החלטתי לנצל את סיום 2025, לעצור רגע, לסכם ובעיקר לחשוב על העתיד.

אני מדמיין שיחה עם הנכדים בעתיד הרחוק.

אני מקווה לספר להם על הדברים המשמעותיים ביותר שעברתי והשפיעו עלי לאורך החיים. שיחה על  נתינה, חלומות, אסונות, מהפיכות ומשברים.

למה תהיה השפעה גדולה יותר על החיים שלי באופן אישי והחיים שלנו בישראל? האם זה יהיה ה-7 באוקטובר? או אולי מהפיכת ה-AI?

ה-7 באוקטובר יישאר צרוב בכולנו וישפיע על עתיד ישראל. אבל בטווח הרחוק מהפיכת ה-AI אולי תשפיע עלינו באופן משמעותי אף יותר.

נתתי ל-Chat GPT לנתח את הדוקטורט שכתבתי ולשלוח הצעות לשיפור.

7 שנים עבדתי על הדוקטורט (קישור). מה כבר הוא יכול להבין?

ל-GPT לקח דקה וחצי לשלוח לי משוב משמעותי הרבה יותר מכל פרופ' ששלח לי ביקורת.

אח"כ GPT כתב מאמר באנגלית אקדמית ע"ב הדוקטורט וגם יצר ציור בהשראתו.

באחת ההמלצות בתחילת המייל, המלצתי על הסרט "התיאום החסר" (Twinless). בלי לעשות ספוילר, הסרט עוסק בחייהם ומותם של תאומים זהים.

האם לכל אחד מאיתנו יהיה בקרוב תאום זהה?

בהרצאה שהעברתי לאחרונה בכנס של קרדיולוגים בברצלונה (קישור לצפייה), דיברתי על רעיון התיאום הדיגיטלי. 

לכל אחד מאיתנו יהיה בעתיד תיאום דיגיטלי. התאום שלנו יעקוב אחרי מה שאנחנו עושים ויעזור לנו לקבל החלטות טובות יותר.

כמו שאנחנו מקבלים אזהרה ב-Waze על "משטרה בהמשך הדרך". כך נקבל מהתאום שלנו אזהרה בזמן אמת לפני שאנחנו טועים. 

אז עד כמה העתיד יהיה שונה ממה שאנחנו מכירים?

הנה סיפור קצר על רגע שבו טעמתי טעימה קטנה מהעתיד.

לפני כן, שאלה. האם נסעת אי פעם ברכב אוטונומי ללא נהג?

הנסיעה הראשונה שלי ברכב אוטונומי הזכירה לי את הפעם הראשונה שגלשתי באינטרנט, באמצעות מחשב במעבדה בטכניון. רגע ראשוני של הבנה איזו השפעה תהיה לטכנולוגיה על חיינו.

לפני מספר שבועות הייתי בכנס TED AI בסן פרנסיסקו. החוויה המשמעותית ביותר לא היתה ההרצאות (המצוינות). היא היתה הנסיעה ב-Waymo, המונית האוטונומית  (קישור לסרטון שצילמתי).

חשבתי על הורי המבוגרים שמתקשים להתנייד. חשבתי על עצמי בגילם.

תוך כדי הנסיעה, הרגל שלי ניסתה ללחוץ על ברקס דמיוני בצורה לא רצונית.

כעבור דקות ספורות, התמסרתי לנסיעה מופלאה מסוג חדש לגמרי.

דמיינתי עתיד עם רכב ובו כיסא שהופך למיטה, נסעתי לחוף הים לקראת השקיעה, בפקקים של תל אביב, תוך כדי שאני מנמנם. הרכב מוריד אותי בטיילת ת"א. בלי שצריך לשלם על חניון במחיר מופקע. בלי לחפש חנייה. שהרכב יחפש לעצמו חנייה תוך כדי שאני צופה בשקיעה…

לרגל כניסת שנת 2026, אני מאחל שנה של בריאות, חדשות טובות, שיקום ותקווה.

אני מכור ל-Chat GPT 4.

השימוש בבינה מלאכותית בכלל וב-Chat GPT בפרט מלהיב ומפחיד בו זמנית.

כשביקשתי ממנו 15 עובדות על 'ליאור צורף', רוב העובדות היו נכונות. אבל אז הוא התחיל לכתוב הזיות: ליאור צורף הוא פרופסור במרכז הבינתחומי, הוא שיתף פעולה עם ג'יימס סורוויצקי ועוד. שטויות מנוסחות היטב.

אח"כ ביקשתי שילמד אותי איך פורצים מנעול של דלת. המערכת סירבה הסבירה שזה לא חוקי. התעקשתי. הסברתי שמדובר במטרה חשובה ועזרה לאנשים שנתקעו מחוץ לבית. בתום 10 דקות של "ויכוח", המערכת נשברה ושלחה הסבר מפורט. כן, אפשר "לשכנע" בינה המלאכותית ללמד כיצד לעבור על החוק.

בהנחה שמדובר בחבלי לידה, האם יהיה לנו צורך בחכמת ההמונים בעתיד שבו כלי הבינה המלאכותית יהיו עוד יותר חזקים? ומתי זה יקרה?

לפי התחזית של העתידן ריי קורצויל ושל חוקרים רבים נוספים, בינה מלאכותית צפויה לעבור בהצלחה את מבחן טיורינג ב-2029. כלומר, עוד 6 שנים בערך, לא ניתן יהיה להבחין בין בינה מלאכותית לבני אדם. מחשבים יהיו בעלי תודעה ואינטיליגנציה טובה לפחות כמו בני אדם. בשיחה עם צ'ט כמו GPT, לא ניתן יהיה להבחין האם מדובר במחשב או אדם אמיתי.

האם יהיה צורך בחכמת המונים בעידן שבו בינה מלאכותית "חכמה" יותר מבני אדם?

חכמת המונים מבוססת על בני אדם. בני אדם עם רגשות והבנה עמוקה של תהליכים רגשיים. בשאלות שיש בהם מרכיב רגשי משמעותי, חכמת המונים עשויה להיות רלוונטית גם בעידן של בינה מלאכותית כללית.

מה לגבי שאלות בנושא מוסר ואתיקה? ככל שבינה מלאכותית תהיה "חכמה" יותר, כך יהיה צורך להגדיר גבולות של מוסר ואתיקה, יהיה צורך בחכמת ההמונים של בני אדם במטרה ליצור מערכות הוגנות שפועלות לפי אמות מידה מוסריות של בני אדם.

אחד התנאים לחכמת ההמונים הוא מגוון דעות (Diversity). גיוון מוביל ליצירתיות וקבלת החלטות טובות יותר. ייתכן ובעתיד נוכל לייצר גם מגוון בקרב אלגוריתמים של בינה מלאכותית. בינתיים, חכמת המונים היא המייצגת הטובה ביותר של האנושות.

מצד שני, בינה מלאכותית יכולה לעבוד בשיתוף עם חכמת ההמונים לפתרון בעיות מורכבות. חכמת המונים יכולה לעזור לשפר ולעזור להגדיר את הגבולות המוסריים של הבינה המלאכותית.

אסיים בסיפור אישי. אמא שלי אישה מבוגרת. שתהיה בריאה. ניצולת שואה בזכות הצלת יהודי בולגריה. סיפרתי לה על Chat GPT והצעתי לה לשאול שאלות. שאלות קשות.

הנה השאלה הראשונה שלה: "איך צמחים 'יודעים' מתי לפרוח?'. היא קיבלה כמובן תשובה מלאה ומפורטת, הסבר על הקולטנים והדרכים בהם צמחים יכולים להבחין בשינויים במזג האויר, שינויים בלחות ועוד.

היא הרימה גבה. חשבה קצת. ושאלה: "המחאה של אזרחי בולגריה הצילה אותם מהנאצים בשואה. האם המחאה של אזרחי ישראל תציל אותנו מדיקטטורה?".

שאלה טובה.

מעבר לנופים עוצרי נשימה, המפגש הראשון עם אפריקה מורכב.

סיירנו בכפרים ובבתי ספר מקומיים. אי אפשר להיות אדיש לעוני ולקשיים שחווים תושבי אפריקה.

כך נראה בית ספר שביקרנו בו.

תלמידי בית ספר יסודי שמצליחים בבחינות יכולים לקבל מלגה מתרומות (או כמו שקוראים לזה באפריקה – Sponsor) ולהמשיך בלימודים.

כמו רבים אחרים, גם אנחנו שאלנו למה העוני באפריקה עדיין כל כך גדול ומה אפשר לעשות כדי לעזור?

בחיפוש תשובות, נתקלתי בתשובה אחת שקיבלה דירוג גבוה ע"י חכמת ההמונים. תשובה מורכבת שאומרת: "תפסיקו להתבונן עלינו כאל קורבנות", כותבת תושבת קנייה שזכתה להסכמה רחבה מתוך ומחוץ לאפריקה. "אנחנו במסע והמסע הזה הוא שלנו. תנו לנו לעבור אותו בצורה הטובה ביותר כפי שאנחנו מבינים" (קישור לתשובה המלאה).

נזכרתי בהרצאה הנפלאה והמשעשעת של ארנסטו סירולי ב-TED שמסיבר למה כמעט כל פרויקט של עמותות  מערביות באפריקה נכשל (קישור).

התובנה המרכזית היא שינוי גישה. במקום גישה פטרונית, לסייע לשינוי מבפנים. לתמוך בתושבים שחולמים ורוצים להוביל לשינוי. ובעיקר לשתוק. ולהקשיב לחכמת ההמונים מקרב התושבים המקומיים. קל להגיד, קשה לעשות, במיוחד במקום שבו יש עדיין שחיתות רבה.

לאחרונה נפגשתי עם כמה מנכ"לים של עמותות שעושות עבודה מדהימה במדינות אפריקה. יחד עם זאת, כאיש חינוך שפועל להצלת נוער בסיכוי, היום אני יודע שכמעט בלתי אפשרי להציל את מי שלא רוצה להציל את עצמו.

איך עושים את זה באפריקה? קטונתי.

איך עושים את זה בישראל? אחרי שהגענו ל-50,000 בני נוער ומעל 1,000 מורות ומורים בכל הארץ, אנחנו מתחילים לראות את השינוי קורה. וזאת הסיבה שהחלטנו להפוך את 'יש מצב' לעמותה רשומה. בסוף החודש נחגוג את השקת העמותה בתחושת שליחות גדולה להוביל לשינוי במוטיבציה צעירים שהחיים לא חייכו אליהם.

בישראל, באפריקה ואולי בכל מקום, מוטיבציה היא המפתח לשינוי.

לא חלפו שנתיים והחל מ-2018 הממשל הסיני עשה שימוש במערכת לדירוג אזרחים (Social Credit System) ומונע מאזרחים עם ציון נמוך זכויות כדוגמת נסיעה ברכבות ובטיסות.

אמנם אנחנו רחוקים עדיין מעתיד כזה. יחד עם זאת, התמכרנו לדירוגים ואנחנו מדרגים אחד את השני כל הזמן. התמכרנו לרצון שיעקבו אחרינו, יגיבו לנו ויעשו לנו לייק. חלק מהקבלה החברתית, תחושת השייכות ולעיתים גם הקריירה המקצועית שלנו מבוססת על הנוכחות והאהדה שאנחנו זוכים לה ברשתות החברתיות.

אנחנו מקבלים החלטות חשובות על חשיפה ובעיקר על הגבול לפרטיות על בסיס תחושות בטן, בלי שום ידע והכוונה בנושא. כיצד עלינו לחנך את ילדינו בגבולות החשיפה? מה מחיר הטעות?

השחקנית הראשית בפרק מתוך מראה שחורה היא ברייס דאלאס הווארד, ביתו של השחקן, המפיק והבמאי המפורסם, רון הווארד (נפלאות התבונה, אפולו 13 ועוד).

בהרצאה חשובה שהיא העבירה לאחרונה בכנס TED העולמי (קישור) סיפרה ברייס על חיי משפחתה בעין הציבור ומה למדה מאמא שלה על הצורך בהגנה על החיים הפרטיים. לטענתה, עולם פרטי עשיר הוא הבסיס לקיום של עולם ציבורי. הערך של החיים צריך להימדד במה שאנחנו בוחרים לא לשתף.

אחד הכללים שהיא קבעה לה ולבני משפחתה הוא הכלל הבא: להמתין יומיים לפני שיתוף ברשתות החברתיות. בצורה הזאת אפשר להיות נוכחים ברגע ולהחליט מה ואיך לשתף מאוחר יותר תוך הפעלת שיקול דעת. שיקול דעת שמבוסס על השאלה: למה לשתף? ואיך זה משרת את האנשים שאנחנו אוהבים?

התובנה המרכזית היא זו: הערך האמיתי שלנו לא נמדד לפי כמות העוקבים שלנו אלה לפי עוצמת הקשרים שיש לנו עם המעטים שקרובים אלינו באמת.

כל מי שעוקב אחרי ברשתות אולי שם לב שלאחרונה אני משתף הרבה פחות.

התחלתי דיאטת שיתופים.

כמו כל דיאטה, זה לא קל אבל כנראה שזה הדבר הנכון לעשות.

כדי שאתם לא תצטרכו לסבול, אנחנו עשינו את זה בשבילכם: טעמנו מעל 30 קינוחים ומתוכם בחרנו ודירגנו את חמשת הטובים ביותר (רשימה עם כתובות בהמשך).

אני מזמין אתכם לסיור קולינרי מצולם בפריז.

רשימת המקומות שמופיעים בסרטון: 

1. Galeries Lafayette Gourmet. Philippe Conticini. 35 Bd Haussmann, Paris
2. Yann Couvreur.  23bis Rue des Rosiers, Paris
3. Aux Merveilleux de Fred. 2 Rue Monge, Paris
4. Ritz Paris Le Comptoir. 38 Rue Cambon, Paris
5. Tipana. 2 Rue Clément, Paris
 

המלצות נוספות:

Nice little patisserie near Eiffel tower: La Duchesse bakery. 33 Rue Viala, Paris
Best croissant award 2018. La Maison d’Isabelle. 47ter Bd Saint-Germain, Paris
Great Ramen: Kodawari Ramen. 29 Rue Mazarine, Paris
Amazing breakfast: Saint Pearl. 38 Rue des Saints-Pères, Paris
Great patisserie in south of France: Lassalas. 36 Bd Marinoni, Beaulieu-sur-Mer

לפני ימים קיבלתי הבת שלי, מאיה, את ההודעה הזאת ב-Whatsapp:

"אבא קראתי עכשיו את הספר שקיבלתי במתנה. זה ממש ממש ריגש אותי ואני לא מצליחה להפסיק לבכות, זה באמת המתנה הכי טובה שיכלת לתת לי. אני אוהבת אותך ❤️"

מאיה שלחה אלי את ההודעה בעקבות המתנה שנתתי לה ליום הולדת 18 (והסכימה שאשתף את ההודעה). מה המתנה הזאת? הסיפור מלא בהמשך.

קודם כל, ברשותכם, כמה מילים על שינויים.

רובינו שונאים שינויים. ההתנגדות לשינוי היא דבר טבעי. שינוי מעורר פחד והפחד משתק.

הוזמנתי לאחרונה להרצאה בצרפת להנהלה של חברה בינ"ל גדולה בתחום החקלאות. "אנחנו חייבים לנהל שינוי גדול אבל ההתנגדות לשינוי גדולה" אמרו לי בכירים בחברה.

אחד המודלים שעוזרים להסביר את התהליך הרגשי שאנשים עוברים נקרא The Change Curve, המבוסס על מודל חמשת שלבי האבל המפורסם (Kubler-Ross, 1973).

אפשר להתבונן במודל תוך כדי חשיבה על השינויים שהקורונה יצרה בחיינו. זה התחיל בהכחשה ("זה רק בסין הרחוקה) וסוג של הלם ("סגר? לא יכול להיות"). לאחר מכן כעס וניסיון למצוא אשמים ("הממשלה לא מגיבה נכון") ובתחתית – תחושת לאות ודיכאון ("אין כוח לכלום"). מהתחתית מתחילה צמיחה בשלב הקבלה ("אין ברירה"), הניסיונות למצוא פתרונות יצירתיים (למרות שנמאס מזום, פגישות זום קצרות הם הדבר הכי יעיל שיש) ובשלב האחרון קבלה והתקדמות בשגרה החדשה (עוד מעט הגל הבא מגיע).

אחת הדרכים להתמודד עם שינוי וחוסר וודאות היא שיתוף פעולה תוך שימוש בעקרונות של חכמת ההמונים. ביפן קוראים לזה נימוואשי (Nemawashi). מדובר בעקרון תרבותי במסגרתו מתבצע תהליך הכנה והסכמה לקראת שינוי. במסגרתו התהליך מתקיימים התייעצויות ורתימה מלמטה למעלה. המילה "נימוואשי" מייצגת את השורשים שנמצאים מתחת לקרקע. התהליך מוביל להסכמה ומכין את הקרקע לקראת השינוי. ההסכמה מקטינה את ההתנגדויות ומסייעת לרתום את עובדים בארגון לשינוי.

איך זה רלוונטי בחיים שלנו? רבים נמצאים עדיין בחוסר וודאות וניסיונות למצוא פתרונות לעידן החדש שבו אנחנו נמצאים. שיתופי פעולה, התייעצויות קבוצה מגוונת של אנשים, פתיחות לדעות חדשות ובעיקר ניסיון להגיע להסכמה. בין אם אנחנו עצמאיים או חלק מארגון, אנחנו נדרשים לשים לב יותר לדרך שבה אנחנו מנהלים את השינוי, אחרת השינוי מנהל אותנו.

ועכשיו למתנה המיסתורית שגרמה לבת שלי לשלוח אלי את ההודעה הזאת:

"אבא קראתי עכשיו את הספר שקיבלתי במתנה. זה ממש ממש ריגש אותי ואני לא מצליחה להפסיק לבכות, זה באמת המתנה הכי טובה שיכלת לתת לי. אני אוהבת אותך ❤️"

כעבור שעה היא כתבה: "זה ממש ריגש אותי. אני עדיין בוכה באוטובוס".

מה יכול לגרום לילדים שלנו לבכות מאושר ולהתרגש כל כך?

רמז – זה לא טלפון חדש, לא נסיעה לחו"ל ולא שום דבר אחר שאפשר לקנות בכסף.

לפני כ-10 שנים פתחתי לכל אחד משלושת ילדי תיבת מייל חדשה לגיל 18. הם ידעו שיש כזאת תיבת מייל ואמרתי להם שהם יקבלו את הסיסמא רק בגיל 18.

בכל פעם שקורה משהו מעניין בחיים שלהם, אני שולח להם מייל. לפעמים רק כמה מילים, לפעמים מייל ארוך, לפעמים תמונה, לפעמים שיתוף ברגע מרגש והיו גם כמה פעמים שבהם שיתפתי ברגע קשה. חרם שעברו, גיל התבגרות סוער, נקודת המבט של הורה על אהבה ראשונה ועוד ועוד.

בשבוע שעבר חגגנו למאיה יום הולדת 18 בחיק המשפחה. אספתי מיילים נבחרים, הדפסתי ספר (מעל 100 עמודים) שהיא קיבלה במתנה ביחד עם הסיסמא למייל.

החלטתי להמשיך לשלוח הודעות לתיבת המייל הזאת. שום דבר דחוף. רק מחשבות וחוויות. כשהיא תרצה, היא יכולה להיכנס לקרוא ועכשיו גם לענות.

אם יש לכם ילדים קטנים, אני ממליץ לכם לפתוח להם תיבת מייל לגיל 18. זה לא רק זיכרון ילדות נפלא, זאת הזדמנות של הילד להבין קצת מה זה להיות הורה שלו ולקבל פרספקטיבה מיוחדת על חייו.

שיחות עם מרצים מעוררי השראה שאפשר ללמוד מהם על אומנות ההרצאה ומאחורי הקלעים של עולם ההרצאות.

הפרק הראשון עם אחד היוצרים הבולטים בארץ, דורון מדלי.

קישורים להאזנה:

אתר אינטרנט – קישור.

Spotify – קישור.

Apple iTunes – קישור.

Google Podcasts – קישור.

השגרה החדשה סוחפת את כולנו בסערה. בשבועות האחרונים הספקתי ללכת למסעדה (קלארו הנפלאה), הופעת סטנדאפ (ישראל קטורזה), לשהות במלון בוטיק מצוין (וילה בראון בירושלים), לחזור ללמד בקמפוס של המכללה למנהל, לצאת מהזום ולהעביר סוף סוף הרצאות פיזיות.

הרגשה מוזרה. קצת כמו פוסט טראומה והדחקה של תקופה הזויה שעדיין לא הסתיימה.

איך תראה השגרה החדשה? הנה כמה התנסויות ותובנות מהתקופה האחרונה.

לפני מס' חודשים שאלתי קבוצה של כ-200 מנהלים בכירים בארגונים בינ"ל גדולים (בזום) איזה אחוז מהעובדים בארגונים שלהם להערכתם יחזרו לעבודה במשרד בעוד 5 שנים?

ממוצע ההערכות שלהם היה 50%. זה כמובן תלוי בסוג הארגון ובסוגי התפקידים השונים. מדובר בשינוי גדול ומשמעותי בשגרת החיים ושגרת העבודה. עם כל החסרונות שיש לעבודה מהבית, יש גם הרבה יתרונות.

בשבוע שעבר חזרתי ללמד בקמפוס של המכללה למנהל. אני מלמד סטודנטים לתואר שני בפקולטה למנהל עסקים. עודדנו את הסטודנטים שיש להם תו ירוק להגיע לקמפוס אבל זאת לא חובה. הקורס משודר גם בזום.

מתוך 70 סטודנטים, 10 הגיעו לכיתה ו-60 בחרו להישאר בבית.

בהרצאת זום שהעברתי לאחרונה לעובדים באחת מחברות ההי-טק המצליחות ביותר בישראל, שאלתי את העובדים איך לדעתם צריכה להיראות שגרת העבודה החדשה? רוב העובדים הם מפתחי תוכנה והארגון מתכנן לחזור לשבוע עבודה שבו יהיו 2-3 ימים במשרד ועוד 2-3 ימים בבית. בתשובה לשאלה ששאלתי רובם אמרו: "תנו לנו להמשיך לעבוד בבית!".

האם בעתיד החלוקה בין הבית לעבודה/לימודים תהיה חצי חצי?

נראה שבטווח הקצר, רבים יעדיפו לבחור בקפדנות את המקומות אליהם ירצו לצאת ובמקרים רבים יעדיפו ככל שזה ניתן לעבוד / ללמוד מהבית. לצאת לבילוי? בשמחה. לצאת לפגישה שאפשר לקיים גם בזום? לא תודה.

חג פסח שמח.

זה לא פלא שלרובינו נמאס כבר מזום. במיוחד כאשר מדובר במצגות והרצאות שבהם אין שום אינטראקציה והמרצה משתף מצגת חסרת כל ערך שתפקידה היחיד הוא לעזור לו לזכור את הטקסט של ההרצאה

בתקופה האחרונה (טפו טפו) אני מעביר יותר הרצאות מאשר לפני הקרונה. ההרצאות הראשונות היו קשות יותר. היום אני כבר מרגיש שם כמו דג במים, יודע איך לייצר אינטראקציות עם הקהל ולנצל את הזום לטובת ההרצאה במקום שהוא יעבוד נגדה.

הנה עצות וטיפים כיצד להשתפר בהצגה בזום:

גם בהרצאה פיזית וגם בוירטואלית, היכולת להקשיב ולהרגיש את המשתתפים היא קריטית. תפקיד המרצה לתת ערך. כאשר עומדים פיזית מול אנשים, אפשר להרגיש אם זה קורה בקלות יחסית. רואים כמה אנשים מקשיבים, מתי הם מחייכים, שומעים את הצחוקים שלהם ואת מחיאות הכפיים. בזום צריך לעבוד הרבה יותר קשה כדי "להרגיש". צריך ללמוד מתי להתבונן למצלמה ומתי להתבונן באנשים. צריך להחליט איך ומתי להתייחס למשתתפים. באחת ההרצאות שהעברתי, ראיתי פתאום חתולה מלקקת את הפנים של אחד המשתתפים. עצרתי וביקשתי ממנו שיספר קצת על החתולה שלו זה מייצר אינטימיות ושיח מצויין גם בהרצאת זום לכאורה מנוכרת.

צריך לדעת איך ומתי לשאול שאלות או לענות על שאלות של הקהל. לעיתים השאלות מגיעות בצ'ט וקשה מאוד לקרוא הודעות בצ'ט תוך כדי הרצאה. לכן במצגות גדולות צריך מישהו חיצוני שינהל את השיח בצ'ט ויביא לידיעת המרצה הודעות חשובות אם יש כאלה (אפשר ב-WhatsApp). אפשר להשתמש בסקרים וכלים אינטראקטיביים נוספים (יש המון כאלה).

אחת הטעויות הנפוצות היא לשתף את המסך ולהציג מצגת PowerPoint גרועה. גם לפני הקורונה לצערי רוב מצגות ה-PowerPoint הם עמוסות מידי והם שרתו בעיקר את המציג ועזרו לו לזכור על מה לדבר. בזום שיתוף מצגות כאלה הוא הרסני עוד יותר כי אז כמעט ולא רואים את המרצה. הוא מופיע בריבוע קטנטן בפינה (אפשר לשנות את זה אבל צריך להכיר את היכולת הזאת ולדעת לעשות בה שימוש). תפקיד המרצה להחליט מתי אין שום ערך במצגת ועדיף לא לשתף את המסך כל הזמן, רק כאשר יש שקף בעל ערך.

השימוש בסרטונים משדרג מאוד מצגות בזום. בכלל, מצגת בזום דומה הרבה יותר לתוכנית טלוויזיה מאשר למצגת בחדר ישיבות. ככל שיש יותר תנועה וסרטים שמופיעים על המסך, המצגת מעניינת יותר. אפשר (ורצוי) לדבר תוך כדי הצגת סרטונים שממחישים את הנושא.

אין ברירה וחייבים להבין גם בנושאים הטכניים (או לבקש עזרה). לא לשבת מאחורי חלון פתוח עם שמש מסנוורת , לבדוק ולשפר את איכות המיקרופון, לוודא שהמצלמה נמצאת בגובה הפנים (נמאס כבר לראות את התקרה או את הסנטר של המרצה), להשתמש באינטרנט קווי ועוד. שליטה מלאה באפשרויות ה-Mute היא חובה. ברמה הגבוהה זה אומר שימוש במצלמת SLR, מיקרופון מקצועי, שימוש בנתב מקצועי, בחירה ועיצוב הרקע לצילום ועוד.

חשוב להבין שיהיו תקלות. תמיד. עוד לא הייתה לי הרצאת זום נטולת תקלות. לפעמים תקלות קטנות כמו מצלמה או מיקרופון שמפסיקים לעבוד לכמה שניות עד שמתקנים את התקלה. ולפעמים זה משהו בלתי צפוי לחלוטין. לפני כמה שבועות נסעתי להעביר הרצאה מתוך בסיס צבאי. הייתי לבד בחדר ישיבות והמשתתפים היו בבית והתחברו דרך זום. חיברתי את המחשב לחשמל, הבאתי תאורה ומיקרופון מקצועי. ואז, באמצע המצגת, אני מגלה שהחשמל לא עובד בגלל תקלה בשקע ובעוד דקה הסוללה של הלפטופ תגמר ואני אעלם. וכן נעלמתי תוך כדי שאני מופתע ומנסה ללא הצלחה למצוא שקע חשמל עובד. התחברתי מייד להמשך ההרצאה דרך הסלולרי שלי ולהפתעתי המשך ההרצאה עבד בצורה מושלמת.

לא לשכוח את הבסיס – לתת ערך! ללמד, לגרום למשתתפים לחשוב, להפתיע, להצחיק ולרגש. כן, גם במצגת "משעממת" על תוצאות עסקיות או תוכניות עבודה אפשר לעשות את כל הדברים האלה.

להעביר מצגות מוצלחות בזום זה הרבה יותר קשה מאשר פיזית. זה דורש הרבה יותר הכנות, הבנה טכנית ותרגול. קשה לקיים אינטראקציה, קשה להתמודד עם תקלות בזמן אמת, קשה לקבל פידבק ולהפיק לקחים. קשה.

אבל אפשרי.

כאשר זה מצליח, התגובות מרגשות לא פחות מאשר בהרצאה פרונטאלית.

זה מרגש במיוחד כאשר המשתתפים מגיעים מכל רחבי העולם. בשבועות האחרונים האחרונים התמזל מזלי להציג מול משתתפים בדובאי, לאגוס, אוסטרליה, סינגפור, הודו, מקסיקו ואפילו משתתף אחד מאפגניסטן. התמונות מתוך הרצאה שאני מעביר מחר בסיאול, דרום קוריאה, ב-3 לפנות בוקר. לשמחתי ההרצאה מוקלטת. בשבוע הבא בקונטיקט ב-2 בלילה. הפעם בלייב. איזה עולם משוגע.

לפני הכל, נסו לארגן לסבים ולסבתות מקל סלפי עוד לפני ליל הסדר.

צריך למנות עורך סדר בזום. רצוי חנון (כמוני) ששולט בזום ויכול להדריך את בני המשפחה לפני הסדר. יש עורך אחד אחראי על כל מי שיצטרף לסדר המורחב.

מומלץ להזמין את הסבים, הסבתות, החברים הקרובים (בארץ ובחו"ל). נסו לאתר גם חיילים בודדים או אנשים בודדים שאתם מכירים. אבל לא יותר מידי ע"מ שאפשר יהיה לנהל את התהליך ולשמור על אווירה משפחתית.

אם יש טלוויזיה בסלון בקרבת שולחן הסדר, חברו אותה למחשב עם זום. בדרך הזאת ניתן לראות במסך גדול עד 49 משתתפים בו זמנית. השתיקו את הרמקול ותשארו על Mute.

על כל שולחן צריך להיות טלפון על מקל סלפי שאפשר להזיז ממקום למקום. זה המכשיר העיקרי לחיבור המיקרופון והרמקולים. כל שאר המחשבים/טלפונים חייבים להיות ב-Mute ובמצב השתק (אחרת יהיה Echo ולא ניתן יהיה לשמוע כלום). עורך הסדר יכול (וצריך) להעביר את כולם ל-Mute ALL בחלקים המתאימים ולפתוח מרחוק ברגעים הנכונים את המיקרופון בטלפונים שנמצאים אצל המשפחות הרחוקות.

עורך הסדר צריך להיות עם לפטופ על שולחן הסדר. דרכו הוא ששולט ב-Mute ו-UnMute ובמקביל שולח הודעות בקבוצת WhatsApp מתי פותחים מיקרופון ושרים/קוראים בהגדה יחד. צריך להסביר לילדים הקטנים שאסור להם לגעת בטלפון ובמיוחד לא בכפתור Mute.

רוב הזמן כל משפחה מנהלת את הסדר באופן עצמאי תוך כדי שאפשר רק לראות את שאר המשתתפים שנמצאים בזום במשפחות שלהם. מסבירים לכולם שהיציאה מ-Mute נעשית רק כאשר מחליטים יחד כולם להתחבר לכמה דקות. לדוגמא – לשיר מה נשתנה ובחלקים מרכזיים נוספים בסדר. ובסוף כל חלק כזה, חוזרים ל-Mute.

קובעים להתחיל את הסדר בערך בשעה אחת יחד כדי שאפשר יהיה לעצור בטווחי זמן דומים לחלקים המשותפים.

בזמן האוכל אפשר לפתוח מידי פעם את ה-Mute ולהציג לכל המשפחות האחרות את ארוחת החג. בכל שלב כדאי למקם את מקל הסלפי והטלפון קרוב למי שמדבר. תוך כדי שאפשר להציץ במסך הטלוויזיה ולראות מה קורה במשפחות האחרות. ולא לשכוח להחזיר ל-Mute כשמסיימים לדבר.

משפחות עם ילדים קטנים צריכות להכין את האפיקומן מראש בכל משפחה. ואז בזמן שמחליטים יחד, הילדים בכל משפחה מחפשים את האפיקומן ויש תחרות מי תהיה המשפחה הראשונה בה אחד הילדים מוצא את האפיקומן.

שימו לב שהחשבון החינמי של זום מאפשר פגישות של עד 40 ואז אפשר להיכנס לקישור המקורי ולהמשיך. לחילופין אפשר לקנות מנוי חודשי בעלות של 15$.

מומלץ להקליט את הסדר למזכרת (Record בזום). בעתיד הרחוק כאשר נראה את זה לילדים ולנכדים, הם לא פשוט לא יאמינו…

יש לכם עצות ורעיונות נוספים? כתבו לי ואשמח לעדכן את המסמך הזה.

מוזמנים לשתף עם אנשים נוספים לקראת לילד הסדר.

מאחל בריאות וחג פסח שמח.