כך נפתחה שיחה אקראית ביני לבין מספר חברותים הערב, אשר התפתחה לדיון לא נטול אמוציות סביב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה החל מחר. הפוסט הזה נולד בעקבות הדיון ומהווה עיבוד של חלק מהדברים שנאמרו בו.

אחת המשתתפות בדיון סיפרה שהיא מכירה אנשים יקרים שנפגעו ב/מהצבא. למשל קרוב אהוב אשר נפצע במלחמת יום כיפור, חברים רבים שלו מתו והוא עדיין סובל מהלם קרב. הקשר בין הדברים האלה ליום הזיכרון מוזר עבורה. היא רואה ביום הזיכרון בעיקר הפגנת כוח לאומי צבועה. ביום הזה לא חייבים לחשוב על מה טוב לחיילים, על מה הבעייתיות במלחמות ובצבא, על איך לתמוך באנשים שנפגעים בתוך זה וכו' – חייבים להעמיד פנים שעצובים, וחייבים לא ללכת לסופר. זה משרת את איך שהמדינה מייצגת את עצמה כצודקת תמיד ואפילו לא עוזר לאנשים עצמם. בטח לא לאלה שמתו.
היום הזה הוא עוד תירוץ לאנשים זרים להיכנס לנו לחיים, לוודא שאנחנו מספיק עצובים ושאנחנו עצובים נכון. זה לא משנה שאי אפשר לייצר עצב בלחיצת כפתור, ושאם אנחנו לא עצובים אז אנחנו לא, ואם כן, זה לא יהיה כי אמרו לנו להיות עצובים ביום מסויים.

יום הזיכרון הוא באופן אינהרנטי מאוד ממלכתי, הוא מבקש לאחד וללכד את אזרחי ישראל (אבל רק את היהודים שביניהם) סביב הנרטיב הזה שהולך ומתעצם עד שמגיע לשיא בהדלקת משואות יום העצמאות.
אחד הדברים שנובעים מכך הוא שה"סיפור" שיום הזכרון מקיים ונובע ממנו, מצד אחד מייצר רעים (הערבים, "כל הערבים אבל אנחנו לא גזענים") ומצד שני אין בו בכלל אחריות למדינה. זאת למרות שבפועל יש לה את הסמכות והכוח להשפיע על המציאות – החל מהחלטות בנוגע לתנאי השירות של חיילים (שאותם היא מכריחה להתגייס ועדיין מזלזלת בהם לא פעם, עד כדי הרס הבריאות והחיים או מוות), דרך איזה תפקידים הצבא אמור למלא בחברה (אולי לא צריך כל כך הרבה אנשים ואפשר לצמצם את הפגיעה הפוטנציאלית?), ועד בחינת העימותים המזוינים שהמדינה נכנסת אליהם ומידת נחיצותם.
את עצמה, בעלת הכוח, המדינה מספרת כמי שבכלל אי אפשר לשאול לגביו שאלות, זה בכלל לא עוסק בה, למרות שהמצב שסביבו היום סובב הוא תוצאה ישירה – הכרחית או לא, ישירה – של החלטות שלה. אבל בעקבות הסיפור, כל האחריות עוברת ממי שיש לה כוח, אל מי שממש אין להם כוח לשנות, ומתמקדת בפרטים הכי חסרי חשיבות. אנשים שבמקרה עברו שם ולא נראו מספיק עצובים – הו-הו, כמה שהם רעים. *הם* בוגדים, מזלזלים בחיילים ובמדינה, לא ראויים להקרא אזרחים וכו'.
אפילו הנוהג של לצלם דתיים לא עומדים בצפירה. אולי נשווה רגע בין מידת ההשפעה של לא לעמוד בצפירה (אפילו אם יש אנשים שזה פוגע בהם נורא) לבין מידת השפעה של יציאה למלחמה כי שנת בחירות עכשיו וצריך להסיח את דעת הציבור מהמחאה החברתית או שאר פרמטרים מפוקפקים?

יש גם משהו מטריד במספריזציה של יום הזיכרון. 22,993 זה המספר הרשמי של חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה (סופרים אותו לא מקום המדינה אלא מימי המחתרות). כמה חיילים מתוך המספר הזה לא היו לוחמים בכלל? כמה מהם נהרגו בתאונות דרכים? בתאונות רשלנות של חיילים אחרים? בתאונות כמו זו שהייתה השבוע בחזרות לטקס?
אני חלילה לא מפחית מעוצמת האובדן של המשפחות האלה. הרי אי אפשר לכמת אבל. אבל כששמים את כולם באותו הסל ההירואי הזה נוצרת סטטיסטיקה למראית עין המהווה תמונה לא ראליסטית של המציאות.
וכמה חיילים התאבדו במהלך שירותם עם הנשק הצבאי? הם נספרים בכלל? המדינה רואה את עצמה או את הצבא כגורם שקשור להתאבדות שלהם? ואולי הם חללי צה"ל מסוג אחר לגמרי?

הקריאה לאחדות לאומית ביום הזה גם היא מאד בעייתית. זו לא אחדות מקבלת, אחדות של שונים מכבדים שעומדים ביחד כשווים. רוב האנשים ישמחו לקדם אחדות לאומית באהבה, בתנאי שהאחרים ישתנו אליהם. זה מה שהמיינסטרים דורש. הוא לא עושה כלום בשביל לקדם את ה"אחדות הלאומית" הזאת מלבד להטיל סנקציות על מי שלא נענה לה.
אז הם מתפלאים שתמיד הרדיקאלים הרעים לא מסכימים לעמוד ביחד "זה בטח בגלל שהם חייבים תמיד לבעוט. הם לא יכולים לשים את זה בצד ליום?". הם לא מעלים בדעתם אולי שזה שבשולי החברה ושמרגיש הכי מוחלש, הוא גם זה שהכי נפגע מהדרישה לאחדות, מפני שממנו נדרשת הכי הרבה הדחקה והסתרה, הכי הרבה עיוות עצמי?

בכלל, כשקוראים לאחדות לאומית, לאיזה לאום מתכוונים? הלאום הישראלי? הלאום היהודי? הלאום שמשרת בצה"ל? שאלה טובה, שיהיה מעניין לקבל עליה תשובה אמיצה מהפוליטיקאים שלנו.
דרוזים למשל, משרתים בצה"ל ככלל, ואפילו עושים תפקידים משמעותיים. אני בטוח שיש גם חללים דרוזיים שמאוזכרים ביום הזיכרון. כל עוד הם חיילים הם כאילו חלק מהאחדות הזאת, אבל ברגע שהם פושטים מדים (ולפעמים עוד קודם) המדינה יורקת עליהם.
אין מה לדבר בכלל על כך שטקסי הזיכרון הם כמובן בעלי אופי ונרטיב יהודיים לגמרי – הכותל המערבי, תפילת יזכור, הר הרצל. הם קוראים לאחדות אבל באותה נשימה משאירים בחוץ את מי שלא שייך לעם הנבחר.

יש מי שעל רקע הדברים האלה יקרא לי בוגד. וזה חלק מהנקודה שלי.
אין ספק שמדינת ישראל הוקמה כדי להיות מדינת העם היהודי. אנחנו מציינים את יום הזיכרון ביחד עם יום העצמאות מכיוון שאנחנו רואים קשר הדוק בין השניים. בהינתן שזה המצב, ברור גם למה הנרטיב של יום הזיכרון הוא לא סתם ישראלי אלא ישראלי-יהודי. אבל בין האנשים שנתנו את חייהם לטובת הסטטיסטיקה של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה יש גם לא יהודים; יש לא יהודים ששירתו בצה"ל ויש לא יהודים שנהרגו בפעולות איבה. יש ביום הזה קונפליקט מובנה שמדינת ישראל הממסדית והממלכתית בוחרת מדי שנה להתעלם ממנו.
דווקא סביב יום הזיכרון עולות המון שאלות של מדינה יהודית מול דמוקרטית, של סולידריות חברתית, של קולקטיביזם מול מולטי-אינדיבידומיזם (המצאתי את זה הרגע), של יחסי צבא-מדינה. המון שאלות שאפשר וצריך לדון בהן. שאלות שמעט מאוד אנשים מתעניינים בהן, שלאורך השנה הן אף פעם לא אקטואליות מספיק כדי לתפוס מקום בשיח הציבורי, וביום הזיכרון זה לא פטריוטי על גבול הבגידה להזכיר אותן.

במסגרת הפינה חברי כנסת והצעות החוק ההזויות שלהם, אני רוצה לדבר על "הצעת חוק השירה העברית, התשע"ב–2012" (קובץ RTF), אשר הונחה לאחרונה על שולחן הכנסת ועליה חתומים חברי הכנסת אריה ביבי, דניאל בן-סימון, איתן כבל, מירי רגב ורונית תירוש.

ראשית להלן ציטוט חלקים נבחרים מההצעה:

1.    מטרת חוק זה היא לקדם את השירה העברית בישראל ואת משורריה, להביא להנגשתה ולפיתוחה בכל חלקי הארץ ולהקים לשם כך את המועצה הלאומית לשירה עברית.

2.    בחוק זה –
"משורר" – אחד מאלה:
(1)    מי ששלושים או יותר משיריו פורסמו;
(2)    מי שעמד בכללים להכרה במשוררים שקבע השר;
"שירה" – שירה שנכתבה במקורה בשפה העברית;
3.    (ב)    המועצה תפעל לשם עידוד השירה והתמיכה בה, תוך הבטחת חופש היצירה ומתן ביטוי למגוון התרבותי של החברה בישראל, להשקפות השונות הרווחות בה ולערכיה, ותוך דאגה לחלוקה שוויונית של המשאבים.

4.    אלה תפקידי המועצה:
(1)    לייעץ לשר בכל נושא הנוגע למדיניות בתחום השירה ובכל עניין הנוגע לביצוע חוק זה;
(2)    להציע לשר תכנית רב שנתית למדיניות בתחום השירה;
(5)    לייעץ לשר לעניין קביעת מבחנים לתמיכה במוסדות ציבור כאמור בסעיף 3א לחוק יסודות התקציב, לשם קידום מטרותיו של חוק זה, ובהתחשב בין היתר בסוגי מוסדות הציבור, בצורך בפיזור המשאבים באופן הוגן, אובייקטיבי וחסר פניות בין כלל המשוררים, בשיקולים חברתיים-כלכליים, שיקולי העדפה מתקנת של אוכלוסיות מוחלשות ובמגמות ובתמורות המתרחשות מעת לעת בתחום השירה:
(א)    קיום פעילות, תכניות ומיזמים לפיתוח השירה ולטיפוחה, לרבות כתיבת שירה, הוצאתה לאור והפצתה;
(יא)    הנגשת השירה באמצעים טכנולוגיים מתקדמים;
(יב)    קידום, סיוע ועידוד האיסוף, התיעוד והמיון של השירה שבכתב ושל השירה שבעל פה, לרבות אירועי שירה;

ובדברי ההסבר נכתב כך:

השירה, שהובילה בימים עברו את עם ישראל ואת תרבותו, נדחקה ברבות השנים לשולי התרבות וההשפעה. מעמדם המיוחד של המשוררים, אשר נהנו בעבר מיוקרה, אינו טריוויאלי עוד, וקולם נחלש. הוצאת ספרי שירה שלא על חשבון המחבר, הפכה לחזון. …
לעתים קרובות, יכולת התשלום של המשורר להוצאה או לבית הדפוס, היא לבדה שתקבע האם הספר יראה אור. ספרים רבים מודפסים אף ללא עריכה ראויה. … אין בקרה על איכות הספרים, והקורא נאלץ לקרוא ספרים אשר עלולים לפגוע בתדמיתה של השירה…

בשנים האחרונות, חלה התעוררות ניכרת בפעילויות השירה הספונטאניות והבלתי ממוסדות, על צורך זה נדרש המחוקק הישראלי לתת מענה.

יום קיימת ריכוזיות קיצונית בעולם הפואטיקה הישראלי. עולם השירה סובל בעיקר, מחלוקה פנימית לא הוגנת של המשאבים הציבוריים. פעמים רבות, גם תורמים פרטיים מוטעים לחשוב כי הם מעניקים כספים לטובת הכלל, בעוד שבפועל מחולק כספם על בסיס שאינו ענייני. הכספים ניתנים לקבוצות פרטיות של משוררים, בהתאם לבקיאותן בנבכי הביורוקרטיה במקרה הטוב, בהתאם להשתייכותן הפוליטית-חברתית במקרה הבינוני, ובהתאם לקשריהן האישיים ולמרפקנותן במקרה הגרוע והשכיח ביותר. …

רוב התלונות מציבור המשוררים – קובלנות שבעטיין עולה הצעת החוק, עסקו בנושא העדר הצדק החלוקתי, והשתלטותם של יחידים, לרבות קבוצות שירה בודדות וקטנות, על משאבים ציבוריים. לגבי הקבוצות, חשוב לציין כי מדובר בקבוצות פרטיות לגמרי, שעושות ככל שעולה על רוחן. התיאורים העובדתיים המוכחים היו קשים, והצביעו על כך שהמקושרים ברשויות המקומיות, בקרנות השונות ובמקורות התקציביים האחרים, מקבלים על חשבון כל השאר ולעתים אף מונעים, אקטיבית, מאחרים לקבל. הכספים, פעמים רבות, הולכים לטיפוח עצמי של חברי הקבוצה ולהטבה עם המקושרים אליהם, התרומה לכלל עקיפה בלבד. כוונתו של המחוקק היא, שהמשאבים הציבוריים המיועדים לשירה יחולקו בצורה שוויונית יותר, על בסיס כישרון ויכולת ושאר שיקולים ענייניים וכנים. החוק המוצע בא לשים סוף פסוק לתופעת הפרוטקציות, ולהקצאה שאינה נכונה או צודקת של משאבי הציבור.

אז אם חשבתם שחברי הכנסת עוסקים יומם וליל בגרעין האיראני, בהכנות להפגנות ענק בקיץ או במצבה המתדרדר של מערכת החינוך – הפתעה!

במבט ראשון, הצעת החוק  נראתה לי כמו קוריוז או סאטירה על בית המחוקקים. זוהי הצעת חוק פרטית לדיון מוקדם (לא עברה עדיין קריאה טרומית, וספק רב אם תבוא לידי מימוש), מפורטת למדי, שמספרת לנו את סיפורה העצוב של השירה העברית, או ליתר דיוק של משוררים או קבוצות שירה כלשהם אשר חשים ממורמרים על העולם. מהפסקה האחרונה עולה ניחוח של פעילת לוביסטית, אפשר רק לשער, של אותה קבוצה מקופחת. אני כמובן לא יודע בוודאות שזה המצב, אך ההצעה הזאת נראית כמו דוגמה מייצגת לניסיון חקיקה מיותר ואווילי, אשר מי יודע כמה שעות עבודה של ח"כים, עוזרים פרלמנטרים ויועצים משפטיים הושקעו בו, ושאפילו לא מתקרב להיות פתרון למצב אותו הוא מתיימר לפתור.

יש הרבה מה להגיד על ההצעה הזאת והרקע שעליו לכאורה צמחה, אבל אני רוצה להתעכב במיוחד על שתי אמירות מתוך דברי ההסבר:

1.  "בשנים האחרונות, חלה התעוררות ניכרת בפעילויות השירה הספונטאניות והבלתי ממוסדות, על צורך זה נדרש המחוקק הישראלי לתת מענה."
לא ברור למה המחוקק צריך לתת מענה להתעוררות בתחום השירה. אם אנשים רוצים לשיר, שיבושם להם. רוצים לכתוב שירה? אדרבא ואדרבא.
אבל למה המחוקק צריך להתערב בצורה כה דרמטית בתחום כה איזוטרי, ולמה המנגנונים הקיימים במשרד התרבות אינם מספקים מענה לצורך המדומה הזה? לכך אין תשובה בהצעת החוק.

ובכלל, מיהו משורר? מהי שירה? אלה מושגים שקשה עד בלתי אפשרי להגדיר באופן פרקטי בדבר חקיקה. אותה מועצה או וועדה שתתמנה לעניין תצטרך לשבת ולשפוט את עבודתו של כל משורר או וונאבי-משורר. האם המועצה בהרכבה המוצע תוכל לספק החלטות אובייקטיביות? ספק רב. האם הקמת מנגנון תמיכות ממשלתי ימנע הקצאה מוטה של כספים ממקורות כאלה ואחרים? נהפוך הוא.

2. "מדובר בקבוצות פרטיות לגמרי, שעושות ככל שעולה על רוחן."
חזיז ורעם! יש במדינה קבוצות של אזרחים העושות ככל העולה על רוחן כדי לקדם נושא שחשוב להן. איך נותנים לדבר כזה לקרות?! חייב המחוקק להתערב מייד ולדאוג לכך שלאזרחים לא תהייה אפשרות לעשות ככה סתם מה שהם רוצים.

בכלל מהפסקה האחרונה הזאת עולים דברים קשים; אנשים מקבלים תרומות ומשתמשים בהן למטרות שאינן שירה, מונעים ממתחרים ראויים לקבל תמיכה דומה, ונעזרים בקשרים אישיים ובפרוטקציות.
אכן, תמונות קשות. ההצעה מתארת מצב שקיים ככל הנראה כמעט בכל תחום, ושיש לו מענה הרבה יותר פשוט מאשר חוק חדש עם מועצה של פונקציונרים-פרוטקציונרים חדשים. למענה הזה קוראים מערכת אכיפת החוק והמשפט המנהלי.
כל גורם ציבורי שנותן תקציבים מחויב להפעיל שיקול דעת מקצועי אובייקטיבי תוך שהוא נוהג בשוויוניות ובשקיפות, ואם יש אפלייה – אפשר לפנות לבית המשפט. כל גורם ציבורי שנותן תקציבים למטרה מסוימת יכול וצריך להפעיל בקרה ולוודא שהתקציב אכן נוצל למטרה לה הוא יועד, ואם זה לא קרה – אפשר לדרוש את הכסף בחזרה, לפנות לבית המשפט, וכמובן למנוע תמיכות עתידיות באותו גוף. ואם חלילה נעשה שימוש בשיטות מפוקפקות כדי למנוע ממי שמגיע לו לקבל תקציב, אזי אפשר לפנות למשטרת ישראל ולהגיש תלונה בעניין.
בקיצור, אם אלה המניעים להצעת החוק הם ממש לא מצדיקים אותה. לא רק זאת, אפילו אם הצעת החוק תהפוך לחוק ממש ואכן תקום אותה מועצה לשירה עברית, זה ממש לא יפתור את בעיית חלוקת המשאבים עליה הממורמרים מתלוננים, שכן חלק ניכר מהכספים האלה לא מגיע ממקורות ממשלתיים כך שלמועצה לא תהייה שליטה עליהם, וברגע שהממשלה תתמוך בגורמי שירה מסוימים – האחרים ירגישו שהם מקופחים וחוזר חלילה.

הערה אחרונה לסיום -
נכון כתבו חברי הכנסת בתחילת דברי ההסבר שעולם השירה העברית בישראל הולך ודועך, במקביל לירידת קרנה של הספרות העברית בכלל. זוהי מגמה חברתית-תרבותית הנמשכת כנראה כבר מספר שנים וסביר שיש לה מספר סיבות (שאין להן מקום בפוסט הזה). גם אם ניתן לחברי הכנסת ליהנות מהספק ונניח שהם אכן רוצים לקדם את תחום השירה החשוב להם, הרי שטיפול במגמות חברתיות-תרבותיות כאלה לא יכול להיעשות באמצעות דבר חקיקה מסוג זה. יש מקום לעורר דיון ציבורי בעניין, בכנסת ובתקשורת, וכן כמו שכתבתי לעיל – לנצל את המשאבים והמנגנונים הקיימים במנשרד התרבות לשם קידום המטרה הזאת.

לרגל יום האישה הבינלאומי המצוין היום, ערכו באתר סלונה מחקר תחת הכותרת "בית הנבחרות" שבדק מה עשו חברות הכנסת למען הנשים ואף חילק ציונים. הרעיון בבסיס הפרויקט הוא שאישה שהצליחה לפרוץ את תקרת הזכוכית, לגבור על הקליקות הגבריות, למרוד בעוד כמה קלישאות ולהיבחר לבית המחוקקים הישראלי, מחויבת לבנות מגדרה. בניגוד לחברי כנסת באופן כללי, מסתבר שחברת כנסת נמדדת לא רק בפעילות הפרלמנטרית הכללית שלה אלא באופן ספציפי בפעילות למען נשים. כמו שכתבה עורכת סלונה, אלה "הנשים שאמורות לייצג אותנו בלי קשר למפלגה במסגרתה הן פועלות."

אין ספק שפעילות למען נשים היא חשובה, ושפעילות למען זכויות אדם ואזרח באופן כללי חשובה גם היא, אבל לא ברור לי למה דווקא לחברות כנסת יש אחריות מיוחדת ויוצאת דופן לעניין הזה. האם אין בכך דווקא משום הנצחת התפיסה השמרנית? למה, למשל, לא לבדוק עד כמה נשים מעורבות בתחומים שנחשבים "גבריים" כמו חוץ וביטחון, כספים או תשתיות? או להיפך, לבדוק עד כמה חברי הכנסת שאינם נשים תומכים ומקדמים נושאים "נשיים"?
למה אם אישה כבר נבחרה לכנסת אנחנו צריכים למדוד את פעילותה דווקא לפי תרומתה לבנות המגדר? ומה אם היא מעוניינת לעסוק דווקא בנושאים אחרים שמעניינים אותה? דברים זניחים, למשל כמו מדיניות מיסוי, קידום אכיפה למען איכות הסביבה, ייעול התחבורה הציבורית או עידוד תעסוקה בפריפריה? הרי לחברת כנסת, כמו לכל אחד אחר, יש משאבים מוגבלים והיא לא יכולה לעסוק בכל הנושאים הקיימים.
עצם הציפייה שנשים הנבחרות לכנסת יעסקו דווקא בתחומים נשיים היא שוביניסטית בעיני. כאילו נשים לא באמת יודעות לעשות שום דבר אחר. כאילו שלחנו אותן לכנסת רק כדי לייצג את האינטרסים הנשיים ולא את האג'נדה של המפלגה שלהן ומצביעיה. זה עושה רדוקציה לנשים ומפחית מערכן.

בכלל כל האופן שבו יום האישה הבינלאומי נחגג בישראל הוא שטחי, סטריאוטיפי ולעתים סתם תמוה. תחרות מלכת יופי, נשים מדברות על דמויות נשיות… אני הייתי שמח למשל לקרוא פרויקט בו פוליטיקאים גברים מדברים על דמויות נשים שהעצימו אותם בחייהם.
היום הזה מלא בנאליות המייצרת ניתוק מלאכותי של מחצית האוכלוסייה מן המחצית השנייה. כאילו ביום האישה לא קיימים גברים בעולם ושמערכות היחסים המורכבות בין גברים ונשים אינן חלק מהותי מהדיון בנושא זכויות נשים והשתלבותן של נשים בכלכלה, בפוליטיקה ובחברה. זה בסדר שביום האישה הדיון יהיה מגדרוצנטרי, אבל צריך להיזהר לא לנתק אותו לחלוטין משאר העולם.

בימים האחרונים אני עורך רפורמה מקיפה בגרידר שלי, אשר הוזנח בשנים האחרונות ועדכוניו העלו אבק ועשבים שוטים. אני מקווה שכמה פוסטים שנמצאים בקנה יגיעו בקרוב לידי מימוש, אבל בינתיים לא יכולתי להתאפק מלחלוק את ההצעה הבאה פרי יוזמתו של חבר הכנסת אריה ביבי מקדימה, שנוסח זהה לה מסתבר כבר הונח על שולחן הכנסת בעבר ע"י חברי כנסת אחרים מש"ס. יש לקוות שגם הפעם ההצעה לא תגיע רחוק.

מדובר בהצעת חוק-יסוד: ירושלים בירת ישראל (תיקון – מניעת פגיעה בערכים דתיים), המבקשת להוסיף לחוק היסוד הקיים את הסעיף החדש והמרנין הבא:

3א. רשות הפועלת על פי דין תביא בכלל שיקוליה מניעת פגיעה בערכים דתיים המשותפים ליהדות, לאיסלאם ולנצרות.

בדברי ההסבר להצעה נכתב כך:

בחוק-יסוד: ירושלים בירת ישראל ניתן מעמד מיוחד לירושלים כעיר עם צביון מיוחד לשלוש הדתות, יהודים, מוסלמים ונוצרים. מאחר ובשנים האחרונות נוצר מצב מאוד עדין בו מיעוט קטן מנסה לפגוע בצביון זה ובסמל שמסמלת ירושלים כעיר קדושה לשלוש הדתות, ישנו צורך דחוף לקבוע בחוק כי רשות הפועלת על פי דין תהיה רשאית לדון ולמנוע את הפגיעה בערכים דתיים המשותפים ליהדות, לאיסלאם ולנצרות.

נוסח ההצעה וההסבר לא מפרט מיהו בדיוק אותו "מיעוט קטן", וכמובן שגם לא מה יקרה במצב בו ערך אחד יתנגש בערך אחר (אז בית המשפט העליון ייכנס לתמונה, והוא כידוע חביב במיוחד על אנשי ש"ס).

אני הייתי מחליף לה את השם ל"הצעת חוק סיכול מצעד הגאווה".

חוק יסוד כבוד האדם וחירותו (PDF) אשר התקבל בכנסת לפני קצת יותר מ- 19 שנה, ב- 17 במרץ 1992, מגדיר מספר זכויות אדם בסיסיות שזוכות להגנה חוקתית. הגנה זו מפורטת בסעיף 8 לחוק היסוד אשר קובע כי "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו." כלומר א. אין פוגעים – לא המדינה, לא תאגידים ציבוריים או פרטיים, לא אנשים אחרים ולא בכלל. אין פוגעים; וב. נדרשים מספר תנאים מצטברים כדי שפגיעה תתאפשר.

הזכויות הראשונות שמקבלות הגנה הן בסעיף 2 "אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם" ובסעיף 3 "אין פוגעים בקנינו של אדם". אני לא רוצה להיכנס כרגע לשיעור מעמיק בפילוסופיה פוליטית, אבל די לומר שהקניין הוא נגזרת ראשונה של החירות והזכות לקניין נובעת מאופן ישיר מהגדרתו של אדם כבן חורין. כך שהנה לפנינו שני חלקיו של שם החוק.

ההתעוררות האזרחית שאנחנו עדים לה בחודש האחרון היא לא "מחאה על מחירי הדיור" וגם לא על "יוקר המחייה". היא לא קריאה להדיח את ראש הממשלה וגם לא תנועה לגירוש טייקונים. כל הנושאים ושלל הקבוצות השונות שהתחברו תחת אותו אוהל, בעצם מדברים בשורה התחתונה על דבר אחד: האיזון בין הזכות לכבוד האדם באשר הוא אדם לבין הזכות לקניין ולחירות. במציאות חיינו שתי הזכויות האלה נמצאות בהתנגשות מתמדת, וידה של זכות הקניין הייתה עד כה על העליונה.

כשאני חושב על מחאת דיור, אני לא רואה רק את מחירי הדירות המאמירים; זהו מצב טבעי שבו בעלי הבתים מממשים את זכותם לקניין בעת שהשוק סובל ממגבלות היצע. הבעיה היא שבשם זכותם של בעלי הבתים לקניינם, הם רומסים את זכותם של הדיירים לכבודם. בעלי בתים שמפרסמים מודעה כי הם מראים את הדירה ביום זה וזה בשעה כך וכך "תבואו עם צ'קים" – פוגעים בכבוד האדם של השוכרים הפוטנציאליים שלהם. בעלי בתים שעורכים מכרז מאולתר בין המעוניינים שהגיעו באותה שעה כדי לסחוט עוד כמה עשרות או מאות שקלים לחודש יותר ממה שפורסם במודעה – פוגעים בכבוד האדם. בעלי בתים שמשווקים מחסן ללא מקלחת או מטבח כ"דירת סטודיו" – פוגעים בכבוד האדם. בעלי בתים שמסרבים להשכיר את הנכס שלהם רק כי השוכר הוא הומו, טרנסקסואל, ערבי או סתם מתלבש מוזר – פוגעים בכבוד האדם. הכל בשם זכות הקניין ועל חשבון הזכות לכבוד.

כשחברת תקשורת כלשהי לא מנתקת לקוח לבקשתו, מחייבת אותו בחודשים נוספים למרות שהוא לא מקבל את השירות, מתכחשת להסכמות קודמות שהלקוח קיבל מנציגיה, מטרטרת לקוח מנציג לנציג, וכשאותם נציגים נדרשים לחתום בעצמם על התחייבויות שלא להפסיק את עבודתם פן יבולע להם וצריכים לעבוד במשמרות אימתניות בהן יש זמן קצוב ללכת לשירותים – החברה פוגעת בכבוד האדם בשם הזכות לקניין.

כשעובדים בחברת כוח אדם כלשהי לא יודעים בדיוק באיזה חברה הם עובדים כי היא משנה את שמה כל הזמן ומעבירה אותם ממעסיק למעסיק בלי לשאול אותם, כשעובדים כאלה לא יודעים מי הממונה הישיר שלהם, לא יודעים מי משלם להם שכר, אם הם יקבלו בכלל שכר ובזמן, אם הוא יהיה בגובה שכר מינימום או פחות, אם ישלמו להם נסיעות, אם יפרישו להם לפנסיה ואם יהיה להם בכלל עם מי לדבר כשכל הדברים האלה לא יקרו – כבוד האדם נפגע בשם הזכות לקניין.

כשעובדת זרה צריכה להיפרד מהילד שלה בגלל מדיניות "הדלת המסתובבת" (או בגלל העדר מדיניות ממשלתית עקבית בנושא) שמכריחה עובד זר לעזוב את הארץ רק כדי שיביאו אחד אחר במקומו, או כשעובד זר צריך לחיות בתת תנאים ולהיות תלוי לחלוטין בטוב לבו של המעביד שלו – נפגע כבוד האדם בשם הרצון ברווח.

כשיש עובדת שצריכה לספוג מדי יום הערות סקסיסטיות מטרידות מצד הממונים עליה או שותפיה לעבודה, והיא לא יכולה להרשות לעצמה להתלונן או לעזוב כי היא צריכה את הפרנסה – כבוד האדם שלה נפגע בשם הקניין.

כשהמוסד לביטוח לאומי מעביר קשישים מסכת של השפלות, שוכר בלשים שיעקבו אחרי נשים חד הוריות (פן יתגלה שיש להן בן זוג) או מטרטר נכים להגיע שוב ושוב לוועדות רפואיות – כבוד האדם נרמס עד עפר. כי בעיני הביטוח הלאומי כל הנסמכים על שולחנו הם רמאים וגנבים בפוטנציה, ועל הקופה חייבים להגן.

בסוף שנת 2010 שבתו הפרקליטים בשירות המדינה. למי שלא יודע, אלה הם עורכי דין המייצגים את המדינה בעשרות אלפי התיקים הפליליים והאזרחיים שהיא מעורבת בהם. זוכרים את הסערה סביב הסדר הטיעון שקיבל מי שדרס למוות ילדה? פריחתם של הסדרי טיעון נובעת ממצוקת כוח אדם קשה הן בשורות הפרקליטים והן בשורות השופטים וכוח העזר שלהם (המתמחים והעוזרים המשפטיים). כמות התיקים שעימה מתמודדת המערכת והדרישות שהיא מציבה בפני העוסקים במלאכה – שופט אמור לסגור תיק בכל 20 דקות – הם בלתי אפשריים. התוצאה היא מעבר לפתרונות שיאפשרו סגירה זריזה של תיקים, מה שמיתרגם בתחום האזרחי לגישורים ופשרות מחוץ לבית המשפט, ובתחום הפלילי להסדרי טיעון שיכולים להיות מוזרים למדי. ככה זה כשלא לפרקליטים ולא לשופטים יש אפשרות ללמוד את התיקים שבפניהם ביסודיות מאחר שלכל אחד מהם יש מאות תיקים שהוא אמור לטפל בהם, ככה זה כשלא לכל שופט יש לשכה לעבוד בה (כן, כן, הם צריכים להתחלק), ככה זה כשמתמחים מקבלים שכר עבור 3/4 משרה אבל בפועל עובדים הרבה יותר. כאן כבוד האדם נרמס פעמיים: גם כבודם של הפרקליטים כבני אדם וגם כבודם של האזרחים שצריכים לקיים התדיינות משפטיות מול מערכת שלא מכבדת אותם. הפעם זכות הקניין הרומסת שייכת למדינה, פרי אידיאולוגיה שרואה בניהול המדינה סוג של עסק.

במרץ 2011 שבתו העובדים הסוציאליים. למי שלא יודע, אלה אנשים שמקדישים את חייהם לטיפול ועזרה לאותם חלקים בחברה שהגורל לא שפר עליהם. לפי נתוני משרד הרווחה והשירותים החברתיים רשומים בפנקס העובדים הסוציאליים קרוב ל 22 אלף איש, 90% מתוכם נשים. הסתבר שהעובדים הסוציאלים בעצמם הופכים לא פעם למקרי סעד – הם מועסקים בחלקיקי משרה, מקבלים תגמול שאינו תואם את המצופה עבור בעלי תארים גבוהים (לא פעם יותר מאחד) ומצריך אותם לקבל השלמת הכנסה, כורעים תחת מספר התיקים העצום שהם מופקדים עליו, לא מקבלים החזרי הוצאות נסיעה וסלולרי, וגם אחרי 30 שנה במקצוע כשהגיעו לדרגה הגבוהה ביותר, הם ירוויחו שכר מביש. עוד הסתבר שחלק מפעילויות הרווחה במדינה אינן נעשות ישירות ע"י הממשלה אלא הועברו לידיהן של עמותות שונות, והאחריות לתנאי ההעסקה של עו"סים באותן עמותות נופלת בין משרד הרווחה למשרד המשפטים למשרד האוצר… עוד דוגמה מאלפת לאופן שבו זכות הקניין רומסת את כבוד האדם – גם את כבודם של העובדים הסוציאליים וגם כמובן את כבודם של אותם אזרחים שזקוקים לשירותי הרווחה ולא יכולים לקבל אותם בצורה נאותה.

כבר יותר מארבעה חודשים שהרופאים שובתים. מאפייני העבודה שלהם מזכירים מאוד את אלה של הפרקליטים והעובדים הסוציאליים, ואני מתחיל להרגיש כמו תקליט שבור. אפשר היה להוסיף עוד שורה ארוכה של דוגמאות שכל אחת מהן כשלעצמה תגרום לנו לשחרר אנחה כבדה, אבל אני חושב שהנקודה ברורה והיא לא קשורה למגזר או לקבוצת אוכלוסיה מסוימת.

אנחנו נמצאים בתקופה שבה מי שדואג לקניין שלו חושב שיש לו גם את החירות לדרוס את כבוד האדם של האחר. אנחנו חיים במדינה שמתנהלת כמו עסק בו החלטות מתקבלות לפי מה שכלכלי או יעיל, ולא לפי מה שראוי או אתי. המדינה שכחה שהיא לא חברה בע"מ שצריכה לדאוג רק לתקציבים, גרעונות ואחוזי תוצר – אלא חברה אנושית שצריכה לדאוג לבני האדם שמרכיבים אותה.
ועל זה, רבותי, אנחנו נאבקים. על הזכות שלנו לכבוד האדם באשר הוא אדם. זכות המעוגנת בחוק יסוד, ואשר נרמסת יום יום שעה שעה באין פוצה פה.

נושאים שלא נכללו בפוסט: גורמים נוספים שפוגעים בכבוד האדם מלבד הזכות לקניין, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, התייחסות למאפייני המחאות השונות, דרכי פעולה ופתרונות.

פעם, לפני כמעט שלוש שנים, כתבתי פוסט שתהה אם שינויים במנשק שהכניסה בזמנו פייסבוק הם רמז לכוונותיה ויכולותיה לאיים על חלונות כמערכת הפעלה.

למי ששכח, הייתה זו תקופת הזוהר של האפליקציות לפייסבוק, ונדמה היה שהן ידעו לעשות כמעט כל דבר שתוכנת מחשב רגילה יודעת.

פייסבוק לא הלכה בכיוון הזה, מסיבותיה שלה. אבל חברה ענקית אחרת דווקא כן.

הגבינה עם האוהל חולה אנושה ואין עו"ס פנוייה שתבוא לבקר אותה. הילדים שלה (2.4 מהם, תודה ששאלתם) מתרוצצים ברחוב כי היא לא יכולה להרשות לעצמה לשלם לקייטנה. היא גם נאלצת לעבוד במשרה חלקית כי מישהו צריך לאסוף את הילדים מהגן והיא לא יכולה להרשות לעצמה לשלם לצהרון או למטפלת. הגבינה עם האוהל חולה אנושה, אבל היא לא יכולה להרשות לעצמה לוותר על יום עבודה כי היא חוששת מפיטורין. היא מרוויחה 20 שקל לשעה כולל נסיעות ושעות נוספות, וויתור על יום עבודה משמעו וויתור על ארוחה חמה ביום שישי. הגבינה עם האוהל חולה אנושה, כי הרופא שבדק אותה בקופת חולים רשם לה תרופה שהיא לא יכולה להרשות לעצמה לקנות. כשהיא הגיעה למיון בדק אותה לאחר שלוש שעות המתנה מתמחה שעובד ברצף כבר 20 שעות ומתפקד בקושי על כוס הקפה העשירית שלו, כך שלמרבה הצער היא קיבלה טיפול לא מתאים. האחות אולי הייתה שמה לב לטעות, אבל בשל אשפוז יתר של חולים במחלקה לא נשארו מספיק אחיות שישגיחו על כולם.
הגבינה עם האוהל גרה עם בן זוגה וילדיהם בדירת 2.5 חדרים בפריפריה. לא, הם לא נשואים מכיוון שהמדינה לא מאפשרת להם להינשא כרצונם והם לא יכולים להרשות לעצמם לטוס לקפריסין (רק הנפקה של דרכונים תעלה להם כמו הטיסה). הדירה, אגב, לא שלהם. אין להם את הסכום המינימלי הנדרש כדי לקבל משכנתה (הם גם לא נשואים כך שקשה להם לקבל הטבות לזוגות צעירים), אז הם שוכרים. כמחצית מההכנסה המשותפת שלהם משמשת לשכר דירה. הם גם צריכים להחזיק רכב (מודל 98', תודה ששאלתם) כי אין תחבורה ציבורית סדירה ממקום המגורים שלהם לעבודה (כלומר, יש רכבת, לפעמים, כשהקו לא "בתחזוקה"). הגבינה עם האוהל ניסתה לקבל מילגה מהמכללה בה היא רוצה ללמוד תואר ראשון במסלול ערב, אבל מכיוון שיש לה רכב היא נמצאה לא זכאית.
הגבינה עם האוהל הגיעה לגיל פרישה וגילתה שהפנסיה שלה מספיקה בקושי לחצי חודש שכירות ושביטוח לאומי לא משלם לה את מלוא הקיצבה שמגיעה לה בגלל "טעות מחשב". הגבינה עם האוהל רצתה לצאת להפגין נגד המצב אבל המשטרה לא נתנה אישור כי היא שייכת לעדה הלא נכונה. הגבינה עם האוהל מתה, אבל היא לא יכלה להרשות לעצמה לשלם כדי להיקבר באדמה ושיכינו לה מצבה ראויה. אז שלחו את גופתה לבית עלמין רחוק, בו היא נקברה "בקומות".
על קברה נכתב רק "כאן טמונה אלטנוילנד".

אתמול שלח לי אחד מחברי הודעה פרטית בטוויטר והפנה את תשומת לבי לכך שבמגזין "טיים אאוט" ציטטו השבוע טוויט שלי.

כולי נרגש, פתחתי את הגירסה המקוונת של המגזין, ואכן בעמ' 16 מצוטט שחור על גבי תכלת הטוויט שלי יחד עם עוד כמה, תחת הכותרת "כל מה שאמרו השבוע בטוויטר על יעקב טייטל".

אחרי שסיימתי להתרגש, חשבתי על כך שבעצם אף אחד לא ביקש את רשותי או הודיע לי על השימוש בטוויט הזה (ואני מניח שכך גם לגבי האחרים המופיעים שם). ותהיתי ביני לביני אם על טוויט יש זכות יוצרים, איזה ואיך.

תנאי השימוש של טוויטר קובעים בין היתר כך:

"You retain your rights to any Content you submit, post or display on or through the Services. By submitting, posting or displaying Content on or through the Services, you grant us a worldwide, non-exclusive, royalty-free license (with the right to sublicense) to use, copy, reproduce, process, adapt, modify, publish, transmit, display and distribute such Content in any and all media or distribution methods (now known or later developed)."

במילים אחרות (וקצרות יותר): הזכויות בטוויטים שלך שייכות לך, אבל אתה מאשר לטוויטר מראש לפרסם ולהפיץ את התוכן שלך בעצמו או באמצעות אחרים בכל דרך. הסעיף הזה חיוני בשל אופיו הפתוח של טוויטר, המאפשר לכל מפתח להתממשק לשירות ולהציג את התוכן שמפורסם בו.

האם כל תוכן המפורסם בטוויטר הוא בגדר יצירה שיכולה להיות מוגנת בזכויות יוצרים? כנראה שלא.

חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 קובע כי:

4. (א) זכות יוצרים תהא ביצירות אלה:
(1) יצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוסיקלית, המקובעת בצורה כלשהי;

לא כל טוויט הוא יצירה מקורית, ובכלל לא בטוח שכל טוויט הוא יצירה (יש לא מעט טוויטים הכוללים למשל לינק בלבד). מצד שני, תנאי השימוש של טוויטר לא מכירים את החוק הישראלי. המשתמש מצהיר כי יש לו את הזכות לפרסם את תוכן הטוויטים שלו, ועל בסיס ההצהרה הזאת טוויטר מצהירה כי התוכן הזה נשאר בכל מקרה שייך למשתמש תוך מתן רשיון ההפצה הנ"ל וכו'.

אחד הפונקציות המובנות בטוויטר היא הרטוויט. הציטוט. משתמש ראה טוויט של אחר שהוא מעוניין להפיץ הלאה לרשימת העוקבים שלו, ומצטט אותו בשם אומרו (עם או בלי שינויים קלים, הנובעים לעתים ממגבלת התווים). כלומר באופן אינהרנטי לשימוש בטוויטר ניתנת למשתמשים אחרים היכולת, שלא לומר – הלגיטימציה, לפרסם מחדש טוויטים ואף ליצור מהם נגזרות. תנאי השימוש מעניקים רשיון הפצה לטוויטר ולשותפותיה (ר"ל מפתחי אפליקציות טוויטריות למיניהן). לא למשתמשים אחרים. אלא שהמוסכמה החברתית-קהילתית של משתמשי טוויטר היא שרטוויטים כאלה אינם מהווים הפרה של זכויות, מה שיוצר מצב שבו טוויטים מתפרסמים דה-פקטו (גם אם לא דה-יורה) תחת רשיון שיתוף-ייחוס.

חקיקה יכולה להיות רלוונטית רק כאשר היא מגובה במוסכמה או בצורך חברתי הנותנים לה תוקף.  החוק נועד להגן על אנשים מסוימים (יוצרים, במקרה זה) מפני פעולות מסוימות וליתן בידם כלים להתמודד עם פעולות כאלה. במצב שבו אותם אנשים אינם תופסים את אותן פעולות כפוגעות ולא ישתמשו בכלים שהחוק מעניק להם, הוא הופך לאות מתה.

אבל עוד לפני שאני שואל את עצמי אם אני רואה בציטוט הטוויט שלי בטיים אאוט הפרה של זכויותי, יש עוד סוגיה שמטרידה אותי בנוגע לטוויטר, והיא שייכת לעצם הגדרתו.

ה- FAQ של טוויטר מגדיר אותו כך:

"Twitter is a service for friends, family, and co–workers to communicate and stay connected through the exchange of quick, frequent messages."

כלומר טוויטר הוא בעצם כלי לשיחה. שיחה פומבית, שמשתתפים בה בין משתמש אחד ליותר – עד לגבול תיאורטי של סה"כ מספר המשתמשים הרשומים בטוויטר. בשיחה הזאת אנחנו מדברים על עצמנו, משתפים מחשבות בנושאים שונים עם אחרים, ובאופן כללי עושים כל מה שהיינו עושים בדו או רב שיח בע"פ – בשלושה הבדלים עיקריים: א. השיחה מתועדת ואינה תמיד בזמן אמת, ב. היא באינטרנט ולכן מאפשרת שיתוף של מקורות תוכן חיצוניים כמו קישורים, ג. היא פומבית.

אילו הייתי מביע את הטוויט הנ"ל בעל-פה, נניח תוך כדי שיחה עם חברים בבית קפה, ומישהו היה שומע אותי ומצטט – לא הייתי חושב שיש בכלל בעיית זכויות יוצרים. גם אם המשפט הזה הוא יצירה מקורית, הוא ככל הנראה לא היה עומד בתנאי החוק ולא זכאי להגנה. האם טוויטר שונה מבחינה מהותית משיחה כזאת? או יותר חשוב – האם אנחנו רואים אותו כשונה מבחינה מהותית משיחה כזאת? התשובה מורכבת.

אנשים שונים משתמשים בטוויטר באופן שונה, וכל אחד יכול לפרסם סוגים שונים ומגוונים של טוויטים. האם כאשר אנחנו מפרסמים טוויט הכולל אמירה שנונה ומקורית אנחנו רואים אותו באופן שונה לעומת טוויט הכולל מספר מילים סתמיות?

ההגדרה למונח "יצירה" המופיעה בוויקיפדיה נאה בעיני, ונאמר בה כך:

יצירה היא מונח מופשט, המתאר התייחסות לדבר מה כאל תוצר של תהליכים מורכבים בעל ערך סובייקטיבי מוסף.

טוויטים הם בדרך כלל לא תוצר של תהליכים מורכבים אלא של חשיבה ספונטנית רגעית, הערך הסוביקטיבי שלהם קטן, והם בעלי אורך חיים המוגבל בדרך כלל לשעות ספורות. למעשה, אילולא היו מצטטים את הטוויט שלי בדפוס, רב הסיכוי שלא הייתי זוכר בכלל שפרסמתי אותו.

העובדה שהשיחה המתנהלת בטוויטר מתועדת ומקובעת בכתב, מחייבת התייחסות פורמלית לזכויות היוצרים בה. אלא שעושה רושם שהמעורבים בשיחה לא רואים את התוכן שלה ככפוף להגדרות הפורמליות, ומתבססים יותר על כללי התנהגות חברתיים-קהילתיים מקובלים.

ישנה לעתים הנחה, גם בקרב ציבור לא קטן של גולשים, אך גם לעתים בקרב עיתונאים, כי תוכן גולשים המפורסם באינטרנט אינו מוגן בזכויות יוצרים או שזכויות היוצרים בו הן גמישות. רק לפני כמה ימים החלפתי מסרים עם גולשת שטענה שאם היא מצאה משהו בגוגל אזי הוא שייך לנחלת הכלל.

פורמלית, הייתי יכול לטעון שהטוויט שלי מהווה יצירה ספרותית מקורית, שהוא מוגן ע"י חוק זכות יוצרים, ושמגזין טיים אאוט הפר את זכויותי (ואני מתעלם כרגע מהאפשרות של שימוש הוגן) בכך שפרסם מחדש יצירה שלי בשלמותה, ללא אישורי וללא תשלום.

אלא שבעוד הדין חל באופן זהה על תוכן שנוצר בטוויטר כמו על תוכן שנוצר בבלוגים למשל, המוסכמה החברתית המגבה את הדין עדיין שונה. אם נתיחס רגע שוב להגדרת היצירה שלמעלה, אני חושב שתוכן הנוצר בבלוגים הוא לעתים קרובות הרבה יותר תוצר של תהליכים מורכבים, ובפירוש בעל ערך סוביקטיבי מוסף עבור יוצרו. קהל הכותבים בבלוגים מודע לזכויותיו בתוכן שלו (בין היתר מכיוון שהצהרות בנושא קיימות כברירת מחדל בחלק גדול ממערכות הבלוגים) והנושא חשוב לו. לעומת זאת קהל המשתמשים בטוויטר מייחס חשיבות פחותה לערך היצירתי שבטוויטים, וההסדרה הקיימת פשוט לא מתאימה.

הבעיה היא לא רק שההסדרה בחוקים הקיימים לא מתאימה, אלא שחוקים מעצם טבעם לא מתאימים כדי להסדיר את מה שקורה בטוויטר. התכנים המתפרסמים בו הם כה גמישים וכה מגוונים, שכדי להסדיר את השימוש בהם כראוי היה צורך להגדיר רשיון נפרד לכל טוויט וטוויט. שהרי טוויט המספר על כך שאני תקוע בפקק בדרך לעבודה אינו בעל ערך יצירתי כמו טוויט המבקש להיות חלק מסיפור בהמשכים, כמו הפרויקט של ניל גיימן. ומאחר שהשימוש בטוויטר הוא ספונטני, מהיר ודינאמי, אין כל הגיון בדרישה להגדיר רשיון שימוש לכל טוויט.

שאלתי את עצמי בנוסף, האם בכלל יש צורך בהסדרה של הפעילות בטוויטר? האם לא די שהיא מסדירה את עצמה במסגרת תנאי השימוש והמקובלות הקהילתיות? אך מכיוון שטוויטר בכל זאת אינו פועל בואקום אלא באינטראקציה עם גורמים נוספים בעולם, ומכיוון שאנחנו כחברה זקוקים ורגילים למערכות של כללים ידועים להסדרת ההתנהלות שלנו, אני חושב שבסופו של דבר רצוי שיהיו כללים כאלה.

השאלה בנוגע לרלוונטיות של כלל דיני הקניין הרוחני כיום אינה סוגיה חדשה. היא מהווה נושא לדיון בשנים האחרונות גם בהקשרים של התפתחות האינטרנט, הפצה פיראטית של מוצרי מוזיקה, טלוויזיה וקולנוע, תרופות, משך תקופת הזכויות ועוד. אלא שבעוד בנושאים האלו ניתן אולי לחשוב על תיקוני חקיקה כאלה או אחרים, בהקשר לטוויטר אני לא מצליח לחשוב על קונספט חקיקתי שיוכל להסדיר את הפעילות בו באופן פרקטי. סוגיות של יצירה, מקוריות, ראשוניות, העתקה, יצירה נגזרת ותחום שיפוט הופכות להיות חסרות רלוונטיות במקרה של טוויטר.

הדבר היחיד שנשאר, אולי, הוא הזכות המוסרית.

6 . זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר –
(1) כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין;
(2) כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר.

גם אם אינה אכיפה במסגרת טוויטר, אפשר להניח כי על זכות זו כן תהייה הסכמה בקרב קהילת המשתמשים, כעיקרון מקובל בעל בסיס ראציונאלי ואופי פרקטי שניתן לנהל את הפעילות במסגרתו.

דומה כי כאשר מערכת הכללים המוכרת אינה יכולה עוד לטפל באופן נאות במציאות הקיימת, אנו מוצאים את עצמנו חוזרים לעקרונות הבסיסיים יותר של מוסר. אולי על הבסיס הזה נצליח בעתיד לפתח סוג חדש של כללים אשר יתאימו לצרכים החדשים. בינתיים, אני לא חושב שהציטוט בטיים אאוט פוגע בי.

יש פוסטים שצריכים להיכתב בחלון זמן מסוים, שאחריו הם הופכים ללא-רלוונטיים והסיכוי שייכתבו קטן משמעותית. כך למשל טיוטה של פוסט שהתחלתי לכתוב לאחר הבחירות בארה"ב (לפני כשנה) ככל הנראה לא תהפוך לפוסט לפני מערכת הבחירות הבאה (בישראל או בארה"ב, לפי המוקדם). גם טיוטת פוסט שהתחלתי לכתוב בכנס "ממלכות הדמיון" שהתקיים במרץ 2008 עדיין מחכה שאסיים אותה.

ולכן דיי ברור לי שאם הפוסט הנוכחי לא יסיים להיכתב ויפורסם הלילה, אין טעם בכלל לשמור את הטיוטה שלו כי היא לעולם לא תושלם.

הייתי הערב בהרצאה "זכרונות מעולם מופלא", ובה בין היתר דובר על מקומה המרכזי של המכונית המעופפת כאלמנט מרכזי בתפיסת המציאות העתידנית כפי שהיא נחזית לאורך ולרוחב היצירה המד"בית במאה ה-20. מסתבר שהיו בעבר ובהווה מספר לא קטן של נסיונות אמיתיים ליצור מכונית מעופפת, חלקם אפילו מוצלחים למדי, ולמרות זאת אנחנו ניצבים בפני שתי עובדות: האחת – אנחנו עדיין נוסעים במכוניות שלנו על כבישי אספלט הנתמכים בקרקע, והשנייה – יצירות מד"ב גם היום מציגות את המכונית המעופפת כאלמנט עתידני בדיוני אף על פי שהיא כבר קיימת.

במהלך ההרצאה שאלתי את עצמי שתי שאלות: למה המכונית המעופפת מהווה אלמנט כל כך מרכזי בתפיסה העתידנית שלנו, ולמה אנחנו עדיין לא מחזיקים אחת כזאת בכל בית למרות שזה לגמרי אפשרי טכנולוגית.

התשובה שניתנה לשאלות אלו במסגרת ההרצאה היא שהמכונית המעופפת נתפסה כאמצעי האולטימטיבי לחופש הקפיטליסטי, שחרור וביטוי עצמי. כאשר כל אחד יכול להגיע לכל נקודה על כדור הארץ מבלי להיות תלוי באף גורם חיצוני (כגון מועדי טיסות, פקקי תנועה וכיו"ב). והסיבה שמכוניות מעופפות עדיין לא מאכלסות כל מוסך במערב היא שמכוניות אלה לא ענו על צורך אמיתי בקהל אשר נדרש לפרק ולהרכיב כנפיים בכל פעם ולחפש מסלולי המראה מתאימים (שלא לדבר על בטיחות טיסה בעייתית), ושייצור המכוניות המעופפות לא נעשה במסגרת תעשיית הרכב אלא היה תלוי יצרניות המטוסים כאשר אלה האחרונות ראו בכך תחרות וחסרו מוטיבציה לקדם את הנושא.

אלה כמובן תשובות מצוינות, וקטונתי מלערער את מומחיותו של המרצה בנושא, אבל אני רוצה להעלות כאן כמה רעיונות משלי סביב מקומה של המכונית המעופפת בחיינו.

קודם כל, מכונית מעופפת היא לא דבר חדשני כלל ועיקר. היא שיפור בנאלי ולכאורה מתבקש של אמצעי תחבורה אשר בצורתו המוכרת מהווה שיפור של כלי תחבורה הקיים מזה אלפי שנה – מושב המחובר לכוח מניע. בתחילה היו אלה עבדים או משרתים שהיוו את אותו כוח, ובהמשך הוצמדו למושב גלגלים והושמו בעלי חיים שימשכו אותו קדימה. המצאת המנוע איפשרה להחליף את הסוסים הניזונים מחציר בכאלה השותים תוצרי נפט. אותו מושב נע עכשיו הרבה יותר מהר, וסביבת הנסיעה שלו קיבלה שיפורים שונים בתחום הנוחות והבטיחות לאורך השנים, אבל העיקרון זהה – כיסא אחד או יותר המונח על גלגלים ומחובר לכוח מניע כלשהו המייצר תנועה – אופקית בלבד, בינתיים.

אז אני רוצה לפרק את השאלה: למה אנחנו צריכים מכוניות בכלל, ומכוניות בעתיד העתידני שלנו בפרט?
כיום, מכונית היא שני דברים עיקריים – אמצעי תחבורה וסמל סטטוס. כאמצעי תחבורה היא אחד הפחות יעילים שיש, קופסת מתכת השוקלת טון, מסיעה אדם אחד בממוצע, ותופסת נפח רב על הדרך תוך שימוש במנוע בעירה פנימית השורף תוצרי נפט ושנצילות האנרגיה שלו מזעזעת. השימוש כסמל סטטוס נובע לדעתי הן מאותו סמל חופש שדובר לעיל, והן מהורסטיליות בעיצוב שלה המאפשרת שדרוג של איכות החומרים, הנוחות והאיבזור במכונית כדי ליצור סביבה נחשבת ונחשקת יותר. אבל למי שזקוק לסמלי סטטוס יש עוד מספר רב של אפשרויות, ואפשר להניח שבעתיד יהיו אף יותר.
ובעתיד מה? הנחת הרקע הרווחת לקיומן של המכוניות המעופפות בעתיד היא שאוכלוסיית כדור הארץ תמשיך לגדול, הערים יצמחו עוד ועוד לגובה ויהיה צורך להעביר הרבה יותר אנשים ממקום למקום עד כדי כך שלא יהיה מספיק מקום פנוי לדרכי תחבורה על הקרקע והפתרון הפרקטי לכאורה הוא העלאת התחבורה לאוויר.

ככל שאני חושב על זה, חלק גדול מהדימויים של העתיד העתידני מבוסס על אלמנטים שאנחנו כבר מכירים אשר עברו אדפטציה מסוימת כדי להיות "עתידניים", ואני ממש מתקשה לחשוב על דברים שהם באמת חדשניים בעולמות העתידניים שהכרתי. אבל דוקא בתחום התחבורה כן יש מספר אפשרויות הרבה יותר מעניינות מאשר מכוניות מעופפות, אפשרויות שברובן ניתנו כפתרונות לתחבורה טרנס-גלקטית המצריכה צליחת מרחקים גדולים אלפי מונים מאלה שעל קרום פלנטרי כזה או אחר. זה לא אומר שאי אפשר ליישם אותם גם לצרכים מקומיים.

אבל רגע לפני שאני מציע להתקין עמדת טלפורטציה בכל מרפסת שירות וחור תולעת בכל חדר מדרגות, צריך לדבר על עצם הצורך בתחבורה שהרי הנחת היסוד לקיומן של מכוניות מעופפות מזן כזה או אחר היא שצריך לשנע המון אנשים ממקום למקום. אנחנו קצת שבויים בקונספציה הזאת שאומרת שהעתיד = פיצוץ אוכלוסין = בנייה לגובה = תחבורה לגובה.

נתעלם לרגע מהאפשרות התיאורטית של צמצום דרמטי דווקא באוכלוסיית כדור הארץ, עקב מלחמה, מגיפה, אסון אקולוגי או פלישת חייזרים, ונניח שאכן אנחנו עומדים בפני פיצוץ אוכלוסין כזה שיביא מחוסר ברירה לבנייה מאסיבית לגובה באופן שטרם הכרנו.

יכול להיות שנגיע למצב בו השטח העירוני על פני הכדור מהווה מאסה בנויה אחת שאין בתוכה כבישים (או דרכי תחבורה דומות). יכול להיות שאין צורך בתחבורה בכלל. אנשי העתיד כמעט ולא ייצאו מהבית. תקשורת עם אנשים אחרים תהייה באמצעים אלקטרוניים (אולי הולוגרמיים), קניות ייעשו באופן מקוון, העבודה תעשה מהבית (מפעלי ייצור יהיו כמובן ממוכנים לחלוטין עם פיקוח אנושי מרחוק בלבד) ואת כל הצרכים יקבלו ישירות אליהם. ייתכן שיחידות הדיור עצמן יהיו ניידות, למשל כדי שכל יחידה בבניין מגורים תנוע לקבלת מנה מדודה שווה של אור שמש ולא תהייה תלויה לנצח בצד שבו נבנתה. במצב כזה אין מכוניות – מעופפות או אחרות. במארג העירוני הזה הרבה יותר הגיוני לייצר מערך של מעליות או קרוניות אישיות (או אפילו מדרכות נעות, למרות שזה לא עתידני בכלל. תשאלו כל שדה תעופה) אשר ינועו במהירות גבוהה ברחבי העיר במסלולים קבועים ליעדים מתוכנתים מראש.

אפשרות נוספת היא שדווקא בתחום התחבורה נראה ירידה בשימוש בטכנולוגיה, כאשר העולם יבין שפעילות גופנית משמעותית וסדירה חיונית לבריאות, ואנשים ינועו בעיר באופן רגלי או על אופניים. אולי העתיד טמון ב- low-tech?

קיימת כמובן האפשרות לאמצעי תחבורה המבוסס על אותה קופסה ותיקה עם כוח מניע כלשהו. זאת יכולה להיות קופסה קטנה יחסית לשימוש פרטי, או קופסה גדולה יותר לשימוש ציבורי. היא יכולה לנוע אופקית בלבד או באופן חופשי במרחב. אלא שיש בעיה בתנועה החופשית הזאת במרחב. כי כאשר כלי רכב נעים על הכביש, יש כללי דרך, תמרורים וסימנים מוסכמים להסדרת התנועה ושמירה על הבטיחות. באוויר אין. אם נקבע כבישים אוויריים באופן מלאכותי, אנחנו נעקר את הייתרונות שבאמצעי תחבורה משחררים אלה. בנוסף, כאשר מנוע של מכונית שובק אפשר לדחוף אותה לצד הכביש, אבל נסו לחשוב מה יקרה כאשר מנוע של מכונית מעופפת ישבוק (ואין ולא תהייה מכונה חסינת תקלות בעולם) באמצע נסיעה מול הקומה ה-200… בקיצור – בעיה אחת גדולה.

ולכן, כפי שאמרתי, הרבה יותר הגיוני בעיני לצייר את העתיד העתידני עם טלפורטר בכל בית מאשר עם מכונית מעופפת במוסך בקומה המי יודע כמה. חור תולעת מלאכותי סטייל סטארגייט בכל חדר מדרגות יכול לחסוך המון במרחב הציבורי. וגם שיכלול של היכולות הקוגניטיביות שלנו כדי לאפשר שליחה של התודעה החוצה מבלי להזיז את הגוף הפיזי זה משהו ששווה לעבוד עליו.

אז למה בכל זאת אנחנו מאמצים את מודל המכונית המעופפת אל ליבנו? הבעיה טמונה לדעתי במאורתה של מפלצת דו-ראשית.
ראש אחד הוא זה שדובר עליו בהרצאה – המכונית המעופפת בדימויה האמריקני מאמצע המאה ה-20 מסמלת אמצעי לשחרור עצמי, לחופש אבסולוטי ומהווה סמל סטטוס קפיטליסטי. החברה האמריקנית עתירת הכבישים המהירים ומרחבי הדרכים תמיד הייתה מאוהבת במכוניות, ותעשיית הרכב הייתה עד העשור האחרון מעמודי התווך של כלכלת הדוד סם. ברור אם כן לכל אמריקני בר דעת שהמכוניות תמיד יהיו שם, ואי אפשר לדמיין קיום בלעדיהן. מי שתהייה לו מכונית מעופפת פשוט יהנה יותר מהחיים. זה עניין של קפיטליזם בחברת השפע המקדשת את תרבות הצריכה (ואני מזכיר כאן בחצי משפט שלאורך ההיסטוריה האדם שלט ביבשה ובים, ותמיד תמיד חלם לדעת לעוף כמו הציפורים).
הראש השני הוא אותו עניין שהזכרתי קודם והעוסק בכך שרוב האלמנטים ה"עתידניים" שלנו הם אותם דברים מוכרים מההווה אשר עברו טיפול קוסמטי כדי שיהיו גדולים יותר, מהירים יותר, נוצצים יותר ואוטומטיים יותר. אבל בבסיסם הם בדיוק אותם אלמנטים שאנחנו מכירים היום.

ההתקדמות הטכנולוגית בעשורים האחרונים נשענת רובה ככולה על שיפור וייעול של מוצרים טכנולוגיים קיימים. בעבודה שלנו עם המחשב למשל, אמצעי הקלט והפלט לא השתנו משמעותית לפחות מזה 20 שנה. רוב מוחלט של מכוניות בעולם עדיין כולל מנוע בעירה פנימית השורף תוצרי נפט ואופן פעולתו השתנה מעט מאוד ב-90 השנה האחרונות. בהרצאה אחרת באייקון שמענו שגם תוכנית החלל המחודשת, לכאורה חזית הטכנולוגיה העתידנית של האנושות, לא תעשה שימוש בטכנולוגיות שונות מהותית מאלה ששימשו את אפולו לפני ארבעה עשורים.

היכולת לדמיין משהו חדש לחלוטין המנותק מן המציאות המוכרת, היא מאוד נדירה. הרבה יותר קל, ובמידה מסוימת אולי יותר אמין, להציג גירסה משופרת למערכות קיימות מאשר לפתח גישה פורצת דרך. ואם זה המצב, אז אנחנו בבעיה קשה מאוד. כי כשלעולם (המדע) הבדיוני יש בעיה של דמיון, אז העתיד שלנו ייראה כמו גירסת ברושור הכרומו שהפיק משרד פרסום להווה האפור והמוכר.

חייבים לחזור ולדמיין רחוק, כדי שבאמת יהיה לנו עתיד עתידני (כי כבר ראינו לאן חברת השפע הקפיטליסטית תביא אותנו).