על ארץ ישראל לא נכתבו הרבה מדריכים בתקופה הזו. מה שיש בעיקר הם יומנים ורשמי מסע של צליינים והרפתקנים. אני מכיר שלושה או ארבעה מדריכים, כשהמפורסם והקלאסי ביותר הוא כמובן ה"בדקר" של פלשתינה וסוריה. המהדורה האחרונה שלו יצאה, נדמה לי, בשנת 1909 וממנה תרגמתי. השיטוט בישראל עם מדריך מתחילת המאה העשרים  הוא שיטוט עגום מאוד. אף מלון, בית קפה, בעל מלאכה או רחוב לא נשמר מאז. הבניינים המעטים שכן נשמרו, פוחלצו. כשקוראים מדריך כזה מבינים ביתר שאת כמה ישראל היא מקום אובססיבי לחידושים, לשינוי, לקפיאה, לבהלה מהעבר.

בכל אופן, תרגמתי פה את ההקדמה למדריך. בשבוע הבא אפרסם את החלק השני של התרגום, ובו הפרק על יפו ועל הנסיעה ברכבת מיפו לירושלים.

—————–

א. תקופות השנה, חברותא

תקופות השנה

האביב, מתחילת חודש מרץ ועד אמצע חודש יוני, והסתיו, מחודש ספטמבר ועד סוף חודש אוקטובר, הם המועדים הטובים ביותר לביקור בסוריה. זרם הטיילים החזק ביותר שוטף את האיזור בפסחא, אז ירושלים הומה מתיירים וצליינים. באביב הנוף במיטבו והצמחיה טריה ורעננה בעוד שבסתיו המסע זול יותר. אם בחרתם בסתיו, על המסע להתחיל מהצפון, שם ההרים מאפשרים מפלט מימי שרב, בעוד שעל המטייל באביב לשמור את לבנון לסוף מסעו. אל לו לביקור בפלסטינה שיתחיל לפני אמצע חודש מרץ, כיוון שהימים הגשומים עדיין תכופים בחודש זה. באיזורים ההרריים, המסע אפשרי עד לסוף חודש יוני.

חברותא

מסע במזרח יהיה יקר בהרבה לבד מאשר בחבורה, והוא גם עשוי להפוך למשעמם מאוד, במיוחד בחבלי ארץ המרוחקים מערים ומלונות. אפילו דוברי הערבית המכירים את מנהגי המקומיים ישתעממו במהרה משאלותיהם העבשות של האנשים עמם יבואו במגע. חברה נעימה תסיר הרבה מהמונוטוניות של המסע, ותשפיע שכחה על העייפות והרוגז. בעונת הטיולים, חבורות נוצרות בקלות, אך זהירות בבחירת השותפים למסע היא הכרחית במדינה בה ברגע שמסכמים משהו קשה לשנותו בקלות.

ב. מלונות, מנזרים, אירוח. חאנים

מלונות

הערים שבמסלול התיירים המרכזי הן היחידות שמתהדרות במקומות העונים להגדרה "מלון", ומנוהלים על ידי אירופים או נוצרים מקומיים. רוב המוסדות האלו נוחים באופן יחסי, אף על פי שסטנדרט הנקיון והדייקנות כאן שונה מזה של אירופה. סכום יומי נלקח בין אם האורח סועד במלון ובין אם לא. העלות הממוצעת של לינה עם 10-15 פראנק ליום (לא כולל יין): לשהות ממושכת או לקבוצה סכום נמוך יותר אפשרי.

מנזרים

הלינה במקומות אלו זולה בהרבה מאשר במלונות. אף שנוסדו בעיקר עבור צליינים של הכנסיות השונות, טיילים אחרים מתקבלים גם כן. הנזירים הלאטיניים הם לרוב פרנציסקניים איטלקים. כשלא נקבע מחיר ברור, על הנוסע לשלם לפחות 3 פרנקים עבור הלינה ולפחות אותו הסכום עבור ארוחות הבוקר והערב. מספוא לסוסים הוא תוספת. המנזרים בהר הלבנון, אלו של המארונים, אך גם של האחרים, מציעים לינה לתיירים, אך במקרים האלו המיטות והאוכל הם בסגנון הערבי.

אירוח

בכפרים, על הנוסע לא להסס מלבקש אירוח בבתים פרטיים, מאחר והתושבים מודעים לכך שיקבלו תמורת זאת פרנקים, ותמיד יקבלו את האורחים בברכה. עם ההגעה לכפר, על הנוסע לחפש את הבית אליו הזרים בדרך כלל מוזמנים. לרוב זה יהיה ביתו של השיח או אדם נכבד אחר. אירוח טוב נמצא בבתים של הכמרים היוונים והלאטיניים, או בקרב המיסיונרים, במקומות בהם הללו פועלים. התשלום במקומות אלו נעשה לפי אותו העקרון כמו במנזרים.

חאנים

אסור בשום פנים ואופן ללון בחאן, בפונדק,  או בבתי האיכרים – שבנויים בדרך כלל מבוץ – אלא אם לא נותרה לו למטייל שום ברירה אחרת. הם שורצים יתושים וזוחלים אחרים. על הנוסע לוודא שמצע הקש שמכסה את הרצפה מטואטא ומנוער, ושכל המקום נשטף במים. כל בגד או כיסוי מיטה השייך לאחד המקומיים יסולק לחדר אחר. החרקים פחות נפוצים כאן, למעט בבתי האיכרים שבנויים מעץ. מאהלי הבדויים נקיים לגמרי מיתושים, אך מצד שני, רוחשים כינים. גם עקרבים נפוצים בסוריה, אך הם כמעט ולא עוקצים. אם המיטה מרוממת מעט מהרצפה, הישן די בטוח מהתקפותיהם. עלות מיטה בחאן או בבית כפרי היא 2-3 פראנק.

ג. אופן הטיול

רוב מוחלט של מטיילים בארץ הקודש מפקיד עצמו בידי מדריך, או "דראגומן", אשר שירותיו נשכרים במישרין או דרך סוכנות התיירים. הדראגומנים בערים הינם לא יותר מאשר משרתים דוברי אנגלית צרפתית וגרמנית. הם ימצאו שמישים ברחובות האוריינטלים המטונפים, שברגע הראשון עשויים לרפות את ידי המטייל, למרות הסברי ספר הטיולים.  אין לסמוך על הסבריו של הדרגומאן, העירוני או זה האמיתי, אודות עתיקות.

ד. מגע עם אוריינטלים

רוב האוריינטלים מתייחסים לאירופאי כאל עשיר מופלג, לעיתים מטורף ממש – כל כך שערוריתי עבורם הוא רעיון הנאת המסע. לכן הם תובעים בקשיש כמעט כמתוך זכות טבעית מאלו שנראה כי בחלקם נפל רוב טובו של העולם. מי שנותן הוא "אדם טוב", בשפתם. בכל כפר יסתערו על המטייל גדודים מציקניים של ילדים בסמרטוטים, חצי ערומים, צווחים "בקשיש, בקשיש!" התגובה הטובה ביותר תהיה להשלים את הלחן עם "מא פיש מא פיש" (אין לי!). כל קבצן ערבי יושתק בהשמע המילים "אללא יאתיק" (אלוהים יתן לך).

המילה "בקשיש" שתהדהד שוב ושוב באוזני הנוסע במהלך מסעו במזרח ותרדוף אותו זמן רב אחר כך, מובנה פשוט "מתנה", ומאחר שכל דבר יכול להחשב מתנה, למילה משמעויות רבות. כך, בעזרת בקשיש הפעילות העייפה של קצין בית המכס מואצת, בקשיש הוא שאיפתו של הקבצן, בקשיש עשוי להתפרש כסחיטה, ולבסוף, חלקים ניכרים מקציני הציבור של המדינה מתפרנסים כמעט לגמרי מבקשיש.  הבקשיש צריך להמסר רק ברגע האחרון. מומלץ גם להעניק בהתחלה רק חלק מהסכום שהתכוונת לתת, כדי להרגיע את הטרדותיו העתידיות של המקבל.

אלו החוקים אותם צריך למלא כשמבקרים בבית אוריינטלי: המבקר דופק על הדלת עם עיגול ברזל המחובר אליה, אז תשמע בדרך כלל השאלה "מין?" (מי?) מפנים הבית. במקרה של בתים מוסלמיים, על המבקר לחכות בחוץ כמה דקות בכדי לתת לאישה שעשוייה להמצא בחצר זמן להעלם. אז יתקבל בחדר האירוח, או, אם מדובר בקיץ, לאכסדרה הפתוחה סביב החצר. דרגש נמוך יקיף שלושה צדדים של החדר, כשמקום הכבוד ימוקם תמיד בדיוק מול הדלת. בהתאם למידת הכבוד שברצון המארח להראות לאורחו, הוא מתקדם צעד או יותר לעברו. סירוב לקבל אורח נחשב עלבון בלתי נסלח. השאלות הראשונות נוגעות לבריאות. לא מומלץ לשאול אודות אשתו של מוסלמי.  יחסי נישואין נחשבים כאן ל"מאחורי המסך". אפילו להביט באישה ברחובות או בבית נחשב לא יאה. לאורחים תמיד יוצע קפה, שמשרת, עם ידו השמאלית על ליבו, יציג לכל אחד בתורו, לפי דרגתו. לסרב לקפה נחשב עלבון. אחרי שרוקן את כוסו האורח חייב להשאיר אותה בידו עד שתלקח ממנו על ידי המשרת, לאחר מכן יצדיע למארחו במנהג האוריינטלי הקבוע על ידי הצבת יד ימנו על חזהו ולאחר מכן ירים אותה אל מצחו. ככל שהמארח רוצה להשאר בחברת אורחו יעכב את הזמנת הקפה, מאחר והאורח לא יוכל לעזוב מבלי לשתות קפה. בקרב הכפריים והבדויים, מצופה מהאורח להוריק כמה חצאי כוסות או ספל קפה לפני עזיבתו. כל הביקורים מוכרחים, כמובן, להענות בביקור גומלין כנהוג באירופה. אלו שחוזרים למקום אחרי היעדרות מקבלים ביקורים ממכריהם לפני שידרשו לבקר בעצמם. כשאורח מוכרז בזמן ארוחה, אין מנוס מלהזמין אותו, לפחות מתוך נימוס, להשתתף בארוחה. קפה תמיד יש להציע.

מאחר ואוריינטלים אוהבים לבזבז את זמנם לריק ולא מייחסים לו כל חשיבות, עשיית עסקים עמם עשויה בדרך כלל להתגלות כחוויה מפרכת. למעט במקרה בו הקונה מוכן לשלם כל מחיר שנדרש ממנו, הוא יאלץ להתאזר בסבלנות רבה. ככלל, מחיר גבוה פי כמה מזה שבכוונת הסוחר לקבל ננקב בהתחלה, וכך ההתמקחות היא הדרך המקובלת. החנויות השונות דחוסות זו ליד זו ב"באזר", כך שהמטייל יוכל לעבור הלאה, לחנות הבאה שמוכרת את אותה הסחורה בדיוק, אם ירגיש מרומה. אם הרוכש יודע את שווי הסחורה מראש, יאמר את הסכום למוכר, שיאמר בתגובה "קליל" (קצת מדי), אבל ימכור את הסחורה במחיר זה בכל זאת. מצחצחי הנעלים אוהבים לומר "חודו בלאש" (קח, בלי כסף), אך זהו לא יותר ממטבע לשון, שאין לקחת אותו כלשונו, ממש כמו הביטוי המוכר יותר "בייתי ביתכ" (ביתי הוא ביתך).

יש להמנע בכל מצב מגילויי קירבה. ידידות אמיתית היא דבר נדיר למדי במזרח, ואנשים חסרי פניות כמעט ואינם קיימים. ביחסיהם עם האירופים, המקומיים מציגים חזית אחידה. האחווה שבדת המשותפת, שמחליפה כאן את תפקיד המפלגה במדינות אחרות, ודורשת ממאמיניה לפנות האחד אל השני בתואר "יא אחי" (אחי), היא הרבה יותר מאשר כינוי סתם. מתחת להפגנות רבות של ידידות שיורעפו לעבר המטייל בכל מקום, אורב ברוב המקרים שד החמדנות. מומלץ לשלם על המקום עבור כל שירות או עזרה, וככל שמתאפשר יש לקבוע את המחיר מראש. מכל מקום, יהיה זה בלתי אפשרי להימנע לגמרי ממחירים מופקעים ונוכלויות במהלך ביקור במזרח, ומוטב למטייל להשלים עם הוצאות עודפות אלו מאשר להרעיל בטיפות של חשד את ההנאה מהטיול.  אלו שידעו איך לנהוג במקומיים יופתעו לא מעט מההגינות, הכבוד העצמי והחן שבהתנהלותם של האחרונים. לכן, על הזר להקפיד על שמירת סטנדרט התנהגות גבוה באותה המידה, ולעשות כל שבכוחו לשמור על שמו הטוב של ה"כילמה פרנג'יה" – "מילה של כבוד".

לגבי התנהלות מול בדויים – במחנותיהם, האוהל הימני הראשון יהיה זה של השייח', אותו יש לבקר ראשון. הבדואי מתייחס לאדם המתארח אצלו כקדוש לאחר ששתה או אכל עמו. במקרה הזה, הוא אף מחוייב להגן על אורחיו במשך שלושה ימים לאחר שעזבו את צל קורתו.

ה. טבק, בתי קפה

טבק

ישנן שתי רמות איכות: ה"סטמבולי", או טבק קונסטנטינופול שנחתך ברצועות ארוכות, וה"בלדי", או הטבק הסורי, שנחתך לרצועות קצרות ומעורבבות. הטבק הבלדי אהוב על רוב המעשנים המקומיים, כיוון שטעם הלוואי נעים יותר, והפה מתייבש פחות. הטבק הגדל בלבנון איכותי בהרבה, אבל הייבוא שלו לפרובינציות בהן שולט המונופול הטורקי אסור. ובכל זאת, טבק לבנוני מוברח ניתן לרכוש בכל מקום. הטבק הלבנוני הטוב ביותר נקרא "ג'ביילי", "שקיפי" ו"קוראני", מהעיירות ג'בייל, שקיף וקורא. הג'ביילי, שמכונה "לאטאקיה" על ידי האירופים, ועל ידי המקומיים "אבו ריחא" (אבי הבשמים) הוא חזק וחום כהה, משום שמייבשים אותו בעשן של שרף, הקוראני בהיר יותר ועדין.
טומבאק, או הטבק הפרסי, שצבעו בהיר והוא מאוד ריחני, הוא הטבק היחיד שמעשנים בנרגילות.

 בתי קפה

בתי הקפה בפלשתינה, הם למעשה צריפי עץ דל, מרוהטים בכמה כסאות שנקלעו בחופזה. הקפה, שמוגש בספלים זעירים, נמזג כשהוא כבר ממותק מאוד, אך ניתן לבקש מראש ללא סוכר (בלאש סוכר), או עם מעט סוכר (שוואי סוכר). הקפה של הבדואים הוא הטוב ביותר, נקלה על המקום ונגרס בכלי עץ. מהאירופאי יגבה מחיר כפול משל המקומיים. את המלצר יש לזמן בסגנון האוריינטלי, תוך מחיאת כף וקריאה "יא ולד" (ילד!).

ועכשיו, לרישומיה של אלונה:

—————–

דורקס: פרונט של מכונת קונדומים בשקל, עדיין עובדת בווסטבנהוף.

—————–

פררו: נערת שוקולד מצרית, נטורל היסטורי מוזיאום

——————-

 קאמופלאז': צבעי "שלוס לאודון"

————–

קאמופלאז': צבעי מדבר

————-

קאמופלאז': נגטיב שלוס לאודון

——————-

שואו מי דה מאני: בעקבות מכונת ייבוש ידיים, נטורל היסטורי מוזיאום

————-

לק: הצעה לטקסטורה, תחבורה ציבורית חדשה

—————-

עובדים מצטיינים: רשת סופרים 'ספר'

————

 השיבה הביתה: פרמידות גיזה. איך לא הגעתי לשם?

דיבורי המדריכים. "הנה האבן שישו נשען עליה, והנה המלון האנגלי". שם הקשת שבה הוצג ישו לאנשים, וליד החלון הפתוח הזה נמכר הקפה הטוב ביותר בירושלים. וכו' וכו' וכו'.

אם לא היו לירושלים אסוציאציות היסטוריות מיוחדות, עדיין היתה מעוררת רגש מיוחד בנוסע, ולו בזכות המימד הפיזי הבלתי רגיל שלה… אני משוכנע שהנופים השטניים של יהודה השפיעו על נביאי היהודיים כשכתבו את התאולוגיה הנוראה שלהם.

אחר צהריים אחד, כשטיפסתי, תשוש, בויה דלורוזה, שמעתי את המואזין קורא לתפילה ממסגר עומר. הוא עושה את אותו הדבר גם מהמסגד של הר הזיתים.

עץ הזית מזכיר בעיוותו הגרוטסקי את עץ התפוח – רק שהוא הרבה יותר מסוקס וצבעו הירוק פחות חיוני. הוא נשתל בעיקר במטעים, מה שמוסיף לדמיון. עץ רדוף מלנכוליה, מפוכח למראה, משתלב טוב עם ירושלים והאסוציאציות שהיא מעוררת. יש הרבה עצי זית במישור שמשתרע צפונה מהחומה. מערת ירמיהו נמצאת שם. בין הפיתולים המדכדכים האלו הוא חיבר את הקינות המדכדכות שלו.

בתוך החומה, המון שטחים ריקים, ובהם צומח פרא הקקטוס הנורא.

העיר כולה צבועה אפור ומביטה בך כמו עין אפורה וקרירה בפניו של איש זקן וקר – מראה מוזר באור הזית החיוור של שעות הבוקר.

שכבות של ערים קבורות תחת פני השטח של ירושלים. שברי עמודים קבורים עשרה מטרים בעומק האדמה.

אבני יהודה. אנחנו קוראים הרבה על אבנים בכתבי הקודש. מונומנטים ואתרי זכרון עשויים אבןּ, אנשים נסקלים באבנים, ואין פלא שאבנים מופיעות שוב ושוב בתנ"ך. יהודה היא מצבור אחד גדול של אבנים – הרים מסולעים ומישורי אבן, נחלים סלעיים ודרכים סלולות אבן, קירות אבן ושדות אבן, בתי אבן ומצבות אבן, עיני אבן ולבבות אבן. מלפניך ומאחוריו – אבנים. אבנים מימין ואבנים משמאל. בהרבה מקומות הושקעו מאמצים גדולים כדי לנקות את השטח מהאבנים. אתה רואה ערמות אבנים פה ושם. מקימים חומות עבות מאוד של אבנים, לא כי צריך גבול, פשוט כי אין מה לעשות בהן. הכל לשווא – מזיזים אבן אחת ומגלים תחתיה שלוש אבנים גדולות יותר. כמו לתקן אסם ישן, ככל שאתה בודק, כך  יש יותר דברים לתקן. הנעלים של כולם פה מלאות אבנים קטנות. לא עגולות אלא חדות, אכזריות ומגרדות. רק בדרכים המרכזיות, כמו זו ליפו, הן נשחקו ונעלמו הודות לתיירים הרבים.  אינספור פעמים ניסו להסביר את מצבורי האבן הבלתי נדלים האלו. התאוריה שלי היא שבימים עברו, אחד המלכים החכמים של הארץ הזו החליט לרצף את כל יהודה, וכבר חתם הסכמים שונים לייבוא אבן. אלא שיבואן האבנים שלו פשט את הרגל באמצע העבודה, והאבנים הושלכו אל הקרקע, שם הן נמצאות עד היום הזה.

מסתובבת פה איזו נבואה לפיה צריך להכין את הדרכים עבור היהודים שישובו בקרוב לירושלים.  כשמשלחת מהכנסייה הסקוטית ביקרה ביהודה, אנשיה הציעו לסר משה מונטיפיורי שישכור יהודים עניים לצורך העניין – במכה אחת גם לסייע להגשמת הנבואה וגם לסלק את האבנים האלו מהדרך.

הגבעות הן למעשות סלעים מוגדלים. שכבות של סלע. כמה אמפיתאטרונים ללא מושבים, וטראסות. חומות האבן (הרופפות) לא נראות כמעשה ידי אדם אלא כהתפתחות טבעית של הנוף המסולע. בכמה מהגבעות פזורות אבנים גדולות וגרוטסקיות – מחוררות ואכולות כמו כוורות דבורים – כמו עצמות נרקבות של דינוזאור. הכל נראה ישן. בהשוואה לסלעים האלו, הסלעים של אירופה ואמריקה נראים רעננים.

מערות – מחוררות את יהודה כמו כוורת דבורים. אין פלא שהאיזור העגמומי הזה הפך למפלט עבור עשרות אלפי מתבודדים עגמומיים.

תמיד יש ריח של אשפה נשרפת באוויר של ירושלים.

המקום שמכונה "בריכת בית חסדא" מלא בזבל. ריח ומראה מפוייח.

שלושה ימי ראשון יש כל שבוע בירושלים – יהודי נוצרי וטורקי. ועכשיו באים המיסיונרים, הבפטיסטיים של היום השביעי, ומוסיפים יום ראשון רביעי. (יום שבת – היהודים). מומרי הדת כבר מתבלבלים!

הדרך מיפו לירושלים מלאה עקבות, שחוקה בפסיעות של עולי רגל בני דתות שונות.

ערבים חורשים בשדה לבושים כותנות מוזנחות. כמה מהם אנשים זקנים. הזקנה מכובדת, אך לא בכותנות כאלו.

חלק מירושלים בנוי על מחילות – נכנסים מהקיר הצפוני.

אף ארץ אינה יודעת לחסל ציפיות רומנטיות במהירות כמו פלשתינה – ובמיוחד ירושלים. עבור רבים, האכזבה שוברת לב.

האם חרבן הארץ הזו היא תוצאה של חיבוק הדב הפטאלי של האל? אומללות נבחרי השמיים.

בתוך הריק חסר החיים של ירושלים העתיקה, המהגרים היהודים הם כמו יתושים שמתגוררים בתוך גולגולת.

המיסיונים הנוצריים וכו' בפלשתינה ובסוריה
סכומי כסף גדולים הוצאו על המיסיון האנגלי בירושלים. הכנסיה בהר ציון עלתה 75 אלף דולר. זה מבנה טוב. הבישוף הנוכחי (גובאט שמו, שוויצרי) נראה כמו אדם כנה, וללא ספק עושה את המיטב. אבל העבודה שהוא עושה בירושלים היא כשלון מובהק. שמעתי מגברת סאנדרס שמכל היהודים המומרים כאן, הבישוף מאמין שרק אחד הוא נוצרי אמיתי. הוא גם אמר שהמיסיון מלא בתככים כמו במפלגה.

מדי פעם עברתי סמוך לבית הספר הפרוטסטנטי בהר ציון, אבל נראה היה ששום דבר לא קורה שם. המקום היחיד המעניין הוא בית הקברות. נכחתי גם בפגישה מיסיונרית בירושלים (גיוס כספים לאיזשהו מקום רחוק) אבל לא במיוחד השכלתי מכך.

באיזמיר המיסיון האמריקני הופסק. סיפורים עצובים שמעתי שם. אף אחד לא הומר (נדמה לי שהכוונה בביקור שערך באיזמיר לפני שהגיע לא"י, אבל אני לא בטוח. אולי מדובר באיזה שם לאטיני למקום בא"י – במקור כתוב "סמירנה" – השומרון? יר"פ).

ביפו – אלו אדון וגברת סאנדרס מרוד איילנד. מר סאנדרס הוא מכונאי כפוף ומרושל. הגברת היא אישה מרשימה במובנים רבים. הם נשלחו הנה לייסד בית ספר חקלאי ליהודים. הם ניסו אבל נכשלו באופן מוחלט. היהודים באו, העמידו פנים שלמדו משהו וכו', התלבשו כמו איכרים ונעלמו. גברת ס. אומרת שהם היו ערמומיים מאוד. האדון ס. לא עושה עכשיו כלום – מזג האוויר הרס את בריאותו. גברת ס. לומדת ערבית אצל שייח' והפכה לרופאה של עניי המקום. היא ממתינה לרגע בו יתגלה האל, היא אומרת. ויש לה סבלנות גדולה. הילדה הקטנה שלהם נראתה חולה ומתגעגעת הביתה – אבל עבודת האל חייבת להתבצע.

גברת מינוט מפילדלפיה – הגיעה לפה לפני 3 או 4 שנים כדי לייסד אקדמיה חקלאית ליהודים. נדמה שהיא הראשונה להתעסק בעניינים האלו, ולמשוך אחרים. אישה עם אנרגיה ורוח פנאטית. אחרי שהות קצרה ביפו היא חזרה לאמריקה להשיג תרומות, הצליחה וחזרה עם אמצעים. היא קנתה חלקה בערך שני קילומטר מיפו. שתי נשים צעירות באו איתה מאמריקה. היו להן בעיות. אף לא יהודי אחד הומר לנצרות או חקלאות. הנשים הצעירות חלו וחזרו הביתה. חודש אחר כך היא נפטרה.  ביקרתי בקברה.

הדיקון (איש כנסייה – יר"פ) דיקסון מדרוטון, מסאצ'וסטס. האיש הזה נדבק בחיידק דרך המכתבים שפרסמה גברת מינוט. לפני שנתיים, מכר את החווה שלו והגיע לכאן עם אשתו, בנו ושלוש בנות. צריך לציין שכל התנועות האלו שמשלבות חקלאות ודת בפלשתינה מבוססות על ההתרשמות (של גברת מינוט ואחרים) כי הגיע הרגע בו אמורים היהודים, כמו בנבואה, לחזור ליהודה, ולכן הנוצרים צריכים לסלול להם את הדרך – להדריך אותם אל הדת הנכונה, ואז אל הדרך הנכונה לגדל ירק. במילים אחרות, להכין את הקרקע תרתי משמע. עם אדון סאונדרס הלכתי לראות את הבית של דיקסון. בערך שעה הליכה משער יפו. הבית וסביבותיו מזכירים את אלו של המעמדות הערביים הגבוהים. בערך חמישים דונם היו מעובדים. עצי תות, תפוז, רימונים, חיטה, שעורה, עגבניות וכו'. ממישור השרון אפשר היה לראות את הרי אפריים. דיקסון הוא יאנקי מוחלט, בן 60, בעל זקן אוריינטלי ארוך, מעיל יאנקי כחול, ואפודה. בבית הובילו אותנו למעין חצי דירה חצי אסם, לא היה נוח. הציגו אותנו לגברת דיקסון:
אני: האם באת להשתקע כאן, אדון דיקסון?
דיקסון: נשאר לתמיד על אדמת ציון, אדוני (הוא אמר את זה במין גאווה של כלבלב)
גברת דיקסון (נדמה שכואב לה שבעלה מגשים את שאיפותיו) "הדרכים קצת בוציות, לא? (את זה היא אמרה לאדון סאנדרס)
אני למר דיקסון: יש אצלך עובדים יהודים?
מר  דיקסון: לא, הם עולים יותר מדי. עובד בעצמי, עם הבן. חוץ מזה, היהודים עצלנים ולא אוהבים לעבוד.
אני: ואתה לא חושב שזה עלול לעכב את התלמדותם כאיכרים?
מר דיקסון: זה העניין. הנוצרים צריכים ללמד אותם טוב יותר. העובדה היא שהזמן הגיע, והנוצרים חייבים להכין את הדרך.
גברת דיקסון: (אלי) אדוני, האם באמריקה מדברים הרבה על העבודה שעושה פה בעלי?
אדון דיקסון: כן, הם מאמינים שם בשיבת היהודים?
אני: אני לא ממש יודע לענות על זה
גברת דיקסון: אני מניחה שרוב האנשים מאמינים בנבואות, לא?
אני: זה לא בלתי סביר

יש להם שתי בנות שהתחתנו כאן עם גרמנים והן חיות בקרבת מקום, נידונו להוליד צאצאי נדודים. דיקסון הזקן נראה כמו אדם עם אנרגיה פוריטנית, ומכיוון שהוא נדבק בטירוף היהודי המופרך הזה, יאלץ להמשיך עם הקיחוטיות שלו עד הסוף. נדמה שגברת דיקסון לא אוהבת את כל העניין, אך משתפת פעולה. כל העניין חצי מלנכולי, חצי מגוחך – כמו כל שאר הדברים בעולם.

ד"ר קאיוק (? – [סימן השאלה במקור - ירפ]) קונסול אנגלי. האדון הזה, שנולד בלבאנט, בילה כמה שנים באנגליה. הוא עורר עניין רב שם בשמם של היהודים, ובא ליפו כדי להקים איזה פרוייקט מיסיונרי, לא חסרים לו משאבים שתרמו המאמינים האדוקים של אנגליה. מזמן כבר הספק להרים ידיים ולנטוש את כל הפרוייקט הזה, להכנס למסחר, והוא עכשיו אדם עשיר ובמעמד של קונסול אנגלי. לוחשים שהוא מפוקפק בענייני כספים.

אדון ג'וזף מונטיפיורי – העשיר המופלג הזה ביקר בפלשתינה בשנה שעברה, קנה חלקה גדולה בגבעת הגיחון, גידר אותה ומתכנן להפוך אותה לבית חולים. אדם עצום מימדים בן 75, הוא נישא לירושלים מיפו על אפיריון שהוליכו פרדות. רימו אותו פה שוב ושוב, למרבה הצער, וגבו מחירים מופרכים על כל דבר שביקש לקנות. נראה שאחיו היהודים העניים קרובים מאוד לליבו של סר. ג'וזף , ונאמר שהוא מתכוון לחזור לפה  כדי להשתקע.

הרעיון שאפשר להפוך יהודים לאיכרים הוא רעיון חסר שחר. קודם כל, יהודה היא שטח מדברי, עם מעט מאוד יוצאי דופן. ושנית, היהודים שונאים חקלאות. כל עובדי האדמה בפלשתינה הם ערביים. היהודים לא מעזים לגור מחוץ לכפרים או לערים מבוצרות מפחד רדיפות הערבים והטורקים. ומלבד זאת, מספר היהודים בפלשתינה נמוך מדי. איך בדיוק יגיעו הנה כל היהודים המפוזרים בארצות אחרות? רק בדרך נס.

לחלק הקודם

לחלק הראשון

חלק ב' – ירושלים

כפר המצורעים – בתים משקיפים אל החומה – ציון. הגן שלהם הוא למעשה ערימת גללים. הם יושבים ליד השערים ומבקשים נדבה. יבבות. מתחמק מהם, מבוהל.
שמות רפאים – יהושפט, הינום וכו'.
מחשבות בויה דולורוזה – נשים מתנשפות תחת משאות כבדים, הבעות מלנכוליות על פני הגברים.
משוטט סביב הקברים – עד שמתחיל לחשוד, אולי גם אני אחוז דיבוק.
מגוון רב של קברים  – עם מדרגות כמו לבימה וכו'. אבנים ליד קבר אבשלום. מצבות ליד קבר זכריה. כנסיית הקבר הקדוש. כיפה שבורה – מנורות אבן משוחות – מלוכלך – ריח מוזר, חריג – מערות – קאפלת מציאת הצלב. עולי רגל – דיבורים – דל מאוד – נחים במנזר הארמני – מרווח – עולי רגל.

נוף מהר ציון – אבנים וחצץ פזורים לכל עבר, כאילו הושלכו מתוך עגלות.

הלב נחמץ מאדישות הטבע והאדם לכל מה שהופך את המקום הזה קדוש עבור הנוצרים. עשבים מכסים את הר ציון; זה לצד זה בשוויון נפש מופיעים צלי כנסיה ומסגד, ובהר הזיתים עולה השמש מדי בוקר, חסרת עניין, מעל כנסיית העלייה.

החלק הדרום מזרחי של החומה. מסגד עומר – מקדש שלמה. הקיר של עומר מתנשא מעל אבניי היסודות של שלמה, מעפיל על זה שנושא אותו, סמל לדת המוסלמית, שבו זמנית דוחה בשאת נפש את הדת העמוקה יותר שהקדימה והוציאה אותה מתוכה. וכו'.

איזו תחושה, להיות מרומה בירושלים.

האיש הזקן מקונטיקט שמשוטט פה ומחלק חוברות מיסיונריות וכו' – הוא לא יודע את השפה – זה חסר תקווה – דירת הרווק המזדקן שלו – הוא טען שהביטוי "הו, ירושלים!" הוא הוכחה לכך שירושלים היא משל וכו'.

וארדר קריסון מפילדלפיה – אמריקאי שהפך ליהודי – התגרש מאשתו הקודמת ונישא ליהודיה – עצוב.

הקשתות המשונות, מקווי המים וכו' שאתה נתקל בהם בירושלים – כל יום גיליתי משהו חדש.

סילואם – בריכה, גבעה, כפר. (כאן, בערוץ צר מתחיל עמק קדרון וכו'. כפר נפרס על טרסות של קברים שנחפרו אנכית מתוך מסלע) – אנשים מתגוררים בתוך הקברים – סידורי משק בית. משתמשים באחד הקברים כתנור. באחרים כאסם.

ביהושפט, מצבות קברי יהודים מונחות כאילו הוטלו ארצה אחרי פיצוץ במחצבה. הקברים כה עבים, זו מכלאה למתים. כל כך עתיק – את הכתובות העבריות אפשר להפריד רק בקושי מקימוטי האבן שייצר הזמן. אבנים חסרות צורה וכו'.

ראיתי כאן, זה לצד זה, את קברי אבשלון (כך במקור – יר"פ), זכריה וסט. ג'יימס. הם נחצבו מאבן בסגנון פטרה. הקבר של סט. ג'יימס הוא מרפסת אבן שצופה אל הערוץ – עמודים.  יהושפט, מציג שילובי אבנים שונות – אותיות גדולות שנחרטו על עמודים ונמחקו עם הזמן. חור גדול בחזית – המון אבנים בתוך מערת הקבר (משא עגלות) גל אבנים מלפנים – זו התרומה המקוללת של עולי הרגל, אחד השעשועים המלנכולים של ירושלים. (לחפש בתנ"ך את האיזכור המקורי של הקבר). להיקבר מתחת לערימת אבנים היתה המורשת שלו. אבני הקבר מתפשטות לצלע ההר, כאילו כבר החל לקום לתחייה. ממרחק קשה להבחין בינן לבין אבן טבעית שפזורה בשפע מסביב. האבנים מטפסות עד אמצע הר הזיתים. מנגד, בית הקברות הטורקי, קרוב לחומות העיר וחוסם את קשתותיו הנעולות של שער יפה – גם היהודים וגם הטורקים הוזים דת אחרת מהדת של זה שעלה לשמיים ליד הר הזיתים. העיר נצורה בידי צבא המתים. בתי קברות בכל מקום.

השער היפה, או המוזהב – שתי קשתות, פסל מקושט מאוד, ללא ספק ישן, מזמן הרודס – השער בו יעבור ישו בדרך לבת'ני והר הזיתים – השער דרכו נכנס עם כפות התמרים לתוך העיר. הטורקים חסמו את השער בשל המסורת לפיה מכאן תכבש העיר – זה אחד הדברים מעניינים ביותר בירושלים – כאילו גילמה את הסופיות המוחלטת של הנצרות, כאילו היתה זו הדת האחרונה בעולם – ואף דת אחרת איננה אפשרית.

בנסיון להשיג את מטרתי, טבילה רוחנית מלאה באווירת ירושלים, הפיכה לסובייקט פסיבי – אך לא כזה שאינו מתעניין – לרשמים המוזרים שלה, נהגתי לקום עם שחר ולטייל מחוץ לחומות. לא טיילתי רחוק מספיק כדי לחמוק מהאוויר החונק, שהיה מטריד אותי לו הייתי חי כאן, כי מדי יום התפלאתי מהתגודדויות אנשי העיר לאורך הקשתות ליד שער יפו, במקום שצופה לעמק גיחון, גומעים במבטם את המעינות, העמקים והגבעות שבקרבת מקום. גם הם כנראה חשו שכליאת עיר קטנה כל כך בחומות ענק שחוסמות את כניסת האוויר, דוחות את הבוקר ומזרזות את אור הדמדומים המשחית, לא יכולה להיות טובה לבריאות. נראה שגם הם לא היו מרוצים מהתחימה האקראית הזו. הייתי פוסע אז להר ציון, לאורך השבילים המדורגים, וסוקר קברי אבן של ארמניים, לאטינים ויוונים עוינים זה לזה בחייהם, כולם ישנים עכשיו יחד. משקיף לאורך צלע הגיחון מולי, נהגתי להביט בצל הכבד של מגדלי העיר מוטלים הרחק מטה, אל הקרקע הרדופה של בריכת הגיחון, ולמעלה, מעל העמק המוצל, עיניי נפלו על אפיק סלעי, קודר בין עצי זית מתפוררים, שם מלאך האלוהים היכה את צבא סנחרב. הלום בוקר, עברתי באדמת חקל דמא האדמומית, צבעיה העמוקים מתוודים על אשמה שלא תסלח. בהר העצה הרעה ראיתי את חורבת הכהן הגדול, שם, לפי המסורת, תוכנן מות ישו, והשדה שבו כשהכל נגמר הבוגד יהודה תלה את עצמו.

ואחר הצהריים, נהגתי לעמוד ליד שער סנט סטפנס, סמוך לבריכה שקרויה גם היא על שמו. עומד במקום בו נסקל, הבטתי בצללים גולשים לאט (כמו במזחלת)  במורד הגבעות של ביזית'ה וציון אל עמק יהושפט. ואחר כך, אחרי מנוחה קלה בתחתית הגיא, טיפסתי לאטי מצדו השני של הר הזיתים, עובר קבר אחרי קבר ומערה אחרי מערה וכו' – עולי רגל, מבטים רציניים, משוטטים בגבהות וכו'.

הקבר הקדוש – כיפה הרוסה – מצבור אבנים מפוזר וחצי הרוס – מבוכים וטרסות של מערות, מקדשים וקברים. ריח של בית מתים, אור עמום. בכניסה, במעין מערה בתוך הקיר, דרגשים של שוטרים טורקיים,  יושבים ומעשנים, שלובי רגליים, מביטים בבוז על להקות עולי הרגל שנכנסים ומיד משתטחים לרגלי אבן המשיחה של ישו, שכתמים אדומים מעופשים, כמו וורידים, משווים לה מראה של בשר קצבים. בסמוך נמצא גרם מדרגות שיש שחוקות שמעפיל אל הגולגולתא הנודעת, שם, בין היתר, שומר מכוון אותך, בעזרת אור ועשן של מנורות ישנות וזולות, מצופות זהב עכור, לבור שבו הוכן הצלב, ודרך חדר מסורג, מין מחסן, הוא מצביע לכיוון הכללי של החדר

באותו המפלס נמצאת מעין גלריה תחומה בשיש, צופה לפתח הכנסייה: שם, כמעט מדי יום, עמדתי, מביט למטה על המחזה בו השתתפו הטורקים המזלזלים על הדרגש והצליינים המזולזלים שמנשקים את אבן המשיחה. דלת הכנסיה כמו דלת של בית-כלא.  חלון חורק פוער בה פתח. מעל חלקה המרכזי של הכנסייה תלוייה חורבת הכיפה הגבוהה, הטיח המתפורר חושף שלד כחוש של קורות ושלבים – הדר מוכה צרעת שולט בציורי הקיר מעלי העובש שמסביב. במרכז כל זה, עומד הקבר – כנסייה הרי היא כנסייה. הוא עשוי שיש, מפוסל מאוד בחלקים, ונושא את סימני הזמן המפורר. מהגזוזטרה מגיע שטף אור חזק וצבעוני שמאיר את פני הצליינים, הממתינים להכנס לחדר שיכול להכיל לא יותר מארבעה או חמישה אנשים בו זמנית. תחילה עוברים דרך מסדרון קטנטן בו רואים את האבן עליה ישב המלאך, ואז נכנסים אל הקבר. כמו להכנס למגדלור פועל. דחוס וחצי מסונוור, אתה בוהה לרגע בעיטורים חסרי הטעם שסביב חתיכת הבשר, ומאושר שהצלחת לצאת, אתה מוחה את מצחך מהחום והצפיפות של קופסת הקסמים הזו. הכל נוצץ שם אך שום דבר אינו זהב. תרמית מחליאה. הבעות הפנים של העניים והבורים שבצליינים מודות בתרמית בדיוק כמו ההבעה על פניך שלך. אחרי שהות קצרה בכנסייה, ואחרי שעברו במהרה את סיבוב המקדשים וחדרי התפילה, או שהם קופאים במקום באכזבה אדישה, או שהם מושיבים את עצם באחד מגרמי המדרגות, מתמסרים לדברי רכילות על ענייני דיומא. כנסיית הקבר היא מרכז החדשות והמסחר התיאלוגי של ירושלים, והיא מגבירה עוד את הרושם הזה בזכות מקדשים קטנים שמפוזרים סביבה, בבעלות קבוצות מיעוט כמו הקופטים, הסורים וכו', מקדשים שדומים לדוכנים קטנים של כרוזים בשוק המניות – "חדר התפילה של מציאת הצלב – מרתף יינות". וכו'.

אם תצעד לכנסייה דרך הסמטה המטונפת שמובילה אליה מהויה דלורוזה, תעבור חומה ארוכה ועתיקה, גבוהה ומוזנחת, שלמרגלותיה נערמות כל סוגי האשפה והזוהמה של העיר. בדרכך לכנסייה, אתה לא מדמיין שחומה שזוכה לייחס מבזה כזה (על ידי הטורקים בלבד, יש לקוות) היא הקיר המרכזי של מבנה בו נמצא הקבר המשוער של אחד מגילומי האלוהות. כשכברת את החומה הזו אתה צולל לתוך סמטא תלולה, דומה לסמטאות אדינבורו, ולבסוף מגיע לחלל פחות צפוף, שם אתה נעמד מול קיר עבה, מנוקב בשער עם דלת עץ ישנה, נמוכה מספיק ומלוכלכת מספיק כדי לשמש כניסה לדיר חזירים. זו הכניסה לחצר הכנסייה.

מדובר באיזור מרווח, ובו סלעים מרשימים, עליהם נח המון של רוכלים המציעים שלל מחרוזות, צלבים, צעצועים מעץ זית ואבנים מים המלח, ועוד כל מיני קמעות. חזית הכנסייה הפכה למקום משונה מאוד בגלל תוספת בנייה חסרת מחשבה על גבי המבנה המקורי. משמאל מתנשא מגדל גבוה ומרשים, שכמו אורן זקן, הוא מחוספס בתחתית ורקוב בצמרת. הרבה פסלים וקישוטים עיטרו בעבר את מה שנותר עכשיו מהחזית המקורית, אך הזמן כרסם בה, והיא נראת היום כמו מאפה מקולקל, מזון לעכברים.

לחלק השלישי והאחרון

————————————————————————-

6 בינואר
מוקדם בבוקר הופיעה יפו. גל גבוה, ואז ראינו את שוברי הגלים שניצבים לפני העיר. ירדנו מהאוניה, מסוכן. הספנים (ערבים) ניסו לנצל את חששות התיירים שלנו. כלבים ערמומיים! שכרתי מדריך יהודי שיקח אותי לירושלים. חצינו את מישור השרון למרגלות הרי אפרים. הגענו לרמלה ונכנסו למקום שכינה את עצמו "מלון". בארוחת הערב – בשר קר שהוגש בכלים שבורים – יתושים ופרעושים זימזמו מסביב והציקו. היהודי אמר – "הערבים לא יודעים לנהל מלון". הסכמתי עם כל מילה. אחרי לילה נורא, בשתים לפנות בוקר אנחנו על אוכף לירושלים. שלושה צללים עוקבים נעים במישור לאור ירח. הירח נעלם, חשכה מוחלטת. עם עלות השחר אנחנו עולים אל ההרים. ירוק-זית-חיוור של בוקר. ארץ נבולה ומדברית. ארוחת בוקר במסגד הרוס – מערה. רכיבה חמה ומעייפת בין גבעות צחיחות. הגענו לירושלים בערך ב-2 אחה"צ. נכנסו למלון "מידיטרניאן". הבעלים גרמני שהתגייר, שמו  האוסר. המלון משקיף על צד אחד של בריכת חזקיה, ליד המנזר הקופטי, ברחוב שנקרא רחוב הפטריארכים, שיוצא מרחוב דוד. מהחצר מול חדרי, מראה הכיפה החרבה של כנסיית הקבר, והר הזיתים. הבית הסמוך הוא שטח פתוח, שרידים של מנזר לטיני שהחריב אוייב כלשהו לפני מאות שנים ומעולם לא נבנה שוב. בעל הבית אומר שהכיפה נהרסה בתחילת המלחמה עם רוסיה ונותרה, מאז, באותו המצב. יצאתי ברגל לצפון העיר, אך עיניי ניזוקו כל כך מימים ארוכים של רכיבה בבוהק הגבעות היבשות, שנאלצתי לחזור אל המלון.

7 בינואר
כל היום עם המדריך, משוטטים בגבעות.

8 בינואר
אותו הדבר.

9 בינואר
חשבתי שאהיה הזר היחידי בירושלים. אך אחר הצהריים הזה הגיע מיפו איזה מר פרדריק קאנינגהאם מבוסטון, אדם צעיר, אופטימי וחיובי מאוד, שנראה מאושר לפגוש מישהו מאותה הארץ.

10 בינואר
ביליתי את שאר הימים עד ה-18 בינואר בשוטטות בעיר ובביקור בירדן ובים המלח.

19 בינואר
עזבתי את ירושלים עם אדון קאנינגהאם, ועם המדריך שלו – דרוזי, עבדאללה. לנו במנזר יווני ברמלה. לא ישנתי. הנזירים הזקנים כמו עכברושים. טיפולי צפדת. מכתב מהפטריארך היווני. רוזנת מתארחת שם. לפני שהלכנו למנזר ביקרנו במסגד הרוס (?) ובמגדל של רמלה. מחזה מעניין.

20 בינואר
רכבנו מרמלה ללוד. שוד של כפר סמוך בידי כנופיית ערבים הקפיץ את כל הארץ. אנשים מסתובבים בחבורות. נסענו ללוד ברכבת של בן המושל. ליווי צמוד של בערך 30 פרשים, כולם חמושים. רכיבה טובה. רובי מוסקט על גבם של הפרשים. הם רוכבים במהירות מצדנו האחד, בודקים סכנות אפשריות. דוהרים עד לסבכי קקטוסים, מחפשים ואז יורים לתוך הסבך. נכנסנו ללוד, בן המושל יורה את כל התחמושת שלו לתוך שלולית ואנחנו ממשיכים לביקור בכנסיה ההרוסה של העיר. נבנתה בזמן הצלבנים. רכיבה מהנה במישור השרון עד ליפו. כמויות של פרגים אדומים (פרח השרון?). אחר הצהריים רחצתי בים התיכון. מצאתי כמה הריסות של חומות עתיקות ליד ובתוך הים.

22 בינואר
מר קאנינגהאם עזב אחר הצהריים בספינה צרפתית לאלכסנדריה. הפרידה היתה קשה מאוד. אחרי שעזבו, חזרתי למלון וטיפסתי עד גג הבית – הטיול הטוב היחידי בעיר.  יפו ממוקמת על גבעה תלולה שעולה מן הים ויורדת לתוך מישור השרון. היא מוקפת חומה ושומרים. הבתים – ישנים, חשוכים, מקושתים ומקומרים, ומאבן. הבית שאני מתארח בו נמצא על קצה הגבעה, והוא הגבוה ביותר מבין הבתים. מהגג אני רואה את הים התיכון, את המישור, את הרי אפרים. נוף נהדר. מצפון, הנקודה הקרובה ביותר היא ביירות. מדרום, עזה – עיר הפלשתים שאת שעריה ביקע שמשון. אני התייר היחידי ביפו. נהנה להיות לבד, ומתחיל להרגיש כמו יונה. הרוח מתגברת, גלי הים מתחזקים ומתנפצים על שוברי הגלים. הקצף נדמה כמו משטחים עצומים של שמרים לאורך החוף, צפונה ודרומה, עד היכן שהעין משגת.

23 בינואר
לא נרדמתי בלילה האחרון בגלל הפרעושים. קמתי מוקדם ועליתי לגג הבית. הרוח והים עדיין סוערים. אף סירה לא יכולה לצאת במזג אוויר כזה. כתבתי ביומן הזה (על ירושלים) היום. בצהריים הלכתי אל אדון וגברת סאנדרס, מחוץ לחומה, במושבה האמריקאית.  הסיפורים שלהם מדכדכים. עדיף לנסות להפוך אבנים לעוגות חתונה מאשר אוריינטלים לנוצרים.  האל לא מעוניין שהמזרח יתנצר. גברת ס. אישה מעניינת, לא נטולת יופי, נראת כמו טיפוס ה"גיבורה", או כזו שרוצה להיות גיבורה. ספר נח על שולחנה, שמו "ספר הנשים הגיבורות". ניסיתי לפרש את נסיונותיה. היא דיברה אלי, לבד, במשך שעתיים שלמות. לא עשיתי דבר מלבד להקשיב. אדון ס. נכנס. אדם שהטבע חנן בחולשה, ומאז נחלש עוד יותר על ידי מחלה. אבל אדם הגון – בפטיסט של היום השביעי. שאלוהים יעזור לו! גברת וויליאמס אחת, אישה בריטית מבוגרת, סוג של מורה דתית, הצטרפה אלינו בהליכה דרך מטעי התפוז.

24 בינואר
לא נרדמתי בלילה האחרון. המפלט היחיד היה לקצוץ טבק ולהביט דרך ששת החלונות של חדרי, כמו במגדלור, ולהאזין לגלים ולרוח. תחושה אמיתית של יונה, ביפו, היא דבר שכדאי לחוות כמו שלדברי ביירון, תחושת הרוצח שווה את המשפט. יפו היא בהחלט עתיקה – נמל מלפני המבול. אין בה שום עתיקות שכדאי להזכיר, היא עתיקה מדי. ולמרות זאת הייתי בבית שטוענים שהוא ביתו של שמעון הבורסקאי. קרוב לים ועם באר. היום יש שם מסגד ומקדש. ההרגשה ביפו הזו, העתיקה והעזובה – עם סיכויים לבידוד ממושך כאן, בגלל הגלים – רק בזכות שליטה עצמית קשה וקודרת אני מצליח לשמור על קור רוח. קורת העץ שחוצה את תקרת החדר שלי נתלשה משלד של ספינה טרופה, חורי המסמרים מעידים. מימין למשקוף הדלת, בתוך הקיר, מודבק בקבוקון ובו כתב יד יהודי כלשהו – קסום. השומר של המקום הוא יהודי. כל זה נותן את התחושה העתיקה, האמיתית, של יונה.

25 בינואר
תודה לאל שנרדמתי קצת אתמול. הרוח והים נרגעו. יום נהדר, אבל הקרקע רטובה. מטרי הגשם אתמול בערב דמו למטחי חודש יוני שלנו. צעדתי על גג הבית. קורא את "מחרוזת היהלומים" של דומא – הדיאלוג של קאליוסטרו בפרק הפותח מצויין. יצאתי החוצה והבטתי בסלעים שמחוץ לעיר. אחרי ארוחת הערב הלכתי עם אדון סאנדרס למר דיקנסון.

26 בינואר
בראבו! הרגע, בעודי יושב לקשקש קצת, שמעתי שהספינה האוסטרית כבר במרחק ראייה מהחוף, וכשיצאתי לחלון הבחנתי בה גם אני. אז כך עומדים להסתיים כמעט שישה ימים ביפו. הבוקר הזה מאוד צלול, מגג הבית נדמה לי שאני רואה את לבנון – הר החרמון, אולי. הפסגה מושלגת. 11 בבוקר, הרגע חזרתי מסיבוב. אונייה יוצאת מהנמל. שוב הייתי מרוצה מבית הספר המשונה הזה שמצאתי בשיטוטיי, בתוך מכלאת תרנגולות אפלולית. המנהל הוא טורקי זקן, מעשן את הנרגילה שלו ברצינות גדולה.

המזח של יונה. לקחתי סירה ושטתי עד הסלעים שמחוץ לנמל. הם לא נראים כמו שרידים של מזח עתיק, או הריסות של איזו יצירת אמנות, כמו שטוענים. פשוט שרידים של סלעים חדים, שנשחקו על ידי גלי הים, ועכשיו נראים כמו לא יותר מהריסות של מזח ישן. מרחוק, הסלעים הקשים והמוצקים האלו נראים כמו גבעות עפר. כמה מהם נראים געשיים. על הרציפים גברים מרוקנים שקי זבל לתוך הים. אני אוהב את התודות וההקדשות הנלהבות שכתבו אורחים במלון, "חייתי במלון הלז ולא היה בכוחי לשרוד כאן בלעדיו"… אפשר לעשות עם ההקדשות האלו משהו. הן נראות במבט ראשון מחמיאות למארח, אבל למעשה משפילות אותו ואת המקום. השמש והים בהירים. כאילו אתה מסתכל על הכל דרך וואקום. הים נראה כמו מריחה גדולה של כחול פרוסי.

מירושלים לים המלח וכו'
דרך הר הזיתים לשער סט. סטפנס לבית עניא – על גבעה – כפר ערבי אומלל – נוף יפה – קבר לזרוס, לא יותר ממערה או תא – יורדים לעמקים ועולים בגבעות – הכל שומם וצחיח – נחל קדרון – עומק עצום – שחור וקודר – עמק יהושפט, יותר ויותר שטני ככל שמתקרבים לים המלח – מישור יריחו – נראה ירוק, בוסתן אחד, אבל רק עצי תפוח סדום – הר הפיתוי – גבעה יבשה ושחורה – האופק ריק למעט ים המלח ושפך הקדרון – מפתה מאוד – המקום בו הקידרון נפתח לבקעת יריחו נראה כמו השער לגיהנום – שייחים מעשנים – חומות עבות – כפר יריחו – הריסות בצד הגבעה – אוהל – ארוחת ערב טובה – אווירה עליזה – יושבים בפתח האוהל ומביטים אל הרי מואב – באוהל חישוק מכושף, להרחיק את הקללות. גשם בלילה – רעם בהרי מואב – ברקים – יללות תן וזאב – פירקנו את המחנה – גשם – רטוב – רכבנו למישור בוצי – דבר לא צומח כאן חוץ מסוג אחד של שיח קוצני – בוץ – כל יצור אנושי שפוגשים מעורר את חשד המלווים, הם דוהרים כדי לבדוק את השטח – הצדעות – כל אחד מבין הצדעות – מחווה של אצילות מקומית – להיות ראוי להצדעה – ערבים על גבעות מעל ירדן – חשש – מתרוצצים לפני הליווי – אחרי הגשם, זרם דביק ועכור, צהבהב – הגדות מוצפות עלווה. מאחוריהן, גבעות צחיחות – ערבים חוצים את הנהר – חנית – צלבנים עתיקים – כלי נשק – קריאות מאיימות – טבק – שודדים – בוזזים את יריחו באופן קבוע – רוכבים על המישור המעופש של ים המלח – הרים משני הצדדים – כמו באגם ג'ורג' אבל בלי פריחה – קצף על החוף, חלוקי נחל כמו ריר של כלב משוגע – צריבה חדה, מרירה, ממי המלח – נשאתי את המרירות הזו בפה כל היום – מרירות החיים – חשבתי על כל הדברים המרירים – מרירות זה להיות עני ומריר, שישתלחו בך, כמה מרירים המים האלו של המוות, חשבתי – קשת מעל ים המוות – לגן עדן, אחרי הכל, אין שום טינה נגד ים המוות – ענפים זקנים מוטלים במים – שרידים של פיקניק – שום דבר לאכול חוץ מאספלט ועפר עם תפוחי סדום שנשטפו במי מלח. צריך להביא הנה אספקה משלך, גם לגוף וגם לנפש. הכל כאן עקר – שתיתי מהנהר, אבל המים מלוחים – עלינו אל ההרים שוב. צחיח.

שממת יהודה
שממה לבנבנה מאופק לאופק – מולבן – צרעת – הקרמה של קללות – גבינה ישנה – עצמות של סלעים – לעוסים, מכורסמים – האשפה של הבריאה – כמו האשפה שסרוחה מחוץ לשער יפו – כל יהודה נראת כמו מצבור של הפסולת הזו. כל כך אשפתי שאף מגירה לא תוכל למצוא פה משהו ששווה לאכסן. אתה רואה את האנטומיה – משווה עם איזורים אחרים שאתה מכיר כמו שמשווים גוויה עם אדם חי ואדמדם – אין טחב כמו בהריסות אחרות – שום חן והדר של שקיעה – שום קיסוס – העירום השקט של החורבן – עפר לבן – כבשן סיד – חוצה מישורים גבוהים, חלזונות מותירים שבילי רפש בכל מקום – לכוד בגבעות עפר – כבשים מסמורטטות ועזים שחורות -  מחנה של בדואים בגבהות הריקות, מבנה ביצה, כמו שתי שורות של עגלות קבורה – נחל קדרון – מסתעף לשניים – מנזר מר סבא – מתפתל לאורך הקדרון, עמק קברים, עשן כמו בשריפה, מערות ופתחים – עומק אדיר – הכל אבן – תעלומת העומק – גשם רק יומיים או שלושה בשנה – קיר אבן בקצה העמק – מנזר (יווני), רכבתי עם מכתב – סחבו אותו למעלה בסל לתוך חור – בקיר הגבוה, דלת קטנה מברזל משוריין – דופק – נפתחה – שלום מהנזירים – מקום עבור צליינים – דרגשים – יין מר סבא – כבשים – נוח. – בזריחה ירדתי למטה בגרם מדרגות אבן, דרך מעברים מסתוריים למערה, דלתות נסתרות, חור בקיר – סולם – שלב אחרי שלב – מתפתל – למורד נחל קדרון – בצד העמק מערות של זאבים – המנזר הוא מצבור של אבנים, תחום בחומה – מיטה ושינה טובה – הלכתי לקפלה וכו' – תאי התבודדות בסלעים – מעקה מברזל – נזירים בודדים. ציפורים שחורות – מאכילים בלחם – הרבה טרסות ומרפסות – דקל בודד באמצע המדרון – להתראות – דרך גבעות לבית לחם – על גבעה – הקפלה הישנה של הלנה – עובר את גבעות בית לחם – רועים משגיחים על עדריהם [כמו בימי קדם] אבל מוסלמי אחד עם הגב לירושלים [פנים למכה] מתפלל – בקפלה, נזיר (לטיני) לקח אותנו למערה אחרי מערה – קבר הקדושים – אורות יוקדים (עם שמן זית), עד שמגיעים לבית של מקומיים (הרבה מנורות) ולאבוס מואר. נוף מהגג של הקפלה וכו' -  רכיבה לירושלים -  דוהרים קדימה כדי לחמוק מהגשם – בדרך לבית לחם ראיתי את ירושלים ממרחק – אם לא היייתי יודע, לא הייתי מזהה אותה – נראתה בדיוק כמו משטח סלעים צחיח.

לחלק ב'

——————————————————–

אל המדבר הגדול: מסע לחאן בארותיים

"תיזהר, הם אוהבים פיפי", מזהיר אותי גיא כשהוא חוזר למכונית.
אני עוקף את השירותים של תחנת הדלק ואת הצעירים הבדווים שמחליפים גלגל למכוניתם, וממשיך לצעוד בחול שמשתרע עד האופק, מנוקד בעצים נמוכים ומרוטים. אני לא מחכה לעץ. כעבור כמה צעדים אני נעמד, פורף את כפתורי מכנסי, משחרר הפין מן התחתונים וממתין. הנה זה מתחיל. אני משתין.
ואז הם באים בריצה.

שני כלבלבים מתוקים עם פרווה לבנה מבריקה מבריאות דוהרים לכיווני, מתחככים זה בזה בשובבות. אבל לא אלי הם נמשכים. הם נמשכים אל השתן. הם נעצרים סנטימטרים ספורים ליד המקום שבו הזרם פוגע בחול, מסתכלים עליו בתמיהה. רסיסים זעירים פוגעים בהם, אך להם לא איכפת. אחד מהם ממש מקרב את אפו הלח מרחק סנטימטרים ספורים מהזרם. ואז, במין ריטואל ילדי, שניהם מתחילים לחוג סביבו בריצה. אני נדהם. קופא במקומי. רק השתן ממשיך לנבוע . ממני, כמו נהר אלוהי. איני מבין מה עלי לעשות. הם באמת רוצים שאשתין עליהם?

* *

לפנות ערב אנחנו מגיעים לחאן בארותיים. באור האחרון של השקיעה נראה כאילו האבנים הקטנות שמונחות על הקרקע החולית הקשה פשוט נשכחו כאן. רוח קרה נושבת בין הבתרונות כשאנחנו פורקים את התיקים שלנו ומעמיסים על עגלה קטנה. אפשר לחוש שהים נמצא לא רחוק מפה, סמוי, מעבר לגבול.

אני דוחף את העגלה לעבר מצבור בתי הבוץ של החאן. כמה משפחות כבר מכונסות מסביב למדורה שבמרכז המחנה. שלושה קומקומים מונחים בתוכה. תיכף נטע (שם בדוי), אחת המארחות שלנו – בחורה צעירה שצמה בלונדינית ארוכה מונחת על כתפה – תסביר לנו שבאחד יש קפה, בשני תה צמחים ובשלישי תה בדווי.זה תה רגיל? ישאל יוני על הקומקום האחרון. נטע תחייך חיוך נעים. אחת משיניה הקדמיות, אם ראיתי נכון, עולה מעט על השן השנייה. היא תמשוך בכתפיה. "כן", היא תודה לבסוף בחיתוך דיבור נחרץ, שווה נפש, "זה תה רגיל". אנחנו כולנו רוצים תה רגיל, לוגמים אותו במתינות.

* *

דלת עץ מובילה מהחדר שלנו אל המרפסת האחורית. רהיטי קש, ערסלים, והמדבר שנמשך ממנה עוד ועוד. אלה דמדומים אחרונים של היום. אני לא עוצר במרפסת, אלא ממשיך לצעוד. סביבי שיחים נמוכים, ירוקים. לחלקם פריחה מוזרה, ורודה, כמו בשר. אני לא יכול להפסיק ללכת. צליל סוליות הגומי על החול. ציוצים אחרונים של ציפורים קטנות.
אט אט החשיכה יורדת. אני הולך הלאה והלאה. ופתאום, אחרי שהחאן כבר רחוק, אני נתקף חשק עז להשתין. דממה משתררת סביבי כשאני נעצר. איזה שאון הקימו צעדיי!

כעת רק הרוח באוזניי. אני פורף את מכנסיי. ממתין. משתין על שיח, מפחד שיזדקף מתוכו לפתע נחש מדברי ארוך ורטוב וזועם.

**

בארוחת הערב אנו מפורקדים על כריות מסביב לשולחן נמוך. צעיר חלק פנים ופעור עיניים – שתי שיניו הקדמיות מופרדות מעט זו מזו ברווח נוגע ללב – מגיש לנו טס עצום עם מיני סלטים ומנה עצומה של אורז עם בשר. על הטס מונחות גם ארבע כפות וארבע מפיות.
כשאנחנו מבקשים צלחות, הצעיר מגיב בפליאה. ואמנם, המשפחות מסביב גוחנות כולן מעל הטסים המשותפים, אוכלות בידיהן, נוזלי המזון זולגים על הזרועות החשופות. אין להן בושה. לבסוף, המלצר חוזר לבסוף עם ארבע קערות מתכת, מעין צלחות של בעלי חיים. חלקן לחות.
נכון מאוד, אני מרגיש, נכון מאוד. איננו טובים מן הכלבים והצמחים כאן!
לקראת תום הסעודה מצטרף אל שולחננו צעיר נוסף. פניו קטנים, אפו קטן, שפתיו דקות, מצחו חלק. בחיוך ביישני, באף מכווץ, כמתאפק, הוא שואל אם ראינו את הגמלים שחונים בחוץ. יכול להיות שנרצה לרכב עליהם מחר לטיול קצר באזור?

אני מסתכל בו, ופתאום נתקף חשק עז לראות אותו מתעטש. נראה כאילו הוא משתוקק לעשות זאת. גשר אפו החלק. אני מביט בו אולי כפי שהכלבים הביטו בזרם השתן שלי. אך הוא לא עושה זאת. הוא מחכה לתשובה. יש בו מין סירוב פנימי עמוק, לא מודע בוודאי: כאילו אם יתעטש הוא יאבד משהו. הוא טועה. אם יתעטש הוא יזכה. גיא מסרב מיד להצעה. הוא מרחם על החיות המסכנות. הצעיר מסביר שהגמל הוא חיה שבוייתה במשך אלפי שנים. היא רגילה לסחוב משאות במדבר. אנחנו קטנים עליה. אחר כך הוא מוסיף שבמהלך הטיול נגיע ל'גבעת הכתובות': מקום בו נוכל לראות ציורים של התושבים העתיקים של האזור – מלפני 50,000 שנה.
חמישים אלף שנה? אני שואל בפליאה.
הצעיר מהנהן. סנטרו החד. "יש שם ציור שחוזר על עצמו של חיה מוזרה, שככל הנראה צדו אותה. יש שם סמלים מיניים עתיקים… גם הילדים יהנו שם מאוד".
ילדים? אני שואל.
אין לכם ילדים? הוא מופתע.
אנחנו צוחקים.
אנחנו מוכנים לאמץ אותך, אני אומר בנדיבות.
אבל הוא נבהל.  "לא, לא תודה", הוא אומר במהירות, "באמת תודה".

* *

הקור הולם בנו במרפסת. לאור עששית הנפט אנו מעלים על עצמנו עוד ועוד שכבות לבוש, מגבילים את טווח התנועה שלנו, כשלפתע נשמע רשרוש קל מן החדר. אני נכנס פנימה. המלצר הצעיר, פסוק השיניים, מחדר האוכל עומד בדלת. בידיו כמה בולי עץ ועל פניו משוחה הבעה של חוסר הבנה בסיסי. הוא בא להדליק את הקמין. קוראים לו אבנר. בשעה שהוא רוכן אל מול הקמין, ממולל עלי דקל יבשים וקליפות של גזעי הדרים כדי להצית את האש, אני מדובב אותו מעט.
כרגע הוא היחיד שגר בחאן, הוא מספר. עופר, הבעלים של המקום, בעצם לא צריך אותו כאן. אבל הוא לא יכול לעזוב. הוא פשוט התאהב במקום. אז בינתיים הוא מקבל רק "חצי משכורת". גם מקום קבוע לישון אין לו. יש איזו בקתה בקצה המחנה שבעיקרון שייכת למתנדב שהתגורר פה פעם, אבל לא ברור אם יוכל להשתכן בה. אפילו הערב אינו יודע היכן יניח את ראשו. המקום די מלא.
הוא מספר על הקיבוץ שבו גדל. בכל פעם שאני שואל אותו דבר מה, הוא מביט בי והאש בקמין גוועת. כשהוא שב אליה, הוא אינו מופתע, אלא מתחיל מחדש למולל את עלי הדקל, לסדר את העיתון, לשבור את קליפת העץ. לא, איש לא לימד אותו להדליק אש. זה משהו שתופסים לבד. "בסוף הכל נשרף", הוא אומר.
כשהוא מספר על עדר העזים האורגני של מייסדי עזוז, דרור וסיליה (שולה), אני שואל אם חלב פעם עז. בוודאי שהוא חלב! הוא קורא. זה החלב הכי טעים. במיוחד אם שותים אותו בדיוק ברגע שהוא עוזב את העטין.
אתה שותה ישירות מהעטין? אני שואל.
לא, בשביל מה? עדיף להשתמש בכוס.
וכמה משיכות עטין צריך כדי למלא כוס?
אבנר תולה בי את עיניו. "זה תלוי בעז", הוא אומר.
אני מפציר בו לחשב.
"זה בערך 12 משיכות", הוא אומר לבסוף, "אבל אני לא רוצה להתחייב".
הוא לובש סווטירט ומכנסיים ששרוולם קרוע מעל השוק. הוא מניח על בשרו החשוף את ידו, לחממו. האש עדיין לא נתפסה. רק כעת אני מרגיש בשל לשאול אותו: מה קורה בגבעת הכתובות?
אבנר מחייך. הוא ביקר במקום פעמים רבות. לא, לא צריך גמל כדי להגיע אליו. זה במרחק של עשר דקות הליכה מהחאן. יש שם הרבה ציורים מעניינים. בעיקר של חיה מוזרה, שחוזרת הרבה פעמים.
וראית את הסמלים המיניים בני 50 אלף השנים?
שוב חיוך תם עולה על פניו. "אי אפשר לדעת מה צוייר שלשום ומה צוייר לפני שנה", הוא אומר, "אז בטח שאני לא יודע לגבי 50 אלף שנה".
אט אט אני מתחיל להבין שמשהו פה אינו כשורה.

* *

בלילה כל בגדינו כבר ערומים על גופנו. אני מעוטף גם בשמיכת צמר עיזים שרכשתי בהרי ההימלאיה, ובכל זאת קר. אנחנו יוצאים מהמרפסת ומתחילים לצעוד אל תוך המדבר. האדמה והשיחים מוארים באור ירחי בהיר, חלוש. אני מביט בחצי הירח ומנסה לגרש מראשי את המראה של חצי מנת פלאפל. הדימוי הגס הזה רודף אותי מאז ילדותי, אינו מרפה!
אנחנו מתרחקים מהמחנה, פורסים שמיכה דקה על הקרקע ונשכבים עליה. האדמה קפואה, מעבירה גלי צינה דרך הבגדים. כיפת הרקיע מתנשאת מעלינו – גבוהה מאוד במרכז, נמוכה בקצוות. הכוכבים בוהקים בה. אני מתמקד בכוכב הבוהק ביותר, מנסה לספור את קרניו. יש בין שמונה לשתיים-עשרה, וכל אחת מהן מתפצלת גם היא באופן שמזכיר פתית שלג.
ולפתע נשמע צרור יריות.
אבנר הזהיר אותנו עוד קודם שדבר כזה יכול לקרות, אך לדבריו אין מה לדאוג. אנחנו פשוט לא רחוקים מעזה. היריות נמשכות בעלטה. חופשה. ליאור צוחק. "מזל שלא שומעים את האנשים צועקים 'איה! איה!'", הוא אומר.
בדרך חזרה אל החדר, אני משתרך אחרי יוני. הוא מדלג מעל נקיק קטן שחרצו מי השטפונות, ופתאום אני מרגיש את הרעד מקפיצתו עובר מהאדמה אל תוך רגליי. אני מבקש ממנו לקפוץ שוב. האדמה שוב רועדת, כאילו אנו עומדים רק על שכבה דקה ומתחתינו יש חלל עצום וריק.

**

בבוקר אני מתעורר בחדר החשוך. הקמין כבה בלילה וקור דק עומד בחלל. כולם עדיין ישנים. אני נחלץ מן המיטה ויוצא אל המרפסת, ושוב זה קורה מבלי שיש לי שליטה על כך: אני מתחיל לצעוד אל המדבר, לכיוון הכללי של גבעת הכתובות.
רוח קרה ושמש חמה על פני.  באור אפשר לראות שהחאן נמצא בפתחו של ואדי. אני צועד במורדו על החול המהודק. גללי גמלים בכל מקום. השיחים נמוכים, רובם קוצניים, אך ענפיהם נתלשים בקלות, ללא כל מאמץ. יש כאן כעשרה סוגים של צמחים. כולם מוותרים על איבריהם ללא מאבק. איני מזהה אף לא אחד מהם, אך מזדהה עם זה שגבעולו עצי ועליו הם כאצבעות בשרניות ארוכות, צהבהבות. אני לוקח דגימות מכולם כדי שיוני יוכל להגדירם במחנה.
אולי בשל ההתעסקות עם השיחים, עדה של זבובים קטנים מתחילה לעקוב אחרי. אני רץ כנגד הרוח להיפטר מהם. חמש חוגלות מתעופפות במשק כנפיים מן השביל למראי, אך הזבובים עדיין איתי. אולי זה הסווטשירט האדום שלי? אני מוריד אותו, מגלגל לכדור ודוחף מתחת לחולצה הקצרה שמתחתיו, להסתירו. הזבובים עדיין כאן. בטני הגדולה משתלשלת לפני. הזמזום הטורדני!
תל קטן, מכוסה אבנים קשות, נפרס מולי. האם זו גבעת הכתובות? אני מטפס עליה בהילוך איטי, מחפש את הכתובות הקדמוניות. האבנים חלקות. על חלקן אפשר לראות שרבוטים קלושים, רובם בערבית, אך איני מוצא כאן שום דבר בעל משמעות. אני ממשיך לסרוק את הסלעים עד לגבעונת הסמוכה, לשווא.
ופתאום אני שם לב שהחאן נעלם מעיני. נסחפתי. רק המדבר סביבי – ועמדת הצבא הרחוקה, ממנה בקעו אמש היריות. פחד סתום ממלא אותי, ואני מתחיל לחזור באיטיות על עקבותיי. תוך רגעים ספורים ארובותיו של החאן נגלות מולי שוב. אני נעצר ומביט בהן ממרחק, מנסה להרגיש כיצד הפחד נעלם.
הבעיה היא שהוא מתחזק.

* *

בצהריים אחרוני האורחים עוזבים את החאן. נטע והצעיר מהגמלים, זה המשווע להתעטשות, מנקים ומאבקים את המזרונים והשטיחים. אני עומד מול החלון הפתוח אחד החדרים ומתבונן בהם במלאכתם. אני מרגיש שיש ביניהם קשר סמוי. תנועותיהם מתואמות. כשאני שואל אותם על גבעת הכתובות רעד סמוי עובר בם.
לא מצאת את הכתובות? מזדקף הבחור מהשטיח שהחליק.
לא!
עווית מוזרה של צחוק חולפת על פניו. "אי אפשר לפספס את זה", הוא אומר, "לא ראית למעלה? את הציור של החיה? זה שחוזר על עצמו?"
איפה? אני שואל בקול קשה.
נטע שכל העת עמדה בצד, קפואה באמצע תנועה, מתעוררת פתאום לחיים, יוצאת להגן עליו.
ותחפש גם את הדורבן, היא מתערבת בשיחה, מסיטה את הנושא שלה – מצאתי שם מחילה של דורבן לא מזמן. בצד הצפוני-מערבי למטה יש מחילה.
אני סוגר את החלון בשאט נפש ונפנה מהם בחזרה אל המרפסת שלנו.
* *
יוני לא מצליח לזהות אף אחד מהצמחים שהבאתי לו. הוא אוחז פרח מדברי יבש, מסובב אותו בין אצבעותיו, מנסה לטעון שמדובר בשומר. הוא טועה.
זה לא שומר. שומר הרבה יותר גדול בדרך כלל.
אז אני לא יודע, אומר יוני וחוזר אל התשבץ שלו.
מהבוקר שלושתם מנסים לפתור תשבץ היגיון. עכשיו הם מנסים למצוא את הפתרון להגדרה "דר' לילי פרידמן'", מפריחים שטויות לאוויר.
אני נשכב בייאוש בערסל, בוהה אל המדבר, מקלף לעצמי קלמטינה אחר קלמנטינה ובולע את הפלחים הקטנים. מול עיני עולה שוב ושוב תמונת שפתיו של רוכל הגמלים מתהדקות בעודו מכה את המזרונים להעלות מהם אבק.
דממה עומדת בחאן.
* *
אחר הצהריים אני שוכב על דרגש עץ, מביט בנטע עוברת בצעדים מדודים עם מגרפה, מסרקת את אבני החצץ הזעירות בחצר המרכזית של החאן. היא אוחזת במוט בעדינות וצועדת לאט. נדמה שכל חייה עברו עליה כך.
כשהיא עוברת לצדי אני עוצר אותה בקריאה. היא ניגשת אלי. אני שואל שוב על הדורבן.
מה, ראית אותו? היא שואלת.
לא, אני אומר, ראשי שעון על כרית מאובקת, לא יצאנו מפה היום.
נשענת על המגרפה, נטע מספרת לי שדורבנים חיים בזוגיות מונוגמית. "אם אתה רואה דורבן הולך לבד אתה יכול להיות בטוח שהוא אלמן", היא אומרת, "אחרי שבן הזוג שלהם מת, הם לא מוצאים לעצמם בני זוג חדשים".
והדורבן בגבעת הכתובות, הוא אלמן?
נטע מושכת בכתפיה, חוזרת לגרור מאחוריה את המגרפה. "אין לי מושג", היא אומרת ומתרחקת ממני, "באמת שאין לי מושג".
אבל בקולה אני שומע משהו אחר.
* *
נטע לא מספיקה להתרחק ממני מספר צעדים, ופתאום טרנזיט מהודר עוצר במגרש החנייה. מתוך ענן האבק שהקים יוצאים ארבעה גברים ושתי נשים. הם דוהרים לכיווננו, מטשטשים את השבילים הקטנים שסימנה נטע. לפני שיבחינו בי, אני חומק מהמקום, נמלט אל המרפסת שלנו.
אבל הם באים בעקבותיי, יוצאים מהמרפסת של החדר השכן: צלם שתקן, צלמת גבוהה ואשה בעלת שיער צבוע במעיל שחור ועם עור פנים מבריק משומן. השאר ממתינים כנראה בחוץ. זו "שעת הקסם", רגע לפני שהשמש שוקעת: האור עכשיו כתום ורך, מייצר תמונות מופלאות. הצלמת פועלת במהירות, פוקדת על האשה לעמוד בתנוחות שונות. היא משתמשת ברוסית מהירה, תמציתית, אבל גם – ובעיקר – בשריקות ומצמוצי שפתיים. והאשה עושה כל מה שהצלמת מצווה עליה: נשענת על קיר הבוץ במחווה סמי-אירוטית, מדמה קריאת עיתון נינוחה על כורסת הקש, מביטה בצמצום עיניים אל האופק.
אך בין תמונה לתמונה מתחילה להתגנב ללבי התחושה שיותר משהצלמת מעוניינת לצלם את האשה צבועת השיער, היא מנסה לצלם אותנו. ואז אני תופס אותה, בין שוט לשוט, מכוונת את המצלמה אלינו. אני מכווץ את גבותיי – ולפתע היד שלי נשלחת כמו מאליה, לופתת את המצלמה שלי, ובלי שאני מבין מה קורה, אני כבר עומד ומצלם את הצלמת, הצלם והדוגמנית שלהם.
תוך רגעים ספורים, מתפתח קרב. אנחנו קרבים זה לזה. הם משימים עצמם כלא מבינים אנגלית. הדוגמנית עדיין נשענת על הקיר כשהצלם מתקתק אינספור צילומים שלי, לצלילי שריקותיה של הצלמת.
ואז, באבחה אחת, בתיאום מושלם, הם מסתלקים משם.
אני ממתין כמה רגעים, ואז דולק אחריהם. כשאני יוצא מהחדר, אני רואה שגם נטע נעלמה. הרחבה מסודרת ומגורפת. אנחנו לבד פה. לגמרי לבד.
* *
רגע לפני שהשמש תשקע אני מצליח לגרור את גיא, ליאור ויוני אל גבעת הכתובות. אולי בחברתם אצליח למצוא משהו בעל ערך. הנוף פה משוגע, לא ברור. נדמה ששכחתי כבר כל מה שלמדתי בשיעורי הגיאולוגיה באוניברסיטה. אפילו את סוג האבנים אני לא מצליח להגדיר: מה זה – בזלת או צור? קירטון או כורכר? מה זה צור בכלל?
אני צועד לאט לעבר השמש, מסביר ליוני שלפני כמה מאות אלפי שנים היה פה שיטפון בוצי גדול, שגרר הנה אבנים ממרכז אסיה. כשאנחנו מטפסים על גבעת הכתובות ורואים אבנים שלבן קשה וכהה יותר לעומת ההיקף הלבן והרך, אני מסביר זאת בהתפרצויות געשיות. ארובות קטנות של לבה נפערו אל תוך הבוץ, והתבוללו בו. מה שמסביר אולי את העובדה שחלק מהסלעים הם ספוגיים, מלאי חללים.
עוד יומיים, בארוחת ערב בתל אביב, עפרי ישמע את התיאוריה ויעווה את פניו. "יואש, תסלח לי", הוא יקרא, "אבל אתה מדבר שטויות!"
אני יודע. אני יודע.
במעלה הגבעה התרמית כבר ברורה: אין פה כתובות פרה-היסטוריות או כתובות ביזנטיות. אף ציור לא היה שורד פה כל כך הרבה שנים. ספק אם הגבעה הזאת בכלל היתה קיימת לפני אלף או אפילו 300 שנה. כך או כך, אני לוקח אבן גיר וחורט על הסלע איור של גבר עם שלושה פרחים שיוצאים מאיבר מינו. הוא יימחק, אני מעריך, תוך שבועות ספורים.
אחר כך אנחנו מוצאים את מאורת הדורבן. בפתחה מוטלים על החול שני קוצים שנפלו ממנו וכמה גללים יבשים, עתירי סיבים. מדוע שני קוצים? מדוע צואה? האם יש כאן שני דורבנים או דורבן אחד? אני מרגיש גדוש, עולה על גדותי, לא מבין כלום!
אנחנו חוזרים אל פסגת הגבעה, יושבים על הסלעים הקשים, בין הכתובות המזויפות, ומתבוננים בשמש שוקעת. ליאור מקלף לנו פומלה ואנחנו אוכלים אותה כמו קופים, עם השיניים.
* *
בלילה אנחנו יושבים עם אבנר ועם טל, המבשלת של המקום, שהגיעה במיוחד מעזוז כדי להתכין לנו את ארוחת הערב, לצד מדורה גדולה. אבנר קולה חצילים בתוך האש.
"אני אוהב את הסוף של החציל", הוא אומר כשהוא מגיש את הגבעול האחוז עדיין בבשר הירק אל פיו, "זה כמו לאכול תמנון".
אכלת פעם תמנון?
"לא", הוא אומר.
המדורה יוקדת. אנחנו נשכבים לצדה. טל מספרת שכשהיא נוסעת בכביש לעזוז מדי פעם אורות המכונית נופלים על דורבן. "זה מדהים", היא אומרת, "פתאום, בבת אחת, כל התחת שלו נפתח, כמו טווס, עם הקוצים והכל. כל התחת שלו נפתח!"
אחר כך היא מספרת שהמקום עשוי לא רק מבוץ, אלא מבוץ מעורב במלט. "בגלל שזאת היתה פעם היאחזות, המבנים פה בנויים על משטחי בטון", היא אומרת. "ואם הם היו עשויים רק מבוץ הם היו מחליקים ומתפרקים, אז עירבבו את הבוץ במלט".
לא ציורים פרה-היסטוריים ולא ביזנטיים, אם כך, אלא בסיס צבאי שנבנה מחדש בבוץ. אבנר שולף גיטרה ומתחיל לנגן בזהירות. אצבעותיו מרובעות הציפורניים. הברק של עורו המוחזר מן המדורה. אנחנו שוכבים דוממים ליד האש הגדולה. איש אינו רוצה לומר דבר. החום מרפה את הגוף. אני שרוע. טל נרדמת ראשונה, מתחילה לנחור נחירות קלות. אחר מצטרפים אליה כולם.
זו שינה בציבור, אני מנסה להרגיע את עצמי, זו בסך הכל שינה בציבור.

————————

שיעמום

אין דבר שמשעמם יותר את האדם הממוצע מאשר הקוסמוס. לכן החיבור העמוק בין שיעמום למזג האוויר. ולכן, כמובן, מזג האוויר הפך לנושא שיחות סרק.

רק מי שגדל בעיר הגדולה יכול להעריך את מזג האויר החורפי שלה, מזג אוויר ערמומי שגורם לנו להגות בילדותנו המוקדמת. גשם גורם להכל להראות נסתר יותר, הוא הופך ימים לא רק לאפרוריים אלא גם לאחידים. מבוקרו עד ערב יום גשום, אדם יכול לעסוק בדבר אחד בלבד – לשחק שח, לקרוא, להתווכח, בעוד שיום שמש מציל את השעות ומבלבל את החולם. לכן האחרון חייב לטפל בימי הקיץ תוך תחבולה – הוא חייב לקום מוקדם למדי, כמו הבטלנים הגדולים, הרוחצים הקבועים והנוודים: החולם חייב לקום לפני שהשמש מתעוררת.

העבודה המשעממת במפעל כבסיס הכלכלי של השיעמום האידאולוגי של המעמדות העליונים.

אצל בודלייר הפתרון לשיעמום הוא ההמון. "כל אדם שיכול להיות משועמם בתוך ההמון הוא טיפש! הוא טיפש ואני בז לו!"

בכדי לתפוס את חשיבות החידוש, צריך ללכת אחורה לחידוש כפי שהוא מופיע בחיי היומיום. למה כולם רוצים לחלוק את החידוש האחרון עם אנשים אחרים? כדי לגבור על המתים, עבורם כבר לא מופיע שום דבר חדש באמת.

המשוטט

שכרון משתלט על האדם שהולך ארוכות וללא מטרה ברחובות. בכל צעד ושעל, ההליכה צוברת מומנטום: פיתוי החנויות, המסעדות והנשים המחייכות הולך ומתעמעם, ולעומתם גדל כח המשיכה הממגנט של קרן הרחוב הבאה, של עלווה רחוקה, של שם רחוב. ואז מגיע הרעב. האיש שלנו לא רוצה שום קשר למגוון האפשרויות שמציע  הרחוב כדי להשביע את רעבונו. כמו חיה סגפנית, הוא דוהר דרך רובעים לא מוכרים, עד שמותש לגמרי, הוא מדדה אל חדרו, שמקבל אותו בקרירות ולובש הבעה משונה.

פאריז ייצרה את המשוטט. מוזר שזו לא היתה רומא. הסיבה? האם החלימה עצמה תופסת את דרך המלך ברומא? האם העיר הזו לא מלאה מדי במקדשים, בכיכרות סגורות, במונומנטים לאומיים כדי שתוכל להכנס כולך בעזרת  אבן של מדרכה, שלט של חנות, כל צעד או שער לחלום של עובר האורח? גם אופיים הלאומי של האיטלקים קשור לעניין. אלו לא הזרים כי אם הפריזאים עצמם שהפכו את פאריז לארץ המובטחת של המשוטט – "נוף שנבנה עבור חיים בלבד", כפי שהופמאנשטאל אמר פעם. נוף – זה מה שפאריס הופכת להיות עבור המשוטט. או ליתר דיוק – העיר מתחלקת בשבילו לקצוות דיאלקטיים. היא נפתחת לפניו כנוף, אפילו כשהיא נסגרת סביבו כחדר.

אנחנו יודעים שתוך כדי השיטוט, זמנים שעברו ומקומות רחוקים חודרים לנוף ולרגע הנוכחי. כשהשלב המשכר והמקורי הזה מופיע, הדם מתחיל להלום בוורידים של המשוטט המאושר, לבו מתקתק כשעון, והעניינים מתנהלים כפי שהיינו מדמיינים זאת באחת מאותן תמונות מכניות שבמאה התשע עשרה זכו לפופלאריות רבה, המתארות בקדמת התמונה רועה צאן מנגן בחליל, בצד שני ילדים נסחפים במוסיקה, ברקע זוג ציידים במרדף אחרי אריה ובסוף רכבת קטנה חוצה גשר.

הדרך הטובה ביותר, בזמן נמנום, לתפוס את אחר הצהריים ברשתו של הערב היא לעשות תכניות. המשוטט מתכנן.

דיקנס מתלונן במכתביו כי בזמן נסיעה, הוא לא יכול לכתוב בלי רעשי העיר.

מוסה פעם כינה את הרחובות ששוכנים מאחורי תאטרון ה"וראייטי", רחובות אליהם משוטטים כמעט ולא מגיעים – "האינדים המזרחיים".

העיר היא התגשמות החלום העתיק של האנושות, המבוך. זו המציאות לה המשוטט, בלי לדעת זאת, מקדיש את עצמו.

הנופים הבלתי נשכחים, שכולנו נזכרים בהם כשאנו עוצמים עיניים הם לא הנופים שראינו בעזרת ספר הדרכה, אלא המראות שלא הבטנו בהם ולא חיפשנו, המראות שראינו כשהלכנו בזמן שחשבנו על דברים אחרים, על חטא, או פרשיית אהבה, או איזה עצב מן הילדות. אנחנו יכולים לראות את הרקע עכשיו בגלל שלא ראינו אותו אז. דיקנס לא הטביע את המקומות האלו במוחו – הוא הטביע את מוחו במקומות האלו (ציטוט של צ'סטרטון)

בדמותו של המשוטט מופיעה דמותו של הבלש. המשוטט דורש לגיטימציה חברתית למצבו. התאים לו מאוד לראות את עצלותו מוצגת כחזית מתעתעת, שמאחוריה, במציאות, מתחבאת תשומת לב ממוסמרת של משקיף שלא יתן לפושע הבלתי חושד לחמוק ממבטו.

אמפתיה עם הסחורה היא אמפתיה, בסופו של דבר, עם ערך החליפין עצמו. המשוטט הוא הוירטואוז של האמפתיה הזו. הוא לוקח את מושג השוק עצמו לטיול. בדיוק כמו שהגבול של המשוטט הוא הכל-בו, הגילום האחרון של המשוטט הוא מוכר הסנדוויצ'ים הנייד.

בסיסי לשיטוט הוא הרעיון שפירות הבטלה יקרים יותר פירות העמל. המשוטט, כידוע לכולם, עורך "מחקרים".

בטלה

הצעה יפה: להשתמש בחלק מהכנסות הלוטו של המדינה כהכנסה למהמרים שעברו גיל מסויים.

ישנם שני מוסדות חברתיים בהם הבטלה מהווה חלק אינטגרלי – עיתונות וחיי הלילה. שניהם דורשים צורה ספציפית של כוננות לעבודה. והצורה הספציפית הזו היא בטלה.

הבטלה מבקשת להמנע מכל קשר לענף העבודה של הבטלן, ובאופן כללי יותר לתהליך העבודה כולו. זה מה שמבדיל אותה מהפנאי.

המשוטט האמיתי, זה שמקבל שכר, הוא מוכר הסנדוויצ'ים הנייד (אגב, לדעתי היום זה כבר מחלק הפליירים. אין יותר מוכרים סנדוויצ'ים ניידים ברחובות, רק במרכזי משרדים)

אלוהים יצר את העולם, ורק אז נח. זה המודל של הבורגנות עבור הבטלה.

הסטודנט אף פעם לא למד מספיק, למהמר אף פעם אין מספיק כסף והמשוטט אף פעם לא ראה מספיק. יש לו תמיד עוד משהו לראות. לבטלות יש משך בלתי מוגבל שמבדיל אותה מהתענוגות החושיות הפשוטות.

היום אחה"צ קיבלתי מייל מסיציליה, ובו הרשימה הקצרה הזו בגנות אתרי ארכיאולוגיה תירותיים. אני מסכים עם הגינוי, בתור תייר שנסע לקהיר ולא ביקר בפרמידות, אף על פי שאין לי דבר כנגד עתיקות כשהן באוספים קטנים ופיראטיים בבתים פרטיים. הייתי באוסף כזה בנאפולי וברומא והתרשמתי לחיוב. השאלה גם מה דעתו של צ'יקי על אתרי ארכיאולוגיה פעילים שצצים במרכזי הערים מדי פעם, בהם מתנדבים שונים מגיעים כדי לחפור רחוב שלם באמצע שוק הפשפשים. אני מניח ששם מעניין יותר, בעיקר בשל הקרבה למסעדות, לחנויות, ולתחבורה הציבורית.

——————————————————————-

עיר המתהדרת בעתיקותיה כנראה שאין בה דבר מעניין מלבדן. עתיקות וחורבות נועדו בראש וראשונה לתת הצדקה להתנהגות לא אדיבה, ולמלכודות התיירים סביבן. כשמתחיל החלק הקדום, כאילו פוקעים מאליהם חוקי הנימוס והיחס האנושי ששאר העיר התאפיינה בהם. ישנה העיר וישנן העתיקות, בהן התייר הופך מאדם לארנק מהלך שרצוי לשדוד ולחמוס אותו. לא פלא שתומכיו היחידים של מובארק היו נהגי הגמלים, מדריכי הפירמידות, שונאי עמם ואנשים שלקו בעיוורון בשל הערצה לאבנים.

אם יש דבר טוב בעתיקות הרי אלה הגדרות המפרידות את העתיקות מהתייר שאפשר להתקע לידן וללהג עם תיירים משועממים. החלק הניכר שחורבות תופסות במדריכי התיירים, שאמורים להיות בעלי מסר של אוניברסליות וידידות בין עמים, הוא לכל הדעות חרפה. מצד אחד, המדריכים מנסים להרשים בעדכון שלהם, במהדורות חדשות ובוהקות, אבל תמיד אם ישנן עתיקות או חורבות בכמות ידועה, הן יהיו במרכז הספר, ממלאים דפים יקרים שבהם יכלו לספר על יושבי הארץ והמקומות המעניינים שהם מגיעים אליהם. עיר ללא חורבות לעתים לא תוזכר גם אם תושביה נהדרים והיצירה הנוכחית שבה יוצאת דופן. בכריכת המדריך יופיע אלנכון איזה פסיפס של ציפור בפרופורציות לא נכונות, או פסל פגום שידיו נשרו ברעידת אדמה. אומרים שארכיאולגיה נותנת לתייר הזדמנות ללמוד על ההיסטוריה. אבל אין קשר אמיתי בין עתיקות להיסטוריה, ובוודאי שרוב הפעילויות ההיסטוריות לא באות לידי ביטוי בהזזת אבנים מהמחצבות והצבתם בארמונות שיחרבו אחר כך. זה כמו לקשר בין ספרות טובה ובין עטיפות של ספרים ישנים שמשום מה השתמרו ואפשר להביט בהן בספריות. עתיקות הן גחמה אקראית ותו לא. במקום לשלוח אותי לעתיקות, הראו לי את הבתים שעובדים, את האנשים החיים. חישבו שמהעידן של ימינו היו משתמרות רק תוספות הציפורניים שנשים מדביקות או רק תאי הטלפונים הציבוריים, איזה מושג זה היה נותן לאנשים של שנת 3011? מבחינה היסטורית העתיקות הן פעמים רבות כזב גמור. למשל, כשנאמר על משהו כיום שהוא בנוסח פסל יווני יתכוונו לכך שהוא לבן, בעוד הפסלים היו במקורם צבועים, אך הפיגמנטים שלהם דהו. עמודים בארמונות חשובים הפכו בוודאי לעיטורי סלון בבתים רבים ששיפרו כך את איכות חייהם. העתיקות שנותרו שרדו רק כי מסיבות שונות התושבים בסביבתם בחרו לא להפוך את העמוד לשיש במטבח, שמא בשל משקל או מרחק ממקום ישוב למשל, וכיום בשל תקנות השימור של המדינות ה"נאורות" כביכול. שימור עתיקות כיום במקום שימוש בשטח לדיור ציבורי או שטחי מסחר היא עדות לכח הגלובלי של התיירים ולכניעה של המועצות המקומיות, הממשלות, וכן של ארגוני האו"ם, לעריצות עורכי הלונלי פלאנט ומתחריו הרופסים…

רועי צ'יקי ארד, סיציליה, סתיו 2011

אני חושב שבמחאה הזו התגלה שעבור הרבה אנשים מסביב עקרון ההתבדלות גובל כמעט בנוירוזה. זה הזכיר לי את אותו פרק ברומן החניכה הגנדרני "פלהאם", בו מתואר הדנדי הגדול, האלגנטי באדם, "בו" ברומל, כאדם פתטי. אדם מובס, גולה, שממשיך באופן כפייתי להגיד בכוונה ההפך מכל דעה מקובלת, מופרכת ומקושקשת ככל שתהיה הדעה שתכפה עליו. אני לא בטוח שזו היתה כוונת הסופר, יכול להיות שזה פשוט מאות השנים שעברו מאז. השורה התחתונה היא שהאיש הגדול הזה הפך בערוב ימיו למוקיון.

כמובן שגם אני לא מרגיש כל כך נח מאווירת התרמילאים כשאני מטייל בשדרה לפנות ערב. אבל שלא כמו ברומל, שלא מסוגל היה להרפות מיצר ההתבדלות שלו אפילו לא לרגע אחד, אני מאמץ הפעם את פסיקתו של הדנדי הצרפתי הגדול של אמצע המאה, הרוזן ד'אורסי, שיצא אל רחובות פאריס כדי לחגוג עם ההמון את מהפכת 48. כשדבר גדול ומשמעותי כל כך קורה, אפשר להניח לרגע לחישובי ההתבדלות, ולהלך ברוטשילד כמו מלך שמחופש לאזרח פשוט, אינקוגניטו.

ובכלל, בניגוד לתחושת הבטן של רבים וטובים מסביב, אין שום ניגוד בין גנדרנות והתבדלות לפוליטיקה. פוליטיקה היא לא דבר לא אלגנטי, ובמובנים רבים – ההפך! כנראה שזו העת לעיין סוף סוף בספר שקניתי לפני שנתיים כמעט ועדיין לא ניגשתי אליו. אני מדבר כמובן על הספר "בנג'מין ד'יזראלי – הדנדי שהפך לראש ממשלה".

נ.ב.

אני נזכר גם בצקצוקים הפוכים שנשמעו בתחילת דרכו של דב חנין. שההייפ סביבו היפסטרי מדי וכל מיני קשקושים מהסדר הזה. אני מניח שאפשר היה למצוא עילות לצקצוק גם על הנערים הנלהבים והמרגיזים שחוללו את מרד הסטודנטים ב68 (ולא שאפשר להשוות במשהו את מחאת האוהלים למהפכת הסטודנטים ההרואית, כן, אל תהיו מצחיקים. אבל בכל זאת, העקרון ידוע וברור. דברים מהסוג הזה לא מגיעים בהזמנה אישית, כמו חליפה).

טוב, מספיק עם זה. הנה כמה לינקים לדברים יפים שקראתי לאחרונה.

כתבה במגזין של "פלייבוי" מאת כתבת שהצטרפת לטיול מאורגן לעיראק. מסתבר שהיעד תפס יחסית חזק בשוק הפנסיונרים האנגליים. אני אעקוב אחרי ההתפתחויות, ולפי הכתבה הזו אאלץ לקרוא "פלייבוי" בשביל הכתבות.

מסע ללבנון בבלוג הטיולים של ה"ניו יורק טיימס". אני די סאקר של מסעות למדינות השכנות, למרות שזו לא כתבה מסעירה במיוחד. מה שכן, גיליתי שללבנונים מאכל עממי בשם "מנוש".

כתבה במגזין של ה"אקונומיסט" על סצינת האמנות העכשווית הזעירה במזרח ירושלים. די מעניין, ויש שם שמות של כמה ברים ומסעדות. ועוד כתבה יפה ומעניינת באותו המגזין על בתי הקולנוע הקולוניאליים והמתפוררים של מומבאי. חייב לנסוע לשם בהקדם.

גילוי דעת ב"אקונומיסט" בנושא – גדולתו של טורניר "וימבלדון", הטורניר החביב עלי בשנה (עוד שבוע מתחיל ה"יו.אס אופן" דרך אגב). העניין הוא בדרך המלך שמצאו פרנסי הטורניר בשימור המורשת והמסורת עם שילוב של טכנולוגיה ומסחור.

רשימה קצרה מסיציליה ב"פיננשל טיימס", על מוזיאון של גופות משומרות (כולל תלבושות!). מסתבר שיש להם קטע עם פיחלוץ גופות באי הזה. ברומא ראיתי דבר דומה – מין תצוגה במנזר באמצע העיר של אלפי גולגלות נזירים שעיטרו את הקירות בדקורציות שונות ומשונות. זה היה מרהיב ומזעזע. ביציאה כתוב משהו כמו "גם אנחנו פעם טיילנו ברומא, כמוך". ואם כבר סיציליה, קיבלתי מידיד הבלוג, עודד גרציאני, אלבום תמונות ממסע טוב טעם עם אביו לסיציליה. ממליץ להציץ! אשמח לקבל עוד אלבומים כאלה ממי שרוצה לשתף אחרים במסעותיו. כן ירבו!

—————————————————————————————-

ייעודו של האדם המתורבת, כמו גם של הפרא, הוא לנוח

מנוחה מוחלטת מייצרת דכדוך

חיים אלגנטיים הם, במובן הכללי ביותר, אמנות הפיכת המנוחה לשוקקת

אדם המורגל בעבודה לא יוכל להבין את החיים האלגנטיים

לא מספיק להפוך או להוולד עשיר בכדי לנהל חיים אלגנטיים: זה משהו שצריך להרגיש

אדם נהיה עשיר, אך הוא נולד אלגנטי

הקמצן הוא השלילה (של החיים האלגנטיים)

כל אדם שלא מבקר את פאריס מפעם לפעם, אף פעם לא יוכל להיות אלגנטי לגמרי

לטוב יש סגנון אחד, לרשע אלף

העקרון הבסיסי של אלגנטיות הוא אחדות

אחדות הינה בלתי אפשרית בלי – נקיון, הרמוניה ופשטות יחסית

אדם מכיר את מחשבותיה של המארחת ברגע שחצה את דלת הכניסה לביתה

האפקט הבסיסי ביותר של אלגנטיות הוא הסתרת האמצעים

מותרות ורהב תמיד יהיו יקרים פחות מאלגנטיות

אדם בעל טעם חייב לדעת תמיד איך לצמצם את צרכיו למינימום

שפע של קישוטים ועיטורים פועל נגד האפקט הרצוי

ריבוי של צבעים תמיד יהיה בטעם רע

אלגנטיות שנלמדה לאלגנטיות אמיתית, היא הפאה הנוכרית לשיער

ולכן – דנדיזם הוא כפירה בחיים האלגנטיים

לבוש הוא הדרך של החברה להביע את עצמה

הכפרי מכסה את עצמו, העשיר והטיפש מקשטים את עצמם, והאדם האלגנטי מתלבש.

הבגדים עצמם לא משנים כמו הדרך בה לובשים אותם (משפט נפלא של בלזק עבור קורבנות אופנה)

כל מה שמכוון לאפקט הוא בטעם רע, כמו גם כל מה שהוא סוער ונרגש

אם מביטים בך מקרוב, בתשומת לב, אז: אתה לא לבוש טוב מספיק, או לבוש טוב מדי

.קרע הוא חוסר מזל, כתם הוא רוע לב והפקרות