דיבורי המדריכים. "הנה האבן שישו נשען עליה, והנה המלון האנגלי". שם הקשת שבה הוצג ישו לאנשים, וליד החלון הפתוח הזה נמכר הקפה הטוב ביותר בירושלים. וכו' וכו' וכו'.

אם לא היו לירושלים אסוציאציות היסטוריות מיוחדות, היא עדיין היתה – בזכות המימד הפיזי הבלתי רגיל שלה – מעוררת רגש מיוחד בנוסע… אני משוכנע שנופיה השטניים של יהודה השפיעו על הנביאים היהודיים כשכתבו את התאולוגיה הנוראה שלהם.

אחר צהריים אחד, כשטיפסתי, תשוש, בויה דלורוזה, שמעתי את המואזין קורא לתפילה ממסגר עומר. הוא עושה אותו דבר גם מהמסגד של הר הזיתים.

עץ הזית מזכיר בעיוותו הגרוטסקי את עץ התפוח – רק שהוא הרבה יותר מסוקס ופחות חיוני בצבעו הירוק. הוא נשתל בעיקר במטעים, מה שמוסיף לדמיון. עץ רדוף מלנכוליה, מפוכח למראה, משתלב טוב עם ירושלים והאסוציאציות שלה. יש הרבה עצי זית במישור שמשתרע צפונה מהחומה. מערת ירמיהו נמצאת שם. בין הפיתולים המדכדכים האלו הוא חיבר את הקינות המדכדכות שלו.

בתוך החומה, המון שטחים ריקים, ובהם צומח פרא הקקטוס הנורא.

העיר כולה צבועה אפור ומביטה בך כמו עין אפורה וקרירה בפניו של איש זקן וקר – מראה מוזר באור הזית החיוור של שעות הבוקר.

שכבות של ערים קבורות תחת פני השטח של ירושלים. שברי עמודים קבורים עשרה מטרים בעומק האדמה.

אבני יהודה. אנחנו קוראים הרבה על אבנים בכתבי הקודש. מונומנטים ואתרי זכרון עשויים אבןּ, אנשים נסקלים באבנים, ואין פלא שאבנים מופיעות שוב ושוב בתנ"ך. יהודה היא מצבור אחד גדול של אבנים – הרים מסולעים ומישורי אבן, נחלים סלעיים ודרכים סלולות אבן, קירות אבן ושדות אבן, בתי אבן ומצבות אבן, עיני אבן ולבבות אבן. מלפניך ומאחוריו – אבנים. אבנים מימין ואבנים משמאל. בהרבה מקומות הושקעו מאמצים גדולים כדי לנקות את השטח מהאבנים. אתה רואה ערמות אבנים פה ושם. מקימים חומות עבות מאוד של אבנים, לא כי צריך גבול, פשוט כי אין מה לעשות בהן. הכל לשווא – מזיזים אבן אחת ומגלים תחתיה שלוש אבנים גדולות יותר. כמו לתקן אסם ישן, ככל שאתה בודק, כך  יש יותר דברים לתקן. הנעלים של כולם פה מלאות אבנים קטנות. לא עגולות אלא חדות, אכזריות ומגרדות. רק בדרכים המרכזיות, כמו זו ליפו, הן נשחקו ונעלמו הודות למטיילים הרבים.  אינספור פעמים ניסו להסביר את מצבורי האבן הבלתי נדלים האלו. התאוריה שלי היא שבימים עברו, אחד המלכים החכמים של הארץ הזו החליט לרצף את כל יהודה, וכבר חתם הסכמים שונים לייבוא אבן. אלא שיבואן האבנים שלו פשט את הרגל באמצע העבודה, והאבנים הושלכו אל הקרקע, שם הן נמצאות עד היום הזה.

מסתובבת פה איזו נבואה לפיה צריך להכין את הדרכים עבור היהודים שישובו בקרוב לירושלים.  כשמשלחת מהכנסייה הסקוטית ביקרה ביהודה, אנשיה הציעו לסר משה מונטיפיורי שישכור יהודים עניים לצורך העניין – במכה אחת גם לסייע להגשמת הנבואה וגם לסלק את האבנים האלו מהדרך.

הגבעות הן למעשות סלעים מוגדלים. שכבות של סלע. כמה אמפיתאטרונים ללא מושבים, וטראסות. חומות האבן (הרופפות) לא נראות כמעשה ידי אדם אלא כהתפתחות טבעית של הנוף המסולע. בכמה מהגבעות פזורות אבנים גדולות וגרוטסקיות – מחוררות ואכולות כמו כוורות דבורים – כמו עצמות נרקבות של דינוזאור. הכל נראה ישן. בהשוואה לסלעים האלו, הסלעים של אירופה ואמריקה נראים רעננים.

מערות – מחוררות את יהודה כמו כוורת דבורים. אין פלא שהאיזור העגמומי הזה הפך למפלט עבור עשרות אלפי מתבודדים עגמומיים.

תמיד יש ריח של אשפה נשרפת באוויר של ירושלים.

המקום שמכונה "בריכת בית חסדא" מלא בזבל. ריח ומראה מפוייח.

שלושה ימי ראשון יש כל שבוע בירושלים – יהודי נוצרי וטורקי. ועכשיו באים המיסיונרים, הבפטיסטיים של היום השביעי, ומוסיפים יום ראשון רביעי. (יום שבת – היהודים). ממירי הדת כבר מתבלבלים!

הדרך מיפו לירושלים מלאה עקבות, שחוקה בפסיעות של עולי רגל בני דתות שונות.

ערבים חורשים בשדה לבושים כותנות מוזנחות. כמה מהם אנשים זקנים. הזקנה מכובדת, אך לא בכותנות כאלו.

חלק מירושלים בנוי על מחילות – נכנסים מהקיר הצפוני.

אף ארץ אינה יודעת לחסל ציפיות רומנטיות במהירות כמו פלשתינה – ובמיוחד ירושלים. עבור רבים, האכזבה שוברת לב.

האם חרבן הארץ הזו היא תוצאה של חיבוק הדב הפטאלי של האל? אומללות בחירי השמיים.

בתוך הריק חסר החיים של ירושלים העתיקה, המהגרים היהודים הם כמו יתושים שמתגוררים בתוך גולגולת.

המיסיונים הנוצריים וכו' בפלשתינה ובסוריה
סכומי כסף גדולים הוצאו על המיסיון האנגלי בירושלים. הכנסיה בהר ציון עלתה 75 אלף דולר. זה מבנה טוב. הבישוף הנוכחי (גובאט שמו, שוויצרי) נראה כמו אדם כנה, וללא ספק עושה את המיטב. אבל העבודה שהוא עושה בירושלים היא כשלון מובהק. שמעתי מגברת סאנדרס שמכל היהודים המומרים כאן, הבישוף מאמין שרק אחד הוא נוצרי אמיתי. הוא גם אמר שהמיסיון מלא בתככים כמו במפלגה.

מדי פעם עברתי סמוך לבית הספר הפרוטסטנטי בהר ציון, אבל נראה היה ששום דבר לא קורה שם. המקום היחיד המעניין הוא בית הקברות. נכחתי גם בפגישה מיסיונרית בירושלים (גיוס כספים לאיזשהו מקום רחוק) אבל לא במיוחד השכלתי.

באיזמיר המיסיון האמריקני הופסק. סיפורים עצובים שמעתי שם. אף אחד לא הומר (נדמה לי שהכוונה בביקור שערך באיזמיר לפני שהגיע לא"י, אבל אני לא בטוח. אולי מדובר באיזה שם לאטיני למקום בא"י – במקור כתוב "סמירנה" – יר"פ).

ביפו – אלו אדון וגברת סאנדרס מרוד איילנד. מר סאנדרס הוא מכונאי כפוף ומרושל. הגברת היא אישה מרשימה במובנים רבים. הם נשלחו הנה לייסד בית ספר חקלאי ליהודים. הם ניסו אבל נכשלו באופן מוחלט. היהודים באו, העמידו פנים שלמדו משהו וכו', התלבשו כמו איכרים ונעלמו. גברת ס. אומרת שהם היו ערמומיים מאוד. האדון ס. לא עושה עכשיו כלום – מזג האוויר חיסל את בריאותו. גברת ס. לומדת ערבית אצל שייח' והפכה לרופאה של עניי המקום. היא ממתינה לזמנו של האל, היא אומרת. ויש לה סבלנות גדולה. הילדה הקטנה שלהם נראתה חולה ומתגעגעת הביתה – אבל עבודת האל חייבת להתבצע.

גברת מינוט מפילדלפיה – הגיעה לפה לפני 3 או 4 שנים כדי לייסד אקדמיה חקלאית ליהודים. נדמה שהיא הראשונה להתעסק בעניינים האלו, ולמשוך אחרים. אישה עם אנרגיה ורוח פנאטית. אחרי שהות קצרה ביפו היא חזרה לאמריקה להשיג תרומות, הצליחה וחזרה עם אמצעים. קנתה חלקה בערך שני קילומטר מיפו. שתי נשים צעירות באו איתה מאמריקה. היו להן בעיות. אף לא יהודי אחד הומר לנצרות או חקלאות. הנשים הצעירות חלו וחזרו הביתה. חודש אחר כך היא נפטרה.  ביקרתי בקברה.

הדיקון (איש כנסייה – יר"פ) דיקסון מדרוטון, מסאצ'וסטס. האיש הזה נדבק בחיידק דרך המכתבים שפרסמה גברת מינוט. לפני שנתיים, מכר את החווה שלו והגיע לכאן עם אשתו, בנו ושלוש בנות. צריך לציין שכל התנועות האלו שמשלבות חקלאות ודת בפלשתינה מבוססות על ההתרשמות (של גברת מינוט ואחרים) כי הגיע הרגע בו אמורים היהודים, כמו בנבואה, לחזור ליהודה, ולכן הנוצרים צריכים לסלול להם את הדרך – להדריך אותם אל הדת הנכונה, ואז אל הדרך הנכונה לגדל ירק. במילים אחרות, להכין את הקרקע תרתי משמע. עם אדון סאונדרס הלכתי לראות את הבית של דיקסון. בערך שעה הליכה משער יפו. הבית וסביבותיו מזכירים את אלו של המעמדות הערביים הגבוהים. בערך חמישים דונם היו מעובדים. עצי תות, תפוז, רימונים, חיטה, שעורה עגבניות וכו'. על מישור השרון, אפשר היה לראות את הרי אפריים. דיקסון הוא יאנקי מוחלט, בן 60, בעל זקן אוריינטלי ארוך, מעיל יאנקי כחול, ואפודה. בבית הובילו אותנו למעין חצי דירה חצי אסם, לא היה נוח. הציגו אותנו לגברת דיקסון:
אני: האם באת להשתקע כאן, אדון דיקסון?
דיקסון: נשאר לתמיד על אדמת ציון, אדוני (הוא אמר את זה במין גאווה כלבית)
גברת דיקסון (נדמה שכואב לה שבעלה מגשים את שאיפותיו) "הדרכים קצת בוציות, לא? (את זה היא אמרה לאדון סאנדרס)
אני למר דיקסון: יש אצלך עובדים יהודים?
מר  דיקסון: לא, הם עולים יותר מדי. עובד בעצמי, עם הבן. חוץ מזה, היהודים עצלנים ולא אוהבים לעבוד.
אני: ואתה לא חושב שזה עלול לעכב את הפיכתם לאיכרים?
מר דיקסון: זה העניין. הנוצרים צריכים ללמד אותם טוב יותר. העובדה היא שהזמן הגיע, והנוצרים חייבים להכין את הדרך.
גברת דיקסון: (אלי) אדוני, האם באמריקה מדברים הרבה על העבודה שעושה פה בעלי?
אדון דיקסון: כן, הם מאמינים שם בשיבת היהודים?
אני: אני לא ממש יודע לענות על זה
גברת דיקסון: אני מניחה שרוב האנשים מאמינים בנבואות, לא?
אני: זה לא בלתי סביר

יש להם שתי בנות שהתחתנו כאן עם גרמנים והן חיות בקרבת מקום, נידונו להוליד צאצאי נדודים. דיקסון הזקן נראה כמו אדם עם אנרגיה פוריטנית, ומכיוון שהוא נדבק בטירוף היהודי המופרך הזה, יאלץ להמשיך עם הקיחוטיות שלו עד הסוף. נדמה שגברת דיקסון לא אוהבת את כל העניין, אך משתפת פעולה. כל העניין חצי מלנכולי, חצי מגוחך – כמו כל שאר הדברים בעולם.

ד"ר קאיוק (? – [סימן השאלה במקור - ירפ]) קונסול אנגלי. האדון הזה, שנולד בלבאנט, בילה כמה שנים באנגליה. הוא עורר עניין רב שם בשמם של היהודים, ובא ליפו כדי להקים איזה פרוייקט מיסיונרי, לא חסרים לו משאבים שתרמו המאמינים האדוקים של אנגליה. לפני הרבה זמן הספק להרים ידיים ולנטוש את כל הפרוייקט הזה, להכנס למסחר, והוא עכשיו אדם עשיר ובמעמד של קונסול אנגלי. לוחשים שהוא  מפוקפק בענייני כספים.

אדון ג'וזף מונטיפיורי – העשיר המופלג הזה ביקר בפלשתינה בשנה שעברה, קנה חלקה גדולה בגבעת הגיחון, גידר אותה ומתכנן להפוך אותה לבית חולים. אדם עצום מימדים בן 75, הוא נישא לירושלים מיפו על אפיריון שהוליכו פרדות. רימו אותו פה שוב ושוב, למרבה הצער, וגבו מחירים מופרכים על כל דבר שביקש לקנות. נראה שאחיו היהודים העניים קרובים מאוד לליבו של סר. ג'וזף , ונאמר שהוא מתכוון לחזור לפה  כדי להשתקע.

הרעיון שאפשר להפוך יהודים לאיכרים הוא רעיון חסר שחר. קודם כל, יהודה היא שטח מדברי, עם מעט מאוד יוצאי דופן. ושנית, היהודים שונאים חקלאות. כל עובדי האדמה בפלשתינה הם ערביים. היהודים לא מעזים לגור מחוץ לכפרים או לערים מבוצרות מפחד רדיפות הערבים והטורקים. ומלבד זאת, מספר היהודים בפלשתינה נמוך מדי. איך בדיוק יגיעו הנה כל היהודים המפוזרים בארצות אחרות? רק בדרך נס.

לחלק הקודם

לחלק הראשון

חלק ב' – ירושלים

כפר המצורעים – בתים משקיפים אל החומה – ציון. הגן שלהם הוא למעשה ערימת גללים. הם יושבים ליד השערים ומבקשים נדבה. היבבות. מתחמק מהם, מבוהל.
שמות רפאים – יהושפט, הינום וכו'.
מחשבות בויה דולורוזה – נשים מתנשפות תחת משאות כבדים, פניהם המלנכוליים של הגברים.
משוטט סביב הקברים – עד שמתחיל לחשוד, אולי גם אני אחוז דיבוק.
מגוון רב של קברים  – עם מדרגות כמו לבימה וכו'. אבנים ליד קבר אבשלום. מצבות ליד קבר זכריה. כנסיית הקבר הקדוש. כיפה שבורה – מנורות אבן משוחות – מלוכלך – ריח מוזר, חריג – מערות – קאפלת מציאת הצלב. עולי רגל – דיבורים – דל מאוד – נחים במנזר הארמני – מרווח – עולי רגל.

נוף מגבעה של ציון – אבנים וחצץ פזורים לכל עבר, כאילו הושלכו מתוך עגלות.

הלב נחמץ מאדישות הטבע והאדם לכל מה שהופך את המקום הזה קדוש עבור הנוצרים. עשבים מכסים את הר ציון; זה לצד זה בשוויון נפש מופיעים צלי כנסיה ומסגד, ובהר הזיתים עולה השמש מדי בוקר, בחוסר עניין, מעל כנסיית העלייה.

החלק הדרום מזרחי של החומה. מסגד עומר – מקדש שלמה. הקיר של עומר מתנשא מעל אבניי היסודות של שלמה, עולה מעל זה שנושא אותו, סמל לדת המוסלמית, שבו זמנית דוחה בשאת נפש את הדת העמוקה יותר שהקדימה והוציאה אותה מתוכה. וכו'.

איזו תחושה, להיות מרומה בירושלים.

האיש הזקן מקונטיקט שמשוטט פה ומחלק חוברות מיסיונריות וכו' – הוא לא יודע את השפה – זה חסר תקווה – מגורי הרווק המזדקן שלו – הוא טען שהביטוי "הו, ירושלים!" הוא הוכחה לכך שירושלים היא משל וכו'.

וארדר קריסון מפילדלפיה – אמריקאי שהפך ליהודי – התגרש מאשתו הקודמת ונישא ליהודיה – עצוב.

הקשתות המשונות, מקווי המים וכו' שאתה נתקל בהם בירושלים – כל יום גיליתי משהו חדש.

סילואם – בריכה, גבעה, כפר. (כאן, בערוץ צר מתחיל עמק קדרון וכו'. כפר נפרס על טרסות של קברים שנחפרו אנכית מתוך מסלע) – אנשים מתגוררים בתוך הקברים – סידורי משק בית. משתמשים באחד הקברים כתנור. באחרים כאסם.

ביהושפט, מצבות קברי יהודים מונחות כאילו הוטלו ארצה אחרי פיצוץ במחצבה. הקברים כה עבים, זו מכלאה למתים. כל כך עתיק – את הכתובות העבריות אפשר להפריד רק בקושי מקימוטי האבן שייצר הזמן. אבנים חסרות צורה וכו'.

ראיתי כאן, זה לצד זה, את קברי אבשלון (כך במקור – יר"פ), זכריה וסט. ג'יימס. הם נחצבו מאבן בסגנון פטרה. הקבר של סט. ג'יימס הוא מרפסת אבן שצופה אל הערוץ – עמודים. – יהושפט, מציג שילובי אבנים שונות – אותיות גדולות שנחרטו על עמודים ונמחקו עם הזמן. – חור גדול בחזית – המון אבנים בתוך מערת הקבר (משא עגלות) גל אבנים מלפנים – זו התרומה המקוללת של עולי הרגל, אחד השעשועים המלנכולים של ירושלים. (לחפש בתנ"ך את האיזכור המקורי של הקבר). להיקבר מתחת לערימת אבנים היתה המורשת שלו. אבני הקבר מתפשטות לצלע ההר, כאילו כבר החל לקום לתחייה. ממרחק קשה להבחין בינן לבין אבן טבעית שפזורה בשפע מסביב. האבנים מטפסות עד אמצע הר הזיתים. מנגד, בית הקברות הטורקי, קרוב לחומות העיר וחוסם את קשתותיו הנעולות של שער יפה – גם היהודים וגם הטורקים הוזים דת אחרת מדתו של האיש שעלה לשמיים ליד הר הזיתים. העיר נצורה בידי צבא המתים. בתי קברות בכל מקום.

השער היפה, או המוזהב – שתי קשתות, פסל מקושט מאוד, ללא ספק ישן, מזמן הרודס – השער בו יעבור ישו בדרך לבת'ני והר הזיתים – זהו השער דרכו נכנס עם כפות התמרים לתוך העיר. הטורקים חסמו את השער בגלל המסורת לפיה מכאן תכבש העיר – זה אחד הדברים מעניינים ביותר בירושלים – כאילו גילמה את הסופיות המוחלטת של הנצרות, כאילו היתה זו הדת האחרונה בעולם – ואף דת אחרת איננה אפשרית.

בנסיון להשיג את מטרתי, טבילה רוחנית מלאה באווירת ירושלים, הפיכה לסובייקט פסיבי – אך לא כזה שאינו מתעניין – לרשמים המוזרים שלה, נהגתי לקום עם שחר ולטייל מחוץ לחומות. לא טיילתי רחוק מספיק כדי לחמוק מהאוויר החונק, שהיה מטריד אותי לו הייתי חי כאן, כי מדי יום התפלאתי מהתגודדויות אנשי העיר לאורך הקשתות ליד שער יפו, במקום שצופה לעמק גיחון, גומעים במבטם את המעינות, העמקים והגבעות שבקרבת מקום. גם הם כנראה חשו שכליאת עיר קטנה כל כך בחומות ענק שחוסמות את כניסת האוויר, דוחות את הבוקר ומזרזות את אור הדמדומים המשחית, לא יכולה להיות טובה לבריאות. נראה שגם הם לא היו מרוצים מהתחימה האקראית הזו. הייתי פוסע אז להר ציון, לאורך השבילים המדורגים, וסוקר את קברי האבן של ארמניים, לאטינים ויוונים עוינים זה לזה, כולם ישנים עכשיו יחד. משקיף לאורך צלע הגיחון מולי, נהגתי להביט בצילם הכבד של מגדלי העיר מוטלים הרחק מטה, אל הקרקע הרדופה של בריכת הגיחון, ולמעלה, מעל העמק המוצל, עיניי נפלו על אפיק סלעי, קודר בין עצי זית מתפוררים, שם מלאך האלוהים היכה את צבא סנחרב. הלום בוקר, עברתי באדמת חקל דמא האדמומית, צבעיה העמוקים מתוודים על אשמה שלא תכופר. בהר העצה הרעה ראיתי את חורבת הכהן הגדול, שם, לפי המסורת, תוכנן מות ישו, והשדה שבו כשהכל נגמר הבוגד יהודה תלה את עצמו.

ואחר הצהריים, נהגתי לעמוד ליד שער סנט סטפנס, סמוך לבריכה שקרואה גם היא על שמו. במקום בו נסקל, הבטתי בצללים גולשים לאט (כמו במזחלת)  במורד הגבעות של ביזית'ה וציון אל עמק יהושפט. ואחר כך, אחרי מנוחה קלה בתחתית הגיא, טיפסתי לאטי מצדו השני של הר הזיתים, עובר קבר אחרי קבר ומערה אחרי מערה וכו' – עולי רגל, מבטים רציניים, משוטטים בגבהות וכו'.

הקבר הקדוש – כיפה הרוסה – מצבור אבנים מבולגן וחצי הרוס – מבוכים וטרסות של מערות, מקדשים וקברים. ריח של בית מתים, אור עמום. בכניסה, במעין מערה בתוך הקיר, דרגשים של שוטרים טורקיים, שם הם יושבים ומעשנים, שלובי רגליים, ומביטים בבוז על להקות עולי הרגל שנכנסים ומיד משתטחים לרגלי אבן המשיחה של ישו, כתמים אדומים מעופשים, כמו וורידים, משווים לה מראה של בשר קצבים. בסמוך נמצא גרם מדרגות שיש שחוקות שמעפיל לגולגולתא הנודעת, שם, בין היתר, שומר מכוון אותך, בעזרת אור ועשן של מנורות ישנות וזולות, מצופות זהב עכור, לבור שבו הוכן הצלב, ודרך חדר מסורג, מין מחסן, הוא מצביע לכיוון הכללי של החדר!

באותו המפלס, נמצאת מעין גלריה תחומה בשיש, צופה לפתח הכנסייה: שם, כמעט מדי יום, עמדתי, מביט למטה על המחזה בו השתתפו הטורקים המזלזלים על הדרגש והצליינים המזולזלים שמנשקים את אבן המשיחה. דלת הכנסיה כמו דלת של בית-כלא. בתוכה חלון חורק. מעל חלקה המרכזי של הכנסייה תלוייה חורבת הכיפה הגבוהה, הטיח המתפורר חושף שלד כחוש של קורות ושלבים – הדר מוכה צרעת שולט בציורי הקיר מעלי העובש שמסביב. במרכז כל זה, עומד הקבר – כנסייה הרי היא כנסייה. הוא עשוי שיש, מפוסל מאוד בחלקים, ונושא את סימני הזמן השוחק. מהגזוזטרה מגיע שטף אור חזק וצבעוני, שמאיר את פני הצליינים הממתינים להכנס לחדר שיכול להכיל לא יותר מארבעה או חמישה אנשים בו זמנית. תחילה עוברים דרך מסדרון קטנטן בו רואים את האבן עליה ישב המלאך, ואז נכנסים אל הקבר. כמו להכנס למגדלור פועל. דחוס וחצי מסונוור, אתה בוהה לרגע בעיטורים חסרי הטעם שסביב חתיכת הבשר (קודם השווה את הקבר לחתיכת בשר קצבים – יר"פ), ומאושר שהצלחת לצאת, מוחה את גבותיך מהחום והצפיפות של קופסת הקסמים. הכל נוצץ שם אך שום דבר אינו זהב. תרמית מחליאה. הבעות הפנים של העניים והבורים שבצליינים מודות בתרמית בדיוק כמו ההבעה שעל פניך שלך. אחרי שהות קצרה בכנסייה, ואחרי שעברו במהרה את סיבוב המקדשים וחדרי התפילה, או שהם קופאים במקום באכזבה אדישה, או שהם מושיבים את עצם באחד מגרמי המדרגות, ומתמסרים לדברי רכילות על ענייני דיומא. כנסיית הקבר היא מרכז החדשות והמסחר התיאלוגי של ירושלים, והיא מגבירה עוד את הרושם הזה בזכות מקדשים קטנים שמפוזרים בסביבה, רכושן של קבוצות מיעוט כמו הקופטים, הסורים וכו', מקדשים שדומים לדוכנים קטנים של כרוזים בשוק המניות – "חדר התפילה של מציאת הצלב – מרתף יינות". וכו'.

אם תצעד לכנסייה דרך הסמטה המזוהמת שמובילה אליה מהויה דלורוזה, תעבור חומה ארוכה ועתיקה, גבוהה ומוזנחת, שלמרגלותיה נערמות כל סוגי האשפה והטינופת של העיר. בדרכך לכנסייה, אתה לא מדמיין שחומה שזוכה לייחס מבזה כזה (על ידי הטורקים בלבד, יש לקוות) היא פאתו המרכזית של מבנה שבו נמצא הקבר המשוער של אחד מגילומי האלוהות. כשעברת את החומה אתה צולל לתוך סמטא תלולה, כמו אלו שבאדינבורו, ולבסוף מגיע לחלל פחות צפוף, שם אתה נעמד מול קיר עבה, מנוקב בשער עם דלת עץ ישנה, נמוכה מספיק ומזוהמת מספיק כדי לשמש כניסה לדיר חזירים. זו הכניסה לחצר הכנסייה.

מדובר באיזור מרווח, ובו סלעים מרשימים, עליהם נח המון של רוכלים המציעים שלל מחרוזות, צלבים, צעצועים מעץ זית ואבנים מים המלח, ועוד כל מיני קמעות. חזית הכנסייה הפכה למקום משונה מאוד בגלל תוספת בנייה חסרת מחשבה של מבנים נוספים על גבי המבנה המקורי. משמאל מתנשא מגדל גבוה ומרשים, שכמו אורן זקן, הוא מחוספס בתחתית ורקוב בצמרת. הרבה פסלים וקישוטים עיטרו בעבר את מה שנותר עכשיו מהחזית המקורית, אך הזמן כרסם בה, והיא נראת היום כמו מאפה מקולקל, מזון לעכברים.

לחלק השלישי והאחרון

————————————————————————-

6 בינואר
מוקדם בבוקר הופיעה יפו. גל גבוה, ואז ראינו את שוברי הגלים שניצבים לפני העיר. ירדנו מהאוניה, מסוכן. הספנים (ערבים) ניסו לנצל את החששות התיירותיים שלנו. כלבים ערמומיים! שכרתי מדריך יהודי שיקח אותי לירושלים. חצינו את מישור השרון למרגלות הרי אפרים. הגענו לרמלה ונכנסו למקום שכינה את עצמו "מלון". בארוחת הערב – בשר קר שהוגש בכלים שבורים – יתושים ופרעושים זימזמו מסביב והציקו. היהודי אמר – "הערבים לא יודעים לנהל מלון". הסכמתי עם כל מילה. אחרי לילה נורא, בשתים לפנות בוקר על אוכף לירושלים. שלושה צללים עוקבים נעים במישור לאור ירח. הירח נעלם, חשכה מוחלטת. עם עלות השחר אנחנו עולים אל ההרים. ירוק-זית-חיוור של בוקר. ארץ נבולה ומדברית. ארוחת בוקר במסגד הרוס – מערה. רכיבה חמה ומעייפת בין גבעות צחיחות. הגענו לירושלים בערך ב-2 אחה"צ. נכנסו למלון "מידיטרניאן". הבעלים גרמני שהתגייר, שמו – האוסר. המלון משקיף על צד אחד של בריכת חזקיה, ליד המנזר הקופטי, ברחוב שנקרא "רחוב הפטריארכים", אשר יוצא מרחוב דוד. מהגזוזטרה מול חדרי, מראה כיפתה המוכה של כנסיית הקבר, והר הזיתים. הבית הסמוך הוא מרחב פתוח, שרידים של מנזר לטיני שהוחרב בידי אוייב כלשהו לפני מאות שנים ומעולם לא נבנה שוב. בעל הבית אומר שהכיפה נהרסה בתחילת המלחמה עם רוסיה ונותרה, מאז, באותו המצב. יצאתי ברגל לצפון העיר, אך עיניי כה ניזוקו מימים ארוכים של רכיבה בבוהק גבעות יבשות, שנאלצתי לחזור אל המלון.

7 בינואר
כל היום עם המדריך, משוטטים בגבעות.

8 בינואר
אותו הדבר.

9 בינואר
חשבתי שאהיה הזר היחיד בירושלים. אך באחר הצהריים הזה הגיע מיפו איזה מר פרדריק קאנינגהאם מבוסטון, אדם צעיר, אופטימי וחיובי מאוד, שנראה מאושר לפגוש מישהו מאותה הארץ.

10 בינואר
ביליתי את שאר הימים עד ה-18 בינואר בשוטטות בעיר ובביקור בירדן ובים המלח.

19 בינואר
עזבתי את ירושלים עם אדון קאנינגהאם, ועם המדריך שלו – דרוזי, עבדאללה. לנו במנזר יווני ברמלה. לא ישנתי. הנזירים הזקנים כמו עכברושים. טיפולי צפדת. מכתב מהפטריארך היווני. רוזנת מתארחת שם. לפני שהלכנו למנזר ביקרנו במסגד הרוס (?) ובמגדל של רמלה. מחזה מעניין.

20 בינואר
רכבנו מרמלה ללוד. שוד של כפר קרוב בידי כנופייה של ערבים מקפיץ את כל הארץ. אנשים מסתובבים בחבורות. נסענו ללוד ברכבת של בן המושל. ליווי צמוד של בערך 30 פרשים, כולם חמושים. רכיבה טובה. רובי מוסקט על גבם של הפרשים. הם רוכבים במהירות מצדנו האחד, בודקים סכנות אפשריות. דוהרים עד לסבכי קקטוסים, בודקים ואז יורים לתוך הסבך. נכנסים ללוד, בן המושל יורה את כל התחמושת שלו לתוך שלולית ואנחנו ממשיכים לביקור בכנסיה ההרוסה של לוד. נבנתה בזמן הצלבנים. רכיבה מהנה במישור השרון עד ליפו. כמויות של פרגים אדומים (פרח השרון?). אחר הצהריים רחצתי בים התיכון. מצאתי כמה הריסות של חומות עתיקות ליד ובתוך הים.

22 בינואר
מר קאנינגהאם עזב אחר הצהריים בספינה צרפתית לאלכסנדריה. הפרידה היתה קשה מאוד. אחרי שעזבו, חזרתי למלון וטיפסתי לגג הבית – הטיול הטוב היחידי בעיר. – יפו ממוקמת על גבעה תלולה שעולה מן הים ויורדת לתוך מישור השרון. היא מוקפת חומה ושומרים. הבתים, ישנים, חשוכים, מקושתים ומקומרים, ומאבן. הבית שאני מתארח בו נמצא על קצה הגבעה, והוא הגבוה ביותר מבין הבתים. מהגג אני רואה את הים התיכון, את המישור, את הרי אפרים. נוף נהדר. מצפון, הנקודה הקרובה ביותר היא ביירות. מדרום, עזה – עיר הפלשתים שאת שעריה ביקע שמשון. – אני המטייל היחיד שישן ביפו. אני נהנה להיות לבד, ומתחיל להרגיש כמו יונה. הרוח מתגברת, גלי הים מתחזקים ומתנפצים על שוברי הגלים. הקצף נדמה כמו משטחים עצומים של שמרים לאורך החוף, צפונה ודרומה, עד היכן שהעין משגת.

23 בינואר
לא נרדמתי בלילה האחרון בגלל הפרעושים. קמתי מוקדם ועליתי לגג הבית. הרוח והים עדיין סוערים. אף סירה לא יכולה לצאת במזג אוויר כזה. כתבתי ביומן הזה (ירושלים) היום. בצהריים הופעתי אצל אדון וגברת סאנדרס, מחוץ לחומה, המושבה האמריקאית. – הסיפורים שלהם מדכדכים. עדיף לנסות להפוך אבנים לעוגות חתונה מאשר אוריינטלים לנוצרים. זה נוגד את רצון האל שהמזרח יתנצר. גברת ס. אישה מעניינת, לא נטולת יופי, נראת כמו טיפוס ה"גיבורה", או כזו שרוצה להיות גיבורה. ספר נח על שולחנה, שמו "ספר הנשים הגיבורות". ניסיתי לפרש את נסיונותיה. היא דיברה אלי, לבד, במשך שעתיים שלמות. לא עשיתי דבר מלבד להקשיב. אדון ס' נכנס. אדם שהטבע חנן בחולשה, והוא נחלש עוד על ידי מחלה. אבל אדם הגון. בפטיסט של היום השביעי. שאלוהים יעזור לו! איזו גברת וויליאמס, אישה בריטית מבוגרת, סוג של מורה דתית, הצטרפה אלינו בהליכה דרך מטעי התפוז.

24 בינואר
ללא שינה בלילה האחרון. המפלט היחיד היה לקצוץ טבק ולהביט דרך ששת החלונות של חדרי, כמו במגדלור, ולהאזין לגלים ולרוח. תחושה אמיתית של יונה, ביפו, היא דבר ששווה לחוות כמו שלפי ביירון, תחושת הרוצח שווה את המשפט. יפו היא בהחלט עתיקה – נמל מלפני המבול. אין בה שום עתיקות שכדאי להזכיר – היא עתיקה מדי. ולמרות זאת הייתי בבית שטוענים שהוא ביתו של שמעון הבורסקאי. קרוב לים ועם באר. היום יש שם מסגד ומקדש. ההרגשה ביפו הזו, העתיקה והעזובה – עם סיכויים לבידוד ממושך כאן, בגלל הגלים – רק בזכות שליטה עצמית קשה וקודרת אני מצליח לשמור על קור רוח. קורת העץ שחוצה את תקרת החדר שלי נתלשה משלד של ספינה טרופה, חורי המסמרים מעידים. מימין למשקוף הדלת, בתוך הקיר, מודבק בקבוקון ובו כתב יד יהודי כלשהו – קסום. השומר של המקום הוא יהודי. כל זה נותן את התחושה העתיקה, האמיתית, של יונה.

25 בינואר
תודה לאל שנרדמתי קצת בלילה האחרון. הרוח והים נרגעו. יום נהדר, אבל הקרקע רטובה. מטרי הגשם אתמול בערב דמו למטחי חודש יוני שלנו. צעדתי על גג הבית. קורא את "מחרוזת היהלומים" של דומא – הדיאלוג של קאליוסטרו בפרק הפותח מצויין. יצאתי החוצה והבטתי בסלעים שמחוץ לעיר. אחרי ארוחת הערב הלכתי עם אדון סאנדרס למר דיקנסון.

26 בינואר
בראבו! הרגע, בעודי יושב לקשקש קצת, שמעתי שהספינה האוסטרית כבר במרחק ראייה מהחוף, וכשיצאתי לחלון הבחנתי בה. אז כך עומדים להסתיים כמעט שישה ימים ביפו. הבוקר הזה מאוד צלול, מגג הבית נדמה לי שאני רואה את לבנון. הר החרמון, אולי. הפסגה שלו מושלגת. 11 בבוקר, הרגע חזרתי מסיבוב. אונייה יוצאת מהנמל. שוב הייתי מרוצה מבית הספר המשונה הזה שנמצא במין מכלאת תרנגולות אפלולית. המנהל הוא טורקי זקן, מעשן את הנרגילה שלו ברצינות גדולה.

המזח של יונה. לקחתי סירה ושטתי עד הסלעים שמחוץ לנמל. הם לא נראים כמו שרידים של מזח עתיק, או הריסות של איזו יצירת אמנות, כמו שטוענים. פשוט שרידים של סלעים חדים, שנשחקו על ידי גלי הים, ועכשיו נראים כמו לא יותר מהריסות של מזח ישן. מרחוק, הסלעים הקשים והמוצקים האלו נראים כמו גבעות עפר. כמה מהם נראים געשיים. על הרציפים גברים מרוקנים שקי זבל לתוך הים. אני אוהב את התודות וההקדשות הנלהבות שכתבו אורחים במלון שלי, "חייתי במלון הלז ולא הייתי יכול לשרוד כאן בלעדיו"… אפשר לעשות עם ההקדשות האלו משהו. הן נראות במבט ראשון מחמיאות למארח, אבל למעשה משפילות אותו ואת המקום. השמש והים בהירים. כאילו אתה מסתכל על הכל דרך וואקום. הים נראה כמו מריחה גדולה של כחול פרוסי.

מירושלים לים המלח וכו'
דרך הר הזיתים לשער סט. סטפנס לבית עניא – על גבעה – כפר ערבי אומלל – נוף יפה – קבר לזרוס, לא יותר ממערה או תא – יורדים לעמקים ועולים בגבעות – הכל שומם וצחיח – נחל קדרון – עומק עצום – שחור וקודר – עמק יהושפט, יותר ויותר שטני ככל שמתקרבים לים המלח – מישור יריחו – נראה ירוק, בוסתן אחד, אבל רק עצי התפוח של סדום – הר הפיתוי – גבעה יבשה ושחורה – האופק ריק למעט ים המלח ושפך הקדרון – מפתה מאוד – המקום בו הקידרון נפתח לבקעת יריחו נראה כמו השער לגיהנום – מגדל עם שייחים מעשנים ובקתות מעליו – חומות עבות – כפר יריחו – הריסות בצד הגבעה – אוהל – ארוחת ערב טובה – אווירה עליזה – יושבים בפתח האוהל ומביטים אל הרי מואב – באוהל חישוק מכושף, להרחיק את הקללות. גשם בלילה – רעם בהרי מואב – ברקים – יללות תן וזאב – פירקנו את המחנה – גשם – רטוב – רכבנו למישור בוצי – דבר לא צומח כאן חוץ מסוג אחד של שיח קוצני – בוץ – כל יצור אנושי שפוגשים מעורר את חשד המלווים, הם דוהרים כדי לבדוק את השטח – הצדעות – כל אחד מבין את זה – מחווה של אצילות מקומית – להיות ראוי להצדעה – ערבים על גבעות מעל ירדן – חשש – מתרוצצים לפני הליווי – אחרי הגשם, זרם דביק ועכור, צהבהב – הגדות מוצפות עלווה, מאחוריהן, גבעות צחיחות – ערבים חוצים את הנהר – חנית – צלבנים עתיקים – כלי נשק – קריאות מאיימות – טבק – שודדים – בוזזים את יריחו באופן קבוע – רוכבים על המישור המעופש של ים המלח – הרים משני הצדדים – כמו באגם ג'ורג' אבל בלי פריחה – קצף על החוף, חלוקי נחל כמו ריר של כלב משוגע – צריבה חדה, מרירה, ממי המלח – נשאתי את המרירות הזו בפי כל היום – מרירות החיים – חשבתי על כל הדברים המרירים – מרירות זה להיות עני ומריר, שישתלחו בך, כמה מרירים המים האלו של המוות, חשבתי – קשת מעל ים המוות – לגן עדן, אחרי הכל, אין שום טינה נגד ים המוות – ענפים זקנים מוטלים במים – שרידים של פיקניק – שום דבר לאכול חוץ מאספלט ועפר עם תפוחי סדום שנשטפו במי מלח. צריך להביא הנה אספקה משלך, גם לגוף וגם לנפש. הכל כאן עקר – שתיתי מהנהר, אבל המים מלוחים – עלינו אל ההרים שוב. צחיח.

שממת יהודה
שממה לבנבנה מאופק לאופק. – מולבן – צרעת – הקרמה של קללות – גבינה ישנה – עצמות של סלעים – לעוסים, מכורסמים – האשפה של הבריאה – כמו האשפה שסרוחה מחוץ לשער יפו – כל יהודה נראת כמו מצבור של הפסולת הזו. כל כך אשפתית, שאף מגירה לא תוכל למצוא פה משהו ששווה לאכסן. אתה רואה את האנטומיה – משווה עם איזורים אחרים שאתה מכיר כמו שמשווים גוויה עם אדם חי ואדמדם – אין טחב כמו בהריסות אחרות – שום חן והדר של שקיעה – שום קיסוס – העירום השקט של החורבן – עפר לבן – כבשן סיד – חוצה מישורים גבוהים, חלזונות מותירים שבילי רפש בכל מקום – לכוד בגבעות עפר – כבשים מסמורטטות ועזים שחורות -  מחנה של בדואים בגבהות הריקות, מבנה ביצה, כמו שתי שורות של עגלות קבורה – נחל קדרון – מסתעף לשניים – מנזר מר סבא – מתפתל לאורך הקדרון, עמק קברים, עשן כמו בשריפה, מערות ופתחים – עומק אדיר – הכל אבן – תעלומת העומק – גשם רק יומיים או שלושה בשנה – קיר אבן בקצה העמק – מנזר (יווני) רכבתי עם מכתב – נגרר למעלה בסל לתוך חור – בקיר הגבוה, דלת קטנה מברזל משוריין – דופק – נפתחה – שלום מהנזירים – מקום עבור צליינים – דרגשים – יין מר סבא – כבשים – נוח. – בזריחה ירדתי למטה בגרם מדרגות אבן, דרך מעברים מסתוריים למערה, דלתות נסתרות, חור בקיר – סולם – זיז אחרי זיז – מתפתל – למורד נחל קדרון – בצידי העמק מערות של זאבים – המנזר הוא מצבור של אבנים, תחום בחומה – מיטה ושינה טובה – הלכתי לקפלה וכו' – תאי התבודדות בסלעים – מעקה מברזל – נזירים בודדים. ציפורים שחורות – מאכילים בלחם – הרבה טרסות ומרפסות – דקל בודד באמצע המדרון – להתראות – דרך גבעות נישאות לבית לחם – על גבעה – הקפלה הישנה של הלנה – עובר את גבעות בית לחם – רועים משגיחים על עדריהם [כמו בימי קדם] אבל מוסלמי אחד עם הגב לירושלים [פנים למכה] מתפלל – בקפלה, נזיר (לטיני) לקח אותנו למערה אחרי מערה – קבר הקדושים – אורות יוקדים (עם שמן זית), עד שמגיעים לבית של מקומיים (הרבה מנורות) ולאבוס מואר. נוף מהגג של הקפלה וכו' -  רכיבה לירושלים -  דוחפים קדימה כדי לחמוק מהגשם – בדרך לבית לחם ראיתי את ירושלים ממרחק – אם לא היייתי יודע, לא הייתי מזהה אותה – נראתה בדיוק כמו משטח סלעים צחיח.

לחלק ב'

——————————————————–

אל המדבר הגדול: מסע לחאן בארותיים

"תיזהר, הם אוהבים פיפי", מזהיר אותי גיא כשהוא חוזר למכונית.
אני עוקף את השירותים של תחנת הדלק ואת הצעירים הבדווים שמחליפים גלגל למכוניתם, וממשיך לצעוד בחול שמשתרע עד האופק, מנוקד בעצים נמוכים ומרוטים. אני לא מחכה לעץ. כעבור כמה צעדים אני נעמד, פורף את כפתורי מכנסי, משחרר הפין מן התחתונים וממתין. הנה זה מתחיל. אני משתין.
ואז הם באים בריצה.

שני כלבלבים מתוקים עם פרווה לבנה מבריקה מבריאות דוהרים לכיווני, מתחככים זה בזה בשובבות. אבל לא אלי הם נמשכים. הם נמשכים אל השתן. הם נעצרים סנטימטרים ספורים ליד המקום שבו הזרם פוגע בחול, מסתכלים עליו בתמיהה. רסיסים זעירים פוגעים בהם, אך להם לא איכפת. אחד מהם ממש מקרב את אפו הלח מרחק סנטימטרים ספורים מהזרם. ואז, במין ריטואל ילדי, שניהם מתחילים לחוג סביבו בריצה. אני נדהם. קופא במקומי. רק השתן ממשיך לנבוע . ממני, כמו נהר אלוהי. איני מבין מה עלי לעשות. הם באמת רוצים שאשתין עליהם?

* *

לפנות ערב אנחנו מגיעים לחאן בארותיים. באור האחרון של השקיעה נראה כאילו האבנים הקטנות שמונחות על הקרקע החולית הקשה פשוט נשכחו כאן. רוח קרה נושבת בין הבתרונות כשאנחנו פורקים את התיקים שלנו ומעמיסים על עגלה קטנה. אפשר לחוש שהים נמצא לא רחוק מפה, סמוי, מעבר לגבול.

אני דוחף את העגלה לעבר מצבור בתי הבוץ של החאן. כמה משפחות כבר מכונסות מסביב למדורה שבמרכז המחנה. שלושה קומקומים מונחים בתוכה. תיכף נטע (שם בדוי), אחת המארחות שלנו – בחורה צעירה שצמה בלונדינית ארוכה מונחת על כתפה – תסביר לנו שבאחד יש קפה, בשני תה צמחים ובשלישי תה בדווי.זה תה רגיל? ישאל יוני על הקומקום האחרון. נטע תחייך חיוך נעים. אחת משיניה הקדמיות, אם ראיתי נכון, עולה מעט על השן השנייה. היא תמשוך בכתפיה. "כן", היא תודה לבסוף בחיתוך דיבור נחרץ, שווה נפש, "זה תה רגיל". אנחנו כולנו רוצים תה רגיל, לוגמים אותו במתינות.

* *

דלת עץ מובילה מהחדר שלנו אל המרפסת האחורית. רהיטי קש, ערסלים, והמדבר שנמשך ממנה עוד ועוד. אלה דמדומים אחרונים של היום. אני לא עוצר במרפסת, אלא ממשיך לצעוד. סביבי שיחים נמוכים, ירוקים. לחלקם פריחה מוזרה, ורודה, כמו בשר. אני לא יכול להפסיק ללכת. צליל סוליות הגומי על החול. ציוצים אחרונים של ציפורים קטנות.
אט אט החשיכה יורדת. אני הולך הלאה והלאה. ופתאום, אחרי שהחאן כבר רחוק, אני נתקף חשק עז להשתין. דממה משתררת סביבי כשאני נעצר. איזה שאון הקימו צעדיי!

כעת רק הרוח באוזניי. אני פורף את מכנסיי. ממתין. משתין על שיח, מפחד שיזדקף מתוכו לפתע נחש מדברי ארוך ורטוב וזועם.

**

בארוחת הערב אנו מפורקדים על כריות מסביב לשולחן נמוך. צעיר חלק פנים ופעור עיניים – שתי שיניו הקדמיות מופרדות מעט זו מזו ברווח נוגע ללב – מגיש לנו טס עצום עם מיני סלטים ומנה עצומה של אורז עם בשר. על הטס מונחות גם ארבע כפות וארבע מפיות.
כשאנחנו מבקשים צלחות, הצעיר מגיב בפליאה. ואמנם, המשפחות מסביב גוחנות כולן מעל הטסים המשותפים, אוכלות בידיהן, נוזלי המזון זולגים על הזרועות החשופות. אין להן בושה. לבסוף, המלצר חוזר לבסוף עם ארבע קערות מתכת, מעין צלחות של בעלי חיים. חלקן לחות.
נכון מאוד, אני מרגיש, נכון מאוד. איננו טובים מן הכלבים והצמחים כאן!
לקראת תום הסעודה מצטרף אל שולחננו צעיר נוסף. פניו קטנים, אפו קטן, שפתיו דקות, מצחו חלק. בחיוך ביישני, באף מכווץ, כמתאפק, הוא שואל אם ראינו את הגמלים שחונים בחוץ. יכול להיות שנרצה לרכב עליהם מחר לטיול קצר באזור?

אני מסתכל בו, ופתאום נתקף חשק עז לראות אותו מתעטש. נראה כאילו הוא משתוקק לעשות זאת. גשר אפו החלק. אני מביט בו אולי כפי שהכלבים הביטו בזרם השתן שלי. אך הוא לא עושה זאת. הוא מחכה לתשובה. יש בו מין סירוב פנימי עמוק, לא מודע בוודאי: כאילו אם יתעטש הוא יאבד משהו. הוא טועה. אם יתעטש הוא יזכה. גיא מסרב מיד להצעה. הוא מרחם על החיות המסכנות. הצעיר מסביר שהגמל הוא חיה שבוייתה במשך אלפי שנים. היא רגילה לסחוב משאות במדבר. אנחנו קטנים עליה. אחר כך הוא מוסיף שבמהלך הטיול נגיע ל'גבעת הכתובות': מקום בו נוכל לראות ציורים של התושבים העתיקים של האזור – מלפני 50,000 שנה.
חמישים אלף שנה? אני שואל בפליאה.
הצעיר מהנהן. סנטרו החד. "יש שם ציור שחוזר על עצמו של חיה מוזרה, שככל הנראה צדו אותה. יש שם סמלים מיניים עתיקים… גם הילדים יהנו שם מאוד".
ילדים? אני שואל.
אין לכם ילדים? הוא מופתע.
אנחנו צוחקים.
אנחנו מוכנים לאמץ אותך, אני אומר בנדיבות.
אבל הוא נבהל.  "לא, לא תודה", הוא אומר במהירות, "באמת תודה".

* *

הקור הולם בנו במרפסת. לאור עששית הנפט אנו מעלים על עצמנו עוד ועוד שכבות לבוש, מגבילים את טווח התנועה שלנו, כשלפתע נשמע רשרוש קל מן החדר. אני נכנס פנימה. המלצר הצעיר, פסוק השיניים, מחדר האוכל עומד בדלת. בידיו כמה בולי עץ ועל פניו משוחה הבעה של חוסר הבנה בסיסי. הוא בא להדליק את הקמין. קוראים לו אבנר. בשעה שהוא רוכן אל מול הקמין, ממולל עלי דקל יבשים וקליפות של גזעי הדרים כדי להצית את האש, אני מדובב אותו מעט.
כרגע הוא היחיד שגר בחאן, הוא מספר. עופר, הבעלים של המקום, בעצם לא צריך אותו כאן. אבל הוא לא יכול לעזוב. הוא פשוט התאהב במקום. אז בינתיים הוא מקבל רק "חצי משכורת". גם מקום קבוע לישון אין לו. יש איזו בקתה בקצה המחנה שבעיקרון שייכת למתנדב שהתגורר פה פעם, אבל לא ברור אם יוכל להשתכן בה. אפילו הערב אינו יודע היכן יניח את ראשו. המקום די מלא.
הוא מספר על הקיבוץ שבו גדל. בכל פעם שאני שואל אותו דבר מה, הוא מביט בי והאש בקמין גוועת. כשהוא שב אליה, הוא אינו מופתע, אלא מתחיל מחדש למולל את עלי הדקל, לסדר את העיתון, לשבור את קליפת העץ. לא, איש לא לימד אותו להדליק אש. זה משהו שתופסים לבד. "בסוף הכל נשרף", הוא אומר.
כשהוא מספר על עדר העזים האורגני של מייסדי עזוז, דרור וסיליה (שולה), אני שואל אם חלב פעם עז. בוודאי שהוא חלב! הוא קורא. זה החלב הכי טעים. במיוחד אם שותים אותו בדיוק ברגע שהוא עוזב את העטין.
אתה שותה ישירות מהעטין? אני שואל.
לא, בשביל מה? עדיף להשתמש בכוס.
וכמה משיכות עטין צריך כדי למלא כוס?
אבנר תולה בי את עיניו. "זה תלוי בעז", הוא אומר.
אני מפציר בו לחשב.
"זה בערך 12 משיכות", הוא אומר לבסוף, "אבל אני לא רוצה להתחייב".
הוא לובש סווטירט ומכנסיים ששרוולם קרוע מעל השוק. הוא מניח על בשרו החשוף את ידו, לחממו. האש עדיין לא נתפסה. רק כעת אני מרגיש בשל לשאול אותו: מה קורה בגבעת הכתובות?
אבנר מחייך. הוא ביקר במקום פעמים רבות. לא, לא צריך גמל כדי להגיע אליו. זה במרחק של עשר דקות הליכה מהחאן. יש שם הרבה ציורים מעניינים. בעיקר של חיה מוזרה, שחוזרת הרבה פעמים.
וראית את הסמלים המיניים בני 50 אלף השנים?
שוב חיוך תם עולה על פניו. "אי אפשר לדעת מה צוייר שלשום ומה צוייר לפני שנה", הוא אומר, "אז בטח שאני לא יודע לגבי 50 אלף שנה".
אט אט אני מתחיל להבין שמשהו פה אינו כשורה.

* *

בלילה כל בגדינו כבר ערומים על גופנו. אני מעוטף גם בשמיכת צמר עיזים שרכשתי בהרי ההימלאיה, ובכל זאת קר. אנחנו יוצאים מהמרפסת ומתחילים לצעוד אל תוך המדבר. האדמה והשיחים מוארים באור ירחי בהיר, חלוש. אני מביט בחצי הירח ומנסה לגרש מראשי את המראה של חצי מנת פלאפל. הדימוי הגס הזה רודף אותי מאז ילדותי, אינו מרפה!
אנחנו מתרחקים מהמחנה, פורסים שמיכה דקה על הקרקע ונשכבים עליה. האדמה קפואה, מעבירה גלי צינה דרך הבגדים. כיפת הרקיע מתנשאת מעלינו – גבוהה מאוד במרכז, נמוכה בקצוות. הכוכבים בוהקים בה. אני מתמקד בכוכב הבוהק ביותר, מנסה לספור את קרניו. יש בין שמונה לשתיים-עשרה, וכל אחת מהן מתפצלת גם היא באופן שמזכיר פתית שלג.
ולפתע נשמע צרור יריות.
אבנר הזהיר אותנו עוד קודם שדבר כזה יכול לקרות, אך לדבריו אין מה לדאוג. אנחנו פשוט לא רחוקים מעזה. היריות נמשכות בעלטה. חופשה. ליאור צוחק. "מזל שלא שומעים את האנשים צועקים 'איה! איה!'", הוא אומר.
בדרך חזרה אל החדר, אני משתרך אחרי יוני. הוא מדלג מעל נקיק קטן שחרצו מי השטפונות, ופתאום אני מרגיש את הרעד מקפיצתו עובר מהאדמה אל תוך רגליי. אני מבקש ממנו לקפוץ שוב. האדמה שוב רועדת, כאילו אנו עומדים רק על שכבה דקה ומתחתינו יש חלל עצום וריק.

**

בבוקר אני מתעורר בחדר החשוך. הקמין כבה בלילה וקור דק עומד בחלל. כולם עדיין ישנים. אני נחלץ מן המיטה ויוצא אל המרפסת, ושוב זה קורה מבלי שיש לי שליטה על כך: אני מתחיל לצעוד אל המדבר, לכיוון הכללי של גבעת הכתובות.
רוח קרה ושמש חמה על פני.  באור אפשר לראות שהחאן נמצא בפתחו של ואדי. אני צועד במורדו על החול המהודק. גללי גמלים בכל מקום. השיחים נמוכים, רובם קוצניים, אך ענפיהם נתלשים בקלות, ללא כל מאמץ. יש כאן כעשרה סוגים של צמחים. כולם מוותרים על איבריהם ללא מאבק. איני מזהה אף לא אחד מהם, אך מזדהה עם זה שגבעולו עצי ועליו הם כאצבעות בשרניות ארוכות, צהבהבות. אני לוקח דגימות מכולם כדי שיוני יוכל להגדירם במחנה.
אולי בשל ההתעסקות עם השיחים, עדה של זבובים קטנים מתחילה לעקוב אחרי. אני רץ כנגד הרוח להיפטר מהם. חמש חוגלות מתעופפות במשק כנפיים מן השביל למראי, אך הזבובים עדיין איתי. אולי זה הסווטשירט האדום שלי? אני מוריד אותו, מגלגל לכדור ודוחף מתחת לחולצה הקצרה שמתחתיו, להסתירו. הזבובים עדיין כאן. בטני הגדולה משתלשלת לפני. הזמזום הטורדני!
תל קטן, מכוסה אבנים קשות, נפרס מולי. האם זו גבעת הכתובות? אני מטפס עליה בהילוך איטי, מחפש את הכתובות הקדמוניות. האבנים חלקות. על חלקן אפשר לראות שרבוטים קלושים, רובם בערבית, אך איני מוצא כאן שום דבר בעל משמעות. אני ממשיך לסרוק את הסלעים עד לגבעונת הסמוכה, לשווא.
ופתאום אני שם לב שהחאן נעלם מעיני. נסחפתי. רק המדבר סביבי – ועמדת הצבא הרחוקה, ממנה בקעו אמש היריות. פחד סתום ממלא אותי, ואני מתחיל לחזור באיטיות על עקבותיי. תוך רגעים ספורים ארובותיו של החאן נגלות מולי שוב. אני נעצר ומביט בהן ממרחק, מנסה להרגיש כיצד הפחד נעלם.
הבעיה היא שהוא מתחזק.

* *

בצהריים אחרוני האורחים עוזבים את החאן. נטע והצעיר מהגמלים, זה המשווע להתעטשות, מנקים ומאבקים את המזרונים והשטיחים. אני עומד מול החלון הפתוח אחד החדרים ומתבונן בהם במלאכתם. אני מרגיש שיש ביניהם קשר סמוי. תנועותיהם מתואמות. כשאני שואל אותם על גבעת הכתובות רעד סמוי עובר בם.
לא מצאת את הכתובות? מזדקף הבחור מהשטיח שהחליק.
לא!
עווית מוזרה של צחוק חולפת על פניו. "אי אפשר לפספס את זה", הוא אומר, "לא ראית למעלה? את הציור של החיה? זה שחוזר על עצמו?"
איפה? אני שואל בקול קשה.
נטע שכל העת עמדה בצד, קפואה באמצע תנועה, מתעוררת פתאום לחיים, יוצאת להגן עליו.
ותחפש גם את הדורבן, היא מתערבת בשיחה, מסיטה את הנושא שלה – מצאתי שם מחילה של דורבן לא מזמן. בצד הצפוני-מערבי למטה יש מחילה.
אני סוגר את החלון בשאט נפש ונפנה מהם בחזרה אל המרפסת שלנו.
* *
יוני לא מצליח לזהות אף אחד מהצמחים שהבאתי לו. הוא אוחז פרח מדברי יבש, מסובב אותו בין אצבעותיו, מנסה לטעון שמדובר בשומר. הוא טועה.
זה לא שומר. שומר הרבה יותר גדול בדרך כלל.
אז אני לא יודע, אומר יוני וחוזר אל התשבץ שלו.
מהבוקר שלושתם מנסים לפתור תשבץ היגיון. עכשיו הם מנסים למצוא את הפתרון להגדרה "דר' לילי פרידמן'", מפריחים שטויות לאוויר.
אני נשכב בייאוש בערסל, בוהה אל המדבר, מקלף לעצמי קלמטינה אחר קלמנטינה ובולע את הפלחים הקטנים. מול עיני עולה שוב ושוב תמונת שפתיו של רוכל הגמלים מתהדקות בעודו מכה את המזרונים להעלות מהם אבק.
דממה עומדת בחאן.
* *
אחר הצהריים אני שוכב על דרגש עץ, מביט בנטע עוברת בצעדים מדודים עם מגרפה, מסרקת את אבני החצץ הזעירות בחצר המרכזית של החאן. היא אוחזת במוט בעדינות וצועדת לאט. נדמה שכל חייה עברו עליה כך.
כשהיא עוברת לצדי אני עוצר אותה בקריאה. היא ניגשת אלי. אני שואל שוב על הדורבן.
מה, ראית אותו? היא שואלת.
לא, אני אומר, ראשי שעון על כרית מאובקת, לא יצאנו מפה היום.
נשענת על המגרפה, נטע מספרת לי שדורבנים חיים בזוגיות מונוגמית. "אם אתה רואה דורבן הולך לבד אתה יכול להיות בטוח שהוא אלמן", היא אומרת, "אחרי שבן הזוג שלהם מת, הם לא מוצאים לעצמם בני זוג חדשים".
והדורבן בגבעת הכתובות, הוא אלמן?
נטע מושכת בכתפיה, חוזרת לגרור מאחוריה את המגרפה. "אין לי מושג", היא אומרת ומתרחקת ממני, "באמת שאין לי מושג".
אבל בקולה אני שומע משהו אחר.
* *
נטע לא מספיקה להתרחק ממני מספר צעדים, ופתאום טרנזיט מהודר עוצר במגרש החנייה. מתוך ענן האבק שהקים יוצאים ארבעה גברים ושתי נשים. הם דוהרים לכיווננו, מטשטשים את השבילים הקטנים שסימנה נטע. לפני שיבחינו בי, אני חומק מהמקום, נמלט אל המרפסת שלנו.
אבל הם באים בעקבותיי, יוצאים מהמרפסת של החדר השכן: צלם שתקן, צלמת גבוהה ואשה בעלת שיער צבוע במעיל שחור ועם עור פנים מבריק משומן. השאר ממתינים כנראה בחוץ. זו "שעת הקסם", רגע לפני שהשמש שוקעת: האור עכשיו כתום ורך, מייצר תמונות מופלאות. הצלמת פועלת במהירות, פוקדת על האשה לעמוד בתנוחות שונות. היא משתמשת ברוסית מהירה, תמציתית, אבל גם – ובעיקר – בשריקות ומצמוצי שפתיים. והאשה עושה כל מה שהצלמת מצווה עליה: נשענת על קיר הבוץ במחווה סמי-אירוטית, מדמה קריאת עיתון נינוחה על כורסת הקש, מביטה בצמצום עיניים אל האופק.
אך בין תמונה לתמונה מתחילה להתגנב ללבי התחושה שיותר משהצלמת מעוניינת לצלם את האשה צבועת השיער, היא מנסה לצלם אותנו. ואז אני תופס אותה, בין שוט לשוט, מכוונת את המצלמה אלינו. אני מכווץ את גבותיי – ולפתע היד שלי נשלחת כמו מאליה, לופתת את המצלמה שלי, ובלי שאני מבין מה קורה, אני כבר עומד ומצלם את הצלמת, הצלם והדוגמנית שלהם.
תוך רגעים ספורים, מתפתח קרב. אנחנו קרבים זה לזה. הם משימים עצמם כלא מבינים אנגלית. הדוגמנית עדיין נשענת על הקיר כשהצלם מתקתק אינספור צילומים שלי, לצלילי שריקותיה של הצלמת.
ואז, באבחה אחת, בתיאום מושלם, הם מסתלקים משם.
אני ממתין כמה רגעים, ואז דולק אחריהם. כשאני יוצא מהחדר, אני רואה שגם נטע נעלמה. הרחבה מסודרת ומגורפת. אנחנו לבד פה. לגמרי לבד.
* *
רגע לפני שהשמש תשקע אני מצליח לגרור את גיא, ליאור ויוני אל גבעת הכתובות. אולי בחברתם אצליח למצוא משהו בעל ערך. הנוף פה משוגע, לא ברור. נדמה ששכחתי כבר כל מה שלמדתי בשיעורי הגיאולוגיה באוניברסיטה. אפילו את סוג האבנים אני לא מצליח להגדיר: מה זה – בזלת או צור? קירטון או כורכר? מה זה צור בכלל?
אני צועד לאט לעבר השמש, מסביר ליוני שלפני כמה מאות אלפי שנים היה פה שיטפון בוצי גדול, שגרר הנה אבנים ממרכז אסיה. כשאנחנו מטפסים על גבעת הכתובות ורואים אבנים שלבן קשה וכהה יותר לעומת ההיקף הלבן והרך, אני מסביר זאת בהתפרצויות געשיות. ארובות קטנות של לבה נפערו אל תוך הבוץ, והתבוללו בו. מה שמסביר אולי את העובדה שחלק מהסלעים הם ספוגיים, מלאי חללים.
עוד יומיים, בארוחת ערב בתל אביב, עפרי ישמע את התיאוריה ויעווה את פניו. "יואש, תסלח לי", הוא יקרא, "אבל אתה מדבר שטויות!"
אני יודע. אני יודע.
במעלה הגבעה התרמית כבר ברורה: אין פה כתובות פרה-היסטוריות או כתובות ביזנטיות. אף ציור לא היה שורד פה כל כך הרבה שנים. ספק אם הגבעה הזאת בכלל היתה קיימת לפני אלף או אפילו 300 שנה. כך או כך, אני לוקח אבן גיר וחורט על הסלע איור של גבר עם שלושה פרחים שיוצאים מאיבר מינו. הוא יימחק, אני מעריך, תוך שבועות ספורים.
אחר כך אנחנו מוצאים את מאורת הדורבן. בפתחה מוטלים על החול שני קוצים שנפלו ממנו וכמה גללים יבשים, עתירי סיבים. מדוע שני קוצים? מדוע צואה? האם יש כאן שני דורבנים או דורבן אחד? אני מרגיש גדוש, עולה על גדותי, לא מבין כלום!
אנחנו חוזרים אל פסגת הגבעה, יושבים על הסלעים הקשים, בין הכתובות המזויפות, ומתבוננים בשמש שוקעת. ליאור מקלף לנו פומלה ואנחנו אוכלים אותה כמו קופים, עם השיניים.
* *
בלילה אנחנו יושבים עם אבנר ועם טל, המבשלת של המקום, שהגיעה במיוחד מעזוז כדי להתכין לנו את ארוחת הערב, לצד מדורה גדולה. אבנר קולה חצילים בתוך האש.
"אני אוהב את הסוף של החציל", הוא אומר כשהוא מגיש את הגבעול האחוז עדיין בבשר הירק אל פיו, "זה כמו לאכול תמנון".
אכלת פעם תמנון?
"לא", הוא אומר.
המדורה יוקדת. אנחנו נשכבים לצדה. טל מספרת שכשהיא נוסעת בכביש לעזוז מדי פעם אורות המכונית נופלים על דורבן. "זה מדהים", היא אומרת, "פתאום, בבת אחת, כל התחת שלו נפתח, כמו טווס, עם הקוצים והכל. כל התחת שלו נפתח!"
אחר כך היא מספרת שהמקום עשוי לא רק מבוץ, אלא מבוץ מעורב במלט. "בגלל שזאת היתה פעם היאחזות, המבנים פה בנויים על משטחי בטון", היא אומרת. "ואם הם היו עשויים רק מבוץ הם היו מחליקים ומתפרקים, אז עירבבו את הבוץ במלט".
לא ציורים פרה-היסטוריים ולא ביזנטיים, אם כך, אלא בסיס צבאי שנבנה מחדש בבוץ. אבנר שולף גיטרה ומתחיל לנגן בזהירות. אצבעותיו מרובעות הציפורניים. הברק של עורו המוחזר מן המדורה. אנחנו שוכבים דוממים ליד האש הגדולה. איש אינו רוצה לומר דבר. החום מרפה את הגוף. אני שרוע. טל נרדמת ראשונה, מתחילה לנחור נחירות קלות. אחר מצטרפים אליה כולם.
זו שינה בציבור, אני מנסה להרגיע את עצמי, זו בסך הכל שינה בציבור.

————————

שיעמום

אין דבר שמשעמם יותר את האדם הממוצע מאשר הקוסמוס. לכן החיבור העמוק בין שיעמום למזג האוויר. ולכן, כמובן, מזג האוויר הפך לנושא שיחות סרק.

רק מי שגדל בעיר הגדולה יכול להעריך את מזג האויר החורפי שלה, מזג אוויר ערמומי שגורם לנו להגות בילדותנו המוקדמת. גשם גורם להכל להראות נסתר יותר, הוא הופך ימים לא רק לאפרוריים אלא גם לאחידים. מבוקרו עד ערב יום גשום, אדם יכול לעסוק בדבר אחד בלבד – לשחק שח, לקרוא, להתווכח, בעוד שיום שמש מציל את השעות ומבלבל את החולם. לכן האחרון חייב לטפל בימי הקיץ תוך תחבולה – הוא חייב לקום מוקדם למדי, כמו הבטלנים הגדולים, הרוחצים הקבועים והנוודים: החולם חייב לקום לפני שהשמש מתעוררת.

העבודה המשעממת במפעל כבסיס הכלכלי של השיעמום האידאולוגי של המעמדות העליונים.

אצל בודלייר הפתרון לשיעמום הוא ההמון. "כל אדם שיכול להיות משועמם בתוך ההמון הוא טיפש! הוא טיפש ואני בז לו!"

בכדי לתפוס את חשיבות החידוש, צריך ללכת אחורה לחידוש כפי שהוא מופיע בחיי היומיום. למה כולם רוצים לחלוק את החידוש האחרון עם אנשים אחרים? כדי לגבור על המתים, עבורם כבר לא מופיע שום דבר חדש באמת.

המשוטט

שכרון משתלט על האדם שהולך ארוכות וללא מטרה ברחובות. בכל צעד ושעל, ההליכה צוברת מומנטום: פיתוי החנויות, המסעדות והנשים המחייכות הולך ומתעמעם, ולעומתם גדל כח המשיכה הממגנט של קרן הרחוב הבאה, של עלווה רחוקה, של שם רחוב. ואז מגיע הרעב. האיש שלנו לא רוצה שום קשר למגוון האפשרויות שמציע  הרחוב כדי להשביע את רעבונו. כמו חיה סגפנית, הוא דוהר דרך רובעים לא מוכרים, עד שמותש לגמרי, הוא מדדה אל חדרו, שמקבל אותו בקרירות ולובש הבעה משונה.

פאריז ייצרה את המשוטט. מוזר שזו לא היתה רומא. הסיבה? האם החלימה עצמה תופסת את דרך המלך ברומא? האם העיר הזו לא מלאה מדי במקדשים, בכיכרות סגורות, במונומנטים לאומיים כדי שתוכל להכנס כולך בעזרת  אבן של מדרכה, שלט של חנות, כל צעד או שער לחלום של עובר האורח? גם אופיים הלאומי של האיטלקים קשור לעניין. אלו לא הזרים כי אם הפריזאים עצמם שהפכו את פאריז לארץ המובטחת של המשוטט – "נוף שנבנה עבור חיים בלבד", כפי שהופמאנשטאל אמר פעם. נוף – זה מה שפאריס הופכת להיות עבור המשוטט. או ליתר דיוק – העיר מתחלקת בשבילו לקצוות דיאלקטיים. היא נפתחת לפניו כנוף, אפילו כשהיא נסגרת סביבו כחדר.

אנחנו יודעים שתוך כדי השיטוט, זמנים שעברו ומקומות רחוקים חודרים לנוף ולרגע הנוכחי. כשהשלב המשכר והמקורי הזה מופיע, הדם מתחיל להלום בוורידים של המשוטט המאושר, לבו מתקתק כשעון, והעניינים מתנהלים כפי שהיינו מדמיינים זאת באחת מאותן תמונות מכניות שבמאה התשע עשרה זכו לפופלאריות רבה, המתארות בקדמת התמונה רועה צאן מנגן בחליל, בצד שני ילדים נסחפים במוסיקה, ברקע זוג ציידים במרדף אחרי אריה ובסוף רכבת קטנה חוצה גשר.

הדרך הטובה ביותר, בזמן נמנום, לתפוס את אחר הצהריים ברשתו של הערב היא לעשות תכניות. המשוטט מתכנן.

דיקנס מתלונן במכתביו כי בזמן נסיעה, הוא לא יכול לכתוב בלי רעשי העיר.

מוסה פעם כינה את הרחובות ששוכנים מאחורי תאטרון ה"וראייטי", רחובות אליהם משוטטים כמעט ולא מגיעים – "האינדים המזרחיים".

העיר היא התגשמות החלום העתיק של האנושות, המבוך. זו המציאות לה המשוטט, בלי לדעת זאת, מקדיש את עצמו.

הנופים הבלתי נשכחים, שכולנו נזכרים בהם כשאנו עוצמים עיניים הם לא הנופים שראינו בעזרת ספר הדרכה, אלא המראות שלא הבטנו בהם ולא חיפשנו, המראות שראינו כשהלכנו בזמן שחשבנו על דברים אחרים, על חטא, או פרשיית אהבה, או איזה עצב מן הילדות. אנחנו יכולים לראות את הרקע עכשיו בגלל שלא ראינו אותו אז. דיקנס לא הטביע את המקומות האלו במוחו – הוא הטביע את מוחו במקומות האלו (ציטוט של צ'סטרטון)

בדמותו של המשוטט מופיעה דמותו של הבלש. המשוטט דורש לגיטימציה חברתית למצבו. התאים לו מאוד לראות את עצלותו מוצגת כחזית מתעתעת, שמאחוריה, במציאות, מתחבאת תשומת לב ממוסמרת של משקיף שלא יתן לפושע הבלתי חושד לחמוק ממבטו.

אמפתיה עם הסחורה היא אמפתיה, בסופו של דבר, עם ערך החליפין עצמו. המשוטט הוא הוירטואוז של האמפתיה הזו. הוא לוקח את מושג השוק עצמו לטיול. בדיוק כמו שהגבול של המשוטט הוא הכל-בו, הגילום האחרון של המשוטט הוא מוכר הסנדוויצ'ים הנייד.

בסיסי לשיטוט הוא הרעיון שפירות הבטלה יקרים יותר פירות העמל. המשוטט, כידוע לכולם, עורך "מחקרים".

בטלה

הצעה יפה: להשתמש בחלק מהכנסות הלוטו של המדינה כהכנסה למהמרים שעברו גיל מסויים.

ישנם שני מוסדות חברתיים בהם הבטלה מהווה חלק אינטגרלי – עיתונות וחיי הלילה. שניהם דורשים צורה ספציפית של כוננות לעבודה. והצורה הספציפית הזו היא בטלה.

הבטלה מבקשת להמנע מכל קשר לענף העבודה של הבטלן, ובאופן כללי יותר לתהליך העבודה כולו. זה מה שמבדיל אותה מהפנאי.

המשוטט האמיתי, זה שמקבל שכר, הוא מוכר הסנדוויצ'ים הנייד (אגב, לדעתי היום זה כבר מחלק הפליירים. אין יותר מוכרים סנדוויצ'ים ניידים ברחובות, רק במרכזי משרדים)

אלוהים יצר את העולם, ורק אז נח. זה המודל של הבורגנות עבור הבטלה.

הסטודנט אף פעם לא למד מספיק, למהמר אף פעם אין מספיק כסף והמשוטט אף פעם לא ראה מספיק. יש לו תמיד עוד משהו לראות. לבטלות יש משך בלתי מוגבל שמבדיל אותה מהתענוגות החושיות הפשוטות.

היום אחה"צ קיבלתי מייל מסיציליה, ובו הרשימה הקצרה הזו בגנות אתרי ארכיאולוגיה תירותיים. אני מסכים עם הגינוי, בתור תייר שנסע לקהיר ולא ביקר בפרמידות, אף על פי שאין לי דבר כנגד עתיקות כשהן באוספים קטנים ופיראטיים בבתים פרטיים. הייתי באוסף כזה בנאפולי וברומא והתרשמתי לחיוב. השאלה גם מה דעתו של צ'יקי על אתרי ארכיאולוגיה פעילים שצצים במרכזי הערים מדי פעם, בהם מתנדבים שונים מגיעים כדי לחפור רחוב שלם באמצע שוק הפשפשים. אני מניח ששם מעניין יותר, בעיקר בשל הקרבה למסעדות, לחנויות, ולתחבורה הציבורית.

——————————————————————-

עיר המתהדרת בעתיקותיה כנראה שאין בה דבר מעניין מלבדן. עתיקות וחורבות נועדו בראש וראשונה לתת הצדקה להתנהגות לא אדיבה, ולמלכודות התיירים סביבן. כשמתחיל החלק הקדום, כאילו פוקעים מאליהם חוקי הנימוס והיחס האנושי ששאר העיר התאפיינה בהם. ישנה העיר וישנן העתיקות, בהן התייר הופך מאדם לארנק מהלך שרצוי לשדוד ולחמוס אותו. לא פלא שתומכיו היחידים של מובארק היו נהגי הגמלים, מדריכי הפירמידות, שונאי עמם ואנשים שלקו בעיוורון בשל הערצה לאבנים.

אם יש דבר טוב בעתיקות הרי אלה הגדרות המפרידות את העתיקות מהתייר שאפשר להתקע לידן וללהג עם תיירים משועממים. החלק הניכר שחורבות תופסות במדריכי התיירים, שאמורים להיות בעלי מסר של אוניברסליות וידידות בין עמים, הוא לכל הדעות חרפה. מצד אחד, המדריכים מנסים להרשים בעדכון שלהם, במהדורות חדשות ובוהקות, אבל תמיד אם ישנן עתיקות או חורבות בכמות ידועה, הן יהיו במרכז הספר, ממלאים דפים יקרים שבהם יכלו לספר על יושבי הארץ והמקומות המעניינים שהם מגיעים אליהם. עיר ללא חורבות לעתים לא תוזכר גם אם תושביה נהדרים והיצירה הנוכחית שבה יוצאת דופן. בכריכת המדריך יופיע אלנכון איזה פסיפס של ציפור בפרופורציות לא נכונות, או פסל פגום שידיו נשרו ברעידת אדמה. אומרים שארכיאולגיה נותנת לתייר הזדמנות ללמוד על ההיסטוריה. אבל אין קשר אמיתי בין עתיקות להיסטוריה, ובוודאי שרוב הפעילויות ההיסטוריות לא באות לידי ביטוי בהזזת אבנים מהמחצבות והצבתם בארמונות שיחרבו אחר כך. זה כמו לקשר בין ספרות טובה ובין עטיפות של ספרים ישנים שמשום מה השתמרו ואפשר להביט בהן בספריות. עתיקות הן גחמה אקראית ותו לא. במקום לשלוח אותי לעתיקות, הראו לי את הבתים שעובדים, את האנשים החיים. חישבו שמהעידן של ימינו היו משתמרות רק תוספות הציפורניים שנשים מדביקות או רק תאי הטלפונים הציבוריים, איזה מושג זה היה נותן לאנשים של שנת 3011? מבחינה היסטורית העתיקות הן פעמים רבות כזב גמור. למשל, כשנאמר על משהו כיום שהוא בנוסח פסל יווני יתכוונו לכך שהוא לבן, בעוד הפסלים היו במקורם צבועים, אך הפיגמנטים שלהם דהו. עמודים בארמונות חשובים הפכו בוודאי לעיטורי סלון בבתים רבים ששיפרו כך את איכות חייהם. העתיקות שנותרו שרדו רק כי מסיבות שונות התושבים בסביבתם בחרו לא להפוך את העמוד לשיש במטבח, שמא בשל משקל או מרחק ממקום ישוב למשל, וכיום בשל תקנות השימור של המדינות ה"נאורות" כביכול. שימור עתיקות כיום במקום שימוש בשטח לדיור ציבורי או שטחי מסחר היא עדות לכח הגלובלי של התיירים ולכניעה של המועצות המקומיות, הממשלות, וכן של ארגוני האו"ם, לעריצות עורכי הלונלי פלאנט ומתחריו הרופסים…

רועי צ'יקי ארד, סיציליה, סתיו 2011

אני חושב שבמחאה הזו התגלה שעבור הרבה אנשים מסביב עקרון ההתבדלות גובל כמעט בנוירוזה. זה הזכיר לי את אותו פרק ברומן החניכה הגנדרני "פלהאם", בו מתואר הדנדי הגדול, האלגנטי באדם, "בו" ברומל, כאדם פתטי. אדם מובס, גולה, שממשיך באופן כפייתי להגיד בכוונה ההפך מכל דעה מקובלת, מופרכת ומקושקשת ככל שתהיה הדעה שתכפה עליו. אני לא בטוח שזו היתה כוונת הסופר, יכול להיות שזה פשוט מאות השנים שעברו מאז. השורה התחתונה היא שהאיש הגדול הזה הפך בערוב ימיו למוקיון.

כמובן שגם אני לא מרגיש כל כך נח מאווירת התרמילאים כשאני מטייל בשדרה לפנות ערב. אבל שלא כמו ברומל, שלא מסוגל היה להרפות מיצר ההתבדלות שלו אפילו לא לרגע אחד, אני מאמץ הפעם את פסיקתו של הדנדי הצרפתי הגדול של אמצע המאה, הרוזן ד'אורסי, שיצא אל רחובות פאריס כדי לחגוג עם ההמון את מהפכת 48. כשדבר גדול ומשמעותי כל כך קורה, אפשר להניח לרגע לחישובי ההתבדלות, ולהלך ברוטשילד כמו מלך שמחופש לאזרח פשוט, אינקוגניטו.

ובכלל, בניגוד לתחושת הבטן של רבים וטובים מסביב, אין שום ניגוד בין גנדרנות והתבדלות לפוליטיקה. פוליטיקה היא לא דבר לא אלגנטי, ובמובנים רבים – ההפך! כנראה שזו העת לעיין סוף סוף בספר שקניתי לפני שנתיים כמעט ועדיין לא ניגשתי אליו. אני מדבר כמובן על הספר "בנג'מין ד'יזראלי – הדנדי שהפך לראש ממשלה".

נ.ב.

אני נזכר גם בצקצוקים הפוכים שנשמעו בתחילת דרכו של דב חנין. שההייפ סביבו היפסטרי מדי וכל מיני קשקושים מהסדר הזה. אני מניח שאפשר היה למצוא עילות לצקצוק גם על הנערים הנלהבים והמרגיזים שחוללו את מרד הסטודנטים ב68 (ולא שאפשר להשוות במשהו את מחאת האוהלים למהפכת הסטודנטים ההרואית, כן, אל תהיו מצחיקים. אבל בכל זאת, העקרון ידוע וברור. דברים מהסוג הזה לא מגיעים בהזמנה אישית, כמו חליפה).

טוב, מספיק עם זה. הנה כמה לינקים לדברים יפים שקראתי לאחרונה.

כתבה במגזין של "פלייבוי" מאת כתבת שהצטרפת לטיול מאורגן לעיראק. מסתבר שהיעד תפס יחסית חזק בשוק הפנסיונרים האנגליים. אני אעקוב אחרי ההתפתחויות, ולפי הכתבה הזו אאלץ לקרוא "פלייבוי" בשביל הכתבות.

מסע ללבנון בבלוג הטיולים של ה"ניו יורק טיימס". אני די סאקר של מסעות למדינות השכנות, למרות שזו לא כתבה מסעירה במיוחד. מה שכן, גיליתי שללבנונים מאכל עממי בשם "מנוש".

כתבה במגזין של ה"אקונומיסט" על סצינת האמנות העכשווית הזעירה במזרח ירושלים. די מעניין, ויש שם שמות של כמה ברים ומסעדות. ועוד כתבה יפה ומעניינת באותו המגזין על בתי הקולנוע הקולוניאליים והמתפוררים של מומבאי. חייב לנסוע לשם בהקדם.

גילוי דעת ב"אקונומיסט" בנושא – גדולתו של טורניר "וימבלדון", הטורניר החביב עלי בשנה (עוד שבוע מתחיל ה"יו.אס אופן" דרך אגב). העניין הוא בדרך המלך שמצאו פרנסי הטורניר בשימור המורשת והמסורת עם שילוב של טכנולוגיה ומסחור.

רשימה קצרה מסיציליה ב"פיננשל טיימס", על מוזיאון של גופות משומרות (כולל תלבושות!). מסתבר שיש להם קטע עם פיחלוץ גופות באי הזה. ברומא ראיתי דבר דומה – מין תצוגה במנזר באמצע העיר של אלפי גולגלות נזירים שעיטרו את הקירות בדקורציות שונות ומשונות. זה היה מרהיב ומזעזע. ביציאה כתוב משהו כמו "גם אנחנו פעם טיילנו ברומא, כמוך". ואם כבר סיציליה, קיבלתי מידיד הבלוג, עודד גרציאני, אלבום תמונות ממסע טוב טעם עם אביו לסיציליה. ממליץ להציץ! אשמח לקבל עוד אלבומים כאלה ממי שרוצה לשתף אחרים במסעותיו. כן ירבו!

—————————————————————————————-

ייעודו של האדם המתורבת, כמו גם של הפרא, הוא לנוח

מנוחה מוחלטת מייצרת דכדוך

חיים אלגנטיים הם, במובן הכללי ביותר, אמנות הפיכת המנוחה לשוקקת

אדם המורגל בעבודה לא יוכל להבין את החיים האלגנטיים

לא מספיק להפוך או להוולד עשיר בכדי לנהל חיים אלגנטיים: זה משהו שצריך להרגיש

אדם נהיה עשיר, אך הוא נולד אלגנטי

הקמצן הוא השלילה (של החיים האלגנטיים)

כל אדם שלא מבקר את פאריס מפעם לפעם, אף פעם לא יוכל להיות אלגנטי לגמרי

לטוב יש סגנון אחד, לרשע אלף

העקרון הבסיסי של אלגנטיות הוא אחדות

אחדות הינה בלתי אפשרית בלי – נקיון, הרמוניה ופשטות יחסית

אדם מכיר את מחשבותיה של המארחת ברגע שחצה את דלת הכניסה לביתה

האפקט הבסיסי ביותר של אלגנטיות הוא הסתרת האמצעים

מותרות ורהב תמיד יהיו יקרים פחות מאלגנטיות

אדם בעל טעם חייב לדעת תמיד איך לצמצם את צרכיו למינימום

שפע של קישוטים ועיטורים פועל נגד האפקט הרצוי

ריבוי של צבעים תמיד יהיה בטעם רע

אלגנטיות שנלמדה לאלגנטיות אמיתית, היא הפאה הנוכרית לשיער

ולכן – דנדיזם הוא כפירה בחיים האלגנטיים

לבוש הוא הדרך של החברה להביע את עצמה

הכפרי מכסה את עצמו, העשיר והטיפש מקשטים את עצמם, והאדם האלגנטי מתלבש.

הבגדים עצמם לא משנים כמו הדרך בה לובשים אותם (משפט נפלא של בלזק עבור קורבנות אופנה)

כל מה שמכוון לאפקט הוא בטעם רע, כמו גם כל מה שהוא סוער ונרגש

אם מביטים בך מקרוב, בתשומת לב, אז: אתה לא לבוש טוב מספיק, או לבוש טוב מדי

.קרע הוא חוסר מזל, כתם הוא רוע לב והפקרות

התרגום, כאמור, נתלה בתרגום האנגלי, ואם אחד הקוראים מחזיק בזכויות על הספר או עומל בדיוק על תרגום רשמי והוא מזועזע מהעוולה שמתבצעת פה, הוא מוזמן ליצור קשר, ומובטח לו שמעשה הנבלה יתוקן.

————————————-

המזרח, מאת דניאל קלמן

איך היא יכלה לדעת שחם כאן? היא דמיינה ערבות מושלגים, רוחות קרות, נוודים עומדים ליד אוהליהם, יאקים, ומדורות לילה תחת שמיים רחבים ומלאי כוכבים. במציאות המקום מריח כמו אתר בניה ענק, המכוניות צופרות בכוח, והשמש קופחת. יתוש התעופף סביב ראשה. אין כספומט בשום מקום. אתמול בבנק לעג לה הפקיד: אנחנו לא מחזיקים כסף כזה, תצטרכי להחליף כשתגיעי לשם.
והנה היא, אפופה אדי דלק, אחרי טיסה בלתי-נגמרת לאורך הלילה. אדם שמן נורא במושב לידה נחר כל הדרך. בכל פעם שהיד שלו החליקה ונגעה לה בירך היא שאלה את עצמה למה הסכימה בכלל למלא את המקום ולנסוע לטיול הזה; אבל היא היתה סקרנית לגבי הפינה המרוחקת הזו של העולם, ולכן היא מיהרה להסכים.

כרטיס טיסה הגיע בדואר. המכתב הנלווה, באנגלית שבורה, נשא חותם זהב של ציפור מעופפת או שקיעה או אולי איש חובש כובע. אז היה עליה ללכת לשגרירות – שלושה חדרים שכורים בבניין בפאתי העיר – ושם אדם במדים החתים בדרכונה ויזה, בשתיקה.

שיערה כבר נספג זיעה. היא הביטה בבואתה על זכוכית מלוכלכת בטרמינל: אישה קטנה ופטומה בשנות הארבעים לחייה, נראית מותשת לגמרי. העייפות השכיחה את סקרנותה הטבעית. הדבר האהוב עליה הוא להיות בבית, לשבת בחדר העבודה הממוזג כשהגינה נשקפת מהחלון וכוס תה על השולחן. כך הגיעו רעיונותיה, כך יכלה להתרכז, וכך הצליחה להעלות בדעתה את הסודות המפותלים שהיה על  הבלש המלנכולי שלה, הנציב רנגלר, לפתור. ספרי הבלש שלה נמכרו היטב והיא קיבלה מכתבי מעריצים בדואר. היא אהבה את בעלה ובעלה אותה אהב. החיים שלה היו מסודרים. האם באמת היתה חייבת להטריח את עצמה עם נסיעות כאלה?

יד נגעה בכתפה והיא הסתובבה בקפיצה קטנה, מבוהלת. אדם עמד לידה בחליפה מוכתמת. הוא החזיק חתיכת קרטון ועליו שמה רשום בשלומיאליות.
"כן, זו אני!"
הוא סימן לה ללכת אחריו. היא רצתה לתת לו את המזוודה שלה, אבל הוא כבר התחיל ללכת והיא רצה אחריו. הם חצו את הרחוב, אנשים צרחו, מכוניות צפרו, ועד שהגיעה לעבר השני חצאיתה התלכלכה בבוץ. המכונית תפסה שני מקומות במגרש החניה, מכסה המנוע היה מעוות מעט מתאונה, והיא היתה מלאה קופסאות. הבגז' היה עמוס בהן, וגם המושב האחורי, והיתה גם אחת תחת מושב הנוסע כך שהיא נאלצה להרים את הרגליים ולשאת את תיק היד על ברכיה. היא תהתה מה האיש הזה מוביל בקופסאות. כשהיא ניסתה לחגור את עצמה הוא הניד ראשו וקילל; בבירור ראה בזה עלבון ליכולותיו. היא ויתרה.
הוא דיבר אל עצמו בשקט לאורך כל הדרך. פעם אחת הוא בלם בקול, גלל את החלון מטה, וירק לרחוב.

"You buisness"
הוא אמר באנגלית,
"kill why?"
היא חייכה כדי להראות שהיא לא מבינה.
"Everything"
הוא אמר,
"Foam. Why?"
היא משכה בכתפיה.
"Hobble"
הוא ענה.
"Hobble grease. Why?"
היא חייכה בחוסר נוחות.
"Why?"
האיש חבט בחלון.
"Grease, the hobble why!"

היא הרימה את הידיים והנידה בראשה לשלילה, אבל זה רק הכעיס אותו. הוא הצביע לכוון אחד, ואז לאחר, חבט בלוח המכוונים, צעק, ונראה שאיבד כל מודעות לתנועה בכביש. לבסוף הוא בלם מול מבנה. שומר נשען על דלת זכוכית, מעליו התנופף דגל ברוח. המלון. הם יצאו.
מנופים הזדקרו על רקע שמיים חלביים. הארץ היתה מלאה פחיות, מוטות מתכת מעוקלים ושברי זכוכית. השומר פתח בפניה את הדלת והיא נכנסה.
אולם הכניסה היה מצופה שיש, ובמרכזו מזרקה מטפטפת מים. האישה בדלפק הקבלה לא דיברה אנגלית. הנהג התנצח איתה כמה דקות והיא הגישה מפתח בשתיקה.
לפחות החדר עשה רושם סביר. המיטה היתה רכה ונקיה, הברזים בחדר האמבטיה עבדו. מהחלון אפשר היה לראות מבנים גבוהים וארובות מפעלים. כשהיא התחילה לפרוק את מזדוותה, הטלפון צלצל.
"למטה", אמרה אישה באנגלית מהוססת. "עכשיו".
היא רצתה לשאול שאלה אבל האישה כבר ניתקה. היא החליפה בזריזות את שמלתה ספוגת הזיעה באחרת, לקחה את מחברתה, וירדה למטה במעלית החורקת.
דבוקה של גברים ונשים כבר ישבה שם, על כסאות מתקפלים, במעין מעגל. במרכז היתה אישה במדים.
"אני האחרונה?"
האישה שאלה לשמה.
"מריה רובינשטיין. אני מריה רובינשטיין"
האישה בהתה בדף נייר, ואז הנידה בראשה לשלילה.
"אני כאן במקום לאו ריכטר. הם שלחו לי את הכרטיס שלו. אני מחליפה אותו"
לאו ריכטר, אמרה האישה. הוא ברשימה!
"הוא לא בא. אני כאן במקומו"
האישה החוותה בזלזול שרמז שאין לדעת מה עובר בראשם של זרים. היא הצביעה על כסא ריק. מריה התיישבה והאישה נשאה נאום קצר. משלחת נבחרת זו של כותבי התיירות הטובים בעולם הוזמנה על ידי הממשלה כדי לדווח לכל האומות על יופי ארצנו. לא יחסר לכם דבר, כל משאלותיכם יתגשמו. אפילו תפגשו את סגן הנשיא, לחגיגות לא יהיה סוף. ועכשיו, נשף קבלת הפנים!
היא הובילה אותם לחדר סמוך, ובו שולחן ארוך עם קערות של תפוחי אדמה קרים. ביניהם הוגש על צלחות צלי חזיר במיונז.
כפי שמריה נוכחה לדעת במהרה, אף אחד כאן לא היה כתב תיירות. היו שני עורכי תרבות ושלושה מתמחים שנשלחו משום שאף אחד מהצוות לא רצה לבוא. היה כאן עורך המדע מ"לה רפובליקה" ואדם ידידותי שכתב על ציפורי בר ב"אובזרבר". אישה מבוגרת שעבדה ברדיו הגרמני לפני הפרישה, והקולגה שלה שבאה רק משום שבדיוק עושים לה שיפוצים בדירה. עם תום הארוחה מריה פרשה למיטתה.
היא ישנה לא טוב. רעשים מרוחקים של מכונות העירו אותה פעם ושוב. כשהיא התעוררה עם כאב ראש, היא הבינה ששכחה להביא את המטען של הטלפון. מיואשת, היא שלחה לבעלה הודעה. אני מתגעגעת אליך.
לא היתה תשובה. היא הרגישה רחוקה מהכל.
בלובי היא ביררה לגבי מטען. פקידת הקבלה בהתה בה בשתיקה, לא מצליחה לתפוס את הכוונה. בזה אחר זה הופיעו עמיתיה לטיול. רובם היו חוורים וישנו רע. "המיונז הזה", אמר האיש מהאובזרבר, "קטלני!".
אוטובוס הסיע אותם שעתיים לאורך רחובות מלאי מהמורות. כשמריה התעוררה מנמנומה הרפה הם היו מול מפעל. העובדים התכנסו בחזית והחלו לשיר. המדריכה הסבה את תשומת הלב לסרט הנע. אי אפשר היה לדעת מה מייצרים כאן. אישה הגישה צלי חזיר, עדיין עטוף בקרומו. כולם לקחו פיסה בהיסוס. המקהלה שוב שרה, והם נסעו בחזרה. כשהגיעו למלון כבר נפל לילה.

כל הימים אחר כך היו זהים. לקחו אותם לבריכת שחיה באולם בטון מוחשך. המים נראו קרים והריחו מכימיקלים. האיש מלה-רפובליקה שאל אם אפשר לשחות כמה בריכות, והמדריכה אמרה שזה בלתי אפשרי. לקחו אותם לתחנת ביוב, לקחו אותם לתחנת שאיבה בביצות, ולמאפיה תעשייתית, ולקחו אותם למקום בו היה מחנה אוהלים של נוודים עד לפני שמונים שנה. פעם הנוודים הרסו הכל, הסבירה המדריכה, עם אלות ושוטים וחרבות, הם אנסו נשים ושרפו שדות עד שהוחלט להפטר מהם והם נטבחו כולם ללא יוצא מן הכלל. לקחו אותם לבניין הפרלמנט ושם כמה מאות פקידים, כולם מאותה מפלגה, שרו את ההמנון הלאומי עבורם, ידם על ליבם ועיניהם מורמות לדיוקן הנשיא.
לקחו אותם למפעל חשמל שמשום מה לא היה בו חשמל, לקחו אותם לבית ספר יסודי ובו ילדים במדים חיכו להם מחוץ לדלת ושרו בפניהם שירי עם ישנים משך שעתיים, בעוד השמש יוקדת והיתושים תוקפים. עורכת הרדיו הגרמניה, הפנסיונרית, התעלפה ונלקחה חזרה לאוטובוס. השירה נמשכה עוד שעה ואז קבוצה של ילדות בחצאיות הגישו צלי חזיר במיונז שהן הכינו בעצמן. לקחו אותם לאוניברסיטה, ושם מרצה עם זקן פראי נשא הרצאה באנגלית בלתי ניתנת לפענוח על העתיד המבטיח והאפשרויות של הארץ הזו. ככל שמריה הבינה, הוא דיבר על ברזל ושמן ועל הנשיא, והמקום הריח מאמוניה וסרחון אתרי הבניה חדר דרך החלונות הפתוחים. כשהוא סיים לשאת דברים, הגישו צלי חזיר.
לקחו אותם לערבות. האוטובוס עצר. הם יצאו החוצה. כאן, לא היה כלום.
העשבים נעו בעדינות. השמיים הרקיעו, רק שני עננים קטנים מקשטים אותם. לא היה סרחון, לא היה ריח, האויר היה נקי. הרוח היתה רכה. הערבה התמשכה אל האופק מבלי שדבר מפריע לעין. להקת ציפורים חלפה. גחלילית התרוממה, נעה בסיבוב, כנפיה מכות, ואז שקעה חזרה לתוך העשב.
כשהם נסעו, נדמה היה למריה שהם לא זזו מהנקודה: לאן שלא הסתכלת, דבר לא השתנה, לשום כוון. היא עצמה את העיניים. היא ישנה טוב יותר באוטובוס מבמלון הרועש.
באותו ערב היא הדליקה את הטלפון שלה והתקשרה לבעלה. בנסיון השישי זה עבד ופתאום היא שמעה את קולו.
"אוי אלוהים", היא אמרה. "אם רק היית יודע"
"האוכל?"
"כן"
"האנשים?"
"גם כן"
שניהם שתקו לכמה שניות. היא ידעה שהוא מבין.
"הפרחים?" היא שאלה לבסוף
"אני משקה אותם כל יום"
"הזבל?"
"כבר הורדתי אותו מזמן. קפוא שם?"
"רותח. והיתושים מזוויעים!"
"אלוהים אדירים!"
הם שתקו שוב, ואז היא הבינה שהיא צריכה לחסוך את הבטריה. המחשבה שהטלפון יכול למות גרמה לה לבהלה.
"אחזור בקרוב", היא אמרה
"יש לך משהו נגד יתושים?"
"סליחה?"
"תרסיס?"
"זה לא קיים כאן"
"את יכולה ל–"
היא מעולם לא גילתה מה הוא עמד להציע. הקשר אבד והיא שמעה צליל תפוס. הסוללה נגמרה כמעט לגמרי. היא נאנחה וכיבתה את המכשיר.
היום הבא היה האחרון. לקחו אותם לעיר פרובינציאלית קטנה בערבות; משם יקחו אותם לשדה תעופה צבאי בבוקר שלמחרת. מטוס ממשלתי יקח אותם לסין, ומשם הם יטוסו הביתה בטיסה רגילה.
לקחו אותם לאתר בניה. למריה לא היה מושג מה בונים שם, זה בטח חשוב, משום שהטילו עליהם לאסוף חופן של אדמה בעלת ריח לא נעים ולהשליך אותו בערימה. כולם נראו מותשים: חלקם הורידו במשקל, רבים היו חוורים, אחד המתמחים הצמיח פצעונים משונים, האיש מ"לה-רפובליקה" צלע, והגברת המבוגרת מהרדיו הגרמני רק ישבה באוטובוס כשראשה חפון בין ידיה. אחר כך לקחו אותם לעוד אתר בניה ואותו דבר קרה שוב, ואז לבסיס צבאי בו החיילים נקראו החוצה. ההמנון התנגן. הדגל הורם. היה צלי חזיר במיונז. אחר כך – כבר הגיע לילה – הם נלקחו למלון.
אדם קטן הגיש את המפתחות. מריה היתה האחרונה בתור, וכשהגיע תורה לא נשארו מפתחות. מישהו טעה בספירה. המלון היה מלא.
המדריכה צרחה על פקידת הקבלה, חטפה את הטלפון וצרחה, ניתקה, חייגה מספר, צרחה, ניתקה, ובהתה בה בגסות.
"פשוט אחלוק חדר עם מישהו", אמרה מריה.
"אין בעיה", אמרה האישה מהרדיו הגרמני. "בואי איתי. אנחנו מבוגרים"
בלתי אפשרי, אמרה המדריכה. זה לא דבר שעושים. המדינה מלאה מלונות וכולם מצוינים!
וכך מריה מצאה את עצמה יושבת לבד באוטובוס. חצי שעה הם נסעו ברחובות חשוכים, עד שבסוף הם נעצרו ליד בניין גבוה. ילדים התבטלו על המדרכה. אישה זקנה מכרה דלעות.
המלון, אמרה המדריכה, לא פתוח, אבל הם יבואו לקראת מריה ויתנו לה חדר. מחר בבוקר עליה להיות למטה ברחוב בדיוק בשבע עשרים וחמש, האוטובוס יאסוף אותה ויקח אותה לנמל התעופה.
"בטוח?"
המדריכה הביטה בה ללא הבעה.
המעלית היתה מקולקלת, ואדם בעל זקן הוביל אותה במדרגות לקומה השביעית. למה היא צריכה לעלות כל כך הרבה קומות אם המלון ריק בכל מקרה? לבסוף הגיעה לחדר, מיוזעת וללא נשימה. הוא הסריח מחומרי ניקוי כימיים. דלת הארון סירבה להסגר, הטלוויזיה לא עבדה, הוילונות היו מוקמטים. על הקיר נתלתה פיסת נייר מכוסה אותיות קיריליות. מה כתוב שם? זה לא משנה, חשבה מריה, כמעט נגמר.
היא שכבה ערה ארוכות ובהתה בתקרה. במרחק יכלה לשמוע תנועה בכבישים. היא בדקה את השעון המעורר שלוש פעמים. למרות שנראה היה שהכל בו עובד, היא לא יכלה להרדם מפחד שהוא לא יצלצל.
בבוקר שלמחרת היא היתה בדרכה למטה כבר בשבע וחמישה. היא הניחה את המזוודה באולם הכניסה על כסא עתיק דמוי עור. לא היתה שם נפש חיה. היא חיכתה. עשר דקות חלפו. שתיים עשרה דקות. חמש עשרה. היא ירדה לרחוב. מכוניות נהגו לאור הבוקר החיוור, אבל הולכי רגל לא נראו. היה עכשיו שלוש דקות אחרי שבע וחצי. ואז ארבע דקות. ואז ארבע דקות וחצי. לפתע, בבהלה, היא ראתה שכבר עשרים לשמונה. רבע לשמונה. עשרה ל-. היה חמישה לשמונה. היא הדליקה את הטלפון שלה, אבל לא היה לה מושג למי לצלצל. לא היו לה מספר חירום. הקבוצה תמיד נשארה ביחד, ולכן איש לא חשב שיש בזה צורך.
לאט לאט, היא חשבה. לאט לאט! מישהו ישים לב להעדרותה, האחרים יקימו צעקה, המטוס יחכה. היא חזרה לאולם הכניסה של המלון והתיישבה.
כעבור דקה היא קמה ויצאה לרחוב.
היא עמדה שם, ליבה פועם בחוזקה, משך שעתיים. החום הגיע, בעמימות תחילה, אחר כך בגלים מתגברים. הקהל התעבה סביבה, והיתושים גם הם החלו את יומם. היא חזרה לתוך המלון כמה פעמים, אבל לא היה שם איש, דלפק הקבלה היה ריק וקריאות, חבטות וצעקות לא הועילו. מי היה האיש בעל הזקן מאתמול, ואיפה הוא יכול להיות עכשיו? אחר כך היא יצאה שוב החוצה והביטה בשעונה.
בערך בחצות היום היא טיפסה בחזרה לחדרה. הבניין, עשה רושם, היה ריק לגמרי. באחר הצהריים המוקדמים היא נמנמה, אבל פחד קר העיר אותה מיד. היא עמדה מעט מול החלון, ואחר כך ישבה על השולחן, מתופפת באצבעותיה ובוהה בקיר. היא נכנסה לחדר האמבטיה ובכתה. ואז היא נעמדה שוב בחלון והתבוננה באור דועך. יכול להיות שהאחרים לא שמו לב שהיא נעדרת, או שהם קיבלו איזה הסבר מניח דעת כדי להמנע מעיכוב בעזיבתם שלהם? משהו אמר לה שזה אפשרי בהחלט. היא נשכבה על המיטה. רק עכשיו היא הבינה שהיא רעבה.
אבל היא לא יכלה ללכת לשום מקום! אם מישהו יחפש אותה, לכאן הוא יבוא. היא הדליקה את הטלפון וניסתה לטלפן לבעלה. היא לא הצליחה להתחבר. אחרי הנסיון השלישי היא כיבתה אותו שוב כדי לא לגמור את הבטריה.
מוזר ככל שזה יהיה, היא ישנה שינה עמוקה, ללא חלומות, וכשהתעוררה הרגישה נינוחה לכמה רגעים. האור הגיע דרך החלון וכתמי אבק רקדו בקרני השמש. ואז היא נזכרה. הפחד היכה בה בהחטפה. היא התלבשה בזריזות.
אחרי שעה של חיפושים היא ידעה שהבניין נטוש לגמרי. היא עברה בכל קומה, קוראת ודופקת בכל דלת. נראה שהטלפון בקבלה עבד, אבל היא לא ידעה מה להקיש בשביל קו חוץ; מה שלא ניסתה, תמיד הגיעה לצליל הצווחני של הפקסימילה. חלפו עוד שלוש שעות ואיש לא הגיע, והיא החליטה לעזוב. היא חייבת למצוא מישהו שיעזור לה.
החום היה גרוע מאתמול. הבגדים מיהרו להדבק לגופה, הזעה החליקה במורד פרצופה, והרעב החליש אותה עד שבקושי סחבה את המזוודה. בחנות מלאה משומרים ופיסות לחם בעטיפות ואקום קשיחות, היא ניסתה לקנות חתיכת עוגה ובקבוק מים. כששלחה יד לארנק הבינה שאין לה כסף מקומי, רק יורו, כמה דולרים וכרטיס אשראי. הבעלים סירב לכל אלה. דמעות עליה בעיניה. בפנטומימה חסרת ישע היא ניסתה להבהיר לו שעשר דולר שווים הרבה יותר מכמה המטבעות שהוא ביקש. הוא הניד בראשו לשלילה. היא אספה את המזוודה ויצאה החוצה.
בחנות השלישית מישהו הסכים, בתמורה לעשרים דולר, לתת לה שלוש חתיכות בצקיות, נפוחות, ממולאות בחזיר, ובקבוק מים. בהקלה היא נשענה על הקיר ואכלה ושתתה. מיד היא הרגישה סחרחורת ותחושה כבדה בבטן, אבל היא הרגישה ככה כל השבוע ולכן לא דאגה מזה במיוחד.
כשהמשיכה ללכת היא שמה לב שאנשים מסובבים את הראש בעוברה. גברים התבוננו משועשעים, ילדים הצביעו עליה וצעקו מילים עד בוא אימם.
היא דיברה אל שוטר. הוא הסתובב כדי להסתכל עליה, עיניו קטנות ועוינות. היא ניסתה אנגלית, צרפתית, גרמנית, ואפילו יוונית קלאסית רצוצה, שלמדה לפני שנים רבות בשביל סמינר על אריסטו באוניברסיטה. היא ניסתה פנטומימה, מקפלת את ידיה בתנועת תחינה. לבסוף הוא שלף יד קדימה ואמר משהו. היא לא הבינה, הוא חזר על זה, וכך היה כמה פעמים עד שהבינה שהוא מבקש לראות את דרכונה. הוא לקח אותו, דפדף, התבונן בה בחדות, וצעק משפט שהיא לא הבינה.
"בבקשה תעזור לי!"
בתנועה חסרת סבלנות הוא סימן לה לבוא איתו. תחנת המשטרה, רחוקה רחוב אחד בלבד, היתה קטנה ומלוכלכת. מסיבה כלשהי נלקחו ממנה המזוודה ושעונה. הורו לה לשבת בחדר קטטנן ולחכות.
לא קרה כלום משך זמן רב. השעון על הקיר הפסיק לעבוד, זרועותיו לא זזות. מריה הניחה ראשה על ידיה. נראה שהזמן עומד מלכת. היא חשה מסוחררת משעמום. בשלב מסוים הדלת נפתחה, אדם במדים נכנס ודיבר אליה באנגלית.
"אלוהים אדירים, סוף סוף! בבקשה תעזור לי"
הדרכון שלה, הוא אמר, ישן.
"סליחה?"
הסימן בדרכון. ישן.
היא לא הבינה.
הוא הביט בתקרה וחשב כמה רגעים, עד שמצא את המילים הנכונות: פג התוקף של הויזה.
"נו כן, כמובן! הייתי אמורה לטוס מכאן אתמול, אבל לא באו לאסוף אותי"
היא לא יכולה להשאר כאן בלי ויזה.
"אבל אני לא רוצה להשאר כאן!"
לא אפשרי. לא בלי ויזה.
היא שפשפה את העיניים. היא הרגישה חלשה. ואז היא הסבירה את כל מה שקרה לאט ובבירור ככל שיכלה. היא אמרה שהיא היתה אורחת של הממשלה, היא תיארה את המשלחת של העיתונאים ואת הסיור שלהם. היא היתה אורחת המדינה! ואז הם שכחו אותה והמטוס עזב בלעדיה.
הוא לא אמר כלום. צחוק רם נשמע מהחדר הסמוך. כאן בלי ויזה, הוא אמר לבסוף, לא מורשה.
היא התחילה שוב מהתחלה. היא סיפרה שוב את כל הסיפור: משלחת של עיתונאים, סיור, אורחת המדינה, איסוף, שכחה. לפני שהיא הספיקה לסיים, הוא יצא וטרק את הדלת מאחוריו.
בטח כבר חושך בחוץ. באיזה שלב מריה דפקה בדלת. שוטר פתח את הדלת והוביל אותה לשירותים מטונפים. כשחזרה לחדר הקטן רצתה לבדוק אם הטלפון שלה יצליח להתחבר, אבל, כמו כל שאר הדברים שלה, הוא היה במזוודה. היא ניגבה את האף עם גב היד. כמה זמן היא כבר כאן? זה יכול להיות שעות או ימים. ואז הדלת נפתחה, והשוטר שחקר אותה חזר לחדר.
הכל שקרי, הוא יילל. הכל שקרים! הוא השליך בפניה פיסת נייר, ועליה, באותיות קיריליות, היא זיהתה את שמות כל החברים במשלחת. העמית מה"אובזרבר", מה"לה-רפובליקה", המתמחים, האישה מהרדיו הגרמני – וליאו ריכטר.
"הוא לא בא", היא צעקה. "זה! הוא". באצבע רועדת היא הצביעה על שמו. "ביטל. אני במקומו!"
השוטר לקח את הנייר, בהה בו, זרק אותו בחזרה על השולחן, ואמר שהשם שלה לא מופיע בשום מקום.
"אני כאן במקומו! ליאו ריכטר! הוא ביטל!"
הוא לא, הוא אמר, ברשימה.
היא התחננה שהוא יתקשר למדריכה. היא תזהה אותה, היא תסביר הכל.
שום דבר לא זז בפניו.
"מנהיגת הקבוצה! או שגריר? אתה יכול להתקשר לשגריר הגרמני?"
הוא חשב. הפעם הבין אותה. לגרמניה אין שגרירות כאן.
"ואנגליה, צרפת, אמריקה?"
סין. יש שגרירות סינית בבירה. אולי גם שגרירות רוסית. אבל בלי ויזה תקפה היא לא יכולה לעלות על רכבת לבירה. זה אסור.
מריה ניסתה לשלוט בעצמה אבל לא הצליחה עוד, ופרצה בבכי. הגוף שלה נאחז ביבבות חסרות ישע, והיא בכתה עד שלא יכלה יותר לנשום. היא הופתעה מכך שלא התעלפה. אבל היא נשארה מודעת לחדר ולשולחן, לשעון על הקיר, ולשוטר האדיש, ולבסוף היא נרגעה שוב. מנגבת את דמעותיה, היא שאלה אם היא יכולה לעשות שיחה בינלאומית.
קשה, הוא אמר. אין קליטה. כאן לא הבירה.
"בבקשה!"
בכל מקרה הוא לא יכול לעזור לה. אין לה ויזה. היא לא חוקית כאן!
הוא יצא והיא שמעה קולות רמים מהחדר הסמוך. הם התווכחו על מה לעשות עכשיו. כוחה עזב אותה; שום דבר לא נראה אמיתי עוד והיא השעינה את ראשה שוב על כפות ידיה.
היא התעוררה כשמישהו דחף את כתפה. השוטר שעמד שם היה זה שקודם – ואולי זה היה אתמול, או אפילו קודם – לקח אותה לשירותים. התיק שלה היה מונח על הרצפה לידה. הוא הוביל אותה החוצה, דרך החדר הסמוך, לרחוב. כנראה אחר הצהריים עכשיו, כי החום בלתי נסבל. הוא החווה סימן עם היד. היא לא הבינה. הוא עשה אותו שוב. התחוור לה שהיא אמורה ללכת.
"לא!", היא קראה, "תעזור לי!"
הוא הביט בה. הפנים שלו לא היו בלתי ידידותיות, כמעט אוהדות. ואז הוא ירק על האספלט.
"השעון שלי", היא אמרה בקול צרוד, "הוא עדיין אצלכם".
הוא טרק את הדלת בפניה.
היא לקחה את המזוודה והתחילה ללכת. בהדרגה היא הבינה: השוטרים לא ידעו מה לעשות איתה, הם לא רצו סיבוכים, ולכן הם פשוט שלחו אותה ללכת. סביר להניח שהיא ברת מזל שלא כלאו אותה או הרגו אותה.
היא שלפה את הטלפון, חייגה, ושמעה קול אומר שהמספר אינו בשימוש. היא חייגה שוב, שמעה את הקול שוב, וחייגה עוד פעם. הבטריה הבהבה באדום. בנסיון הרביעי ענה בעלה.
"אוי, סוף סוף! אתה לא מתאר לעצמך מה קרה!"
"כן?"
הם עזבו בלעדי. אף אחד לא עוזר לי. תתקשר למשרד החוץ!"
"כן?"
"אתה חייב להפעיל עליהם לחץ, תגיד להם שזו הזמנה רשמית. זה רציני, רציני מאוד!"
"כן?"
"הלו?"
"אני לא שומע כלום. מי זה? אני לא שומע כלום!"
"מריה!" היא צעקה. אנשים סובבו את הראש והסתכלו עליה. אישה קמוטת פנים חייכה אליה חיוך ללא שיניים.
"מריה, זו את?"
"כן, זו אני! אני!"
"תתקשרי שוב אחר כך. אני לא שומע כלום". הוא ניתק.
היא ניסתה שוב. כשהיא לחצה על כפתור הצלצול, המסך כבה. הבטריה מתה.
לא היה לה מושג כמה זמן היא שוטטה ברחבי העיירה. שיערה היה דבוק לראשה, זרועותיה כאבו ממשקל המזוודה. רק כשרצתה לאכול משהו וחיפשה את הארנק במזוודה היא הבינה שהשוטרים לקחו גם אותו.
היא נשענה על קיר בית ובהתה באויר. ואז המשיכה. לפתע המשקל המכאיב לא הכאיב יותר, והיא הבינה שהיא השאירה את המזוודה איפושהו. היא הסתובבה. הנה היא עמדה, דבר קטן מעור אפור, נראה נטוש וזנוח עד שמריה נצבטה מסימפטיה. היא עשתה סיבוב, וכשחזרה המזוודה כבר לא היתה שם.
תשכבי על הארץ, חשבה לעצמה. תתמוטטי, פשוט תהיי שם. מישהו יקח אותך לבית חולים, ושם יהיו חייבם להתייחס אליה.
אבל לא, זה לא היה נכון. אם היא תשכב על הרצפה אנשים פשוט ישאירו אותה שם. ובכל אופן, הרחובות מלוכלכים, האספלט היה מבוקע לכל אורכו ודרכו הבקעים אפשר לראות מים חומים זורמים לאורכם, ובכל מקום היו שברי זכוכית. זה לא המקום האידיאלי להתמוטט.
היא עצרה. שם, מאחורי שלט החנות – ספרים! לא הרבה, אבל אם היא הבינה נכון את האותיות, היתה שם מהדורה של פושקין ומשהו מאת טולסטוי. איפה שיש ספרים אולי יש מישהו שמדבר שפות אחרות, אולי הם יבינו אותה. נרגשת, היא נכנסה פנימה.
זו היתה מכולת. על המדפים מאחורי הדלפק היו ערימות קופסאות שימורים וקופסאות עם ניירת בסינית. ואמנם היו גם כמה ספרים. איש קטן התבונן בה בעיניים צרות.
"אתה מדבר אנגלית?"
הוא לא דיבר אנגלית, ולא גרמנית או צרפתית או יוונית, והוא גם לא הבין את שפת הסימנים. הוא עמד שם ללא תנועה, מתבונן בה, חיוך מנומס נסוך על פרצופו.
היא התיישבה על שרפרף. השמש היתה כוחנית כל כך; היא צריכה לשבת כמה רגעים. והיא היתה צמאה. ברגע שהיא הפכה את ידיה לגביע וקירבה אותן לפיה הוא הבין; הוא שלח יד למיכל פלסטיק ומזג לה כוס. לפני כמה ימים הכוס והסיבים החומים הקטנים ששוחים במים היו מגעילים אותה, אבל עכשיו היא שתתה אותם בחמדנות. אחר כך היא ישבה מעט, כפופה, ברכיה תומכים במרפקיה. האיש הקטן חיכה במרחק נימוסי.
כשהרימה ראשה היא ראתה, בין שני כותרים מאת פאולו קואלו, משהו שהיא מכירה. היא קמה על רגליה ושלפה אותו. כריכת קרטון זולה באדום בוהק. שמה באותיות קיריליות מעל כותרת שלא יכלה לקרוא, אבל היא ידעה שזה גשם קודר, ספרה המצליח ביותר. מתחת לכותרת היתה תמונת אדם במשקפי שמש וכובע רחב שוליים. כך ייצג המו"ל הרוסי את הנציב רגלר, הבלש המלנכולי המתנגד לכל צורה של אלימות. כמה מגוחך זה נראה בעיניה, כמה שהיא ובעלה היו צוחקים על זה!
היא סובבה את הספר לאחור; אין צילום של המחבר. היא הראתה את הספר לאיש הקטן, הצביעה על הספר ואז על עצמה.
הוא חייך, מבויש.
היא דחפה את הספר בחזרה למדף. "אתה צודק, זה לא משנה. זה לא משנה שום דבר".
הוא השתחווה.
היא הודתה לו על המים והלכה.
היא הגיעה לשוק קטן, מסריח מכבשים ופירות רקובים, והדוכנים היו בהליכי פירוק. היא ניגשה לאישה גדולה בסינר שנראתה ידידותית יותר מאחרים, והצביעה על פיה ועל בטנה. האישה בצעה לה פרוסת לחם. הטעם היה טוב: אמנם מעט מריר, אבל הלחם נתן לה כוח. האישה נתנה לה גם בקבוק מים, ואחרי ששתתה היא הרגישה כמעט מחודשת.
האישה היתה מקומטת מאוד, כמה משיניה חסרות, ואחת מעיניה סגורה למחצה, העפעפיים נפולים בצדם האחד. היא הניפה ארגז תפודים והחוותה למריה לעזור לסחוב. ביחד הם גררו את הארגז לאורך הרחוב עד לאדם זקן שחיכה ליד טרקטור, והרימו אותו עד המנשא. האישה הצטופפה מאחורי הארגז וסימנה למריה לעשות כמותה.
שטופים באדי דלק הם יצאו לדרך, בטרקטור רועד. העיירה נעלמה והערבה התמשכה עד לדמדומים. האוויר הפך קריר. גחליליות עפו לצדם. הראש של האישה הנהן עם כל שיעול של המנוע, ונראה היה שהיא ישנה בעיניים פקוחות. השמיים היו ריקים, ללא ציפורים. הלילה ירד.
כשהם הגיעו לבית היה כבר חושך. מריה קפצה מהמנשא; האדמה היתה כל כך בוצית שהיא שקעה בה עד עקביה. הבית היה בנוי קרשים שהושחתו עם הזמן, הגג מפח; בפנים היה מעופש, וכשהאיש הזקן הדליק שני לפידים היא ראתה עכבר בורח ונעלם. בחוץ האישה הפעילה משאבה חלודה. היא הכניסה הביתה פח מלא מים, הניחה אותו על הרצפה, הצביעה על רצפת עץ, על הדלי, ועל הרצפה שוב. היא נתנה למריה סמרטוט.
בעודה מנקה, מריה ניסתה לחשוב. יהיה עליה לחיות שם שנה, אולי שנתיים, אף משלחת חילוץ לא תמצא אותה, לא יופיע אף אחד ממשרד החוץ לשחרר אותה. היא תצטרך להשאר לעבוד עד שהיא תלמד את השפה. אם האנשים האלה ישלמו לה משהו היא תחסוך קצת כסף. באיזשהו שלב היא תוכל לנסוע לבירה. שם היא תמצא מישהו שיעזור לה. היא לא תקועה כאן לנצח; יש לה תושיה, יש לה כלים להתמודדות עם המצב, היא לא כמו האנשים האלה; היא תצא מזה.
הגב שלה התחיל לכאוב מהר, הזרועות שלה לא היו רגילות למאמץ, ונדמה היה לה שהרצפה רק מתלכלכת ככל שהיא מנקה. היא בכתה בשקט. האישה ישבה על כסא וקילפה תפוחי אדמה. האיש הזקן ישב על ספסל עץ, בוהה בחלל.
כשסיימה, הרצפה נראתה בדיוק כמו שנראתה תחילה, אבל האישה נתנה לה עוד חתיכת לחם ואפילו קצת בשר. אחרי האוכל היא ניגשה למשאבה ושטפה את הידיים והפנים. לפתע הגיע קור מקפיא. חיה יללה במרחק. השמיים היו מלאי כוכבים.
האישה הראתה לה את המזרון שעליו מותר לה לישון. באופן מפתיע הוא היה רך, ורק קפיץ חלוד אחד בצבץ החוצה, והיא התעקלה כדי שלא ידקור אותה בגב. לרגע היא חשבה על בעלה. פתאום הוא נראה לה כמו אדם זר, מישהו שהיא הכירה מזמן, בעולם אחר או בחיים קודמים. היא שמעה את עצמה נושמת, והבינה שהיא כבר ישנה, מתבוננת בעצמה מתוך חלום. היא ידעה שאלה רגעים נדירים ושהיא צריכה להזהר. תנועה אחת לא נכונה ואין דרך חזרה, חייה הקודמים יהיו כאינם, מבלי לשוב. היא נאנחה. או שאולי רק חלמה שנאנחה. ואז, לבסוף, איבדה הכרתה.

כשהבנתי, באמצעות עדכון באזז, שיואש נסע עד הודו, חמתי בערה בי. מיד שלחתי לו מייל נאצה – איך יתכן שאחד הכותבים החביבים עלי נסע ללא סיכום על רשימה ל"שמרן"? הוא בחר שלא להגיב, אך כעבור שלושה שבועות קיבלתי לתיבת הדואר רשימה קצרה וטובה פרי עטו, בתוספת שלל תצלומי זימה של נערים הודים רכים (הצפייה באלבום התצלומים הכרחית, כמובן, עבור חווית קריאה נכונה ושלמה). אני מצפה משאר קוראי הבלוג ללמוד מיואש, ולהפקיד מעתה והלאה בתיבת המייל שלי רשימות מסע, בלי הכנה מראש, ובלי דין ודברים.

ומכאן, הבימה כולה שלו:

————————————————————

תפקידו של התייר והפין שאכל אבטיח: טיול קצר לקסר-דווי ורישיקש

הוא האחרון לצאת מהמים. חבריו כבר עומדים על הגדה, מעבירים ביניהם מגבת, כורכים אותה על מותניהם, מחליפים מתחתיה במיומנות את תחתוניהם הרטובים בתחתונים חדשים. אריזה של ארבעה זוגות חדשים מוטלת לרגליהם, וכל אחד שולף לו אחד בתורו. לא ניכרת בהם מבוכה או ביישנות. איבריהם אינם מסבים להם בושה. נדמה שהמגבת היא מין הכרח שבנימוס.

והנה הוא, האחרון, היפה ביותר, יוצא אליהם. בלוריתו הלחה, המודבקת למצחו, שפמו הקלוש, חזהו הצר. התחתונים הכחולים נצמדים לגופו בכוח המים, מתווים את קווי המתאר של שרירי ישבנו. הוא מתכופף, מושיט את ידו אל המגבת, ואז – כנגד כל הסיכויים – מבחין בי.

אני יושב על המרפסת, בקומה השנייה של הגסט-האוס, מוסתר בסורגיו של המעקה. כבר שעות אני מעשן ומצלם את הגברים שבאים לרחוץ בגנגס הקדוש – הנהר האלוהי שהאל שיווה הוריד לעולם כדי להרוות את בני האדם, ומסנן אותו בשיערו כדי להחלישו; אחרת, עוצמתו היתה מחריבה את כדור הארץ. בהלה לא ברורה אוחזת בי. אני כמעט שומט את המצלמה. הנער וחבריו מביטים בי מלמטה, מחייכים. אני מפחד להסתכל עליהם, קם במהירות ממקומי. הם מנופפים לי לשלום בהתלהבות. אני נמלט אל תוך החדר.

חם ברישיקש. בצהריים כמעט בלתי אפשרי להיות בחוץ. האוויר עומד. ריח הביוב מתערבב בריח הקטורת למשהו סמיך. הזבובים אינם זעים. לעתים הם עפים באיטיות. בתוך החדר מאוורר התקרה מסתובב במהירות. יוני שוכב על המיטה באפיסת כוחות, מכוסה בציפית של שמיכה. רישיקש הולמת בו. כמו כל מי שמגיע לכאן בפעם הראשונה גם הוא חולה. יש כאן אפידמיה שעדיין לא אובחנה. הסטודנטים לרפואה שבדקו אותו – אחד מהם מישש לו את הבטן – אמרו שאין לשלול עדיין בין זיהום חיידקי, וירוס או טפיל.

מפתה אותי לחשוב שהמחלה הרישיקשית משנה את כל מי שלוקה בה. בפעם הקודמת שהייתי כאן שכבתי במיטה שבוע. אני מתיישב על המיטה לצדו. השיעול הטורדני שלי חוזר. אני משתעל, מותש. איני יכול לזוז. ועוד מעט אצטרך לצאת שוב החוצה, אל החום, לחצות את הגשר מעל הנהר, כדי לקבל מסאז' איורוודי.

"מה שלומך?" אני שואל את יוני ומניח יד על לחיו.

"תאר לך שהתנועה הזאת היתה הורגת אותי", הוא אומר, "היית נבהל?"

***

התייר אינו יכול אלא להשתאות. מצבו האידיאלי הוא מצב מתמיד של פליאה. הוא לא יכול להיות ביקורתי, למשל, נגד הרי ההימלאיה; או נגד האשה שנושאת על ראשה גזע כרות של עץ, צועדת זקופה במעלה השביל; או נגד הפרה המדולדלת שעומדת בצד הדרך, אוכלת שקית ניילון.

תפקידו של התייר, שיצא את ביתו ונסע מרחקים גדולים, הוא להתבונן. הוא אינו כובש, או משיח. הוא לא בא כדי לשנות דבר. מה שהוציא אותו מהבית הוא הצורך בחזיונות חדשים. הדבר הרגיל ביותר בעולם – דוכן מלפפונים העומד בצד הדרך ולידו מתגודדת חבורת צעירים שממתינים בחום בזמן שהרוכל טובל את המלפפון הענק במים, מקלף אותו במהירות, בתנועות קצרות, ומושיט להם אותו חתוך לאורכו, מתובל בתבלינים -  הדבר הזה, המתרחש אלף אלפי פעמים כל יום, הוא מזונו של התייר.

התייר נדרש לעיניים בתוליות, ולכן חשובה קלות תנועתו. לעתים הוא יעמוד ללא נוע שעות ארוכות, וברגע אחד יעופף. לו היה חיה, התייר היה פרפר טורף.

***

לפני שבוע, בדרך לאלמורה, ראינו מבעד לחלון הג'יפ את ההיביסקוס המקומי. מתוך הפרחים האדומים התלויים על השיח השתלשלו עמודי עלי יוצאי דופן: הם היו ארוכים בהרבה מאלו המוכרים לי, מוצקים יותר, צונחים כמעולפים מבין עלי הכותרת, עטורים בזר של אבקנים צהובים. הפיתוי היה מופגן: חסר בושה וחסר שימוש.

כי למרות הדלות, ענני האבק, האשפה – היופי בהודו אינו נדיר. בארץ של יותר ממיליארד בני אדם היופי הוא התגלות יומיומית תכופה; כמו רוכלי הפירות שיושבים כאן על דוכניהם בשילוב רגליים, בין הקלמנטינות הזעירות לכרוביות, כמו היו עוד פרי. בדרך הארוכה מדלהי להרי ההימלאיה, גם במקומות התלולים והנידחים ביותר, תמיד יהיה בית במרחק צעידה. הכל פה מאוכלס. אולי זו הסיבה שהיופי כאן נשחת מהר, עומד באוויר החם כמו ניחוח, ונעלם בגודש. אני מרגיש אותו גודש עכשיו את כל גופי, אך האם יש לו קיום מחוץ לתודעה?

כשאני חוזר מהמסאז', עורי מבריק משמן, אני נשכב מיד במיטה, ליד יוני החולה, וחולם על פין כחלחל. אבטיחים קטנים, פרוסים לרבעים, נישאים על גבי מסוע היישר לתוך הפין. הוא אוכל אותם מבלי לנוע. המסוע פועל זמן רב. האבטיחים כבר אינם פרוסים. הם נכנסים שלמים אל תוך הפין. אני רואה את הפין מהצד ומלמעלה, ופתאום אני מבין: זה אני. התייר.

***

הטבע התמסר לנו. יום לפני שעזבנו במפתיע את קסר-דווי ראינו סערה מתחשרת במרחק. גוש עננים שחור התקרב לעברנו באיטיות מפסגה סמוכה. שכבתי בשמש על מרצפות הגינה, הבטתי חליפות בברקים המתקרבים ובזחל שמצאתי והנחתי על קלף של נסיך לב אדום. גופו הדק של הזחל הקטן התקדם בפעימות, מתכווץ ונמתח בשעה שצעד על היד של הנסיך, התקרב אל הפה, התחבר אל השפם המסולסל, יוצר לו המשך, ואז המשיך במהירות אל העין, חוצה אותה בהילוכו. ופתאום קשת התגלתה בשמים. הזחל נפל מן הקלף אל המרצפת האפורה, נעצר, ואז המשיך בדרכו. רוחות עזות החלו לנשוב. גשם דק. הפרחים היטלטלו מצד אל צד. נכנסנו אל החדר, וכעבור דקות אחדות הכל חלף. הסערה המשיכה הלאה, כמו עברה אותנו, ובעקבותיה דילגה גם הקשת – היא נמתחה, כפולה הפעם, כמין הגזמה פראית, ממש מול דלתי.

הפליאה שולחת את התייר פנימה. זו התגובה הטבעית, הראשונה. הפליאה הולמת בו, והוא מבקש להיאחז בידוע, במוכר. החנווני בחנות המכולת פה – גבר גיבח ושקט כבן ארבעים – רגיל לארוז את קניותיהם של התיירים בארגזים. קנייה רגילה אצלו מתרחשת תמיד בכפולות: חבילות על גבי חבילות של ממתקים, דברי מזון, מוצרי טיפוח הנארזים בקפידה. "יפית", אני שומע פתאום קול של גבר צעיר נוחר מאחורי, כמו של אדם השקוע בחלום עמוק, "טונה! תקני גם טונה!"
"בשביל מה טונה עכשיו, מוטי?" משיבה יפית, "קנינו המון אוכל".
"טונה!" עונה לה מוטי, "אני ישלם על הטונה. שימי עשר טונה".

המכולת ההודית היא הזירה שבה התייר המערבי חש את הפלא בעוצמתו הגדולה ביותר. זוהי לא פסגתם המושלגת של הרי ההימלאיה שגורמת לכך; זהו גם לא פסל הפלסטיק הענק של האנומן קורע את בית החזה שלו, מואר בזרקורים מהבהבים ברם ג'ולה, על גדות הגנגס; וגם לא הקוף הזעיר שאוכל, ישוב על הארץ, קליפה של אבטיח בעוד אמו מכרסמת עוגייה למרגלותיו של עץ אורן. רק במכולת ההודית התייר רואה את הכסף שלו מתרבה, כמו נס.

***

ליאור לוקח אותנו למקום שבו עשה יוגה בשהייתו הקודמת ברישיקש. אבל את גווינדה התמיר, לבן השיער, החליף מורה אחר – שמנמן, נמוך, לבוש במכנסיי טריינינג צמודים ובגופייה, ועם שן קדמית שחורה. "תתמקדו בנשימה שלכם", הוא אומר לנו בתחילת השיעור, מצחקק, "הפכו להיות מי שאתם באמת, גוף ונפש, התאחדו עם הנשימה שלכם. הפכו לאחד".
אחר כך, במהלך מדיטציה קצרה הוא יפנה לתיירת גרמניה שיושבת לפני ויסב את תשומת לבה לכך שהגב שלה רועד. "זה הקונדליני שלך", הוא יאמר לה, "הוא מתעורר עכשיו".
"זה רק שרירי הגב שלי", מוחה התיירת, "הם פשוט לא מספיק חזקים".
המורה אינו מגיב לדבריה. "יש אנשים שמחכים חיים שלמים כדי שהקונדליני שלהם יזדקף כדי להגיע להארה", הוא מסביר לה, "והנה, לך זה קורה כבר בשיעור הראשון. את בת מזל! שימי לב כי הקונדליני שלך יכול להזדקף בכל רגע! תראי איך את רועדת".
התיירת מסמיקה, משפילה את פניה.
"אבל מה תעשי עם כל האנרגיה הזאת שתקבלי?" פתאום מרעים עליה המורה את קולו, כנוזף, "את בכלל יודעת מה לעשות איתה? את יכולה לשלוט בה או שהיא תשלוט בך?"
התיירת אינה עונה.
"אז תתרכזי חזק בעין השלישית שלך!" קורא לה המורה.

בימים הבאים, אחרי השיעור, אני אתקשה לסובב את הראש. במהלך אחת התנוחות המורה שאל אם אני "אשה בת 90", ותיקן את היציבה שלי. תוך רגע נתפס לי הצוואר – מצרף עוד חולי לרשימת החוליים שלי כאן, מחליש אותי אפילו יותר. את הגרמניה בעלת הקונדליני הרועד אני אראה שוב בפוג'ה, טקס שבמהלכו משלחים פרחים ונרות בוערים מעל פני הגנגס. גבר הודי יהיה כה שקוע בתיעוד המאורע בעזרת הטלפון הסלולרי שלו עד שידרוך בטעות על רגלה היחפה, והיא תצעק בכאב: "איי!"

האם לשם כך היא עשתה את כל הדרך מגרמניה לכאן – כדי לצעוק "איי" על גדות הגנגס? ההבנה צונחת בחזי כמו יריעה שחורה: האם באמת אין שום מקום מפלט בעולם הזה?

***

כמו בארץ, גם כאן המפלט היחיד הוא נס או קטסטרופה. לעתים לא ברור מהו מה. מול מקדש הינדי ברם-ג'ולה, בשעה שאנו שותים צ'אי על הספסל, ניגש אלי לפתע סאדו צעיר, עטוף בגלימה כתומה. עיניו השקדיות חורגות מפניו הרזות. זקנו הצעיר כמו מזדקף מסנטרו החלק. הוא מנופף בהתרגשות בעיתון הינדי מוכתם, מצביע על הכותרת הראשית, מגמגם משהו. הוא כמו נתון בעווית. מדוע בא דווקא אלינו?

אט אט אנו מבינים את דבריו: סאתיה סאי באבא, הגורו הנערץ ביותר בהודו – מי שהיה ההתגשמות האלוהית עלי אדמות – מת אתמול. אני ממאן להאמין לסאדו, אך מוכר הצ'אי מאשר את החדשה. מעבר למפעלי הצדקה שלו, סאי באבא ברא אינספור פעמים יש מאין: שעונים ותכשיטים פשוט הופיעו בידיו וניתנו למאמינים. והנה, הוא הלך לעולמו כמעט עשור לפני התאריך שבו ניבא שיעזוב את גופו. את הלווייתו שידרו בשידור חי בטלוויזיה.

משהו שדומה לעצבות – אולי זה אבל? – מתפזר בי. הסאדו הצעיר שואל אם אנחנו רוצים לקנות ממנו משהו לעשן.

***

השיווה לינגם – איבר הזכרות האלוהי של האל שיווה – נמצא כאן בכל מקום. מדובר בעמוד גלילי קצר, מעוגל בקצהו, שמזדקף בדרך כלל מתוך בסיס עגול. הלינגאמים מוצבים כאן במקומות רבים, לשימוש הציבור, ויש גם לינגאמים קטנים, עשויים אבן, פח או עץ הנמכרים בחנויות המזכרות. אני רוכש, במין התקף, כמה שחורים וכמה לבנים, עשויים מאבן מיוחדת, עדינה ושבירה.

אחר הצהריים, בטיילת שעל הגנגס, אני רואה גבר צעיר, רטוב, כורע ליד שיווה לינגאם החצוב בסלע. במנות קצובות הוא שופך על קצהו של הלינגאם מים מן הנהר. יש כאלו שנוסכים על האיבר האלוהי חלב, שמן, מניחים פרחים, אבל הוא רק שופך מים. אני מסתכל על גבו שזה עתה טוהר במים, על החוליות המתבלטות ממנו בשעה שהוא עוצם את עיניו ומתפלל, מטלטל את קערת הפח שבידו ומתיז שוב ושוב מים על האבן.

בלילה אתעורר מחלום: אני פותח מפעל שבו עבודת השיווה לינגאם נעשית באופן אוטומטי. פיפטות הנתונות בידיים רובוטיות מטפטפות טיפות מים מדודות על גבי פסלי לינגאמים זעירים מאוד. פסגת ההישגים של המפעל – יצירת פין אלוהי שניתן לראות רק במיקרוסקופ, ומעליו זולגות שברי טיפות.

***

בשדה התעופה, זמן קצר לפני שמטוסנו יוצא בחזרה לעמאן, יוני הולך לאיבוד. אני יוצא לחפש אותו, עובר בשירותים, עומד מול התאים המוגפים, קורא בקול רם וצלול: יוני! יוני!
איש אינו עונה. גבר הודי חינני שעומד אצל המשתנה מסב אלי מבט תמה ואז מחזיר אותו לזרם הבוקע מאיברו. המנקה הצעיר, הלבוש מדים כחולים, כובש את ראשו בקרקע. אני יוצא מן המקום, עובר לשירותי הגברים הבאים, דופק על הדלתות, קורא שוב ושוב ליוני, מתעלם מהנוכחים שמסתכלים עלי כאילו השתבשה עלי דעתי, שוכח שמשמעותו של השם בשפה המקומית היא פות.