בלוגרול 3 מאחורינו. ערב ראשון/אחרון/פברואר היה רצוף בעיות. אורי לא הרגיש טוב ונשאר להחלים בבית. נמרוד ואנכי נאלצנו להאריך את הסטים ספונטנית, מה שגם כיף, אבל גם מפחיד. השתמשנו לראשונה במחשב של נמרוד לדג'ה, ובמהלך הסט שלי הסאונד נדפק. היו קפיצות ואחרי זמן מה נוצר רעש סטטי ולא ברור למה. גם יכלתי להשבע שאחר הערוצים, השמאלי או הימני, פשוט לא בקע מהרמקולים.

בעיצומו של קטע של הרכב האלקטרוניקה החלוצי Kraftwerk, איזה תמהוני אחד עם כובע רחב שוליים שישב על הבר ושתה עצמו לשוכרה שרק לי וסימן את חוסר שביעות רצונו עם אגודל מופנית כלפי מטה. במדינה מתוקנת היו יורים בו במקום. בכלל, זה היה יום ראשון ממש קר ומעט מאוד אנשים עטפו עצמם בצעיפים ובאו לרדיו E.P.G.B. רק אחד מחברי בא לפרגן לזמן קצר וכל השאר נשארו בבית. יאפ, אני פתוח להצעות חברות חדשות.

כמו שאומרים, השואו חייב להימשך, ובין כה וכה כיף לי להשמיע מוזיקה שאני אוהב בפרהסיה. כמובן שזה מעצים את החוויה אם יש קהל ויש תגובה מהקהל, אבל גם בלי זה נהניתי. לפחות הברמנים של הרדיו פינקו אותי עם מנות גדולות של מרטיני ביאנקו ווויסקי. בנוסף הסט של נמרוד היה משובח למדי, והצלחתי להפתיע אותו עם כמה דברים שהוא לא הכיר מספיק טוב.

להלן הסט שלי. תודה לנמרוד שהצליח לחלץ אותו מהמחשב, אפשר גם לנגן את כל הקטעים ברצף:

Spector – Never Fade Away
Toy – Left Myself Behind
The Horrors – I Can See Through You
British Sea Power – Carrion
Yuck – Get Away
Manic Street Preachers – Stay Beautiful
Mansun – I Can Only Disappoint U
Elastica – Connection
The Pains Of Being Pure At Heart – Heart In Your Heartbreak
Interpol – Obstacle 1
The Vaccines – Wreckin' bar
Shitbrowne – Electronics
Clinic – The Return Of Evil Bill
!!! – Pardon My Freedom
Factory Floor – Real Love (נחתך בעקבות בעיות סאונד)
Underworld – Pearls Girl (נחתך בעקבות בעיות סאונד)
Lorena B – Refeel
Computer Camp – Skinny Kidz
John Foxx – Underpass
Kraftwerk – Computer World
Primal Scream – Loaded
Stone Roses – Fools Gold

אחרי הסט של נמרוד פתחנו בדו-קרב, כמו שעשיתי עם אורי בפעם הקודמת. אני שם קטע, הוא שם קטע בתגובה, ואני מגיב בחזרה. הסט יצא אדיר והיה ממש כיף להילחם בנמרוד עם מוזיקה. לקראת הסוף בחור אחד ששתה לשוכרה והיה מאושר עד הגג שהתחיל בהצלחה עם בחורה יפה התחיל לרקוד בחופשיות ועשה לי ממש טוב על הלב, אנטיתיזה למניאק שקרא לי בוז. תודה מי שלא תהיה!

WU LYF – LYF (אני)
Ten Kens – Back to Benign (נמרוד)
My Best Fiend – Jesus christ (שוב אני, וכו')
Pavement – Fin
Radiohead – High And Dry
The Life And Times – Day two
Cooper Temple Clause – Who Needs Enemies
The Wrens – Faster Gun
The Libertines – Time For Heroes
Wolf Parade – Grounds For Divorce
Happy Mondays – Step On
Coral – Dreaming of You
The Jam – Town Called Malice
Hooray For Earth – True Loves
Bat For Lashes – Glass
Wildbird and Peacedrums – Fight For Me
Wild Beasts – Bed of Nails
Veronica falls – Right Side of my Brain
Elvis – Suspicious Minds

אחד מההרכבים החמודים של השנים האחרונות, The Pains Of Being Pure At Heart, מגיעים אינשאללה להופעה בבארבי ב-5.3. למי שלא מכיר, זו חמישיית אינדי ברוקלינאית, השם החם לשנת 2009 עם אלבום בכורה שגרר השוואת להמון להקות אינדי אהובות מפה ועד לפיצ'פורק. בשנה שעברה הם חזרו עם קצת פחות הייפ אך עם אלבום שני יותר בומבסטי וקליט.

בשבילי ההופעה שלהם בארץ זו בשורה מאוד משמחת. הם מייצגים, בין היתר, ז'אנר מוזיקלי שהתאהבתי בו בשנים האחרונות ומאוד משפיע על הטעם וגם על הנגינה שלי. אני מדבר על שוגייז.

הזכרתי שוגייז כבר המון פעמים בבלוג. אני לא יודע אם הנהנתם בידיעה, או ששאלתם את עצמכם "שו!?" או שחשבתם שזו מוזיקת נעליים של גייז. אז לכבוד ההגעה של דה פיינז, קבלו סקירה מקוצרת של תולדות השוגייז.

למה שוגייז? בסוף שנות השמונים התהווה גל להקות בבריטניה שלא היו בקטע של רוקנרול. נכון, גם להם היתה תשתית של גיטרה-באס-תופים, אבל הצורה שהם השתמשו בה היתה אחרת לגמרי. הם הושפעו קשות מהרעש החורק של Jesus & Mary Chain, מהחולמניות של Cocteau Twins, ומהספייסיות של Spacemen 3.

הגיטרות הפיקו מפלי דיסטורשן עצומים עם שימוש נרחב בדרונים (השמעה של אותו הצליל או האקורד לכל אורך השיר) והמון אפקטים. חטיבת הקצב ניגנה בדרך כלל מקצבים רפיטטיביים מתפטלים, קונספט שאולי זלג מלהקות הקראוטרוק בגרמניה.

הקולות לא היו בפוקוס של היצירה, אלא קיבלו יחס של כלי נגינה שווה בין שווים. זה אומר שנתנו לקולות את אותו הווליום במיקס כמו שאר כלי הנגינה, אם לא פחות. לעומת הרוק הסטנדרטי שבו הזמר הוא המלך, בשוגייז הקולות נשמעים מעורפלים ומעושנים, ובקושי אפשר להבין את המילים. אבל זה לא העניין. השימוש בקולות לא נועד להעביר מילים ומשמעות, אלא צלילים, תחושות, ורגשות.

הלהקות הראשונות של השוגייז לא הרבו לזוז יותר מדי על הבמה. הם עמדו שם וניגנו על הכלים, מתעסקים בפדאלי האפקטים. הם נראו מאוד אינטרוספקטיביים, נטולי רצון לעשות שואו או להראות איזשהו יחס לקהל. וכך על שם התנהגות הלהקות על הבמה עיתונאים נתנו לסגנון את שמו, shoegaze, יענו בוהי נעליים.

אם יש נקודת זמן מסוימת שהשוגייז התחיל בה, אין ספק שזה קרה עם יציאת אלבום המופת "Loveless" של My Bloody Valentine מאירלנד. חגגנו לו יום הולדת 20 לא מזמן, מה שהחזיר את הסיפורים והמיתולוגיה על העשייה הארוכה שלו והעלויות הגדולות שהיו או לא היו מעורבות בדבר, 250,000 ליש"ט אם אתם מאמינים להייפ.

לאבלס יצר את תבנית השוגייז הקלאסית – שכבות על גבי שכבות של גיטרות צורמות כמו מנועי סילון, שירה מרוחקת באוניסון של גבר ואישה, שירים שמתעלמים ממבנה הבית-פזמון הקלאסי, ומקצבים מחזוריים שמתכתבים עם המוזיקה האלקטרונית או פשוט היו לופים של מכונות תופים.

לכאורה זה חיבור בלתי אפשרי בין מוזיקה מאוד רועשת ומאוד אלימה לעדינות ורגישות עצומה. למרות הסתירה לכאורה השילוב הזה עובד ממש טוב, והאלמנטים הסותרים רק מחזקים אחד את השני. יש גיטרה-באס-תופים, אבל המוזיקה מתכתבת הרבה יותר עם עולם האמביינט והפסיכדליה, עם אמורפיות וריחוף מאשר הישירות והחדות של הרוק הקלאסי.

הרבה אנשים מתארים את ההאזנה ללאבלס כעשיית סקס, או מוזיקה של חיזרים מהעתיד, או סאונדטרק לחלום. לא נשמע לפני כן שום דבר כזה, ולמרות שרבים ניסו לשחזר את הצליל המיוחד הזה, לא נשמע מאז שום דבר כזה.

לכל הרכב שוגייז היה טוויסט קטן על הנוסחה. Ride נשענו על יותר פסיכדליה והרמוניות ווקאליות שמימיות כמו שהכרנו מה-Byrds. להקת Chapterhouse חיברה את השוגייז למאדצ'סטר עם לופים של תופים גרוביים וווה ווה. Slowdive נשענו על המודל של מיי בלאדי וולנטיין, אבל לקחו אותו למקום עוד יותר אפל וחללי בעזרת מתקפת גיטרות משולשת.

השוגייז לא נחל יותר מדי הצלחה מסחרית. שנייה אחרי שהוא התהווה הגיע הגראנג' והבריטפופ וגרפו את הקופה משני צידי האוקיינוס. השוגייז נזנח בצד על ידי העיתונות והקהל.

לדעתי מלכתחילה הפוטנציאל המסחרי שלו היה מצומצם כי המוזיקה נשענת על הרבה יותר נסיוניות מאשר פופ. מצד שני, מי חשב אי פעם שלהקה מחורפנת כמו נירוונה תגרוף את כל הקופה? מצד שלישי, השוגייז השפיע מאוד על להקות שבאו בחזית הבריטפופ כמו blur, Oasis, ואפילו על Radiohead. יש שהאשימו את ה-Smashing Pumpkins באמריקניזציה וגניבה מוחלטת ממיי בלאדי וולנטיין.

שנים לאחר מכן השוגייז נהיה אבא גאה. בסוף שנות התשעים נולד לו הפוסט רוק עם להקות כמו Mogwai ו-Sigur Ros שהושפעו קשות מהאסתטיקה של השוגייז. בעשור הקודם הוא מוחזר לתודעת האינדי תחת השם nu-gaze דרך להקות כמו M83, Silversun Pickups, The Horrors, וכן, גם The Pains Of Being Pure At Heart.

מקווה שקיבלתם תיאבון לשוגייז, זה סגנון שלא קל לעיכול. אם אהבתם את האווירה ותתמידו בהאזנה, עוד תיבלעו בחור השחור שלו לעד. אתם מוזמנים להמשיך לחקור בויקי, לשמוע 10 אלבומי שוגייז מומלצים תודות לשרת העיוור ז"ל, או לדגום להקות להקות שוגייז חדשות ב-last.fm (תקלידו shoegaze בקופסת החיפוש בצד ימין למעלה). אני ממליץ גם לבוא להופעה של דה פיינז בעוד חודש בבארבי ולראות איך זה עובד על הבמה, אני אהיה שם.

התחלתי להעריך מוזיקה ישראלית בזכות רוקפור. התאהבתי באלבום One Fantastic Day והבנתי שלא עושים מוזיקה טובה רק מעבר לים, אלא שהדברים הבאמת טובים לא מושמעים פה בערוצים הרגילים. הלכתי להמון הופעות של רוקפור, וממש נשבר לי הלב כששמעתי שאלי לו לאי עזב את הלהקה. הוא היה אחד הסולנים האהובים עלי, ומאז רוקפור אינם אותו הדבר בשבילי.

כמעריץ של רוקפור של פעם הייתי סקפטי לגבי Brain Candies. מה, עוד להקה ישראלית שעושה פסיכדליה באנגלית? מוזיקאים ישראלים לא שמעו שיש עוד להקות חוץ מביטלס ופינק פלויד? אבל כשראיתי את סוכריות השכל בהופעה, באחד מערבי לכלוך באוזן של לאון פלדמן כמדומני, שיניתי את דעתי.

הם עושים את זה ממש טוב. משהו מהנאיביות והקסם שהיו לרוקפור של פעם שכל כך אהבתי נכח מולי על הבמה ואפילו עם מבטא עוד יותר אנגלי. הם לקחו פחות לכיוון הפופי ויותר לכיוון הטריפי, ועברו במכונת הזמן המופלאה שלהם גם בתקופת הבריטפופ איפה שהם כנראה שמעו את Mansun האדירים.

אז אם חסר לכם מבטא בריטי וגיטרות מתפתלות, אולי תצרכו את הסם האהוב עליכם ותלכו להופעה? 2 מכם שישאירו תגובה יזכו בכרטיס להופעה של Brain Candies עם שי נובלמן ביום חמישי ה-2.2 בלבונטין 7 בשעה 22:30. אם בא לכם, ספרו מי ההרכב הנאו פסיכדלי (יעני להקות חדשות שעושות פסיכדליה) האהוב עליכם ואיזה סם כדאי לקחת כששומעים אותם.

הזוכים יבחרו אקראית ויקבלו הודעה במייל ביום שלישי בלילה. תודה לכל האמנים על חלוקות הכרטיסים שיש פה לאחרונה!

ביום ראשון הקרוב, ה-29.1, אחזור בשעה 22:00 לעמדת הדי ג'יי עם חברי אורי ונמרוד לבלוגרול 3! הפעם נרביץ את תורתינו ברדיו E.P.G.B, מקום על קו התפר בין האינדי למיינסטרים שמעודד תזוזה ושתיה מרובה.

לא הכנתי עדיין שיעורי בית לקראת הסט, אך נראה לי שזה יהיה מורכב מדברים אהובים מ-2011, אנגלופיליה, סינטים, וגיטרות זוויתיות. יאפ, דברים שאני אוהב לאחרונה שבא לי להשמיע ומתאימים לפורמט. פלוס מקום לספונטניות עם אצבע על ה-BPM של הקהל.

בואו להוריד את הבאסה של יום ראשון עם מוזיקה דה ז'ונגלרית ואיזה דרינק. אשמח לאללה אם תשברו את גבולות המסך מקלדת ותבואו להגיד לי שלום.

אני לא יוצא להופעות לאחרונה. סתם תקופה של חוסר חשק שכזה, משהו שקורה מדי פעם כמו שלא בא לי לפעמים לכתוב בבלוג או בכלל לבחוש במוזיקה. זה טבעי, לפעמים צריך לצאת להפסקה כדי לטעון את המצברים.

אממה, הזמנה להופעה של לורנה בי הישר מהסולנית המקסימה, עדי אולמנסקי, שלחה אותי הישר לבארבי אמש, אחד מהלילות הכי קרים של השנה. בכל זאת, השקה של אי פי חדש, פלוס הזדמנות אחרונה לראות אותם לפני שהם נוסעים לשליחות בשגרירות האינדי הישראלי בלונדון.

לפני ההופעה התנגנו כל מיני קטעי היפ הופ איזוטריים ורצועות פוסט דאבסטפ. חששתי קצת. אני לא בדיוק בעניין של היפ הופ או פוסט דאבסטפ. קראתי שהלהקה נכנסה חזק לקטע ופחדתי שאהבתי אליהם עלולה להגמר. לורנה בי עלו על הבמה והעירו את המאקבוק משנתו. הקטע הראשון דווקא התחבר לצד האיסלנדי היפה שברירי, משהו מוכר ומרגיע. ואז הגיעה ההפגזה האלקטרונית, וזה היה כיף!

לורנה בי בפעולה בבארבי, צולם על ידי יובל אראל

הרבה מהפוסט דאבסטפ נשמע לי מאוד מוגבל ושחוק, משחק עם אוף ביטים מאולצים ובאס וובלי מופרז. אבל לורנה בי הביאו לתוכו את הזווית שלהם, ועשו מזה משהו שונה. משהו עם יותר נשמה ויותר נשיכה ופחות גימיק. שילוב בין הצעקה האחרונה לשארית מעורפלת מהזמנים שהם היו להקת אינדי רוק.

וואלה, הם היו להקת רוק. היתה על הבמה גיטרה שהורמה מדי פעם ובאס שהוחזק עוד פחות, מזכרות מעידן האבן, תרתי משמע. אבל עכשיו הסמפלר הוא הגיטרה, הסינטי הוא הבאס, והמתופף הוא על תקן מכונת תופים. מעל לכל קולה השברירי של עדי, שעדיין לא הוחלף בחומרה/תוכנה, אך שודרג לגרסה החדשה עם גוונים של נשמה והיפ הופ.

אין שום ספק, לורנה בי מוכנה ללונדון. ההופעה שלהם הזכירה לי את הווייב העכשווי של ג'יימס בלייק שראיתי בסן פרנסיסקו, לבין הלהטוטנות האלקטרונית של המחממים שלו Teengirl Fantasy, עם שאריות איסלנדיות מהאקסית של לורנה Mum. אולי הגרסה העדכנית של לרקוד עם לחלוחית בעיניים?

לורנה בי בטח הפסידו והרוויחו לא מעט מעריצים לאורך המטמורפוזה המהירה שלהם. לדעתי זה אדיר. לא קל להשתנות ולהתפתח כמוזיקאי, לקחת צ'אנס ולזרום עם השינוי, להיות נאמן לעצמך ולרדת מהעניין לספק את הסחורה. כפי שאמרתי מספר פעמים, להיות בחיפוש זה מה שמוזיקאים גדולים עושים, ואני מת מסקרנות לאן המוזיקה תיקח את לורנה בי.

פעם הבאה שאתם בלונדון תבדקו את לוח ההופעות, אולי תראו שם מוכר. תוכלו להתגאות, לשם שינוי, שהכרתם אותם הרבה לפני הממלכה הבריטית.

ירונה כספי הוציאה אלבום חדש ממש לא מזמן. בקושי הספקנו לנוח מסערת הרוקנרול של אלבומה המשובח והקודם, אגו, והנה יצא לו מאפיה של אישה אחת. יש שני דברים מעניינים שכדאי לדעת לגבי האלבום לפני שאתם רצים לשמוע.

קודם כל, יאפ, זה האלבום האלקטרוני של ירונה כספי. הוא הופק על ידי בוגר מכללת BPM בשם עמית מגן, וזורק אותנו קצת אחורה לרוק אלקטרוני אייטיז-ניינטיז סטייל הג'ינג'יות או Depeche Mode או Adore, האלבום האלקטרוני של ה-Smashing Pumpkins למי שזוכר.

שנית כל, הטקסטים של האלבום מורכבים משירי משוררים מהארץ ומהעולם שירונה אימצה לחיקה והלחינה. היא כנראה בחרה את השירים בקפידה, כי המילים לא נשמעות זרות לשפתיה. אם תשאלו אותי, זה בגלל שהטקסטים פרי עטה של ירונה משובחים לפחות כמו הטקסטים של המשוררים.

אז אם טרם אימצתם את המלצותי לראות את ירונה בהופעה, הנה הצ'אנס שלכם. ירונה חוגגת את יציאת האלבום בלבונטין 7 ביום רביעי הזה ה-18.1 בשעה 22:30 ומחלקת 2 כרטיסים זוגיים לקוראי המאזין! כדי להשתתף בהגרלה תשאירו כמובן תגובה, ואם בא לכם ספרו מהו "האלבום האלקטרוני" האהוב עליכם. הזוכים יקבלו הודעה במייל ביום רביעי בבוקר.

מה משותף בין מלחמת העולם השניה, צפרות, והליברטינז? British Sea Power! איך אני יודע את זה? כי בדיוק סימתי את הספר הססגוני אודותיהם Do It For Your Mum מאת Roy Wilkinson, מנהל הלהקה לשעבר ואחיהם הגדול של שני סולני הלהקה Yan ו-Neil.

כשלתי לכתוב השנה על הספר הקולח Bit Of A Blur מאת באסיסט blur מר Alex James, ועל הספר הארסי האוטוביוגרפי/ביוגרפי לסירוגין Rotten: No Irish, No Blacks, No Dogs מאת הג'ינג'י הרוטן מר John Lydon מהסקס פיסטולס. לכן החלטתי לנצל מיד את ההזדמנות ולכתוב book report.

הספר לוקח אותנו למסע אל תוך הראש של רוי, כמו המסדרון הצר דרך הדלת הסודית בחצי קומה ששואב את עובדי המשרד האפורים אל תוך ראשו של ג'ון מלקוביץ'. מסע שמתחיל בבית הוריו בכפר Natland בצפון אנגליה ומסתיים על סלע בכפר Drumnadrochit ליד לוך נס בסקוטלנד. איזה הרפתקאות קסומות מחכות לנו בדרך?

רוי מספר את סיפור הלהקה בזווית מצלמה רחבה. יש את סיפור המנהל המוזיקלי המתוסכל עם חזון איך הלהקה שלו תכבוש את העולם, בעוד שחובות הלהקה רק הולכים ותופכים. הביקורות מהללות, המעריצים הדוקים, עוד ועוד סיכות נתקעות על מפת הגלובוס, אך מכירות האלבומים מדשדשות. הם מופיעים עם הליברטינז לפני שפיט דוהרטי ידע את קייט מוס, להקה קטנה בשם הקילרז חיממה אותם, מוזיקאים וסלבס מביעים את אהדתם מחוף לחוף, ואין השמעות רדיו. אבוי.

בינתיים הלהקה עושה חיים משוגעים. לא רק סקס, סמים, ורוקנרול. יש להם חיבור עמוק לטבע, לתרבות גבוהה, ולהיסטוריה. הלהקה נוסעת להופיע בכל מיני מקומות נידחים, מתנגדת לאוטומציה של מגדלי אור, ומשתתפת באירוע חגיגי לכבוד 100 שנה ללידתו של המשורר Betjeman יחד עם ניק קייב כשבקהל יושב הנסיך צ'ארלס ואישתו קאמילה.

כעיתונאי מוזיקה ומומחה עולמי לפיקסיז, רוי הוא כוח ספרותי שלא ניתן לעצור. יש לו יכולת כתיבה שוטפת בשילוב ידע תרבותי עצום. סיפור שמתחיל בהופעה פרועה בסוף העולם (הוא נהג לעלות לבמה בתחפושת של דוב) עלול להמשיך בתיאור אירועים היסטוריים שהתרחשו במקום, תוך כדי חיבור לאושיות שהגיעו משם, דרך טריוויה איזוטרית מעולם הפופ, ובחזרה ללהקה. הוא מסוגל להשוות בין מוזיקאים לציפורים שנראות כמוהם ולניימדרופינג לכל כך הרבה שמות תרבותיים שהשאירו את הראש האנגלופילי שלי מסוחרר. אפילו תיאורים של בירות אקזוטיות שהוא שותה בדרכים כל כך מפורטות שכמעט ואפשר להרגיש אותן בחיך.

מעל לכל שוכן האבא הגאה של האחים והסיפור המלבב שלו. שמו Ronald, הוא בן 87, אבל לפניך! בעקבות כניסת בניו לעולם האינדי רוק, הוא החל להבין את המטריה ואף להפוך למעריץ של ה-Butthole Surfers. מדי פעם רוי מעלה את סיפורו ואת חוויותיו המורבידיות ממלחמת העולם השניה. אך הקטעים הבאמת חזקים הם האהבה האדירה שלו לבריטיש סי פאוור וביקורות המוזיקה החדות שלו לכל להקה אחרת. למשל, ביקורת של רונלד על הסטרוקס, בתרגום ספונטני: "כן, מאוד מקצועי…קול עוצמתי ומעניין. אבל, ת'יודע, בשורה התחתונה, המוזיקה מחורבנת. מחורבנת כמו מאמא עוף!"

לקראת הסוף הסיפורים המפותלים של רוי החלו קצת לעייף אותי, והמוח הקטן שלי לא הצליח להכיל את כל העושר הזה שהוא מרעיף על הקורא. אני לא תולעת ספרים משוננת, אז לרוב לקחתי את הספר בשלוקים קטנים שלא ישרפו לי את הגרון עם מרתון שתייה מזדמן כשעלה החשק להשתכר. זה באמת שולי בהתחשב באיכות הכתיבה הגבוהה, הפרטים המרתקים, והיריעה הרחבה שהוא פורס בספר.

אז כפי שהבנתם "תעשה את זה באמשך" הוא ספר אדיר. התחברתי דרכו יותר עמוק למוזיקה המשובחת של כוחות הים הבריטים ובכלל למג'יקל מיסטרי טור שאנו קוראים לו "חיים". תוכלו להנות מהספר גם אם לא התוודעתם אל הלהקה בכלל, במיוחד אם אתם נמנים על אחת או יותר מהקבוצות הבאות: מאזינים, מוזיקאים, זואולוגים, היסטוריונים, אנגלופילים, שתיינים, או קומיקאים. ודיר בעלאק, תעזרו לתקן את אי הצדק. תנו האזנה לבריטיש סי פאוור ותפיצו את המילה הטובה עליהם. באמשכם.

קיצו. רק לרשום את השם הזה מעביר בי צמרמורת קלה של עונג. בחודשים האחרונים לא שמענו מהם הרבה. הופעות פה ושם + אינדינגב במיטב המסורת. מסתבר שהם אופים לנו כמה מנות לכבוד שנת התודעה החדשה 2012.

קיצו עושים את הצעד המבורך, ההכרחי, והנכון, ויוצאים בפברואר לטור באירופה. פונטציאל הקהלים מחוץ לארצינו שיוכל להתחבר לרדיוהד מעיר הקודש הוא עצום. זה לא יהיה פשוט וקיצו יצטרכו לעבוד קשה כדי להתחבר אליהם, פלוס טיפת מזל, אבל זה בהחלט אפשרי. גם לורנה בי הבינו את זה ועברו ללונדון.

החדשות היותר רלוונטיות בשבילינו הצברים, זה שקיצו סימו לעבוד על אי פי חדש בעל השם האינטרגלקטי A Swarm of Details into your Umbilical Cord! הוא יצא באביב על תקליט(!) שקיצו יאספו מצ'כיה בדרך בחזרה לארץ.

שמעתי את החומר החדש בהופעה, ופשוט ליקקתי את האצבעות. זה נשמע יותר אנרגטי, יותר ממוקד, ויותר עמוק בתוך הגבול האדיר שבין פופ לבין מוזיקה נסיונית. זה נשמע מעולה בהופעה ואני סקרן לשמוע את ההקלטות האולפניות.

בינתיים קיצו מופיעים עם Flora בלבונטין 7 ביום שישי הזה, ה-6.1 בשעה 21:00, ומחלקים לקוראי המאזין 2 כרטיסים! כדי להשתתף בהגרלה, תשאירו תגובה ותספרו איזה אמן ישראלי צריך לדעתכם לארוז את המזוודות ולצאת לטור בחו"ל פרונטו. ההגרלה תערך ביום חמישי בערב, הזוכים המאושרים יקבלו הודעות במייל.

קצת מוזר להגיב לפוסט שפורסם בבלוג שלי, אך תגובה ארוכה מדי לפוסט שלא אני כתבתי מצדיקה את זה. אני מדבר על פוסט האורח המעולה של ארז סובל, האביר שבא להגן על המוזיקה מאש הדרקון הקנטרנית שלי. אמרתי ואומר שוב שזה פוסט מעניין לאללה שגרר דיון מרתק. הוא גרם לי לחשוב ואני שמח שפרסמתי אותו, במיוחד כי הוא מייצג דיעה אחרת מכיוון אחר.

בתגובה תאוריה מס' 1. ארז אומר שאנחנו תלויים בספקים מוזיקליים לאור אובר אינפורמציה. הספקים האלה מביאים לנו בינוניות, או לכל הפחות מוזיקה שלא מתאימה לנו, ולכן אנו חושבים שכל המוזיקה החדשה בינונית. הוא ממליץ למצוא דילר אמין יותר, או אפילו לזרוק את הספקים ולגשת ישר למקור.

קודם כל, ההנחה שאנחנו תלויים בספקים מוזיקליים עם אינטרסים וכו' לא כזאת נכונה. תעשיית התקליטים היא לא מה שהיתה פעם, ומכונות הייפ הן לא מה שהיו פעם. נכון, יש עדיין תעשיית מוזיקה עם כספים ומניעים. אבל כל העניין של העידן החדש הוא דמוקרטיזציה של המוזיקה – אתרי להקות רשמייים ולא רשמיים, בלוגים עצמאיים, צפיות ביוטיוב, אפילו לייקים בפייסבוק – לכל אלה יש לנו גישה ישירה. יש ללהקות דרכים חדשות להתפרסם שלא תלויות בערוצים הישנים. צפיות ביוטיוב היום נחשב למדד יותר רציני מנתוני מכירת אלבומים. אכפת למישהו ממצעדי המכירות בכלל?

ארקטיק מאנקיז - התפרסמו בזכות המעריצים, ואז בא ה-NME

שנית כל, ההנחה שהספקים מביאים לנו בינוניות או מוזיקה לא מתאימה לא נכונה. אותם ספקים הביאו לנו דברים אדירים בעבר וגם בהווה ולכן לא צריך לפסול אותם על הסף. אלביס, הביטלס, המי, בואי, פינק פלויד, סקס פיסטולס, הפוליס, נירוונה, רדיוהד, ווייט סטרייפס, אינטרפול, אלבו, וכיוב'. שאלות?

ברור שהיו המון ריליסים בינוניים ונוראיים בין לבין, אלבומים שישכחו לעד בתהום הנשייה, חלקם בצדק, חלקם לא. אי אפשר לצפות לאהוב את כל ההמלצות של הספקים, זה בלתי אפשרי. אבל אי אפשר להתעלם שאותם אנשי האמצע הביאו את תשומת ליבינו במהלך השנים לכשרונות אדירים, לשירים ואלבומים שהולכים איתנו עד היום. תעשו בדק בית ותראו.

לסיכום הנ"ל, זה לא משנה מאיפה שמעת על מוזיקה. אם בשיטוט אקראי בבנדקמפ, מחברים, מה-NME, מקול הקמפוס, מבלוג קטן מאוקלהומה, מפיצ'פורק, או משיר שהשכן שומע בפול ווליום כל שבת בבוקר. באופן אישי, אני לא צמוד לספק מוזיקלי אחד, אלא נהנה מכל האפשרויות ולא באופן אובססיבי. אני נותן מקום לאקראיות, עם אמונה שמה שיעיף אותי יגיע אלי יום בהיר אחד.

עדיין אני שואל את שאלת התקליט השבור שלי שלא זוכה למענה – כמה שירים/אלבומים נזכור מהשנה גם בשנה הבאה? בעוד שנתיים? חמש שנים? מי יכול להגיד בשלוף מה שלושת האלבומים המשפיעים של השנה שעברה? כן, לדעתי מוזיקה חשובה/משפיעה/מרגשת/אדירה/אינטרגלקטית זוכרים וזוכרים היטב. יש הרבה דרכים למכה, רק לא ברור אם עוד יש כזה מקום על המפה, אם מה שיש לנו היום זה הרבה דרכים לחדרה.

תאוריה מס' 2. ארז שואל האם זה הוגן להאשים את המוזיקה, ושואל מה חלק המאזין בסיפור הזה כאשר הוא זה שלא מרוצה מהריליסים החדשים. הוא מציע שרגשות נוסטלגיה עלולים לגרום לכך, או עייפות מהחיפוש המוזיקלי. הוא מביא כדוגמה נגדית אנשים שפירסמו רשימות של 50 אלבומים שאהבו השנה.

ארז צודק לגמרי שאנחנו צריכים לשאול מה החלק שלנו, של המאזינים, בזה. נכון, התבגרתי, ויש תחושה שקשה לי יותר להתרגש ולמצוא חדשנות. ברור שלא אשתגע בהכרח מעוד מישהו שמרים גיטרה ונשמע כמו דה אדג' מ-U2. העניין הוא שזה לא תמידי.

כשאני הכי פחות מצפה לזה, אני שומע צליל, או נוכח בהופעה, ופתאום אני מתרגש שוב ממוזיקה כמו בן 16 מחוצ'קן. כנראה שהכימיקלים במוח שלי מאפשרים מצבים שכאלה בתדירות פחותה, בכל זאת זה קורה. בנוסף, מדובר פה במשהו שיותר גדול מהטעם האישי שלי והיכולת שלי להתרגש. מדובר באיכות ובהשפעה של המוזיקה על כלל האוכלוסיה והעולם. האם היא משנה את העולם? או האם היא מספקת לנו רינגטון חדש? או שככה משנים היום את העולם?

עייפות החיפוש?

לגבי הטענה על נוסטלגיה, אישית אני לא כזה נוסטלגי. ברור שאני מגלה פנינים מהעבר מפעם לפעם, למה לא? זה בעצם עוד פלוס של העידן החדש, הנגישות לכל ההיסטוריה המוקלטת. התרגשתי מאקו והבאנימן? מעולה, בקרוב הדיסקוגרפיה על ההארדיסק. אך אני מת, ממש מת, לשמוע משהו חדש שיפיל אותי מהרגליים. השאלה מה יפיל אותי מהרגליים ומתי ממש לא בשליטתי. זה לא מבחירה, זה פשוט קורה.

בעניין העייפות מהחיפוש המוזיקלי. יש רגעים שזה מעייף כמובן ואני לוקח הפסקה. אך זה הרבה יותר גדול ממני. לפני שאני מודע לכך, אני שוב בחיפוש. דוגם ריליסים חדשים מהניוזלטר של אמ"ג, מקליק על שם להקה ביוטיוב שמעולם לא שמעתי עליה, מחפש מה השיר הנורדי הבומבסטי הזה ששודר ב-106FM. כמובן שיש לי חיים. אני לא מבלה כל הזמן בחיפוש בלתי פוסק אחר מוזיקה חדשה. שלא לדבר על זה שכדי לאהוב משהו צריך לשמוע אותו יותר מפעם או פעמיים. וזה מוביל אותי לפואנטה הבאה.

האנשים שבחרו 50 אלבומי כאלבומי השנה שלהם, עם כל הכבוד, אני לא קונה את זה. איך לכל הרוחות אפשר לעכל 50 אלבומים בשנה אחת ולהכריז עליהם בתור האהובים לעומת מאות אחרים? אני לא מדבר על לשמוע, אני מדבר על לעכל. על ללעוס עם מלא רוק, לבלוע את מלוא הפה, לתת לזה להסתובב בבטן בתקווה שזה ימצא את דרכו לנבכי הנשמה. לשמוע את האלבום מההתחלה ועד הסוף וההיפך ובאקראי, לחשוף עם כל האזנה עוד צלילים שהתחבאו, ולחזור שוב ושוב ושוב, כמו לאקסית שאתה מגלה כל פעם מחדש עד כמה אתה אוהב אותה.

אולי יש קומץ של אנשים שיש להם את הזמן הפנוי, הריכוז, והספייס אשכרה לעכל ובאמת לאהוב 50 אלבומים בשנה. אני חושד שרוב עורכי הרשימות הארוכות למיניהן לא כאלה. שמעו קצת, חשבו נחמד, רצו לפרסם איזה רשימה באינטרנט, סה טו. דובר בתגובות הפוסט על הפרעת קשב? רשימה אישית של 50 אלבומים אהובים מהשנה נובעת לדעתי מהפרעת קשב והתמכרות לסטטוסיאדה, ולא מהאזנה אמיתית. לכן אני לא מקבל את זה כדוגמה נגדית שהיתה שנה מוזיקלית מעולה. המספרים לא משנים, מה לגבי התוכן?

לסיכום. ארז העלה כמה נקודות מאוד יפות למחשבה, אבל יש בהן בעייתיות. אנשי האמצע הם לא באמת הבעיה. בהרבה מקרים הם דווקא עוזרים להגיע למוזיקה מעולה, ובין כה וכה המאזינים מקבלים מוזיקה מכל מיני מקורות שלא בהכרח מתווכים דרכם. הוא צודק שיש לי חלק כמאזין בכך שאני לא מתחבר למוזיקה שיצאה השנה, אם כי בכל זאת יש הפתעות. עובדה שכן מצאתי כמה אלבומים שריגשו אותי השנה. והעובדה שאנשים מפרסמים מגילות עצמאות של אלבומי השנה מעידה לדעתי יותר על הפרעת קשב ו/או רצון להתבטא ופחות על מוזיקה טרנסצנדנטלית.

כשנגיע לסכם את שנת 2012 במוזיקה, מה נזכור משנת 2011? מה אנו זוכרים משנת 2010 עכשיו שסיכמנו את 2011? מה נזכור בעוד 20 שנה ממה ששמענו היום?

פוסט האכזבה שלי מ-2011 עורר כל מיני תגובות מעניינות, בעיקר שנהייתי פלוץ זקן ונמאס לשמוע את התלונות שלי (בשביל מה יש לי בלוג?). אחת מהתגובות התפתחה לדיון מעניין במייל. הבנתי שיש למגיב משהו להגיד ושהוא יודע איך להגיד אותו, אז הזמנתי את ארז סובּל, קורא ותיק של הבלוג, להתארח בפוסט הראשון של 2012 ולהציג פרספקטיבה שונה על קנטרנים כמוני. אני מעביר את המקלדת לארז.

אני מאמין שכל חובב מוזיקה כיום מכיר את התלונות האלו ש"המוזיקה בהדרדרות מתמדת", "המוזיקה היום נחותה משמעותית לעומת מה שהיה בשנות ה- 90/80/70/60" ויש כמובן את התלונה הטובה ביותר בהיסטוריה של התלונות – "מאז הפינק פלויד בשנות ה- 70 לא יצאה אף מוזיקה טובה". הוזעקתי על ידי הועד "להגנת שמה הטוב של המוזיקה" לשם פקיחת עיניי הציבור לכמות הפנינים המוזיקליות שנוצרות תדיר אבל נעלמות מן העין הציבורית.

זה ידוע שכיום האמצעים להפקה, יצירה, הקלטה והפצה של מוזיקה נעשו נגישים ופשוטים כפי שלא היו מעולם. הדבר באופן טבעי הוביל לשפע מוזיקלי אדיר ולצמיחה של מוזיקאים רציניים ופסאודו-מוזיקאים שמחליטים להפיץ לעולם את חזונם המאורגן באמצעות צלילים.

האם אפשר לחרוץ את גורלה של שנת 2011 על סמך, נגיד, רק 100 אלבומים בשנה (או אפילו 500) כשהמגוון למעשה עצום פי מאות ואז לומר שהמוזיקה גוססת? והביטוי הזה, "מוזיקה גוססת", הוא מבחינתי לא יכול להיות לגיטימי כשמסביב ים אינסופי של מוזיקה שרק ממשיך לגעוש ולהתמלא. בהתאם לזה, אני לא חושב שאפשר לתייג שנה כלשהי תחת ההגדרה "שנה גרועה".

הדעה שלי בנושא היא שתמיד תהיה מוזיקה אדירה, כי המוזיקה לא מפסיקה להתקיים אף פעם. אז מה בעצם הבעיה של כולם? למה כל כך הרבה טוענים ומתמרמרים על כך שהמוזיקה משעממת ולא מקורית ואינה נשארת בזיכרון לאורך שנים? הסטטיסטיקה הרי אומרת שתמיד יהיה הרבה מאוד בינוני, וגרוע ומעט טוב ומעולה, כך שבים של אלפי ריליסים חדשים בשנה מדובר במנה גדושה של מוזיקה טובה. אז איך יכול להיות שאנשים נשארים ממורמרים על המוזיקה שהם שומעים?

צולם ע"י Gary Simmons

לכך יש לי שתי תאוריות:

תאוריה #1

בעולם שבו קיים שפע עצום אי אפשר להגיע להכל בלי לאבד את השפיות או את הלך החיים התקינים. אין ברירה אז דואגים ל"ספקים" או למקורות. אנשים עושים החלטות לגבי מוזיקה שהם רוצים לשמוע או לבדוק באמצעות דעות שמגיעות אליהם מחברים, בלוגים, אתרים ומגזיני מוזיקה ייעודיים שמתיימרים להיות מעצבי דעת הקהל. כל אדם בוחר לעצמו את המקורות המתאימים לו.

אני לא רוצה לגלוש ולחפור על נאו-מרקסיזם, אבל בהחלט קיימת כאן תעשייה (לפחות המקורות בעלי התפוצה הרחבה הדורשים מימון) שתפקידה להעלות מעל לפני השטח ולהבליט מוזיקה ואמנים מסויימים. ותעשייה כמו כל תעשייה מונעת ממניעים ואילוצים.

זה אולי נראה כמו הצגה שלילית של ה"תעשייה" הזו, אבל אני לא באמת חושב כך, כי מקורות וספקים הם גורמים הדרושים בעידן השפע, לכן זה בסדר שיהיו כאלה שהם עסקיים. זה טבעי וזה לא רע.

אבל חשוב לזכור שלגורמים האלה (ואם לתת שמות: פיצ'פורק, NME, הרולינג סטון למשל ועוד אחרים פחות מוכרים וגם אלו שלמעשה בלתי נראים לציבור כמו מפיקים, יחצ"נים ועוד) יש להם צרכים ויש אילוצים, הם עושים את הבחירות בשביל הקהל ויש סיבות לבחירות האלה.

לא כדאי להיות תמימים, אבל גם אין מה לכעוס על המצב, כי האמת זה לא נורא ואף אחד לא נפגע מזה והרבה אנשים טובים עם כוונות טובות עושים מזה כסף ועל הדרך עוזרים מאוד למאזין הקטן שרוצה לברור את המוץ מהתבן.

אז אם המוצר שהספק שלך מביא לך לא נאה בעינייך – אז פאקינג תחליף ספק! תחליף לאחד שכן יספק סחורה שתשביע את רצונך! יש כל כך הרבה תוצרת בחוץ כך שלהיצמד לספק שמפשל באופן קבוע, זה לדעתי די מטופש. וגם מטופש במידה דומה זה להאשים את המוצרים או את היוצרים ולא את הספק.

אם לרכב עוד קצת על המטאפורה המגוחכת, אז אם לא יאה בעינייך ואתה לא מצליח למצוא ספק אמין או מתאים, תמיד אפשר לוותר על המידל-מן ולברור לבד את התוצרת ולהגיע למוזיקה הטובה לך בעצמך. זה דורש המון נסיון ותעייה אבל גם מאפשר להגיע לדברים שלא היית מצליח באמצעות מתווך.

ג'אנקי מוזיקה

תיאוריה #2

האם זה נכון להאשים את המוזיקה, יישות בת אלפי שנים שמתפתחת ומשתנה כל הזמן ושהצליחה עד כה לשרוד תהפוכות רבות? האם לא יהיה נכון יותר להאשים את המאזין שבאופן קבוע ותכוף לא מרוצה מהמוזיקה החדשה שמגיעה לאוזניו? המוח הוא מנגנון מורכב שהזמן משפיע עליו באופן מוחלט ומשנה את תפקודו, כך שאם סיגנון כלשהו דיבר אל מישהו פעם, אין זה מופרך שלאחר שנים הסגנון כבר לא ידבר אליו.

הרגלי ההאזנה משתנים תדיר, ולרוב זה יהיה על פי מצבים בחיים וכן, גם לפי הטכנולוגיה, אותה טכנולוגיה שהיא המטרה של רוב התלונות והנאצות על הדרדרותה של המוזיקה. הטכנולוגיה שיצרה למעשה את המושג הזה "הרגלי האזנה" עכשיו לכאורה הורסת אותו.

אבל אם האדם שם לב שמשהו השתבש ולא עובד כמו בעבר, הוא צריך לפנות קודם כל אל עצמו ורק אחר כך אולי להאשים גורמים חיצוניים. ייתכן שהאדם אשם שהוא לא מצליח להתרגש יותר ממוזיקה, או שזו התווית של "מוזיקה חדשה" שהופכת אותה למנוכרת ופחות סקסית כמו מוזיקה מלפני עשור פלוס.

לפעמים המרדף אחר מוזיקה חדשה גורם לחיפוש המתמיד להיות מעייף מדי וכל הכיף מהמוזיקה נמוג לו. במקרה כזה, נראה לי שהפיתרון הטוב ביותר יכול להיות ריחוק. להפסיק לנסות להתעדכן כל הזמן בדברים החדשים ביותר. אלא לעבור לשמוע דברים שיצאו פעם ותמיד רצית לשמוע, הרי יש כל כך הרבה מוזיקה אדירה ומופלאה שעוד לא גילית (אבל לא להתחפר ולשקוע בדברים המוכרים ולהתנתק ממוזיקה שתהיה חדשה לאוזניים – גם אם יצאה לפני שנה או מאה שנים). אני מאמין שעם הזמן הרצון לשמוע דברים חדשים יחזור ואיתו גם השמחה לפגוש בדברים עדכניים.

לעומת זאת, רק בימים האחרונים שני אנשים שאני מכיר הנחיתו את רשימות סיכום השנה המוזיקלית שלהם, כל רשימה מנתה למעלה מ- 50 אלבומים שכל אחד מהם הכי אהב השנה. אלו שתי רשימות מרשימות ביותר של אלבומים מרתקים ומאתגרים שרבים מהם כלל לא הכרתי. מסוג הרשימות שמובילות אותך לדיכאון מסויים על כך שבחיים לא תצליח לשמוע את כל המוזיקה האדירה שקיימת ונוצרת כל הזמן, וזה רק על פי תוצרת של שנה אחת נתונה ורק שתי רשימות שננתי כדוגמא מבין רבות שמתפרסמות בתקופה זו. אחד מהם אפילו אמר פעם אחת ש"אם אתה חושב שלא יצאה השנה מוזיקה טובה, זה אומר שבכלל לא חיפשת".

כך שהתיאוריות האלו (ואני הראשון להודות שבמקום מסויים הן נפוחות או יומרניות) מובילות אותי למסקנות מתבקשות ובנאליות, אבל נראה שצריך להזכיר אותן כי אנשים שוכחים ומתלוננים סתם – אם אתה באמת אוהב מוזיקה ויש לך צורך אמיתי ועז לגלות מוזיקה חדשה, מרשימה ומקורית כל מה שאתה צריך לעשות הוא לא להפסיק לחפש. זה הכל ובאמת זה לא דבר קשה או שמצריך התאמצות רבה אלא רק סבלנות וסקרנות.