2. אבל נדב התעקש, ועמד על דעתו שכרגע אי־אפשר לנהל את המדינה כמו שצריך, וכמה שלא ניסיתי לטעון ש"משילות" היא אמצעי, ולא מטרה, ושבחברה הטרוגנית ומפולגת כמו החברה הישראלית גם בית הנבחרים מוכרח להיות הטרוגני ומפולג, ושבדמוקרטיה פרלמנטרית הממשלה לא אמורה לקבל הגנה מיוחדת מפני הפרלמנט, כיוון שהלגיטימציה שלה בכל מקרה נובעת רק ממנו — נדב המשיך להצביע על העובדות, כלשונו, שהבחירות בישראל תכופות הרבה יותר מדי, ושהדבר מעיד על פגם יסודי בשיטת הבחירות הישראלית.
אז מה אתה מציע, שאלתי אותו.
כולנו כאן שמאלנים טובים, ענה נדב — ומה הכי מתסכל שמאלנים טובים?.
התשובה ידועה: שאי־אפשר להחליף את העם.
נדב אישר, והוסיף: אז אם הבעיה שלנו היא שהמושלים מתחלפים יותר מדי, ונתון לנו שהעם לא מתחלף בכלל, הצעד המתבקש הוא להפוך את העם למושלים. כלומר — דמוקרטיה ישירה.
הגיון־ברזל!

3. בערב הרמתי טלפון לידידי הוותיק דובי קננגיסר —

3א. אני יודע מה אתם חושבים: גם "נדב" וגם "דובי" ברשימה אחת? השמות דומים מדי, והדמיון עלול לבלבל. אבל זה סיכון מקצועי. לדוגמה נוספת תוכלו לעיין בפרק המפורסם של "פרפר נחמד" בנושא חגי תשרי, עם עפרה ויינגרטן ועפרה חזה.
כל זאת, אף־על־פי־שהתמיהה איננה משוללת־יסוד. הרי לשם מה יש לנו שמות פרטיים? כדי שנוכל להבדיל בין אדם אחד למשנהו. ואם אנחנו נותנים לשני אנשים שונים אותו שם פרטי, או אפילו שמות פרטיים דומים מדי, הרי זה סותר את ההיגיון שבשמו נתנּו את השמות מלכתחילה. ומה הועילו חכמים בתקנתם?

3. בערב הרמתי טלפון לידידי הוותיק דובי קננגיסר, שכותב עכשיו דוקטורט במדע המדינה ומקווה להתמודד בבחירות הקרובות בעצמו, לברר מה דעתו בסוגיה הזאת. (הכּוונה לסוגיית שיטת הבחירות, ולא לסוגיית השמות הפרטיים.) דובי האזין בנימוס לדיווח על עמדתו של נדב, ובסוף שאל אותי אם אני מכיר את הסיפור של בורחס על הקרטוגרפים. ולא, לא הכרתי, כי אמנם קיבלתי חינוך קוסמופוליטי, אבל לצאת מגבולות אירופה לא יצאנו.
הסיפור של בורחס על הקרטוגרפים, אם גם אתם לא מכירים אותו, הולך בערך ככה: היה־הייתה קיסרות שהצטיינה בקרטוגרפים מוכשרים במיוחד. המפות שלה היו כל־כך משוכללות וכל־כך מפורטות, עד שמפתו של כל חבל־ארץ הייתה בגודל עיר שלמה, ומפת הקיסרות כולה הייתה בגודל של חבל־ארץ. אבל הקרטוגרפים לא הסתפקו בכך, ובמאמציהם להשיג ייצוג נאמן יותר ויותר למציאות הם הגדילו עוד ועוד את קנה־המידה, עד שלבסוף הצליחו ליצור מפה של הקיסרות בגודל טבעי, אחד לאחד. ואז כל הקרטוגרפים מתו, והדורות שבאו אחריהם ראו שהמפה הזאת לגמרי חסרת־תועלת והשליכו אותה לאשפה. הסוף.
ומה הנמשל?, שאלתי.
למי הצבעת בבחירות האחרונות?, השיב דובי בשאלה. עניתי שלמרצ, וקיוויתי שלא ימשיך וישאל אותי למי אני מתכוון להצביע בספטמבר, כי ספק רב אם זו תהיה מפלגת העבודה, ונו, לא נעים. ובאמת, למזלי, לא את זה הוא שאל, אלא האם אני חושב שמרצ מייצגים אותי.
נו — טוב יותר מכל מפלגה אחרת, עניתי.
אבל לא אחד לאחד, הוא הניח.
מובן שלא, אישרתי — זה אפשרי בכלל?.
להלן שברוֹ, כפי שהואיל דובי לפרש: מרצ היא מפה בגודל סטנדרטי, ייצוג של העמדות הפוליטיות שלי בקירוב מתקבל על הדעת. יש נושאים שבהם עמדתי שונה מעמדתה, אפילו הפוכה לפעמים; אבל צריך להתפשר, הרי אף אחד, חוץ ממני עצמי, לא יכול לייצג אותי בנאמנות של מאה אחוז, אחד לאחד. כל התארגנות פוליטית יכולה לכל היותר להיות קירוב עבור החברים בה, פשרה שאפשר לחיות אִתה. והדמוקרטיה הישירה, הלא־ייצוגית, היא הניסיון לשרטט מפה בגודל טבעי: חפה מפשרות וחסרת־טעם לחלוטין.

4. לזכותה ייאמר, כמובן, שאין בה נבחרי־ציבור, הודה דובי. וזה נשמע לי מוזר — הרי הוא מקווה להיות נבחר־ציבור בעצמו. ביקשתי שיסביר, והוא אמר שההסבר לא ימצא חן בעיניי. נו — שאלה יהיו הצרות שלי.
הבעיה העיקרית עם בחירות, הוא התרצה, היא שמי שנבחר בהן הוא, מטבע הדברים, מי שמוכשר בהיבחרות בבחירות, ולאו דווקא מי שמוכשר בניהול ענייני־מדינה, או בייצוג האינטרסים של כלל הציבור. היה נחמד אם הייתה קורלציה בין הקטגוריות האלה — אבל אין. גרוע מזה, יש יסוד להאמין שהמוכשרים לנהל את המדינה דווקא ימשכו את ידיהם בדרך כלל מהיותר־מצחינה שבין המזבלות, מהמזבלה הגדולה שנקראת "בחירות".
"היותר־מצחינה שבין המזבלות", דרך אגב, הוא הישג שאין להקל בו ראש: המבנה הגדול ביותר שהצליח האדם לבנות אי־פעם — גדול יותר מאנגקור־ואט, כביר יותר מהחומה הסינית — הוא מזבלה ענקית. קראו לה "פֿרעש קילז" והיום משתדלים להפוך אותה לפארק. כל השלכה מן העובדות היבשות האלה על התרבות הפוליטית בישראל — על אחריות הקורא.
בכל אופן, החזיר אותי דובי לנושא השיחה, מערך הכישורים הדרוש להצלחה בבחירות שונה בתכלית ממערך הכישורים שדרוש כדי להצליח אחריהן.
כל מי שיכול להצליח להיבחר לנשיאות — אסור להניח לו בשום פנים ואופן להיות נשיא, ציטטתי מהזיכרון תוך תרגום סימולטני, ודובי הנהן בחיוך דרך הטלפון. אלא מאי?, אמר — הבחירה הישירה אמנם פותרת את הצרה שבבחירתם של המוכשרים־להיבחר, אבל מותירה על כנה את הצרה שבאי־בחירת המוכשרים־למשול. מריטוקרטיה לא תצא לנו מזה.
אבל גם מבחירות לא תצא לנו מריטוקרטיה, התלוננתי — הרי אף אחד לא טורח להתעדכן ולעקוב ולהתעניין, אפילו רק מספיק כדי לדעת מי מנבחרי־הציבור שלו עושה עבודה טובה. הרי זו הסיבה להבדלים בין שני מערכי־הכישורים שדיברת עליהם. או, בלשון פואטית, הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם.
אם הציבור מטומטם, הטעים דובי, האם הפתרון המתבקש הוא להפקיד ישירות בידיו את המושכות?.
מה יועילו חכמים בתקנתם?

5. אבל את הבעיה של נדב כל זה לא פותר, הזכרתי.
דובי נאנח, ואמר שפעם, כשהוא עוד עבד במשרת־סטודנטים של תמיכה טכנית, הם היו קוראים לבעיה הזאת "פּעבּמאַק". זהו אקרונים אנגלי, ופירושו: "הבעיה נמצאת בין הצג לבין הכיסא". במילים אחרות, חשוב לא רק שהשיטה תהיה תקינה, אלא גם שידעו איך להשתמש בה. ואם, למשל — הוא שלף דוגמאות מהמותן — אנחנו משלימים עם רעיון התקציב הדו־שנתי, ועם חוק ההסדרים, ועם קבלת החלטות ב"פורום השביעייה", זה כנראה אומר שהתפישה הבסיסית שלנו את השיטה, שבה העם מפקח על הפרלמנט והפרלמנט מפקח על הרשות המבצעת, התפישה הזאת לכל הפחות לוקה בחסר. אז אפשר לחפש פתרונות־קסם של שינויי־שיטה, אבל הבעיה האמתית לא כל־כך קלה, לגמרי לא קלה, יש שיאמרו: בינונית עד קשה. נו — פּעבּמאַק.
ואת הבעיה הזאת, שאלתי, אפשר לפתור?.
דובי חייך חיוך ממזרי בצד השני של הקו, והשיב: למי אתה מתכוון להצביע בספטמבר?
באמת לא נעים.

2. פרעה שאל אותי אם יש לי כמה רגעים, כי חשוב לו שעכשיו, בימי חג הפסח ה׳תשע״ב, עם ישראל ייחשף סוף כל סוף גם לזווית שלו. הנחתי לו להיכנס ושאלתי אם הוא רוצה לשתות. הוא לא רצה.
איך הגעת עד אליי?, התעניינתי. פרעה הסביר שיש לו דרכון מצרי, אמנם משנות השבעים, אבל דיפלומטי, כך שבדרך כלל לא עושים לו בעיות בשדות תעופה.
הבהרתי את כוונתי: למה לא לפנות לתקשורת, לעִתונות, לטלביזיה? הרי הם בוודאי ישמחו לריאיון בלעדי עם הצורר הארכיטיפי של העם היהודי לדורותיו, האיש שהכניס את כולנו לתסמונת פוסט־טראומטית קולקטיבית שממנה אנחנו מתקשים להשתחרר עד היום, האיש שתרם אולי יותר מכל אדם יחיד אחר לעיצוב הזהות הלאומית והאתוס המשותף של עמנו. בּלײַנד חמישים אחוז רײטינג. אז למה אני?
פרעה הסביר שהוא לא רוצה לפנות לכלי־תקשורת מבוססים, עם אג׳נדה, כי הם מיומנים בהוצאת דברים מהקשרם ובעיוותם כדי שיתאימו לקו הכללי שלהם. אבל אִתי, הוא אמר, אין חשש כזה.
עלבון? מחמאה? למה לשפוט לכאן או לכאן. המצב מורכב.

3. שאלתי את רעמסס השני איך אפשר להוציא מהקשרה הוראה להשליך היאורה כל הבן היילוד. אפשר היה לראות שלא נוח לו עם השאלה הזאת, אבל לשנינו היה ברור שנחום ברנע לא היה עושה לו חיים קלים יותר. אז הוא התפתל על הכסא, וקצת נשך שפתיים, והעביר את המשקל מרגל לרגל, אבל בסוף הסתכל לי ישר בעיניים והודה שהכול באשמת הממשלה הקודמת.
ממלכת מצרים, הבטיח לי פרעה, תמיד הייתה פתוחה ותמיד תישאר פתוחה לפליטי־חרב אמתיים. אבל הרוב המכריע של בני־ישראל, שהפרעונים הקודמים קיבלו בשערי מצרים בחוסר־אחריות, היו בסך הכול מהגרים שבאו לשפר את מצבם הכלכלי. אנשים ששמעו שיש פרנסה טובה במצרים, וירדו אליה לשבור בר. ואז הם פרו ורבו ושרצו והתעצמו מאוד, והארץ התמלאה בנחשול של מאות אלפי זרים, התכעס פרעה, שאיימו לשטוף את כל ההישגים שלנו ולהוריד אותנו לרמה של עולם שלישי. מדובר באיום דמוגרפי ממדרגה ראשונה — והאחריות שלי, סיכם, הייתה לעשות מה שטוב למצרָים, ולא מה שמצטייר יפה בעִתון.
באמת קשה להתווכח עם טיעונים כאלה. מזל שנשמעה עוד דפיקה בדלת.

4. על המפתן עמד ילד קטן, אולי בן עשר. הוא הרצין אליי מבט והודיע: מתרימים. ללמדכם שאקדח שמופיע במערכה הראשונה יודע לירות גם במערכה הרביעית.
דיווחתי לילד על כך שיש לי אורחים, והוא אמר בקול יציב ומתורגל שהוא באמת לא התכוון להפריע, אבל יש אנשים רעבים בארץ, ואני נראה די שבע. לו רק אמא שלי הייתה שומעת את זה! אז התכופפתי, עד כמה שהגב שלי מאפשר לי להתכופף בימים אלה, והצעתי לו לבדוק כמה מהכסף שהוא אוסף יהפוך למשכורות עבור הפונקציונרים של איזו עמותה, והסברתי שגם הכסף שבאמת יגיע לנזקקים אינו אלא פלסטר, בסך הכול פתרון לטווח קצר שמאפשר לממשלה להמשיך לקיים מדיניות כלכלית מרחיבת־פערים, שהובילה את ישראל לצמרת דירוג האי־שוויון הסוציו־אקונומי בין המדינות המפותחות, ולהוסיף להתנער מחובותיה כלפי כלל האוכלוסייה, ושאם הוא באמת רוצה להועיל לאנשים הרעבים האלה הוא צריך לחשוב בגדול, במושגים של שינוי רדיקלי בתפישת העולם הפיננסית שמובילה את הכלכלה הישראלית, ושבמבצע האיסוף הזה, שסיום כאילו־מוצלח שלו פירושו רק הנצחה של הסתמכות על טוב־לבם של אזרחים אקראיים במקום מדיניות של צדק סוציאלי בר קיימא, עדיף שיחבל עד כמה שאפשר, והתחלה טובה תהיה למעול בכסף שהוא כבר הצליח לשנורר עד עכשיו וללכת לקיוסק לקנות סוכריות גומי, וכל זה בלי להיכנס בכלל לשאלה באיזו זכות עמותות מעסיקות ילדים בני עשר ואפילו בלי לשלם להם שכר.
הילד שקע בהרהורים על סוכריות גומי, ואני סגרתי לפניו את הדלת.
חג שמח! חג שמח! חג שמח!

5. אם מדובר בבעיה דמוגרפית כל־כך חריפה, כמו שאתה מתאר, שאלתי את פרעה — למה לא שילחו את בני־ישראל חזרה לכנען, כשהם כבר ביקשו?
רעמסס השני השיב שהוא לא יכול להגיב בשם מלכים אחרים, אבל ממה שהוא קרא, הוא בכלל לא בטוח שהוא היה נוהג אחרת.
לא הבינותי איך זה מתיישב עם הנחרצות שהוא הפגין קודם, וביקשתי שיבהיר.
סעדזשעם, פרעה נאנח — מלך צריך לאזן בין כל השיקולים הרלבנטיים. ונכון שחשוב מאוד לשמור על המאזן הדמוגרפי בממלכה, אבל חשוב לא פחות לדאוג לאינטרסים הביטחוניים שלה. ובין היתר אסור למלך להניח לקבוצות אתניות להשיג הישגים פוליטיים בכח הזרוע. ולפעמים זה לא קל, לגמרי לא קל, יש שיאמרו: בינוני עד קשה. יש מחיר ליכולת העמידה של הממלכה, לעתים מחיר כבד. אבל האלטרנטיבה היא כניעה לטרור, שרק תעודד עוד טרור בטווח הארוך. כך שהיה צריך לבחור בין שתי ברֵרות רעות, ונבחרה זו שנראתה בשעתו רעה פחות.
זה לא הצליח, הערתי. פרעה משך בכתפיו — חׇכמה־שבדיעבד.
אצלנו כתוב שהסיבה לכך שפרעה לא שילח את העם היא שאלהים הקשיח את לבו, הזכרתי בחיוך.
המומיה של רעמסס השני התבוננה אליי בפנים חתומים, והודיעה לי שאין אלהים, ושכדאי לנו להשתחרר מסיפורי־ילדים מהסוג הזה. הכול פוליטיקה.

2. אז בשבת בבוקר, אחרי שהתעוררתי בפעם השנייה, יצאתי אל שושנה, שלמדה אִתי עברית. כבר אז היא הייתה מבוגרת ממני, והמצב הזה לא השתנה הרבה עם השנים. אני אומר "שושנה", אבל זה, כמובן, לא שמה המקורי. אני לא יודע מה היה שמה הפרטי בשבדיה — היא משבדיה במקור — כי היא מיהרה לאמץ לעצמה שם עברי שורשי, ולא נתנה לאף אחד לקרוא לה בשם הקודם. אולי מתוך גאווה לאומית. אולי רצתה לפתוח דף חדש, כמו שאומרים — או, יותר נכון: מחברת חדשה — ולהימנע מתזכורת יומיומית לחיים הקודמים שלה. ואולי השם המקורי שלה סתם לא התאים יותר. אולי הפירוש שלו בשבדית היה "נסיכת קרח", או משהו מעין זה, והיא חשבה שיהיה טִפשי להמשיך להתקרא כך באמצע המזרח התיכון. אנשים מחשבים חשבונות כאלה.
שמי־אני, דרך אגב, פירושו "אוהב־אביב". ללמדכם כמה תועלת יש בניתוחים מהסוג הזה.
בכל אופן, רצה הגורל והיום אנחנו גרים במרחק מחצית הרחוב זה מזו, ועוד הוא רצה ושושנה עוסקת, עכשיו כשהיא בפנסיה, במה שקוראים "רפואה אלטרנטיבית". שזה אמנם משלח־יד שאף פעם לא היה לי מי־יודע־מה כבוד אליו, אבל שום דוקטור אמתי לא היה מבקר אצלי הרי בשבּת בבוקר לכבוד המיחושים החצי־שנתיים שלי, וגם אם כן — סביר להניח שהוא היה הרבה פחות נחמד. אז קמתי והלכתי לדירה של שושנה, למה לא.

3. שושנה הציעה תה ולחמניות. סיפרה שהילדים בסדר, הנכדים בסדר. אבל מה פירוש "בסדר"? אף פעם לא שמעתי אותה אומרת: הילדים לא בסדר. או, הנכדים לא בסדר. המילים לא משתנות, רק האינטונציה, הטון, הקצב, המבט, הפוזיציה של הראש ושל הידיים. הפעם הילדים היו בסדר עם הנהונים זעירים של שכנוע עצמי ועם הגבהה קלה של הקול בשלהי הפראזה. כששומעים אותו משפט בכל ביקור, מפתחים רגישות להבדלים האלה, ולומדים להצמיד לכל נימה ולכל משיכת־כתפיים את המשמעות שלה.
אבל אם המילים אומרות שהכול בסדר, לא מתווכחים. הרי במקום כזה קשה לבכות, זה מביש. במקום זה שתינו תה. אי־אפשר להמשיך בלי משהו כמו תה.

4. רוזה, שאלתי אותה. מה הצינה של חמש בבוקר נזכרת להפריע לי פתאום בחודש מרץ?
העיניים הכחולות־כהות שלה התרכזו כמה רגעים בברך שלי, ואז היא שאלה אם שמעתי פעם על דאגן־הוֹ. ולפני שהספקתי לענות, הוסיפה שאין לזה שום קשר לגלידות. נו — היא בכל זאת מכירה אותי כבר זמן־מה, האישה הזאת.
דאגן־הו, למדתי מפיה, הוא כינוי שניתן לשלושה בספטמבר, שנת 1967. שושנה הייתה עוד צעירה אז, ואני אפילו זה לא. בתאריך ההוא, היא סיפרה לי, העבירו את התנועה בכבישי שבדיה מצד שמאל של הכביש אל צד ימין. כי לא לכולם יש הפריבילגיה לחיות על אי ולהתעלם מחוקי התעבורה של שאר העולם. ואתה יודע, היא שאלה אותי, איך השינוי השפיע על כמות תאונות הדרכים?
לא ידעתי. איך אדע? שושנה לגמה עוד קצת תה וגילתה לי את התשובה: לא השפיע. כשנהגו בצד שמאל היו כך־וכך תאונות דרכים, וכשנהגו בצד ימין היה מספר דומה. אבל — וכאן היא החזירה את הספל שלה לצלוחית, שקרקשה קרקוש עמום — אבל לקח להן זמן להתייצב בחזרה, לחזור לשיווי־המשקל שלהן. ועד שזה קרה —
רבו?, ניחשתי.
להפך, ענתה שושנה. התמעטו. כי כל הנהגים השגיחו על עצמם בשבע עיניים, אף אחד לא הרגיש נוח או טבעי על הכביש, אז כולם נזהרו במיוחד. עד שהתרגלו, והתנועה התייצבה, ועולם התחבורה השבדי שב למסלולו התקין והרגיל והמוכר. וגם מספר תאונות הדרכים חזר לנורמה שלו. כי לנהגים לא היה חשוב אם הם נוהגים בצד שמאל, או בצד ימין, סיכמה שושנה, אלא רק הביטחון והיציבות. כמו שלברך שלך, היא הצביעה, לא אכפת אם חם בחוץ, או קר בחוץ. העיקר שאפשר לסמוך על הטמפרטורה, שיהיה מזג אוויר שאפשר להתרגל אליו. שתהיה לפחות אשליה של שליטה.
ואם אין, שאלתי.
אם אין, הטעימה שושנה, אז נזהרים. כמו שהנהגים השבדים נזהרו בימי הפורענות שאחרי דאגן־הו. צריך להריח את עונת המעבר ולהיערך בהתאם.

5. התה כבר התקרר. שפשפתי את הידיים הקפואות שלי זו בזו, ושאלתי את שושנה איך אפשר להיערך בהתאם.
דע מאין באת, היא אמרה.
ואל תחזור לשם?, השלמתי.
ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, נזפה שושנה. התשובות הנכונות, למי שדווקא לא יודע: מטיפה סרוחה, ולמקום עפר ורימה ותולעה, ולפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, לפי הסדר הזה.
באת, אמרה שושנה, מיציבות. ואתה הולך לעוד יותר יציבות. קשה אך יציב. ובאמצע — עונת מעבר.
מה יש לדבר? בוץ שמתייבש — מתפורר.

6. וגם הבן־אדם שמתייבש מתפורר, רק מה, להשקיט את הברך שלי זה לא ישקיט. לא בקרוב, בכל אופן. שושנה הסכימה אתי בעניין הזה ונתנה לי איזה שק עם אפונים שמחממים במיקרוגל, ואז, כשהוא יוצא ממנו, הוא מפיץ צחנה מבאישה כל־כך שכבר לא אכפת לך עד כמה הברך שלך כואבת. עוד היא יעצה לי, לטווח הקצר, להוציא מהתיק את החולצה הארוכה שמונחת שם, כי די קר בחוץ וחבל שאצטנן בדרך, אפילו שמדובר רק בחצי רחוב. מדובר באישה שגדלה לא רחוק מהאוקיינוס הארקטי, ועל חצי־רחוב באביב הירושלמי היא אומרת לי: שלא תצטנן בדרך. אז לבשתי את החולצה הארוכה, למה לא. ובדרך הביתה שמתי לב שהיא באמת צדקה. די קר. עונת מעבר ארורה.

2. מה שנראה לי הכי מוזר, כשקראתי על הגעשעפֿט הזה לראשונה, הוא הנימוק שנתנה האוניברסיטה לקבלה החריגה של יאיר לפיד לתכנית: "על סמך הישגיו הספרותיים והעיתונאיים". כי "אלבי: סיפור אבירים", למשל, הוא באמת ספר חמוד, אבל לא יצירה שמעמידה את יאיר לפיד באותה מדרגה בלטריסטית כמו קארל צ׳אפק או מילן קונדרה, אם להיות עדינים. ונכון שהוא הצליח לכתוב פעם אוטוביוגרפיה של בן־אדם אחר, שזה באמת הישג ממדרגת צ׳אק נוריס — ובכל זאת. אז שאלתי את גידי אם יש לו מושג מה הולך פה.
גידי ענה שאני בכלל מסתכל על הנימוק מהזווית הלא־נכונה, ושבבר־אילן, שהיא בכל זאת אוניברסיטה יהודית, משתמשים בלוגיקה של קל־וחומר.
ביקשתי שיפרט, כדי להרוויח זמן עד שאבין על מה הוא מדבר, מבלי להסגיר את העובדה שאני לא.
גידי הגיב בשאלה רטורית: יאיר לפיד עומד להקים מפלגה?.
עומד, עניתי.
ולזכות בבחירות הוא לא יזכה?, המשיך גידי.
לא יזכה, אישרתי.
אבל שבעה—תשעה—אחד־עשר מנדטים הוא כן יקושש?, הוסיף גידי.
יקושש, הסכמתי.
ולשבת באופוזיציה הוא הרי לא יֵשב, ציין גידי.
מה פתאום, צחקתי.
אז הוא יצורף לממשלה, אבל לא יקבל תיק שנחשב בכיר באמת, כי המפלגה שלו לא מספיק גדולה ולו עוד אין שום משקל פוליטי. מצד שני, הוא כן יצטרך משהו שנראה טוב, שיוכל למכור לבוחרים שלו שהוא לוקח בתור שליחות, משהו מהסוג שבשבילו הוא נכנס לפוליטיקה, פירט גידי. ואז התשובה המובנת־מאליה הכתה בי — יאיר לפיד הולך להיות שר החינוך הבא.
גידי הנהן, וחתם את הטיעון: כל הקולות שיאיר לפיד יגרוף יגיעו אליו רק בזכות הישגיו הספרותיים והעיתונאיים, שהרי הבחירה בו לא מבוססת על שום דבר אחר. והקולות האלה יהפכו אותו לשר החינוך, שהוא גם יושב־ראש המועצה להשכלה גבוהה. ואם הישגיו הספרותיים והעיתונאיים יכולים להפוך אותו ליו״ר המל״ג בכבודו ובעצמו, קל וחומר שהם יכולים להכניס אותו לאיזו תכנית ללימודי פרשנות.
הגיון־ברזל!

3. שאלתי את גידי אם הוא עצמו מתכוון להצביע לרשימה של יאיר לפיד. הוא ענה שאם לא אכפת לי, הוא מעדיף לראות ממי היא מורכבת לפני שיחליט.
עוף מוזר — הרי כל תינוק יודע שלא האיכות היא העיקר, אלא החידוש.

4. אבל בכלל אין פה חידוש, אמר לי גידי. להפך — יש פה סטגנציה, אם לא חזרה לאחור. וכשהתפלאתי שאל אם ראיתי במקרה את סרט הקולנוע "להרוג את ביל". ובאמת ראיתי, וזה לא היה קל, לגמרי לא קל, יש שיאמרו: בינוני עד קשה. איזה סרט טפשי, משטײנס געזאָגט — מה הם חושבים, שאנחנו כל־כך אוהבים דם? לא נהניתי בכלל ועזבתי באמצע. אם הסרט גרוע אין טעם לבזבז עליו עוד זמן. זו דעתי גם בענייני סיפורת, אפילו שלעזוב ספרים באמצע זה לא מקובל חברתית. אני שם בשביל ליהנות, לא בשביל לסמן וי.
גידי אמר שהוא מסכים אתי במישור הלימוד, אבל לא במישור המעשה. בעברית מדוברת זה אומר שהוא ישב וראה את שני הפרקים עד הסוף וסבל מכל רגע. אבל בשלהי הפרק השני, אחרי ארבע שעות של דם ויזע ואברים כרותים, מגיעה סצנה שבה ביל מסביר לאומה תורמן על סופרמן — והסצנה הזאת, העיד גידי, שווה בדיעבד את כל הדרך עד אליה.
הערתי לו שהוא בטח היה יכול לראות אותה באינטרנט. גידי השיב שאלמלא צפה בסרט עד הסוף, מלכתחילה הוא לא היה יודע שיש לו מה לחפש.
יגעת ומצאת — האמן.
בכל אופן, לטובת מי שלא צלח את ארבע השעות ההן, להלן מה שהבינותי מגידי: רוב גיבורי־העל האמריקנים הם בני אדם שמתחפשים לגיבורי־על. הם לובשים חליפת־גומי ומסכה ולפעמים גם שמיכה על הגב, כי ככה הם חושבים שגיבור־על צריך להיראות. לעומת זאת, קלרק קנט הוא חייזר שמתחפש לבן־אדם. הוא לובש חליפה ומרכיב משקפיים ומתנהג כמו הנעבעך הכי משמים בעולם, כי כך נתפש בן־אדם ממוצע בדעתו של המשקיף החיצוני האובייקטיבי. נחמד — אבל בשביל זה לראות את אומה תורמן חותכת מאה יפאנים בחרב־סמוראים? נו.
למה אתה מספר לי את זה, שאלתי. וגידי הסביר, וזו השוואה שלא הייתי מהמר עליה בלי קונטקסט, שיאיר לפיד הוא כמו קלרק קנט. רק שבמקום להתחפש לבן־אדם, הוא מתחפש לפוליטיקאי בכיר שנמצא בקונצנזוס. העיקרון שמאחורי כל הווייתו הציבורית הוא יצירת דמות שתהיה משכנעת בתפקיד הזה. ומי הדמות הזאת? אשכנזי, חילוני, ותיק, סוציאליסט ולאומי־ציוני.
קח את זה, קימרלינג!

5. מה שכן, התרכך גידי, חידוש אמנם אין כאן, אבל שיא אולי יש. כי עד היום קיבלנו מועמדים שהם גם אשכנזים וחילונים וותיקים וכו׳. ויאיר לפיד הוא רק אשכנזי וחילוני וותיק וכו׳. במקום אנשים שמתאימים לתבנית — איש שהוא שום דבר מלבד התבנית. השלב הסופי של המעבר ממאבק ציבורי בין עמדות למאבק ציבורי בין תדמיות, ושל אחיו, המעבר מהניסיון לשכנע את הציבור שדעתך צודקת לניסיון להימנע ככל האפשר מהבעתה פן תרגיז מישהו. כך אמר גידי, ואני נזכרתי בפגישה שלי עם גלעד שליט, ותהיתי מה יקרה אחרי שתיגמר מערכת הבחירות ונגיע לשלב שבו נבחרי הציבור אמורים ממש לעבוד.
גידי לא חשב שזוטות כאלה אמורות להפריע למדיניות העמימות הכללית. אחר כך ניסה להדגים ושאל: אתה עוד זוכר, למשל, שפעם היה נהוג שהאופוזיציה מתנגדת לפעמים למעשים של הממשלה?.
אבל כמו שאמרתי, בשנת 1996 עדיין לא הייתי כל־כך הרבה שנים בישראל.

6. אתה יודע מה?, אמר פתאום גידי לפני שרוקן את הכוס שלו. אם הדמות שהוא בנה תצליח — זה באמת יהיה הישג ספרותי שקשה להתעלם ממנו.

2. אז איך העבודה, שאלתי אותו, למרות שכבר ידעתי את התשובה. השוטה נאנח ואמר שלא קל, לגמרי לא קל, יש שיאמרו: בינוני עד קשה. הרי העבודה שלו היא להגיד לאנשים את האמת בפרצוף — ובאופן כללי אנשים לא כל־כך אוהבים שזה קורה. האמת היא כלב מגורש אל המלונה; אותו מכים בשוט, בעוד הגברת כלבתא מתחממת מול האח ומסריחה לה. אז אחרי ליר הוא ניסה עִתונאות, וניסה מחקר אקדמי, וניסה לכתוב סטירה ואפילו הייתה לו אפיזודה קצרה ומשונה במיוחד במשרד פרסום — אבל הוא לא הצליח למצוא מקום עבודה שישמור עליו יותר מכמה שנים, עד שבסוף אף אחד לא הסכים להעסיק אותו בכלל.
נו — הוא סיכם והסתכל בקנאה בטלביזיה — החיים לא קלים כשההכשרה המקצועית שלך היא לומר אמת. וזה עוד בלי להגיד שום דבר על מה שזה עושה לזוגיות. פרטים נוספים אפשר למצוא ב"פצע" של עדי אבלס, הוא המליץ לי, ואני הלכתי וחיפשתי וקראתי וסומך את ידיי על ההמלצה שלו, אבל זה סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת, שלא יגידו חלילה שאני מנצל את הפופולריות הפתאומית של הפלטפורמה הזאת בשביל תוכן שיווקי.

3. שהוא ביטוי מעניין, דרך אגב. כי משרד ממשלתי הוא בהחלט משרד, ומהנדס חשמלי הוא בהחלט מהנדס, אבל תוכן שיווקי הוא בכלל לא תוכן. אז יוצא שכמו שהתוכן השיווקי מתחזה לתוכן, ככה השם שלו מתחזה לשם של תוכן. מה שמחזיר אותי ישר לַנאום ולדעתו של השוטה עליו.

4. ראש הממשלה הדגיש את חתירתה הנמרצת של ישראל לשלום, או משהו מעין זה, והשוטה גלגל עיניים והוריד את שארית הוודקה שלו. והתגובה שלו קצת הפתיעה אותי, אני מוכרח להודות, כי אני בכל זאת נמצא בישראל כבר די הרבה שנים, וכל ראשי הממשלה ששמעתי, שזה לפחות שבעה אם לא שכחתי אף אחד, אמנם נחלקו ביניהם בכל מיני עניינים, אבל כולם הקפידו להדגיש כמה ישראל מעוניינת בשלום, והתרשמתי שההנחה הזאת די קונצזוסאלית גם בקרב העם. אז למה אתה מגלגל עיניים, שאלתי את השוטה.
אתה שמעת מה שקרה עם ליר, הוא וידא. ונכון, שמעתי, הרי קיבלתי חינוך קוסמופוליטי. לא שזה עזר לי — השוטה הזכיר לי בכל מקרה. אז גונריל הבטיחה שאהבתה "עזה לאין הביע, יותר מאור עיניי, אוויר ודרור", הוא ציטט, וגם ש"כך ילד לא אהב עוד את אביו", ורגן הוסיפה שהיא "אויבת לכל חמדת חושים מעֻדָּנה, וכל אשרי רק לאהוב בלי די את הוד מעלתך". וליר האמין. נו, מי לא יאמין — אלה דברים שנעים מאד להאמין להם! ובסוף — קדחת.
בשנה ההיא, סיכם השוטה, למדתי להסתכל לא על מה שאנשים אומרים, אלא על מה שהם עושים. כי רק ככה אפשר לדעת למה הם מתכוונים באמת.

5. לא הרגשתי לגמרי נוח עם הזלזול שלו בכוחן של מילים. הרי אפילו העולם, כמו שאומרים, נברא במאמר. וכיוון שלא בריא לשמור דברים בבטן גם אמרתי לו שאני לא מרוצה.
השוטה גירד בפדחת ושאל אותי אם קראתי את אוסטין. ולפני שהספקתי לומר שברור, הוא הדגיש, תוך שהוא משתדל לנטרל את המבטא שלו כמה שיותר, שהוא מתכוון לאוסטין, ג׳ון אוסטין, להבדיל מאוסטן, ג׳יין אוסטן. ופה הוא באמת תפס אותי — על האוסטין הזה אפילו לא שמעתי. השוטה סיפר לי שאוסטין כתב ספר מפורסם בשם "איך עושים דברים עם מילים", שבו הוא תיאר "פעולות דיבור" — כלומר, אמירות שמספיק להגיד אותן כדי לשנות משהו בעולם. כמו למשל "אני מכריז עליכם בעל ואישה" או "אני מעניק לילד הזה את השם 'דני'" או "אני מבטיח לכם דם ודמעות".
הספר הזה מחזיק בערך מאה ותשעים עמודים, אמר השוטה. והעמודים האלה מתארים את כל המילים שיש להן השפעה של ממש על המציאות. אשר לכל שאר המילים בעולם — אלה מתפוגגות אל הרוח כמו גרגירי אבק, ולא משאירות אחריהן שום זכר. רגע הן היו שם, והופס! נעלמו.
ראש הממשלה גמר לנאום, והטלביזיה עברה לספר על זכיית הלוס־אנג׳לס לייקרס באליפות אמריקה הצפונית בכדורסל.

6. יצאנו החוצה אל הלילה הקפוא והבהיר. אתה זוכר מה ענה ליר כששאלתי אותו מדוע כוכבי הלכת הם דווקא שבעה, שאל אותי השוטה. ובאמת זכרתי: "אולי מפני שהם לא שמונה?". אמרתי לו את זה, כדי להוכיח שאני עוד לא סנילי לגמרי.
השוטה אישר, והזכיר לי את הפידבק שנתן אז: "בדיוק — אתה הולך להיות שוטה מופלג!". כי לפעמים, הוא אמר, התשובה היא באמת "ככה". לפעמים דברים קורים בלי שום סיבה מיוחדת, סתם מפני שבמקרה יצא כך ולא אחרת. אז סתם מפני שהם לא שמונה, זו האמת.
אבל הם כן שמונה, נזכרתי.
השוטה הנהן. ולפעמים, הוא אמר, אתה צריך לבחון מחדש את הנחות היסוד שלך.
נו — אולי יום אחד אהיה גם אני שוטה מופלג.

2. בכל אופן, כמו שאמרתי, רותי הייתה מותשת במיוחד באותו ערב. היא בדיוק חזרה מדיון ארוך במערכת על דוח העוני האלטרנטיבי של עמותת "לתת", ונראתה לגמרי לא מרוצה מהתוצאות. שאלתי אותה אם היא לא הצליחה להכניס את הדוח לפחות לשער של חלק ג. היא ענתה שאיפה אני חי בכלל ושמזמן ביטלו את חלק ג לטובת "דה־מרקר". לא ידעתי את זה — אבל כן ידעתי שגיא רולניק הוא לא כוס התה שלה. רותי לגמה ממה שכן היה כוס התה שלה ואמרה שממילא לא היו לה ציפיות, ושלפחות עכשיו היא תוכל לנקות קצת את הראש, כי כל השבוע היא מחכה כבר לערב הזה, ונופפה לבועז ריינשרייבר, שהתעסק עם החיווטים ולא שם לב.
למה לא היו לך ציפיות?, שאלתי. אם אפילו כתבת הרווחה של "הארץ" לא מצפה שידברו על הדוח הזה, איזו זכות קיום יש לו?
רותי נדה בראשה לעבר הבימה המאולתרת של "בקטנה", ושאלה אותי אם שני הבחורים המוכשרים שם יוצרים מוזיקה אלטרנטיבית.
אמרתי שכן. כי אני מכיר מעט מאד אנשים שיודעים מי זה בועז ריינשרייבר.
רותי הנהנה בהסכמה, והמשיכה: מה בדיוק אלטרנטיבי ב"הוא אוהב את הטבע", או ב"לב שחור", או ב"אין לי חוש הומור", או ב"תתפקס"?
ובכן — במקרה אני מכיר מעט מאד אנשים ששמעו את השירים האלה.

3. האלטרנטיבי אלטרנטיבי, הסבירה רותי, רק מפני שהוא לא מיינסטרים. היא נתנה לי כמה שניות לעכל את מלוא המשמעות של הטאוטולוגיה הזאת, וכשראתה שאני מתקשה, הוסיפה: אין כאן שום תכונה אינהרנטית. אין הסבר הגיוני לעובדה ששלום גד אלטרנטיבי וברי סחרוף לא. זה לא עניין של לחנים פחות קליטים, או קול פחות יפה, או ליריקה פחות מעניינת, או עטיפות אלבומים פחות מעוצבות. ככה זה וזהו. ואני אגלה לך עוד משהו, אמרה: שלום גד היה שמח להיות "לא אלטרנטיבי". וגם בועז וגדי שם היו שמחים לקהל דו־ספרתי. אבל אין מקום לכולם. מישהו צריך להיות בצד, אחרת אין משמעות ללהיות באמצע.
זכרונות עגומים מהאלבום השני של "נושאי המגבעת" התחילו להציף אותי, וכדי לסלק אותם שאלתי את רותי לאן היא חותרת.
רותי הוציאה צרור עבה של ניירות מהתיק שלה והצביעה על הכותרת: "דוח העוני האלטרנטיבי לשנת לפני כמה שנים". האצבע המורה שלה המליצה לי להתמקד במילה "אלטרנטיבי". זה שהדוח אלטרנטיבי, היא אמרה, לא עושה אותו פחות רלבנטי, או פחות נכון. זה רק אומר שכמעט אף אחד לא מתייחס אליו. וכשעמותת "לתת" מכריזה על הדוח שלה מראש כ"דוח אלטרנטיבי", היא מבטיחה שתי תוצאות: ראשית, שהוא יקרוץ למי שאוהב להרגיש נורא מיוחד, כאילו הדעה שלו נכונה יותר מתוקף העובדה שרק מעטים מחזיקים בה. שנית, שהוא יגיע רק לאנשים האלה. וזו גישה מצוינת אם רוצים להיכנס ל"גלריה", אבל נוראית אם רוצים להיכנס למוסף הכלכלה.

4. בשלב הזה גדי רונן הבחין ביענקל׳ה רוטבליט בין המסובין, והזמין אותו בספונטניות, אמתית או מעושה, להצטרף ולשיר קצת משיריו. בזמן שרוטבליט ארגן לעצמו מיקרופון רותי שאלה אותי אם חשבתי פעם למה, בעצם, "הארץ" צריך כתבת רווחה. ובכלל, למה צריך שר רווחה.
הרמתי גבה — האם כתבת הרווחה של "הארץ" סבורה שתחום הסיקור שלה לא חשוב מספיק?
אני מתכוונת, הסבירה רותי, למה התחום הזה הוא לא חלק מהיוריסדיקציה של כתבי הכלכלה, ושל שר האוצר? הרי אי־אפשר להפריד בין הרווחה של תושבי דימונה לבין המינופים של יצחק תשובה, וכל כלכלן שקורא על מדד המחירים לצרכן צריך לדעת שיש בן־אדם תחת גל המספרים הזה. ואם כבר מפרידים הפרדה מלאכותית בין כלכלה של עניים לבין כלכלה של עשירים, למה לכלכלה של העשירים נותנים את השמות הניטרליים "כלכלה" ו"אוצר", ולכלכלה של העניים נותנים את השם המסומן "רווחה"?
רוטבליט התחיל לשיר על הרצל, שלא מוכר עוד חזון ויש לו מספיק לשימוש עצמי בלבד, ואני הקשבתי וחשבתי שהתשובה ברורה מאליה: הרווחה היא האלטרנטיב של הכלכלה, ורותי היא האלטרנטיב של שטרסלר, ממש כמו שהדוח שנשפך לה עליו קצת תה הוא אלטרנטיב לדוח הרשמי של משרד האוצר, וכמו שרוטבליט, שעבר לליצן הזקן שהתאהב בבובת־העץ היפה, הוא אלטרנטיב לשלום חנוך. לא פחוּת בשום אופן. אבל, לפי הגדרה, אף אחד לא מדבר עליו.

5. רוטבליט הודה לקהל על מחיאות הכפיים, ושאל אם אולי אנחנו מכירים מישהו שמחפש איפה לגור, כי הוא משכיר כמה דירות ממש פה בקרן היסוד. ריינשרייבר שר איך נושר לו אפר־סיגריות על החולצה והוא כותב שזה שלג. אני נדדתי לדימוי הפופולרי יותר והרומנטי פחות של מי־רגליים ומי־גשמים. רותי הכניסה את הדוח לתיק ולעמוד העשירי של "דה־מרקר". ואז כולנו חזרנו הביתה.

2. אני יודע מה אתם חושבים. אתם חושבים שראדק בטח היה איזה גוץ מקריח עם ריח מהפה, או שהייתה לו איזו דפורמציה, בכל אופן — שהיה לו חסך בתחום הרומנטי, ולכן הוא החליט לגדר את התחום הזה עבור המדינה כולה, ברוח עדות הנו״ן־מ״ם. אבל לא! האמת היא שהוא היה גבר די תמיר ודי נאה, בטח לגילו, נבון ומקורי. אמנם רווק, אבל אני יכול להעיד שלגמרי מבחירה שלו. אז מה הניע אותו לנסות לסלק את האהבה מהשיח הציבורי? זה בדיוק מה שגם אני ניסיתי להבין.
ראדק לגם מכוס הסטארופראמן־בהיר שלו, וענה בשאלה: על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה?
על עצמנו, זרקתי בלי לחשוב. זו התשובה המקובלת בבתי קפה מהסוג הזה. היא חסרת־משמעות לחלוטין, אבל נשמעת כאילו עומדת מאחוריה חוכמת־חיים עמוקה.
ראדק גלגל עיניים, וחידד: מהי אהבה?
ובכן, עניתי בזהירות, אהבה היא סוג של רגש.
טוב ויפה, הסכים ראדק. מהו רגש?
אה.
כאן ראדק הואיל סוף כל סוף להסביר שהוא מכוון לפרספקטיבה הנוירולוגית של כל הגעשעפֿט הזה. מה שאנחנו מכנים "רגש", הוא אמר, אינו אלא אוסף של תגובות כימיות, פה הורמונים שם רצפטורים, פה אנדורפין שם אוקסיטוצין. ומה שאנחנו מכנים "התאהבות", פירט באוזניי חבר הפרלמנט זלני, הוא בעיקר שחרור מוגבר של דופמין ונוראפינפרין, שלא שונה מאד מהתגובה הרגילה לקוקאין.
נו — תראה לאן תקעת את האהבה!, נזפתי בו. זה מה שהיינה ושילר ושקספיר השתפכו עליו? נוראפינפרין?

3. ראדק כמו צפה את התשובה הזאת מראש, ושלף צרור ניירות מתיק־הצד שלו.
איפה אפשר למצוא את התיאור החד ביותר של רגשי־אהבה?, הוא שאל. כאן התשובה כבר הייתה ברורה מאליה: ורתר. ראדק הנהן והתחיל לקרוא כמה קטעים, שתרגמתי כאן בחופזה לנוחותכם.
"כ״ו ביולי: כבר מספר פעמים גמרתי אומר שלא לראות אותה לעתים מזומנות כל כך. אבל מי יכול היה לעמוד בכך! יום יום גובר עליי יצרי ומכשיל אותי, ואני מבטיח לעצמי חגיגית: מחר תישאר רחוק, לשם שינוי. ובבוא הבוקר, שוב אני מוצא איזו אמתלה שאין לעמוד בפניה, וכהרף עין אני לצדה."
"י״ט באוקטובר: אך, החלל הזה! החלל הנוראי הזה, שאני מרגיש כאן בחזה! לעתים קרובות אני חושב, אילו יכולתי רק פעם אחת, רק פעם אחת ללחוץ אותה אל הלב הזה, כל החלל הזה היה מתמלא."
"ו׳ בדצמבר: כמה רודפת אותי הדמות! בשכבי ובקומי היא ממלאה את כל נשמתי! כאן, כשאני עוצם עיניים, כאן במצח, שבו מתרכז כושר־הראייה הפנימי, כאן ניצבות עיניה השחורות. כאן! אני לא יכול להביע זאת. אני עוצם עיניים — והנה הן שם; כמו ים, כמו תהום הן נחות לפניי, בי, ממלאות את חושי־מצחי."
… וכן הלאה, וכן הלאה. בסופו של דבר הוא ניתק את מבטו מהדפים, הסיר את משקפי־הקריאה שלו ושאל האם התיאור נאמן למציאות, לדעתי.
גם השאלה הזאת הייתה חצי־רטורית. אם התיאור היה מתחום הפנטזיה, הספר לא היה גורר גל של התאבדויות.
ראדק חייך והנחית את הפואנטה: ואתה לא חושב שכל זה היה יכול להיכתב על סיגריות, או אלכוהול, או הרואין?
נכון — היה יכול.

4. התאהבות, סיכם ראדק, היא בסך הכול התמכרות לבן־אדם. לא שונה הרבה מהתמכרות לסמים, לסקס, לשינה, לכסף, לדיכאון, לממתקים. יש שיאמרו — קצת יותר גרועה; כי את כל אלה אפשר לצרוך במתינות, ואילו ההתאהבות היא התמכרות מתוך הגדרה.
מצד שני, הערתי, איזה נזק היא כבר יכולה להסב.
ראדק נד בראשו לעבר הפוסטר עם הפורטרט של ון־גוך, ושנינו עברנו להקדיש את תשומת־הלב שלנו לסטארופראמן לדקות מספר.

5. ונניח, ראדובן, אמרתי לבסוף, נניח שאתה צודק. איזו זכות יש לפרלמנט להתערב בתחביבים ובהתמכרויות של האזרחים שלו?
אין לו, משך ראדק בכתפיו. כל אדם הוא ריבון על עצמו.
הרמתי גבה.
ראדק ראה שאני לא לגמרי עוקב, והזכיר לי שהוא לא מתכוון לאסור בחוק על התאהבות — מה שממילא לא יהיה אכיף בשום אופן — אלא על העידוד להתאהבות. המדינה לא רשאית לאסור צריכה של סיגריות, או של קוקאין, הוא הסביר לי את עמדתו, כיוון שאין לה שום ריבונות על גופם של האזרחים. אבל כן יש לה מנדט להשתדל למנוע מאזרחים לפגוע באזרחים אחרים — לכן היא יכולה לאסור עישון במקומות ציבוריים, או סחר בסמים. והגזירה מכאן פשוטה: חבר הפרלמנט זלני לא יכול למנוע מאנשים להתאהב. אבל הוא כן יכול למנוע גלוריפיקציה של התהליך המסוכן הזה. וזה לא יהיה קל, לגמרי לא קל, יש שיאמרו: בינוני עד קשה. אבל אותו דבר אמרו גם על הסיגריות — והיום לא רק שאסור לחברות הטבק לפרסם כמעט בכל מקום, הן עוד מחויבות להדפיס על הפקטים שלהן אזהרות חמורות בצבע אדום בוהק, ויש תכניות־הסברה ממשלתיות נגד העישון. ולשם צריך לחתור: לא עוד סרטים של מג ראיין, לא עוד שירים שמאלציים סטייל "אהבה היא אור בלב, היא חום לנשמה". לפחות לא בלי אזהרה אדומה בולטת.

6. בסופו של דבר, ראדק לא הצליח להעביר בבית־הנבחרים את ההצעה שלו, גם לא בגרסא מרוככת. אבל הוא כן הקפיד להזכיר לי אותה בכל פעם שחברתי לחברה חדשה, ובעיקר כשנפרדתי ממנה. ובאמת, אחרי כל השנים האלה, עוד אחת ועוד אחת, ויותר ויותר ניסיון כמכור — עכשיו אני מוצא את עצמי די קרוב להשקפה הזאת.

2. פעם לא הייתי ככה. פעם הייתי מביא לעבודה סנדביצ׳ים, כמו שסנדביץ׳ צריך להיות סנדביץ׳. עם שתי פרוסות עבות של לחם כפרי, ועם שמנת וגבינה בולגרית, וקצת חסה, ופרוסות מלפפון, ועגבנייה בנפרד, כי אם חותכים אותה בבוקר אז עד ארוחת עשר כל הסנדביץ׳ הופך לעיסה מתפוררת של מיץ עגבניות. ונהניתי מזה, בטח נהניתי, מי לא היה נהנה. לקח לי הרבה זמן בבוקר — אבל הסנדביץ׳ עצמו היה מושא לקנאה. ובכל הבניין לא היה עוד סנדביץ׳ כמו שלי, חוץ מאלה שהזמינו במיוחד מהקייטרינג, אבל זה לא נחשב.
ואז, יום אחד, הגעתי לבנק, לדבר עם איזה פקיד זוטר על עניין זוטר לא פחות. והוא בדיוק כרסם את ארוחת העשר שהוא הביא מהבית: שתי פרוסות לחם. תוך כדי הכרסום הוא חיטט במחשב שלו, ואחרי שסילק את אחרוני הפירורים מהשולחן הוא פנה אליי ואמר בקול יבש: מר ויינמן, אני רואה שאתה בפלוס.
ניסיתי ללבוש את הפרצוף העליז שלי, שזו לא משימה קלה בכלל, כי בדרך כלל הוא קצת חלוד, ואמרתי לו בנימה הכי אגבית שהצלחתי לגייס שכּן, אני בפלוס, כאילו שזה הדבר הכי טבעי בעולם. אבל זה לא עודד אותו.
באמת היינו מעדיפים שהלקוחות שלנו לא יהיו בפלוס, הוא אמר לי ביושר. זה מאד לא אחראי.
התפלאתי: לא אחראי?. אבל הייתי צעיר אז, ככה שהיה לי תירוץ.
הפקיד נאנח ועבר לטון דידקטי. ירומיל, הוא אמר, מה לדעתך היה קורה אילו כל הלקוחות שלנו היו בפלוס?
עניתי: בבנק היה הרבה מאד כסף.
הפקיד הזדקף וחייך בסיפוק של ניצחון רטורי: ולדעתך אפשר לבסס מוסד פיננסי על כסף?!
אמנם הייתי צעיר, אבל כבר ידעתי להיזהר ולא לענות לשאלה הזאת.

3. הבנק, לימד אותי הפקיד, לא מתפרנס מטיפול בכסף, אלא מטיפול בהעדר כסף, כלומר — בחוב. ערֵמות של שקלים אפשר להשקיע בתבונה, או לשמור ליום סגריר. זה נחמד וגם חשוב. אבל הלוואות — זה כבר מסעיר! אתה מוותר על מאה שקל לחודש אחד, והופס — הנה הם הופכים מעצמם למאה וחמישה! אתה מוצא איזה שלימזל שמחפש רק לקנות דירה, נותן לו משכנתא בריבית קצוצה, ואז או שהוא מחזיר לך את ההלוואה עם הריבית השמנה שמרחת עליה, או שאתה מקבל את הנכס — אי־אפשר להיכשל!
ואיך זה קשור לאחריות, שאלתי. והוא הסביר: המערכת הכלכלית שלנו בנויה על הבנקים. והבנקים בנויים על חובות הציבור. לכן זו חובתנו האזרחית להיות באוברדראפט.
משכנע!

4. שאלתי אותו איך אפשר להיפטר מהפלוס הבוגדני שלי. הוא הציע שאפסיק לעבוד, אבל, כמו שאמרתי, העצלות היא ממני והלאה. אז הוא הבין שצריך לחשוב על פתרון גלובלי יותר.
רוב האנשים, הוא התוודה, לא מבינים עניין כמוך. (כלומר — כמוני.) רובם עסוקים יותר ברווח האישי שלהם מאשר בתרומתם ליציבות הפיננסית של החברה כולה. אז צריך לשכנע אותם בעדינות, בעקיפין. וזה לא קל לנו, לגמרי לא קל, יש שיאמרו — בינוני עד קשה. כי הרי אנחנו אנושיים, יש לנו עיניים. יש לנו ידיים, אברים, צורה, חושים, מאוויים, רגשות. אם ידקרו אותנו — נדמם, ואם ידגדגו אותנו — נצחק. אבל טובת העם עומדת לנגד עינינו, ובשביל זה צריך לשכנע את האזרחים להפסיד כסף בטווח הארוך, על־ידי קבלת רווח מסוים בטווח המיידי. גם אם זה נראה אכזרי. למרבה המזל, הצטחק הפקיד, זה לא כל־כך קשה: ממילא הם מעדיפים כסף מוחשי ביד על־פני כסף תאורטי בעתיד. ואנחנו משתדלים להנחיל את התפישה הזאת בציבור, כל מיני סרטים הוליבודיים עם תדמית רומנטית ל"קארפה דיאם" וקשקושים כאלה, ובינתיים — בהצלחה לא מבוטלת. איזה אוכל אתה מכין בבוקר לעבודה?, הפתיע אותי הפקיד בשאלה.

5. התבוננתי בו מבולבל. התקשיתי אז, ואני עדיין מתקשה, לחשוב על פרט מעניין פחות, ולא הצלחתי להעלות על דעתי למה שלמישהו יהיה אכפת מה יש לי בסנדביץ׳, כלומר — בהנחה שהוא לא שמע עדיין על טיבם המעולה של הסנדביצ׳ים שלי. הפקיד הבחין בארשת התמהה שלי, והצביע על שקית פרוסות הלחם הריקה שלו.
מר ויינמן, הוא אמר, אוברדראפט זה לא רק חוב, זו התחייבות. אוברדראפט זו תפישת עולם. מינוס זו דרך חיים. אם אתה רוצה להיות אזרח מועיל, אתה צריך לקבל על עצמך את הדיבר הראשון והאחרון שלנו: טוב להקריב הרבה עתיד בשביל מעט הווה. ההווה הוא עכשיו, הוא זמין, הוא מפתה. הוא אצלך ביד. העתיד — למי אכפת מהעתיד? העתיד הוא ערטילאי ולא־ברור. ההבנה יכולה להתחיל בכסף, אבל הקונספט נכון באופן כללי. למשל כאב — אם תזרים לנבדקים זצים חשמליים של שבעים וולט, ותציע להם לבחור בין להוריד אותם לארבעים וולט עכשיו לבין להוריד אותם לעשרים אחר־כך, רובם יבחרו באפשרות הראשונה. ולמשל זמן. אתה יודע שזמן זה כסף. כמה זמן, לדעתך, לקח לי להכין את הארוחה שראית אותי אוכל פה?
אמרתי: שתי שניות בערך.
ענה לי: משהו כזה. וזה לא שאני לא אוהב להשקיע באוכל, או עצלן. בכלל, עצלנות היא לא תכונה חזקה אצלי. אבל מה? סנדביצ׳ים זו פשרה. זה להשקיע עכשיו זמן ומאמץ בשביל רווח עתידי. ואם הברֵרה היא ללחוץ עוד פעם על הנודניק של השעון המעורר ולישון עוד רבע שעה, או לוותר עכשיו על חמש־עשרה דקות במיטה בשביל הבטחה מעורפלת לארוחת עשר טיפה יותר מהודרת — אז הבחירה שלי ברורה. וכל אזרח שהחוסן הכלכלי־חברתי שלנו חשוב לו היה עושה אותו דבר.

6. אז עכשיו אני מגיע לעבודה כל יום עם שתי פרוסות לחם. לפעמים עם שוקולד, אבל בדרך כלל לא. ולא שאני לא נזכר בערגה בסנדביצ׳ים המפוארים שנהגתי לאכול, ולא שהפה לא מתמלא בריר כשאני רק חושב עליהם. אבל לפעמים צריך להציב את טובת הכלל מעל האינטרסים האישיים שלנו. כי פרוסות הלחם היבשות האלה — זו המשמעות של אזרחות טובה.

2. חשבתי שאתה בהודו, אמרתי לו.
אני? בהודו?, הוא אמר. למה מה יש לי לחפש בהודו?
השאלה נראתה לי משונה. מי שמשתחרר מהצבא, ועוד אחרי תקופה די ממושכת, רק טבעי לצפות שייסע להודו, ואם לא להודו, אז לפחות לאמריקה הדרומית, כמו כולם. אבל ההסבר הזה רק גרם לגלעד שליט להיאנח ולהניד בראשו. חשבתי: אמרתי משהו לא בסדר? וגלעד שליט, אַ גוטער ײִד, השיב לי בשאלה:
איזו מוזיקה, לדעתך, אני אוהב לשמוע?, הוא שאל.
עניתי לו: הביטלס וחוה אלברשטיין, כמו כולם.
אמר: ומה אני אוהב לאכול?
עניתי: שניצל של אמא ובמבה, כמו כולם.
אמר: ולראות בטלביזיה?
עניתי: ארץ נהדרת וכוכב נולד, כמו כולם.
ומה מסתבר? גלעד שליט בכלל לא סובל במבה. הוא אומר שזה דביק ולא טעים בכלל. וטלביזיה בכלל אין לו, והוא בכלל נמצא במועדון הלילה הזה רק כי אמורה להיות שם הופעה של "מיצי והעכבות", שהיא להקת האלקטרו־ת׳ראש־אייטיז־דארק־ווייב אקספרימנטלי האהובה עליו. הפתעה!

3. אני לא מופתע שאתה מופתע, אמר לי גלעד שליט. זה אפילו מתחייב.
זה מתחייב, הוא הסביר, כי אחרת לא הייתה יכולה לקום תנועת־המונים כזו לטובתו. אם לא ידוע עליו שום דבר, רק שהוא חייל בשבי האויב, כולם בעדו.  כולם יכולים לדמיין שזה האח שלהם, או האחיין, או הבן, או הדוד. וכל פרט חדש שנודע עליו לא יכול, לפיכך, לקנות לו תומכים חדשים — כי כולם כבר ממילא תומכים בו — אלא רק לפורר את האשליה הזאת. כשיש לך אייקון כל־ישראלי וחסר־תוכן, כל אחד יכול לראות בו מה שהוא רוצה לראות, וכל אחד יכול למלא אותו בתוכן שנראה לו. כל אחד משליך עליו מעצמו — לכן כל אחד יכול להזדהות איתו. לכן אפשר למכור אותו בתור "הילד של כולנו". אבל כמה אנשים כבר יחתמו על עצומות לטובת בחור כחוש מהצפון, שכוסס ציפורניים, אוכל שרימפס ביום כיפור, מאזין ל"מיצי והעכבות", מצביע "האיחוד הלאומי" ומקים רעש נוראי כשהוא עובר עם האופנוע מתחת לחלון של השכנים שלו בשתיים וחצי בלילה?
אתה באמת עושה את כל הדברים האלה?, שאלתי.
את חלקם, השיב גלעד שליט. אבל זה לא חשוב, הנקודה היא עקרונית. לכולם היה נורא חשוב לשחרר את "גלעד שליט", כקונספט, אבל לאף אחד לא היה חשוב לשחרר את גלעד שליט עצמו. כי אף אחד בכלל לא הכיר אותו.
נזכרתי בקבוצת־הפייסבוק שקמה לכבודו, "גם אני מוכנה לשכב עם גלעד שליט לכשישתחרר", או משהו מעין זה, ובזעם הקדוש ששפכו עליה עשרות טוקבקיסטים מטונפי־מקלדת. גלעד שליט הנהן. זה בדיוק העניין, הוא אמר. הרי מה הייתה התגובה הכי נפוצה שם? "ימניאקים, נראה לכם שזה מה שגלעד יחשוב עליו אחרי חמש שנים וחצי בשבי". כל הילדים האלה התרגלו לדמות המופשטת "גלעד שליט", ובכלל לא חשבו עליי בתור בן־אדם. וברגע שמישהו הזכיר להם שאני יצור אנושי ממשי, שיכול לעשות עוד כל מיני דברים חוץ מלהיות שבוי בעזה, וביניהם גם הדבר הכי ארצי שיש — אז הם הגיבו באלימות. כי גלעד שליט אולי מעוניין ביחסי־מין, אבל "גלעד שליט" נמצא מעל כל זה, ומבחינתם אין גלעד בעולם, רק "גלעד".
וזה באמת מה שחשבת עליו אחרי חמש שנים וחצי בשבי, שאלתי אותו.
גם על זה, ברור, הוא ענה. כי אני אנושי.
לא יכולתי להתאפק, וחקרתי אם הוא ניסה להיפגש עם אחת מחברות קבוצת־הפייסבוק ההיא.
אני בכלל הומו, צחק גלעד שליט. אני לא מופתע שאתה מופתע.

4. אבל, כמו שאומרים אצלנו, המשיך גלעד שליט, לכל חמש שנים וחצי בשבי חמא״ס יש מוצאי חמש שנים וחצי בשבי חמא״ס. וכשחזרתי לארץ, הדמות הכל־ישראלית האידאלית הייתה מוכרחה להתנפץ. לא מיד — בהתחלה עוד ניגנו לי ברדיו "כמה טוב שבאת הביתה" — ולא תוך שבוע. אבל חודש עבר, חודשיים עברו, ואנשים התחילו לגלות מי זה גלעד שליט בחיים, להבדיל מ"גלעד שליט" בשלטי־מחאה בכיכר פריז. ועכשיו כל הקינדערלעך האלה, שלא יכלו לתפושׂ בדעתם שאולי יש לי יצר מיני, לא יצאו רק נגד קבוצת־הפייסבוק ההיא, אלא גם נגדי. כי הרגע שבו קרמתי עור וגידים, הרגע שבו הפסקתי להיות פרצוף על סטיקר והתחלתי להיות ברנש בשר ודם, בהכרח היה גם הרגע שבו אני בעצמי יצאתי נגד "גלעד שליט".
הייתה דרושה דמות מיתית כדי ליצור קולקטיב שידרוש את השחרור — סיכם גלעד את המלכוד — אבל ברגע שיוצרים דמות כזאת, כבר אי־אפשר לרַצות את הקולקטיב שבנית. ואכן, ברגע שחזרתי אני, האנושי־אנושי־מדי, לא היה מנוס מאכזבה רבתי. וטעמו של הקהל התהפך מהר מאד. הקולקטיב שדרש את "גלעד שליט" קיבל בסך הכול את גלעד שליט, ולא היה מרוצה. המסר שקיבלתי היה מאד ברור.
זמנך עבר, הצעתי.
נכון מאד, אמר לי גלעד שליט. זמנך עבר.

5. קיצורו של דבר, מיהר גלעד שליט לסיים את הסיפור כשחצוצרה ותוף חברו אל הפסנתר וסימנו את התחלת המופע הממשמשת ובאה, אחרי כמה חודשים הוא אסף את כל חפציו ועבר הנה. כלומר לשם, כלומר לפראג. לפחות לזמן־מה. והוא לא נחפז לעשות את זה, לא היה לו קל, ממש לא קל, יש שיאמרו: בינוני עד קשה. אבל הוא כבר הספיק לפגוש סטודנט מקסים לצילום, וסוף כל סוף ראה שלג כמו ששלג צריך להיות שלג, ובשנה הבאה הוא עומד להתחיל ללמוד ספרות בעצמו. כך שבינתיים הוא לא מתחרט, לא מצטער ואפילו לא מתגעגע. ועכשיו, אם לא אכפת לי, הוא רוצה להקדיש את תשומת־לבו לקצת מוזיקה איכותית.
יצאתי ממועדון הלילה אל הסמטה הצ׳כוסלובקית, וחשבתי שהאמת — במקומו הייתי עושה אותו דבר.

2. ראשית כול השלמתי שאלה שהטרידה אותי שנים. אודי, שאלתי, בראש השנה, אתם אוכלים ראש של דג, או של כבש? כי כמו כולם, אני זוכר שהוא התנצל בפני כל עדות המזרח, אבל שכחתי לגמרי אם ההתנצלות הזאת לוותה גם בצעדים אופרטיביים לשיקום האמון בין הצדדים.
שר הביטחון הסתכל בי דרך משקפי־השמש שלו, ואמר: לא זה ולא זה. אני צמחוני.
צמחוני?, אני אומר. אתה?. והוא מהנהן. גם הוא קרא את הספר ההוא של ג׳ונתן ספרן־פויר, הוא אומר לי, והבין שזה לא מוסרי לאכול חיות, וכיוון שצה״ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם, ושלפיכך שר הביטחון חייב להיות שר הביטחון המוסרי ביותר בעולם, אין לו ברירה אלא להצטמחן.
התבוננתי בו בהערכה. זה שר ביטחון! זו דוגמא אישית!

3. אמרתי לו שההקרבה הקולינרית שלו מעוררת השראה, ושלראש השנה כבר בטח יש לו תכניות, אבל הייתי רוצה להזמין אותו ואת נילי אלינו לארוחה המפסקת. ואז חשבתי: ארוחה מפסקת? ואם שר הביטחון בכלל לא צם ביום הכיפורים?
אני צם בין הארוחות, הוא הודיע לי.
אמרתי: אודי, ממך ציפיתי ליותר. אומרים עליך שהתחביב שלך הוא הרכבת שעונים, ואתה משתמש בכזה ויץ שחוק?
ענה לי: היום הוא שחוק, אבל בעצם זה פיתוח מקורי שלי.
שר הביטחון הוציא גיליון חדש אך מקומט של "הארץ" —

3א. "הארץ"?, התפלאתי. שר הביטחון קורא "הארץ"?. הוא חייך בהכנעה והסביר לי שהוא קונה אותו בשביל התשבצים, כי, בכל זאת, הרכבת שעונים והכול.

3. שר הביטחון הוציא גיליון חדש אך מקומט של "הארץ", והצביע על כתבה גדולה שעסקה בפרשת קו 300. תסתכל על זה, הוא אמר לי. עוד מעט 30 שנה, ועדיין מדברים על הפרשה הזאת. זה בגלל שזרועות הביטחון של אז עדיין לא ידעו איך לסגור פרשות כמו שצריך. היום מי היה שומע על זה בכלל.
אה, אמרתי, כמו עם הזקנה שדרסת לפני חצי שעה.
ענה לי שר הביטחון: לא דרסתי אף אחד.
מה לא דרסת, אמרתי לו, ראיתי אותך דורס.
ענה לי: זו לא הייתה זקנה בכלל, זה היה מחבל.
אמרתי: אודי, אתה עושה צחוק? ראיתי, שום מחבל ושום בטיח.
ענה: אז אני מביע צער על הדריסה, אבל מזכיר שזה לא היה קורה אם היא לא הייתה מנסה לחצות את הכביש, ושלפעמים כשנוהגים בג׳יפ נדרסים אנשים.
טוב, ההסבר הזה נראה לי די הוגן. כי באמת כשנוהגים אפשר לדרוס אנשים בטעות, אין מה לומר. ואודי הבטיח שהוא ישתדל לא לעשות את זה שוב, ומילה של שר הביטחון זו מילה. אז סלחתי לו, והסכמנו לא להזכיר אותה שוב.
נסענו עוד כמה דקות בשתיקה, ואז הוא אמר: רואה? חצי שעה, האירוע נסגר. ופעם היו גוררים דברים כאלה שלושים שנה. והבנתי למה הוא מתכוון עם הצום בין הארוחות.

4. ומה איתך?, שאל אותי שר הביטחון אחרי עוד כמה קילומטרים. אתה צם ביום כיפור?. ומה, לשקר לשר הביטחון הרי אי־אפשר. אז הודיתי שלא, כבר שנים שלא. כי זו יציאה מהשגרה, ומה בכלל הטעם אם אני אגנוסטי, וגם קראתי פעם באיזה ז׳ורנל שזה נורא לא בריא, במיוחד אם גם לא שותים, אבל לא רק.
שר הביטחון הסתכל בי, משועשע, הוציא שעון ופירק אותו לחתיכות עם פטיש שניצלים. צריך לומר ביושר, אני לא יודע אם הוא באמת מצטיין בהרכבת שעונים כמו שאומרים, אבל בפירוק שלהם הוא אלוף. למה יש לו פטיש שניצלים באוטו, ועוד עכשיו כשהוא צמחוני, אני לא יודע ולו לא היה דחוף להסביר. אבל זו לא הנקודה. הנקודה, הוא הבהיר לי, שכמו שאני לא יכול לדמיין שהשעון הזה, עם כל הקישקעס המכניים המורכבים שלו שעכשיו שכבו מפוזרים על הריפוד של האוטו, נוצר באקראי, בלי יד מכוונת, כך גם העולם, שהוא מורכב הרבה יותר, בהכרח מתוכנן על־ידי ישות כבירה כלשהי. ושכדאי שאתחיל להסתמך על הישות הכבירה הזאת, שיודעת להרכיב שעונים ולנהל עולמות, ולא משנה איך אני רוצה לקרוא לה, כי עוד מעט אנחנו נכנסים לימים נוראים, ומילה של שר הביטחון זו מילה, ואוי ואבוי לי אם לא יהיה לי על מי להישען.
נשענתי אחורה על המשענת של המושב הימני הקדמי בג׳יפ של שר הביטחון.

5. אגב ארוחות, אמר שר הביטחון, ועצר את הג׳יפ ליד השווארמה.
איך שווארמה?, שאלתי. חשבתי שאתה צמחוני עכשיו.
אני נורא משתדל, ענה שר הביטחון בכאב, ממש משתדל לא לאכול חיות. אבל לא תמיד זה תלוי בי. לעולם לא אסלח לכבשים הארורות האלה על שהן מכריחות אותי לאכול אותן. ושתדע שזה לגמרי לא קל לי, ממש לא קל. יש שיאמרו: בינוני עד קשה.
הרכנתי ראש להזדהות איתו. ימים נוראים, לך תתווכח עם שר הביטחון.