יבנה מונטיפיורי מציעים תפריט ב-58 שקלים לעובדים באיזור (הקליקו להגדלה). במסגרת העסקית מקבלים לחם מצוין עם צלוחית שמן זית ובלסמי כפתיח, שתיה קלה (לימונדה, תפוזים וכד'), מנה עיקרית ותוספת. בין המנות הקבועות ישנה מנה יומית משתנה הנקראית "תבשיל היום של מיכל". מסתבר שמיכל זה לא שם קוד, ויש מישהי כזו במטבח. כל יום מיכל מכינה תבשיל אחר, כשקציצות העגל שלה הן הקציצות הטעימות ביותר שיצא לי לאכול בזמן האחרון.

אז מה אפשר לבחור? מהמנות הראשונות (הגדולות למדי) תוכלו לבחור בין סלט עלים עם רוטב ממכר, סלט קיסר (סזאר כפי שמופיע בתפריט) עם חסה פריכה וקרוטונים ממכרים, חציל בלאדי (סורי, לא אוהבת חצילים), טבולה לבנוני שלא כזה אהבתי ושישבוריק, כיסוני טלה דרוזים שמגיעים עם רוטב יוגורט כתום מעולה. אני בדר"כ הולכת על הקיסר, אבל לפעמים מגוונת עם השישבוריק. בתוספת עשרה שקלים תוכלו להנות גם מסלט העגבניות של הרברט סמואל, אבל שימו לב שכאן חסרות העגבניות הצלויות, שהן השוס הכי גדול בסלט המקורי. בכל מקרה מדובר בסלט מצוין וממכר.

במנות העיקריות אני שומרת אמונים לתבשיל היום של מיכל, שכבר הזכרתי למעלה, ולמנת ניתחוני חזה העוף אנצ'ו (שמופיעה בתפריט כ"חזה עוף קיצי בגריל" למרות שזו כבר הוחלפה). חזה העוף מגיע עם הגזר הכי טעים שיצא לי לאכול, שיש לו מין פריכות בלתי מוסברת פלוס קירמול שהופכים אותו לדבר הראשון שאני מחסלת במנה. במקור המנה מגיעה עם במיה, שאני לא מחסידיה הגדולים ומבקשת תמיד בלי. לעתים מקבלים ירוקים כמו נענע, פטרוזיליה ובזיליקום מלמעלה (פלוס גדול) או רק כוסברה (קצת מינוס). כדאי לברר אילו ירוקים מגיעים מלמעלה באותו היום.

מעבר לשתי המנות האלו אני יכולה להמליץ בפה מלא על מנת הכבדים (מעט מתקתקה) ועל ההמבורגר המצוין, שאני לוקחת אותו בלי לחמניה. מבין התוספות התוספת ה"בריאה" יחסית היא השעועית הירוקה שמוקפצת עם בצל כבוש ושום (ותועפות חמאה, יאמי), הפירה מושחת בטירוף וכנראה גם מורכב מ-50% חמאה, 50% תפוחי אדמה, ואם בא לכם לגמרי להתפרע – לכו על הצ'יפס. כבר הרבה זמן לא אכלתי צ'יפס ביתי, מטוגן, כל כך טוב.

כאמור, אנחנו כבר די קבועים במקום (כבר קראו מקרים שבו 15 עובדים מהחברה היו במסעדה בו זמנית) ואפילו מכירים אותנו בשם, לפעמים מפנקים אותנו בגלידה ביתי לקינוח. גלידת וניל צהובה צהובה עם רוטב שוקולד קרנאץ' מעולה מלמעלה (24 שקלים כקינוח בעסקית), סוגרת את הפינה ומחזירה אותנו לעבודה עם חיוך:

ומה לגבי רושפלד? במסעדה הוא לא נמצא כל יום, אני בטוחה בכך, אבל כן ראיתי אותו כמה וכמה פעמים, גם במטבח וגם בשטח המסעדה (אפילו מוציא מנות באיזור הבר), ונראה שהוא שולט על העניינים.

לסיכום, לדעתי האישית מדובר בעסקית הכי שווה בת"א. אם יש לכם תן-ביס או סיבוס צפו ל-10% הנחה נוספת, כך שבעצם כל הטוב הזה יוצא לכם 52 שקלים בלבד. שווה כבר אמרתי?

גרסא אמריקאית, אוסטרלית, אסייתית, ישראלית, לא אכפת לי. העיקר שנצמדים לפורמט והצוותים מעניינים.

אז איך הישראלי? לפורמט –בינתיים– נצמדים. היי, אפילו רון שחר מתעל את פיל קוגן על הג’קט המהמם שלו. אני אודה אם אפשר לכתוב באיזה שעה כל צוות מגיע לפיט-סטופ, וגם מתי הוא יוצא, כדי שנבין את הפרשי המיקומים (בפרק הזה, למשל, נראה שיש מרווח של כמה שעות בין המקום הראשון לשני).

ואיך הזוגות? יש פוטנציאל.

עקיבא וענהאל – דוסי המחמד של העונה הזו. שושי פה ושושי שם, שושי שושי כל הזמן. ענהאל קצת מגזימה לטעמי עם אווירת בני עקיבא, אבל כנראה שמיא היה לטובתם היום.

מוטי ופונדק – כוסיות, כוסיות ועוד קצת כוסיות. מזל שהימרו על עניין הכדורים, אחרת בכלל הייתי מוחקת אותם. שיחקו אותה כשהגיעו במקום השני.

טום ואדל – מצד אחד חירפון משעשע ממרומי המכונית, מצד שני לא יודעים איפה זה הנגב? הא? (מצד שלישי טום דומה ללואיס ממחוברים).

אורן ואלון – האחים הראל שבתכלס, נראים אותו דבר. הצעיר מביניהם הרג אותי מצחוק במשימת השירים – רגע אחד הוא יורד על טום ואדל, ושניה אחרי זה שעלו על “פרפרים לבנים” רץ ודפק חיבוק לאדל.

אסנת וכרמית – התימניות מקרית עקרון. קרית עקרון על הבמה!! מסתבר שלא רק דודו אהרון מקרית עקרון, אלא גם יהודה סעדו ועוד מישהו שאין לי מושג מיהו!

בר ואינה – לא קשורות לכלום ודי מיותרות בינתיים. אפילו אירוע ה”דריסה” היה לא מעניין בשיט. מילא אם היו עפות על זה, אבל הן איכשהו הצליחו להשתחל -יחסית- גבוה.

רן ואלון – השורה על רן ואלון נשארה ריקה לאורך כל הפרק. נראה לי שזה אומר משהו, לא?

ניצן ופיפי – מעניין מאיזו מאפייה הם מגיעים? חוץ מזה הם מצחיקים אותי, אז אני בעדם.

פיראס ושירה – כסמולנית עוכרת ישראל אני מרגישה מחויבת לעודד אותם

טל ומור – נראה לי שלכל חדר כושר בישראל יש “טל”. מדריכה שמגרדת את גיל ה-60, עם פרצוף מנותח ומבוטקס, ציצי מפלסטיק ועודף ריבועים בבטן. ואימי? פול רילז?

אלונה וגדי – לקראת סוף הפרק היה די ברור שאלונה וגדי יהיו אחרונים. השאלה היחידה היתה אם אכן תהיה הדחה, או שהמירוץ יעשו הישרדות וימשכו אותנו באיזה תירוץ עלוב אחר (אתם לא תטוסו, אלא תשוטו!!). אני רק מקווה בשביל גדי, שאשתו לא זרקה אותו מכל המדרגות אחרי הפרק הזה, כי אלונה (שהיתה יכולה להיות מגניבה למדי אם היתה מורידה קצת את המימון) לא עשתה להם חיים קלים. נתראה ברבנות?

סה”כ היה פרק אחלה. הזמן עבר מהר מאד, וגם כמות הפרסומות היתה סבילה. אז שתהיה לנו עונה טובה!

(ומי יודע, אולי אחזור לכתוב באופן קבוע)

ביום שישי סתווי, לפני כשבועיים, התקבצנו כמה בלוגרים והדרמנו לחגיגות המסיק הראשון. איפשהו אחרי אשקלון ולפני מחסום ארז, נמצא קיבוץ יד מרדכי, שחוץ מדבש עוסק גם בזיתים ובשמן זית.

למדנו קצת על סוגי הזיתים הגדלים בארץ, ומשמשים ליצור שמן הזית, כדוגמת הברנע הארצישראלי ש”הומצא” בארץ או הזית הסורי הותיק, וזנים שיובאו ארצה מאירופה, כדוגמת ארבקינה או מנזלינו. לכל זית יש את התכונות שלו והטעמים שלו (טעמנו!), וביד מרדכי החליטו להוציא שמן זית שהוא מעין ערבוב של כמה סוגי זיתים, על מנת (לדעתם ולטעמם) להגיע לשמן עדין שמתאים לחיך הישראלי.

אני לא כל כך אוהבת שמדברים על החיך הישראלי, ושמעתי כמה סייגים לכאן ולכאן לגבי שילוב של זנים בשמן זית. לדעתי, מדובר בעניין שיווקי, כאמור, להתאיך לחיך הישראלי.

במהלך הביקור עברנו בכל מיני תחנות פעילות שהקיבוץ ארגן. היה נחמד לראות את האנשים שעוסקים בזית ובשמן. נראה שהם באמת אוהבים את עבודתם. אפשר להתעדכן בפעילויות השונות שהקיבוץ מארגן בדף הפייסבוק של יד מרדכי.

לאחר הפעילויות הגיעה הסיבה שלשמה אני, לפחות, הגעתי ליד מרדכי – סדנה עם השף עמיר אילן, השף של מסעדת הדסון, ואדם שאני מוקירה ומעריכה כבר הרבה זמן (זה לא סוד שהדסון היא המסעדה המועדפת על ש’ ועלי).

עמיר עומד מאחורי ההמצאות הגדולות של העשור הקודם תחת כובעו כשף מסעדת דיקסי – ההום פרייז והכנפיים של דיקסי. לפני כשלוש שנים הוא פתח את מסעדת הדסון ברמת החייל (הברזל 27, מגדלי אור, יש חניה חינם בבניין לאורחי המסעדה), מסעדת בשרים, פיוז’ן בין אמריקה (סלופי ג’ו וקייג’ן) והמזרח, עם דגש על אוממי, הטעם חמישי (ובנימה זו, קצת עלוב שלא מופיע ערך בויקיפדיה בעברית), נושא שמעניין אותי מאד בשנים האחרונות.

הסדנה עם עמיר, נתנה לי הזדמנות לפטפט איתו קצת, גם בהקשר הזה של האוממי. סיפרתי לו שזכור לי שאחד התפריטים הקודמים במסעדה הכיל דגשים בקשר למנות עשירות באוממי, ואילן ציין שהקהל הישראלי לא כ”כ התחבר לסימון ולטעם (וחבל).

במהלך הסדנה ראינו וטעמנו שלל רטבים על בסיס שמן זית, קרפצ’יו סלמון, טרדיטו טונה אדומה (הכל על טהרת הנא), סלט קיסר ועוד. היה כיף לראות את השף בפעולה. בהקשר זה כדאי להזכיר שלעמיר אילן יש בלוג, אמנם לא פעיל במיוחד, אבל בעברו היה פעיל ויש בו לא מעט הסברים ודברים שכדאי להכיר, כמו למשל הסבר מקיף על שמן ושומן. חפשו את מתכון ההמבורגר המושלם

תודה רבה לאנשי יד מרדכי על האירוע, לשף עמיר אילן, ולששת על ההזמנה.

ליפה והחנון יש לי מקום חם בלב. בזכות העונה הראשונה פתחתי את הבלוג (לאחר פוסט אורח על התכנית אצל צפניה), וזו היתה התכנית הראשונה שעקבתי וכתבתי עליה באופן קבוע.

אז החנונים חנונים יותר, והיפות, הממ… טפשות יותר? בכל מקרה, זהו תמהיל שמבטיח עונה מצחיקה ומשעשעת של סדרת הריאליטי (ובכלל סדרת הבידור) הישראלית האהובה עלי.

שימו לב לדמויות כמו ליטל, סלב באר-שבע, שיחד עם בן זוגה, אלכס, שבו את ליבנו בהקרנה. או סיון (הגעונה, ליטרלי) שמכורה לשופינג אך ורק בקניון אשדוד. טוב רואים עליה למה… ושותפה הבלתי-חנון-בעליל-כמה-מחברי-הטובים-ביותר-בדיוק-כמוהו גיא זורנזון, פקיד הביטוח הרשלצי (זורנזון תעשה לי ביטוח מקיף!).

או מאור ברברבאום, קנדי (לא חנון) חביב שיודע בע”פ את כל הפוקימונים (תגובתו של ש’ לעניין: אז מה! גם אני!), שיש פוטנציאל ללאב קונקשן בינו ובין סהר שורש, בוגרת ביה”ס הגבוה לאופנה בברצלונה, ונראית כמו הבחורה היחידה שיש לה ראש.  ואיך אפשר לשכוח את תמר, שרוצה להיות רופאת ילדים אבל ידע ו/או רצון ללמוד ממנה והלאה…

כבר החלטתי את מי מהמתמודדים אני שונאת – ענבל, מזכירה בחברת ביטוח (של זורנזון?) עם קולגן מזעזע בשפתיים, שמתגאה באתר הסידרה בנענע במעיל הפרווה שלה, בשבילו נרצחו 20 ארנבים. איכס. איך אפשר להתגאות במשהו דוחה כל כך? פרווה זה רצח. חבל על ירון, השותף שלה. נראה בחור חמוד.

ערוץ 10, כתמיד, ארגנו אירוע בלוגרים לעליית התכנית. מטרתם היתה טובה, אך הביצוע היה קצת בעייתי. את ביקורתי כבר העלתי מולם, אז אשאיר אתכם עם סרטון סיכום 24 שעות היפה והחנון: סלוובס סטייל.

אגב, ציפור קטנה לחשה לי, שמתמודדי התכנית התבקשו לשנות את שמות הפרופילים שלהם בפייסבוק, לחסום אותם, לסגור אותם וכו’. גיגול קצר על השם הבלתי אפשרי Maor Berberbaum הניב את פרופיל הפייסבוק שלו, או בעצם של Tyler Ironside

נתראה בפרקים הבאים.

אה כן, ימי שלישי, ערוץ 10, 21:00.

ארה”ב. CBS. Survivor: Nicaragua. העונה ה-21 של הישרדות ארה”ב.

העונה די משמימה והפרומואים מתמקדים בהשתנה ציבורית באמצע אתגר חסינות, או ביציאות תמוהות במהלך מועצת שבט. אבל היי, רגע, מה זה שם? אצל מי נמצאת שרשרת החסינות?

(זהירות ספוילר)

אם לא הצלחתם לקלוט, לכו על אלימינציה, או פשוט ראו איזה תכשיט חביב יש לברנדה.

קרדיט: אורי04, פורום סדרות מציאות בתפוז, שכנראה מצא את זה בסורביבור סאקס

התכנית לא תמיד מצליחה להלהיב. בעייתי כשיש שבוע בלבד למלא תכנית של שעה וחצי במערכונים, בדיחות ומונולוג לכוכב התורן שבא להנחות את התכנית. גם נראה שחלק גדול מההצלחה של עונה תלוי בשחקנים הקבועים באותה תקופה.

נראה שהתקופה האחרונה סובלת ממחסור קשה בכוכבים. אחרי הליכתן של טינה פיי, מיה רודולף ואיימי פולהר, לחבר’ה של מחצית העשור הראשון של שנות ה-2000 אין יותר מדי מה להציע.

וכאן כנראה שורש הבעיה. הגברים של Saturday Night Live הם די סבבה. קינן תומפסון ענק, סת’ מאיירס וג’ייסון סודייקס לא רחוקים ממנו, ג’יי הצעיר והחדש מפתיע בחיקויים קורעים, וכמובן אנדי סמברג, שכנראה יהיה הכוכב הגדול שיצא מהתקופה הזו.

אז מה עם הבנות? דונט גט מי רונג, יש בנות מוצלחות, פחות או פחות, ב-SNL, (ובנימה זו חבל שלא השאירו את ג’ני סלייט שהיתה נקודת אור בעונה הקודמת), אבל מעל כולן מרחפת רוחה של קריסטין וויג. מישהו החליט שקריסטין וויג היא היא ה-כוכבת של העונות האחרונות, כשבעצם הבחורה היא האחראית הבלעדית להידרדרות החומר בסדרה (טוב נו, גם הכותבים אשמים בזה).

הרפטואר של וויג מורכב מאותן 3 דמויות/קולות/חיקויים שהיא פשוט חוזרת עליהן שוב ושוב ושוב ושוב, עד שכבר נמאס לך ואתה לא מסוגל לראות עוד מערכון בו היא מופיע כגילי, כבחורה סקסית (אך לא), כבחורה אובר-מתלהבת או כל דבר אחר.

אנצל את הבמה הזו ואצא בפניה נרגשת ללורן מייקלס: אנא ממך לורן, פטר את וויג. סבלנו אותה 5 שנים, לא רוצים לסבול עוד. ובנימה זו – גייס עוד כמה כותבים מוכשרים ותן לסנל לחזור לשעשע. הצלחתם בפרק הראשון של העונה להוציא פרק משובח, אז המשך במגמה הזו והפסק את ההידרדרות של סנל, כי בקצב הזה אאלץ להפסיק להוריד סנל (טוב נו, אני אמשיך לראות, אבל אני אעביר קדימה הרבה!).

אוהבים את שפקס? עידן קפון? בשבקין או (חלילה) את שרון? רוצים לראות מי מהם ינצח ואיך המושבעים מחפשים עוד דקות קטנות של תהילה (אהמ, הדס הורנבלט שרה, אהמ)? כל מה שעליכם לעשות הוא:

לכתוב חמשיר שפקסי למהדרין (כלומר, לא חמשיר בכלל, אלא סתם חריזת חרוזים)! אין מגבלות, אבל בבקשה בלי מגילות אסתר. את החמשיר אפשר לעשות כל דבר שקשור להישרדות – על המתמודדים, על ההפקה, על הטוויסטים המיותרים, על פשלות העריכה או על מות הפורמט (AKA ההדחה השערורייתית של אביגיל).

חשוב מאד – על החמשירים להגיע לכתובת המייל שלי: mayashoval @gmail.com (הסירו את הרווח) עד יום ראשון ב-10:00 בבוקר, כי על הזוכה להתייצב במשרדי ערוץ 10 ביום ראשון לקחת את הכרטיסים!!

החמשיר שהכי נאהב יקבל זוג כרטיסים לגמר. אם יהיה צמוד מאד, אולי נצליח לקבל עוד כרטיסים מערוץ 10, אבל אני לא מבטיחה כלום. בבקשה לא לבוא בטענות אח”כ שהחמשיר הנבחר לא היה מצחיק או לא היה טוב. אל תהיו קרציות.

בהצלחה!!

אחד העם היא קאלט, ולכן במקום שאקשקש קשקושים על המקלדת, עדיף לתת למירי, אילנית, יפית/יפעת, רובן ושאר החברים את הבמה.

בברכת, פירסט וי איט דה כריך, דן פרללה פרללה:

מה ‘ככפת לי!

הקומיקס של פרק 16 צונזר על ידי ערוץ 10 ולא פורסם. בפרק 17 נתבקשנו לשנות טקסט שכביכול פוגע בגיא זוארץ – שני הקומיקסים מובאים כאן בגרסתם המקורית.

את כל הקומיקסים אפשר לראות בג’נענע (קישור ישיר לכל המועצות).

פרק 16 (צונזר ולא פורסם עד היום בשל “ביקורת חריפה” מדי):

פרק 17 מובא כאן המקור. התבקשנו לשנות בדיחה על גיא זוארץ, זו הגרסא שפורסמה – הבדיחה שונתה מגיא זוארץ לטל אנגלנדר:

חבל.

נראה שכולם מאוהבים באינספשן. הביקורות מהללות – 92% רייפ טומטוס ו-9.2 ב-IMDB – ופייסבוק וטוויטר מלאים במחמאות והתפעלויות מאנשים שכרגע יצאו מהסרט, ובטוחים שזה הסרט הטוב ביותר שראו בעשור האחרון.

בוא נגזים עוד קצת.

הסרט טוב, זה נכון, אבל מכאן ועד הסופרלטיבים שנכתבו עליו יש דרך ארוכה.

אז נכון, אני ממש לא מבקרת קולנוע (ובהקשר הזה כדאי לקרוא את הביקורת והתגובות אצל יאיר רווה), אבל כתלמידה מצטיינת שרואה הרבה סרטים ותכניות טלוויזיה, הסרט הרגיש לי די סתמי. דברים שכבר ראינו בעבר (מטריקס, Abre los ojos), וטוויסטים שרואים ממרחק של קילומטר (למשל מאל והאינספשן הראשון).

אז הנה מספר תהיות שעלו בי לאחר הצפיה בסרט, כפי שהועלו בפייסבוק שלי. זה לא ממש מאוגד לרעיון מרכזי, אתכם הסליחה:

• אינספשן היה מאכזב בצורה קיצונית. אולי אלו הציפיות הגבוהות, אבל הוא היה טרחני וארוך מדי. שלא לדבר על זה שכל טוויסט בעלילה ראיתי מראש (וש’ יעיד על כך, כי הצקתי לו בקולנוע). והסוף גם כן היה ידוע מראש אחרי 5 דקות של הסרט בערך.
• מסובך הוא ממש לא היה, מה שכן היו הם חורים בעלילה, משחק לא אמין בעליל של אלן פייג', מערכת יחסית לא אמינה בין הדמות שלה לקוב ויותר מדי אקשן בשביל סרט שאמור להיות יותר מחשבתי, נקרא לו.
• מבחינת אקשן ואפקטים הוא היה מרהיב. אבל אם את אוואטר אהבתי כי היה מרהיב, אינספשן אמור להיות סוג אחר של סרט. בסה"כ היה בסדר, אבל ממש לא 9.2 ב-IMDB. אם זה תחת סרט אקשן עם עלילה לא בנאלית, אז אני מוכנה להיות פחות ביקורתית איתו.
• חורים בעלילה –
  • העיקרי והענקי, מבחינתי, הוא איך בדיוק חומר כימי ממשי משפיע בתוך החלום? את המזוודה אני עוד יכולה להבין שהכניס הארכיטקט, אבל איך חומר כימי ממשי כביכול אמור להשפיע עליך בחלום, ולהכניס לעוד תת-חלום, ולעוד תת-חלום…
  • בשלב השני, במלון, קוב מסביר לפישר, כמיסטר וואטבר, שהשינויים בגרביטציה והגשם שפתאום בה והולך זה בגלל שהוא חולם. אבל אם אמרנו ש-3 שניות ב"זמן האמיתי" (שגם הוא היה חלום) הן משהו כמו 20 דקות בחלום – אז בעצם כל השינויים הקטנים האלה לא מורגשים בכלל.
    ככל ש”יורדים” בחלומות הזמן מתארך. ג’וזף גורדון לוויט היה במעלית משהו כמו 20 דקות. היו לו 3 דקות להספיק לג'אמפ הראשון ברגע שהוא התחיל לשמוע את המוזיקה (כשהואן מתחיל ליפול) – הוא פספס, ואז התחיל כל האלמנט של חוסר בגרביטציה, (ואם כבר אנחנו מתייחסים שוב לנקודה הזו אז גם החבר'ה בשלג היו אמורים לרחף באוויר, בדיוק כפי שפישר כביכול מרגיש את השינויים מהלבל הקודם).
    ארתור מספיק להגיע לג'אמפ השני (כשהוואן פוגע במים), וזה גם חור בעלילה – מה היה קורה אם הוא כן היה מספיק להכין את הג'אמפ הראשון (הוא היה הרי ממש קרוב לזה) בזמן שהחבר'ה בשלג אפילו לא הגיעו למבצר?
    גם הג'אמפים המסונכרנים לא הגיוניים במיוחד בגלל אלמנט הזמנים.
  • אם החולם יכול לשלוט בחלום שלו, כמו ארכיטקט, אז למה יוסוף, שהוא החולם הראשון, לא בנה פשוט איזה מגה מבצר מסביב למחסן שבו הם היו, או בנה לעצמו טנק משוכלל איתו יסתובב ברחבי העיר עד שיגיעו לגשר.
    ואם רק הארכיטקט יכול לשנות דברים, אז למה אלן פייג' לא שינתה דברים? באיזשהו שלב קוב שואל אותה אם יש דרך מהירה יותר, למה היא לא פשוט שינתה איזה משהו. פישר כבר ידע שהוא חולם בשלב הזה, אז זה גם לא היה נראה לו מוזר מדי. הסבר של “הפרוג’קשנס ידעו שהיה שינוי ויתקפו את הארכיטקט” הוא לא הגיוני, כי גם ככה תקפו אותם, ויותר מזה זה דווקא היה משרת את המצב – הפרוג’קשנס היו מנסים לפגוע באלן פייג’ ולא בפישר.
  • כשקוב וסאיטו מתעוררים במטוס הם כבר לא מחוברים למזוודה. נדמה לי, אבל אני לא בטוחה, שגם במעלית הם נותקו מהמזוודה לפני הג’אמפ – אז איך הם יכולים להמשיך להיות אחד בחלומו של השני? ובכלל, מה קורה כשמנתקים מישהו מהמכונה? האם הוא מתעורר? האם ממשיך לחלום? ומה קורה כשנגמרת ההשפעה של החומר המרדים של יוסוף? נשארים בחלום? מתעוררים? עוברים למצב של לימבו?
    לא מסבירים לנו במדויק מה קורה עם הלימבו הזה, ואיך מתעוררים אם מפספסים את הג'אמפ. ואיך זה שהחבר'ה שנכנסו איתו פנימה לא שאלו את זה לפני…
  • שלא לדבר על למה קוב בוטח במישהו שמחטטת לו בתת מודע בלי רשותו.

אשמח לקרוא מה דעתכם, ואם יש לכם תשובות לתהיות שלי.