סלקום, אגב, לא יודעת לטפל בביקורת, וסרטון שמבקר אותה ומציג את הצד הפלשתינאי הוסר מהרשת, כך נאמר לי, מטעמי זכויות יוצרים (תודה! ג'וני). כמובן שלו פליקס קיבלה התראה מסלקום לבקש את הסרת הסרטון, היא לא ערכה את השיקולים ההגיוניים. לו היתה בוחנת את הלכת דודו גבע (רע"א 2867/92 דוד גבע נ' אולפני וולט דיסני) היתה מבינה כי "לפיכך, מן הראוי לקבל את ההרחבה לביקורת בדרך אמנותית, ובכלל זה אף לביקורת פארודית או סאטירית (ביחס להבחנה בין פארודיה ובין סאטירה – ראה להלן). הראציונאל ליצירת תת-חריג ה"בקורת" רלוואנטי גם ביחס לביקורת פארודית או סאטירית (…) מנם הכשרתה של פארודיה כשימוש הוגן איננה מותנית בכך שתבקר רק את היצירה המוגנת. אפשר שיהא ליצירה ה"מעתיקה" גם היבט סאטירי, והיא תשקף גם את החיים בכללותם. עם זאת, אם היצירה המוגנת איננה הנושא לסאטירה לפחות באופן חלקי, אזי אין צורך להשתמש בה, אף לא על דרך הרמיזה, ולפיכך לא ניתן להצדיק את השימוש, מועט ככל שיהיה, כשימוש הוגן".

כך גם פסקו בתי המשפט בא 1437/02 חנה מוסינזון נגד שפרה האפרתי: "לדעתי בספרה של האפרתי התקיימו יסודותיה של הפרודיה. האפרתי בחרה בדרך של סיפור עלילה דמיוני במתכונת סדרת חסמבה, כדי להציג את דמויות חסמבה באור מגוחך, כאומרת: ראו לאן התגלגלה אותה חבורת נערים תמימה נועזרת ושוחרת טוב הלוחמת את מלחמת הטובים ברעים, ומה עלתה להם בסופם. הביקורת עליה מגן סעיף 2(1)I אינה מוגבלת לסוג ספרותי מסויים. הביקורת עשויה ללבוש מגוון של צורות ספרותיות, ממאמר בעתון או בכתב עט ספרותי, דרך סרט או מחזה, ועד סיפור עלילה המשמר את הצורה האמנותית של היצירה המבוקרת ומשנה את תוכנה. כזו היא בעיני יצירתה של האפרתי, ועל כן אילו סברתי שיש ביצירה העתקה של דמויות חסמבה, הייתי קובע שההעתקה מוגנת על ידי דוקטרינת השימוש ההוגן".

מעבר לכך, כאשר בוחנים לפי הגנת השימוש ההוגן את הזכות לעשות פארודיה מסוג זה, אפשר להסתכל על לשון חוק זכויות יוצרים: "לצורך בחינה של הוגנות השימוש ביצירה לעניין סעיף זה, יישקלו, בין היתר, כל אלה: מטרת השימוש ואופיו; אופי היצירה שבה נעשה השימוש; היקף השימוש, מבחינה איכותית וכמותית, ביחס ליצירה בשלמותה; השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה".

ומהי מטרת השימוש ואופיו? מטרת השימוש היא ביקורת על המיליטריזציה של החברה הישראלית, אופי היצירה שבה נעשה השימוש הינו זהה למקורית, וכך גם היקף השימוש שהוא כמעט מלא. אם זאת, השימוש לא השפיע על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה. מדובר בפרסומת, סרט הזמין לכל ואשר סלקום שילמה כסף רב עבור הפצתו. לא מדובר בסרטון שסלקום מתפרנסת מהפצתו, אלא דווקא ההפך: עניינה בהפצה רבה ככל האפשר. קשה לומר כי השימוש עצמו, שמתח ביקורת על הסרטון, לא היה שימוש הוגן, גם אם השתמש כמעט במלוא היצירה.

כך סלקום, אם אכן שלחו הודעה לפליקס להסיר את הסרטון, יורים לעצמם ברגל ומשתמשים לרעה בזכויות היוצרים על מנת להשתיק ביקורת. סלקום, לכאורה, עיוולה פעמיים: בפעם הראשונה כשהעלתה פרסומת מבושים כזו ובפעם השניה כאשר השתיקה מבקרים בטענה לפגיעה בזכות הקניינית.

מסתבר שטעיתי.

1.
כמו זומבי במערכה האחרונה, ניסתה ש"ס להעלות את חוק הצנזורה שוב להצבעה; אמנון כהן ואריאל אטיאס ישבו וקיוו שהליכוד, שצריך אותם יותר מכל בימים קשים של תקציב זה יסכים לצנזר את הרשת, אלא ששרים אמיצים כמו מיכאל איתן, משה כחלון ועוד מטובי הליכוד (שראוי לפירגון כשראוי לתת) הצליחו להביא להחלטה הראשונה שבאמת ראויה לגאווה.

2.
ההגעה של חוק הצנזורה לדיון היום בועדת שרים היתה אירוע קשה ושובר; אני עמוס בדיונים על הביומטרי, צריך להתפרנס (ומה לעשות, אף אחד לא משלם לי על זה), ואפילו בשביל ראיון קצרצר לגלי צה"ל הייתי צריך לפנות מקום בין הבירה בבר לפיצה המלוכלכת של אחרי.

2.1.
אבל ניצחנו. הוכחנו שאפשר עם הסברה, נחישות והרבה רצון טוב לדבר עם נבחרי הציבור ולהראות להם שהחקיקה היא משהו שכולנו צריכים להיות מעורבים בו.

2.2
לפעמים אנשים לא מבינים כמה קל להיות מעורב פוליטית; לא צריך להיות לוביסט או בעל הון, פשוט שולחים מייל לועדה בכנסת שמדברת על החוק ומספרים כמה דברים על עצמכם, תאמינו או לא, ח"כים מקשיבים.

3.
אם יש משהו שמעודד אותי בדחיה של חוק הצנזורה הוא משפט שאמר לי פקיד ממשל שעובד על החוק הביומטרי; אותו פקיד, שמעודד את קיום המאגר אמר לי שאף חבר כנסת לא משוגע מספיק כדי לנסות להעביר חוק צנזורה אחרי מה שהעבירו את הח"כים הקודמים. אתם כבר יודעים לאן אני חותר מכאן.

4.
ולקינוח, פורנו רך.

[פורסם במקור ב"עבודה שחורה"]

1.
בבג"צ 4885/03 ארגון מגדלי העופות בישראל אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' ממשלת ישראל, הסבירה כב' השופטת דורית ביניש כי "הליך חקיקה חפוז שאינו מאפשר לקיים דיון ראוי בהצעת החוק עלול אף לפגום בתוצר של הליך החקיקה" (…) "משטר דמוקרטי-פרלמנטרי אמיתי מחייב שחקיקה תיעשה הן להלכה והן למעשה בבית המחוקקים ועל ידי בית המחוקקים". לכן, למרות הרצון העז לעתור כבר עכשיו לבג"צ, כאשר מובהר כי המחוקק מעוניין בהליך חקיקה זריז וקיבע את דעתו סורסו רק בגלל ההחלטה בבג"צ 4302/09 לשכת עורכי הדין נ' ממשלת ישראל די מונעת זאת. שם, בג"צ הסביר כי "הלכה ידועה היא כי למעט בנסיבות חריגות ביותר לא ייטה בית משפט זה להתערב בהליך החקיקה בכנסת בטרם השלמתו; וזאת על בסיס עקרון הכיבוד ההדדי בין הרשויות, ומתוך תפיסה כי השלב הראוי לבחון את חוקתיותו של חוק מסוים ואת תקינות ההליך בו הוא נחקק הוא לאחר השלמת הליך החקיקה בכנסת". כלומר, נחכה, נקבל מאגר ביומטרי ואז כשנבקש לבטל אותו המדינה תאמר שהיא הוציאה כבר מאות מיליונים ולכן לא ראוי לבטל את היוזמה (והשוו בנושא שיקולים תקציביים וזכויות חוקתיות, בג"צ 4541/94 אליס מילר נ' שר הבטחון, בו קבע ביהמ"ש כי: "על כל פנים, כשעל הפרק ניצבת תביעה למימוש זכות יסוד – וכזה הוא המקרה שלפנינו – משקלם היחסי של השיקולים התקציביים אינו יכול להיות גדול").

2.
הפחד ממאגר ביומטרי הוא הפחד הבלתי סופי מזליגת מידע, אבל גם ממדרון חלקלק בו הביומטריה תהיה מפתח לפגיעה מתמדת בפרטיות שלנו. מאגר צילומי הפנים שישמר במאגר יוכל לשמש לזיהוי חשודים, והמשטרה לא הכחישה שהיא מעוניינת לעשות כן. בדיון שנערך ביום חמישי האחרון הסבירה המשטרה כי הגדרת "נטילה" של אמצעים ביומטריים חייבת להיות רחבה כדי לאפשר סוג כזה של "נטילה" של תמונות של מפגינים (להזכירכם, ישנה קלות משמעותית לזיופים כאן); כעת, כשישנה גישה למאגר לכל עובד במעברי הגבול למאגר התמונות, נוצרת נקודת כשל ראשונה: כולנו יודעים שניתן להאזין למקלדות מרחוק ולקבל חלק אחר מהמידע אחרי שמקבלים ססמאות. אבל על הכשל של סעיף 13 לחוק אף אחד לא דיבר, הסבירו שמדובר בתמונות ברזולוציה נמוכה.

3.
ועדה משותפת לודעת המדע וועדת הפנים בכנסת משקיעה זמן ניכר בחוק הביומטרי; מדובר בשבעה מפגשים של חמש שעות כל אחד. יותר משלושים שעות עבודה שלי, אך להערכתי הדבר כלל לא מספיק כדי לגעת בקצה הקרחון של הנקודות. שלושים שעות הכנסת משקיעה בשאלה תקציבית של מיליארדי שקלים, בדיון בסוגיות עמוקות של פרטיות ובטחון, הסבר על אבטחת מידע וצפנים; כל זה לא בנמצא. האם הייתם מוכנים להקדיש שלושים שעות מזמנם ולבוא גם לועדה על מנת להסביר זאת?

4.
הכנסת לא דנה מספיק במאגר הביומטרי, מעניין כמה היא דנה בנושאים שאתם לא מבינים בהם?

שופטי העליון, שהינם אנשים נאורים, יבקשו לעיין בראיות החסויות, כמו בכל עתירה אחרת על החלטה וישאלו את העותרים: נגד איזה החלטה אתם עותרים. העותרים, חבורה של יפי נפש, יסבירו לשופטי העליון כי אינם יודעים מהם הכללים כיוון שסעיף 25 לחוק קובע כי "הכללים, וכן הנחיות הרשות ונוהלי הרשות העוסקים בעניינים הקשורים לפעילות רשויות הביטחון ולאבטחת מידע, הם חסויים וגילוים או פרסומם אסור". כמו כן, על בקשות של משטרת ישראל לבית המשפט על שימוש במידע ישנו חסיון, וניתן לערער עליהן רק אם נדחתה הבקשה (סעיף 18); הדו"ח השנתי על השימוש וכמות ההחלטות יהיה גם הוא חסוי (סעיף 32).

אבל האם לחוקים וכללים נסתרים יש תוקף?

בבש"פ 2489/09 זאב בראודה נ' מדינת ישראל הסביר כב' השופט אליקים רובינשטיין כי הזכות להליך הוגן כוללת את זכותו של אדם למידע אשר הרשויות אוספות נגדו ואמצעי האיסוף. באותו מקרה, בוטל כתב אישום נגד אדם כיוון שלא היה ניתן להציג בפניו את הראיות מבלי לפגוע בבטחון המדינה. מעבר לכך, בבג"צ 4950/90 תקוה פרנס נ' שר הביטחון, פ"ד מז(3) 36, קבע כב' השופט (כתארו אז) אהרן ברק:

במדינה דמוקרטית האמונה על שלטון החוק יש לפרסם כל דבר חקיקה. פירסום החקיקה הוא מעיקרי שלטון החוק. אין לדרוש מאדם לציית לחוק אם החוק הוא נסתר. "…אין לך חוק אלא אם הוא הובא לידיעת הרבים בדרך שהחוק קבע בעצמו, כי אם לא כן "יווצר מצב של אנדרלמוסיה שאיש לא יידע ולא יוכל לדעת מה מותר ומה אסור, ולפיכך אי אפשר יהא לדרוש ממנו שיהא שומר חוק ושלא יעשה מעשה בלתי חוקי" (…) חקיקת סתר פוגעת באושיות שלטון החוק ובציפור נפשה של הדמוקרטיה. מאידך גיסא, יש להתחשב בפגיעה בביטחון המדינה ובסדר הציבורי, העשויה להיגרם בגין פירסום חקיקת המשנה, או בחוסר התועלת שבפירסום ברשומות (לעומת פירסום ראוי בדרך אחרת).

כך הסבירה כב' השופטפת יהודית צור מבית משפט המחוזי בירושלים (מ (י-ם) 530/07 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משרד הפנים):

החובה לפרסם הנחיות ונהלים של הרשות הציבורית נובעת מעקרון הפומביות ומושתתת על שני טעמים מרכזיים: האחד, ההכרה בזכותו של הפרט לדעת את הנורמות הכלליות והמדיניות המשפיעות על זכויותיו. חוסר הידיעה של תוכן הנהלים וההנחיות משליך במישרין על יכולתו של הפרט לפעול למען מימושן של זכויותיו ומונע ממנו את היכולת להתמודד עימן ולהגן על זכויותיו. הטעם השני נוגע לרשות הציבורית ולתקינות פעילותה. הפרסום והשקיפות מהווים מחסום בילתו אין לפעילות תקינה של המינהל ולשלילת אפליה, מעשה שרירות או העדר ענייניות כלפי האזרח. בנוסף לכך, פרסום ומתן זכות עיון מאפשרים ביקורת של בתי המשפט ושל הציבור על ההחלטות ועל התנהלות הרשות, דבר התורם מהותית לשיפור, תיקון והתייעלות של השירות הציבורי.

אולם, הרציונל אינו עומד  בקנה אחד עם מעשיו של ח"כ מאיר שטרית בקידום החוק. לאורך הועדה, מסבירים אנשי מנהל האוכלוסין כי הנהלים ואמצעי המאגר חסויים וכי לציבור לא יתאפשר עיון בו; לשיטתם, לציבור אין כל מקום בעיון במסמכים אלה.

סיבה אחת יכולה להיות לרצון העז להרחיק את המאגר מביקורת ככל האפשר: הידע בדבר הסכנות בדליפה ובשימוש לא מורשה בו. משטרת ישראל מסבירה שוב ושוב שהיא לא יכולה לעשות שימוש במידע זה, ומביאה את דוגמאות טביעת האצבע, אולם סעיף 18, הסעיף המטפל בהעברת מידע מהמאגר למשטרת ישראל מסביר כי בית משפט רשאי להתיר בצו "להעביר למשטרת ישראל תוצאות זיהוי וכן אמצעים ביומטריים או נתונים ביומטריים הכלולים במאגר הביומטרי"; לכן, גם מידע על צילומי פנים, ולא רק טביעות אצבע, יועברו (או עשויים להיות מועברים) באמצעות צווים.

כשהחוקים והכללים נסתרים, לא נוכל לדעת אף פעם האם מידע עבר או מה היה העונש כשמיליוני רשומות דולפות ונשכחות ברכב או כשפורצים לביתו של עובד ציבור וגונבים מסוף עם אפשרות להעברת מידע למאגר הביומטרי (לפי סעיף 6 לחוק) וישתמש במסוף כדי לקבל פרטים אודות טביעות אצבע שמצא בביתו. וכל זאת עוד לפני שנדבר על השחיתות האינהרנטית שנופלת בין הכסאות כאשר שוטרים עוצרים בחורות יפות לבדיקת אלכוהול (ועכשיו תהיה להם גם דגימה ביומטרית, שזה טיפה יותר מאיים), ובמיוחד במדינה בה עושים שימוש בחוק נתוני תקשורת נגד כל חטיפת תיק של קשישה ושליקויי אבטחה גורמים סכנה לאזרחי המדינה.

לקריאה נוספת:
המחדל הביומטרי.

בונוס:
ערן ורד מגורש מהדיונים בועדה אחרי פתק ליעקב גנות:

מאז שהחלה האבולוציה של רשיון הGPL, היו ויכוחים רבים (והיה לי העונג לקחת חלק לפחות באחד מהם) אודות סגולות הרשיון. אולם, מהלכי השבוע החולף וההצהרות שמראות שהחירויות הבסיסיות של הGPL אינן מה שתנועת התוכנה החופשית מתכוונת אליהן בדרך שהיא מפרשת את הGPL, הן צעד שעשוי להזיק לקהילת הקוד הפתוח במקום לעזור לה.

שתי מערכות תוכן (CMS) פופולאריות החליטו ליישם פרשנות שמרנית ונוקשה של הGPL. שתי המערכות הפופולריות מבוססות שרת ומשוחררות תחת רשיון GPL. הן Wordpress והן Joomla החליטו שבכדי להופיע במאגר שלהן להרחבות, עלייך לשחרר את התוסף (או התבנית) תחת תנאי הGPL. החלטת וורדפרס שתבניות לוורדפרס חייבות להיות משוחררות ברשיון GPL והחלטת ג'ומלה שכל התוספים חייבים להיות משוחררים תחת הרשיון הזהמסתמכות על פרשנות קפדנית של מרכז התוכנה החופשית: "it is our opinion that the themes presented, and any that are substantially similar, contain elements that are derivative works of the WordPress software as well as elements that are potentially separate works".

בכדי להבין את ההסבר, יש צור להבין את רשיון הGPL ואת תנאיו. הרשיון דורש שכל יצירה נגזרת (כלומר יצירה שמבוססת על  התוכנה  המקורית) תהיה משוחררת תחת רשיון GPL גם כן (ראו סעיף 2 לGPLv2): "מותר לך לשנות את העותק שלן או עותקים של התוכנה או כל חלק ממנה, ובכך לצור יצירה המבוססת על התוכנה, ולהעתיק ולהפיץ שינוי זה או עבודה זו…"; למשתמש ניתנת החירות לשנות את התוכנה בלי דאגות כל ע וד הוא לא מפיץ אותה בכל צורה למעט הGPL (כלומר, מותר לו לשנות ולא להפיץ). זהו האופי הויראלי של הGPL: כל השיפורים בתוכנה חייבים להיות משוחררים תחת אותו הרשיון (אם משחררים אותם).

אולם, חירות 1, כפי שהוגדרה על ידי סטולמן עצמו, היא החירות לשנות את התוכנה, בלי החובה לשחרר את השינויים. כאשר אני 'מתקן' תוכנת מחשב להתאים לצרכים שלי, או כשאני מעצב תבנית לבלוג, אני לא חייב לשחרר את זה לציבור (בשביל זה יש את הaGPL, ואם וורדפרס לא היתה מבוססת בצורה כל כך כבדה על קוד של אחרים, אולי היא היתה יכולה לשחרר את התוכנה תחת הרשיון הזה ולשמור על החירויות). מה שג'ומלה ווורדפרס עשו הוא בדיוק ההפך, הן לקחו חירויות של אחרים להריץ את התוכנה (חירות 0).

קחו לדוגמא את התוכנה הפופולרית של עמרי ידן, Firestats. עמרי כתב אפליקצית PHP שמספקת שירותי אנאליטיקס פשוטים ויעילים. התוכנה רצה כמעט על כל שרת וכל מערכת תוכן, ומסופקת חינם. מעבר לכך, Firestats אינה יצירה נגזרת של Wordpress או Joomla, היא "יצירה נפרדת ועצמאית" (GPLv3 סעיף 5, GPLv2 סעיף 2) שמשמעה שהיא בצד הבטוח של GPL, כאשר הרשיון קובע כי "אם חלקים נפרדים של היצירה אינם נגזרים מהתוכנה, ובצורה סבירה ניתן להחשיבם כעצמאיים ונפרדים בפני עצמם, אז רשיון זה, ותנאים, לא חלים על חלקים אלו כאשר אתה מפיץ אותם כיצירות נפרדות"

לכן, גם אם פיירסטאטס היה משוחרר אם אחת ממערכות הCMS המג'ופלות, הוא עדיין היה בצד המותר להפצה ללא צורך בהרשאה תחת הGPL. אולם, בכדי להיות מופץ עם Joomla, עמרי נדרש לשנות את תנאי הרשיון שלו ולשחרר אותו תחת הGPL.

האבסורד מגיע ליישום כאשר הלבנת-GPL מתרחשת. דמיינו על המקרה הבא: אני משתמש במספר מקטעי קוד בעיצוב שלי, לרבות קוד שנכתב תחת רשיון קריאטיב קומונס ממדריך, ועיצבתי תבנית. בכדי להריץ את התבנית, השתמשתי גם בקוד של וורדפרס וגם PHP:

<title><?php if (is_home () ) { bloginfo('name'); } elseif ( is_category() ) {
single_cat_title(); echo " - "; bloginfo('name');
} elseif (is_single() || is_page() ) {
single_post_title();
} elseif (is_search() ) {
bloginfo('name'); echo " search results: "; echo wp_specialchars($s);
} else { wp_title('',true); }
?></title>

הדוגמא מראה שימומש בפקודות מספריות של PHP, MySQL וWordpress. אולם, זו אינה יצירה נגזרת של PHP או MySQL ואינה יצירה המבוססת עליה; זה ברור. לכן, מדוע זה נחשב כיצירה נגזרת של וורדפרס? האם דברים היו  נראים שונה אם לוורדפרס היה API לפוסטים ומידע, והתבנית עצמה היתה רצה בצורה נפרדת? אכן, התבנית לא יכולה להיות עצמאית, אלא רק נפרדת. אולם, פלאג-אין יכול להחשב כשניהם.

הבעיה ממשיכה מעבר לכך, כאשר תבניות ותוספים לא מופצים עם וורדפרס, אלא בצורה נפרדת ולכן לא נדרשים לציית לכללי הGPL; חירות 1 (כמו גם השימוש ההוגן) מקנה לי את החירות לשנות את התוכנה על השרת שלי לשימושי האישי; אני לא צריך לדאוג כל עוד אני לא מפיץ את התוכנה. במידה ואחליט להפיץ את וורדפרס עם תוספים (או תבניות) מותקנות מראש, אז אדרש לרשותם של המפתחים המקוריים.

הפרשנות של וורדפרס וג'ומלה לGPL מגביל שימוש בתוכנה שאינה מורשית תחת GPL ומגבילה את השימוש בתוכנה חופשית, ההגבלה עשויה עוד לפגוע בתחרות החופשית ובמשתמשים מעבר לכוונתם על שימוש בקוד.

[מקור הכותרת][במקור פורסם באנגלית]

בשנת 2007 פנה הראל למשרד הפנים להאריך את דרכונו (או ליתר דיוק לקונסוליה) ומשרד הפנים השיב לו שכיוון שזה משתמט משירות צבאי דרכונו לא יוארך. הראל, כסטודנט לרפואה, הציע לצה"ל כי זה יגיע ארצה, ישפט על העדרותו וישוב ללימודיו, כאשר ב תום לימודיו ישרת כעתודאי בחיל הרפואה, צה"ל סירב כמובן.

השאלה לה נדרש בית המשפט הוא האם לשר הפנים ישנה סמכות לא להאריך (או לסרב לתת) דרכון לאדם שלא שירת שירות צבאי (או שמשתמט ממנו). בית המשפט נסמך על הוראות של החלטת ממשלה משנת 1964 שקובעת כי לא ינתן שירות לפי חוק הדרכונים ל"אדם שלא חזר לישראל לשם מילוי חובתו לפי חוק שירות ביטחון".

החלטת הממשלה מ1964 קודמת להוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שנכנס לספר החוקים בשנת 1992. חוק היסוד, בין היתר, קובע כי "כל אדם חופשי לצאת מישראל [ו] כל אזרח ישראלי הנמצא בחוץ לארץ זכאי להיכנס לישראל" (סעיף 6). הוראות החוק גם קובעות כי "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו" (סעיף 8), הוראה זו, הנקראת פסקת ההגבלה, הופיעה בשלל פסקי דין בהם נבחנו הוראות שלטוניות (לדוגמא בג"צ 4542/02 עמותת "קו לעובד" נ' ממשלת ישראל, בג"צ 8070/98 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משרד הפנים ועוד)

החלטת הממשלה משנת 1964 צריכה להבחן לאור פסקת ההגבלה גם כן, והיא צריכה לבחון האם אי חידוש הדרכון, במצב בו ללא אישור שר הפנים אין לחדש דרכון, היתה סבירה בנסיבות העניין. יש לשים לב שההחלטה עצמה כוללת גם איסור על חידוש דרכון של מי ש"נופל למעמסה על מוסדות הציבור בחו"ל" ו"אדם הפוגע בשמה הטוב של מדינת ישראל בניכר". כלומר, מטרת ההחלטה היתה להרתיע אזרחים מלפעול נגד המדינה, לרבות להשתמט משירות צבאי. בעוד שמטרה זו ראויה, יש להבחון האם האכיפה היא צודקת: הראל הוא אכן אחד מאלפים שמשתמטים משירות צבאי, אך הוא אינו עושה זאת ממניעים אגואיסטים בלבד, הוא מוכן להתגייס לאחר לימודיו ולהשקיע שנים בצבא הקבע כרופא. דומה שההחלטה למנוע ממנו את דרכונו (קרי: להפוך אותו לשוהה בלתי חוקי בארצות הברית ולא לאפשר לו את לימודי הרפואה) היא החלטה שרירותית. מחוץ לישראל ישנם אלפים שמחזיקים תעודות זהות ודרכונים אך לא משרתים בצבא, ואף בישראל. אכן, הם לא "אנשים שלא חזרו לישראל לצורך מילוי חובתם" אלא אנשים שנמצאים בישראל ונמנעים מחובתם האזרחית. אבל נכון, בחרדים לא צריך לגעת, אלא רק במשתמטים החילוניים.

הראל אינו סרבן אידיאולוגי, הוא סרבן מטעמי נוחות. אולם, החלטת כב' השופט סולברג פוגעת בו במידה שעולה על הנדרש ופוגעת בחירותו.

כב' השופט סולברג מכשיר, דה יורה, את האבחנה בין משתמט למשתמט. המשתמט החרדי, ברשות החוק, יכול להמנע מלקיים את חובותיו האזרחיות והמשתמט  הסמולני, זה שאינו ברשות החוק, יהיה מחוסר זכויות. זהו שלב נוסף במיליטריזציה של החברה, ועוד צעד לכיוון שלילת זכות בחירה ממי שלא שירת בצבא.

הדיון שהולך להתנהל בשבועות הקרובים בועדה המיוחד של הכנסת לנושא החוק הביומטרי נועד מראש לכליון: האפשרות שנתנו למאיר שטרית לנהל את הדיון על החוק, למרות שהוא היוזם של החוק, גרמה לכך שבמשך השבועיים הקרובים ינוהלו שישה דיונים על הצעת החוק. סד הזמנים הבלתי אפשרי הזה, שגורם לכך שלחלק מאיתנו (שלא מתפרנסים מלוביזם) תהיה עבודה נוספת, גורם לכך שחלק מהמלחמה יהיה על לתקן את עובדי המדינה שמפיצים דיסאינפורמציה.

השאלה היא לא האם אנחנו צריכים מאגר או לא צריכים מאגר, והיא לא האם מאגר בכלל יכול למנוע פגיעה בזהויות, אלא האם העלות העצומה (לרבות עלות הפגיעה בפרטיות) כתוצאה מהקמת מאגר כזה מצדיקה את הפשע. בעוד שתומכי הצעת החוק משתמשים בצורה קבועה במילים "יש X תעודות זהות גנובות או אבודות" (בלי להדגיש את החלק השני של המשפט), לא הוצגה ולא חוות דעת מומחה אחת שמסבירה מהי עלות המאגר הביומטרי וכמה הוא ימנע הרכשה כפולה (רכישה של שתי זהויות נפרדות). [בהערת אגב, אנשי הביומטרי סירבו להציג הערכת עלויות להקמת מאגר בכלל בגלל חסיון]

עוד סוגיה שעלתה אתמול היא הדרישה של המשטרה (וגורמים אחרים) לקבל מידע. דוד אטיאס ממשטרת ישראל ביקש להסביר כי אין לו כל צורך בשימוש במידע הביומטרי לצרכי חקירת פשעים, אלא רק לזיהוי גופות ומשוטטים אלמוניים. אם כך הדבר, מדוע (1) המשטרה צריכה גישה קבועה בלי צו בית משפט למאגר ו(2) מדוע המשטרה בכלל צריכה את הסמכות להשתמש במאגר לצורך חקירת פשע. למרות הצעתי למחוק את הסעיפים, המשטרה סרבה.

עוד הפרדה ששטרית מסרב לעשות בעקשות היא הפרדה בין תעודות זהות ביומטריות למאגר. היכולת לקבל תעודות חכמות, שיסייעו לתושבי ישראל לקבל שירות טוב יותר אינה תלויה בקיומו של מאגר ביומטרי שעשוי להוביל לתוצאות הרסניות (לפחות לדברי השר מיכאל איתן). בכלל, ההליך בו כללי הגישה למאגר יהיו חסויים, הדיונים בבית המשפט על עברת מידע מהמאגר הם חסויים, מידע על דליפות מידע הוא חסוי וכל מידע אחר שקשור לביומטריה חסוי מראה כמה אין לסמוך על ממשלה שמסתירה מאיתנו דברים.

הסבר קטן בנוגע למשפט חוקתי, למי שלא מכיר: בתי המשפט בישראל לא יפסלו כל פעולה שלטונית חייבת להיות כזו שאינה פוגעת בזכויות הפרט "במידה שאינה עולה על הנדרש", כלומר אם יש שני אמצעים שמשיגים את אותה המטרה, השלטון חייב לבחור את זה שפוגע פחות. "הפסיקה הישראלית – בעקבות המשפט המשווה – פיתחה שלושה מבחני משנה המהווים קונקרטיזציה של דרישת המידתיות. על פי מבחן המשנה הראשון, מבחן ההתאמה, על האמצעי הפוגע שננקט בחוק להתאים רציונלית להשגת התכלית שנועד לה. על פי מבחן המשנה השני, מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה, על האמצעי הפוגע שננקט בחוק לפגוע בצורה הפחותה ביותר בהשוואה לאמצעים אפשריים אחרים שמגשימים את התכלית. על פי מבחן המשנה השלישי, מבחן המידתיות במובן הצר או מבחן היחס הראוי, על האמצעי הפוגע שננקט לקיים יחס ראוי בין הפגיעה לבין התכלית והתועלת הציבורית הנובעת ממנה" (בג"צ 9333/03 קניאל נ' ממשלת ישראל)

ברור שכאן האמצעי לא מתאים רציונאלית להשגת התכלית (מאגר לא מונע את ההרכשה הכפולה), הוא לא האמצעי הפחות ביותר להגשים את התכלית (ישנם אמצעים ביומטריים ולא ביומטריים אחרים שמאפשרים את מניעת הזיוף) והוא ביחס ראוי. עכשיו השאלה היא האם באמת תכלית החוק היא למנוע זיופי תעודת זהות או פשוט לקבל מאגר ביומטרי של אזרחי ישראל?

אנחנו היינו שם, גם אם רק למען הפרוטוקול, ואמרנו שיש אמצעים שפוגעים פחות ושהאמצעי הנבחר אינו האמצעי הטוב ביותר. מאיר שטרית בחר להתעלם.

הטכנולוגיה היא נייטרלית כמובן. כמו Face.com שמספקים שירות זיהוי ופענוח תמונה כל כך טוב עד כדי שהוא פוגע בפרטיות, Google Voice תוכל לספק לך שירות זיהוי קולי על סמך תבניות הקול של המתקשר, לאפשר לשירותים חיצוניים כמו גלאי-שקר להתממשק, ולאחסן לתקופה בלתי מוגבלת את המידע על אותה שיחה: האם בן הזוג שלך שיקר לך כשהוא  אמר משהו?

הנייטרליות כה אינהרנטית כאן, כאשר הויתור על הפרטיות לטובת הנוחות הוא משמעותי: תמיד תוכל לתמלל את הריבים שהיו לך עם החברה, ולזכור מי צדק ומי לא. תוכל תמיד לחפש מה היא אמרה על בגידות והאם האפליקציה אמרה שהיא שיקרה שם, הריב האינסופי שיכול היה להגמר בחילוקי דעות נגמר כאן. Google Voice תהרוג לכם את היכולת לנהל זוגיות בצורה שלמה: כל אחד יחזור ל"מי צודק".

ובכלל, מה יקרה כשהוא יפרוץ לה לחשבון הVoice? האם הוא יוכל להכנס לתמלילי שיחות שלה ולראות שיחות שיכולות להתפרש כבגידה? האם כעת היא תבקש את  הססמאות לחשבון הVoice שלו כמו שהיא  מבקשת לחשבון המייל? ומה עם הזכות שלהם לנהל חיים נפרדים?

אני לא טכנופוב; אני מאמין שעם ארכיטקטורה נכונה היה אפשר לעשות את זה אחרת. אם יש דבר שלמדנו מהחיים הוא שיותר מדי כח במקום אחד גורם לשחיתות.

אגב, טעיתי. כשעברתי את הפרקים שמדברים על נושאים שנראים (לי) טריוויאליים כמו שטכנולוגיה  היא האבולוציה בדרכים אחרות (טענתו של ריי קורצוויל ב"The Singularity is Near") והגעתי לפרקים מתקדמים יותר,  הבנתי שהספר הוא כמו השיחה הארוכה שהיתה לי עם עידו שעתיים קודם לכן, רק על הנייר ותשאר שם לנצח. בסרט (הפסיכדלי) "כביש אבוד" של דיוויד לינץ' מספר פרד מדיסון (שמגולם על ידי ביל פולמן) כי הוא לא מתעד כלום כי הוא אוהב לזכור דברים בדרך שלו, הוא בעצם כבר שם הודה שהמדיה היא שלוחה של הזכרון שלנו.

האינטרנט הוא כבר עכשיו שלוחה של הזכרון שלנו, ואת זה מכיר עידו טוב. הiPod שלנו מחליף כבר עכשיו את הצורך בלזכור שירים, גוגל וויקיפדיה מחליפות את הצורך לזכור מתי אירועים התרחשו ועדיין מאפשרות לנו את הידע הקולקטיבי שאנחנו צריכים בכדי לתפקד בתור חברה אחת. האינטרנט, אבל, בצורה המרושתת שלו, הביא לכך שנפסיק להכיר באמת  אחת ונעבור למציאות טיפה יותר פסיכדלית, יותר פוסטמודרניסטית.

הרטוגזון, אגב, ממקד בערך שליש מספרו בסמים פסיכדליים, עליהם הוא מרבה לקרוא ולכתוב. לטענתו (וכדאי לקרוא אותה) "סמים פסיכואקטיביים הם פשוט עוד סוג של טכנולוגיה שמטרתה לאפשר לאדם לשנות את צורות החשיבה והתחושה שלו" (עמ' 194) ו"מציעים דגם חברתי אחר, שאינו מבוסס על קפיטליזם צרכני והרסני לכוכב ולשאר צורות החיים שבו".

עידו הרטוגזון לוקח אתכם למסע פסיכדלי שלא יסתיים בקריאת הספר. כמו טיפול פסיכואקטיבי ולא תרופתי, לא צריך לטול אותו כל יום, אלא פעם אחת בחיים ולהסתפק בו.

הספר עצמו הוא מדריך למטייל בעולם פסיכדלי וטכנולוגי. מדריך שמסביר כיצד בני אדם מתקשרים אחד עם השני ומעלה, לפחות אצלי, שאלות לגבי מה יקרה כאשר המכונות יחליפו אותנו. האם האמונה של עידו באלהים, בניגוד אליי, מספקת לו תוצאות שונות לשאלות האלו?

טכנומיסטיקה מאת עידו הרטוגזון, 339 עמ', הוצאת מדף, 2009. למכירה מוקדמת, לקריאה נוספת.

[גילוי נאות: עידו נתן לי עותק של הספר בחינם, אבל הייתי קונה אותו בכל מקרה]

עכשיו, כאזרחי ישראל שנוסעים במדרכות ובכבישים, ניתן יחסית בקלות להבין כיצד אוכפים תקנה חשובה מסוג זה: השוטר רואה את האופניים שנוסעות על המדרכה, עוצר את הנהג, מחייב אותו להזדהות ומוציא לו את האוויר מהאופניים. שוטר פיסי ורוכב אופניים פיסי, שנמצאים באותו מרחב פיסי.

כעת, נסו לדמיין מה קורה אם רוכב אופניים היה צריך לעבור דרך 50 מדינות בדקה. הרוכב התיאורטי היה עובר דרך ישראל (ומחויב לחבוש קסדה), דרך מדינה וירטואלית אחרת (ומחויב באפוד זוהר), דרך מדינה שלישית (ומחויב למספר רכב) ודרך מדינה רביעית (בה הוא מחויב לכללים שונים ומשונים כמו לרכב בעירום בלבד) האם הוא היה יכול לקרוא את ספר החוקים של כל אחת מהמדינות הללו רק כדי לרכב בצורה חוקית? ככל הנראה לא. ומה קורה כאשר הוא בכלל לא יודע באיזו מדינה הוא רוכב? נניח שאותו רוכב לא יודע בכלל היכן הוא ולאיזה חוק הוא חייב לציית, האם אז הוא כפוף לכללים של כל המדינות ביחד?

כעת, דמיינו שאותו חוק חל על בלוגרים: רשות הסחר בארצות הברית (FTC) מעוניינת לפקח על בלוגרים ולחייב אותם לפרסם "גילוי נאות" בנוגע ליחסיהם עם מפרסמים (לכללים המלאים של הFTC). כפי שהסברתי לנועה פרג מגלובס, האם התקנות חלות על בלוגרים שאינם אזרחי ארצות הברית וכותבים בישראל? השוטר (הFTC) לא נמצא במרחב פיסי בו הוא יכול להוציא את האוויר מהגלגלים של הבלוגרים, הוא יכול רק לנסות לאתר אותם באותה מדינת עולם שלישי ולקוות שהם יסכימו לקבל על עצמם את החוק האמריקאי.

התקנות, אגב, אינן כה דרקוניות: הן קובעות כי בלוגר שמקדם מוצר או מפרסם סקירה יהיה  חייב לגלות אם יש לו קשר עם המפרסם ואם קיבל תמורה או מתנה עבור הכתיבה, משהו לגיטימי לחלוטין.

מה המצב הזה יוצר? יהיו מספר בלוגרים אמריקאים שיצייתו לחוק כי הם מפחדים מהעונש, יהיו בלוגרים שיצייתו לתקנות כי כך הם נוהגים בכל מקרה, ויהיו בלוגרים שיתעלמו מהתקנות כי פשוט לא איכפת להם: הם בכל מקרה כותבים את הבלוג שלהם כדי להתפרנס מתוכן שיווקי, והם לא חיים בארצות הברית אלא מקבלים רק תעבורה משם וכסף ממפרסמים אמריקאים. [ושוב יש לנו מחוקק ששופך דיו לשווא]

הפתרון הנכון, לפחות לדעתי, הוא כפול: ראשית, הפתרון של נורמות ואכיפתן; לא לחייב בלוגרים לציין גילוי נאות, אלא לתת לסביבה לעשות זאת בצורה אפקטיבית. בלוגר שימכור עצמו בעבור נזיד עדשים (או רוטב לפסטה) יוקע על ידי הקהילה בכל מקרה. בלוגרים מסוג זה נענשים כאשר האמינות שלהם יורדת, מספר הלינקים הנכנסים שהם מקבלים יורד והתעבורה הכללית יורדת. בלוגרים נענשים על כך, בעקבות ירידת התעבורה, ככל הנראה הדירוג בגוגל יורד וכך גם אמינות הבלוגר או הסיכוי שהוא ישפיע. מנגד, הטלת אחריות על מפרסמים על העדר אמת בפרסום צריכה להיות השיטה הפשוטה יותר.

הכללים בארצות הברית מתמקדים בEndorsement, קידום או המלצה על מוצר, ועל כך שכשאדם מבצע endorsement של מוצר מסוים, הוא משתמש במוניטין שלו על מנת לקדם את המוצר. בעוד שרשות הסחר מניחה שמוניטין זורם מאדם למוצר, היא שוכחת מלהניח הפוך: אדם שימליץ על מוצרים גרועים יפגע באמינות של עצמו, ובטווח הארוך הוא אכן לא יוכל לבצע endorsement.

הכללים, לפחות לדעתי, פשוטים מאוד: מחוקק לא יכול להרחיב את היריעה הטריטוריאלית שלו מעבר לגבולות המדינה, ולכן הFTC נדונה לכשלון מראש. מצד שני, הנסיונות השונים לקוד אתי באים בצורה וולונטרית, וגם אם אין משמעות לקוד כי הוא יקלט רק על  ידי אנשים אתיים מראש, עדיין מי שלא רואה את עצמו כפוף לכללים האלה נכלל  בקליקה שלא ממש ראוי לקרוא אותה.

כלומר, הפתרון דורש שיתוף פעולה, ארגון ויכולת ביטוי, מה שהבלוגרים בישראל כבר הוכיחו שהם יכולים לעשות.