אוקיי. איפה היינו.

פריוויוסלי:

1. הקדמה.
2. תשומת לב.

אז ככה: כל הדייסה הנפשית של חווית הזהות מהפעם שעברה (ובכלל, מאז הנפילה מגן העדן / יציאה מהרחם / מהאוקיינוסים) נמזגת אל תוך התבניות של הממשקים בהם מתרחשת האינטראקציה שלנו. ככל שממשקי האינטרנט משתפרים ונעשים נוחים, ומהירות התעבורה בהם עולה, קל להתייחס לממשק כשקוף. אבל ההשפעה שלו היא מהותית.

ניל פוסטמן אומר (ואני מתרגם מאנגלית אז סליחה. נדמה לי שזה מההקדמה ל"בידור עד מוות".):

"כלים מרמזים על תבנית החשיבה. הטבע לא מדבר, אנחנו מדברים עליו, בכל דרך שאנחנו יכולים. אנחנו רואים רק את השיח שלנו אודות העולם. זהו אמצעי התקשורת שלנו, הכלים הם המטאפורות שלנו, והמטאפורות שלנו יוצרות את התוכן של התרבות שלנו."

במאמר ההוא ב"פנים" הגדרתי את חוויית הזהות ברשת כנעה על הציר שבין חופש (=להמציא את עצמך מחדש כמו שהיית רוצה להיות) וחרדה (=מהאחראיות שבאה עם זה, מאובדן העוגן, ויותר מהכל מהסכנה שזה לא ילך ונישאר רעבים…).
עברו שנים ואני יותר מבוגר ופחות חכם, אז אני יכול לחשוב על עוד הרבה צמדים שכאלה, שאנחנו נעים עליהם ברשת: פוטנציאל וכישלון. הבטחה ואכזבה. כוח וחולשה. חשיפה והסתרה.

וכן הלאה.

אז נעזוב הפעם את ההכללות הלא מספקות, ונצלול קצת אל דינמיקות הזהות בממשקים שונים, ובעיקר אלה שיש מהם די מרחק, באופן יחסי:

לו הייתי בלוג ירוק בים

בבלוג, אין שאלה על מי מופנה זרקור תשומת הלב.
המונולוג של הכותבת במרכז, התגובות, תמיד נשארות תגובות, השטח שמייצג אותן הוא בשולי החוויה. אפילו התגובה הכי שלילית, עדיין נושאת איתה אדם אחר שהגיע עד הלום ומעניק לך תשומת לב (ותודה למגיב היחיד על הפוסט הקודם. יותר מעשרים לייקים ותגובה אחת. אני עדיין לא מבין כלום באינטרנט).

כשהקוראים שלך קוראים אותך, אין את מתח השאלה – מי דומיננטי יותר? שיש בפורומים או ברשתות חברתיות. קהילת קוראים קבועה, אוהדת ברובה, היא מתוקה מדבש.

לכן הבלוג האישי מתגמל רבים כל כך. הוא נותן להם את אחד המטבעות הכי נחשבים בחברה שלנו – תשומת לב. הוא מאשר להם את הייחוד שלהם בעולם רב ערוצי בו היחיד נבלע, הוא יכול אפילו ליצור חווית מיני-סלבריטאיות שמעניקה את אותה תחושת תכלית אינסטנט. גם אם זה בלוג עם מעט קוראים, הוא עדיין צופן בחובו את החוויה האינטימית – הכותבת מול המסך, ממוקדת בתגובות האנשים שהגיעו לסביבה ותשומת ליבם נתונה לה (או אפילו רק המטא-דאטה שהם מייצרים, לייקים, בליפים במונה…).

ליאת בר-און מסבירה יפה את הקצה השני של החוויה. כי עריצות תשומת הלב נשמרת ויש מחיר:

ברוכים הבאים לכוכב הכופים. מכאן אין דרך חזרה. כעת הבלוגר נרקומן. ולא של מילים, ולא של אותיות. לשני דברים מכור הוא: מגיבים ומגיבות. זה השלב שבו הבלוגר אינו כותב עוד לעצמו, אלא כותב למענם. הוא מחויב. יש לו אחריות. לא עוד פוסטים של שורה אחת. לא עוד מסר נטול אמירה. עמל הבלוגר יום וליל כדי לספק את הסחורה, סופג בעיניים מושפלות את תלונות מטקבקיו הטוענים שהוא כבר אינו כימים קדם, מייצר פוסטים עם מבנה פלסטיק קבוע, ובניסיון נואש להחזיר עטרה ליושנה עושה עצמו סנוב ומפרסם פוסט פעם בשבוע. וגם אז הוא מזיע, מזיע על המילים, כי מה יגידו אחרים, ומה אם לא יהיו תגובות, ומה יחשבו הבחורות, ואי אפשר לעבוד על הקוראים, הם חכמים, הם מרושעים, וככה יוצא שבמקום שיזדהו הקוראים עם הבלוגר, מזדהה הבלוגר עם הקוראים. אכן, תקופה ראויה ללינקוק: ווה ווה ווה דוט ני דוט נט.

המחיר הזה לא מאוד שונה מזה שמגולם במחמאה הנפוצה והריקה מכל (שבפייסבוק היא בילט אין):

בלוג יפה, מוזמנת לשלי.

וכמובן – גם אותי מתסכל לכתוב מאמר ולדעת שאפילו קבוצת ההתייחסות המרכזית שלו תקרא אותו ברפרוף, אם בכלל, כי אין לה מספיק תשומת לב לחלק. אבל זה בסדר, אני סולח לכם. אם תעשו שייר ותרטווטו. סמיילי פייס. סוגריים מקף נקודתיים. (-:

אבל אם אתם עוד כאן, בואו ניקח עוד צעד אחורה, אל הפורומים (בגרסת הממשק הישראלית הקלאסית שצמחה מיואל וכיום נשלטת על ידי תפוז):

בפורום? תתפלאי!

במובן מסוים פורום הוא לא ייצוג של קהילה, הוא הקהילה עצמה, כלומר – הקהילה קיימת בו קודם כל ברמת הטקסט שמייצג את השיח שלה.

בפורומים, הממשק מביא אל החזית את השיחה רבת המשתתפים. תחת נושא הפורום (שמגדיר זירה לתחרות על תשומת הלב), המשתמש מתבונן בשורה של הודעות (במבנה של טור או באשכולות) שמייצגות דיאלוג בו הצדדים זוכים לרמת ייצוג דומה (על פני השטח). אבל דווקא בגלל זה הדינמיקה של משחקי הזהות תתרחש סביב מאבקי כוח על הובלת השיחה, "ניצחון" בשורה התחתונה של ויכוחים (לפעמים, כמובן שרק לפעמים, ממש ממש טפשיים וקטנוניים), תפיסת מרכז תשומת הלב, פתיחה או אי-פתיחה של "פתיל" חדש, ויכוחים על עצם הרלוונטיות.

ולא סתם נפוץ כל כך בפורומים הניסיון לתבוע זכויות יתר על בסיס ותק. כי למטה בתחתית הדף, הניווט לדפים הקודמים לא מייצג באופן מספיק מיידי כמה כבר השקעתם בפורום הארור הזה, כדי שיבינו מי אתם (רוצים להיות) והינה תראו מי זה בא ומחרב. זה לא כמו בימים הטובים של הפורום, מסכימים הותיקים.

אטסרטגיית התמודדות בולטת נוספת עם תחושת הכישלון/קיפוח היא מה שזו ש (אינדיגו וגנר) קראה לו פעם "תסמונת תום סוייר" – "הכרזת פרישה ציבורית" ואחריה המשך קריאה דוממת בפורום, בתקווה שההיסטוריה תוכיח שצדקת או שהקוראים זקוקים לך יותר משאת להם. ממש כמו תום סוייר שצופה באזכרה של עצמו. או, טוב מזה, חזרה תחת כינוי חדש – להתחיל להתחרות מחדש ואולי הפעם לנצח, אולי הפעם יבינו מי את (רוצה להיות). בכל מחיר, גם אם זה אומר ההשפלה שבהגיב לעצמך (ולא תמיד באופן חיובי, שיראו כמה שאת מסכנה). ולפעמים מסתבכים ומנסים להוריד את המסיכה החדשה ולחשוף תחתיה את המסיכה הישנה – להינות מכל העולמות. ואז כולם יגידו שידעו כל הזמן…

האימה.

את הטריק של תום סוייר אי אפשר לעשות בבלוג. בבלוג, אם הכותבת פורשת, היא יכולה לחזור רק בבלוג חדש, ואז הבנייה היא פרויקט מסדר גודל אחר מבחינת ההשקעה הנדרשת. בבלוג יש נרטיב אחד ברור במרכז, וכל שאר המשתתפים נמצאים במעמד של מגיבים. התחרות בבלוג פחות פתוחה מאשר בפורום. כשבמרכז מונולוג של דמות יחידה, אין פלא שככל שבלוגים הם יותר אישיים כך הם יותר נוטים בחלקים רחבים שלהם להפוך למונולוגים על זהות.

זו ש מסבירה:

כן, הבלוג הוא קביים. והוא גם נחמה והוא גם הרגל והוא גם חלק ממה שיש לשלות ממנו בזהירות את קנוקנותיו של זה שכבר לא נוכח גם בו, והרי נכח פה גם בהיעדרו.
אבל הבלוג הוא, בעיני, קודם כל כלי. הוא כלי רבתכליתי. אפשר להציף בו ואפשר לשאול בו ולברר בו, ומה שלפעמים מתברר עכור לבד יכול להתברר דווקא נקי יותר כשהוא נובע מעוד קולות פרט לעצצמי הזה, שהוא מראש מוכתם ופגוע ומותיר אחריו שביל של דם קרוש.
ההזרה שמאפשרת הכתיבה פה היא ממש כאילו יש פה איזה חזקה שחלה על המרחק, מעצימה את הרגש מעצם היותו מונח ברשות הרבים. וההזרה מאפשרת להתבונן בכל המשלב המסובך הזה: של הרגש ושל המניפולציה העצמית והכללית ושל האינטראקציה וגם של הכתיבה עצמה. ולמרות שהיא גם גובה מחיר, בהיותה בסופו של דבר ייצוג ולא הדבר עצמו, הרי שבכל אופן ההזרה הזו מאפשרת (לפחות לי) ראייה יותר צלולה לרוב הכיוונים.

בסופו של דבר, רבים נשארים עם תחושה שהפורטרט האישי שציירנו הוא רדוקטיבי כמו זה שציירנו בגן הילדים. כך נידונו להיראות מרבית הייצוגים שנייצר לעצמנו. וכן, ייתכן שלא כל המשתמשים נקלעים למשחקי ייצוג זהות "מיוצרים/מכוונים" מההתחלה, אבל קשה שלא להיקלע לזה – הפרשנות המוטעית של הנמענים-מגיבים דוחפת אותך לשם.
התגובה המאכזבת שלהם לפורטרט העצמי המאכזב שלך.
כל הרבה פעמים ראיתי התמכרות לפורומים של אנשים מבוגרים, רציניים ומכובדים, שצמחו לפני עידן הרשת, מתחילה במקום/ברגע שבו הם מתפתים להגיב/לתקן ומישהי, ותהיה זאת עוברת אורח מקרית או טרול תורן עונה בלי "לתת לה את הכבוד המגיעה לה." לפעמים בעזרת אזכור פרטי רקע מהעולם האמיתי. להסגיר פרטים אישיים ממתן את החרדה – זה טריק מצויין, לא? לעגן את הסימנים החדשים בנרטיב מוכר.
("מה אכפת לי שאת דוקטור לספרות/אמא לילדים/מזרחית?" יאמר הטרול).

כמה שזה משפיל, לעפול לתפקיד המביך של תביעת כבוד ממי שלא מזהים אותנו? הרי (נדמה לי שסטיבן פריי) אמר פעם:

When someone asks you "Do you know who I AM?!" in that tone, the only reasonable answer is "mercifully, I don't."

ותסלם ברגע של ייאוש שרים (וחותרים תחת הטקסט מעצם המעמד):

אל תביטו בי בכלל
אני תמונה מתוך ז'ורנל.
מוזל.

אפרופו לרצות אור ממש מכוכב חלש – צעד קדימה.

פרופיל: תהודת זהות

ברשתות חברתיות מהסוג המבוסס על מרכז זהות דמוי "תעודת זהות", כמו קפה דה-מארקר, פייסבוק או מייספייס, הממשק מעלה את חשיבות הסטאטוס החברתי (במובן המקורי, לא במובן העדכון). בקפה דה-מארקר נגלה את "נקמתה של תעודת התלמיד" ("תעודת התלמיד": תפקיד התיוגים החברתיים בעיצוב הזהות, מטאפורה של פיטר ברגר ב"הזמנה לסוציולוגיה" המופתי). השילוב בין הצד האינפורמטיבי והדגש על כמות קשרים ("חברים") מצד אחד, ו"ציונים" בדמות לייקים (או כוכבים או פלוסים) כאלמנט המרכזי שמבדל בין משתמש אחד לשני מהצד השני (בקפה במיוחד, בו הכוכבים האלה עומדים כל הזמן ליד השם), משטיח את משחק הזהות בחזרה אל סימני סטאטוס מוכרים. זאת בשעה שבקהילה של בלוגים כמו ישראבלוג, הצורה החופשית יותר של הממשק, מדגישה את המצאת האני ועיצובה של של הזהות המקוונת כמעט מאפס.

כאן קורה משהו מעניין. הרשתות החברתיות מוציאות יחס עלות-תועלת חדש. המאמץ היצירתי (במובן היצירה ולאו דווקא היצירתיות) קטן יחסית לבלוג או פורום. והתועלת היא מה שמכונה "אינטימיות רקע ambient intimacy". ממש כמו מוסיקת רקע של אווירה, רשתות חברתיות ואפליקציות חברתיות אחרות יוצרות "אווירה של חברתיות". זמזום עדין של תשומת לב, מטהר אוויר של אהבה. ניחוח סופרמרקט, מוזיקת מעליות.

זהו זמזום שקיים בשקט בשקט כבר ברשימת החברים שדולקת בסקייפ או בכל מסנג'ר אחר, איתות מתמשך שיש לכם חברים, ושהם מחוברים ושכולכם בקשר. תשומת לב תקשורתית זמינה, לכאורה. זהו גלגול קיברנטי של מה שיאקובוסון קרא לו "הפונקציה הפאתית" של השפה – שני אנשים חולפים זה מול זה במסדרון המשרד – "אהלן!" אומר הראשון "אהלן, מה שלומך?" אומר השני וממשיך ללכת, לא מחכה לתשובה. השפה כאן משמשת לאיתות שהתקשורת עובדת, שהכול בסדר. הכל זורם. הפיד מתרענן.

תוך כדי עבודה על ניסוח הפסקה המקורית, ב-2007. אני שואל את איה מהחבר'ה של "ההם" בסקייפ:

אורי: תגידי, מישהו מפורמליסטי הרשת שאת מחוברתת איתם הזכיר פעם את הקשר בין הפונקצייה הפאתית ודברים כמו טוויטר ושאר אמביינט אינטימסי?

איה: יכול להיות, אבל אני בטלפון, אחזור אליך בהמשך. היי, בדרך אגב!

אורי: Exactly! ;-)

רק שהמילה "אמביינט", מסגירה שזאת אולי אסטרטגיית תשומת לב יעילה יותר אבל לאו דווקא משביעה יותר. אותו זרם מנחם של תמונות / פעולות / תכנים של הרשת החברתית שלך באתרי הרשתות החברתיות. זה מתחיל כמו האיוושה החרישית שחברות טלפון מוסיפות לקווים הדיגיטליים כדי שהמשוחחים ידעו שהקו עדיין עובד גם כשהם שותקים. Comfort noise מכנים המהנדסים את הרעש הלבן הזה.

מצאנו דרך להשתמש ברעש עצמו להרגיע את המצוקה שלנו – גם מבחינת תשומת הלב המרוששת שלנו, וגם מבחינת תשומת הלב שאנחנו רוצים לקבל. ובאירוניה אכזרית, האוושה הופכת לפכפוך מעיין ולנהר שוצף, שמצטרף גם הוא למפל הרעש, עמוס אותות להלכה, לבן למעשה, ששוטף את חיינו.

לא מפליא שחלק מטקסי החיזור ברשתות חברתיות מזכירים את הציניות של הפרימיטיביים שבאתרי ההיכרויות מבוססי הפרופיל שהוא “תעודת זהות”, זוהי הגרסה ההיפר-מחוברתת ומודעת לסטאטוס של משחק המינים, שלא לומר מאבק המינים. חיזור כטראנסאקציה חברתית.

ג'ורג' האריסון מגדיר את זה ככה:

I got my mind set on you
I got my mind set on you
I got my mind set on you
I got my mind set on you
But it's gonna take money
a whole lotta spending money
It's gonna take plenty of money to do it right
child.

It's gonna take time
a whole lotta precious time
It's gonna take patience and time to do it
to do it
to do it
to do it
to do it
to do it right
child.

And this time I know it's real
the feeling that I feel
I know if I put my mind to it
I know that I really can do it.

זמן. כסף. תשומת לב. אינטימיות. ההיגיון המאוחר של הדייטינג הקפיטליסטי.

כלומר, לסיכום הפרק הזה, אפשר לראות את האבולוציה של ממשקים חברתיים כמסע של שיפור מתמיד של יחס העלות תועלת של השקעה בייצוג הזהות מול תשומת הלב הפוטנציאלית שמקבלים:

עוד לפני הווב, פורומים וצ'אטים היו הממשקים החברתיים הבולטים. רשימות דיון מדוורות, ששרתו קהילות באותה תקופה, הן לרב הקצנה של דינמיקת הפורום.

הצעד אל הבלוגים העלה את ההשקעה הנדרשת כדי לתת יותר שליטה/תוצאה.

המיקרובלוגניג והרשתות החברתיות, שצמחו מתוך כלים ששכללו את הבלוג רול (זוכרים שגדי שמשון עשה באנר: "הרשת החברתית שלי היא האינטרנט"?). צומחים מתוך ריאקציה אל ההשקעה הגבוהה שדורש הבלוג, שלא מתאימה לרב האנשים. הם כבר חסרי בושה ועונדים את תאוות תשומת הלב על השרוול. יעילים מתמיד. אבל לרובנו יוצרים רק אור חיוור.

ולא לסיכום:

האינטרנט הוא המראה על הקיר של האמא החורגת של שלגייה. אנחנו תולים על הקיר את הפוטרט הגמלוני שלנו ואז שואלים "ראי ראי שעל הקיר…". ברגע שאנחנו עושים את זה, דנו את עצמנו לאכזבה. כי הראי, בהגדרה, משקף דימוי חסר. דו-ממדי. תחום. מבט חיצוני שכמה לאישור פנימי.
שלגייה, לעולם תהיה יפה יותר: בתולה, צחה וצעירה, שעולם הטבע מתמסר לה בחדווה.
היא לא מתאמצת ולא צריכה לשאול.
אנחנו המלכה הרעה. אם חורגת לאובייקט האובססיה שלנו.

אבל תזכרו שגם שלגייה, כשהיא מביטה בראי, גם אם זאת רק ההשתקפות שלה במסך האייפון שלה, הופכת למלכה הרעה בעצמה.

נסו להיות הורה קצת יותר אדיב כלפי עצמכם מדי פעם. כי עמוק בפנים, זאת הנראות שכולנו מחפשים.

נקסט: הקריוקי של האני. עם חוב עצום לרב הגאון דרור פויר.

"רגע אחד שקט בבקשה. אנא. אני רוצה לומר דבר מה."
(נתן זך)

אזל, מר זך, אזל. גם לא בקופסא מארץ רחוקה כמו שקיוותה יונה וולך. בקופסאות מייבאים רק עוד רעש.
אין שקט. אבל אפשר, לרגע, לעשות קצת סדר.

פריוויוסלי: התנצלתי מראש. כמיטב המסורת.

כל העומס הזה

אולי השינוי הבסיסי ביותר שעברו החיים שלנו במהפכת המידע הוא התדלדלות אחד המשאבים האנושיים הכי פשוטים – תשומת לב. הקלישאה אומרת שזמן הוא כסף, אבל תשומת לב יקרה ממנו. אחרת איך נסביר את כל אותם האנשים שזמנם הוא כסף וחוזרים הביתה ומבלים שלוש שעות מול מסכים?

אנחנו מוצפים בתקשורת מכל הסוגים, מכל הכיוונים ובכל הערוצים. הטלפונים הניידים, למשל, הרגו סופית את ה"זמן המת" שהיינו מבלים פעם בהמתנה או בנסיעה ; אנחנו מוצפים בכמה סוגי תקשורת במקביל – הודעות טקסט מגיעות אלינו ברגעים שבהם, בעבר, לא היינו פנויים ; תשומת הלב של שעות העבודה זולגת אל שעות הפנאי ; מודעות פרסום דיגיטליות מתחלפות לנגד עינינו כשאנחנו עומדים בצמתים ("קהל שבוי" קוראים לזה ב"תעשייה". זאת התעשייה שמבחינתה אתם המוצר.)

מעולם לא קראנו וכתבנו כל כך הרבה, מעולם לא היו המוחות שלנו, מכונות מופלאות בהחלט, עסוקים בעיבוד זרם דחוס כל כך של מידע ודימויים, וביצירת זרם עצמאי של מידע שאחרים צריכים לפענח. נכון, חלקו רצוני – אנחנו מתקשרים, במגוון ערוצים גובר והולך, ובראשם האינטרנט שמאפשר לנו לתקשר כיחידים אל ההמונים. גם אם ההמונים האלה הם רק ספר כתובת האימייל שלכם (ולרב הם לא, כי אתם בפייסבוק) – זוהי זכות שפעם הייתה שמורה לתחנות ממסר של התקשורת הממוסדת. אפילו המטא-מידע שאנחנו מייצרים כתוצר לוואי של הפעולות שלנו מצטרף לתחרות. אני קונה ספרים באמזון ובאופן עקיף אך אוטומטי יוצר המלצות רנדומליות לשאר המשתמשים. המלצות שהמוח שלהם צריך לפענח ולמיין ולהעריך, המלצות שמתחרות על תשומת הלב שלהם.

"מסורתית", היה גמול (גם אבולוציוני) ליכולת עיבוד מוגברת של אותות חיצוניים. האדם הקדמון שהצליח לעבד את הסימנים בסביבתו – שרד. העידן שלנו הוא הרף עין יחסית לזמן בו הכללים האלו נשמרו. וקצת כמו שהפרנו את האיזון הסביבתי, הפרנו את האיזון הקוגניטיבי. טובעים בזיהום הסביבה של הנפש. ושיווי המשקל החדש לא נראה באופק.

היום כולנו בסחרור בלתי פוסק של עיבוד, עיבוד שיכול אפילו להכניס אותנו למצוקה כי הוא נתפס כאיום קיומי. אבל איפה הפיצוי שלנו? הייתכן שכל העבודה קשה הזאת לחינם? איך עוד פעם יצאנו פראיירים?

אם זמן שווה כסף, תשומת לב שווה זהב

Attention Shoppers!

התחרות הכלכלית על תשומת הלב שלנו בעלייה מתמדת – 3000 – 10000 מסרים שיווקים ביום נשלחים אל הקהל המערבי, תלוי את מי שואלים. את הקהל לא שואלים. מאות מוענים מתחרים על הזכות לבדר או לעדכן אותנו, ובאינטרנט המאות הופכים למאות אלפים. כל הקקופוניה הזאת מומטרת עלינו עוד לפני שאספנו את המעבד הקוגניטיבי המותש שלנו כדי להעניק תשומת לב למקום העבודה שלנו, לתחביבים, לחברים, למשפחה.

במקביל, ודרך אותם ערוצים עצמם, ניכר שהחברה המערבית מעמידה את תשומת הלב כמנגנון גמול שרק כסף שני לו, והוא אחד המדדים המרכזיים להצלחה. משאבים נדירים נוטים להיחשב ליקרים ולקבל הילה. תשומת הלב של הקהל, ותשומת ליבה של של התקשורת, שאומרת לקהל אל מה לשים לב. תשומת הלב המוחלטת, היא הפרס המוחלט של ההעפלה אל ראש המשחק החברתי. הצלחה מתורגמת לכמות תשומת הלב שמוענקת לאדם על ידי החברה, ללא קשר הכרחי לתרומתו או הישגיו. סלבז לא צריכים הצדקה לקיומם, תשומת הלב נותנת להם תכלית מובנית.

הרי מהגן טוחנים לנו (לכל המאוחר לילידי דור האיקס והלאה) כמה שכל אחד מאתנו הוא יחיד ומיוחד, ופרסומות מסבירות לנו (בעיקר מאז שנות השישים) שאנחנו כל כך מיוחדים שמגיע לנו בדיוק אותו הדבר כמו לכל האחרים, ואחרי שנקבל אותו, גם החיים שלנו יהיו כמו של "האנשים בטלוויזיה", הם לא צריכים לדאוג לתשומת לב. הם פתורים אוטומטית מכל הרהור קיומי. להיות סלב זאת אמנות, ואמנות היא כזכור התכלית של עצמה.

כמו שמסבירה דודה מלכה:

אני אוהבת לראות מפורסמים. ולא סתם מפורסמים כמו שירי מיימון או הקוף המפגר של דורה האקספלוררית, אלא מפורסמים של ממש, כמו מדונה או מייקל ג'קסון או אברהם לינקולן או דורה האקספלוררית. בכל פעם שאני זוכה להעיף מבט באחד מהם אני מרגישה שהחיים העלובים שלי מתקפלים ונטחנים כדפי זהב במשרדי גוגל ואני מיד שוקעת בחלומות על מגורים משותפים בארצות מגניבות מעבר לים וימינה, איפה שהביג בן. פעם הלכתי למסיבת חוף עם ג'ף גולדבלום ובמשך שעה ניסיתי לרמוז לו בקריצות שיבוא איתי לסיבוב קטן לכיוון גבעתיים, אבל המשקפיים המחורבנים שלו כל כך פאקינג עצומים שהוא בטח חשב שנכנס לי טוסט לעין כי הוא נס ממני בריצה קלה לעבר גלי הים. אני זוכרת איך חזרתי הביתה במונית, שתויה ומעושנת, והתפללתי שיפול עליי אסטרואיד שייקח אותי מהעולם המפגר ושורץ האשראמים הזה. נו, חוויה.

תשומת לב היא לרב משחק סכום אפס: אם נשים לב (אבל "ממש") למשהו אחד, זה יהיה על חשבון משהו אחר. מלבד המאבק להמשיך ולנהל את סדרי העדיפות של חלוקת את תשומת הלב הפרטית שלנו, בעולם בו הסחות הדעת הולכות וגוברות, כל אחד מאתנו מנהל גם מאבק פרטי על תשומת הלב שאנחנו רוצים לקבל מהסביבה. חלק מהמאבק הזה קשור בצרכים רגשיים בסיסיים שלנו. המבטאים הגדולים של מצוקת תשומת הלב הפרטית הם הילדים, שרבים מהם הולכים ונעשים קולניים, בין השאר מאחר והם מתחרים ללא הפסקה עם הרעש הסביבתי שמקיף אותם ואת הוריהם ומאיים לבלעם. תשומת לב היא תנאי לאינטימיות כמו שכולנו לומדים על בשרנו מינקות. בלי תשומת לב אין אהבה. ועולם שבו התחרות על תשומת הלב של מי שאמורים לשים אלינו מסתחררת הוא עולם בו יותר ויותר אנשים צמאים לאהבה.

תמר של עמית, שבאופן יחסי, אני מניח, אינה ילדה חסרת תשומת לב, עדין מבינה את יחס העלות-תועלת הזה:

בבית הילדות חגו סביב הטמגוצ`ים כאחוזות אמוק "זה צעצוע חי"! צהלה תמר כמעשה פרנקנשטיין בשעתו "זה חי!!"
"זה קצת כמוכן" ניסיתי ללמד את הילדות דרך ארץ וכבוד ואחריות לזולת "צריך לטפל בו."
תמר ידתה בי מבט מיואש "זה בכלל לא כמונו, זה הרבה יותר כיף, צריך רק ללחוץ עליו, לא צריך לאהוב אותו באהבה אמיתית".

הצד השני של המאבק הזה קשור באופן בו משפיעה עלינו הגלוריפיקציה התקשורתית של תשומת הלב. בחברה אינדיבידואליסטית, בה גם הגננות וגם הפרסומות מלמדות אותנו שאנחנו מיוחדים ומגיע לנו יותר, אנחנו צופים ללא הפסקה בדימויי האנשים הזוהרים שתשומת הלב של כולם מורעפת עליהם, ולכאורה נותר לנו רק לבחור אם לקנא או לשאוף לקבל נתח מתשומת הלב הזאת. ואם החלק הראשון של המאבק גורם לנו להרגיש לבד יותר, הרי שבחלק השני מוצג לנגד עינינו פתרון הפלא שלכאורה הוא האופציה היחידה שתביא מזור לכאבנו.

כשאברי וארז היו פחות מפורסמים ויותר חתרניים, הם ניסחו את זה ככה (החל מ1:50):

"אני סתם בנאדם קטן ומיותר / אין תכלית לחיי ואין לי מחר / עם עבר מטופש על עתיד אני לא בונה / אם הייתי גידי גוב הכול היה שונה."

יכול להיות שזאת היתה התכנית שלהם כל הזמן. אבל זה כבר סיפור אחר.

כשהגמול המובטח לא מגיע, אנחנו מתוסכלים, כועסים, וחרדים שאולי אף פעם לא יגיע. כשטרול כותב בטוקבק לכתבה "הכותב לא יודע על מה הוא מדבר." הוא מציף את החרדה שלו מעצם הסמכות של הכותב. זאת זעקת הנגזל. "אני ראשון!1!" מנסה להגיע לראש הירארכיית תשומת הלב של העולם של מטה. באופן דומה – הסאבטקסט הנפוץ ביותר אצל טרולים שמגיבים בבלוגים הוא הבעת תרעומת על עצם זכותה של הכותבת לקבל תשומת לב על פניהם. במשך השנים, זה היה המטא-נרטיב של כמעט כל תגובה טרולית על זרוב, מפלצת (במובן הגא-גאיסטי של המילה) תשומת לב וירטואוזית שמגיע לה מאמר משלה (שמישהו אחר עוד יכתוב פעם).

טרולים, למדנו מגמדים מונפשים, מפחדים מאור השמש. אולי כי הם יודעים שבאור השמש הם יחשפו בגודל הטבעי שלהם, במחשכים הם מטילים צל ענק.

אז כמו ששרים החברים של נטאשה: מיליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד – אז שנהיה בתנועה. בעולם הזה, לנוע עד שמוצאים סביבה בה הנרטיב של האני שלך הוא הדומיננטי זה מפתה מאוד, אם לא צורך קיומי. להיות בתנועה מתמדת, ובין השברים לחזק את התחושה שאתה במרכז.

אם אתם בלוגר כוכב, מוכשרים לכתיבה, ואין לכם בעיה לקבל תשומת לב כשאתם מתבטאים, ישנם שדים אחרים. מאז טוויטר, הסבלנות של האנשים לטקסטים ארוכים פחתה ורבים מהם מצפים לפאנץ' ליין בתוך 140 תווים (שלושת הקוראות שעוד איתי ודאי יהנהנו). אם שנינה היא לא בעיה, אלבומי תמונות בפייסבוק (ולפני כן פליקר), יתדלקו לכם את התחושה שהעולם מלא באנשים יפים, צעירים ומגניבים מכם, שחיים חיים טובים יותר, שקרובים יותר למה שתכל'ס הבטיחו ומבטיחים לכולנו ולעולם לא מקיימים. הסחים הבני זונות.

כמו שגור בנטביץ' כתב בסרט הגמר שלו "מצב החסה":

"כל אחד והשטן שלו."

וסיימון אמסטל התוודה באומץ (מצוטט פחות או יותר):

"Those beautiful people, I hate them. And I also want to fuck them. Fuck them until they cry."

לכולנו יש טרול קטן בלב, פשוט חלקנו יודעים לשמור את המצוקה שלו בפנים. או לכל הפחות מוצאים דרכים לסובלימציה שלו. ובזה האינטרנט מציעה, לכאורה, נתיבים לגאולת אינסטנט.

"ואשאל את עצמי בקול עמוק וטוב / יכול להיות שזה קרה? נהייתי גידי גוב?"

נקסט: כשהמרק פוגש את הממשק

אז בעניין הפגמים הגנטיים:

לפני בערך חמש שנים, קצת לפני שפייסבוק וטוויטר נהיו מה שנהיו, דריה שועלי, כוכבת בשניהם ומי שהייתה אז סגנית העורך של מוסף הארץ, חיפשה מישהו שיכתוב מאמר שמדבר על חווית הזהות המקוונת כשזאת מתחילה להתפזר בין אתרים שונים ופלטפורמות חברתיות שונות.

גיל רימון ויעל גבעון, שבינתיים התחתנו (שלא על מנת להדגיש את חלוף הזמן, אלא מאהבה), הכירו את הרעיונות שלי לגבי זהות מקוונת, בין השאר ממאמר שפרסמתי בנושא בכתב העת "פנים" אי שם ב-2005 (וכבר אז היה יותר טוב בפורמט המצגת שראו קומץ אנשים חצי שנה לפני זה בסמינר אורנים), והציעו לה לפנות אלי.

תוך פחות משבועיים היו לי תילי תילים של פרגמנטים ורעיונות, כולל גזירי ציטוטים נבחרים מבלוגים אישיים שמוכיחים את הטענות (מתוך כמה בלוגים בולטים למדי של אותה תקופה בעיקר זרוב, דודה מלכה/ליאת בר און, זו ש, עמית כנעני), והרבה יותר דימויים משמאמר רציני אמור לסבול.

ואז, בתמרון האופייני והבלתי נמנע, זה נתקע. אך ורק באשמתי. והשנים התחילו לעבור, ורשתות חברתיות צמחו והביאו חידושים בקצב מסחרר, והרעיונות כולם, פחות או יותר, אחד אחרי השני, נכתבו על ידי אחרים, במקומות אחרים ובכל כך הרבה צורות, עד שאני מראש מרים ידיים מלקשר לרב המקורות. זה לא מאמר אקדמי, אז לעזאזל עם כל זה. אם אתם מתעקשים על הערות שוליים אז תעשו לכל זה קאט אנד פייסט לוויקי ותריצו את הציטוטים בגוגל ותעשו את זה לבד. או משהו. עדיף או משהו.

האמת, שבין השאר הטקסט הזה קורס לתוך עצמו במערבולת ספירלית כי טקסט, עבורי, הוא דרך לא טובה לספר את הסיפור של הזהות ברשת. אני קורא חלק מהקטעים והם היו עובדים יותר כסרט תיעודי ערוך בקפידה, או מצגת, או קומיקס, או הצגת תיאטרון או חתיכות של מיצג אינטראקטיבי. רק לא מאעמאער. בלה-בלה-בלע…

בכלל, שפה זה מהזה רטרו, לא ככה?

למרות זאת, אני הולך לנסות, על פני סדרה של (שלושה?) פוסטים, בכל זאת להציל קצת, לפני שאני לוחץ דליט על כל הפרויקט, כי אולי יש ערך בקשירת הרעיונות, שבינתיים הפכו כה מוכרים, יחד, לאיזושהי מסגרת.

מסגרת שוודאי תהיה רעועה לפחות כמו חווית הזהות המקוונת עצמה, אם לא יותר. אם אני אצליח לסכם קצת אפילו רק לקוראת אחת, או לגרום לכמה מהחברים לחייך – די לי בכך, ואני סוגר את השער.

מי בכלל יודע מתי אני אכתוב עוד פעם משהו בכזה אורך בעברית? התחביר שלי כבר כל כך מאונגלז לפרקים שלקרוא את הטקסטים של עצמי הפך די בלתי נסבל כבר ורק מגביר את הדממה ההולכת ונגזרת שלי.

"I used to be a young promising writer, but did not seem to enjoy any of those three things"

1 המבוכות, אם לא the.

הסיפור שלנו יתחיל בסיפור על עומס קוגניטיבי שלמרות שהיינו מאוד רוצים, ולמרות שאנחנו ממש משתדלים – אין עליו גמול. לפחות לא את הגמול המקווה. לפחות לא במידה הנחוצה. לרובנו ככולנו.

אבל אני מקדים את המאוחר…

ראשי פרקים לא מחייבים:

1. רק בשביל רגע של תשומת לב
2. כשהמרק פוגש את הממשק
3. הקריוקי של האני

(ואם אתם כבר יכולים לבד להבין מה אני הולך להגיד, אתם לא חייבים לקרוא. הרשת מלאה באנשים אחרים שעושים צחוק מהעבודה באופן משעשע ו/או יעיל יותר. ראו הוזהרתם.)

פוסט אצל עידוק, על ההתמודדות של צה”ל עם דעת הקהל דרך הרשת, זרק אותי כמעט 12 שנה אחורה אל העבר.

דצמבר 1998. אני בן 24 (כמעט), עובד ביואל, ונושא בטייטל המרשים “עורך האינדקס של הקפטן” (קפטן אינטרנט. עזבו שגם בעצם ניהלתי את פרויקט ההקמה ואחר כך את המוצר, וצוות תוכנאים עז לב, באותה תקופה “עורך” היה טייטל שקסם לי יותר).
פנו אלינו מדובר צה”ל, אבל ריקי כהן הייתה עסוקה, ולכן נשלחתי להרצות בפני קורס קציני הדוברות (מיל’) של דובר צה”ל, ובפני עוד כמה אנשים מהיחידה עצמה שהצטרפו/היו שם כמדריכים. למיטב זכרוני, זה מעין קורס צו’פר לפונקציונרים במדיה שהולכים לעבור לשירות מילואים קל יותר. כותרת ההרצאה היתה: “תקשורת ודוברות בעידן המידע”, והמסר שלה היה בעצם די קרוב למה שעידו קינן ויאיר בארף כתבו בטור שלהם.

אז חפרתי שנייה בארכיון, ומצאתי את ההערות שכתבתי לעצמי אז. בלי פאוורפוינט. לא היה לי מחשב נייד והם לא יכלו להתחייב ליותר ממטול שקפים אז ציירתי על לוח ושרבטתי מלא סטטיסטיקות מצחיקות מהזמן ההוא. גם כללתי כמה ויצים שחשבתי בגיל 24 שיהיה מגניב להגיד לדודים מדובר צה”ל. כנראה שלא לקחתי את העסק יותר מדי ברצינות, כי המבנה שחילקתי כלל את סעיף 4. “תודות וכיבוד”. ואת סעיף 5.” בברכה”, אבל חלק מהמסקנות בלתי נמנעות ועדין נכונות.
החבר’ה ישבו מולי עם חיוך מדושן עונג והסתכלו עלי במבט של: “יאללה יאללה, מה זה הילד המעצבן הזה ולמה מה שהוא אומר אמור להזיז לנו?” ואחלו לי הצלחה בהמשך מילוי תפקידי (האיחול עבד).
יותר מעשור עבר והשינוי טרם הופנם במלואו.
בתחתית ההנדאאוט שהכנתי להם עם לינקים חשובים (סלון, וויירד, סיקס דגריז, מגזין יואל (-: ) כתבתי מודגש:

You Can’t Fight Them. Join Them.
Join Them Now.

הינה ציטוטים נבחרים למי שמתעניין וגם לצורך הפוגה קומית. ההדגשות שלי לדברים חשובים, אבל בעיקר למה שבמבט לאחור משעשע אותי. ולמתמידים גם העליתי את המסמך המקורי לרשת במלואו ב-scrbd. הוא כולל סקירה היסטורית מצחיקה של הרשת. בכל מקרה, הינה כמה ציטוטים:

אני רוצה לתת תמונה קצת שונה מהתמונה הרגילה בתקשורת, ועוד נדבר על הסטריאוטיפ של הרשת במה שיקרא בהרצאה הזאת המדיה המסורתית ויכלול את כל מה שאינו אינטרנט. בחלק הראשון אני אנסה לתת קצת מידע היסטורי על התפתחות הרשת, הגודל שלה היום וקצב הצמיחה שלה (לא יהיה זמן כנראה). בתוך המידע הזה אנסה למקם את הצד התקשורתי/חדשותי שהוא זה שמעניין אתכם. בחלק השני ננסה לבדוק מה ההבדל בין החדשות ברשת למקומות אחרים בעיקר מבחינת דינימיקות של התפשטות מידע – כאב הראש המרכזי למנגנונים הצבאיים והפוליטיים, ובגלל זה הצד העיקרי שיש לכם עניין בו.

בתוך הצרות הצרורות שנגלה, אין לכם מושג כמה צרורות, ננסה בחלק האחרון של ההרצאה למצוא דרכי התמודדות טובות יותר או פחות עם הבעיה של דוברות בעידן האינטרנט (בשלב הזה אם הכל ילך לפי התוכנית כבר תהיו מוכנים לקבל כל דבר…) אני אתן כמה רעיונות וכיוונים למחשבה ואם יהיה קצת זמן (ולא יהיה כנראה) אנסה שהחלק הזה ישתף אתכם, כי בסך הכל אתם אנשי המקצוע האמיתיים כאן, בכל מה שקשור לדוברות. אני רק משער השערות ומעלה רעיונות.

 

גם אם הפתרונות עאלק שאני אציע יהיו דברים מוכרים (קשה לי להאמין שאני אחדש משהו בתחום הדוברות בהרצאה הזאת) אני מבקש לשים לב לחיבור בינם ובין התכונות של של הרשת – כי זה העיקר.
…
נכון ליום ראשון 29 בנובמבר 1998 רשומים 4,757,394 דומיינים שונים. ובכל שבוע נוספים עוד 68,305. ליותר מחצי, אגב, יש בסוף com.
אבל כמה אנשים יש?
אי סטטס (חברת סטטיסטיקה וסקרים מהמובילות ברשת) מעריכה שבסוף החודש (דצמבר 98) יהיו בארה"ב כ- 47 מליון משתמשים מעל גיל 18. זה אחרי שביוני היו 37 ובדצמבר 97 היו 28 מליון. 18.5% מבין המבוגרים (18+) המהווים %74 אחוז מכלל האוכלוסיה של 270 מליון איש בארה"ב.
בסה"כ בעולם 108 מליון משתמשים.
מה המצב אצלנו?
בישראל מעריכים 360 אלף גולשים בתוכם הרבה כאלה בתוך ארגונים גדולים מאוד – טבע, אלביט, אורט, עמל וכל האוניברסיטאות. 15% בתי אב מחוברים והגידול כרגע הוא של 68% בשנה. נכון לינואר 97 רק 20% מהמשתמשים בנטויז'ן בדקו אי פעם דואר. אבל זה לא אומר כלום לגבי הגולשים.

אבל המספרים האלה לא מספיקים לנו – ובאו רק כדי להפחיד בגודל ובמהירות הצמיחה. וחשוב להדגיש כי מעולם עוד לא הייתה מהפיכה טכנולוגית עם קצב חדירה כל כך מהיר.
…

"כמה אנשים כבר יש שם? הכל ילדים… למה בכלל להתייחס אליהם?"
שאלנו מי בכלל מתעניין בחדשות ברשת? אבל למה שלא נשאל לרגע מי בכלל מתעניין בחדשות?
אריה כספי מצטט במאמר שלו ביום שישי האחרון (11 בנובמבר). שני סקרים לפי סקר איגוד המפרסמים 43% אחוז מתוך האוכלוסיה הבוגרת בארץ לא קוראים עיתונים. לפי טלסקר 30%. וגם כשהם כבר קוראים – לא ממש ברור מה הם קוראים ומה הם מבינים. (תעביר לי את הספורט).

הטלוויזיה בשיאה מושכת 50% מבתי האב באוכלוסיה היהודית. אבל זה אומר רק שמישהו צופה/המכשיר פועל. אולי זאת בכלל הסבתא הסנילית שלא יודעת עברית ורק חייבת משהו שיזוז לה מול העיניים… ותזכרו שלסבתות חרשות יש קצב חדירה מטורף לשוק – כמעט כמו לטלפונים סלולריים.

אבל האם השאלה הזאת משנה? מי הוא בעצם "הציבור" שכלפיו אתם מדבררים? כנראה שגם המיעוט הזה משנה לכם (אני מצטער שאני לא אומר לנו אבל אני פשוט לא בטוח אז אני מעדיף להפריד את האינטרסים שלכם ושלי). אתם מתעניינים בעיקר בשיכבה איכותית שקשורה לגוף הערטילאי של "קובעי דעת הקהל" (מי שהם לא יהיו). ומתוך אלה יש כנראה מספר לא מבוטל ברשת שרק ילך ויגדל (מעצם חתך האוכלוסיה שמגיע לרשת בגלל המחסומים הטכניים).

איך זה נראה מבחוץ (בינתיים)?: הסטריאוטיפ של האינטרנט בעיני התקשורת המסורתית, בעיקר בארץ, מתחיל להיות כמקום שיש בו המון מוזריות ושהמידע בו לא אמין, לצד זה כל ענקי התקשורת דואגים לבסס שם מעמד. הסיבה היא להערכתי זה שברשת יש הכל, קל וזול לפרסם ולא הכל הוא אוטומאטית מסחרי ומיין-סטרימי. סביר להניח שהספקנות תעלם ככל שיחדור המדיום.
…

אז גם מול הגולשים צריך לדברר – וכאן מתחילות הצרות האמיתיות, ורובן נובעות מהחוקים החדשים של זרימת המידע ברשת. יש כל מיני הבדלים וחידושים אבל אני הייתי רוצה להתחיל דווקא מעובדה שלפעמים מתעלמים ממנה או משאירים לסוף. [לא כתבתי, אבל נדמה לי שאז לראשונה השתמשתי באמירה שגלישה זאת אשלייה אופטית, אנחנו לא גולשים דרך המידע, הוא גולש דרכנו.]

…

ג. מידור? הסגר? צנזורה? חקיקה בינלאומית? ("האח הגדול עינו שפוכה")

אין שום יכולת למדר ולהגביל את המידע – משהו שהצנזורה הייתה די רגילה לעשות. הצנזורה, אגב מאבדת את כוחה באופן מוחלט. ברגע שמשהו עלה לרשת – נגמר הסיפור – זה בחוץ זה טס ומשתכפל כי חשוב להדגיש כל הזמן נוצרים עותקים – לא רק אתרים נוספים – עצם הגלישה יוצרת עותקים (זוכרים את האשליה של הגלישה? [לא כתבתי, אבל נדמה לי שאז לראשונה השתמשתי באמירה שאני עדיין מחבב שגלישה זאת אשלייה אופטית, אנחנו לא גולשים דרך המידע, הוא גולש דרכנו.]). כמו מגיפה שאין אפשרות לעשות לה סגר (בגלל ההצלבות במעגל). וזה יכול להישאר בחוץ לנצח.

הצבא יצטרך ללמוד לעצור את הדברים עוד בפנים, לצנזורה אין שום משמעות כלפי חוץ. כלום. נגמר הכוח שלה כמעט לגמרי. מה שיצא החוצה נשאר שם. הרי פעם יכול להיות שגם במקרים של הכתב שהודיע על הסמים מורדי אלון שמדווח על "צבא מסומם" בידיעות אחרונות או רונן ברגמן על זיהוי הגופות בהארץ. היה מציל אותכם האח הגדול.

גם אם תהיה חקיקה בינלאומית (וכנראה לא תהיה כי הגישה האמריקאית היא לשמור על הרשת חופשית ובעיקר לשמור לעצמם צפנים – שוב, להחזיק את המידע בתוך המערכת). סביר להניח שיווצרו "מקלטי מידע" (שאגב, כמו בתחום הכלכלי לא צריך לטוס אליהם כדי להשתמש בהם).

[אני משתמש אחרי זה במקרה של לינור אברג’יל כדוגמה במסמך המלא. תוכלו לראות שם שהניסיון לשלוט על מידע ואיסורי פרסום עבד קצת יותר טוב אז, אבל לא בהרבה.]
…

ומה התוצאה של זה? סיוטו של כל דובר. ועל העזרה של האח הגדול = אי אפשר לסמוך יותר.

3. דגשים למיצוב ארגון יחצ"ני/דוברותי בעידן המידע

מעניינת אותנו הדעה של הקובעים. ובשביל זה בנינו עד היום מערכת שלמה של עבודה מול מרכזי התקשורת.

אבל אם כל גולש בן 14 הוא תחנת שידור ואין לנו שום דרך לעצור אותו… מה נעשה עכשיו?

יצרתם גם הרבה תלות ביניכם לבין חלק מספקי החדשות. לגולש אין שום אינטרנס לעזור לכם…

"תהודה אמינה על הנעשה בצבא וטיפוח האמון של הציבור.", "בהתאם לדגשי הסברה, ודגש על זמן תגובה" "העבודה היא מול מקבלי החלטות וקובעי דעת קהל". "גם תדמית בינלאומית – בגלל הדרג הפוליטי" האם המלחמה על המשימות האלה אבודה? לא ולא!

ודווקא כאן צריך לזכור כמה דברים.

…

לא תהיה לכם ברירה. כל השיטות הותיקות יותר = עבודה מול הצנזורה ( לעלות מהקומה השנייה עם שאילתות שיש עליהן את החותמת ו"פיו… את זה אני לא צריך לדברר, יש על זה איפול") מתה.

….
עכשיו, אם אני לא טועה אתם אמורים להיות מאוד טובים בזה. אז קדימה – לעבודה.

מעבר מדוברות שנשענת על שליטה על המידע לדוברות הנשענת על עבודה עם המידע. מעבר שכבר התחלתם בעצם זה מה שמאפיין את הדוברות ה"חדשה" לעומת "הישנה". האינטרנט תשלים סופית את השינוי. כי מידע וידע זה לא אותו דבר – והציבור יזדקק תמיד לסוכנים שיהפכו אחד לאחר. אז על חלק מהדברים תצטרכו לוותר כי אין מה לעשות – זה לא יעבוד יותר. אבל על חלק אחר כדאי לפרוש חסות ולקחת שליטה וליזום.

תזכרו שזמני התגובה הם אפסיים. ברגע שמשהו הגיע לרשת זה מפץ גדול של מידע. לעומת זאת אם הפיצוץ יהיה מבוקר כי תתנו את התגובה המיידית כבר בשטח ולצידו יהיו עוד פיצוצים שיקחו לכיוונים אחרים ולא רק לשליליים (על ידי אותה מערכת יחסים עם ספקי החדשות הגדולים שהיתה עד היום ויש להמשיך ולטפח.) תוכלו ליצור בלבול או מיתון ולהטות את הדברים לכיוון שלכם.

דוגמאות: סלון, wired, כמפיצים של תפיסת עולם. הרי אין עיתונות אובייקטיבית.

ואל תחשבו שלתקשורת עצמה יהיה כל כך קל עד שהיא לא תצטרך אתכם, כי יש כמה בעיות, שהיא חולקת אתכם.

ב. מיתוג ("ברנדינג")

ריבוי המקורות פוגע גם בהם. הפיתרון הוא ברנדינג (למה שאני אקנה ג'ינס מסויים מתוך חמישים יצרנים? כי זה ליוויס? למה שאני אאמין לכם? כי אתם דובר צה"ל? או כי זה "מעריב" (ואתם דואגים להתברג שם)).

ספק חדשות ב' ינצח את א' אם האתר שלו יותר יפה ונוח ואם התדמית שלו עדיפה. וכולם יודעים שאפשר וכדאי להאמין לו.

כאן בדיוק אתם אמורים להיכנס לתמונה. דובר צה"ל בעיני הוא סוג של איש מכירות. הוא מוכר את המציאות שהיא בדרך כלל די מרה. אם יצרני הסיגריות מצליחים אין סיבה שאתם תיכשלו. [זאת הדרך שלי להעביר ביקורת חתרנית בגיל 24, היום פשוט לא הייתי נותן את שירותי.]

כמו שהצלחתם ליצור תלות מסוימת ביחסים בין התקשורת הישראלית וביניכם תצטרכו לעשות גם עם האתרים ולשמחתכם בדרך כלל יעמדו מאחוריהם אנשים שאתם כבר מכירים.

…

בעצם יש מעט מאוד כאלה שעובדים ישר על "חומרי הגלם המציאותיים" רובם מלקטים מעבדים ומחברים חומרים מכאן ומכאן (זה אגב, כמעט כל מה שעשה מט דראדג' בפרשת לוינסקי). ותפקידכם לדאוג שגם לכם יהיה חלק בתבלון של הדייסה הזאת.

מי שקורא בעיתונים רואה שכבר היום, הכתבות באות מאותם חומרי גלם, זה כמעט חסר משמעות מי גילה את זה. הדבר היחיד שנותר משמעותי הוא מה אתה יכול להציע יחד עם המידע ובאיזה אופן אתה מגיש אותו. ושוב כאן – יש לכם כוח.

…

אין ספק התמונה שעלתה כאן קשה, וכל הסיכויים נגדכם. אבל עם הרבה, מאמץ, יוזמה, מקוריות וגמישות, יש סיכוי שתצליחו לצמצם חלק קטן מהנזקים. ובמצב הקיים, כל טיפה תעזור. בהצלחה לכולכם, ותודה על תשומת הלב.

————–

בקיצור – ברב הרמות ההסברה ממשיכה לתפקד עם אותן לקויות שהיו שם לפני עשר שנים. וזה די מדהים בעיני.

(הפוסט הזה התחיל כתגובה אצל חנן, אבל גלש להרהורים נוספים אז העברתי לכאן, ואפילו אשלח לו טראקבק, איזה רטרו, בחיי.)

חנן כהן, מציע אבחנה בפוסט "טוויטר הרג את הפורום של קונספציה".
הכותרת שלו פרובוקטיבית (הרי הפורום של קונספציה מת איזה שנתיים לפני טוויטר, וזה בנדיבות), ומשיקה לטיעון באופן חלקי בלבד (באופן מכוון, אני מניח). הטיעון עצמו, יותר שקול, ומדבר על ויכוחי פורום אודות הטריטוריה של הפורום, ואומר שכיום כשאין טריטוריה הוויכוחים האלה מתים.

בעקבות הפוסט של חנן יש לי שתי מחשבות:

מחשבה ראשונה: על טרולים אקס-טריטוריאליים
אני מסכים עם ההשתלשלות ההיסטורית שחנן מתאר, אבל לא עם זה שהמבנים החדשים, המבוזרים, לא מקיימים טריטוריות רעיוניות-אמורפיות עם אותן מריבות, ואפילו הן יותר מבולבלות מפעם.
התגובות לפליים השתנו. פעם זה היה: אתה לא רוצה, אל תהיה פה בפורום. אחר כך זה נהיה: רגע, אז למה אתה קורא את הבלוג הזה? והיום זה: מי אתה? אתה בכלל בחברים שלי? למה אתה לא עושה אנפולו/מתנתק?

רק שביזור הרשת לא מונע מהטרולים לרגע להמשיך לזעום. כי לטרולים יש רק סבטקסט אחד. "מטא-אג'נדה" אחת פשוטה, והיא: למה תשומת הלב אצלם ולא אצלי? (???!!?!!111) כי תשומת לב זה המטבע הבסיסי ברשת, והרשתות החברתיות מבחינות מסוימות אף מחזקות אותו, כי לרב הן מקצרות את מעגל הגמול: אם לכתוב בלוג זה הרואין של תשומת לב, להיות פעיל ברשתות חברתיות זה קראק.

ומי שאין לו טרול קטן איפשהו בלב, הוא אדם טוב ממני. מצד שני – אני לא מאמין לו.

מחשבה שנייה: וכמה טוב שמת עוד תחביב שלי
פעם היה לי לינק-בלוג רב-השפעלק (נוט טו סלף, לשלוח לדרבנות) (בכלל, נראה לי כל מה שעשיתי, אולי עד רשימות, היה רב השפעלק):
באופן דומה, עבר מהעולם הלינק-בלוג ואיתו הלינק-בלוג האימיילי האישי שלי ושל שותפיי. כי מה לעשות, היום אם מחוברים למספיק אנשים, כל הדברים האלה כבר מחלחלים אליך ובסלקציה הרבה יותר יעילה משאפשר היה לייצר עם עורך אחד וקהילת תורמי לינקים פעילה וקהילת קוראים סבילה. היום אין כזה דבר, הקוראים פעילים כי הקריאה שלהם מווסתת את זרימת החומרים אל עצמם ודרכם עם כל תגובה, לייק, ולעתים גם בלי.

אם היינו מקימים לתחייה את בלוג “הקולקטיב” (שם אירוני, באמשלי) היום, זה היה יותר כדי להביע דעה בתחום. מאחר ושנינו עסוקים בתחומים אחרים (ובמקרה שלי גם בשפה אחרת) מעל הראש, גם זה לא קורה. הרעיוניות הדיגיטליים שלנו משתלבים למקומות אחרים.

ולאף אחד זה לא חסר. כמה טוב. ותודה לרשת שהחייתנו, ולא ממש קיימתנו אך הגיעתנו לזמן הזה…

גרסת הטוויטר:

@hananc No flamewars on Twitter?! LOL!

וכמובן שירדן הסתפק בתגובה אצל חנן בבלוג, כי הטרול הפנימי שלו פחות מפותח משלי. (-:

במקור כתבתי את זה כתגובה אצל יו גונן בפייסבוק, על הטור  הפתט של שטארק.
אבל מאז, ושוב היום בגלל דורה שכותבת על ההבלחה המיזוגנית של נחום ברנע (עם כמה תגובות מצחיקות במיוחד – בכוונה ושלא בכוונה), אני נזכר בתגובה הזאת כשימושית.
אז אני מעלה את זה לבלוג הקטטוני הזה כדי שיהיה לי קל לשים לינק בכל פעם שהדיון תופס תבנית כזאת:

זה נפלא כמה מרחב פעולה כולנו מקבלות במסגרת אמנת וארשה…

אם את אישה, את יכולה להיות בתולה או זונה או לשלב את שניהם ולהיות כלבה (מומלץ).
אם אתה גבר, אתה יכול להיות חנון או אנס, או לשלב את שניהם ולהיות אמן פיתוי.

ואפשר להמשיך את האלגוריתם העקום הזה.
אם את אמא לגבר: את יכולה לחנך אותו להיות סחבה, ואז תתאבדי כי בגללך הוא לא מתחתן. או לחנך אותו להיות גבר-גבר ואז תתאבדי כי בגללך הוא אנס.
אם את אמא לאישה: תחנכי אותה להיות בתולה ואז היא לא תתחתן, אז תתאבדי. אם תחנכי אותה להיות זונה, היא תאנס כי כידוע רק זונות נאנסות, ואז גם מוטב שתתאבדי.
אם לא התאבדת עוד לפני זה מהבושה.
אם חינכת אותה להיות כלבה, היא גם תאנס וגם לא תתחתן, כי זה, כידוע, העונש האמיתי שכלבה (או פמיניסטית, זה די היינו הך, כידוע) צריכה לקבל.
ומיותר לציין שאת צריכה להתאבד.

אם אתה אב לאשה או לגבר, אז זה לא משנה, כי אתה בכל מקרה כל הזמן או בעבודה (אם חנכו אותך להיות סחבה מפרנסת) או אצל הזונות (אם אתה גבר גבר). ובכל מקרה אחד מהדברים האלה יהרוג אותך במוקדם או במאוחר. אתה יכול להאיץ את התהליך ולהתאבד, אבל אז מי יארגן את ההלוויה של אמא?

החדשות הטובות: יש סיכוי שכל האנשים האלה שמייצרים עוד אנשים כמוהם יתאבדו.
you may now return to your shopping, fucking, and hacking

בשנים האחרונות לא ביקרתי בישראל בחודשי הקיץ. השנה אני מזדמן לשכונה באוגוסט וזאת הזדמנות משמחת לחזור להרצות בפסטיבל הקומיקס אחרי שבשנים האחרונות יכולתי לעשות רק את קאבום הקטן יותר.

למרות המון רצון טוב, לא אספיק השנה לעדכן את ההרצאות כמו שרציתי (ואך התחלתי לאסוף דוגמאות חדשות) אז מי שראה אותן בקאבום או בעבר – הן פחות או יותר אותו דבר.

כדאי להעיר שאמנם כבר לא מפמפמים אותן ברשת כמו בעבר, עדיין הכרטיסים נוטים להימכר כולם, אז מומלץ להזמין מראש.

רק בקומיקס
אורי ברוכין 1: על הייחודיות של שפת הקומיקס
קומיקס מספר סיפורים באופן ייחודי. בהרצאה נתבונן יחד במגוון קטעי קומיקס שידגימו מה מייחד את הקומיקס מאמנויות סיפור אחרות. דרך מקסימום דוגמאות ומינימום תיאוריה נגלה דרכים להעברת סיפור שאף אחת מהאמנויות שלעתים הקומיקס משווה אליהן לא יכולות לעשות – לא קולנוע, לא ספרות, לא תיאטרון ולא אנימציה. בין אם אתם לא מכירים קומיקס בכלל, חובבים ותיקים או יוצרי קומיקס, ההרצאה עשויה לשנות מה שאתם חושבים על קומיקס. מומלץ לנוער ומבוגרים.

אוהל הרצאות | 21.8 | 18:15

צורה ומשמעות
אורי ברוכין 2: על שימוש מתקדם בקומיקס
סדרה של דוגמאות קומיקס שמדגימות שימושים מתקדמים שיוצרים עושים בתכונות הסיפוריות שמייחדות את הקומיקס. הרצאה למתקדמים שמשלימה את ההרצאה הראשונה אבל גם עומדת בפני עצמה. בהרצאה ייבחנו באופן עמוק יותר דוגמאות מתקדמות מיוצרי קומיקס בולטים, המדגישות את הקשר בין אופן הסיפור ותוכן הסיפור בקומיקס. דגש מיוחד יינתן לדוגמאות מתוך יצירת המופת של אלן מור ודייב גיבונז watchmen,. וכמו כן נעמוד על הקשר בין בין צ'ארלי בראון, סופרמן ואדיפוס. גם כאן – מומלץ לנוער ומבוגרים, ובעיקר למי ששמע את ההרצאה הראשונה או מכיר קצת תיאוריה של קומיקס.

אוהל הרצאות | 21.8 | 21:30

ולפעמים לא.

היום לא.

אם רגעי ילדות מביכים עשויים להוות טריגר לפלאש-בקים, אני מפציר בכם להפסיק לקרוא כעת.
באמת.
ראו הופצרתם.

במסגרת נטייה לא שימושית במיוחד להיות דברים לפני שיש עבורם שם, הבנתי לאחרונה שהייתי ילד כאפות.
למעשה, אני משער שהייתי יותר מילד כאפות. אתם מבינים, כאפות הומצאו זה מכבר כשהייתי ביסודי, אבל לא חטפתי הרבה מהן לאורך השנים. כשאני נזכר בכל מיני דברים שעשיתי, אני מתקשה להבין כיצד. בסך הכל, חברי לכיתה זכורים לי כקבוצה מפותחת מכפי גילה – מהירי מחשבה, גאווה ואכזריות. לא מעטים מהם היו מכפכפים מחוננים. הייתי אף אומר היו בהם כאלה שכפכופם אמנותם.

אם כך, איך ייתכן , שחמקתי מגזר הדין, למשל, אחרי מספר מערכונים ופזמונים גרועים במיוחד שהעליתי מולם בשיעורי חברה של כיתה ו'?
איך אני עומד כאן עכשיו חי לכתוב את הפוסט הזה? נסתרות דרכי האל.

זכרונו של אחד מסויים, לא לגמרי בלתי מייצג, לדאבוני, צף בי היום בניגוד לרצוני. היה לי קונספט למעין תסכית הומוריסטי בהמשכים על הווי בית ספר (הימים ימי "מה יש"), ובהבזק חנוניות כתבתי מילים חדשות, מתחרזות ומתמשקלות לסירוגין אך לא במישרין ל(תחזיקו חזק) "תשע עד חמש" של דולי פרטון, כדי שישמש אות פתיחה ליצירת המופת הסאטירית העתידה לבוא. מיותר לציין שמעולם לא המשכתי את הסדרה המבטיחה (כי היה לי יותר קל פשוט להמציא רעיון חדש שלא אבצע, עניין שאני מתמיד בו), כך שהתפקיד היחיד של האפיזודה הזאת (ורבות אחרות, זכרונות הילדות שלי מתחילים לפני גיל שנתיים) הוא לענות היום את זכרוני. לפרוסט יש את ניחוח עוגיות המדליין, ולי יש את זכרון מבט התמהון המזועזע של שלי המגניבה. שגם עבורו עדיין לא היה אז שם. היום יש.

WTF?!

וזאת הסיבה שעל אף היותי ילד כאפות, לא חטפתי כאפות. כאפות פשוט לא היו ביטוי מספיק עבור מה שהגיע לי, ורמת ה"אחרות" שייצגתי בשנים הבאות מול חברי לכיתה הותירה אותם משתוממים כל כך שלקח להם עוד כמה שנים להבין שהפתרון היחיד זה חרם (אבל אחרי שגילו את זה, הם מאוד התמידו, יאמר לזכותם).

אני מעריך ששלי, מכל מי שלמד איתי בשכבה אז, היתה הראשונה להפנים את חוקי הצנזורה העצמית שמביא איתו גיל ההתבגרות. יש דברים שפשוט לא עושים יותר, יש רעיונות שלא מוציאים יותר החוצה. אחד העלבונות הפופלאריים של הדור שלי היה: "לך, לך, יא מתלהב.". סיבה לבושה היתה כל התלהבות שלא היתה ניתנת לסיווג אל אחד מהז'אנרים המאושרים חברתית (למשל, סקייטבורדים, קורט קוביין, והאפשרות שיום יבוא ותיגע בשד).
למה? בגלל שגיל ההתבגרות מוקדש לחיפוש עצמי, ואם אתה מחליט מה אתה אוהב וגם מחצין את זה – אתה משדר שמצאת, ושאתה בעצם נוטש את משחק החיפוש העצמי. בגידה ראשונה. אם התלהבת ממשהו שלא ניתן לסווג אותו, המסר הוא שאתה לא חושב ששבטיות היא הפתרון ושאתה שבט של איש אחד. בגידה שנייה.

אני מבין בדיעבד שזה שנפל לי אסימון הצנזורה העצמית ארבעה-שישה חודשים (אני מעריך) אחרי רובם של שאר חברי השכבה גזר את גורלי החברתי עד סוף התיכון.

שלי, אגב, גדלה להיות רקדנית מוערכת. אני, נו, אתם יודעים מה יצא ממני, פחות או יותר. פעם חשבתי שיש השפעה כבירה לשנים האלה.

אבל האם המתבגרים הצעירים, שגדלים בעולם שבו תמיד תמצא עוד כמה אנשים להשתייך לשבט שלהם, עדיין מתייחסים להתלהבות כאל טאבו?

נ.ב. אני אשאיר לכם רק לדמיין כמה משימות יש לי כרגע שזאת רמת ההתחמקות שהגעתי אליה. שבת שלום.

(נדמה לי שדאגלס אדמס כותב איפשהו במדריך שאם הוא היה פוגש את עצמו של העבר, הוא היה נותן לו כאלה מכות שהוא לא היה יודע מאיפה זה בא לו.)

(והובס אומר: what's the point of being cool if you can't wear a sombrero?)

הינה הד של אובססיה (שלא לומר הובסשן), מהשנה האחרונה, שלא כתבתי עליה כמעט בשום מקום.

קוקטייל מתוק ונחמד לימי ראשית הקיץ הקלילים אך הקשים.

התגלית המקרית כאן, שהצדיקה פרסום מתכון, היא שלמרות שהמרכיב המרכזי הוא מיץ מנגו (נקטר, מה שאומר שממש אין צורך להמתיק מעבר לזה), הטעם הסופי מזכיר יותר מהכל סוג של קרטיב לימון מהזן הנוסטלגי, ונוצר משקה מתוק אך מרענן, מחליק בקלות באופן מסוכן ממש ומעלה חיוך.

מרכיבים: (אני כותב לפי יחסים, כדי שלא ישנה אם יש לכם כוסית מידה מטרית או אימפריאלית, או אם החלטתם להכין כמות גדולה יותר, ולמה לא בעצם?)

מרכיבים:

1 וודקה ליים (אני השתמשתי בסמירנוף ליים)
2 נקטר מנגו
1/2 מיץ לימון סחוט טרי
דובדבן מסוכר

הכנה: משקשקים את המרכיבים הנוזלים בשייקר מלא בקרח ומסננים סינון כפול לכוס מרטיני. מפילים את הדובדבן לתחתית.

הערות:

א. היחס של אחד לשניים בין וודקה ומיץ פרי עובד מצויין כמעט תמיד. מיץ הלימון בא לאזן את המתיקות. אם הוודקה לא מחוזקת בלימון/ליים יהיה צריך יותר לימון וצריך לזכור שהוא גם מוסיף מהילה, אז לשחק בהתאם או שיצא משהו חלש כזה. בגדול, מיצי פירות מתוקים יכולים להתחלף במתכון הנ"ל בקלות. לטעום עם קש מהשייקר לפני המזיגה ולתקן לפי הצורך (לא, זה לא סתם דאווין של בארמנים). למשל, נקטר ליצ'י עובד יפה והדובדבן נראה מגרה במיוחד דרך השקיפות הלבנונית.
ב. יש בארים שקוראים לכל דבר כזה "מרטיני", רק בגלל הכוס. אבל בעיני זה זילות המרטיני.
ג. המהדרים היו משפדים את הדודבדן על שיפוד שקוף, אבל אני מחבב את המראה של ההפתעה בתחתית וגם את החוויה של לסיים במתוק שספג בינתיים את האלכוהול. להפיל אחרי ולא להניח לפני – כי אחרת המזיגה תשטוף עוד סוכר מהדובדבן אל המשקה וכל האיזון שטעמתם יהרס.
ד. סינון כפול זה בגלל שמסורתית במשקאות בכוס מרטיני, שברי קרח זה נחשב חטא, אבל אם יורשה לי, דווקא בקוקטייל הזה, מעצם הטעם שלו, רסיסוני הקרח יכולים דווקא לשעשע.
ה. בתמונה נוצר יותר מדי "חלון" (החלק הריק בין סוף המשקה לשפתי הכוס) כי משום מה כוסות הקוקטייל שלי ענקיות. מה שמאוד מפתה להגדיל את הכמויות…

And the recipe in English:
Eskimo Lemon
1 vodka lime
2 mango juice
1/2 lemon juice
cherry at the bottom / on a skewer

זהו, פרסמתי מתכון באינטרנטים. עוד וי.