5 וידיאו-ים לג’קסון 5.

המציגה איננה אני ואולי טוב שכך בימים כאלה, אבל זה היה יכול להיות סופר כיף

ואחד לשנה הבאה

המציגה איננה אני

(בסוגריים אומר שמרוב שיש פה הכל, פה באינטרנט, אני עכשיו מתאמנת על שריקת אצטדיונים, זאת מיומנות חובה שאין לי. יש פה מאות וידיואים ואפילו אנימציה.

המציגה איננה אני

מוזר שאני עדיין לא מצליחה. סוף סוגריים)

עכשיו כשהפסקתי לגהק (סיפור אמיתי) אפשר לכתוב בנחת על ענייני השליטה מכיוון אחר. לכבוד הפנסיה רכשתי לי מסך נוסף לחבר ל-iMac בעל מסך 21 האינצ’ים. וזה לא רק שליטה, זה גם נמצא תחת הכותרת של “Once you go black, you can’t go back”. היתרונות של נדל”ן מסכים הם אינסופיים וכמה שיותר - יותר טוב. חסכון הזמן על ידי הסטת המבט למסך השליטה והקונטרול במקום חיפוש החלון המבוקש הוא פרייסלס. בטח יש פה מרימי גבה, הרי אנחנו, הפנסיונרים, מלאים בזמן. אך מה עם הריכוז שלנו? ומה עם היכולת לנהל את כל אותו זמן בחוכמה? הכל משתפר פלאים בזכות האקסטרה 1440 על 900 פיקסלים לצד מסך מרכזי א’. עליהם יושבים המנטרים של הרשת והמנטרים שלי - המייל, הטוויטריפיק, היומן, things - כל אותם דברים שבמבט זריז נותנים תמונה של הדברים.

והתחושה, תחושת שליטה. Everything is under control.

ביום בהיר, אפשר לראות מפה את החרמון

מסביב תוהים חברים ומשפחה על סירובים להצעת עבודה כזאת או אחרת. “זאת תקופה קשה”, “אז מה תעשי עכשיו?”, “זה בטח מאוד מלחיץ להיות בלי עבודה…”. האמת היא שלא, למרות הערבון המוגבל - אני רק שבוע וחצי בפנסיה הזאת, אני לא מפרנסת משפחות בשלב זה של החיים ואני לא מתיימרת להיות בלי גב.

מדהים גם לגלות את נזילות הזמן ואיך יש פחות זמן כשיש יותר זמן, איך הימים עוברים מהר ואיך אין ואקום של זמן. פתאום יש הרבה משימות, הרבה חברים לפגוש, ביקור בדואר לוקח חצי יום. והכי מוזר - אף אחד לא משלם לי לדבר עם 3 אנשים במקביל בג’יטוק.

ואין את ההיסטריה לקראת השעה 12 בנושא המזון. ואפילו לא הספקתי לכתוב את הפוסט, אם לא הפוסט דוקטורט, שתיכננתי לכתוב בעניין ה-10bis, תןביס. [מזל שגאונים כבר כתבו אותו בשבילי].

אבל יש לא מעט דברים אחרים. בין השאר בילויים אינטנסיביים מול סרטים דביליים כגון Beaker שר את Coldplay או את ריק (חומר ישן ומשובח שנרקח כולו מכאן, ואם מתחילים עם הצפייה לראשונה, כדאי לפצוח בה בהתחלה), ניקיון המקרר והתחלה של פרויקט אחד בשביל הנשמה, בעצם שניים.

אבל הכי מרגש בימים האחרונים זה לראות את משחק האייפון שלנו קורם עור וגידים. אני כרגע מגדירה את המפגש רעים הזה כמיני-מיזם, אין לדעת לאן הוא יתפתח, אבל מרעיון שרץ בשיחת מסדרונות נוצרת בימים אלה אפליקציה ועיצובים נרקחים ומתגבשים ורק זה, בפני עצמו, כבר משמח. בינתיים אנחנו עם בלוג באוויר, בשפה האנגלית למען אזרחי העולם ולשאלה החשובה “Are we there yet?” יש תשובה מובהקת - עדיין לא.

אופס, כמעט יצא פוסט בלי אובמה. msnbc מביאים לנו במרחק קליק או שניים, בילוי יומי במחיצת המלך, במובן של מלך (וידיאו).

הבהרה א’

לאחר פרסום הפוסט הקודם, מערכת הטלפוניה שלנו קרסה עקב פניות רבות של הציבור שתהה מדוע פניי כה עגמומיות. פניי אינן עגמומיות ביום יום. אלו פניי הרציניים. נסו לצלם את עצמכם ולחייך. אם תמצאו הרגשה דבילית מזו, אנא מלאו את הטופס ופקססו אלי. במצטבר נוצר רושם של בחורה כבדה, משביתת שמחות, חובבת דכאונות. אך לא כך הם פני הדברים.

תגלית ב’

מיטיבי ההקלקה הבחינו אולי בפוסט הקודם בשלושת הלינקים למורי הדרך בתיעוד היום יומי (1,2,3). הווב סלב המרכזי הוא נואה קלינה. עם פניו העגמומיות שלו.

המציג איננו אני

ידידי אהודק, הפנה את תשומת ליבי לכתבה שבה ראיין את קלינה ובה הפניית פנינים למחווה שנעשתה בפרק של הסימפסונס (הומר יודע לרגש):

המציג איננו אני

אני מודיעה כאן ועכשיו. אם אי פעם אקבל למשהו שאעשה בחיי מחווה בפרק של הסימפסונס אפרוש מהמרוץ. אדע שהגשמתי את ייעודי. איך קלינה ממשיך ביום יום לא ברור לי, מה המטרות החדשות שהוא מגדיר לעצמו, מה המוטיבציה החדשה שלו לקום בבוקר?

הצהרה ג’

אני מאוהבת בעוזרת בית. כל בית צריך עוזרת בית.

הפרויקט הזה הולך והופך לגריד עמוס בפנים שלי, יש שיאמרו נרקיסיסטי משהו, שמכיל בתוכו שינויים יומים, שעם השנים יתעדו קמטים, נקודות חן חדשות, תספורות, צבע עור, השמנה, הרזייה, נמשים, תסרוקות, חלקי בגדים, רקעי חיים, מבטים, תכשיטים.

מה יש בהתמדה שקל כל כך לסרב לה? ומאידך, מה זה הרצון הזה לנטר ולתעד, פסבדו מדעית, חלקים מחיים של יום יום? בעניין ההתמדה, הלוואי שהיו לי תשובות. בעניין הניטור, אתרום את שתי אגורותיי: הקלות הבלתי נסבלת של התיעוד צימצמה את המרחק בין הרצון לבין היכולת. מצלמות דיגיטליות, אפליקציות סלולריות, (אני לא אומרת טוויטר), איסוף מידע באופן אוטומטי, ואתרים שמאפשרים הזנה של מידע מיותר יותר ופחות, ויצירת גרפים ועיבוד נתונים. גם לבלוג יש פן מנטר ופן שדורש התמדה.

זה נראה מוזר, זה הכל אני, הכל אותה תמונה, וגם אם אבחן את התמונות האלה לעומקן, עדיין לא אזהה את עצמי אם אעבור מולי ברחוב.
אחותי תמיד טענה שהאף שלי Is not here to stay במובן של צורתו. היא סיפרה לי שקמה יום אחד לגלות שכל מבנה האף שלה קרס ושגם אני צריכה להתכונן ליום כזה. מרגיעה אותי הידיעה שהיום הזה יתועד, ושאם האירוע יתרחש על פני זמן, אוכל לזהות את תחילת התהליך.

אפשר לומר שהספקתי קצת פחות מברק בתקופה הזאת - לא יצא לי להפגש עם שועי העולם הגדול, ולא הרחבתי את המשפחה בכלב אנטי-אלרגני - אבל ללא ספק היו הספקים.

ומעבר להשקעה היומית, ההספק המרשים ביותר הוא ללא ספק ההחלטה פלאס הביצוע שלי לצאת לחופשי מעולם ההיי טק, לפחות בפורמט הזה, לפחות בשלב הזה. החלטתי ללכת לאיפה שהלב שלי נמצא - מיקום מדויק יתבהר בהמשך.
כך שאני לא רק סופרת 100 ימים אחורה, אלא גם 14 ימים קדימה. עם פרוץ יוני אצא לפנסיה מוקדמת בשמחה גדולה.
מה בתוכנית? אם כן, על הפרק -
1. התמקצעות במטקות עם שאיפה לליגות בינלאומיות.
2. פיתוח אפליקציית אייפון שתעשה איוושות, אחר כך גלים, ולבסוף צונאמי תענוגות.
3. השלמת פערים ביעדים - 2009.
4. קצת שקט.
5. והרבה רעש.

* בהערת שוליים, יש לומר שצילומים יומיים הם ז’אנר פופולרי. השיאנים הפגינו התמדה מרשימה פי כמה. האבינג סד דאט, גם 7 שנים של צילומים יומיים החלו ב-100 ימים ראשונים.

המציגה איננה אני

אבל אני כן רוצה לשתף בחוסר היכולת להשתלט על כל החרא הזה. כשכולם מפוזרים בכל חור, נוצר מצב שבו נפגשים במשך היום עם חלקי שיחות, חלקי זהויות ופירורי מידע. רובם עומס מיותר להחריד, אבקי אגו של אנשים גרפומנים שמנסים לצעוק יותר חזק בסביבה שבה אפשר רק להקליד במרץ רב אל תוך השעות הקטנות של הלילה. מיטיבי הלכת מצייצים במקביל עם אותו ציוץ גם בטוויטר וגם בפייסבוק, שאם במקרה אפספס את אמרת החוכמה באחד, אוכל להתעדכן בשני. בשני הערוצים יכולה להתפתח שיחה שאי אפשר כמעט לעקוב אחריה (בפייסבוק אפשר לפחות לזהות את השיחה במבנה של תגובות, אבל השיחה עצמה נעלמת תחת מפל מבחני ה”אם-הייתי-סוכריה-על-מקל-באיזה-טעם-הייתי-והאם-היה-לי-מסטיק-בפנים”, ובטוויטר - תעשו לי טובה).
אלו שייטיבו למצוא את המבט ממעוף הציפור הווירטואלית, יוכלו לגרוף איזה קופון. אלו שיעשו סדר בבלגן, או שלפחות יתנו תחושה של סדר. כי הרי גם ביטחון וגם סדר הם רק אשליה.
במאמר מוסגר ייאמר שאני כמובן מזהה את יתרונות הדה-סנטרליזציה הזאת, אבל לצידם, חסרונות, עייפות ובעיות במיקוד.
כחסידת הוויזואליזציה של המידע (גם אם זה רק בגלל שאני נהנית לגלגל את המילה הזאת על הלשון), הנה שני נסיונות בכיוון:

We are hunted

מקבילה דיגיטלית ואוטומטית של מצעדי הפזמונים. מדורגים המושמעים ביותר בבלוגים, ברשתות החברתיות, המורדים ביותר באימיולים למיניהם. לפי יום, לפי שבוע, לפי אמן, לפי שיר (טראק בעגה המקובלת).

Play למעלה ואפשר לשמוע ברצף את המוברז והשייקרז של אותו פרק זמן.
פשוט, לא מלחיץ - מבט ממעוף הציפור.

twistori

בהשראת We Feel Fine (שבטח כבר כתבתי עליהם בבלוג ואם לא, איי שוד), מוצגים טוויטים שמכילים את אחד מהביטויים - I love, I hate, I think, I believe, I feel, I wish. מתוך כל הרעש של משפטי סתם, מזוקקים משפטים עם ארומה יותר אנושית, קצת ליכלוכים מקרקעית הנפש. צפייה מדיטטיבית בעמוד הזה (יש גם סקרין סייבר למתקדמים!) הזכירה לי שוב כמה אני אוהבת את postsecret. ממשקים (במובן הרחב של המילה בהקשר postsecret) שמוציאים החוצה את החום, את האנושיות, את ההומור העצמי בתוך כל המשחה הקרה והטרפת הזאת.
(ובאותה הזדמנות: פוסט-סיקרט - הארכיון, הטריילר, הערך בוויקיפדיה)

ולמי שלא רואה את פירורי הלינקאז’ שאני מפזרת בכל עבר -

למור עצלן, או מה שזה לא יהיה, רגיש לדיגדוגים.

ואף מילה על 100 ימי אובמה (!!) (לא על הגינה של מישל, לא על התמונות בפליקר ומאבק הקאנון/ניקון, לא על משחק הכדורסל, לא על הספר של האינדיאני מוונצואלה, ולא (!) על האייפוד שקיבלה המלכה - איך עמדתי בזה, אני לא יודעת)

מה שכן הספיק להצטלם, הפך לדקה וחצי שבה תועדו בעיקר ההכנות, ביקור השכנה והשורה הראשונה. משם והלאה, הדברים היו די דומים.

אקזיביט A, יור הונור:

ההתקדמות האיטית גרמה לשינוי וייעול תהליכים. כראש צוות דק ומהנדסת תעשייה וניהול, קיצרתי טווחים, איחדתי פעולות, מנעתי שינועי יתר של קרשים באורך 4.80 ושלב ב’ של היום כבר היה מספק יותר.
(וצולם רק פעם בכמה דקות ולא פעם בשתי שניות, על ידי Time Lapse אנושי)

אקזיביט B, יור הונור:

על פניו, מתבונן בעין בלתי מזויינת יכול לחשוב שמדובר בדק גמור, שהמשימה הושלמה. אך למעשה, בפני בעלת בית הכפר עוד שעות רבות של עבודה. הברגות, חיתוכים, סגירת פינות, ליטושים וצביעה.

ולמה הדבר דומה (באווירת החג וההגדה)? מהבחינה הזאת, בניית דק מקבילה לבניית אתר אינטרנט, או כל פרויקט אחר כמעט. לא סתם לפרויקט קוראים פרויקט.
השלב הראשון הוא השלב המתגמל, זה שבו רואים התקדמות ושבסופו, נדמה שהפרויקט גמור. השלב השני, שלב ה-QA, שלב הגימורים, השלב האינסופי הזה של סגירת פינות, ליטושים אחרונים ותיקונים, הוא שלב בלתי נסבל, לא מתגמל, ארוך פי 5 מהצפוי ואפילו בסופו, בדרך כלל, הפרויקט אינו גמור. מעכשיו - תחזוקה, עוד תיקונים, עוד QA, עוד איזה שיוף אחרון של עץ או החלפת בורג חלוד.

בשבוע שעבר ראיתי פרויקט מסוג אחר. ספר, שעבדו עליו יותר משנתיים, יצא לאור. נכון, מאחוריו שלב א’, שלב ב’ ואפילו ג’ ו-ד’. אבל מרגע זה הוא יצא לאור, נסגר, הודפס, הופץ. ללא דרישה למשאבי תחזוקה. זה נכון בסרטים, בספרים, בדיסקים. אני עוברת למוזיקה.

ומעניין לעניין, כמו שהטרחנים ואני אוהבים לומר, אני מתחילה להתרגש לקראת האירווזיון. יש לנו שיר עם יכולת ניצחון פוליטי מובהקת.

בערך הוויקיפדיה של אירווזיון 2009 נכתב כך: “מילות השיר הן בעברית, אנגלית וערבית כאשר מסר השיר הוא שלום עולמי כתיקון הדעה הרווחת על ישראל לאחר מבצע עופרת יצוקה.” וזאת לא הפנינה היחידה בעמוד; ניתן למצוא בו תמונות של אולם האירווזיון, מפת מדינות משתתפות (מפולגת לפי מדינות שהעפילו אוטומטית לגמר, מדינות שמשתתפות בשני חצאי הגמר, ומדינות שלא משתתפות בתחרות אבל הן יכולות), פרק בנושא גיאורגיה וחוקי הצבעה מלאים.

רק לפני כחצי שנה, הבנתי שהיורו הוא כמו האירוויזיון, רק בכדורגל. תחרות לבנים ותחרות לבנים נשיים.

היסטוריה בהתהוותה, קלאסיקה בערוץ 1:

ועניין קטן לסיום. אם עדיין צריך לחזק את הטענה שקאברים ביוקליילי זה הדבר שקורה עכשיו, לפניכם קאבר של Toxic. מ.ש.ל

(כמה פנינים מאותו סשן: דאנסינג מאשין, ABC ו-I’ll Be There)

ערב אחר הבנתי שאני בדיליי עם טרפת היוקליילי, הגור גיטרות הזה. גם ככה יש לי חולשה לדברים מוקטנים, אבל היוקליילי הזאת היא מהאגדות (היא הצטרפה חיש קל לרשימת הווישליסט כמובן). היו-טיוב מלא בביצועים מפתיעים, בבוינג-בוינג מפגיזים עם סלב יוקליילי חדש כל יומיים ולראייה, אקזיביט A:

באקזיביט Q, פגשתי את iputupwithyou, צמד בני 17, בדואט חינני. מחקר מעמיק הוביל לקליפ בו הם מציגים את עצמם בעזרת סרט פסבדו אילם. בדקה 0:57 אלכס מצהיר “I’m Gay” ולעומתו, מייגן מודיעה בצער, “I’m Not”.

רגעים כאלה מסבים לי נחת: דור ה-Z, או מה שהוא לא יהיה, הדור שמצלם את עצמו שר ומנגן על יוקליילי, נמצא במקום טוב. למרות כל הזוועות, בשנייה כזאת יש שמץ של שמחה.
כנראה שהשפעת הסרט “מילק” עדיין לא פגה. אני חשה עוד יותר חרדה מהרגיל לגבי המובן מאליו. בעידן שבו המחאה היחידה היא חתימה על עצומה באתר atzuma או הצטרפות לקבוצות מחאה בפייסבוק (מה שמזכיר לי את הקבוצה שראיתי היום: “גם אני מרגיש צורך עז לשיר שיר של עידן רייכל כשאני רואה אתיופית“) -מובן מאליו יכול להפוך בן רגע ללא מובן מאליו.
אנשים, Celebrate Diversity.

—
ואף לא מילה אחת על כנס דה-מרקר

תוך עשרים שעות וארבעים צפיות, הוסר הוידיאו כלאחר יד והואשם בהפרת זכויות יוצרים. אם ברצוני להתלונן בשלב הזה עליי לגייס סוללת עורכי דין. ולא שאני רוצה להתלונן, בסך הכל יש לי מה לעשות ביומיום, יותר עניינה אותי השאלה של איך התגלגלו הדברים, מי התלונן לי, מי מנטר את הוידיאוים רודפי הזכויות הללו. אם יתברר שפרינס צפה בוידיאו שצילמתי, אני אחוש שעשיתי את שלי.

המציגות אינן אני, למרות שהייתי מתה להיות המציגות.

השבוע המשיך בהאזנת לופ רצופה לשלושת השירים במייספייסה של גברת אייזנמן. בתור צרכנית מוזיקה ששמה לעצמה גבולות אדומים ברורים שעומדים על אי-צריבה/הורדה של מוזיקה ישראלית, פניתי לחנות הדיסקים הקרובה למקום מגוריי להרחבת הרפרטואר התמראייזנמני. 39 שקלים ואני בעלת פלסטיק-תופס-מרחב-בחלל-האמיתי (הייתי יכולה לרכוש קבצים דיגיטליים ב-99 סנט לאחד, האופציה היתה קיימת. אבל לא משתלמת בשום קנה מידה).
הדיסק ואני חזרנו הביתה, העברתי את הקבצים מהדיסק אל המחשב, ריפרפתי בחוברת, קראתי את התודות (לא מכירה אף אחד), סינכרנתי את האייפון עם השירים החדשים, ארזתי את הדיסק והעברתי אותו אחר כבוד למדף, שיתפוס קצת אבק. ושם הוא הולך לבלות את חייו עד מעבר הדירה הבא. פטיפונים כבר יותר רלוונטים מדיסקים. אני נותנת למדיה הזאת עוד שנתיים להתפוגג. אני מודה שעטיפת דיסק מרנינה יכולה לשמח אותי יום יומיים ולקשט לי יופי כמה מדפים, זה כן, אבל לנקות אבק פחות בא לי טוב.

ומעניין לעניין באותו עניין, כמו שאוהבים לומר הטרחנים ואני, 4 דקות של עדנה מצפות לכם בוידיאו המוטמע לטובת הציבור בפיסקה הבאה. Everything is amazing and nobody is happy. דור מזויין, דור מפונק, דור ה-y, תקראו לנו איך שאתם רוצים - האיש צודק. (אני דרך אגב, דור ה-X מובהק).

(ואם כבר עשיתם הכרות עם Louis CK, שמחו את ליבכם עם כמעט כל וידיאו ב-Related. האיש מייצר LOLL במשרדים ברחבי העולם ומצליח להעביר את כל דכאונות השטיח מקיר לקיר.)

————-
הערת שוליים:
למי שלא שם לב, האביב התחיל לסמן טריטוריה, למרות שקשה לומר שהיה פה חורף. פרחי הדר נפתחים עם ריח משכר, חרציות עזות סוגרות עונה, יש שמיים בצבע כחול כהה בשש בערב. במרפסת, הביוטופ הפרטי שלי, נפתחה פסיפלורה ראשונה - שהחיינו וקיימנו וכו’.

עדכון: הוידיאו מצא בית בפייסבוק בזכות תגיות לא מפלילות

את החומר-גלם-גולשים הזה יצק מוזיקאי גאון בשם קותימאן (ישראלי! משלנו! (יש ביטוי זוועה יותר מ-משלנו! -?)) למיקסים מהממים. ThruYou זה הדבר הכי יפה שראיתם באינטרנט במרץ 2009 ואולי בכלל.
(גם העיצוב מרנין, ואל תפספסו את לינק ה-Credits)

חבל להכביר מילים. גאוני. פוסט פוסט מודרניזם בהתגלמותו.

תחת הכותרת What you see is what you hear. הביטו, הקשיבו, התענגו.

וקטעי ביהיינד דה סינס ומייקינג אוף

(הפרוייקט רק עלה, ותופס אש ויראלית. פגשתיו בטוויטרה של amitos, שמעורבת בפרשה המלהיבה)