"אלמלא דין המדינה יכול היה כל רב, על-פי מיטב הבנתו ומצפונו, ליתן או לסרב לתת הכשר לדבר מזון… משנפרצה ההפרדה בין דת לדין – משיב חוק המדינה על השאלות מהי תעודת הכשר, אימתי תינתן ואימתי תסורב" (בג"צ 7203/00 מעדני אביב אוסובלנסקי בע"מ נ' מועצת הרבנות הראשית, פ"ד נו(2)).

בחודש יוני 2009 החליט בית המשפט העליון בבג"צ 8735/06 פנינה קומפורטי נ' מועצת הרבנות הראשית לישראל. פנינה קומפורטי עתרה נגד מועצת הרבנות הראשית כיוון שזו סרבה ליתן לה תעודת כשרות. הסיבה שמועצת הרבנות הראשית הטעימה את דחיית בקשתה של קומפורטי היתה שקומפורטי המירה את דתה מיהודית למשיחית, וכי ככזו אין לאפשר לה לקבל תעודת כשרות ללא שתעסיק משגיח כשרות מטעם הרבנות. בית המשפט העליון, על סמך הוראות חוק איסור הונאה בכשרות, הבהיר כי הסמכות של הרבנות הראשית תחומה לפונקציונאליות של הכשרות. כיוון שכך, היות הקונדיטוריה מנוהלת על ידי מי שהמירה את יהדותה למשיחיות (אם בכלל יש כזו) אינו טעם לפסילת תעודת הכשרות (וחץ בן-חמו חושב אחרת). בעקבות פסיקת בית המשפט העליון, יזמה ש"ס תיקון לחוק שימנע מבג"צ להתערב בנושאי כשרות.

אולם, כפי שהבהיר בית המשפט העליון בפרשת מעדני אביב, כל עוד החקיקה היא חילונית, הרי שהמדינה היא בעלת הסמכות להגדיר מהו כשר ומהו לא (והשוו את נושא אצילת הסמכות המדינתית בבג"צ 2605/05 חטיבת זכויות האדם נ' שר האוצר). אלמלא המדינה היתה נוטלת את הסמכות, כל קבוצה דתית היתה מגדירה מיהו מסמיך הכשרות שלה ורק הוא היה פוסק כשרות; למעשה, מצב כזה היה פותר את רוב הבעיות, אלא שהוא היה מפריד את הדת מהמדינה.

אבל הבעיה שהופגנה בפרשת קומפורטי אינה ייחודית; גם משבר חוק הגיור שקיים כיום אינו שונה. מרגע שמדינת ישראל קבעה כי יהדות היא מעמד חוקי וחלק מהמערך המדינתי, הרי שהרצון של המפלגות הדתיות לפגוע ביכולת לשפר את מערך הגיור או לשנות אותו נובעת מכך שהמדינה נטלה את הסמכות להגדיר מיהו יהודי. כל עוד המדינה מעוניינת שתהיה לה הסמכות לקבוע מיהו יהודי הרי שסכסוכים כאלה חייבים להתרחש.

הפתרון היחיד כאן הוא לא לתקן את חוק הגיור, אלא להפריד לגמרי את הממסד הדתי; לבטל את החקיקה הדתית שמנסה לכפות על הדת ערכים משפטיים כי הרי ברור לנו שהדת אינה קוהרנטית ובעלת משנה סדורה, הדת אינה יכולה לקבל הכרה בחוק לקווי הפרדה, והדת אינה יכולה להיות כפופה להחלטות בג"צ. נכון, בג"צ אינו יכול לומר רבנות הראשית מהו מזון כשר כיוון שהוא אינו פוסק כשרות, בג"צ יכול רק לומר לרבנות הראשית כיצד לקיים את הוראות חוק איסור הונאה בכשרות, אשר הוא חוק אזרחי.

לכן, כל עוד לא תופרט הדת מהמדינה סכסוכים כאלה ימשיכו להתרחש, וזה יקרה לא מעט.

ומדוע דרושה הסברה הפעם? כיוון שמדינת ישראל אינה מסוגלת לעמוד עם תעמולה רב-כיוונית, ויותר מכל התעמולה נועדה לשכנע את המשוכנעים ולבצר אותם בעמדותיהם. ההצגה כאילו הזרים לא מבינים את ישראל ובסך הכל לא מדובר במדינת גמלים נועדה לשעשע את הישראלים, לא לשכנע גרמנים שיש להטיל מכס רק על חלק מהסחורות שיובאו מישראל כיוון שישראל מורכבת משתי יישויות טריטוריאליות שחל עליהן חוק שונה. ההסברה הקיצונית, שמטרתה רק לשכנע ולא להתדיין, לא תביא לעולם לפשרה ולאמת, אלא תסביר ותסביר עד שהצד השני יתייאש מלדבר איתנו.

בגלל הרצון להסביר, לשכנע, ולא לנהל משא ומתן אלא בדרך עקיפה ישראל תשאר בסכסוך עם שכניה ועם שאר העולם לנצח. כל עוד שר החוץ הישראלי, אביגדור ליברמן אינו מוכן לנהל משא ומתן, וישראל עצמה אינה מוכנה להקשיב, אין נרטיב, אין שיח, יש רק הסברה. גם אם ישראל צודקת, וגם אם היא באמת הקרבן, הרי שנקיטה בעמדות שאינן בהכרח עמדות של ממשלת ישראל אלא קיצוניות ממנה, ובחירה בנרטיב יהודי ולא נרטיב ישראלי, אינה אלא דוגמא לסיבה שההסברה תהרוג את ישראל.

ממשלת ישראל מתאפיינת בחוסר יכולת לספוג ביקורת, אבל כנראה שהיא תצטרך לבחור אם לקבל ביקורת או להעלם בקרוב.

[פורסם במקור בעבודה שחורה]

אולם, יש לזכור כי התקנות עצמן יוצרות לא מעט בעיות. בעוד שחוק מידע גנטי עצמו מסדיר רק בדיקות גנטיות, תקנות מידע גנטי, שאמורות להיות חקיקת המשנה, כלומר לפרש את החוק, יוצרות מאגרים גנטיים שנשמרים לאורך זמן רב. כך, לדוגמא, תקנה 11 קובעת כי תוצאות הבדיקה (שכוללות את הDNA עצמו, וכן מידע רגיש על פי חוק הגנת הפרטיות) ישמרו לתקופה של שבע שנים, אך בית המשפט רשאי לקצוב תקופה ארוכה יותר. ומדוע? הרי הצורך בשמירת המידע הינו, לפחות לכאורה, למען בדיקת הורות אחת. לכן, אם מדובר בבדיקה אחת וחד פעמית, אין צורך בשמירה של המידע מעבר להליך המשפטי הספציפי; אולם, תקנה 13(ג) מאפשרת לבית המשפט, לפי שיקול דעתו, לקבל תוצאות עבר או תוצאות של בדיקות קודמות. במצב כזה, נפתח פתח למדרון חלקלק בו המידע ישמש גם חקירת פשעים או דברים אחרים.

עוד סוגיה שקמה בתקנות היא בעצם הצורך להגן על המידע. אחת הבעיות בחוק הגנת הפרטיות הינה שחוק הגנת הפרטיות אינו חל על מידע שאינו ממוחשב ולכן כל חלקי המידע בבדיקות הגנטיות שהינם תדפיסים, לכאורה אינם כפופים לחובות הזהירות של מאגרי מידע. לצורך כך, מנסה המדינה לייצר (שוב) יצור כלאיים של "אתר מוגן, אשר המידע בו נשמר באופן המונע חדירה וכניסה בלא הרשאה, ואשר יישמרו בו צו לבדיקה ומצורפיו לרבות העתקי תצלומי הנבדקים" (תקנה 1). אלא שאותו אתר אינו יכול להבדיל בין חומר מוגן מסוג א' לחומר מוגן אחר, ולא יכול לנהל בקרת גישה.

הבעיה, כמובן, היא לא רק שאין צורך בשמירה על המידע, אלא שהמידע העודף יכול לשמש גורמים שאינם רוצים בטובת הצדדים, כמו חוקרים פרטיים שיאותו לשחד פקידים על מנת להשיג מידע זה (לצורך תביעות גירושין לדוגמא, או תביעות אחרות) וכן לפגוע בעתיד בילדים. מידע גנטי, ככלל, הינו המידע הרגיש ביותר וראוי שיטפלו בו בזהירות, לא בהרחבת שימושים כזו.ככלל, כב' השופט מנחם אלון פסק בעבר כי: "לא לכל עניין ולא בכל מקרה יהא בה בבדיקת סיווג הרקמות משום קביעת אבהות, וייתכן שבמקרים מסוימים מן הראוי שבית המשפט אף לא ייזקק לעריכת בדיקה זו. דרך משל, כאשר בדיקה זו יכול שתגרור אחריה מסקנה, שיש בה משום הדבקת תו של פסול בקטין, כגון כאשר אשה הנשואה לפלוני טוענת שבתקופת נשואיה הרתה לאלמוני, והוא – האלמוני, -אביו של הילד שילדה, וקביעת אבהותו של אלמוני יכול שתביא לפסולו של הקטין כממזר. במקרה זה, או מקרה דומה לו בתחום קביעת המעמד האישי, לא יהא במידת ההוכחה שבבדיקת סיווג הרקמות לקבוע לאלמוני מעמד של אבהות. כלל הוא במשפט העברי, שגם כאשר קיימת אפשרות רחוקה בלבד תולין בה כדי להכשיר ולא להביא אדם לכלל פסול של ממזרות. בשם הרא"ש המביא דעת הלכות גדולות ופוסקים אחרים, שאשת איש, אפילו היא פרוצה ביותר, אין חוששין לפסול הילדים אלא מתייחסים הם לבעלה. כאמור, נראה לי, שבמקרה כגון זה מן הראוי אף שלא להיזקק לעריכת בדיקה זו כל עיקר, שהרי מקובלנו, כי משפחה שנתערב בה פסול ואינו ידוע לרבים, מכיון שנטמעה נטמעה, והיודע פיסולה אינו רשאי לגלות אלא יניחנה בחזקת כשרות, שכל המשפחות שנטמעו בישראל כשרים לעתיד לבוא" (עא 548/78 נועה שרון נ' יוסף לוי, הציטוטים הושמטו).

ואולם, לא רק על המצווה היהודית להשמר מממזרות יש לשמור אלא גם על פרטיות האדם וכבודו; כבודו של אדם אינו נמצא במקום בו מידע אודותיו נגיש בהנף יד, אלא כבודו דורש יחס הוגן, הולם, אנושי. לעיתים, עדיף לא לדעת מיהו הורה הילד ולהתיר ספק, כיוון שעצם הידיעה עשויה לקרוע משפחה. משפחה אינה רק מוגדרת באמצעות דם, אלא בעיקר בזכות היחס החם שהחברים בה נותנים אחד לשני; לכן, טוב היה לו חוק כזה כלל לא היה מגיע, ולכשהגיע, עדיף להשתמש בו רק כאשר אין ברירה אחרת, ובזהירות.

אכן, הצורך בבדיקות הורות הוא משמעותי בעידן הקיים ונועד לשרת תכלית ראויה; אבל האמצעים, כמו שאנו רואים פעם אחר פעם, אינם ראויים אף פעם.

כמובן, השאלה היא לא אם צריך כסף או לא כדי להיות בפוליטיקה אלא מדוע צריך כסף כדי להיות בפוליטיקה, אבל השאלה הזו תדון במעמד אחר, בו ברק יעמוד לבחירה מחודשת.

אבל האם באמת צריך כסף כדי להבחר? האם אין דרך בה נבחרי הציבור שלנו, ואהוד ברק כנראה בראשם, יכולים להבחר מבלי לקבל מיליונים בעסקים לגיטימיים או בתרומות? לא ברור האם נבחר ציבור כריזמטי יותר, או בעל כישורים אישיים יותר טובים, היה צריך מיליוני שקלים על מנת לפתוח במירוץ לראשות הממשלה. בכלל, דומה שהמשותף לשלושת האנשים שמנהלים את הממשלה הוא חיבתם לכסף. בנימין נתניהו, ראש ממשלתנו היקר, עשה הון קטן מהרצאותיו ועסקים נוספים, ברק עשה הון מחברת "אהוד ברק בע"מ" שלא ברור מה היו עסקיה ואביגדור ליברמן פיתח הון רב מייעוץ עסקי. בכלל עושרם של הפוליטיקאים שמסתמן לאחרונה אינו מלבב ומסביר כל מיני תופעות כמו הוצאותיו של ברק בסלון האווירי. מנגד, השאלה האם פוליטיקאי עשיר לא יחשוב בצורה טובה יותר על עתיד האומה כיוון שאינו עסוק בלבנות עסקים לעצמו.

אבל בשוק הפוליטיקה, כמו בעסקים, יש מירוץ חימוש. כמו שגבינה חדשה לא תוכל לפרוץ לשוק בגלל תיאום מחירים, הוצאות שיווק רבות שמוציאים משווקי גבינות אחרים ומחירי היצף בהם יציעו גבינות אחרות במקרה של תחרות, כך גם עם פוליטיקאים. לא בכדי חיבתם של חברי הטרויקה לסיגרים ניכרת, פוליטיקאים שמעדיפים את הנאות החיים יעשו זאת לרוב על חשבון עמם. כל פוליטיקאי חדש שירצה לקום, כל תנועה עממית שתצא, תצטרך להלחם לא רק באידיאולוגיה, אלא גם לתת תמורה כלכלית.

האם בפחות ממיליון ש"ח ניתן בכלל לקדם רעיון לציבור או שהדרך היחידה היא למכור רעיונות כמו שמוכרים גבינה 5%? ואם כן, אולי הגיע הזמן לסגור את הבאסטה.

[פורסם במקור בעבודה שחורה]

אחת הבעיות עם הצעת החוק, היא סמכויות החיפוש הרחבות שניתנות למחלקה במשרד המשפטים. לכאורה, מוגדר סוג חדש של מידע: "נתוני מערכת". בדומה ל"נתוני תקשורת" מתוך חוק נתוני תקשורת, הרי שנתוני מערכת הינם הMeta-data של המערכת: הארכיטקטורה והגישה. אלא שעם כל הרצון הטוב, נתוני מערכת אינם במיוחד מובהקים ולעיתים אף נדרשת העברת מלוא מאגר המידע כדי לאמת את נתוני המערכת.

למפקח על הפרטיות ניתנת סמכות נרחבת, לעיתים מדי, להכנס לחצרים על מנת לפקח על ההגנה על מידע במאגרי מידע. כך, לפי תזכיר החוק, סעיף 23י(ב)(1) רשאי המפקח לחדור לחומר מחשב שיש בו נתוני מערכת, ולבצע חדירה לחומר מחשב. ראוי לציין כי חדירה לחומר מחשב הינה עבירה פלילית בכל מקרה אחר, על פי הוראות חוק המחשבים. כלומר, למען מטרה ראויה כלשהיא, אשר אינה מובהרת דיו בחוק, ניתן לאפשר חדירה לחומר מחשב ופריצה של ממש של מנגנוני אבטחה. לדוגמא, מקרה בו הממונה מאמין שמתנהל מאגר מידע שאינו רשום, רשאי הממונה לפרוץ למחשב (בין אם על ידי כניסה לחצרים ובין אם בכניסה מרחוק) ואפילו לעשות במידע שימוש לצורך חקירת עבירות אחרות (סעיף 23יג). אלא שבנוסח יש לא מעט בעיות: בין היתר, הוא אינו תפור בצורה מידתית אלא יוצר הגנה מלאה למי שחודר לחומר המחשב ומחזיר אותנו להחלטת הרוב בOlmstead v. United States, 277 U.S. 438 (1928) שדחתה את הסברו האלמותי של השופט וורן ברנדייס, בהשאלה, כי "כאשר מקרים בלתי חוקיים אלה בוצעו, הרי שהם בוצעו על ידי הקצינים כאינדיבידואליים. הממשלה היתה חפה מפשע, במבט משפטי; כיוון שאף קצין פדראלי אינו מוסמך לבצע עבירה בשם מדינתו. כאשר הממשלה, בידיעה מוחלטת ובאמצעות משרד המשפטים, מזמנת עצמה לפירות של פעולות אלה בכדי להגשים את מטרותיה, היא נטלה את האחריות המוסרית למעשי קציניה".

החשש הממשי משימוש לרעה בסמכויות, למרות איכות כח האדם ברשות למשפט, טכנולוגיה ומידע היא משמעותית: אין צורך בחקיקה אשר מרחיבה את פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) יתר על המידה ומקימה גוף נוסף שרשאי לא רק לפקח, אלא להכנס אף ללא צו למחשבים של אזרחים. הדבר חמור שבעתיים כאשר מסתכלים על האופי האוניברסאלי של הרשת: הרי אתר כדוגמת פייסבוק אינו מנהל מאגר מידע ישראלי, אך לכאורה, לפחות לפי עמדת משרד המשפטים בבש 90861 (מחוזי תל-אביב) קרלטון נ` היחידה הארצית לחקירות הונאה הרי שכל אתר אינטרנט המחזיק מידע על ישראלי וזמין לישראלים כפוף להוראות חוק הגנת הפרטיות. מצב כזה יאפשר, לדוגמא, קבלת צו מבית המשפט (או חמור מכך, חדירה ללא צו) וצפיה במידע בשרתים. מצב כזה לא רק שהופך לאבסורדי, אלא גם יעודד החזקת מאגרי מידע מחוץ לישראל שכן לא תתאפשר גישה פיזית למאגר, ותרחיק את המאגרים מפיקוח.

המלצות דו"ח ועדת שופמן, אשר בעקבותן הוגשו תיקוני החקיקה לא דיברו אפילו בקירוב על הנושאים האלה. המלצות שופמן, בין היתר, באו לבטל את חובת הרישום של מאגרי מידע כיוון שאלה הפכו למיותרים בעידן בו כל אתר אינטרנט המיועד למסחר זעיר יהיה חייב לרשום, והמליצו להחליפו בסטנדרטים ראויים של אבטחת מידע ובחובות רישום רק למאגרים אשר סוחרים במידע. אולם, בחירתו של משרד המשפטים להגדיל את הסמכויות שיש לו מבלי להגדיל את החירויות של האזרחים יוצרת כאן חשש של ממש שבחירה סלקטיבית ביישום נועדה להיות לא-מידתית במתכוון.

מעבר לכך, העובדה כי לשון סעיף 23י אינו ברורה דיו כדי להבהיר האם הצו ניתן במעמד צד אחד, או ex-parte והאם ניתן לערער על הצו, מראה כי העבודה שהושקעה בחשיבה על צווים מסוג זה אינה מספקת ויש עדיין זמן לשקול את החקיקה מחדש.

החקיקה המוצעת אינה ראויה מסיבות הגיוניות: היא מקבעת מצב שכבר במועד החקיקה אינו הגיוני, כאשר מאגר המידע כלל לא נמצאים ב"חצרים", אלא ככל הנראה באחסון מבוסס ענן, כשחדירה לחומר מחשב ככל הנראה אינה אפשרית ללא ידיעת הססמא (וראו Boucher v. State, United States District Court for the District of Vermont, 2007 WL 4246473), כשיש מיליוני מאגרי מידע בישראל ומעט מאוד מאגרים רשומים, הרי שהצעת חוק שנועדה רק להגדיל את סמכויות הרשות ולא לאפשר לה לאכוף היא מיותרת שוב.

[עותק מהפוסט נשלח למחלקת תזכירי חקיקה במשרד המשפטים]

במקרה של בנק לאומי הכריע בית המשפט העליון כי זכותו של בנק לאומי לשנות את חוזה ההתקשרות מעת לעת היא בתוקף, וזאת כל עוד ללקוח ישנה הזכות לסיים את תנאי ההתקשרות: "מקובלת עלינו מסקנת בית הדין, כי היבט מקפח זה שבסעיף 42 מוצא את פתרונו בזכותו של הלקוח להפסיק את ההתקשרות עם הבנק ולהעביר חשבונו לבנק אחר. הסיטואציה שונה באופיה ובמהותה מזו שנדונה בפס"ד משען, וכדברי בית הדין קמא: במקרה שלפנינו, בדרך-כלל אין מניעה מלפני הלקוח להפסיק את ההתקשרות עם הבנק ולהעביר את חשבונותיו לבנק אחר. גם אם הדבר כרוך באי נוחות מסוימת מבחינתו של הלקוח, כמו ביטול הוראות קבע והעברתן לבנק אחר, אי נוחות זו לבדה אינה יכולה למנוע מהספק לשמור על זכותו לשנות מעת לעת, לפי הצורך, את תנאי החוזה…"

דווקא החלטה זו, שיוצאת מבית המשפט העליון יכולה לפגוע לא מעט בחירות הצרכנים, ולאפשר דווקא התנערות מהדוקטרינה כי הסכמים מקפחים נפסדים. כך היה גם בת"ק 660/09 חגי באומן נ' סופר טרייד בע"מ, שלהבדיל אלפי הבדלות מפסק הדין של בית המשפט העליון, הינו החלטה של בית משפט לתביעות קטנות. באותה ההחלטה החליט בית המשפט כי הסכמה לתנאי השימוש הינה הסכמה מפורשת לצורך משלוח ספאם לפי תיקון 40 לחוק התקשורת, שכזכור דורש את ההסכמה המפורשת של הלקוח על מנת לשלוח לו הודעות.

ההחלטה כאילו הסכמה בלחיצת I Agree בישראל, כאשר לצד מסוים ניתנת הזכות לשנות את תנאי המשחק, היא אכיפה עשויה להיות מסוכנת להסכמי ספק-לקוח מבוססי רשת, ועשויה לאפשר פתח להגנה ראויה, לדוגמא, בתביעת המיליארדים נגד Google בעקבות הפגיעה בפרטיות בGoogle Buzz. מעבר לכך, ההשלכה של פסק הדין על נושאי ההתקשרות מרחוק עשויה לפגוע לא מעט ביכולת לתקוף תקנונים שאוסרים על זחלנים, ולעקוף את ההחלטה ברע"א 8304/09 בזק נ' דפי זהב, כיוון שאם תנאי השימוש אוסרים על זחלנים לקצור מידע ועובדות, הרי שגם אם מותר על פי חוק להעתיק, ההסכם עשוי להיות אכיף.

ושוב, סוגיית האמון. כאשר AIG משתמשת במידע פרטי של לקוחות ונקנסת, הרי שמצד אחד הלקוחות משלמים את הקנס (בסוף) ולכן אם הקנס גדול מדי השוק החופשי יעשה את שלו, כאשר עיריית רמת-גן נקנסת על שימוש במידע פרטי, הרי שהאוכלוסיות החלשות לא יכולות לבחור לעבור. כך יהיה גם אם מישהו בביטוח הלאומי יקנס בעקבות הבילוש וההתחקות, או סתם ההתעללות, בדוד. במצב כזה, אנחנו לא יכולים להחליף ריבון, אנחנו לא יכולים לבחור לנטוש ספינה שמטילה עלינו עלויות כלכליות רעות אלא במקרה הטוב ביותר לנסות לעזור לבחור מנהל אחר.

כאן יש בעיית נציג קלאסית: עובדי הביטוח הלאומי מתנהגים כאילו זה כסף של אבא שלהם כשהם צריכים להוציא אותו ולשלם לנו, אבל כאשר הם נקנסים? הרי זה כסף ציבורי.

ראשית, כפי שהובהר על ידי מנכ"ל משרד התקשורת, עדן בר-טל, בדיון בכנסת על חסימת אתרים שנערך לפני שבועיים, משרד התקשורת עדיין עומד על כך שיש צורך ברגולציה של שירותי וידאו ברשת [נייר עמדה]: לשיטת משרד התקשורת, וכאן אולי יהיה מעניין לשמוע את דעתו של יורם מוקדי, לא צריך להיות הבדל בין שידור טלויזיה על גלי אתר לבין שידור אינטרנטי. בהמשך, הסוגיה של חסימת תכנים למבוגרים בטלפונים סלולריים עולה שוב, יחד עם גל הפדופיליה ששוטף את התשורת, כך שעמדת משרד התקשורת שהוצגה על ידי שר התקשורת, משה כחלון, בשנה שעברה ביום התקשורת הבינלאומי כנראה השתנתה.

Img cc-by-nc acroll

ומה לגבי ניסוי שיתוף הקבצים הקטן? הניסוי, לפחות מבחינתי, מלמד אותנו דבר אחד: הדיון על נייטרליות הרשת הוא לא דיון תיאורטי כפי שהיה בשנה שעברה, מדובר בדיון מעשי על כיצד (או האם) יש לספקיות האינטרנט רשות להאזין לתעבורה שלנו כדי לתעדף אותה משיקולים כלכליים. השאלה היא לא קניינית של זכותה של ספקית האינטרנט לשלוט בקו ולייצר רווחים גבוהים יותר. הדיון בא ממקום אחר, שמבין שהאינטרנט היא משאב ציבורי לכל דבר.

הנייטרליות היא לא רק החירות להוריד קבצים שמוגנים בזכויות יוצרים, אלא גם החופש לצפות בסרטונים ביוטיוב, לדבר בסקייפ, לרכוש בצורה חוקית סרטים, ואפילו לנהל אתר אינטרנט בביתך, למורת רוחה של ספקית האינטרנט שלך. ספקיות האינטרנט טוענות לא אחת שהן רק מהוות צינור, בעיקר כדי להמנע מאחריות להפרות זכויות יוצרים או שימוש לרעה בשירותים שלהן, אלא שהתערבות מאיינת את הצינור הזה והופכת אותו למשהו הרבה יותר מורכב (ואני נגד ההשוואה בין אינטרנט לדברים אחרים, כי זה פשוט כמו להשוות בין אינטרנט למכונית).

ספקיות אינטרנט מספקות דבר אחד ודבר אחד בלבד: חיבור בין נקודת קצה לרשת בינלאומית של שרתים, נתבים ומחשבים שמתקשרים אחד עם השני כדי להעצים מידע. אותה רשת היא רשת, ולא תקשורת חד-כיוונית, בדיוק בגלל התכונה הזו. [אזהרת אשר עידן] ספקיות אינטרנט, כספקיות, הן שלב טרנזיטורי בכל מקרה עד לרשת מבוזרת שמבוססת על רקמה אנושית, רשת שבה התקשורת לא זקוקה לספקיות קצה, אלא בני האדם והמכשירים אותם הם נושאים מדברים אחד עם השני בצורה מהירה יותר.

ככל שספקיות האינטרנט לא ישכילו לספק תשתית חכמה ומהירה, שמספקת גישה וחיבור ולא מספקת שירותים, כך הן יאיצו את בואה של הרשת החכמה. וזו, אגב כל הדיבורים, כנראה הWeb 3.0.

דמיינו, כעת, שיש לנו מאגר ביומטרי של מלוא אזרחי ישראל שמכיל את כל צילומי הפנים של ישראלים וניתן לחפש בו לפי תווי פנים. ולכל שוטר, לא משנה מה דרגתו, יש יכולת לגשת למאגר הזה ולהצליב מידע מתוכו. בעצם, אותו מומחה מחשבים מטעם החמאס יכול היה לקחת את התמונות, ובמקום להשתמש במודיעין הנוכחי שלהם, להשתמש בטכנולוגיות זיהוי פנים אזרחית ולמצוא מיהם סוכני המוסד. לא משהו מופרך במיוחד, לא משהו לא אפשרי, ולא משהו שהחמאס לא יחשוב על לעשות.

אבל אין סכנה שהמאגר ידלוף. כלומר, ברור שיש סכנה שהמאגר הביומטרי ידלוף, אבל למה שמישהו ירצה לפרוץ אותו, כדברי ח"כ מאיר שטרית. הרי זה לא כאילו שאפשר באמצעות הפריצה להוכיח שישראל אחראית על חיסול מחמוד אל-מבחוח או למצוא מיהם הסוכנים.

מבלי להשמע שמאלן קיצוני יותר מדי, נסתכל על המשמעות המשפטית של המצב: מהו ההבדל בין אדם שחי תחת שלטון שאינו מדינת ישראל (וצווי אלוף פיקוד ומושל צבאי אינם נחשבים שלטון ישראלי), מופעל מכח צווים ותקנות שאינן המשפט הישראלי, ואינו נתון לריבונות ישראלית. כפי שהסברתי בעבר, הנסיון להכריז על מכללת אריאל כאוניברסיטה, לדוגמא, מסביר כמה החוק אבסורדי: הרי אין אפשרות להחיל על המועצה להשכלה גבוהה (יהודה ושומרון) את החוק הישראלי, ולכן שר הבטחון, אהוד ברק, היה מי שאישר את הפעולה. בצורה דומה, עצם ההצבעה של אזרחי ישראל שמתגוררים מחוץ לקו הירוק יכולה להיות מבוטלת על ידי פרשנות יצירתית של חוק ההצבעה.

יכול להיות שמכח חוק ההצבעה (אם נלך לפי הנוסח של הצהרת החוק של סיעת הליכוד, לפיה תושב ישראל יכול להצביע רק אם גם היה תושב ישראל בשש השנים האחרונות וגם היה ארבעים ימים בתקופה זו בישראל), הרי שאז חלק ניכר מהמתנחלים לא יהיו זכאים להצביע: הם חיים בהתנחלות יותר משש שנים, ואמנם היו יותר מ40 ימים בישראל, אבל זה תנאי לא מספק, אלא הכרחי.

נדמיין מצב תיאורטי בו פונה יורד אל בית המשפט העליון בבקשה, מכח זכות השוויון, לאכוף את חוק הבחירות ולאפשר גם לו להצביע, כיוון שגם המתנחלים יכולים. במצב כזה, בית המשפט עשוי, אבל לא חייב, להחליט כי הזכות לשוויון גוברת כאן ויש לעשות אחד משנים: או לבטל את האפשרות או לאפשר לכולם.

ושוב, אני לא בטוח אם אני בעד או נגד הצבעה בחו"ל; אני חושב שאוכלוסיה מסוימת, שנשלחה במסגרת עבודתה לחו"ל, סטודנטים שטסו ללימודים, אנשים שלא בחרו להתנתק מישראל ועדיין מתעניינים, צריכה לקבל זכות לומר את דבריה (וזו הנאמנות). המתנחלים לא ישובו לישראל, לפחות מרצונם, וככאלה לא צריכה להיות להם זכות הצבעה.