אין לי סיבה טובה לשנוא אנשים מניו יורק או מלוס אנג’לס. אבל יש לי סיבה טובה לשנוא חלק מהאנשים בתל אביב. בלי להתבלבל, שוב (פעם שלישית!) עקצו לי את האופניים היום. לקראת היציאה לפנסיה, רכשתי אופני ב’. את אופני היאללה יאללה אני מוציאה לאחו רק למטרות רכיבה פר סה, או ליעדים מובטחים מלשון ביטחון. השאיפה שלי ביחס לאופני ב’ שלי היתה מאוד ברורה - לא לפתח אליהן (לשון נקבה רבות, ראה הערת שוליים, פוסט 273) רגשות. ואני חושבת שבעיקר לא הספקתי. הן מלוות אותי בסך הכל חודשיים, שירתו אותי סופר נאמנה ועכשיו זכו להכנס למאגר שמעון הצדיק.

Share the newest and greatest thing you found on the web.

זה קל:

1. http://sketch.odopod.com/ - חוויה אורגנית דיגיטלית, זוהי הניאו-אנלוגיות בהתגלמותה. מעבר להנאה הצרופה שבציור עצמו אפשר לבלות שעות בצפייה בציורים נוצרים. ראה ערך - ציור יונה (תודה מיכול!).
2. ועוד בניאו-דיגטליות: Nerd Boyfriend - נקמת הגיקים, והפעם בחזית האופנה.
3. וגם, אפשר לשלוח גלויות אמיתיות מהאייפון, צבי הדואר בכף ידי.
4. ואיזה קאבר מייקל בטעם:

5. ואם כבר הגענו למייקל, אז אי אפשר בלי הדרום קוראני, סאנג’ה ג’ונג, בביצוע שלו לבילי ג’ין. ויותר מסעיר, הביצוע שלו למשימה בלתי אפשרית, הילד הזה חגיגה, אין צורך להתקמצן בקליקים:

6. וגם, העליתי עוד איזה Stop Motion - פירוק הפופקורן מהתירס פופקורן שהגיע מהחווה.

Which smells remind you of your childhood and what memories do they evoke.

זה כבר עשינו בשבוע שעבר. Done.

הסיבוב היומי כלל מעבר ליד הבריכה השכונתית. ביום ג’ בערב כשעברתי ליד הבריכה, היה ריח חזק של רחצה לילית. כבר 30 שנה, לפחות, הרחצה הלילית היא בימי ג’. הסאונד - סרט שמוקרן (אני זוכרת בעיקר את “אני והחבר’ה“) בליווי הד צעקות בריכה, האוויר - דחוס, חם ולח, האור - בסך הכל מרגיע, אם כי אפשר לתת בו פרשנויות, והריח? שילוב מדויק של צ’יפס מטוגן, כלור וקרטיב שנמס. זה גובל במתמטיקה - המינונים המדויקים בנוסחה הזאת מעבירים מיידית למוד 83′, ילדות. לאחרונה אני מגלה שאני מוטרדת (או שמא מרוצה) לא מעט מהיכולת המוגבלת של הטכנולוגיה, דווקא הגבולות של מה אי אפשר מרגשים ומציקים לי. בבחינת אין עוד מה להילחץ.

המציגה הינה אני, אבל היא למדה לקפוץ ראש מאז

וכאקט של טריביוט, למה עוד אי אפשר, אבל דורש מחשבה, יקום בקרוב מיני אתר בנושא. כל פרויקט מתחיל, או לפחות צריך להתחיל, בדומיין טוב. אי לכך ובהתאם לזאת, כיתת(ת)י רגליי אל עבר חנות הדומיינים הקרובה למקום מגוריי ורכשתי את
ThisLongDomainSmellsLikeTeenSpirit.com
קלאסי.
ולמרות שכרגע הנחתי שם רק שומר מקום, בתפקיד אבן פינה, החלטתי להתחייב כאן, מול שבעת קוראיי, ולחשוף את הלינק הסודי.
ואם כבר אני פוצחת בסשן התחייבויות ציבוריות-סייברספייסיות-וירטואליות, אז יש עוד דומיין שמחכה בשקט להתמלא בתכניו (שחלקם כבר מוכנים (!) ומחכים בעצמם שאנקוף מקלדת ואצבעות ואקדם את האיחוד המיוחל): I-type-Therefore-I-am.com

בברכת נשמע ונעשה וחזק עם הזנב
_____
ובעניין אחר. אני בכלל רציתי לכתוב על סוגיית האבל ברשת. רציתי לכתוב פוסט על תמונות הפרופיל בפייסבוק שהתחלפו בדגלי גאווה, על עמוד הפרופיל של ניר כץ ז”ל שעבר מאפליקציות פייסבוקיות סתמיות וסטטוסים של חיים לקיר אבל (כולל סטטוס פרידה מבן הזוג שלו), על טירוף התגובות לתגובה 59 של ניר כץ שהגיב לאמא שלו כשכתבה על האבל שלה ב-ynet ובראשי הוא כבר היה ברובו כתוב אך גם ברובו מסוייג, מפוצץ בערבונות מוגבלים והחלטתי לוותר על הדיון הנרחב פה. אני לא מוצאת את המילים המדויקות לעניין.
יש עצרת בערב, נפגש שם.

פילוסופים והוגי ופרשני ומבקרי כבר עסקו בחמקמקות הזמן, בסלקטיביות הזמן, ב”כשנהנים הזמן עובר מהר”. אבא שלי מיטיב לתאר ולסכם את המצב: “הימים לא זזים אבל שבועות ושנים טסים. טסים!”

כל הפיטפוט הזה פה רק בשביל להתנצל בפני עצמי, בפני הבלוג ובפני קומץ קוראיי הנאמנים על ההיעלמות הווירטואלית. אפילו לא נעים לי לכתוב את זה פיקסלים שחורים על גבי פיקסלים לבנים - אין לי זמן…

המציגה איננה אני אבל ההבדלים מינוריים

בין מכלי הזמן אני עוסקת בלימודי גיטרה ב”קמפוס לאנשים עסוקים” (אני יודעת, אני לא עומדת בקריטריונים של המכללה) ומעשירה את אותם לימודי הגיטרה בעזרתו האדיבה של ג’אסטין גיטר. (ששמו מתחרה בספר שהיה לי, דורון ג’ל (ובמוכר הירקות האתיופי, נגסת בגמבה)).

ולא באתי היום בשביל להמליץ על מורה לגיטרה באינטרנט, בשביל זה יש פועלי אינטרנט אחרים. באתי היום כדי להעלות לסדר היום הציבורי, כי זה מה ש”הביטו” עושה, את עניין הלמידה בימים שבהם הידע בכל צורותיו השונות נגיש מרחק קליק away. אמנם חיבור לרשת האינטרנט יכול לעלות כמה עשרות שקלים והתשתית עוד כמה עשרות נוספים, והמחשב עצמו עולה גם כמה אלפים, אך אלה בהחלט בודדים. אבל מהרגע שחתיכות המתכת האלו מתחברות לרשתהכפרהגלובליהמשוגעהזה אפשר לרכוש כל ידע בעלות כלכלית אפס. אפס. Open University. וגם פאואר טו דה פיפל. וגם אוטודידקטיות ביופיה ובתפארתה. בימי המודם החורק והמצפצף הייתי מורידה מדריכי תוכנה במהלך השבוע ומבלה את סוף השבוע בצפייה ב-Tutorials, אחד מהז’אנרים שמוערכים פחת על המידה בתחום הקולנוע. השתכללנו והיום אפשר כבר להתחיל את השבוע בלמידה אינטנסיבית ומתגמלת והרבה פעמים בחיני חינם. איזה חמוד ג’אסטין?

התאים האפורים שלי כבר לא מה שהיו פעם, הלמידה אמנם נגישה יותר אך הקליטה איטית יותר, האבינג סייד דאט, יש עדיין מה ללמוד.

ובשביל אומדן זמן נוסף, קבלו את סיסטר רוזטה. יש הקלטות משנות ה-30 וה-40, זאת הקלטה מאזור שנות ה-60. יש דברים שהם קלאסיים, עוברים את מבחן הזמן בפליינג קולורז.

המציגה איננה אני, אבל אני מוכנה לחזור בתשובה בשביל לנגן סולואים כמו ב-1:30