שלשום שברתי כוס במטבח. (כן, כן, מזל טוב!)

כמובן שלמרות שניקיתי את השברים, עדיין הצלחתי לדרוך על רסיס זכוכית אתמול בלילה.
והוא סירב לעזוב את ביתו החדש, המצוי בכרית כף הרגל.
שזה, כמובן, כואב.

בשלב כלשהו, זה הפסיק לכאוב, אבל עכשיו כואב שם קצת ליד. במקום אחר.

מה שמעלה את השאלה: האם יש אמת כלשהי בסיפורי האימה של ילדותנו על כך שרסיסי זכוכית וקוצים עשויים לטייל אצלי ברחבי הגוף ולהרוג אותי?

עדכון (080808 | 0908):
אין יותר זכוכית ברגל. חפרתי שם עמוקות ומצאתי שם משהו. ואז הוא נפל על הרצפה. אין לי ספק שהוא עוד ישוב ובגדול!

[האמת, היא שאני יודעת שלא תתעלמו, כי אין לכם חיים. אז למרות שאני משערת שהפוסט הזה בכלל לא יתפרסם, כי אמא של וורדפרס זונה, אתם מוזמנים להביא אותה בתיגבוב]

והנה הפוסט שמסרב להתפרסם ושבגללו הבדיקה שלעיל:

והכי כיף זה לנסוע מרמת החייל לרמת גן, כדי לאסוף אנשים ששמם לא יוזכר כאן, וללכת לאכול איתם ארוחת ערב, וששניה לפני שאת מגיעה למחוז חפצך, האוטו עושה בום גדול ומאיים, ואז עושה קולות של משהו שבור.

את תוהה במה בדיוק התנגשת, כי רוב הזמן את לא נהגת גרועה עד כדי כך, יוצאת מהאוטו, ומגלה שיש לך פאנצ'ר מטורף (עד כדי כך שהצלחת הדקורטיבית עפה מן הגלגל).

מצד שני, אם כבר פנצ'רים, אז לפחות שיתרחשו במקומות שיש בהם פנצ'ריה מעבר לכביש…

מיותר לציין שארוחת ערב כבר לא התרחשה. במקום זה היתה נסיעה באוטובוס, ומחר תהיה נסיעה מוקדמת מאוד באוטובוס אל האוטו המפונצ'ר (בתקווה שאספיק להגיע לשם לפני דו"ח החניה המובטח).

*אנחה כבדה*

והנה משהו קטן שגורם לי להרגיש הרבה יותר טוב בנוגע לאותו ראיון עבודה שפוצצתי אחה"צ…

חיפשתי באינבוקס שלי את התכתובת המקורית שלי אודות הראיונות שלי באותה חברה (מתוך רצון למצוא את החברה שהפנתה אותי אליהם כדי להרים אליהם טלפון מחר*), וג'מיל העלה בחכתו הודעה שלא ציפיתי לה:
תכתובת שהיתה לי עם (עוד) מישהו שהציע לשלם לי 50 יורו לחודש על מנת להפוך את הבלוג שלי לחוות קישורים באמצעות השתלת קוד ג'אווהסקריפט שלהם אצלי בבלוג שמפנה לשלל אתרי קזינו בשפות שונות ומשונות (שימו לב בצילומסך להלן**). מן הסתם, אחרי התמקחות קלה (אני דרשתי 150 יורו, הוא הסכים לעלות ל-75$) ללא כוונה אמיתית לעבוד עימם לעולם, שלחתי אותו לקיבינימט, ואפילו לא ביקשתי ממנו למצוץ לעצמו ולשלוח לי תמונה.

אם קודם הרגשתי טוב בנוגע לעניין הזה מאחר שלא רציתי לעבוד במקום שעובדים בו חארות, הרי שעכשיו אני מרגישה מעולהההההה עם עצמי בנוגע לעניין הזה, כי גם הצלחתי להימנע מחברה שאני יודעת באופן ודאי שהיא מתעסקת בחרא מהסוג המסריח ביותר. ולפיכך הנקודה הראשונה כאן אינה מפתיעה כלל.

טפו! ברוך שפטרנו.

ואכן, קשים הם חייה של הבלוגרית הפופולרית והמפולחת היטב, שגם מחפשת עבודה באותם רגעים שבהם היא לא מעדכנת את הבלוג…

אז היה לכם ראיון עבודה. ואז קבעו לכם ראיון עבודה שני עם כוח אדם.
מרוצים מעצמכם, אתם מגיעים למקום, אפילו מקדימים בכמה דקות, כמו שצריך. ומחכים.
אנשים נכנסים ויוצאים, ואפאחד לא מתייחס אליכם.

בשעה 15:32, מישהו אומר לפקידת הקבלה "נראה לי שאני יורד לאכול", ונעלם.

אחרי דקה בערך, היא אומרת "טוב, תצטרכי לחכות רבע שעה, כי הוא בדיוק ירד לאכול".
"רגע, זה היה ____ שאיתו אני אמורה להיפגש?"
"כן"
"חבל שלא אמרת לו שאני כאן"
"הוא יודע"
"והוא בכל זאת ירד לאכול?
"הוא ממש עסוק"
"המפף"
אני מקשקשת עם אביעד בגוגלטוק הסלולרי, והוא מנסה לשכנע אותי לקום וללכת. אני מחליטה להישאר בכל זאת, למרות שאין לי ספק קל שבקלים בנוגע לחוסר רצוני לעבוד בחברה הזו (לא הפסד גדול, האמת).

בשעה 15:53 הוא חוזר, והיא מיידעת אותו בדבר קיומי ["הוא יודע", כן?]
לפני שאנו ניגשים למשרדו, הוא משוחח עם עוד שני אנשים על הא ועל דהההה. מתעלם מקיומי, מתעלם מהאיחור.

אנו צועדים למשרדו, ואני שואלת האם הארוחה ערבה לחיכו ומציינת שחבל שהפקידה לא אמרה לו שאני שם כשירד לאכול.
הוא ממלמל משהו על כך שהיא שלחה מישהי לחפש אותו 10 דקות לאחר שירד. [יופי ממש], ומעלעל בחוסר עניין [המקביל לזה שלי] בקורות החיים שלי.

"ספרי לי על עצמך". אני מריצה את הרוטינה הרגילה שלי.
הוא נראה לא מסופק. "מה עוד אתה רוצה לשמוע?" [בינתיים אני מבחינה שהוא יותר פוזל מארנון צדוק עם עין הזכוכית שלו וזה מסיח את דעתי]
הוא עובר על קורות החיים שלי ושואל אותי בחוסר עניין קל שאלות שאינן רלוונטיות לכלום, כגון: "למה הלכת ללמוד באוניברסיטה העברית", ו"אצל מי שימשת כעוזרת מחקר בתואר הראשון?"

"טוב, נראה לי שיש איתך בעיה ברמה האישית"
"ייתכן שיש איתי בעיה ברמה האישית, אבל אתה הגעת למסקנה הזו על סמך 7 דקות של שיחה"
"התגובה שלך לאיחור שלי היתה לא בסדר. אם היית נותנת לי להתנצל, הייתי אומר לך שאני לא מרגיש טוב, ושהעדפתי להיפגש איתך במקום לבטל" [ברור, רק בגללי באת היום]
"בכל מקרה, הייתי מעדיפה להיפגש איתך כשאתה בריא ושלם, והייתי מתבאסת פחות מדחיה ביום מאשר איחור שכזה"
"אני באמת חושב שיש איתך בעיה ברמה האישית, גם אם את מאוד מקצועית"
"אני חושבת שעמידה בזמנים זה חלק מלהיות מקצועי. אם הייתי מאחרת לך ב-25 דקות, לא היית פוגש אותי, נכון?"
"את באמת חושבת שיש שיוויון בינינו?" [לא, אני חושבת שאתה ערס אידיוט]
"זה לא עניין של שיוויון כמו שזה עניין של נימוס בסיסי. אני מקפידה להגיע בזמן, או לפחות להודיע במידה ואני מאחרת"
"צדקתי. כמו שאמרתי קודם - יש לך בעיה ברמה האישית", הוא משיב מנופח בצדקתו.
"כן, ואני מניחה שהבעיה הזו תמנע ממני לעבוד אצלכם"
"בהצלחה"
"תרגיש טוב"

הערה: ייתכן שהפוסט הזה הוא רעיון רע מאוד, אם נצא מההנחה שמעסיקים פוטנציאליים נוטים לעתים לגגל מועמדים למשרות. אבל בינינו, לא אכפת לי. אז אני לא בחורה נחמדה. גם הם בטח היו מוצאים את עצמם לא ממש נחמדים באותו המצב. המחשבה של אותו איש HR בנוסח "יש דרג ויש זרג" פגומה מיסודה. הוא אמנם בעל הכוח לחרוץ גורלות, אבל קודם כל, הוא מחפש את האדם הטוב ביותר לתפקיד. והאדם היושב לפניו עשוי להיות האדם הזה, והוא מחליט על פי האופן שבו הוא ועמיתיו מתייחסים לעובדים פוטנציאליים האם יש להם בכלל עניין להפוך לעובדים מן המניין.

כבר אמרתי לא פעם (ולא הייתי הראשונה או האחרונה) שהדברים המעניינים באמת אף פעם לא נכתבים בבלוג. תצטרכו לחיות עם זה.

אז מה בכל זאת קורה איתי? לא הרבה. דברים זזים אולי לכל מיני כיוונים מעניינים, אבל עוד לא לשומקום קונקרטי. אבל אני כבר רגילה לזה. אז נתמקד במה שחשוב באמת, וזו העובדה ששטפתי כלים סופסופ. וגם זה משהו (למרות שעדיין לא יצא לי לנקות את הבית וחבל). ומאיפהשהו ברחבי הדירה בוקעים רעשים שנשמעים כמו ג'וק ענק ומאיים. אני לא נמנית על המפחדים מג'וקים, אבל נראה לי שרצוי שארסס מחר את הדירה. אולי אפילו גם לנקות אותה.

החל ממחר (בעצם מאתמול, אבל ימי שישי לא נחשבים), אני מובטלת באופן רשמי. עוד לא הלכתי למקום העבודה הישן לסדר את הבירוקרטיה (ככה זה כשאנשים יוצאים לחופש ולכן אין לך עם מי לדבר), ולכן עוד לא הלכתי גם לטפל בבירוקרטיה בביטוח לאומי וכיו"ב.

אני גם צריכה אולי מתישהו לטפל בעניינים הבירוקרטיים הנוגעים לענייני עבודה כעוסק פטור/מורשה. אבל נראה לי שכדאי לי לחכות עם זה עד שיהיו לי לקוחות אמיתיים, ולא לקוחות בפוטנציה. זה המקום גם להזכיר שאם אתם בטעות (או בכוונה) מכירים אנשים שזקוקים לאתרי אינטרנט / בלוגים לעסק שלהם, אני זמינה לעניין זה תמורת תשלום בלתי סמלי בעליל.

בכל מקרה, אני מנסה בינתיים להתארגן על עצמי לכיווני הפרילאנס האפשריים. תשתית היא יותר חשובה מבירוקרטיה, לא?.
מה שזה אומר במידה מסויימת זה שאם את רוצה להציג את עצמך כמישהי שתבנה לכם אתר אינטרנט, את צריכה כמובן אתר אינטרנט מכובד ונאה משל עצמך. אחרי שקניתי דומיין (והמתנתי 43 שעות לכך שאיגוד האינטרנט ורשם הדומיינים יאשרו אותו), אפילו התחלתי לבנות לעצמי אתר. הוא עדיין די נטול תוכן, והסיבה העיקרית לכך היא פשוטה: פתאום הבנתי שהקושי העיקרי מבחינתי בלהרים לעצמי אתר מקצועי הוא לכתוב על עצמך דברים שיפארו ויהללו וישבחו את שמך. נכון שאני עושה את זה בקורות החיים שלי, אבל הם ממוקדי-מטרה ומגיעים לאנשים ספציפיים, ולא יושבים שם באינטרנט הזה.

הגוף השלישי הזה מעצבן. מתישהו, אני אתגבר על העניין הזה.

עכשיו שיש דומיין, וכמעט שיש אתר, ייתכן שאני גם צריכה לעצב לעצמי כרטיסי ביקור קטנים וחמודוצ'ים. מישהו שאל אותי למה אני לא מעצבת לעצמי גם איזה לוגו. זה הצחיק אותי. לוגו. נו. אולי באמת? במידה מסויימת, כל העניין הזה משעשע אותי, כי אני לא מורגלת במגלומניות מעין זו, ובכלל בשינוי המחשבתי המתחייב מכל הסוגיה של עצמאות אפשרית. אני רגילה להיות בורג במערכת. לא מקל כביסה שהיום תולים איתו גרב ומחר סדינים ומגבות.

אחת הסוגיות המעניינות כאן היא שהבנתי גם שקשה לי לקחת מאנשים שאני מכירה כסף. כאילו, הם חברימשלי, אז אני אקח מהם כסף? כך למשל ישבתי השבוע עם קרובת משפחה (מישהי שאני מכירה ומחבבת) של חברה טובה, וסייעתי לה בשיפוץ האתר שבנו עבור העסק שלה. זה היה אמור להיות תיקון קטן, ולכן הרשיתי לה להזמין אותי לאייס קפה, אבל הוא התברר כמשהו הרבה יותר מורכב מהמתוכנן. כשסיימנו, היא שאלה אותי כמה כסף היא חייבת לי על זה, והשבתי במבוכה "כלום, את בת דודה של ___".
שזו כמובן לא התשובה הנכונה עבור מי שרוצה גם להתפרנס. יש לי חשד ששיטת ה"אני אקח ממך כסף כשתשדרגי את האתר שלך, ובינתיים ספרי לחברייך" היא אולי ידידותית למשתמש, אבל לא ממש אפקטיבית עבור שרון.

בכלל, סוגיית הכסף כעצמאית היא מעניינת ומוזרה. אחת השאלות שתהיתי לגביהן הכי הרבה (וגם תיחקרתי חברים ומכרים) בזמן שישבתי וניסיתי לשלוח ללקוחה פוטנציאלית הצעת מחיר היתה "כמה לעזאזל הזמן שלי שווה?" בסופו של דבר איכשהו הגעתי למספר שהוא ככל הנראה סביר. לפחות בעיני (אני מניחה שעוד אגלה בהמשך עד כמה הוא סביר בעיני אחרים).

גם כאן, למעשה, נדרש שינוי מחשבתי מסויים - כשאת עובדת כשכירה, מציעים לך משכורת X. את יכולה לנסות ולהתמקח עליה, אבל זה מספר, שנוקב מישהו אחר, ואת מחליטה האם המחיר הזה ראוי או לא. כאן את נדרשת לנקוב במחיר של עצמך. את יכולה לנסות למכור את עצמך בזול, או במחיר מופקע. והשאלה הזו היא מוזרה על גבול החייזרי בפעם הראשונה שמתחילים לחשוב עליה (בפעם הקודמת שחשבתי עליה, הייתי בכיתה ח' ועשיתי בייביסיטר לילדים המעצבנים של השכנים).

מאמר מעניין בבלוג (המומלץ!) Freelance Switch מנסה להתמודד עם השאלה הפילוסופית של "כמה הזמן שלי שווה", ומציע את הפתרון המחשבתי הבא:

In fact, if you were selling shoes and a customer asked, “How much do you charge for these shoes?” you wouldn’t say, “I charge $100 for these shoes.” You would say, “These shoes cost $100.”

והיא צודקת - אתם קונים קילו עגבניות ב-4.99 ש"ח. ובאותו האופן בדיוק, אתם קונים ממני שירות X. הזמן והנסיון והידע שלי בנושא הם המוצר. אני עצמי לא המוצר. זה היה אחד מהרגעים שבהם את שומעת באישון ליל את האסימון המטאפורי נופל, ולפתע הכל נהיה הרבה יותר ברור ופשוט.

היו לי עוד כמה דברים להגיד אבל נהיה פתאום הרבה יותר מדי מאוחר, ואפילו לי, במובטלותי הרשמית הטריה, יש דברים לעשות מחר בבוקר.

אז נניח שחשקה נפשך ברכישת דומיין עם שמך המלא, על מנת להרים לעצמך אתר קצת יותר רציני מהבלוג הזה.

הבעיה הראשונה: כפי שכבר ציינתי כאן פעם, כבר יש שם בחוץ שרוןגפן.קום.
והוא לא שלי.

ומכאן שאין מנוס אלא לרכוש את שרוןגפן.קו.איל, ולקוות שזה לא יבלבל אנשים.

אז קניתי. אני מניחה שבתוך 2-4 ימי עבודה אפילו אקבל מייל על כך שרכישת הדומיין אושרה. זה בטח נשלח בפקס מאיפהשהו לאנשהו והלך לאיבוד או ווטאבר. מדהים בעיניי שדומיין דוטקום שקניתי לפני שבוע כבר היה באוויר ופעיל 15 דקות, ואילו כאן עוד לא קיבלתי אפילו אישור על הצלחת הרכישה (אני משערת שזה בטח נפל למגרסת ניירות ומשם למאפרה של מישהו ששפך על זה קפה כי זה עלה באש בטעות).

על מחירי הדומיינים הישראליים נאמר כבר רבות. אני לא אחזור על זה שוב. ושזה מיותר, וזה בטח לא ישתנה בקרוב.

אבל אני חייבת לשאול האם החוק לא מחייב כיום להציג מחירים בשקלים ולא בדולרים, ואיך זה שרשמיות הדומיינים הינן המקום היחידי עלי אדמות שבו שער הדולר עודנו מצוי הרחק מעל ל-4.5 ש"ח?

ואפילו יותר מזה, אני מתה להבין איך זה שאותו מוצר בדיוק, שהוא למעשה וירטואלי לחלוטין, עולה סכום שונה לגמרי אצל חמישה גופים שונים?

• 115 ש"ח אצל איגוד האינטרנט (רכישה לשנתייים בלבד)
• 80 ש"ח אצל a href="https://domains.livedns.co.il/Default.aspx">LiveDNS
• 17.99 דולר שהם 87 ש"ח כולל מע"מ לשנה אצל DomainTheNet
• <17.95 דולר שהם 83.76 ש"ח כולל מע"מ אצל Galcomm
• 16.95 דולר שהם 79 ש"ח כולל מע"מ אצל Internic

הגיוני? אולי לכולם ורק לא לי.

נכון שעשיתי רק 4 יח"ל מתימטיקה לבגרות, אבל אני לא ממש מבינה איך זה שפער של 104 סנט הופך להפרש של 8 שקלים.

אני גם מתקשה להבין את ההפרש של 26 שקלים בין רישום אצל איגוד האינטרנט לבין רישום אצל הרשמית הזולה ביותר.
ברור לי שהם מממנים את פעילותם במידה רבה הודות לשליטתם על שמות הדומיינים*, וגם שהמחירים הנ"ל הם אחת הדרכים באמצעותם הם מנסים כיום לעודד אנשים שלא להירשם דרכם. אבל בהינתן העובדה שרכישת שם דומיין בלבד משולה לרכישת מספר טלפון מבלי לשייך אותו לספקית כלשהי, ללא מכשיר טלפון, ורק עם הפוטנציאל לבצע באמצעותו שיחות - הרי שהפער הזה מופרך לחלוטין.

ואולי הכי מרגיז בעולם זה שהטלפון יעיר אותך בשעה 8:20 בבוקר, שזה אמנם 10 דקות לפני שהתכוונת לקום, אבל עדיין עשר דקות מוקדם מדי.

על הקו: בעלת הבית. "אני אצל השכנה למטה, רציתי לקפוץ, אם אפשר, לראות איך התאקלמת בדירה".
רדומה לחלוטין, אני מנסה, כמעט בכוח , להניא את הגברת מרצונה זה. "אבל ממש לא מסודר וכו'"
והנה כבר הנימה ההיסטרית - "אני מקווה שכשאת אומרת את זה את מתכוונת לבגדים על הרצפה וכלים בכיור ולא שמלוכלך ויש לכלוך על הקירות והכל?"
"חס ושלום. סתם בלגן. תני לי שתי דקות להתארגן, ותעלי לפה בכיף".

מצחצחת שיניים, לובשת מכנסיים, אוספת את המאגר העצום של בקבוקים למיחזור לאיזה ניילון ענק, דוחפת המון בגדים לסל הכביסה, ומסתירה את מדור הדרושים ששוכב על הרצפה.

פותחת את הדלת לגברת, שלא מבינה למה הפעמון לא עובד. "אין לך איזה גבר בבית או אח שיכול לסדר את זה?"
בחיי שאפילו לא שמתי לב שהפעמון לא עובד (או אפילו שיש פעמון), כי הדלת הכפולה המוזרה מסתירה אותו, וממילא רוב הזמן אנשים מצלצלים מלמטה בגלל שהדלת של הכניסה נעולה. שניה אח"כ הפעמון עובד, והיא נרגעת מהעניין.
אין לי גבר בבית (יש מתנדבים? דווקא אשמח!), וממילא, כוסרבאק, אישה, תרגיעי עם השוביניזם. ייתכן שאפילו אני הייתי מסוגלת לתקן את המגעים בפעמון.

הגברת מסתובבת בדירה, אני מתנצלת על הבלגן בחדר השינה (כבר אמרנו שחודשיים וחצי ועוד לא קניתי כוננית ולכן יש פה מלא ארגזים?), ונראה שהיא נרגעה מהמחשבה על כך שאני בוודאי מפעילה כאן מאורת סמים ומורחת חרא על הקירות או משהו כזה.

"קנית בשוק הפשפשים?", היא מצביעה על הוילונות.
"לא. זה מאיקאה."
"אה, קניתי פעם משהו כזה בשוק הפשפשים"
"לא אוהבת את שוק הפשפשים"
[שקר וכזב, דווקא נורא נחמד שם אבל יש שם בעיקר ג'אנק לא אותנטי במיוחד ואין לי כוח לדיון שלם בעניין]

הפריץ מגיעה לסלון, ונזעקת קלות בנוגע מדבקות הויניל החינניות שעל הקיר. "זה מצוייר?"
"לא, זה מדבקות שמתקלפות בקלות"
"אה, וזה לא מקלף את הקיר?"
"לא אמור, וממילא אני צריכה לצבוע את הקירות כשאצא מכאן בסופו של דבר, אז גם אם כן, יהיה בסדר"
"אה, יופי", היא נרגעת.

היא פונה ללכת, וכמובן שחייבת (מבלי דעת, ובכל זאת) להביא אותה בעוד יציאה אחרונה שתגרום לי להרגיש רע עם עצמי (כי לא זו בלבד שאני בחורה מזוהמת, נטולת גבר ואולי אפילו לזבית, שגם מדביקה דברים על הקירות), עם השאלה שממש פחדתי שתעלה מכיוון זה או אחר.

"את לא מאחרת כבר לעבודה?"
"עוד לא. תפסת אותי קצת לפני ההכנות ליציאה"

אין בי בושה על העובדה שאני מחפשת כרגע עבודה, אבל יש דברים שבאמת רצוי שבעלת הבית שלך לא תהיה מודעת להם.
ובכל זאת, איכשהו, הצורך לשקר בנדון בפעם הראשונה, גורם לי לחוש בושה קלה על מצב שאינו בשליטתי, ושאני עושה את כל שביכולתי לתקנו כבר למעלה מחודש.

היא עוזבת, אני נושמת לרווחה, ופונה לשטוף את הכלים המלוכלכים שהיו על השולחן בסלון והושלכו בחופזה אל הכיור.

כשחזרתי הביתה לפני שעתיים בערך, והלכתי מהאוטו אל הבניין בו אני גרה, הבחורה מהבניין ממול שישבה במרפסת אמרה בקול רם יחסית "לילה טוב". אחר כך שהיא בעצם דיברה אליי - ההיא מהמרפסת ממול, זו שלפעמים יושבת במרפסת עם סיגריה או בלעדיה, והצטערתי שלא השבתי לה, כי זה היה נחמד.

ביום שישי, עת יצאתי מהבית, חמושה בכובע הקש רחב השוליים ומשקפי השמש הגדולים שלי, ונתקלתי בשני השכנים ההודים (יש את ההודי שמציץ לחלון המטבח, ויש את ההודים מלמטה, לא להתבלבל בבקשה!) שעמדו מחוץ לבניין ובהו בי במשך איזה דקה. בלי לזוז. עמדו עם הקסדות קטנוע על הראשים שלהם, הביטו בי, ולא זזו. אמרתי להם "בוקר טוב" והלכתי לדרכי.

פעם כנראה שהיה לאנשים קשר אמיתי עם השכנים שלהם. מעבר לרמת השלום במדרגות, חצי כוס סוכר (עוד מבקשים כזה?) או ה"החתלתולים שגרים בחדר המדרגות שוב חירבנו בכניסה/הרגו יונה" (אגב, מישהו רוצה חתלתול? יש פה שלושה. חמודים!). אין לי כזה. אני לא חושבת שהיה לי כמעט קשר כלשהם עם שכניי (למעט אותה שכנה מפחידה לפני 8 שנים שחשבה שמתפקידי לנקות לה וירוסים כי אני עובדת בהייטק).

בכל מקרה, כל הקשקוש להלן הוא סתם אקספוזיציה שבאה להגיד שהאינצידנטים האלה הזכירו לי את הטקסט האומלל שממש רציתי לשלוח לפרויקט "מרחבים" המשובח של הסיפור האמיתי והמזעזע של, ששילוב אומלל של חרדת ביצוע לצד מודעות עצמית יתירה, לצד פספוס עגום של הדדליין, גרמו לכך שהקובץ יישאר אצלי על ההארד דיסק. אחר כך התכוונתי לחכות איתו עד שכל הפוסטים האורחים המשובחים ייגמרו, אבל נראה לי שהם לא ייגמרו לעולם (וכיף שכך, כי אני נהנית נורא מהפוסטים האלה).

וכיוון שכך, הנה אותו טקסט שלא נשלח, שעוסק במידה רבה באי-הקשר הזה שלנו עם שכנים. או אולי דווקא כן בקשר שלנו, כפי שהוא מתבטא בעל כורחו באותן נקודות מגע קטנות ולא מתוכננות.

לקח לי הרבה יותר מדי למצוא את הדירה הזו. היא לא גדולה, והיא לא באמת שלי. אבל לעת עתה, לבינתיים, היא שלי. היא שלי, ואני מרגישה בה בטוחה עד כמה שניתן. או לפחות - אני מנסה. בניגוד לסרטן הנזיר שמאמץ לעצמו צדפים חדשים בכל פעם שהוא גדל
עוד קצת, כך גם אנחנו צריכים למצוא לנו צדפים חדשים לגור בהם, ולגדול לתוכם.

חלק מתהליך הצמיחה הזה הוא הצורך להפוך את הצדף הזה שמצאנו לנו על החוף לבית. לקנן שם קצת, תוך שאנו מסדרים הכל כמו שאנחנו אוהבים ורגילים, אבל בצורה שונה.
ובעיקר - לייצר מחדש את תחושת הבטחון הזו במקום שטרם הוכיח את עצמו.

וביסוד העניין הזה עומדת נקודה אחת חשובה:
זכותו של אדם להתהלך עירום בביתו שלו.

ואם לדקדק בסוגיה הזו, הרי שמדובר למעשה בזכותו של אדם לקיום חסר מודעות ודאגה בנוגע לשאלת העירום הביתי, ללא התעסקות במבט שאולי קיים ואולי איננו שם כלל (ברשותכם, נשאיר את המבטים המאיימים של סארטר בצד, כי השאלה היומיומית הזו מלחיצה מספיק גם ללא המטען הפילוסופי הנוסף).

אם ארים את מבטי ואתבונן מבעד לחלון, האם אראה את השכן מן הבניין הסמוך עומד בחדר האמבטיה שלו, כשהוא מתבונן בי מתבוננת בו בחזרה?

מפתיע כמה מהר אנו סוגרים חלונות, תולים וילונות, ועושים כל מה שאנו מסוגלים לעשות לשם חסימת אותו מבט פוטנציאלי ברגע שהתשובה לשאלה הזו היא "כן" מהדהד.

ומצד שני. בצד השני באמת - בבניין המצוי מעברו השני של הרחוב.
בניין נמוך יותר מזה בו אני מתגוררת, ושחלונותיו גלויים חלקית מתוך חלונות ביתי.

ואני עצמי פולשת לשם מעת לעת. בלי כוונה, ובכל זאת. פולשת.
מגניבה מבט מהיר בזמן שמשקה את העציצים הגוססים במרפסת, תולה כביסה, או סתם נאבקת בווילונות בחדר השינה שמתעקשים לעוף למקומות שהם לא אמורים להגיע אליהם.

לעתים יש חתול על המעקה. לעתים מישהי יוצאת לעשן במרפסת.
ובכל זאת, אם אראה אותם ברחוב, סביר להניח שלא אזהה אותם כלל, כי רוב הזמן אני רואה את רק הרגליים שלהם.

רגליים שרועות על הספה.
רגליים של מישהו שיושב על הספה מול הטלויזיה ואוכל ארוחת ערב.
רגליים של זוג, באמצע הסלון, אולי מתנשקים. אולי סתם בוהים זו בעיניו של זה.

וזה מתוק בעיניי, וגורם לי לחייך לרגע, ואז מהר-מהר להסיט את המבט, כי החיוך הפנימי הקטן הזה שלי מזכיר לי שאני בכלל לא אמורה להיות שם.
אני משתדלת שלא לפלוש אליהם, ובכל זאת, יוצא ככה לפעמים.

אז אני סוגרת את הווילונות אצלי, כי גם אם הווילונות הכחולים והוורודים שלהם פתוחים לרווחה, הרי שעדיין, כאמור, אני צריכה לכבז ולהגן על אותה זכות בסיסית שהיא אולי החופש האמיתי האחרון שנותר לנו - החופש שלא לדעת על קיומו של מישהו אחר שמתבונן בנו מעבר לרחוב.

תמיד יש את האנשים האלה שחברייך מספרים לך עליהם כל כך הרבה דברים רעים במשך הזמן, שאת מגבשת עליהם מלכתחילה חוות דעת שלילית. לא נעים להודות בזה, אבל כולנו יודעים זה בלתי נמנע. אנחנו לא טאבולה ראסה וגם הרשמים שיש לנו על בני אדם מגיעים מאיפהשהו. וכך, למרות שאני משתדלת רוב הזמן להימנע מזה, ולא ליפול במלכודות האלה, זה קורה לי מפעם לפעם ואני לא נהנית מהידיעה שיש אנשים שלמרות שלא פגשתי מימיי, ברירת המחדל שלי היא שאני לא ממש מחבבת אותם.

כבר אמרתי כאן פעם שאני הכי אוהבת לגלות שאני טועה לגבי אנשים. שהרושם הראשוני שהם הותירו בי, בין אם סתם, ובין אם על בסיס מה ששמעתי עליהם, היה של חארות קטנוניים או פוצים פלצנים, עד שהתברר לי בסופו של דבר שהם דווקא לא כאלה בכלל. זה דווקא נחמד. ואני שמחה לטעות ככה, ובדרך כלל מתעצבת ומתעצבנת על הזמן והאנרגיות שביליתי קודם לכן בלא לחבב אותם.

אבל בכיוון ההפוך, זה הרבה פחות סימפטי.

אני משתדלת לתת לאנשים צ'אנס נוסף (רוב הזמן). בעיקר אם הרושם הראשוני הזה הגיע ממקור חיצוני. אבל כאמור, הכי מבאס זה לגלות, על סמך נסיונך האישי בלבד, ולמרות שניסית לנקות את הראש שלך מדעות קדומות, שאכן, האנשים האלה ממש מרגיזים אותך. כאילו, למרות שניסית לקחת צעד אחורה, ולהגיד לעצמך "טוב, אז כך וכך אולי לא מחבבת את X, אבל זה וזה דווקא חושב ש-X בסדר, אז אולי שווה לתת צ'אנס".

ובסוף, כאמור, את מגלה לפעמים, לצערך, שבלי שום קשר אל כך וכך או אל זה וזה (שהם אנשים שאת מוקירה ומכבדת מאוד את מה שיש להם להגיד) - את אכן מוכנה לשים איקס גדול ועצמאי, שאינו תלוי בשניהם כלל, על האנשים ההם כי בלי שום קשר למה ששמעת או לא, הם מביאים לך את הקריזה. (והאמת היא שלא תתפלאי אם גם הם לא מחבבים אותך, אבל זה כבר עניין אחר שאין לך הרבה מה לעשות בנוגע אליו)

הפוסט המשעשע הזה בג'זבל, בשילוב עם העובדה שקצת סידרתי היום את הסלון (אבל רק קצת*) גרמו לי להחליט שמעניין אותי לראות האם גם אתם חורנים כמותי, או שלא.

אם כן - צלמו את סביבת העבודה שלכם (בבית או בעבודה, וכמה שיותר מביך ומבולגן, יותר טוב), וטרקבקו את זה, כדי שכולנו נוכל לראות ואולי לצחוק עליכם.

הפינה עצמה, זו שאני עובדת בה, מסודרת כרגע יחסית. בהנחה שמתעלמים משני התיקים שמתחת לשולחן, מהשטויות לשיער, המאפרה המלאה, שני זוגות הנעליים שצפים באזור, ומכל הבלאגן שעל הספה.

(אכן, זהו עוד תיק, כובע, שעון, סרט מדידה, דברים שנסרגים, מצלמה שבורה [ע"ע טרגדיה] ומה לא)

וכמו שהבטחתי, טרגדיה - לא ברור איך זה קרה, אבל כשרציתי לצלם את השולחן וכו', התברר לי לזוועתי הרבה, שהמצלמה שלי נראית ככה:

אני לא בטוחה ששווה אפילו לנסות לתקן את זה, אז כנראה שזה הזמן לחזור ולצלם מבעד לעינית, עד שאקנה מצלמה חדשה (וזה יגיע אחרי שאמצא עבודה חדשה, מן הסתם…)