מכירים את זה שאתם רוכשים לעצמכם מבחר נאה של מגבות אמבט בצבעי פסטל נעימים – ורוד, תכלת, ירקרק וכו', ועם חלוף הזמן והכביסות, אתם נוכחים לגלות שלמעשה, כולן קיבלו גוון די דומה של אפור?

אז זהו, שהפעם החכמתי, ופשוט קניתי מראש מגבות אפורות.

קיבלתי היום שני חשבונות מים מ"תאגיד מי אביבים". אחד על ינואר-מרץ, והשני על מרץ-מאי. הופק בחודש יולי.
צלצלתי לשאול מדוע בעצם זה נשלח בכזה איחור, והוסבר לי שזה נובע מהעובדה ש"מי אביבים" היא חברה חדשה וכו', ולכן הם עדיין גרועים.

וכאן יש לי שתי תהיות:
א. מתברר שאין בבניין שלי מונה מים לכל דירה, אלא הצריכה נרשמת כ"משותפת", ואז מחולקת לארבע. מאחר שאני אחת, ואילו מולי גרה משפחה, דירה אחת למטה מחולקת לשלוש, ובזו שמולה גרה דיירת נטולת שותפים. אני לא בטוחה, אבל יש לי החשד שדופקים אותי כאן קצת (לאור העובדה שעד לפני כמה חודשים בכלל לא היתה לי מכונת כביסה, למשל).
לפני שאני בכלל בודקת כמה עולה הקטע הזה של התקנת מונה מים לדירה בלבד, אשמח לשמוע מנסיונכם בעניין הזה (ובכלל, יש למישהו מושג כמה עולה התקנה של מונה מים דירתי?)

ב. ובעניין העיכוב הזה: תודה לאל, אני יכולה להרשות לעצמי לשלם חשבונות מים של חצי שנה (יצא קצת יותר מ-200 שקל), אבל יש אנשים שלא. וקרוב לודאי שבעוד כמה שבועות יגיע חשבון מאי-אוגוסט. האם מישהו בחברת "מי אביבים" בכלל חשב על העובדה שבכך שהם לא חייבו את לקוחותיהם בזמן, הם עשויים לדפוק מעוטי-יכולת שעבורם כל שקל הוא משמעותי?

בואו נעשה רגע סדר בדברים:
קודם כל, זה עדיין הבלוג שלי. זה לא הבלוג שלכם. אני (אולי) מעריכה את מה שיש לכם לומר, אך לא חושבת שזה מקומכם או זכותכם להעיר לי, ולו במעט, על סגנון הכתיבה שלי או התכנים המופיעים כאן. והאמת, אני אפילו לא חושבת שאני יותר שלילית לאחרונה מהרגיל. אני פשוט כותבת יותר ממה שהתרגלתם בשנה ומשהו האחרונות.

הבלוג, מאז ומעולם, היווה המקום שבו בין היתר אני מוציאה קיטור. מה פירוש "להוציא קיטור"? כן, זה אומר לחלוק את העצבים שלך על משהו עם היקום. זה לא הולך להשתנות. האם הבלוג הוא מראה מדוייקת שלי עצמי? ספק רב, גם אם אני הנחתום שמעידה על עיסתי. הבלוג מדגים צד אחד, די מוגבל של מי שאני.

במשך קרוב לעשור שבו אני מנהלת בלוג/ים, הבלוג וגם אני עברנו גלגולים שונים ומשונים. בשנה האחרונה אני מנסה להבין מה מקומו של הבלוג בחיי, אל מול השימוש ההולך והגובר שלי בטוויטר. ובדיוק בגלל טוויטר, קורה לא מעט שדברים שבעבר היו הופכים לפוסט שלם מסתכמים כיום ב-140 תווים. אולי 420 תווים, אם זה הותיר עליי רושם עז. כן, זה בהחלט פגע בבלוג; לא, אני לא רואה את זה משתנה בקרוב. בקיצור, אתם מוזמנים לעשות פולו בטוויטר. אני לא מבטיחה לעקוב בחזרה.

אז מה מגיע לבלוג? הדברים ההם שמעניין אותי להרחיב עליהם. סיפורים, טרוניות, חוויות, מחשבות. מטבע הדברים (ותנסו זאת בעצמכם), הרבה יותר קל לכתוב 300 מילה על משהו שעיצבן אותך מאשר על זה שהחיים שלכם דבש. ולמרות שייתכן מאוד שהחיים שלכם הם באמת דבש, עדיין, תמיד יהיה לכם יותר מה לומר על הדבורה שעקצה אתכם באצבע. אלא אם כן הפוסט שלכם עמוס בתוכן שיווקי ו/או אתם כותבים על הילדים שלכם ו/או אתם כותבים תוכן שיווקי על הילדים שלכם.

ולא, אני בהחלט לא מסכימה עם האמירה הפולנית ש"אם אין לך משהו טוב להגיד, מוטב שלא תגידי אותו". וזה על אחת כמה וכמה, כאשר באופן די מרגיז, החוויה הצרכנית כיום עובדת, במקרים רבים מדי, בצורה כזו שאם לא תצעקו איפהשהו במקום פומבי ומאונדקס היטב, על כך שמשתינים עליכם בקשת, ימשיכו להשתין עליכם בקשת.
המדיה החברתית היא חרב פיפיות: מצד אחד, עסקים נורא שמחים לתת לבלוגרים ארוחות חינם, בתקווה שהם יכתבו עליהם (ויש המודים מפורשות כי ביקורות על ארוחות חינם נוטות להיות סלחניות יותר), ומצד שני, לבלוגר יש כוח (גם אם הוא לא רוצה שום דבר בתמורה), אולי אפילו זכות או אחריות לומר "אכלתי כאן וזה היה זוועה, ולא בהכרח אפילו מתוך נסיון לקבל פיצוי, אלא פשוט כדי להזהיר אחרים, וכדי לאלץ עסקים לתת את הדין בפנינו, הצרכנים, בנוגע לנקודות שבהן הם פישלו.
אז כן, אני אדם תובעני לפעמים: אני לא מסכימה לקבל ארוחות חינם. ואני גם לא מחזירה (כמעט) מנות למטבח, אבל אני רוצה שיקשיבו לי כלקוחה או כמשתמשת.

התחלתי לכתוב את הפוסט הזה אתמול. באמצע המחשב התאבד, ובדרך נס, הצלחתי להציל את קובץ הטקסט המסכן. נחשו מה? קרוב לודאי שלא היו לי דברים חיוביים לומר גם על קריסתו הכמעט סופית של הלפטופ האהוב שלי! (וגם לא על העובדה שביליתי יממה בנסיון להציל מתוכו חומרים ואז לשחזר אותו מגיבוי, ובטח שלא על העובדה שזה עדיין דפוק!)

אני לא ממש יודעת למה אתם בכלל קוראים את הבלוג הזה. לא נראה לי שמישהו מכם אי פעם החל לקרוא אותו בגלל ראיית העולם החיובית והנעימה שלי. אז אל תשחקו איתי בקקי עם קשקושי ה"את נורא שלילית לאחרונה". כי לאחרונה הטרידו אותי מינית, בזבזתי סופ"ש שלם על החלפת סיסמאות בגלל טמטום של חברה מסחרית, היתה לי דלקת אוזניים שהכאיבה לי כמעט באותה המידה שהיא הפחידה אותי פחד מוות, ואיגוד האינטרנט הישראלי המשיך להיות איגוד האינטרנט הישראלי. קרו עוד כמה דברים נחמדים יותר ופחות, אבל הם עדיין מתבשלים. ואולי לעולם לא יהפכו לפוסטים. ובכל מקרה, אני לא זוכרת שפירסמתי כאן מודעת דרושים למנהל תוכן עבור בלוג פופולרי.

לו גבר היה כותב את רוב התכנים שמופיעים אצלי בבלוג, קרוב לודאי שהייתם אומרים עליו שהוא "ביקורתי", או "נוקב". אבל אני בחורה, ולכן אני "נורא שלילית", "מרירה", "נורא מוכשרת אבל כל הזמן מתלוננת" או (החביב עליי) "צריכה למצוא זיון דחוף".

ואם אחת האמירות לעיל היא כל מה שאתם לוקחים איתכם מהפוסט הזה, ואתם חושבים שתתפוצצו אם לא תגידו לי את זה, הרי שאתם מוזמנים להקליק כאן (כל היתר פטורים ואף מומלץ כי לא יעשו זאת)

לפני שנה בדיוק, פחות יום, אימצתי חתול. במפתיע, הוא שרד את השנה הזו, וגם אני.

עצם העובדה הזו היתה די מהפכנית מלכתחילה, כי לא זו בלבד שבמשך שנים הייתי משוכנעת שאני אלרגית לחתולים, אלא שלמעשה, מאז חזירי הים שהיו לנו בבית בכיתה א', ותולעי המשי בכיתה ב' (שמתו מוות טראגי, לאחר שההורים עשו ריסוס בבית), מעולם לא היו לי חיות מחמד (היו לנו דגים בחדר בצבא, סופם היה רע ומר). והאמת היא שאני בקושי מסוגלת לגדל עציצים בלי שהם ימותו בכל מיני דרכים מוזרות (היה למשל פעם עץ זית ננסי שפשוט התייבש יום שרבי אחד במפתיע. כמו שהוא).

ובכל זאת, למרות הרקורד הדל בחיות מחמד, והרקורד הרע בצמחים, אימצתי חתול.
בכלל רציתי כלב.
ובכלל היו אמורים לקרוא לו מאיר (ע"ש שטרית).
אבל קוראים לו אלנבי. (ע"ש הרחוב, למרות שהוא לא משם).

אלנבי מתחזה לאריחי המקלחת

ובניגוד למה שחשבתי שיקרה, שאני אבהה בחוסר אונים מוחלט בגור חתולים שלא יודע עדיין להיות חתול, ובמקביל אני לא אדע מה לעשות בכלל עם חתול, איכשהו הסתדרנו. (לאחר שנשלף מאחורי הארון שרץ והסתתר מאחוריו עת הגיע הביתה לראשונה).
הוא למד להיות חתול, ואני למדתי להסתדר עם זה שיש כאן חתול.
ושהוא ככל הנראה יותר חכם ממני. (את זה זה הבנתי כשהברז במטבח נפתח במפתיע).

ואל תכעסו עליי שאני אומרת את זה, אבל אני חייבת להודות שלאמץ חיית מחמד לראשונה בחייך, זה קצת כמו לקנות גאדג'ט חדש ומצ'וכלל. אבל כזה עם בינה מלאכותית שמשתכלל כל הזמן (בזמן שהוא לא ישן, זאת אומרת). ורוב הזמן, גם מפתיע אותך עם כל מיני יכולות שלא ידעת שיש לו, כי בניגוד לגאדג'טים, חתולים לא מגיעים עם מדריך פיצ'רים.

את לא אמורה, למשל, לצפות לכך שהחתול בן החצי שנה שלך יביא הביתה יונה. חיה. שתתיישב לך על המיטה במבט רצחני.
(זה היה mexican standoff שאפילו טרנטינו לא מסוגל לביים לדעתי).

או למשל, מטרפת ביצים. ברוב הבתים, מקומו של פריט זה הוא במגירת הכלים.
לא כך אצלי. כאן מדובר בצעצוע האהוב על החצול, אשר משחק איתה כדורגל בכל רחבי הבית.

ואני חייבת לציין שהחתול היה סיבה שדי הניעה אותי לשקול את הפסקת העישון (עדיין מתקדמת לא רע, תודה)
ולא רק בגלל שבכל פעם שהייתי מדליקה סיגריה בסלון, הוא היה בורח (ולדעתי אפילו לא בגלל ריח הסיגריות כמו ריח הגז מן המצית), אלא כי בכל פעם שהייתי יורדת לקנות סיגריות, היצור הקטן הזה (שלא מסוגל לתת לי ללכת לשירותים בלעדיו) היה נעמד ליד הדלת במבט עגום של "תני לי לצאת", ואז בוכה במשך חמש דקות בווליום כזה שנשמע עד למכולת הפינתית.
מביך להודות, אבל כן, היעדר הרצון לשחק תופסת עם החתול ואז לשבת על המדרגות בחוץ במשך 5-10 דקות עד שיסיים לרחרח את כל חדר המדרגות, קצת שבר אותי בשלב כלשהו. אז השילוב בין זה, לבין מיאוס סיגריות כללי, לבין עליית מחירי הסיגריות פשוט גרם לי להגיד די. לא מעשנת יותר. כנראה, אם כן, שב-grand scale of things, עת אשפט מול בית דין של מעלה, אם הקטע הזה יחזיק, אפשר יהיה לומר שהפסקת העישון המתהווה הזו היא הדבר הכי חשוב שיצא לי מהעובדה שאימצתי חתול.

מצד שני, הודות לחתול, אני כמעט לא יכולה לסרוג. וחבל. כי אני אוהבת לסרוג. אלא שמתברר שהסטיגמה הזו של חתולים וכדורי צמר היא אמת לאמיתה. אבל עם שיניים. חדות. לא נורא. לפעמים הוא ישן, ואז, כמו יעל שהרגה את סיסרא בשנתו, אני שולפת את המסרגות ממחבואן, וסורגת כמה שורות בסתר.

אנחנו לומדים לא מעט על עצמנו מבעלי החיים שאנו מעניקים להם בית. זה תהליך מעניין.
ואני יודעת כיום בוודאות: בניגוד למדיניות של הוריי (חזירי ים זה לא ממש נחשב) – לילדיי יהיו חיות מחמד. ולא רק כי זה עלק מלמד את הילד לדאוג ליצור חי ומחנך אותם על אחריות, אלא פשוט כי זה ממש כיף כשחתול מלקק לך את האף (זה ממש רטוב כשכלב מלקק לך את האף, אבל נו שוין).

וכעת לשאלה המעניינת באמת, כי זה תרחיש שטרם נתקלתי בו:

האם יש לחגוג לחתול יום הולדת? (או יום שנה) ואם כן, איך עושים זאת?
האם יש להעניק לחתן השמחה מנה מפוארת של סשימי, או שמא יסתפק בקופסת טונה?

צולם לפני 362 ימים

(פוסט אורח מאת ד"ר ש., מאחרונות חברותיי בירושלים)

פוסט אורח זה נכתב בהרבה יזע, לאחר ניסיונות סרק לקבל יחס נאות מאנשי מוזיאון ישראל. כנראה השיפוצים הנרחבים שנעשו במוזיאון – מוסד ציבורי, בואו נזכיר – ייגעו מאד את מוחם וגופם, עד כדי זלזול גמור בבאי המוזיאון, לקוחותיהם.

אם חפצה נפשכם לעמוד בתור ארוך בשמש יולי הקופחת סורו היום בשעה 15:00 למוזיאון ישראל המתחדש, נזר הבריאה. שם, לאחר שתעמדו בתור לרכישת כרטיס כניסה למוזיאון, תוכלו לעמוד בתור נוסף בחוץ, בשמש, בו תתאמצו לקבל שובר כניסה למופע של יהודית רביץ שייערך הערב במוזיאון. אתם, ועוד 4000 איש לפחות. מספר המקומות מוגבל, אז צפוי שיהיה שם מאד שמח. ואני שואלת: למה ככה? למה להעמיד אנשים בשמש לריב על שובר? מדוע לא לעשות, נניח, רשימה של באי המוזיאון ואז לחלק להם שוברים לפי סדר הגעתם? מדוע לא לחלק שוברים לפי סדר ההגעה למוזיאון, לפי הכלל המוכר והמקובל של "כל הקודם זוכה"? אני אמנם פסיכולוגית ארגונית מנוסה בהכשרתי, אבל נחשו מה: אני די בטוחה שלא צריך את ההכשרה המפוארת הזו בכדי לחשוב על פתרונות משוכללים אלה. רק צריך הגיון בריא ואיכפתיות מבאי המוזיאון. אלה כנראה התאיידו בשיפוץ הנרחב.

זה נראה לאנשי מוזיאון ישראל הולם? ראוי? מכבד את לקוחותיו? זו הפרסומת שאתם רוצים?

היות שידעתי כי אני רוצה להזמין קרובי משפחה מבוגרים מחוץ לעיר לבקר במוזיאון ישראל, כולל השתתפות במופע של רביץ היקרה, פניתי טלפונית בסוגיה זו כבר לפני כשבועיים. הסברתי כי איני מתכוונת להעמיד את קרוביי בשמש לריב על שובר עם אלפי האנשים הצפויים להגיע. לא זכיתי למענה ראוי. "זה מה יש", אמרה נציגת מחלקת אירועים שענתה לטלפון לאחר צלצולים רבים, "לא טוב לך אל תבואי". מצוין, פשוט מצוין. השארתי אצלה את פרטיי בתקוה לקבל מענה מבעל תפקיד עם יותר סמכות ואולי גם יותר אדיבות. נחשו מה? זה לא קרה.

מחברים שמעתי כי במופע של שלום חנוך שהיה במוזיאון ישראל לפני יומיים אכן היה תור ארוך ועצבני בשמש.

היום בבוקר הגעתי פיזית למוזיאון. ביליתי שעה בניסיונות להסביר לבעלי התפקידים הבודדים שהסכימו להקשיב, את הבעייתיות בנושא -המתנדבים בדלפק הקבלה.
בשיחה טלפונית מהדלפק, שיזמתי אל סוזי נציגת פניות הציבור במוזיאון קיבלתי את התשובה הבאה: " זו ההחלטה שהוחלטה". הנפנוף שלה היה מוחלט ושלם, למרות ששטחתי בפניה את בעייתי הספציפית. כאשר צלצלתי לשאול לאחר זמן מה אם יש לה תשובה עבורי היא התחמקה, והנחתה את פקידי הדלפק לא להעביר לה יותר שיחות. כנראה עסוקה עדיין בשיפוץ המשרד שלה, או מה.
דוברת המוזיאון בה נתקלתי ברחבת הכניסה – מלווה אנשי תקשורת אורחים – אמנם גילתה יותר עניין, בייחוד אחרי שהעליתי בפניה את האפשרות הדמיונית לחלוטין בה אנשי התקשורת הנוכחים מוזיאון יצלמו בשעה 15:00 את פלאי התור השמשי ובו מאות אנשים עצבניים ודוחפים. עם זאת, גם היא נעלמה. זאת, לא לפני שגילתה לי שגם עובדי המוזיאון צריכים לעמוד בתור הזה כדי לקבל שוברים למופע. יופי – המוזיאון מגלה יחס מחפיר לעובדיו וזה אמור לנחם אותי, החברותא שתהיה לי בתור – 4000 איש עצבניים וסוזי סורפרייז בעל תודעת השירות המפותחת במיוחד.

אז בואו נזכיר לאנשי המוזיאון היקרים:
1. אתם מוסד ציבור, דהיינו נתמכים בכספיו של משלם המסים – אותו אזרח ותיק, אדם נכה או אורח שהגיע במיוחד מחוץ לעיר – אשר תעמידו בשמש לריב על שובר למופע עם עוד 4000 איש עצבניים ומתוסכלים.
2. אנו חיים בעידן המידע הזורם, עובדה פעוטה שאמורה להיות מוכרת לבעלי תפקידים פורמליים כגון נציגת פניות הציבור סוזי היקרה, והדוברת של המוזיאון. אז הנה אנו נפגשים פה, באינטרנט. I HOPE YOU'RE HAPPY NOW
3. חבר הנאמנים בבורד שלכם, וכמה תורמים מרכזיים, ישמחו לדעת על התנהלותכם המשובחת. אל דאגה, אני ואחרים נדאג ליידעם ונחסוך לכם את העבודה הקשה.
4. החלטות ניתנות לשינוי. גם החלטות טיפשיות כמו זלזול מחפיר בלקוחות שלכם. ההחלטה להעמיד אנשים בשמש ולהשפיל אותם כדי לקבל משהו שהבטחתם להם אינה גזירת גורל או כתובה בתנ"ך. אפשר, באמת אפשר, לשנות החלטות, בייחוד אם ללקוח שלכם איכפת מספיק להתריע מראש על הבעייתיות בהן.

נחמד. נראה שלפי הרשות למשפט, טכנולוגיה ומידע, כדי שהם ינקטו בצעדים כנגד ארגונים שמאגרי המידע שלהם אינם מאובטחים בהתאם לחוק, הרי שצריך שייגנבו מתוכם פרטים אישיים באמת, ורק אז הם יוכלו לנקוט אצבע בנדון.
בחיי שכבר חמש דקות שאני בוהה בתשובה הזו לפנייה שלי, ותוהה: האם זה יותר מטומטם או יותר מעצבן או יותר מפגר (או האם אני ממש נאיבית שקיוויתי לרגע, שהחוק יעניש את אלה שמגיע להם).

עדכון (16:32):
החבר'ה מויינט מחשבים קפצו על הסיפור, ובדקו אותו מול משרד המשפטים. הטענה הרשמית: סיסמאות אינן מידע אישי. ועם זאת, גם הם כנראה מודעים לבעייתיות שבהגדרה ובחוק.

עדכון (18:02)
הפוסט הזה סגור כעת לתגובות, וזאת מהסיבה הפשוטה שאין לי ממש עניין להיות מקרה קלאסי של "האשמת הקורבן" ולשמוע עוד קצת ממה שחושבים עליי כמה טוקבקיסטים משועממים שהגיעו לכאן מהכתבה בויינט (ראו דוגמה בהמשך).
אם יש לכם תגובה עניינית לעצם העובדה שהעזתי לפנות אל משרד המשפטים ולדרוש כי ימוצה הדין עם גורם אשר משתין בקשת על המשתמשים בו – אנא הגיבו לידיעה בויינט.
מצד שני, אם כל מה שבא לכם לעשות זה להגיד לי שאני מכוערת/טיפשה/אופורטוניסטית, תקליקו כאן.

מצורפת התייחסותנו לפנייתך

מכיוון שאני חולה ואומללה ומשועממת, והבחור הנחמד מהומלס שצלצל אליי ביום א' בעקבות המייל ששלחתי להם ובו שאלתי מדוע עליי שלא להתלונן עליהם למשטרה, והיה מאוד מנומס והתנצל וזרק עליי באזזוורדס, אבל בסופו של דבר לא ענה למייל שלי ובו השבתי שאשמח מאוד לממש את הזמנתו ולהיפגש עם מנהל אבטחת המידע שלהם – הרי ששלחתי עכשיו תלונה רשמית אודותיהם לרשות למשפט טכנולוגיה ומידע בנוגע למאגר המידע שלהם ואבטחתו הכושלת.

אין לי מושג איך בכלל מתבצעת אכיפה/ענישה של חוק מאגרי המידע. זה בטח ייגמר בקנס, אבל אני אשמח מאוד אם ימררו להם קצת את החיים.

(מה גם שעדיין לא קיבלתי את מייל הסליחה-תחליפו-סיסמה שלהם, שזה קצת מעליב בעיניי)

השבוע האחרון, ושיאו – היום, הולך ומסתמן כזוועה שאין כדוגמתה. (אזהרה: הפוסט הזה כולל הפרשות גוף ותיאורים כואבים)

קודם כל, לאחרונה הפסקתי כמעט לגמרי לעשן. זה נובע מסיבות פופוליסטיות לגמרי של עליית מחירי הסיגריות, ובעיקר היעדר רצון שלי לכסות את גרעונות המדינה. כלומר, לא כי זה יקר, אלא כי זה מעצבן אותי שההרגלים הרעים שלי אמורים לממן ניהול תקציבים כושל.

תוצאה אחת של זה, או כך חשבתי, היתה העובדה שאני מתעוררת כל בוקר עם אף קצת סתום, וליחה מגעילה.

אז זהו, שכנראה שזו לא היתה תוצאה של ניקוי רעלים עצמי, אלא פשוט שאני חולה. כי ביום שני קמתי עם טיפה כאב אוזניים.
וביום שלישי קמתי עם המון כאב אוזניים.

אז הלכתי לרופא השכונתי, שהיה מאוד נחמד, ונתן לי מרשם לטיפות אוזניים ואנטיביוטיקה.
בסופר פארם, הבחורה הנחמדה בעיקר היתה עסוקה בלספר לי על תופעות הלוואי (שלשולים, בחילות והקאות) של האנטיביוטיקה המדוברת (אוגמנטין) מתוך נסיון למכור לי איזה משהו עם ביו ובלי אנטי בשם שלו שאולי ינטרל את העניין אם אקח אותו שעתיים לפני נטילת האנטיביוטיקה (אותה אמורים לקחת עם האוכל, משמע, אני אצטרך לקום ממש מוקדם בשביל משהו צמחי שאולי לא יעבוד).
אמרתי לה תודה, אבל שאני לא מאמינה בצמחים, והמשכתי בדרכי.

כלומר, המשכתי אל האמפמ הסמוך, כדי לקנות חלב, וגיליתי לשמחתי שמוכרים בן אנד ג'ריס ב-19.90 ש"ח (אני יודעת שאני אמורה להחרים את אמפמ, אבל הייתי חולה ואומללה). קניתי שניים. בדיעבד, זה יתברר כצעד הנבון ביותר שעשיתי כל השבוע.

הגעתי הביתה, ושמתי את טיפות האוזניים. נרדמתי. התעוררתי עם אוזן פקוקה לגמרי והרבה יותר נפוחה משהיתה שעתיים קודם. משום מה, יש לי החשד שאיכשהו, טיפות האוזניים הן שגרמו לזה.
זמן קצר לאחר מכן גם התברר שאכן, הרוקחת צדקה ויש לאנטיביוטיקה הארורה הזו תופעות לוואי לא נעימות עבור מערכת העיכול. ושאני הולכת לבלות זמן רב על מזבח הפורצלן בימים הקרובים.

ברביעי, הכיף נמשך, והכאב התגבר. הנחתי שאנחנו מדברים על ירידה לצורך עליה וקיוויתי לטוב.
למעט העובדה שעכשיו אפילו ללעוס בקושי הצלחתי מרוב כאב ונפיחות.
למרבה המזל, כמו שאמר צ'כוב, בן אנד ג'ריס שנראה במערכה הראשונה, תמיד ייאכל בהמשך.

בחמישי, קמתי בשש בבוקר וגיליתי שבמהלך הלילה הצלחתי להעיף לעצמי סתימה. משמע – מרוב כאב אני גם חורקת שיניים! ובנוסף, לא זו בלבד שהאוזן סתומה, אלא שגם כל האזור סביבה נפוח, אם אני מטה את הראש, זה עושה גלוג-גלוג, ובכלל, אוזן שמאל שלי נראית כמו האוזן של דמבו. סימטריה זה לחלשים.

וכך הבוקר היה עמוס ונחמד במיוחד: 9:30 נסיעה להרצליה. 10:30 ארוחת בוקר עם האחות. 12:00 רופא שיניים. ואז לרוץ בחזרה לתל אביב, כי הרופא מקבל עד שלוש, ואני לא מסוגלת יותר עם הגועלנפש הזה שמערער את שפיותי.

עמדתי בלוח הזמנים בצורה מופלאה וכנגד כל הסיכויים.
(ואני חייבת לומר שמכבידנט בהרצליה הם ממש מקסימים. כל פעם מחדש.)

הגעתי לרופא. אמרתי לו "צמע, נפוח וכואב. ונראה לי שיש דרכים יותר טובות לדיאטה מאי יכולת ללעוס מזון ושלשול עצבני".
הוא דחף פנימה את הפנס שלו, גרם לי לצרוח קצת, ואמר "כן, נפוח".
אמרתי, "יופי, גאון. את זה אני יודעת. עכשיו מה?"
והוא אמר "אני שולח אותך למיון. ותתכונני לזה שעשויים להשאיר אותך לסופ"ש במקרה הכי גרוע".

ארזתי תיק עם המחשב/ספר/סריגה/תחתונים נקיים, חיבקתי את החתול לשלום והסברתי לו שאני אוהבת אותו אבל לפעמים אין ברירה, והסנדקים שלו שוקי ויונית יאכילו אותו אם אאושפז חו"ח, ונסעתי לאיכילוב.

בדרך למיון, קניתי אייסקפה בארומה. היה מגעיל, אבל זה היה על תקן של ארוחת צהריים לאנשים שלא מסוגלים ללעוס.

הגעתי למיון. היה מלא באנשים חולים באמת.
אמרו לי שבי על מיטה פנויה.
ישבתי. באה אחות. רצתה למדוד לי חום.
הצבעתי על האייסקפה שמונח לידי על המיטה, ואמרתי לה "נראה לי שלא ממש יהיה לי חום, כמה שלא תתאמצי" (באמת שזה לא היה מכוון ולא קיבלתי השראה מהסצינה עם המדחום ב-ET)
לשמחתי, היא החליטה שלא לנסות למדוד לי חום בפי הטבעת (באמת שחששתי שזה יקרה), ושלחה אותי דרך כל מיני מחילות אל מיון אף אוזן גרון אי שם במגדל למעלה.

חדר המתים בטח נמצא כאן גם איפהשהו

הבחור הנחמד במיון אא"ג הסתכל באוזן אמר "טוב, זה כל כך נפוח שזה פשוט נסגר שם", והחליט להפוך אותי לנר: שטף שם קצת, ואז תקע לי שם פתיל בשביל הטיפות. האמת היא שהוא בעיקר גרם לי לצרוח מכאב. ואז נתן לי מרשם ואמר "זהו, סיימנו. מעקב אא"ג בעוד שלושה ימים".

חזרתי לקבלה, ושאלתי איפה מקבלים את התרופות שהרופא רשם לי.
"את זה את קונה בבית מרקחת"
"אבל כבר נכנסה שבת"
"יש תורן בבן יהודה" (כתובת מדויקת זה לגמרי מיותר!)
וכך שוחררתי.
כל העניין לקח בערך 45 דקות.
אני לא חושבת שאי פעם שמעתי על ביקור כל כך קצר בחדר מיון.

יצאתי מבית החולים, צדתי לי נהג מונית, והודעתי לו שאנחנו הולכים לנסוע במעלה ובמורד רחוב בן יהודה עד שנמצא בית מרקחת (וכאן תודה גדולה מאוד לנועה ואורי שניסו לעזור בטוויטר לנסיונותיי הנואשים לאתר בית מרקחת פתוח, ולרויטל שצלצלה עם טיפים).

מחלון המונית ראינו את הקופאיות מגרשות קונים מבוהלים שניסו להסתער על הסופרפארם בלונדון מיניסטור.

והנה לכם טיפ חשוב: במידה ואתם זקוקים לבית מרקחת תורן בסופ"ש, דעו לכם שהמוקד של מגן דוד אדום לא יוכל לספק לכם מידע חיוני זה. מצד שני, המוקד העירוני של עיריית תל אביב דווקא כן. (ואם אתם בסלקום, חייגו ‎*10630)

בסוף הגענו אל אחד מבתי המרקחת התורנים (בן יהודה 34) שהתברר כמופעל בידי רוקח הזוי במיוחד. לא זו בלבד שהוא התקמצן למלא את כל המרשם שלי, כי אין לו הרבה בסטוק כמות גדולה מהכדורים שאני אמורה לקחת, ומה אם עוד אנשים יזדקקו בדיוק לאנטיביוטיקה החריפה במיוחד הזו במהלך הסופ"ש?
אותו רוקח מוזר גם הדגים שפת גוף עצבנית במיוחד, הפגין שליטה לקויה ביותר בחומר הנלמד וחשב שמה שהוא נותן לי זה טיפות עיניים, ולא הבין למה נותנים לי כאלה לדלקת אוזניים (אלה דווקא כן טיפות אוזניים). ובכלל, הציע לי לשים כאן ועכשיו את טיפות האוזניים. (כנראה חשב שאניח ראש על הדלפק?)
כעת גם גיליתי את החסרון אחד בקבלת מרשמים מבי"ח: אין על זה השתתפות של קופת חולים. אבל העיקר הבריאות ומזל שזה לא היה ממש יקר. כנראה שאחר כך אצטרך לריב עם מכבי על קבלת החזר על שבעים השקלים האלה.

לקחתי את התרופות שלי וברחתי משם.

בדרך הביתה הצטיידתי בעוד בן אנד ג'ריס, וגם קצת בירה, ואני חושבת שיהיה בסדר.
(בהנחה שהאנטיביוטיקה הזו תעבוד, ושהגולגולת שלי לא תתפוצץ מרוב מוגלה או משהו כזה)

בסוף העונה שעברה רכשתי באחת מחנויות רונן חן חולצה ממש חמודה – גופיה עם קשקושים פסיכידליים, מבד מנצנץ קלות, בגזרה מוצלחת שקצת מטשטשת קצת את הכרס, ובה בעת מדגישה מחשופים. בקיצור, חולצה כייפית. לבשתי אותה פעם-פעמיים בקיץ שעבר, כיבסתי אותה ביד לפי ההנחיות, ואז שכחתי ממנה והיא חזרה לארון עד שמצאתי אותה שם לפני כמה שבועות. אמה מה? מהחולצה נודף ריח מוזר. ולא ריח של ארון. וגם לא ריח של זיעה. ריח מוזר. כיבסתי אותה שוב, הפעם עם אקסטרא מרכך כביסה. ועדיין, החולצה מסריחה.

בשישי האחרון, החלטתי ללבוש אותה בכל זאת, אולי היא זקוקה למעט איוורור. שמתי על עצמי מעט בושם, וקיוויתי לטוב. בעודי יושבת ומחכה להגעתה של רונה, התחיל לכאוב לי הראש. בעודנו הולכות אל ה"אוקטובר", אמרתי לה שלדעתי החולצה שלי מנסה להרוג אותי. היא צחקה עליי, הסניפה את החולצה ואמרה "וואלה את צודקת".

זה עתה כיבסתי את החולצה במכונת הכביסה. עם ים מרכך. ותליתי אותה במקלחת. עכשיו חדר האמבטיה כולו מסריח בגלל החולצה.

תודה לך, רונן חן!

החולצה הקטלנית במקלחת

אלעד זלומונס, שהיה אמור להיות חבר בועדת הבחירות לועד איגוד האינטרנט הישראלי מספר קצת על ההתנהלות מאחורי הקלעים במנגנון האיגוד, ואיך תופסים חברי הנהלת איגוד האינטרנט (אלה שנבחרים בידי חברי האיגוד) את תפקידם:

נאמר לי "שככה זה בדמוקרטיה" וגם "במשטר דמוקרטי, הרוב קובע לא בגלל שהוא צודק, אלא בגלל שהוא זה הנושא בתוצאות ההחלטה" זה כמובן לא נכון שכן כולם, כולל אלו שהתנגדו, נושאים בתוצאות. במקרה זה החלטתי להתפטר שכן אי השקיפות היא נושא מרכזי לדעתי בהתנהלות הנהלת האיגוד.

אבל זה בסדר, כי הסוגיה של פרסום פרוטוקולים, תקציבים, ושלל מידע שראוי שיפורסם בפני חברי האיגוד הם נושאים שכנראה לא אמורים לעניין את חברי האיגוד, אחרת הם כבר היו מתפרסמים. או כפי שמתאר זאת אלעד:

אחת הדוגמאות הבולטות לחוסר השקיפות היא אי הפרסום של התקציב השנתי. אנחנו נמצאים כבר אחרי מחצית משנת 2010 אך עד היום אין אנו יודעים מה היה תקציבו לשנת 2009 (וכמובן לא לשנת 2010). לאן הלכו כשמונה מליון ש"ח? [...] נושא השקיפות באיגוד האינטרנט (או ליתר דיוק חוסר השקיפות) עלה כבר לפני כשנה באסיפת האיגוד השנתית. כבר אז הודיע רימון שהועד ישקול מה ואיך ניתן לפרסם מפרוטוקולי הועד. לצערי לא היתה כל התקדמות מאז.

חלפה שנה כמעט מאז הצטרפנו, די הרבה חברים "מהאינטרנט" לאיגוד האינטרנט הישראלי, בנסיון להביא בסופו של דבר, לשינוי בארגון מבפנים.
בשנה שעברה הצלחנו "רק" למנוע את העברתה של תקנה שהיתה מונעת מחבורת אנשים להצטרף במכה אחת, ולהשתמש בכוח שמקנה להם קולם כחברים להצבעה על תקנות הארגון מבלי להמתין שנה עד שיוכרו כחברים מן המניין (כן, אני יודעת שזה קצת נשמע כמו מחטף. זה מה שזה היה).
השנה, אלה מאיתנו שהצטרפו בשנה שעברה יוכלו לא רק להצביע באסיפה השנתית, אלא גם לבחור ולהיבחר לועד הארגון.

כן, זה מירוץ לטווח הארוך. אבל אני באמת חושבת שנוכל להגיע לאנשהו בסופו של דבר אם נרוץ ביחד.