בימי הסגר הראשון שהיה בישראל בחודש מרץ – עלו בי מחשבות על הבית שהרבה פעמים נתפש כמקום הרצוי, הנשאף – להיות בו, לנוח בו, לשהות – ועל האופנים שבהם הוא יכול להפוך למקום צר, מצר מרחב.

וגם מחשבות על אפשרות לפתח עלו בי, פתח שמתאפשר באמצעות מגע עם אחר, עם זולת.

את המחשבות האלה כתבתי במסה שפורסמה בימים אלה בגיליון חדש ויפהפה של כתב העת מאזניים בעריכת מיכל חרותי.

הגיליון מאגד בתוכו מסות אישיות-נשיות.

מוזמנים להיכנס לקישור ולקרוא את המחשבות שלי.

אני אצה אל סגור הבית – ליאור גרנות – מתוך מאזניים אוקטובר 2028

וגם: באותו הקשר, מזמינה אתכם להצטרף לסדנת הביבליותרפיה הוירטואלית בנושא בית – שמתחילה ב25.10:

http://bibliotherapy.co.il/courses/home/

אמי קראה לי את שירהּ: גאוה.

בשעור ספרות עמדתי לפני כל הכיתה וקראתי בפניהם: "אפילו סלעים נשברים, אני אומרת לְךּ", מנסה לדבר בשפת הלב עם אותם הילדים שבמכוון ניסו לסדוק בידיים גסות לב שאיננו סלע.

דליה העניקה לי מילים: גם את האפשרות לדבר את העולם הפנימי שלי ("תשע מילים אמרתי לְךּ, אתה אמרתָּ ככה וככה" – דליה דיברה איתי באותן תשע מילים מדויקות, מסוימות, בעולם שאומר "ככה וככה" ) וגם את האפשרות לזכות להד, להבנה ("היתה בינינו הבנה", היא כתבה לסבתה, וכמה זה לא מובן מאליו, כמה יקר, לזכות להבנה בעולם).

כשלמדתי לתואר הראשון באוניברסיטת בן גוריון כתבתי את עבודת הסמינר שלי –  בקורס של ד"ר טל פרנקל אלרואי הנפלאה – על שירתן של תרצה אתר ודליה רביקוביץ. במוצאי שבת אחד נסעתי ברכבת מבית הוריי לדירתי בבאר שבע, עם המחשב וחומרי העבודה בתיקי, כשלפתע שמעתי שדליה נפטרה. מיד כתבתי לטל. על אף שדליה ואני מעולם לא שוחחנו ומעולם לא נפגשנו – במובן הפשוט של המילה – הרגשתי שאיבדתי חברה.

ועם זאת, לא איבדתי אותה. דליה ממשיכה לחיות בתוכי יום-יום, לדבר עבורי מצבים רגשיים שאני חווה, לאפשר לי לדבר עם המטופלות והמטופלים שלי מצבים רגשיים שהם חווים.

דליה ניסחה עבורי את פלא האימהוּת עוד לפני שהפכתי לאמא, ולאחר שנולדה בתי הבנתי בכל נימי נפשי לְמה התכוונה דליה כשכתבה:

"ראש ילדותי קטן מונח פה על הכר.

מתוך ריכוז עמוק אני רואה אותו.

מה שעובר בינינו, ראש מול ראש,

לפני שעפעפיו נעצמים,

במאור פניו הנעימים, במבט עין,

אין לי רצון להעלות על דל שפתיים"

(מתוך השיר: "ראש ילדותי").

היכולת של דליה לשוחח באינטימיות ובגילוי לב עם הקוראים שלה היא נדירה. השילוב של פגיעוּת יחד עם ראייה ביקורתית נוקבת הן על עצמה והן על החברה שבתוכה היא חיה, אמירת אמת, ופואטיקה שמשלבת עברית מופלאה השזורה בשפת התנ"ך יחד עם דיבור יומיומי פרוזאי – הוא חד פעמי, יהלומי.

יכולת השיח הזאת עם הקוראים שלה יכולה לאפשר להם – כמו שאפשרה לי – להרגיש שיש מי שמבינה אותם, שיש מי שמדברת בשפת הנפש שלהם, ואף יותר מכך: באזורי הנפש של הדיכאון  שקשה יותר למצוא מילים עבורם מאשר לחוויות נפשיות אחרות – דליה מצליחה למצוא מילים עשירות, חיות, שמעניקות שמות לא רק לחוויה הפרטית שלה ("בכל אלה הייתי לבד") אלא לחוויות נפשיות של רבים ובכך לאפשר להם להרגיש פחות לבד בעולם, ולאפשר להם לפגוש חיוּת ותנועה גם ברגעים האלו שבהם נדמה שהעולם, הנפש או שניהם גם יחד נתונים בקיפאון.

את הדברים האחרונים האלה כתבתי בפירוט ועם הדגמות ובשפה קצת אקדמית במאמר: "וְשֵׁם הַמָּקוֹם נִקְרָא עוֹלָם עַל דֶּרֶךְ הַהֵעָלְמוּת": שירתה של דליה רביקוביץ כמתמירה את שפת הנפש הדיכאונית משפה פרטית לחלק ממשחק השפה של הכלל.

המאמר מבוסס על עבודת הדוקטורט שלי, והוא ראה אור לפני כחודשיים בספר: "חיפושית הנפש", בעריכת דורית למברגר, מנחת העבודה שלי, בהוצאת רסלינג (2020). (כל מחקר הדוקטורט עומד לראות אור ממש בימים אלו בספר: "כיצד מרפאת הביבליותרפיה? – כתיבה, ילדוּת, שיר", בהוצאת פרדס ובר אילן).

לציון יום השנה למותה של דליה רביקוביץ לפני 15 שנה ב21.8 – אני מצרפת לכאן את המאמר שלי שעלה היום גם באתר פסיכולוגיה עברית, בתודה עמוקה לדליה, על העמדה הפואטית והרגשית שלה בעולם – על השירה שהביאה לעולמנו, על המילים הפניניות שהעניקה ומעניקה – לי ולאנשים שאני זוכה לחשוף את שירתה בפניהם: "אני החזקתי פנינה ביד".

המאמר: "ושם המקום נקרא עולם על דרך ההיעלמות – שירתה של דליה רביקוביץ כמתמירה את שפת הנפש הדיכאונית משפה פרטית למשחק השפה של הכלל"

"הלכתי עם אמא להכיר את הגן/ ואת הגננת בת שבע /אמא סיפרה שאני בן שלוש/ (היא בכלל שכחה את ורבע)/ אמא אמרה עוד מילים של גדולים/ אמרה: "ילד נוח וקל"/ ראיתי שם טרקטור וסתם גלגלים/ וקטר (אבל קצת מקולקל)// ואחר-כך שמעתי/ "הוא קצת מתבייש"/ ושיש לנו כתובת,/ וטלפון יש./ אבל דבר אחד חשוב/ אמא לא אמרה./ ובגללו אני עכשו/ עצוב נורא נורא/ שסבתא קוראת לי יותמי,/ ואמא קוראת לי צ'יצ'ון/ ואבא קורא לי חמודי,/ ואומר שאני מוקיון.// אז אם אלך מחר לשם,/ היא תקרא לי סתם/ יותם."

הדבר החשוב שאמא שכחה לומר הוא השמות הייחודיים שבני המשפחה קוראים בהם לילד, שמות של אהבה, כאלו שהופכים אותו להיות שייך ומיוחד, לא "סתם יותם".

אני חושבת על השמות שקוראים לנו בהם לאורך הילדוּת שלנו, ולא רק שמות קונקרטיים אלא גם מסרים שמעבירים לנו על האופן שבו אנחנו נתפשים בעיני האחרים המשמעותיים לנו.

הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט דיבר על "תפקיד הראי של האֵם והמשפחה בהתפתחותו של הילד" וטען שפניה של האֵם הם למעשה הראי הראשון שפוגש התינוק במפגשו עם העולם: כשהאם מביטה בתינוקה המחייך היא מחייכת אליו חזרה ואומרת: "אתה שמח!", כשכואב לו – היא מעווה את פניה בהבעת כאב, ואומרת: "אוי, כואב לך". דרך מבטה לומד התינוק על עצמו ועל תחושותיו, לומד להכיר את עצמו. ויניקוט שואל מה קורה לתינוק שאמו לא משקפת לו את פניו אלא את מצב רוחה שלה ואומר שתינוקות כאלו ינסו לנבא את החזות האמהית המשתנה כשם שבודקים את מזג האויר או שיפתחו דפוס של הימנעות מלהביט (ויניקוט, 1995/1971, עמ' 129).

למעשה, כולנו אוצרים בתוכנו את המבטים של האחרים כלפינו שמיתרגמים לקולות שמופנמים בנפשנו. המבטים הראשונים הם המבטים של הורינו. לעתים אלו מבטים מיטיבים ומצמיחים שמאפשרים לנו לראות את הטוב והיפה שבנו, ולעתים אלו מבטים מביישים, מאשימים, ביקורתיים, לא מרוצים, שגורמים לנו לחוש אשמה או חוסר מסוגלות.

הקולות האלו מדברים אלינו מאז שאנחנו נולדים, ואחר כך תופסים מקום בנפש ולא פעם גם מכוונים את ההתנהגות שלנו ואת הבחירות שלנו.

אני חושבת על זה שכל אחד צריך שיהיה לו לפחות קול אחד משמעותי מיטיב בתוכו, שגם בזמנים קשים ידע ללחוש באוזניו: אתה נהדר, אתה מסוגל, יש לך כוחות, אתה מיוחד, יש לך את כל מה שצריך כדי להצליח, אתה אהוב.

עבור מטופלים שלא נוכח בתוכם קול מיטיב שכזה – המטפל.ת יכול.ה להוות את הקול הזה, של המבט הרואה והמתפעל. עם הזמן וככל שהקול הזה מופנם הוא מאפשר למטופל להכיר את הטוב שבו ולחוות אותו כשלו.

קולות מזיקים שהופנמו בנפש נצרבו בתוכה כמובן. אבל גם מולם ניתן לעשות עבודה: להביט בהם היום ממבט אחר, הנושא בחובו לא רק את הילד.ה שהיינו אלא גם את האיש או האשה הבוגרים שאנחנו ולנהל איתם דיאלוג אחר: לא כזה שנאלץ לקבלם – כפי שאולי היה בילדוּת -  אלא כזה שמוחה נגדם, חותר תחתם ומתעמת איתם.

המשוררת היפנית שיבטה טויו, שהחלה לכתוב שירה בגיל 92, כתבה בשיר "כשאני עוצמת עיניים", כך: "כשאני עוצמת עיניים/ שתי צמות קלועות לראשי/ ואני מתרוצצת מלאת חיים// קול אמי קורא לי מרחוק// עננים לבנים נשרכים בשמיים/ מעל שדה פרחים רחב// עכשיו, בת תשעים ושתיים,/ כשאני עוצמת עיניים/ עולם הרגעים שהיו/ משמח את לבי מאד". (מתוך הספר: "הבוקר בא תמיד" (תרגם: איתן בולוקן), עמ' 18, הוצאת לוקוס, 2017). ובשיר אחר מתוך אותו הספר: "כשאני נעשית בודדה/ אני חופנת בשתי ידיי/ את קרני השמש/ החודרות מבעד לחריצי הדלת/ וטומנת בהן את פניי/ שוב ושוב// חומן מעלה בי את חומה של אמי// "אמא, את רואה איך אני מתגברת?"/ אני לוחשת וקמה על רגליי" (שם, עמ' 36).

גם בגיל הותיק הזה היא נושאת בתוכה את קולה של אמא, זה שלמענו שווה עבורה להתגבר ולקום על הרגליים.

כאיזה תרגיל ביבליותרפיה אני מזמינה אתכם, מי שקורא.ת את השורות האלו לחשוב על קול מיטיב אחד שהולך אתכם: מישהו שאמר לכם דברים טובים, אוהבים, שראה את היופי שבכם. כתבו משפט או משפטים שהוא אמר לכם.ן מן הזיכרון. מהמשפטים האלה אתם יכולים לצאת לכתיבה – לאפשר לקולות המיטיבים האלה שאתם נושאים אתכם להתגבר ולהתעצם, לתקף את נוכחותם עבורכם כקולות של אהבה.

*

ב15/5 אנחה סדנת כתיבה בת שלושה מפגשים בשם "לכתוב את הקולות" – שבה נכתוב אל נמענים פנימיים בתוכנו, על קולות שאנחנו נושאים איתנו, ומתוכם ננסה לזקק את הקול שלנו ולכתוב אותו, ברור וצלול.

לקריאה נוספת ולהרשמה: http://bibliotherapy.co.il/courses/me-and-the-other-workshop/

להזמנה נוספת:

לכתוב את הקולות סרטון

*

מקורות:

ויניקוט, דונלד. [1995 (1971)] משחק ומציאות (תרגם: יוסי מילוא), הוצאת עם עובד.

טויו, שיבטה. (2017). הבוקר בא תמיד (תרגם: איתן בולוקן), הוצאת לוקוס.

מה זה מה שאי אפשר להגיד אותו? – אותו בלתי ניתן לתמלול?  – - -

לפעמים אלו דברים שלא נעים להגיד, לפעמים מפחיד לומר, ולפעמים לנו עצמנו אין מלים עבור הדברים הרוחשים בתוכנו.

את השורות האלו אני כותבת בשעה שהתינוקת שלי ישנה בחדר הסמוך; לפני כן בכתה. הבכי שלה העיד על בטן מציקה או רעב או עייפות או כל אלו יחד. הבכי ביטא את הבלתי ניתן לתמלול שלה; ואני מנסה לקרוא בבכי: האם הוא מעיד על עייפות או על רעב או על כאב. אני מרימה אותה, בתנוחה זאת ובתנוחה אחרת, בנענוע לכאן ונענוע לשם: מה ממי, מציק לך משהו, כואב, אני אומרת, והיא לומדת לחבר את המילה כאב עם הדבר הזה שהיא מרגישה בתוכה. איך ניתן לדעת אם באמת זה כאב? איך אפשר לחבר שם לתחושה? אילו היא יכלה להגיד לי, להסביר במלים – - -

וכשאנחנו גדולים? – כשאנחנו גדולים אנחנו אומרים, מסבירים. שמים את הלב שלנו בתוך מלים כמו להכניס בלילת עוגה לתבנית. מקווים שיֵצא מזה משהו טוב, שיצא אפוי, שהנמען שלנו יקבל לתוכו את המלים שלנו באהבה, בהבנה. אבל לא תמיד זה ככה. לא תמיד אנחנו מצליחים לומר את מה שהתכוונו. ואם מצליחים? – לא תמיד המלים שאמרנו מתמקמות במקום הנכון אצל השומע.ת שלנו, לא תמיד הוא מבין, לא תמיד הוא קשוב עד הסוף, לא תמיד אוזניו ולבו עוטפים את מילותינו.

ולעתים יש ויתור: ויתור על האמירה. אם לא יבינו אותי – למה לנסות? – ואז משתבללת הנפש לתוך עצמה, נסגרת, לא מושיטה עצמה אל החוץ.

ובתוך כל זה ומאחורי כל זה ישנה משאלה: "אילו" – המשאלה להיות מובנת, המשאלה להיות אהובה, המשאלה לדיוק – שיבינו אותי בדיוק, שיזהו מה אני צריכה, שירגיעו את הצורך הזה בערסול הנכון בדיוק. אילו יכולתי להגיד לך… אילו היית מקשיבה, אילו היית מבינה. לוּ אוֹמַר, לוּ תביני.

המשוררת אלחנדרה פיסארניק כתבה: "עזרי לי לכתוב את השיר הכי מיותר/ שאין בו תועלת אפילו לא להביא תועלת/ עזרי לי לכתוב מלים/ בלילה הזה, בעולם הזה" (מתוך הספר: "בלילה הזה, בעולם הזה", בתרגום טל ניצן). על אף שהשיר הוא כאילו הכי מיותר – כל כך מיותר עד כי אין בו תועלת אפילו לא להביא תועלת – היא פונה לזולת, לנמענת, ומבקשת ממנה לעזור לה לכתוב אותו. אולי משום שזאת האפשרות היחידה שישנה: לכתוב, לומר, לדבר, להתעקש על נמען, להתעקש על הבנה, להתעקש על אהבה.

אני מסיימת לכתוב את השורות האלו והולכת להציץ על הבת שלי שישנה לה עכשיו בשלווה. השמיכה עוטפת את גופה הקטן, נשימותיה שלוות. גופה אומר רוגע. זה רגע שאין בו צורך במלים, הוא נכון ומדויק ושלֵו, כמו התאמה, כמו מבט עיניים של שני אנשים אוהבים מאד.

*

ב21/2 אנחה סדנת כתיבה חד פעמית בת שלוש שעות: " אִלּוּ יָכֹלְתִּי לְהַגִּיד לָךְ דְּבָרִים שֶׁלְּעוֹלָם לֹא אַגִּיד" – שבה תהיה לנו הזדמנות שניה להגיד את אותם דברים שלא אמרנו ושאנחנו רוצים לומר: לכתוב אותם, ולוּ לעצמנו, ובעצם האמירה הזאת לעבור תהליך של גילוי ואולי אפילו משהו מההזדככות. לכתוב, לומר, לצעוק, לשיר.

קישור עם הפרטים: http://bibliotherapy.co.il/courses/one-day-of-writing-february-201/

כתבו לי להצטרפות והרשמה: lior.granot@gmail.com

]]> https://bibliotherapy.co.il/the-ineffable/feed/ 0 https://bibliotherapy.co.il/like-a-squill/ https://bibliotherapy.co.il/like-a-squill/#comments Wed, 29 Aug 2018 08:26:12 +0000 http://bibliotherapy.co.il/?p=1234 כמו חצב להתבצר/  במעבה האדמה/  ולחכות לסיומה/ של העונה הכי חמה/  ואחר כך להיתמר/ וכעמוד עשן לבן/  שמועה טובה להעביר/ שהחגים כבר באוויר// וכמו ענן להתגשם/ מעל חלקת שָׂדֶה ריקה/ ולהביא לרגבים/ אֶת הבשורה הירוקה// שוברי הרוח מנסים/ לשמור עלי מן הבאות/ במעבה הפרדסים – / אִמרו מתי קץ הפלאות/ אִמרו מתי קץ הימים/ הלא מדבריות שלמים/ יש לעבור בניד עפעף/  שבין הקיץ והסתיו// ציפור השיר הפעוטה/ שהסופה אותה גרשה/ ובלבלה את מסלולה/ מיבשה ליבשה/ ציפור טסה, נעלסה/ על תורן של ספינת משא/ בהגיעך עדֵי אובד/ לַמְדִי אותי להישרד".  (כמו חצב/ נעמי שמר).

*

המלים האלו של נעמי שמר הן מלים אהובות עלי במיוחד בתקופה הזאת: לקראת סיומה המבורך של העונה הכי חמה ועם תקווה להתחלה חדשה, לגשם על חלקות שדה ריקות, לבשורות ירוקות – מרוות לב.

אני חושבת על החצב המבוצר לו במעבה האדמה: האם הוא יודע שהוא עומד להיתמר, שהנה – אוטוטו זה מגיע, העונה החמה מסתיימת והוא עומד לבקוע אל חיים תמירים מחוצה לה?

וכותרת השיר היא: "כמו חצב" – האם אנחנו, כאשר אנחנו כמו חצב – במעבה אדמה כלשהי שסוגרת עלינו, שאנחנו מבשילים בתוכה – מודעים לכך שעוד מעט נבקע, שניתמר, שנתגשם?

הנחיתי השבוע סדנת כתיבה יומית, חד פעמית, בשם "להתבונן ביומיום, לחיות, לכתוב". בסדנא ביקשנו לתת מקום לעצירה, להתבוננות על הכאן ועכשיו שסביבנו ועל מה שקורה בתוכנו. בשיחת הפתיחה שלנו עלה הנושא של התנועה בין התשוקות והשאיפות ובין ההגשמה: צעד ראשון הוא לסמן את מה שאנחנו מבקשים לעצמנו – את מה שאנחנו רוצים להתבונן בו, לחיות אותו, לכתוב אותו – וההמשך הוא ההגשמה. כיצד הופכים את השאיפה שלנו לְמַמָּש? כיצד מגשימים, כיצד מתגשמים? – לפעמים נראה כאילו כל-כך הרבה ישנו בין השאיפה, התקווה, התפילה ובין ההגשמה: מדבריות שלמים שפרושׂים שם בין הקיץ והסתיו, בין העונה הכי חמה ובין הזמן הסתוי ההוא, זמן החסד, שבו מגיעה הרוח ומגיע הגשם הראשון והבשורות הירוקות. ופעמים אחרות – פתאום הפתעה מתרחשת: אנחנו צולחים את המדבריות הללו בניד עפעף, המציאות היא לפעמים קלה יותר מכפי שהיא נראית, והנה – אנחנו עושים את זה, אנחנו מגשימים.

לפעמים המסלול שלנו מתבלבל: החיים מבלבלים לנו אותו מיבשה ליבשה, אנחנו מפליגים עצומי- עיניים, לא יודעים לאן. אבל דווקא מתוך הבלבול הזה ומתוך האיבוד – אנחנו לומדים: לומדים להישרד; לומדים את הכוחות שלנו, את עצמנו, ומתוך כך – לומדים את המסלול הנכון עבורנו, המדויק, זה שמנחה אותנו כיצד להתגשם.

התרגיל שאיתו פתחנו את סדנת הכתיבה השבוע היה תרגיל של הליכה איטית בחדר והתבוננות שקטה: במה שקורה בתוכנו ובסובב אותנו. מתוך ההתבוננות הזאת ביקשתי לצאת לכתיבה ראשונית, לא סדורה – של מלים, רגשות, חוויה, כל מה שעולה. ואחר כך, ביקשתי, תקיפו מלים שבהן תרצו להתמקד ותכתבו טקסט חדש עבורן.

בזמן שהמשתתפים כתבו, גם אני כתבתי לעצמי. כתבתי את המילה "פשוט" ככותרת, ואחריה את הטקסט הזה:

פשוט

אֶת חֶסֶד הפשוט אני רוצָה עכשיו –

תפילה

לכל מי שאני אוהבת

לכל מי שאני אוהבת

אֶת חסד הפשוט:

אֶת הגוף השר בקצב פעימתו,

אֶת  הלב הצוחק כבכי תינוק ראשון,

אֶת השמיים ואֶת אדמת הגשם הרטובה,

צעדים ראשונים ובטוחים של יֶלֶד,

מגע החֶסֶד.

*

ואולי אֶת הפשוט הזה מבקש לו החצב עם סיומה של העונה הכי חמה: אֶת הפשוט להיתמר, כמו שהוא, זקוף ונושא עמו את בשורת הטוב של בשורות ירוקות, מרוות, מעל חלקות אדמה המצפות לבשורות האלו כמו למי גשם ראשון.

אֶת הפשוט הזה אני מבקשת עכשיו, עם ראשיתה של השנה החדשה, עבורי ועבור מי שאני אוהבת, עבורכם ועבור מי שאתם אוהבים. שנדע להתבונן ולנשום לתוך ההתבוננות, לנשום לתוכנו – ואז, כמו ענן – להתגשם, וכמו ציפור השיר אשר מצאה את מסלולה – לתת את קולנו בשיר.

*

והנה השיר של נעמי שמר מושר בביצוע של יהורם גאון:

כמוּת כזאת של כְּאֵב,

אם לא בנפש הרי בגוף,

אם לא ברגל הרי בצלע,

אם לא מתחת ללב הרי בברכים.

החולשה חיה בי בגבורה

ונאבקת על קיומה.

אולי היא ברירה שמעולם לא נוסתה,

אופן אחר של חיים, שברוב יעילותנו

הִשְׁחַתְנוּ והשלכנו הַצִּדָּה,

אׂרַח קיוּם עדִין, רגיש,

אשר בוכֶה בתוכנו."

בשיר הזה קוראת המשוררת אֵוָה קִיְלפִּי לתת מקום לכאב אשר קיים בתוכנו. זה יכול להיות כאב פיזי – ברגל, בצלע, בגרון, בבטן –  או כאב נפשי.

בדרך כלל כשכואב לנו הנטייה הטבעית היא לרצות לסלק את הכאב: אנחנו לוקחים משככי כאבים, מנסים לעשות כל שביכולתנו כדי להיפטר מן האורח הבלתי רצוי. כאשר סוף-סוף עובר הכאב אנחנו מעריכים את האפשרות שנראתה לנו קודם כטבעית ומובנת מאליה, לחיות ללא כאב: לבלוע בלי כאב גרון, ללכת ללא כאבי ברכיים, לנשום ללא כאבים בחזה.

בשיטות של תרגול מיינדפולנס – תשומת לב מודעת ובלתי שיפוטית – קוראים לנו לא להילחם באורחים בלתי רצויים כמו כאב אלא לנסות לקבל אותם לתוכנו כמו כל תחושה אחרת, תוך ידיעת התנועה והשינוי: לסמן לעצמנו: "זה כאב" או "יש כאב עכשיו" ולדעת ש"זה מה שקורה עכשיו" – כלומר בעוד רגעים הכאב יחליף את צורתו וכבר לא יהיה אותו הדבר: העוצמה שלו תשתנה, התדירות תשתנה כמו גם אופן הכאב. באופן די מדהים אפשר להבחין שכאשר לא מנסים להתנגד לכאב אלא דווקא מכירים בו ונותנים לו מקום – משהו בו נהיה נסבל יותר, קל יותר לנשיאה.

תרגול מיינדפולנס מזמין אותנו לשים לב לצורתן של תחושות גופניות: כיצד מרגיש הגירוד ברגל? מה המרקם של התחושה בתוכנו? לחקור את התחושות הגופניות והרגשיות שלנו לא באופן סיבתי שבו אנחנו רגילים לחשוב (ממה הדבר נובע ומה ההשלכות שלו; מן לוּפִּים של סיפורים שתודעה שלנו מספרת לעצמה ונכנסת לתוכם) אלא באופן צורני ואולי אפילו מטאפורי: כמו מה זה מרגיש?

ליהודה עמיחי יש שיר ידוע – "דיוק הכאב וטשטוש האושר" שבו הוא נוקב בתיאורי כאבים:

"דיוק הכאב וטשטוש האושר. אני חושב

על הדיוק שבו בני אדם מתארים את כאבם בחדרי רופא.

אפילו אלה שלא למדו קרוא וכתוב מדייקים:

זה כאב מושך וזה כאב קורע, וזה כמו מנסר

זה שורף וזה כאב חד וזה קהה. זה פה, בדיוק פה

כן. כן. האושר מטשטש הכל. שמעתי אומרים

אחר לילות אהבה ואחר חגיגות, היה נפלא,

הרגשתי כמו בשמים. ואפילו איש החלל שרחף

בחלל קשור לחללית רק קרא: נפלא, נהדר, אין לי מילים.

טשטוש האושר ודיוק הכאב

ואני רוצה לתאר בדיוק של כאב חד גם

את האושר העמום ואת השמחה. למדתי לדבר אצל הכאבים."

*

לכאב בניגוד לאושר, הוא אומר, יש לנו ריבויי תיאורים. אני מנסה לחשוב על סיבה אפשרית לכך. אולי זה משום הדבר הזה המציק, שיש בו בכאב, ומשום רצוננו להיפטר ממנו: אנחנו מדייקים, מנסים להבין. אבל הדיוק בתיאור איננו רק בשירות ההיפטרות מהכאב אלא בשירות מתן המקום עבורו. ברגע שאנחנו נותנים מקום לכאב – יש משהו שיכול להתיידד איתו ומשהו בו מוקל.

גם כשאדם פונה לטיפול רגשי – עצם הדיבור על הכאבים הנפשיים, מתן השמות עבורם – כבר מאפשרים תחושת הקלה: הדבר הגדול והמאיים מקבל צורה ושם, ואולי גם אפשר להניח אותו להרף בפינת הנפש ולאפשר מקום לתחושות נוספות להיכנס.

השבוע חברה שלחה לי שיר מאת אפרת שמעוני טוטיאן:

"אָמְרְתִּי לוֹ: כּוֹאֵב לִי הַכֹּל.

וְהוּא שָׁאַל אִם אֲנִי עוֹמֶדֶת לָמוּת

מִזְמַן לֹא כּאָבַ לִי כָּכָה

אוּלַי

אֲנִי עוֹמֶדֶת לִחְיוֹת".

*

השורות היפהפיות האלה מחברות אותנו לכאב כאל מקור לחיים, כאל מקור לסימפטום שרוצה לספר לנו משהו על עצמנו, משהו שאולי עד עכשיו לא נתנּו לו מספיק מקום – "ברוב יעילותנו השחתנו והשלכנו הצידה" כמילותיה של אוה קילפי – דבר אשר דורש את תשומת ליבנו ומבקש להיוולד. אולי בזכות ההקשבה לו ניוולד אחרת.

על הכאב כחיים, כלידה, על הכאב שבהיוולדות יציר בריאה חדש כתבה תרצה אתר בשירהּ "צירים":

"בתוך הבית שֶקט,

עוד הכאב רחוק,

עודני מחכה לו

כמו למתנה,

בתוך גופי הַלַּהַט

מתנועע וּמָתוֹק,

אני כפולה ולא מֵחֹלִי,

רוֹדֶמֶת מִבְּלִי שֵׁנָה.

אחֵר מכל בכי, הבכי הזה,

בקצהו עומד הכאב – כְּשֶׁמֶשׁ נפתח ואדֹם

אמת! אמת! החלום הזה,

רוח עלי, רוח עלי, כאלו אני תהום.

בחוץ – קולות, כאילו כלום

צפור וְיָם, או שמא רוח

ואנשים הולכים, שורות צפופות, להעפיל אל הר,

בחוץ עוד לא יודעים

שפֹּה הכל מתוח,

שפה מחכים לַכְּאֵב

כמו לאדם יקר.

(…)"

*

הכאב כמתנה, כבשׂורת חיים.

*

כשהוא מגיע – אורַח הקיום העדין, הרגיש, הכואב אשר בוכה בתוכנו – לוּ נוכל ללטף אותו ברוך, בחמלה, להאזין לְמה שיש לו לספר לנו, לאופן החיים שהוא מביא אלינו עמו.

*

ב – 3/7 נפתחת קבוצת קריאה פסיכואנליטית בטקסטים ספרותיים מתחומי השירה וספרות הילדים – בהנחייתי. להצטרפות ולפרטים:

 http://bibliotherapy.co.il/courses/psychoanalytic-reading-group/

"על גבעה שטופת רוחות, /לבדו,/ בלי אף אחד שיוכל להיות חבר שלו,/ גר משהו אחר" (קֵייב, קתרין (1994) [1999]. משהו אחר. אור יהודה: הוצאת הד ארצי ושבא. איורים: כריס רידל).

במלים אלו נפתח הספר: "משהו אחר" המגולל את סיפורו של "משהו אחר", יצור ש"ידע שהוא אחר כי כך אמרו לו כולם" (שם). הספר מתאר בפנינו את ניסיונותיו של משהו אחר להתחבר ולהשתייך, את הדחייה שסופג מן החברה, את האופן שהוא מפנים את הדחייה החברתית ונוקט גם הוא באופן פעולה זהה כלפי "מישהו" – יצור שנראה לו "בכלל לא כמוני" – ואת החברוּת המיוחדת שהוא מצליח לבסוף ליצור עם "מישהו".

   מי מאיתנו לא מרגיש לפעמים "משהו אחר"? מי מאיתנו לא חווה תחושות של חוסר שייכות לקבוצה? מי מאיתנו לא נדחה או לא דחה? – הספר פוגש אותנו באזורים הנפשיים האלו: של הצורך להשתייך, של הצורך בקבלה, חברות ואהבה, של הקושי להתיידד והקושי לקבל את מי ששונים מאיתנו ואת התקווה שאלו בכל זאת אפשריים.

   עבור ילדים נושאי השייכות והחברות, המיקום בהיררכיה החברתית, קבלה ודחייה – הם נושאים המהווים נדבך מרכזי בעיסוק שלהם, בתחושת ה- well being שלהם בבית הספר ובמסגרות חברתיות וכן באופן שבו הם בונים לעצמם את הדימוי העצמי שלהם.

קבוצות רגשיות של ילדים עוסקות, לפיכך, פעמים רבות במיומנויות חברתיות, בדרכים ליצירת קשרים חברתיים, בעיבוד רגשות ובאופן שהילדים מְתָקשרים את רגשותיהם ואת הצרכים הרגשיים שלהם אל החוץ באופן שגם מיטיב איתם וגם מתקבל בקבוצה באופן שניתן להקשיב לו. אולם לעתים דיבור ישיר על מצבים רגשיים ועל סיטואציות חברתיות שונות יכול להיות מאיים מדי עבור ילדים: הם עלולים לחוש חשופים מדי בדיבור כזה ונטולי הגנות.

השפה הטבעית לילדים היא שפת המשחק והיצירה. כאן מגיעים לעזרתנו, המטפלים, אמצעים עקיפים בשיח עם ילדים – כמו למשל עבודה עם סיפור.

בשיח באמצעות סיפורים – הקרובים למצבים הרגשיים שחווים הילדים –  הם יכולים להביא את עולמם הפנימי באופן מעמיק ובה בעת תוך תחושת ביטחון ושמירה: הסיפור, לכאורה, מספר על "מישהו אחר", לא עלי. באופן זה, יכולים הילדים לדבר באמצעות הסיפור באופן השלכתי: הם מדברים על הדמויות בסיפור ואליהן ובאופן זה בעצם מדברים על עצמם ועל עולמם הפנימי.

כיצד נעשית העבודה באמצעות סיפור? – בואו ניקח לדוגמא את הסיפור שהבאתי כאן: "משהו אחר". נניח שאנחנו עובדים עם קבוצת ילדים שבתוכה ישנם ילדים החווים דחייה וילדים שהם אלו המדירים את הילדים האחרים (כמובן גם שילד אחד יכול להיות במצבים מסוימים דחוי ובמצבים אחרים – לדחות ילדים אחרים). הילדים החווים דחייה עשויים להזדהות עם דמותו של "משהו אחר" בסיפור, ואלו המדירים – עשויים להזדהות עם הדמויות בסיפור שלא מקבלות אותו ("מצטערים. אתה לא משלנו. /אתה לא כמונו./ אתה משהו אחר"). מטרתנו היא לאפשר לילדים החווים דחייה את הבעת רגשותיהם וכן מציאת דרכי התמודדות עם המצב, ועבור הילדים המדירים – לעורר הזדהות עם הדמות החווה דחייה ובאמצעות כך לעורר בקרבם אמפתיה כלפיה, מה שיאפשר להם התבוננות על התנהגותם המדירה ותהליך של שינויה. אם כך, הדמות שבאמצעותה נרצה לעבוד היא דמותו של "משהו אחר" – הילדים הדחויים יחושו ממילא הזדהות עמה, ובקרב הילדים המספקים חוויה של דחייה – נרצה לעורר הזדהות עמה על מנת להפעיל תהליך של אמפתיה.

כיצד אפשר לעשות זאת? – בחלקו הראשון של הסיפור מתוארת דמותו של "משהו אחר" המנסה להשתלב אך נדחית על-ידי האחרים: "כשהיה מנסה לשבת איתם/ לטייל איתם,/ או להצטרף למשחקים שלהם,/ הם תמיד אמרו: "מצטערים. אתה לא משלנו./ אתה לא כמונו. אתה משהו אחר.// משהו אחר עשה כמיטב יכולתו/ כדי להיות כמו האחרים./ הוא חייך ואמר "הַי!, בדיוק כמו שהם עשו./ הוא צייר ציורים./ הוא שיחק את המשחקים שהלם, כשהם הרשו לו. / הוא הביא את ארוחת-העשר שלו בשקית, בדיוק כמו כולם. אבל זה לא עזר (…) "אתה לא שייך לפה", הם אמרו. "אתה לא כמונו. אתה משהו אחר." משהו אחר הלך הביתה" (שם). לאחר שחוזר "משהו אחר" לביתו אפשר לומר לילדים כך: "משהו אחר ניסה להשתלב ולהיות חֶלק, אבל לא קיבלו אותו למשחק. הוא כותב ביומן שלו את תחושותיו ומחשבותיו.  מה הוא כותב?" – ולבקש מהם לכתוב בשמו. הבקשה הזאת לכתיבה בשמה של הדמות הדחויה תאפשר לילדים החווים דחייה "לאוורר את רגשותיהם", ולילדים המספקים חוויה של דחייה – לשים את עצמם בנעליו של מי שמודר מן הקבוצה ובאמצעות כך – לפתח רגשות של חמלה כלפיו. אם היינו שואלים את הילדים "כיצד הרגיש משהו אחר?" סביר להניח שהיו עונים תשובות קצרות תוויתיוֹת: "עצוב", "מבואס", "לא כיף לו". לעומת זאת, בקשה לכתוב את רגשותיו ומחשבותיו ביומן – שהיא למעשה בקשה לדבר בשמו – מאפשרת הבעה רחבה ועמוקה יותר של מנעד חוויות רגשיות.

ניתן גם לבקש מהילדים לדבר אל הדמויות המדירות את "משהו אחר" – "מה אתם רוצים לומר להם"?" – באופן זה, מדברים הילדים ישירות אל החלקים המדירים בתוכם, ואלו שחווים את הדחייה – מוצאים דרך לדבר אל הדמויות המדירות בסיפור באופן שאולי לא מתאפשר להם במציאות.

אפשר גם לבקש מן הילדים להציע ל"משהו אחר" דרכי התמודדות: "מה יכול "משהו אחר" לעשות כשהאחרים לא מקבלים אותו לחברתם? – הוא ניסה בכל כוחו להתקבל ואחר כך הלך הביתה. האם יש עוד דברים שהוא יכול לעשות?" – באופן זה יכולים הילדים לפתח דרכי התמודדות עם סיטואציה חברתית של הדרה.

אנחנו יכולים לראות שבכל השאלות שהדגמתי לעיל הדיבור נעשה באמצעות הסיפור, דרך הדמויות. הדיבור איננו דיבור ישיר אל הילדים (כמו למשל השאלה: "האם גם לך קרה משהו דומה?"), שכן דיבור זה הוא חושף מדי. מאידך, הדיבור גם איננו על הסיפור (שאלות כגון: "למה הילדים לא קיבלו את משהו אחר?", "למה משהו אחר היה עצוב?"), שהוא דיבור חיצוני ומרחיק. הדיבור הוא "דיבור אֶת" – בשמן של הדמויות בסיפור ואל הדמויות בסיפור – דיבור שעושה שימוש בסיפור כמצע לדיאלוג, שבאמצעותו יכולים הילדים לדבר את פנים נפשם.

הביבליותרפיה – טיפול רגשי באמצעות ספרות – מתבססת על תיאוריות ספרותיות הרואות בטקסט הספרותי בן-שיח לדיאלוג: אנחנו משוחחים עם הטקסט ובאמצעות כך מבטאים חלקים בנפשנו ומגלים חלקים בנפשנו. בכל פעם ששיר או סיפור נוגע בנו ומעורר בנו עניין זה משום האופן שהוא פוגש את עולמנו הפנימי: ההזדהות שלנו עם הדמויות, האופן שבו הטקסט מעורר בנו תקווה, מאפשר לנו לראות זוויות שונות באירועי חיים שונים ופרספקטיבות חדשות, מאפשר לנו למצוא את עצמנו בתוכו.

   מזה שלוש שנים אני מנחה דרך מחלקת הרווחה של מועצת גן-רווה קבוצות רגשיות  באמצעות ביבליותרפיה לילדים בכיתות ב'-ג', ביוזמתה של העובדת הסוציאלית גב' פלורה לוי. את הילדים מפנה לקבוצה יועצת בית הספר, ובתחילת השנה מתקיימת פגישת הכרות (אינטייק) עם כל אחד מהורי הילדים שנוכחות בה גב' פלורה לוי ואני. לפי דברי ההורים והתרשמות צוות בית-הספר, נקבעת מטרה טיפולית עבור כל אחד מן הילדים בקבוצה. בהמשך השנה אנחנו מקיימות מפגש נוסף עם כל אחד מן ההורים, ובסיום השנה – פגישה משותפת של קבוצת הילדים עם הוריהם.

במרכזו של כל מפגש קבוצתי עם הילדים עומד סיפור שאני מביאה שבאמצעותו מתנהל השיח סביב נושאים הקשורים בסיטואציות חברתיות, בכוחות ואמונה בעצמי, בשאיפות וחלומות ובהתמודדות של הילדים עם משימות הניצבות בפניהם בבית הספר ובחייהם החברתיים. לעתים אני משלבת גם פעילות יצירה הקשורה לסיפור, שבאמצעותה מביעים הילדים את התכנים הרגשיים המעסיקים אותם הקשורים לסיפור. בתחילת השנה בוחרים הילדים שם לקבוצתם, ובאחת הקבוצות אף הציעו הילדים שבכל מפגש יביא ילד אחר ממתק לכל הקבוצה, והם מקפידים לקיים את הנוהג הזה, התורם לתחושת השייכות והשותפות שלהם בקבוצה.

הסיפור "משהו אחר" מסתיים בכך ש"משהו אחר" ו"מישהו" מתחברים. האיור החותם את הסיפור הוא כזה שבו נראים היצורים "משהו אחר" ו"מישהו" ישובים על כורסא וביניהם יושב ילד (שמאויר כילד ולא כיצור). הטקסט המלווה את התמונה וחותם את הסיפור הוא: "וכשבא אליהם מישהו, שנראה להם באמת-באמת מוזר, הם אפילו לא העלו על הדעת להגיד לו שהוא לא כמוהם או שהוא לא שייך או שהוא לא מהסוג שלהם. הם רק זזו קצת ופינו גם לו מקום."

                                                                                                                              (איור: כריס רידל, מתוך הספר: "משהו אחר").

מה קורה במפגש בין הטקסט לנפש? איך משפיעים על הנפש טקסטים מז'אנרים שונים? אלו תהליכים ייחודיים הם מחוללים בה? כיצד ניתן לבחור בקליניקה טקסט מז'אנר שיתכתב עם מצבו הרגשי של המטופל, יהדהד אותו וידבר אותו? אלו איכויות תרפויטיות ייחודיות מאפיינות טקסטים מז'אנרים שונים?

בימים האחרונים הגשתי את העבודה, וחבריי הנהדרים נתן ואסנת קנו לי לכבוד ההגשה את המתנה של הגברת הזאת שבתמונה: רופאה חמורת סבר, אוחזת ספר בידה, שיערה אסוף בקפידה ומשקפיים לעיניה. התמונה שעשעה אותי מאד, ובמקום שבו אמורים להיות כתובים מרשמי התרופות – הכנסתי פתק: "שיר פעמיים ביום!".

בשעור הראשון בקורס ביבליותרפיה שאני מלמדת אני מבקשת מן הסטודנטיות: תיזכרו בשיר שאתן אוהבות. תכתבו לכן את המלים שלו מן הזיכרון (לא לחפש בגוגל!). תחשבו: מתי אתן פונות אל השיר הזה, באיזה מצב-רוח? ומה אתן מרגישות לאחר שמאזינות לו? אחר-כך אני מאפשרת לבדוק את מילות השיר בגוגל, לראות מה זכרו מתוכו, לחשוב מדוע זכרו דווקא את השורות שזכרו, וביחד אנחנו מקשיבות למלים – מבינות מה בעצם עושה השיר הזה, אלו תהליכים נפשיים הוא מחולל? האם הוא מאפשר הזדהות, תחושה שיש עוד מישהו בעולם שמרגיש ככה בדיוק? האם הוא נותן כוחות ותקווה? האם הוא מעביר את התחושה של בן ברית בעולם, של איש או אשת סוד? האם הוא לוחש באוזננו דברים שמצויים עמוק בתוכנו והיינו צריכות לשמוע בדיוק עכשיו?

לפני זמן מה פתחתי בלוג נוסף פה באתר – "אורחים כותבים" – וביקשתי מאנשים שיכתבו על טקסט שבשבילם הוא טקסט מרפא, במלים אחרות: טקסט שהיו רוצים לקבל כמרשם – פעמיים ביום.

אז אלו "מרכיבים פעילים" יש בתרופה הזאת שנקראת שיר? – קודם כל, אני חושבת על היכולת של השיר לדבר בדיוק את מה שאנחנו מרגישים באופנים שלפעמים לא ידענו לנסח אפילו לעצמנו. הסתובבנו עם התחושות האלו בעולם מבלי לדעת את שמותיהן עבורנו – ופתאום בא הדבר הזה, עם השפה המרוכזת, הדחוסה, המטאפורית לעתים, המדלגת מקצב או חרוז לפעמים – ואומר לנו אותנו; "שירה כמתמללת את הבלתי ניתן לתמלול" קראתי לזה בעבודת הדוקטורט. איזו הקלה זאת כשניתנים שֵמות לדברים האלו שגועשים בתוכנו ללא שֵם. אפשר פתאום לשים עליהם את האצבע, הם נהיים ככה פחות מעורפלים, פחות מאיימים, מקבלים צורה, תחימה וגבול.

טקסטים רבים יכולים להדהד אותנו, לגרום לנו לחוש הזדהות עמם, אבל שירה, לטענתי, עושה את זה באופן אחר: היא מאפשרת לנו לדבר את הדברים שהפסיכואנליטיקאי כריסטופר בולאס קרא להם: "הידוע שאינו נחשב" – דברים שאנחנו יודעים אותם בידיעה גופנית, נפשית, אך עדיין לא יכולים לחשוב אותם, לקרוא להם בשם. את אותם הדברים הראשוניים, הבראשתיים, מאפשרת השירה לדבר.

המרשם שמציעה פה הדוקטור הנכבדת שבתמונה – "שיר פעמיים ביום" – הזכיר לי את השיר של חוה אלברשטיין: "כל שעה נשיקה": "להקלה בהפרעות נשימה ועיכול,/ לא להפסיק לקחת עד סוף הטיפול./ כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק.// תרופה זו אין לשמור מילדים ותינוקות,/ לקחת בין הארוחות ועם הארוחות. / כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק.//  לא צריך לאחסן במקום מיוחד – /לא חשוך, לא קר ולא יבש./  אפשר לקבל בלי מרשם של רופא,/ צריך פשוט לבוא ולבקש./  כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק.// אין חשש שהתרופה תפגע בערנות,/ אבל שימוש ממושך עלול לגרום לתלות./  כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק.// אם נטלתְּ מנת יתר – לא יקרה לך כלום,/ אין צורך לרוץ לחדר מיון./ כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק.// לעיתים רחוקות יש תופעות לוואי:/ נדודי שינה או סחרחורת (נדיר)./ אך כל התופעות חולפות מעצמן,/ לאחר תקופת הסתגלות לתכשיר./ כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק.// תאריך אחרון לשימוש – עד עולם./ תאריך אחרון לשיווק – סוף העולם./כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק".

מה שהזכיר לי את השיר – אסוציאטיבית – הוא המבנה המרשמי של השיר – כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק, שמתייחס אל נשיקות וחיבוקים כאל תרופה, כמו "שיר פעמיים ביום".

ועכשיו כשאני מאזינה שוב למילות השיר המוכּר לי אני חושבת על דבר נוסף שמחבר בין מרשם השיר פעמיים ביום ומרשם הנשיקה כל שעה והחיבוק כל שעתיים: הנשיקה והחיבוק מביעים אהבה באופן הראשוני ביותר שלה, הגולמי, הפיזי, נטול המילים; וזה בדיוק – כך אני טוענת – מה שעושה שיר. על אף שחומרי הגלם שלו הן מלים – בכל זאת הוא נוגע – פעמים רבות – בלא מילולי הנפשי ולוכד אותו.

אני מתרגשת מן ההשוואה הזאת, כי שוב זה קרה: שוב קרה קסם במפגש עם שיר. שיר שאני מכירה זמן רב כל-כך פתאום גילה לי משהו חדש בתוכו, משהו חדש בתוכי.

אני יושבת מול דמותה של הדוקטור הנכבדת האוחזת במרשם. שאלה, דוקטור, אני אומרת לה. כן? היא מרימה מבטה מעל המשקפיים. האם זה אותו שיר פעמיים ביום, או בבוקר שיר אחד ובערב שיר אחר? – אה…. זה כבר להחלטתך, היא אומרת, ופתאום כבר לא נראית לי כה פסקנית.

אני חושבת על תהליך התנועה שעשויים ליצור שירים בתוכנו – פתאום לחשוף בפנינו דבר שלא היינו מודעים אליו, לאפשר לנו זווית ראייה אחרת, לברוא חדש. ואז – יתכן שאותו שיר-נפש שנשמע בבוקר יִשָּמע באופן אחר בערב, כמילותיו של יעקב אורלנד: "אולי נשמע עוד מחדש אותו השיר"; ואולי בכלל יהיה זה שיר אחר.

בסיום המפגש החוגג שלי עם נתן ואסנת, מגיעה בתם רונה, ששבה מבית הספר, בחיוך מאיר וצוחק, כשעל צווארה תלויה שרשרת ועליה תליון נפתח ובתוכו דברים שכתבה שאהובים עליה.

על השולחן מונחת הדוקטור. אני מראה אותה לרונה ומבטי הצוחק פוגש בזה שלה.

• ב- 7/2 אני פותחת סדנת כתיבה חדשה: מפגש טקסט ונפש – שבה נכתוב במגע עם "חומרי נפש" ודרך מפגש עם שירים של משוררים ומשוררות, ונמצא נתיבים לדייק את עצמנו אל הדף. לפרטים לחצו

• כתבו גם אתם ל"אורחים כותבים" על שיר מרפא עבורכם, כזה שאתם חוזרים אליו ומיטיב עם לבכם – לפרטים 

הבימאית והתסריטאית רתם קידר, בקריאה אישית, אינטימית ונוגעת ללב בשירו של גיא פרל חושפת את הרגעים מלאי החסד שבהם שיר של אחר יכול לדבר אותנו, רגשות והלכי נפש שהיו בתוכנו עוד מבלי שידענו לקרוא להם בשם, מבלי שידענו שנולדו בתוכנו. רגעי החסד האלה הם רגעים שבהם השיר הופך להיות בן-ברית שלנו בעולם, או במילותיה של רתם קידר: "העולם שסביבי הופך שוב למקום מוכר ".

______________________________________________________________

יום אחד, לפני כמה שבועות, השיר הזה הציל את חיי.

אני כותבת ומוחקת את שורת הפתיחה הדרמטית הזו, מודעת להגזמה, מדמיינת את הפאתוס שמתלווה לקריאה, ולא מצליחה למצוא לה תחליף.

אנסה לנסח מחדש: יום אחד, ברגע שבו הייתי הכי צריכה את זה, השיר הזה הניח לי יד גדולה ורכה על הלחי ואמר לי (אני נשבעת): "את לא לבד."

היום הזה התרחש ב"תקופת מעבר". אני אוהבת מעברים, וכבר עשיתי כמה שינויים בחיי:   עברתי דירות, מסגרות ומקומות עבודה, אבל אף פעם לא עשיתי את זה ככה. לא לבד, לא הכל בבת אחת. הילדים הגדולים נסעו לאבא שלהם ואני קבעתי עם האקסית הטרייה והזאטוט המתוק בתבל, סופשבוע משותף בביתה המקסים של חברה אהובה, בקיבוץ רבדים. חשבתי שהבית הנעים והקיבוץ האהוב והמוכר יאפשרו לנו להניח לרגע לכל העניינים הבוערים, להיפרד באיטיות הראויה, להתרגל ביחד לחיים לבד.

ביום שישי הבועה הזו עוד היתה הגיונית. בשבת בבוקר התעוררתי בבהלה קיומית.

קמתי הפוכה, לא רגועה, נושמת כמו בהתקף חרדה. לא הצלחתי למצוא את מקומי. לא בתוך הבית האהוב והמוכר ולא מחוצה לו. יצאתי החוצה ונכנסתי בחזרה, עשיתי יוגה, שתיתי עוד קפה, אפילו עישנתי סיגריה, וכלום – דופק מהיר, נשימה שטוחה, בכי קטוע ולא מספק.

אחרי דקות ארוכות כאלה הלכתי לארון הספרים ומצאתי את ״יש נקודה מעל הראש שלך״, ספר שאני מאד אוהבת, שקניתי לחברתי, בעלתי הבית, לכבוד אחד מימי ההולדת שלה. התחלתי לקרוא בו ותוך כדי המפגש עם השורות המוכרות – נרגעתי. חזרתי לנשום. חזרתי להרגיש רצויה בעולם. ואז, כאילו לראשונה, נתקלתי ב״הקראת שירה״.

קראתי בנונשלנטיות את שתי השורות הראשונות של השיר:

"אני דיברתי אותי לפני שנולדתי".

נשמתי עם הרווח שאחריהן, כמו שלימדה אותי המורה שלי לספרות בתיכון,  ורק אז המשכתי לשורה הבאה:

"בעבר הקראתי שירה לפני שכתבתי אותה,"

היא כבר תפסה אותי בבטן, השורה הזאת. תפסה אותי בול במקלעת השמש. החזירה אותי לעצמי, עם פלונטר בבטן, ״קוראת״ ממחברת ריקה חיבור שהייתי אמורה לכתוב כשיעורי בית. יודעת ששוב אני לא בסדר. הייתי אז בת תשע או עשר, אבל זה לא באמת משנה. לא הגיל ואפילו לא הסיטואציה, אלא רק התחושה שככה, עם הקריאה בשיר, בהינף משפט , חזרתי לעצמי.

"כך שתמיד הייתי מאחר להגיע והשורות התפזרו".

השורות מתפזרות, השורות מצטברות, ובשבילי זהו תיאור מדויק של הקצב שמבדיל אותי משאר העולם, שעורר בי בעיקר ביקורת כלפי עצמי ממש עד לרגע הזה, מול השיר.

"הרביתי לְחַיֵךְ".

ברור  שלְחַיֵךְ. זו הדרך הכי סבירה להעלים ממי שאפשר את הפגם הזה בייצור, ולהקסים את מי שכבר קלט, שלא יסגיר אותנו.

עם תיאור ההעתקה מהלוח, הביס מהסנדוויץ׳ שנשאר בפה והמורה הנכנסת, אני צוללת עמוק אל תוך השיר, שמתאר באופן מדויק ומלא חמלה את הפגם שלי.

הצורך להתאים את הקצב שלי לקצב העולם מלווה אותי כבר שנים. הניסיון להסתיר את הפער הזה מהסביבה גרם לי הרבה אי-דיוקים מכאיבים, ועם השיר צללתי לתהומות של אי הדיוקים האלה.

"חזרתי הביתה לאט".

השורה הזאת מחזירה אותי הביתה ברגע, בלי קישוטים, אל הסוף הנהדר:

"גם היום אני מספיק להגיע רק אל זנב השורה. עִקרה כבר פָּרח -  נאמר ואיננו".

הי, אני אומרת לעצמי, גם הוא לא הצליח לתקן את הפגם הזה,  אבל כמה יפה הוא מנסח אותו:

"למדתי לנחש את המילים שחסרות לי  כדי להרגיש".

ואז, רק אז הגיע הבכי, כמו שבכי צריך להיות – ארוך, עמוק ומשחרר.

האפשרות להתבונן אחרת על הקצב שלי, הפכה את הבוקר והיום ההוא למשהו שהיה שווה לחיות אותו. הפכה שוב את העולם שסביבי למקום מוכר, שיש בו עוד יצורים כמוני, שמדברים בשפה שלי, שבאו מאותו כוכב.

________________________________________

* תודה לאפרת שטיגליץ.

   ________________________________________

רתם קידר היא בימאית ותסריטאית, אמא, מלמדת קולנוע ועורכת תסריטים. קוראת שירה באובססיביות מגיל 14.

האנליטיקאי והמשורר גיא פרל נוגע – באמצעות קריאה בשיר 'לְמה הדבר דומה' מאת לי ממן –  בתנועת הרצוא והשוב האינהרטית לפעולת הכתיבה בין פרימת המלים ואריגתן מחדש (ושוב פרימתן) – " עַד שֶׁתַּגִּיעַ לָעִקָּר".

____________________________________________________________________________

השיר 'למה הדבר דומה' פותח את ספרה של לי ממן ששמו כשם השיר (ידיעות ספרים, 2017).

קריאות רבות אפשריות בשיר הנפלא הזה, ואנסה להציג אחת מהן, זו שממנה ניתן ללמוד על אחד האופנים באמצעותו מחוללת השירה תהליכי התפתחות נפשית. בהמשך, אנסה להדגים את הדברים על שיר נוסף מאותו הספר.

מַעֲשֶׂה בִּי שֶׁמָּאַסְתִּי בַּמִּלִּים וְחָזַרְתִּי אֶל הַדְּבָרִים. לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה?

לְמִי שֶׁנָּתְנוּ אֲרִיג פִּשְׁתָּן בְּיָדוֹ וְאָמְרוּ לוֹ: לֵךְ וּפְרֹם עַד שֶׁתַּגִּיעַ לָעִקָּר.

נִמְצָא פְּשׁוּט־יָדַיִם וּפְקָעוֹת שֶׁל חוּטֵי צִבְעוֹנִין מִלְּפָנָיו

וְהֵם מְמָאֲנִים לַחֲבֹר זֶה אֶל זֶה.

מִשֶּׁנִּמְצָא כּוֹפֵר בָּעִקָּר, אָמְרוּ לוֹ: טֹל וְהָבִיאָם לִכְדֵי אָרִיג.

כֵּיוָן שֶׁאֵין הַמְּלָאכָה מְצוּיָה בְּיָדוֹ, נִמְצָא מְשׁוֹטֵט

וּפַקְעוֹת הַחוּטִין מִשְׁתַּלְשְׁלוֹת אַחֲרָיו כְּמִי שֶׁנִּטְרְפָה עָלָיו דַּעְתּוֹ,

וּפְלוֹנִי וְאַלְמוֹנִי שֶׁהָיוּ עוֹבְרִים בְּדַרְכּוֹ, הָיָה עוֹצְרָם וְשׁוֹאֲלָם:

לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה,

לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה.

בלשון אופיינית לספרות המדרש או למעשיות חסידיות, טווה הדוברת מדרש הממוקד בה. שתי תנועות נפשיות מתוארות בשיר – זו של הפרימה וזו של נסיון האריגה מחדש. תנועת הפרימה נועדה להגיע אל המשמעות אשר השפה והמילים מתקשה לתאר. הדוברת מבקשת לגעת בלשד הדברים, ולשם כך עליה לפרום את אריג המילים המכסה ומסתיר. אולם, מסתבר כי אין די בפרוק בלבד. עתה, כדי לגעת במשמעות, עליה לנסות ולארוג את האריג מחדש. את מלאכת האריגה מחדש אני משווה למלאכת השירה – מלאכה שמתקיים בה מתח בין הנסיון לעשות שימוש במילים המתארות את המציאות מהן הורכב האריג המקורי, לבין ויתור מוחלט על השפה –  ויתור הנחווה גם כפרימה, פרוק ושגעון. השירה, כך אני מבין את השיר, מתקיימת בתווך הזה ולפיכך יש בה יסוד טראגי – מחד, מרגע שיצאה למסע החיפוש אחר לשד הדברים לא תוכל הדוברת לשוב אל המילים שבהן מאסה ומאידך, לשד הדברים נועד להישאר מופשט וחמקמק. אולם, לצד היסוד הטראגי, מאפשר המשך החיפוש התקרבות אל המשמעות. שלא כמו האריג המקורי, דווקא האריג המפורק, הפושט ולובש צורות, מקרב אותה אל המהות שאחריה היא מחפשת. באריג המפורק – אריג השפה השירית – יש תנועה, חיפוש והתקרבות אל לשד הדברים דווקא משום שאין הוא מסתפק בשיומם.

מעניין להבחין במקום המרכזי שיש לקשר עם "פלוני ואלמוני" המייצגים לתפיסתי את הזולת, הקורא/ת ואולי את המטפל/ת – דווקא הפרימה והתנועתיות של אריג השירה הופכת אותם לשותפים פעילים במסע החיפוש. המשוררת מציגה בפני הקוראים את אריגיה הפרומים ושואלת אותם – למה הדבר דומה? דומה כי תשובתם תקרב אותה אל המשמעות, ולא פחות מכך – תקרב אותם. קריאה ארס-פואטית זו רלוונטית לשיר זה כשיר הפותח את הספר. חשתי שהמשוררת פורסת בפני הקורא את הכוחות העומדים ביסוד שירתה והיא מזמינה אותו להיות אותו "פלוני אלמוני" משמעותי, שבאמצעות קריאתו תוכל להתקרב צעד נוסף אל "הדברים".

אנסה להדגים את תנועת האריגה מחדש כפי שהיא מתקיימת בשיר 'ילדות' (עמ' 58)

כְּשֶׁהָיְתָה אִמִּי חוֹזֶרֶת אֵלֵינוּ מִדֵּי יוֹם
לֹא הָיָה שְׂרִיד עָפָר עַל בְּגָדֶיהָ וּבְפָנֶיהָ לֹא הָיָה זֵכֶר
לַמִּלְחָמוֹת הַנּוֹרָאוֹת שֶׁשָּׁבָה מֵהֶן
וְרַק כֶּלֶב הָאֵבֶל שֶׁלָּנוּ קִדֵּם אֶת פָּנֶיהָ.
בְּמַבָּט עָיֵף הָיְתָה מְשַׁלַּחַת אוֹתוֹ מֵעָלֶיהָ
שֶׁיֵּלֵךְ לַחְגֹּג אֶת בְּתוּלָיו בַּגְּבָעוֹת
וְהָיְתָה עוֹרֶכֶת לְפָנֵינוּ שֻׁלְחָן עִם חֲבִיתוֹת יֶרֶק רַכּוֹת
שֶׁבְּטַעֲמָן לֹא הָיָה זֵכֶר לְכַעֲסָהּ עַל מוֹתוֹ הַמֻּקְדָּם מִדַּי שֶׁל אָבִי
וְכָל הֲמֻלַּת בֵּיתֵנוּ וְכָל דּוּמִיּוֹתָיו הָיוּ לְהַפְנָיַת עָרְפָּהּ לֵאלֹהִים
שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁלֹּא סָלְחָה לוֹ, כֵּיוָן שֶׁלֹּא נִדְבְּרָה עִמּוֹ
וְלֹא בִּקְּשָׁה טוֹבוֹת
לֹא אָז וְלֹא עַתָּה

השיר עוסק באבל ובמשפחה שאישה אבלה במרכזה, ובכל זאת, האבל מופיע רק פעם אחת בשיר הכואב הזה, וגם אז – ככלב. בכל זאת, לתפיסתי, האבל הוא 'הדבר' אותו מבקשת הדוברת לתאר, אך אל לשדו היא מגיעה באמצעות האריג הפרום של השפה השירית. רוב רובו של השיר עוסק במבנה העומק של האבל במשפחה המתוארת, מבנה של התרוקנות ושלילה – לא שריד, לא זכר, לא המולה ולא דומיה, לא כעס, לא סליחה, לא הידברות, לא בקשת טובות, לא אז ולא עתה. גם הכלב, שייתכן כי מייצג דווקא מפגש רגשי עם ההיעדר, מסולק מיד למקום אחר, ועמו מסולקת החיות הגלומה בו – חיות הכרוכה ביצירת מגע רגשי מלא. ממן פורמת את אריג האבל על מנת להתבונן במבנה העומק שלו.

כמתואר בשיר הפותח את הספר, היא מבקשת לרפא את פרימת המשמעות דווקא באמצעות פרימה נוספת והיא שואלת – לְמה דומה האבל? האבל דומה לשלילה והתרוקנות מתמשכת, הוא דומה לכלב מלא בכאב אך גם באפשרות לחיים המסולקת מן הבית, וגם – הוא דומה לחביתות ירק רכות שאמורות להתייצב אל מול האַיִן הגדול הזה כאשר מגישה אותן האם לילדיה.

__________________________________________________________________________________________________________________

גיא פרל הוא אנליטיקאי יונגיאני, משורר, מורה באוניברסיטת תל-אביב ובבית הספר לאומנויות המילה ודוקטורנט באוניברסיטת חיפה.