חודשיים אחרי שהוכרתי כחייל בודד (דבר שבעצמו לקח שנה וחודש כזכור), צה"ל התחרט.

עשיתי את כל מה שדרשו ממני, גם כשזה היה מגוחך. פגשתי את הרב המטומטם של היחידה ("יוסף זה שם של צדיק"), הבאתי אינספור אישורים בנקאיים, ועירבתי את מי שיכולתי.

נמאס לי!

משמח אותי שצה"ל הסכים כבר ברוב טובו להכיר בי כחייל בודד.

מתסכל אותי לחשוב שזה לקח להם שנה וחודש ושלושה ימים.

מצחיק אותי שהתנאי הוא המצאת אישור מרב היחידה שחזרתי בשאלה.

לפני קצת יותר משנה חזרתי בשאלה באופן רשמי. באופן מפתיע אני מרגיש שעבר הרבה יותר זמן, ואני ממש לא מצליח לדמיין את עצמי כחרדי. כמעט בכל פעם שאני חושב על התהליך שעברתי, אני מרגיש שאני מדביק את הפער ולא רחוק היום שבו אהיה כחילוני מלידה ללא פערים תרבותיים וחינוכיים, כמעט בכל פעם.

דווקא לאחרונה, עם ההיטמעות שלי בעולם החופשי והמגע שיש לי עם חילונים קורה לי יותר ויותר פעמים שאני מבין שלעולם לא אצליח להשלים את החסר ויש דברים שלא אוכל עוד לקבל. לדוגמא, לעולם לא יהיו לי הורים שיעודדו אותי לטפח תחביב כלשהו מחוץ לשעות הלימודים, ההורים שלי לימדו אותי כמה שכל דבר שלא קשור בתורה סתם שטויות, ורק בה אני צריך להתעניין. ההורים שלי לא יחכו לי כשאני חוזר מהצבא ואמא שלי לא תמחה דמעה כשהיא תראה אותי עם המדים, אם אני אגיע לבקר אותם אם המדים אני אצטרך להשאר בחוץ. את אותה ההרגשה אני מקבל כשאני מתארח אצל משפחות חילוניות ואני רואה את חופש התרבות והתעסוקה שההורים נותנים לילדיהם, ואני מבין שזה פער שאי אפשר לתקן, ואני מרגיש שלעולם זה יקשה עלי.

לפני כמה חודשים שכני למיטה בצבא סיפר לי על תנועת הנוער שהדריך בה, וכמה שלדעתו היה מתאים לי להדריך גם. לא הפסקתי לחקור אותו על איך הכל פועל שם, זה ממש ריתק אותי, והתחלתי להרגיש את הרגשת ההחמצה המוכרת הזאת. אחרי שסיפרתי לו על זה הוא טען שלמרות שללא ספק הגורל מנע ממני הזדמנויות שונות בילדותי, במקרה שלי אני צריך להסתכל קדימה ולא להיות מתוסכל מעובדות שאין ביכולתי לשנות. מאז אני חושב על זה המון וזה לא נותן לי מנוח, מה אתם אומרים?

חוץ מזה הכל בסדר, תודה ששאלתם!

לא משנה כמה אני אנסה לברוח מזה זה יקרה. תמיד אחרי אירוע או מפגש מהנים במיוחד תגיע נפילת האנרגיה ואיתה יום-יומיים עם פרצוף של ליצן פורים בתשעה באב.

אז הייתי השבת בסופ"ש פורים שארגנה אגודת הל"ל, והמפגש עם כל החברים ומסיבת הפורים גרמו לי פתאום להרגיש שאולי אני כן שייך לאנשהו, שאולי תחושת התלישות שאני מרגיש לפעמים היא שגויה.

והנה רק חזרתי לצבא וחוסר השייכות התחזק שבעתיים. אני מחכה כבר למפגש הבא שיהיה בפסח.

חוץ מזה הכל בסדר אצלי. מבטיח לפרט יותר בקרוב.

אז זהו, בשעה טובה סיימתי את הטירונות, וכבר מחר אני מתחיל בקורס לתפקיד שלי בשלושת השנים הבאות. הנה כמה תובנות שהצטברו אצלי בזמן החודש שהייתי בו נטול מחשב:

אולי בגלל שאני כבר רגיל לגור מחוץ לבית, הטירונות עברה עלי ממש בקלות, התנאים ממש דומים לאלו שבישיבות. האוכל החדגוני, המקלחות הקרות והמזרנים הדקים לא היו ממש זרים לי, כך צברתי כמה נקודות זכות אצל הצוות כחייל טוב שלא מקטר יותר מדי ועושה את מה שמצופה ממנו. בסך הכל היה ממש קל ואפשר להגיד שהיה לי די טוב להיזרק על הצבא ולא לדאוג לעצמי לארוחות למשך חודש שלם…

משהו שדווקא כן בלט בהיעדרו הוא תעודת הבגרות שאין לי. בכל ראיון אישי עם המפקדות ובעיקר במבחנים לתפקיד הבא שלי הייתי צריך להסביר למה אין לי אפילו בגרות חלקית. כשהיה מדובר באחת המפקדות עוד יכלתי להסביר, אבל כשהחיילים התעניינו בנושא הסתבכתי לגמרי, לא ממש רציתי לעדכן אותם על קורותי בשנים האחרונות, הרגשתי שזה לא יתקבל יפה במיוחד אחרי שראיתי שחלק גדול מהם דתיים. היה מאתגר להתחמק בעדינות מכל שיחה בנושא בית-הספר או המשפחה, אבל אלה שבכל זאת חפרו מאד התפלאו לראות מישהו שלא נראה אחד שיברח מספסל הלימודים נטול תעודת בגרות.

במהלך הטירונות יצא לי לפגוש גם את המש"קית ת"ש והסברתי לה את חומרת המצב ולחצתי עליה לברר מה קורה עם ההגדרה שלי כחייל בודד. היא ביררה קצת ואמרה לי שבשונה ממה שחשבתי הבקשה שלי לא נדחתה אלא נתקעה היכנשהו. היא מאד התאמצה לעזור לי אבל כנראה שהיא לא ממש יודעת להתמודד עם הבירוקרטיה הצבאית, עד סוף הטירונות היא לא הצליחה להזיז משהו. כשאני אגיע מחר לקורס אני לא מתכונן לוותר שם למישהו, 300 ש"ח בחודש לא אמורים להספיק לפי כל אמת מידה. קשה לי עם המחשבה שדווקא אני, שקשה לי יותר מהאחרים להתגייס לצה"ל ייזרק לקרשים. אני מקווה שאני אחזור בעוד שבועיים עם בשורות טובות יותר…

השיר הבא מוקדש למרב שגרמה לי להבין שלטובתי כדאי שאכתוב פוסט חדש עד סוף השבוע. אני מקווה שזה עדיין נחשב…

מאז שעזבתי את העולם החרדי רציתי מאד להתגייס לצה"ל. בהתחשב בגילי הצעיר יחסית הבנתי שזאת תהיה הדרך הכי טובה בשבילי להכיר ולהשתלב בתרבות החילונית ובמיוחד אם אצליח להשתלב בתפקיד איכותי ומועיל שבו גם החברה תהיה יותר לרוחי וגם אהנה משלושת השנים האלה. היו כמה בעיות שניקרו בי תמיד כמו איפה אגור בתקופה הארוכה הזאת ואיך אתקיים מ300 ש"ח בחודש אך תמיד הרגעתי את עצמי שבבוא היום אקבל מעמד "חייל בודד" ואקבל עזרה במגורים ובמשכורת הצבאית.

לא רציתי לחכות עד שיפקע מעמד הבני"ש שלי מעצמו, לכן יום לאחר שהעברתי את חפצי מהישיבה למקום הזמני שבו גרתי עד לאחרונה הלכתי מיוזמתי ללשכת הגיוס בי-ם והודעתי להם על רצוני להתגייס. נראה היה שהפקידות שם לא מורגלות בבחורים שבאים לוותר מיוזמתם על מעמד בני"ש, כך שחוויתי הרבה מבטים מופתעים וטירטורים מחדר לחדר עד שלבסוף חתמתי על הטופס. התחנה הבאה שלי הייתה מדור פרט בלשכת הגיוס שבה הייתי אמור להסדיר את עניין החייל הבודד. אחרי חקירה קצרה על המצב הפיננסי של הורי (שלמרות שהוא לא מזהיר במיוחד הוא אינו רלוונטי מאחר והם תקפים בדעתם שלא לעזור לי בכסף או במגורים כל עוד אני לא בישיבה) ועל אחי ואחיותי, חתמתי על בקשה להסדרת מעמד חייל בודד והתבקשתי להביא כמה טפסים בנקאים כהוכחה על מצבי הכספי. כשבועיים לאחר מכן עברתי עם מש"קית הת"ש על פירוט חשבון הבנק שלי והיא אישרה את הטפסים בפני, כלומר אמרה לי שמהבחינה הזאת הכל בסדר. נאמר לי לחכות לתשובה בתוך חודש עד חודשיים. כל זה קרה לפני בערך שבעה חודשים.

בשבעת החודשים האחרונים נערכה סביבי חקירה אשר נחיצותה מובנת לי אבל משך הזמן שלה לא כל-כך. בשלב הראשון ביקרה עובדת סוציאלית בבית משפחתי. בירור קצר אצל אחי סיפר לי שהיא הייתה שם כחצי שעה תוך כדי סיור בחדרים וחקירת אמי, כשבסוף הביקור הודיעה העובדת הסוציאלית שהיא ממליצה בכל פה על סיוע בשבילי. בהמשך התקשרה מש"קית הת"ש גם לאחי ולסבא וסבתא שלי וערכה להם תשאול קצר. גם מכתב ממליץ מאגודת הל"ל הושם בתיק שלי והייתי די אופטימי לגבי הבקשה. אז חיכיתי. בסבלנות.

בכל פעם שהתקשרתי לברר מה מצב הבקשה נתקלתי בתשובות כמו "איחרת בהגשת הטפסים אז זה נדחה קצת", וגם זה רק כשענו לי. אני יכול להבין שלפעמים תהליכים אורכים יותר מהצפוי אבל חצי שנה בשביל איחור(?) של שבוע?! אבל לא זה מה שמפריע לי בעיקר. לפני שבוע קיבלתי מייל שעודכן מצב הבקשה והסטטוס שלה כעת הוא: "לאור המצב אותו הצגת, תהיה זכאי עם גיוסך לסיוע בהלנה מצה"ל". לא כל כך הבנתי למה בדיוק הכוונה, אז מלא אופטימיות שלחתי מייל ללשכת הגיוס בבקשה לתרגום. עברו יומיים ולא נעניתי. התקשרתי ללשכת הגיוס ושם אמרו לי ש"אנחנו לא מצליחים כרגע להשיג את מדור פרט אז אנחנו לא יכולים לעזור לך". למחרת התקשרתי שוב: "לא עונים לנו בפרט, תתקשר מחר", כמובן שהתעקשתי אז לקחו ממני את מספר הטלפון שלי והבטיחו שיחזרו אלי. חלף לו שבוע נוסף.

לפני כמה דקות קיבלתי סופסוף את הטלפון המיוחל. אממ… מיוחל? לא כל כך. החיילת הודיעה לי שבקשתי נדחתה ורק כדי שלא לזרוק אותי לקרשים אישרו לי לינה בבית החייל החינם במקום בכמה שקלים ליום. בהלם ביקשתי לדעת מה הנימוקים לדחיית הבקשה, אך כמובן, 'אין את זה לפניה אז היא לא יכולה לדעת'. מסופקני אם היא בכלל ידעה אם מי היא מדברת ומה מספר הזהות שלי.

נכון, אני אוכל לערער אחרי הגיוס שלי, אבל אין לי ממש חשק להתעסק שוב עם כל הבירוקרטיה הצה"לית. אולי אני אנסה למצוא עבודה בשבתות כדי לשלם על הדירה. מה שבטוח, ליום הגיוס שלי ביום ראשון הבא אני אבוא עם ניצוץ הרבה יותר קטן בעיניים ממה שחשבתי שיהיה.

בסוף השבוע שעבר התחלתי לכתוב כאן איזשהו פוסט זועם על צה"ל ועל הסחבת שבה הוא התנהג איתי, ברגע האחרון התחרטתי וניסיתי להיות אופטימי וחיובי.

היום קיבלתי הודעה ששובצתי במקום עם פוטנציאל לשירות מעניין ומועיל, ופתאום אני כבר לא כל-כך כועס על צה"ל.

אני לא מבין איך נקודה אחת של אור מהגוף הלא מאורגן הזה כבר שינתה לי את כל ההרגשה לגביו.

היא שמעה אותי מדבר בטלפון לגבי מעמד החייל בודד שלי. מאותו הרגע, העבודה נהפכה לסיוט, רגע של מנוחה נפשית לא היה לי:

"ההורים שלך בחו"ל?"

"אה, אז אין לכם כסף?"

"מה, רבת עם ההורים שלך?"

"למה אתה לא אוהב לדבר על זה? זה כיף לשתף!"

"זה בסדר יש לי את כל הלילה!"

"מזתומרת חילוקי דעות?"

"אה… אתה כאילו חוזר בשאלה…"

"מה זה תקראי לזה איך שתרצי, ככה קוראים לזה, לא?"

"ואיך ההורים הגיבו? ואתה בקשר עם האחים שלך? כמה הם בכלל? וואו, ממש גן ילדים! רגע, אתה שונא את המשפחה שלך? יוו לא הייתי מאמינה עליך! ניסית לשכנע גם את החברים שלך? איש באמונתו יחיה? מה הכוונה? אתה חייב לפגוש את דוד שלי שחזר בתשובה, אולי תשכנעו אחד את השני!"

די, די ודי. אני לא מוצג לראווה במוזיאון, ואני לא רוצה שום מחמאות על האומץ והתעוזה. אני כן רוצה להיות בן-אדם רגיל!

מעולם לא הייתי מוקף בכל-כך הרבה אנשים אוהבים, ומעולם לא הרגשתי כל-כך בודד.

תשמעו שיר:

תמונות שנצפו בירושלים של ערב בחירות: