הדג נחש זכו בתואר "להקת השנה" לשנת תש"ע במצעד שנערך על ידי ערוץ 24 ורשת ג'. תודה רבה לכל המצביעים על מתן הכבוד הגדול.

שלכם,
הדג נחש

בתגובה ל"עצומת אריאל" של אנשי התיאטרון, קבעה לימור לבנת, שהיא שרת התרבות להזכירנו, כי "יש להשאיר את הויכוח הפוליטי מחוץ לחיי התרבות והאמנות". רון נחמן, ראש עיריית אריאל בהווה, וחבר כנסת (ויבואן בלתי חוקי של סחלבים נדירים) בדימוס, היה נחרץ אף יותר ממנה באומרו כי "אין קשר בין תרבות לפוליטיקה". מבלי להתייחס לנושא העצומה, ומבלי להגיב לשלל הפיני בדשים שכצפוי מיהרו להתגרות, להזדקר בגאווה, ולתבוע את עלבון ההתיישבות, הציונות, ומה לא, נדמה לי שהכי חשוב לומר שדבריהם של השרה ושל ראש העיר הם שטות מוחלטת. וגם צביעות. אני משוכנע שלא השרה ולא הח"כ לשעבר היו פוצים את פיהם הממלכתי בנוגע לקשר הכאילו פסול בין תרבות לפוליטיקה אם היה מדובר בערב "אל נא תעקור נטוע" לזכר נעמי שמר, או אפילו בעיבוד בימתי עכשווי ל"הוא הלך בשדות". אבל כשהיצירה, או היוצרים, מביעים עמדה שלא נעים כל כך לשמוע, הופכת בחוגים השמרניים עצם האמירה לדבר תמוה, בעייתי, ולעיתים אף בלתי נסבל. רק שהאמנות קיימת משחר הקיום האנושי, והיא תמיד עסקה בכל מה שהתחשק לה, כולל פוליטיקה. שביעות רצון ובעיקר חוסר שביעות רצון פוליטית מצאו את דרכן אל האמנות (ומשם אל התרבות) עוד מימיי המערות, מזמנים בהם לא האמנות ולא הפוליטיקה ידעו שככה קוראים להן. הקשר בין השניים כה הדוק עד שאפילו לימור לבנת ורון נחמן לא יצליחו להתיר אותו.
ובאותו העניין בעצם: ידידי הטוב, במאי הקולנוע ג'וש פדהם, נולד בדטרויט וגדל בגבעה הצרפתית בירושלים. במהלך חייו כבר הספיק להתגורר במספר ערים שונות ברחבי העולם ביניהם תל אביב, ניו יורק, ופראג שבה סיים את לימודי הקולנוע שלו. אני מקוה שהוא לא יכעס עליי יותר מדי אם אציין שלדעתי, העובדה שהוא בסופו של דבר בן למשפחת מהגרים (שכאמור עלתה ארצה), ולכן (ירצה או לא ירצה) הוא נושא בקרבו את זרע הזרות הקיומית, היא שנטעה בו את הרצון ואת היכולת לספר סיפורים שמטיילים בין שוליים ומרכז בחברה הישראלית והיהודית. בין הנושאים שהתעסק בהם בעבר נמצאים סיפורם של מספר ניצולים מהפיגוע שקטע את המוסיקה בפאב מייקס פלייס בתל אביב, הסיפור על חברי להקת לוס כפרוס, והסרט "הרצון לרקוד" שמספר את סיפורה הבלתי יאמן כמעט של קשישה צ'כית (שנפטרה בינתיים) בשם מרגיט ילינקובה. גברת ילינקובה זו, נולדה כיהודיה ואף שכלה את כל משפחת ילדותה בשואה. אולם הצפייה בסרט מגלה לנו שלא זו בלבד שגב' ילינקובה התנצרה בתום המלחמה, אלא שאוסוולד בעלה, אהוב ליבה ואם ביתה, היה בעצם חייל גרמני. אינני רוצה לספר את כל מה שמתרחש בסרט, כי בסך הכל יש עדיין סיכוי שתראו אותו, אבל אני יכול בהחלט לכתוב שהסרט מגולל את סיפור התמודדותה יוצא הדופן של אישה חזקה ונחושה אחת עם טראומות השואה הנוראיות.
ב13 בספטמבר 2010, כלומר בעוד כשבועיים, הייתה אמורה להיערך הקרנה חגיגית של הסרט בפראג, בתמיכת שגרירות ישראל ולשכת הסחר הישראלית צ'כית. אבל אז משהו השתבש. השגריר הישראלי בצ'כיה ראה את הסרט והחליט שתמיכת השגרירות בערב ההקרנה תוסר, הסיבה:"הסרט מעודד התבוללות ואינו מוסרי". כמי שראה את הסרט, אני יכול לומר בוודאות שאין בו שום דבר לא מוסרי והוא גם לבטח איננו מעודד התבוללות בשום צורה. אם כבר אז להפך. אבל בלי קשר לסרט- מה שמפריע פה באמת הוא חוסר היכולת של אנשי הממסד הישראלי להבין את התמונה הגדולה. האם צריך להסיר את התמיכה מערב הקרנה של במאי ישראלי שיצר סרט על ניצולת שואה רק משום שהעלילה אינה עולה בקנה אחד עם נרטיב הניצולים ה"רגיל"? ובאיזו זכות מתייג נציג ישראלי רשמי את סיפור חייה של ניצולת שואה כ"לא מוסרי"? למשרד החוץ הפתרונים.

משחק הדמעות

ביום ראשון בערב, באצטדיון טדי, הייתי שותף לרגע היסטורי ומרגש. בדקה ה30 במשחק בין בית"ר ירושלים למכבי ת"א, הניפה ביציע המזרחי חבורה של אוהדים מהז'אנר המבאס שלט ענק שבו נכתב: "איציק רצית בית קברות- קיבלת!". ליושבי המערבי, ואני בתוכם, לקח כמה שניות להתגבר על הבחילה, אך כשסופסוף התגברו עליה הם החלו לשחרר קריאות ושריקות בוז עוצמתיות לעבר מניפי השלט שביציע ממול. מעולם לא שמעתם בוז כזה אמיתי ועמוק, האמינו לי. בוז של שאט נפש שנאגר במשך שנים. כה מקיף היה הבוז, כה משכנע, עד כי בעיניי ראיתי איך השחקנים על המגרש קופאים במקומם בתדהמה. לאחר כמה דקות של פורקן בוז קולקטיבי כלפי אלה שאומרים שהם לטובתנו אבל בעצם מדרדרים אותנו יגון שאולה, החל המערבי בעידוד מסיבי של האדם שחתום יותר מכל על הרוחות החדשות שמנשבות ביציעי בית"ר – איציק קורנפיין. לרגע קטן הרגשתי שהקומץ הוא באמת קומץ, ומה אומר לכם? זה היה מרגש.
אם יהיה רנסנס תרבותי בירושלים הוא יהיה חייב לבקר גם ביציעי טדי, לרגע אחד ביום ראשון הסתננה התקווה לשינוי דרך שערי האצטדיון פנימה.

—————————————————-

פינת החיקו

המתמטיקה של החיים

נגמר החופש
ברם לא מומלץ להתרגל
כי תכף חגים

—————————————————-

והשבוע- צ'ופר מיוחד! לרגל פתיחת עונת הכדורגל קבלו היקו אורח של סנפירי!

עונה נפתחת
ריח דשא ירקרק
שופט בן זונה

—————————————————-

ובנימה זו, תכלה שנה וקללותיה. שנה טובה!

מועדון תרבות

ב29 באוגוסט 1966, לפני 44 שנים בדיוק, הופיעה להקת הביטלס בפעם האחרונה. אמנם לא נכחתי במקום (נולדתי 5 שנים אחר כך), ובכל זאת ברור לי שכמעט כל מי שהקיף אותם (וגם מי שלא) בתקופה שבה החליטו לחדול מלהופיע חשב שהם משוגעים. "מה?" השתומם ודאי רואה החשבון, "אלפי מעריצות מצווחות קונות כרטיסים בכל ערב והם סוגרים את הבאסטה?". "מה?" נדהמו לבטח מנהלי ההפקה, חברות הבוקינג וכל הצוות המקצועי והטכני, "אלפי מעריצות מצווחות קונות כרטיסים בכל ערב והם סוגרים את הבאסטה?". "מה הם משוגעים?" אמרו לעצמם בלי ספק המורות והגננות שנותרו בליברפול "איך הם סוגרים את הבאסטה?" ואליהם הצטרפו כמובן גדודים של דודות ודודים, החברות הראשונות, וכל המכרים והידידים הישנים מהשכונה, ביה"ס, והפאב המקומי. ובכל זאת, אם יש בידיכם כרטיס מקורי לאותו המופע, שנערך אגב באצטדיון "קנדלסטיק" בסן פרנסיסקו, תוכלו להשיג בעבורו כסף רב- כי לאחר ההופעה הזו הביטלס אכן חדלו להופיע.

באותו החודש, אוגוסט 66', הוציאו הביטלס את אלבומם המעולה "ריבולבר", אבל אף אחד משירי האלבום החדש לא נוגן בפני 25000 (המעריצים ו)המעריצות המצווחות שנכחו בהופעה בת 33 הדקות באצטדיון "קנדלסטיק" ב29 באוגוסט. הביטלס מודל אוגוסט 66' היו מותשים נפשית אחרי למעלה מ1400 הופעות בקצב מטורף שנמשך שנים. מכירות הכרטיסים כבר הפסיקו לעניין אותם ומעריצות מצווחות סתם הביאו להם את הסעיף. הם השתוקקו לשינוי אמיתי בחייהם. אז הם חתכו מכל נושא ההופעות וריכזו את מאמציהם באולפן. התוצאה הייתה "סרג'נט פפר", האלבום הכי ייצרי, מודרניסטי, מורכב, שלם ומדהים שהעולם שמע (וראה) מעולם.

שני משפטים מפורסמים, אקסיומות כמעט, עולים לי בראש כשאני חושב על השתלשלות האירועים שתיארתי עד כה. ראשית: חוק שימור האנרגיה. אחרי שנים של הופעות היו הביטלס בכושר עבודה פנומנלי, וכשהם המירו אותו מהבמה לאולפן הייתה התוצאה "סרג'נט פפר". אני חושב שיהיה יותר מהגיוני להניח שאם הביטלס לא היו בכושר כזה עילאי, "סרג'נט פפר" (שהעבודה עליו החלה כשלושה חודשים אחרי ההופעה האחרונה), לא היה יוצא כזה מדהים. "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" מתרה בנו המשפט היהודי העתיק, וזהו המשפט השני שחשבתי עליו. רק הביטלס של קיץ 1966 חשו באמת עד כמה קשה היה להיות הביטלס בקיץ 1966. אף אחד אחר לא ידע. לכן רק הביטלס יכלו להבין שאין להם ברירה אלא לעשות מעשה כל כך דראסטי ולהפסיק עם ההופעות לחלוטין.

במרחק עצום מסיפור הביטלס של אוגוסט 66', כה עצום למעשה, עד כי קשה להאמין שאותו כוכב הלכת מסוגל להמציא את שני הסיפורים, נמצא סיפורם של מהגרי העבודה בישראל 2010. אנשים אלה, שחלקם התמודד עם קשיים עצומים, דימיוניים כמעט, בדרכם הנה, הם יוצאי הדופן מקרב האנשים שבארצות מוצאם. "מה?" השתוממו ודאי קרוביהם וחבריהם בחרטום, אסמרה, בוגוטה, שיאן, האט יאי, טימישוארה ועוד ועוד ערים ברחבי הגלובוס "את/ה נוסע/ת לישראל?" אבל למרות החששות ולמרות ספקנותם של הקרובים להם, הם יצאו לדרך ואפילו הצליחו להגיע לכאן ועכשיו הם פה. ובהתמודדות המסורבלת והשלומיאלית של מדינת ישראל עם הנושא הסבוך של מהגרי העבודה וילדיהם דוברי העברית ראוי שתהיה התייחסות גם לביטלס של 66'. כי על רקע שלל הטיעונים נעדרי ההגיון המתמטי (גם אם באמת יש 20000 ילדים זרים בישראל, כפי שפרסמה השבוע לשכת השר ישי, מדובר בשמונה עשיריות האחוז מכלל הילדים בארץ, לא ממש איום דמוגרפי בוער), והנימוקים חסרי הקומן סנס המוסרי (כפי שאפילו שרה נתניהו קלטה), בולטת העובדה כי דנים את האוכלוסייה חסרת המזל הזו מבלי שטרחו לעמוד במקומה. ובנוגע לשימור האנרגיה- אני בטוח שגם אלי ישי בעצמו יסכים שמהגרי העבודה בישראל הם כוח יצרני מהמעלה הראשונה. האם מופרך להניח שנצא כולנו מאוד נשכרים אם וכאשר יוכלו מהגרי העבודה בישראל להפסיק להשקיע כמויות אנרגיה עצומות במרדף אחר סטטוס חוקי בר קיימא?

אולי הפעם?

ואם בתאריכים מעניינים עסקינן אז מה דעתכם על ה2 בספטמבר, יום חמישי הבא? איזה מתח יהיה, משהו טוב. שתי הקבוצות יתייצבו מן הסתם בהרכבים המשכנעים ביותר שעומדים לרשותם ויתמודדו לא רק זו מול זו, אלא גם מול השופט שאמור כמובן להיות נייטראלי, אבל שתמיד בסופו של דבר טיפ טיפה חושדים בו כי ככה זה עם שופטים. על הנייר דומה כי יש לנו יתרון משמעותי. ההיסטוריה מוכיחה כי אנחנו חזקים יותר ובחינה קרת רוח של הנסיבות מרמזת שגם הפעם אנו נמצאים בעמדת יתרון. אבל תמיד יש את החשש הזה שהפערים בינינו לבינם הצטמצמו בלי שנשים לב, שכוחנו לא יעמוד לנו ברגע המכריע, ושניתפס חס וחלילה, עם המכנסיים למטה. בשורה התחתונה אנו שוב נמצאים בראשיתו של מסע ארוך ומתיש שלמרות שאנו מייחלים שיסתיים בטוב, נסיוננו הרב והמר מכריח אותנו להכיר גם בקיומה של האפשרות ההפוכה. על כל פנים, שיהיה לנבחרת ישראל בהצלחה במשחקה מול נבחרת מלטה, ושיהיה לכולנו בהצלחה במפגש המסקרן בין משלחת ישראל למשלחת פלסטין שיערך באותו היום ממש בוושינגטון.

פינת גלנט אולמרט

לפעמים אני כועס על עצמי שהמצאתי את הפינה הזו. למה להוריד ת'וייבז עם כל האנשים המעצבנים האלה שעל שמם הפינה? למזלי אוכל מנחם אותי. כמה שיותר טעים- יותר מנחם. השבוע פקדתי את פלאפל עוזי לראשונה מזה חמש שנים לפחות. אני שמח לבשר שלא רק שפלאפל עוזי עדיין קיים אלא שהוא עדיין מעולה ו(לכן) עדיין מנחם. פלאפל עוזי נמצא מול קולנוע אדיסון עוד מהימים שאשכרה הקרינו שם סרטים ואתם פשוט חייבים לאכול שם מתישהו. בתיאבון.
עד שנגיע למקומם

בקרוב נשחרר את הקליפ לשיר "לא מספיק". היינו רוצים לשמוע מכם, מה הקליפ החביב עליכם מתוך 6. מי שרוצה גם יכול לנמק בתגובות.

אז יאללה, להצביע

פסטיבל בשקל חוזר לירושלים, והשנה הדג נחש יופיעו בפסטיבל שיתקיים בקריית מנחם. הפסטיבל יתקיים בתאריך ה-6 בספטמבר והכניסה שלו על פי מיטב המסורת תהיה שקל אחד בלבד. תרבות היא זכות ואתם מוזמנים להכנס לאתר הפסטיבל לקרוא יותר פרטים על פעילות העמותה.

איזה כיף זה שלפעמים גם יש סוף טוב. שזה באמת קורה במציאות. אני קורא לילדים סיפור או רואה איתם סרט, ומשתמש תדיר בטיעוני 'הסוף הטוב הודאי'. "אל תדאג חמודי" אני יכול למשל לומר לבני הקטן, "נכון שגרגמל תפס את הדרדסים וכבר התחיל להכין את המרק, אבל אני מבטיח לך שבסוף הם יברחו לו ושגרגמל לא יצליח לאכול אפילו דרדס אחד. מה זאת אומרת איך אני יודע? זה ברור. הם הטובים והוא הרשע". אבל כאדם מבוגר, ואני מציין את זה בצער, כבר כמעט ואבד לי האמון בכוחו של הטוב לגבור על המתמודדים האחרים בזירה. אני מנסה לתפוס למה זה כך, להבין כיצד נמחקה לי האמונה הזו, ואני חושב שהסיבה העיקרית היא שבחיים לא באמת נתקלים באותו הזן של הטוב כמו שישנו בסיפורים. כמעט כל הטוב שקיים במציאות חיינו האמיתית, מוגש בתוספת מנה גדושה של 'לא הכי טוב'. והתוספת הקנטרנית אך המשמעותית הזו מכבידה על הטוב, ומקשה עלינו ליהנות ממנו, לסמוך עליו, ולדעת שהוא תכף יגיע ויסדר את כל הקלקולים והצרות שדורשים את התייחסותו המיידית. ככה זה תמיד: ה"שלום" כרוך ב"ויתורים כואבים", ה"הכנסה" חייבת כמובן ב"מס הכנסה", והדוגמאות הן בלי סוף. האמת העצובה היא שלכל דבר טוב שתדמיינו, לא חשוב באיזו קטגוריה ובאיזה נושא, מתלווה איזה סייג. ואנחנו כבר יודעים, כבר משלב הדמיון, איזה 'מחיר' מתלווה לאיזה 'טוב'. הטוב בחיים האמיתיים איננו טוב שלוש מאות שישים מעלות. הוא טוב יחסי כזה. וכשהטוב הוא לא באמת כזה טוב, אז זה כבר די הגיוני שגם האמונה ביכולתו של אותו הטוב לנצח ולחולל שינוי נחלשת משמעותית, ושהציפייה להגעתו של אותו 'טוב' הופכת למעין הרגל ותו לא.
ואז, פתאום, ממש משום מקום, קורה משהו נפלא וטורף את כל הקלפים. משהו דרמטי ממש. משהו של פעם בחיים. אדם אהוב מצליח לפתע, בלא התראה מוקדמת, להיחלץ מהבוץ. פשוט להיחלץ. והבוץ כזה בוץ הוא, עד שבאמת אינני מאחל אותו לאיש, וההיחלצות כזו מפתיעה ופנטסטית היא, עד שאני ושלל הרגליי המחשבתיים הספקניים פשוט איננו רלבנטים עוד אל מול עוצמות ההקלה והאושר ששוטפות אותנו. ולא רק אותנו. באותו האושר ובאותה ההקלה נשטפים אנשים בכל קצוות (מרכז) העיר. מעזורה ועד אוגנדה נחשפתי לגילויים ספורדיים של שמחה צרופה וזכה. "אולי עשיתי עוול ליקום" נמצאתי מהרהר בלילות, ואט אט אני חש שלראשונה מזה זמן אשכרה חוזר לי האמון במין האנושי. "מה בדיוק קורה פה?" התחבטתי בימים, ולאט לאט חילחלה לתוכי המודעות לעובדה שהרגע חוויתי על בשרי את זה שבחיים עשוי להיות גם סוף טוב.
אז מה זה משנה איך זה קרה? זאת אומרת, ברור שהייתי רוצה לתת קרדיט למישהו ממשי ולא רק למין האנושי בכללותו, אבל למי? למועמר קדאפי או לבן שלו? לאביגדור ליברמן או למרטין שלאף? ואולי דווקא לחודש הרמדאן (שהוא חודש הנדיבות) או לחודש הסליחות? אין לי שום מושג וגם אין לי שום בעיה לחלק את הקרדיט הרב שנצבר הודות לנס הזה לכל מי שחושב שמגיע לו קצת. בכיף. העיקר שנגמר הסיוט. העיקר שחזיתי בסוף הטוב. העיקר שיש טוב. התגעגענו, ברוך שובך!

פינת גלנט אולמרט

(או: פינת השבוע אני נפרד בצער מצחי הנגבי שהורשע במתן עדות שקר, ומקוה שאזכור שגם אם הוא נשבע בספר תנ"ך שהאוטו שלו מאה אחוז בסדר, מוטב שאאמין לפסיקת בית המשפט ולא אתפתה לקנות ממנו שום דבר).

ראשית, אני חושב שראוי לציין, שעד לפני כשבוע מעולם לא שמעתי את השם יואב גלנט. אין בי רצון לפגוע חלילה, זה פשוט שאני לא ממש מתעניין ברמטכלים, מפכלים, רב גונדרים, רב טפסרים מתקדמים אצטרה אצטרה. החבר'ה האלה בדרך כלל מתחילים לעניין אותי רק מרגע שהם פושטים מדים ומתחילים להתחרות על האמון שלנו ועל תשומת ליבנו. על כל פנים, ואני בטוח שפרשנים בטחוניים ומדיניים רבים כבר פרשנו את זה לדעת, הגענו לשלב בחיי מדינתנו שבו המרפקנות והתועלתנות האישית שאיפיינו עד כה בעיקר את המאבקים הפנים מפלגתיים חדרו גם לצבא. אחלה. מישהו באמת מופתע? לא אני. חוץ מזה אני גם לא כל כך מסתדר עם ניירת, ומסיבות אלה אינני רוצה להתייחס למסמך שנראה כאילו כולם בעת האחרונה איבדו את הצפון בחיפושים אחריו. אני רוצה להתעכב דווקא על פירסום אחר שקשור בחבר הכנסת לעתיד גלנט (כי תככנות כמו שלו מקומה בלי ספק בכנסת): מסתבר שהאיש הזה סלל (לכאורה) כביש לא ממש חוקי (לכאורה) על שטח שהוא לא ממש שלו (לכאורה) בלי אישורים מתאימים (לכאורה), וכך קל לו יותר להגיע למחוז חפצו. ואני שואל: האין זה בדיוק מה שהוא מנסה לעשות גם עכשיו?

גם העיר שלנו, בעיקר הודות לעבודות הרכבת הקלה, מלאה בנתיבים מוזרים, לא מסודרים וזמניים שכאלה. כך למשל כמעט מדי שבוע יש איזה מקטע חדש על רחוב יפו שמותר ללכת בו, אבל רק השבוע, עד שיהיה מותר ללכת רק במקום אחר. אז אני מטייל עם הילדים, לפעמים ממש באמצע הכביש, ומספר להם ש"פה תעבור הרכבת" ו"פה תהיה תחנה" ולא הם ולא אני באמת מאמינים לצ'יזבאטים האלה שהם שומעים פחות או יותר מהיום שהם נולדו. ועדיין, זה קצת כיף לנסות להבין איפה מותר ואיפה אסור לצעוד השבוע, וזה נחמד כל הפריימים החדשים שצצים בכל פעם שהמקטע המותר מתחלף, וזה חביב ואפילו טוב ללמד את הילדים לדמיין.

פינת החיקו

מחזור שני

שוקו? לחמנייה?
לאיש מהמעורבים
אין ממש חשק.

הנה מה טוב

המאבק לקביעת זהות המגזר שמכתיב את הקצב ברחובות העיר הזו, ממש לא תם. מאוד הגיוני לשער שהוא גם לא יסתיים בקרוב. למרות שיש לי עמדה לגבי מה צריך לקרות בתום המאבק (רמז: שולם שולם לעולם שהוא תולדה של שויון אמיתי ומלא בין הסקטורים) זה עדיין מרתק אותי לצפות בהתנהלות הקרב ובמהלכיו. כמו כל תושבי העיר, "לא חשוב מאיזו עדה", גם אני כבר יודע שלפעמים מתנהל העימות באופן סמוי ומוצנע, לא מודע כמעט, ולפעמים הוא עוטה צורה לוחמנית, מתריסה ומאיימת הרבה יותר. מה שלא יהיה, וגם זה ברור לכולנו, תמיד הוא נוכח. תמיד הוא מלווה את החיים פה. מעין מס נוסף שצריכים תושבי העיר לשלם. ארנונה נפשית שכזו. עם זאת, הקטע המגניב באמת, הוא שבשעות מסויימות בשבוע, מציגה העיר מצג שווא ולפיו המאבק תם והכל כבר הוכרע.

יצאנו מהבית, בתי התינוקת ואנוכי, בשעה חמש וחצי אחר הצהריים ביום שישי. הקטנטונת הרימה אליי את עיניה מיד כשיצאנו את השער החורק, אולי מופתעת מכך שאני שולף אותה מהמיזוג בחום שכזה. חשבתי לעצמי שגל החום צפוי להמיס את מזגה הנוח ולהמאיס עליה את העגלה בקרוב מאוד, ושהיא אוטוטו עתידה להתעקש להיות על הידיים. "מילא" חשבתי, "אז נעשה טיול קצר ודי. אין לי כוח לסיבוב ארוך עם הילדה על הידיים". עלינו את אגריפס בניחותא. רוב הבאסטות והחנויות כבר היו סגורות, אוירה של 'תכף גומרים' שלטה בכל והמחירים צנחו חופשי. "בשישי בצהריים הייתי עושה קניות לשבועיים בשלושים שקל" אמר לי פעם חבר גיטריסט, כששוחחנו על התקופה שבה היה גר בנחלאות. על יד חנות הפרחים במעלה אגריפס השתהיתי, חושב אם כן כדאי או לא (בכל זאת… שבת…), אבל הקטנטונת צייצה אז מיהרתי להמשיך ולהתקדם. כל הורה לתינוק יספר לכם כמה משמעותית היא ההליכה הרציפה למובילי עגלות.
אני תמיד מופתע מעוצמת החילוניות במרכז העיר בשעות ה'תכף שבת' של שישי לפנות ערב. פלוגות על גבי פלוגות של צעירים וצעירות צועדות ברחובות יפו, קינג ג'ורג', המדרחוב וכן בכיכר ציון, וכובשות את השטח לאורכו ולרוחבו בדרכן מבית קפה למסיבה או להפך. גם זוגות צעירים יש, עם ובלי עגלות ילדים. וגם כל מיני חובבי ספורט עם ובלי אוזניות. ומהגרי עבודה, בעיקר פיליפינים, עם ובלי עגלות מבוגרים. וחובבי כלבים- עם ובלי רצועות. הכל מהכל. חוץ מדבר אחד – דתיים. אלה, מסתווים כפי הנראה בבתיהם, מתכוננים לשעת השין, ובכל מקרה הם נעדרים לחלוטין מהאזימוט ומפקירים את רחובותיה המרכזיים של העיר לשליטה חילונית מוחלטת. אבל לא לעולם חוסן. סימנים ראשונים של חוסר נחת גילתה המתוקה שלי במורד רחוב שלומציון. שתי נשיקות ועברתי לעבוד לפי הנוהל: חיתול? לא. בקבוק? לא. עוגיה? כן! הדמעות המעטות התייבשו ברגע.

השעה הייתה כבר כמה דקות לשבע אז החלטתי לחזור לכיוון הבית דרך ציר אגרון. סמוך לבית הקברות המוסלמי תפסה אותנו צפירת השבת. עצרתי לרגע, גם כדי להקשיב, וגם כדי לתת לקטנה קצת חלב. ככה זה, חלב תמיד בא טוב עם עוגיה. כשסיימתי להכין את הבקבוק (להוציא הכל מהתיק, לפתוח את הכלי עם אבקת החלב, למדוד שלוש כפיות, להוסיף למים שבבקבוק, לערבב, להוריד את המכסה, להחזיר מה שצריך לתיק, לשכנע את הילדה לשתות) חזרתי להגאי העגלה והמשכתי בדרכי. אחרי פחות מדקת הליכה כבר הבחנתי בלי קושי בשינוי. כמו בחלום אוטופי של הרב אמנון יצחק נעלמו כל החילונים משדה הראייה והתחלפו בדתיים. גדודים של דתיים גדשו את החוצות. אני עולה את אגרון והם מולי לכיוון הכותל. "שבת שלום! שבת שלום!" אני צועד על המלך ג'ורג' החמישי והם מולי לכיוון בית הכנסת הגדול. "שבת שלום! שבת שלום!" אני יורד את בצלאל והם מולי ומאחורי ומצדדיי ולפניי עד שהם נשפכים לתוך הסמטאות, כל אחד לכיוון בית הכנסת הקבוע שלו. כל סוגי הדתיים מילאו את כל הרחובות שעברתי בהם. מפד"לניקים, רוחניקים, חרדים לייט וחרדים הארד קור. דתיים בשחור, דתיים בלבן ודתיים בצבע תפסו פיקוד על כל עורקי התחבורה בעיר. נשפכתי גם אני לתוך הסמטה שבכיוון שלי. מבט רנדומלי לתוך שער פתוח חשף מראה של שולחן גדול ערוך בחגיגיות בתוך חצר פנימית ריקה מאנשים. ריחות של מרק עוף ושל תבשילים ברוטב, אבל גם של קארי וסויה הזכירו שלצד מלחמות הצביון מתנהלות כאן גם מלחמות קיום, וליוו את בתי הקטנה ואותי ברחובותיה הצרים של השכונה. כשכבר היינו בישורת האחרונה, כחצי קילומטר לפני הבית, נשברה הקטנה סופית ופרצה בבכי קורע לב. חיתול? לא. מים? לא. חלב? לא. עוגיה? לא. הבנתי שאין טעם במאבק והרמתי אותה על הידיים במהלך שהרגיע אותה מיידית. "טוב מאוד!" אמרה לי אישה מבוגרת, נחלאותית טיפוסית, שישבה על ספסל וחזתה בהשתלשלות העניינים. "מה טוב מאוד?" שאלתי, והאמת שקצת קיויתי לקומפלימנט. "זאתי יודעת להילחם זאתי" אמרה האישה כשהיא מסמנת בראשה לעבר הקטנטונת שלי, "וזה טוב מאוד" הוסיפה.

פינת אולמרט הנגבי

בדיוק לפני שבוע, ביום חמישי, ציין בית המשפט העליון ש"בוודאי יש יותר מטעם לפגם" בהתנהלותו של אהוד אולמרט באיזו פרשיית א"א תורנית. אבל לא אחד כמו אהוד אולמרט יאפשר לכותרת שלילית להישאר בסביבה זמן רב מדי, ולכן, בספין מבריק, כבר בבוקר למחרת קראנו שמר אולמרט מתגייס לטובתם של ילדי העובדים הזרים. אחלה. למה הדבר דומה? לקולנוע שמקרין סרטי זימה בבוקר ואת "אימג'ן" על ג'ון לנון בלילה. הייתי ממליץ לכם ללכת לקולנוע עדן, אבל הוא כבר מזמן לא חלק מחיינו. מתי נוכל להגיד את זה על אולמרט?

לוחמה בשטח בנוי

היי חברים,
אנחנו נשמח לעזרתכם הקטנה במצעד השנה של רשת ג' ואתר מאקו וכן במצעד של YNET וגלגל"צ. הדג נחש מועמדים עם להרכב השנה, שיר השנה, קליפ השנה. משתנה בהתאם למצעד
קחו כמה דקות מזמנכם ותנו לנו הצבעה.

גלגל"צ ווואי נט: http://glgltz.ynet.co.il

רשת ג' ומאקו: http://www.mako.co.il/music-24/mitsad

תודה מראש,
הדג נחש

כמו מיליארד מוסלמים אחרים בעולם, גם תושבי עירנו המוסלמים יציינו בשניים עשר באוגוסט השנה את תחילת חודש הרמדאן. אצל היהודים יודעים ש"פסח" פירושו גם "אביב", ו"פורים" פירושו גם "גשם שיהרוס את התחפושות של הילדים". הנוצרים יודעים שאם הם חפצים להשתזף בים ולגלוש גלים בחופשת הכריסמס יהיה עליהם לטוס לאוסטרליה שבה סוף דצמבר הוא שיא הקיץ. אבל אצל המוסלמים זה אחרת- אצלם כל פעם נופל החג בעונה אחרת.
ההיגיון שלי הניח שרמדאן שחל באוגוסט- שבמהלכו כידוע ישנו איסור גורף על אכילה ושתייה בשעות היום (לצד איסורים רבים אחרים כמו על עישון סיגריות לדוגמא)- הוא בטח הרמדאן הקשה ביותר, ובדיקה בלתי מחייבת שערכתי עם חבר מוסלמי הוכיחה שצדקתי. "ברור שזה הכי קשה" הוא אמר, "חמסין בחוץ ואי אפשר לשתות אפילו מים". האמת היא שלמרות שמוסלמי ירושלים מונים כשליש מתושביה, אין מי יודע מה קשר בין האוכלוסיות ואת הקושי המוגבר של צום בשיא הקיץ שיעבור על רבבות מבני עירנו כמעט ולא נרגיש. יש משהו מאוד לא טבעי בזה שאחד משלושה אנשים, בעיר שחוברה לה יחדיו לפני ארבעים שנה, מושפע מאוד מדבר מסוים במשך חודש שלם, ואילו שני האנשים הנותרים אינם מרגישים בכך כמעט בכלל. אבל לא נתעכב על זה. במה בכל זאת נרגיש? אולי בזה שפועלי הבניין באתר הבנייה מול הבית יתחילו להרעיש שעתיים מוקדם יותר מהרגיל. הם פשוט ירצו לסיים את יום העבודה שעתיים קודם. אולי נרגיש בזה שקשה יחסית להשיג מונית בשעות בין הערביים של חודש הרמדאן, או שהמשלוחים מהסופר יפסיקו להגיע אחר הצהריים ובערב, ויתעכבו עד הבוקר הבא. העירניים ביותר מבינינו גם ישימו לב לאורות בשער שכם, אבל זהו פחות או יותר. עצוב אבל נכון.

צרור ברכות ואיחולים.

השבוע הוזמנתי למסיבת יום הולדת חודש של בנם החדש של זוג חברים. ישנם משפטי ברכה רבים שנהוג לברך בהם הורים טריים מיד עם הולדת תינוקם הרך. אולם מה אומרים להורים הגאים בערך חודש אחר הלידה, כשלצד האושר הגדול מתחילים להרגיש גם בעייפות ובקושי? אני מביא כאן, כשירות לציבור, מספר משפטים ששמעתי לאורך השנים, שמתאימים גם לגיל חודש (קרדיט בסוגריים למחברים). שלא במקרה, כל המשפטים מתחילים במילים "אין מה לעשות". קבלו:

ילד ראשון: "אין מה לעשות, להיות הורה לתינוק ראשון זה כמו להיות בטירונות שבה אתה מאוהב במפקד" (סגול 59)

ילד שני: "אין מה לעשות, כשנולד השני הופכים מזוג עם ילד לשתי משפחות חד הוריות" (שחר לוי)

ילד שלישי: "אין מה לעשות, בילד שלישי עוברים משמירה אישית לשמירה איזורית" (ג'ייקוב נר דוד)

ילד רביעי: "אין מה לעשות, לפחות ניטרלתם את כל העניין של הסנדביץ'" (טלי ואיתן ביטון)

בהזדמנות זו אני רוצה לברך הן את ההורים והן את עוז שלא מזמן מלאו לו שלושים ימים על כדור הארץ. מזל טוב!

חי – קו

תשאלו כל בעלים או שף של מסעדה יפנית בארץ והוא יגיד לכם שלהעלות ארצה את הטעמים והדיוק של המטבח היפני זה רק חצי האתגר. החצי השני הוא לנסות ולשלב את המסורת הקולינרית המוקפדת של יפן עם מאפייני המטבח ותרבות האכילה הישראליים, שיונקים כמובן משקיות שוקו אחרות לחלוטין.
גם אני, בבואי להתמודד עם תרבות יפן, במסגרת כתיבת ההיקויים העבריים שלי, מצאתי כי בסיום כתיבת השירים, הגם שעמדתי בחוקי הכתיבה היפנים הנוקשים, נותרתי כשחצי תאוותי בידי. מסופק למחצה. מבסוט אבל לא כתיר. לפיכך החלטתי לעשות מעשה. לשבור מוסכמה. לטמא את המקדש. מכיון שכתיבת היקויים שוב אינה מספקת אותי דיי, ומכיון שאני חש כי הרלבנטיות של ההיקו לבני עמי מוטלת בספק, גמרתי אומר להוסיף הברה. בדיוק כך. אצלי לא יהיו יותר 17 הברות, כי אם 18 הברות. ומכיון ש18 איננו סתם מספר עבורנו היהודים, אז לא עוד היקו. לא ולא! מעתה אימרו חי – קו!

חיקו ראשון מוקדש לתושבי נחלאות:

סליחות

טית וט"ו חלפו
האוטובוסים בדרך
יבקשו סליחה?

פינת הנגבי בין

(או: פינת הייתי יכול להכניס לפה השבוע בלי בעיה את שלמה לחיאני, אבל אני מודה שיש בו משהו שאני מסמפט, ולכן, למרות שספק גדול מקנן בי, אני מעדיף להמתין קצת מתוך התקוה המעט בלתי מציאותית שכל ה"לכאורה" שלו ייגמר בכלום. אולי בשבוע הבא אתחרט).
במסגרת המקצוע השני שלי (חוץ מבעל טור אני גם זמר באירועים), יצא לי להיות נוכח (ולהופיע) בלא מעט מפסטיבלי הבירה בארצנו הצמאה. בשנים עברו הופעתי בפסטיבל הבירה של תל אביב, והשנה, הופעתי כבר בפסטיבל הבירה של באר שבע, ואני צפוי להופיע גם בפסטיבל של חיפה. מכל פסטיבלי הבירה בארץ הקודש שנכחתי בהם, ואני אומר את זה בלי כל קשר ללוקאל פטריוטיות שאני מודה שאני חוטא בה, תמיד סברתי שפסטיבל הבירה של ירושלים הוא המשובח ביותר. הסיבה ליתרון הגדול של הפסטיבל בירושלים על פני אחיו ללתת והכישות נעוצה בכך שהוא פשוט פסטיבל דמוקרטי יותר. בעוד שפסטיבלי הבירה של תל אביב, חיפה, ובאר שבע נשלטים על ידי חברות הבירה הגדולות, מוצא לנכון האירוע הירושלמי לתת הזדמנות גם לשלל הבירות מהמבשלות הצנועות יותר להתבטא. כך למשל יצא לי לשתות בעבר במסגרת הפסטיבל בירושלים בירה הרצל, בירה הבשור, בירה כנען, בירה דנסינג קאמל, בירה טייבה ועוד כהנה וכהנה בירות קטנות וטעימות של משוגעים לדבר מרחבי הארץ שכבר שכחתי את שמותיהן. הקומוניקט הרשמי של הפסטיבל, שיערך השנה ב18 וה19 באוגוסט במתחם הרכבת, מציין שהשנה יציעו לנו יותר מ100 סוגי בירה, מה שמבטיח שגם השנה נוכל להיתקל בכמה פירמות חלוציות ומסקרנות מתוצרת הארץ. אני מציע לא לפחוד ולהעיז לתמוך ביצרנים הקטנים. מקסימום אם תיפלו, תוכלו לשטוף את הפה בבירה המסחרית האהובה עליכם. לחיים!

רמדאן כרים

למרות ששנות התיכון עברו עליי בפנימיה בלב המדבר, ולמרות שבמסגרת הצבאית העברתי בפינות שונות של הדרום עוד חודשים רבים, ואולי דווקא בגלל העובדות הצחיחות הללו, התגלגלתי לבסוף להיות טיפוס עירוני ביותר. אני אוהב את אשליית הכרך לפיה בכל רגע נתון עשוי להתרחש משהו מדהים. אני אוהב חנויות שפתוחות 24 שעות, אני אוהב מאוד לדעת שישנו פאב במרחק הליכה ממני בכל רגע נתון, ואני שקט רק אם יש סביבי קצת רעש רקע. ובכל זאת, כשהילדים שלי, שנמצאים בחופשת הקיץ, אמרו לי מספיק פעמים את צמד המילים "אבא אוהל", לא יכולתי לחשוב על מקום נכון יותר לספתח של הרפתקאות האוהל שלנו מאשר המדבר.
בחנות הטיולים הראשונה שנכנסתי אליה היה לי הרושם שמנסים לחלוב אותי כי חושבים שאני מליאן. אז רק לשם ההבהרה – לכל בעלי העסקים שקוראים את הטור הזה במקרה, ולכל הקוראים בכלל- נכון שאני כבר פחות דרוויש מפעם, אבל אני גם בכלל לא מליאן. רחוק מזה. אני מבטיח לשקול לעדכן אם זה ישתנה מתישהו, אבל כרגע זה המצב ואם אתם לא מאמינים לי תשאלו את רוני מהבנק. על כל פנים, נכון שהיה זה רק רושם, אבל אחרי שהזבן בחנות (שכבר ידע שאני נוסע ללילה אחד בנגב ביולי ולא לטרק בן חודש באלפים השוויצרים בפברואר), הסביר לי על יתרונותיו של כיסוי הגשם לאוהל התרמי שכמעט וכבר קניתי ממנו, הבנתי שעדיף לי לבדוק גם אצל המתחרים.
בחנות השנייה כבר היה לי נעים הרבה יותר. למעט קטע משעשע אחד שבו חזיתי במוכר מצליח אמנם לפתוח ברגע "אוהל בין רגע", אבל משקיע לאחר מכן רגעים ארוכים בלקפל אותו בחזרה, הכל עבר חלק. חצי שעה ו650 שקל אחר כך יצאתי מהחנות עם אוהל, מזרונים, ושקי שינה חדשים כשאני מוכן ומזומן לצאת לדרך.
"אבא" אמר לי בני הקטן כשעלינו על 6 דרום, "זה מרגש אותי מאוד שאנחנו הולכים לישון באוהל". מה אני אגיד לכם? שיחקתי אותה קול אבל הרגשתי כמו אבא המילניום.
הנחיתה במדבר, אי שם בעומק נחל צין, כופה על הנוחת שינוי מיידי. זה לא החום שמכה ומבלבל אותך לגמרי, לפחות לא בשעת הצהריים המאוחרת שבה הגענו, אלא השקט. מילא אני, שיצא לי להיתקל בנידחות דוממת במהלך חיי, אבל הילדים שלי מעולם לא נחשפו לכזו עוצמה של אין רעש. ניגשתי לבגאז' כדי להוציא את כל מה שהבאנו ושמתי לב שהפרייבט הכסופה שלנו החליטה להסוות את עצמה היטב כמנהג חיות האיזור. היא בחרה בצבעי חול ואבק. פרקנו את האוטו והקמנו מחנה קטן. אפילו את מבחן האוהל צלחתי (כמעט) בין רגע. כשהתחיל להחשיך הדלקנו מדורה והשקט הנפלא הזה העמיק והלך וליווה ועטף אותנו ככל שהתקדמו הדקות. כשעה לתוך החושך הצעתי שנזנח את פצפוצי המדורה לכמה רגעים ונצא לטיול לילה על מנת להתמסר לשקט. אחרי מאה מטר הליכה, שוב הגענו לדממה המוחלטת. הקונוטציה המיידית שלי, פסימיסט שכמוני, הייתה עשירית השניה הזו של הואקום שמגיעה פק"ל בכל פיגועי ההתאבדות מיד לאחר הפיצוץ האדיר. רגע ההתארגנות של מלאך המוות. השקט שאחרי הסערה. באורח פלאי ונהדר האינסטינקט של בני בכורי לקח אותו בדיוק למקום ההפוך. "הפעם היחידה ששמעתי שקט כזה הייתה בבטן של אמא", אמר. אחר כך התקשרנו אליה וראיתי שהוא מחניק דמעה של געגוע. מתוק.
המשכנו לטבול בים השקט הזה כל אותו הלילה ואפילו הצלחנו להעמיס מעט ממנו על האוטו כשנכנסנו אליו בתשע בבוקר ביום המחרת. אבל ככל שנקפו הקילומטרים אזל לנו מלאי השקט ואט אט חזרנו לאיזור הדציבלים שאנו מורגלים בו. נכנסנו הביתה בסביבות השעה שתיים עשרה. הילדים התקלחו ואחר כך אני. לקחתי את הזמן מתחת לזרם. הקפדתי להסיר ממני את כל האבק שהצטבר בכל מיני פינות של הגוף. נתתי למים לזרום לי על הראש והרהרתי בלילה המיוחד שהעברתי עם ילדיי. כמה ממנו יישאר איתנו? כמה ממנו כבר נשטף? תשובה חלקית קיבלתי איך שיצאתי מחדר האמבטיה. "זה לא פייייייייייייייייייר!" צעק עליי הקטן, "עכשיו תורי לבחור סרט!" הלכתי לסלון לראות מה העניינים, הגדול ישב שם מול תכנית אנימציה בשם בקוגן שצווחה על העולם בפול ווליום. "רק עד סוף הפרק! רק עד סוף הפרק!" הוא צעק. הכל היה על סף פיצוץ. ההמולה בבית הייתה כאילו אף פעם לא טעמנו את טעם השקט המתוק. הרגשתי שאני חייב בירה ונזכרתי ששכחתי להוציא מהבגאז' את הקולר, "בטח הבירות שנשארו בקולר עדיין קרות" חשבתי. יצאתי החוצה והבטתי ברכב- מעולם לא שמחתי כל כך לראות שכבות של אבק על האוטו.

פינת הנגבי בין

(או פינת "שר עד שקר, מנכ"ל מד"א מעלים מס, מדינת חוק או מדינת קרקס?")

קצת כמו המדבר, שעוטף אותך מרגע שנכנסת אליו וכופה עליך את חוקיו, גם הפאב/בית קפה/חנות דיסקים/תקליטים/קומיקס/חולצות אוגנדה מתנהל לפי קודים משלו. בעלי הבית איתמר ואורי, שמעולם לא הרמתי איתם כוסית (בעיקר לא עם אורי), השכילו לייצר מקום באמת ייחודי, מקום שאינו קופא על שמריו ומסוגל לשאוב אותך אל עומקו מרגע שנכנסת בדלת. באוגנדה הרוויחו את הקהל הנאמן שלהם ביושר, המקום מפוצץ באופי ומשמש כמעין מרחב מוגן עבור רבים מהאמנים ובעלי היומרות האמנותיות שמסתובבים בעיר. כבוד!

פינת ההיקו

בלוז לחופש הגדול

הפתיל מתקצר
בכל יום מעט יותר
החופש גדול