הטלפון הסלולרי שלי צלצל. "אילה" בישר לי הצג. דודה אילה, אחותו הצעירה של אבי, לא מתקשרת הרבה. תהיתי מה היא רוצה בשעת צהריים מוקדמת זו.

אחרי "מה נשמע" ומספר מילות נימוסים אחרות אילה שאלה אם אולי אוכל לקחת את איתי, בנה הצעיר, היקר לי כאח, לחוג קרטה כי הוא נורא ביקש שאבוא איתו לשעור הראשון. הסכמתי בשמחה וכך מצאתי את עצמי בשעת אחר צהריים חמימה צועד עם שיירת אמהות וילדים קטנים במעלה גבעה ביישוב קהילתי אי שם במרכז הארץ, בערך.

החוג התחיל בשעה היעודה, בערך, והמדריך ביקש מכל האמהות להמתין בחוץ. איזו אכזבה, רציתי לראות את הילדון מכה ובועט ומתגלגל. נו מילא. יצאתי החוצה. אמא שלי מעולם לא חיכתה איתי בחוג ג'ודו, חשבתי לעצמי. היא גם לא לקחה אותי לשם, או החזירה אותי, לצורך העניין.

מצד שני אז עוד לא ידעו שילד עד גיל 9 לא עובר כביש לבד.

כל האמהות חיכו להן על הספסל בחוץ, פטפטו והחליפו רשמים על המורות ועל השכנים ועל הילדים ועל אלוהים יודע מה. אותי זה לא עניין. הילדים הקטנים יותר שיחקו במגלשות ובנדנדות, הקטנים עוד יותר נמנמו בעגלות והקטנים קצת פחות רצו להם על הדשא. אני, לעומת זאת, היות ולא התעניינתי גם בזה (וגם לא הוזמנתי להשתתף) צעדתי לי הלוך ושוב, מנסה, לשווא, למצוא ווייפיי מאחד הבתים.

כאמור, לשווא.

אני מרים ראשי מהאייפוד ומולי ילד קטן שמצביע עלי ואומר "הנה אריק ובנץ!".
התסכלתי וראיתי שאכן, אני לובש את חולצת אריק ובנץ הצהבהבה שלי. טעות ראשונה.
"נכון. את מי אתה הכי אוהב?" שאלתי, ניסיתי להיות חביב לילד. טעות שניה.
"את אריק!" אמר הילד תוך שהוא מצביע על בנץ בידו האחת ומחטט באפו בשניה.
"אריק זה זה." אמרתי והצבעתי על אריק הנכון. טעות שלישית.

אחרי שלוש טעויות הבנתי פתאום מה קורה. אני גבר מבוגר שמדבר עם ילד זר ביישוב קטן אי שם במרכז הארץ. מיד עשיתי מה שלימדו אותי בחוג ג'ודו לפני הרבה מאוד שנים – קודם כל תברח. אם אתה לא מצליח – תלחם אבל קודם כל תברח. אז הסתובבתי והלכתי. עדיף שהילד יחשוב שאני לא חביב מאשר שאמא א' תשאל את אמא ב' "מי זה האיש הזה שמדבר עם הבן שלך ליד השיחים?" ושאמא ב' תזעיק את אבא ב' יחד עם כמה מחבריו הטובים, ויחד יעשו בי לינץ' קטן. לא הייתי ממש טוב בג'ודו, וזה היה מזמן בכל מקרה. לא באמת היה לי סיכוי.

התקשרתי לאילה לשאול מתי זה אמור להגמר. עוד חצי שעה. הלכתי להציץ בינתיים על החוג מהדלת, אולי אני אלמד משהו שיעזור לי.

גם מנדי פטנקין לא יופיע בהיכל התרבות באריאל.
אנא נלך?

חוסני מובארק, כך טורחים לספר לנו, חולה מאוד. לא יודעים כמה זמן עוד נותר וגם לא יודעים מי יהיה היורש. לא שיש לי זכות הצבעה (אני לא בטוח שלמישהו יש זכות, בטח לא כזו ששווה משהו) אבל אם יקיימו המצרים בחירות בקרוב אני יודע במי לתמוך. הבת של אל ברדעי הרבה יותר שווה מהבן של מובארק, אחרי הכל.

כולכם זוכרים בוודאי את הסיפור הזה. ובכן, בסופו של דבר לא קיבלתי את התפקיד אבל התגברתי על כך לחלוטין.

אתמול בשעות הבוקר המאוחרות הייתי צריך להגיע לאי שם במרכז הארץ לפגישה עם לקוח פוטנציאלי. הגילוח תוכנן מבעוד מועד, הפגישה עברה בהצלחה ואחריה שמתי פעמי לקניון הסמוך כדי לקנות 36 צלחות וצלחות ספיידרמן למסיבת יום ההולדת שיערוך בשבת ידיד קרוב לחבריו החדשים לגן.

כבר לפני שנה גיליתי על בשרי (וזה סיפור אחר לחלוטין שכנראה לא יסופר) איך קניונים מופקעים בשעות הבוקר מהציבור לטובת אמהות צעירות ועגלותיהן המשוכללות, אבל משימה היא משימה ובמשימה יש לעמוד, לכן פילסתי דרכי בין העגלות לדוכני המתנות לחג על חנות הפנינג הקרובה, כשפרצוף מוכר מתקרב לכיווני. לבושה שמלת קיץ, דוחפת עגלת תינוק, היא.

ואני, מגולח למשעי, מחפש סביבי חנות להבלע לתוכה, אבל לא בחנות החזיות ולא בחנות כלי הבית אצליח להסתתר. המשכתי לצעוד קדימה. היא לא העיפה בי מבט ולי זה לא היה אכפת. היא שכחה, עכשיו גם אני יכול.

לפיכך אני מבטל את התקנה האוסרת עלי להתגלח ללא הודעה מוקדמת.

שנה טובה.

הוא הרי לא מתכוון לעצמו. אמנם אלי ישי, העלתה בדיקה קצרה ולא מחייבת בוויקיפדיה, דווקא התגייס. הוא היה מש"ק דת ביחידת תובלה, כך אומרים שם. מזל שבדקתי אחרת הייתי רוטן על כך שכשהוא אומר "נכשלנו בלבנון" הוא מרמז על כך שלקח חלק פעיל בלחימה. הוא לא. הוא לא לקח חלק פעיל בלחימה אבל דווקא היה חבר באותה ממשלה שניהלה את המלחמה הכושלת, לטענתו. כמובן שלקחים אישיים, אחריות, הוא לא לוקח, לא על מה שעשה ובטח ובטח על מה שלא. האם תומכי ש"ס מתגייסים בהמוניהם את בניהם ליחידות הלוחמות? האם אלי ישי מעודד אותם לעשות כן? אני לא בטוח.

לא שאני בטוח שצריך. ממש בכל רגע אמורה הרי מגיפת הדבר להכות בישמעלים המרושעים (ואם ירצה השם גם בעובדים הזרים, אותם מגרש אלי ישי בידו האחת ומכניס אחרים במקומם בידו האחרת כדי שיוכלו להכניס מגיפות ומחלות חדשות) ונוכל כולנו להתפנות לעיסוק החשוב של לימוד תורה והכאת נשים שיושבות בחלק הלא נכון של האוטובוס (ואולי גם להסתובב ללא מורא באזור התחנה המרכזית, לשם מפחד ישי להכנס.).

ישי גם הלין על כך שבכניסה לכל בית ספר חילוני מוצב שוטר וגלאי מתכות כדי למנוע את הכנסת הסכינים לבית הספר. בדיקה לא מייצגת בבית הספר של אחותי העלתה ששם אין שוטר וגם לא גלאי, אני אראיין ילדים נוספים ואחפש בתי ספר בכניסה אליהם מוצב שוטר, פרטים בהמשך. אולי הוא מתכוון לפרוייקט (שנדחה) התקנת המצלמות ב12 בתי ספר עליהם יפקחו שוטרים. לא בטוח שזה רע, אבל בשכונה בה גדלתי היו כ-10 בתי ספר ולכן הטענה לפיה בכל בתי הספר החילוניים יש שוטרים מופרכת בערך כמו הטענה שכל תומכי אלי ישי הם עובדי אלילים וקמיעות שבקושי יודעים קרוא וכתוב.

ההבדל ביני לבין אלי ישי הוא שאני לא מבקש את כספי הציבור בשביל להנציח את הנחשלות של תומכי, אני לא מפיץ שקרים חסרי בושה על מהגרי העבודה, על הומוסקסואלים, על חילונים. אני גם לא מקבל משכורת מכם.

הוא כן.

משהו שעירית לינור סיפרה היום ברדיו הזכיר לי נשכחות. פעם, מזמן, ממש מזמן, יצאתי עם מישהי.

המישהי הזאת הייתה מש"קית ת"ש כשהייתי אני צוער בבה"ד 1. היא הייתה פסגת שאיפותי באותם הימים,חלום שהתגשם. יפה וגבוהה וחייכנית ושם, בעיקר שם. כמובן שבתור צוער לא היה לי פנאי רב במיוחד, גם לא היו לי בעיות ת"ש או התעוזה להמציא כאלה בשביל לחפש את קירבתה. את שמה שמעתי במקרה, ומלמלתי אותו בחיוך נוגה.

את הקורס סיימתי, עוד כמה תפקידים ושנות שירות חלפו להם גם וכשהשתחררתי נתקלתי בה שוב. אמרתי שלום, היא לא זכרה אותי אבל אני, באגביות, אמרתי משהו כמו "היית מש"קית חינוך בבה"ד 1, לא?" ובאדישות אמרתי "אה, וואלה" כשתיקנה אותי ואמרה שהייתה מש"קית ת"ש. כאילו שאפשר היה לשכוח איך נראתה עם השרוך הסגול והכומתה הירוקה. שילוב מנצח.

הצעתי לה להמשיך את השיחה במקום אחר וישבנו באיזה פאב, זרקנו שמות של אנשים מאותה התקופה בתקווה שמי מאיתנו ידע לומר עליהם משהו, היה משעמם. היא סיפרה על הטיול שלה בהודו ואני על הרפתקאותי במדים והיה משעמם. היא סיפרה על תוכניותיה לעתיד ואני על שלי, היה משעמם. היה כל כך משעמם עד שכשהלכה לרגע לשירותים הרגשתי כאילו שמישהו מרתק התיישב מולי, שנעלם כששבה.

יצאנו אח"כ שוב, שתקתנו כחצי שעה מול ספלי קפה וכשהם התרוקנו רוקנו גם הכיסאות שלנו ויצאנו לדרך. הורדתי אותה ליד ביתה, קבענו ש"נדבר". עוד לא דיברנו. לאף אחד מאיתנו, כנראה, לא היה מה להגיד.

בזמן האחרון לא יוצא לי לראות חדשות יותר מדי. אני ממילא מתעדכן במהלך היום בהתרחשויות ולמהדורות החדשות הראשיות יש מעט מאוד לחדש לי, החלטתי להפסיק להשקיע בכך זמן, אבל היום אצפה ביעקב ומיקי, אולי גם במרב מילר ובינון מגל.

אני מת לראות את אלי ישי מסביר את זה.

באתרי ימין כאלה ואחרים מתנהל, כך סיפרו לי, קמפיין לשחרורם של חיילי נח"ל חרדי שעשו מעשה עדן אברג'יל והצטלמו עם עצירים פלשתינים.

כמו על "אתרי ימין", כך גם על גדוד הנח"ל החרדי יש לי כמה השגות. בימים בהם יצא לי לעבוד איתם לא התרשמתי לטובה מתפקודם במקרה הטוב, במקרה הרע ויתרתי על שירותיהם לחלוטין, אבל אשאיר את זה בצד. גורמי צבא מנוסים ובכירים הרבה יותר ממני חושבים שהמסלול ראוי ואני לא מתכוון לקרוא תיגר עליהם, שמא גם על שמי יחשוף אמנון אברמוביץ' מסמך. ובכלל, זו לא הנקודה.

אותם חיילים, כך מסתמן, עשו את שעשתה עדן ושעשו רבים אחרים לפניה ואחריה. ההבדל בינם לבינה הוא שהם עדיין חיילים ומערכת המשפט הצבאי עדיין יכולה לשפוט אותם. הבדל נוסף הוא שהיא פירסמה את התמונות והם שמרו אותן לעצמם. עוד הבדל הוא שעכשיו המערכת בהיסטריה, ללא ספק התגובה לה למדנו לצפות אבל לא התגובה הראשונה שהיינו רוצים לבחור עבור הצבא שאמור למנוע מהטנקים הסוריים והפצצות האיראניות להפריע את מנוחת הצהריים שלנו.

אבא של אחד החיילים טוען שהם הגברים הכי טובים ואני לא יכול שלא לתהות מי הם הגברים האחרים שהאב מכיר, איך הם עוד פחות מוצלחים. למרות זאת, למרות שאני לא חושב שיש גאווה רבה בצילומים האלה, אני זוכר דברים משמעותית חמורים יותר שלא זכו בתגובה הזאת אלא לכל היותר ב"קום, שבת, שב".

אבל כאמור, הכל עניין של תזמון בחיים. צריך לדעת מתי לקנות מניות של "דלק אנרגיה" ומתי למכור (תודה אבא) וצריך לדעת מתי להיתפס עם תמונות על ערבים אזוקים ומכוסי עיניים בטלפון הסלולרי. בעונת הציד, הסבירו לי כשהייתי צעיר זב חוטם, לא לובשים תחפושת של ארנב.

הבת של השכנים התחתנה.

זה היה יכול להיות פוסט של החמצה, פוסט שמספר על איך גדלנו ביחד, איך ראיתי אותה הופכת לנגד עיני מילדה קטנה וממושקפת לנערה, לאישה, אני זוכר אותה בדרך לגימנסיה, אבל זה לא יהיה פוסט כזה. אני בכלל לא מכיר את הבת של השכנים, אני גם לא מכיר את השכנים. הם לא שכנים שלי יותר מדי זמן והאמת היא שאם אראה אותם ברחוב אין סיכוי שאזהה אותם. למעשה יכול להיות שהיא לא הבת שלהם בכלל.

אבל בכל מקרה מישהו התחתן אתמול בחצר של השכנים. זה לא קורה יותר מדי, אבל גם לא משהו שלא קרה מעולם. בשישי כבר הביאו כיסאות ושולחנות, אתמול אחרי הצהריים מישהו התחיל לכוון גיטרות, נדמה היה שנגנו "צליל מכוון". יכול להיות שקלפטר מגיע להופיע שם? הנחתי שזה סתם הרכב חתונות, הרי זה שמנגנים "סמוק און דה ווטר" לא אומר שדיפ פרפל יגיעו.

אבל טעיתי. לצערי הם לא ניגנו "סמוק און דה ווטר" ולכן דיפ פרפל לא הופיעו אתמול בחצר של השכנים, אבל קלפטר דווקא כן. גם אלון אולרצ'יק וגם אפרים שמיר. שעה וקצת הם ניגנו מול החתן, הכלה והאורחים, שעה וקצת אני ישבתי לי בחצר על כיסא פלסטיק באוויר החמים אך הבלתי לח, לשם שינוי, עם כוס וויסקי ביד ובעיניים עצומות ושמעתי חצי הופעה של כוורת, או לפחות הופעה של חצי כוורת.

תענוג.

אפילו לא הפריע לי השיר של החברות של הכלה באמצע.

מזל טוב נוגה ואיתי, היה אחלה.

עדן אברג'יל אומרת שהיא לא מבינה מה עשתה לא בסדר. היא הרי לא עשתה שום דבר רע. היא לא הרביצה, היא לא התעללה באף אחד, היא לא עשתה שום דבר שאף אחד אחר לא עשה. אפילו התקשורת מצלמת פלשתינים אזוקים ומכוסי עיניים ואף אחד לא חושב שזה לא בסדר.

זה כמובן לא לגמרי מדוייק כי אני מעולם לא הצטלמתי עם עצירים פלשתינים (אבל יש לי תמונה עם איש שלג שבנינו פעם בחרמון). אולי זה קשור לעובדה שכשאני באתי במגע יום יומי איתם בדיוק שידרגתי את המכשיר הסלולרי שלי לכזה שתומך בסמס ולא הייתה בו מצלמה, אבל מספיק לדבר עלי.

אני לא מכיר את עדן אברג'יל. אני לא יודע מאיפה היא בארץ, מה עשתה אחרי השחרור, מה תוכניותיה לעתיד. לכן כשעדן אומרת שהצבא היה התקופה היפה בחייה, אני לא יכול לשפוט את זה. אבל כשהחלק היפה ביותר בחיים שלה עירב להסתכל על אנשים כעל חפצים, מזכרות, פיסול סביבתי, מה זה אומר על החיים האלה?

גם אני עשיתי דברים שאני לא מאוד גאה בהם בצבא. לפעמים הייתי לא הוגן, לפעמים הייתי אטום, לפעמים סתם חרא. לא ראיתי את זה אז אבל ברגע שיצאתי משם הבנתי בדיוק איפה טעיתי, האוויר האזרחי פקח את עיני.

כשעדן אומרת שהעולם כולו נגדנו, לא משנה מה נעשה, שבגלל זה כולם מטרידים אותה כבר יומיים, אני לא מצליח להבין למה היא לא מבינה שחלק לא קטן מזה שהעולם כולו נגדנו באשמתה ובאשמת שכמותה, היא הרי לא היחידה. שחלק, קטן ככל שיהיה, מזה שטוענים שאנחנו לא בסדר נובע מכך שלעיתים, רחוקות ככל שתהיינה, אנחנו באמת לא בסדר. זאת אחת הפעמים האלה.

כשעדן אומרת שהיא לא מבינה מה לא בסדר אני לא בטוח שאני מאמין לה. אני לא בטוח שאני רוצה. אם עדן אומרת את האמת הרי שהיא עדיין לא מבינה איך זה לא בסדר להניח שבן אדם אחר, אמנם ערבי, אמנם שניסה לעבור את הגדר שלא כחוק, הוא חפץ שאפשר לעשות בו כרצונך, שאפשר ללעוג לו, להעלות לפייסבוק תמונות שלו ברגע שפל רק כדי לשעשע את חבריה. כשעדן לא מבינה מה לא בסדר אני לא מצליח להבין מה לא בסדר עם עדן. מה לא בסדר עם מערכת החינוך, עם הסביבה בה עדן גדלה, שלא הצליחה להסביר לה שאדם הוא אדם. מה הביא אותה למקום שבו זו הייתה התקופה היפה בחייה.