בשנים האחרונות לא ביקרתי בישראל בחודשי הקיץ. השנה אני מזדמן לשכונה באוגוסט וזאת הזדמנות משמחת לחזור להרצות בפסטיבל הקומיקס אחרי שבשנים האחרונות יכולתי לעשות רק את קאבום הקטן יותר.

למרות המון רצון טוב, לא אספיק השנה לעדכן את ההרצאות כמו שרציתי (ואך התחלתי לאסוף דוגמאות חדשות) אז מי שראה אותן בקאבום או בעבר – הן פחות או יותר אותו דבר.

כדאי להעיר שאמנם כבר לא מפמפמים אותן ברשת כמו בעבר, עדיין הכרטיסים נוטים להימכר כולם, אז מומלץ להזמין מראש.

רק בקומיקס
אורי ברוכין 1: על הייחודיות של שפת הקומיקס
קומיקס מספר סיפורים באופן ייחודי. בהרצאה נתבונן יחד במגוון קטעי קומיקס שידגימו מה מייחד את הקומיקס מאמנויות סיפור אחרות. דרך מקסימום דוגמאות ומינימום תיאוריה נגלה דרכים להעברת סיפור שאף אחת מהאמנויות שלעתים הקומיקס משווה אליהן לא יכולות לעשות – לא קולנוע, לא ספרות, לא תיאטרון ולא אנימציה. בין אם אתם לא מכירים קומיקס בכלל, חובבים ותיקים או יוצרי קומיקס, ההרצאה עשויה לשנות מה שאתם חושבים על קומיקס. מומלץ לנוער ומבוגרים.

אוהל הרצאות | 21.8 | 18:15

צורה ומשמעות
אורי ברוכין 2: על שימוש מתקדם בקומיקס
סדרה של דוגמאות קומיקס שמדגימות שימושים מתקדמים שיוצרים עושים בתכונות הסיפוריות שמייחדות את הקומיקס. הרצאה למתקדמים שמשלימה את ההרצאה הראשונה אבל גם עומדת בפני עצמה. בהרצאה ייבחנו באופן עמוק יותר דוגמאות מתקדמות מיוצרי קומיקס בולטים, המדגישות את הקשר בין אופן הסיפור ותוכן הסיפור בקומיקס. דגש מיוחד יינתן לדוגמאות מתוך יצירת המופת של אלן מור ודייב גיבונז watchmen,. וכמו כן נעמוד על הקשר בין בין צ'ארלי בראון, סופרמן ואדיפוס. גם כאן – מומלץ לנוער ומבוגרים, ובעיקר למי ששמע את ההרצאה הראשונה או מכיר קצת תיאוריה של קומיקס.

אוהל הרצאות | 21.8 | 21:30

ולפעמים לא.

היום לא.

אם רגעי ילדות מביכים עשויים להוות טריגר לפלאש-בקים, אני מפציר בכם להפסיק לקרוא כעת.
באמת.
ראו הופצרתם.

במסגרת נטייה לא שימושית במיוחד להיות דברים לפני שיש עבורם שם, הבנתי לאחרונה שהייתי ילד כאפות.
למעשה, אני משער שהייתי יותר מילד כאפות. אתם מבינים, כאפות הומצאו זה מכבר כשהייתי ביסודי, אבל לא חטפתי הרבה מהן לאורך השנים. כשאני נזכר בכל מיני דברים שעשיתי, אני מתקשה להבין כיצד. בסך הכל, חברי לכיתה זכורים לי כקבוצה מפותחת מכפי גילה – מהירי מחשבה, גאווה ואכזריות. לא מעטים מהם היו מכפכפים מחוננים. הייתי אף אומר היו בהם כאלה שכפכופם אמנותם.

אם כך, איך ייתכן , שחמקתי מגזר הדין, למשל, אחרי מספר מערכונים ופזמונים גרועים במיוחד שהעליתי מולם בשיעורי חברה של כיתה ו'?
איך אני עומד כאן עכשיו חי לכתוב את הפוסט הזה? נסתרות דרכי האל.

זכרונו של אחד מסויים, לא לגמרי בלתי מייצג, לדאבוני, צף בי היום בניגוד לרצוני. היה לי קונספט למעין תסכית הומוריסטי בהמשכים על הווי בית ספר (הימים ימי "מה יש"), ובהבזק חנוניות כתבתי מילים חדשות, מתחרזות ומתמשקלות לסירוגין אך לא במישרין ל(תחזיקו חזק) "תשע עד חמש" של דולי פרטון, כדי שישמש אות פתיחה ליצירת המופת הסאטירית העתידה לבוא. מיותר לציין שמעולם לא המשכתי את הסדרה המבטיחה (כי היה לי יותר קל פשוט להמציא רעיון חדש שלא אבצע, עניין שאני מתמיד בו), כך שהתפקיד היחיד של האפיזודה הזאת (ורבות אחרות, זכרונות הילדות שלי מתחילים לפני גיל שנתיים) הוא לענות היום את זכרוני. לפרוסט יש את ניחוח עוגיות המדליין, ולי יש את זכרון מבט התמהון המזועזע של שלי המגניבה. שגם עבורו עדיין לא היה אז שם. היום יש.

WTF?!

וזאת הסיבה שעל אף היותי ילד כאפות, לא חטפתי כאפות. כאפות פשוט לא היו ביטוי מספיק עבור מה שהגיע לי, ורמת ה"אחרות" שייצגתי בשנים הבאות מול חברי לכיתה הותירה אותם משתוממים כל כך שלקח להם עוד כמה שנים להבין שהפתרון היחיד זה חרם (אבל אחרי שגילו את זה, הם מאוד התמידו, יאמר לזכותם).

אני מעריך ששלי, מכל מי שלמד איתי בשכבה אז, היתה הראשונה להפנים את חוקי הצנזורה העצמית שמביא איתו גיל ההתבגרות. יש דברים שפשוט לא עושים יותר, יש רעיונות שלא מוציאים יותר החוצה. אחד העלבונות הפופלאריים של הדור שלי היה: "לך, לך, יא מתלהב.". סיבה לבושה היתה כל התלהבות שלא היתה ניתנת לסיווג אל אחד מהז'אנרים המאושרים חברתית (למשל, סקייטבורדים, קורט קוביין, והאפשרות שיום יבוא ותיגע בשד).
למה? בגלל שגיל ההתבגרות מוקדש לחיפוש עצמי, ואם אתה מחליט מה אתה אוהב וגם מחצין את זה – אתה משדר שמצאת, ושאתה בעצם נוטש את משחק החיפוש העצמי. בגידה ראשונה. אם התלהבת ממשהו שלא ניתן לסווג אותו, המסר הוא שאתה לא חושב ששבטיות היא הפתרון ושאתה שבט של איש אחד. בגידה שנייה.

אני מבין בדיעבד שזה שנפל לי אסימון הצנזורה העצמית ארבעה-שישה חודשים (אני מעריך) אחרי רובם של שאר חברי השכבה גזר את גורלי החברתי עד סוף התיכון.

שלי, אגב, גדלה להיות רקדנית מוערכת. אני, נו, אתם יודעים מה יצא ממני, פחות או יותר. פעם חשבתי שיש השפעה כבירה לשנים האלה.

אבל האם המתבגרים הצעירים, שגדלים בעולם שבו תמיד תמצא עוד כמה אנשים להשתייך לשבט שלהם, עדיין מתייחסים להתלהבות כאל טאבו?

 

נ.ב. אני אשאיר לכם רק לדמיין כמה משימות יש לי כרגע שזאת רמת ההתחמקות שהגעתי אליה. שבת שלום.

 

(נדמה לי שדאגלס אדמס כותב איפשהו במדריך שאם הוא היה פוגש את עצמו של העבר, הוא היה נותן לו כאלה מכות שהוא לא היה יודע מאיפה זה בא לו.)

(והובס אומר: what's the point of being cool if you can't wear a sombrero?)

הינה הד של אובססיה (שלא לומר הובסשן), מהשנה האחרונה, שלא כתבתי עליה כמעט בשום מקום.

קוקטייל מתוק ונחמד לימי ראשית הקיץ הקלילים אך הקשים.

התגלית המקרית כאן, שהצדיקה פרסום מתכון, היא שלמרות שהמרכיב המרכזי הוא מיץ מנגו (נקטר, מה שאומר שממש אין צורך להמתיק מעבר לזה), הטעם הסופי מזכיר יותר מהכל סוג של קרטיב לימון מהזן הנוסטלגי, ונוצר משקה מתוק אך מרענן, מחליק בקלות באופן מסוכן ממש ומעלה חיוך.

מרכיבים: (אני כותב לפי יחסים, כדי שלא ישנה אם יש לכם כוסית מידה מטרית או אימפריאלית, או אם החלטתם להכין כמות גדולה יותר, ולמה לא בעצם?)

מרכיבים:

1 וודקה ליים (אני השתמשתי בסמירנוף ליים)
2 נקטר מנגו
1/2 מיץ לימון סחוט טרי
דובדבן מסוכר

הכנה: משקשקים את המרכיבים הנוזלים בשייקר מלא בקרח ומסננים סינון כפול לכוס מרטיני. מפילים את הדובדבן לתחתית.

הערות:

א. היחס של אחד לשניים בין וודקה ומיץ פרי עובד מצויין כמעט תמיד. מיץ הלימון בא לאזן את המתיקות. אם הוודקה לא מחוזקת בלימון/ליים יהיה צריך יותר לימון וצריך לזכור שהוא גם מוסיף מהילה, אז לשחק בהתאם או שיצא משהו חלש כזה. בגדול, מיצי פירות מתוקים יכולים להתחלף במתכון הנ"ל בקלות. לטעום עם קש מהשייקר לפני המזיגה ולתקן לפי הצורך (לא, זה לא סתם דאווין של בארמנים). למשל, נקטר ליצ'י עובד יפה והדובדבן נראה מגרה במיוחד דרך השקיפות הלבנונית.
ב. יש בארים שקוראים לכל דבר כזה "מרטיני", רק בגלל הכוס. אבל בעיני זה זילות המרטיני.
ג. המהדרים היו משפדים את הדודבדן על שיפוד שקוף, אבל אני מחבב את המראה של ההפתעה בתחתית וגם את החוויה של לסיים במתוק שספג בינתיים את האלכוהול. להפיל אחרי ולא להניח לפני – כי אחרת המזיגה תשטוף עוד סוכר מהדובדבן אל המשקה וכל האיזון שטעמתם יהרס.
ד. סינון כפול זה בגלל שמסורתית במשקאות בכוס מרטיני, שברי קרח זה נחשב חטא, אבל אם יורשה לי, דווקא בקוקטייל הזה, מעצם הטעם שלו, רסיסוני הקרח יכולים דווקא לשעשע.
ה. בתמונה נוצר יותר מדי "חלון" (החלק הריק בין סוף המשקה לשפתי הכוס) כי משום מה כוסות הקוקטייל שלי ענקיות. מה שמאוד מפתה להגדיל את הכמויות…

And the recipe in English:
Eskimo Lemon
1 vodka lime
2 mango juice
1/2 lemon juice
cherry at the bottom / on a skewer

זהו, פרסמתי מתכון באינטרנטים. עוד וי.

זה לא סוד ש"האני" הוא לא מונוליתי. אפילו בקומון סנס המערבי, אנשים מחלקים אותו לפחות לשניים: "מצד אחד… מצד שני…". ובעיני, הוא יותר מאגו,סופר-אגו, איד, ואף יותר מפרסונות שאנחנו יוצרים במצבים חברתיים ומוצבות בקונטרסט מול מי אנחנו "באמת".

בעיני, האני הוא יותר כמו פרלמנט. שיש בו מלא סיעות, וקואליציה ואופוזיציה, וזה שמפלגה בקואוליציה עוד לא אומר שהיא באמת מצליחה להעביר דברים, כי חלק מהסיעות יכולות פתאום לחשק את המהלכים, ככה שבעוד ששינויים במצע של מפלגת השלטון של האני מוכרזים חדשות לבקרים, הרי ששינויים במדיניות דה-פקטו מתרחשים לאט לאט ולפעמים יכולים להיעצר בכלל.

והכי גרועה מכולם, היא מפלגת העבר שירדה מגדולתה. אני מדמיין אותה כמעין "מפא"י של הנפש". מפלגה שכבר אין לה כמעט מנדטים ושאבדה את הרלוונטיות שלה, אבל בגלל שהיא פעם היתה מפלגת שלטון, היא עושה מלא מלא רעש מספסלי האופוזיציה ומשפיעה על סדר היום באופן לא פרופורציונלי. ונראה לי, שאחד הדברים הכי חשובים כדי להתקדם בחיים זה לשים לב מתי בטעות מקשיבים לרעש שהפרלמנטרים המזדקנים שבפנים עושים מהספסלים שלהם.

כי לעתים כל כך קרובות, יש לך מפלגה חדשה בשלטון, עם תכנית חומש חדשנית ומתוכננת היטב, שנבחרה במהפך מוחץ והעם נושא עליה עיניו, שכבר אפילו יש ניצני שינוי והישגים לטובתה בתחומי הפנים והחוץ. אבל המפלגה המודחת ממשיכה לתקוע מקלות בגלגלים, ומנסה לגנוב את דעת הקהל, אפילו שהם מיעוט שכבר עבר זמנו.

בינתיים מצאתי מעט מאוד באגים. אם אתם שמים לב למשהו או שיש בקשות – לכו על זה בתגובות.

אגב, ייבוא תוכן מרשימות לבלוג הפנקס של ליכטש עבר בהצלחה (הפוסטים שמופיעים שם בין 2003 ו-2005 יובאו מרשימות כולל תגובות), בניסוי נפרד שעשינו עם בלוג מלא תמונות ושיבושי עיצוב, גם עבד.

אני מקווה שממש בקרוב נתחיל לעזור לאנשים לעבור. לאלה שכבר פתחו בלוג וורדפרסי איפשהו, המעבר יהיה אפילו עוד יותר חלק…

וכדי לנסות ממש, הינה קצת ביאליק בתור לורם איפסום. תודה לפרויקט בן יהודה.

עֲצִיץ פְּרָחִים

מִן הַחַלּוֹן

פֶּרַח עָצִיץ

כָּל-הַיּוֹם

הַגַּנָּה יָצִיץ.

כָּל חֲבֵרָיו –

שָׁם בַּגָּן,

הוּא לְבַדּוֹ

עוֹמֵד כָּאן.

עוד בילדותם, בימים ראשונים לשכנות, נעשו שנים הללו ידידים אהובים.  היא הרי היתה בימים ההם בודדה ועזובה כל-כך! בתחִלָּה, כשדר עדַיִן הדוד סירפים בשכונה, לא רבתה הרעה: באה היתה לביתו בשליחות הדודה לשאול קדרה ונפה, ולפרקים אף היתה משחקת בחול עם בנו הקטן מַקַרקא.  הדוד עצמו אף הוא היה מְקָרבהּ: בימי החג היה מביא לה כעך מן השוק, וּכשהרבתה הדודה להכותהּ – היה בא וּמצילהּ.  אבל משעקר הדוד את דירתו והחצר הסמוכה נתרוקנה – חשך עליה כל עולמה.  אין מעתה "דוד", אין מקרקא ואין כל, אבל יש "דודה" זעומה וצַיְקנית וּמכּוֹת ורעב וישיבת כלא בחצר.  הימים ימי אביב היו, זמן של עבודה זריזה וחיה במקשה וּבגן.  "הדודה" היתה משכמת ויוצאת עם הנץ החמה למקשה, אל פועלותיה, וּמאחרת לשוב עם צאת הכוכבים.  את החצר עזבה מתוך אזהרה צרודה,אבל חמורה, "שלא לצאת אנה ואנה", על מארינקא הקטנה לבדה.  מארינקא צִיְּתה ולא יצאה אנה ואנה.  כל היום היתה יושבת כלואה בתוך ארבע המחיצות ושומרת את החצר הסגורה מצדי צדדים.  לולא הכלב הקטן – שקוריפין – שנטפל אליה בימים אלו ונפשו נקשרה בנפשה – היתה מתה בשממון.  חמדה גנוזה אחת נשאה עמה בחיקה – מחרוזת של כעכים קטנים ונוקשים, שהדוד, לפני יציאתו, הניחם לה במתנה.  ימים רבים חסה עליהם מלאכלם וכל עת שנשארה לבדה היתה מוציאתם מחיקה וּמשתעשעת בהם.  בכל יום היו בעיניה כחדשים וּמוצאת בהם סגולה אחרת: צהובים הם, עגולים כטבעות וּמקשקשים כאבני חצץ… אמת, קטנים הם, אבל כמה עבים, כמה עבים… כמעט שאין להם חלל כלל.  שבע פעמים ביום היתה מונה אותם באצבע אחד אחד – וּראה זה פלא:: לעולם הם תשעה, לא פחות ולא יותר.  אבל כשגבר עליה פעם אחת הרעב, לא עמדה בנסיון ואכלתם.  מאז לא נשאר לה בעולמה אלא הכלב שקוריפין וזֵכר הדוד.  בּיִחוּד זוכרת היא יפה יפה את דבריו האחרונים של הדוד.  הוא נכנס במגפיו הגבוהים, כשהשוט בידו, אל "הדודה" להפרד ממנה, ולפני יציאתו אמר לה בלשון זו: "ראי, זקנה", – כר אמר מפורש, מִלה במִלה – "ראי, זקנה, אל נא תכי יותר מדי את התינוקת, עלובה היא, יראי את אלהים".  את הדברים המתוקים, הנחמדים, האהובים האלה, שמעה היא, מארינקא, בעצם אָזנה כשישבה על הסף וחתכה דלועים לחזירים.  לבה גָוַע מהכרת טובה, וּכשיצא הדוד ועבר על הסף – מִהרה היא ועמדה על ארבע ונשקה לו במגף מאחוריו נשיקה חטופה וחשאית, מבלי שידע… אמת, הדודה לא קִימה את צוָאתו ולא חדלה מהכות, אבל מארינקא אף היא לא פסקה מלחזור בלבה על אותם הדברים יום יום: "ראי, זקנה…" (המשך בפרויקט בן יהודה)

אז הינה, יש הרצאה פתוחה לקהל הרחב על שיווק בעת הביקור שלי. ההם הזמינו להתארח במסגרת החדשה ומעוררת הסקרנות שלהם. הינה תיאור ההרצאה:

מייצור משמעות לחיפוש משמעות – מבחן המעשה של תיאוריה שיווקית במציאות כאוטית

מה הקשר בין "התקווה" ובין מפת הרכבת התחתית של לונדון? מה משותף למותג מיץ בריטי, מיצוב מחדש של קרן הון ישראלית ודמות האנימציה שרק? מה יכולה חברה סלולרית ללמוד מיוגורט? איך הווה משכתב עבר של חברה? מה הסיבות המרכזיות לזה שרב השיווק שמקיף אותנו כל כך מחורבן ולא עובד והאם יש אלטרנטיבה? איך מתנהג שיווק שלא רוצה להתעלם מהמציאות? איך מוצאים פתרונות ומשמעות במצבים אסטרטגיים שהם לכאורה חסרי מוצא?
אוסף של סיפורים שיווקיים שמדגימים את החיבור בין התיאורטי והפרקטי במה שהוא אחד המקצועות הכי מופשטים בעולם מחוץ לגבולות עולם המחקר, ואיך כל המופשטות הזאת מובילה לתוצאות מוחשיות.
אין צורך ברקע מקצועי או תיאורטי מוקדם משום תחום, אבל אם יש לכם – תזהו הרבה מדפוסי החשיבה והרעיונות, כולל הדים לאסכולת תל אביב במה שהיה פעם החוג הנפרד לתורת הספרות הכללית. ההרצאה היא Remix של מיטב הרעיונות והסיפורים שהצטברו אצלי, אבל שואפת להציג תפיסת עולם פרוגרסיבית לתחום שנוגע בחיי כולנו, אם נרצה או לא.

זמן: יום שלישי, 23 בדצמבר, 20:00
מקום: הגדה השמאלית, אחד העם 70 בתל אביב. המקום גובה 10 ש"ח כניסה לכיסוי עלויות אבל מי שאין לו – יכול לא לשלם.

(שאלות?)

נ.ב. אם הייתם תלמידים בקורס שלי בקאמרה ב-2005, תכירו חלק מהרעיונות, אבל יש הרבה דברים חדשים. אם שמעתם אותי מרצה על שיווק בשנים האחרונות, יהיו כמה עקרונות מוכרים, אבל הרב חדש. אם קראתם בקפידה כל מילה בבלוג האנגלי שלי, וכל מאמר בבלוג של ברנדאינסטינקט אי פעם, הרבה מהחומר יהיה מוכר, אבל אם אתם עד כדי כך צרכני תוכן שלי – אז אל תהיו קטנוניים ובואו לראות אותי מציג (-:

אם כבר הולך לצאת עדכון מייל אוטומטי על הפוסט הקודם, אז אני אוסיף עוד אחד בעניין פרקטי, כדי שלא סתם יצא עוד מייל, וחווה נקווה שמרפי לא יפיל לי את הבלוג כמו שבחר לעשות אחרי הפוסט שלפניו.

אני מגיע לארץ במחצית השנייה של דצמבר לבערך שבועיים וחצי. כמו שנראית השנה הבאה בשלב זה, מאוד יכול להיות שזה יהיה הביקור היחיד שלי בישראל עד סוף 2009 (פאק!). לפיכך, רובו ככולו יוקדש למשפחה וחברים, ועדין – יש כמה דברים שכבר מתוכננים וכתמיד אני אשקול בחיוב הצעות. בעיקר מגונות.

אז ברמת הספיקינג אנגייג'מנטס, נכון לעכשיו, קומיקס ושיווק, ככה:
קומיקס
במסגרת כנס הקומיקס קאבום! של אוקיי, 25 בדצמבר, אני אתן שתי הרצאות. אלו שתי הרצאות הקומיקס שנתתי שם כבר פעמיים בעבר. ההרצאה הראשונה היא הותיקה, שהיא די זהה בארבע-חמש השנים האחרונות. את השנייה נתתי רק פעמיים. יש בה דגש חזק על Watchmen, ומי שרוצה להיזכר, לקראת הסרט, למה זאת משימה בלתי אפשרית, או לחילופין, להבין בלי ספוילרים למה כדאי מהר מהר לקרוא את הספר לפני שיוצא הסרט מוזמן. הינה הטקסט על שתיהן משנה שעברה, בשינויים קלים, עם התאריך והשעות החדשים:

חמישי, 25 בדצמבר, בין 12:00 ל13:30 – "רק בקומיקס – הצצה בדברים שרק קומיקס יכול לעשות."
קומיקס מספר סיפורים באופן ייחודי. בהרצאה נתבונן יחד במגוון קטעי קומיקס שידגימו מה מייחד את הקומיקס מאמנויות סיפור אחרות. דרך מקסימום דוגמאות ומינימום תיאוריה נגלה דרכים להעברת סיפור שאף אחת מהאמנויות שלעתים הקומיקס משווה אליהן לא יכולות לעשות – לא קולנוע, לא ספרות, לא תיאטרון ולא אנימציה. בין אם אתם לא מכירים קומיקס בכלל, חובבים ותיקים או יוצרי קומיקס, ההרצאה עשויה לשנות מה שאתם חושבים על קומיקס.
(מומלץ לנוער ומבוגרים)
חמישי, 25 בדצמבר, בין 16:00 ל17:30 – "צורה ומשמעות – מנגנונים סיפוריים מתקדמים בקומיקס"
סדרה של דוגמאות קומיקס שמדגימות שימושים מתקדמים שיוצרים עושים בתכונות הסיפוריות שמייחדות את הקומיקס. הרצאה למתקדמים שמשלימה את ההרצאה הראשונה אבל גם עומדת בפני עצמה. בהרצאה ייבחנו באופן עמוק יותר, דוגמאות מתקדמות מכמה מיוצרי הקומיקס המורכבים ביותר של כל הזמנים, ומדגישות את הקשר בין אופן הסיפור ותוכן הסיפור בקומיקס. דגש מיוחד יינתן לדוגמאות מתוך יצירת המופת של אלן מור ודייב גיבונז watchmen, לקראת הסרט. אבל אני לא אוותר גם, לכל הפחות, על האנלוגיה בין צ'ארלי בראון, סופרמן ואדיפוס בראי אותה רשימה ידוע של אומברטו אקו.
(גם כאן – מומלץ לנוער ומבוגרים, ועוד יותר למי שמכיר קצת תיאוריה של קומיקס ו/או שמע את ההרצאה הראשונה, אפילו שזה ממש לא חובה).

שיווק
כרגע, אני כנראה אדבר בפורום סגור של אחד ממשרדי הפרסום הגדולים על מגמות מסתמנות בפרקטיקה של שיווק ומיתוג. הייתי שמח אם הייתה הזדמנות/מסגרת פתוחה לקהל, לדבר על זה, בהקשר יותר רחב, או אולי על שיווק נרטיבי. רעיונות? זה בידיים של מי מכם שחושב שזה יכול להיות מעניין.

נ.ב. ראיתם את אבני הכליות הקטנטנות שלי בויירד?

בחיפושים אחרי תוכן מקורי במקו, כדי לחגוג את זה שאחת מתקלות הוידיאו הכי מעצבנות שהיו לי אי פעם כמשתמש החליטה להניח לי סוף סוף ופתחה בפני עולם ומלואו של ג'אנק-פוד חזותי, גיליתי את המדור/פינה/סדרה "תפור עליך" עם הסטייליסט גל אפל.

כמי שאחד ההובסשנים (הובסשן = הובי + אובססיה. הברקה של ע'.) שלו בשנה האחרונה הוא אופנת גברים לדורותיה, מיד צפיתי בכל הפרקים שיצאו עד כה, במקום שלל משימות שעלי לעשות ונע בין לשלוח קולקטיב דואר סוף כל סוף ולשטוף כלים.

ההבטחה: "נמאס לך שאמא בוחרת לך בגדים וחברה שלך קונה לך אותם? קבל פטור. או יותר טוב, קבל את גל אפל: האיש שמלביש את הסלבס, הסטייליסט הסטרייט הראשון לציון – ומי שיעזור לך להרכיב מלתחה, להתלבש בסטייל ולהצטייד בפריטים שעושים את העבודה. והכי חשוב – בלי לעשות מזה עניין."

כן, חשוב מאוד להגיד שהוא סטרייט, כי להתעסק עם בגדים זה לאומואים, אבל מילא. הרי ברור שפוליטיקת המגדר הניאו-שובינסטית בישראל קובעת: נשים ממארס, גברים מערס. אני מוותר על זה מראש, ועל עוד הרבה כפי שתראו מיד, אבל יש לי דעה, אלא מה? אז אם יש לכם סבלנות, הינה…

אם היה לי כוח, הייתי כותב ניתוח סמיוטי שלם על האופן בו הסטייל הכללי של הסדרה מאמץ לחלוטין את הסטריאוטיפ של הגבר הישראלי המצוי כפי שהומצא על ידי ערוץ שתיים, ומסמפל אותו מחדש באמצעות ציטוטים מטרנדים (של אופנת רחוב אמריקאית ממוסחרת בעיקר). התוצאה, לעתים יותר קרובות מרחוקות, היא מפלצת פרנקשטיין של ערסיות-קורבנית-אופנה.

אני בהחלט לא מומחה לאופנה. אני מודה שאני חובב מוחלט (אך שקדן) וגיק אופנה בהתהוות, ואם נהיה נדיבים נוסיף שלצד זה יש לי גם הזכות לגור ולעבוד במרכז של אחד ההאבים הכי חשובים של אופנה בעולם כרגע – המזרח התיכון של לונדון + סקרנות ועיניים פקוחות + יותר מעשר שנים של עבודה שמרכיב העיצוב החזותי בה מרכזי ולעתים קרובות משלבת מרכיבים של אופנה.

עדיין, כשיש בעיות שאפילו טירון כמוני מצליח לראות, זה אומר דרשני.

נתחיל מרשימת דברים שנתעלם מהם או נסלח עליהם, מאחר והם דעתי והמקומות הצפויים מראש "להתנגשות תרבותית".
אני בכל זאת אוציא אותם, גם כי בבלוגים של אופנת רחוב ישראלית אני רואה קולות אחרים שלא זוכים לביטוי אצל אפל (נמרוד ב- ilook, יעל ההולכת ברחובות אני תמיד אשמח לגלות נוספים שווים דרך התגובות), וגם כי שחרור קיטור זה טוב נגד מרירות וסרטן, וכמובן כי אני כותב את הפוסט הזה כרגע במקום לנהל את ספרי החשבונות שלי ולסיים אחד משישה פוסטים מקצועיים באנגלית שהם כמעט גמורים ומאמר אחד שאני דוחה כבר יותר משנה (הלו דריה!). ברשימה השנייה יהיו דברים שדורשים תיקון בהמשך הסדרה או ב"עונה" הבאה:

1. הסחיטה הברוטלית של מצערת העממיות. אוקיי. מה לעשות – זה מה שקורה כשהסגנון הסחבקי של אפל פוגש את הטלוויזיה המסעודית של ערוץ 2. בסדר – במגבלות הז'אנר אפל אותנטי וחינני. ויתרתי.
2. העובדה שבגדול, אפל לוקח את הלוק של הגבר הישראלי לקצה ה"סטריט" של אופנת הקז'ואל, עם תוצאות שהן לעתים קרובות נעדרות תחכום או שיק, שלא לומר ערסיות. אוקיי, בסדר – אפל מעיד על עצמו שהוא מתאים בגדים לאופי. אם זה האופי שהמיינסטרים מדמיין לגבר הישראלי, אין לצפות למשהו אחר.
   לדעתי, אם יש משהו שלא חסר באופנת הגברים בישראל, שכורעת (כמו במידה לא מועטה גם אופנת הנשים) תחת עריצות ההיי-סטריט של פוקס את קסטרו, זה קז'ואליות. כבר אמרתי בהקשר הזה שישראל היא תרבות לא פורמלית כאידיאולוגיה עוד מלפני קום המדינה, וזה רק הולך ומתחזק. אם חזון ההלבשה של אפל היה מנצח, לא זה המוצהר של להתאים לכל בחור בגדים לפי האופי, אלא זה שרואים בפועל בסדרה, היינו נראים כולנו כמו צ'חצ'חים איטלקים. האמת, ייתכן שזה שיפור. (רק תעזבו אתכם ממוקסינים בלי גרביים.)
3. העובדה שהנוכחות היחידה לטרנד העל של עולם האופנה הגברית בשנים האחרונות – חזרה למקורות ואימוץ של אלמנטים מחויטים ושמרנים יחסית (והמשבר הכלכלי רק מאיץ את זה), הוא בשילובים בסגנון ז'אקט של חליפה מעל קפוצ'ון (ה-hoodie היהודי, אהמ).
4. ש"המראה האנגלי" (שזה בכלל חלקית פרשנות צרפתית למראה האנגלי) , שזוכה לתחייה בלתי רגילה בעולם בשנים האחרונות, כחלק מאותו טרנד-על שהוזכר לעיל, מצומצם לכדי "גיק שיק" המבליח לעתים ספורות, ושאין שום ייצוג להשפעות וינטייג'. מילא – אין לי ספק שאפל היה אוכל בלי מלח את עדר הצעירים האנורקטים בחליפות הוינטייג' שחוסם באופן קבוע את הדרך לכל מוצר בריאות בסופרמקט שלי. ואם כל גיק, היה מאמץ קצת שיק – דיינו.
5. שאחד מפריטי הלבוש העליון הכי לוהטים של השנתיים האחרונות לא מציץ לביקור אפילו – אין בכל הסדרה קרדיגן אחד לרפואה. פריט הפלאים שבזכותו ישכון בקהאם עם ווס אנדרסון (כל אחד מהם אייקון אופנה בדרכו שלו, ובקהאם דווקא קרוב למודל הסטייל האפלי). אבל בסדר, לא נכנסו לסריגים, ובאמת מי יכול להתייחס ברצינות לסריגים, אפילו מכותנה, בארץ שבה לפי הרשת היו היום בתל אביב 26 מעלות ללא עננים. אם בילדותנו מרבית החורף הומר בסתיו, ההתחממות הגלובלית ממירה כיום את רובו באביב.
6. שבעניבות נופלים ישר לקלישאה של אדום על לבן – מומלץ עם חליפה כחולה. בעיקר אתם סנטור רפובלקיני.
7. הנטייה ללכת על צבעים חלקים בלי שילובי דוגמאות מינוריים אפילו. אף לא המשבצות שהן כזה טרנד חם. בסדר – רוצים לפשט ולהתאים צבעים חלקים זה יותר קל.
8. כל ה"נעל", "המכנס" וכו'. כשאפילו אבא שלי, בנאדם שבימים כסדרם יכול להיות סופר הצללים של האימיילים של מאיר שליו, אומר "נעל יפה" אני לא מצפה מאף אחד לשום דבר.

בקיצור – אופנה זה הרבה טעם וריח, ואפל הוא בנאדם עם טעם מובחן ואג'נדה. אני מכבד את זה, אבל הינה כמה החמצות וטעויות שכדאי לתקן אותן בעונה הבאה, אחרת ההבטחה הדידקטית פשוט לא ממומשת.

1. כשבפרק על ז'אקטים מלבישים בחור בז'אקט עם שרוולים ארוכים מדי, או כשבפרק על חולצות, שדווקא מוסבר בו לא רע מה צריך להיות "הפיט", עומד אחד הבחורים בחולצת man blouse קלאסית, לכאורה להסוואת הכרס, ואין הערה על זה כ-don't. להתלבש מוצלח כגבר, עניין ידוע, זה 75% התאמה, אותו אפקט ה"תפור עליך" מהכותרת של הסדרה. בהרבה סצנות בסדרה נראה כאילו התעצלו למצוא משהו שבאמת "ישב בול", או לתקוע כמה סיכות כשצריך (טריק הפקות אופנה מקובל).
2. דין זהה לגבי מכנסיים, הרבה יותר מדי "ברייקים" (קפל שנוצר כשמכנס נח על נעל) רשלניים. מכנסיים ארוכים מדי לרב. כולל בג'ינסים. ריבוי קפלים שחורג אף מעבר לחילוקי הדעות השונים בקשר לטבעו של הברייק הנאות.
3. כשבפרק על נעליים נאמר שצבע הגרביים צריך להיות מותאם לצבע הנעליים. פשוט לא נכון. זה כלל יסוד ידוע ונפוץ בכל מדריך אופנת גברים מהישנים ועד ימינו: גרביים צריכות להמשיך את הרגל ולכן צריכות להיות בצבע של המכנסיים. אלא אם אתם הולכים על הלוק המתקדם של האירופאים – גרביים קונטרסטיות עם התאמה לסכמת הצבעים הכללים. (אם זה נשמע לכם מופרע, אבל אתם סקרנים ורוצים לנסות משהו בטוח יחסית – לכו על גרביים סגולות שמציצות ממכנסיים אפורים ונעליים שחורות עם חלק עליון שמרני יחסית בצבעים תואמים)
4. כשבפרק על חגורות אפילו לא מוזכר העיקרון הפשוט של התאמת צבע החגורה לצבע הנעליים, עוד כלל ותיק. אפילו יש רמז שהצבע צריך להתאים רק למכנסיים. אויה.
5. כשהפרק על הג'ינסים, באופן שהוא דוגמה טובה להרבה מהמקומות בהם הסדרה מפספסת, לא מזכיר דברים בסיסיים כמו סוג הפיטים השונים ואיך להתאים אותם למבנה הגוף.
6. כשאת האופציה המחויטת לתלבושת הדייט גם לוקחים לקלישאת החליפה השחורה עם החולצה הלבנה והעניבה השחורה, וגם מלבישים על הבחור עניבה שחורה ברוחב הכי אאוט שיש מאז שנות השבעים, לפחות. ג'יימס בונד או כלבי אשמורת זה לא, אפילו לא האחים בלוז. זה במקסימום יגרום לבחורה לפתוח את התיק בבקשה.

המלצות לסיום:  עורכת לשונית, תחקירנית אופנה עם ידע פורמלי לאיזון ותיקונים, וקצת יותר זמן וסבלנות בעת הצילומים, והעונה הבאה יכולה להיות ליגה אחרת.

נ.ב. ומישהי שאני מכיר הייתה אומרת – היית צריך להפסיק כבר בפרק הראשון כשרואים על איזה מן בחורים ברחוב הוא מצביע כלבושים טוב. אבל ככה זה עם ג'אנק פוד, אי אפשר להפסיק, זה כל העניין.

לפני בערך שבוע, הצטרפתי לרשימת האנשים שענו לשאלון של סיני גז.

חצי אישי, חצי ציבורי, חצי חושב, חצי מתחכם. כן, ארבעה חצאים. הלוואי שהיו רק ארבעה, או שלפחות המספר לא היה זוגי, זה היה עוזר בהצבעות המליאה של החצאים.
אז עם כל הרגשות המעורבים שתמיד כרוכים בסיטואציות כאלה, כי יש משהו מאוד בלתי אפשרי בראיוניות כאלה (ובראיונות בכלל, אגב). בעיקר אם אתה פרפקציוניסט. אבל בסך הכול די נהניתי, ואני חי בשלום עם התוצאה.שזה אולי סימן שאני מתבגר. קצת.

אז הינה השאלון. איתי. מקווה שתמצאו בו עניין או שעשוע או משהו.

 

נ.ב.
אם אנחנו כבר מדברים. ואם יש לכן כוח לזה… אני תוהה מה שלוש קוראותי חושבים על העניין הבא.
אני מנסה להגדיר לעצמי את התפקיד של הבלוג הזה. נראה לי שהוא מאוד צומצם. ענייני אינטרנט הולכים לבלוג של הקולקטיב (ולא מספיק לאחרונה, במסגרת פשיטת רגל משימתית כללית שמשתוללת אצלי). עניינים מקצועיים אני כותב באנגלית בבלוג האנגלי – גם כדי שיגיעו לקהל רחב ככל שאפשר, וגם כי כאן המרכז המקצועי שלי כבר שנים (ובשלוש-ארבע השנים הקרובות, כנראה. אחרי – אין לדעת.). צד של בלוג אישי לא ממש מתאים לי – זה מכניס אותי לחרדות. אני עוד בילדות שרתי "אדם בתוך עצמו הוא גר / לפעמים פותח דלת  מקבל מכה." אני לפעמים מרגיש חשיפה אפילו כשאני עושה שרינג לאייטם בגוגל, אז מה שקורה בפייסבוק ופליקר שלי מספק לי מספיק דאגות מהבחינה הזאת.
אז מה בעצם יכול להיות כאן? רק לינקים/ארכיון ל"פרסומים" בעברית והודעות על ענינים ציבוריים בעת ביקור? (שתי הרצאות על קומיקס בכנס קאבום בחנוכה, פרטים בקרוב. ואחת על שיווק – פנימית, באחד ממשרדי הפרסום. פתוח להזמנות נוספות. פנוי להובלה.) זה מספיק? יש עוד משהו שאני יכול לעשות כאן?
בצר לי, התחלתי לכתוב שטויות בטוויטר. Mוזמנות לשלי.