הרוחות סוערות. בית שמש מלאה בחרדים הזורקים אבנים על שוטרים, יורקים על ילדות ובעיקר עסוקים באופנה יותר מהאדם הממוצע. בממשלה שרת התרבות מודיעה כי היא תומכת בהדרת נשים באזורים בהם יש רוב חרדי, ולמעשה יורקת על אתוס השוויון בין המינים שהביא אותה עד הלום כאישה. אז הבאז וורד החדשה היא "הדרת נשים". שמעתי כבר שלל התחכמויות של "האדרת נשים" , ואפילו קדימה רוכבים על הנושא באופן מגוחך וצועקים על אוטובוסים "כן מקדימה". הדרת נשים היא הסימפטום, היהדות חולה.

אין לי בעיה עם היהדות בגדול. אני לא בחור מאמין, ויש שיגידו שאולי כן יש לי בעיה עם היהדות כי לא השתכנעתי בקיומו של אלוהים, אבל אין היהדות מבחינתי היא המורשת התרבותית שלי. לא משנה לאיפה אני הולך, תמיד היהדות מלווה אותי. זה ההיסטוריה, המסורת, השפה העברית, המיתולוגיה שלנו (סליחה, סיפורי התנ"ך). אלו החומרים שמהם מורכבת הזהות שלי. יצא לי להכיר המון סוגי יהודים בחיי. רובם היו יהודים חילונים, חלקם הגדול מבית מסורתי ספרדי או אשכנזי, חלקם היו חרד"לים, חלקם היו חרדים וחלק היו רפורמים או קונסרבטיביים. גדלתי באווירה שהיא מכבדת, אווירה שאומרת שלכל אחד יש את היהדות שלו ולכולם יש מקום תחת השמש. אבל כנראה שמה שלימדו אותי פעם לא ממש תופס אצל כולם.

יש מחלה אצל היהדות בישראל. היא הפכה מהיהדות שאני הכרתי או חשבתי שגדלתי עליה, ליהדות שהתחבאה בפינות האפלות. יהדות שבה האדמה מקודשת, שהמסורת מקודשת יותר מרוח הזמנים. זו יהדות ששכחה שהיא השתנתה כמה פעמים לאורך הדרך והתאימה את עצמה למציאות. יהדות ששכחה שכשלא היה מקדש, אז עשו שינוי תיאולוגי – כי הזמנים דרשו. יהדות ששונאת את ישראל, שונאת את עצמה. יהדות שמעוררת בך תחושת קבס עמוקה. זו יהדות שחוקרת אותך, כשאתה בא להצהיר על רווקותה של ידידה, האם אתה מספיק יהודי בשביל להצהיר עליה והאם היא יהודיה בכלל. יהדות שלא מאמינה לרצון הטוב של המתגייר וחוקרת אותו במעשים יותר ממה שבאמת. זו יהדות שמנותקת מהמציאות של היהדות בישראל, של היהדות בעולם. זו יהדות שמחפשת לעצב בכוח את העולם בדמותה בלבד, שחיסלה את תרבות הדיון שהייתה במוקד התרבות היהודית במשך שנים. זו יהדות שהיא עם הספר במובן הרע שלו. ספר אחד, אמונה אחת, עם אחד. היא כוח כובש ואלים שבא לנסות לנצח את הזמן וההיסטוריה ולהחזיר את הגלגל לאחור.

החרדים הקיצוניים שבבית שמש הם רק סימפטום למחלה הזו. הם הביטוי הקשה ביותר. אליהם מצטרפים נערי הגבעות, על גזענותם והשנאה רבתי שלהם למערכת. מצטרפים אליהם כל הרבנים ששותקים, כל מי שחובש כיפה והולך לבית כנסת ושותק ומסכים בשתיקה. אני בחור חילוני, אני רגיל לראות חרדים שבזים לי ולסגנון חיי, היה לי קשה בסופ"ש לראות דתיים, אנשים שאלוהים בוער בהם פנימה, נאנקים פגועים על היחס של הקיצונים אליהם. זה אומר שהמחלה קשה יותר ממה שחשבנו.

לטעמי הפתרון הוא לא אצל הרשויות. זה יהיה טיפול סימפטומלי. אז יורידו שלטים ויעצרו כמה מתפרעים. זה עמוק יותר. פתרון אמיתי דורש מכל הרבנים לשבת ביחד, מכל זרמי היהדות. גם אלו שאינם מכירים זה בלגיטימיות של זה, ולדבר על הדברים. לדבר על הזמנים שהגענו אליהם, ולנסות להבין מה השתבש בדרך. איפה הפכנו מחברה פלורליסטית יהודית, לחברה חשוכה. להבין מה התפקיד של הרבנים בעניין הזה. הם צריכים לדבר עם כל ראשי הרשויות: המבצעת, המחוקקת והשופטת. לשאול אנשים שאולי הם אינם מכירים בסמכותם, אבל הציבור מכבד אותם כמנהיגים. לשמוע מהם מה הם חושבים שהיהדות צריכה לבטא ולומר. פורום כזה צריך לבוא ולהגדיר מה זה יהדות במאה ה-21. בלי זה המחלה תמשך.

מה אתם חושבים?

אלו לא ימים להיות אזרח מסור ממוצע במדינת ישראל. למעשה לפי הכותרות אלו הימים להיות אזרח פורע חוק או סתם מנוול. קודם כל, אפשר להרביץ לחיילים ולא יקרה לך כלום. אתה רק צריך לשים כיפה, ציצית ולהסתובב בגבעות עם עוזי. אתה גם יכול לחסום כבישים ולא יעשו לך כלום, אתה רק צריך שטריימל, לבוש שחור ועגלת תינוקות. אתה יכול לא לשלם את ההתחייבויות שלך במיליונים גם, מישהו כבר ימצא דרך לסדר אותך. אתה רק צריך קרחת, משקפיים מעוצבים ולמתג את עצמך כבעל הון. אתה גם יכול להיות מונופול ולשבור את השוק ואת אחיך האזרחים עם מחירים לא פרופורציונליים, מישהו כבר ימצא דרך להלל אותך. אתה גם יכול להיות עמותה גזענית באופן מובהק שרודפת כל מי שלא דומה לה, תקבל גיבוי מופתי מאחד הבנקים הגדולים במשק. באופן כללי אלו ימים להיות כל דבר חוץ מאזרח מסור ושומר חוק.

הבלוג הזה היה בשתיקה איזו חצי שנה. נכון, עמוד הפייסבוק תופעל לו והציף כותרות מזעזעות שרק הלכו והחמירו ככל שהזמן עובר. השגרה מונעת מאיתנו להרים ראש ולהבין מה קורה סביבנו, אבל מדי פעם קורה משהו שגורם לך לומר – די כבר. אולי זו הדרישה של יהודים לטהר בית ספר דתי אחרי שהתקיימה בו חתונה מוסלמית (סיפור אמיתי), אולי זו ההתפרעות ההולכת וגוברת של הימין המתנחל שלא מקבל את המרות של המדינה והמונופול שלה על ההחלטות והכוח, ואולי זו ההתרופפות המוסרית הכללית של בעלי ההון, השלטון ומי לא בעצם. אז אם הכול הולך לעזאזל, אולי הגיע הזמן להחזיר את האזרחות הפעילה הקטנה שלי לעניינים ואולי הגיע הזמן להחזיר גם את הפוסטים. אולי זה יעזור להחזיר את העזאזל לתיבה הקטנה שהוא יצא ממנה.

אז אם יש לכם כתבות תרגישו חופשי לשלוח, ואם שמעתם על מעשי עוולה גזעני או כזה שמפר זכויות אזרח – תבואו ותגידו לי. זה בלוג על זכויות אזרח דמוקרטיות ונראה שתמיד יש על מה לכתוב. אני אשמח לעזרה, אגב.

אני משלים עם זה שאני צריך לקרוע את התחת קצת יותר. אני משלים עם זה שהמדינה צרה, הכלכלה מוגבלת, המצב הבטחוני רעוע, יש בעיה קשה של זכויות אזרח ואדם ושקשה כאן. אבל אני אוהב את הנופים והשפה ואני לא רוצה לעזוב. אז אני משלים ומשלים ומדי פעם קצת זועף ומתרגז אבל לא ממש זועם. ועדיין, עם כל ההשלמה הזו, הייתי שמח אם היו אומרים לי "שמע, אנחנו יודעים שקשה לך ועוד להרבה כמוך. אבל אנחנו עובדים על זה. יש לנו תכנית". אבל אף אחד לא אומר לי את זה וזה מבאס.

כמה שלא ננסה להעמיד פנים, כמה שלא יגידו בקול רם שזו מהפכה של אהבה או מהפכה כלשהי, זה יהיה לשקר. זו לא מהפכה, זה מאבק על סדרי עדיפויות. זה מאבק על כוח ציבורי לשנות סדרי עדיפויות. זה מאבק פוליטי. הגיע הרגע שבו כל הזרמים השונים שהתקבצו בו ביחד צריכים להחליט מה התכנית שהם מציעים כנגד. ואם לא הם, אז האנשים שמתיימרים להיות מנהיגים חברתיים או פוליטיים. אחרי הכול זה לא רק הדיור, וזה לא רק יוקר המחיה, וזה לא רק מאבק המתמחים או המורים, או ההורים, או המעמד העמל. זו שאלה מהותית של איך אנחנו רואים את העתיד שלנו ומה התכנית האופרטיבית שלנו להגיע אליו.

הממשלה מציעה תכניות, והיא תגיד שזה הדיור, והיא תגיד שזה הסטודנטים, והיא מציעה ותמשיך להציע פתרונות אד-הוק שאין בהם תכנון קדימה. חלק מהפתרונות יראו קוסמים ויפצלו את המחאה, אבל צריך להבין שכדי שהמאבק הזה יתן פירות אמיתיים הוא צריך לתת תכנית נגד. תכנית שתסביר איך אנחנו הרוב העמל חושבים שצריך לפתור את המצב. איך לחבר את הפריפריה למרכז, להוריד את מחירי הדירות, להקל על המעמד הבינוני, העמל, לעזור להורים הצעירים, איזה סדרי עדיפויות אנחנו רוצים לשנות בפועל. צריך להציע את תכנית – משהו מוחשי שהמתלבטים והתוהים והשואלים יוכלו לומר משהו עליו. בינתיים זה מבולגן, בינתיים זה המון אנשים שצועקים שרע להם, שזה תמיד נחמד לדעת שאתה לא לבד בסירה, אבל זה לא הבטחה לעתיד. אתם יודעים מה, אותי אישית זה מרחיק.

צריך לזכור, אם המחאה הזו תמשך ותתבשל ותהפוך למשהו עוד יותר רציני, עוד יותר ארוך טווח – אז מתי שהוא יהיה משא ומתן. מתישהו הכוח הציבורי שהיא תצבור יכריח את ההנהגה הפוליטית הנוכחית לא להציע תכניות מצידה ולומר "זהו, פתרנו", אלא להתפשר ולהכנס למו"מ. אבל פשרה היא מהלך דו צדדי. בלי תכנית אי אפשר לדעת על מה מתפשרים, אי אפשר לדעת מה המחיר. מי שבאמת רוצים להנהיג את המאבק, חייבים את זה לציבור, לתומכים שלהם ולעצמם. אחרת הם סתם הילד שעמד בשדרה וצעק "זאב! זאב!". זו צומת קריטית. בצד אחד הישגים מהירים, בצד השני מאבק לשם המאבק, בצד השלישי מו"מ מתיש על משהו. צריך לשבת, לכתוב תכניות, לנסח מסרים ברורים ולהתקדם לכיוון המו"מ המתיש. נכון, זה לא סקסי כמו מחאה, וזה לא מרגש כמו צעדות ברחובות או מאהלים. אתם יודעים מה, זה אפילו לא מגניב בשום צורה. אבל זה חייב להתרחש, או שכלום לא יקרה כאן.

1. "זו מחאה של משכילים מהמעמד הבינוני, כמו בכיכר א-תחריר" – גיא זוהר, היום שהיה, ערוץ10.
   130 אוהלים נמצאים במרכז תל אביב נכון לכתיבת שורות אלו. במקביל מנסה המחאה להרים את ראשה במקומות אחרים בארץ. יש מקומות שזה עובד כמו כפר סבא ובאר שבע, ויש מקומות שלא. בדרום חוברים למחאה פעילי שכונות, בתל אביב ועדי השכונות, בדגש על שכונת התקווה למשל, ניגשו להזכיר שפליטים ועובדים זרים גרים בדירות רבות וזה מקשה על החיים שם. משכילים מהמעמד הבינוני לא גרים בתקווה, אבל זה נגמר בשירה משותפת.
   תל אביב היא עיר קוסמופוליטית. תיירים, פליטים, תושבים ותיקים, צעירים, כולם עולים לרגל לחסות בצילה ולבקש נחמה. אלו רוצים לבלות, אלו רוצים להמלט, אלו רוצים להתפרנס, אלו רוצים לחלום ואחרים רוצים למות בה. העירייה הקצתה קרקעות לבניה לצעירים ביפו, יד אליהו, כפר שלם ואחרים. אינני חבר עירייה, אבל נראה שהם פועלים בנושא. חולדאי הגיע לומר את דבריו במאהל, הם לא רצו להקשיב. הם רצו לזעום בלי להקשיב.
   השורה התחתונה היא אחת  – איפה שיש ביקוש המחירים עולים. אתה לא יכול לגור במרכז תל אביב או בפלורנטין, איפה שהביקושים גבוהים ולשלם את אותו המחיר במשך שנים. כך לא עובד השוק. הסוציאליסט שבי מתבאס, הקפיטליסט שבי מהנהן. הצעיר שבי נזכר בדירה שהייתה לי בתל אביב עם עוד שני שותפים, דירה שהחזקנו בקושי עד שחזרתי לגור אצל אמי. עזבתי אחרי שנה-שנתיים של חיפושי עבודה ומשרות זמניות. אין עבודה במודיעין לצעירים, גם אין אפשרויות. עברתי לערים שליד, זול יותר. בדרך כבר מצאתי עבודה.
2. ככל שמתרבה המחאה עולים סימני השאלה. זו איננה מחאה פוליטית, אומרים יושבי האוהלים.  אם זו איננה מחאה פוליטית, אז מה זו? תלונה שהמצב חרא? העברה של שיחות הסלון והסטטוסים בפייסבוק לשדרות רוטשילד? הבעיה היא במי שאינם מציעים תכנית וחזון. ראיתי פוליטיקאים ואנשי תרבות עולים לרגל למקום. קשקשתי עם חלקם יום קודם או אחרי. הם שמחים שיש מחאה, זה הרגיש כאילו הם שמחים שיש ואקום שאליו אפשר להשתחל, לנגח את הממשלה. לא מנגחים עם ציון של הברור מאליו, מנגחים עם תכנית חלופית. איש לא הציע כזו.
3. את המראה הכנה ביותר על מצב שוק הנדל"ן בתל אביב נתן אריאל אטיאס (ש"ס). אטיאס, איש שכבר עשה שמות בתעשיות הגדולות בישראל בימיו כשר התקשורת, יש כמה תובנות על המצב הכלכלי בישראל. הוא מכיר את הגופים הגדולים, מכיר את האזרח הקטן, ולמרות שאינני מסכים עם דעותיו הפוליטיות והגישה התיאולוגית עליה גדל וחונך, אני מכבד אותו ואת פועלו. 6500 דירות הופשרו ברחבי הארץ, מתוך ביקושל-40,000 דירות הגיע משרד השיכון להצע של 45,000 דירות שנעמדו למכירה. מיעוטן בגוש דן, רובן בפריפריות. בתל אביב לא יהיו בשורות לדבריו – הביקוש גדול על ההיצע. במילים אחרת – כוחות השוק עושים את שלהם. מה יהיה על האנשים שיעברו לגור בפריפריה? שאלה טובה.
4. זה לא משבר של דיור וזה לא משבר של יוקר מחיה. חלק גדול מהמשבר הנוכחי הוא עניין של תכנון ציבורי. תכנון נכון קדימה נוטע תקווה ומייצר אפשרויות והזדמנויות. מעט מאוד צעירים מעיזים לחלום, הרוב חיים יאוש שקט שנובע מהכשלים של המערכת. זה משבר של העדר תחבורה מהפריפריה למרכז, של מרכזי תעסוקה ותרבות. משבר שאפשר לסכם אותו בהפרדה בין "מדינת תל אביב" לפריפריה. שאל חבר שהיה במאהל את הדרים למה הם לא עוברים לערים זולות יותר כמו חיפה. הם לא רוצים. אין שם אפשרויות. ולמה לעבור בעצם? הרכבת מבאר שבע לתל אביב עולה פי שניים מהנסיעה באוטובוס, ולוקח אותו משך זמן לנסוע בהם. 17 דקות לוקח להגיע ממודיעין לתל אביב, חבל רק שיש רק שתי תחנות רכבת בעיר. בכפר סבא מסויט להיות סטודנט שלומד בבית ברל, איפה תגור, איפה תעבוד ואיך תגיע לאוניברסיטה? שלא לדבר על המכללות בצפון, ספיר בדרום וכן הלאה.
   יש ואקום, אין תכנית ואין חזון. לא אצל המתיימרים להנהיג, לא אצל יוזמי המחאה. בינתיים זו לא מחאה של משכילים מהמעמד הבינוני. זו בעיקר התנערות מאחריות.

הערה קטנה לסיום: אם כך מרגישים צעירים יהודים בערים הגדולות, מה יגיד צעיר ערבי-ישראלי?

1. גל הזעם הנוכחי שעובר על המדינה לא מרגש אותי. חוק החרם הוא עוד אבן דרך, מטופשת להחריד לדעתי, שלא תעמוד במבחן בג"צ. הראשון שיתבע מישהו על חרם יצטרך להתמודד עם שורה של ערעורים שונים, גרירה לבתי משפט וכן הלאה. וזה עוד לפני שהגענו לבג"צ. בויכוח שהיה לי השבוע עם חברים מישהי זרקה את נושא החוקה. אם הייתה לנו חוקה, לא הייתה אפשרות לכונן בכלל חוק כמו חוק החרם. לא זו הבעיה. חוקה מבטיחה מערכת בקרה, וכזו יש לנו בדמות חוקי היסוד השונים. אם כבר, חוק החרם הוא נגזרת של חוק יסוד חופש העיסוק וחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. מצד שני, כל קובלנה נגדו היא גם נגזרת של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, אז מי שצריך להחליט בסופו של יום זה בג"צ. זה חלק מהדיאלוג במשחק הקטן של איזונים ובלמים שהמערכת שלנו מאפשרת. שלא תטעו – בג"צ יוגש. הימין יצעק על רודנות שיפוטית, על כוחו המופרז של בג"צ. זו המערכת שלנו, וזה מה שהיא מאפשרת. יהיה דיון, הוא יהיה מורכב, אבל תתקבל החלטה. אז אני לא מתרגש.




2. עם באיזונים ובלמים עסקינן, התרגשתי יותר מהכוונה לשנות את אופן מינוי שופטים לבית המשפט העליון. הצעת החוק הפרטית של זאב אלקין (ליכוד + מגיש חוק החרם) ויריב לוין (ליכוד), קובעת כי שופטי בית המשפט העליון יצטרכו לקבל אישור סופי למינויים על ידי ועדת החוקה, זאת לאחר שימוע פומבי. ההחלטה הזו ממוטטת את הפרדת הרשויות בין הרשות השופטת לרשות המחוקקת, ומכפיפה את הראשונה לאחרונה. מערכת המשפט היא מערכת מקצועית נפרדת שכדאי שתהיה נפרדת מזו המחוקקת. בהעדרה של חוקה, בית המשפט העליון והדיונים שבו, הם אבן הבוחן האמיתית למהות הדמוקרטית של חוקים בישראל. נכון, יש בו מגוון דעות ונכון לא תמיד מסכימים עם הקביעות שלו. אבל זה המוסד החברתי שנקבע, ומה לעשות, לא תמיד חברי הכנסת צודקים. טרנדים של ימין או טרנדים של שמאל צריכים ביקורת שיפוטית. היום זה הזעם הלאומני, מחר זה יכול להיות משהו אחר.




3. קוסמטיקה היא בלוף. היא חלק מהטקסים הקטנים של החברה שלנו להחביא את הפגמים כדי שנראה אטרקטיביים יותר. תסירי שפם, תוריד שערות מהחזה, תנקה שחורים – עדיין תשאר אותו אדם ממתחת. אותו הדבר גם לקוסמטיקה של הנוף, קישוט וצביעה של שכונות מצוקה בשביל להשכיח את העוני, ואותו הדבר גם במערכת החברתית-כלכלית. חברים שמאלנים יצאו השבוע להפגין. הם הפגינו ביום שישי נגד חוק החרם, הם יפגינו שבוע הבא נגד חוק ועדות החקירה. ההודעות בפייסבוק היסטריות – בואו להפגין כל עוד מותר לנו. מחאת הקוטג', הדיור הציבורי, כל אלו הם פנים שונות של אותו המטבע. טיפול קוסמטי בבעיות עמוקות יותר. קל לנו להתאגד כמו קרנפים ולהסתער מול מטרות ברורות מאליהן. יש שיגידו שאם מה שצריך להזיז מהבית את השמאל, הרך והקשה, זה עלייה במחירה של גבינה מלאת גושים, האמרה בשכר הדירה וכמה חוקים פופוליסטיים ימניים – אז שיהיה, והעיקר שאנשים יצאו מהבית. אבל זה סוג חדש של התקרנפות. הבעייה הייתה ונשארה זהה בשני העשורים האחרונים – העדר דיון מהותי במה שאנחנו רוצים ומה שאנחנו עושים. אין דיון במהות הפוליטית של השמאל, אין דיון במשבר הכלכלי שאנחנו עסוקים בלטשטש, אין דיון במשבר המדיני, אין דיון בכלום. הכול זה רק פופוליזם זול שלא מזיז אנשים לשום מקום. תחשבו מתי בפעם האחרונה הציעו לכם מהות ולא תגובתיות, אולי תזכרו למה אתם לא רוצים לצאת באמת מהבית.




4. ועוד הערה קטנה לסדר היום – 10 מיליון אנשים בין הירדן לים, אפס פיתוח ציבורי שמייצר אפשרויות לצעירים, שטח אדמה מוגבל, מעט משאבים, גבולות סגורים, משק ריכוזי, אסונות אקולוגיים, העדר חזון מדיני, מנהיגות מנותקת. אני קורא לזה אסון מעבר לפינה, אחרים קוראים לזה מחירי הקוטג' והדירות. קוסמטיקה מול מהות. תהנו במאהל.

נרדמתי מוקדם מדי, אז קמתי מוקדם מדי, עניין של מחזורי שינה. אין מה לעשות. הכותרת האחרונה שראיתי הייתה את נתניהו אומר שמעצרו של הרב דב ליאור לגיטימי, וגם במשרד המשפטים הוציאו הודעה בנושא. הרב דב ליאור מצידו אמר שמעצרו היה מארב מתוכנן. אולי אפילו בולשביקי. לא יודע לגבי זה, אבל בשורה התחתונה שלטון חוק זה שלטון חוק. אם תגיע לחקירה בזמן, לא ישלפו אותך בניידת אחרי שתסרב. פעילי הימין שנעצרו בזמן המחאה שוחררו בתנאים מגבילים, ועוד סיבוב במלחמה בין דמוקרטיה לתיאוקרטיה נגמר.

הירח היה אדום לפני שבוע בערך. יצא לי לראות בחיי מספר ליקויים טבעיים, חלקם מלאים – כמו זה האחרון, ורובם חלקיים. ליקוי שמש חלקי הוא תופעה מרשימה ביותר, ליקוי ירח קצת פחות. יצא לי לראות בחיי מספר ליקויים טבעיים, אך מאורות יש לא רק בטבע, ויצא לי לראות גם ליקויי מאורות אנושיים. הרב דב ליאור נעצר היום, באיחור מה אם תשאלו את כותב שורות אלו. רק כדי להזכיר, ספרו של דב ליאור, תורת המלך, אותו כתב יחד עם יצחק שפירא ויוסף אליצור (יצהר) עוסק בנושא הכה יהודי – הריגת גויים. אם לתמצת את הספר (אותו לא קראתי, אבל קראתי מספר סיכומים) אפשר לומר כך: אסור להרוג גויים אלא אם. אלא אם הוא מאיים עליך, אלא אם נוכחותו מאיימת על נוכחות עמך. בעת מלחמה רצוי להרוג את הגוי האויב, ואם בדרך נהרגים אזרחים – ניחא וכן הלאה וכן הלאה. הבעיה בספר היא הקלות שבו הוא מתיר את דמם של חפים מפשע כי הם חלק מה-הם. האויב, האחר, זה שפניו זרות לנו ושפתו איננה שפתנו. הוא מתיר בקלות את דמו של האחר. גר היית בארץ מצרים, סו פאקינג וואט.

מעבר לבעייתיות ההומניסטית שהספר מעלה, קיים האתגר לדמוקרטיה. במדינה דמוקרטית, בייחוד אחת כמו שלנו בה רבנים מקבלים משכורת מהממשל האזרחי, אי אפשר שדמויות רבניות יערערו על המונופול שיש לרשויות על הפעלת הכוח, ההחלטה והשיקול מתי עניין זה צריך להתקיים. מקובל בתיאוריה הפוליטית שהסמכות על האלימות והפעלתה היא של המדינה שכן היא מבטאת את ההסכמה הלאומית. הספר הוא בבחינת הסתה, שכן הוא קורא תיגר על הפרשנות של המדינה ומוסודותיה מתי אפשר להפעיל את הכוח ומתי לא. המרחק בין מאות פעילים המרקדים בכניסה לירושלים עת יוצא הרב ליאור מחקירתו באזהרה, לבין קבוצות של פעילים יהודים קיצונים המפעילים תגי מחיר ופוגעים באופן מאורגן או יחידני בערבים, הוא קטן מאוד.

הבעיה עמוקה ושורשית. כאשר רבנים ראשיים תוקפים את פעילות המשטרה, ובעקיפין את המדינה, על הפעלת מרותה בכך שקראה לרב ליאור לחקירה, הוציאה צו נגדו והוא בחר שלא להתייצב, אנחנו בבעיה. הממסד הרבני כולו יצא נפסד היום כאשר רבנים שונים תקפו את מעצרו של רב שסירב להתייצב לחקירה לאחר קבלת צו מהמדינה. תומכיו של הרב ניסו לפרוץ לבית המשפט העליון, שרפו צמיגים וחסמו את הכניסה לירושלים. פלא? לא. אם בארזים נפלה השלהבת ויצפצפו על מוסדות המדינה, מה יגידו אזובי הקיר? הפורענות בשטחים, תגי המחיר, המחלוקת העמוקה בין הממסד הדתי למדינה, כל אלו הם סימנים לפיצוץ הממתין מעבר לפינה. אולי הגיע הזמן ליהדות קצת יותר נורמלית, רלוונטית להומניזם המערבי, ואולי הגיע הזמן להפריד דת ומדינה. אישית יהיה לי יותר נוח לשמוע ביקורת של רבנים נגד המדינה שלי, כשאני יודע שהם לא מקבלים ממנה משכורת. תחשבו מה היה קורה אם ראש המוסד או פקיד בכיר באחד המשרדים יתקוף את המדינה ומוסודותיה? הוא יאבד את העבודה שלו תוך יום. לא רבני הערים, רבני הישובים ורבני הישיבות השונות המתוקצבות על ידי המדינה. כולנו משלמים מיסים בשביל שירסקו את האתוס הדמוקרטי המאחד שלנו.

בצד השני של כוכב הלכת ישראל, בעולם התקשורת החילוני, עומד מנחם בן ומציע (שוב) להכניס לכלא מי שיצאו מהארון. מי שכבר יצאו יזכו לחנינה. מנחם בן הוא איש נבון, יש לו שכל, ידע נרחב, ואם זאת מעולם לא נתקלתי באישיות ציבורית חשוכה יותר. את אורו חוסמת שכבה עבה של בערות מודרנית, פונדמנטליזם יהודי לא דתי מסוג אחר. יש מעל ל-2600 איש בקבוצה בפייסבוק הקוראת לפיטוריו. בעולם מתוקן הוא היה מפוטר מעבודתו, בשל פגיעה ברגשות ציבור רחב. זה לא קרה באופן גורף, ברייטינג טורו לא יפורסם יותר ונכון לכתיבת שורות אלו לא ברור מה יקרה במעריב. כולה מה עשה? קרא לריכוז של כמה מאות אלפים לכלא? נזכור את הטלאי הורוד. אמרה ידידה בטוויטר שלה: "חופש הביטוי לא נועד לביטויים של גזענות, הסתה לאלימות, שוביניזם, הומופוביה או כל ביטוי שפוגע בזכות של אחר בשל מהותו. לזה קוראים חזירות". לא יכולתי לנסח את זה יותר טוב.

ראיתי את הכתבה ב-YNET על הבחורה הירושלמית שכתבו לה "בוגד" על הרכב. הבחורה, שהיא במקרה בת דודה של חבר, פשעה בכך שהייתה לה מדבקה ששייכות למחנה הלא נכון על הרכב. עכשיו היא צריכה להסביר לעולם למה ריססו לה בוגד על הרכב. משטרת ישראל פתחה בחקירה, ויש שיתמרמרו שמדובר באקט חסר תועלת. לא תופסים אנשים על פשעים חמורים יותר, אז על גרפיטי שבוצע על מכונית של פעילת שמאל? מכוניות מככבות גם בצד השני של הסקאלה, ארבע צעירות נעצרו השבוע על פעולת תג מחיר. שתיים מהן בנות 15, אחת בת 17, ואחת בת 20. הצתות מכונית (עם דלק בשווי 15.42 ש"ח) של ערבים בחברון, היא הפשיעה, וככל הנראה גם השחתת תא המעצר שלהן.

ואם כבר משטרת ישראל: הביטול של אירועי יום הפליט הוא בשל אי עמידה בתנאי בטיחות.  חודש ימים עסקו במשטרת ישראל בנושא, ו-24 שעות לפני האירוע, שאושר כבר, שינו את התקנות. אני לא יודע באמת, אבל אני מניח שהחליטו לעשות שימוש בתקנות המחמירות יותר של אירוע תחת כיפת השמיים. מה שאומר שהאחריות הבטיחותית עוברת למשטרה, שקרוב לוודאי דורשת יותר שוטרים בתשלום (קרוב ל-400 ש"ח פר שוטר, מאת מארגני האירוע), גידור מוחלט של שטח האירוע וכן הלאה. שאלת זכות ההפגנה נתקלת בנושא המשטרתי שוב ושוב ושוב. אולי מישהו ירים את הכפפה ויסביר אחת ולתמיד מה מוגדר כהפגנה, מה אירוע המוני ומה לא. זכות ההפגנה היא עקרונית, ומשטרת ישראל מוצאת לנכון תדיר להכשיל אותה.

בנימת סיום – נראה שלצה"ל נמאס ממצעד הבושה של חיילינו יפי הבלורית והתואר. עדן אברג'יל אולי לא תחקר פלילית, אבל שורת חיילים אחרת כן תחקר על התעללות בפלסטינים והשפלתם בעת מעצר. בנוסף ארבע חיילים נשלחו למאסר על נטילת חלק בפרובוקציה שבמרכזה צילום משותף באתר ההנצחה של גולני של חיילים עם הכיתוב "גולני לא מגרש יהודי". הצילום תוכנן על ידי משפחה שאחד מבניה סיים את טירונות גולני, תואם על ידי עסקן פוליטי מחומש שהביא עימו צלמת מ-"מקור ראשון" שהעבירה את התמונות לתקשורת. המשפחה ביקשה מהחיילים להצטלם עם החולצות עליהם, רובם עשו זאת בתום לב. חלק כנראה שלא והם במאסר ל-20 ימים.

בעקבות שיחה עם חברים שהדגישו בפניי שהיה מעניין לקרוא כאן עד שהפסקתי, החלטתי לחזור לעניינים. אז בואו נתחיל.

אדמה

בבילעין צה"ל מפרק את הגדר. זה לקח כמה שנים של הפגנות לכאורה לא אלימות והתנגדות מדודה משני הצדדים. זה לקח כמה הרוגים פלסטינים, חיילים שנרגמו באבנים ושלל מיכלי גז שנשפכו לאטמוספירה המסכנה, אבל צה"ל החליט לממש את החלטת בג"צ בנוגע לתוואי גדר ההפרדה בבילעין. האם זה משנה משהו? לא נראה שלמישהו מהצדדים איכפת. בבילעין רוצים לקבל חזרה עוד 600 דונמים שצה"ל הפקיע מהם, לטובת גדר ביטחון בצמוד למודיעין עילית. מתי יש סוף לסכסוך? זו שאלה מעולה. נראה שהיא קצת יותר גורפת.

זיכרון

ממשלת ישראל החליטה שהגיע הזמן למשות את האלטלנה מהים. ראשית יושקעו 200,000 ש"ח לאיתור שרידי הספינה, ואח"כ יושקעו עוד כמה מאות אלפי שקלים בשביל למשות את השרידים מהים. זה בלי משכורות. למעשה כל המבצע הזה יגיע בשקט לתג מחיר של כמה מיליונים טובים. השרידים מוערכים כנמצאים כ-10 קילומטרים מהחוף ובעומק 70 מטרים. נזכיר – אין גופות על הספינה, אין מתים שצריך להביא לקבורה. אני אישית לא מבין למה זה טוב? למה להשקיע כספים שעדיף להשקיע בדברים אחרים בשביל להוציא שרידים חלודים מהים? נתניהו אמר שההחלטה לירות על האלטלנה הייתה מוטעית. האם זה משנה משהו? עברו מעל ל-60 שנים, לח"י התפרקו, גח"ל השתנו, מפא"י איבדו את זה. לפעמים צריך להכריז על תום לסכסוך הפוליטי ההיסטורי מטעמי חוסר רלוונטיות וחיסכון. תבחרו מה מתאים לכם.

עברו שלושה חודשים מאז שהתחיל הדיכוי של ההפגנות בסוריה והממשל בישראל שותק, לא מציע תמיכה למפגינים או פותח את הגבול בשביל מחנות פליטים. והמערב עודנו שותק. שכנות טובה.

עבר סופ"ש אלים לסביבה. בגלל חלמאות של שנים שירותי הכבאות לא הצליחו לתת מענה ראשוני ראוי לשריפת יער מקומית. בגלל טיפשות וחינוך רע מאוד של בני נוער לגבי הסביבה, החלה מדורה. התחממות כדור הארץ, נובמבר השחון שהיה תרם לכל הסיפור. התוצאה – 50,000 דונם חורש טבעי ומעשה אדם נשרפו, מחצית משמורת הכרמל. 43 הרוגים, אנשים שמתו על פארש בתכל'ס. בגלל אסון שניתן היה למנוע אותו. הפוליטיקאים זינקו על הרגליים האחוריות, הפכו את האירוע להפגנת מנהיגות. תרגע ביבי, אתה עדיין לא ג'ורג' בוש. הבעיה היא מבנית, חמורה יותר. שירותי הכבאות עובדים במתכונת מקומית, סובלים מתת תקצוב. אתה מסתכל על הטלוויזיה וחושב, "איך אתם לא עם הזנב בין הרגליים? איך אתם לא מתביישים?". השרפה כבתה אבל משהו מקומם בכל הסיפור הזה, איך לא תוקצבו שירותי הכבאות? אני נוסע לפעמים בעיר שלי ועובר ליד תחנת הכיבוי. המכוניות כל כך ישנות. רוב הזמן התחנה סגורה. כמו שהקלישאה אומרת הכתובת הייתה על הקיר. עכשיו הקיר חרוך והכתובת עדיין שם.

אני לא ממש חסיד גדול של עריפת ראשים. לא נהניתי לקרוא את ההתלהמות הכללית בטוויטר והפייסבוק לגבי האחריות המיניסטריאלית. אם אלי ישי רוצה ועדת חקירה ממלכתית – בבקשה. הרי ככל שהזמן עובר נראה שראשו של ישי יערף. הנה כתבה מהיום שרק ממחישה כמה חדה ומהירה תהיה הגיליוטינה המטאפורית שתרד על הקריירה שלו כמיניסטר. ישי, לפי הג'רוזלם פוסט (וגם היה ראיון בגלי צה"ל עם אחד המעורבים), סירב לתרומה של חמש כבאיות חדשות. מדוע? כי הן מנוצרים. גזענות דתית בצורתה הטהורה ביותר. לקודמו בתפקיד אגב, מאיר שטרית, הנושא לא הפריע והוא אישר את התרומה. רק כדי להבהיר כמה חמור הנושא – הכבאיות הקיימות לא הצליחו להגיע בזמן לאזור השריפה בגלל שהמנועים שלהם היו מיושנים מדי. אולי החמישיה הזו הייתה שוברת השיוויון הראשוני. בכל מקרה לא רק ראשו של ישי צריך להערף. העיתונות נדרשת לדין וחשבון על זלזול במאבק הכבאים ואי הבאה שלו לקדמת סדר היום הציבורי. כמוה גם שלל מנכ"לי משרד הפנים, שרים רלוונטיים ואנשים מביטחון הפנים והאוצר צריכים לתת דין וחשבון. ביפן רוב האנשים הללו היו הולכים מזמן. ככה זה במדינות שהמנהיגות מצופה בהן לערך עליון של כבוד. אבל כולנו חכמים אחרי מעשה, למתים והעצים הבוערים זה לא משנה.

היו עוד כמה רגעי שיא של עולב בסופ"ש. גלעד ארדן לא האמין שישראל החזקה צריכה לקבל עזרה ממדינות אחרות. על כך תוסיפו שלל הערות גזעניות על העזרה של הפלסטינאים וכוחות כיבוי וההצלה שלהם. כל האמירות הללו מעידות בעיקר על עליבות הנפש של ההנהגה והגזענות המובנת בחברה. בעיות סביבתיות כמו אש לא יודעות גבול. זיהום אוויר מעשן, נזקי שריפה בהיקף כזה ודלדול של המגוון הביולוגי בגבולות ארץ ישראל משפיעים על כל הדרים באזור. צריך לומר תודה שהפלסטינאים נרתמו, שהטורקים החליטו לשים בצד את הכבוד שלהם ושהמזרח אירופאים שיש להם יערות קצת יותר מרשימים משלנו נתנו מעצמם. היהודים הם אולי אור לגויים בתיאוריה, אבל הפעם הגויים הראו להם שהם למדו משהו מאיתנו ובאו לתת כתף. בואו לא נזלזל ופשוט נגיד תודה.

אגב יחסי יהודים וגויים, עליבות נפש גדולה הראתה הרבנות שהפרידה שוב בין דם לדם. טניה לנסקי נקברה בחלקת הלא היהודים, חרף התנגדותה של אימה. אסון כזה וזה מה שנוחת על המשפחה – חבורת רבנים שמתעקשים להפריד בין דם לדם. פשוט ביזיון. כולם נספו באותן נסיבות, כולם שירתו את אותה ממלכה ישראלית. למה להפלות?

אני מאמין כאדם אופטימי שיש מקום לתקווה והיגיון. אריה דרעי, לשעבר מנכ"ל משרד הפנים, הודה בערוץ 10 שהציוד מיושן ולדעתו מאז ימי כהונתו לפני יותר מעשור לא נקנה ציוד כיבוי אש חדש. באופן מרומז הוא האשים את הבאים אחריו בהזנחה. אז נכון הוא מנסה לחזור לזירה הפוליטית והוא צריך את החשיפה, אבל היה לו רעיון הגיוני אחד. תנו לחרדים להיות כוחות כיבוי האש. גייסו אותם לשירות מילואים בשירותי הכבאות. ככה, על פי דרעי, נרוויח המון כוח עזר פעיל. סוג של זק"א רק של אש. מבצע ביעור חמץ ממש. האמת הרעיון לא רע, וגם פיקוח נפש דוחה שבת. אבל לכו תדעו מה יהיה.

נ.ב,

עוד סממן לנורמליות, הסיקור של ההלוויה של פביולה בוהדנה. בת זוגה ספדה לה בקול. אף אחד לא אמר מילה על כך שהתקשורת מסקרת זוגיות נשית אבלה.