מתוך מאמרו של הרב"ש, "עשה לך רב וקנה לך חבר - ב'":

"כי ידוע מאמר חז"ל שאמרו: "כשם שפרצופים אינו דומות זה לזה כך אין דעותיהם דומות זה לזה". אי לזאת אלו אנשים שהסכימו ביניהם, להתאחד בקבוצה אחד, הבינו שאין ביניהם כל כך התרחקות הדיעות מבחינה זו שמבינים, את נחיצות של עבודה באהבת הזולת, לכן כל אחד יהיה מסוגל, לוותר ויתורים לטובת הזולת ועל זה יוכלו להתאחד."

מפני שלכולנו יש מטרה אחת, שהיא למעלה מכל חילוקי הדעות ובכוחה לאחד אותנו, אז צריך רק לעזור לה לעבוד עלינו, כדי להתחבר במידת האפשר בצורה המרבית. בשביל זה צריך להשתמש בכל הזמן ובכל הפעולות שמסוגלות להביא לחיבור שלנו לפי עצות המקובלים. בזה אנחנו מעוררים את המטרה שתשפיע עלינו, מושכים את המאור שמגיע מאותו המקור, מעולם אין סוף, ומחבר אותנו.

ודאי, שכולנו שונים, ולא צריך לגעת בשוני הזה, אלא צריך רק לחבר את אותם הניצוצות שמסתתרים בכל אחד, כדי שהם ייהפכו לשלהבת אחת שבוערת מעל לכל הפערים. וככל שהפערים האלה יגדלו, כך הם יהיו חומר דלק לאותה השלהבת.

בהתקדמות של כל אדם יש איזה רגע מיוחד, שבו מעוררים אותו מלמעלה. לפני כן מכינים אותו, בכך שמסדרים לו כל מיני צרות ובעיות, מרככים את ליבו על ידי הייסורים, ובזה הוא נעשה יותר עדין במחשבה וברצון. כך מביאים אותו ממטה למעלה עד חצי המדרגה על ידי הייסורים.

הייסורים האלה עוזרים לו לעלות מעל לחצי התחתון של המדרגה, מעל ל"אח"פ". ובזה מראים לו, שהוא צריך לעלות הלאה ולהתגבר על החלק העליון של המדרגה, "גלגלתא ועיניים". כלומר על חצי מהמדרגה הוא מתגבר על ידי הייסורים וחצי על ידי המאמץ שלו.

כך האדם עולה למדרגה הבאה. דווקא בשלב כזה אנחנו נמצאים עכשיו. זמן רב אנחנו היינו בכל מיני חיפושים, עבודות, מאמצים, דיבורים, וזה התאסף בנו למידה מסוימת, כלומר עד לחצי המדרגה הבאה. ועכשיו אנחנו מתחילים לעבוד על החצי השני שלה, בכך שמתאספים בעשיריות, שזה השלב של העבודה המעשית שלנו.

ומובן, שאין לנו לזה שום דחף ורצון, מרגישים את עצמנו בינתיים מבולבלים, אבל זהו כבר החצי השני של המדרגה שעליו אנחנו צריכים להתגבר על ידי הכוחות שלנו, על ידי העבודה שלנו. בעוד שבחצי הראשון אנחנו רק התכוננו לעבודה האמיתית, ניסינו והשתדלנו בזמן הלימוד, ההפצה, התורנויות.

אבל עכשיו אנחנו הגענו למצב חדש, שבו גם לעולם יש בזה תפקיד גדול. אנחנו מחויבים להתחיל בעבודה מעשית בקבוצה, ולכן התחלנו לדבר עליה ולחדיר את זה בינינו. והעבודה העיקרית בקבוצה, היא בלחבר את הניצוצין שלנו, שהם זה ההשתוקקות שלנו למטרה אחת, מבלי לשים לב לשום דבר אחר חוץ מזה.

כל שאר ההבדלים והניגודים צריכים להישמר ולא להפריע לחיבור שלנו. העיקר, זה שאת כל הבעיות שנקראות "פשעים", תכסה האהבה. ושהאהבה הזאת שקושרת אותנו, היא כולה מכוונת לעשות נחת רוח לבורא, שזו המטרה הסופית, שאיתה כולנו מסכימים מראש.

מתוך ההכנה לשיעור, 22.05.2013

ידיעות קודמות בנושא:
המציאות הגשמית היא החסד הגדול ביותר של הבורא
שלהבת אש של אהבה
תקופת ההכנה - אשרת הכניסה לחיים הרוחניים

שאלה: מה כל כך מיוחד באהבת חברים, שזה מאפשר לי לכסות על כל הפשעים?

תשובתי: אהבת חברים מכסה על כל הפשעים. הרי אם אנחנו עובדים בקבוצה על חיבור הניצוצות שלנו, אז כל יתר הרצונות שלנו, למרות ההפכיות שלהם זה מזה עד לשנאה, נכנעים בפני אור האהבה. האור הזה פועל עלינו מלמעלה, מהמדרגה העליונה, כשהוא מכסה בשמיכה אחת, מטריה אחת, "סוכת שלום", ומחייב את כולנו להתאחד. אף על פי שבפנים כולנו נשארים שונים מאוד.

שאלה: האם אני בוחר את החבר פעם אחת או בכל יום מחדש?

תשובתי: אני לא בוחר חבר לפי קריטריונים גשמיים. אנחנו בינתיים לא יודעים מדוע הביאו אותנו מלמעלה לקבוצה אחת – אותו ואותי. זה תלוי בשורש הנשמה, בדיני הנשמות, שאנחנו נדע אחר כך. אך כיוון שאנחנו נמצאים בקבוצה, אנחנו חייבים לממש את הבחירה החופשית שלנו – להתחבר למערכת אחת, לקבוצה אחת.

לבחור חבר, זה אומר, למרות כל הדחייה והספקות לשמור על הנאמנות אליו. לא צריך להיות עבורי הבדל ביני לבינו. בכל רגע כשמתחלפים בי המחשבה והרצון אני צריך לבחור בו בדיוק בצורה כזאת שאני בודק את עצמי ואותו.

מתוך שיעור לפי המאמר של הרב"ש, "בענין חשיבות החברים", 22.05.2013

שאלה: מהו "עם ישראל"?

תשובתי: "עם ישראל", בדומה לכל עם אחר, זהו אוסף, כלל של אנשים. אך בשונה מכל שאר העמים, הם התאחדו לפי עיקרון מיוחד – "ואהבת לרעך כמוך".

פעם, בבבל הקדומה האנשים חיו בשבטים, ולאחר מכן התחלקו ונפרדו לעברים שונים ויצרו עמים שונים הקשורים בקרבה בעלת אופי גשמי, רצונות גשמיים.

ובאותם הזמנים, אברהם אסף כארבעת אלפים או חמשת אלפים איש מתוך כמה מיליונים שמהם הייתה מורכבת האנושות בתקופת הצמיחה בבבל. לאברהם הצטרפו אלה שבתוך הרצון שלהם בער ניצוץ שמשתוקק לכיוון אחר, שמעורר לעלייה מעל הטבע. הם הלכו אחריו בתקווה וציפייה גדולה – למצוא את הבורא.

ולכן הן קיבלו מאברהם את שיטת גילוי הבורא שמאפשרת ללמוד לאהוב את הבריות כדי להשיג בזכות זה את אהבת הבורא.

הקבוצה הזו עזבה את בבל עוד לפני הפיזור הגדול, ועם הזמן, לא מייד, הפכה לעם ישראל. תחילה הניצוצות עוד לא היו מאוחדים ביניהם והרצונות אצל כולם היו שונים ולא יכלו להתאחד.

אך אברהם התחיל לעבוד איתם, לאחד אותם על ידי רעיון משותף, מטרה אחת, תפיסה שעומדת מעל הרצון האגואיסטי.

הוא פעל לפי העיקרון: "על כל פשעים תכסה אהבה". אולם האהבה יכולה לבוא לבני אדם רק אם גדל בהם הרצון לתענוגים. אז הם רוכשים עוצמה מספקת של דחייה, וכשהם מתגברים עליה הם עולים לאהבה. ואחרת, חוסר האכפתיות והניכור ביניהם מקררים ומכבים כל ניצוץ.

מכאן החלה ההתפתחות של הדורות של אבותינו: אברהם יצחק ויעקב. הקבוצה הגיעה לסאה של האיחוד ההתחלתי, ואז כיסה אותה גל חדש של אגו, וכתוצאה מכך, הניסיונות המוצלחים והלא מוצלחים להתאחד הפכו לעבודה המכונה "גלות מצרים".

וזו אותה הקבוצה. לא חשוב באיזה אוהל היא יושבת, מה היא לומדת, במה היא עוסקת – פשוט מצבה הנוכחי מוגדר כ"מצרים". בין החברים מופיע "פרעה" – שנאה הדדית, וכן "תורה", השיטה שבעזרתה מחזיק אותה יוסף, ולאחר מכן, משה.

וסוף סוף ב"כיתת הלימוד" שלהם הם מגיעים למצב בלתי נסבל: האגו פשוט קורע אותם לחתיכות והם לא יודעים מה לעשות עימו. הם כל כך היו רוצים להתאחד ולסדר את הקשר ההדדי ביניהם, אך האגו עד כדי כך מפריד ביניהם שלא נשאר שום מוצא.

והנה אז, הם לא רק מבינים אלא נכנסים למצב חדש של צורך הכרחי וחיוני לברוח מ"מלך מצרים" – לצאת מהאהבה עצמית, להתעלות מעליה.

רק תתאר לעצמך כמה חזק אתה צריך לשנוא את האגו, כמה דוחה ובלתי נסבל הוא צריך להיראות, כדי שאתה "תקפוץ" ותחזיק את עצמך מעליו. פשוט אין בכוחך לבוא עימו במגע והשנאה הזו מעלה אותך למעלה. זה הפירוש של "לצאת ממצרים".

אך הבריחה אינה מספיקה. כיצד עלינו להתאחד עכשיו? – לשם כך אנחנו בכל זאת צריכים להתקיים יחד עם האגו. במצב הזה בני ישראל עומדים "סביב הר סיני" – לא מעל השנאה, אלא דווקא מסביבה. אז מגיע האור ובזכותו הם רוכשים את ההבנה כיצד להתאחד בצורה נכונה, באילו אמצעים להשתמש, באיזו מידה להשתמש בשנאה לצורך העניין כדי להתאחד מעליה.

מתחילה עבודה הדדית בצורות ואופנים שונים, שהיא בלתי אפשרית ללא השתתפות הכוח השלילי. וכדי לקבל את הכוח החיובי, הם כורתים "ברית" ביניהם, וכן בינם לבין האור, הבורא. כך מתחיל התיקון העצמי שלהם.

הקבוצה היא אותה קבוצה, אך מעתה והלאה היא מהווה "עָם". הרי עכשיו היא באמת מאוחדת בדומה לכל העמים, רק שהם מאוחדים ברצון משותף והיא, בניצוצות ההשפעה.

לה יש את הבסיס שלה לאיחוד העם, לא הרצון החומרי הרגיל לחיים הטובים בעולם הזה, אלא נחיצות לחיות בבורא, בעליון. למעשה, בני ישראל גם נמשכים ל"חיים טובים", אך מאחורי המילים האלו כבר עומדת משמעות אחרת. המושג עצמו של מהו טוב, משתנה.

מתוך שיעור על מאמר "הערבות", 22.05.2013

ידיעות קודמות בנושא:
אברהם, אבי הקבוצה הקבלית
עם ישראל: דברי הימים של העליות והירידות
העם שהתאחד מעל האגו

כשיתרו התקרב למחנה של בני ישראל, הוא כתב באיגרת שהייתה מיועדת למשה: "חותנך יתרו הגיע. בבקשה תצא ותפגוש אותי. אם אתה לא רוצה לצאת למעני תצא למען אשתך ציפורה, ואם לא למענה אז למען שני בניה".

יתרו קשר את המכתב לחץ והשליך אותו לענן הכבוד. אף שבדרך כלל הענן דחה את הכול, הוא הכניס את האיגרת הזו למען משה.

שמות רבה, סדר "יתרו", פרשה כ"ז: "זה יתרו בשעה שבא אצל משה. מה כבוד נחל. ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אליך. ר' יהושע אומר שלח לו ביד שליח. ר' אליעזר אומר שלח לו אגרת ואמר עשה בגיני ואם אין אתה עושה בגיני עשה בגין אשתך ואם אין אתה עושה בגינה עשה בגין בניך".

מדובר על המצב הפנימי של האדם. אין קשר בין התכונות "יתרו" ו"משה". משה התנתק מיתרו ולכן יתרו אומר: יכול להיות שיכול להיווצר כאן קשר, אם לא איתי אז עם ציפורה, אם לא איתה אז עם הבנים. הוא מחפש קשר.

"שלח חץ עם אגרת לענן הכבוד", פירוש הדבר, שמשה נמצא במדרגה הבאה, לא ניתן להשיג אותו.

כשאומרים ברוחניות שאחד שולח לשני איזו שהיא בשורה, שליח או מתווך, בגלל חוסר האפשרות לגשת אליו, מדובר על כך שלא ניתן לחבר בין שתי התכונות הללו (השפעה וקבלה), הן אינן מבינות זו את זו.

"יתרו", זו תכונת הקבלה, האגו. "משה", זו תכונת ההשפעה. שתי התכונות הללו באדם לא מסתדרות יחד, ולכן צריך לעשות ביניהן מעבר שמחבר ביניהן. הדבר היחיד שיכולה התכונה של יתרו, זה להעלות את הרצונות שלו, את המכתב לענן הכבוד לתכונת "משה" הבלתי מושגת על ידו.

הפער הזה שקיים בין "משה" ל"יתרו" הוא הכרחי. בזכות הפער הזה הם מתחילים ביחד ליצור את הקשר.

הרי עכשיו בעם ישראל צריכות להתחיל להתגלות התכונות האגואיסטיות שאיתן הוא יצא ממצרים. הוא יצא ממצרים בלי לתקן אותן, הוא רק עשה עליהן "צמצום" ולא השתמש בהן. עכשיו הן יתחילו להיתקן בהדרגה, ו"יתרו" זה הביטוי של כל אותן התכונות האגואיסטיות, אך עם הרצון לעלות עד לדרגת "משה". היא נמצאת ב"יתרו", הרי משה היה אצלו ארבעים שנה (המרחק מ"מלכות" ל"בינה") כשהוא בונה את הנקודה הזו. וזה בדיוק אותו החץ שיתרו שולח למשה. ומשה כמובן הולך לקראתו – האדם לא יכול לסרב כיוון שהוא רואה עד כמה שהוא זקוק לכך.

משה מספר ליתרו את כל מה שקרה לו. יתרו מתחיל להרגיש את זה ומברך את הבורא על מה שהוא עשה עם ישראל. שתי התכונות הללו באדם, מתחילים לראות כשהן נכללות זו בזו בצורה הדדית. משה קודם כל צריך לעשות את כל העבודה בדרגת "בינה" ולאחר מכן להמשיך אותה עם התכונות השפלות שלו, עם מה שנקרא "עם". פירוש הדבר, שהאדם תמיד עושה את העבודה הרוחנית בדרגה הזכה ביותר שלו, ואחר כך מצרף אליה רצונות עבים יותר.

משה מוסר ליתרו את התורה עם כל המדרגות שעבר, במידה שהיא יכולה להיכנס לתוך האגו ולהתחיל כבר לעבוד בו. לאחר שיתרו מקבל את התורה, הוא בתורו מספר למשה כיצד לעבוד עם האגו.

המרחק בין "מלכות" ל"בינה" הוא ארבעים מדרגות וארבעים שנה. יתרו, זה "מלכות" העולה עד דרגת "בינה" ונכללת בה. ומשה, שנכלל ביתרו ועובד בו, זו "בינה" שירדה ל"מלכות".

תחילה, משה מוסר ליתרו את התורה בצורה אלגורית, והוא באופן חלקי נכלל באותן המדרגות שעבר משה והעם, כלומר, שאר התכונות שהיו מתוקנות באדם.

ולאחר מכן, יתרו מספר למשה כיצד ניתן לעבוד עם האגו – כלומר, "מלכות" העולה ל"בינה" יוצרת בה מערכת עבודה עם האגו. הרי הדרגה העליונה, "בינה", צריכה לכלול בתוכה את האגו, על מנת להבין כיצד לעבוד איתו וליצור מערכת של תיקון הדרגתי של אגו בתוך אגו.

ולכן יתרו ומשה לא צריכים רק להתקיים בצורה נפרדת אלא צריכים להתכלל זה בזה.

לאחר שמשה מוסר ליתרו את התורה, באופן שבו יתרו זקוק לה על מנת לחזור לעמו ולתקן את הרצונות הנמוכים יותר (הרי יתרו זו מדרגת מעבר לרצונות הנמוכים המהווים את העם שלו), משה מקבל מיתרו את שיטת העבודה עם האגו.

הוא מתחיל להבין כיצד לחלק אותו לעשרות, למאות, לאלפים, כיצד לעבוד עם עביות הרצון – עם מה שאין ב"בינה", הרי היא כולה "שקופה". וכשמגיעה העביות, אז מופיע הצורך בשיטת הדירוג, בהיררכיה.

וכך נבנית השיטה הזו, על אף שבעיקרון היא לא אופיינית לישראל. ישראל זה רק תכונת ה"בינה", תכונת ההשפעה. אך עם ישראל יצא ממצרים כשהוא ספג לתוכו את כל האגו, קלט אותו בתוכו.

עכשיו הם מתחילים לדרג את האגו ולהבין כיצד לעבוד עימו בצורה הדרגתית. שיטת העבודה הזו עם האגו יכולה להיות מקובלת על ידי עם ישראל דווקא בזכות יתרו.

מתוך התוכנית "סוד הספר הנצחי", 11.03.2013

ידיעות קודמות בנושא:
"בית הספר" של יתרו
"חייזרים" של העולם שלנו
שיחה על פרשת השבוע יתרו

שאלה: בהתאם לטכנולוגיה של "חכמת ההמונים", הדיון מהווה אויב של השׂכל הקולקטיבי, כי כאשר אתה מתבטא, מופיעה בך זהירות וזה מוביל לצמצום של הרבגונית של המחשבות. כיצד זה מתקשר לגישה האינטגרלית? במה הקבוצה האינטגרלית צריכה לשמור על הרבגוניות, ובמה להתחבר, להפוך לאחד?

תשובתי: אנחנו בכלל לא צריכים לדאוג לרבגוניות.

רבגוניות יכולה להיות כאשר לכל אחד יש אגו משלו, צורות משלו, וכמו שפרצופיהם לא דומים זה לזה, כך גם האנשים לא דומים זה לזה לפי התכונות הפנימיות שלהם. מובן, שכל זה מתגלה בצורה אגואיסטית טהורה בלבד.

אבל אם אנחנו נותנים לאדם הזדמנות להיכלל בתוך הקולקטיב ולהוסיף את מה שרק הוא אישית יכול, אז הוא מתחיל לחשוב בצורה אחרת. כלומר, כל התכונות האגואיסטיות שלו מתגלות בצורה יותר בולטת, יותר קמורה, והוא מתחיל לחשוב: "איך ומה אני הייתי יכול לתת לקולקטיב הזה?".

במקרה כזה, כל האגו שלו מתחיל כאילו לתפוח, הוא מתחיל לחשוב בכיוון אחר, לא מה אני יכול לקבל, אלא מה אני יכול לתת. כאשר אני יכול לקבל, אז קיימת אצלי נחיצות מוגבלת מאוד, שלי, אישית. אבל כאשר אני חושב על מה שאני יכול לתת (נניח, שאני חי באיזה חלל וירטואלי, בקשר אלטרואיסטי אינטגרלי), אז אני צריך להשתדל להבין מה דרוש לכל אחד ולכל הקולקטיב. מתוך זה, אני כאילו הופך להיות "אלוקים", אף שקשה מאוד להיות הוא. כי אני הרי צריך לדאוג לתשעת החברים שלי. ואני רוצה להיות בתפקיד הזה. מה אז אני יכול לתת להם? מה הם היו רוצים? בצורה כזאת אני מתחיל לדמיין. וכאן הדמיון שלנו הוא בלתי מוגבל. אנחנו, להיפך, מפתחים אותו ולא ננעלים על משהו אחד.

מה דרוש לאדם באגו הקטן שלו? כמה שלא תדמיין לעצמך, הכול מסתכם במשהו פרימיטיבי וצר, ואצל כל אחד זה אותו הדבר.

ואילו כאן, להיפך, נפרס עולם שלם, מפני שהחברים שלי, שלהם אני רוצה לתת, רוצים דרגת קיום אחרת לחלוטין. ולכן אני משתדל להיות "כל יכול", שנותן להם את כל זה.

שיחה מס' 2 בנושא "חכמת ההמונים", 14.05.2013

ידיעות קודמות בנושא:
מה דרוש לאדם כדי להיות לגמרי מאושר?
דאגה הדדית היא הפיתרון לבעיות
להוסיף את עצמי לתמונת השלמות

שאלה: כאשר אנו עובדים על יצירת חברה (קהילה) אינטגרלית, אנחנו צריכים לשחק בזה. האם, יחד עם זה, כל הפעולות ההדדיות בינינו צריכות להתבצע ברמה של מחשבה?

תשובתי: לחלוטין! יותר לא נדרש לנו שום דבר. אנחנו נכנסים לתוך מערכת, שבה עובדת רק מחשבה אחת – תחילת הפעולה, הפעולה עצמה, והתוצאה ממנה, זה הכול מחשבה.

שאלה: זה דומה לפס ייצור מחשבתי, שבו המון בני אדם מבצעים פעולות פשוטות למען תוצאה משותפת.

תשובתי: זה לא פס ייצור מחשבתי, אלא שרשרת מחשבתית סגורה, נניח, של קבוצה שמורכבת מעשרה אנשים, שבה כולם מקושרים באופן אינטגרלי ביניהם. כלומר, הם כולם מארגנים ביניהם כזה חלל, שבו המחשבות, הרצונות והכיוונים שלהם זה מזה הופכים לחלל אינטגרלי משותף. המחשבות השונות שלהם הופכות למחשבה אחת, מפני שהשפעה חיובית תנבע מכל אחד מהם כלפי כולם, והמטרה היא – מצבם המשותף ברמה האינטגרלית.

המצב הכללי המשותף הזה הוא לגמרי לא חייב להיות גשמי. אנחנו כבר דיברנו על מצב כזה שאותו אנחנו מציירים בתוכנו, שמתארים אותו לעצמנו. ופתאום אנחנו מתחילים להבין, שכבר יכולים לממש אותו, ושהמצב הזה הוא לגמרי מחשבתי. זוהי מערכת מחשבתית שנוצרת, ושבה אנחנו יכולים להתקיים. יחד עם זה, העולם הפיזי שלנו יכול אפילו לצאת מתחום של ההרגשות שלנו ואנחנו יכולים לאבד אותו. אנחנו פשוט עוברים למצב אחר, לרמת קיום הבאה.

כי בעולם הפיזי אנחנו קיימים רק הודות לגופים שלנו, והם הרי שייכים לדרגה ה"בהמית". ואילו הדרגה האינטגרלית, היא באמת אנושית. כי האדם זו מערכת סגורה של מחשבה ורצון, יחס הדדי שנמצא בדרגה הבאה, מעל לגופים שלנו.

לכן הטבע הדומם, הצומח והחי, שקיימים בעולם שלנו, מהווים רק בסיס, יסוד, כדי שאנחנו נפתח את הדרגה הבאה הזאת שבה אנחנו קיימים. זוהי הדרגה של הקשר ההדדי בינינו, לא ברמה של הגופים, אלא ברמה של המחשבות והרצונות.

שיחה מס' 2 בנושא "חכמת ההמונים", 14.05.2013

ידיעות קודמות בנושא:
תרגיל שמשנה את האדם
התפשטות של מחשבות
מחשבה לעזרת החינוך האינטגרלי

שאלה: אני אדם רגיל, והתכונות האישיות שלי הן מוגבלות. איך אפשר ליצור מהן תמונה אינטגרלית נרחבת? איך אפשר לדאוג לכל בני האדם? כנראה שזה קשה.

תשובתי: אני לא חושב שזה קשה. תתאר לעצמך, שיש לך אפשרויות בלתי מוגבלות, יש לך "מחסן" שבו נמצא הכול. אתה יכול לקבל משם כל מה שתרצה, לחלק ולמלא באופן חופשי את כל בני האדם, את כל מי שרק תרצה.

עכשיו תחשוב, מה באמת הם צריכים? לא אלף קלוריות ביום, ולא ביטוח בריאות, פנסיה, חופשה, זכות לעבוד, כפי שבעבר כתבו על כך בצורה יפה מאוד. במה היית באמת רוצה למלא את האדם כדי שהוא יהיה לגמרי מאושר? כלומר, אתה משתדל להתייחס אליו כמו לילד הקטן והאהוב שלך. כך תדמיין לעצמך.

במצב כזה הרצונות והמשאלות שלך הם בלתי מוגבלים. הם מחייבים אותך "להיכנס לתוך האחר" ולהתחבר איתו. וזה נקרא יצירת קשרים אינטגרליים מכל אחד לכל אחד.

אנחנו בשום אופן לא חושבים על שום דבר שלילי. אנחנו חושבים רק על איך להרגיש איזה שהם רצונות מיוחדים של כל אדם, כדי להצליח לממש אותם, או לעזור לו בעצמו במימוש הזה.

שיחה מס' 2 בנושא "חכמת ההמונים", 14.05.2013

ידיעות קודמות בנושא:
איך לעשות את האדם מאושר
אינדיבידואליות בהתכללות בכולם
טיסה באינטגרליות

שאלה: מה זה אומר "עלייה של התחתון לעליון"?

תשובה: העלייה לעליון תלויה במידה שהתחתון יכול לבטל את עצמו כלפי העליון. כמובן שהוא עושה זאת באמצעות המאור המחזיר למוטב, ולא בזכות מניפולציות פנימיות. יש לו רק קצה חוט – הבורא מביא אותו לסביבה הנכונה, לגורל הטוב, ואומר: "קח לך!". אם הצלחת לתפוס בנקודה הזאת והתחלת לעבוד עימה, אז תצליח.

העלייה תלויה במה שאתה מחשיב כעלייה. אם אתה לפחות פעם אחת ביום חושב טוב על מישהו מהחברים, כמו שלא חשבת עליו קודם לכן, אז זו כבר שמחה גדולה, כי זה מראה על השינוי הפנימי האיכותי שלך. צריך שתהיה לך דאגה בלב, כדי שכל אחד מהחברים בעשירייה כל הזמן ישאף לעלייה כזאת, וזו התמיכה ההדדית והערבות. אם אתה דואג לכך שהחברים ירגישו את אותן ההרגשות וידאגו אחד לשני, אז להם מועברת הדאגה שלך.

לחלק מהחברים קל לעשות את זה, לחלקם קשה יותר, לכן אנחנו מתאספים יחד ובחיבור שלנו משלימים זה את זה. אלה שקשה להם בגלל ההכבדה של האגו מוסיפים לקבוצה (עשירייה) כוח עביות. ואלה שמרגישים היום עלייה, זאת אומרת, השפעה של האור, מוסיפים את האור הזה לקבוצה.

"שבירת הכלי" מאפשרת לנו יכולות כאלה. אני לא יכול עכשיו בתוך המצב השבור שלי למשוך את האור, אני לא יכול לעמוד מולו, אין בינינו קשר. אבל אני מתחבר עם החברים ליחידה אחת, שבה אחד מוסיף את הכוח של הרצון האגואיסטי הגס, והשני מוסיף את העלייה הרוחנית.

אחד מושך למעלה, השני למטה, אבל אנחנו קשורים יחד. מי שמושך למעלה משפיע עליו האור המחזיר למוטב, ובזכות זה שאנחנו קשורים למערכת אחת, הוא משפיע גם עליי. איך זה אפשרי? – העניין הוא, שאנחנו שברנו את ה"מחסום" בינינו, ביחסים שלנו, עשינו את העבודה, השקענו מאמצים כדי להעלים את הפער בינינו. זה דומה לכך ששמנו "מסך" על הקבלה האגואיסטית של האור, ועכשיו הוא יכול להשפיע עלינו.

האור משפיע על מי שזה מגיע לו, הרי הוא נמצע כרגע בעלייה, ודרכו משפיע עליי. ואפילו אם עכשיו אנחנו לא קרובים כמו שהיינו קודם, ולא קשורים בקשר אחד, אבל אנחנו כרתנו ברית, הסכמנו שבכל הכוחות נחזיק את הקשר שלנו ונשבור את הקיר בנינו.

יוצא, שהשבירה היא פשוט מתנה מלמעלה, זה מקל שאותו אנחנו צריכים כל הזמן לנשק. הוא מאפשר לנו להיות כל הזמן מחוברים עם האחרים, ואפילו מתוך המצב הגרוע ביותר להיות בקשר עם האור. ואם אני מאבד את הקשר עם האחרים, אז יש לי את הברית, שדרכה אני נמצא בקשר בזכות אלה שנמצאים בעלייה ויכולים למשוך אותו.

בצורה כזאת כל אחד פועל כלפי האחרים. הקשר המיוחד הזה בין הרצונות השבורים נקרא "העולם הזה". זה לגמרי לא מה שאנחנו רואים לפנינו ומרגישים, לא האגו הבהמי שלנו, אלא מערכת, תנאים מיוחדים שמאפשרים לנו להתקשר עם העליון. אף על פי שלפי המצב שלנו לא מגיע לנו כלום, אבל אנחנו בכל זאת מקבלים את הקשר הזה: או לפי התנאים של הברית בין החברים, או בזכות החיבור שלנו, או בזכות התמיכה ההדדית.

או שלחברים חסר כוח רצון, ואני מוסיף להם אותו מהירידה שלי, והם עוזרים לי להעביר את החיסרון שלי ולהחזיק, כמו שבריאים מטפלים בחולים. העזרה ההדדית הזאת שאותה אנחנו מספקים זה לזה, דווקא במצב השבור הזה, כל התנאים האלו, הם נקראים "העולם הזה", שבזכותם אנחנו משיגים את המגע עם האור המחזיר למוטב.

לכן העצות וההכוונה של המקובלים מרוכזים סביב נקודה אחת – איך במצב של ניתוק שלם להתחבר אל האור.

מתוך שיעור לפי "הקדמת ספר הזוהר", 20.05.2013

ידיעות קודמות בנושא:
המציאות הגשמית היא החסד הגדול ביותר של הבורא
תפילה, שמכוונת לעתיד
עשירייה שלמה

בעל הסולם, מאמר "השלום": "ומצייר לנו רבי עקיבא ב' סוגי אנשים: סוג אחד, הם מבחינת "חנות פתוחה" שחושבים את עוה"ז כמו חנות פתוחה בלי שום בעה"ב חנוני, ועליהם אומר "הפנקס פתוח והיד כותבת" דהיינו אע"פ שהמה אינם רואים שום חשבון, מכל מקום כל מעשיהם בספר נכתבים...".

החשבון מתנהל עם כל אחד ולכל אדם, אם הוא רוצה או לא, ישנו פנקס. הכול "רשום", זה כולל את דרגות הטבע הדומם, הצומח והחי. הרי בעצם, במה שונה האדם מהדרגות הללו אם הוא אינו מודע לכל מה שמתרחש? הכול נקלט ונרשם במערכת הכללית, והחשבון הזה מתמלא יותר ויותר.. הצרות מתרבות, ויום אחד אני סוף סוף "מקבל שכל" – "מדוע אני צריך לסבול? אני חייב לעשות משהו בצורה אחרת".

שאלה: על ידי מי בדיוק מתנהל החשבון?

תשובה: על ידי המערכת הכללית. תתאר לעצמך שהוכנסת ל"בסיס הנתונים" שלה. זהו ה"פנקס" שעליו מדבר רבי עקיבא. כי הרי בתנאי הקשר ההדדי הכללי, שום דבר לא יכול להישאר ללא תשומת לב. כל אטום, כל חלקיק, הכול נמצא במערכת הכוחות וכל חלקיה קשורים זה לזה. זוהי הבריאה – הכוח האחיד הוא זה שמפעיל אותה, והכול בו כביכול מוחדר בהדרגה על ידי קורי עכביש שמתוחים לכל הכיוונים ולא מפספסים שום פרט. ככל שאנחנו חוקרים את הטבע, כך אנחנו רואים זאת יותר בבירור.

העולם בנוי בצורה כזאת: הוא אחיד, "עגול", מהווה מערכת שלמה. ואם במערכת הזאת אתה מבצע תזוזה מסוימת אפילו הכי זעירה, היא מייד "נרשמת", מכיוון שאתה קשור במיליוני חוטים לחלקים האחרים של השלם, אתה מחובר להכל, כולל המחשבות, הרצונות והתכונות שלך. זוהי רשת אחת גדולה, שאותה איננו מסוגלים לעכל, זוהי השכינה, "מלכות דאין סוף".

שאלה: ולמה צריכים את הרישום הזה?

תשובה: אינני יודע. זה קשור למה שיבוא לאחר גמר התיקון.

העולם האגואיסטי הקטן שלנו שונה לחלוטין מהעולם הרוחני, ואנו כבר מודעים לכמה גדול ההבדל הזה. בדיוק באותה המידה לא מובן לנו איך שונה העולם שזקוק לתיקון מעולם אין סוף המתוקן. רק ברור לנו, ששם אנחנו נגיע לעוד משהו.

לכן אני לא יכול לומר בשביל מה אנחנו צריכים את "בסיס הנתונים" הזה. בינתיים משתמשים בו על מנת להגיע לתיקון, לאהבה, שתמלוך ביחסינו עם הבורא כשנשתווה עימו.

שאלה: זאת אומרת, האם לאחר גמר התיקון לא יוכלו להראות לי את הספר שבו רשומה כל הדרך שלי?

תשובה: עד אז, כל הזדונות והשגגות שלך כבר יעברו לכף זכות. לכן הכול יעיד לזכותך. זה מנחם ואפילו קצת משמח, נכון? אכן...

האמת, זה נכון. כולם מנוהלים, מופעלים וכפופים להנהגה, ואין בנו שום דבר שאינו מותנה בדחפים של פקודה שעוברים באמצעות החוטים של ה"רשת" הכללית. דווקא היא זאת שכל הזמן מפעילה, "מושכת" אותנו בצורה פנימית וחיצונית. נשאר לנו רק לברר, לעכל את הדבר ולהמשיך בדרכנו, לשייך את עצמנו לכוח האחיד הכללי של המערכת.

אחרת, הולכים לאבדון. לא במקרה העולם של היום מרגיש חסר אונים אל מול הבעיות שמקיפות אותו. לאף אחד אין פתרון וכולם פשוט מושכים זמן ולא רואים פתח יציאה: "שיהיה מה שיהיה". כתוב: "נשתה ונאכל, כי מחר נמות." רבים היום, ללא בושה, כבר מתארים כך את מה שמתרחש.

אמנם אנחנו טוענים שישנו הפתרון. אפשר להסתכל על הדרך שלפנינו ולהבין שהחיבור הוא עתיד העולם, זו צורת החיים העתידית שלנו.

חוץ מאיתנו אנשים רבים מכל העולם מדברים בצורה כזאת, אך אין להם את השיטה להשיג את החיבור. ואנחנו מציגים לאנושות שיטה כזאת שתאפשר למנוע את דרך הייסורים וללכת בדרך האור. במילים אחרות, לא לחכות לצרות ולאסונות, אלא להתחיל בחיבור הנכון באמצעות החינוך האינטגרלי.

היום, הרוב המכריע מתייחס לעולם כמו ל"חנות" ללא בעל הבית שממנה אפשר לקחת כל מה שתרצה ולהסתמך על המזל והמקרה. לעומת זאת, אנחנו, להיפך, מעודדים לנהל את החשבון, לעשות חישוב לפי ההתקדמות, ההתפתחות, ובזכות זה להעביר את המבט מה"מדפים" של החנות אל בעל הבית.

מתוך שיעור על מאמר "השלום", 17.05.2013

ידיעות קודמות בנושא:
תשלום עבור כל רגע
בעלי החוב
במידה שאדם מודד, מודדים לו

בעל הסולם, מאמר "הערבות": "דבר תכלית הבריאה מוטל על כל המין האנושי יחד, אולם מתוך ירידתו של טבע הבריות עד לדיוטא התחתונה, כמבואר לעיל שהוא ענין האהבה עצמית השולטת שליטה בלי מצרים על כל האנושות, לא היה שום דרך ומבוא לבא במשא ומתן עמהם ולהסביר להם, שיכריעו ויסכימו לקבל על עצמם, אפילו בהבטחה בעלמא, לצאת ממסגרתם הצרה אל העולם הרחב של אהבת הזולת, מלבד האומה הישראלית, אשר מכח שהקדים להם השעבוד להמלכות הפראית של מצרים ארבע מאות שנה ביסורים גדולים ונוראים."

ברור, שכל האנושות צריכה להגיע לגמר התיקון. אף אחד אינו יכול לברוח או להימלט מזה. אבל התהליך מתקדם לפי סדר מסוים, מהקל אל הכבד. אנחנו מתחילים מהבחנות יותר קלות ואחר כך בעזרתן עוברים לתיקון של הבחנות יותר קשות.

החלק הקל ביותר שנקרא "ישראל", כביכול מזרז את ה"זמנים". האנושות רק עכשיו, במעבר בין המאה ה- 20 למאה ה-21, הגיעה להתפרצות האגו שמתחיל "להתעגל". מצד שני, ישראל הקדימו את התהליך הזה ויצאו לאותה דרגת האגו הגדול (Ego) עוד בגלות מצרים. אחר כך הם נפלו מהמדרגה שהשיגו, ובסופו של דבר, ירדו לגלות האחרונה שנמשכה עד ימינו.

האגו הנוכחי הרבה יותר גדול מהאגו שהיה במצרים. ובנוסף לכך הוא "התעגל", נעשה גלובלי, דומה לצורה שנצטרך לקבל בדרך לתיקון.

ובחזרה למצרים, שם בין בני ישראל התגלה רצון לקבל שמתנגד לחיבור בתוך המעגל הכללי, שלא מאפשר להיות אחד שלם. רק זה נקרא "היצר הרע". לא מדובר על גודל הרצון, אלא דווקא על התנגדותו לחיבור.

אבל יתר האנושות התפתחה על בסיס הרצון לקבל הרגיל, ששייך לעולם הזה ומיועד לקיום בו.

נכון להיום, ישראל, עם היצר הרע שלו, מוכנים סוף סוף להיות במעגל. אנחנו כבר מבינים מה קורה וכיצד לתקן את המצב. אבל האנושות עדיין אינה מבינה זאת, מפני שהגיעה למעגל הזה בעזרת האגו הרגיל ה"קווי" שלה, ולא בעזרת היצר הרע.

כתוצאה מכך, לעם ישראל קשה מאוד להתחבר. אף אומה אחרת אינה מפולגת כמוהו. כך מתגלה בו היצר הרע שאין לאחרים. לישראל קשה מאוד לבצע את התיקון. אף על פי שהם כבר עברו את הדרך הזאת, נכון להיום הם נשארו עם "רשימות" שבורות.

ואומות העולם, להיפך, מוכנים לידיעה על החיבור שישפר את חייהם. מפני שאין להם "רשימות" שבורות, הם אינם מתנגדים לחיבור, ואם הם רואים שחיבור "קווי" יספק להם עתיד טוב, אז הם יקבלו את זה.

מסתבר, שאם ישראל עוזרים לחיבור העולם, הם מקרבים את התיקון שלהם. בלי זה אני לא מתאר לעצמי כיצד הם יתחילו להתחבר.

זה גם מסביר מדוע נחוץ הלחץ החיצוני על עם ישראל. הלחץ הזה כבר גדל ויתחזק עוד יותר עד לאיום של השמדה. אחרת, ישראל פשוט לא יבינו מה וכמה דורשים מהם, ומה דרוש מהם כדי להיפטר מהלחץ החיצוני. מדובר על גורם חיצוני הכרחי שמאפשר לחשוב על התיקון.

מתוך שיעור על פי מאמר "הערבות", 21.05.2013

ידיעות קודמות בנושא:
שני רצונות המאורסים עם מחשבת הבריאה
התיקון הוא תחילת השלב הסופי
400 שנה של הכנה ליציאה

שאלה: ישראל כל הזמן נמצאת תחת איום של עימות צבאי או של מלחמה. מכוונים אלינו עשרות ומאות טילים עם ראשי נפץ קונבנציונליים ולא קונבנציונליים. לא מזמן השתתפתי בהכנה לתרגיל של מצב חרום במדינת ישראל. יכול להיות, שאנשים נמצאים בשאננות כלפי מה שקורה, אך למעשה המצב הוא מאוד מדאיג. איך אפשר להסביר לאנשים על המציאות של האיום החיצוני ושל המסר שלנו על הצורך הדחוף לשינויים פנימיים?

תשובתי: למעשה, האיום הזה נמצא מעלינו כל הזמן. ולכן, קודם כל, אתה צריך להיות בטוח בעצמך שהעבודה הפנימית היא המפתח לפתרון כל הבעיות. ומעבר לכך, אתה צריך לגרום לזה בקשר שלך עם החברים. אתה צריך להתחבר ולהתלכד איתם, לממש פעולות הכרחיות בחיבור, כדי לעשות נחת רוח לבורא.

חייבים לקשור את הדברים האלה יחד, שאם לא עשיית נחת רוח לבורא, אז לא היו כל האיומים והבעיות שעליהם אנחנו עכשיו מדברים. זה מה שאנחנו צריכים לעשות, לדון בזה, "ללעוס" את זה היטב וסוף סוף "לבלוע" את זה, להבין את זה. אז אנחנו נרכיב את התמונה הכללית ונראה, שקודם כל אנחנו צריכים לתקן את עצמנו מבפנים. אם נתקן את עצמנו, אז נתקן את העולם.

בנוגע לטילים, העם כבר היה שרוי לא אחת במצבים דומים. אבל עכשיו יש לנו הזדמנות להינצל מכל הצרות, להציל את העם ואת כל העולם. ואת ההזדמנות הזאת צריך לבחון כהזדמנות מטרתית: שאנחנו פועלים לא למען ההצלה העצמית של הגופים, אלא למען הבורא. חייבים לעלות את עצמנו לדרגה של המצב הזה, של התפיסה הזאת. אחרת אנחנו לא נשיג השפעה ולא נוכל לממש שום דבר לכיוון הנכון.

ליילל ולבכות על האיומים, מבלי שיודעים לאן לברוח מהם, זו היא גישה לא נכונה. אסור להתבלבל בין הסיבה למסובב. מפני שהסיבה האמיתית היא – להגיע לדבקות, ואת זה אנחנו צריכים להשיג. האמצעי לכך, להגיע להשפעה, שאותה ניתן להשיג רק על ידי זה שמתעלים מעל לאגו שלנו. וכדי למשוך ולחייב את האנשים לכך, אנחנו מצאנו את עצמנו במצב הזה.

אסור לטמון את הראש בחול, כי בזה אנחנו שוכחים את כל המכלול הזה. אין שום טעם לשבת יחד ולבכות על המצב. זה לא יעזור לנו. כאן נדרשת מאיתנו תגובה אחרת, יחס אחר.

כל העניין הוא, איך לקבל את הבעיות האלה. משום שהן לא קורות במקרה. אז למה? במקום להתדרדר לפחד בהמי, אנחנו צריכים לקשור הכול למסובב הסיבות, למקור, לבורא, ל"אין עוד מלבדו". אנחנו, ורק אנחנו מסוגלים לזה, מסוגלים להפוך הכול להיפך הגמור...

מתוך שיעור על מאמר "הערבות" של בעל הסולם, 21.05.2013

מתוך ההכנה לשיעור, 21.05.2013

ידיעות קודמות בנושא:
כיצד אנחנו מקבלים את האור?
הברז הראשי בצינור החיים
השיטה של החיבור הכולל

מתוך מאמר של הרב"ש, "מה נותן לנו הכלל של ואהבת רעך":

"אבל מטעם ש"כל ישראל ערבים זה לזה", נמצא, שע"י כולם מתקיים כולם. נבחן זה, כאילו שכולם קיימו ביחד את כל המצות. לכן בסגולתן של התרי"ב מצות ניתן להגיע להכלל של "ואהבת לרעך כמוך"."

כל החוקים הרוחניים הם חוקים אינטגרליים, ויכולים להתקיים רק בתנאי שקיים מבנה שלם. "אין מקצת ברוחניות", ולכן הכול מתחיל מבניית קבוצה בת עשרה אנשים, "עשירייה", מניין, מידה מינימלית שלמה, שבה יכולה להתקיים המציאות הרוחנית.

כמו בדוגמה של קבוצת רבי שמעון, שתלמידיו בנו כולם יחד רשת נכונה ביניהם ועל ידה הגיעו לגמר התיקון, בכך שהשיגו את כל קכ"ה (125) המדרגות של הסולם הרוחני. לכן הכול תלוי בבניית המניין.

כל החוקים שקיימים בכל המציאות, אפשר לגלות בקבוצה קטנה. אלא מפני שזה הכלי שנועד לעשות נחת רוח ליוצרו, וצריך להרחיב אותו עד למקסימום, אז צריכים לצאת מחוץ לעשירייה הזאת וללכת להשפיע ולהפיץ את הידע הזה לעולם, כדי לחבר לעצמם את כל יתר המערכת של המציאות.

כזאת התכללות הדדית משפיעה גם על המבנה של העשירייה וגם מספקת את הכיול שלה, כלומר, את התיקון הפנימי, ששייך לקיום תרי"ג (613) המצוות. על ידי התאספות יחד ותמיכה זה בזה, אז העשירייה הזאת היא מספקת כדי להשיג את כל התיקון (כלומר קיום של כל תרי"ג המצוות). מפני שהמבנה שלה תואם למבנה של עשר הספירות המקוריות.

לכן, דווקא מניין, קבוצה בת עשרה אנשים, לא פחות ולא יותר, מהווה כלי נכון לתיקון. מה שאם כן, כשמדברים על מימוש של אהבת הזולת ואהבת ה', אז זה ממומש על ידי הרחבה. המניין הזה הופך להיות ליחידה אחת, שהיא פועלת לתיקון העולם שנמצא מחוץ לעשירייה הזאת.

מתוך ההכנה לשיעור, 21.05.2013

ידיעות קודמות בנושא:
עשירייה שלמה
האנושות = 1
במקום מיליארדים, אחד

לצפייה בשיעור

להורדה: וידאו | אודיו | MP4

חלק א': "כתבי רב"ש,", כרך א' (עמ' 48), "שלבי הסולם", שנת 1984(תשמ"ד), מאמר י"ז, חלק א'. "בענין חשיבות החברים"

לצפייה בשיעור

להורדה: וידאו | אודיו | MP4

חלק ב': "זוהר לעם" - "הקדמת ספר הזוהר"(עמ' 3), מאמר "אותיות דרב המנונא סבא", אות כ"ב

לצפייה בשיעור

להורדה: וידאו | אודיו | MP4

חלק ג': "תלמוד עשר הספירות", כרך ג', חלק י', דף תתקי"ג, אות פ"ג, פירוש 'אור פנימי'

לצפייה בשיעור

להורדה: וידאו | אודיו | MP4

חלק ד': "כתבי בעל הסולם" (עמ' 394), מאמר "הערבות", אות כ"ג

לצפייה בשיעור

להורדה: וידאו | אודיו | MP4

התייחסותי: האדם יכול להשפיע על כל חוקי הטבע ויביא אותם למצב הנוח ביותר כלפי עצמו, במידה והוא יוכל להידמות לטבע, להגיע עימו לאיזון עם החוק של השפעה ואהבה. בינתיים, יש עוד זמן...

ידיעות קודמות בנושא:
ההיסטוריה העולמית נוצרת על ידי האקלים
האם אנחנו מתקדמים לקראת אסון אקלימי?
שינוי האקלים גרם למשבר העולמי במאה ה-17

מסגרת התפקידים של המומחים האלה היא די רחבה. התפקיד כולל: ארגון מסיבות גיבוש, חינוך גופני וספורט, ייעוץ של תזונה בריאה ומבחנים פסיכולוגיים, עזרה בשיפור יכולת העבודה של העובדים, שמירה על אווירה נעימה בחברה, ואפילו טיפול בפרחים בתוך המשרדים.

מסיבות הגיבוש מקרבות בין האנשים. לארגן אותן, זהו התפקיד של האחראי על מצב הרוח הטוב. במילה אחת, אחראי על מצב רוח טוב צריך להיות עובד חברותי, מורה, פסיכולוג, מומחה בפאנג-שוואי, יזם חברתי, מנהל ומפיק אירועים באדם אחד. וזה אומר, שהוא צריך להיות יצירתי, פתוח לניסויים, חברותי, רגיש, בעל יכולת לקבל החלטות ולפתור קונפליקטים. וכמובן, תמיד להיות במצב רוח טוב.

תגובה: החינוך האינטגרלי מדבר על כך, שדווקא מומחים בתחום הזה יהיו האנשים הכי מבוקשים בכל העולם. דווקא הם יודעים איך ליצור צוותים לפי התלות האינטגרלית שמתגלה יותר ויותר בין בני האדם. דווקא בצוותים כאלה יהיה לאנשים כל הזמן טוב, ומחוץ להם תמיד יהיה רע!

ידיעות קודמות בנושא:
תרבות ארגונית
בעולם נעלם החיוך
מפעל אידיאלי של החברה האינטגרלית

תגובתי: חייבת להיות מגמה אחרת לחלוטין, לא לצמיחה של ייצור באזורים העניים, מפני שגם כך קיים יותר מדי ייצור בעולם, אלא לקראת חלוקה שווה של המצרכים הדרושים לקיום הגיוני.

ידיעות קודמות בנושא:
העוני מגיע לאירופה
גוש האירו נמצא בשלב של משבר מערכתי פעיל
מימדי העוני במדינות השונות

לאחר שאנחנו התחלנו לעבוד בקבוצות של עשרה אנשים, אתה יכול לחשוב על הקבוצה הגדולה שלך רק דרך ה"עשירייה" שלך. העשירייה מהווה עכשיו את אותו התא, שבאמצעותו אתה מתקשר עם העולם: או שאני מדבר עם אשתי או עם בעל הבית שלי בעבודה. כל פעולה אתה עושה דרך העשירייה הזאת, אתה מתלבש בהם.

"עשירייה", זה לא גופים פיזיים, אלא הם עקרונות שאתם מבררים ומממשים יחד. לאט לאט אתה מתחיל להרגיש, שההתהוות הבלתי נראית והאוורירית מתחילה להתגלות, להתקשר עם הצורות של היחסים שלכם, לקבל איזו עביות, צורה, הרגשה, יציבות, עובדתיות, מוחשיות ריאלית מורגשת.

דברים שמקודם רק שמעת או קראת עליהם, אתה עכשיו מרגיש בפועל ביחסים בינך לבין האחרים. זה כבר מתחיל להיות קיים באופן ממשי בעולם שלך.

עשירייה, זו איזו מין דמות מוחשית, ממש גשמית של האיחוד שלכם, כמו משפחה. כי מה זה משפחה? יש איזו אישה שחיה יחד איתי ויש לי כמה ילדים שחיים באותו הבית. אבל משפחה, זה לא אנשים נפרדים, אלא משהו אחד שלם: היחסים שלנו, התלות זה בזה, ההשפעה ההדדית, הדאגה. זו מערכת שלמה, שנקראת "משפחה".

אני לא דואג למישהו באופן אישי, אלא לטובת כל המשפחה שלי. כזאת הרגשה צריכה להופיע אצלי כלפי ה"עשירייה" שלי, כדי שאני אגש לכל אבחון וכל רגש, רק דרכה. אחרת אני אף פעם לא אראה את העולם העליון. אני חייב להתחיל להסתכל על הכול דרך עדשה מרכזת, דרך צמצם.

הוא מצמצם את שדה הראייה שלי, ואני מסתכל על הכול רק דרכו, דרך הפתח הצר מאוד הזה. אם במקום משקפיים אני אסתכל דרך חור קטן מאוד, אז אני אראה הכול בצורה חדה, כמו עם המשקפיים, כי המשקפיים סך הכול מצמצמים ומרכזים לי את קרן האור. לכן דרך פתח צר מאוד אפשר לראות גם כן טוב, כאילו דרך משקפיים מאוד חזקים. ואותו הדבר אפשר להסתכל דרך הקבוצה. אם אתה לא מסתכל דרך הקבוצה, אז אתה לא רואה את העולם.

מתוך שיעור על ספר הזוהר, 20.05.2013

כל השינויים נעשים על ידי המאור המחזיר למוטב. אבל הרצון להשתנות מגיע על ידי הסביבה. הבורא מקיים את הברית בינינו, אבל אנחנו מחייבים אותו לזה, כמו שנאמר: "ניצחוני בניי".

אנחנו צריכים לארגן לעצמנו למטה כזאת סביבה, כדי שכל זה סך הכול יהפוך ל"כנסת ישראל, שמשתוקקים לבורא": כנסת, זה מניין, עשירייה.

אם כל אחד מאיתנו מבטל לגמרי את עצמו כלפי האחרים, אז אנחנו מחייבים את האור העליון להתגלות בינינו. הוא מתחיל להתגלות בתוכנו, ברגע שאנחנו נבנה בינינו קשר מערכתי: נתחבר בכזאת צורה לשרשרת חשמלית אחת על ידי חוטי חשמל, שנהפוך להיות דומים לטבע שלו.

זה קורה בהתאם לחוקי האינדוקציה הרוחנית, השוואת התדרים, השוואת התכונות. לא אתה הוא זה שמשתנה ולא אתה הוא זה שמשנה משהו, אלא אתה עושה פעולות שיביאו לשינוי שלך. כך זה קורה בכל צעד ושעל: עליך מוטל לבצע את הפעולות, ואת השינויים – עושה הבורא. ואם הפעולות שלך לא הביאו בינתיים להצלחה, זה סימן שאתה לא הצלחת בקשרים שלך עם האחרים להגיע להתאמה לאור. אתה עדיין לא הגעת לאותו טווח התדרים.

מתוך שיעור על ספר הזוהר, 20.05.2013

הטבע סידר כך, שהכלב קשור באופן אינסטינקטיבי לבעל הבית. הוא מרגיש שהחיים שלו תלויים בבעל הבית, ולכן מבטל את עצמו כלפיו. כך גם אנחנו צריכים לבטל את עצמנו, רק לא בצורה אינסטינקטיבית, אלא מתוך הבחירה החופשית שלנו, על ידי החלטה שלנו, בכך שאני עובד נגד האגו שלי, שלא קיים אצל בעלי החיים, כדי להשיג את אותה הנאמנות הנכונה, ביטול עצמי ללא שום תנאים, רק מפני שהעליון מהווה את המקור של החיים שלי.

צריך ללמוד מהטבע, רק ששם זה קורה מעצמו, מה שאם כן, אנחנו נצטרך לעבוד על כך קשה. מגיעים כאלה מצבים קשים, שפשוט לא מאפשרים להסכים עם זה, מבלבלים ומוחקים את כל המאמצים שלך.

כזאת "נאמנות של כלב", היא לא כל כך רחוקה מאיך שהאדם צריך להכניע את עצמו כלפי הקבוצה, והרבה פחות מאותה הנאמנות שצריכה להיות כלפי הבורא. כל הלימוד והעבודה שלנו מיועדים לכך, כדי לייצב בנו את ה"כלים" הדרושים למגע עם הבורא, שיהיו דרושים לנו כדי שיהיה לנו עם מה להגיע אליו.

כל זה ניתן לצורך הכנה: המורה, הקבוצה, העולם, הלימוד, ההפצה, כל מה שרק אפשר, וזה כדי ליצור תא ראשון שאיתו אתה תידבק לבורא. זה כמו קונוס, שלמטה אתה עושה המון פעולות, ולמעלה כל זה מגיע רק לנקודת דבקות אחת יחידה עם הבורא, כאשר אתה באמת נכנס עם טיפת הזרע לרחם שלו.

סולם המדרגות הרוחניות בנוי כך, שלמטה אתה עושה כמות עצומה של פעולות: מיליוני ומיליארדי פעולות, שהופכות בסופו של דבר לפעולה אחת יחידה למעלה בראש הסולם, ובפעולה הזאת אתה מגיע למגע עם הבורא. אתה הופך כמות גדולה של פעולות לפעולה איכותית אחת קטנה, כלפי הבורא.

רק זה מאפשר לנו להגיע אליו. תראו כמה פעולות מבצע ילד קטן עד שמגיע לאיזו פעולה רציונלית אחת. כמה הוא טורח ומתרוצץ, עד שבסוף הוא מצליח לעשות משהו משמעותי, שהשׂכל והרגש והתנועה נעשים כאחד שלם.

מתוך שיעור על ספר הזוהר, 20.05.2013

כנס ניו-ג'רזי, שיעור מס' 3

שאלה: אנחנו מתחברים כדי להיתקן. כיצד בדיוק אנחנו מגיעים למטרת החיבור בינינו? כיצד אנחנו מגיעים לקשר הנכון?

תשובתי: אנחנו צריכים לבנות קבוצה בצורה שמתאימה בדיוק למערכת העליונה. והמערכת העליונה כולה בנויה על השפעה הדדית, על יחסים טובים בין כולם. כולם שווים, כל אחד מכניע את עצמו לפני כולם כדי לקבל מהם את מה שהם רוצים לתת לו, וגם כל אחד יותר גדול מכל היתר, יותר גבוה ויותר חזק מכולם, כדי להשפיע לכולם את מה שנראה לו לטובתם.

באופן כללי, כולם שווים, כולם מחוברים יחד, וכל אחד משרת את רצון הזולת כדי למלא אותו. כך אנחנו מעצבים את המעגל הכללי, לפי חוקים שידועים לנו מהטכניקה, מתוך המערכות האנלוגיות.

לדוגמה, הגוף שלנו הוא מערכת אנלוגית שבתוכו עוברים תהליכים שונים שמטרתם היא לשמור על כל החלקים ועל כל תת-המערכות במצב מאוזן. אנחנו מכנים את זה "בריאות": לחץ הדם, רמת הסוכר ומדדים נוספים אחרים, מאוזנים. האיזון הזה הוא חוק הטבע העיקרי.

אז אם אני רוצה לראות את הקבוצה שלי מאוזנת, עליי לדאוג שכל החברים, בלי יוצא מן הכלל, יהיו שווים ויתכללו זה בזה בהשפעה וגם בקבלה. המערכות צריכות לפעול בצורה כזאת שכל אחד מהחברים יאבד את "עצמיותו" ושכולנו ביחד נבנה משהו באמצע, "כדור פטל" של חיבור בינינו (WE).

ואז אנחנו כבר לא מרגישים את החיים הפרטיים שלנו בגוף הגשמי, אלא את החיבור ואת מה שקורה בתוכו, מרגישים גם ברגש וגם בשכל את האדם הרוחני (ADAM), בדמותו. כי דווקא הוא נקרא "אדם", ולא כל אחד מאיתנו בנפרד.

אם אנחנו מגיעים להרגשת הרשת האינטגרלית והאנלוגית, אנחנו מגלים את עצמנו במדרגת ה"מדבר". מכיוון, שנכון לעכשיו, כולנו קיימים עדיין בדרגת ה"חי". מפני שכל הרצונות והמחשבות שלנו מכוונים כדי לספק קיום של הגוף הגשמי שלנו. כך גם בעלי החיים שמחפשים לעצמם מקום מחסה, מזון, בונים משפחות ומתרבים. נכון שהצרכים והדרישות שלנו מעט יותר גבוהים וגם אותם אנחנו משתדלים למלא. אבל רק אם אנחנו נדאג לאדם, אנחנו נצא לדרגת ה"מדבר".

ובהתאם לכך, עלינו לבנות יחסים בקבוצה. קיימת רשימה של תנאים הכרחיים המשקפים את החוקים של המערכת הרוחנית שפועלת עלינו. מהעולם העליון משתלשלים (↓) לתוך עולמנו שורשים שמנהלים אותו. ואם אנחנו רוצים שהכול אצלנו יהיה בסדר, אז עלינו רק לעלות (↑) מהרמה שלנו לרמה הרוחנית. בדיוק לזה מכוונים אותנו נכון להיום כוחות הטבע.

לכן, עלינו להשתמש בעצות המקובלים ולהשתדל לעשות זאת. כאן לא יעזרו שום אמצעים טכניים אלא הכול מתממש בתוך החברה האנושית, ביחסים בינינו. אם אנחנו נשנה אותם כדי שהמערכת הכלל אנושית תחיה בהתאם לחוקי החיבור (WE), בהתאם לעולם המודרני שנעשה אינטגרלי ונימצא בתלות הדדית, אם נבין שהטבע או הבורא מחייב אותנו להתקשר בינינו ובדיוק מהסיבה הזאת אין לנו תשובות על הבעיות האינטגרליות, אז אנחנו עולים לדרגת קיום חדשה ויהיה לנו טוב.

לכן, אנחנו חייבים בקבוצות לקיים את החוקים של העולם הרוחני. מפני שהקבוצה מיועדת להיות מערכת רוחנית. בכל קבוצה שלנו מתממשים העקרונות של המערכת האינטגרלית וכאשר אנחנו נתחיל להתחבר למערכת אחת, העולם ירגיש שיש כאן משהו, הוא יראה דוגמה של הקשר הנכון. ואז, גם הוא ישתנה לטובה.

התהליך הזה נראה לנו עדיין רחוק, אבל אתה תראה שהוא יתממש במהרה. מפני שקצב ההתפתחות גדל בצורה אקספוננציאלית והעולם יגיע לזה מהר מאוד, כיוון שאין ברירה.

מתוך שיעור מספר 3 בכנס ניו ג'רזי, 10.05.2013

ידיעות קודמות בנושא:
החיים הלא אישיים
לפי חוק השלמות של מערכת אנלוגית
המערכת האנלוגית זה "כמעט" לא נחשב

האדם מסוגל לעזור לכל בני האדם בעולם, בעלייה בדרגות של אהבת הזולת. בעל הסולם, מתוך מאמר "הערבות": "הוא פועל בזה שיעור מסויים של התקדמות בסולם של אהבת זולתו בכל בני העולם בכללם, כי מדרגה זו שאותו היחיד גרם במעשיו אם מדה גדולה או מדה קטנה, סוף סוף נמצאת מצטרפת לעתיד בהכרעת העולם לכף זכות...

והעושה עבירה אחת, שמשמעותה שלא יכול להתגבר ולכבוש את האהבה העצמית המזוהמת וע"כ פורץ בגנבה וכדומה, נמצא מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף חובה."

מכאן אנחנו רואים שהמקובלים מסתכלים על המציאות כעל מערכת אחידה. כמובן שכשהאדם מכריע את עצמו לכף זו או אחרת, הוא מכריע בכך גם את כל העולם. פעולתו לא יכולה שלא לנגוע, שלא להשפיע גם על כל יתר המנגנונים וכל חלקי השלם עד לאחרון שבאחרונים. היום אנחנו מגלים את זה במציאות העולם שלנו, אבל בפועל, כל העולמות, כולל העולם שלנו, מהווים מערכת מקושרת..

ולכן, את האחריות על הבחירה הנכונה, על הכרעת עצמי לכף זכות, צריכים להכיר במימדים של כל המערכת. אני צריך להבין על מה אני אחראי ברגע הנוכחי, כשאני דואג על התיקון. ואת הדאגה שלי אני צריך להכפיל בהתאם למידה שבה אני יכול לתאר לעצמי את התמונה הכללית.

"בגילוי זוהמתה של אהבה העצמית... האדם גורע שיעור מסוים מתוך ההכרעה לכף הזכות הסופית, בדומה כמו שאחד חוזר ונוטל מן כף המאזנים אותו השומשום היחיד שחבירו הניח שם... שבשביל שלא יכל להתאפק על תאותו הקטנטנה, גרם לדחיפה אחורנית לרוחניותו של העולם כולו."

במערכת הזו אנחנו נמצאים כל הזמן. מספיקה תזוזה של מילימטר ואתה מזיז אותה כולה.

אולם קיים גם מנגנון ההחלשה, "מסננים" של ההעלמות או העולמות.

בעולם אין סוף המערכת מתגלה באופן טוטאלי בכל גודלה ועומקה. ובהתאם לכך, מי שנמצא שם חייב להיות בעל הבית של כל המערכת, כשהוא מרגיש אותה ומנהל אותה במאה אחוז, ללא כל פגם, בדומה לבורא. שם אנחנו לחלוטין משתווים עימו, דבוקים בו.

מצד שני, במדרגות ההשתלשלות מאין סוף, האחריות והחובה שלנו להיכנס למערכת בצורה אינטגרלית, בהבנה, בשכל, בהרגשה שלנו תלויה בדרגה הנוכחית. אנחנו בכל מקרה אחראיים על המערכת באופן כללי, כיוון שזה אפיון איכותי ולא כמותי, אך כבר במידה פחותה.

לדוגמה אני אחראי על ה"ניקיון" של כל המערכת, אתה על ה"צבע", מישהו על ה"חשמל", מישהו אחר על ה"מיזוג", וכולי. בכך אני מממש את הייחודיות הטמונה בנשמה שלי, הרי בלעדיי אף אחד לא יכסה את אותו החלק שאני חייב להשלים, כשאני מפעיל את המערכת בסגנון המיוחד שלי. בלעדיי היא לא תגיע לשלמות, כיוון שהיא אינטגרלית מטבעה.

באופן כזה כל מדרגה מוסיפה לי יותר אחריות: אני כאילו מחליף את הבורא בהיבטים שונים וכשאני מתחיל להבין את המערכת אני מתחיל להבין, להרגיש אותו, להידמות לו.

והמערכת למעשה מהווה יחסים בין החברים. הרי מלבד זה אין כלום. בחברים, באנושות, בטבע הדומם הצומח והחי אנחנו מגלים את הכול. זה אומר שבנוסף לעולם שלנו אנחנו צריכים לגלות את כל חלקי המציאות שלו. אוסף הקשרים האלה זה העולמות הרוחניים עצמם, ההשפעה ההדדית, מערכת הבריאה. אנחנו כביכול מרכיבים משקפיים מיוחדים ורואים את כל הקשרים ההדדיים בין כל המרכיבים.

אולם המערכת הזו באה לידי ביטוי באופן הדרגתי. בינתיים, בעשירייה, לאחר מכן יותר ויותר לרוחב ולעומק, בהבחנות כאלה שלא היינו יודעים עליהן דבר. קודם היה קשה לשים לב לקשר בינינו, היה קשה להבחין בו, אך עם הזמן הוא מתגלה יותר ויותר, בהבנה בהרגשה, בצורות שונות ביותר.

כך אנחנו מתקשרים ומגלים את המערכת עם הכוחות הפועלים בה, שבכללות מהווים את הבורא שמחזיק את כל התרכובת הזו. אנחנו מגלים את הצורה בחומר הרצון, את הצורה שהיא הבורא. הוא מתגלה דווקא בחומר ולא בצורה מופשטת ולא במהות.

מתוך השיעור לפי מאמר ה"ערבות", 20.05.2013

ידיעות קודמות בנושא:
להכריע את העולם לכף זכות
בעלי החוב
המערכת האנלוגית זה "כמעט" לא נחשב

שאלה: אדם רגיל מקבל הכול בצורה מסוימת: למה אני צריך לצאת עכשיו לדרגה אינטגרלית? מהו המעבר הזה? למעשה, זהו מעבר מהמון רגיל להמון עם הכרה אינטגרלית.

תשובתי: זהו מעבר לאיחוד, שהוא מאוד קריטי בכך שהאדם משנה את הטבע שלו. הוא חייב לחיות לפי חוקים אחרים, חייב לקחת בחשבון את הסובבים אותו כמו את עצמו. הוא חייב להבין ולהרגיש שזה טוב.

לכן אנחנו צריכים לשלב סדנאות ושיחות. או שאחרי שיחה צריכה לבוא סדנה, כאשר מה שאנחנו אומרים, משתתפי הסדנה מתחילים לדון על זה ביניהם, הם מאשרים שזה קודם כל מציאותי, ושנית, שזה רצוי. יחד עם זה, בכך שהם חולקים ביניהם ודנים על הכול בעשירייה, הם משתמשים בשׂכל הקבוצתי המשותף.

אבל אני לא חושב שהיום קיימת חברה כזאת. זה תלוי וודאי, לאיזה אירוע אתה בא. אם אתה תגיע למשל, לכורי פחם בצ'ילה או בוונצואלה, אז סביר מאוד שהם עדיין לא יבינו את זה, זה עדיין לא הגיע אליהם. בעוד שבאמריקה הצפונית ובאירופה כבר אפשר לדבר בצורה רצינית לגמרי על המשבר, על הרגשתו, על הצורך לפתור אותו, וכולי. אנשים כבר מרגישים פנימית איומים למיניהם, ולכן אין להם בעיות מיוחדות עם המוטיבציה.

שיחה מס' 2 בנושא "חכמת ההמונים", 14.05.2013

ידיעות קודמות בנושא:
מבט אובייקטיבי על המתרחש
מה חומק מהתודעה שלנו?
השׂכל הקולקטיבי: דרגות ההתגלות

שאלה: ילד שרוצה להיות מעצב, משתוקק למטרה הזאת ולכן משחק בה. אבל כאשר אנחנו מתחילים, למשל, לעבוד עם קבוצה במפעל ומתחילים ללמוד, לדמיין או לשחק, אז לקבוצה הזאת אין מוטיבציה, אין צורך ונחיצות להפוך להיות אינטגרליים, לבטל את עצמם. יתרה מכך, הם סבורים ש"העולם הוא זה שמקולקל, ואני הרי טוב!".

תשובתי: זה לא חשוב. כי אנחנו הרי לא עורכים סדנאות למתחילים. תחילה עורכים איתם שיחות עם שאלות ותשובות. אני לא מקדם בברכה דיונים וויכוחים, מפני שהם כבר צריכים להתבסס על זה, שלאנשים כבר קיים ידע רציני. לכן המערכת שלנו מורכבת מלימוד ומסדנאות.

באופן כזה, החלק הראשון, הוא מידעני, שבו אתה על ידי זה שמראה כל מיני קליפים ותמונות, מסביר למשתתפים בדוגמאות ספציפיות מה קורה עם הטבע, איתנו, לקראת מה אנחנו מתקדמים, עד כמה זה הכרחי ונחוץ שכל זה הוא למען ההצלה שלנו.

המוטיבציה כאן היא פשוטה מאוד: מיום ליום אנחנו מגלים איום יותר ויותר גדול מצד העולם הסובב אותנו, מצד הטבע, וכולי. אם אנחנו לא נתאחד בצורה רצינית ואינטגרלית, אז על חיינו מאיים אסון אקולוגי שמגיע מכל העולם הסובב, ולא רק מהחברה האנושית.

מה גם, שצריך להסביר, מבלי לאיים, אלא להזמין כל מיני מומחים או להראות ראיונות מעניינים איתם, שבהם הם יסבירו על הנחיצות של שיתוף פעולה אינטגרלי הדדי בין בני אדם ובינם לבין הטבע.

אנחנו צריכים לתת להם תמונה כללית של המתרחש.

אני מבין טוב מאוד שהאדם רחוק מאוד מהתמונה הכללית הזאת. הוא לא דואג לשום דבר, חוץ ממה שמדאיג אותו ברגע הנוכחי, ולא רוצה לראות מעבר לאפו. והוא צודק! כך הוא נברא! לכן הוא רואה לפניו עולם עצום, שכביכול לא תלוי בו, אלא הוא רק כלול בתוכו מפני שהוא צריך לחיות את חייו ולא יותר מזה.

אבל כאשר, מבלי לאיים, אלא מתוך שיטת החינוך, אנחנו מראים שהצרות כבר מתדפקות על דלתו, אז הוא מתחיל להרהר ולחשוב על זה.

שיחה מס' 2 בנושא "חכמת ההמונים", 14.05.2013

ידיעות קודמות בנושא:
לגדול, עד למוטיבציה הנכונה
ללמד את האנושות על אינטגרליות
במקום התלות האגואיסטית

שאלה: תיתן לי בבקשה תרשים קצר של מערכת היחסים שלנו עם הבורא.

תשובתי: הבורא, זהו המקור של התענוג, והוא ברא אותנו ככאלה שרוצים את התענוג הזה. אבל הוא רוצה שאנחנו לא נאהב את התענוג, מפני שאז אנחנו פשוט הופכים להיות "בהמות" מטומטמות, מכונות, אלא שאנחנו נאהב אותו, את זה שרוצה לתת לנו תענוג, ולא את התענוג עצמו.

מה לשם כך הוא צריך לעשות? הוא צריך בהדרגה להראות לנו שהוא לא נותן לנו תענוג, ובאופן כזה היינו מקבלים הזדמנות לייצר יחסים ישירות אליו ולא לתענוג.

כך הוא המשחק: יותר תענוג, פחות תענוג, ובתשובה לזה התגובה שלנו, לתענוג או לבורא עצמו.

שאלה: מאיפה הופיעו מלאכים, שטן ושאר הכוחות הטהורים והטמאים ומה הוא הסטטוס שלהם? מתי הם הופיעו, באיזה יום של הבריאה?

תשובתי: בטבע לא קיימים שום כוחות זרים, חוץ מהכוח האחד והיחיד, שנקרא "בורא". אתה יכול לכנות את הכוח הזה איך שאתה רוצה. רק שהוא מגלה את עצמו תמיד באופן זהה כלפי האגו שלך שכל הזמן משתנה, ולכן תופס את התנהגותו הזהה ביחס אליך כטוב המוחלט, ככל מיני התגלויות של השפעות חיוביות ושליליות, שמתגלות בתוכך ומחוצה לך.

צפה/האזן לתוכנית:

להורדה: וידאו | אודיו | MP4

תוכניות קודמות:
שיחה על תפקיד עם ישראל
שיחה על חג השבועות
שיחה על יום ירושלים

שאלה: אחרי שהתחלקנו ל"עשיריות", אנחנו כאילו מתחילים את התהליך מחדש. ואחרי שנים של עבודה משותפת עם החברים, אני כבר צברתי כלפיהם המון "מטענים" פנימיים, גם חיוביים וגם שליליים...

תשובתי: כל זה לא שייך למושג המקורי של ה"קבוצה". בקבוצה האמיתית יש התחייבויות הדדיות מפני שהיא מחוברת לאחד. כולכם נמצאים בתוך סירה אחת, ואתם חייבים לסדר את היחסים ביניכם. זאת לא סתם חובה, אלא בלי זה אי אפשר.

נכון להיום, אתם סתם "חברים", בוחרים לכם את אלה שאיתם יותר נעים להיות, אבל כלפי המסגרת הקבוצתית האמיתית יש מחויבות. ואם לא, אז זאת עדיין לא קבוצה ולא עשירייה.

את הקבוצה אנחנו מרגישים על ידי מחויבות. אני כאילו דואג לתינוק שדורש טיפול אין סופי. וכאן לא מדובר על כך שיכול להיות שנעים לי, אלא בכך שזאת גם חובתי, מפני שאני מחויב כלפי חבריי. עלינו לפתח את שני ההיבטים הללו, אחרת הכול אבוד. אין אפשרות אחרת.

זה ממש פלא. שברו אותנו ונתנו לכל אחד מאיתנו ניצוץ שאפשר לחבר לאנשים אחרים, להתחבר בצורה מלאכותית, להשתדל להתחבר ברמה הגשמית. בלי המציאות הגשמית כל הניצוצות שלנו היו מפוזרים במרחקים אין סופיים זה מזה, ואנחנו לעולם לא היינו מסוגלים להתקרב בינינו. אבל אנחנו חיים בתוך הגופים הגשמיים שמאפשרים לנו להיות בהשפעה ובקבלה הדדית בינינו. הגופים הגשמיים, החלבונים, עוזרים לנו לבנות קשרים, להתחבר ביחד, על אף שהניצוצות עדיין מרוחקים זה מזה מרחק אין סופי.

לכן, האגו הנוכחי שלנו שייך לגופים ולא לניצוצות, כי זה עדיין לא היצר הרע האמיתי. אבל אם אנחנו, למרות הדחייה בין ה"גופים" שלנו, מתחילים להתקרב ולו במעט, אז אנחנו מתחילים לעורר את המאור שמקרב את הניצוצות שלנו.

לכן, תבין איזו הקלה, איזו עזרה זאת בדרך, שבעזרת מערכת כל כך "גסה" ונמוכה, אנחנו יכולים להתחיל לחבר את הניצוצות. האור המחזיר למוטב משפיע עליהם, ובינתיים אנחנו עוברים את השלב הנוכחי הארוך ביותר מכל יתר השלבים. את יתר המדרגות אנחנו נכבוש הרבה יותר מהר, אבל המדרגה הזאת היא ה"גסה" ביותר, כי כאן הכול נעשה בעזרת הגופים. זאת תקופת ההכנה לעבודה ישירה עם האור ועם הרצונות, שלב נפלא, החסד הגדול ביותר מצד הבורא. אף על פי שאני שונא את החבר, אני בכל זאת מתחבר עימו, זאת הזדמנות שמנוגדת לטבע. מפני שהטבע פועל לפי היושר, לפי האמת, וכאן פועל מנגנון שמבוסס על שקר.

לכן, צריך להשתוקק לצפות לרגע שיהיה לך נעים לראות את החברים כמו את הילדים שלך, ואפילו יותר מזה. כן, כן, אתה תרגיש שהחבר יותר יקר לך מהתינוק שלך...

מתוך שיעור על פי מאמר "הערבות", 20.05.2013

ידיעות קודמות בנושא:
העולם הגשמי כערובה לעצמאות
איש את רעהו יעזורו
המשחררים

חלק מהחברים בעשירייה נמצאים בעלייה, וחלקם עוברים מצבים קשים, ירידות, ויש להם תוספת עביות. אנחנו לא אחראיים על המצבים שלנו, ולכן בין אם אני מרוצה ובין אם לא, פשוט צריך להשתמש בכל מצב שיש, במטרה להתקדם. כל המצבים מתגלגלים מלמעלה ולכן אסור לנו להעביר עליהם ביקורת, וללא שום קשר, אם אנחנו מרגישים את המצבים האלה כטובים או כרעים, צריך להשתמש בכולם כאמצעי להתקדמות.

כל "עשירייה" זה תא אחד, כי היא יכולה לחולל רק יחידה אחת של השפעה. אדם אחד מהעשירייה או שניים או שלושה, זה לא נחשב. רק אם כל העשירייה מחוברת בצורה נכונה יחד, אז היא הופכת ליחידה אחת של השפעה, ואז היא מתחילה לגלות את האור הראשון שלה: "נפש דנפש דנפש".

מתוך שיעור על ספר הזוהר, 20.05.2013

שאלה: מדוע תפילה על תיקון עצמי אינה עוזרת?

תשובתי: "תפילת רבים", רק היא שפועלת. תפילה עבור עצמו דרושה רק כדי שהוא סוף סוף יבין, שהיא אינה עוזרת ואינה מועילה. העולם הזה מבלבל אותנו, מפני שאנשים שחושבים על עצמם, הם מצליחים. אדם פותח עסק, עוסק בספורט, וככל שהוא משקיע יותר כוחות, כך ההצלחה שלו היא גדולה יותר. זו עובדה ממשית.

אבל הרוחניות היא הפוכה מהגשמיות. ככל שאני אחשוב יותר על עצמי ואעשה תרגילים על עצמי, זה רק יוכיח לי שאי אפשר בדרך כזאת להצליח. ברוחניות פועלים חוקים ההפוכים לכל החוקים של העולם הזה: לא החכם בחכמתו הוא זה שמנצח, וגם לא הגיבור שבגבורתו. בעוד שבעולם שלנו זה באמת עוזר, ככל שיש לי יותר כוח בידיים, יותר שׂכל בראש וכסף בכיס, כך אני יכול להיות בטוח יותר בהצלחתי.

כך בנוי העולם הזה, בהתאם לגבורה האגואיסטית. אבל בעולם הרוחני להיפך, הכול תלוי במידה שאצא מעצמי החוצה, אני בעצמי נשאר ללא כוח, ללא שׂכל, לא שום יכולת להצליח בעצמי לבד, אלא רק בלהשקיע את עצמי באחרים, להכניע את עצמי כלפיהם, להיות מושפע מהם. כך אני מלמד את עצמי, שדווקא בזה היא שיטת ההתקדמות.

זו שאלה מאוד עדינה. אנחנו עובדים במערכת אינטגרלית ורק דרך הקשרים שלי, דרך כל השאר, באותה המידה שאני יכול לשייך את עצמי אליהם, במידה הזאת אני אצליח. אני אף פעם לא אוכל לצאת מחוץ ל"עיגול" שלי, להתבדל מאחרים, ואני גם לא רוצה את זה! התקדמות מסמלת, חדירה יותר ויותר גדולה לתוך הקבוצה, כדי להיות בשווה יחד עם כולם.

זה ממש ההיפך מחוקי העולם הזה. ולכן, כל הכללים שעליהם אנחנו קוראים במאמרים הקבליים, אלה לא סתם עצות והמלצות טובות של סבתא שדואגת לילד ומנסה לשכנע אותו שלא יקפוץ, שלא יריב ושישב בשקט ויהיה רגוע, אלא הם חוקי ברזל של המערכת העליונה. אנחנו צריכים לשכוח על המערכות האגואיסטיות שלנו שהתרגלנו אליהן, ולהשתדל להתרגל ולקבל את החוקים של המערכת העליונה, היכן שהכול עובר דרך הקבוצה, דרך ה"עשירייה", רק דרך הסביבה בלבד.

אתה תשיג הכול, אבל רק האמצעים, כללי ההצלחה הם שונים ממה שנהוג בעולם הזה. ההצלחה שלך תלויה רק בך: עד כמה שאתה תכניע את עצמך כלפי הסביבה, תרצה להשפיע הכול לחברים, לדאוג להם, לאהוב אותם כמו את האנשים האהובים והיקרים לך ביותר. אפילו אם אתה לא מרגיש כך, אבל תחייב את עצמך בכוח לנהוג כך, כאילו שכל אחד מהם הוא אדם גדול, גדול הדור, האדם הכי קרוב אליי ויקר לי, אפילו יותר מעצמי.

ועוד מעט אתה תרגיש בפועל שזה כך, כל אחד יהפוך למאוד חשוב ויקר לך – במצבו, בבריאותו, בהצלחתו. אתה תבין ותרגיש שאתה תלוי בזה ולא יישארו לך דאגות אחרות, העיקר שהם יהיו חיים ובריאים.

מתוך שיעור על מאמרו של רב"ש, "בענין אהבת חברים", 20.05.2013

ידיעות קודמות בנושא:
טור הנדסי רוחני
להתפלל עבור כל אחד או עבור כולם?
תפיסת המציאות: תיקון טעות