קסטה - מוזיקה בעידן הדיגיטלי

דיון פתוח של עיתונאי רוק ב"לבונטין"

2009-10-23T18:07:00.021+02:00

לפני כמה שעות חזרתי מלבונטין שאירחו באדיבותם דיון ראשון מסוגו על רוק בהנחיית קובי אור. לדעתי היה מעניין ואני מצטרפת למשאלה שהובעה בסיומו שיזכה להמשך וקביעות. יצאתי עם תחושה טובה שבזכותו דברים יתפתחו בעתיד (בצד המעשי). לא יודעת בדיוק מה, איך ומתי אבל אולי בעוד כמה שנים באיזה ראיון מישהו יאמר "הכל התחיל להתגלגל ב-2009 בצהרי יום ששי במועדון לבונטין שבו נאספו כמה עיתונאי רוק ומוזיקאים..."
המיני - כנס ארך כשעתיים ונפתח בהופעה קצרה של אדם קומן. אחריו הגיעה חבילה קובי-אורית שענתה על כל הציפיות: דברי פתיחה ארוכים, מעוררי השראה, מחנכים ומחכימים. בסופם הקריא קטע פרי עטו על Judee Sill שהיה נקודת המוצא לדיון על ביקורת ומבקרי רוק. זה בהחלט היה הנושא המרכזי אבל היו עוד הרבה כיוונים בשיחה.

קובי אור בלבונטין, המארגן והמנחה. צילום: מיכאל רורברגר

פרופ' נסים קלדרון היה ראשון הדוברים והיחיד שלא בא מעולם העיתונות וביקורת מוזיקה. הוא סיפר על מה שהוביל לכתיבת ספרו והצורך הקריטי שלו בטקסטים כדי להתוודע אל הרוק. הוא דיבר על הצורך החד משמעי בקטלוג מלא מסודר למוזיקת רוק ישראלית ועל הבעיה החמורה בהיעדרה של ספרית מוזיקת רוק מקיפה ושלמה - "ספריה היא דרך שבה תרבות מכירה את עצמה". אמן.
קלדרון דורש סוג מסוים של מימון ציבורי. בניגוד לכל אומנות או ז'אנר מוזיקלי אחר המקבלים כמה פרוטות מהתקציב, הרוק יוצא דופן ולראיה אין לו אפילו כתב עת.
לדבריו של קלדרון ולשאלות של אור לגבי סגנון ומהות של ביקורת רוק ענו: שרון מולדבי שדוקא הצדיק עצמאות ממימון והזכיר שיצירות גדולות נעשו גם בכלא; בן שלו כנציג סגנון הכתיבה המאורגנת והבהירה; מיכאל רורברגר סיפר על המגזין ווליום ז"ל; קליה מור על השיקולים המאוד אישיים בכתיבת הביקורות שלה; עינב שיף על התמקצעות והביקורת כעבודה; ניב הדס ייצג את המוזיקאי שהוא גם מבקר; בועז גולדברג סיפר על עצמו כעיתונאי שהתגלגל לכתיבה על מוזיקה בשלב מאוחר; בועז כהן שמחפש בכתיבה יופי, תשוקה ואהבה; דוד פרץ על תפקיד המבקר כמתווך ושומר-סף; לסיום אורן אדר-בורלא קרא להצית את כל מערכות העיתונים "כי תעמולה כבר יש מספיק".
קובי אור התנהג כמארח אבהי והיה במצברוח מרומם. לכל אחד מהכותבים חילק מחמאות ושבחים ברצינות ובדייקנות האופיינית לו וראית על פניהם המסמיקות של המבקרים שעבורם זה סוג של פרס נובל!
לא היו פיזית אך בהחלט הוזכרו ונידונו: האינטרנט, רון מיברג, עמית שהם, אהד פישוף, וכמובן כותבים מחו"ל כמו גרייל מרקוס, ניק קנט ואלן ויליס. ~~שלצערי אני בורה גמורה וחוששת לרשום את שמם עם שגיאות, אשמח אם מישהו ישלים את המידע החסר.~~

האם להסיר את "פיצוחים" מיוטיוב?

2009-10-21T15:50:00.015+02:00

לאחרונה גיליתי קלטות וידאו עם תכניות עתיקות ובאחת מהן היה פרק של השעשועון ההיסטורי פיצוחים מ-1993. הפרק התמקד בנושא ספרות בקולנוע. מנסח השאלות (הלא פשוטות) ויועץ התכנית היה יאיר רווה המפורסם, שהיה אז סטודנט שנה ג' לקולנוע באוניברסיטה. המשתתפים היו חובבים לצד סטודנטים לקולנוע נוספים שחלקם הפכו מוכרים - ניר נאמן, צחי שפיגל, יואב צפיר.
העליתי קטע של 10 דקות מתוך הפרק ליוטיוב מתוך כוונה לשתף במשהו נוסטלגי ותמים במובן הטוב של המילה, למעשה זו חוויה נדירה בימינו אשכרה להשכיל מחידון טלוויזיוני.
אין דקה בתכנית שמישהו מאפיל או מושך תשומת לב מיוחדת על חשבונה של הכוכבת האמיתית – המנחה שוש עטרי ז"ל, ולמרות זאת להפתעתי שנייה אחרי שפרסמתי בטוויטר את הקישור בדקתי אימיילים וגיליתי שאותו ניר נאמן דורש ממני "להוריד את הקטע מיד". הוא לא דיבר כלל על זכויות יוצרים ולא פנה בשם הטלוויזיה. הסיבה הרשמית היא "התחשבות בפרטיותו".

אבל למה?!
ניר נאמן מתעלם מהעובדה שבאינטרנט העניינים רצים מהר ומתגלגלים בלי שהוא או אני יכולים לגמרי לשלוט בהם. למעשה אפילו חשבון היוטיוב הנ"ל אינו שלי. אם זה כל כך קריטי האם היה בא בדרישות דומות לטלוויזיה לא לשדר את התכנית בשידור חוזר? כנראה שלא. אני "מטרה" קלה ונגישה למי שפשוט "לא מתאים לו".

גם אני לא אוהבת להופיע באינטרנט. ההבדל הוא שאני מבקשת עד כמה שניתן מראש שלא יצלמו אותי, ואם בכל זאת צילמו אני פונה לצלמים באופן אישי בבקשה להסיר תמונה (וגם משתדלת להתנסח טיפה פחות בוטה...)
אדם משכיל ובוגר מעל גיל 18 שמצטלם לתכנית טלוויזיה (אי אפשר להאשים הורים שדחפו אותו) למעשה נותן את רשותו שיצפו בו ברבים. אין פה שום סוגיה של פרטיות. אם כיום לא מתאים לו לצפות בזה ההצעה הטובה ביותר היא שלא יסתכל.
קיבלתי תגובות ממשתתף ומשתתפת שמופיעים בתכנית שהקליפ דווקא שעשע אותם. הרי מיותר לציין שההופעה בתכנית החינוכית הזאת מכובדת והולמת ואינה פוגעת בשמו הטוב. למרות חולצה ותסרוקת שהפסיקו להיות אופנתיים, אין חשיפה אישית או שאלות חודרניות מצד המנחה, אין מצלמה נסתרת, בטח שאין עירום או שום עניין מיני, אין עוקצנות וביקורת על אף אחד ולמעשה ניר נאמן עצמו הפגין ידע מרשים וגם הוביל לניצחון שבזכותו שוש עטרי מסיימת בסוף עם המשפט האלמותי "ויש לנו פיצוח!"

ת'כלס
לא הכל זה הכרעה לבית משפט וחוק זה לא תמיד מוסר. בושה ו/או חוסר הומור עצמי הן תחושות מצערות, אך מה לעשות, אנושיות ולגיטימיות. בינתיים הלב שלי הולך איתן ופחות עם הפדיחה שנכנעתי ל"צנזורה" לא מוצדקת.
אפשר היה לטשטש את פניו של ניר נאמן ולהעלות את הקליפ מחדש אבל זה היה מושך יותר תשומת לב מי האדם המסתורי ולכן בסופו של דבר הקליפ הוסר משידור פומבי בתקווה שבעתיד ניר נאמן ישנה דעתו.
מי שירצה לצפות בתכנית פיצוחים (יש לי עוד פרקים) כנראה יוזמן באופן אישי לצפייה ביתית פרטית ולא מסחרית. ביוטיוב הקליפ הועבר לצפייה private ובכך גם טופלו ענייני זכויות יוצרים לכאורה.
עדיין אשמח לשמוע עוד דעות כיצד יש לפעול באופן עקרוני במקרים כאלה.

FLOW - סרט תעודה על מים (Blog Action Day 2009)

2009-10-15T14:23:00.007+02:00

גם השנה נרשמתי לפרויקט Blog Action Day שחל היום והפעם מוקדש לשינוי האקלים. בניגוד לפוסטים בשנים קודמות לא השקעתי בחיפוש נושאים מקשרים בין שינוי אקלים למוזיקה כי בחרתי להציג את הנושא דרך סרט תעודה משובח מ-2008 בנושא מים.
הסרט, שזכה בפרסים, נקרא FLOW – for the love of water והוא למעשה בודק למי שייכים המים, מה המשמעות של בעלות על מים והאם לגיטימי שבכלל תהיה שאלה כזו. בעלות פרטית על מים הולכת ומתפשטת ברחבי העולם (גם בישראל). השאיבה המרובה, הקמת סכרים, הטיות של מקורות– גורמים לייבוש או ניתוק מוחלט ממים באזורים שונים, זיהום מקורות, שינוי מרקם החיים של בעלי חיים ובני אדם ובסופו של דבר משפיעים גם על האקלים (בצורות, צמחייה וכו').
אני מודה שהסרט לא דן בעיקר על שינוי האקלים, אבל הוא בהחלט מציין אותו כסיבה משמעותית למחסור הקשה במים ומדגים יפה שגם בבעיה שעל פי כל קנה מידה נראית ענקית המשפט המפורסם של Margaret Mead בתוקף יותר מתמיד:

Never doubt that a small group of thoughtful, committed citizens can change the world
Indeed, it is the only thing that ever has

אני צורכת סרטי תעודה בכמויות מסחריות ומי שמכיר אותי יודע שאי אפשר לחשוד בי שאני "מחבקת עצים" (כינוי לאנשים ירוקים במיוחד :-), לכן אולי תעריכו יותר את העובדה ש-FLOW מלווה אותי הרבה מאוד זמן ונשאר בזיכרון.
יוצרת הסרט, Irena Salina, מבהירה היטב כיצד מים הופכים לסוגיה הפוליטית והסביבתית העיקרית במאה ה-21. היא מראה את המצב בארה"ב, אסיה, דרום אמריקה ועוד. הסרט מאוד מעניין ובחלקים מסוימים ממש מדהים, האנשים "הפשוטים" שמופיעים בו מעוררים השראה ומצליחים לרגש.
זה סרט מדאיג אבל לא מדכא. זה לא עוד סרט שמזהיר שאין מים וזה לא עוד סרט שמאשים תאגידים. העוצמה שלו היא בהצגת פתרונות טכניים מגוונים וגם פן מעשי לכל אחד (למשל סוגית מים מינרלים). אורך הסרט כ-80 דקות והלוואי שמישהו ירים את הכפפה ויזום תרגום לעברית.
אתר רשמי – רכישת הדיוידי, טריילר, ביקורות, חתימה על עצומה
צפייה ביוטיוב - אנגלית, 8 חלקים (הסרט נמצא גם ברשתות שיתוף קבצים)

נ.ב - שמתי לב בכל שנה שאין הרבה בלוגים מישראל השותפים לפרויקט Blog Action Day. נכון שזה לא תמיד מתאים לרוח הבלוג שלך אבל לדעתי שווה לעשות מאמץ ולהצטרף לעוד אלפים ברחבי העולם ולשתף פעולה עם ההתארגנות.
כדאי להירשם לרשימת התפוצה של הפרויקט ולקראת התאריך המיועד בשנה הבאה תקבלו סקר לגבי נושא מועדף. לאחר שיהיה רוב לנושא מסוים יקבע תאריך סופי ואז תקבלו הנחיות לא מסובכות כיצד לשלב באנר בבלוג, פרסום בטוויטר וכיו"ב.

על פורום מוזיקה אלטרנטיבית / דודו המנחם

2009-09-20T20:53:00.014+03:00

תקופה ארוכה אני עוקבת בהנאה גדולה אחרי השיחות והמלצות המוזיקה בפורום המוצלח תחת שרביטו של דודו המנחם (davecom), שהחודש זכיתי לפגוש פנים אל פנים בפעם הראשונה בועידת המוזיקה של היינקן. ביקשתי ממנו לכתוב על התכנים, המשתתפים ואיך בעצם מנהלים קהילת מוזיקה. לכבוד ראש השנה, טור אורח חגיגי שמספר על כל אלה וקצת על מאחורי הקלעים של הפורום המיוחד הזה.

טור אורח
לכתיבה באינטרנט הגעתי בתקופה די מאוחרת. הכתיבה שלי בפורום מוזיקה אלטרנטיבית ב-Ynet התחילה בסביבות שנת 2005. לפני זה ניסיתי לייסד פורום עלום בשם "אלטרנטיבה" בהייד פארק. הסתובבתי קצת בפורום מטאל באותו אתר אבל מעבר לזה לא הרבה. בטח לא כתיבה רציפה ומודעת לאורך זמן.
מה שאומר שכנראה אני מייצג איזשהו דור יד שלישית של כתיבה אינטרנטית. לטוב ולרע. דווקא כשמסביב מספרים על ירידה בפעילות של הפורומים, שזה "לא מה שהיה פעם", אני כרגיל טומן את הראש בחול ולא כל כך מבין על מה המהומה. זה היה יכול להיות פתטי אם לא הייתי נהנה מזה.

פורום מוזיקה אלטרנטיבית ב-Ynet
למה התחלתי לכתוב בפורום? חיפשתי דרכים לקדם את "אסכולת רוק", תכנית הרדיו שלי ברדיו הר הצופים, שמשדר בתדר 106fm בירושלים וגם באינטרנט. גיששתי אצל כמה מהשדרנים איפה הכי כדאי לפרסם ברשת, ויחד עם חיפושים עצמאיים הבנתי שזה הפורום הכי רציני בשביל הצרכים שלי, שכותבים בו אנשים לרוחי ושהפוסטים בו זוכים למספיק תשומת לב בקהילה שקרובה לליבי בתחום המוזיקה. באותה תקופה ניהלו אותו תמי avha ודני לוזון, אחרי שאושיות כמו דוד פרץ, אורלי "הארגו" ובדלידרוןאבא היתוו את האופי והכיוון של הפורום.

המטרה העיקרית היתה להכנס לתודעה של קהילה רחבה יותר מזאת הירושלמית שהייתי חלק ממנה. גם מבחינת התכנית, ובואו נודה על האמת, גם של עצמי, דרך אותו כינוי שמצאתי ממצה ויעיל: davecom - בגלל שאני דודו (dave) וכאילו com בשביל הרשת. היה לי עדיף להיות מעורב גם בכתיבה שוטפת, בשיתוף של הגולשים בדברים שמעניינים אותי במוזיקה, בהבעת דעה על דברים שקורים בתחום וכדומה, ולא להשאר סתם בגדר מפרסם של תכנית שמי יודע מי יתעניין בה. התחביב הזה הביא אותי מהר יחסית גם לנהל את הפורום, בסביבות המחצית הראשונה של 2008.
זהו אחד ממספר פורומים שמאכלסים את קהילת המוזיקה באתר Ynet. אין לי מושג לגבי נסיבות הקמת הקהילה והפורום, אבל מבחינתי משמעותו היא בריכוז מידע שמסופק ע"י הגולשים לגבי דברים שאפשר להכיל תחת ההגדרה של "מוזיקה אלטרנטיבית". הגדרה זאת אכן בעייתית והנושא עולה בדיונים מחוץ לפורום וגם בתוכו. החל מהשאלה עד כמה הפורום הזה באמת "אלטרנטיבי" או מה זאת מוזיקה "אלטרנטיבית" בכלל, ועד התהיה למה אין בעצם פורום של "מוזיקה" ב-Ynet. יש פורום רוק, ישנו פורום למוזיקה ישראלית ועוד פרומים מפולחים יותר מבחינה של תרבות מוזיקלית.

אני רק יכול לציין שכהגדרה ראשונית הפורום בעיני נועד לעסוק בתחום רחב של יצירה מוזיקלית שעל פניו לא מיוצגת בצורה מלאה בתקשורת הממוסדת בארץ, ב"מיינסטרים" אם תרצו. אמנים, הופעות ואלבומים בתחום כן זולגים לתודעת הקהל הרחב לפעמים, כמו למשל ההופעה של להקת Faith No More האמריקאית בארץ במקביל להופעה של מדונה, וכמובן שאתר Ynet עצמו לא בדיוק מייצג תרבות שוליים במפת התקשורת בארץ. בפורום עצמו עולים לדיון גם נושאים מתחום המיינסטרים באופן די קבוע ללא בושה. ההופעה של לאונרד כהן או זאת של פול מקארטני שהיתה כאן בארץ זכו להתייחסות בפורום בהווה ובעבר. לכן לגיטימיים לגמרי דיונים שמעלים את השאלות מהם גבולות הדיון של הפורום, במה הוא עוסק ומה עושה אותו "אלטרנטיבי".

הגולשים בפורום
בעיני הגולשים באמת הופכים את הפורום למה שהוא. הסיבה שהפורום משך אותי מלכתחילה, היתה העובדה שכותבים בו מוזיקאים מהתחום, אנשי תקשורת וכאלה שגם נוכחים מחוץ לרשת בפעילות בתעשיית המוזיקה, בכתיבה על מוזיקה או תמיכה בפעילות מוזיקלית בארץ בהרבה היבטים. בגלל זה החשיבות של כתיבה בפורום הפכה בעיני באמת להיות כחלק מקהילה של אנשים שאני סומך על דעתם, שיש להם דעה בוגרת ומוצקה על מוזיקה ועל מה זה אומר לאהוב מוזיקה. לקח לי זמן להבין שגם אם אין הרבה תגובות לפוסטים שנכתבים בפורום, כנראה שיש מספר די גדול של אנשים שנכנסים וקוראים את מה שמתפרסם שם.

בניגוד למספר פורומים אחרים שיוצא לי לפקוד אחת לכמה זמן, נראה לי שהכח של הפורום הוא בעובדה שלא מסתובבים בו בהכרח ילדים שזה עתה נחשפו לדבר הבא בערוץ MTV2 ומתים לשפוך כמה מילים על האמן שהדליק אותם. וכל זה בלי להעליב. הגולשים הבולטים בפורום, לפחות נכון לעכשיו ובטח נכון לתקופות מוקדמות יותר של קיומו, הם מבוגרים יחסית, אנשים שמנהלים בלוגים עצמאיים, שחוו הופעות של אמנים בחו"ל ואפילו היו או נמצאים בקשר עם אמנים כאלה. במודע או שלא במודע הפורום עוסק יותר במוזיקה לועזית ועכשווית יחסית בתחום הרוק, פולק וגם קצת מוזיקה ניסיונית, אלקטרוניקה וסגנונות דומים.
יש נטייה לתפוס את הפורום כביקורתי יחסית, סרקסטי אפילו, משהו שאני בהחלט לא חושב שהוא דבר רע. לכן בסופו של דבר פורום, מעצם הוויתו, מוגדר כ"תוכן גולשים". זאת השורה התחתונה מבחינת מנהלי האתר, וכנראה גם הגדרה ממצה.

קיים מתח בין התפקיד של מנהל הפורום לבין התפקיד שלו עצמו כגולש. בינינו, זאת חלקת אלוהים קטנה מאוד וכפויית טובה לרוב. העניין הוא שהאיזון הרגיש בין הפנים השונות של מנהל פורום הוא חיוני ודי מורכב. מצד אחד יצירה של אווירה רצינית ועניינית, אבל מהצד השני גם קלילות וכנות, הבעת דעה אישית והתנהגות ככל גולש אחר.
הניסיון גם לימד אותי שאין טעם ויכולת למנוע ויכוחים קשים בפורום. למעשה, בעיני פורום שדברים מתנהלים בו על אי מנוחות, הגולשים מחניפים זה לזה, המנהל טופח לכל גולש על השכם והכל לכאורה נעים ומנומס, הוא כמעט פורום מת.

ומה זה בכלל "אלטרנטיבי"?
לכל אורך תקופת הפעילות שלי בפורום, ליוותה אותי התפיסה המנחה שעיסוק במוזיקה אלטרנטיבית הוא בראש ובראשונה עיסוק ביקורתי במוזיקה. לכן גם פוסטים על ניל יאנג רצים בפורום ללא הפרעה, אבל בעיני עצם העובדה שהכותבים הם אנשים שחשופים גם לסוגים אחרים של מוזיקה מעניקה לפוסטים האלה ערך מוסף ביקורתי. אני עדיין מאמין שמה שעושה "פורום מוזיקה אלטרנטיבית" לכזה, הוא עצם העובדה שכותבים בו אנשים "אלטרנטיביים", אם תרצו, יותר מאשר אנשים שכותבים על "מוזיקה אלטרנטיבית".

בנימה אופטימית אני יכול לציין את היתרון הגדול מבחינתי של פורום על מדור מוזיקה רשמי שמספק אותו אתר. ההודעות הן מיידיות, לרוב חורגות מהמסגרת של "האם יצא אלבום חדש" או האם הנושא רלוונטי או לא. החסרון מבחינת הכותבים הוא כמובן שאין משכורת, ומבחינה רחבה יותר גם חוסר מקצועיות של הכותבים ולעיתים מחסור במימד ביקורתי מנומק ומושכל. אבל לטעמי, ובסופו של דבר, הרבה מהגולשים הבולטים בפורום שאני מנהל מנצלים בדיוק את אותו חופש שאינו קיים בביקורת מוזיקה ממוסדת, ומספקים אבחנות חדות שקשה למצוא תחת המגבלות של כתיבה "מקצועית" על מוזיקה. לצד זאת צריך לצלוח לעיתים ריבים וקללות, טרולים, התקפות אישיות וכאבי לב. ההיבט האבולוציוני של הכתיבה, בהיערמות של תגובות אחת על השניה, בתגובות על תגובות, בחזרה על דיונים קודמים וויכוחים ישנים, מזכירים את החיים יותר מכל דבר אחר. בעיני אלה בכל זאת הרגעים ששווים הכל. אבל לא הייתי מתנגד לקבל על זה גם כסף.

דודו המנחם (davecom) - מנהל מעל שנה וחצי את פורום מוזיקה אלטרנטיבית באתר Ynet. משדר ברדיו הר הצופים בירושלים (106fm). סטודנט ללימודי תרבות. מוסיקאי חובב. כותב את בלוג אסכולת רוק.

מדונה ופסטיבל הטייפים – אין יותר הפוך מזה

2009-08-29T20:22:00.022+03:00

שני אירועי קצה בשבוע אחד שאני חייבת לכתוב עליהם יחד.

אתמול הייתי בסיור מאחורי הקלעים במתחם ההופעה של מדונה בפארק הירקון.*
נשלחה הזמנה חגיגית ומעוצבת במייל, והמוזמנים נתבקשו לשמור בסוד על המפגש כיוון שנערך לקבוצה קטנה של בלוגרים וטוויטריסטים, כלומר Tweetup.
אתה יודע שזה הולך להיות מכבש יחצ"ני ועדיין מרגיש מוחמא וסקרן. התייצבתי במתחם שמתפקד כבסיס צבאי סגור. לא פגשתי בלוגרים שמוכרים לי מתחום המוזיקה, אלא בעיקר משתמשי טוויטר שנראו חבורה מגובשת מאוד. האירוח היה נעים ובסך הכל חוויה מעניינת והזדמנות ראשונה עבורי. הרשת עושה שעות נוספות בהפקה הזאת:
1. ראשית החסות של ספקית האינטרנט 013 נטוויז'ן על אירוע ענק כזה. היא לא פסיבית (יחסית) כמו למשל זו של בנק דיסקונט במופע של לאונרד כהן. 013 נטוויז'ן עושה את זה טוב מאוד, כמשהו לכאורה טבעי לתחום העיסוק והקהל שלה.
2. אתר מכירת הכרטיסים של 013 נטוויז'ן למופע של מדונה הוא למעשה האתר היחיד שמוכר כרטיסים למופע. זה המקרה הראשון בישראל שיותר ממחצית כרטיסים להופעה נמכרו באינטרנט.
3. החלטה מודעת ומוצהרת להשתמש בבלוגרים ומשתמשי טוויטר כבדים ולא בעיתונאים כדי להגביר את היחצ"נות. בנוסף יוקם מתחם מיוחד עבור משתמשי טוויטר בזמן ההופעה, על מנת שיעבירו את האירועים וההתרחשויות בזמן אמת. כמובן שכל אחד יכול להזין את הטוויטר שלו מחוץ למתחם אבל שם הכוונה להעצים את תחושת החשיבות של השימוש בטוויטר, לקיים מקום מפגש למשתמשים ויש רמז כי טוויטריסט-העל גיא עוזרי (העוזר האישי של מדונה) יגיע לבקר במקום. נאמר שזו פעם ראשונה בעולם שהוחלט להקים מתחם כזה בהופעות, אבל אני חושבת שאפשר למצוא השראה מאירועים אחרים שכתבתי עליהם כאן. בכל מקרה זה בהחלט יזום ומאורגן.

מנש מצוות ההפקה מסביר על העיר המוקמת מאחורי הבמה של מדונה

אם נושא הרשת לא היה עולה בסיור הזה, לא הייתי כותבת עליו כאן. באותה מידה צריכה לשאול האם נושא שאינו קשור למוזיקה אמור להיות מסוקר כאן?
המילים "הכי" ו"הפקה" נאמרו הרבה מאוד. הוסבר על מעליות ומכונית באזור הבמה, אבל לא על נושא הנגנים. נאמר שהמטרה היא חד משמעית "לרגש" אבל לא בהקשר של "שירים". שמעתי ש"מדונה היא מותג", לא הוסיפו גם את התואר "זמרת". דובר על גובה מסך הוידאו, אבל המילה "מוזיקה" לא נאמרה אפילו פעם אחת. הופתעתי. אני לא תמימה ויודעת לאן הגעתי, ברור לי שמדונה זה בעיקר שואו ובידור מסוג מסוים ואני באמת חושבת שלחוות ערב עם טונות "וואו!" זה לגמרי אחלה, אבל עדיין הרגשתי שגם למוזיקת פופ מגיע רספקט ואפילו הוא נעלם. הפקה לא פחות גרנדיוזית מזו של מדונה כרגע היא ההופעה של להקת U2 והיא מוכיחה שאינה סותרת את העובדה שהמוזיקה היא זו שצריכה איכשהו להיות בפרונט.

לעומת שלוש השעות של מדונה, פסטיבל הטייפים השלישי יימשך שלושה ימים.*
גם ההזמנה אליו נשלחה במייל אבל היא אותו פלייר מהפעם הקודמת וההודעה לעיתונות היא מסמך וורד הכי לא מעוצב אבל מלא בתוכן. לעומת הפארק, הצימר הוא מהמקומות הכי קטנים שאי פעם ראיתי בהם הופעה. אם ממש מתעקשים על השוואות אפשר להגיד ששטחו זהה למסך וידאו אחד בהופעה של מדונה, כלומר בקושי יש איפה לשבת ולא נדיר לראות את הקהל גולש למדרכה. כאן המארגנים והמשתתפים מתנדבים ~~והכניסה לקהל חופשית~~. השנה מחיר כניסה ליום בודד 20 ש"ח, וכרטיס לשלושת ימי הפסטיבל 50 ש"ח.

המשותף לכל היוצרים הוא השימוש בסלילים מגנטים ככלי יוצר. רובם אינם מוכרים, לא בגלל שטרם הגיעה שעתם להתפרסם אלא כיוון שמדובר ביוצרים שהעשייה שלהם היא מה שהמיינסטרים מכנה שוליים.
באירוע הזה מקבלים הרבה מוזיקה, צלילים וסאונד. באמת שיש לי בלב מלא חששות על כך שאני חוטאת לרוח הפסטיבל, נדמה לי שאני המשתתפת היחידה שאינה מוזיקאית ומגיעה כדי לדבר... הנה התוכנית המלאה:

חמישי / 03.09 / 20:00
יוסי מר-חיים - אורח קבוע של הפסטיבל עם היצירה 12 פילים
פני ברסימנטוב - הרצאה על הקסטה בתרבות הפופולרית
Valerio Tricoli - לראשונה יארח הפסטיבל מוזיקאי סלילים מברלין. יצירותיו משלבות מוזיקה קונקרטית עם צורות קונספטואליות של סאונד: מוזיקה, כצלילים מוקלטים או כצלילים הנוצרים באופן סינתטי
אלכס דרול - סולו

שישי / 04.09 / 17:00
אופיר בחמוצקי
עומר גל - בננות לנשרים – הופעה שתשלב טייפ ילדים, מצלמה וקלידים
מאיה דנון – דר' ס. - עבודת סאונד על בסיס קלטת הדרכה של היפנוזה עצמית
רובוקופ – הרכב נסיוני שישרשר מכשירים
ליאור גקלר - ליאור ואני
תזמורת הצימר + עלמה בן-יוסף - רון קציר יעשה מניפולציות על VHS יחד איתו ינגנו שמיל פרנקל בסלילים, יעל ברולסקי בכינור, גיא דוביוס ועלמה בן-יוסף בטייפים

שבת / 05.09 / 17:00
Black Persian + איתי מטוס
Mites - שישה טייפים ושני מיקסרים ליצירת drone אינטנסיבי ומעודן
Cassexxe Vibrato - הצמד זהר ניקוטין ואולה, עושות פופ הזוי וחולמני או נויז עצבני
Brain Holes - יציג טייפים אשר נותחו וחוברו מחדש ליצירות סייבר מרעישות
אורי דרומר - טקסטים חלומות והזיות
Valerio Tricoli + Eran Sachs + Alex Drool

אם נושא המוזיקה לא היה דומיננטי באירוע הזה, לא הייתי כותבת עליו כאן. באותה מידה צריכה לשאול האם נושא כה אנלוגי אמור להיות מסוקר כאן? הרי הפסטיבל הזה לא ממש סופר את האינטרנט והמשתתפים בו בעצם בוחרים בטייפ ככלי מוזיקלי. משום מה הפעם לא היתה התלבטות :-)

* גילוי נאות:
בסיור של מדונה הייתי אורחת של החברות מיקרוסופט ישראל, 013 נטוויז'ן, Blink
בפסטיבל הטייפים אני משתתפת כמרצה ביומו הראשון

טוויטר ומוזיקה

2009-07-31T14:53:00.018+03:00

תודה לגל מור שמארח את הפוסט הזה בחורים ברשת

אתמול פורסמה המלצה על "קסטה" באתר מעריב. זה תמיד נעים ומשום מה גם תמיד מדרבן אותי לכתוב מיד פוסט עדכני המייצג את מהות הבלוג, ולי היה ברור שהיגיע הזמן להגיד כמה דברים על Twitter בהקשר של מוזיקה כיוון שמספר המשתמשים בטוויטר ורמת ההתעניינות בשירות זינקו פנומנלית בשנה האחרונה. (למתחילים - מה זה טוויטר?)

משתמשי טוויטר כצרכני מוזיקה
בחודש שעבר פורסם מחקר על משתמשי טוויטר כצרכני מוזיקה והתוצאות מעניינות. מסתבר שהם "אקטיבים מוזיקלית" יחסית לגולשים אחרים באינטרנט שלא נמצאים בטוויטר.
משתמשי טוויטר רוכשים מוזיקה בסכום הגבוה ב-77% מאשר גולשים אחרים באינטרנט. 33% מהם קנו דיסק בשלושת החודשים האחרונים, 34% קנו מוזיקה ברשת. הם מעורבים הרבה יותר בפעולות מקוונות הקשורות במוזיקה – 33% חברים ברשתות חברתיות מוזיקליות, למשתמש טוויטר סיכוי כפול לבקר באתר מייספייס או רדיו פנדורה, 39% צופים בקליפים ברשת (לעומת 25% מכלל הגולשים). מה לדעתכם הסיבות לכך?

טוויטר כמאגר מוזיקה
נראה שבעתיד טוויטר עשוי להיות סוג של מאגר מוזיקה. אם אתם רוצים להעלות קבצי סאונד ולשתף מוזיקה בטוויטר יש לפחות 10 שירותים המאפשרים לעשות זאת. בין הדרכים המוצעות המוכר והפופולרי הוא Twt.fm.
עם שמות השירותים הנ"ל אפשר גם לחפש מוזיקה בתוך טוויטר, הנה השיטות כיצד לעשות זאת.
לדעתי בעתיד הלא רחוק מתבקש שיהיה מנוע חיפוש ייעודי חיצוני לאיתור מוזיקה בטוויטר. לתמונות זה כבר קרה.
אגב, יש בטוויטר "תחנת רדיו" הזויה הנקראת Twadio. היא שקטה לגמרי (!) ולמעשה רק מציגה רשימת שירים וכך "משתילה" אותם בתודעה כדי שיתנגנו בראש. ליתר ביטחון כל שיר מקבל קישור ישיר לרכישה מקוונת באמאזון...

טוויטר כמאגר מידע על מוזיקה
אפשר לנסות להשתמש בטוויטר כמעין מאגר מידע על מוזיקה. הכירו אפליקציה שנקראת MuZoid שנמצאת בתוך טוויטר ויושבת על יכולות כריית הנתונים של MusicMetric.
ברגע שתשלחו טוויט ל-MuZoid עם שם של זמר או להקה, תקבלו מיד קישור עם רשימת הופעות, דיסקוגרפיה, אמנים דומים ומידע נוסף על האמן.
מלבד זאת זכרו שיש לטוויטר חיפוש מתקדם, וככל שכמות משתמשי טוויטר העוסקים במוזיקה גדלה, ניתן לנצל את היותו "גוגל אנושי" על מנת לחפש בו תכנים הקשורים במוזיקה המתעדכנים בזמן אמת.

כלי חשוב למוזיקאים
גילוי נאות: חשבון הטוויטר שלי שומם. בחיי שאני לא יודעת בדיוק למה. אבל אם הייתי מוזיקאית אין לי ספק שהוא היה פעיל.
באופן טבעי יוצרים ומוזיקאים משתמשים בשירות טוויטר כערוץ לנוכחות מקוונת ויש דעות שהוא בדרך להיות MySpace, והמחמירים גם רואים בו את הקברן של מייספייס...
למרות, ואולי בגלל העיסוק האינטנסיבי שלי במוזיקה ברשת, אני דווקא לא מתלהבת מיד מכל דרך המאפשרת נוכחות מקוונת עבור מוזיקאים (כנראה לא יהיה כאן פוסט על פייסבוק בעתיד הקרוב...) אך במקרה של טוויטר אני חושבת שמדובר בסוג פלטפורמה אידיאלית למוזיקאים.
זה חינם, זה פשוט, ומושלם לאמנים שאין להם משאבי זמן או כסף לתחזק אתר או בלוג. רק זכרו שחשוב לפרסם את העובדה שיש לכם כתובת טוויטר ומומלץ להירשם באינדקסים מתאימים למוזיקאים כמו זה או זה כדי שימצאו אתכם.

אל תסתמכו רק על הדעה שלי, הנה המלצות מגוונות ומעניינות של מומחים בתעשייה:
* 10 סיבות מדוע מוזיקאי צריך טוויטר, טריוויאלי אבל בסיסי
* Andrew Dubber חושב שטוויטר הוא חובה למוזיקאים ומראיין את המוזיקאי והבלוגר Steve Lawson בנושא (אגב דמיון מדהים למאור כהן...)
* מקרה מבחן – 19 אלף דולר רווח נקי לזמרת אמנדה פלמר באמצעות טוויטר
* מדוע טוויטר הכרחי למוזיקאים למרות מייספייס, פייסבוק, לאסט.פמ וכו'

איך לעשות את זה הכי טוב?
* טיפים למוזיקאים לשימוש בטוויטר מאת Lawson הנ"ל
* הדרך המהפכנית של טוויטר בהבניית קהילה של מוזיקאי – מפורט ומומלץ
* מדריך לתכנים המומלצים לפרסום עבור מוזיקאים
* מדריך שפורסם ע"י טוויטר עבור ארגונים מסחריים אבל נאמר עליו שהוא
must read for all musicians and artists
* טיפ לגבי פרסום הופעות – לדעתי קצת היסחפות, גם אם מדובר על ארה"ב

הופעות חיות? - הכירו את TwitterCamp

Greg Rollett ממליץ להכניס את טוויטר גם להופעות חיות באמצעות TwitterCamp, אפליקציה חינמית להצגת טוויטים ממשתמשים מרובים (פועלת בסביבת Adobe Air). מנקודת מבט של איש שיווק, Rollett ממליץ להצטייד במחשב נייד ומקרן וממש בזמן ההופעה להקרין טוויטים על מסך גדול.
הוא מציין שני יתרונות לעניין: ראשית יצירת אינטראקציה עם הקהל ומעורבות שלו בזמן ההופעה. הוא מעיד שזה עבד נהדר במופע צדקה שבו הלהקות כתבו מאחורי הקלעים וענו לשאלות מעריצים.
שנית, מדובר בכלי שמרחיב את גבולות ההופעה בזמן אמת גם עבור מעריצים שאינם נוכחים בה וגם לקהל פוטנציאלי שעוקב אחרי משתמשים שנוכחים בהופעה.
לא הייתי נסחפת ושמה טוויטר ממש על הבמה כדי שיגנוב את ההצגה, אבל בהחלט אפשר לאמץ את זה כתוספת לאירועים גדולים ופסטיבלים (להורדת TwitterCamp ומידע נוסף ראו כאן)

והחסרונות? המוזיקאי טרנט רזנור (NIN), מי שבשנים האחרונות דווקא מהווה מופת ומודל למוזיקאי בעידן הדיגיטלי בהתנהלות העסקית שלו וביחסיו עם הקהל, החליט לאחרונה לסגור את חשבון הטוויטר שלו. רזנור נוטה לקחת הכל מאוד אישי, התעייף ונכנס למסלול חיים אחר לאחרונה. יש סיכוי שחלק מכם יזדהה איתו.

תגיות: טוויטר, חיפוש, twitter, TwitterCamp, MuZoid, TWADIO, Twt.fm

תוצאות מוזיקליות במנוע החיפוש Wolfram Alpha

2009-07-17T00:23:00.011+03:00

לפני שלושה חודשים הושק מנוע חיפוש חדש שנקרא Wolfram Alpha (ע"ש ממציאו). הוא לא מחליף את מנועי החיפוש המוכרים ובטח לא מתחרה של גוגל. מדוע הוא חדשני? כיוון שכל תוצאותיו עוברות סוג של "חישוב" ומוצגות כתשובה מעובדת, הכוללת במקרים רבים תרשימים וטבלאות. למעשה מדובר במסד נתונים ולא במנוע טקסטואלי. עדיין חסרים בו הרבה נתונים והוא מצריך הקפדה על ניסוח. בקיצור הוא רחוק להיות מושלם אבל אני מסכימה עם גל מור שמדובר רק באב-טיפוס והצגת תכלית, ולדעתי היא מרשימה. במקום שאכתוב הרבה מילים שלא יבהירו הרבה אני ממליצה בחום לראות את סרטון ההדגמה לפני שנעבור לדבר על מוזיקה. לדעתי זו צפיית מומלצת כיוון שאחרי הרבה מאמרים רק בזכותו הבנתי באמת מה זה וולפראם אלפא (להלן: WA) ואיך משתמשים בו והשתכנעתי שהוא מסמן מגמה עתידית. הסרטון קצת ארוך (13 דק') אבל שווה לראות עד הסוף.

Wolfram Alpha ומוזיקה
בפוסט הזה החלטתי בפעם הראשונה לצלם קליפ במקום להציג תמונות. מקווה שהצילום שעשיתי לא מהיר מדי וברור. אז במקביל לקריאת ההסברים או אחרי קריאתם, לחצו על התמונה והמתינו דקה לתחילת הקליפ או לחצו כאן להורדה (זה לא סרטון ההדגמה שדיברתי עליו קודם אלא צילום ת'כלס מהמחשב שלי של התוצאות בהקשר המוזיקלי)

כאמור אין טעם לחפש ב-WA טקסטים. החלטתי להקל עליו ולרשום שם של אמן מפורסם, Johnny Cash.
קיבלתי טבלה המציגה את שמו המלא, מקום הולדתו, תאריך לידתו ופטירתו כולל ציר זמן, מה שמאפשר לשאול שאלות כמו לפני כמה זמן/מתי נולד/נפטר קאש. את המידע ניתן לשמור כקובץ PDF.
אם כבר מדגישים נתונים מספריים, ציפיתי לראות מספר אלבומים או שירים שעשה, נתוני מכירות, מיקום במצעדים וכיו"ב. טוב ש-WA מודע לחולשותיו ומצד ימין מראה קישורים רלבנטים לויקיפדיה להשלמת המידע. אגב, מתחת לטבלה יש קישור למקורות המידע מהם נשלפו הנתונים. במקרה של קאש הם נלקחו מאנציקלופדיות וספרי ביבליוגרפיות.

לעומת קאש, כשכתבתי Led Zeppelin המנוע זיהה שמדובר ב- Music Performers אבל הודיע שמדובר בקטגוריה שפיתוחה עדיין נבדק ושאני מוזמנת להצביע בעד פיתוחה! יש אפילו טופס לרשום הערות ובקשות למפתחים ולכן אם חשוב לכם ש-WA ישקיע בכל הקשור לנתונים שקשורים במוזיקה – כתבו והשפיעו.

באופן לא מפתיע בכל הקשור לתווים, אקורדים וסולמות, WA עושה את החיים נוחים. אפשר לרשום את הסולמות והתווים במילים או ע"פ האותיות שמייצגות אותם. התוצאות מציגות את התדר, צורת הכתיבה, השמעת הצליל ועוד. (את ההדגמה בקליפ עשיתי ישירות על עמוד דוגמאות המוזיקה של WA)

בהמלצת WA ניסיתי לרשום שמות של שירים. לאחר כמה ניסיונות כושלים הבנתי שמסד הנתונים אוהב בעיקר להיטים... כשכותבים שם שיר מקבלים טבלה עם שם המבצע, הכותב, המפיקים, חברת התקליטים, שנת יציאה ומיקום במצעד.

כאמור הפרויקט בחיתוליו ומפתחיו מודים שהוא שאפתני. אני לא חושבת שכרגע יעיל לחפש ב-WA אבל כדאי לבדוק ולנסות. אם אתם מגלים אפשרויות חדשות בהקשר של מוזיקה או תעשיית המוזיקה אתם מוזמנים לשתף ולספר לאיזה סוג נתונים הגעתם.
תוכלו לקבל השראה מהפוסט What is music, Wolfram Alpha? בבלוג המוזיקה ChordStrike, בו הכותב הציג ל-WA שאלות מוזיקליות וערך מולו דיאלוג נחמד...

תגיות: חיפוש, wolfram alpha

30 שנה לווקמן - תחיית הקסטה (מס' 6)

2009-07-01T16:00:00.029+03:00

ב- 1.7.1979 היגיע לחנויות ה-Walkman הראשון של חברת Sony. הווקמן היה נגן קסטות קטן ונייד שפעל על 4 בטריות אצבע. זו פעם ראשונה שיכולנו לשמוע את המוזיקה שרצינו (כלומר לא רדיו טרנזיסטור) לבד באוזניות ובכל מקום. את שלי קיבלתי ב-1983 מהדוד שהגיע מצרפת. הוא היה מפלסטיק כחול וסחב הרבה שנים. בהארץ כתבו על ההיסטוריה של המכשיר וממציאו אנדראס פאבל משוויץ. למה הפטנט הרשום של סוני הוא על שם אדם אחר בשם Kaoru Sumita?

הטור התקופתי על ענייני טייפים וקסטות יכלול כרגיל תצוגת אביזרים וגם הודעה על תאריך חשוב. אבל לרגל ציון יום המהפכה בתולדות צריכת המוזיקה נתחיל עם אירוע שסוקר השבוע באתרים רבים שגם מעלה חיוך וגם מעורר מחשבה. אני מתכוונת לילד הבריטי בן ה-13 שקיבל לידיו ווקמן למשך שבוע במקום נגן MP3.

"Giving up my iPod for a Walkman"
אנשי BBC Magazine החליטו לעשות ניסויים בבני אדם ולקחו את האייפוד מילד חביב בן 13, Scott Campbell שמו. כתחליף נתנו לו להסתדר במשך שבוע עם הווקמן הראשון של סוני. סקוט לא קיבל הסברים ונתבקש לכתוב חיבור מסכם. מה שהוא כתב מצחיק, מעניין, מעורר נוסטלגיה והרהורים על ההווה. לפניכם קטעים נבחרים בתרגום חופשי מהדיווח שלו, אבל אל תוותרו על הטקסט המקורי והמלא

"אבא שלי אמר לי שזה האייפוד של תקופתו. הוא אמר שזה היה גדול אבל לא תיארתי שהוא התכוון עד כדי כך גדול. זה היה בגודל של ספר קטן.
מנקודת מבט פרקטית, הווקמן די מגושם, ובטח לא מתאים לגודל כיס, אלא אם יש לך כיסים גדולים. הוא מגיע עם תופסן חגורה שימושי המוברג לצידו האחורי, אבל משקל כל היחידה מספיק כדי לסחוב לך למטה את המכנסיים...
כשענדתי אותו תוך כדי הליכה ברחוב או בחניות, קיבלתי מבטים מוזרים, עירוב של הפתעה וסקרנות, שהביכו אותי קצת...כשעליתי לאוטובוס בית הספר זכיתי לקבלת פנים של צחוקים...
החברים שלי לא יכלו לדמיין את הוריהם משתמשים בקופסה המפלצתית הזאת, אך הביעו עניין בה ובאופן הפעלתה...
בחלק מהשיעורים בבית ספר מותר לי להאזין למוזיקה ואחד המורים זיהה את המכשיר ונתקף נוסטלגיה.
לקח לי שלושה ימים לקלוט שיש צד שני לקסטה. זו לא היתה הטעות התמימה היחידה שעשיתי: חשבתי שכפתור הבחירה בין מצב metal / normal על הווקמן הוא סוג של אקולייזר המותאם לז'אנר מוזיקלי, אך מאוחר יותר גיליתי שלמעשה מדובר בבחירת סוג הקסטה.
...הצלחתי ליצור פונקציית shuffle מאולתרת על ידי לחיצה ממושכת על כפתור ה-rewind ושחרורו באופן רנדומלי. אפקטיבי אך מצריך מאמץ.
כשהוא מנגן, המוזיקה הנשמעת בו שונה באופן משמעותי מאשר בנגן MP3, בעיקר בגלל רחשי ה-hiss ברקע ורעשי הסלילים בווקמן... אלה נגרמים קרוב לודאי בגלל חיי הבטריה הקצרים להחריד; הן כמעט גמורות תוך 3 שעות של שימוש רציף.
...הצורך להחליף קסטות מעצבן בפני עצמו. הקסטות, שיכלו להכיל עד 12 שירים כל אחת, מאחסנות חלקיק מנפח האייפוד הקטן ביותר."

בדומה לסקוט, קיבלתי את הנגן הדיגיטלי הנייד הראשון שלי רק לפני 4 חודשים. גם אני חושבת שהמוזיקה נשמעת שונה ולכן מעדיפה להאזין בו לפודקסטים. גם לי לקח כמה ימים לגלות איך להזיז את האצבע כדי לרוץ כמה דקות קדימה. סקוט לא מעריך איזה כיף לעשות STOP לכמה שניות ולהמשיך בדיוק מהמקום בו הפסקת. (ואל תגידו לי לעשות PAUSE, זה הורס את הקסטה... :-) חבל שלא נתנו לסקוט קסטות מקוריות של אלבומים. אז הוא היה מגלה את העטיפות היפות עם התמונות והמילים ובטח לא היה מפספס שיש צד שני לקסטה.
איך היתה הפעם הראשונה שלכם?

שימושי / אופנתי
אולי כבר ראיתם נגן MP3 בצורת קסטה, אבל אחרי הסיפור של סקוט הצעיר ממש מתבקש לתת לו את זה כיוון שטייפים ישנים יכולים לקרוא אותו ולנגן כאילו יש בפנים סליל. למכשיר אין זיכרון פנימי ומוזר לראות כרטיס SD מוכנס לתוך קסטה. אגב, יש גם קסטה שהיא Bluetooth. פשוט מכניסים לטייפ באוטו ויש שיחות טלפון. פרטים נוספים כאן.

אם אתם רוצים כרטיס ביקור מעוצב כמו עטיפת קסטה - DIY! הסברים מפורטים לעיצוב כולל קבצים להורדה תמצאו כאן.
והנה סיכות שנוצרו מתוך סוגים פופולרים של קסטות (המלאי הראשון אזל, מי קונה את זה?!)
וגם שעון יד של Sharp. שני החורים של הקסטה משמשים כשעונים נפרדים לדקות ולשעות. לא בטוח שיא היופי אבל מיוחד.

שריינו ביומן
פסטיבל הטייפים השלישי יתקיים ב-3-5 בספטמבר ויהיה הפעם בסימן בינלאומי. היוזמים והמארגנים הם כרגיל אנשי הצימר, והם מזמינים את הציבור להציע הצעות להשתתפות. אמנים/מוזיקאים שעושים מוזיקה באמצעות סלילים מכל סוג (אפשרי בשילוב עם כלים אחרים, אינסטליישן ועוד) מתבקשים לפנות באימייל עד ה-2 באוגוסט. כאן אפשר לקרוא על האירוע הקודם לפני חצי שנה, הייתי ביום הראשון והיה מפתיע ומעניין. פרטים ומידע נוסף יפורסמו כאן בהמשך.

תגיות: קסטה, ווקמן, טייפ

דפש מוד באיצטדיון ר"ג – ביקורת הופעה ראשונה ואחרונה

2009-05-11T19:02:00.013+03:00

למרות שאני נמנעת ומתאפקת להשאיר ביקורות על מוזיקה והופעות מחוץ לתחום הסיקור כאן, היום החלטתי לחרוג משתי סיבות: א.קראתי ביקורות באתרים הגדולים והרגשתי שממש חסר להם מידע על מה שהלך אתמול בערב ב.זו הזדמנות להגיב לנושאים חשובים שגיאחה העלה בשבוע שעבר בפוסט "המון דברים יכולים לקרות ברווח בין הזמר לקהל".

היה בסדר:
*החוויה הכללית כיפית
*פלייליסט בסדר גמור (כן, כולל Flies on the Windscreen!)
*ביצועים טובים
*הופעה מושקעת ולא קצרה, דפש מוד רבתי יודעים את העבודה וזו תחושה חגיגית
*נרשמו כמה רגעים מרגשים לרבות "פאשיזם איצטדיונים" ע"פ הוראות הפעלת הקהל של Never Let Me Down

לא היה בסדר:
*להשמיע (אפילו קצת) מוזיקה של דפש מוד לפני ההופעה (נדמה לי שזה היה דרך הרדיו)
*החרמת בקבוקי מים ע"י משטרת ישראל. לא מדובר בשיקול בטחוני, שהרי מיד בכניסה נמכרים בקבוקי מים במחיר מופקע. כיוון שמדובר בתאוות בצע אני רוצה שחברת האבטחה הפרטית תחרים לי את המים ולא עובדי מדינה לובשי מדים.
*מסכי וידאו קטנים שלא מתאימים לממדי האיטצדיון (צא ולמד מפול מקרתני)
*וידאו ארט קלישאתי וקליפים שבגדול מוצו
*דייב גאהן התעייף או שכח שבאנו לשמוע במיוחד את קולו וחרג עם המינונים של שירת הקהל. Enjoy the Silence אכן המנון אבל רבק תן לנו לשמוע אותך קצת! ומה עם Stripped היפה שהפך לשירה בציבור? באמת שרק פזמון מלא אחד של גאהן היה מספיק.

חמור ובלתי נסלח: לא היה ווליום
הווליום היה כל כך נמוך שלאורך כל ההופעה כולם יכלו לשמוע את השיחות של כולם בטון דיבור רגיל.
כל רשימת "לא בסדר" היתה נסלחת לולא הבעיה המחרידה הזאת.
כל רשימת "היה בסדר" יורדת לטימיון אם אי אפשר לקבל את הדבר הבסיסי בהופעה – לשמוע.

לא ביקשנו רעש מחריש אוזניים ולא ציפינו שהבאסים יקרעו לנו את כלי הדם, אבל לא התקבל על הדעת שבהופעה ברמה כזאת בפירוש שמעו גרוע.
חשדנו שהמצב לא משהו בחימום של ה-Yeah Yeah Yeahs, שנשמע כמו mp3 בנגן אבל קיווינו שהמצב ישתפר. רבים קלטו את הבעיה וניסו לרדת כמה שיותר למטה כדי להתקרב איכשהו לרמקולים, אבל קיבלנו עדויות שזה עדיין לא טוב ומרגיש מקסימום כמו להשתתף במסיבה עם מערכת הגברה משובחת.

היינו ביציע 11 שזה בדיוק אמצע האיצטדיון. על אותה בעיה שמענו גם ממי שישב ביציעים ממול. את מי שישב גבוה או ביציעים רחוקים יותר סביר להניח שאין דרך לנחם... ההופעה בעצם פנתה רק למי שהיה בחצי הקדמי של הדשא. (גם דייב גאהן בעצמו התייחס רק לקהל שהיה ממוקם קרוב אליו לא?)
וכאילו להוסיף חטא על פשע, במסכים לא הראו דבר ממה שקורה על הבמה (לעתים רחוקות, עם אפקטים של נגטיב וכיו"ב). גם לא לראות וגם לא לשמוע זה אכזבה ענקית עם כל הכבוד לגודל המעמד והאירוע שנפל בחלקנו הישראלים שעדיין לא מכירים שירים חדשים של דפש מוד, שההופעה מורכבת מדי עבורם ושלא זוכים לראות הופעות חו"ל (כל קטע במשפט האחרון נכתב בציניות. לצערי זו במידה רבה רוח הדברים בביקורות שקראתי)
אל תאשימו את הקהל שרצה מאוד להשתתף ולהיסחף, כי למחציתו לא באמת נתנו "להיכנס" להופעה והיא לא "היגיעה" אליו.

מדובר למעשה בהתעלמות מרבבות אנשים שישבו ביציעים (ובחלק האחורי של הדשא). אני לא מבינה בסאונד ולא יודעת אם מה שהיה צריך זה להגביר את הווליום, להוסיף רמקולים או להפנותם לצדדים, או אולי להחליט שהאיצטדיון הזה לא מתאים. אימפריה כמו דפש מוד צריכה לשלוח אנשי מקצוע מספיק זמן מראש כדי לבדוק היטב כל איזור ולהחליט על הדברים האלה.

בדרך חזרה תפסנו טרמפ מקרי עם המפיק אלון שפני (תודה :-) ודיברנו על הופעות שיצא לנו לראות בארץ ובחו"ל והאנרגיה שהיתה חסרה בערב הנ"ל. שפני אמר שדפש מוד זו להקת מועדונים ולא רוק ולכן לא מתאימה לאיצטדיונים. אני לא מסכימה איתו. זה היה נכון בעבר אבל כבר הרבה שנים דפש מוד מתיימרת ויודעת להיות גם וגם ויש אינסוף ראיות לכך שהם יכולים להרים איצטדיונים הרבה יותר גדולים מר"ג (חיפוש פשוט ביוטיוב מדגים זאת).

בשנה שעברה גיליתי לתדהמתי בשיחת טלפון עם צחי רולניק שבעיקרון הפסיק ללכת להופעות חיות. לטענתו מיצה את פורמט צריכת והגשת המוזיקה הזה ומבחינתו הבין שהשלמות וההנאה שהוא מחפש במוזיקה נמצאים בדיסקים. זה היה שוק רציני לשמוע כזה דבר ממנו אבל משום מה מאז לא יוצא לי מהראש. אתמול בערב קצת הבנתי אותו.

תגיות: דפש מוד, הופעה, איצטדיון, סאונד

אמזון – חנות מוזיקה מיוחדת

2009-03-30T22:42:00.017+03:00

מטבע הדברים כמעט כל מהלך של חברת Amazon (משינוי בעיצוב האתר ועד שירות חדש) זוכה לסיקור נרחב. במשך השנים גיליתי שלמרות שמעולם לא ביצעתי רכישה דרך אמאזון אלא דוקא דרך אתרים אחרים, יוצא לי כמעט כל שבוע להיכנס לאתר ואף לגלוש בו די הרבה זמן. איכשהו תמיד אני צריכה לחפש שם משהו, לבדוק, לקרוא, להשוות.
הנה כמה דברים על אמזון בהקשר של מוזיקה שכדאי לדעת:

1. Back from the Vault – לפני שבועיים הושק מיזם מבורך של הוצאה מחודשת של אלבומים נדירים (בכל פורמט שיצאו) שאזלו ונעלמו מזמן מהמדפים. הפרויקט נעשה באמצעות CreateSpace (חברת בת של אמזון הנותנת, בין השאר, פלטפורמה חינמית למוזיקאים לפרסם את יצירותיהם). הדיסקים יצאו רק על פי דרישת הקהל על מנת שיודפסו מחדש אלבומים שיש להם ביקוש, והמוזיקה תימכר בדיסקים או כקבצי MP3. יותר מ-20 לייבלים שותפים לפרויקט ונכון לעכשיו יוצאו לאור מחדש כ-1000 אלבומים, מתוכם 300 תקליטי ג'אז (הקורא עמי סלנט ישמח לדעת שהם יכללו גם חומרים של בני גודמן :-)
בתכנית הזאת כל הצדדים מרוויחים והיא מתיישבת היטב עם sell less of more או מה שקרוי "הזנב הארוך". Andrew Dubber דן בהרחבה האם העיקרון הכלכלי הזה מועיל למוזיקאים: חברות התקליטים הגדולות הבינו מזמן שכדאי להן להוציא כמה שיותר אוספים, הוצאות מחודשות, הקלטות מהופעות וכו'. העלות השולית של ייצורם נמוכה ולכן יש רווח גם אם המכירות מעטות יחסית. דאבר מזכיר שהזנב הארוך לאו דוקא מעיד על היעלמותו של הלהיט - גידול בקהלי נישה לא גורם בהכרח לצמצום במספר הלהיטים.
לטענתו עבור מוזיקאים עצמאים "הזנב הארוך" יכול להיות מועיל כיוון שנותן הזדמנות ליצירותיהם להימכר. הם אמנם לא הופכים מיליונרים, אבל לפחות הפצת המוזיקה שלהם קלה יותר והם אינם חייבים להצדיק הוצאת אלבום חדש רק בתנאי שימכר במינימום אלף עותקים...

2. Amazon MP3 – חנות המוזיקה הדיגיטלית של אמזון נחשבת למתחרה מכובדת של iTunes. הקבצים שנמכרים להורדה הם באיכות טובה יחסית (kbps 256), הקטלוג ענק ומגוון (גם במחיר), ובדיוק לפני שנה נוספה האפשרות להוריד שירים גם למשתמשי מערכת ההפעלה של לינוקס. על המעמד והחשיבות של החנות ברשת אפשר היה ללמוד כאשר הכריזה בספטמבר 2007 על הסרת מגבלות ההאזנה המוכרות כ-DRM. כאשר אמזון מבצעת כזה מהלך האימפקט חזק מאוד. Amazon MP3 נחשבה כמי שעשתה צעד גדול קדימה למוזיקה בעידן הדיגיטלי, הרחיבה את כמות מורידי המוזיקה בתשלום בעולם ונתנה זריקת מרץ לתעשייה.

3. SoundUnwound – ויקיפדיה של מוזיקה. אתר שעדיין לא זוכה להצלחה מסחררת (כנראה בגלל החיבור לאמזון) למרות שיש לו פוטנציאל עצום (בגלל החיבור לאמזון...) מאגר המידע המוזיקלי הזה הושק בספטמבר 2008 ומבוסס על בסיס הנתונים של אתר אמזון ובנוסף מאפשר למשתמשים לערוך את התכנים אודות כל שיר, אלבום, להקה או לייבל. הכותבים מקבלים ציונים והערכה מצטברת. כל שינוי והוספה עוברים אישור של צוות אמזון על מנת לשמור על מידע אמין ומדויק.
הצד החזק של האנציקלופדיה הזאת הוא ללא ספק כל מה שקשור לדיסקוגרפיות (שניתן למיין על פי פרמטרים שונים), השימושיות והעיצוב היפה והנוח המשלב וידאו ותמונות, ואפליקציה מבוססת פלאש באמת מוצלחת של סרגל זמן (timeline) המציג היסטוריה של אמן/להקה. הנה הדוגמא של בוב דילן.
בשעתו coolfer כתבו בביקורת על האתר שהוא רחוק מלנצח את כמות המידע הטקסטואלי שיש בויקיפדיה, ואת העובדה שיש בו אוריינטציה המסחרית (פרסומות והפניות לחנות אמזון). לדעתי SoundUnwound עדיין צעיר ושווה בדיקה.

תגיות: אמזון ,amazon, SoundUnwound, CreateSpace, mp3

פסטיבל הטייפים השני

2009-02-02T21:42:00.006+02:00

"השימוש בכלי אנכרוניסטי אינה ביטוי של התרפקות על העבר דווקא, אלא ניסיון למצוא את האיזון הנכון בין האדם לטכנולוגיה. זהו צעד אחורה אל המקום בו המניפולציה של הסאונד היא פרי מגע יד, ואיננה רק ביטוי של פקודה בינארית, חזרה לגבולות החומר, בזכותן האדם פורץ מעבר. הסליל הוכיח את עצמו, בניגוד לתחזיות, כבעל אורך חיים גדול יותר מזה של המדיה הדיגיטאלית, ועל כן הוא מגשר כיום בין אותו עבר מוכחש טכנולוגית, ובין ההווה." (מתוך טקסט המבוא לפסטיבל)

להלן תכנית הפסטיבל שכתבתי עליו בפעם הקודמת. נראה מסקרן.
סטודיו "הצימר" / הגדוד העברי 5, ת"א / כניסה חופשית.

יום חמישי 05/02 19:30 – 23:00
אריק שפירא
יציג את יצירתו "קינות ללוטן" (1987), יצירה אלקטרו-אקוסטית אשר נעשתה על גבי טייפ. "קינות ללוטן" חוברה עפ"י פואמה של עידו בשור, המספרת על גיסו לוטן יצחקי שנהרג במלחמת לבנון הראשונה.

יוסי מר-חיים
הרצאה – תפקיד טייפ הקסטות בהתפתחות המוזיקה של המאה ה20.
מופע – "מניאטורות" – אילתור עם חפצים קטנים, מקלדות קטנות וטייפ קסטות.

אורי דרומר
"קריעה" – הקלטה המתעדת לידה. מופע המתבסס על טייפים טקסט גיטרה ולופים.

קובי אור
"אסמאהאן" – אחותו של פריד אל-אטרש היתה זמרת מצרית פופלארית שנהרגה בתאונת דרכים. יש המאשימים את הזמרת המצריה אום כולתום בגרימת מותה.

יום ששי 06/02 16:30 – 21:00
בירדי נאמ נאמ
רון זד, אלון אלדור, אריה קישון - טייפים אפקטים גיטרה וקולות.

אלכס דרול וזהר ניקוטין – טייפשפיל

Shib-Er-Tape
פגועי מח עם שמיל פרנקל, יעל ברולסקי ועלמה.

Mites
רוק פסיכאדלי מופשט.

Cassexxe Vibrato
אולה וזהר ניקוטין - קולות, טייפים ואפקטים.

תגיות: פסטיבל הטייפים, הצימר

תחיית הקסטה (מס' 5)

2009-01-15T23:08:00.015+02:00

לשמחתי הפוסט הראשון השנה בנושא קסטות :-)

הווה (דיגטציה ופסטיבל)

לפני כמה זמן כתב Andrew Dubber, סוג של גורו בכל הקשור למוזיקה בעידן הדיגיטלי, עצות מעשיות לגבי קסטות ישנות. המסר שלו חד משמעי:
"Digitise it. Digitise it all."
הקריאה הזאת מופנית בעיקר לקוראים המוזיקאים שלו אבל לדעתי נכונה לכולם כיוון שסרטים מגנטיים נשחקים עם הזמן. לאחרונה המרתי סרטי 8 מ"מ של משפחתי, ולמרות שאוחסנו בתנאים טובים ההמרה הצילה את התמונה אבל עבור הסאונד היה מאוחר מדי והוא נדפק.
הקסטות לא יכולות לחכות הרבה שנים לכן צריך למהר. אז הנה מדריך טוב איך לעשות זאת עם תוכנת Audacity, ובכל אופן מעניין לקרוא את 3 הסיבות שדאבר נותן למוזיקאים להציל אפילו את הדמו הנידח ביותר: זנב ארוך, ארכיון ותרפיה! קראו כאן.

מסתבר שבישראל יש מוזיקאים שכבר נמצאים כמה צעדים קדימה ויכולים להפתיע את דאבר.
ב-5-6 בפברואר יתקיים בסטודיו פרטי בשם הצימר - פסטיבל הטייפים השני המוקדש לאומנים המופיעים עם מוזיקה המיוצרת באמצעות טייפ סלילים או מקסטות.
הפסטיבל הראשון, גם הוא ביוזמת הצימר, התקיים בקיץ (ובפורמט מצוצמם יותר במועדון אוגנדה בירושלים) והשתתפו בו בין השאר אורי דרומר, יוסי מר חיים, פגועי מוח, ליל וולף ואביעד אלברט.
עד ה-22 בינואר יוצרים עדיין מוזמנים להגיש הצעות, אפשרי בשילוב כלים נוספים או מיצבי סאונד (עבור רון קציר). ההשתתפות בחינם, הגדוד העברי 5 ת"א.

נוסטלגיה (ה-Cure ואנימציה)

היום כתב אורן ראב על החיסרון של הקסטה (שהוא גם יתרון): "קסטה נותנת שתי אפשרויות - לחכות שההקלטה תעשה סיבוב מלא ותחזור לשיר שאתה אוהב, מתוך תקווה ששאר השירים גם טובים; או להעביר אחורה ולשמוע את השיר שוב".
על קסטות ומדוע הן כמו להקת הקיור קראו בטור יפה על האלבום Wild Mood Swings.

ולסיום ממתק לטובת אלה שטרם ראו... Hello הוא קליפ אנימציה מיוחד מאת Johnathan Nix שופע רומנטיקה לקסטות וכבוד לתקליטים (6:32 דק')

תגיות: קסטה, דיגיטציה, פסטיבל הטייפים, נוסטלגיה

סיכום אישי של 2008 במוזיקה

2008-12-30T22:43:00.044+02:00

זהו בדיוק הפוסט ה-100 בבלוג, לכן אחרוג ממנהגי ואכתוב בנימה קצת יותר אישית.

מוזיקה ורשימות קצרות
כמו אורן ראב, אני מתקשה ולא כל כך יודעת איך לדרג אלבומים וממילא זה כבר נעשה המון מסביב בצורה מוצלחת. אני גם איטית ובדרך כלל נחשפת לאלבומים (ועל אחת כמה וכמה מתאהבת) באיחור של שנים (ראו בהמשך), כך שאין לי תובנות גדולות ומשמעותיות לגבי המוזיקה ב-2008.
זו הסיבה שנדלקתי על הרעיון של עידו שחם לספר על האלבומים שהכי עשו לו את זה השנה מכל מיני סיבות, בלי קשר לשנה שבה יצאו. אז לפי שיטה זו –

5 האלבומים שהכי ליוו אותי ב-2008:
Lou Reed – Transformer / 1972
Roxy Music – Stranded / 1973
New Model Army – No Rest for the Wicked / 1985
The Mars Volta – Frances the Mute / 2005
Interpol – Our Love to Admire / 2007
האמינו לי שלא מדובר בשניים-שלושה שירים מוצלחים אלא ביצירות מופת.

5 השירים ששמעתי בלי הפסקה ב-2008:
Television - Marquee Moon / 1977
Jean Conflict - One Day I Smile / 1988
Midlake – Roscoe / 2006
Alice Smith – Dream / 2006
Secret Life of Sophia - Nanda Devi / 2008
אני יודעת שיש עומס המלצות והאזנות עכשיו באתרי המוזיקה, אז קחו חודש קדימה וזכרו להאזין לשירים היפיפיים האלה.

5 יוצרים שהיה לי עונג לגלות פעם ראשונה ב-2008: (איטית כבר אמרתי?)
Om
Omar Rodriguez-Lopez / The Mars Volta
Perry Blake
Midlake
Bright Eyes
חייבת לחרוג ולציין שבישראל גיליתי השנה את קטב מרירי, מארש דונדורמה, יהוא ירון, התפוחים.
היו הכרויות עם רבים אחרים, אבל את הנ"ל זכיתי לראות בהופעה ו/או להתאהב באלבום שלם מתוצרתם. אגב מעניין שאת הרוב הכרתי או בינואר או לקראת סוף השנה.

קסטה ובלוגים על מוזיקה
בלוגים ותיקים, שעשו חיל יוצא דופן השנה וקפצו מדרגה מבחינת איכות והשקעה הם לדעתי מר לוויתן ועונג שבת.
בלוגים על מוזיקה שממש נולדו ב-2008 ונכנסו ל-RSS שלי כי לדעתי הם מאוד מוצלחים היו אפילו עז ולגדול אחורה.
מבחינת הבלוג קסטה אין ספק שהשנה אפשר להגיד ש"יצא לשטח". כתבו על הבלוג בעתונות המודפסת, רואיינתי ברדיו, כתבתי מאמר בהארץ, השתתפתי כמרצה בכנסים שונים וארגנתי סיור מודרך בספריות מוזיקה. ב-2009 יהיה המשך למגמה הזאת, פרטים כאן בקרוב. לשמחתי בעקבות הפעילות "החיצונית" הכרתי השנה הרבה אנשים חדשים שמתעסקים עם מוזיקה וזה הגמול הכי טוב.
כל זה איכשהו בא על חשבון הכתיבה באתר. השנה נכתבו בבלוג רק 32 פוסטים כולל הנוכחי, והוא כאמור במקרה הפוסט ה-100.

אירוע השנה שלי במוזיקה - מאחורי הקלעים בהופעה של מוריסי
(ת"א, יולי 2008) לחצו על התמונות להגדלה
עיתונאים ובלוגרים מפורסמים ידועים כ"הכי" מעריצי מוריסי וסיפרו מה היו הסמית'ס ומוריסי בשבילם. אין לי איך "להתחרות" ולהסביר יותר מהם איך מוריסי מלווה ומשפיע על חיי כבר 20 שנים, או שזה נשמע בומבסטי או שזה נשמע סתם משפט. אז מי שיודע מבין. ומי שלא, יצטרך להאמין.
בניגוד לחלק מהנ"ל מעולם לא הייתה לי אפשרות להיות בהופעה של מוריסי. כשהודיעו שהוא בא לישראל הרגשתי שנעשה לי חסד בגילי (ובגילו) המופלג, וסופסוף אוכל להגשים חלום.

באותה תקופה סבלתי מפריצת דיסק בגב. להופעה של מוריסי הייתי חייבת לשריין מקומות ישיבה. שבועות קודם ניג'סתי לקסטל ושוקי וייס שיבהירו לי בדיוק מה המרחק של מקום הישיבה ובאיזה צד של הבמה. לפני שיצאנו להופעה האזנתי לשיר Girlfriend In a Coma כדי לסגור מעגל. זה היה השיר הראשון ששמעתי בבית הספר.

כשאסף אבידן היה על הבמה לפתע הופיע מולי חבר יקר שלא זכור לי שקנה כרטיס ועוד יותר לא הבנתי איך נכנס לאזור הישיבה "היוקרתי". לפני שקלטתי מה קורה הסיר מעליו שרשרת ושם אותה על צווארי כמו מדליה, מחווה שלא אשכח כל חיי. זה היה תג All Access רשמי המאפשר להיות בכל איזור מאחורי הקלעים ועל הבמה. לא היה זמן לעכל – דחפו לי מצלמות לתיק ואחרי עשר דקות כבר מצאתי את עצמי מאחורי הקלעים לוחצת את היד לאבידן ואומרת לו סחתיין על הופעת החימום.

אני הולכת מאחורי ועל הבמה ולא מאמינה שמשהו כל כך טוב יכול לקרות. אני משתדלת לא להתבלט ולהפריע. צילמתי את הניו-יורק דולס כדי שיום אחד אוכל להראות הוכחה עם זווית הצילום שאני אשכרה על הבמה בהופעה של מוריסי. היתה לי תחושת בטן שבהופעה של מוריסי לא אעיז לצלם, אסור להיראות כמו מעריצים...אבל קצת לחץ חיצוני ובעיקר לחץ פנימי פתאום גרם לי לבקש רשות מעובד הבמה ולשאול אותו האם הוא מרשה לי לצלם את הפלייליסט של מוריסי (רשימת השירים שהודבקה על הקיר).

על פי תמונתו המופיעה בדיסק הבונוס של האלבום You Are The Quarry, לעובד קוראים דייב וסביבו היתה עננת אלכוהול קלה... כל מה שאני זוכרת זה שתוך חצי שניה הוא זרק אותי מכל המדרגות. זו היתה דחיפה רצינית שעל פי הסטנדרטים של מוריסי היתה נחשבת אלימה. הרגשתי כאב חד בגב שירד עד הברך אבל גם בלב. את התג קרע ממני בדרמטיות איש הפקה ישראלי (שלא רצה לשמוע שום הסבר) ומצאתי את עצמי מחוץ לבמה 15 דקות לפני שמוריסי עלה.

חבר שלי ניחם אותי שלא קרה כלום ובסך הכל חזרנו לנקודת ההתחלה אבל זה לא היה נכון. חזרתי למקום הישיבה בוכה מכאב פיזי וכעס של פספוס. לא הייתי מרוכזת בהופעה, פשוט לא הייתי שם. ראיתי אותה אבל לא הייתי בה. ההופעה האחת בחיים שכל כך רציתי לראות וכנראה כבר לא אראה. הראש שלי אמר שיש שירים וביצועים טובים ושאני רואה את מוריסי על באמת ולא בטלויזיה אבל לא הרגשתי כלום. עד היום לא האזנתי לשום שיר של מוריסי או הסמית'ס (עד ההופעה כמעט ולא היה יום בלי זה). עד היום לא ראיתי את הקליפים מההופעה. התלהבתי יותר מדי ורציתי יותר מדי. למדתי לקח.

2009
שייגמרו המלחמות ושכולם יהיו בריאים ומאושרים עם הרבה מוזיקה טובה

תגיות: קסטה, בלוגים, 2008, סיכום, אלבומים, מוריסי, כאב, מוזיקה

עדכונים...

2008-12-16T15:29:00.005+02:00

בגלל עומסים לא הספקתי לכתוב פוסט כבר הרבה מאוד זמן. ואז עוד משהו קרה, לפני שבועיים עברתי תאונה די נבזית וכואבת. בקיצור עכשיו אני גם מגובסת וגם לא מרוכזת. ביד אחת מנסה לכתוב פוסט סיכום 2008 אבל כבר לא בטוחה שאצליח לעשות את זה כמו שצריך. מתנצלת בפני הקוראים ומקווה שתהיה לכם סבלנות לחכות כמה שבועות עד שאחזור לשגרה.

אבל הנה משהו נחמד - לפני שבוע פורסמה במוסף כלכליסט כתבת פרופיל על קסטה תחת הכותרת בלוג בין הסלילים (ידיעות אחרונות, 7.12.08). הכותבת, רוני שני, לא ראיינה או דיברה איתי אז יצא שגיליתי את זה באיחור ובהפתעה. לקריאה לחצו כאן.

לא יודעת אם ישירות או בעקיפין בגלל הכתבה, אתמול הגיע אליי מייל מאחיות (תאומות) שהיו איתי בשנים הראשונות של בית הספר אי שם בחו"ל במסגרת שליחות ההורים שלנו. מדובר על חידוש קשר אחרי ניתוק של עשרות שנים (פעם נפגשנו לכמה דקות בלשכת גיוס. כנראה הוזמנו יחד לצו ראשון כי נולדנו בהפרש יום). בקיצור התרגשתי לגלות ששתיהן בלוגריות מעולות ויש לנו אהבות משותפות. עדי כותבת את רעל ותחרה (הרבה על קולנוע אבל לא רק), וגלי המוכרת בכינוי shoegazer, כותבת את בלוג המוזיקה המצוין לגדול אחורה.

אפרופו, רשימת בלוגים ישראלים על מוזיקה התעדכנה, גם של הקומיקס (המצטמצמת לצערי), וגם לוח כנסים על מוזיקה לשנת 2009 מתחיל להתגבש. עבור כל אלה אני תמיד צריכה עזרה ולינקים מכם אז אל תהססו לכתוב לי.

תגיות: בלוגים, כלכליסט

שירותי מוזיקה בספריות ציבוריות - סקר

2008-11-16T21:05:00.008+02:00

אם טרם שמתם לב לבאנר הסקר ~~המופיע בעמוד הבית (למעלה משמאל)–אני מזמינה להצביע,~~ ואולי להשפיע, כיוון שמבטיחה לעשות מאמץ להציג את תוצאותיו למנהלי ספריות מוזיקה ו/או ספרנים בספריות ציבוריות.
ההצבעה הסתיימה, תודה לכל המשתתפים והמגיבים

הייתי רוצה לנצל את ההזדמנות להסביר את הסקר ובהמשך גם לנמק את בחירתי.

הסקר שואל אילו שירותי מוזיקה הכי הייתם רוצים לקבל כמנויים בספריה ציבורית?
אם היה אינסוף תקציב היינו רוצים לקבל יותר משירות אחד ואולי את כל השירותים המוצעים בתשובות, אבל במדינת ישראל התקצוב לספריות ציבוריות מאוד נמוך ולכן יש להכריע ולהצביע עבור שירות אחד בלבד. שימו לב – השאלה אינה מה הכי חשוב בעיניכם, אלא מה לכם כצרכנים הכי שימושי וחיוני לקבל. מנהלי הספריות היו רוצים לדעת כיצד להביא כמה שיותר מנויים ובהתאם היכן כדאי להם להשקיע את הכסף המועט המוקצה לשירותי מוזיקה (אם בכלל).

התשובות האפשרויות לבחירה הן:
השאלת דיסקים – לקחת דיסק הביתה לכמה ימים בדומה למודל של ספרית "המדיטק" או "בית אריאלה".
הורדה חוקית ברשת – פלטפורמה מקוונת שתוקם במיוחד עבור הספריות וניתן יהיה להוריד באמצעותה מוזיקה ממאגרי הספרייה למחשב הביתי (סיסמה למנויים וכו')
ארכיון ושימור – תיעוד חומרים נדירים או מיוחדים אשר ניתן יהיה להאזין להם בספריה (לצרכי מחקר למשל)
ספרות מקצועית ועיון – חומר קריאה, בעברית
מרכז להופעות והרצאות – ברוב הספריות הציבוריות יש חדר גדול או אולם שניתן להתקין בהם מערכת הגברה טובה.
לא צריכות להתעסק עם מוזיקה – במקרה ואינכם חושבים שספריות ציבוריות מסוגלות לתת שירותי מוזיקה טובים ו/או במקרה שאינכם חושבים שתקציבן צריך להיות מופנה לתחום המוזיקה.

הבחירה שלי היתה השאלת דיסקים. הנימוק:
א. הרבה אתרים מאפשרים הורדה חוקית ברשת, וגם הורדה לא חוקית כנראה מרתיעה אחוז קטן. במילים אחרות כבר קיים מענה לאפשרות הזאת, שהולכת וצומחת, וחבל שתקציב המוזיקה של ספריות ציבוריות יופנה לפיתוח ותחזוקת פלטפורמה כזאת.
ב. ארכיון ושימור היא המטרה הכי חשובה בעייני, אבל לא הכי שימושית עבורי באופן יומיומי. בנוסף, התפקיד הזה צריך לדעתי להיות שמור לארכיון הצליל הלאומי ומוסדות אקדמיים אחרים שאמורים להיות הן מומחים והן מתוקצבים בעניין.
ג. ספרות – המצב לגבי עיון בהחלט לא מספק. יש מחסור בידע אודות היסטוריה של מוזיקה וז'אנרים, ביוגרפיות של מוזיקאים ועוד. אם קוראים יזמינו וידרשו ספרים על מוזיקה יתכן ומחלקות העיון יקחו זאת בחשבון בביצוע הזמנות. אבל בעצם כמה ספרים כאלה נכתבו בעברית?
לגבי ספרות מקצועית (תווים, מחקר על מוזיקה) - ספריות מוזיקה אקדמיות צריכות לטפל בכך. בכל מקרה אינני מוזיקאית או סטודנטית למוזיקה ולכן ספרות מקצועית אינה שימושית עבורי, וגם כאן רוב החומר לא יהיה בעברית כך שספק אם ספריה ציבורית תבצע כזה רכש.
ד. מרכז תרבות – תפיסת הספרייה כמרכז תרבות מבורכת בעייני. אלא שהופעות והרצאות בספריות בדרך כלל פתוחות לקהל הרחב תמורת תשלום. אמנם יש משמעות ואווירה אחרת להופעה שאינה במועדון הופעות רגיל, אך בעייני לא מדובר בשירות למנויים אלא בהכנסה חשובה נוספת לספריות. ואם האירוע מסובסד או בחינם סביר להניח שזה על חשבון האמן או המרצה...

אחרי שנימקתי מדוע השירותים הנ"ל פחות קריטיים או לא אמורים להיות מטופלים על ידי ספריות ציבוריות, יותר ברור מדוע הצבעתי עבור השאלת דיסקים - זה השירות היחיד שאין לו תחליף:
לשום אדם פרטי לא יהיה תקציב לרכוש כמות דיסקים אדירה כמו שיש בספריה.
הרכישה הקבועה מהרגע שבו הופיע פורמט הדיסק, יוצרת מאגר אדיר גם לרוחב (רמת כיסוי) וגם לעומק בכל ז'אנר. כבר עכשיו יש ב"מדיטק" עשרות דיסקים שלא תוכלו לרכוש בשום דרך חוץ מחיפושים ביד שנייה.
אני בשום אופן לא מסכימה שהכל אפשר למצוא באינטרנט. זה בפירוש לא נכון (כן, שמעתי על אימיול וסולסיק), וגם יוצא מנקודת הנחה מצערת שתמיד ניתן להתפשר על mp3 על פני איכות דיסק (נתעלם מהערך המוסף של העטיפה והחוברת...)
ובכלל, תתפלאו לשמוע כמה אנשים משתמשים במחשב אבל לא יודעים לחפש מוזיקה ברשת. כמה אנשים בישראל באמת נחשפים למוזיקה חדשה באמצעות בלוגים למשל? (נא לקחת בחשבון קבוצות גיל מגוונות, חשבו על ההורים שלכם)
לסיכום, אין מוסד שיותר מתאים מספריה ציבורית לרכוש באופן קבוע עותקים של תוצרי תרבות ולסבסד אותם עבורנו (דיסק או ספר אינם מותרות כמו בקבוק יין!); המסוגל להגיע, לארגן, לאחסן, להנגיש ולהשאיל לקהל ה ר ח ב.

לא מסכימים? יש לכם רעיונות נוספים לשירותי מוזיקה בספריות הציבוריות? ~~ניתן להגיב בתחתית הסקר (לאחר הצבעה) או~~ בתגובות לפוסט הזה.
הסקר עלה למשך 50 ימים בדיוק ולכן ניתן להצביע עד ליל ה-10 בדצמבר. התוצאות יפורסמו כאן בהמשך.

עדכון 20.2.08 -
"מר לוויתן" מתייחס לסקר ומוסיף הבחנה מעניינת בין הפעולה של השאלת הדיסק להורדת שירים.

תגיות: סקר, ספריות, דיסקים, מוזיקה

תולדות הסימפול, או איך הפכה ההקלטה מכלי לשימור מוזיקה לדרך ליצירת מוזיקה חדשה - חלק ב / אודי רז

2008-11-06T16:43:00.010+02:00

טור אורח

בחלקו הראשון של המאמר תארתי את לידת ההקלטה וסיפרתי על מלחיני המוזיקה הקונקרטית, שראו בהקלטה אפשרויות חדשות: לא רק דרך לתעד ביצוע של מוזיקה, אלא כלי ליצור בעזרתו מוזיקה חדשה מהצליל עצמו.

בחלק זה אספר על הדרך בה השפיעה ההקלטה על התפתחות המוזיקה הפופולארית, ואיך הפך הרעיון להשתמש בהקלטה כחומר גלם מקונספט אוונגרדי למובן מאליו, כלי מרכזי באופן גלוי יותר ופחות במוזיקה שמקיפה אותנו יום יום.

הטייפ המגנטי
תעשיית המוזיקה התעניינה בעיקר בהיבטים השימושיים שהציע הפיתוח של הטייפ המגנטי, שתיעד צליל כאותות מגנטיים על סליל ולא כחריצים בתקליט. את הטייפ אפשר היה לחתוך ולהדביק, וכך נפתחו אפשרויות עריכה חדשות. אין תיעוד מקיף או הילת קסם שמרחפת סביב ראשוני המקליטים או המוזיקאים שאמרו משהו כמו “אולי לא נשלם על עוד שעת אולפן וננסה לחבר את ההתחלה של הטייק השלישי לסוף של הטייק החמישי?". ובכל-זאת, חיתוכים וביצועים מוקלטים המורכבים מכמה ניסיונות הקלטה הפכו לעניין שבשגרה גם בז'אנרים המתאפיינים בהקלטה בעלת אופי תיעודי, כמו ג'אז ומוזיקה קלאסית.

הפיתוח של טייפ הערוצים איפשר הקלטה לערוצים נפרדים וטיפול בעוצמה ובצליל של כל כלי בנפרד. עכשיו ניתן היה להקליט נגנים שונים זה לאחר זה ולא רק בו זמנית, לתת להם להקליט ניסיונות רבים עד שישיגו את הביצוע המושלם, ואפילו לתקן רק צליל או שניים באמצע טייק בלי לפגוע בשאר ההקלטה.
בעוד שמסורת הביצוע של המוזיקה הקלאסית והג'אז מובילה בדרך-כלל להקלטה בעלת אופי תיעודי בה נוכחים כל הנגנים בזמן ובמקום אחד, הרוק והפופ שנולדו והתפתחו לצד האמצעים הטכנולוגיים החדשים אימצו אותם אל תוכם מיד, ניצלו את האפשרויות הטמונות בהקלטה נפרדת של מוזיקאים שונים ויצרו אסתטיקה שהצליל המלאכותי של אפקטים ואפשרויות ייחודיות שמציעה ההקלטה הן חלק בלתי נפרד ממנה.
חברי הביטלס, שהפכו בשלב מסוים ללהקה שמייצרת רק מוזיקה מוקלטת, היו מרותקים מהאפשרויות החדשות. הם השתמשו בלופים, לולאות טייפ שניגנו שוב שוב אותם צלילים, כמו ב- Being For The Benefit of Mr. Kite; הקליטו תפקידים בחצי מהירות והאיצו אותם כדי להקל על ההקלטה ולהשיג סאונדים חדשים, כמו בסולו הפסנתר המואץ הנשמע כמו צ'מבלו, ב-In My Life; הרבו להאיץ או להאט מעט את קולותיהם כדי לתת להם גוון חדש, כמו ב- Lucy In The Sky With Diamonds; ניסו, מחקו, גזרו וחיברו, ויצרו בתקופות מסוימות בעזרת הכלים שהציע האולפן לא פחות מבעזרת גיטרות או תופים.

המלוטרון
לא ארחיב על האפקטים השונים שפותחו עם האלקטרוניקה המשתכללת, ולא כל שכן על ההתפתחויות בתחום המוזיקה האלקטרונית, על-אף שהיסטוריית ההקלטה ודרכה של המוזיקה האלקטרונית קשורות זו בזו באופן הדוק. ובכל-זאת, אספר בקצרה על המלוטרון, כלי שהביא למקומות חדשים את השימוש בהקלטה כחומר גלם. המלוטרון, שפותח בתחילת שנות ה60, היה כלי המקלדת מבוסס הדגימות הראשון שהצליח מסחרית.

מתחת לכל קליד של המלוטרון ממוקם ראש-קורא של טייפ, שיכול להשמיע אחד מסלילים רבים עליהם הוקלטו באולפן כלי נגינה וזמרים מבצעים כל אחד מהצלילים שעל המקלדת, ואפילו הרכבים מנגנים בסגנונות שונים. רעיון זה, שדרש אז טכנולוגיה מורכבת ועדינה, נטמע לחלוטין ביצירה של מוזיקה פופולארית. היום דגימות הן חלק בלתי נפרד ממקלדות אלקטרוניות ומתוכנות ליצירת מוזיקה אלקטרונית שמשמשות יוצרים בחלק ניכר מהמוזיקה המקיפה אותנו.

היפ הופ – מוזיקה מבוססת סימפול
בתחילת שנות השבעים, התחילו האחים סינדי וקלייב קמפבל (Clive Campbell) לארגן מסיבות בבניין בו גרה משפחתם בברונקס. קלייב בן החמש-עשרה, שנודע במהרה כדי.ג'יי Kool Herc, השמיע תקליטי פ'אנק או מוזיקה לטינית דרך מגבר גיטרה, והכי אהב את ה"ברייקים", הרגעים בהם כל הנגנים חוץ מהמתופף מפסיקים לנגן. הוא חשב שאלה הרגעים שהכי כיף לרקוד איתם ורצה שבמקום כמה שניות יימשכו כמה דקות.

את הפתרון מצא בעזרת שימוש מקורי בסט הדי.ג'יי, שמורכב בדרך כלל משני פטיפונים המאפשרים לתקליטן לעבור מסופו של שיר בתקליט אחד לתחילתו של השיר הבא, בתקליט אחר, בלי לעצור את המוזיקה והריקודים. קמפבל החל להשמיע ברייק מתקליט אחד, לעבור לברייק בתקליט אחר בעוד הוא מריץ לאחור את התקליט הראשון אל תחילת הברייק, וחוזר חלילה. אם השתמש בשני עותקים של אותו התקליט, יכל ליצור לופ בן דקות ארוכות של אותו הברייק - תיפוף פ'אנק אנרגטי או מקצב כלי הקשה לטיני שחזרו על עצמם עוד ועוד לחדוות הרוקדים. בהמשך למסורת שהכיר בג'מייקה כילד, קמפבל גם דיבר מעל המוזיקה והלהיב את הקהל שלו בקריאות קצביות מלאות בסלנג שהמציא, חרז חרוזים, והגיב על המצב בשכונה. כך הניח את היסודות להיפ הופ ולשירת הראפ, על אף שאז עוד לא קיבלו את שמותיהם.

קמפבל השתמש בהקלטות כדי ליצור מוזיקה חדשה, כמו מלחיני המוזיקה הקונקרטית, אבל חומר הגלם שלו היה מוזיקה מוקלטת של יוצרים אחרים. המשך ההתפתחות של אמנות הדי.ג'יי הוביל לשני כיוונים:
כיוון אחד הוא טרנטייבליסם, שימוש וירטואוזי בפטיפון שהופך אותו לכלי נגינה בפני עצמו ומתרחק מהשימוש בהקלטה (סקרנים כלפי הז'אנר וגם חובביו המושבעים ימצאו עניין בסרט התיעודי "סקרצ'”);
הכיוון השני הוא השתכללות החיבור בין הקלטות שונות כדי ליצור מוזיקה חדשה, דרך שאינספור יוצרים המשיכו בה, ואחת מנקודות הציון החשובות שלה היתה היציאה לאור של Endtroducing מאת די.ג'יי Shadow, שהורכב אך ורק מסימפולים מתוך תקליטי ויניל.

הרעיון ליצור מוזיקה חדשה ממוזיקה קיימת עדיין מהדהד בעולם המוזיקה והפך הקלטה ממוצר שקונים בחנות ומאזינים לו כמו שהוא, למשהו שאפשר להשתמש בו כדי לעשות דברים חדשים. מוזיקה הפכה לאמנות שאפשר ליצור לא רק בעזרת כלי נגינה או שירה, אלא ניתן לחתוך ולהדביק אותה, להשתמש בה כדי ליצור קולאז', יצירה חדשה מחומרים קיימים.

אודי רז - מוזיקאי, מלחין, מעבד וזמר. נגן סוזאפון וטובה. חבר בתזמורת מארש דונדורמה ולהקת הפשרות. המאמר מבוסס על הרצאה שהעביר בבית הספר הלילי הראשון, מול קהל מאזינים שנדחס בחדר השינה שלו.

תגיות: טייפ, מלוטרון, הקלטה, סימפול, Clive Campbell

27 באוקטובר - יום שימור המורשת האודיו-ויזואלית

2008-10-27T23:12:00.020+02:00

The historic test of Israel will not be military, or economic or demographic – although we cannot exist without these – but rather its spirit, vision and prophetic destiny

(דוד בן-גוריון, ספטמבר 1951)

בשנה שעברה הכריז ארגון אונסקו של האו"ם, על היום הבינלאומי לשימור מורשת אודיו-ויזואלית, שיחול מדי שנה ב-27 באוקטובר (World Day for Audiovisual Heritage). השנה הוא מצוין בפעם השנייה תחת הכותרת Audiovisual Heritage as a Witness of Cultural Identity. כמויות אדירות של חומר אודיו-ויזואלי במדינות שונות כבר הלך לאיבוד מסיבות שונות, וחומר רב נמצא בסכנה מיידית.

אני שמחה לבשר שממש בימים אלו ארכיון הצליל הלאומי של ישראל מתחיל בפרויקט רחב היקף של דיגיטציה. באדיבותה של המנהלת ד"ר גילה פלם, אני מציגה בפניכם מסמך מקיף שנכתב על ידה המפרט את מטרות פרויקט הדיגיטציה והיבטים טכניים של ביצועו. במסמך, שהציטוט של בן-גוריון בתחילת הפוסט נלקח מתוכו, גם רקע על ארכיון הצליל הלאומי ותיאור האוספים העיקריים שבו.

בנובמבר יתקיים הכינוס החמישי בירושלים לדיגיטציה של מורשת התרבות (EVA / MINERVA 2008) בו יציגו הבכירים שבאנשי המקצוע מאירופה ומישראל את החידושים בתחום. ביום הראשון של הכנס תתבצע ההכרזה הרשמית של פרויקט הדיגיטציה בארכיון הצליל, וביום השני ירצו שורה של אורחים מחו"ל על הטכנולוגיות לשימור מוזיקה וסאונד בספריות. לא כל יום מגיעים לישראל מומחים עולמיים שכאלה, פשוט חובה לראות בתכנית מה צפוי בין השעות 9:00-13:00 -גן עדן לטכנאי קול, אספני מוזיקה ובת'כלס כל מי שהמוזיקה בנשמתו.

לגמרי בצירוף מקרים, בשבוע שעבר ארגנתי קבוצה של אנשי רדיו ואנשים שכותבים על מוזיקה לסיור מודרך בארכיון הצליל הלאומי (ירושלים) ובספרית המוזיקה במדיטק (חולון). בשני המקומות הרגשנו עד כמה הם נאבקים על מעמדם ותקציבם, ומצד שני יצאנו מעודדים ומאושרים שמוסדות כאלה קיימים בישראל. תמיד כשאני מביאה אורחים לסייר במדיטק אני מצביעה על הקיר החיצוני ושואלת: איפה יוצא לכם ללכת ברחוב ולראות על בנין את המילים Nevremind ,Bossanova, ו"מי רצח את אגנתה פאלסקוג"? בארכיון הצליל הלאומי לעומת זאת הרגשנו שנסענו אחורה בזמן (במובן הטוב של המילה), דפדפנו בתקליטים, נדהמנו מהמכשירים ולא הפסקנו לשאול את טכנאי הקול אבי נחמיאס שאלות...

רשימת קישורים

היום הבינלאומי לשימור מורשת אודיו-ויזואלית – אתר רשמי המפרט את המטרות והפעילויות
Digital Heritage, Israel – אתר רשמי
הפורום לשימור הזיכרון האודיו-ויזואלי בישראל – אתר רשמי
שימור הזמר העברי – מסמך רקע של מרכז מחקר ומידע בכנסת (2002)
Minerva ישראל – אתר רשמי, עם פרטי הכנס

ארכיון הצליל הלאומי – אתר רשמי
Rescue, Preservation and Provision of Access to the Jewish Music Treasures of the National Sound Archives 1930-2007 - מסמך מאת ד"ר פלם על פרויקט הדיגיטציה של ארכיון הצליל הלאומי (2008)

מדיטק חולון – אתר רשמי
ראיון עם מנהל הספריה המוזיקלית במדיטק חולון

על הביקור בארכיון הצליל הלאומי ובמדיטק כתבו:
יעל רגב באפילו עז
גיא חג'ג' בעונג שבת
תומר לוין במר לוויתן
תמונות מהסיור בארכיון הצליל הלאומי (פליקר)

לקוראי הבלוג: בקרוב יפורסם החלק השני במאמר של אודי רז על תולדות הסימפול!

תגיות: ארכיון הצליל הלאומי, דיגיטציה, מדיטק, ספריות, שימור אודיו ויזואלי

תולדות הסימפול, או איך הפכה ההקלטה מכלי לשימור מוזיקה לדרך ליצירת מוזיקה חדשה - חלק א / אודי רז

2008-10-21T16:55:00.017+02:00

לכבוד סוכות יזמו אייל מרדיו פרימיום להמונים ומרציאנו מקפה דל מרציאנו פרויקט בשם אושפיזין מוזיקלי: בלוגים מארחים, שמטרתו להציג ולארח מוזיקאים ישראלים. אני שמחה שהחיזור אחר אודי רז המוכשר צלח, וגאה לתת לו את הבמה למאמר מיוחד שיתפרסם בשני חלקים! (החלק השני)

טור אורח
פעם לא היו הקלטות. אפשר היה לשמוע מוזיקה רק בזמן שאנשים יצרו אותה. דמיינו לרגע את החיים שלכם בלי מוזיקה מוקלטת, בלי רדיו, בלי האפשרות לשמוע מוזיקה שמנוגנת ביבשת אחרת, הופעה מהשבוע שעבר או את נגינתם וקולם של אנשים שמתו לפני שנולדתם.

תחילת ימי ההקלטה
עד לא מזמן ההקלטות המוזיקליות המוקדמות ביותר ששרדו היו הקלטות שנוצרו בפונוגרף, מכשיר שהמציא תומאס אדיסון בשנת 1877, שתעד קול בעזרת מחט שחרטה את רעידות גלי הקול על גליל שעווה, והשמיע את ההקלטה בעזרת הגברת רעידות המחט בחריצים שיצרה. המכשיר וההקלטות שלו היו פופולאריים מאוד ומיליוני עותקים של קטעים מוזיקליים נמכרו במהרה. אמנם הגלילים נשחקו אחרי השמעות ספורות, אבל צרכני מוזיקה מוקלטת יכלו לקבל זיכוי חלקי על החזרת גלילים שחוקים כדי לקנות בו מוזיקה חדשה. באחת מהקלטות הפונוגרף המוקדמות ביותר שנשתמרו, משנת 1888, ניתן לשמוע מבעד לרחשים ורעשים מקהלה רבת משתתפים שרה אורטוריה של הנדל.

בתחילת 2008 הצליחו חברי קבוצת First Sounds, ארגון לא פורמלי ששם לעצמו למטרה להביא לציבור את ההקלטות המוקדמות ביותר בהיסטוריה, להחיות קולות שקדמו להקלטה זאת בכמעט שלושים שנים. הם השתמשו ברישומיו של פונאוטוגרף, המכשיר הראשון שתיעד קול, אם כי לא יכל או נועד להשמיע אותו, ופותח בידי אדוארד-לאון סקוט הצרפתי בשנת 1857. סקוט עבד בעסקי הדפוס וכספרן, ומה שעניין אותו היה "לכתוב" קול על נייר, שכלול של אמנות הקצרנות, עליה גם כתב ספר. המכשיר שלו תיעד את גלי הקול בעזרת מחט שחרטה קווים על סליל נייר שהושחר בפיח מעל מנורת שמן. אנשי First Sounds פיענחו את רישומי הפונאוטוגרף והצליחו להשמיע הקלטה עמומה בת כעשר שניות של השיר "Au Clair de la Lune" משנת 1860 ואף ניסיונות הקלטה מוקדמים יותר.

עם מכשיר ההקלטה של אדיסון נולדה האפשרות לתעד קול ומוזיקה. אמצעי ההקלטה וההשמעה השתנו והשתכללו מאז, ורבים תרמו להתפתחויות אלה, אבל אנחנו מסתפקים בידיעה שאמצעים להקלטה של מוזיקה נוצרו, ושזמן רב שמרה ההקלטה על אותו תפקיד - תיעוד קולות ומוזיקה והאזנה להם. עשרות שנים לאחר המצאתה החלו אנשים להעלות את האפשרות שהקלטה יכולה לשמש חומר גולם ליצירה חדשה.

מוזיקה קונקרטית
בשנת 1948 פייר שאפר (Pierre Schaeffer), טכנאי סאונד ברשות הרדיו והטלוויזיה הצרפתית, החל לשחק עם תקליטים, להשמיע הקלטות אחורה, לאט או מהר יותר משהוקלטו, או להשמיע אותן בו זמנית עם הקלטות אחרות. לביצוע יצירתו הראשונה “Étude aux Chemins de Fer”, בנה את מה שכנראה היה הסמפלר הראשון: הוא הקליט צלילים שונים שיצרו רכבות, העביר אותם לתקליטים, ויצר מתגים שאפשרו להשמיע את התקליט הרצוי בכל רגע ולשלוט במהירות שלו. לצורת היצירה החדשה קרא "מוזיקה קונקרטית", ובניגוד לפרשנות מוטעה אך מקובלת, לא התכוון בכך למוזיקה שלוקחת צלילים מהמציאות הקונקרטית שסביבנו, אלא ליצירה בצליל עצמו ולא בתווים או הוראות לנגנים. כל זה עשוי להישמע מאוד כבד, אבל רעיון מרכזי בתפישתו של שאפר היה המשחק, אליו התייחס במלה הצרפתית Jeu, שכמו מקבילתה האנגלית Play, נושאת בחובה את המשמעויות "לנגן" ו"לשחק" גם יחד. כך אני מעדיף לדמיין את שאפר: משחק להנאתו בצלילים ומכשירים, ולא כמודרניסט זועף שמבטל את המוזיקה של העבר כמיושנת ודורש לעבור להאזין להקלטות של רכבות בשעות הפנאי.

שאפר הקים קבוצות שונות, בין השאר עם אמנים מתחום התיאטרון והאמנות הפלסטית, היה כנראה גם הראשון ליצור מוזיקה בעזרת טייפ סלילים, והמשיך ליצור מוזיקה מהקלטות עם "הקבוצה לחקר מוזיקה קונקרטית” בחסות הרדיו הצרפתי, בה חברו אליו מלחינים כפייר בולז, קרלהיינץ שטוקהאוזן, אדגר וארז, איאניס קסנקיס ופייר הנרי.

כל כך הרבה שמות של גברים, מה קורה? אעיז לשער שהדומיננטיות של גברים בספרות ההיסטוריה נובעת משילוב של אופייה הגברי של החברה שלנו ומנטייה לא לשים לב יותר מדי לנשים כשמתעדים ומספרים את ההיסטוריה. לא מזמן שמחתי לקרוא פוסט בבלוג של מורפלקסיס וללמוד על פועלה של דפני אורם (Daphne Oram), מחלוצות המוזיקה האלקטרונית בבריטניה. אורם, שזכתה לחינוך מוזיקלי מגיל צעיר ולמדה נגינה בפסנתר, עוגב וקומפוזיציה, ויתרה על הלימודים באקדמיה המלכותית למוזיקה ועל קריירה כמורה למוזיקה, ובחרה לעבוד כטכנאית סאונד ב-BBC. בסוף שנות הארבעים, אותן שנים בהן עסק פייר שאפר בניסויים עם ציוד הסאונד של הרדיו הצרפתי, שיחקה גם היא עם ציוד תחנת הרדיו, נשארה אחרי שעות העבודה ועסקה בניסויים וחיפוש אחר שפה מוזיקלית חדשה. גם היא השתמשה בצלילים יומיומיים, כמו הקלטות של כלי עבודה (האזינו להקלטה Power Tools בפוסט של מורפלקסיס), אבל עיקר עניינה הופנה ליצירה של צלילים סינטטיים, אלקטרוניים. אורם לא זכתה לתמיכה ששאפר נהנה ממנה ברשות הרדיו והטלוויזיה הצרפתים, ולבסוף עזבה את ה-BBC בסוף שנות החמישים והקימה סטודיו עצמאי. היא התפרנסה מכתיבת מוזיקה אלקטרונית לסרטים, רדיו וטלוויזיה, ופיתחה מכשיר מורכב בשם Oramics, סינטיסייזר מוקדם שהמיר רישומים על גבי סרט 35 מ"מ לצלילים אלקטרוניים.

כאן אנחנו נפרדים מיוצרי האוונגרד, על אף ההתפתחויות המרתקות של המוזיקה שלהם. בחלק השני נראה איך השפיעה טכנולוגיית ההקלטה על ז'אנרים חדשים שנולדו במאה העשרים, איך חלחלו רעיונות השימוש בהקלטה כחומר גלם למקומות לא צפויים כמו תקליטי רוק ופופ, הביאו ללידתו של ההיפ-הופ, יצרו בעיות משפטיות ותביעות ענק, והשאירו את חותמם גם בז'אנרים שמתאפיינים בהקלטות "תיעודיות" כמו מוזיקה קלאסית וג'אז.

אודי רז - מוזיקאי, מלחין, מעבד וזמר. נגן סוזאפון וטובה. חבר בתזמורת מארש דונדורמה ולהקת הפשרות. המאמר מבוסס על הרצאה שהעביר בבית הספר הלילי הראשון, מול קהל מאזינים שנדחס בחדר השינה שלו.

תגיות: הקלטה, מוזיקה קונקרטית, סימפול, Daphne Oram, פונאוטוגרף, Pierre Schaeffer

מוזיקה ועוני (Blog Action Day 2008)

2008-10-15T20:11:00.013+02:00

נרשמתי לפרויקט Blog Action Day שחל היום ומוקדש לנושא העוני העולמי בלי לחשוב על מה בעצם אכתוב, ועד עכשיו אני לא יודעת.
הייתי רוצה להעביר לכל קוראי הבלוג שלי את המשמעות של הנתון היבש והמחריד שמיליארד בני אדם בעולם חיים מתחת לקו העוני הבינלאומי ומשתכרים פחות מדולר אחד ליום (זה לא חגיגה להיות גם בדרגה או שתיים מעל הקו...)
איך לעשות את זה? האם לכתוב פוסט נפרד ושונה תחת מדור "עוד עניינים" שאינו קשור למוזיקה? אבל את זה ממילא יעשו היום אלפי בלוגרים ברחבי העולם.

החלטתי להתעקש ולכתוב פוסט על עוני בכל זאת בהקשר של מוזיקה, אבל איך הוא יוכל להבהיר שהטענה כי יש מחסור במזון היא מיתוס? למעשה אספקת המזון בעולם במצב של שפע! הבעיה היא שאנשים רבים עניים מדי בכדי לרכוש מזון זמין ואכיל (כלומר לחם, לא חיטה). אפילו ברגע זה לרוב "המדינות הרעבות" יש מספיק מזון לכל תושביהן ורבות מהן מייצאות אוכל ומוצרים חקלאיים.

עשיתי סקר בין חברים ושאלתי את כולם מה עולה להם בראש אם היו צריכים לחבר את שני הנושאים האלה – עוני ומוזיקה:
חלק כמובן הזכירו את הופעות ה-Live Aid וקונצרטים גדולים שאיחדו מאות מוזיקאים ונגנים ברחבי העולם יותר מפעם אחת לצרכי איסוף תרומות. אבל אני לא מאמינה שהפתרון האמיתי לעוני הוא צדקה ותרומות. עוני הוא תופעה חברתית הנגרמת מסכסוכים אלימים ומלחמות המנשלות אנשים ממקורות פרנסה, חינוך ומזון, ובעיקר נגרמת ממדיניות כלכלית לאומית או מדיניות מטבע ושוק עולמית, כפי שבונו (סולן להקת U2) ניסה להבהיר בקמפיין שלו.

עלתה גם הצעה להתייחס למוזיקה שנולדה ונוצרה דווקא בשכונות עוני במדינות בדרום אמריקה או בגטאות השחורים בארה"ב. אני לא מתכחשת לתופעה שאומנות גדולה צומחת מתוך מצוקה וכאב, אבל הרגשתי שהמטרה של היום היא להדגיש את העוול והזוועה בעוני ולא לעשות רומנטיזציה לסבל ומחסור.
מצד שני למה לא להאדיר את כוחה של המוזיקה כסוג של תרופה ונקודת אור? נזכרתי בפרויקט OLPC ("מחשב לכל ילד" – יצירת הזדמנויות חינוכיות לילדים עניים בעולם על ידי חלוקה של מחשבים ניידים). אנשי הפרויקט אספו ג'יגות של תכנים מוזיקליים ברישיון CC ופיתחו אפליקציה מותאמת לניידים המחולקים בפרויקט שנקראת Csound, המאפשרת לילדים לערוך בחומרים מיקסים ואפקטים.

גם מוזיקאים סיפרו לי על הקושי שלהם או של קולגות להתפרנס ממוזיקה. אבל לי חשוב להבהיר שלא עיסוק במוזיקה עושה אותך עני. עוני הוא סכנה אינהרנטית בתוך שיטה שמנצלת עובדים בעולם כולו. בארה"ב למשל, ממדי העוני עצומים ואף הולכים וגדלים בקרב "עובדים עניים" שיש להם למעלה מעבודה אחת ועדיין לא יכולים לממן תזונה הולמת או בית למשפחותיהם.

חלק הציעו לי לאסוף שירים שמדברים על עוני. טקסטים שנכתבו והולחנו לאורך השנים שעסקו בעוני. זה נשמע לי רעיון טוב, למרות שאין שום ספק שלעולם לא אוכל לכסות את כולם כמו שצריך. באתר הזה יש רשימה מכובדת של שירי מחאה המתייחסים ישירות או בעקיפין לעוני.

בסוף פשוט הלכתי לגוגל. כתבתי את המילים music ו-poverty. בתוצאות הראשונות גיליתי את סרט התעודה The Ultimate Song. הסרט מסקר את העוני המתפשט בארה"ב, מציג את המיתוסים הקשורים באבטלה וגזע בהקשר של עוני, וכמובן מתייחס לחשיבות של מוזיקה ומוזיקאים כשותפים במאבק החברתי נגד עוני. (לצפייה ב-youtube חלק 1, חלק 2, חלק 3, חלק 4)

גם עכשיו לא ברור לי איך אפשר לכתוב פוסט על מוזיקה ועוני. אני מקווה שלפחות תבקרו בקישורים הנ"ל ואולי יעלו בראשכם עוד דרכים שמוזיקה יכולה לתרום לצמצום העוני או לשפר את מצב העניים. בעיקר אני מקווה שתחשבו על זה גם מעבר ליום הנוכחי. נזכרים איך הזדהיתם והזדעזעתם במתקפת ה-11 בספטמבר בארה"ב בה היו 3000 הרוגים? זכרו שגם עוני הוא אסון חברתי שנגרם, ולא אסון טבע שקורה. בכל יום מתים בעולם 16000 ילדים מסיבות הקשורות ברעב.

* נתונים על רעב ועוני בטקסט נכונים לשנת 2008 ונאספו מהאתרים UNDP, FoodFirst
תגיות: עוני, מוזיקה, רעב, blog action day

"זכויות יוצרים" ומוזיקה – שינוי או ביטול?

2008-10-09T19:58:00.018+02:00

בעשור האחרון דנים הרבה על הצורך הקריטי ברפורמות דרסטיות במה שקרוי "זכויות יוצרים" בפרסומים אקדמיים, מוזיקה וכו'. כיוון שהמונח מאוד מטעה וכמעט שקרי (הקשר ליוצרים או עידוד היצירה רופף בלשון המעטה), אשתמש במרכאות או בביטוי המדויק יותר באנגלית – copyrights.

משפטנים והוגים בולטים שמובילים את השינוי הן באופן תפיסתי והן באופן פרקטי, הם למשל פרופ' לורנס לסיג (הוגה Creative Commons), ד"ר מייקל גייסט, קורי דוקטורוב (לאחרונה פרסם את Content: Selected Essays on Technology, Creativity, Copyright, and the Future of the Future, ניתן להורדה חופשית), ארגון ה-EFF, ופרופ' ניל נתנאל (לאחרונה פרסם את הספר Copyrights' Paradox על הניגוד המובנה בין חופש היצירה והביטוי ל"זכויות יוצרים").

ההקדמה הזאת נועדה בעצם להציג גישה נוספת ושונה, תפיסה משפטית ופילוסופית שלא מדברת על רפורמה אלא על מהפיכה. כלומר לא מבקשת התאמות ושינויים בחוקי copyrights אלא ביטול שלהן. "זכויות יוצרים" לא היו קיימות לפי המאה ה-18. מוזיקה וספרות התקיימו מאות שנים לפניהן, וימשיכו להתקיים מאות שנים אחריהן. במאה ה-21 הגיע הזמן לערער על עצם המוסריות של "קניין רוחני".

המשפטן וההוגה המפורסם שדרכו הכרתי את התפיסה הוא פרופ' יוחאי בנקלר מאוניברסיטת הארוורד (במקור ישראלי). בראיון מרתק שקיים איתו יובל דרור לפני חמש שנים בעת ביקור בישראל, גיליתי לראשונה את בנקלר:
"קניין רוחני הוא בכלל לא קניין - זו רגולציה... כאשר מישהו מחזיק ב'קניין רוחני' הוא בסך הכל אומר לך שאסור לך לקרוא משהו או להשמיע משהו בלי רשותו...אתה המצאת משהו? אולי היו אלו עשרת-אלפים שנים של ציוויליזציה שהביאו אותך למקום שבו יכולת להמציא משהו - אולי הן אחראיות להמצאה?"

בנקודה זאת אני רוצה להתחיל לכוון את הדיון על מוזיקה. האם יש יצירה מוזיקלית בעולם שהיא אי? האם אי פעם חברות התקליטים ו/או היוצרים תיגמלו את כל עשרות האומנים שהשפיעו עליהם? האם יש סוף לציטוטים המוזיקליים? סביר להניח שאם נחזור לשורשי הרוק והבלוז נגלה שכולנו חייבים מיליארדים של דולרים ליבשת אפריקה...

באותו ראיון בנקלר התייחס גם לתעשיית המוזיקה:
"המודל העסקי של חברות התקליטים הוא תוצר של המאה העשרים: ייצור על בסיס הון שנמצא בידי חבורה מצומצמת של אנשים... זו מניפולציה של ביקוש לאמנים ולאמנות. זו תעשייה נצלנית, שכדי לשמר את המבנה שלה מנסות חברות התקליטים למנוע מהאינטרנט להתפתח, שכן המערכת הפתוחה של האינטרנט מתחרה במערכת הסגורה שלהן".

מומלץ לקרוא את הראיון המלא בו בנקלר מתייחס גם לשיתוף הקבצים (זכרו שמדובר ב-2003) וגם לשאלה הקלאסית "ממה יתפרנס האמן".
בסרטון הבא בנקלר מדבר על תעשיית המוזיקה לעומת המוזיקאי. בתור אחד שתופס copyrights בסך הכל כמודל עסקי אחד שעבר זמנו, תשמעו אותו יותר מפעם אחת אומר "after copy" (אחרי 6 דקות הוא עובר לדבר על קולנוע, אבל המשיכו לראות עד דקה 7:30!)

פחות מוכרת אבל אחראית להרצאה מכוננת ביום העיון "של מי השורה הזאת לעזאזל"? (האוניברסיטה הפתוחה, 2004) היא ד"ר אביבה גבע. בהרצאה "שוק התרבות: בין זכויות יוצרים לזכות על היצירה" שאלה האם עשרות מיליוני מורידי השירים ומשתפי הקבצים הם אנשים רעים או שהחוקים רעים? תשובתה היתה שעידן האינטרנט מחריף את השאלה מה ההצדקה המוסרית להענקת הגנה על קניין רוחני.
גבע לא התייחסה ספציפית למוזיקה אבל אתם מוזמנים לעשות את ההקשרים המתבקשים מהנקודות הבאות שעלו בהרצאה:
* לכל אדם שמורה זכות בסיסית להנות מחיי הרוח. מוצרי מידע ואומנות אינם נחלה פרטית של אף אחד. כל יצירת רוח נעשתה בהקשר תרבותי ולא בחלל סגור.
* ההיסטוריה מלאה בעשייה ויצירה בלי קשר ל"זכויות יוצרים" שהן בסך הכל זכויות קניין מודרניות.
* גם כשיש "זכויות יוצרים" מי בעיקר נהנה מהן? היוצרים מעשירים את חברות התקליטים ולא להפך.
* חשיפה רחבה, הרבה יותר חשובה ליוצר מאשר תמלוגים, גם מבחינה כלכלית. התעשרות התאגידים לא מעשירה את התרבות, היא לרעת הציבור ולא לטובתו.
* מוצרי רוח אינם מתכלים כשמשתמשים בהם. למעשה הם רק משתבחים ומועשרים ומשמשים להפקת מוצרי רוח אחרים - ככל שמשתמשים בהם עולה ערכם.
* האינטרנט מאפשר אפס עלות של אריזה והפצה – מדוע אנשים צריכים לשלם פעמיים?
(לא מדובר בציטוטים. ניתן לצפות בהרצאה המלאה בקישור הזה)

למרות שבאופן אישי אני מצדדת בתפיסה שהצגתי בתחילת הפוסט - רפורמה משמעותית ולא ביטול (כלומר להפסיק עם חוקי קניין ולעבור לזכויות יוצרים בלי מרכאות), אני לא חושבת שפרנסת האמן צריכה להיות מ-copyrights. על אחת כמה וכמה כשמתברר שהן מפרנסות בעיקר את חברות התקליטים ולא את היוצרים. מה דעתכם?

תגיות: זכויות יוצרים, copyrights, קניין רוחני, יוחאי בנקלר, אביבה גבע

דרוש ספרן למחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית

2008-09-14T14:52:00.003+03:00

נתקלתי במודעה הבאה באתר הספרייה הלאומית והחלטתי לתת לו במה גם כאן:

מחלקת המוזיקה עוסקת באיסוף, קיטלוג ושירות לקהל בחומרים של מוזיקה כללית, יהודית וישראלית. במחלקה אוסף של ספרים, תווים וכתבי עת. למחלקה דרוש ספרן/ית -
התפקיד כולל, בין השאר:
שירות לקהל –באולם קריאה מוזיקה - סיוע באיתור חומר, הבאתו לאולם הקריאה
קטלוג חומר- קטלוג של תווים וחומר מודפס אחר בנושאי מוזיקה
מיון ומפתוח של אוסף המוזיקה
בין דרישות התפקיד:
תואר ראשון או תואר מתקדם במוסיקה או במוסיקולוגיה
תואר שני בספרנות או התחייבות להשלים תואר זה תוך שלוש שנים

פרטים מלאים בקישור זה (איני קשורה למוסד זה, נא לא לפנות אליי)
בהצלחה לפונים!

שימו לב - אם יש הצעות עבודה בתחומי מוזיקה-מידע, מוזיקה-אינטרנט אתם מוזמנים להפנות אליי.
אפרסם משרות רק על פי התאמתן לתכנים בבלוג "קסטה" ו/או על פי שיקולים אחרים שאמצא לנכון.
איני מתחייבת לפרסם את כל המודעות ואיני אחראית לתוכנן.

תגיות: ספריה, עבודה

תחיית הקסטה (מס' 4)

2008-08-24T23:33:00.007+03:00

"מאז שאני זוכר אהבתי להאזין ואח"כ גם לערוך אוספים-מיקסטייפים כשהפורמט האהוב עליי היה ונותר הקלטת. כן זו עם סליל מגנטי - היא העניקה צליל נהדר ובעל אופי שהפורמט הדיגיטלי לא יכול לשחזר לטעמי."
את המשפט הנ"ל גזרתי מהתיאור של מורפלקסיס/בנימין אסתרליס אודות הבלוג החדש שלו. כשמוזיקאי ומנהל לייבל כותב טקסט כזה, וגם משתמש בתמונות של קסטות בעיצוב האתר, אני מתיישבת לכתוב עוד פרק על תחיית הקסטה...

לפני חודשיים נתתי בבית הספר הלילי הרצאה קצרה עם הרבה שקופיות שהיתה אמורה לשכנע את הנוכחים כי הקסטה לא נעלמה מהתרבות הפופולרית שלנו ואף זוכה לסוג של תחייה מחודשת באומנות, חפצים, אביזרים וביגוד (תודה לדיגיטל-מי/שי ליברובסקי שלבש טי-שירט עם הדפס של קסטה ושימש דוגמא חיה :-)
בין השאר, כמובן ציינתי את השימוש הן באייקון הויזואלי של הקסטה והן בטרמינולוגיה בכל הקשור לתיאור אוספים, כלומר מיקסטייפים.
אך תתפלאו שיש גם פעילות בעניין המוזיקה עצמה.
לא מפתיע שיש בלוגרים שמכינים מדי פעם פודקסטים מתוך קסטות ישנות שהועברו לפורמט דיגיטלי. הזכרתי בעבר את Dinosaurs and Robots, חפשו גם ב-Daltson Oxfam Shop או ב- T A P E.
אבל כן מפתיע לשמוע אודות הקלטות חדשות על גבי קסטות טייפ, בעיקר בארה"ב. למה זה קורה? הנה שלוש סיבות:

1. ספרים / audio books נמצאים בשימוש לעתים קרובות תוך כדי נסיעה במכונית. נכון לשנת 2005, 53% מהמאזינים ל-audio books בארה"ב עושים זאת ברכב. 37% ממכירות הספרים המוקלטים הן על גבי קלטות, גם בגלל הסיבה הטכנית החשובה – אפשר להמשיך לשמוע בדיוק בנקודה שההאזנה נעצרה. בדיסק זה לא כל כך אפשרי ובטח לא נוח כשמדובר בהקראת ספר ארוך.

2. מוזיקה / להקות שוליים כמו Heartwarmer וגם Black Walls או Awesome Color פשוט מעוניינות להוציא חומרים חדשים על קלטות משיקולי נוסטלגיה וכבוד למדיום. חוץ מהרכבים בודדים יש גם לייבלים מבוססים על טהרת הקסטות מסיבות של אידיאולוגיה, אהבת סאונד הקלטת ו/או שנאת סאונד הדיסק. ראו לדוגמא Nailbat Tapes ו- Infinity Cat (שניהם מנאשוויל), או את Hiss Lab והלייבל עם השם שלא משאיר מקום לספקות- Dead Format Cassette Label.

3. אסירים / ל-2.3 מיליון אסירים בארה"ב אסור לעשות שימוש בדיסקים כיוון שהם עלולים לשמש ככלי נשק חד. בנוסף, אין להם אינטרנט כדי לשמוע מוזיקה דרך אתרים, רדיו-מקוון או רשתות חברתיות מוזיקליות. די ברור מדוע הם מכניסים כמיליון דולר בשנה לחברת North Hollywood's Pack Central למשל, שמשווקת עבורם מוזיקה על קסטות בלבד.

ברור שהקסטות לא יחזרו לכבוש את השוק. מכירות קסטות בשוק המוזיקה מגיעות בסך הכל לאחוז אחד וד"ר Shawn DuBravac, כלכלן האגודה לצרכנות אלקטרונית קובע כי בניגוד לתקליטי הויניל, לקסטות הפלסטיק פשוט אין סקס-אפיל...
למרות זאת, מדובר במדיום שמסרב למות סופית. הוא גווע לאט, ועם טונות של סטייל.

תגיות: קסטה, קלטת, מיקסטייפ, תקליטים

תיעוד ושימור מוזיקה ואודיו - מאגרים ברשת

2008-08-15T13:18:00.018+03:00

ברשימה הפעם אתייחס למוזיקה שבפירוש ניצלה מהכחדה – מוזיקה שמעולם לא היתה עוברת דיגטציה לולא הפרויקטים האלה.

חלק א' - תיעוד שירי עם ופולקלור

מאחורי ארכיונים גדולים ומתוחזקים של מוזיקה בדרך כלל עומדים גופים רציניים כמו מחלקות אוניברסיטאיות או מוסדות השכלה אחרים. הנה דוגמאות לכמה מאגרים מיוחדים שאתאר בקצרה ואציין מה לדעתי אפשר ללמוד מכל אחד, אבל אל תוותרו על האפשרות להתרשם בעצמכם.

ברשימה קודמת על מאגרי מוזיקה ברשת דיברתי על הערך המוסף של שימור המוזיקה בעיקר כאשר מדובר בחומרים נדירים, והבעתי אכזבה מאתר העמותה למורשת הזמר העברי. רק לאחרונה גיליתי את זמרשת ששמה לה למטרה "להציל מהכחדה את השירים שנכתבו והושרו בעברית מראשית הציונות ועד לקום המדינה". באתר המושקע תמצאו רשימה מפורטת של היוצרים והשירים עם אפשרות האזנה להקלטות (בסטרימינג) והרבה מידע אודות הקטעים. כדאי לשים לב גם לעמוד ההפניות לאתרים חיצוניים שיש בהם שירי חלוצים, שירי מחתרת ועוד. מהמאגר הזה אפשר ללמוד איך להתחיל קמפיין לשימור מורשת מוזיקלית ושאפשר להשקיע בעיצוב אתר גם עבור אוספים, מה שברוב המקרים לא קורה כפי שתראו בהמשך.

Digital Library of Appalachia – מאגר ששותפים באחזקתו 8 קולג'ים שונים בארה"ב ובראשם Appalachian College Association. מדובר בתיעוד של חומרים ווקליים ואינסטרומנטליים משנות ה-30 עד ימינו המאפיינים את אזור אפלצ'יה (מזרח ארה"ב). כל החומרים לא מסחריים, מאוד מגוונים וכוללים גם תוכניות רדיו. בדומה אפשר לבדוק גם את אוסף Max Hunter המכיל 1600 שירי עם מאזור הרי Ozrak. מקס האנטר היה איש מכירות נודד שלקח למסעותיו בין 1956-1976, טייפ סלילים כדי להקליט את שירת תושבי ההרים. את המאגר ערך ד"ר Murray מאוניברסיטת מיזורי ללמדכם על הערך ההיסטורי העצום שמייחסים להקלטות כאלה. מהמאגרים האלה אפשר ללמוד מהי רמת כיסוי גבוהה, לעומק ולרוחב, של ז'אנר מאוד ספציפי.

Cantaria – מאגר שירי עם ופולק מסורתיים של אירלנד, סקוטלנד ואנגליה משנת 1600 ואילך. השירים מבוצעים על ידי זמרים מקצועיים או חובבים, חברים ב- Chivalry, קהילת מוזיקאים עצמאיים המתחזקת את האתר. המאגר לא גדול אבל אפשר ללמוד ממנו על הערך המוסף במתן תווים ומילים, ואפשרות להורדת פורמטים שונים של קבצי מוזיקה.

Voices from the Dust Bowl – מאגר ייחודי שיש בו שירים, צלילים, קולות וראיונות. הוא מתעד תקופה קצרה בין 1940-41, בה שהו מהגרי עבודה במחנות בקליפורניה. את המאגר הקימה ספריית הקונגרס, "מרצדס" בניהול גופי ידע וארכיבאות, ואפשר ללמוד ממנו איך מקימים מוזיאון באינטרנט, כאשר לצד הקולות והמנגינות יש תמונות, הפניות ביבליוגרפיות וכיו"ב שביחד הופכים למחקר אתנוגרפי שלם.

חלק ב' – להציל את התקליטים

ברשימה קודמת סיפרתי בהערכה על Avant Garde Project עם אוסף הקלטות אוונגרד מהמאה ה-20 שלא ניתן לרכוש בשום דרך כיום. זו היתה דוגמא למצב שבו אלפי תקליטים מעולם לא הופקו בהוצאה מחודשת על דיסקים. התקליטים האלה נמצאים בעיקר באוספים פרטיים ואם לחברות מוזיקה אין אינטרס מסחרי לשווק אותם מחדש בפורמט דיגיטלי, הרי שגם ההמרה של התקליטים האלה תלויה במקרים רבים ביוזמות פרטיות:

איש השבוע הוא Cliff Bolling. מגזין Wired חשפו את המבצע המדהים שלקח על עצמו – המרת אוסף תקליטי ה-78RPM שלו ל-MP3 ואחסונם ברשת. בולינג מטפל במעל 4000 תקליטים ישנים שהוא בעצמו טורח להמיר ולקטלג. הוא בכוונה משאיר את איכות ההקלטה המקורית, ולא מנקה hiss ושאר רעשי רקע. בולינג זכה השבוע לשבחים מאתר BoingBoing שתרם לחשיפה עצומה ו-Andrew Dubber הכתיר אותו כגיבור וקרא לסייע לו בתרומות. זו כנראה הסיבה שחברת Yahoo! נבהלה והסירה את האתר שלו משרתיה. הדבר מקומם כיוון שעד אותו יום יאהו! לא התייחסה לאתר ולתכניו, על חלק מהחומרים כבר לא חלים חוקי copyright ובולינג מעיד כי מעולם לא קיבל שום תלונה להסיר תקליט מהאתר. סגירת האתר היתה מיידית ללא בירור ובטענה כי ישנה חריגה באחסון ורמת תעבורה למרות שבולינג שילם ליאהו! על חבילת שירות ללא מגבלות אלה. אז נכון לעכשיו האתר עלה לרשת אך העניין משתנה ומרחפת מעליו סכנה. הנה תמונה של "הסטודיו" בו הוא מבצע את עבודת הקודש – פטיפוון 78 עתיק מחובר למחשב PC רגיל, ושימו לב לעטיפות התקליטים המצהיבות מצד שמאל:

Kiddie Records Weekly – מתנדבים שהעלו לרשת מאות תקליטי ילדים קלאסיים מכל השנים (באנגלית). האיכות לא רעה בכלל (קבצי zip), עטיפות התקליטים מקסימות ויש אפילו אפשרות לדפדף בחוברת המצורפת לתקליט. בעבר כבר הוזכר אתר לתקליטי ילדים ברוסית, אבל הביצוע במקרה הזה כל כך מושלם ומעורר קנאה ואני עדיין מחכה ליוזמה ישראלית. חובה לראות.

Cylinder Preservation and Digitization Project - מבצע ענק של אוניברסיטת קליפורניה לשימור אלפי צילינדרים – מעין גלילי פלסטיק שמוגדרים כתקליטים הראשונים בהיסטוריה (1888-1915). הטיפול המופתי הוא בכל הז'אנרים כולל תוכניות רדיו ותיאטרון. באתר מידע רב ומעניין על אופן האיסוף והביצוע של פרויקט הדיגיטציה עם קטלוג מפורט ומלא לכל קטע. מדהים.

78 RPMs & Cylinder Recordings – אם לא שבעתם מתקליטי 78 וצילינדרים, כנסו לארכיון האינטרנט ותגלו רשימה ארוכה של יצירות ממוינות לפי שם יוצר, כותר או מילות מפתח. במקרה זה כדאי להירשם לפיד RSS לקבלת עדכונים אחרונים, כיוון שהאתר משתנה ומתפתח כל הזמן. בשונה ממאגרים אחרים ארכיון האינטרנט הוא אתר ציבורי פתוח ולכן יש אפשרות לכתוב תגובות על כל קטע, לראות כמה פעמים הקובץ הורד ומה דירוג הגולשים. מצד אחד האיסוף כאן לא שיטתי וממוקד, מצד שני זה כמו לגלות תיבת אוצר.

לסיכום, גם במקרה של שירי עם וגם במקרה של תקליטים נעשה שירות כפול:
א. דיגיטציה לחומרים שהיו נעלמים (פיזית) במשך הזמן אם לא היו מועברים לפורמט ממוחשב;
ב. לולא הפרסום באינטרנט היצירות היו נשארות עלומות ומפספסות את המטרה של הפצה והיכרות עם המורשת אותה הם משמרים.
אם אתם מכירים עוד מאגרים מאותו הסוג אשמח לשמוע עליהם.

תגיות: תקליטים, צילינדרים, מאגרים, ארכיון, שירי עם, דיגיטציה, המרות

שילוב מוזיקה עם אתר התמונות פליקר

2008-07-21T20:59:00.005+03:00

שלושה שימושים באתר התמונות המשובח פליקר בהקשר של מוזיקה:

1. הבלוג הנהדר New Music Strategies סוקר בכל פעם אתר אחר ברשת שעשוי לסייע למוזיקאים. פליקר קיבל דירוג גבוה של 4.5 כוכבים כיוון שלדעת הכותב (Ariel Hyatt) הוא כלי מעולה לבניית בסיס מעריצים. האפשרות לפתוח או להצטרף לקבוצה, להציג תמונות מהופעות, לייצר בקלות גלויות ומוצרים, לצרף קטעי וידאו, ובמיוחד בגלל שהוא מתאים ל-micro blogging, כלומר למי שאין זמן ויכולת לכתוב ולתחזק בלוג רשמי, פליקר הוא אופציה מעולה לדיווחים קצרים.

2. הוידיאו המיוחד לשיר Astronaut (מאת Dan Frick) מבוסס על רעיון מבריק שביצע Felix Jung. בכל פעם שתנגנו את השיר הקליפ ייראה אחרת! מדובר בסרטון פלאש המורכב מ-53 תמונות ה"נשאבות" מפליקר לפי תגיות המתאימות למילות השיר.

כיוון שבכל יום מועלות אלפי תמונות חדשות לאתר, התצוגה לעולם אינה קבועה והקליפ דינמי ומשתנה בכל צפייה. משעשע לראות איזה תגיות אנשים מצמידים לתמונות מסוימות ואיך זה משפיע על תפיסת משמעות השיר (אפשר להקליק על כל תמונה ולהגיע לעמוד הצלם בפליקר). דורש זמן טעינה אך מומלץ מאוד לראות, יותר מפעם אחת...

3. בגלל שבמאגר התמונות של פליקר ניתן לשלב לצד התמונות טקסט וגם תגיות, משתמשים רבים מתעדים באמצעותו אוספים. החל מאיש המציג את אוסף הגולות שלו (שימו לב למיון הנבון בעזרת התגיות) ועד מוסד ענק כמו ספריית הקונגרס שבחרה לקטלג את ארכיון התמונות שלה באמצעות פליקר.
השימוש הפופולרי לגבי אלבומי מוזיקה הוא עבור תצוגת העטיפות (cover art), בעיקר של תקליטים, אבל גם דיסקים. נוח להגיע לאוספים כאלה דרך חיפוש בקבוצות.
יש מי שמקפיד לאנדקס ולמיין את האלבומים בתוספת הפרטים ויש מי שרק מציג את הצילומים לראווה. התחילו מהקבוצה שנקראת The Record Collective המכילה כמעט 10000 עטיפות תקליטים, או לכו בקטן יותר לקבוצה המתעדת את עטיפות התקליטים המיוחדים של חברת התקליטים 4AD. יש אוספים מיוחדים שלא משתייכים לקבוצה ולכן כדאי לערוך גם חיפושים נפרדים ולגלות אוצרות כמו אוסף עטיפות התקליטים הקלאסיים הזה (כדאי לקרוא את טקסט ההסבר!)

תגיות: פליקר, תמונות, תקליטים

ויזואליזציה של נתונים על מוזיקה

2008-07-10T17:42:00.020+03:00

לפני שנדבר על נתונים (data), תזכורת לגבי מידע (information): בעבר כתבתי על מיפוי להקות וזמרים באופן ויזואלי. הגדרתי ויזואליזציה של מידע כשימוש במערכות ממוחשבות התומכות בתצוגה גרפית של מידע מופשט (למשל ז'אנרים ואמנים) במטרה להבינו טוב יותר. כלומר התכלית היא לקחת את המידע ולסדר אותו בתמונה חזותית שתסייע לקלוט אותו באופן שלם.
השימוש השכיח והיעיל ביותר בויזואליזציה הוא לזיהוי מהיר של קשרים ומגמות. על עקרונות ויזואליזציה של מידע עובד רדיו Musicovery המוכר, שעורך מיפוי למצבי רוח וסגנונות מוזיקליים ע"י שימוש בצבעים.
דוגמא נוספת: אפשר לכתוב הרבה מילים על הסתעפויות להקות הפאנק, או שאפשר לראות בבת אחת קשרים ומעגלי השפעה בשרטוט צבעוני כזה: (מתוך אתר MusicPlasma, לחצו על התמונה להגדלה)

לעומת זאת ויזואליזציה של נתונים (מספרים, נקודות ציון, מדידות זמן) עושה להם סוג של עיבוד. כלומר לוקחים אוסף של נתונים כמותיים (מכירות, השמעות) ומפיקים מהם מידע. רשת Last.fm היא דוגמא מובהקת לכך שנתונים על מוזיקה הפכו להיות נגישים ואין פלא שעל מסת הנתונים שלה נוסו מספר אפליקציות של ויזואליזציה:
1. Last Graph – הכלי המפורסם ביותר ליצירת גרפים ותרשימים לפי שם משתמש. כמות האזנות לפי אמן, פופולריות של אמן לאורך זמן, היסטוריה של האזנה. את הנתונים ניתן לייצא לטופס אקסל, PDF ועוד פורמטים. לפני שמתחילים כדאי לקרוא איך Lee Byron מדגים ומסביר ואף מוסיף ויזיואליזציה משלו במאמר הזה.

2. Chart Arcs – בדיקת הרגלי ההאזנה של משתמשים ברשת לאורך זמן על מנת לבדוק שינוי בטעם וקרבה למיינסטרים. הנקודות הצהובות מלמדות על כניסה או יציאה ל-chart האישי. המעגלים הירוקים מלמדים על עלייה של אמן והאדומים על ירידה.

המקרה של סיבוב הופעות
דוגמא מאלפת לניצול חכם של נתונים ברשת מופיעה בכתבה שמדגימה איך לשלב נתונים מ-Last.fm עם נתונים של Google Trends (נתונים על החיפושים המבוצעים בגוגל), על מנת להחליט באיזה מדינות כדאי לעשות סיבוב הופעות.
אבל גם אחרי שאנחנו יודעים באיזה מקומות כדאי לנו להופיע, האם לא כדאי לתכנן מראש מרחקים, זמנים ומסלולים? (הזינוק במחירי הדלק גורם לעלייה בהוצאות של סיבובי הופעות). Nine Inch Nails, להקה שיודעת לחשוב קדימה בעידן הדיגיטלי (בלשון המעטה), משתמשת ביישום של Google Earth כדי לראות את התפלגות ההורדות המקוונות של אלבומם החדש במדינות וערים בעולם.

עכשיו חשבו כמה מאושר האיש האחראי על תכנון סיבוב ההופעות של הלהקה וכמה משמעותי מידע כזה יכול להיות עבור להקות קטנות יותר.

בתמונה: הורדת האלבום The Slip של NIN בדרום אמריקה. את הקובץ המלא של כל העולם אפשר להוריד כאן, לאחר התקנת התוכנה של Google Earth

ניתוח נתונים על מוזיקה שווה הרבה כסף למי שעוסק במחקר: סוציולוגים, פסיכולוגים, חברות התקליטים, יוצרים, אנשי שיווק – כולם יכולים לבחור מדגם עולמי ענק ומייצג של משתמשים על מנת לבדוק איזה מוזיקה שומעים בתקופות שונות של השנה או אחרי אירועים מסוימים, איך מתקבל אלבום שיצא לשוק, הבדלים בין מדינות, מינים, גילאים ועוד. על מנת להבין את המשמעות של ריכוז הנתונים האלה והאפשרויות המסחריות הגלומות בניתוחו כדאי לקרוא את המאמר הזה שמדגים את כיצד לנתח נאמנות מאזינים על פי נתונים של Last.fm. אך לפני שמשקיעים במחקר, הכלים הויזואליים יכולים לסייע במתן כיוון, אפשרויות להשוואות וחסכון בזמן.

תגיות: ויזואליזציה, נתונים, NIN, Google Earth, Last.fm