אתמול שלח לי אחד מחברי הודעה פרטית בטוויטר והפנה את תשומת לבי לכך שבמגזין "טיים אאוט" ציטטו השבוע טוויט שלי.

כולי נרגש, פתחתי את הגירסה המקוונת של המגזין, ואכן בעמ' 16 מצוטט שחור על גבי תכלת הטוויט שלי יחד עם עוד כמה, תחת הכותרת "כל מה שאמרו השבוע בטוויטר על יעקב טייטל".

אחרי שסיימתי להתרגש, חשבתי על כך שבעצם אף אחד לא ביקש את רשותי או הודיע לי על השימוש בטוויט הזה (ואני מניח שכך גם לגבי האחרים המופיעים שם). ותהיתי ביני לביני אם על טוויט יש זכות יוצרים, איזה ואיך.

תנאי השימוש של טוויטר קובעים בין היתר כך:

"You retain your rights to any Content you submit, post or display on or through the Services. By submitting, posting or displaying Content on or through the Services, you grant us a worldwide, non-exclusive, royalty-free license (with the right to sublicense) to use, copy, reproduce, process, adapt, modify, publish, transmit, display and distribute such Content in any and all media or distribution methods (now known or later developed)."

במילים אחרות (וקצרות יותר): הזכויות בטוויטים שלך שייכות לך, אבל אתה מאשר לטוויטר מראש לפרסם ולהפיץ את התוכן שלך בעצמו או באמצעות אחרים בכל דרך. הסעיף הזה חיוני בשל אופיו הפתוח של טוויטר, המאפשר לכל מפתח להתממשק לשירות ולהציג את התוכן שמפורסם בו.

האם כל תוכן המפורסם בטוויטר הוא בגדר יצירה שיכולה להיות מוגנת בזכויות יוצרים? כנראה שלא.

חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 קובע כי:

4. (א) זכות יוצרים תהא ביצירות אלה:
(1) יצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוסיקלית, המקובעת בצורה כלשהי;

לא כל טוויט הוא יצירה מקורית, ובכלל לא בטוח שכל טוויט הוא יצירה (יש לא מעט טוויטים הכוללים למשל לינק בלבד). מצד שני, תנאי השימוש של טוויטר לא מכירים את החוק הישראלי. המשתמש מצהיר כי יש לו את הזכות לפרסם את תוכן הטוויטים שלו, ועל בסיס ההצהרה הזאת טוויטר מצהירה כי התוכן הזה נשאר בכל מקרה שייך למשתמש תוך מתן רשיון ההפצה הנ"ל וכו'.

אחד הפונקציות המובנות בטוויטר היא הרטוויט. הציטוט. משתמש ראה טוויט של אחר שהוא מעוניין להפיץ הלאה לרשימת העוקבים שלו, ומצטט אותו בשם אומרו (עם או בלי שינויים קלים, הנובעים לעתים ממגבלת התווים). כלומר באופן אינהרנטי לשימוש בטוויטר ניתנת למשתמשים אחרים היכולת, שלא לומר – הלגיטימציה, לפרסם מחדש טוויטים ואף ליצור מהם נגזרות. תנאי השימוש מעניקים רשיון הפצה לטוויטר ולשותפותיה (ר"ל מפתחי אפליקציות טוויטריות למיניהן). לא למשתמשים אחרים. אלא שהמוסכמה החברתית-קהילתית של משתמשי טוויטר היא שרטוויטים כאלה אינם מהווים הפרה של זכויות, מה שיוצר מצב שבו טוויטים מתפרסמים דה-פקטו (גם אם לא דה-יורה) תחת רשיון שיתוף-ייחוס.

חקיקה יכולה להיות רלוונטית רק כאשר היא מגובה במוסכמה או בצורך חברתי הנותנים לה תוקף.  החוק נועד להגן על אנשים מסוימים (יוצרים, במקרה זה) מפני פעולות מסוימות וליתן בידם כלים להתמודד עם פעולות כאלה. במצב שבו אותם אנשים אינם תופסים את אותן פעולות כפוגעות ולא ישתמשו בכלים שהחוק מעניק להם, הוא הופך לאות מתה.

אבל עוד לפני שאני שואל את עצמי אם אני רואה בציטוט הטוויט שלי בטיים אאוט הפרה של זכויותי, יש עוד סוגיה שמטרידה אותי בנוגע לטוויטר, והיא שייכת לעצם הגדרתו.

ה- FAQ של טוויטר מגדיר אותו כך:

"Twitter is a service for friends, family, and co–workers to communicate and stay connected through the exchange of quick, frequent messages."

כלומר טוויטר הוא בעצם כלי לשיחה. שיחה פומבית, שמשתתפים בה בין משתמש אחד ליותר – עד לגבול תיאורטי של סה"כ מספר המשתמשים הרשומים בטוויטר. בשיחה הזאת אנחנו מדברים על עצמנו, משתפים מחשבות בנושאים שונים עם אחרים, ובאופן כללי עושים כל מה שהיינו עושים בדו או רב שיח בע"פ – בשלושה הבדלים עיקריים: א. השיחה מתועדת ואינה תמיד בזמן אמת, ב. היא באינטרנט ולכן מאפשרת שיתוף של מקורות תוכן חיצוניים כמו קישורים, ג. היא פומבית.

אילו הייתי מביע את הטוויט הנ"ל בעל-פה, נניח תוך כדי שיחה עם חברים בבית קפה, ומישהו היה שומע אותי ומצטט – לא הייתי חושב שיש בכלל בעיית זכויות יוצרים. גם אם המשפט הזה הוא יצירה מקורית, הוא ככל הנראה לא היה עומד בתנאי החוק ולא זכאי להגנה. האם טוויטר שונה מבחינה מהותית משיחה כזאת? או יותר חשוב – האם אנחנו רואים אותו כשונה מבחינה מהותית משיחה כזאת? התשובה מורכבת.

אנשים שונים משתמשים בטוויטר באופן שונה, וכל אחד יכול לפרסם סוגים שונים ומגוונים של טוויטים. האם כאשר אנחנו מפרסמים טוויט הכולל אמירה שנונה ומקורית אנחנו רואים אותו באופן שונה לעומת טוויט הכולל מספר מילים סתמיות?

ההגדרה למונח "יצירה" המופיעה בוויקיפדיה נאה בעיני, ונאמר בה כך:

יצירה היא מונח מופשט, המתאר התייחסות לדבר מה כאל תוצר של תהליכים מורכבים בעל ערך סובייקטיבי מוסף.

טוויטים הם בדרך כלל לא תוצר של תהליכים מורכבים אלא של חשיבה ספונטנית רגעית, הערך הסוביקטיבי שלהם קטן, והם בעלי אורך חיים המוגבל בדרך כלל לשעות ספורות. למעשה, אילולא היו מצטטים את הטוויט שלי בדפוס, רב הסיכוי שלא הייתי זוכר בכלל שפרסמתי אותו.

העובדה שהשיחה המתנהלת בטוויטר מתועדת ומקובעת בכתב, מחייבת התייחסות פורמלית לזכויות היוצרים בה. אלא שעושה רושם שהמעורבים בשיחה לא רואים את התוכן שלה ככפוף להגדרות הפורמליות, ומתבססים יותר על כללי התנהגות חברתיים-קהילתיים מקובלים.

ישנה לעתים הנחה, גם בקרב ציבור לא קטן של גולשים, אך גם לעתים בקרב עיתונאים, כי תוכן גולשים המפורסם באינטרנט אינו מוגן בזכויות יוצרים או שזכויות היוצרים בו הן גמישות. רק לפני כמה ימים החלפתי מסרים עם גולשת שטענה שאם היא מצאה משהו בגוגל אזי הוא שייך לנחלת הכלל.

פורמלית, הייתי יכול לטעון שהטוויט שלי מהווה יצירה ספרותית מקורית, שהוא מוגן ע"י חוק זכות יוצרים, ושמגזין טיים אאוט הפר את זכויותי (ואני מתעלם כרגע מהאפשרות של שימוש הוגן) בכך שפרסם מחדש יצירה שלי בשלמותה, ללא אישורי וללא תשלום.

אלא שבעוד הדין חל באופן זהה על תוכן שנוצר בטוויטר כמו על תוכן שנוצר בבלוגים למשל, המוסכמה החברתית המגבה את הדין עדיין שונה. אם נתיחס רגע שוב להגדרת היצירה שלמעלה, אני חושב שתוכן הנוצר בבלוגים הוא לעתים קרובות הרבה יותר תוצר של תהליכים מורכבים, ובפירוש בעל ערך סוביקטיבי מוסף עבור יוצרו. קהל הכותבים בבלוגים מודע לזכויותיו בתוכן שלו (בין היתר מכיוון שהצהרות בנושא קיימות כברירת מחדל בחלק גדול ממערכות הבלוגים) והנושא חשוב לו. לעומת זאת קהל המשתמשים בטוויטר מייחס חשיבות פחותה לערך היצירתי שבטוויטים, וההסדרה הקיימת פשוט לא מתאימה.

הבעיה היא לא רק שההסדרה בחוקים הקיימים לא מתאימה, אלא שחוקים מעצם טבעם לא מתאימים כדי להסדיר את מה שקורה בטוויטר. התכנים המתפרסמים בו הם כה גמישים וכה מגוונים, שכדי להסדיר את השימוש בהם כראוי היה צורך להגדיר רשיון נפרד לכל טוויט וטוויט. שהרי טוויט המספר על כך שאני תקוע בפקק בדרך לעבודה אינו בעל ערך יצירתי כמו טוויט המבקש להיות חלק מסיפור בהמשכים, כמו הפרויקט של ניל גיימן. ומאחר שהשימוש בטוויטר הוא ספונטני, מהיר ודינאמי, אין כל הגיון בדרישה להגדיר רשיון שימוש לכל טוויט.

שאלתי את עצמי בנוסף, האם בכלל יש צורך בהסדרה של הפעילות בטוויטר? האם לא די שהיא מסדירה את עצמה במסגרת תנאי השימוש והמקובלות הקהילתיות? אך מכיוון שטוויטר בכל זאת אינו פועל בואקום אלא באינטראקציה עם גורמים נוספים בעולם, ומכיוון שאנחנו כחברה זקוקים ורגילים למערכות של כללים ידועים להסדרת ההתנהלות שלנו, אני חושב שבסופו של דבר רצוי שיהיו כללים כאלה.

השאלה בנוגע לרלוונטיות של כלל דיני הקניין הרוחני כיום אינה סוגיה חדשה. היא מהווה נושא לדיון בשנים האחרונות גם בהקשרים של התפתחות האינטרנט, הפצה פיראטית של מוצרי מוזיקה, טלוויזיה וקולנוע, תרופות, משך תקופת הזכויות ועוד. אלא שבעוד בנושאים האלו ניתן אולי לחשוב על תיקוני חקיקה כאלה או אחרים, בהקשר לטוויטר אני לא מצליח לחשוב על קונספט חקיקתי שיוכל להסדיר את הפעילות בו באופן פרקטי. סוגיות של יצירה, מקוריות, ראשוניות, העתקה, יצירה נגזרת ותחום שיפוט הופכות להיות חסרות רלוונטיות במקרה של טוויטר.

הדבר היחיד שנשאר, אולי, הוא הזכות המוסרית.

6 . זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר –
(1) כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין;
(2) כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר.

גם אם אינה אכיפה במסגרת טוויטר, אפשר להניח כי על זכות זו כן תהייה הסכמה בקרב קהילת המשתמשים, כעיקרון מקובל בעל בסיס ראציונאלי ואופי פרקטי שניתן לנהל את הפעילות במסגרתו.

דומה כי כאשר מערכת הכללים המוכרת אינה יכולה עוד לטפל באופן נאות במציאות הקיימת, אנו מוצאים את עצמנו חוזרים לעקרונות הבסיסיים יותר של מוסר. אולי על הבסיס הזה נצליח בעתיד לפתח סוג חדש של כללים אשר יתאימו לצרכים החדשים. בינתיים, אני לא חושב שהציטוט בטיים אאוט פוגע בי.

יש פוסטים שצריכים להיכתב בחלון זמן מסוים, שאחריו הם הופכים ללא-רלוונטיים והסיכוי שייכתבו קטן משמעותית. כך למשל טיוטה של פוסט שהתחלתי לכתוב לאחר הבחירות בארה"ב (לפני כשנה) ככל הנראה לא תהפוך לפוסט לפני מערכת הבחירות הבאה (בישראל או בארה"ב, לפי המוקדם). גם טיוטת פוסט שהתחלתי לכתוב בכנס "ממלכות הדמיון" שהתקיים במרץ 2008 עדיין מחכה שאסיים אותה.

ולכן דיי ברור לי שאם הפוסט הנוכחי לא יסיים להיכתב ויפורסם הלילה, אין טעם בכלל לשמור את הטיוטה שלו כי היא לעולם לא תושלם.

הייתי הערב בהרצאה "זכרונות מעולם מופלא", ובה בין היתר דובר על מקומה המרכזי של המכונית המעופפת כאלמנט מרכזי בתפיסת המציאות העתידנית כפי שהיא נחזית לאורך ולרוחב היצירה המד"בית במאה ה-20. מסתבר שהיו בעבר ובהווה מספר לא קטן של נסיונות אמיתיים ליצור מכונית מעופפת, חלקם אפילו מוצלחים למדי, ולמרות זאת אנחנו ניצבים בפני שתי עובדות: האחת – אנחנו עדיין נוסעים במכוניות שלנו על כבישי אספלט הנתמכים בקרקע, והשנייה – יצירות מד"ב גם היום מציגות את המכונית המעופפת כאלמנט עתידני בדיוני אף על פי שהיא כבר קיימת.

במהלך ההרצאה שאלתי את עצמי שתי שאלות: למה המכונית המעופפת מהווה אלמנט כל כך מרכזי בתפיסה העתידנית שלנו, ולמה אנחנו עדיין לא מחזיקים אחת כזאת בכל בית למרות שזה לגמרי אפשרי טכנולוגית.

התשובה שניתנה לשאלות אלו במסגרת ההרצאה היא שהמכונית המעופפת נתפסה כאמצעי האולטימטיבי לחופש הקפיטליסטי, שחרור וביטוי עצמי. כאשר כל אחד יכול להגיע לכל נקודה על כדור הארץ מבלי להיות תלוי באף גורם חיצוני (כגון מועדי טיסות, פקקי תנועה וכיו"ב). והסיבה שמכוניות מעופפות עדיין לא מאכלסות כל מוסך במערב היא שמכוניות אלה לא ענו על צורך אמיתי בקהל אשר נדרש לפרק ולהרכיב כנפיים בכל פעם ולחפש מסלולי המראה מתאימים (שלא לדבר על בטיחות טיסה בעייתית), ושייצור המכוניות המעופפות לא נעשה במסגרת תעשיית הרכב אלא היה תלוי יצרניות המטוסים כאשר אלה האחרונות ראו בכך תחרות וחסרו מוטיבציה לקדם את הנושא.

אלה כמובן תשובות מצוינות, וקטונתי מלערער את מומחיותו של המרצה בנושא, אבל אני רוצה להעלות כאן כמה רעיונות משלי סביב מקומה של המכונית המעופפת בחיינו.

קודם כל, מכונית מעופפת היא לא דבר חדשני כלל ועיקר. היא שיפור בנאלי ולכאורה מתבקש של אמצעי תחבורה אשר בצורתו המוכרת מהווה שיפור של כלי תחבורה הקיים מזה אלפי שנה – מושב המחובר לכוח מניע. בתחילה היו אלה עבדים או משרתים שהיוו את אותו כוח, ובהמשך הוצמדו למושב גלגלים והושמו בעלי חיים שימשכו אותו קדימה. המצאת המנוע איפשרה להחליף את הסוסים הניזונים מחציר בכאלה השותים תוצרי נפט. אותו מושב נע עכשיו הרבה יותר מהר, וסביבת הנסיעה שלו קיבלה שיפורים שונים בתחום הנוחות והבטיחות לאורך השנים, אבל העיקרון זהה – כיסא אחד או יותר המונח על גלגלים ומחובר לכוח מניע כלשהו המייצר תנועה – אופקית בלבד, בינתיים.

אז אני רוצה לפרק את השאלה: למה אנחנו צריכים מכוניות בכלל, ומכוניות בעתיד העתידני שלנו בפרט?
כיום, מכונית היא שני דברים עיקריים – אמצעי תחבורה וסמל סטטוס. כאמצעי תחבורה היא אחד הפחות יעילים שיש, קופסת מתכת השוקלת טון, מסיעה אדם אחד בממוצע, ותופסת נפח רב על הדרך תוך שימוש במנוע בעירה פנימית השורף תוצרי נפט ושנצילות האנרגיה שלו מזעזעת. השימוש כסמל סטטוס נובע לדעתי הן מאותו סמל חופש שדובר לעיל, והן מהורסטיליות בעיצוב שלה המאפשרת שדרוג של איכות החומרים, הנוחות והאיבזור במכונית כדי ליצור סביבה נחשבת ונחשקת יותר. אבל למי שזקוק לסמלי סטטוס יש עוד מספר רב של אפשרויות, ואפשר להניח שבעתיד יהיו אף יותר.
ובעתיד מה? הנחת הרקע הרווחת לקיומן של המכוניות המעופפות בעתיד היא שאוכלוסיית כדור הארץ תמשיך לגדול, הערים יצמחו עוד ועוד לגובה ויהיה צורך להעביר הרבה יותר אנשים ממקום למקום עד כדי כך שלא יהיה מספיק מקום פנוי לדרכי תחבורה על הקרקע והפתרון הפרקטי לכאורה הוא העלאת התחבורה לאוויר.

ככל שאני חושב על זה, חלק גדול מהדימויים של העתיד העתידני מבוסס על אלמנטים שאנחנו כבר מכירים אשר עברו אדפטציה מסוימת כדי להיות "עתידניים", ואני ממש מתקשה לחשוב על דברים שהם באמת חדשניים בעולמות העתידניים שהכרתי. אבל דוקא בתחום התחבורה כן יש מספר אפשרויות הרבה יותר מעניינות מאשר מכוניות מעופפות, אפשרויות שברובן ניתנו כפתרונות לתחבורה טרנס-גלקטית המצריכה צליחת מרחקים גדולים אלפי מונים מאלה שעל קרום פלנטרי כזה או אחר. זה לא אומר שאי אפשר ליישם אותם גם לצרכים מקומיים.

אבל רגע לפני שאני מציע להתקין עמדת טלפורטציה בכל מרפסת שירות וחור תולעת בכל חדר מדרגות, צריך לדבר על עצם הצורך בתחבורה שהרי הנחת היסוד לקיומן של מכוניות מעופפות מזן כזה או אחר היא שצריך לשנע המון אנשים ממקום למקום. אנחנו קצת שבויים בקונספציה הזאת שאומרת שהעתיד = פיצוץ אוכלוסין = בנייה לגובה = תחבורה לגובה.

נתעלם לרגע מהאפשרות התיאורטית של צמצום דרמטי דווקא באוכלוסיית כדור הארץ, עקב מלחמה, מגיפה, אסון אקולוגי או פלישת חייזרים, ונניח שאכן אנחנו עומדים בפני פיצוץ אוכלוסין כזה שיביא מחוסר ברירה לבנייה מאסיבית לגובה באופן שטרם הכרנו.

יכול להיות שנגיע למצב בו השטח העירוני על פני הכדור מהווה מאסה בנויה אחת שאין בתוכה כבישים (או דרכי תחבורה דומות). יכול להיות שאין צורך בתחבורה בכלל. אנשי העתיד כמעט ולא ייצאו מהבית. תקשורת עם אנשים אחרים תהייה באמצעים אלקטרוניים (אולי הולוגרמיים), קניות ייעשו באופן מקוון, העבודה תעשה מהבית (מפעלי ייצור יהיו כמובן ממוכנים לחלוטין עם פיקוח אנושי מרחוק בלבד) ואת כל הצרכים יקבלו ישירות אליהם. ייתכן שיחידות הדיור עצמן יהיו ניידות, למשל כדי שכל יחידה בבניין מגורים תנוע לקבלת מנה מדודה שווה של אור שמש ולא תהייה תלויה לנצח בצד שבו נבנתה. במצב כזה אין מכוניות – מעופפות או אחרות. במארג העירוני הזה הרבה יותר הגיוני לייצר מערך של מעליות או קרוניות אישיות (או אפילו מדרכות נעות, למרות שזה לא עתידני בכלל. תשאלו כל שדה תעופה) אשר ינועו במהירות גבוהה ברחבי העיר במסלולים קבועים ליעדים מתוכנתים מראש.

אפשרות נוספת היא שדווקא בתחום התחבורה נראה ירידה בשימוש בטכנולוגיה, כאשר העולם יבין שפעילות גופנית משמעותית וסדירה חיונית לבריאות, ואנשים ינועו בעיר באופן רגלי או על אופניים. אולי העתיד טמון ב- low-tech?

קיימת כמובן האפשרות לאמצעי תחבורה המבוסס על אותה קופסה ותיקה עם כוח מניע כלשהו. זאת יכולה להיות קופסה קטנה יחסית לשימוש פרטי, או קופסה גדולה יותר לשימוש ציבורי. היא יכולה לנוע אופקית בלבד או באופן חופשי במרחב. אלא שיש בעיה בתנועה החופשית הזאת במרחב. כי כאשר כלי רכב נעים על הכביש, יש כללי דרך, תמרורים וסימנים מוסכמים להסדרת התנועה ושמירה על הבטיחות. באוויר אין. אם נקבע כבישים אוויריים באופן מלאכותי, אנחנו נעקר את הייתרונות שבאמצעי תחבורה משחררים אלה. בנוסף, כאשר מנוע של מכונית שובק אפשר לדחוף אותה לצד הכביש, אבל נסו לחשוב מה יקרה כאשר מנוע של מכונית מעופפת ישבוק (ואין ולא תהייה מכונה חסינת תקלות בעולם) באמצע נסיעה מול הקומה ה-200… בקיצור – בעיה אחת גדולה.

ולכן, כפי שאמרתי, הרבה יותר הגיוני בעיני לצייר את העתיד העתידני עם טלפורטר בכל בית מאשר עם מכונית מעופפת במוסך בקומה המי יודע כמה. חור תולעת מלאכותי סטייל סטארגייט בכל חדר מדרגות יכול לחסוך המון במרחב הציבורי. וגם שיכלול של היכולות הקוגניטיביות שלנו כדי לאפשר שליחה של התודעה החוצה מבלי להזיז את הגוף הפיזי זה משהו ששווה לעבוד עליו.

אז למה בכל זאת אנחנו מאמצים את מודל המכונית המעופפת אל ליבנו? הבעיה טמונה לדעתי במאורתה של מפלצת דו-ראשית.
ראש אחד הוא זה שדובר עליו בהרצאה – המכונית המעופפת בדימויה האמריקני מאמצע המאה ה-20 מסמלת אמצעי לשחרור עצמי, לחופש אבסולוטי ומהווה סמל סטטוס קפיטליסטי. החברה האמריקנית עתירת הכבישים המהירים ומרחבי הדרכים תמיד הייתה מאוהבת במכוניות, ותעשיית הרכב הייתה עד העשור האחרון מעמודי התווך של כלכלת הדוד סם. ברור אם כן לכל אמריקני בר דעת שהמכוניות תמיד יהיו שם, ואי אפשר לדמיין קיום בלעדיהן. מי שתהייה לו מכונית מעופפת פשוט יהנה יותר מהחיים. זה עניין של קפיטליזם בחברת השפע המקדשת את תרבות הצריכה (ואני מזכיר כאן בחצי משפט שלאורך ההיסטוריה האדם שלט ביבשה ובים, ותמיד תמיד חלם לדעת לעוף כמו הציפורים).
הראש השני הוא אותו עניין שהזכרתי קודם והעוסק בכך שרוב האלמנטים ה"עתידניים" שלנו הם אותם דברים מוכרים מההווה אשר עברו טיפול קוסמטי כדי שיהיו גדולים יותר, מהירים יותר, נוצצים יותר ואוטומטיים יותר. אבל בבסיסם הם בדיוק אותם אלמנטים שאנחנו מכירים היום.

ההתקדמות הטכנולוגית בעשורים האחרונים נשענת רובה ככולה על שיפור וייעול של מוצרים טכנולוגיים קיימים. בעבודה שלנו עם המחשב למשל, אמצעי הקלט והפלט לא השתנו משמעותית לפחות מזה 20 שנה. רוב מוחלט של מכוניות בעולם עדיין כולל מנוע בעירה פנימית השורף תוצרי נפט ואופן פעולתו השתנה מעט מאוד ב-90 השנה האחרונות. בהרצאה אחרת באייקון שמענו שגם תוכנית החלל המחודשת, לכאורה חזית הטכנולוגיה העתידנית של האנושות, לא תעשה שימוש בטכנולוגיות שונות מהותית מאלה ששימשו את אפולו לפני ארבעה עשורים.

היכולת לדמיין משהו חדש לחלוטין המנותק מן המציאות המוכרת, היא מאוד נדירה. הרבה יותר קל, ובמידה מסוימת אולי יותר אמין, להציג גירסה משופרת למערכות קיימות מאשר לפתח גישה פורצת דרך. ואם זה המצב, אז אנחנו בבעיה קשה מאוד. כי כשלעולם (המדע) הבדיוני יש בעיה של דמיון, אז העתיד שלנו ייראה כמו גירסת ברושור הכרומו שהפיק משרד פרסום להווה האפור והמוכר.

חייבים לחזור ולדמיין רחוק, כדי שבאמת יהיה לנו עתיד עתידני (כי כבר ראינו לאן חברת השפע הקפיטליסטית תביא אותנו).

קורי עכביש אולי התפשטו בבלוג, אבל הם לא חלק מהחורף שלי. יש משהו סימבולי בעיני בכך שמה שבאמת עשה לי חשק לכתוב לבלוג הזה הוא הסתיו, אחרי שהפוסט הקודם פורסם פה בשלהי האביב.

היום בצהריים ישבתי על ספסל מחוץ למתחם אשכול-פיס של תיכון עירוני א' בת"א, ובזמן שחיכיתי לתחילתו של אחד מאירועי איקון, התחילה לנשוב עלי רוח. לא רוח קייצית ושרבית שמעלה לי אסוציאציות למדבריות צחיחות עם כמה עשבים אפורים שמנסים לשרוד ושלדים של חיות שלא שרדו את החום, אלא רוח סתווית קרירה ואופטימית. רוח שהעלתה לי חיוך על הפנים וגרמה לי לרצות לצעוק בתוכחה על כל קטני האמונה שטוענים שאין סתיו בישראל.

בתור מעריץ חורף מושבע, יש לי חיבה משונה גם לסתיו.
הסתיו הוא טיזר לחורף, כמו קדימון לסרט שנערך לתוך שתי דקות עם כל הקטעים הטובים ומשאיר לסרט עצמו שעתיים של אכזבה. האוויר קצת מתקרר, הלילות יותר נעימים, יורד לפעמים גשם, אפשר אולי ללבוש חולצה ארוכה בערב, ויש תחושה שיש למה לצפות כי הנה-או-טו-טו מגיע האדון חורף בכבודו ובעצמו. אלא שלאדון חורף בישראל יש נטייה לאכזב, ולכן בניית הציפיה אליו יכולה להיות עוד יותר מהנה מהדבר עצמו. טוב, לא באמת… אבל היא כן מרגשת. כמו שכתבתי בפוסט החורף הקודם שלי, יש בזה מן ההוכחה שהעולם עובד. לוח השנה מוכיח את עצמו, ועונות השנה ממשיכות להתחלף.

יש אנשים שסובלים מתופעה ידועה הנקראת דיכאון בחורף. משהו שקשור בשעות האור המצטמצמות משפיע על ייצור הכימיקלים השמחים במוח שלהם. אני, יצור משונה שכמותי, עובד בדיוק הפוך. ככל שיש עלי פחות שמש והימים מתקצרים ומתקררים – מצב הרוח שלי משתפר. החורף, במיוחד בישראל, הוא עונה מרעננת עבורי; בעונה החמה והדביקה אני בורח ממתחם ממוזג אחד לשני ושומר את כל החלונות בבית סגורים, וכשמגיע הסתיו אני יכול לחזור לנשום ולהכניס חמצן טרי לריאות. אני מתחיל לקחת נשימות עמוקות יותר, ומתמלא ביותר אנרגיה, מצב רוח ומוטיבציה.

בחלון שלי יש אדנית עם פקעות של פרחים. שמתי אותן באדמה לפני כמעט שנה, הפרחים פרחו לאורך החורף ובסופו התייבשו והפקעות נרדמו. חודשים רבים ישנו הפקעות באדמה היבשה, ובקרוב אפשר יהיה להתחיל להשקות אותן ולעורר צמיחה מחודשת של פרחי החורף בחלון.

גם אני (וסליחה על האנאלוגיה הצ'יזית) כמו הפקעות, ישנתי כל הקיץ. ניצלתי מינימום אנרגיה כדי להתקיים ולהביא אותי שוב לסתיו, לעונה שאפשר לגזום בה את שאריות העלים היבשים ולהתחיל לפרוח שוב.

ובזכות כמה משבים אקראיים של רוח סתווית שהעלתה לי חיוך וריגשה אותי, יש גם פוסט חדש. הוריי!

ישבתי היום עם מישהו והסברתי לו קצת על איך עובדים עם הבלוג בתפוז. בין לבין דיברנו על מקומו של איש התוכן באתר תוכן גולשים, ואז הוא אמר לי שבוודאי הגעתי לתפקיד שלי מתוך זה שהייתי איש תוכן בעצמי, ושמאז שאני קורא כל כך הרבה טקסטים מדי יום בטח המוח שלי מתעייף עד שכבר אין לי חשק ליצור בעצמי. הפכתי לבירוקראט שעוסק בדאגה לתפעול התוכן של אחרים במקום להיות איש תוכן בעצמי.
מייד נחלצתי להגנתו של המוח שלי וטענתי בתוקף שזה ממש לא עניין של חשק, אלא של חוסר סבלנות לשבת ולעבד את המחשבות שלי לכדי אייטמים ראויים לפרסום. אבל במחשבה נוספת, ולאחר שהאיש הלך וההגנות האוטומטיות שלי קצת נרגעו, מאוד יכול להיות שיש משהו במה שהוא אומר.

אני באמת באמת צורך כמויות עצומות של טקסטים מדי יום. אני עובר על עשרות אם לא מאות בלוגים רק במסגרת העבודה, ועל כמה עשרות נוספים ממקורות אחרים. העיניים שלי שותות את המילים בשקיקה, מרפרפות אחוזות תזזית על המשפטים כאילו מנסות לבלוע את כל האייטם ברגע חטוף אחד. לא פעם אני צריך לקרוא קטע גם פעמיים ושלוש כדי להעריך אותו במלואו. יכולת ההתעמקות שלי בקריאה הולכת ונשחקת.
לפני עשור וחצי הייתי בשיא תקופת הקריאה שלי; [אזהרת חנוניות מתפרצת] הייתי מתיישב בספריה, עובר מדף מדף על הכותרים, ושולף כל מה שנראה מעניין. ככל שהאינטרנט התפתח ותפס חלק משמעותי יותר בחיי, כמויות התוכן לגווניו שאני צורך תפחה, ויכולת הריכוז שלי ירדה בהתאם.
אבל כשאני רוצה לכתוב לבלוג אני צריך את מלוא הקשב שלי מגוייס. כל פסיק חשוב וכל מילה הרת גורל. אלא שאז אני מגלה שאני מתקשה לשמור על חוט המחשבה שלי ליותר מדקות ספורות לפני שהאותיות מתחילות לצאת במחולות ולהתערבב מול עיני. ראשי כה עייף מהתמודדות מעמיקה עם טקסטים לאורך היום, עד שכשאני רוצה ליצור אחד בעצמי אני מגלה שתש כוחי. זו אחת הסיבות כנראה לכך שכמעט כל הפוסטים שלי נכתבים בלילה, כשכמות ההפרעות מסביב היא מינימאלית והעיניים קצת נרגעות (אגב, גם את העבודות שלי לאוניברסיטה כתבתי בין עשר בלילה לשבע בבוקר).

האם זה אומר שעתידי כבלוגר נחרץ? אני מקווה שלא. עובדה היא שאני מצליח לגרד מעט כוחות כדי לפרסם פה מדי פעם, לכתוב על סטאר טרק מדי פעם, ואפילו לייצר תוכן לתפוז מדי פעם ;-)

בבלוג הזה יש 16 טיוטות. רובן המכריע אמורות היו להפוך לפוסטים אמיתיים בסופו של דבר. חלקן כולל רק משפט קצר או קישור שנועד להזכיר לי על מה רציתי לכתוב. כולן נכתבו לפני יותר מחצי שנה (לפני שחזרתי לעבוד בתפוז).
אני מקווה שאת אותו חלק שעדיין רלוונטי (ולא היה אמור להתפרסם בהקשר אקטואלי מסוים) אני באמת אערוך ואפרסם בסופו של דבר.

—-
ובשולי הדברים: אין לי כוונה לכתוב על יום הזיכרון לשואה ולגבורה, על ועידת דרבן, על מחמוד אחמדינג'אד, ובטח שלא על סוזן בויל. כולם נושאים טובים וחשובים שדוברו כבר עד זרא. אז הנה, הזכרתי אותם בבלוג כדי לצאת ידי חובה. עכשיו תנו קצת לנוח.

ביום שישי האחרון נערך מפגש הבלוגרים של תפוז בקולנוע לב, ואטרקציה מרכזית בו הייתה הקרנת הסרט "מילק". הסרט מגולל את סיפורו של הרווי מילק (שון פן, שזכה באוסקר שאין מוצדק ממנו), הומוסקסואל ופעיל זכויות אדם בסן-פרנסיסקו של שנות ה-70, אשר היה לנבחר הציבור הגאה (המפורסם) הראשון בארה"ב.
(עוד על מילק האיש – כאן)

— אזהרה: אני הולך לדבר על הסרט בפוסט הזה. לא יהיו כאן ממש ספויילרים, אבל מי שחשוב לו לקבל את כל המידע ממקור ראשון, שיקרא את הפוסט רק לאחר הצפייה (המומלצת, כבר אמרתי?) בסרט.

מלבד תיאור הקריירה החברתית-פוליטית של מילק, הסרט מתייחס במקביל גם להתפתחויות בחייו האישיים, וכולל מספר סצנות שמציגות אינטימיות הומואית מאוד גדולה וגם מעט עירום גברי.

טרם ההקרנה דיברתי עם אחת האורחות, וכששאלתי אותה אם היא נשארת לסרט ענתה, תוך עיווי פנים, שהיא לא יודעת כי יש בו הומואים וכל זה. הקהל שהגיע לאירוע היה הטרוגני למדי, בני עשרים פלוס לצד בני חמישים פלוס. כשהסרט התחיל וראינו את מילק עם בן זוגו, אני התחלתי לזוע באי נוחות על הכסא. כל כך הרבה סצנות הומואיות בוטות. אולי הקהל שלנו שמרן מדי? אולי כל ההומואיזם המתפרץ הזה יביך אותם או ייתפס כלא ראוי? אבל הם ידעו בדיוק איזה סרט הם באים לראות, הרי פרסמנו את הטריילר שלו בכל מקום אפשרי, לא? אולי זה לא היה ברור כמה הרווי מילק הומו עד שראו אותו על המסך הגדול.

הרווי מילק היה הומו. הוא היה הומו במיטה, בסלון, ברחוב, בהפגנה, בעבודתו בחנות הצילום שלו, בפעילותו כפוליטיקאי, בחייו ובמותו. זה היה בהווייתו. על כך הוא למעשה נלחם – על ההכרה בכך שהומוסקסואליות היא לא סטייה ולא מחלה אלא פשוט חלק מהזהות העצמית.

ואני הסתכלתי על החיים של הרווי מילק והרגשתי אי נוחות.

לא אי נוחות מהסרט עצמו, אלא מהדמות של מילק. הוא יותר מדי שלם עם עצמו. אין דברים כאלה בחיים האמיתיים. בעולמו של מילק המונח "ארון" קיים רק בהקשר לאנשים אחרים – אותם הוא מעודד (לעתים אף באגרסיביות) לצאת. לעומת זאת המציאות שאני מכיר היא הרבה יותר מורכבת, והעולם היום – 30 שנה אחרי מילק – עדיין כולל חלקים נרחבים שאינם סן-פרנסיסקו, ורבים מבעלי ההשפעה בו הם סוג של אניטות בראיינט וג'ון בריגסים כאלה שרואים בהומוסקסואליות סטיית מין או מחלת נפש, ובהומוסקסואלים אנשים מסוכנים שאסור להם להימצא ליד ילדים.

הדיסוננס בין דמותו של מילק, שכל הוויתה היא הומואיות טהורה, לבין העולם שאני מכיר, בו עם כל מקום עבודה חדש צריך לחשוב שוב אם, איך ומתי לצאת – הוא מה שגרם לי אי נוחות. לא כי אינטימיות הומואית היא לא דבר טבעי, אלא כי עדיין לא טבעי לחשוב עליה בתור דבר טבעי. מסתבר. אפילו לא בשבילי.

השבוע פרסמתי, לראשונה בחיי, פוסט מוגן בסיסמה.

לבלוג הזה יש, לפי פידברנר, תפוצה של כ- 60 מנויים, וכטבעה של אינטרנט גם כל גולש מזדמן יכול להיכנס לקרוא. לשם שינוי רציתי לשלוט ולדעת בדיוק מי קורא. לא כתבתי שם סודות כמוסים במיוחד, אבל כן כמה דברים אישיים מאוד. דברים שמצד אחד הרגשתי צורך לפרוק מעל לבי – ואין כמו בלוג למטרה זו, ומצד שני לא הרגשתי נוח עם חשיפה מקסימלית. דרך הפשרה היא לאפשר רק לקבוצה הקטנה של אנשים שאני מכיר אישית ויחסית קרובים אלי לקרוא ולהתייחס.

וזה השלב שהתחלתי להסתבך.

האם לשלוח לאנשים את הסיסמה או לחכות שיבקשו אותה?

אם אשלח לקבוצה מסוימת, אז יכול להיות שיהיו כאלה שיקבלו את הסיסמה וירגישו מחויבים להיכנס לפוסט ולהתייחס אליו למרות שבאופן רגיל הם לא היו עושים את זה.אני לא רוצה לחשוב שאני כופה על אנשים לקרוא אותי.בנוסף, יכול להיות שיהיו אנשים שלא יקבלו את הסיסמה וייעלבו שלא כללתי אותם בקבוצה שאליה שלחתי.

אם לא אשלח, רוב הסיכויים שפשוט אף אחד לא יקרא.

האם לפוסט שאף אחד לא קרא יש משמעות? מה ההבדל בין פוסט טיוטה לפוסט מפורסם שלאיש אין גישה אליו?

כי אי אפשר שלא להתייחס.

1. תמונת היום: קירשנדון מדווחים ממטה מפלגת העבודה, מיקי חיימוביץ' מתעניינת מה קורה שם; ירון לונדון מחזיר מבט משועמם למצלמה, ומוטי קירשנבאום מניח ראש על כתפו של לונדון כמעמיד פני ישן. כל מילה מיותרת.

2. דיווח תוצאות המדגמים בערוצים: לצד מספר המנדטים שהוענקו במדגם למפלגת ישראל ביתנו לא כתוב שם המפלגה אלא רק "ליברמן". כל מילה מיותרת.

3. למרות שקולו של יעקב אילון חזר אליו רק באופן חלקי (וסיפק שוב ושוב אתנחתא קומית), הוא הצטרף למיקי בהגשת המשדר. יונית לוי לעומת זאת, עשתה חיל לבדה (בדקות הספורות שזיפזפתי לשם).

4. הג'וב הכי שווה הערב הוא זה של שתי עלמות החן הישובות לצד פרופ' קמיל פוקס. רואים אותן בטלוויזיה הארצית, אבל הן לא צריכות לענות על שאלות מפרכות בנוגע למה יכול להיות אם וכאשר, והן בין אלו שיודעים את התוצאות לפני כולם. פנטסטי. (אגב, זה רק אני או שהן עובדות על מקבוקים?)

5. נתניהו אמר שהוא כבר מזמין את כל המפלגות הציוניות לשבת איתו בממשלה. אבל ש"ס ויהדות התורה לא היו מפלגות ציוניות בפעם האחרונה שבדקתי, והן חברות כבוד בכל קואליציה שלא תהייה. אז או שההגדרות של נתניהו, שלי ושל מפלגות החרדים לציונות שונות, או שמישהו פשוט רגיל לדבר בסיסמאות נבובות.

ואני הייתי מת לדעת למי הצביע היום אהוד אולמרט.