2. אז איך העבודה, שאלתי אותו, למרות שכבר ידעתי את התשובה. השוטה נאנח ואמר שלא קל, לגמרי לא קל, יש שיאמרו: בינוני עד קשה. הרי העבודה שלו היא להגיד לאנשים את האמת בפרצוף — ובאופן כללי אנשים לא כל־כך אוהבים שזה קורה. האמת היא כלב מגורש אל המלונה; אותו מכים בשוט, בעוד הגברת כלבתא מתחממת מול האח ומסריחה לה. אז אחרי ליר הוא ניסה עִתונאות, וניסה מחקר אקדמי, וניסה לכתוב סטירה ואפילו הייתה לו אפיזודה קצרה ומשונה במיוחד במשרד פרסום — אבל הוא לא הצליח למצוא מקום עבודה שישמור עליו יותר מכמה שנים, עד שבסוף אף אחד לא הסכים להעסיק אותו בכלל.
נו — הוא סיכם והסתכל בקנאה בטלביזיה — החיים לא קלים כשההכשרה המקצועית שלך היא לומר אמת. וזה עוד בלי להגיד שום דבר על מה שזה עושה לזוגיות. פרטים נוספים אפשר למצוא ב"פצע" של עדי אבלס, הוא המליץ לי, ואני הלכתי וחיפשתי וקראתי וסומך את ידיי על ההמלצה שלו, אבל זה סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת, שלא יגידו חלילה שאני מנצל את הפופולריות הפתאומית של הפלטפורמה הזאת בשביל תוכן שיווקי.

3. שהוא ביטוי מעניין, דרך אגב. כי משרד ממשלתי הוא בהחלט משרד, ומהנדס חשמלי הוא בהחלט מהנדס, אבל תוכן שיווקי הוא בכלל לא תוכן. אז יוצא שכמו שהתוכן השיווקי מתחזה לתוכן, ככה השם שלו מתחזה לשם של תוכן. מה שמחזיר אותי ישר לַנאום ולדעתו של השוטה עליו.

4. ראש הממשלה הדגיש את חתירתה הנמרצת של ישראל לשלום, או משהו מעין זה, והשוטה גלגל עיניים והוריד את שארית הוודקה שלו. והתגובה שלו קצת הפתיעה אותי, אני מוכרח להודות, כי אני בכל זאת נמצא בישראל כבר די הרבה שנים, וכל ראשי הממשלה ששמעתי, שזה לפחות שבעה אם לא שכחתי אף אחד, אמנם נחלקו ביניהם בכל מיני עניינים, אבל כולם הקפידו להדגיש כמה ישראל מעוניינת בשלום, והתרשמתי שההנחה הזאת די קונצזוסאלית גם בקרב העם. אז למה אתה מגלגל עיניים, שאלתי את השוטה.
אתה שמעת מה שקרה עם ליר, הוא וידא. ונכון, שמעתי, הרי קיבלתי חינוך קוסמופוליטי. לא שזה עזר לי — השוטה הזכיר לי בכל מקרה. אז גונריל הבטיחה שאהבתה "עזה לאין הביע, יותר מאור עיניי, אוויר ודרור", הוא ציטט, וגם ש"כך ילד לא אהב עוד את אביו", ורגן הוסיפה שהיא "אויבת לכל חמדת חושים מעֻדָּנה, וכל אשרי רק לאהוב בלי די את הוד מעלתך". וליר האמין. נו, מי לא יאמין — אלה דברים שנעים מאד להאמין להם! ובסוף — קדחת.
בשנה ההיא, סיכם השוטה, למדתי להסתכל לא על מה שאנשים אומרים, אלא על מה שהם עושים. כי רק ככה אפשר לדעת למה הם מתכוונים באמת.

5. לא הרגשתי לגמרי נוח עם הזלזול שלו בכוחן של מילים. הרי אפילו העולם, כמו שאומרים, נברא במאמר. וכיוון שלא בריא לשמור דברים בבטן גם אמרתי לו שאני לא מרוצה.
השוטה גירד בפדחת ושאל אותי אם קראתי את אוסטין. ולפני שהספקתי לומר שברור, הוא הדגיש, תוך שהוא משתדל לנטרל את המבטא שלו כמה שיותר, שהוא מתכוון לאוסטין, ג׳ון אוסטין, להבדיל מאוסטן, ג׳יין אוסטן. ופה הוא באמת תפס אותי — על האוסטין הזה אפילו לא שמעתי. השוטה סיפר לי שאוסטין כתב ספר מפורסם בשם "איך עושים דברים עם מילים", שבו הוא תיאר "פעולות דיבור" — כלומר, אמירות שמספיק להגיד אותן כדי לשנות משהו בעולם. כמו למשל "אני מכריז עליכם בעל ואישה" או "אני מעניק לילד הזה את השם 'דני'" או "אני מבטיח לכם דם ודמעות".
הספר הזה מחזיק בערך מאה ותשעים עמודים, אמר השוטה. והעמודים האלה מתארים את כל המילים שיש להן השפעה של ממש על המציאות. אשר לכל שאר המילים בעולם — אלה מתפוגגות אל הרוח כמו גרגירי אבק, ולא משאירות אחריהן שום זכר. רגע הן היו שם, והופס! נעלמו.
ראש הממשלה גמר לנאום, והטלביזיה עברה לספר על זכיית הלוס־אנג׳לס לייקרס באליפות אמריקה הצפונית בכדורסל.

6. יצאנו החוצה אל הלילה הקפוא והבהיר. אתה זוכר מה ענה ליר כששאלתי אותו מדוע כוכבי הלכת הם דווקא שבעה, שאל אותי השוטה. ובאמת זכרתי: "אולי מפני שהם לא שמונה?". אמרתי לו את זה, כדי להוכיח שאני עוד לא סנילי לגמרי.
השוטה אישר, והזכיר לי את הפידבק שנתן אז: "בדיוק — אתה הולך להיות שוטה מופלג!". כי לפעמים, הוא אמר, התשובה היא באמת "ככה". לפעמים דברים קורים בלי שום סיבה מיוחדת, סתם מפני שבמקרה יצא כך ולא אחרת. אז סתם מפני שהם לא שמונה, זו האמת.
אבל הם כן שמונה, נזכרתי.
השוטה הנהן. ולפעמים, הוא אמר, אתה צריך לבחון מחדש את הנחות היסוד שלך.
נו — אולי יום אחד אהיה גם אני שוטה מופלג.

2. בכל אופן, כמו שאמרתי, רותי הייתה מותשת במיוחד באותו ערב. היא בדיוק חזרה מדיון ארוך במערכת על דוח העוני האלטרנטיבי של עמותת "לתת", ונראתה לגמרי לא מרוצה מהתוצאות. שאלתי אותה אם היא לא הצליחה להכניס את הדוח לפחות לשער של חלק ג. היא ענתה שאיפה אני חי בכלל ושמזמן ביטלו את חלק ג לטובת "דה־מרקר". לא ידעתי את זה — אבל כן ידעתי שגיא רולניק הוא לא כוס התה שלה. רותי לגמה ממה שכן היה כוס התה שלה ואמרה שממילא לא היו לה ציפיות, ושלפחות עכשיו היא תוכל לנקות קצת את הראש, כי כל השבוע היא מחכה כבר לערב הזה, ונופפה לבועז ריינשרייבר, שהתעסק עם החיווטים ולא שם לב.
למה לא היו לך ציפיות?, שאלתי. אם אפילו כתבת הרווחה של "הארץ" לא מצפה שידברו על הדוח הזה, איזו זכות קיום יש לו?
רותי נדה בראשה לעבר הבימה המאולתרת של "בקטנה", ושאלה אותי אם שני הבחורים המוכשרים שם יוצרים מוזיקה אלטרנטיבית.
אמרתי שכן. כי אני מכיר מעט מאד אנשים שיודעים מי זה בועז ריינשרייבר.
רותי הנהנה בהסכמה, והמשיכה: מה בדיוק אלטרנטיבי ב"הוא אוהב את הטבע", או ב"לב שחור", או ב"אין לי חוש הומור", או ב"תתפקס"?
ובכן — במקרה אני מכיר מעט מאד אנשים ששמעו את השירים האלה.

3. האלטרנטיבי אלטרנטיבי, הסבירה רותי, רק מפני שהוא לא מיינסטרים. היא נתנה לי כמה שניות לעכל את מלוא המשמעות של הטאוטולוגיה הזאת, וכשראתה שאני מתקשה, הוסיפה: אין כאן שום תכונה אינהרנטית. אין הסבר הגיוני לעובדה ששלום גד אלטרנטיבי וברי סחרוף לא. זה לא עניין של לחנים פחות קליטים, או קול פחות יפה, או ליריקה פחות מעניינת, או עטיפות אלבומים פחות מעוצבות. ככה זה וזהו. ואני אגלה לך עוד משהו, אמרה: שלום גד היה שמח להיות "לא אלטרנטיבי". וגם בועז וגדי שם היו שמחים לקהל דו־ספרתי. אבל אין מקום לכולם. מישהו צריך להיות בצד, אחרת אין משמעות ללהיות באמצע.
זכרונות עגומים מהאלבום השני של "נושאי המגבעת" התחילו להציף אותי, וכדי לסלק אותם שאלתי את רותי לאן היא חותרת.
רותי הוציאה צרור עבה של ניירות מהתיק שלה והצביעה על הכותרת: "דוח העוני האלטרנטיבי לשנת לפני כמה שנים". האצבע המורה שלה המליצה לי להתמקד במילה "אלטרנטיבי". זה שהדוח אלטרנטיבי, היא אמרה, לא עושה אותו פחות רלבנטי, או פחות נכון. זה רק אומר שכמעט אף אחד לא מתייחס אליו. וכשעמותת "לתת" מכריזה על הדוח שלה מראש כ"דוח אלטרנטיבי", היא מבטיחה שתי תוצאות: ראשית, שהוא יקרוץ למי שאוהב להרגיש נורא מיוחד, כאילו הדעה שלו נכונה יותר מתוקף העובדה שרק מעטים מחזיקים בה. שנית, שהוא יגיע רק לאנשים האלה. וזו גישה מצוינת אם רוצים להיכנס ל"גלריה", אבל נוראית אם רוצים להיכנס למוסף הכלכלה.

4. בשלב הזה גדי רונן הבחין ביענקל׳ה רוטבליט בין המסובין, והזמין אותו בספונטניות, אמתית או מעושה, להצטרף ולשיר קצת משיריו. בזמן שרוטבליט ארגן לעצמו מיקרופון רותי שאלה אותי אם חשבתי פעם למה, בעצם, "הארץ" צריך כתבת רווחה. ובכלל, למה צריך שר רווחה.
הרמתי גבה — האם כתבת הרווחה של "הארץ" סבורה שתחום הסיקור שלה לא חשוב מספיק?
אני מתכוונת, הסבירה רותי, למה התחום הזה הוא לא חלק מהיוריסדיקציה של כתבי הכלכלה, ושל שר האוצר? הרי אי־אפשר להפריד בין הרווחה של תושבי דימונה לבין המינופים של יצחק תשובה, וכל כלכלן שקורא על מדד המחירים לצרכן צריך לדעת שיש בן־אדם תחת גל המספרים הזה. ואם כבר מפרידים הפרדה מלאכותית בין כלכלה של עניים לבין כלכלה של עשירים, למה לכלכלה של העשירים נותנים את השמות הניטרליים "כלכלה" ו"אוצר", ולכלכלה של העניים נותנים את השם המסומן "רווחה"?
רוטבליט התחיל לשיר על הרצל, שלא מוכר עוד חזון ויש לו מספיק לשימוש עצמי בלבד, ואני הקשבתי וחשבתי שהתשובה ברורה מאליה: הרווחה היא האלטרנטיב של הכלכלה, ורותי היא האלטרנטיב של שטרסלר, ממש כמו שהדוח שנשפך לה עליו קצת תה הוא אלטרנטיב לדוח הרשמי של משרד האוצר, וכמו שרוטבליט, שעבר לליצן הזקן שהתאהב בבובת־העץ היפה, הוא אלטרנטיב לשלום חנוך. לא פחוּת בשום אופן. אבל, לפי הגדרה, אף אחד לא מדבר עליו.

5. רוטבליט הודה לקהל על מחיאות הכפיים, ושאל אם אולי אנחנו מכירים מישהו שמחפש איפה לגור, כי הוא משכיר כמה דירות ממש פה בקרן היסוד. ריינשרייבר שר איך נושר לו אפר־סיגריות על החולצה והוא כותב שזה שלג. אני נדדתי לדימוי הפופולרי יותר והרומנטי פחות של מי־רגליים ומי־גשמים. רותי הכניסה את הדוח לתיק ולעמוד העשירי של "דה־מרקר". ואז כולנו חזרנו הביתה.

2. אני יודע מה אתם חושבים. אתם חושבים שראדק בטח היה איזה גוץ מקריח עם ריח מהפה, או שהייתה לו איזו דפורמציה, בכל אופן — שהיה לו חסך בתחום הרומנטי, ולכן הוא החליט לגדר את התחום הזה עבור המדינה כולה, ברוח עדות הנו״ן־מ״ם. אבל לא! האמת היא שהוא היה גבר די תמיר ודי נאה, בטח לגילו, נבון ומקורי. אמנם רווק, אבל אני יכול להעיד שלגמרי מבחירה שלו. אז מה הניע אותו לנסות לסלק את האהבה מהשיח הציבורי? זה בדיוק מה שגם אני ניסיתי להבין.
ראדק לגם מכוס הסטארופראמן־בהיר שלו, וענה בשאלה: על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה?
על עצמנו, זרקתי בלי לחשוב. זו התשובה המקובלת בבתי קפה מהסוג הזה. היא חסרת־משמעות לחלוטין, אבל נשמעת כאילו עומדת מאחוריה חוכמת־חיים עמוקה.
ראדק גלגל עיניים, וחידד: מהי אהבה?
ובכן, עניתי בזהירות, אהבה היא סוג של רגש.
טוב ויפה, הסכים ראדק. מהו רגש?
אה.
כאן ראדק הואיל סוף כל סוף להסביר שהוא מכוון לפרספקטיבה הנוירולוגית של כל הגעשעפֿט הזה. מה שאנחנו מכנים "רגש", הוא אמר, אינו אלא אוסף של תגובות כימיות, פה הורמונים שם רצפטורים, פה אנדורפין שם אוקסיטוצין. ומה שאנחנו מכנים "התאהבות", פירט באוזניי חבר הפרלמנט זלני, הוא בעיקר שחרור מוגבר של דופמין ונוראפינפרין, שלא שונה מאד מהתגובה הרגילה לקוקאין.
נו — תראה לאן תקעת את האהבה!, נזפתי בו. זה מה שהיינה ושילר ושקספיר השתפכו עליו? נוראפינפרין?

3. ראדק כמו צפה את התשובה הזאת מראש, ושלף צרור ניירות מתיק־הצד שלו.
איפה אפשר למצוא את התיאור החד ביותר של רגשי־אהבה?, הוא שאל. כאן התשובה כבר הייתה ברורה מאליה: ורתר. ראדק הנהן והתחיל לקרוא כמה קטעים, שתרגמתי כאן בחופזה לנוחותכם.
"כ״ו ביולי: כבר מספר פעמים גמרתי אומר שלא לראות אותה לעתים מזומנות כל כך. אבל מי יכול היה לעמוד בכך! יום יום גובר עליי יצרי ומכשיל אותי, ואני מבטיח לעצמי חגיגית: מחר תישאר רחוק, לשם שינוי. ובבוא הבוקר, שוב אני מוצא איזו אמתלה שאין לעמוד בפניה, וכהרף עין אני לצדה."
"י״ט באוקטובר: אך, החלל הזה! החלל הנוראי הזה, שאני מרגיש כאן בחזה! לעתים קרובות אני חושב, אילו יכולתי רק פעם אחת, רק פעם אחת ללחוץ אותה אל הלב הזה, כל החלל הזה היה מתמלא."
"ו׳ בדצמבר: כמה רודפת אותי הדמות! בשכבי ובקומי היא ממלאה את כל נשמתי! כאן, כשאני עוצם עיניים, כאן במצח, שבו מתרכז כושר־הראייה הפנימי, כאן ניצבות עיניה השחורות. כאן! אני לא יכול להביע זאת. אני עוצם עיניים — והנה הן שם; כמו ים, כמו תהום הן נחות לפניי, בי, ממלאות את חושי־מצחי."
… וכן הלאה, וכן הלאה. בסופו של דבר הוא ניתק את מבטו מהדפים, הסיר את משקפי־הקריאה שלו ושאל האם התיאור נאמן למציאות, לדעתי.
גם השאלה הזאת הייתה חצי־רטורית. אם התיאור היה מתחום הפנטזיה, הספר לא היה גורר גל של התאבדויות.
ראדק חייך והנחית את הפואנטה: ואתה לא חושב שכל זה היה יכול להיכתב על סיגריות, או אלכוהול, או הרואין?
נכון — היה יכול.

4. התאהבות, סיכם ראדק, היא בסך הכול התמכרות לבן־אדם. לא שונה הרבה מהתמכרות לסמים, לסקס, לשינה, לכסף, לדיכאון, לממתקים. יש שיאמרו — קצת יותר גרועה; כי את כל אלה אפשר לצרוך במתינות, ואילו ההתאהבות היא התמכרות מתוך הגדרה.
מצד שני, הערתי, איזה נזק היא כבר יכולה להסב.
ראדק נד בראשו לעבר הפוסטר עם הפורטרט של ון־גוך, ושנינו עברנו להקדיש את תשומת־הלב שלנו לסטארופראמן לדקות מספר.

5. ונניח, ראדובן, אמרתי לבסוף, נניח שאתה צודק. איזו זכות יש לפרלמנט להתערב בתחביבים ובהתמכרויות של האזרחים שלו?
אין לו, משך ראדק בכתפיו. כל אדם הוא ריבון על עצמו.
הרמתי גבה.
ראדק ראה שאני לא לגמרי עוקב, והזכיר לי שהוא לא מתכוון לאסור בחוק על התאהבות — מה שממילא לא יהיה אכיף בשום אופן — אלא על העידוד להתאהבות. המדינה לא רשאית לאסור צריכה של סיגריות, או של קוקאין, הוא הסביר לי את עמדתו, כיוון שאין לה שום ריבונות על גופם של האזרחים. אבל כן יש לה מנדט להשתדל למנוע מאזרחים לפגוע באזרחים אחרים — לכן היא יכולה לאסור עישון במקומות ציבוריים, או סחר בסמים. והגזירה מכאן פשוטה: חבר הפרלמנט זלני לא יכול למנוע מאנשים להתאהב. אבל הוא כן יכול למנוע גלוריפיקציה של התהליך המסוכן הזה. וזה לא יהיה קל, לגמרי לא קל, יש שיאמרו: בינוני עד קשה. אבל אותו דבר אמרו גם על הסיגריות — והיום לא רק שאסור לחברות הטבק לפרסם כמעט בכל מקום, הן עוד מחויבות להדפיס על הפקטים שלהן אזהרות חמורות בצבע אדום בוהק, ויש תכניות־הסברה ממשלתיות נגד העישון. ולשם צריך לחתור: לא עוד סרטים של מג ראיין, לא עוד שירים שמאלציים סטייל "אהבה היא אור בלב, היא חום לנשמה". לפחות לא בלי אזהרה אדומה בולטת.

6. בסופו של דבר, ראדק לא הצליח להעביר בבית־הנבחרים את ההצעה שלו, גם לא בגרסא מרוככת. אבל הוא כן הקפיד להזכיר לי אותה בכל פעם שחברתי לחברה חדשה, ובעיקר כשנפרדתי ממנה. ובאמת, אחרי כל השנים האלה, עוד אחת ועוד אחת, ויותר ויותר ניסיון כמכור — עכשיו אני מוצא את עצמי די קרוב להשקפה הזאת.

2. פעם לא הייתי ככה. פעם הייתי מביא לעבודה סנדביצ׳ים, כמו שסנדביץ׳ צריך להיות סנדביץ׳. עם שתי פרוסות עבות של לחם כפרי, ועם שמנת וגבינה בולגרית, וקצת חסה, ופרוסות מלפפון, ועגבנייה בנפרד, כי אם חותכים אותה בבוקר אז עד ארוחת עשר כל הסנדביץ׳ הופך לעיסה מתפוררת של מיץ עגבניות. ונהניתי מזה, בטח נהניתי, מי לא היה נהנה. לקח לי הרבה זמן בבוקר — אבל הסנדביץ׳ עצמו היה מושא לקנאה. ובכל הבניין לא היה עוד סנדביץ׳ כמו שלי, חוץ מאלה שהזמינו במיוחד מהקייטרינג, אבל זה לא נחשב.
ואז, יום אחד, הגעתי לבנק, לדבר עם איזה פקיד זוטר על עניין זוטר לא פחות. והוא בדיוק כרסם את ארוחת העשר שהוא הביא מהבית: שתי פרוסות לחם. תוך כדי הכרסום הוא חיטט במחשב שלו, ואחרי שסילק את אחרוני הפירורים מהשולחן הוא פנה אליי ואמר בקול יבש: מר ויינמן, אני רואה שאתה בפלוס.
ניסיתי ללבוש את הפרצוף העליז שלי, שזו לא משימה קלה בכלל, כי בדרך כלל הוא קצת חלוד, ואמרתי לו בנימה הכי אגבית שהצלחתי לגייס שכּן, אני בפלוס, כאילו שזה הדבר הכי טבעי בעולם. אבל זה לא עודד אותו.
באמת היינו מעדיפים שהלקוחות שלנו לא יהיו בפלוס, הוא אמר לי ביושר. זה מאד לא אחראי.
התפלאתי: לא אחראי?. אבל הייתי צעיר אז, ככה שהיה לי תירוץ.
הפקיד נאנח ועבר לטון דידקטי. ירומיל, הוא אמר, מה לדעתך היה קורה אילו כל הלקוחות שלנו היו בפלוס?
עניתי: בבנק היה הרבה מאד כסף.
הפקיד הזדקף וחייך בסיפוק של ניצחון רטורי: ולדעתך אפשר לבסס מוסד פיננסי על כסף?!
אמנם הייתי צעיר, אבל כבר ידעתי להיזהר ולא לענות לשאלה הזאת.

3. הבנק, לימד אותי הפקיד, לא מתפרנס מטיפול בכסף, אלא מטיפול בהעדר כסף, כלומר — בחוב. ערֵמות של שקלים אפשר להשקיע בתבונה, או לשמור ליום סגריר. זה נחמד וגם חשוב. אבל הלוואות — זה כבר מסעיר! אתה מוותר על מאה שקל לחודש אחד, והופס — הנה הם הופכים מעצמם למאה וחמישה! אתה מוצא איזה שלימזל שמחפש רק לקנות דירה, נותן לו משכנתא בריבית קצוצה, ואז או שהוא מחזיר לך את ההלוואה עם הריבית השמנה שמרחת עליה, או שאתה מקבל את הנכס — אי־אפשר להיכשל!
ואיך זה קשור לאחריות, שאלתי. והוא הסביר: המערכת הכלכלית שלנו בנויה על הבנקים. והבנקים בנויים על חובות הציבור. לכן זו חובתנו האזרחית להיות באוברדראפט.
משכנע!

4. שאלתי אותו איך אפשר להיפטר מהפלוס הבוגדני שלי. הוא הציע שאפסיק לעבוד, אבל, כמו שאמרתי, העצלות היא ממני והלאה. אז הוא הבין שצריך לחשוב על פתרון גלובלי יותר.
רוב האנשים, הוא התוודה, לא מבינים עניין כמוך. (כלומר — כמוני.) רובם עסוקים יותר ברווח האישי שלהם מאשר בתרומתם ליציבות הפיננסית של החברה כולה. אז צריך לשכנע אותם בעדינות, בעקיפין. וזה לא קל לנו, לגמרי לא קל, יש שיאמרו — בינוני עד קשה. כי הרי אנחנו אנושיים, יש לנו עיניים. יש לנו ידיים, אברים, צורה, חושים, מאוויים, רגשות. אם ידקרו אותנו — נדמם, ואם ידגדגו אותנו — נצחק. אבל טובת העם עומדת לנגד עינינו, ובשביל זה צריך לשכנע את האזרחים להפסיד כסף בטווח הארוך, על־ידי קבלת רווח מסוים בטווח המיידי. גם אם זה נראה אכזרי. למרבה המזל, הצטחק הפקיד, זה לא כל־כך קשה: ממילא הם מעדיפים כסף מוחשי ביד על־פני כסף תאורטי בעתיד. ואנחנו משתדלים להנחיל את התפישה הזאת בציבור, כל מיני סרטים הוליבודיים עם תדמית רומנטית ל"קארפה דיאם" וקשקושים כאלה, ובינתיים — בהצלחה לא מבוטלת. איזה אוכל אתה מכין בבוקר לעבודה?, הפתיע אותי הפקיד בשאלה.

5. התבוננתי בו מבולבל. התקשיתי אז, ואני עדיין מתקשה, לחשוב על פרט מעניין פחות, ולא הצלחתי להעלות על דעתי למה שלמישהו יהיה אכפת מה יש לי בסנדביץ׳, כלומר — בהנחה שהוא לא שמע עדיין על טיבם המעולה של הסנדביצ׳ים שלי. הפקיד הבחין בארשת התמהה שלי, והצביע על שקית פרוסות הלחם הריקה שלו.
מר ויינמן, הוא אמר, אוברדראפט זה לא רק חוב, זו התחייבות. אוברדראפט זו תפישת עולם. מינוס זו דרך חיים. אם אתה רוצה להיות אזרח מועיל, אתה צריך לקבל על עצמך את הדיבר הראשון והאחרון שלנו: טוב להקריב הרבה עתיד בשביל מעט הווה. ההווה הוא עכשיו, הוא זמין, הוא מפתה. הוא אצלך ביד. העתיד — למי אכפת מהעתיד? העתיד הוא ערטילאי ולא־ברור. ההבנה יכולה להתחיל בכסף, אבל הקונספט נכון באופן כללי. למשל כאב — אם תזרים לנבדקים זצים חשמליים של שבעים וולט, ותציע להם לבחור בין להוריד אותם לארבעים וולט עכשיו לבין להוריד אותם לעשרים אחר־כך, רובם יבחרו באפשרות הראשונה. ולמשל זמן. אתה יודע שזמן זה כסף. כמה זמן, לדעתך, לקח לי להכין את הארוחה שראית אותי אוכל פה?
אמרתי: שתי שניות בערך.
ענה לי: משהו כזה. וזה לא שאני לא אוהב להשקיע באוכל, או עצלן. בכלל, עצלנות היא לא תכונה חזקה אצלי. אבל מה? סנדביצ׳ים זו פשרה. זה להשקיע עכשיו זמן ומאמץ בשביל רווח עתידי. ואם הברֵרה היא ללחוץ עוד פעם על הנודניק של השעון המעורר ולישון עוד רבע שעה, או לוותר עכשיו על חמש־עשרה דקות במיטה בשביל הבטחה מעורפלת לארוחת עשר טיפה יותר מהודרת — אז הבחירה שלי ברורה. וכל אזרח שהחוסן הכלכלי־חברתי שלנו חשוב לו היה עושה אותו דבר.

6. אז עכשיו אני מגיע לעבודה כל יום עם שתי פרוסות לחם. לפעמים עם שוקולד, אבל בדרך כלל לא. ולא שאני לא נזכר בערגה בסנדביצ׳ים המפוארים שנהגתי לאכול, ולא שהפה לא מתמלא בריר כשאני רק חושב עליהם. אבל לפעמים צריך להציב את טובת הכלל מעל האינטרסים האישיים שלנו. כי פרוסות הלחם היבשות האלה — זו המשמעות של אזרחות טובה.

2. חשבתי שאתה בהודו, אמרתי לו.
אני? בהודו?, הוא אמר. למה מה יש לי לחפש בהודו?
השאלה נראתה לי משונה. מי שמשתחרר מהצבא, ועוד אחרי תקופה די ממושכת, רק טבעי לצפות שייסע להודו, ואם לא להודו, אז לפחות לאמריקה הדרומית, כמו כולם. אבל ההסבר הזה רק גרם לגלעד שליט להיאנח ולהניד בראשו. חשבתי: אמרתי משהו לא בסדר? וגלעד שליט, אַ גוטער ײִד, השיב לי בשאלה:
איזו מוזיקה, לדעתך, אני אוהב לשמוע?, הוא שאל.
עניתי לו: הביטלס וחוה אלברשטיין, כמו כולם.
אמר: ומה אני אוהב לאכול?
עניתי: שניצל של אמא ובמבה, כמו כולם.
אמר: ולראות בטלביזיה?
עניתי: ארץ נהדרת וכוכב נולד, כמו כולם.
ומה מסתבר? גלעד שליט בכלל לא סובל במבה. הוא אומר שזה דביק ולא טעים בכלל. וטלביזיה בכלל אין לו, והוא בכלל נמצא במועדון הלילה הזה רק כי אמורה להיות שם הופעה של "מיצי והעכבות", שהיא להקת האלקטרו־ת׳ראש־אייטיז־דארק־ווייב אקספרימנטלי האהובה עליו. הפתעה!

3. אני לא מופתע שאתה מופתע, אמר לי גלעד שליט. זה אפילו מתחייב.
זה מתחייב, הוא הסביר, כי אחרת לא הייתה יכולה לקום תנועת־המונים כזו לטובתו. אם לא ידוע עליו שום דבר, רק שהוא חייל בשבי האויב, כולם בעדו.  כולם יכולים לדמיין שזה האח שלהם, או האחיין, או הבן, או הדוד. וכל פרט חדש שנודע עליו לא יכול, לפיכך, לקנות לו תומכים חדשים — כי כולם כבר ממילא תומכים בו — אלא רק לפורר את האשליה הזאת. כשיש לך אייקון כל־ישראלי וחסר־תוכן, כל אחד יכול לראות בו מה שהוא רוצה לראות, וכל אחד יכול למלא אותו בתוכן שנראה לו. כל אחד משליך עליו מעצמו — לכן כל אחד יכול להזדהות איתו. לכן אפשר למכור אותו בתור "הילד של כולנו". אבל כמה אנשים כבר יחתמו על עצומות לטובת בחור כחוש מהצפון, שכוסס ציפורניים, אוכל שרימפס ביום כיפור, מאזין ל"מיצי והעכבות", מצביע "האיחוד הלאומי" ומקים רעש נוראי כשהוא עובר עם האופנוע מתחת לחלון של השכנים שלו בשתיים וחצי בלילה?
אתה באמת עושה את כל הדברים האלה?, שאלתי.
את חלקם, השיב גלעד שליט. אבל זה לא חשוב, הנקודה היא עקרונית. לכולם היה נורא חשוב לשחרר את "גלעד שליט", כקונספט, אבל לאף אחד לא היה חשוב לשחרר את גלעד שליט עצמו. כי אף אחד בכלל לא הכיר אותו.
נזכרתי בקבוצת־הפייסבוק שקמה לכבודו, "גם אני מוכנה לשכב עם גלעד שליט לכשישתחרר", או משהו מעין זה, ובזעם הקדוש ששפכו עליה עשרות טוקבקיסטים מטונפי־מקלדת. גלעד שליט הנהן. זה בדיוק העניין, הוא אמר. הרי מה הייתה התגובה הכי נפוצה שם? "ימניאקים, נראה לכם שזה מה שגלעד יחשוב עליו אחרי חמש שנים וחצי בשבי". כל הילדים האלה התרגלו לדמות המופשטת "גלעד שליט", ובכלל לא חשבו עליי בתור בן־אדם. וברגע שמישהו הזכיר להם שאני יצור אנושי ממשי, שיכול לעשות עוד כל מיני דברים חוץ מלהיות שבוי בעזה, וביניהם גם הדבר הכי ארצי שיש — אז הם הגיבו באלימות. כי גלעד שליט אולי מעוניין ביחסי־מין, אבל "גלעד שליט" נמצא מעל כל זה, ומבחינתם אין גלעד בעולם, רק "גלעד".
וזה באמת מה שחשבת עליו אחרי חמש שנים וחצי בשבי, שאלתי אותו.
גם על זה, ברור, הוא ענה. כי אני אנושי.
לא יכולתי להתאפק, וחקרתי אם הוא ניסה להיפגש עם אחת מחברות קבוצת־הפייסבוק ההיא.
אני בכלל הומו, צחק גלעד שליט. אני לא מופתע שאתה מופתע.

4. אבל, כמו שאומרים אצלנו, המשיך גלעד שליט, לכל חמש שנים וחצי בשבי חמא״ס יש מוצאי חמש שנים וחצי בשבי חמא״ס. וכשחזרתי לארץ, הדמות הכל־ישראלית האידאלית הייתה מוכרחה להתנפץ. לא מיד — בהתחלה עוד ניגנו לי ברדיו "כמה טוב שבאת הביתה" — ולא תוך שבוע. אבל חודש עבר, חודשיים עברו, ואנשים התחילו לגלות מי זה גלעד שליט בחיים, להבדיל מ"גלעד שליט" בשלטי־מחאה בכיכר פריז. ועכשיו כל הקינדערלעך האלה, שלא יכלו לתפושׂ בדעתם שאולי יש לי יצר מיני, לא יצאו רק נגד קבוצת־הפייסבוק ההיא, אלא גם נגדי. כי הרגע שבו קרמתי עור וגידים, הרגע שבו הפסקתי להיות פרצוף על סטיקר והתחלתי להיות ברנש בשר ודם, בהכרח היה גם הרגע שבו אני בעצמי יצאתי נגד "גלעד שליט".
הייתה דרושה דמות מיתית כדי ליצור קולקטיב שידרוש את השחרור — סיכם גלעד את המלכוד — אבל ברגע שיוצרים דמות כזאת, כבר אי־אפשר לרַצות את הקולקטיב שבנית. ואכן, ברגע שחזרתי אני, האנושי־אנושי־מדי, לא היה מנוס מאכזבה רבתי. וטעמו של הקהל התהפך מהר מאד. הקולקטיב שדרש את "גלעד שליט" קיבל בסך הכול את גלעד שליט, ולא היה מרוצה. המסר שקיבלתי היה מאד ברור.
זמנך עבר, הצעתי.
נכון מאד, אמר לי גלעד שליט. זמנך עבר.

5. קיצורו של דבר, מיהר גלעד שליט לסיים את הסיפור כשחצוצרה ותוף חברו אל הפסנתר וסימנו את התחלת המופע הממשמשת ובאה, אחרי כמה חודשים הוא אסף את כל חפציו ועבר הנה. כלומר לשם, כלומר לפראג. לפחות לזמן־מה. והוא לא נחפז לעשות את זה, לא היה לו קל, ממש לא קל, יש שיאמרו: בינוני עד קשה. אבל הוא כבר הספיק לפגוש סטודנט מקסים לצילום, וסוף כל סוף ראה שלג כמו ששלג צריך להיות שלג, ובשנה הבאה הוא עומד להתחיל ללמוד ספרות בעצמו. כך שבינתיים הוא לא מתחרט, לא מצטער ואפילו לא מתגעגע. ועכשיו, אם לא אכפת לי, הוא רוצה להקדיש את תשומת־לבו לקצת מוזיקה איכותית.
יצאתי ממועדון הלילה אל הסמטה הצ׳כוסלובקית, וחשבתי שהאמת — במקומו הייתי עושה אותו דבר.

2. ראשית כול השלמתי שאלה שהטרידה אותי שנים. אודי, שאלתי, בראש השנה, אתם אוכלים ראש של דג, או של כבש? כי כמו כולם, אני זוכר שהוא התנצל בפני כל עדות המזרח, אבל שכחתי לגמרי אם ההתנצלות הזאת לוותה גם בצעדים אופרטיביים לשיקום האמון בין הצדדים.
שר הביטחון הסתכל בי דרך משקפי־השמש שלו, ואמר: לא זה ולא זה. אני צמחוני.
צמחוני?, אני אומר. אתה?. והוא מהנהן. גם הוא קרא את הספר ההוא של ג׳ונתן ספרן־פויר, הוא אומר לי, והבין שזה לא מוסרי לאכול חיות, וכיוון שצה״ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם, ושלפיכך שר הביטחון חייב להיות שר הביטחון המוסרי ביותר בעולם, אין לו ברירה אלא להצטמחן.
התבוננתי בו בהערכה. זה שר ביטחון! זו דוגמא אישית!

3. אמרתי לו שההקרבה הקולינרית שלו מעוררת השראה, ושלראש השנה כבר בטח יש לו תכניות, אבל הייתי רוצה להזמין אותו ואת נילי אלינו לארוחה המפסקת. ואז חשבתי: ארוחה מפסקת? ואם שר הביטחון בכלל לא צם ביום הכיפורים?
אני צם בין הארוחות, הוא הודיע לי.
אמרתי: אודי, ממך ציפיתי ליותר. אומרים עליך שהתחביב שלך הוא הרכבת שעונים, ואתה משתמש בכזה ויץ שחוק?
ענה לי: היום הוא שחוק, אבל בעצם זה פיתוח מקורי שלי.
שר הביטחון הוציא גיליון חדש אך מקומט של "הארץ" —

3א. "הארץ"?, התפלאתי. שר הביטחון קורא "הארץ"?. הוא חייך בהכנעה והסביר לי שהוא קונה אותו בשביל התשבצים, כי, בכל זאת, הרכבת שעונים והכול.

3. שר הביטחון הוציא גיליון חדש אך מקומט של "הארץ", והצביע על כתבה גדולה שעסקה בפרשת קו 300. תסתכל על זה, הוא אמר לי. עוד מעט 30 שנה, ועדיין מדברים על הפרשה הזאת. זה בגלל שזרועות הביטחון של אז עדיין לא ידעו איך לסגור פרשות כמו שצריך. היום מי היה שומע על זה בכלל.
אה, אמרתי, כמו עם הזקנה שדרסת לפני חצי שעה.
ענה לי שר הביטחון: לא דרסתי אף אחד.
מה לא דרסת, אמרתי לו, ראיתי אותך דורס.
ענה לי: זו לא הייתה זקנה בכלל, זה היה מחבל.
אמרתי: אודי, אתה עושה צחוק? ראיתי, שום מחבל ושום בטיח.
ענה: אז אני מביע צער על הדריסה, אבל מזכיר שזה לא היה קורה אם היא לא הייתה מנסה לחצות את הכביש, ושלפעמים כשנוהגים בג׳יפ נדרסים אנשים.
טוב, ההסבר הזה נראה לי די הוגן. כי באמת כשנוהגים אפשר לדרוס אנשים בטעות, אין מה לומר. ואודי הבטיח שהוא ישתדל לא לעשות את זה שוב, ומילה של שר הביטחון זו מילה. אז סלחתי לו, והסכמנו לא להזכיר אותה שוב.
נסענו עוד כמה דקות בשתיקה, ואז הוא אמר: רואה? חצי שעה, האירוע נסגר. ופעם היו גוררים דברים כאלה שלושים שנה. והבנתי למה הוא מתכוון עם הצום בין הארוחות.

4. ומה איתך?, שאל אותי שר הביטחון אחרי עוד כמה קילומטרים. אתה צם ביום כיפור?. ומה, לשקר לשר הביטחון הרי אי־אפשר. אז הודיתי שלא, כבר שנים שלא. כי זו יציאה מהשגרה, ומה בכלל הטעם אם אני אגנוסטי, וגם קראתי פעם באיזה ז׳ורנל שזה נורא לא בריא, במיוחד אם גם לא שותים, אבל לא רק.
שר הביטחון הסתכל בי, משועשע, הוציא שעון ופירק אותו לחתיכות עם פטיש שניצלים. צריך לומר ביושר, אני לא יודע אם הוא באמת מצטיין בהרכבת שעונים כמו שאומרים, אבל בפירוק שלהם הוא אלוף. למה יש לו פטיש שניצלים באוטו, ועוד עכשיו כשהוא צמחוני, אני לא יודע ולו לא היה דחוף להסביר. אבל זו לא הנקודה. הנקודה, הוא הבהיר לי, שכמו שאני לא יכול לדמיין שהשעון הזה, עם כל הקישקעס המכניים המורכבים שלו שעכשיו שכבו מפוזרים על הריפוד של האוטו, נוצר באקראי, בלי יד מכוונת, כך גם העולם, שהוא מורכב הרבה יותר, בהכרח מתוכנן על־ידי ישות כבירה כלשהי. ושכדאי שאתחיל להסתמך על הישות הכבירה הזאת, שיודעת להרכיב שעונים ולנהל עולמות, ולא משנה איך אני רוצה לקרוא לה, כי עוד מעט אנחנו נכנסים לימים נוראים, ומילה של שר הביטחון זו מילה, ואוי ואבוי לי אם לא יהיה לי על מי להישען.
נשענתי אחורה על המשענת של המושב הימני הקדמי בג׳יפ של שר הביטחון.

5. אגב ארוחות, אמר שר הביטחון, ועצר את הג׳יפ ליד השווארמה.
איך שווארמה?, שאלתי. חשבתי שאתה צמחוני עכשיו.
אני נורא משתדל, ענה שר הביטחון בכאב, ממש משתדל לא לאכול חיות. אבל לא תמיד זה תלוי בי. לעולם לא אסלח לכבשים הארורות האלה על שהן מכריחות אותי לאכול אותן. ושתדע שזה לגמרי לא קל לי, ממש לא קל. יש שיאמרו: בינוני עד קשה.
הרכנתי ראש להזדהות איתו. ימים נוראים, לך תתווכח עם שר הביטחון.

2. בעיני רוחי אני רואה את עצמי יושב על המרפסת, סופר ציפורים נודדות, ועל ברכיי לוביא הקטנה. שואלת לוביא: דוד ירומיל, מה פירוש הברכה "שנה טובה"? ואני עונה: לוביא, בגללך התבלבלתי בספירה ואני צריך להתחיל שוב.

3. מובן שזו התחמקות. לספור — זה דבר אחד שאני דווקא יודע לעשות בכלל לא רע. לענות על שאלות בנוגע לשנות־טובות — זה משהו אחר. כי מהי, באמת, "שנה טובה"? כל השנה חייבת להיות טובה? השנה אמורה להיות טובה בממוצע? אם רוב החודשים די סטנדרטיים, אפילו חביבים, ורק טבת יצא מחורבן במיוחד, האם הוא הורס לכל השנה? ודווקא היו לי שנים כאלה. תשרי — נחמד. חשוון — נחמד. כסלו — סבבה. טבת — קטסטרופה. שבט עד אלול — בנוהל. וזה קרה עם עוד חודשים, שלא תחשבו שמדובר בעניין ספציפי לחורף. למשל עצוב למות באמצע התמוז, אבל תכל׳ס גם לחיות בו זה לא גליק גדול, במיוחד בגוש־דן.

4. לא שאני גר בגוש־דן חלילה.

5. לספור ציפורים נודדות, דרך אגב, זו מלאכה קשה בהרבה משנראה. חלקן עפות מהר מאד, ובלהקות גדולות, שמצריכות ריכוז. וצריך תמיד לשים לב שאף ציפור לא נשארת קצת מאחור, שלא לספור אותה פעמיים. אבל הכי חשוב, צריך ידע באורניתולוגיה. אחרת אפשר להכניס לספירה בטעות גם ציפורים שבכלל לא נודדות, אלא סתם עפות מנקודה א לנקודה ב בשביל הספורט, או להיפך, יש מי שדווקא מתעלם מציפורי־נוד, מתוך בלבול בינן לבין עופות־קבע. אז על כל להקה שחולפת בשמיים צריך לחשוב — הן מהסביבה? הן לא מהסביבה? אל קולן כי ערב מה נפשי כלתה? וזה לא קל. יש שיאמרו — בינוני עד קשה.
אבל אני — לספור אני יודע.

6. אז אומרת לי לוביא־שבעיני־רוחי, אחרי שהיא נזכרת שבלספור אני מצטיין, דוד ירומיל, אתה מתחמק. אמרו לי בגן: לשנה טובה תיכתבו ותיחתמו. ואיך הם יכולים לדעת? שנה זה כל־כך הרבה זמן. אני, למשל, לא מוכנה להתחייב על כלום שבוע קדימה, בטח שלא חודש, שנה — על אחת כמה וכמה. אז מי מספיק טמבל להבטיח לי מעכשיו שנה טובה שלמה? אולי עוד פעם יזרקו אותי לבית חולים? אולי שוב אני אאכזב את הגננת? אולי עוד פעם עידן עמדי יזכה בשיר השנה של גלגל״ץ? ועוד לא אמרתי שום דבר על זה שיהיה טבת באמצע. אני אמורה לסמוך על זה שפעם, בתחילת תשרי, כתבו אותי ברובריקה הנכונה? זה מגיע עם אחריות?
ואני מביט בלוביא ואומר לה, תראי, ציפור.