המועצה לביטחון לאומי חידדה לאחרונה את אזהרת המסע שלה לישראלים בחו”ל:

כן, אזהרת המסע תקפה במחודדות ל”כלל העולם”. כדי שיהיה יותר ברור, מצורפת מפה:

אגב, מה זה “איום קונקרטי גבוה מאד”? האתר מסביר: “איום קונקרטי גבוה מאוד: המלצת המטה ללוחמה בטרור היא להימנע מכל ביקור שהוא במדינה ולצאת ממנה לאלתר”.

אז נא להמנע מכל ביקור שהוא בכלל העולם ולצאת ממנו לאלתר. תודה.

פוסטים קשורים:

1. מי שחלם על אקזיט ונגמר לו החלום יש הנחה סמויה בקרב תעשיית ההיי-טק הישראלית כי היא מבצר...

ישראל, 2010

תושבי תל-אביב הופתעו בתחילת השנה לגלות כי חשבון המים שלהם לא מגיע יותר מהעיריה. בעקבות חוק תאגידי המים משנת 2001 שמטרתו הפרדת משק המים מהרשויות המקומיות הוקם תאגיד חדש, “מי אביבים” שמו. התאגיד הוקם כחברה פרטית בבעלות עירית תל אביב-יפו ולא כחברה עירונית כך שניתן יהיה להפריטו בעתיד. בנוסף ואולי ללא קשר, הוכפלו תעריפי המים.

ובינתיים במדינות מתוקנות יותר…

בשנת 1997, בעקבות לחץ של הבנק העולמי, הפריטה בוליביה את מערכות המים בשתי עריה הגדולות, לה פאס (La Paz) וקוצ’במבה (Cochabamba). ההפרטה הביאה לעליה תלולה במחירי המים. מאות אלפי עניים נשארו ללא יכולת לרכוש מים (המשטרה אף עצרה תושבים שאספו מי-גשמים כדי לחייב את רכישת המים מהחברות).

בשנת 2000 יצאו תושבי קוצ’במבה לרחובות במחאה על עליית מחירי המים. ההפגנות ההמוניות התפשטו ברחבי המדינה ומצב חרום הוכרז לאחר התנגשויות אלימות בין כוחות המשטרה והמפגינים. לבסוף נאלצה הממשלה לקבל את דרישת המפגינים וחוזה ההפרטה בקוצ’במבה בוטל.

בינואר 2005 החליטו תושבי לה פאס כי הגיעו מים עד נפש. הפעם ההפגנות ההמוניות לא הפכו לאלימות, ושלושה ימים לאחר תחילתן בוטל חוזה ההפרטה ומערכת המים הוחזרה לידיים ציבוריות.

ישראל, 2010

מאגרי הגז הטבעי “תמר” ו”לוויתן” שמול חופי ישראל מתגלים כבעלי סיכוי גבוה להיות מאגרים גדולים ביותר, אשר יכולים לספק את צרכי הגז של ישראל ב-35 השנים הקרובות. שיעור התמלוגים המשולב על תגליות גז ונפט בישראל עומד על 36% בלבד, לעומת 60% עד 90% במדינות אחרות. שר האוצר מבקש להעלות את שיעור התמלוגים כדי להגדיל את רווחי המדינה. הממשל האמריקני מזהיר מפני העלאת התמלוגים. יצחק תשובה, המרוויח העיקרי מהגילוי, ועוזי לנדאו, שר התשתיות, מכנים את הדיון על תמלוגי הגז “חזרה לימי קובה ופראבדה”.

ובינתיים במדינות מתוקנות יותר…

בדצמבר 2005 נבחר לנשיאות בוליביה אוו מוראלס, חוואי קוקה לשעבר ומנהיג ארגון פועלים, האינדיאני הראשון שנבחר לתפקיד בבחירות דמוקרטיות. מאה ימים לאחר בחירתו מימש מוראלס את הבטחת הבחירות שלו והלאים את מאגרי הגז והנפט של המדינה (מאגרי הגז של בוליביה הם השניים בגודלם בדרום אמריקה). כוחות הצבא תפסו את שדות הגז, ולחברות הזרות ששלטו על הפקת הגז ניתנו 180 יום לפתוח את החוזים למשא ומתן מחודש או לעזוב את המדינה.

בניגוד לאיומים ולאזהרות, החברות הזרות בחרו להשאר בבוליביה. המיסים שהוטלו על חברות האנרגיה הועלו, החוזים נכתבו מחדש, ושיעור התמלוגים של בוליביה עלה מ-18% לכמעט 80%. הכנסות הממשלה מתעשיית הגז והנפט הוכפלו פי 9 מ-173 מיליון דולר ב-2002 לכ-1.57 ביליון דולר ב-2007.

ההכנסות הנוספות אפשרו למוראלס לממן תכניות חברתיות נרחבות בנסיון להתמודד עם העוני הקשה בבוליביה, חוסר ההשכלה ומערכת הבריאות הקורסת. כמו כן, התוצר המקומי הגולמי גדל והכלכלה הבוליביאנית הפכה מכלכלה כושלת לכלכלה בצמיחה.

פוסטים קשורים:

1. תראו מה שכסף יכול לעשות אילת הופכת בעקביות ובהתמדה לאחת הערים המאוסות בישראל. העיר שהיתה...
2. על החיוב שבשלילה פעמים רבות אני נשאל – אז מה אתה מציע? אתה...
3. על הורות בעולם המודרני אני קורא לאחרונה את ספרו המומלץ של דאגלס ראשקוף –...

http://zarim.net/uploads/music/09%20-%20Why%20We%20Build%20The%20Wall.mp3

Anaïs Mitchell – Why We Build The Wall

פוסטים קשורים:

1. עוד מעט חצות כשמישהו אחר היה מנגן קטע סולו הוא היה קם ומתחיל...
2. מוזיקה אחרת במדבר פסטיבל אינדינגב 2008 היה מוצלח. יומיים של מוזיקה משובחת (ברובה,...
3. מוזיכרון. אולי סדרה המוזיקה ששמענו בילדותנו כמעט תמיד תהיה זו שתשאיר בנו את...

בעוד אנו עוסקים בעניני היום-יום שלנו מאות אלפי ילדים באפריקה נמצאים בסכנת מוות כתוצאה מרעב.

שתי כתבות ששחר שיתף היום הוציאו אותי משלוותי והביאו לתשומת ליבי את משבר הרעב ההולך ומתעצם במערב אפריקה, בעיקר בניג’ר. בעקבות מיעוט גשמים בשנה שעברה “עונת הרעב” במערב אפריקה התחילה מוקדם מהרגיל והביאה מיליוני אנשים וילדים לרעב קשה.

קשה להשאר אדיש למול התמונות. הן מעלות דמעות בעיניים. אי אפשר לתאר את הסבל שנגלה בהן. זהו סבל בצורתו המיידית, הישירה, הגולמית ביותר. יש הרבה סבל בעולם וגם קרוב יותר אלינו, אבל לפעמים אנו נתקלים בו – גם אם רק דרך תמונה – והוא חודר מתחת לעור ואין ברירה אלא להגיב.

אז המינימום שאפשר לעשות הוא כמובן לתרום. הנה ארגונים שאוספים תרומות לסיוע:
Oxfam
Save the Children
ויש גם את World Food Programme של האו”ם.

וחוץ מזה שתפו, הפיצו, כתבו. מה שעושים פה באינטרנט הזה.

בשבוע שעבר במהלך סידור הדירה מצאו הורי מגירה שהשארתי שם לפני שנים, ובה תמונות ועבודות מתקופת בית הספר היסודי. זו חוויה מוזרה לדפדף בדברים שכתבת כשהיית ילד. הדברים רחוקים וקרובים בעת ובעונה אחת. זה מי שהיית (ועודך עדיין) אבל גם מישהו אחר לגמרי. ובכל דפדוף פרספקטיבה חדשה נוצרת, הבנות נוספות על אז ועכשיו צצות ועולות. החוויה לא מוגבלת למילים עצמן – הציורים, העריכה, כתב היד עצמו – כולם משלימים זה את זה ומעניקים נפח לילד שהיה פעם.

האם גם הילד שלי יוכל עוד שלושים ומשהו שנה למצוא פתאום עבודות נשכחות ולחזור לימי ילדותו? איך זה יעבוד? במהלך סידור ההארד דיסק נגלה פתאום ספריה נשכחת? האם נוכל בכלל לפתוח את הקבצים?

הרבה מדובר על הפרדוקס של העידן הדיגיטלי. המידע כיום זמין כל הזמן, ניתן לשכפול, כמעט לא ניתן להשמדה. אבל במקביל גם כל כך ארעי, זמני, קצר חיים. הטכנולוגיות משתנות, פורמטים מתחלפים, דברים הופכים מיושנים בזמן אפסי. דרושה הרבה יותר השקעה כדי לשמור על המידע חי. לאחסן, לגבות, להמיר, להעביר. אי אפשר יותר לסגור הכל במגירה ולדעת שגם עוד שלושים שנה נוכל לפתוח אותה והכל ישאר כשהיה.

וגם אם נוכל, אולי המגירה תהיה כל כך מלאה שתהפוך לחסרת משמעות. אלו כבר לא מספר בודד של תמונות נבחרות או כמה דפים כתובים או מודפסים שנשמרו בקפידה. אנחנו מייצרים ושומרים כל כך הרבה מידע – מצלמים תמונות בלי חשבון, ממלאים את המגירה הוירטואלית שלנו בפוסטים וטוויטים וכל שביב אינפורמציה אפשרי – מרוב עצים ויער ואי-אפשר לראות. ריבוי המידע יוצר רעש, מקטין את החשיבות והמשמעות של כל פריט. הנגישות והמיידיות מצמצמים את המרחק הדרוש ליצירת פרספקטיבה.

הזכרון שלנו הולך ונסמך על התווך הדיגיטלי, ומסיבות טובות. יכולת קיבול המידע בשילוב עם אפשרויות החיפוש והאחזור הופכות את הזכרון הדיגיטלי לכח עצום. אבל במקביל אנחנו מאבדים את ההיסטוריה הפרטית שלנו, או לפחות את ההיסטוריה שלנו כסיפור. במקום רצף של נקודות ציון יחודיות שנותנות לנו סיפור מסגרת אנחנו טובעים בזרם של מידע שהופך את ההיסטוריה שלנו לסוג של הווה מתמשך.

—————————–

אנחנו מניחים כמובן מאליו שהכל זמין וניתן לחיפוש. כל מה שאנחנו צריכים פרוש מתחת לקצות האצבעות וקשה לנו לדמיין בכלל מה היה לפני האינטרנט. חלק גדול מחיינו אנו מנהלים באינטרנט, משאירים מאחורינו שובל של עקבות דיגיטליים, עוקבים אחרי שובלים של אנשים אחרים.

אבל יש לפעמים אנשים שפשוט לא ניתנים לאיתור. כמו אותה בחורה אמריקאית שהתיידדתם איתה בטיול בהודו וניתק הקשר ואין לה זכר ברחבי הרשת. או חבר מן העבר שרציתם לדעת מה גורלו אבל אין לו פרופיל בפייסבוק. או בלוגר שנעלם ולא נודעו עקבותיו. ואותם חורים שחורים דיגיטליים מזכירים לנו פתאום את מגבלותיה של הרשת, ואת המרחק שבין הרשת לבין העולם, ושבסופו של יום מה שחשוב הוא זאת שיושבת על הספה בזמן שאתה מקליד מול המסך.

פוסטים קשורים:

1. מעלה מעלה מעלה האינטרנט הולך ותופס חלק גדול מחיינו. אנחנו שואבים את רוב...
2. השמועות על מות המומחה היו מוקדמות לפני כמה ימים פרסמתי פוסט על מיתוס המדע לפי פול...
3. מרחבים של ידע, בכמה נקודות (בהמשך לפוסט הקודם). איך משתנה מרחב הידע (המערך ההיררכי של...

סססאמק! אני מסנן בעצבנות. השכנה הזקנה מלמטה שוב הפעילה את הרדיו שלה. ועוד על רשת ב'. הדיבורים עולים מדירתה, מזדחלים בתוך הקירות. ממלאים את החללים הריקים שבין הבלוקים הישנים, מנצלים כל מרווח פנוי כדי להתפשט ולהסתנן פנימה. הם מקיפים אותי, קופצים מתוך הקירות, מפירים את השקט שהיה כאן עד לא מזמן. אני מרגיש אותם פולשים לתוכי – אין לאן להימלט – הדירה כולה מוקפת – כל חדר מותקף על-ידי האיש הקטן מהרדיו עם הקול המעצבן.

וכשהיא סוף סוף מכבה – מתחילים הגרמנים מהבניין ממול. עם מערכת הקולנוע הביתי האימתנית שלהם והבת חובבת הקריוקי והשירים המאוסים. אין לאן לברוח. אני מסתובב מחדר לחדר אך הרעש ממשיך לרדוף אחרי. סוגר את כל החלונות והוא ממשיך לפרוץ פנימה דרכם, צוחק עלי בזדוניות. ועכשיו גם אין לי אויר. אני כמעט נחנק, רוצה לשבור את הקירות ולרוץ הרחק לתוך השממה שם אף קול מלבד הרוח לא יפלוש לתוך אוזניי.

שתישרף העיר המזדיינת הזאת.

 [תמונה – Coso Blues]

פוסטים קשורים:

1. העץ היה גבוה מול מרפסת דירתי צומח עץ. גבוה, ירוק ועתיר עלים, ענפיו...
2. גם דברים טובים זה כנראה משהו באויר כי לרמן הקדים אותי ביום (לא...
3. כל עוד בלבב שני מועמדים בבחירות, אחד מציע דרך של חזון ושל תקווה,...

יש הנחה סמויה בקרב תעשיית ההיי-טק הישראלית כי היא מבצר אשר מוגן יחסית מתהפוכותיה של הפוליטיקה. אנשי ההיי-טק אוהבים לראות את עצמם כאזרחי הקהילה הגלובלית; הם מדברים עם לקוחות בכל העולם, חיים בשעון ארה”ב, כותבים זה לזה אימיילים באנגלית ומעודכנים בזמן אמת אודות כל השקה של גאדג’ט חדש מבית התפוח הרקוב. ההתרחשויות באזור מטרידות אותם, אין ספק, אך הם ידפדפו בחיפזון דרך החלק הראשון של העיתון ויעדיפו להתעמק בדה-מרקר ולפנטז על האקזיט הבא עליהם לטובה.

אך הרוחות הרעות הנושבות בארץ עלולות לפוצץ את הבועה הזו מהר מהצפוי.

למי שעוד לא שם לב, הדמוקרטיה הישראלית נמצאת על מדרון חלקלק שהולך והופך תלול. שחיתויות, אלימות, פעולות כושלות, הסתרה ושקרים, שמרנות, בריונות, גזענות. זה נראה רחוק ושולי אך מיום ליום זה מתקרב, וזה פה ממש מעבר לפינה. ישראל מתפוררת מבפנים ובועטת בכל מי שבחוץ. ואם מישהו עדיין חושב שתעשיית ההיי-טק חסינה מכל זה, הרי הוא שוגה באשליות.

גם הסינים לא ידועים כדמוקרטים גדולים – אולי תגידו – ובכל זאת כולם רצים לעשות איתם עסקים. אולי, אבל אנחנו לא סין. כרגע נראה שפנינו מועדות יותר לכיוון דרום-אפריקה של עידן האפרטהייד. לעולם מתחיל להמאס מאיתנו. היום זה חרם אקדמי ואמן או שניים שמבטלים הופעה, מחר אלה חברות גלובליות שחושבות פעמיים לפני שהן קושרות קשרים עם המדינה המוחרמת.

כמה זמן עוד תהיה “מחלקת מחקר ופיתוח בישראל” משהו שמותר להתגאות בו? באיזה שלב יהפכו היזמים הישראליים שהקימו את החברה למשהו שצריך להסתיר? מתי חברות יתחילו לדאוג שאולי רכישה או השקעה בחברה ישראלית הוא משהו שלא עומד על קרקע יציבה כל כך?

נקודת האור היחידה בתסריט הזה היא שאולי זה מה שדרוש כדי שדברים ישתנו. הרי בימינו הכסף הוא זה שמדבר. אנחנו מוכנים לעצום את עינינו למול התהום רק כל עוד חלום ההתעשרות ניצב שם בבהירותו. אפשר רק לקוות שהתנפצות חלום האקזיט תאלץ אותנו לפקוח את עינינו ולראות עד לאן הגענו.

פוסטים קשורים:

1. לא לגירוש הפליטים הסודאנים! החלטתו של אהוד אולמרט לגבי החזרת הפליטים הסודאנים למצרים היא ביטוי...
2. NOPE! בטח כולם כבר מכירים, אבל רק לוודא - (Obamaicon.Me)...
3. על החיוב שבשלילה פעמים רבות אני נשאל – אז מה אתה מציע? אתה...

בין מגוון הכיוונים השונים שאני מזגזג ביניהם בחוסר החלטיות, אני מעורב בצורה כזו או אחרת גם בעולם המכונה “רוחני” או ניו-אייג’. פינה חמה בלב אני שומר לאשרם במדבר, מקום של אירוח, סדנאות, והרבה מדבר ושקט. הרבה חברים וחוויות טובות נקשרו במקום זה לאורך השנים. אבל בניוזלטר האחרון של האשרם היה קטע קטן שצרם לי (ההדגשות שלי) -

ספינות מתנפצות על חומות עזה, בורסות נופלות, הנפט מציף את הים- כמה מהדברים הללו באמת נוגע בנו? מה מהעולם החיצון הזה, המוקרן ממסך, באמת יכול להשפיע עלינו?
כשהמדיטציה קורה, כל זה נעלם. לשניה, לדקה, לשעה, ההוויה כולה מתרכזת, מזדככת, משילה מעליה את קליפות האישיות והחיצוניות, המבט מופנה פנימה להווה אינסופי של אושר. זה מה שקורה, מי שטעם יודע. בשביל זה אנחנו פה, בשביל זה חוזרים ומתרגלים. השיטות רבות, הדרכים רבות. אשרם במדבר מזמין לבוא ולתרגל ביחד, להיות שותפים לחוויה הגלובלית. כל כך פשוט, ועם זאת, קשה ומסובך לעקור מהמיינד את ההרגלים וההיקשרויות. המיינד תמיד מחזיר אותנו למצוקות הקיום החומרי. צריך לפעמים להגיד לו "עצור, תן שקט" ומתוך השקט הזה צומחת יצירתיות, צומחת אהבה, צומח אותו האושר שאינו תלוי בדבר.
אנחנו מזמינים למדוט. אתם גם מוזמנים לקחת את המדיטציה חזרה הביתה.

קטע קצר זה מייצג בצורה נאמנה למדי את התפיסה הרווחת בעולם הניו-אייג’ הישראלי (עד כמה שניתן להכליל את הזרמים השונים שמרכיבים אותו) – וגם את הבעיתיות שבתפיסה זו.

עיקרי הדברים רגילים למדי. המדיטציה מקרבת אותנו להוויה הפנימית, זו דרך להשתיק את המיינד (השכל, המחשבה, התבניות שלנו) כדי להגיע לנוכחות מתבוננת ושקטה ומאושרת. אבל משפט הפתיחה חושף את הנקודה הכאובה של הניו-אייג’.

ספינות מתנפצות… הבורסה נופלת… אבל כל זה קורה בחוץ, על מסך. החיים ה”אמיתיים” הם אשליה. מה שמחוץ לנו הוא רק סוג של סרט. והנה באה הנקודה הכאובה. “כמה מהדברים הללו באמת נוגע בנו?”.

ההתכנסות פנימה וההתייחסות לעולם כאל אשליה מביאה לעיתים קרובות מדי לכך שהדברים האלה באמת כבר לא נוגעים בנו. זה מתבטא בנטיה של אנשים מהעולם ה”רוחני” לסלוד מעיסוק באקטואליה ובמה שקורה מסביב. זה נראה גם בטרמינולוגיה הרווחת – העולם שבחוץ הוא ה”בבילון” או ה”מטריקס” – מערכת דורסנית ושקרית שיש לברוח ממנה. כל מה שמעבר לשיח החוויה הפנימית מגורש החוצה והופך ללא לגיטימי כמעט.

הפנית הגב לעולם ולבעיותיו היא כמובן אינה הדרך היחידה לקיים אורח חיים מודע ורוחני. אנו יכולים לבקש את ההארה כדי לעזור לכל היצורים החיים האחרים, כמו שמבקש הבודהיסאטווה. ובאופן מוחשי יותר, אפשר לשלב מדיטציה ואקטיביזם חברתי. אבל אלו זרמים שוליים יחסית. הניו-אייג’ הישראלי בוחר ברובו להתבצר בתוך עצמו.

חלק מהאשמה לכך טמונה מן הסתם במציאות הישראלית עצמה – מציאות קשה, אלימה, מתישה, מייסרת. אולם יש כאן בעיקר עקיבה אחר הקשר שכבר דובר עליו רבות בין הניו-אייג’ לקפיטליזם.

בהמשך לקפיטליזם, גם הניו-אייג’ המודרני מדגיש את האינדווידואל ובמקביל מפרק את הסולידאריות החברתית. האחריות להארה – האחריות לחיים מאושרים – הופכת להיות בידי היחיד בלבד. אם רק ירצה, יתרגל, ישקיט את המיינד, יוכל להגיע להארה. מי שחי באשליה, מי שנשאר במטריקס – הרי זו בחירתו ואשמתו הוא. כל אחד להארתו שלו. כל אחד הוא אור קטן, אבל אור שמאיר רק את עצמו.

ראוי להדגיש עם זאת, כי לרוב אין מדובר באגואיזם גרידא. רוב האנשים בעולם הניו-אייג’ (לפחות אלה שאני מכיר) אכן מאמינים שדרך העבודה העצמית שלהם הם משפיעים על סביבתם הקרובה, וכך משנים את העולם. ויש בכך הרבה אמת. אבל ההסתגרות מפני העולם גורמת לכך שהסביבה הקרובה והמושפעת נהיית מצומצמת ואחידה. ההתרחקות מאקטואליה וממה שקורה בחוץ מקטינה את מרחב ההסתכלות, את ראיית העולם ואת יחסי הגומלין מול החוץ.

הדבר מזכיר במקצת את השכונות הסגורות בפרברים האמריקאיים או את הישובים הקהילתיים בצפון. יש כאן כוונה להציב אלטרנטיבה לאורח החיים המקובל ולהקים קהילה מגובשת ותומכת. אך בפועל נוצרת קהילה סגורה שמתרחקת מהעולם ומדירה את מי שאינו חלק ממנה (או דובר בשפתה), ובכך למעשה משמרת את המצב הקיים.

בעצם ההחלטה להקים קיר בפני העולם שבחוץ מפסיק הניו-אייג’ להוות אלטרנטיבה אמיתית, ומסכים לתפקד בתור מגרש משחקים מבודד שמהווה פסק זמן שולי בלבד. כשהדברים אינם נוגעים אין אפשרות לשינוי. המטריקס האמיתי לפעמים נמצא דווקא בפנים.

או כמו ששחר תמצת בצורה מופתית (בימים בהם עוד צייץ): “גם אם השלום מתחיל בתוכך עדיף שיגמור בחוץ”.

פוסטים קשורים:

1. אל תקרא לי מותג בכל פעם שאני נתקל במונח "מיתוג אישי" (Personal Branding) אני...
2. מחשבות על היפה מה עושה שיר לטוב? מדוע ספר אחד הוא נפלא ואחר...
3. תרומה קטנה, אנשים גדולים עדו פלוק רוצה לעשות סרט. פלוק, בוגר הפקולטה לקולנוע של...

“במאה ה-14, המילה זיהום שימשה בהקשרים רוחניים ולא-חומריים בלבד. בעידן ההוא לזהם היה לחלל את מה שקדוש – כמו נפשו של אדם, או רגישות מוסרית. רק במאה ה-19 קיבלה המילה את משמעותה החומרית והמדעית שאנו מכירים כיום.

למרבה הצער, עם שינוי משמעותו של ה’זיהום’ נהיינו עסוקים יותר ויותר בזיהום של סביבתנו החיצונית-טבעית, תוך התעלמות מהחילול של סביבתנו הפנימית-מנטלית.

למרות שלעולם לא נבלע רעל באופן מכוון, רובנו ממשיכים לצרוך מידע רעיל וזיהום ויזואלי בכל יום, אלפי פעמים ביום.

פרסום הוא רעלן-מידע, מזהם סימבולי שמכוון לסביבתנו השכלית.”

(קישור ישיר לסרט. דרך Adbusters).

הזהרו במה שאתם אוכלים. הזהרו במה שאתם רואים. הזהרו במה שאתם קוראים. וזה נכון לא רק לפרסומות. לצערי, גם העיתונות כבר מזמן לא מבצעת את תפקידה.

אל תרכיבו משקפיים
לא קודרות ולא שמחות
הסתכלו נא בעיניים
בעיניים פקוחות

פוסטים קשורים:

1. אל תקרא לי מותג בכל פעם שאני נתקל במונח "מיתוג אישי" (Personal Branding) אני...
2. מיינסטרים, מוזיקה ואבדן צלם אנוש ביום שבת יצא לי לזפזפ תוך כדי נסיעה דרך השידור...
3. תראו מה שכסף יכול לעשות אילת הופכת בעקביות ובהתמדה לאחת הערים המאוסות בישראל. העיר שהיתה...

(התמונות מכאן וכאן. הזעזוע כאן.)

פוסטים קשורים:

1. לא לגירוש הפליטים הסודאנים! החלטתו של אהוד אולמרט לגבי החזרת הפליטים הסודאנים למצרים היא ביטוי...
2. NOPE! בטח כולם כבר מכירים, אבל רק לוודא - (Obamaicon.Me)...
3. חולצות כפתורים. מבט. פאשיזם. תחנת אוטובוס. קניון עזריאלי. חוץ. שמש נמוכה של שעות אחר...