השיחה נפתחת באנקדוטה מבית הוריו של טאוב, שהיו חברים של אבא ואמא של תמיר ושימשו מעין "הוריה המאמצים" כשלמדה באוניברסיטה בירושלים. תמיר מספרת כי בילתה את ליל "המהפך" בביתם: "התאספנו לשמוע את תוצאות הבחריות ואמא שלך הייתי מאוד נסערת, ואמרה: זהו, נגמר. מדינת ישראל נגמרה לחלוטין". טאוב, שהיה אז ילד בן 12, מוסיף שבבוקר שאחרי הבחירות פרץ בבכי: "לא הבנתי את הפוליטיקה, אבל הבנתי מכם, המבוגרים, שזה באמת זה באמת סוף העולם, ובאמת אליטה שלמה חשבה שזה סוף העולם".

הסיפור הזה התגלגל לדיון רחב על תגובת האליטה הישנה למהפך. "צמחה אסכולה אחת שלימים התייאשה משלכנע את הרוב הישראלי והתבצרה במוקדי כוח חוץ דמוקרטיים, והצטלבה עם איש תאב כוח, אהרן ברק. האמביציה שלו כשופט לחזק את בית המשפט התחברה לאמביציה של חלק מהאנשים האלה", אומר טאוב.

ההסכמה המפתיעה

אחד הרגעים המעניינים בשיחה הוא אזור ההסכמה. טאוב טוען טענה ברורה: הרוב הוא תמיד לאומי, ועל כן השמאל, הרואה בלאומיות אם כל חטאת, יהיה חייב תמיד למצוא דרכים עוקפות רוב, אבל הלאומיות, אומר טאוב, היא הדבר שמאפשר לדמוקרטיה להתקיים. תמיר מסכימה עם חלק מהדברים. היא חושפת כי כבר בשנות ה־80 בחרה לכתוב דוקטורט על לאומיות, בזמן שרבים באקדמיה ראו בנושא שריד של העבר. לדבריה, הפילוסוף הליברלי המפורסם ישעיהו ברלין עודד אותה להמשיך דווקא משום שסבר שהלאומיות היא כוח פוליטי וחברתי חיוני. "זניחת הלאומיות והבנה של החשיבות האינהרנטית של שייכות ללאום גרמה לליברליזם להיות מנוכר".

תמיר מציגה עמדה אחרת. לדבריה הבעיה היא שהשמאל האמין שהרציונליות בלעדית לו. "הכישלון הדמוקרטי הליברלי המרכזי הוא שלא הצלחנו להגן על השיח", היא אומרת, "כי עכשיו אנחנו רק צועקים אחד על השני ומעליבים אחד את השני וכולם נעלבים ולא יוצא מזה כלום". טאוב, שאינו מוכן לוותר, מצביע על מה שנראה לו כסתירה פנימית: "אם צד אחד מחזיק בתחושה שהרציונליות אצלנו ואתם רק רגש – זה מגרש לא שוויוני מההתחלה. וגרוע מזה – הוא אחר כך לא מקבל טיעונים נגד, כי הדעה שלו היא האמת והדעה של השני היא רגש".

השיחה מגיעה לרגע פילוסופי ממשי כשתמיר מצטטת את ישעיהו ברלין, שאותו שניהם מכבדים, וטוענת שהגישה הבוגרת היא לא לשאוף לוודאות אלא לפעול מתוך ידיעה שעמדותינו אינן מוחלטות. "לחשוב ולחתור לוודאות של הרעיונות שלך זה משהו מהיצר הילדותי", היא מסבירה, "לדעת שעמדותיך אינן מוחלטות ואף על פי כן לפעול על פיהן – זה סימנו של האדם הבוגר". טאוב, שדוקטורט שלו עסק בפרגמטיזם האמריקאי ובתפיסות של הפוסטמודרניזם, מודה שהוא קרוב לברלין יותר מאשר לפוקו – אבל מוסיף שבמציאות הפוליטית הישראלית, הספקנות האפיסטמולוגית שמייצגת תמיר שימשה כסיכוי לא רק להכרה בגבולות הידע, אלא גם לגיטימציה לא מוצהרת לסלקציה עיתונאית ואקדמית.

קאט דה בולשיט

טאוב מפנה את הדיון לפילוסוף הארי פרנקפורט ומסאתו המפורסמת על "בולשיט". ההבחנה שפרנקפורט מציע היא פשוטה וחודרת: השקרן רוצה להגיד את ההפך מהאמת, ולכן האמת חשובה לו – הוא לומד אותה כדי להפוך אותה. הבולשיטר, לעומתו, אדיש לחלוטין לאמת; הוא פשוט אומר דברים כדי להראות שיש לו עמדה. טאוב טוען שהתקשורת הישראלית, בעיקר בשמאל, עברה ממנטליות של דיווח למנטליות של חינוך ומשם הדרך לבולשיט קצרה. הוא מביא כדוגמה את סירובו של עיתונאי בכיר לפרסם מידע מודיעיני שנחשב מדויק, בנימוק ש"אין דבר כזה אמת, יש כל ידיעה שתומכת באג'נדה". תמיר אינה מגינה על הדוגמה הספציפית, אך מסרבת לקבל את ההכללה: "כולם עושים את זה – משמאל ועד ימין". לטענת טאוב, ההשוואה הזו בדיוק היא מהלך של בולשיט.

השיחה נוגעת גם בוויכוח המעמיק ביותר שעיצב את הפוליטיקה הישראלית בשנים האחרונות: מה מקומו של בית המשפט העליון במבנה הדמוקרטי? תמיר, שמציינת כי אינה תומכת של אהרן ברק ואף כתבה נגד תפיסתו כבר בשנות התשעים, טוענת שהפגיעה של בג"ץ בחופש הפעולה של שרים מינימלית בפועל: "ישבתי פעמיים כשרה בממשלה, כמות ההתערבויות הייתה זניחה, ורק בנושאים עקרוניים ממש". טאוב אינו מקבל זאת ומציב את שאלת הריבונות בחדות: לפי ז'אן בודן, הריבונות היא סמכות ההכרעה האחרונה, ובישראל, הוא טוען, היא מסורה בידי בגץ ולא בידי הנבחרים. לדבריו מהפכת ברק יצרה מצב שבו לא ניתן לערער על החלטות ראשי מערכת האכיפה, ודווקא המקום הרגיש ביותר – המערכת הפלילית – נותר ללא ביקורת אפקטיבית. "יגיד לך כל עורך דין פלילי", הוא אומר, "אין זכויות אדם במערכת הפלילית בישראל". שני הצדדים מסיימים את הוויכוח הזה בלא פשרה, אך עם תחושה משותפת שהשאלה רחוקה מלהיות אקדמית.

"זאת הפיכה צבאית פר אקסלנס"

השיחה מתלהטת והופכת לוויכוח חריף סביב המלחמה בעזה. תמיר מגיעה לשיחה עם עמדה מוצקה: "אני מעריכה מאוד את הרמטכ"ל הנוכחי, שכמה וכמה פעמים אמר לממשלה: אתה עושה דבר שמחליש אותנו כצבא". טאוב אינו מקבל זאת: "זאת קריאה לצבא להמרות את פי הממשלה הנבחרת ולכפות עליה מדיניות אחרת בעניינים אסטרטגיים. זאת הפיכה צבאית, פר אקסלנס".

לראיה תמיר משווה זאת לחיילים בהיסטוריה שסירבו לפקודות בלתי חוקיות ונזכרים בדיעבד כאנשי מוסר. טאוב מציב אנלוגיה שכנגד: הטייס שהפיל את הפצצה האטומית על הירושימה יכול היה לסרב – אבל האם היה צריך? "הוא היה צריך לציית", אומר טאוב, "ואם הוא חושב שזה לא מוסרי, היה עליו להתפטר. ואת אומרת שעמדתו המוסרית תגבר גם אם הוא במצב לכפות את זה על כל השאר".

The post סרבנות מצפונית או הפיכה של גנרלים? שיחה עם פרופ' יולי תמיר appeared first on מידה.

קשה להתעלם מתחושת החמיצות. אחרי שבעה באוקטובר נולדה בישראל ציפייה למהפכה אסטרטגית. דיברו על ניצחון מוחלט, על שינוי פני המזרח התיכון, על הכרעת האויבים כולם. בפועל, אנחנו עדיין נלחמים בעזה, ממשיכים לפעול בלבנון ומתמודדים עם איראן, שכבר נכנסה לעימות ישיר מול ישראל יותר מפעם אחת ועדיין לא איבדה את כלל יכולותיה.

אל התחושות הללו מצטרפת אי הנוחות ממערכת היחסים עם ארצות הברית. ישראלים רבים אינם אוהבים את העובדה שהנשיא האמריקאי, יהיה אשר יהיה (וודאי כאשר מדובר במי שמוגדר כגדול ידידיה של ישראל), משפיע על מרחב קבלת ההחלטות הישראלי. גם מי שמעריך את הברית האסטרטגית עם וושינגטון מתקשה לקבל מצב שבו שיקולים אמריקאיים פנימיים או גלובליים מכתיבים (ולעיתים בבוטות רבה) את גבולות הפעולה הישראלית.

כל אלה הם רגשות לגיטימיים. הבעיה מתחילה כאשר הם מחליפים את הניתוח הקר של המציאות. עיון מעמיק בעובדות מלמד כי הסיפור אחר.

אחת המטרות המרכזיות של איראן בשנים האחרונות הייתה יצירת "איחוד זירות". הרעיון היה פשוט. כל פגיעה באחד מגרורותיה תגרור הפעלה של יתר הגרורות עד שישראל תמצא את עצמה תחת מתקפה רב זירתית שאינה מסוגלת להתמודד עמה. חיזבאללה, חמאס, החות'ים, המיליציות בעיראק ובסוריה ואיראן עצמה היו אמורים להפוך למערכת אחת. במבחן התוצאה, התפיסה הזו ספגה מכה קשה.

ישראל ממשיכה לפעול בעזה. היא ממשיכה להעמיק את פעילותה בלבנון. לפי הדיווחים, צה"ל מתקדם גם לאזורים חדשים בדרום לבנון, חלקם אף מעבר ל"קו הצהוב", תוך יצירת מציאות ביטחונית חדשה. במקביל, איראן אינה מצליחה לכפות על ישראל עצירת פעילותה באמצעות המשוואות שניסתה לבנות. למעשה, ייתכן שאנו עדים לשינוי עמוק יותר.

במשך שנים התרגלנו לחשוב שהפגיעה הקשה ביותר בחיזבאללה היא הפצצת רובע הדאחייה בביירות. אלא שמבחינת חיזבאללה ואיראן, יש דבר חמור הרבה יותר. איבוד שליטה על הקרקע בדרום לבנון.

האידיאולוגיה של חיזבאללה בנויה על מושג ההתנגדות ועל היכולת להציג את עצמו כמגן דרום לבנון. כאשר צה"ל פועל על הקרקע, יוצר מרחבי ביטחון ומרחיב את חופש הפעולה שלו, נפגע אחד מיסודות הלגיטימציה של הארגון. זו בדיוק הסיבה שנראה כי איראן מנסה לכרוך את דרום לבנון במשוואת ההרתעה החדשה שלה. היא מבינה שהפסד קרקעי הוא מכה אסטרטגית קשה יותר מהרס של עוד בניין בביירות. גם איראן עצמה אינה נמצאת במצב יציב כפי שלעתים נדמה.

לפני שנים מעטות נדמה היה שהציר האיראני נמצא בשיא כוחו. היום סוריה של בשאר אסד, שנחשבה לעוגן מרכזי של הציר, קרסה. חיזבאללה סופג מכות קשות. חמאס איבד חלק ניכר מכוחו. בתוך איראן עצמה קיימים משברים כלכליים, חברתיים ופוליטיים עמוקים. אין בכך כדי להבטיח את נפילת המשטר בטהרן. מי שמנבא תאריכים מדויקים לקריסת משטרים בדרך כלל מתבדה. אבל גם מי שהיה אומר לפני כמה שנים שמשטר אסד יאבד את אחיזתו היה נחשב לחולם. ההיסטוריה מלמדת שמשטרים שנראים יציבים יכולים לקרוס במהירות כאשר מצטברים מספיק לחצים.

כאן עולה שאלה נוספת, שאינה נשאלת מספיק בשיח הציבורי. נניח שכל הביקורת על הממשלה נכונה. נניח שההתנהלות מול ארצות הברית אינה מושלמת. נניח שהמלחמה הייתה יכולה להתנהל טוב יותר. מהי בדיוק האלטרנטיבה האסטרטגית?

האם מנהיגי האופוזיציה מציעים מודל של עצמאות ישראלית מוחלטת מארצות הברית? האם הם יכולים להתעלם מן הנשיא האמריקאי, יהיה אשר יהיה? האם יש בידיהם נוסחה גאו פוליטית נסתרת המאפשרת למדינה בגודל של מדינת ישראל לנהל את ענייניה בלי להתחשב במעצמה החשובה ביותר בעולם?

התשובה הכנה היא שלא.

מאז הקמת המדינה נאלצו כל ראשי הממשלה, מבן גוריון ועד ימינו, לנווט בין הצורך בעצמאות מדינית לבין מגבלות המציאות הבינלאומית. לעתים מול הממשל האמריקאי, לעתים מול בריטניה, לעתים מול ברית המועצות ולעתים מול דעת הקהל העולמית. זו אינה חולשה של מנהיג כזה או אחר. זו המציאות של מדינה קטנה במזרח התיכון. השאלה איננה האם קיימים אילוצים. השאלה היא האם בתוך האילוצים מצליחה ישראל לקדם את יעדיה. וכאן התמונה דווקא מעודדת.

ישראל פועלת בעזה. ישראל פועלת בלבנון. איראן לא הצליחה לאחד את הזירות כפי שתכננה. חיזבאללה אינו מצליח למנוע פגיעה בנכסיו ובמרחב פעילותו. הציר האיראני כולו נמצא במגננה יחסית לעומת מצבו ערב המלחמה. האם זה ניצחון מוחלט? עדיין לא. האם זו מציאות מושלמת? בוודאי שלא.

אבל מלחמות אינן נמדדות לפי תחושות בטן וגם לא לפי כותרות של יום אחד. הן נבחנות בשאלה האם הכיוון האסטרטגי נכון והאם לאורך זמן האויב מאבד נכסים, כוח ויכולת השפעה. דווקא כאן כדאי להיזכר באחת המחלות הקשות של החברה הישראלית. אנחנו נעים לעתים בין אופוריה מוחלטת לבין ייאוש מוחלט. בין ששת הימים לשישה באוקטובר. בין תחושת כל יכול לבין תחושת כישלון מוחלט. הבגרות הלאומית דורשת דבר אחר. להכיר בקשיים, לכאוב את המחירים, לכבד את הנופלים ואת משפחותיהם, לבקר כשצריך, אך גם להביט במציאות כפי שהיא ולא כפי שהיינו מדמיינים שתהיה.

במבחן הרגש, אפשר להבין את תחושת החמיצות. במבחן השכל, במבחן העובדות ובמבחן המגמות האסטרטגיות והשינויים ההיסטוריים, נדמה שישראל צועדת בכיוון הנכון.

והלקח הגדול של המלחמה הזאת הוא אולי שאין להחליף בין השניים. אומה שמקבלת את החלטותיה על פי מצב הרוח תפסיד גם מלחמות שניצחה. אומה שמסוגלת להבדיל בין כאב לבין תבוסה ובין קושי לבין כישלון, היא אומה שיודעת להתמיד בדרך עד להשגת מטרותיה.

The post המלחמה בלבנון: לנווט בין האילוצים appeared first on מידה.

הנה כמה דוגמאות לכשלים קטנים וגדולים מאותו ריאיון. היו כמובן עוד כשלים, גם גדולים וגם קטנים, אבל הדוגמאות ימחישו את הרוח הצבועה ששרתה על הריאיון כולו.

נתחיל מהקטנים – בנט אומר שבנאום ההשבעה הסוער שלו, אמא שלו אמרה לו שנתניהו סימן בידיו לח"כים של הליכוד לתקוף אותו. ואז מראה אסנהיים סרטון של ההפרעות בכנסת ואת נתניהו יושב בשלווה וכותב משהו. איפה תנועת היד שראתה אמא? הרי המליאה מצולמת כל הזמן מכל כיוון. ודאי דיון כה סוער, ודאי כיסא ראש הממשלה. במקום שאסנהיים יעיר משהו בסגנון: "סליחה מאמא שלך נפתלי, אבל סרקנו שוב ושוב ולא מצאנו את תנועת היד", נותר הסיפור כאמת, כי אמא של נפתלי אמרה שהיא ראתה.

הלאה. אסנהיים שואל את בנט אם יישב עם עבאס. שאלה פשוטה וישירה. בנט מתחכם ועונה שלא יישב עם מפלגה לא ציונית. כלומר מסרב לומר שלא יישב עם עבאס. הנה פוטנציאל לשאלת המשך סופר חשובה ומעניינת: "עבאס ציוני? תשב עם עבאס?" אסנהיים לא שואל. מחליק לבנט את הנכלול הקטן וזורם איתו הלאה.

וכך זה נמשך לעוד הנחתה שבנט מרים לאסנהיים אך אסנהיים פשוט לא נענה: "הדרך היחידה לנצח את נתניהו", קובע בנט, "היא עם מועמד ימין". מעניין, לא? הרי עד לאחרונה המסר הקבוע של בנט היה שראש המפלגה הגדולה צריך להוביל את הגוש. מהסיבה הזו הוא גם התאחד עם לפיד, כדי שהאיחוד והיתרון במנדטים בסקרים יקנה לו את ראשות הגוש מול איזנקוט. מה קרה פתאום? שמא הצלילה שלו במנדטים והנסיקה של איזנקוט הן שגרמה לתפנית במסר הבסיסי? שוב הזדמנות לאסנהיים להוציא את בנט מאזור הנוחות ולהרוויח טלוויזיה דרמטית, שוב אסנהיים לא מקשה.

היו גם שקרים גדולים ומכוערים יותר. למשל השקר הבזוי על הוריה של סגן שיר חג'אג', הרצל ומרב חג'אג', שנרצחה בפיגוע, ש"נוצלו" לכאורה. בנט שולף טענה ישנה וממוחזרת שלו ולפיה "הליכוד שכר בריונים בשכר לפוצץ לי את טקס יום הזיכרון כשהייתי ראש ממשלה". וכדי להוכיח את טענתו החמורה, משודרת התקרית המדוברת. אלא שכולם, אולי חוץ מאסנהיים, הרי יודעים שהאנשים המתועדים צועקים לעברו באותו טקס ביום הזיכרון אינם "בריונים בשכר שהליכוד שלח", אלא מרב והרצל חג'אג', שבהם השתמש בנט בקמפיין שלו ובהם, לתחושתם גם בגד, כשהפר את כל הבטחותיו. איש לא שלח אותם לצעוק לו ואיש גם לא שילם להם. אסנהיים היה אמור לשאול אותו: "אתה מאשים את ההורים השכולים מרב והרצל חג'אג' שהם בריונים בשכר מטעם הליכוד?" אבל אסנהיים זורם ומחליק את השקר הגס ורע הלב, כדי להוציא את בנט קורבן של האירוע. שערורייה ערכית ועיתונאית.

ואז מגיע הקטע המדהים עם השר עמיחי שיקלי. בתשובה לשאלה קונקרטית בעניין וכדי לנקות את עצמו תוך כדי הכפשת שיקלי, שולף בנט ממכשיר הטלפון שלו הקלטה קצרה של שיקלי, ממנה עולה כאילו היה שיקלי בעד צירוף רע"מ לממשלה. חשוב להבין. הפקת ריאיון מסוג זה היא אירוע מתגלגל ורב שלבים. אין סיכוי שאסנהיים לא ידע בשלב העריכה הסופי שבנט עושה תרגיל שקוף של הצגת רבע אמת תוך עוול לשיקלי. הוא אמור היה להגיד לבנט: "רגע, אל תעצור את ההקלטה, בוא נשמע מה שיקלי אמר לפני ואחרי הקטע שאתה משמיע, המסר שלו הפוך לגמרי לטענה שלך", אבל אסנהיים זורם ונותן לבנט גם את השקר הפחדני הזה. כדי לצאת ידי חובה, הוא מאפשר לשיקלי לבוא לאולפן אחרי סוף הריאיון כדי להוכיח את מה שאסנהיים היה אמור להוכיח. עוד טעות ערכית שהיא גם טעות מקצועית. אם היה אסנהיים משמיע לבנט בתגובה את כל ההקלטה ומוכיח לו בקלות שהוא טופל על שיקלי עלילה מכוערת, היינו מרוויחים עוד רגע טלוויזיוני חזק. אבל לא טלוויזיה חזקה מעניינת את אסנהיים, אלא לעשות נעים בגב לפוליטיקאי היושב מולו ולהפקה המשותפת לשניהם.

לסיום, עוד רגע מתסכל שבו מוליך אסנהיים את בנט ממש אל תוך המלכודת ואז, במקום לנעול אותה, הוא מאפשר לו לאכול את הגבינה ולצאת שבע ומרוצה לדרכו.

אסנהיים שואל את בנט שאלה נכונה ומתבקשת: האם הקמת את הממשלה מתוך אמביציה אישית או כי ראית את טובת המדינה. בנט מודה בכנות מעושה שאכן יש כאן גם אמביציה, אבל כמובן שכל שעשה, עשה לטובת המדינה, כי כך למד בבית הוריו. יפה, לא? אסנהיים שאל את השאלה הקשה, בנט ענה עליה ב"כנות" ו"הוכיח" שהוא איש ערכי. WIN-WIN קלאסי.

בשלב הזה בנט במלכודת. הוא קובע שסחיטת ראשות הממשלה עם שישה מנדטים, שבשלב הפרת ההבטחות הזה כבר היו שני מנדטים לכל היותר, נעשתה מתוך ראיית טובת המדינה. וכאן מתבקשת, זועקת, השאלה הבאה, שהיא נעילת המלכודת: "הרי נסכים שהתקדים של סחיטת ראשות ממשלה עם כה מעט מנדטים, אינה מחזקת הדמוקרטיה הישראלית אלא מחלישה אותה. למה סירבת שיאיר לפיד, שייצג 24 מנדטים, יהיה ראש הממשלה בעוד אתה תכהן כשר בכיר בממשלתו? גם בדרך המלך הזו היינו נמנעים מבחירות חמישיות ושישיות. לא היה עדיף כך לטובת המדינה?".

את השאלה המתבקשת הזו אסנהיים לא שואל. מהסיבה הפשוטה שלבנט אין עליה תשובה. היא מוכיחה שכל המהלך שלו נבע מתאוות שלטון לוהטת שמצדיקה אף את המכה האנושה במפרקת הדמוקרטיה שאותה דרש כתנאי סחטני להקמת ממשלת שמאל ערבים, בניגוד להתחייבויותיו לבוחריו.

המסקנה: אל המשימה העיתונאית הזו אסנהיים לא בא בידיים נקיות. ובדיוק מהסיבה הזאת בנט הסכים לבוא אליו.

The post בראיון עם בנט, אסנהיים שוב מקבל ציון נכשל appeared first on מידה.

האג"ח האמריקאיות ותחליפיהן היו עד כה הקורבנות הגדולים ביותר של העימות בין ארה"ב לאיראן. מאז שהחלה המלחמה בסוף פברואר, תשואות האג"ח עלו, בעוד שהזהב והין היפני ירדו. העלייה בתשואות הייתה בולטת יותר בקצה הקצר של עקומת התשואות, אך גם האג"ח הארוכות לא נותרו חסינות. תשואת אג"ח ארה"ב ל-30 שנה פרצה לאחרונה מעל רמת ה-5%, עלייה בעלת חשיבות פסיכולוגית. מה שבולט במימושי האג"ח בשלושת החודשים האחרונים הוא שהם הונעו בעיקר ע"י תשואות ריאליות גבוהות יותר ולא מציפיות אינפלציה גבוהות יותר. מתוך העלייה של 0.7% בתשואת אג"ח ארה"ב ל-5 שנים מאז ה-27 בפברואר, כ-0.6% הגיעו מתשואות ריאליות גבוהות יותר, בעוד שהאינפלציה הגלומה היוותה רק 0.1%. במקרה של תשואת אג"ח ארה"ב ל-30 שנה, כמעט כל העלייה מאז ה-27 בפברואר הונעה ע"י תשואות ריאליות גבוהות יותר.

התפתחויות אלו מעלות שאלות חשובות בנוגע לטבען של הנפילות באג"ח. אילו העלייה במחיר הנפט הייתה המניע העיקרי, האינפלציה הגלומה אמורה הייתה לעלות בחדות רבה הרבה יותר ביחס לתשואות הריאליות. תאורטית, זעזוע חיצוני במחיר הנפט אמור להעלות את ציפיות האינפלציה, ובו זמנית להחליש את ציפיות הצמיחה. אז מה קורה כאן? השקת קלוד מיתוס בתחילת אפריל הציתה מחדש את טרייד ה-AI. מדד נאסד"ק 100 עלה ביותר מ-20% מאז. דנתי בתגובת הנגד הפוליטית והרגולטורית האפשרית לקלוד מיתוס בסרטון לפני שבועיים, אך יכולותיו פורצות הדרך רק חיזקו את התפיסה שה-AI יוביל לזינוק בצמיחת הפריון שיעלה את שיעור הצמיחה הפוטנציאלי של הכלכלה. ייתכן שזו אחת הסיבות לכך שהתשואות הריאליות לטווח ארוך תומחרו מחדש כלפי מעלה.

גורם נוסף הוא אפקט העושר החיובי הקשור לראלי ב-AI, ששכנע רבים בשוק האג"ח שהפד יכול להתמקד יותר בסיכון האינפלציה שמציב מחיר הנפט הגבוה יותר, מאשר בסיכון לירידה בצמיחה. כמובן, ישנה גם הציפייה להנפקת אג"ח מוגברת כדי לממן את הוצאות ההון הקשורות ל-AI.

אני משער שלא מחירי הנפט הגבוהים יותר ולא הראלי ב-AI לבדם היו מספיקים כדי להעלות את התשואות הריאליות במידה שראינו. זהו השילוב של השניים שיצר את התנאים לתמחור מחדש המאסיבי בריביות הריאליות. מה שזה אומר זה שכדי שהתשואות הריאליות ימשיכו לעלות, ככל הנראה יידרשו גם מחיר נפט גבוה יותר וגם את המשך הראלי של בטרייד על ה-AI.

המשך הירידות באג"ח זקוק לשתי רגליים לעמוד עליהן, מה הסיכויים שזה יקרה? בואו נבחן את התחזית לנפט לפני שנבחן את הטרייד על ה-AI. נתוני מלאי הנפט בארה"ב מצביעים על ירידה נוספת במלאי הנפט הגולמי השבוע. מלאי הבנזין עלה מעט, אך נותר ברמות נמוכות במיוחד לתקופה זו של השנה.

בכיר ב־Exxon Mobile אמר בשבוע שעבר שאם המלאים יישארו ברמות הנמוכות הללו, מחירי הנפט עשויים לטפס ל-150 עד 160 דולר לחבית בשבועות הקרובים. בינתיים, מצר הורמוז נותר סגור. אתמול, ב-3 ביוני, אף לא מכלית אחת עברה דרך המצר. העלייה הקלה בשבוע שעבר נבעה בעיקר מכמה מכליות שעברו לנתיב קרוב יותר לעומאן שנוקה ממוקשים על ידי ארה"ב במהלך "מבצע חירות". אך לאחר שאיראן ירתה על כמה מכלי השיט הללו ופרסה לפי הדיווחים מוקשים נוספים, נראה שהתנועה דרך אותו מסדרון נפסקה שוב.

אף על פי כן נראה שהשוק נותר אופטימי בנוגע לכך שהסכם יושג בקרוב. הסיכויים להסכם עד סוף יוני עדיין עומדים על כ-60%, למרות שאיראן השעתה את המגעים העקיפים עם ארה"ב. ייתכן שהשוק מאמין שהפסקת האש שהושגה בין לבנון לישראל תסייע להחיות את המשא ומתן. אני חושב אחרת. אני סבור שהחלטת איראן להשעות את המגעים משקפת ספקות גוברים בשאלה אם טראמפ מנהל משא ומתן בתום לב.

אין לי שום מידע פנימי, אך תחושת הבטן שלי היא שטראמפ אולי מתח את המשא ומתן המדומה הזה בין היתר כדי לתת לארה"ב יותר זמן לאסוף מודיעין על איראן. אחרי הכול, איסוף מודיעין הוא לרוב יעיל ביותר בתקופות של אי-ודאות. כאשר התקשורת גוברת, בעלי תפקידים מתניידים בתדירות גבוהה יותר, ומקבלי ההחלטות נאלצים לחשוף מידע על כוונותיהם ויכולותיהם. ייתכן שמשמרות המהפכה הגיעו למסקנה שהמשך המו"מ בתנאים אלה טומן בחובו יותר סיכון מתועלת. צריך שניים לטנגו. אם אני צודק שאיראן פורשת מהמו"מ, לטראמפ יהיה קשה יותר לשכנע את שוק הנפט שההסכם ממש מעבר לפינה. זו הסיבה שאני חושב שמחיר הנפט בדרכו למעלה. אני חושב שהמשך הסטטוס קוו או סיום הפסקת האש אמורים לדחוף את מחיר הנפט גבוה יותר מכאן.

טרייד ה-AI הונע תמיד מהוצאות ההון הקשורות ל-AI של ענקיות הענן. מה שהן רוכשות בכל רגע נתון עשוי להשתנות, אך המניע הבסיסי נותר זהה. מבחינתי, התובנה החשובה ביותר מעונת הדוחות של הרבעון הראשון היא העובדה שהוצאות ההון המשולבות של מיקרוסופט, אמזון, אלפאבית, מטא ואורקל ירדו בהשוואה לרבעון הרביעי. בהשוואה שנתית, גם שיעור הצמיחה התמתן ברבעון הראשון. בהינתן העלייה במחיר שבבי הזיכרון, אפשר להניח בבטחה שהצמיחה בהוצאות ההון הקשורות ל-AI במונחי כמות כנראה ירדה אף יותר. מבחינה זו, עלינו לראות במחסור הנוכחי בשבבי זיכרון ככזה שבא על חשבון ההשפעה החיובית של ה-AI על הפריון בכלכלה. כמובן, אפקט העושר הוא כנראה ערוץ התמסורת החשוב ביותר של ה-AI לכלכלה הרחבה כרגע. זו כנראה הסיבה שהצרכנים עדיין מוציאים כסף למרות זעזוע הנפט ושיעור החיסכון הפרטי של רק 2.5%.

האם המשקיעים הפרטיים ימשיכו להזרים כסף למרדף אחר טרייד ה-AI ולדחוף אותו גבוה עוד יותר מכאן? אינני מתיימר לדעת את התשובה, אבל זה מה שאני כן יודע: תגובת הנגד הפוליטית והרגולטורית ל-AI הולכת וגוברת. אפילו טראמפ חתם סוף סוף על צו נשיאותי שנועד להטיל פיקוח רב יותר על הטכנולוגיה הזו. מאמר בפוליטיקו מוקדם יותר השבוע העלה כי שר ההגנה פיט הגסת' הפך לאחד התומכים החזקים ביותר בתוך הממשל בפיקוח הדוק יותר על מודלי AI מובילים. הנימוק שלו מעניין: ככל שהפצת המודלים המובילים נרחבת יותר, כך קל יותר לסין לקבל גישה אליהם – ופוטנציאל להשתמש בהם נגד ארה"ב.

כפי ששאלתי בסרטון קודם, אם רק מספר מצומצם של משתמשים יוכל לקבל גישה לקלוד מיתוס, כיצד תוכל אנת'רופיק להרוויח מהטכנולוגיה הזו? אני נותר איתן בדעתי שהיכולות הנגישות של המודלים המובילים מגיעות לתקרה. אני רואה בכך את הבעיה הגדולה ביותר שעומדת בפני אנת'רופיק וצ'אט ג'.פי.טי לקראת ההנפקה שלהן בהמשך השנה. עבור אנת'רופיק, יש בעיה נוספת, והיא שהתחרות הולכת ומתקרבת אליה. Cursor, GitHub, Copilot, OpenAI, Codex כולם סוגרים במהירות את הפער מול מול קלוד קוד. זו אחת הסיבות שמיקרוסופט, לפי הדיווחים, ביטלה את רוב רישיונות קלוד קוד שלה. משמעות הדבר עשויה להיות ששיעור הצמיחה האדיר שאנת'רופיק רשמה ברבעון הראשון והשני אולי אינו בר-קיימא.

הצמיחה האדירה משקפת גם ניצול מרבי של הטוקנים. מנכ"ל Uber אמר בשבוע שעבר שהחברה מיצתה את תקציב הטוקנים השנתי שלה תוך ארבעה חודשים בלבד וכעת מטילה מגבלה מחמירה יותר על השימוש בטוקנים. הדבר מרמז כי ייתכן שחברות עוברות משימוש ניסיוני לשימוש מוגבל-תקציב, וזה עשוי לבוא לידי ביטוי בדוחות ובתחזיות לרבעון השני. אני רואה רק מעט זרזים מהותיים חיוביים לטרייד על ה-AI בטווח הקרוב. מבחינה טכנית, אינטל, AMD וברודקום, כולן נראות שאיבדו חלק מהמומנטום. משמעות הדבר היא שהראלי ב-AI עלול להפוך לדליל אף יותר. אני חושב שמאזן הסיכונים מתחיל לנטות כלפי מטה ככל שטרייד ה-AI נעשה צפוף מאוד. תשואות האג"ח נדחפו כלפי מעלה ע"י המלחמה באיראן והמיצוי של הטוקנים.

אף שלדעתי מחיר הנפט עדיין בדרכו למעלה, טרייד ה-AI נראה צפוף מאוד. משמעות הדבר היא שהתחזית לאג"ח אינה כה חד-משמעית כפי שהייתה בחודשיים האחרונים. אף שאני חושב שעוד מוקדם לקנות אג"ח באופן ישיר, פוזיציה על היתללות של עקומת התשואות מתחילה שוב להיות הגיונית. אני גם אוהב אופציות קול על זהב לטווח ארוך. המתכת הצהובה עשויה לחזור ולצבור תאוצה אם בועת ה-AI תתפוצץ. אחרי הכול, אם טרייד ה-AI יתחיל להתפרק, אפקט העושר שסייע לשמור על התשואות הריאליות גבוהות עלול להתהפך במהירות. בתרחיש כזה, המשקיעים קרוב לוודאי יסיטו את כספם בחזרה אל חופי המבטחים המסורתיים.

The post מה הורג את הזהב? appeared first on מידה.

במסגרת המפגש הראשון, פגשו ובר ומנשה חניכי מכינות קדם-צבאיות. המפגש, שנועד לעסוק במדיה, חברה וזהות יהודית, הפך במהרה לדיון נוקב וחשוף על המושג החמקמק שנקרא "אובייקטיביות עיתונאית" ועל הדרך שבה התקשורת בישראל מעצבת, ולעיתים אף מהנדסת, את המציאות שכולנו חווים.
הניצוץ שהדליק את הדיון הגיע מכיוונו של אחד מחניכי המכינה, שהפנה שאלה ישירה ונוקבת לעבר הבמה: "בתור מי שמגיש בערוץ 14, ערוץ שסופג המון ביקורת על היותו לכאורה 'שופר של הקואליציה' וערוץ מגמתי מאוד – איך אתה מגיב לביקורת הזו?".
עודד מנשה לא נרתע, ופתח בתשובה שהעמידה מראה מול הרגלי הצריכה של כולנו: "הגענו היום למצב בחיים שאנחנו כבר לא באמת רואים 'ערוצי טלוויזיה' במובן הקלאסי, אלא אנחנו צורכים ערוצים של מפלגות. אנשים בוחרים היום איזו מפלגה תעביר להם את החדשות. אבל כשמאשימים ערוץ מסוים בכך שהוא מדבר בקול מוגדר ובאג'נדה ברורה, אני יכול להגיד בדיוק אותו הדבר, ובקלות, על כל ערוץ אחר בשלט".
מנשה לקח את חניכי המכינה הצעירים לסיור היסטורי קצר בשביל הזיכרון הלאומי: "בצעירותי היה ערוץ אחד בלבד בטלוויזיה. היה חיים יבין – הוא היה ה'יונית לוי' של הפעם, הקול הבלעדי שדרכו המדינה כולה שמעה חדשות. ברדיו הייתה תחנה מרכזית אחת, גלי צה"ל. לא היה אינסטגרם, לא פייסבוק, לא דיגיטל. קיבלנו מידע מצינור אחד בלבד, וגם לצינור הזה הייתה אג'נדה מובהקת מאוד. כשרק נודע לחיים יבין שהולך להיות מהפך פוליטי ב-1977 ומנחם בגין עומד להיבחר לראשות הממשלה, הוא מיהר לרצות להתפטר באותו לילה".
מנשה הדגיש בפני הצעירים את כוחה של הבחירה הקיימת כיום: "ברוך השם, היום יש לכם אפשרות בשלט לבחור איזה קול אתם רוצים לשמוע. אתם יכולים לשמוע את הקול של פעם בערוץ 11, או לבחור בערוץ 13 שלדעתי מחזיק באג'נדה מסוימת מאוד והוא סוג של מפלגה בפני עצמו. הבחירה היא בידיים שלכם".
כדי להמחיש את נקודת המבט התקשורתית, הציג מנשה דוגמה חיה ומטלטלת מאירוע שהתרחש לא מזמן: "ראיתי ראיון עם אהוד אולמרט בערוץ 12. המראיין, ירון אברהם, פתח בהתרגשות ואמר: 'יש לנו את הכבוד להזמין לאולפן את ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט'. למחרת, בערוץ 14, ביקשו להציג את אותו קטע מהראיון. אבל איך הציגו אותו שם? המגיש אמר: 'בואו נראה קטע שבו התראיין אתמול האסיר לשעבר, העבריין המורשע אהוד אולמרט'.
"מי משניהם שיקר? אף אחד! שני הדברים נכונים לחלוטין באופן עובדתי. אולמרט הוא גם ראש ממשלה לשעבר וגם אסיר מורשע לשעבר. אבל כל ערוץ בחר להאיר את הזווית שחשוב לו להבליט, בהתאם לאג'נדה שלו. ההבדל הוא שעשרות שנים התקשורת יצרה בפני הציבור מצג שווא כאילו מה שהם מציגים הוא 'אובייקטיבי', נקי וטהור מאינטרסים. המציאות היא שאין דבר כזה אובייקטיביות מוחלטת. לכל בן אדם יש אג'נדה".
בשלב זה של המפגש, נטל את המיקרופון שניאור ובר, והכניס את החניכים אל מאחורי הקלעים של מלאכת העריכה העיתונאית – המקום שבו האג'נדה הופכת למציאות מודפסת או משודרת.
"אתם שומעים חדשות וחושבים שאלו פשוט 'העובדות', אבל כעיתונאי וכעורך במשך שנים רבות, אני אומר לכם שהחדשות מונעות מאג'נדה עמוקה", הסביר ובר. "מה המשמעות של להיות עורך? אני, כעורך עיתון, מחליט עבור הקוראים שלי מה הם ידעו ומה הם לא ידעו. אני זה שקובע איזו ידיעה תיכנס ואיזו תיפסל. יש אירועים שאני כעורך יכול פשוט 'להעלים' – והציבור לא ידע עליהם לעולם. מנגד, יש אירוע שאבחר להבליט, לשים אותו בכותרת הראשית, בעמוד הראשון, בהרחבה ובצבע. ויש ידיעה שאכניס, אבל אדחוף אותה בקטן, בצד, בעמוד פנימי – כי באג'נדה שלי אני חושב שהקוראים לא צריכים להתעכב עליה או שהיא חסרת משמעות. זה הכוח המטורף של עורך".
ובר חיבר את כוחה של העריכה לאחד הפצעים המדממים בהיסטוריה הישראלית המודרנית – הפינוי מגוש קטיף. "במשך עשרות שנים פתחתם כלי תקשורת ולא יכולתם לשמוע שום עמדה או דעה נגד התהליך הזה. עצם השימוש שלי כעת במונח 'ההתנתקות' – זו הנדסת תודעה קלאסית במיטבה".
החניכים הקשיבו בדריכות מתוחה כאשר ובר פירק לגורמים את המונח התקשורתי: "מה קרה שם באמת באופן עובדתי? רצו לגרש אנשים מהבית שלהם בגוש קטיף. זה גירוש לכל דבר, זו עקירה. אבל ישבו באותם ימים אנשים חכמים מאוד, יועצים אסטרטגיים ואנשי תקשורת, וחשבו: 'איך נגרום לעם בישראל לחשוב שזה אירוע קטן? שזה בסך הכל מעבר דירה, מישהו שעובר מפה לשם?'. הם חיפשו מילה, ובחרו בהתחלה במילה 'הינתקות'. מנתקים משהו, ניתוק בקטנה, זה יחליק בגרון. והם הצליחו במשימה שלהם בצורה אבסולוטית: עד היום כולם קוראים לזה 'ההתנתקות'".
"באותם ימים", המשיך ובר בכאב, "פתחת כלי תקשורת ולא שמעת כמעט אף קול שאומר: 'חבר'ה, זו החלטה הזויה, אנחנו עוקרים חבל ארץ, מוציאים משפחות שלמות מהבית בתמורה לכלום ושום דבר'. הקול הזה פשוט לא היה קיים במרחב הציבורי".
בסיום דבריו, חיבר ובר את תמונת העבר למפת התקשורת העכשווית, והסביר את פשר הצלחתו וחשיבותו של הערוץ שבו שותפו מגיש: "מה שקורה היום עם ערוץ 14 זה שהוא קם ואומר בריש גלי: 'כן, יש לי אג'נדה!'. יש כאן אג'נדה ברורה מאוד שאומרת שהמדינה הזו היא מדינה יהודית, ושהזהות היהודית היא ההצדקה היחידה לקיומנו כאן, כי בלעדיה אין לנו מה לחפש פה.
"ערוץ 14 קם כדי לתת ביטוי לקול של קבוצות אוכלוסייה ענקיות בישראל – קבוצות שבסופו של דבר גם מנצחות בבחירות, אבל הקול שלהן הושתק בצורה שיטתית בכל כלי התקשורת לאורך השנים, ומושתק במידה רבה גם היום. ואני אומר לכם כאן, ואומר את זה בגאון: אם ערוץ 14, במתכונתו הנוכחית, היה קיים ומשדר בזמן גירוש גוש קטיף – ההתנתקות לא הייתה יוצאת לפועל".
המפגש הסתיים במחיאות כפיים סוערות ובדיונים ערים שהמשיכו בין החניכים לאורחים. נראה כי עבור חניכי המכינה, דור העתיד של ההנהגה והפיקוד בישראל, המפגש הזה פתח צוהר קריטי לחשיבה ביקורתית, ולימד אותם שיעור חשוב: המציאות היא לא תמיד מה שבוחרים להראות לכם, ולפעמים – היא בעיקר מה שבוחרים להסתיר מכם.

שעת חירום! בואו לתמוך במיזם החשוב של שניאור ובר ועודד מנשה שנועד להציל בני נוער רבים משטיפת המוח של השמאל לקראת הבחירות ולשקף להם את האמת שמנסים לטשטש ולהסתיר מהם.
לחצו על הלינק המצורף וקחו חלק ביוזמה החשובה!

The post כור ההיתוך יורד לשטח: מי מהנדס לצעירים את התודעה? appeared first on מידה.

מכון ארגמן פותח את ההרשמה למחזור תשפ"ז של תוכניות הלימוד וההכשרה. השנה יפעלו במכון חמש תוכניות המיועדות לקהלי יעד שונים. מסטודנטים בראשית דרכם האקדמית ועד לחוקרים, אנשי מקצוע ואנשי עשייה ציבורית וביטחונית המבקשים לקבל כלים אינטלקטואליים ומעשיים להשפיע על המציאות ולהיות חלק מקבוצת משתתפים איכותית.

להתרשמות מכל התוכניות לחצו כאן – https://argaman.institute

תוכנית אקסודוס מאפשרת לתלמידים מצטיינים לתואר ראשון, לערוך היכרות מעמיקה עם יסודות ההגות הליברלית והשמרנית, שהיא אחד מעמודי התווך המרכזיים של ההגות והתרבות המערבית.

מלוחות הברית לאמנה החברתית, מהמגנה כרטה למגילת העצמאות, משלטון העם לזכויות האדם, מיוון ורומא לירושלים: בואו ללמוד על הסיפור שלנו.

התוכנית תעניק לסטודנטים מסד רעיוני מעמיק וייחודי בנוף האקדמי הישראלי, שבכוחו לחולל השפעה רבת ערך במרחבים האינטלקטואליים והמדיניים של העם בישראל.

https://argaman.institute/exodus

תוכנית ז'בוטינסקי מיועדת לקהל הרחב ומציעה מסע אינטלקטואלי מעמיק לאנשים חדורי שליחות, ציונות וסקרנות רעיונית, המבקשים להעמיק את הבנתם ביסודות המחשבה המדינית והציונית, ולהבין כיצד עקרונות יסוד אלו פוגשים את מדינת ישראל המודרנית.
בקבוצה נבחרת ומצומצמת, עד 30 משתתפים, ייפגשו הלומדים ל-12 מפגשים מרוכזים עם מרצים מהשורה הראשונה, לשיעורים שישלבו בהירות, עומק והשראה.
הקבלה לתוכנית מותנית בהליך סינון, ומיועדת למועמדים המגלים רצינות, מחויבות ואהבת דעת.

https://argaman.institute/jabotinsky

תוכנית אדם סמית' מיועדת לאלה המעוניינים להרחיב ולהעמיק את היכרותם עם ההגות שעיצבה את האופן שבו אנו חושבים על כלכלה חופשית, ממשל מוגבל וחברה משגשגת.
התוכנית תעסוק בכלכלה פוליטית ומדיניות ציבורית מן הזווית הליברלית הקלאסית והשמרנית ותעודד את משתתפיה לנצל את הכלים האינטלקטואלים של התוכנית בזירה הישראלית.
התוכנית מיועדת עבור סטודנטים לתארים מתקדמים, עובדים עתידיים או קיימים בשירות המדינה, אנשים הפעילים במרחב הציבורי באופן כללי, יזמים ובעלי עסקים בסקטור הפרטי וכן אנשים משפיעים הלוקחים חלק במגזר השלישי.

https://argaman.institute/adam_smith

תוכנית צ'רצ'יל לאסטרטגיה מדינית וביטחונית מיועדת לאנשים השואפים להשפיע על סדר היום של מדיניות החוץ והביטחון במדינת ישראל. התוכנית מתאימה לשלושה קהלי יעד:

• מי שכבר עברו כברת דרך בענפים האסטרטגיים של מערכות הביטחון ומעוניינים להשתלם ולקנות לעצמם תשתית רעיונית ובסיס ידע רחבים יותר.
• מי שפועלים כיום במרחב הציבורי (כולל ארגונים לא ממשלתיים, תקשורת והשדה הפוליטי) ורוצים להעמיק את הידע שלהם בענייני חוץ וביטחון.
• תלמידי מחקר מצטיינים בתארים מתקדמים, החוקרים נושאים רלוונטיים, ומעוניינים שמחקרם האקדמי ישפיע על החשיבה האסטרטגית בישראל.

בכל שנה מגבשת תוכנית צ'רצ'יל קבוצה קטנה, אינטימית ומגוונת של כ-15 משתתפים אשר לומדים יחד ובונים זה את זה במטרה לגבש את משנתם ביחס לסדר יום אסטרטגי למדינת ישראל, ברוח לאומית וציונית הנשענת על יסודות השמרנות והריאליזם.

https://argaman.institute/churchill

תוכנית הרצל מיועדת לדוקטורים צעירים (עד 7 שנים מאז קבלת הדוקטורט) ותלמידי מחקר מצטיינים, אשר מבקשים לעיין ברעיונות המכוננים של המערב המודרני, אלה אשר השפיעו על עיצוב דמותו של הרצל, ולברר את הגלגולים השונים של המחשבה המערבית מאז ועד ימינו.

במסגרת מצומצמת ואינטימית, תוכנית זו תאפשר למשתתפיה לחקור את המסורות האינטלקטואליות החשובות ביותר של זמננו, להבין את מקומם של השמרנות והליברליזם ולחקור את ההנחות הרעיוניות והפילוסופיות של מסורות אלו. ננסה להבין כיצד הן משפיעות על התרבות, על הפוליטיקה ועל החברה שבה אנו חיים כיום. כמו כן, ניגש בזהירות וביסודיות אל כתבי מפתח של ההגות הניאו מרקסיסטית והפוסטמודרנית, ונבחן את האתגרים שהם מציבים למחשבה הליברלית והשמרנית כאחד.

https://argaman.institute/herzl\

The post מכון ארגמן מזמין אתכם לתכניות לימודים איכותיות לשנת תשפ"ז! appeared first on מידה.

זו אינה מדיניות. זו פתולוגיה.

קואליציית ממשלת יטן (המורכבת ממפלגת D66, מפלגת מרכז־שמאל ליברלית ואנטי דתית; מפלגת הנוצרים הדמוקרטים CDA; וממפלגתVVD , מפלגת מרכז ימין ליברלית־שמרנית) מובילה כעת גם את קידום הסנקציות נגד ישראל במסגרת הסכם ההתאגדות בין האיחוד האירופי לישראל. היא נקטה צעדים המכוונים נגד מה שהיא מכנה "מתנחלים אלימים" ו"אלימותם המופרזת", וחזרה כמו תוכי על נרטיב "אלימות המתנחלים", נרטיב שבדו"ח "אלימות המתנחלים" של הארגון הישראלי רגבים מיוני שעבר נחשף כהכפשה חסרת שחר במימון זר.

האובססיה ההולנדית המגוחכת הזאת כלפי ישראל מדיפה ריח של מניעים אפלים, במיוחד בהתחשב בכך שהולנד טובעת במשבר הגירה הולך ומחריף שמעצים את המתיחות הפנימית במדינה. רק ברבעון הראשון של 2026 בלבד זינקו בקשות המקלט בהולנד ב־33% לעומת השנה הקודמת. הקבוצה הגדולה ביותר של מבקשי מקלט היו ערבים־פלסטינים עם כ־1,100 בקשות ראשונות, הלאום המוביל בבקשות מקלט בינואר ובפברואר 2026. ההצפה הזו בא על גבי עומס כבד ממילא על מערכות הדיור, הרווחה והלכידות החברתית בהולנד בתקופה של מחאות חוזרות נגד הגירה שגם הידרדרו לאלימות במקומות רבים ברחבי הולנד.

אחר שלא הצליחה לחלוטין במסלול האירופי להענשת המדינה היהודית, הודיעה לאחרונה ממשלת יטן על סנקציות פרטניות מטעם ממשלת הולנד: איסור סחר במוצרים שמקורם בקהילות יהודיות ביהודה, שומרון, מזרח ירושלים ורמת הגולן. ממשלת יטן הצהירה:

"התרחבות ההתנחלויות הבלתי חוקיות והאלימות המופרזת של המתנחלים גורמות להידרדרות מתמשכת במצב המרחיקה את פתרון שתי המדינות ." […] "אנו רוצים למנוע מהחברה ההולנדית לתרום, באמצעות פעילותנו הכלכלית, לכיבוש בלתי חוקי ולהמשך קיומן של התנחלויות בלתי חוקיות."

הדרך ההולמת ביותר לקרוא את ההחלטה הזו היא "Kauft nicht bei Juden" ("אל תקנו מיהודים"), והאותיות הקטנות שלה אף אוסרות רשמית על בעלי דרכון הולנדי המתגוררים בישראל לסחור עם יהודים החיים במקום הלא נכון לפי ממשלת הולנד.

ה"רגש הפוליטי" הזה התגבש במהירות מאז הקריסה האלימה של "פתרון שתי המדינות" ב־7 באוקטובר 2023, כאשר השנאה למדינה היהודית ולכל מה שהיא מייצגת שלחה גרורות כמעט לכל מגזר בחברה ההולנדית, ואף איחדה אויבים אידיאולוגיים מושבעים. שגריר ישראל בהולנד, צבי ופני, תיאר לאחרונה את הרגע הזה ברשת X:

אתמול נוצרה קואליציה מסוכנת בפרלמנט ההולנדי בין השמאל הרדיקלי לימין הקיצוני האנטישמי כדי להעביר הצעות נגד ישראל. ללא שום היסוס מוסרי! מביש!

המסכה הוסרה.

ההיגיון הסופי של עמדה זו הוא גירוש יהודים. ממשלת הולנד, בכך שהיא מגדירה כל עיר, עיירה ויישוב יהודיים מעבר לקווי שביתת הנשק של 1949 כ"בלתי חוקיים", דורשת לגרש בכפייה למעלה מ־900,000 יהודים מיהודה ושומרון – ערש הציוויליזציה היהודית, המקום שבו הלך אברהם, שבו מלך דוד ושבו דיברו הנביאים – מרמת הגולן, מן העיר העתיקה בירושלים ומן השכונות היהודיות הסמוכות לה, וכן מן השטח הגבוה המגן על מישור החוף הצפוף של ישראל מפני התקפות מצד שכנותיה הלוחמניות ממזרח.

תנו לזה לחלחל.

ירושלים כבר הייתה הבירה הפוליטית והרוחנית של העם היהודי במשך אלף שנים כאשר השטח שהיה עתיד להפוך להולנד היה עדיין ביצה המאוכלסת בנוודים אנאלפביתים למחצה בעלי מאפיינים ניאנדרטליים למחצה. היהירות ההולנדית הנוכחית איננה רק פוליטית; היא ציוויליזציונית וקיומית – והיא משקפת את מה שניכר ברוב אירופה.

העוינות המתגברת של ממשלת הולנד לא צמחה בחלל ריק. היא נשענת על רוב בפרלמנט שהוא כיום אנטי־ישראלי באופן מובנה. השמאל – המורכב מהמפלגה הסוציאליסטית Pro (איחוד הירוקים ומפלגת הפועלים) מפלגת בעלי החיים, מפלגת פרו האיחוד האירופי Volt ומפלגת Denk המוסלמית – לא החמיץ מאז 7 באוקטובר 2023 גם לא הזדמנות אחת לקדם ללא הרף את ההאשמה הכוזבת שהמדינה היהודית היא "מדינת אפרטהייד" המעורבת ב"רצח המוני", "הרעבה מכוונת", "רצח עם" ואפילו "רצח תינוקות". זוהי טקטיקת גבלס של "חזור על שקר עד שיהפוך לרעש רקע", בגרסה עדכנית של הפרלמנט ההולנדי (ולכלי תקשורת הולנדיים רבים כשותפים מרצון). בצד הימני של המפה הפוליטית, מפלגת הפורום לדמוקרטיה (FVD), שהופכת יותר ויותר פשיסטית ואנטישמית, עלתה גם היא על רכבת הדמוניזציה הזו. באפריל 2026, כפי שציין השגריר ופני, הברית הטמאה הזו העבירה הצעות נגד ישראל ללא כל היסוס מוסרי.

המפלגות ההולנדיות הפרו־ישראליות: PVV של חירט וילדרס, BBB, ‏JA21 ‏ChristenUnie ו־SGP של הנוצרים הציונים – הודרו במכוון מן הקואליציה השלטת.

כלומר מבחינה פרלמנטרית ממשלת המיעוט של יטן שורדת הודות לתמיכתן של המפלגות השונאות את ישראל.

מפלגת VVD, שבעבר הייתה לפחות למראית עין פרו־ישראלית, הוכיחה את עצמה כסרסורית כוח צינית וחסרת מוסר, המוכנה להקריב את המדינה היהודית למען חשבונאות קואליציונית. התוצאה מובטחת: חותמת גומי של "רוב פרלמנטרי" (אנטי ישראלי) לפעילותה של הממשלה.

מפלגת D66, המפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט והמנוע האמיתי של ממשלה זו, מתמחה זה זמן רב בשנאת ישראל המחופשת ל"זכויות אדם". דמויות בולטות בתוכה הן כ אלה שעברו בין הפרלמנט, משרדי הממשלה וארגונים לא־ממשלתיים אנטי־ישראליים. סיורד סיורדסמה, כיום שר סחר החוץ ושיתוף הפעולה לפיתוח, הוא דוגמה מובהקת לטיפוס הזה: דיפלומט משופשף לשעבר ששירת בנציגות ההולנדית אצל אש"ף/הרשות הפלסטינית ברמאללה, דובר ותיק לענייני חוץ של D66 ואקטיביסט בלתי נלאה המתייחס לזכותה של המדינה היהודית להגן על עצמה ולהתקיים בלב מולדתה ההיסטורית כעניין הנתון למשא ומתן במקרה הטוב. הוא דחף שוב ושוב להכרה במדינה פלסטינית – גם אם תהיה מחויבת להשמדת ישראל – לאיסורי יבוא מן ההתנחלויות, ללחצים בסגנון סנקציות על ישראל ולביקורת על פעולותיה הצבאיות, תוך המעטה בחשיבותם של חמאס ו"הסטת" הסיוע או התעלמות כליל מהם.

ב־28 במאי 2026 כתב סיורדסמה את הדברים הבאים ברשת X:

"היה טוב להיפגש היום עם הנציג הפלסטיני@ammarhijazi1. שוחחנו על המצב ההומניטרי הקטסטרופלי בעזה, על האלימות הגוברת מצד מתנחלים ועל הרחבת ההתנחלויות הבלתי חוקיות בגדה המערבית. פירטתי את המחויבות ההומניטרית של הולנד בעזה ואת האיסור על סחר במוצרים שמקורם בהתנחלויות הישראליות הבלתי חוקיות. הולנד מייחסת חשיבות רבה ליחסיה הטובים עם הרשות הפלסטינית ואני מצפה להמשך היחסים הללו."

וכן:

"הצגתי את המחויבות ההומניטרית של הולנד בעזה ואת האיסור על סחר במוצרים שמקורם בהתנחלויות הישראליות הבלתי חוקיות. הולנד מייחסת חשיבות רבה ליחסיה הטובים עם הרשות הפלסטינית ואני מצפה להמשך היחסים הללו. 2/2"

רגבים השיבו לו:

"חבל שלא נותר לך זמן לדון באלפי מעשי הטרור הממומנים בידי הרשות הפלסטינית נגד ישראלים, באלימות המינית הברברית שביצעו אחיה של הרשות בעזה, או בהפרות המתמשכות של המשפט הבינלאומי מצד הרשות, שהאיחוד האירופי וממשלת הולנד תומכים בהן."

פוליטיקאים נוספים ב־D66 אכלסו במשך שנים את אותה מערכת אקולוגית של לוחמה משפטית זדונית ושל דה־לגיטימציה. אחת הבולטות שבהם היא שרת ממשלה לשעבר ודיפלומטית לשעבר באו"ם, סיחריד קאך, פעילה אנטי־ישראלית מובהקת עם קשרים הדוקים לסוגיה הפלסטינית. קאך נשואה לאניס אל־קאק, ערבי פלסטיני שכיהן כסגן שר תחת יאסר ערפאת. השניים נישאו בירושלים בשנת 1993, ואף צולמו עם מנהיג הטרור כחלק ממשפחה. כבר בראיון משנת 1996 כינתה קאך את בנימין נתניהו גזען ואת המתיישבים הישראלים "קולוניאליסטים בלתי חוקיים על אדמה שהוחרמה" – וזאת למרות שהקרקע הובטחה שוב ושוב ליהודים לא רק בבריתות המקראיות אלא גם בעת החדשה, בהצהרת בלפור (1917), בוועידת סן רמו (1920) ובמנדט חבר הלאומים על פלשתינה(1922).

באו"ם, כמתאמת הסיוע ההומניטרי לעזה ובהמשך כאחראית על תהליך השלום במזרח התיכון, גינתה סיחריד קאך את ישראל ללא הרף, דרשה זרימת סיוע חופשית לחמאס, הציגה את המשבר בעזה כיצירה מכוונת של ישראל, ודחפה בנחישות להקמת מדינה פלסטינית – ובכך ביססה את מעמדה כדמות מרכזית בקמפיין הבינלאומי של דה־לגיטימציה ולוחמה משפטית נגד המדינה היהודית.

דרכה של מפלגת CDA גרוסטקית אף יותר יותר. כמפלגה שעדיין טוענת לזהות נוצרית, היא זנחה כל הכרה בזכויותיהם המוסריות והמקראיות של היהודים למולדתם ההיסטורית. שר המשפטים וראש הממשלה לשעבר מטעם CDA, דריס ואן אכט, שהתאבד בשנת 2024, הקדיש את שנותיו האחרונות לבניית "פורום הזכויות", אמצעי לשנאת ישראל שמשך למועצת המנהלים שלו בכירים נוספים לשעבר מה־CDA. עברו המוקדם של ואן אכט – כולל ניסיונותיו להגן על עוזריו המקומיים של אדולף אייכמן מפני העמדה לדין בהולנד, וכן התבטאויותיו האנטישמיות החוזרות – מטיל צל כבד על כל טענה למצפון נוצרי.

קריסתה של VVD אל תוך פוליטיקה של נוחות משלימה את התמונה. מפלגה שבעבר הבינה את ההצדקה האסטרטגית והמוסרית של מדינת ישראל החליטה ככל הנראה שהשלכת המדינה היהודית מתחת לגלגלי האוטובוס היא מחיר קטן לשלם כדי להישאר בשלטון.

הבגידה ההולנדית משקפת מחלה אירופית רחבה יותר. הגירה המונית ממדינות מוסלמיות ייבאה זן ארסי של אנטישמיות החוצה כיום את כל הגבולות הפוליטיים. הפוליטיקאים מבחינים רק בהשלכות האלקטורליות: האוכלוסיות היהודיות מצטמצמות והאוכלוסיות המוסלמיות גדלות במהירות. רגשות האשם שלאחר השואה, שבעבר שימשו בלם לשנאת יהודים, התהפכו: רבים מצאצאי המבצעים והעומדים מן הצד משליכים כיום את הבושה הבלתי פתורה שלהם על היהודים ששרדו ועל מדינתם. ה"פלסטיני המדוכא" החליף את היהודי המדוכא כמושא הנרקיסיזם המוסרי האירופי. האירופים, שמעולם לא סלחו ליהודים על אושוויץ, חופשיים סוף־סוף מן האשמה.

הסנקציות האחרונות של האיחוד האירופי נגד ארגונים ויחידים ישראלים תחת הכותרת "אלימות מתנחלים" – כולל הטלת סנקציות על רגבים עצמה, אותו ארגון שחשף את זיוף הנתונים שמאחורי הנרטיב – מייצגות את אותה היפוך מוסרי. או בלשונו של אדם אחד שכתב על האירוע הזה, אירופה מטילה סנקציות על המבקר של מעשיה המתועדים שלה עצמה.

אירופה, שאינה מסוגלת – או אינה מעוניינת – להגן על הקהילות היהודיות שלה מפני הטרדות ותקיפות יומיומיות, מרשה לעצמה כעת להכתיב ליהודים היכן מותר ואסור להם לחיות בארץ ישראל.

הצביעות והריקבון המוסרי הם חסרי תחתית. האירופים הם שהגלו את היהודים ממורשתם ומערש תרבותם. האירופים הם שהכפיפו את "היהודים שלהם" ליותר מאלף שנים של אפליה, גירושים, גירושים המוניים ופוגרומים, שהגיעו לשיאם בשואה. האירופים הם גם אלה שבוועידת אוויאן בשנת 1938 סירבו לפתוח את שעריהם ליהודים שנמלטו מהיטלר. הבריטים הם שהוציאו את הספר הלבן של 1939 ללא מחאה אחת מצד הדמוקרטיות האירופיות האחרות, ובכך טרקו את שערי ארץ ישראל כמקום מקלט בדיוק כאשר החלה השמדת היהודים. האירופים (פולנים, בריטים והולנדים) הם גם שהגו את "תוכנית מדגסקר" לגרש את יהודי אירופה לאי מרוחק ובלתי ראוי למחיה, שבו ודאי היו נספים.

לאחר השואה, כאשר היהודים ששרדו – כנגד כל הסיכויים – שבו בהמוניהם כדי לבנות מחדש את מדינת אבותיהם, אותם אירופים עצמם, שכעת מטיפים למדינה היהודית על "המשפט הבינלאומי", פעלו לאסור עליהם להתגורר דווקא באותם שטחים המצויים בלב ההיסטוריה, הזהות והמורשת היהודית. מסע ההדרה הזה מתחזק באמצעות לוחמה סמנטית. השמות הטריטוריאליים "פלסטין" (המצאה של האימפריה הרומית שנועדה למחוק את יהודה) ו"הגדה המערבית" (המצאה ירדנית לאחר כיבושה הבלתי חוקי בשנת 1948 של יהודה, שומרון ומזרח ירושלים) משמשים עדיין ככלים מכוונים לניתוק העם היהודי ממקורו ולערעור תביעתו למולדתו ההיסטורית.

אולם היהודים אינם שוכחים מאין באו. יהודים חיו בארץ ישראל ברציפות במשך אלפי שנים, ורבים מן הצאצאים שפוזרו בכפייה שבו אליה.

ודווקא השיבה הזו היא שמעוררת זעם כה רב. הרשויות ההולנדיות ופוליטיקאים הולנדים רבים חוזרים כיום בהתלהבות על עלילת הדם המודרנית של "אלימות מתנחלים" – וכל זאת תוך התעלמות מן הטרור הבלתי פוסק שמבצעים ערבים נגד יהודי יהודה, שומרון וירושלים ושאר חלקי ארץ ישראל במשך למעלה ממאה שנים ועד היום.

גם כאשר המדיניות והרטוריקה שלהם עצמם מלבות באופן פעיל הסתה ואלימות נגד יהודים בהולנד, הם ממשיכים לשלול את הלגיטימיות של היהודים ביהודה ושומרון. יהודים נרדפים ברחובות אמסטרדם, סטודנטים יהודים בהולנד חווים הדרה, בריונות והפחדה באוניברסיטאות, בתי ספר יהודיים ובתי כנסת הותקפו שוב ושוב, ואף באמצעות חומרי נפץ. ראשי ערים בערים הולנדיות מרכזיות כמו אמסטרדם ואוטרכט החלו לציין את ה"נכבה" בהתרגשות של דמעות תנין, תוך רמיסת ההיסטוריה של הסכסוך הישראלי־ערבי והטלת האשמה על היהודים בכל דבר פרט לשינוי האקלים. אך אותן רשויות עצמן, הטוענות בצדקנות כי הן נלחמות באנטישמיות, הן מן הגורמים המרכזיים המאפשרים אותה ושותפות בעצמם הקמפיין היוצר אותה.

אמנדה קלוולד, פרופסורית לא־יהודייה ללימודי שואה באוניברסיטת מאסטריכט, כתבה:

"מילים נאמרות, אך ההגנה נמנעת. הגדרות נידונות בלי סוף, אך האלימות נותרת ללא מענה. היהודים שוב נותרו פגיעים, מבודדים ומושמצים – הפעם בלב דמוקרטיה אירופית שטוענת שלמדה מעברָה."

בשל עמדתה הפרו־ישראלית והפרו־יהודית האמיצה, העקבית אך הבודדת, הפכה קלוולד יעד תדיר לאיומים, הטרדה מוסדית ואלימות ממשית,

וכך אנו מגיעים להיגיון הסופי והציני של מדיניות ישראל הנוכחית של הולנד. ממשלת "ארץ אנה פרנק" מתעקשת למעשה לגרש את כל היהודים, עד האחרון שבהם, מלב המולדת היהודית. האם הרשויות ההולנדיות יגיעו יום אחד לעצור, לנשל ולגרש את יהודי חבלי הארץ של ישראל כפי שעצרו, נישלו וגירשו את יהודי אמסטרדם ומקומות אחרים בהולנד במהלך השואה? כמובן שלא. ליהודים (הישראלים) יש כיום צבא.

ביהודה, שומרון, ירושלים ורמת הגולן יש ערים, יישובים, שכונות ותשתיות יהודיות מבוססות ומשגשגות. "עובדות בשטח" אלה יישארו בוודאות גם בעתיד, וכנראה ייגדלו ויהפכו לביתם של מאות אלפי יהודים המתכננים כעת לעזוב את אירופה המתמוטטת. ישראל תחגוג את שיבתה לארץ ישראל זמן רב לאחר שהולנד תיהרס על ידי הפלישות המוסלמיות והאפריקאיות שהזמינה במו ידיה, עת שרידיה של מה שהיה פעם מדינה גדולה ומוסרית ישובו למצבם הטבעי: ביצה.

זוהי אירוניה בשיאה: העם היהודי בישראל מחזיק בשיעור הפריון הגבוה בעולם המפותח – כמעט 3.0 ילדים לאישה – ובכך מבטיח את עתידו הדמוגרפי, בעוד הולנד – הנשלטת בידי אליטה פוליטית חסרת ילדים באופן בולט, הכוללת את ראש הממשלה רוב יטן ואת סגנית ראש הממשלה דילן יישילגוז מדשדשת סביב שיעור פריון קטסטרופלי של 1.4 ילדים, ובכך למעשה מפקידה את הישרדותה בידי הגירה המונית שככל הנראה אינה מגיעה לאירופה רק לצורך הזדמנות כלכלית, אלא כדי לעצב אותה מחדש באופן יסודי בדמותה שלה.

היהודים חזרו לביתם. ההולנדים, כך נראה, נחושים לנטוש את שלהם. ההיסטוריה תאמר את דברה.

וים קורטנאובן הוא חבר לשעבר בפרלמנט ההולנדי. מאמר זה פורסם לראשונה באתר מכון גייטסטון ואנו מודים לו על הזכות לפרסמו בעברית.

The post הבגידה של הולנד בישראל appeared first on מידה.

מלחמת התקומה ניפצה באחת גם את האמונה ב"תרופות" שלאחר ההפתעה (החלקית כאמור) כפי שהוסקו המסקנות לאחר מלחמת יום הכיפורים ונועדו למנוע הפתעות. התברר כי ההסבר לגורם המרכזי בהפתעה "צה"ל הופתע במלחמת יום הכיפורים עקב היוהרה אחר הניצחונות המדהימים במלחמת ששת הימים" הוא שגוי. העובדה היא כי מאז מלחמת יום הכיפורים לא היו לצה"ל "ניצחונות מזהירים", ולמרות זאת הוא לא היה מוכן כלל ללחימת כוחות יבשה בזירת רצועת עזה וככל הנראה אינו מוכן כלל גם ללחימה מול צבא מצרים. תרופת הפלא של הקמת מחלקת בקרה באמ"ן – "האיפכא מסתברא" – התבררה גם היא כתרופת סרק. גם ההמלצה של ועדת אגרנט לריבוי גופי מחקר כדי למנוע מצב שבו ראש אמ"ן כופה את דעתו על פקודיו התבררה כתרופת שווא. אף שהוקמו מחלקות מחקר ב"מוסד" ובשירות הביטחון הכללי, וכן הוקם גוף מנופח בתקנים הפועל לצד ממשלת ישראל בשם "המועצה לביטחון לאומי" (המל"ל), כל אלו ותרופות נוספות כגון גידול פראי במצבת כוח האדם באמ"ן ובפיקודים, לא מנעו את ההפתעה.

לדעתי, הכשל של אי־מתן ההתרעה הוא רק חלק מכשלי המודיעין. ומבחינה מקצועית, כפי שאפרט בספר זה, הוא אינו העיקרי. אמ"ן סובל זה שנים משרשרת כשלים רב־מערכתיים שסיבותיהם מנותחות בספר זה. בשלב זה של ההקדמה אומר רק שאמ"ן נמנע זה עשרות רבות בשנים מהפקת לקחים ממבצעי ישראל וממלחמותיה. הפעם היחידה שחבריי בענף מחקר השטח באמ"ן ואני נדרשנו לכתוב לקחים הייתה לאחר מלחמת יום הכיפורים. בסופו של דבר התברר לי שיצא מסמך דל ומטויח שלא שיקף כלל את דעותינו.

לפני מלחמת התקומה, בתמימותי, סברתי כי אפשר לרפא את כשלי אמ"ן באמצעות מהלומה. אבל עתה, לאחר ההלם הראשוני ולחימה של למעלה משנתיים, אני רואה שהלקחים המופקים הם דלים, חלקם תרופות סרק, ובכל מקרה אינם עוסקים בטיפול שורש בבעיות היסוד של המודיעין.

מאחר שאני מכיר בחשיבותו של המודיעין ובתרומתו הרבה להישגי צה"ל במבצעים ובמלחמות, ומאחר שאני חרד מפני הבאות, החלטתי ללקט מתוך מאמריי והרצאותיי אסופה של מאמרים שהיא "עיונים בעבודת המודיעין".^[1] אין לי, כמובן, כל יומרות וידע להקיף את תחומי העיסוק של המודיעין. לשיטתי, אני נמנע מלעסוק בנושאים המועלים על ידי אחרים, ולכן ספר זה אינו עוסק בשאלות כגון, מדוע לא הובא מסמך המודיעין "חומת יריחו"^[2] בפני הפיקוד העליון של צה"ל או מה הסיבה לחוסר הקשב לדיווחי התצפיתניות.

אני מאמין שביסוד התשובה ותיקון המעוות עומדת הכרת החטא. רק מי שמודע ומשוכנע כי שגה, יטרח לחפש דרכים לתקן. לכן הרביתי בספר זה בחשיפת כשלים שמצאתי. יש לזכור כי העיסוק בתחום המודיעין טומן בחובו כישלון מובנה מאחר שלעולם אינך יכול ליצור מצב של 100% מודיעין. ולכן מה שלא נעשה, כשלים היו ויהיו וכל מה שנותר לנו הוא לחתור לצמצומם, ובעיקר להנחיל תובנה זו למפקדינו.

שינויים במבנה הארגוני של אגף המודיעין

מאז ייסוד צה"ל, עובר המודיעין תהליך מתמשך של שינויי מבנה. שינויים אלו שבאו ממקום טוב של ניסיון לשפר את יכולות המודיעין ולהתאימם, לא לובו בהליך מעמיק של בחינה ובדרך כלל היו סוג "שליפות מהמותן". אני מסכים שלעיתים, במצבים מסוימים, יש מקום לקבל החלטות מהירות ולא תמיד יש זמן לשיקול דעת מעמיק. הבעיה העיקרית לפיכך היא שבחלוף זמן אחר ההחלטה הנמהרת, יש הכרח לבדוק אם השינוי הועיל או גרם לנזק.

להלן אמנה כמה שינויים מבניים משמעותיים שהביאו את המודיעין למצב של תזמורת לא מתפקדת למעט כמה סוליסטים שמדי פעם משמיעים את קולם. השינויים המבניים בציר הזמן:

א. 1953 – הוצאת המודיעין מכפיפותו לאג"ם

החטא הקדמון של חיל המודיעין, שלדעתי גרם לחלק לא מבוטל של הכשלים, החל כבר ביום הקמתו של אגף המודיעין. מיום הקמת צה"ל עד דצמבר 1953, חיל המודיעין היה כפוף (כמו בהרבה צבאות – כולל בצבא המצרי) לאג"ם. ב־1953 הוחלט להוציא את המודיעין מהכפיפות לאג"ם, ולהפוך אותו לאגף. באותם ימים נקבע שאגף המודיעין הוא משרתם של שני אדונים. כלומר, הוגדר לאמ"ן שהוא לא רק אחראי להספקת מודיעין לצה"ל אלא אחראי גם למתן מודיעין לדרג המדיני. כך הפך ראש אמ"ן לקצין היחידי מצה"ל שיוצא ונכנס בחופשיות אצל ראש הממשלה. עקב שינוי מבני זה, ראש אמ"ן ובעקבותיו כל הפקודים שלו שעושים את דברו, הפכו גם הם למשרתיהם של שני אדונים. הבעיה בצעד זה היא שהצבא זקוק למידע מסוג אחד והממשלה מתעניינת בתחומים אחרים שחלקם אינו קשור לצבא ולעיתים סותר את העשייה (בעוד הצבא מחויב להכין תוכניות למלחמה, הממשלה פועלת לעיתים להשגת הסדרי שלום, וגם להפך – למדינות הנמצאות בשלום יש להכין תוכניות מלחמה למקרה שהשלום יופסק).

עקב הנטייה הטבעית של כל אדם לרצות את הממונה עליו, גם ראש אמ"ן פועל רבות להכנת מודיעין מדיני ובהכרח הקשב שלו ושל פקודיו אינו מופנה לנושא איך מנצחים במלחמות, שזה התפקיד המרכזי של כל המשרת בצבא.  דעתם של ראשי אמ"ן לדורותם הופנתה לנושאים חובקי עולם כגון הסדר שלום עם סוריה, בעיות האקלים על כדור הארץ, זכויות נשים ושילובן בצה"ל ועוד. כך למשל, האלוף שלמה גזית שהיה ראש חטיבת המחקר במלחמת ששת הימים העיד כי לקראת היום הרביעי במלחמת ששת הימים, כשכבר היה ברור שצבא מצרים הוכרע, הוא כינס את ראשי ענפי המחקר לדון בהסדרים האפשריים ביום שאחרי המלחמה במקום לדון בהמלצות להכות האויב כך שהמלחמה הבאה תתרחק ככל האפשר. עקב זאת צה"ל לא גבה מחיר כבד וצבא מצרים פתח במלחמת התשה זמן קצר לאחר סיום מלחמת ששת הימים.

ב. 1957 – חלוקת פיצול האחריות לחקר השטח בין המטכ"ל לפיקודים

ב־1957, בשל כוונה טובה לחסוך במשאבים, הוחלט לחלק את האחריות של מחקר השטח בתחום הצבאי (תשתיות צבאיות כגון מחנות ביצורים מחסנים וכו') בין שני גופים: הפיקודים שהפכו בלעדיים בחקר התשתיות הצבאיות בגזרתם ומחלקת המחקר באמ"ן (לימים חטיבת המחקר) שחקרה מעתה רק את השטח שמעבר לאחריות הפיקודים.

הרעיון היה לפצל את המחקר על פי חלוקה גאוגרפית וכך הפיקודים היו האחראים הבלעדיים להכין מודיעין שטח לגייסות שבתחומם ולמטכ"ל נותר רק להכין מודיעין שטח לכוחות מטכ"ליים כמו זרועות האוויר והים או יחידות מיוחדות המופעלות ישירות על ידי המטכ"ל.

בשל החלטה לא שקולה זו (חוסר ההבנה שהמודיעין בפיקוד פועל לבצע את מדיניות האלוף ו"הגזֵרות" מהמטכ"ל בפועל לא מעניינות את מחלקת המודיעין הפיקודית), נוצר מצב שלפיו מחלקת המודיעין בפיקוד דרום לא הכינה שום מודיעין לגייסות לכיבוש רצועת עזה במלחמת ששת הימים. בזמנו ראיינתי את קמ"ן דרום לפני מלחמת ששת הימים (לימים אל"מ מאיר מאיר)  ושאלתיו מדוע הלוחמים נאלצו לכבוש את עזה "בידיים חשופות" (על פי סיפורו של קהלני, הוא כבש את הרצועה עם מפה שנתלשה מאטלס). תשובת הקמ"ן הייתה שהאלוף התעניין בפעילות מול מחבלים שבאו מירדן והוא כקמ"ן מחויב בראש ובראשונה לספק את משאלות מפקדו. גם במלחמת 1973 (יום הכיפורים), לא הוכן שום מודיעין לגייסות לכיבוש סואץ ואיסמעיליה. הדבר חוזר על עצמו במלחמת 2023, בכך שבידי הגייסות לא היה חומר מודיעין מוכן לכיבוש העיר עזה והרצועה אף שמחלקת המודיעין הפיקודית מונה מאות איש.

למי שלא יודע, אגף המודיעין לפני מלחמת ששת הימים הכין את תיק "רעמסס" לכיבוש העיר קהיר. מודיעין אחראי אמור להכין מודיעין למצבים ולהזדמנויות גם כשהסבירות להתרחשותם נמוכה.

ג. 1960 [כנראה] – מתן אחריות מחקר בלעדית לזרועות האוויר והים

שינוי מבני נוסף היה מתן אחריות מחקר בלעדית לזרועות. כלומר כל נושא חקר המטוסים, שדות התעופה וההגנה האווירית המרחבית הוטל על מחלקת המודיעין של חיל האוויר וכך גם לגבי מחלקת המודיעין של חיל הים. נוצר מצב שראש אמ"ן תלוי בלעדית בגופים שאינו שולט בהם (איכות כוח אדם, הכשרתו, שיבוצו ומספר המשרתים). אין ספק שמפקדי הזרועות, כמו כל מפקד מדרגת מג"ד, זכאים וחייבים שיהיה להם קצין מודיעין. אך מכאן ועד להטיל על הקמ"ן של חיל האוויר וחיל הים את המחקר לצורך הערכת המצב הלאומית ולצורך מדיניות האש של צה"ל (תיעדוף מטרות) רחוקה הדרך.

נוצר מצב שבמלחמת יום הכיפורים טיפל חיל האוויר עד בלי קץ ובלי סוף במטרות אוויריות כמו תקיפת שדות תעופה (הוא רצה פשוט למחזר את הניצחון המדהים במלחמת ששת הימים) והקדיש לכך, לשווא, למעלה מ־700 גיחות, אך לא הצליח לפגוע באף דת"ק (מבנה מוגן מהפצצות לאחסון מטוסים בשדות התעופה)  ולגרום לנזק משמעותי בתקיפות אלו (ממליץ על קריאת הספר "מלחמה משלו" של פרופ' אורי בר יוסף). אך בכל המלחמה הוא לא תקף אף יעד אסטרטגי במצרים.

ד. 1961 – העצמת המודיעין האלקטרוני על פני יתר מקורות האיסוף

שינוי מבני נוסף שנעשה בכורח המציאות בוצע ב־1961. היה זה העצמת ההאזנה על פני יתר מקורות האיסוף. מדובר בפרשה ידועה בשם "רותם" שבה אמ"ן הופתע לגלות שסיני מלאה בצבא מצרי הערוך סמוך לגבול. מחקירת העניין התברר שהמערך האיסופי בסיני שעד 1960 כלל בעיקר סוכנים, כשל. הנסיגה אחר מלחמת קדש (1956) נכפתה עלינו על ידי ארצות הברית שדרשה שצה"ל יחדל מצילום סיני הפוגע בריבונות המצרית ואמ"ן לא התעקש שנקבל מידע אמין אחר וטעה לחשוב שמערך סוכנים סיירים יהיה תחליף לצילומים. לאחר שהתברר בשנת 1960 שמערך הסוכנים כשל – הוחלט להעצים את ההאזנה. ההחלטה הזאת הייתה טובה לשעתה בגלל כורח המציאות.

במלחמת ששת הימים (1967) השתחררנו מהמחויבות לארה"ב שלא לצלם את מצרים. לכאורה היו צריכים להחזיר את יחידת ההאזנה לגודלה המקורי ולמקומה הטבעי – אחת מספקי המידע במערך האיסוף. זה לא קרה. גוף זה גדל מעבר לכל פרופורציה, ושאב חלק ניכר מהמשאבים של המודיעין. הבעיה לא הייתה רק במספר האנשים אלא גם שרוב כוח האדם האיכותי הופנה לטובת המודיעין האלקטרוני עד שזה הפך לסוג של עבודה זרה שכולם מצפים שתושיע אותנו. במלחמת התקומה ראינו כולנו מה עוללה הסגידה לאלילי הטכנולוגיה.

ה. 1968 – הסרת האחריות להכנת המודיעין למבצעים מיוחדים מחטיבת המחקר באמ"ן

עד 1968 היה אמ"ן האחראי הבלעדי למתן מודיעין למבצעים מטכ"ליים – כולל כמובן למבצעים מיוחדים של אמ"ן. ב־1968 הוחלט להסיר את האחריות של חטיבת המחקר מנושא זה ולהעבירה לגוף חדש הכפוף למחלקת האיסוף באמ"ן האחראית על ליקוט מידע. במילים אחרות, מחלקת המחקר הפסיקה להכין מודיעין למבצעי סיירת מטכ"ל. החלטה זו גרמה לגוף שנקרא מחלקת המודיעין למבצעים מיוחדים להפוך לגולם שקם על יוצרו. גוף זה שאב כוח אדם איכותי מחטיבת המחקר, לא שיתף את קהילת המודיעין בממצאיו, ולימים הוא התעצם והפך לסוג של ממליץ ומחליט כמעט בלעדי מה עושים, מתי עושים והיכן פועלים. אני מטיל ספק עמוק אם הענקת העצמאות בהכנת המודיעין למבצעי סיירת מטכ"ל שיפרה את הישגי חיל המודיעין בהבנת המתרחש סביבנו.

ו. 1968 – הקמה רשלנית ולא מושכלת של ענף טרור (לימים זירת טרור)

לאחר מלחמת ששת הימים העצימה מצרים את ארגון הפת"ח בראשות של יאסר ערפאת ובאמ"ן הוחלט להעצים את מדור ד' (מדור די שולי עד אז) ולהופכו לענף (ענף 4 ולימים ענף 40 וזירת טרור). אין זה רק שינוי תקן – צעד מתבקש בגלל התגברות הטרור – אלא יצירת גוף אנומלי בעל סמכויות מחקר לא שגרתיות. בעוד כל ענפי המחקר הזירתיים במחלקת מחקר (לימים חטיבת המחקר) ענף ירדן, ענף סוריה וענף מצרים, עסקו רק במחקר הצבאי (סד"כ, היערכות, פעילות) ובמחקר המדיני של ארצות ערב וכל נושא הקרקע (עבירות, מחקר תשתיות ויעדים לתקיפה) רוכז בענף 1 (לימים ענף 10), החל ענף הטרור לעסוק גם בנושא היעדים. היה זה תהליך ממושך והדרגתי של "כיבוש" תחומי עיסוק מענף 1 והעברתם לענף הטרור. ראשות חטיבת המחקר לעולם לא הגדירה מי עושה מה וכך ראשי הענפים התקוטטו ביניהם מבלי שראשות חטיבת המחקר תתערב. התוצאה הייתה שנושאים רבים "נפלו בין הכיסאות". השיא היה במלחמת של"ג שאז ראשי הענפים כלל לא דיברו ביניהם.

ז. 1968 – תפקיד חדש "עוזר רח"ט מחקר למבצעים"

זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים (1967) פתחה מצרים במלחמת התשה נגדנו ובעקבותיה נגררו הסורים וארגוני המחבלים. בעקבות זאת נדרש המודיעין לספק לצה"ל מטרות לתקיפות נגד של כוחות האוויר, הים הארטילריה וכן להכין מודיעין מפורט שיאפשר לצה"ל אף לפשוט על יעדים רבים במרחב. חטיבת המחקר באמ"ן החלה לעבוד "סביב השעון" בהכנת המודיעין לדיוני המטה הרבים ולהכנת המודיעין לכוחות המבַצעים. כל זאת גזל זמן ניכר מאוד מרמ"ח (לימים רח"ט) מחקר תא"ל אריה שלו והוחלט להוסיף לעזרתו סגן נוסף. כך נוצר תפקיד חדש באמ"ן "עוזר רח"ט מחקר למבצעים" (העוזר הוותיק כונה "עוזר רח"ט מחקר להערכה" שעסק בעיקר בצד המחקר המדיני ובגיבוש הערכת המצב הכללית). היו היגיון וצורך רב במינוי עוזר מיוחד למבצעים, אך מינוי זה גרם לראש חטיבת המחקר להתרחק מאוד מהעיסוק בעניינים הצבאיים והמבצעיים. הוא נדחק (בחדווה?) לעסוק בהערכות המצב הלאומיות והמעיט מאוד לעסוק בשאלות איך גורמים לאויב נזק מרבי וכיצד מנצחים במלחמה. בפועל, העוזר החדש למבצעים גם ניכס לעצמו חלק מענפי המחקר באמ"ן שעסקו ישירות בנושא (ענף 1 ולימים גם את יחידת פענוח צילומי האוויר 399). כך נוצר מצב לא בריא שבו סגן מפקד יחידה הופך למפקד הישיר של חלק מהיחידה. עם סיום מלחמת ההתשה לא בוטל מצב אנומלי זה והמשיך עשרות שנים. וכך, זה עשרות שנים כל הנושא המבצעי והסיוע לרמטכ"ל בהכנותיו להביס אויבים נופל על כתפי הסגן למבצעים, ואילו עוזר ראש אמ"ן למחקר עוסק בעיקר בעניינים מדיניים ובנושאים המעניינים את הדרג המדיני.

ח. 1972 – הקמת היחידה לפענוח צילומי אוויר (יחידה 399)

כרסום נוסף במבנה הבסיסי של חטיבת המחקר נוצר עם ההחלטה להוציא את נושא הפענוח הטקטי (פענוח כלי נשק וכוחות ניידים) מהענף הגאוגרפי (ענף 1) בחטיבת המחקר ולהקים יחידה נפרדת הכפופה לקצין מודיעין ראשי (קמנ"ר).בתחילה היה מדובר רק בתקנים ובכיס העמוק של קמנ"ר שאפשר השגת משאבים רבים לנושא הפענוח, ובאופן מעשי יחידת הפענוח המשיכה לשרת את צורכי חטיבת המחקר. אבל עד מהרה השתלט הקמנ"ר על נושא כוח האדם. יוצאי יחידת הפענוח החלו לשוטט ברחבי מסלול התפקידים שהציע הקמנ"ר (ביחידות השדה, בפיקודים ובמערך ההדרכה) וחדלו מלהגיע לחטיבת המחקר בכלל ולענף 1 (שהם יוצאי חלציו) בפרט. שינוי מבני זה גרם בסופו של דבר למוות איטי בגסיסה של המחקר המודיעיני ארוך הטווח, ובסופו של דבר למותו של מחקר השטח והתשתיות בחטיבת המחקר באמ"ן (מפענחים טקטיים בעלי ניסיון הם השלד האנושי שעליו בנוי מחקר השטח).

ט. 1974 – הקמת הזירות באמ"ן

לאחר מלחמת יום הכיפורים והזעזוע הגדול שהמודיעין ספג בעקבות מלחמה זו הוחלט על שינויים מבניים באמ"ן. השינויים הללו ערערו את המבנה הבסיסי של לוחמי "השולחן העגול" או יושביו. עד אז, באופן בסיסי, סביב שולחן הערכת המצב כולם לכאורה היו שווים בפני רמ"ח מחקר (לימים שוּנה השם לראש חטיבת המחקר). אבל אחרי מלחמת יום הכיפורים הוחלט לשנות את המבנה הזה. השינוי היה בהחלטה להעניק קביים לגופים שנכשלו במלחמת יום הכיפורים ולהעצים אותם אל מול החלקים במחלקת מחקר שלא היו שותפים למחדל הגדול. בפועל, ענף 6 הכושל שעסק במצרים וענף 5 הכושל שעסק בסוריה הועצמו והפכו לזירות שבראשן עמד אלוף משנה. במילים אחרות, מפקדי הענפים הכושלים שעד אז היו במעמד זהה לענף מחקר השטח, הפענוח והיעדים האסטרטגיים, הועצמו וענף 1 נדחק לאחור. זה גרם לסירוס נוסף של מחקר השטח והיעדים.

י. 1974 – הקמת מחלקת הבקרה "איפכא מסתברא"

אחרי כשלי אמ"ן באי־מתן התרעה מספקת במלחמת יום הכיפורים, סברה בטעות ועדת אגרנט שחקרה את כשלי המלחמה שהכישלון ביום הכיפורים 1973 נבע מקיבעון מחשבתי. הרעיון היה אז הבה ונקים גוף שיחשוב אחרת, "איפכא מסתברא". אין זה גוף שיוצר ועושה מודיעין אלא אנשי מחקר לשעבר שבאים "לעשות תפקיד" זמני ולחשוב אחרת. זאת אמונת הבל המעידה על חוסר הבנה מוחלט בנושא כיצד מייצרים מודיעין.

גוף מיותר זה לא מנע אף אחד מכשלי המודיעין הידועים הציבור מאז ועד היום (ספטמבר 2025). יודגש שנוסף על הכשלים הידועים, לאמ"ן היו כשלים מהותיים רבים נוספים שטואטאו מתחת לשטיח ופורטו בספרי "מודיעין תלוש מהקרקע" ובפרסומים הרבים שפרסמתי לאחר צאת הספר לאור ב־2010. עתה, כלקח ממלחמת התקומה, פועלים להעצים גוף חסר תועלת זה על ידי הגדלת התקן של העומד בראשו לתקן תא"ל. על זה נאמר "וילכו אחר ההבל ויהבלו"…

י"א. 1996 הוצאת ענף השטח (ענף 10) מחטיבת המחקר באמ"ן

ב־1996 הוחלט להוציא את ענף מחקר השטח מחטיבת המחקר באמ"ן ולהכפיפו ליחידת 9900, יחידה איסוף העוסקת בליקוט מידע ממקורות חזותיים (תצפיות, צילומי אוויר ולוויין, צילומי מטוסים ללא טייס) הכפופה לקצין מודיעין ראשי. בשל החלטה נואלת זו הפך כל נושא מודיעין השטח לנושא עיסוק משני מה שהביא לגסיסתו ולבסוף למותו הסופי.

י"ב. ביטול יחידת "חצב"

מאז יסוד המודיעין בשנת 1948, פעלה בו יחידה עצמאית לליקוט מידע ממקורות גלויים, בעיקר רדיו ועיתונות. במועד שלא ידוע לי הוחלט להכפיף יחידה עצמאית זו ליחידה 8200 שעסקה בליקוט מידע מהאזנה ומקורות אלקטרוניים. הרעיון האווילי היה לחסוך במשאבים של דוברי ערבית. כמובן שמיום הכפפת "חצב" ל־8200, החלה 8200 לשאוב את אנשי "חצב" לתוכה עד לקמילת יחידת "חצב" ומותו הסופי של הרעיון והצורך להסתמך על מודיעין גלוי. עתה, בעקבות הפקת לקחים ממלחמת התקומה הוחלט להקים שוב את יחידת חצב. אני מקווה מאוד שתהיה זו יחידה גדולה ועצמאית שתוכל באמת להעשיר את המודיעין הישראלי, ושלא יוקם גוף שולי כלשהו רק כדי לספק את הכותרת "הפקנו לקחים".

י"ג. פירוק הענף לחקר הכלכלה

שינוי מבני נוסף שאיני בטוח במועדו, אולי בשנת 2010, היה לפרק את הענף הכלכלי ולפזר את הפירורים בין זירות המחקר באמ"ן. נוצר מצב שבו קציני מחקר, חלקם ללא שום הכשרה בכלכלה, הופכים למומחים הזירתיים לכלכלה. יש לכך דוגמאות שנביא בהמשך.

י"ד. הפסקת המעקב המודיעיני אחר מדינות ערב שחתמו איתנו על הסכמי שלום

איני יודע מתי התקבלה החלטה שכזו וייתכן שהיא נוצרה בעקבות "רוחות השלום" שהפיצו מכוני מחקר. זהו כישלון עמוק. מודיעין צריך כל הזמן לעקוב אחרי כל איום אפשרי על מדינת ישראל גם אם היום הוא רדום. ידוע לכול שהאוהבים לעיתים הופכים לאויבים. וגם אם יש מדינות שבשלב כלשהו באמת רצו להיות בשלום איתנו (אני לא מכיר מדינות שכאלה), אף אחד לא יכול לתקוע לידינו שהשלום הזה ימשיך. לכן צריך להמשיך ולעקוב אף שזה דורש משאבים. אני סבור שאפשר. במצב הקיים כיום, גם ללא תוספת משאבים, חיל המודיעין יכול לפתור את הבעיה הזו על ידי חלוקה אחרת של המשאבים. כך או כך, הרעיון שאין מעקב מודיעיני רציני אחרי מדינות ביחסי שלום הוא שגוי מיסודו.

ט"ו. חלוקת אחריות מחקרית בחתך גאוגרפי

החלטה נוספת שאינני יודע מתי נפלה, אבל לדעתי אינה פחות מאסונית, היא להמשיך את אותה חלוקת האחריות שנעשתה בזמנו במחקר השטח בין המטכ"ל לפיקודים, ולהרחיב את אחריות המחקר הכוללת בחלוקה גזרתית. לאמור, יש גזרות שבהן הפיקודים הם היחידים שמייצרים מודיעין ובמטכ"ל עוסקים רק בדברים נוספים שמעבר לתיחום הגאוגרפי. צה"ל לא יכול לפעול במצב שבו אם הרמטכ"ל זקוק למודיעין בפיקוד דרום הוא נזקק שמישהו מפיקוד דרום יבוא ויציג לו. אין דבר כזה, אסור שיקרה דבר כזה. וזה מה שקורה כשאתה מחלק את האחריות. הסוד במחקר הוא הראייה של כל התמונה. רק לסוסים שמים סכי עיניים כדי שיראו רק את השביל שבו הם הולכים.

גורמים נוספים המכרסמים ביכולות של אמ"ן

בפסקה הקודמת מניתי שורה של שינויים מבניים שגרמו לכך שאמ"ן אינו מתפקד כהלכה, כמובן בלשון המעטה. אבל יש גורמים נוספים שמחבלים ביכולות של אמ"ן.

א. הגורם הראשון הוא עניין חילוף הדורות

הגרעין הקשה, המייסד והגדול של המודיעין כלל אנשים שספגו את התרבות האירופאית המקדשת ערכים של עבודה ואיכות המוצר. אלה האנשים שהגיעו מגולת גרמניה – "היקים". הם לא בהכרח חכמים יותר מיתר הגלויות, אבל היו להם ערכים. הם אנשים שהגיעו ממדינה שבה יש תרבות שמקדשת את איכות המוצר ועבודה מקצועית. הרשימה הארוכה בשקופית שלעיל היא של יוצאי גרמניה "היקים". היו להם כמה ערכים שהתבטלו ברגע שהצברים או אנשים מתרבויות אחרות תפסו את מקומם. אחד הדברים הוא הערך שהמפקד הוא זה שדואג לטיפוח היחידה. המפקד נושא באחריות אישית לידע המקצועי של פקודיו. גם אם הוא בכיר וגם אם הוא סגן אלוף, הוא רואה עצמו מחויב שגם החייל הזוטר ביותר יֵדע את תפקידו. זכור לי שבעת שהייתי מש"ק זוטר לקח אותי (ועוד כמה מש"קים) מפקדי "היקה" בדרגת סא"ל ליום ניווטים בתצ"א באזור קבר ראובן (נבי רובין באזור נחל שורק), כדי לשפר את ידיעותיי בטופוגרפיה ובניווט על פי צילומי אוויר. הוא גם דאג לגיבוש היחידה. לא מספיק רק לדרוש עבודה וכן הלאה אלא צריך גם לדאוג לטיפוח יחידה, גם אם זאת יחידה עורפית ששוכנת בתל אביב. לצערי, בחטיבת המחקר באמ"ן שבה שירתי עשרות שנים, מאז שחלף דור "היקים" כמעט לא היה עניין של טיפוח היחידה. כך למשל, שירתי כסגן אלוף בחטיבת המחקר באמ"ן במשך שלוש שנים, ובכל התקופה הזאת לא היה כל טיול גיבוש או ערב יחידה או יציאה לנופש, דברים שמסייעים לאנשים להכיר זה את זה מעבר לעבודה השוטפת. בתקופת "היקים" היה גם ערך שהבטלה היא אם כל חטאת. פקודים הכפופים ל"יקים" נצטוו שלא לבזבז זמן על דברים שאינם מקדמים במישרין את העיסוק בעבודה.

הייתה גם חתירה למקצוענות שהושגה הן על ידי הדרכה אישית הן על ידי טיפוח מסד של מומחים. כך לפחות היה בענף שלי, ואני מניח שבכל יתר ענפים שהפיקוד שלהם היה של "יקים" הייתה אמירה שאתה החוקר קטן מדי מכדי להבין את הבעיה. לכן, כשאתה נתקל בבעיה מורכבת, חובה עליך להתייעץ עם מומחים ולפחות לקבל חוות דעת נוספת מחוקרים המקבילים לך בהכשרתם.

החלק האחרון שאפיין את התנהלות "היקים" היה בוז עמוק לכל מה שאנחנו קראנו לו בזמנו "רעש וצלצולים". כלומר כל מיני הצגות מוחצנות של הישגים מודיעיניים שמאחוריהם לא עומד הרבה חוץ מרוח ורעש. כך בזמנו סופר שראש אמ"ן אהרון יריב ביקר באחד מהפיקודים המרחביים והם הציגו בפניו תיק שטח [תיק המרכז את כל הידע המודיעיני על גזרה נתונה]. הקמ"ן שהיה ממובילי הצגות הסרק הצביע על עליית גג שבה היו ערוכים העתקים מתיק השטח המיועדים לחלוקה לגייסות. ראש אמ"ן לא הסתפק בתיק שהוצג בפניו ודרש שיורידו לו אחד ההעתקים המיועדים לגייסות – עד מהרה התברר שמדובר בכריכות ריקות מתוכן המיועדות ביום מן הימים לשמש תיקים לגייסות.

אני זכיתי שמפקדי, לימים פרופסור הנס לודוויג שטרים המכונה לוץ, שהיה מפקד ענף 1, הענף שבו שירתי 20 שנה, לא שוטט וקיפץ מתפקיד לתפקיד כמקובל בדורנו אלא ראה ערך בכך שמי שהתמחה בגאוגרפיה – יעסוק בגאוגרפיה. ללוץ היו אמירות שהוטמעו בקרב פקודיו. אני לא בטוח שלמפקדים בדורנו יש מישהו מפקודיהם שיכול לצטט אמירות ערכיות שלהם עשרות שנים אחרי שהסתיים השירות תחת אותו מפקד. אני מבקש לצטט כמה אמירות של מפקדי לוץ.

הוא היה אומר: "כל אשר אתה עושה עשה בחוכמה וחשוב עד הסוף"; "הבה נעשה עבודה טובה ונבדוק עצמנו שנית". בדיקה והשוואה היו ערך, לא רק בספרים, אלא ערך שיושם בשטח. מי שגילה תגלית שהייתה עשויה או עלולה לשנות את הערכת המצב, התבקש לבדוק אותה ולקבל חוות דעת נוספת מאנשים שאינם עוסקים ישירות בנושא כדי לראות אולי יש כשל כלשהו בתגלית או שיש מקום לבדיקה נוספת. ערך נוסף היה "עשייה בתוך ביקורת עצמית כדי להוציא עבודה טובה שתהיה בדוקה עד הסוף", ואחרון, "האויב של הטוב הוא הטוב ביותר". כלומר לא להתמכר לאיכויות. סך הכול צה"ל צריך לבצע את תפקידיו ואתה לא יכול לעכב את התגליות כמו שנעשה בשנים שלאחר מכן.

דור "היקים" הלך והתמעט באמ"ן לקראת מלחמת ששת הימים. אחרי ששת הימים והגיע דור חדש, מהצברים הלהוטים לבצע תפקידים שונים, אבל מקצועיות היא לא הערך העליון שהנחה אותם בעבודתם, לפחות לא את חלקם.

ב. היעדר מקצועיות

ברגע שחלף דור "היקים" החל הירידה הדרסטית ברמת המקצועיות של העוסקים. אביא לדוגמה את הענף שעליו פיקדתי.

בזמנו הוא היה הענף הגדול ביותר יותר בחטיבת המחקר באמ"ן ומנה כ־70-60 איש בשירות סדיר (לא כולל מערך המילואים). בענף היו כעשרה גופי משנה – רובם מדורים בתקן רס"ן והיתר חוליות בתקן סרן. אראה את מטען הידע של מפקדי המשנה שהיו כפופים לי. הענף התמחה בתחומי הגאוגרפיה והגאולוגיה והמקור האיסופי המרכזי היה צילומי האוויר.

לא אלאה אותכם בכל הרשימה. תמיד תוכלו להתבונן בטבלה שלעיל ולראות מה הכישורים של פקודיי. חלק נכבד מהם כלל לא עבר הכשרה של קורס קמ"נים בסיסי, שזה הבסיס לשירות במודיעין. אף אחד מפקודיי לא עבר קורס קמ"נים מתקדם. כל זה נכון ליום שבו קיבלתי את התפקיד. ניסיתי לשנות זאת במהלך שירותי כמפקד.

נושא פענוח צילומי האוויר עומד במרכז העשייה של הענף שבו פיקדתי. אך בכל הענף, בכל שרשרת מפקדי המשנה, היה רק מומחה אחד. נוסף עליו היה עוד קצין שהיה מיועד לקורס פענוח, וכן שני קצינים שעברו קורס קציני שטח. היה זה קורס קצר (כ־40 יום לעומת קורס פענוח שהתמשך כ־100 ימים) שנועד בעיקרו להכשיר קציני מודיעין שטח באוגדות. תוכן הקורס כלל "נגיעות" בפענוח תצ"א ועיקרו עסק בניתוח טקטי מבצעי של השטח. כלומר רק שלושה אנשים מתוך עשרת מפקדי המשנה שלי היה להם ידע כלשהו בפענוח צילומי אוויר. מה שכן, לארבעה מהם היה ידע באקדמיה. הידע באקדמיה יכול לסייע לקצין המחקר, אך אינו תחליף לידע צבאי.

ה"יקים" שייכים לשנות ה־60 של המאה ה־20, ויכול הקורא לומר שמאז עברו הרבה מאוד שנים והיום המצב שונה, דור חדש. בשנת 2020 פורסם בעיתון מקור ראשון מאמר המספר על המבנה של ענף חדש שהוקם בחטיבת המחקר באמ"ן. הענף נקרא ענף לבנון מדיני וחיזבאללה אסטרטגי. בעיתון יש ריאיון ממושך עם המשרתים בענף, וגם פירוט של מבנה הענף.

לדוגמה, יש בענף חוליה לכלכלת חיזבאללה. התפקיד שלה לעקוב ולהציג את כל הנושא הכלכלי של המשאבים הכלכליים שעליהם נשען ארגון החיזבאללה. העושים במלאכה הם קצינה בדרגת סגן שלמדה במכינה קדם־צבאית, עברה מיון של מסלול שחקים – מיון לאנשים בעלי יכולות גבוהות יותר מהממוצע. זה טוב ותקין שלחיל המודיעין מגיעים אנשים שמראש ממוינים כבעלי כישורים פוטנציאליים גבוהים יותר. אבל אחר כך היא עברה גם קורס אמ"ם [אולפן קציני מחקר], שזה קורס המכשיר אנשים לשמש כקציני מחקר. הקורס נותן הכשרה בסיסית על מודיעין במשך 20 שבועות. אבל החוליה שהקצינה הזאת אחראית עליה עוסקת בכלכלת חיזבאללה, ולקצינה אין הכשרה בכלכלה. גם תואר שני בכלכלה אינו מספיק כדי להציג בפני הפיקוד העליון של צה"ל את הכלכלה של חיזבאללה. הכלכלה של ארגוני חבלה היא כלכלה סבוכה, שחלקה נעשה במסתרים. דרוש ידע עמוק בכלכלה כדי לנסות להבין מאיפה הארגון הזה שואב את הכספים שלו. במקרה שלנו מדובר בקצינה בעלת פוטנציאל אישי גבוה מהממוצע, עם הכשרה בסיסית טובה במודיעין, אבל מכאן ועד לעיסוק בכלכלת חיזבאללה יש מרחק של אלפי שנות אור. בטבלה לעיל תוכלו לראות מה ההכשרה של יתר החוליות ותיווכחו לדעת שגם שם לא היו מאורות גדולים. אם כך – העדר מקצועיות הוא נחלת הדור הנוכחי.

אני רוצה להביא כאן דוגמה נוספת להיעדר מקצועיות. בתקופתי, כדי לקבל דרגת רב"ט (רב־טוראי) היית צריך לעבור בחינת שלב מקצועי בתחום עיסוקך. כדי לקבל דרגת סמל תיבחן שוב במקצועך. המקצוע שלי היה "עובד חקר מודיעין שטח" והבוחֵן שלי היה רס"ן קפדן שלא עשה הנחות לאף אחד. השלד המקצועי שעליו נשען כל צבא זהו דרג המש"קים הבכירים, והינה ברגע ש"היקים" חלפו, חלף עבר איתם כל נושא השלב המקצועי, שדרך אגב היה תפור על המדים (כל חייל עד דרגת רס"ר ועד בכלל התהדר בשלב המקצועי שהוא נושא. אם הוא היה רובאי – היה סימן מיוחד, אייקון כזה). מאז מלחמת ששת הימים 1967 כל זה חלף עבר. נוצר מצב שבו היו רס"רים ללא כל הכשרה.

ג. אמונת השווא במעיין הנעורים

תחום נוסף שגורם לחוסר מקצועיות ולביצועים פגומים בלשון המעטה של חיל המודיעין הוא הנהייה והאמונה במעיין הנעורים. לאמור, המשרתים בחיל המודיעין וגם בצה"ל כולו (חיל המודיעין לא שונה מצה"ל), אם אינם מועמדים לתפקיד של אלוף או דומה לו, עליהם לפרוש לגמלאות לקראת גיל 40. לפרישה בגיל צעיר יש יסודות כבר מימי דוד בן גוריון ומשה דיין שהם האבות המייסדים של המדינה. בזמנו היה ויכוח בין בן גוריון שדרש שירות ממושך, כמו שיש בהרבה מאוד צבאות בעולם, לעומת דיין שבא מהאסכולה של השירות ב"הגנה". בסוף גברה דעתו של דיין ומאז השירות בצבא הקבע מסתיים לקראת גיל 40. זה לא קורה בצבאות בעולם. אביא כמה דוגמאות:

• יהושע בן נון. כבש את ארץ ישראל והיה המנהיג הצבאי העליון וגם המנהיג המדיני. כשהוא קיבל את התפקיד לכבוש את ארץ ישראל, הוא כבר היה בן 70.
• במלחמות הנפוליאוניות יש שרשרת ארוכה של מפקדים שהביאו תהילה, כמו הגנרל בלייכר שפיקד בקרב ווטרלו כשהוא בן 71.
• הגנרל מונטגומרי ועוד אנשים מבוגרים מאוד שפיקדו והצליחו מאוד בתפקידם במלחמת העולם השנייה.

כל הסגידה הזו למעיין הנעורים אין לה מקום ואין לה ביסוס, גם לא לוגי. כבר בספר איוב נאמר "בישישים חוכמה ואורך ימים בתבונה". ניסיון חיים עולה לאין ערוך על מעיין הנעורים השופע של אנשים צעירים.

ד. הסיסמה הריקה מתוכן – מסלול תפקידים מגוון מונע קיבעון מחשבתי

תחום נוסף שגורם לכך שביצועי אמ"ן אינם במיטבם, גם הפעם בלשון המעטה, הוא הסגידה לערך של מסלול תפקידים מגוון.

בזמני רווחה הסגידה, ואני מניח שהיא גם קיימת כיום (אף שאני כבר עשרות שנים לא בתפקיד) לערך שאדם באמ"ן צריך לעבור מסלול תפקידים. כלומר לקפצץ ולדלג מתפקיד לתפקיד כשאין קשר בין תפקידים השונים, העיקר להכשיר את קצין המודיעין כדי שיהיה לו אופק רחב. הסיסמה הייתה "צריך לעבור מסלול תפקידים כדי למנוע סטגנציה" (קיבעון מחשבתי).

לקחתי כאן דוגמה אמיתית ושיניתי מעט את הנתונים כדי לא לבוא לידי לשון הרע. מדובר במסלול התפקידים שעבר קצין זוטר עד שמונה לתפקיד תת־אלוף. מדובר בלוחם במערך השדה שלאחר שלוש שנים כלוחם עבר קורס קצינים והמשיך עוד כשנתיים בתפקיד מדריך בקורס סיירים, נפצע ועבר לשרת בחיל המודיעין. להלן מהלך שירותו:

• תפקידו הראשון בחיל המודיעין היה קצין מחקר עוזר באחד מענפי המחקר באמ"ן. הבחור לא אהב את התפקיד והוחלט לשלוח אותו לקורס קמ"נים. הישגיו בקורס היו טובים והוא נשאר להדריך (למרות אפס ניסיון כקצין מודיעין). כל הפרק הזה נמשך שנתיים וחצי.
• לעת עתה הוא קיבל דרגת סרן ומונה לתפקיד קמ"ן חטיבה משם ההמשך היה ברור… תפקיד ע' קמ"ן אוגדה שבו הוא שירת כשנתיים. לא פלא שמייד לאחר מכן הוא עבר לשמש כע' קמ"ן פיקוד – תפקיד שמילא שנתיים.
• ההמשך היה יציאה לפו"ם למשך שנה ומשם שנתיים כקצין מודיעין של אוגדה ולאחריה חזרה לפו"ם והפעם למשך שנה.
• כדי לגוון את השכלתו, הוא נשלח לשמש ראש ענף (תפקיד סא"ל) במחקר – ללא שום הכשרה מה זה מחקר וכיצד הוא מתבצע. הוא שהה בתפקיד שנתיים וחצי ואז מונה לתפקיד קצין מודיעין פיקודי בדרגת אל"ם.
• אחרי שנתיים בתפקיד חזר לחטיבת המחקר כראש זירה ולאחר מכן מונה כעוזר לראש חטיבת המחקר.
• משם הדרך לתפקיד תא"ל הייתה סלולה.

אחרי שראשכם הסתחרר משפעת התפקידים, אני מקווה שהבנתם שמסלול זה אינו מאפשר לימוד משהו מעמיק וכך נוצר תפקיד של קצין המפריח סיסמאות שאין מאחוריהן ידע. לא שמעתי שבאוניברסיטה ממנים אדם שמעולם לא היה באוניברסיטה לתפקיד מחקרי. קצין בחטיבת המחקר באמ"ן צריך להיות לפחות ברמה של חוקר באוניברסיטה.

הספר "מודיעין: מאובדן דרך לגאולה" זמין לרכישה בחנויות הספרים.

The post הסיבות לכשלי המודיעין appeared first on מידה.

״עד כמה חשוב הישוב שיבולת?

בפן ההתיישבותי – אסטרטגי:  שיבולת משלים רצף של 3 ישובים: מצפה נטופה, בית רימון ושיבולת בתווך. כשמסביב: גוש טורעאן, גוש סחנין, וגוש שפרעם.

בפן החברתי: שיבולת יהיה ישוב המשלב בתוכו, כתושבים מן המנין, גם אנשים עם מוגבלויות״.

זה מצער לומר, אבל יש כאן שגיאה בסיסית. מבחינה אסטרטגית, היישוב לא יועיל כפי שהשרה טוענת. למעשה, הוא בכלל לא במיקום שהיא מתארת. הוא לא ״בתווך״ בין שני היישובים, אלא צמוד דופן ליישוב קיים. תרומתו האסטרטגית, כפי שנראה מיד, תהיה זניחה אם בכלל.

הנה העובדות: על רכס תורען יושבים שני יישובים יהודיים קטנים: קיבוץ בית רימון בקצה המערבי, והיישוב הקהילתי מצפה נטופה בקצה המזרחי. היישובים הללו הם חלק מתכנית המצפים ההיסטורית של אריאל שרון. ובשל מיקומו האסטרטגי תוכננה גם הקמה של נקודה נוספת על ההר – בין שני היישובים הללו, כדי ליצור רצף התיישבותי ולחזק את האחיזה במקום. במפות המקוריות היא נקראה ״בית רימון ב״.

בשנת 1999 התקבלה החלטת ממשלה על הקמת יישוב בנקודה המדוברת, ולאור המיקום האסטרטגי שלה נאמר שיש לבצע זאת ״במהירות המרבית״, דחיפות שקיבלה משנה תוקף אחרי מהומות אוקטובר 2000 שבהן נחסמו הכבישים באזור לתנועת יהודים.

היישוב נכלל גם בתכנית של ממשלת שרון הראשונה להקים שורה של יישובים חדשים בנגב ובגליל, וב-2004 הוגשה בקשה לשינוי תכנית המתאר המחוזית עבור הקמת היישוב, שהיה אמור להכיל 500 משפחות. אבל התכנית נדחתה בוועדה המחוזית לתכנון ובניה עקב התנגדויות מצד הארגונים הירוקים והכפרים הערביים בסביבה, ועל אף מאבק בשטח שכלל הקמה של מאחז באזור והצבת קראוונים, התכנית נגנזה.

בשנת 2014 הממשלה ניסתה משהו חדש. במקום להוביל רפורמה מקיפה במוסדות התכנון של ישראל, אורי אריאל, שהיה אז שר השיכון, בחר באסטרטגיה של גישה עקיפה וניסה להתחכם למוסדות התכנון. הוא הוביל

החלטת ממשלה להקים על רכס תורען ״יישוב ייחודי קהילתי המיועד לאוכלוסיית הצרכים המיוחדים״, בתקווה שהתכלית החברתית-פילנטרופית הזו תרכך את ליבם של הפקידים.

אך על התחבולה שלו הוסיפו הפקידים תחבולה משלהם, ואחרי דיונים במוסדות התכנון, התקבלה החלטה שהיישוב אמנם יקום, אבל הוא יהיה צמוד ליישוב הקיים קיבוץ בית רימון. ולא רק זה – היישוב הוקטן ל-350 משפחות בלבד, כאשר 20 אחוז מתוכם צריכים להיות מוקצים לאוכלוסיה בעלת צרכים מיוחדים. התכנית מתירה מגרשים קטנים מאוד, בגודל 250 מ״ר בלבד, וכמעט ולא מאפשרת שטחים לפיתוח מסחרי (1,000 מ״ר בנוי סה״כ בכל היישוב). למעשה לא מדובר ביישוב חדש, בעל יכולת קיום עצמאית, אלא בהרחבה של קיבוץ בית רימון.

שימו לב למרחק בין החזון המקורי לביצוע. במקום רצף התיישבות – בנייה צמודת-דופן ליישוב קיים. במקום התיישבות חזקה ואטרקטיבית – בתים קטנים על מגרשים מיניאטורים, עם דגש על אוכלוסיה נתמכת. ובמקום הקמת היישוב ״במהירות המרבית״, דחייה, מריחה ומסמוס של למעלה מ-25 שנה, והשעון עוד מתקתק. זהו התוצר של ״מוסדות התכנון״ שלנו.

עכשיו, נכנס להקשר הסביבתי של האזור. כי הדיון על ההתיישבות היהודית לא מתנהל בואקום. במרחב המדובר יש שני כפרים ערביים גדולים מאוד: טורעאן, וכפר כנא. שניהם זוכים בשנים האחרונות לדלת פתוחה במוסדות התכנון, מאשרים להם התרחבות מאסיבית על חשבון שטחים פתוחים ואפילו יערות, כורתים בשבילם עצים ומתכננים עוד ועוד שכונות ומגרשים בלי הכרה.

נפתח בנתונים הבסיסיים שמשקפים דבר ראשון את התוצאה של המדיניות הזו. כידוע, המוצר הסופי של מדיניות תכנון הוא דבר אחד: היתרי בניה. בבקעת טורעאן, המאזן מוטה באופן מובהק נגד היהודים. שימו לב.

בשנה האחרונה, שנת 2025, התקבלו ביישובים הערביים במרחב, 164 היתרים לעומת 1 ביישובים היהודיים; בשנת 2024 ביישובים הערביים 327 לעומת 3; ובשנת 2023 ביישובים הערביים הוצאו 330 היתרים, וביהודי 24 בלבד. בסך הכל ב-3 השנים האחרונות – ימי ממשלת הימין על מלא – היישובים הערביים הוציאו 821 היתרי בניה, לעומת 28 בלבד במרחב היהודי. מדובר בשנות שיא של היישובים הערביים הללו מאז קום המדינה.

לא פחות מ-97 אחוז מהבניה החדשה במרחב היא בניה ערבית. איך שלא הופכים את זה, זה יחס לא סביר ולא ציוני בעליל.

אלו תוצאות הקצה של מדיניות התכנון במרחב. אבל זה רק הקצה של מגמה מדאיגה ומטרידה הרבה יותר. בקעת טורעאן היא שטח חיוני אסטרטגי שמכיל את אחד הצירים ההיסטוריים המרכזיים של ארץ ישראל, המאפשר חיבור של מרחב העמקים לאזור הכינרת וצפונה. נמצאת בו כיום הצטלבות של כביש 77, עם כביש 6 צפון, באזור שמוכר יותר בשם ״צומת גולני״. זהו שטח חשוב כמעט כמו המעברים ההכרחיים של ואדי ערה ומילק, שמחברים את מישור החוף לרצועת העמקים.

זהו ציר אסטרטגי וההתיישבות הערבית בשטח מהווה איום עליו. אלו לא הפחדות או תיאוריות, אלא לקחים מעשיים: במהומות אוקטובר 2000 הכביש נחסם על ידי פורעים ערביים מכפר כנא וטורעאן, וכך במהומות "שומר החומות" במאי 2021. בשני המקרים יהודים שעברו באזור הותקפו ונפצעו. תכנון אסטרגי ציוני והגיוני היה שואף לצמצם את פריסת ההתיישבות הערבית באזור ובעיקר להרחיק אותה מהכביש.

אבל מה שקורה הוא בדיוק להיפך. בשנים האחרונות היישובים הערביים באזור זוכים לשטפון של תכניות לפיתוח, הרחבה וצמיחה בכל המרחב בלי חשבון ובלי גבולות. כאשר למען המטרה הזאת הכל כשר: עקירת עצים, בניה על שטחים חקלאיים, צמצום שטחים פתוחים ומה לא. ובעיקר, בניה צמודה לכביש.

ביישוב טורעאן, הנמצא מצפון לכביש 77 ועל שיפולי הר טורעאן, יש כיום 13,000 תושבים. בשנת 2023 פורסמה תכנית מתאר כוללנית חדשה ליישוב, שהכפילה את גודל היישוב לכ-22,000 תושבים. לטובת התכנית הזו בוצע שינוי ייעוד של אלפי דונמים שצורפו ליישוב על חשבון שטחים חקלאיים נרחבים, הפריסה של היישוב מגיעה עד לכביש עצמו ואף עוברת אותו, ובחלק מהמקרים מטפסת במעלה רכס טורעאן.

בשנת 2024 היו ביישוב 3867 יחידות דיור, עם תכנון של עוד אלפי יחידות לבניה. למרות זאת, מוסדות התכנות התגייסו בקדחתנות והוציאו שורה של תכניות מתאר מקומיות שמוסיפות ליישוב עוד כ-4,300 יחידות דיור נוספות.

תחום השיפוט של טוראען כולל כיום שטח משני צידי כביש 77, שחלקו מקיף את בסיס צה״ל בחוות השומר, המשמש כבסיס האם של אוגדת המילואים העיקרית של פיקוד צפון. בכיוון השני, תחום השיפוט זוחל במעלה ההר ומגיע עד לחלק מכביש הגישה של מצפה נטופה.

הלאה. כפר כנא. היישוב הזה, שהוא כבר מזמן לא כפר, שוכן מדרום לכביש 77 ומשלים את הכיתור של הכביש. מדובר ביישוב ענק, שכבר כיום מונה כ-25,000 תושבים. אבל בשנת 2020 מוסדות התכנון שלנו קידמו שינוי תכנון שיגדיל את היישוב הזה פי-3 לכדי 76,000 תושבים, ויקנה לו מעמד של עיר. לא פחות.

מאיפה יגיעו השטחים הנוספים להתרחבות? צדקתם כמובן: שטחים חקלאיים, שטחי טבע פתוח ואפילו חורש של קק״ל, שאלפים מעציו ייעקרו לטובת החזון הפוסט ציוני של גופי התכנון.

במקביל לשינוי בתכנית הכוללנית ולהקצאות אלפי דונמים נוספים להתרחבות, מוסדות התכנון התגייסו והמטירו על העיר החדשה שורה של תכניות מתאר מקומיות לבנייה ופיתוח – בשנים האחרונות היו 6 כאלה – בהיקפים של למעלה מ-5,000 יחידות דיור.

היישובים הערביים ילפתו בשנים הבאות את כביש 77 וצומת גולני, מרכז תחבורתי אסטרטגי וחיוני של המדינה. בהתקוממות הלאומנית הבאה, הם לא יצטרכו כבר ״לרדת״ לכביש כדי לחסום אותו, הם יוכלו לעשות זאת מתוך חלונות הבתים. מדינת ישראל מאבדת לא רק את הקרב על הדמוגרפיה אלא גם את הגיאוגרפיה.

בשורה התחתונה, זו המדיניות של מוסדות התכנון של מדינת ישראל. היישובים הכפריים היהודיים נחנקים, מתכווצים והכי הרבה שניתן לבצע הוא הרחבה צמודת דופן במגרשים קטנים וצפופים, בזמן שהיישובים הערביים מתרחבים כמעט ללא הגבלה וזוכים לצינור שפע של תקציבי תכנון ומשאבים ממסדיים.

טקס ״הקמת״ היישוב שיבולת שהתקיים השבוע הוא אנדרטה עצובה למה שנהיה מהמפעל הציוני. ממשלת הימין האחרונה, שלא הבינה את האתגר ולא התעלתה לגודל המשימה, מסיימת את הקדנציה שלה בכישלון צורב.

The post האמת על הקמת היישוב החדש שיבולת appeared first on מידה.

המערכה האזורית שבה נמצאת מדינת ישראל מנוהלת בשטח, אך שורשיה העמוקים נטועים בעולם המחשבה הדתית-אסלאמית. בעוד פרשנים רבים במערב מנסים לנתח את המצב דרך משקפיים של אינטרסים כלכליים, מאזני כוחות גאופוליטיים או מחירי האנרגיה העולמיים, תמונת המצב בפועל מורכבת הרבה יותר.

"אנחנו נמצאים במהלך שהוא המשך ישיר של מלחמה הקיימת כבר יותר מ-100 שנה, עוד מראשית הציונות", פותח הררה. "מה שהשתנה במערכה הנוכחית הוא שהמנוע העיקרי למלחמה ביהודים – ואני מדייק, ביהודים – מנוהל וממומן ישירות על ידי איראן. לראשונה, ישראל מטפלת באופן ישיר בראש הנחש".

מי באמת מנהל את איראן?

רבים נוטים לחשוב כי נשיא איראן או הפרלמנט הם שמתווים את המדיניות, אך ד"ר הררה מבקש לעשות סדר ומצביע על הדמות החזקה והפחות מוכרת בציבוריות הישראלית: אחמד וחידי.

"מי ששולט בפועל באיראן ומוביל את המדיניות היא קבוצה קטנה של כ-150 אלף איש – אנשי משמרות המהפכה. וחידי, בעברו מפקד משמרות המהפכה ושר ההגנה, הוא האיש שהקים את 'כוח קודס' – הזרוע האמונה על ייצוא המהפכה האסלאמית. הוא זה שעמד מאחורי הקמת חיזבאללה ב-1983, והוא זה שמנווט את התמיכה בחות'ים, בג'יהאד האסלאמי ובחמאס. המשטר הזה מחזיק במונופול מוחלט על הכלכלה, התעשייה, התקשורת, הגרעין והטילים, בעוד הצבא האיראני הרגיל נותר חסר השפעה ממשית".

באיראן, מסביר הררה, שני צבאות. המשטר האיראני מחזיק בכוונה מערכת צבאית כפולה. הצבא הרגיל מודר לחלוטין מהעיסוק בתחומי הליבה: חיל האוויר, מערכי הטילים, תוכנית הגרעין והכטב"מים הם מונופול בלעדי של משמרות המהפכה.

אתוס הסבל השיעי

אחת השאלות המרכזיות המעסיקות את המערב היא כיצד מדינה בעלת משאבי טבע פנטסטיים, שיכלה להיות אחת העשירות והמשגשגות בעולם, בוחרת להביא את אזרחיה למצב של עוני, צמא ומחסור בחשמל – רק כדי לממן ארגוני טרור רחוקים מגבולה.

כדי להבין זאת, ד"ר הררה מחזיר אותנו לשורשי האסלאם השיעי: "השיעה נולדה מתוך תחושת נרדפות וקיפוח מיד לאחר מות מוחמד, כשהסונים ניצחו וחיסלו את האִמאם השלישי, חוסיין, בקרב כרבלא. מאז, השיעים הפכו את הסבל והסגפנות לדגל וערך עליון.

כאשר מנתחים את השרידות האיראנית במבצע האחרון, מסביר הררה "צריך להבין שהם בנויים מנטלית וצבאית למלחמה אסימטרית. הגנרל האיראני עלי ג'עפרי בנה כבר לפני שנים תפיסת הגנה שמחלקת את איראן ל-31 אזורים אוטונומיים. בכל אזור יש אתרי ייצור טילים וכטב"מים תת-קרקעיים החצובים בהרי גרניט, והנהגה הבנויה בארבעה רבדים: תהרוג את הרובד הראשון – השני והשלישי ייכנסו מיד לפעולה".

לפי ד"ר הררה, המשטר מבין שהרמת דגל לבן או כניעה למערב תוביל לחיסולו המיידי על ידי העם הזועם מבית. "כל עוד הם סופגים מכות שהן מבחינתם 'נסבלות' ומספר ההרוגים בקרב גרעין השליטה (משמרות המהפכה והבסיג') נמוך, יש להם את כל הסבלנות שבעולם. הם מאמינים שהמערב עייף ומפחד להילחם, ומייחלים לכך שדעת הקהל בארה"ב ובאירופה תאלץ את המנהיגים לסגת, כפי שקרה לאמריקאים בווייטנאם ובלבנון בשנות ה-80".

תמונת המצב בחזיתות: עזה, לבנון והאיום הגלובלי

למרות שהמטרות המוצהרות של ישראל וארה"ב אינן הפלת המשטר באיראן, הררה טוען כי הלחץ הכלכלי והמצור הימי על נפט וגז מתחילים לתת את אותותיהם. עובדה מובהקת לכך היא הסכמתה של איראן לשבת למשא ומתן (לדוגמה בפקיסטן), דבר שלפי ההלכה האסלאמית מותר אך ורק כאשר נמצאים בעמדת חולשה מובהקת, בדומה להסכם חודייביה שכרת מוחמד.

ברצועת עזה, מוסיף הררה הציבור בישראל משלם כעת את מחיר האשליה: "אני זוכר הרצאות שנתתי ב-2005 שבהן אמרתי שחייבים לחסל את חמאס צבאית ומדינית לפני שיעלה לשלטון, ויחסו אליי כאילו אני מדבר שטויות. הקונספציה שראתה בחמאס ארגון חברתי ולא תנועה אידאולוגית דתית התפוצצה לנו בפנים".

בלבנון וחיזבאללה הררה סבור כי הטעות ההיסטורית הייתה אי-יישום תפיסתו של דוד בן גוריון – כיבוש דרום לבנון עד לנהר הליטני כגבול הגנה טבעי. "ללא נוכחות קבועה בשטח, חיזבאללה ימשיך לשרוד, לשגר כטב"מים ולנסות לשקם את יכולותיו".

האחים המוסלמים ומנסור עבאס

ד"ר הררה מותח קו ישיר בין תפיסת האחים המוסלמים העולמית לבין המציאות הפוליטית בישראל, ומזהיר מפני שיתוף פעולה עם מפלגת רע"מ ומנסור עבאס לקראת הבחירות הקרובות.

"באסלאם האורתודוקסי אין מחלוקת על המטרה הסופית – השלטת דין האסלאם על העולם. המחלוקת היא אך ורק על הדרך", מסביר הררה. "השיטה של דאעש היא אסלאם התקפי ישיר; השיטה של אל-קעידה היא פיגועים אסטרטגיים במערב; ואילו השיטה של האחים המוסלמים – שלה שותף חמאס – היא מה שראש התנועה יוסף אל-קרדאווי כינה 'פתח סילמי' – כיבוש שקט באמצעות דמוגרפיה, השפעה תרבותית וקריאה לאסלאם (דעוה). זו השיטה המצליחה ביותר כיום באירופה".

הררה מוסיף ומזהיר: "בתי המשפט בישראל כבר קבעו כי לעמותות הקשורות למפלגת רע"מ היו זיקות ממוניות וקשרים לחמאס. התפיסה האסלאמית רואה בכל שטח שנכבש בעבר על ידי המוסלמים (כמו ארץ ישראל במאה השביעית) כחלק מ'דאר אל-אסלאם', ולכן מבחינת חמאס, הטבח בשביעי באוקטובר הוגדר כמלחמת הגנה לשחרור אדמה מוסלמית".

"כשפוליטיקאים בישראל מבקשים להתחבר למנסור עבאס כדי להשיג רוב, אני מזכיר להם את ההיסטוריה: ב-1979 חומייני התחבר עם מפלגת 'תודה' הקומוניסטית כדי לעלות לשלטון באיראן משום שלא היה לו רוב. שישה חודשים לאחר מכן  הוא חיסל אותם לחלוטין. זו שיטה ידועה. מי שרוצה להסתכן בפוליטיקה הישראלית – שיסתכן, אך העובדות ההיסטוריות ברורות".

The post "לא הרגנו מספיק באיראן" appeared first on מידה.

לא בדיוק. למעשה האחים המוסלמים עובדים במרץ על הקמת מדינה אסלאמית המבוססת על חוקי השריעה בארצות הברית. למעשה, הם עוסקים בכך כבר עשרות שנים. "מסמך הסבר היעד האסטרטגי הכללי של הקבוצה בצפון אמריקה" של האחים המוסלמים משנת 1991 מספק תוכנית מפורטת כיצד להשמיד את ארה"ב וקנדה. על פי המסמך:

"האח'ואן [האחים המוסלמים] חייבים להבין שעבודתם באמריקה היא סוג של ג'יהאד גדול בחיסול ובהשמדת הציוויליזציה המערבית מבפנים וב'חבלה' בביתה האומלל באמצעות ידיהם וידי המאמינים, כך שהיא תחוסל ודתו של אלוהים תהיה המנצחת על כל הדתות האחרות… גורלו של מוסלמי הוא לבצע ג'יהאד ולעבוד בכל מקום שבו הוא נמצא ובכל מקום שאליו הוא מגיע עד שתבוא השעה האחרונה."

תוכניתם של האחים המוסלמים היא חלק מתוכנית בת 100 שנים להשתלטות על העולם כולו. בפשיטה של משטרת שווייץ בשנת ב־2001 בביתו של יוּסף נאדה, פעיל בולט של האחים המוסלמים בשווייץ, התגלה מסמך בשם "פרויקט האחים המוסלמים: לקראת אסטרטגיה כלל עולמית לדרך האסלאם (הידוע בשם "הפרויקט").

וכך נכתב בדו"ח האחרון של המכון לחקר האנטישמיות העולמית ולמדיניות, "החדירה האסטרטגית של האחים המוסלמים לארצות הברית: ניתוח מערכתי":

"במקום להסתמך על גיוס מהיר או עימות מהפכני, האחים המוסלמים רואים את השינוי החברתי כתוצאה מצטברת של השפעה הדרגתית על החינוך, התקשורת, המשפט, החברה האזרחית והמבנים הפוליטיים…. אופק 100 השנים המוטמע ב'פרויקט' מדגיש את אמונת האחים המוסלמים כי שינוי בר-קיימא מתרחש לא באמצעות שיבוש אלא באמצעות עיצוב מחדש סבלני ומכוון של החברה מבפנים."

ג'ון גונדולו, סוכן FBI לשעבר המלמד את המחוקקים ואת הציבור בארה"ב על פעילות האחים המוסלמים בארה"ב, ניסח זאת באופן בוטה אף יותר בריאיון שנערך עימו לאחרונה:

"מה שהתנועה האסלאמית עושה… הוא שהיא מנהלת מלחמה, מלחמה כוללת. המלחמה הזו לא אלימה לרוב, אלא מלחמה כוללת: מודיעין נגדי, ריגול, חתרנות, לוחמה כלכלית… כדי להפיל את הממשלה ולהחליפה במדינה אסלאמית תחת השריעה. לא רק שזה מה שהם מלמדים את ילדיהם. זה מה שהחוק האסלאמי דורש."

טקסס היא דוגמה חריפה במיוחד למידה שבה הצליחו האחים המוסלמים לקדם ג'יהאד ציוויליזציוני, לדברי ג'ון גונדולו.

"טקסס כבר נמצאת בשלב 'הטרום-הקינטי' של הג'יהאד, עם רשת הולכת וגדלה של מסגדים, בתי ספר אסלאמיים וארגונים הקשורים לאחים המוסלמים… הפועלים לחתור תחת החוק האמריקאי ולהחליפו בשריעה."

וכך הורה חסן אל בנה, מייסד האחים המוסלמים לשומעי לקחו:

"עשו כל מאמץ להקמת מוסדות חינוכיים, חברתיים, כלכליים ומדעיים ולהקמת מסגדים, בתי ספר, מרפאות, מקלטים, מועדונים…"

בנובמבר האחרון גרם הג'יהאד להפיכת ארה"ב והציוויליזציה המערבית למושל של טקסס, גרג אבוט, להגדיר את האחים המוסלמים ואת המועצה ליחסים אמריקאיים־אסלאמיים (CAIR) כארגוני טרור זרים וכארגוני פשע בין לאומיים.

"האחים המוסלמים ו־CAIR  הבהירו מזמן את מטרותיהם: לכפות בכוח את חוקי השריעה ולהקים את 'שלטון האסלאם על העולם'," אמר אבוט.

"הפעולות שנקטו האחים המוסלמים ו-CAIR לתמיכה בטרור ברחבי העולם ולחתירה תחת חוקינו באמצעות אלימות, הפחדה והטרדה אינן מקובלות… קיצונים רדיקליים אלה אינם רצויים במדינתנו וכעת נאסר עליהם לרכוש כל זכות מקרקעין בטקסס."

תומכי האחים המוסלמים בטקסס מנסים באגרסיביות לרכוש נדל"ן כדי להקים מובלעות אסלאמיות כגון "אפיק סיטי", שמותגה לאחרונה מחדש בשם "מידוו" ("האחו"). העיר אמורה להיות מובלעת מגורים מוסלמית טהורה, שתכלול יותר מ-1,000 בתים, מסגד חדש, בתי ספר מוסלמיים, מתקני ספורט ומוסדות קהילתיים מוסלמיים. עד כה הצליחה טקסס לעצור את הפרויקט, אולם תביעות משפטיות רבות ממשיכות להתקדם בניסיון לקדם אותו.

הסניף הטקסני של CAIR פועל בהתאם לספר ההדרכה של האחים המוסלמים, ומסיט את הביקורת באמצעות הטענה שההתנגדות לפרויקט היא "ציד מכשפות איסלאמופובי".

האיש שמאחורי פרויקט אפיק/מידוו בטקסס הוא חוקר האסלאם יאסר קאד'י, יו"ר "מועצת הפיקה של צפון אמריקה" מוזכרת ב"מסמך ההסבר" של האחים המוסלמים כאחד הארגונים המעורבים באסטרטגיית "הג'יהאד הציוויליזציוני"/הג'יהאד הגדול בצפון אמריקה. בקיצור, קאד'י הוא איש האחים המוסלמים במלוא מובן המילה.

פני שהתמקד בטקסס, אומר גונדולו, היה קאד'י פעיל של האחים המוסלמים בטנסי:

"הכרתי אותו מתקופתי ב־FBI  משום שהוא מנהיג בכיר של האחים המוסלמים, וכיום אחד הבולטים ביותר בצפון אמריקה, אך כבר אז היה כוכב עולה… עוד ב-2004 או 2005…. לאחר מכן הוא הפך לחוקר האסלאם במרכז האסלאמי של ממפיס בטנסי… האחים המוסלמים הפכו את טנסי ליעד העיקרי שלהם משום שמבחינתם הם ראו בטנסי את האבזם של 'חגורת התנ"ך'."

קאד'י עבר לטקסס בשנת 2019 ומאז, מספר גונדולו:

"הם החלו להגביר כאן את פעילותם… רק בדאלאס לבדה יש יותר מ-350 מסעדות חלאל. נכון לשבוע שעבר יש לנו 314 מסגדים ברחבי טקסס… בכל קמפוס מכללה מרכזי בטקסס יש את אגודת הסטודנטים המוסלמים של האחים המוסלמים…. יש לכם את חמאס הפועל תחת השם CAIR בטקסס… יש לכם את חמאס הפועל תחת השם EMgage בטקסס. יש לכם את חמאס הפועל תחת השם "סטודנטים למען צדק בפלסטין, בקמפוסים… מעין תחת המטרייה של "מוסלמים אמריקאיים למען פלסטין" לכם… עשרות נכסים בטקסס בבעלות "קרן האסלאמית בצפון אמריקה" שהוא לא רק ארגון של האחים המוסלמים, אלא שבמשפט מימון הטרור הגדול ביותר בהיסטוריה האמריקאית, ארה"ב נגד 'קרן הולי לנד' (Holy Land Foundation) שנדון בדאלאס, טקסס, בשנת 2008, הוא לא רק זוהה כארגון של האחים המוסלמים, אלא גם כארגון שמממן ישירות ארגוני ומנהיגי חמאס. והוא פועל בכל רחבי טקסס. יש לכם את "ההסתדרות האסלאמית של צפון אמריקה" שזוהה גם באותו משפט כארגון של האחים המוסלמים המממן ישירות את חמאס, ופועל בטקסס באמצעות תת גופים… והרשימה נמשכת… בתי ספר אסלאמיים רבים… וכעת יש לכם כאן בגרלנד אקדמיית קוראן עצומה… אז זה פשוט… בכל מקום. ויאסר קאד'י שמנהל את המרכז האסלאמי של פלאנו, הוא לא רק פוסק בכיר של האחים המוסלמים. הוא הפוסק הבכיר של האחים המוסלמים. הוא יו"ר מועצת הפיקה של צפון אמריקה, שהיא הישות המשפטית של האחים המוסלמים המפקחת על כל התנועה האסלאמית בצפון אמריקה כדי לוודא שכל מה שהם עושים תואם את השריעה."

קאד'י, כמובן, אינו הפעיל היחיד של האחים המוסלמים בטקסס היוצר חברות אסלאמיות מקבילות. לפי קרן RAIR:

"פעיל ותיק של האחים המוסלמים, מיין אל קודח, בונה מובלעת אסלאמית אוטונומית לחלוטין בשטח של 120 דונם בהשקעה של 70–80 מיליון דולר באזור הכפרי של קייטי, טקסס – עולם מקביל המקפיד על השריעה, כולל מסגד גדול, בית ספר מכיתה א' עד י"ב, אוניברסיטה אסלאמית, דירות, מרפאת בריאות, מגרשי ספורט ומרכז מסחרי משלה, תוך שימוש גלוי בכספי שוברים לבתי ספר הממומנים על ידי משלמי המסים בטקסס כדי לגדל את הדור הבא של המוסלמים מהעריסה ועד הקבר, כמעט ללא מגע עם העולם הלא-מוסלמי שבחוץ."

בינתיים, עמותות אסלאמיות מבקרות כעת בבתי ספר אמריקאיים ומבקשות להחדיר לילדים אמריקאים את חוקי השריעה –הטפה דתית מוסלמית הידועה בשם "דעווה". בתיכון וילי איסט בטקסס, העמיד ארגון אסלאמי בחזית בית הספר ללא אישור דוכן בשם "למה איסלאם?"  במהלך שעות הלימודים והחל לפנות לתלמידים. קבוצת "למה אסלאם?" היא פרויקט הסברה רשמי המנוהל על ידי החוג האסלאמי של צפון אמריקה, הנחשב בעיני רבים חלק מהאחים המוסלמים.

"הם חילקו חיג'אבים לבנות בתיכון, עותקי קוראן, והיו להם גם עלונים על חוקי השריעה," סיפר מרקו הנטר־לופז בסרטונים שהציפו את סוגיית פעילות ההסברה של האחים המוסלמים בבית ספרו.

בפברואר 2025, דווח כי מנהלת וילי איסט, טיפני דולן, פרסמה באינסטגרם תמונה שלה כשהיא עוטה חיג'אב בקמפוס במסגרת אירוע יום החיג'אב העולמי שנערך בשנה שעברה ואורגן על ידי הסטודנטים של התאחדות הסטודנטים המוסלמים. " אהבתי את האירוע הזה!" היא כתבה.

מאמר זה פורסם לראשונה באתר מכון גייטסטון ואנו מודים לו על הרשות לפרסמו בעברית.944

The post האחים המוסלמים בארה"ב – הג'יאהד בטקסס appeared first on מידה.

במשך שנים התפתח בישראל שיח שלפיו בעידן הלוויינים, המודיעין, המטוסים המדויקים והטכנולוגיה המתקדמת, הגיאוגרפיה איבדה מחשיבותה. לפי תפיסה זו, גבולות בינלאומיים, גדרות, אמצעים טכנולוגיים והסדרים מדיניים יכולים להחליף שליטה פיזית במרחב. אלא שהמציאות של המזרח התיכון חזרה והוכיחה פעם אחר פעם כי לשטח, לטופוגרפיה ולעומק אסטרטגי יש משמעות מכרעת.

דווקא בימים אלה, כאשר צה"ל פועל בבופור שבדרום לבנון, בציר פילדלפי, במרחבי הביטחון ברצועת עזה ובאזורי החיץ שנוצרו מול איומים שונים בגבולות המדינה, מתחדדת מחדש אמת בסיסית: מי ששולט בשטח שולט בביטחון. העיקרון הזה אינו חדש. מראשית הציונות הבינו מנהיגי היישוב כי התיישבות ושליטה במרחב הן חלק בלתי נפרד מהביטחון הלאומי. יישובי חומה ומגדל בשנות השלושים לא נועדו רק להפריח את השממה; הם נועדו לקבוע נוכחות, ליצור רצף טריטוריאלי ולהבטיח אחיזה באזורים אסטרטגיים. במלחמת העצמאות הוכח כי שליטה על צירים, רכסים ואזורים שולטים היא שמכריעה מערכות.

לאחר מלחמת ששת הימים קיבלה ישראל לידיה נכסים אסטרטגיים בעלי משמעות ביטחונית עצומה. רמת הגולן הרחיקה את האיום הסורי מיישובי עמק החולה והגליל. בקעת הירדן נתפסה בעיני רבים כמחסום המזרחי של מדינת ישראל. רכסי יהודה ושומרון העניקו שליטה על מרכז הארץ ועל גוש דן. גם בדרום לבנון הבינה ישראל במהלך השנים כי מרחק בין ארגוני הטרור לבין יישובי הצפון הוא מרכיב קריטי בביטחון.

הנסיגה מלבנון בשנת 2000 סימלה את אחד מרגעי המפנה בתפיסת הביטחון הישראלית. ממשלתו של אהוד ברק החליטה לסגת באופן חד-צדדי עד הקו הכחול שקבע האו"ם. התפיסה הייתה שהלגיטימציה הבינלאומית תתחזק, החיכוך יפחת וחיזבאללה יאבד את ההצדקה להמשך פעילותו. בפועל, חיזבאללה הציג את הנסיגה כניצחון, התבסס לאורך הגבול, בנה מערך תת-קרקעי נרחב והצטייד בארסנל עצום של רקטות וטילים. מלחמת לבנון השנייה בשנת 2006 הייתה תזכורת כואבת לכך שהיעדר שליטה בשטח אינו מבטל את האיום אלא לעיתים מקרב אותו.

כיום, כאשר חיילי צה"ל שבים לפעול במרחבים שולטים בדרום לבנון ובראשם הבופור, קשה להתעלם מהמשמעות הסמלית והמבצעית של המקום. הבופור אינו רק אתר היסטורי המזוהה עם מלחמת לבנון הראשונה. מדובר בנקודת שליטה טופוגרפית (רכס עלי טאהר) המאפשרת תצפית רחבה על חלקים ניכרים מדרום לבנון. גבהים ורכסים היו מאז ומעולם מפתח לשליטה צבאית, להתרעה מוקדמת וליכולת הפעלת אש אפקטיבית.

תהליך דומה התרחש ברצועת עזה. ההתנתקות בשנת 2005 התבססה על ההנחה שניתן לצאת מן השטח ועדיין לשמר ביטחון באמצעות גדרות, מודיעין והרתעה. יישובי גוש קטיף נעקרו, צה"ל נסוג מכל שטחי הרצועה וישראל התכנסה אל הגבול. אולם בתוך זמן קצר הפכה עזה לבסיס צבאי עצום של חמאס. הברחות הנשק התרחבו, מפעלי הייצור התפתחו, מנהרות נחפרו והאיום הלך וגבר.

ציר פילדלפי הוא אולי הדוגמה המובהקת ביותר לחשיבותו של עומק אסטרטגי. במשך שנים נטען כי ניתן להסתמך על גורמים אחרים כדי למנוע הברחות נשק. המציאות הוכיחה כי שליטה פיזית בציר מהווה רכיב מרכזי ביכולת למנוע התעצמות צבאית של ארגוני טרור. כאשר ישראל חזרה לשלוט במרחב זה במהלך המלחמה, התחדדה שוב ההבנה כי ישנם נכסים גיאוגרפיים שאין להם תחליף.

המלחמה הנוכחית חידדה את חשיבותם של מרחבי ביטחון. באזורי החיץ שנוצרו סביב רצועת עזה ובגזרות נוספות, נוצר מרחק גדול יותר בין האויב לבין היישובים הישראליים. מרחק זה אינו רק עניין גיאוגרפי; הוא מספק זמן התרעה, מרחב תמרון, יכולת מודיעינית ויכולת תגובה יעילה יותר. במזרח התיכון, שבו ארגוני טרור פועלים מתוך אוכלוסייה אזרחית ומנצלים כל ואקום ביטחוני, לעומק כזה יש ערך עצום.

רמת הגולן מלמדת את אותו לקח. לפני 1967 היו יישובי הצפון חשופים לירי מתמשך מן הרכסים הסוריים. השליטה הישראלית ברמה שינתה לחלוטין את המציאות הביטחונית והעניקה לישראל יתרון אסטרטגי משמעותי. העובדה שגם כיום, לנוכח חוסר היציבות בסוריה, אין כמעט גורם ביטחוני רציני הקורא לנסיגה מן הרמה, מעידה על ההכרה בחשיבותה. העמקת מרחב האבטחה במלחמה הנוכחית בגולן. וכיום השליטה בכתר החרמון מאפשרת שליטה מקסימלית באש ובתצפית אל עבר המרחבים הסורים.

בסופו של דבר, הוויכוח על שטחים בישראל הוא ויכוח אידיאולוגי־פוליטי אך הממד הביטחוני קיים תמיד. ההיסטוריה של מדינת ישראל מלמדת כי כאשר היא שלטה במרחבים אסטרטגיים יכולתה להגן על אזרחיה השתפרה. כאשר ויתרה על נכסים גיאוגרפיים מתוך הנחה שהאיומים ייעלמו האתגרים הביטחוניים לא נעלמו ולעיתים אף התעצמו.

הבופור, ציר פילדלפי, רמת הגולן ומרחבי הביטחון שנוצרו במהלך המלחמה הנוכחית בגזרות השונות. מספרים כולם את אותו סיפור. הם מזכירים לנו שהגיאוגרפיה לא נעלמה מן העולם. טכנולוגיה חשובה, מודיעין חשוב והסכמים חשובים אך במזרח התיכון, שליטה בשטח ממשיכה להיות אחד היסודות המרכזיים של הביטחון הלאומי.

ייתכן שזהו אחד הלקחים החשובים ביותר של השנים האחרונות: לא רק קונספציית ההכלה קרסה. גם ההנחה כי ניתן לוותר על עומק אסטרטגי מבלי לשלם מחיר ביטחוני כבד התבררה כאשליה. המלחמה הנוכחית החזירה למרכז הבמה את אחת האמיתות הוותיקות ביותר בתולדות הביטחון של ישראל: לעומק אסטרטגי יש משמעות.

The post עומק אסטרטגי לישראל appeared first on מידה.

השר לוין, כידוע, מסרב כבר במשך כשנה וחצי לכנס את הוועדה לבחירת שופטים. משעה שיצחק עמית מונה לנשיא בית המשפט העליון בניגוד להסכמתו של השר, מסרב השר "לשתף פעולה" דה פקטו עם מערכת המשפט ומתנגד למינוי של שופטים חדשים מכלל הערכאות. עם הזמן לוין "התרכך" והסכים למלא את החוסרים בבתי משפט השלום והודיע כי יסכים לכנס את הועדה כדי למנות שופטים לבתי משפט לענייני תעבורה ולענייני משפחה ונוער ושלאחר מכן יפעל למינוי שופטים בערכאות נוספות, אך כעת נדרש, כאמור, לאייש את התקנים במחוזיים.

בחודש אפריל 2026 שלח נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית מכתב יחד עם המשנה לנשיא השופט סולברג והשופטת ברק ארז ובו הם גוערים בשר לוין על כך שהוא "מתעלם באופן בוטה מהמחסור האקוטי בשופטים". השר לוין טען מוקדם יותר שיש "צורך בביצוע שינוי יסודי בתקני השיפוט המוצעים" אך שופטי בג"ץ טענו במכתבם ש"התקנים במכתבו של השר מנותקים לחלוטין מצרכי המערכת והשטח".

ההתנגדות של השר לכינוס הוועדה נובעת גם מסיבה נוספת. לעת עתה, הרכב הועדה כולל את נשיא בית המשפט העליון ושני שופטים נוספים מהעליון, שר המשפטים שהוא גם יו"ר הועדה ושר נוסף, שני חברי כנסת שנבחרים חשאית ושני נציגים מטעם לשכת עורכי הדין. לצורך מינוי שופט שאינו שופט בית משפט עליון נדרש רוב רגיל בועדה. לוין רוצה למנות את ד"ר רפי ביטון וד"ר אביעד בקשי לבית המשפט העליון ומתנה את קיום ההצבעה על מינוי שופטים לעליון בכך שתהיה הסכמה על שני מועמדיו.

בחודש פברואר 2026 השיבו שופטי בג"ץ גרוסקופף, שטיין וכשר לעתירה של מכון "זולת – לשוויון וזכויות אדם" ודרשו מהשר לוין לנמק מדוע הוא אינו משתף פעולה עם נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית בנושא מינויי שופטים. השר נשא אז דברים בכנס ירושלים של עיתון "בשבע" ואמר: "מי שחושב שבכח הדברים ילכו – טועה. אנחנו לא נוותר. אנחנו נחכה ונראה. אני לא רוצה להכריז מראש על כל הפעולות שאני מתכוון לעשות". זמן קצר לאחר מכן הוציא בג"ץ צו על תנאי לשר שמורה לו לנמק מדוע הוא אינו מכנס את הועדה למינוי שופטים. מספר ימים לפני כן אמר הנשיא עמית בתכנית "הבוקר הזה" באותה רשת: "אני כל הזמן, בכל מה שקשור לפעולה היעילה של מערכת המשפט, מושיט יד. אבל כבר אמרתי – לא פגשתי יד אחות, לצערי". כאשר נשאל לגבי אי ההכרה של הכנסת ושל הממשלה במינויו כנשיא, טען: "אנחנו נמשיך בדרכנו… הדבר המרכזי והיחיד שעומד נגד עיניי הוא מתן השירות לאזרחים". בתגובה התעקש שוב השר לוין: "תכבד את הממשלה ואת הכנסת, תסיר את האיקס ששמת על המועמדים הראויים ד"ר בקשי וד"ר ביטון".

לפני כחודש התראיין בא כוחו של השר לוין, עו"ד ציון אמיר, בערוץ 14 והסביר לשיטתו את המניע של השופטים: "הם רוצים לשלול מהשר להציג רשימת מועמדים משלו… הם רוצים לעקוף את זה שבכנסת הבאה יעבור התיקון לחוק יסוד השפיטה שאומר שהרכב הועדה לבחירת שופטים ישתנה. הם רוצים "לתקוע" דור שלם של שופטים מטעמם".

השופטים לעומת זאת טוענים שהשר לוין רוצה "להותיר את מערכת המשפט במצוקה תפקודית המונעת ממנה ליתן שירות משפטי ראוי לציבור", מאחר והכנסת הנוכחית מתקרבת לסוף ימיה, טוענים השופטים: "על שר המשפטים לפעול באופן מיידי כדי להשלים את תהליך מינוי השופטים". הם אף קבעו שהמדינה תישא בהוצאות של העותרת, התנועה לאיכות השלטון, בסך 30,000 שקל.

בעקבות קבלת העתירה, חברת הכנסת ויו"ר סיעת "הדמוקרטים" אפרת רייטן כתבה כך: "בית המשפט נותן סעד לאזרחים ויריב לוין פוגע בהם".

בית המשפט נותן סעד לאזרחים, ויריב לוין פוגע בהם.

שר המשפטים מפקיר את אזרחי ישראל ומשתק את המערכת.

אם לא יקיים את פסיקת בג״ץ זו תהיה חתירה תחת היסודות הדמוקרטיים של ישראל – וצריך יהיה לפעול נגדו לפי כל דין pic.twitter.com/yTZzvwar8n

— Efrat Rayten אפרת רייטן (@Efratrayten1) May 31, 2026

ח"כ טלי גוטליב מהליכוד כינתה את הצו של בג"ץ "הזוי" והסבירה שחייבים לפרסם את שמות המועמדים ברשומות 45 יום לפני שדנים בקידומם, אולם בג"ץ הורה לפרסם מועמדים ברשומות תוך 7 ימים.

זוכרים שצריך לנצח את בגץ במגרש שלו? קבלו. בגץ הורה בצו הזוי לשר המשפטים לכנס את הוועדה למינוי שופטים לבתי המשפט המחוזיים. בגץ מכיר את כללי השפיטה ויודע שחייבים לפרסם שמות מועמדים ברשומות 45 יום לפני שדנים בקידומם. בגץ הורה לפרסם מועמדים ברשומות תוך 7 ימים. לו אני שר המשפטים הייתי… pic.twitter.com/eeeKoVlur2

— טלי גוטליב (@TallyGotliv) May 31, 2026

העותרת, התנועה לאיכות השלטון, חגגה את נצחונה: "זה נצחון מוחץ לשלטון החוק וסטירה מצלצלת ללוין. ארבע שנים הוא ניסה לרסק את מערכת המשפט ופעם אחר פעם הפסיד".

ניצחון לתנועה לאיכות השלטון בבג"ץ: לוין חויב למנות שופטים

למי שלא עוקב: למעלה משנה וחצי ששר המשפטים יריב לוין מסרב לכנס את הוועדה לבחירת שופטים לצורך בחירת שופטים. 150 תקנים פנויים, 15% מכלל הסגל השיפוטי, ארבעה מתוך 15 (כמעט שליש!) תקנים פנויים בעליון. נאשמים ברצח משתחררים… pic.twitter.com/8kyx5TJIay

— התנועה לאיכות השלטון (@MovGov) May 31, 2026

במקביל, העימות בין יצחק עמית ויריב לוין ממשיך בכל הכוח. רק אתמול אמר הנשיא יצחק עמית בכנס השנתי של לשכת עורכי הדין: "שוב יש מאמץ מרוכז להחליש את מערכת המשפט בשיח בוטה ובהחלטות ויוזמות חקיקה שונות", ועל מינויו אמר כי "נעשה בהחלטה של הועדה לבחירת שופטים… חרף הפייק שמופץ בנדון, כינוס הועדה נעשה בידיעתו ועל דעתו של יו"ר הועדה שר המשפטים". ולוין לא נשאר חייב: ״מי שנבחר כחוק לא צריך להסביר כל כך הרבה שכך היה. רק מי שיודע ש״בחירתו״ נעשתה באופן בלתי חוקי, נדרש להסברים ולתירוצים בלתי פוסקים״.

על כל פנים, ההחלטה של בג"ץ לקבל את העתירה פירושה שבית המשפט העליון ישמש, הלכה למעשה, כיו"ר הועדה לבחירת שופטים, וייתכן שאנו עומדים כעת בפני משבר חוקתי, שכן השר לוין אינו מתכוון להענות לדרישתם של השופטים: "אם מי מהשופטים מעוניין לנהל את הועדה לבחירת שופטים ולקבוע את מועדי כינוסה, הוא מוזמן לפשוט את גלימת השופט, לרוץ לכנסת, לנסות להיבחר ובמו"מ לקראת הקמת הממשלה לדרוש את תיק המשפטים".

The post בג"ץ נגד יריב לוין: היום שבו התחיל המשבר החוקתי appeared first on מידה.

לא מן הנמנע כי אפילו "זקני צפת" יתקשו לזכור "עלילת דם" כנגד לוחמי צה"ל שמקורה בצה"ל, שהחלה בקול תרועה רמה והסתיימה בביטול כתבי האישום ומתקפה רחבה על רוקמי העלילה. ספק רב אם יוכלו לציין פרשה ביטחונית ותדמיתית שהיקף הנזק שלה, עוצמתה והשפעתה על המעורבים, צה"ל ומדינת ישראל, מתעלה על הנזק שגרמה "פרשת כוח 100".

הנזקים וההשלכות

הנזקים העיקריים וההשלכות מרחיקות הלכת על צה"ל ומדינת ישראל, מעבר לאלו שפגעו אישית בלוחמים ובבני משפחותיהם, שעליהם אין עוררין, נחלקים למספר מישורים:

• נזקים פנימיים לצה"ל ולמערכת הביטחון
• טלטלה במערכת המשפט הצבאית: חקירת הפרשה והדלפת סרטוני האבטחה הובילו למשבר אמון חריף בין הדרג הלוחם לפרקליטות הצבאית (הפצ"רית) בעיצומה של מלחמת התקומה. הפרשה גררה חקירות פנימיות חסרות תקדים, בדיקות פוליגרף ובחינת התנהלותם של בכירים במערכת המשפט הצבאית באופן שכדוגמתו לא חווה צה"ל, הפרקליטות ואף יחידה צבאית תוך כדי מערכה על קיומה של מדינת ישראל.
• פגיעה בלכידות ובמשמעת הצבאית: מעצר הלוחמים עורר תרעומת רבה בקרב אנשי מילואים, שחשו כי המערכת "מפקירה" או "מקריבה" לוחמים מול מחבלי נוח'בה מסוכנים. האירוע העלה שאלות קשות ונוקבות בנוגע ל"גב" המוענק ללוחמי צה"ל, לתמיכה ולגיבוי שמוענקים ללוחמים משרשרת הפיקוד הצבאית ברמות הבכירות ביותר. התרעומת נוכח "פרשת כוח 100" לא פסקה עם ביטול כתבי האישום נגד הלוחמים. זו אף גברה משום היחס המקל לכאורה, מצד הרמטכ"ל, היועמ"שית וראשי מערכת המשפט הצבאית, לגורמים שהיו שותפים לעלילה, בראשם הפצ"רית וצוותה. בעיקר בשל הסחבת הנוגעת לטיפול הפיקודי והמשמעתי בפצ"רית וביתר המעורבים בפרשה מחד, וההחלטה לסגור דווקא את יחידת "כוח 100" מאידך.
• השלכות על החברה והמשטר בישראל
• אובדן שליטה ופריצה לבסיסי צה"ל: אחד הנזקים המיידיים והחמורים ביותר למשילות היה ההסתערות והפריצה של אזרחים, מלווים בחברי כנסת ושרים, לבסיס שדה תימן ולבסיס בית ליד שבו הוחזקו העצורים. אירוע חריג ותקדימי זה הוא ערעור על שלטון החוק ועל ריבונותו וסמכותו הבלעדית של הצבא בבסיסיו.
• העמקת הקיטוב הציבורי: הפרשה הפכה לזירת התגוששות אזרחית ופוליטית פנים-ישראלית חריפה. הפרשה העמיקה את השסעים, ובמידה לא מבוטלת תרמה לחזרה לשיח הציבורי המקטב שקדם לטבח ה-7 באוקטובר 2023. חלק מהציבור נהג באחרית ובזהירות המתבקשת, עת דן את הלוחמים לכף הזכות כל עוד לא הוכחה אשמתם. אותו ציבור המשיך לראות בלוחמי כוח 100 גיבורים, שככל הנראה נפלו קורבן ל"עלילת דם" ולרדיפה משפטית מתוקשרת. זאת בעוד שחלק אחר בציבור מיהר להסיק מסקנות ולשפוט לחומרה, קבל עם ועולם, את הלוחמים, תוך הדגשת חומרת המעשים המיוחסים להם והפגיעה החמורה בערכי צה"ל. מעשה שהתבסס על המידע ש"בושל" ותווך באמצעי תקשורת מסויימים, ששפכו עוד ועוד שמן למדורה, מבלי להתנצל על הצתתה ממניעים לא מקצועיים וטהורים לכאורה, כשמירה על "טוהר הנשק", ניתוק הצבא מהפוליטיקה ועוד.

 נזקים בזירה הבינלאומית – פיגוע הסברתי ומשפטי

• פגיעה קשה בתדמית המדינה, בתודעה הלאומית, בצדקת הדרך וב"הסברה": ראש הממשלה בנימין נתניהו הגדיר את הארוע כ"פיגוע ההסברתי הגדול ביותר שקרה למדינת ישראל". הדלפת הסרטונים ותיאורי החבלות הפיזיות האינטימיות של המחבל העצור, שהופצו ברשתות זרות מערביות ובמדינות ערב, הסבו ועודם מסבים נזק תדמיתי עצום למדינה. משמשים הם כחומר תעמולה אפקטיבי בידי אויבי ועוכרי ישראל על מנת לנגחה ואף איימו לערער את יחסינו עם ארה"ב, בת בריתנו. הרושם שנוצר ככל הנראה לא ימחה במהירה. הכנסת מדינת ישראל לרשימה השחורה באו"ם של מבצעי אלימות מינית לצד ארגוני טרור כחמאס, דאעש, בוקו חראם ועוד.
• כרסום באמון בצה"ל ובמערכת המשפט בישראל: בזירה הבינלאומית נודעה מערכת המשפט הישראלית כמערכת מתוקנת, הגונה, אמינה ועצמאית. ידיעה זו סייעה בעבר למנוע התערבות של בתי דין בינלאומיים בנעשה בישראל במקרים רבים, גם אם לא באופן מושלם. התנהלות המערכת ב"פרשת כוח 100", ובכלל זאת הדמויות הבכירות בפרקליטות הצבאית המעורבות בו ואופן ניהול התיק עד לביטולו, לצד הבעת חוסר האמון מצד הציבור בפרקליטות הצבאית והגיבוי שקיבלה, תרמו ככל הנראה להחלשה נוספת של האמון הבינלאומי ביכולתה של מערכת המשפט לחקור אירועים כאלה באופן עצמאי.
• סיכון לאספקת נשק ולגיטימציה למלחמה: הפרשה הגבירה את הלחץ הדיפלומטי על ישראל ואת הקריאות הבינלאומיות לעצירת משלוחי התחמושת והנשק לישראל, לעצירת הלחימה ולחקירה והעמדה לדין של בכירים ישראלים ולוחמי צה"ל.

 המחיר האישי ללוחמים

על אף ששמם נוקה משפטית עם ביטול כתב האישום כנגדם במרץ 2026, לא מחה הדבר את הפגיעה הנפשית, התעסוקתית והאישית־משפחתית הקשה שחוו הלוחמים. תמונותיהם ופרטיהם של חלקם נחשפו, והם נאלצים להתמודד עם איומים והשלכות העלילה עליהם במדינות זרות ובישראל כאחד. בעקבות הנזקים הללו, הגישו הלוחמים תביעת נזיקין אזרחית על סך מיליוני שקלים נגד גופי תקשורת ובכירים במערכת המשפט, אך הסיכון הנובע מהעלילה כלפיהם ישאר שריר וקיים מחוץ לגבולות המדינה במציאות הנכחית, ברוח הפתגם: "אבן שפצ"רית זרקה לבור, 1000 אלופים לא יוציאו".

הצדק חייב להעשות

"פרשת כוח 100" היא מהחמורות שבפרשיות הביטחוניות שידעה מדינת ישראל מאז הקמתה. אופן הטיפול במעורבים, שהוציאו את דיבת ישראל והלוחמים רעה, היה מהשערורייתיים ביותר בהסטוריית עשיית הצדק במדינה. הנזק שגרמה עד כה הפרשה והנזק העתידי שעוד צפויה היא להשית על הלוחמים ומשפחותיהם ברמה האישית, ועל צה"ל ומדינת ישראל ברמה הלאומית והבינלאומית עצום וחריג במישורים רבים.

כל עוד לא ימוצה הדין עם האחראים למעשה הנבלה מקרב לובשי המדים ומקרב גורמי התקשורת והאחרים המעורבים בהפצת דיבת הלוחמים, צה"ל ומדינת ישראל, הפצע יישאר פתוח, מדמם וכואב. על מדינת ישראל וצה"ל לפעול במקביל לשיקום הלוחמים ומשפחותיהם, לשיקום אמון האזרחים בצבא והאמון בשורות הצבא פנימה. צדק חייב להעשות ולהיראות למען לוחמי דור זה, דור הניצחון.

The post עלילת כוח 100 רחוקה מלהסתיים appeared first on מידה.

רויטרס ציינה השבוע כי המתאם ל-60 יום בין מדד ה-S&P500 לבין תשואות אג"ח ארה"ב נמצא כעת ברמתו הגבוהה ביותר זה למעלה משני עשורים. מה שזה אומר, כמובן, הוא שהאג"ח כבר אינן מתפקדות כגידור מפני ירידות במניות. ככל שהאג"ח והמניות החלו נעות יותר ויותר באותו הכיוון, כך תנודתיות התיקים המסורתיים מסוג לונג בלבד עלתה משמעותית. המשמעות היא שתיקים שמכוונים לרמת תנודתיות מסויימת עלולים להיאלץ בקרוב להפחית את רמת הסיכון באמצעות הגדלת רכיב המזומן בתיק. אז מדוע עלה המתאם בין המניות לאג"ח? אין צורך לומר: העלייה במחיר הנפט.

למחיר של 100 דולר לחבית, בתנודה של 10% במחיר הנפט, כלפי מעלה או מטה, יש השפעה גדולה בערך פי שניים על הכלכלה העולמית בהשוואה למחיר של 50 דולר לחבית. כתוצאה מכך, תנודות במחיר הנפט מניעות הן את ציפיות האינפלציה הן את ציפיות הצמיחה. זו גם הסיבה שהרגישות של כמעט כל השווקים למחיר הנפט עלתה בחדות כה רבה. כל מה שזה אומר בסה"כ הוא שכולנו הפכנו לסוחרי נפט. להכות את השוק, בכל אפיק השקעה, מחייב לקרוא נכון את מחיר הנפט. כלומר, לקרוא נכון את העימות בין ארה"ב לאיראן.

לא שיניתי את דעתי בנוגע לכך שהלחימה תתחדש בקרוב. זו הסיבה שאני נותר בלונג על הנפט ובשורט על האג"ח והמניות. וקריאת ביוגרפיה של לינדון ג'ונסון בשבוע האחרון רק חיזקה את דעתי. במאמר שעורר דיון רב ב-The Atlantic מוקדם יותר החודש, הציג רוברט קגן את מה שהוא רואה כהשלכות מרחיקות לכת של תבוסה אמריקאית באיראן. איראן לא רק תהפוך למעצמה הדומיננטית באזור, אלא גם ל"אחת ממדינות המפתח בעולם". סין ורוסיה, כבעלות בריתה של איראן, יתחזקו, בעוד שמעמדה של ארה"ב ייחלש משמעותית. חשיפתה של אמריקה כ"בלתי אמינה וכמי שאינה מסוגלת לסיים את מה שהתחילה" תצית "תגובת שרשרת גלובלית", כאשר גם בעלות בריתה וגם יריבותיה יתאימו עצמן לתפיסת הכישלון האמריקאי.

קגן טען שתבוסה אמריקאית באיראן תפגע במעמדה העולמי של ארה"ב אף יותר מהתבוסות בווייטנאם ובאפגניסטן. שום דבר מכל זה אינו חדש לחלוטין, כמובן. אחרים, וביניהם גם אני, העלו טענות דומות בעבר. אך העובדה שהדברים מנוסחים כעת על ידי קגן, אחד מהוגי מדיניות החוץ השמרנים המשפיעים ביותר בארה"ב, היא משמעותית מאוד.

יתרה מזאת, את עמדתו של קגן חולקות דמויות רבות השפעה בתוך המפלגה הרפובליקנית, כמו טד קרוז, לינדזי גרהאם, רוג'ר וויקר וטום קוטון. דמויות שביחד מייצגות את השמרנים הממסדיים, ניצי הביטחון הלאומי וחלקים מקואליציית MAGA. דבר זה גורם לי להעריך שטראמפ לא יוכל לסגת מהמלחמה תוך שהוא מציג את התוצאה כניצחון. איש לא יזכה אותו בהנחות. ואכן, אם ייכשל בסיום מה שהתחיל, הוא מסתכן בכך שייזכר כנשיא שעשה את אמריקה "less great" מכל קודמיו בתפקיד. זו הסיבה שאני נותר ספקן לגבי האפשרות שטראמפ יתקפל באיראן. טראמפ רואה בעצמו אחד הנשיאים הגדולים בהיסטוריה האמריקאית, מה שהופך את ההימור הפוליטי וההיסטורי של העימות באיראן לגבוה במיוחד עבורו באופן אישי. אם לטראמפ יש חולשה פוליטית אחת, זוהי רגישותו הקיצונית לתפיסות של חולשה, תבוסה או השפלה.

ההימור שלי הוא שסביר יותר שטראמפ יכפיל את ההימור מאשר ייכנע. זו הסיבה שאני נותר בלונג על הנפט. אך ודאי שהכפלת ההימור היא מסוכנת. האם טראמפ יסתכן בעימות מורחב שעלול לכלות את שארית כהונתו? זו הייתה השאלה שהעסיקה את לינדון ג'ונסון בבוקרו של ה-8 במרץ 1965, כאשר אישר את פריסתם של 3,500 חיילי המארינס האמריקאי בווייטנאם, החלטה שהכניסה את ארה"ב באופן רשמי למלחמה. מה שאנו יודעים הוא שלג'ונסון לא היו אשליות לגבי ההחלטה שקיבל. שנה קודם לכן, הוא כבר אמר ליועץ הביטחון הלאומי שלו מקג'ורג' באנדי: "אני לא חושב ששווה להילחם על זה, ואני לא חושב שנוכל לצאת מזה, זה פשוט הבלגן הארור הגדול ביותר". ג'ונסון ידע שלא היה סיכוי ריאלי לניצחון מהיר בווייטנאם. ההערכה שג'ונסון שמע שוב ושוב מיועציו הצבאיים ומהגנרלים שלו הייתה חד-משמעית: חמש שנים ו-500,000 חיילים. ולמרות זאת, הוא נתן אור ירוק למעורבות אמריקאית ישירה במלחמה בכל זאת. ג'ונסון האמין שארה"ב אינה יכולה להרשות לעצמה להיראות חלשה בזמן המלחמה הקרה, והוא היה מודאג עמוקות שנסיגה מווייטנאם תפגע באמינות של ארה"ב מול בעלות בריתה ברחבי העולם. וברגע שארה"ב הצטרפה למלחמה, וייטנאם הפכה

למבחן לאמינותו של ג'ונסון עצמו, לחוסנו ולנשיאותו. נסיגה הפכה לבלתי מתקבלת על הדעת. הוא חשש שנסיגה תהרוס את סמכותו בבית ותאפיל על האג'נדה הפנימית הרחבה יותר שלו.

טראמפ וג'ונסון לא יכולים להיות שונים יותר מבחינה פוליטית, מבחינת המזג או האידאולוגיה שלהם. ג'ונסון, שהיה מטבעו פוליטיקאי זהיר ומחושב, הכניס את ארה"ב למלחמת וייטנאם למרות הסיכויים הנמוכים להצלחה. כל מה שאני יודע הוא שטראמפ הוא נוטל סיכונים גדול בהרבה. במובנים רבים, לטראמפ יש משימה קלה יותר באיראן מהמשימה שהייתה ללינדון ג'ונסון בווייטנאם או לג'ורג' וו. בוש באפגניסטן. ארה"ב נכנסה לווייטנאם כדי לבלום את התפשטות הקומוניזם. קובעי המדיניות האמריקאים חששו שאם דרום וייטנאם תיפול בידי הקומוניסטים, מדינות אחרות בדרום-מזרח אסיה ילכו בעקבותיה. ככל שהמטרה הייתה לשמר דרום וייטנאם עצמאית ולא-קומוניסטית, ארה"ב נאלצה להשקיע בבניית מדינה, מה שבסופו של דבר התברר כקשה ביותר. כשארה"ב נכנסה לראשונה לאפגניסטן, מטרתה הייתה להשמיד את אל-קאעידה. אך ברגע שארה"ב החליטה להדיח את משטר הטליבאן, היא הייתה למעשה מחויבת לבנות מדינה אפגנית דמוקרטית ומתפקדת, משימה שאף היא התבררה כמאתגרת באופן יוצא דופן.

במקרה של איראן, ניצחון אמריקאי אינו מחייב בהכרח שינוי משטר. ייתכן שיידרש פשוט להחליש ולערער את המשטר במידה מספקת כדי לאלץ אותו לעמדה אסטרטגית מוגבלת יותר. משמעות הדבר היא ניצול פילוגים ומאבקי כוח בהנהגה האיראנית, תוך ניצול גם של חוסר שביעות הרצון הציבורי הרחב בשל המצוקה הכלכלית, השחיתות והדיכוי הפוליטי. בניגוד לווייטנאם או לאפגניסטן, ארה"ב לא בהכרח תצטרך לבנות מדינה חדשה מהיסוד. המטרה תהיה צרה יותר: להחליש את יכולתו של המשטר להקרין כוח בחוץ ולשמור על לכידות בבית. אם מבצע צבאי אמריקאי יצליח להחליש את אחיזת המשטר בחלקים מהמדינה או להעצים את השברים הפנימיים בתוך האליטה השלטת, זה לבדו יוכל לשנות פוטנציאלית את המאזן האסטרטגי באזור מבלי לחייב כיבוש מלא או פרוייקט של בניית אומה.

אך גם מטרה מוגבלת יותר זו אינה צפויה להיות בת-השגה באמצעות כוח אווירי לבדו. קרוב לוודאי  שתידרש רמה מסוימת של מעורבות קרקעית מוגבלת, ולכל הפחות כוחות מיוחדים הפועלים בתיאום עם גורמים מקומיים, כדי לנצל את השברים בתוך המשטר, לאסוף מודיעין, לאבטח נכסים אסטרטגיים ולשמר את הלחץ על הממשלה. לא עובר יום בלי שמועות חדשות על עסקה קרובה בין ארה"ב לאיראן. השוק מיטלטל מכל כותרת משום שהמשקיעים מתקשים להשיב על שאלה בסיסית אחת: האם טראמפ באמת מחפש מוצא, או פשוט קונה זמן לפני ההסלמה הבאה?

אני ממשיך לחשוב שמדובר באפשרות השנייה, אם כי עליי להודות שזה לא הופך את המסחר בשוק הזה לקל. לטראמפ יש תמריץ ברור לשכנע את השווקים שעסקה מתקרבת, ממש עד לרגע שבו יהיה מוכן לתת את הפקודה לסיום הפסקת האש. זו הסיבה שפרמיית סיכון המלחמה צפויה להישאר בתמחור חסר עד שהמלחמה תפרוץ שוב. לא היה קל להחזיק בפוזיציות הלונג על הנפט, השורט על האג"ח והשורט על המניות השבוע, אך רמת הביטחון שלי עדיין גבוהה למדי, לפחות היום.

The post הבחירה של טראמפ: השפלה או הסלמה appeared first on מידה.

המציאות המתוארת בדו"ח המבקר נשמעת כמו תיאור של אזור ספר במדינה נחשלת, לא של מדינה עם אחד הצבאות החזקים והמתקדמים בעולם. הנה כמה דוגמות לסבר את האוזן: ירי בקרבת בסיס חיל האוויר בנבטים וגם רחפן שחדר לבסיס, תיעוד של המראות ונחיתות מטוסי קרב והנעשה בבסיס עבור גורמי מודיעין איראניים, פגיעה בגדר ההיקפית של הבסיס, השלכת צמיגים ואבנים בנתיבי התחבורה המובילים לבסיס, הקמת מאות חממות קנאביס בתוך שטחי אש של צה"ל, פלישות חוזרות לשטחי אש ושטחים צבאיים סגורים, גניבת  ציוד צבאי, תחמושת, חומרי חבלה, אמצעי ראיית לילה ומכשירי קשר, גניבת ברזל, נחושת וסולר מבסיסים ומכירתו לארגוני פשע.

כל אלה מופיעים בדו"חות המבקר. כיצד מציאות שכזאת מצליחה להתקיים לאורך שנים, בגלוי ולאור יום  בידיעת כלל רשויות המדינה וגורמי הביטחון, מבלי שהמדינה מצליחה לבלום אותה באופן אפקטיבי?

לדעתי, הטעות המרכזית בדיון הציבורי היא הנטייה להתייחס לכל אירוע כאל מקרה בודד, עוד חדירת רחפן, עוד פלישת קרקע, עוד חממת סמים, עוד פגיעה בגדר ביטחונית, עוד גניבה. אבל התמונה שעולה מן הדו"חות היא אובדן שליטה כללי של ריבונות המדינה במרחב.

אחד משטחי האש העיקריים בנגב הוא בקרבת מחנה צאלים, המרכז הלאומי לאימונים ביבשה בצאלים, מל"י, החולש על מיליון דונם, כשליש מכלל שטחי האש במרחב פיקוד דרום. שטח זה הפך במהלך השנים לכר גידול פורה של מאות חממות קנאביס. תעשיית סמים שלמה הפועלת בתוך שטחים צבאיים רגישים. ובאותם אזורים עצמם נרשמו גם פלישות קרקע, רעיית עדרים בלתי חוקית, גניבות ציוד צבאי ועיבודי קרקע אסורים. צה"ל הקים את יחידת הגיריות לטיפול ומיגור התופעה בשת"פ עם הסיירת הירוקה, משטרת ישראל הקימה צוות היגוי על מנת לפקח ולטפל בפלישות ובהקמת חממות הסמים, ועדיין, בביקורת המעקב עלה כי הליקוי תוקן במידה מועטה והתופעה של פלישה לשטחי אש של צה"ל וביצוע פעילות פלילית מסוגים שונים נמשכה במהלך השנים 2024-2021.
נושא מטריד נוסף העולה מהדו"ח הוא האיום הביטחוני הישיר על בסיס חיל האוויר בנבטים. בסיס נבטים  מוקף מכל עבריו בהתיישבות בדואית צפופה, ופזורת מולדה חולשת על רכס שממנו ניתן להשקיף על האזור כולו. לפי ממצאי המבקר, הסמיכות מאפשרת תצפית ישירה על הבסיס ועל פעילותו המבצעית, כולל המראות ונחיתות של מטוסי קרב. בחלק הדרומי של הבסיס, המרחק שבין מטעי הזיתים של ערערה לגדר הבסיס הוא רק מטר אחד. רועים מכסייפה נכנסים, תוך כדי סיכון של פגיעה במטוסים, לאזור מפורז שבו המטוסים מנמיכים לגובה של 15 מטרים. הבסיס מוקף בגדר אלקטרונית אך אין בכך להרתיע את הבדואים. הם קושרים בעלי חיים לגדר ותולים עליה כביסה לייבוש תוך כדי פגיעה ממשית בה, הם החדירו רחפן לשטח הבסיס, וירי חי שלהם זלג לשטח הבסיס ופגע בכנף מטוס. השיא היה כתב אישום שהוגש בשנת 2025 נגד תושבת הפזורה שניהלה קשר עם גורמי מודיעין איראניים ואספה עבורם מידע על פעילות חיל האוויר.

כפי שמתעד ארגון רגבים כבר במשך שנים, שחיקת הריבונות בשטחי האש של צה"ל ניכרת גם בשטחי האש ביהודה ושומרון. הפלסטינים נוטעים בהם שדות, מקימים בהם תשתיות ובונים בהם בתים פרטיים ומוסדות ציבור, ובמקרים רבים הדבר נעשה בעידוד הרש"פ ובמימון של האיחוד האירופי. בינואר 2021 הגדילה הרשות הפלסטינית לעשות וארגנה אירוע נטיעה המוני של אלפי עצי זית בשטח אש פעיל של צה״ל הסמוך לראש העין, בהשתתפות שוטרים פלסטיניים חמושים. שטחי האש האלה הוגדרו כשטחי אימונים צה״ליים סגורים עוד בשנות ה־80, שנים רבות לפני תחילת הפלישות, הבנייה וההתבססות האזרחית במקום, ועם זאת במשך השנים התפתחה בתוך אותם מרחבים פעילות אזרחית פלסטינית מתרחבת שכללה רעיית צאן, חקלאות, הקמת מבנים, פריצת דרכים ונטיעות יזומות. אחד האבסורדיים החריפים ביותר בעניין הוא מסאפר יטא, מקבץ כפרים פלסטיניים בלתי חוקיים בדרום הר חברון בתוך שטח אש 918. בשנת 2000 הוגשה עתירה לבג"ץ נגד כוונת המדינה לפנות תושבים השוהים בתוך שטח האש, ובמשך למעלה משני עשורים הוציא בג״ץ צווי ביניים והסדרים זמניים שאפשרו בפועל רעיית צאן, שהייה עונתית, עיבוד קרקעות ופעילות אזרחית מתמשכת בתוך השטח הצבאי המוכרז. כלומר, המדינה וצה״ל הוגבלו במרחב שהוגדר מראש כשטח ביטחוני חיוני ואילו ההתבססות האזרחית הפלסטינית במקום העמיקה עד כדי יצירת עובדות בשטח ופגיעה ממשית ביכולת צה"ל לממש את ייעודו המקורי של השטח.

גם בנגב וגם ביו"ש מובן כי מדובר באיום מודיעיני וביטחוני מובהק על התשתיות האסטרטגיות הרגישות ביותר של ישראל. וכאן מתגלה הכשל העמוק ביותר. מדינת ישראל מתנהלת באופן תגובתי במקום ריבוני. קודם נוצרת מציאות בשטח ורק אז מתחילים דיונים כיצד לטפל במורכבות. קודם נוצרת פלישה ואז מוקמת ועדת הסדרה. קודם מבוצעת בנייה בלתי חוקית, ואז מתחיל משא ומתן לפינוי. התוצאה היא שחיקה הדרגתית של עצם משמעות החוק. פלישה לקרקע, חדירה לשטח צבאי, גידול סמים או צילום בסיסים ביטחוניים מפסיקים להיתפס כהפרה ברורה של ריבונות המדינה, והופכים לחלק ממציאות קבועה שהמערכת למדה להכיל ולטפל מנה אחר מנה. בכל מקום אחר במדינה, אזרח שהיה פולש לקרקע מדינה או מפעיל עסק בלתי חוקי היה נתקל במהירות באכיפה נחרצת. אך כאן החוקים הם גבולות שניתן למתוח ולעקוף.

המדינה מודעת לחלוטין למצב. צה"ל, המשטרה והסיירת הירוקה מפעילים חמ"לים משותפים, יחידות ייעודיות, אמצעי תצפית וסיורי אכיפה. ועם כל זאת, קובע המבקר, אין למדינה יכולת אמיתית לפקח על כלל שטחי האש. חלק מהליקויים תוקנו רק "במידה מועטה" ובסביבת בסיס נבטים נמצא כי הליקוי כלל "לא תוקן". המציאות בשטח נמשכת כמעט ללא שינוי. הסוגיה הזו היא מבחן יסודי ליכולתה של מדינת ישראל לתפקד כמדינה ריבונית.

אם כך, מה נדרש לעשות?

• מדינת ישראל חייבת להגדיר מחדש את הסוגייה כמשימת ביטחון לאומי. לא עוד "בעיה אזרחית מורכבת", אלא סוגיה אסטרטגית המשפיעה ישירות על ביטחון המדינה, על ההרתעה ועל יציבות המשטר הדמוקרטי. כל עוד הטיפול יישאר מפוצל בין משרדים, אגפים ורשויות שונות, יימשך הוואקום שמאפשר את המשך אובדן השליטה .לשם כך נדרשת הקמת רשות משילות ארצית, גוף אחד בעל סמכויות מתכללות בתחומי האכיפה, הקרקעות, הביטחון, התכנון והמודיעין. כיום כל משרד פועל בגזרתו, ובשת"פ מוגבל. התוצאה היא מערכת שמייצרת הרבה דיונים ורצון למגר את התופעה אך מעט מאוד שליטה בפועל.
• יש להחיל מדיניות של אכיפה מיידית, אחידה ובלתי מתפשרת. כל פלישה חדשה לקרקע מדינה, כל בנייה בלתי חוקית וכל חדירה לשטח צבאי חייבות לקבל מענה בתוך ימים, לא לאחר שנים של הליכים וסחבת. מדינה שמגיבה באיטיות משדרת בפועל שהפרת החוק משתלמת.
• יש ליצור מעטפת ביטחונית רציפה סביב בסיסים אסטרטגיים דוגמת נבטים וצאלים. המשמעות היא הקמת אזורי חיץ, פינוי נקודות תצפית מסוכנות, פריסת מערכות נגד רחפנים, חיזוק הגדרות ונוכחות ביטחונית קבועה סביב המתקנים הרגישים ביותר.
• שימוש בשליטה טכנולוגית על כל מיליוני הדונם של הקרקעות באמצעות מערכות רחפנים, לוויינים, חיישנים ומערכות GIS באופן רציף, לצורך ניטור פלישות, זיהוי בנייה בלתי חוקית בזמן אמת, מעקב אחר חדירות לשטחי אש והצלבת מידע מודיעיני.
• שינוי יסודי במדיניות ההסדרה. הסדרה אינה יכולה להפוך לפרס על קביעת עובדות בלתי חוקיות בשטח. מדינה שמכשירה שוב ושוב בנייה בלתי חוקית, בדיעבד, מייצרת תמריץ ברור להמשך ההפרות. יש לקבוע עיקרון פשוט, מה שנבנה בניגוד לחוק לא יקבל לגיטימציה בדיעבד.
• ריבונות אינה מתקיימת רק באמצעות אכיפה. היא מתקיימת גם באמצעות נוכחות אזרחית, תשתיות, חינוך ופיתוח. חיזוק ההתיישבות החוקית, יצירת רצף התיישבותי, פיתוח תעסוקה והשקעה במרחב הם חלק בלתי נפרד מהיכולת של המדינה לשמר שליטה ארוכת טווח.

מדינת ישראל צריכה לשאול את עצמה אם היא עדיין רואה בעצמה ריבון בתוך גבולותיה. מדינות אינן מאבדות שליטה ביום אחד. הן מאבדות אותה בהדרגה כאשר הן מתרגלות למציאות שאסור היה להכיל מלכתחילה.

רזיאלה גפן היא פרופסור לניהול ארגונים ומדעי ההתנהגות, חברת הנהלת חוג הפרופסורים לחוסן לאומי.

The post דו"ח מבקר המדינה: כך מאבד צה"ל ריבונות בשטחי האש בנגב appeared first on מידה.

מה הביא אותך לקרואטיה?

"הספר שכתבתי "איתמר ק.", שיצא לאור לפני כשלושים שנה תורגם לאחרונה לשפות שונות ברחבי אירופה, גם לקרואטית, והגעתי לבקשת המו"ל לצורך קידום הספר. הספר הוא סאטירה פוליטית חברתית שנוגעת הרבה מאוד בשמאל הישראלי וקשור לסתימת פיות שהיא לחם חוקנו בארץ, כמעט מאז ומעולם. זה עורר עניין כי רואים בו ספר נבואי, הוא לא נבואי – אני פשוט תיארתי את המצב שהיה בארץ כשכתבתי אותו, בצורה הומוריסטית וקצת מוגזמת".

מי הזמין אותך להרצות?

"התקשר אליי פרופסור מאוניברסיטת זאגרב שמעביר קורס שעוסק בערבים וביהודים ממדינות ערב בזמן הציונות. אמרתי לו שאני יכול להעניק הרצאה וביקשתי שלא יודיע לסטודנטים מראש מי מוזמן כי הערכתי שזה יגרום למהומה ולפרובוקציות, גם מבחינה ביטחונית לא רציתי שידעו".

מה התרחש אחרי ההרצאה?

"הענקתי את ההרצאה, הסטודנטים הקשיבו קשב רב, שאלו שאלות ברובן ענייניות, עשו רושם של אינטליגנטים, חוץ מסטודנט אחד ששאל שאלה פרובוקטיבית בקשר לעזה. ההרצאה לא הייתה קשורה לעזה ולא לאיראן, דיברתי על תולדות הציונות ועל תולדות הלאומיות היהודית. למחרת נודע לי שהתקיימה הפגנה גדולה באוניברסיטה על כך שנתנו לי בכלל לדבר, שאפשרו לי להכנס לקמפוס. נאמר לי שאף אחד מהמפגינים לא היה סטודנט בקורס שבו הרציתי. על חלק מהשלטים בהפגנה נכתב "אח של פושע מלחמה". מדהימה היתה התגובה הפחדנית של דיקן של הפקולטה ליחסים בינלאומיים. הוא ביקר את הפרופסור על כך שהוא הזמין אותי ועל כך שלא ביקש רשות למרות שלא צריך לבקש".

אילו תגובות נוספות היו?

"היתה תגובה רופסת של ההנהלה של האוניברסיטה שלא שונה בהרבה משום הנהלה אחרת של איזושהי אוניברסיטה מערבית. הם גם השתמשו באיזשהו תירוץ לגבי סיכון הסטודנטים כאילו שאני מהווה סיכון, הרי מי שמסתכן זה אני. יותר מכל, נדהמתי מהתגובה של הפרופסור, הוא לא ויתר להם, הוא תקף את הסטודנטים המוחים ובעיקר את ההנהלה שיצאה נגדו".

זה סוקר בתקשורת?

"זה עורר תגובה בכל קרואטיה, בתחילה התקשורת הציגה את המוחים כסטודנטים שהיו בהרצאה שלי. זה עורר הד תקשורתי עצום וכמובן עזר מאוד במכירות של הספר. ראינו את זה גם בארץ, כל ההפגנות שהיו הן בעצם סוג של אלימות, הכל כדי להשתיק ולהפחיד".

האם אתה מאובטח כאשר אתה נמצא בחו"ל?

"כן, מאבטחים אותי שם, לא שזה משנה הרבה – את טראמפ אבטחו גדולי המאבטחים וכמעט הצליחו להרוג אותו. היה אמור להתקיים אירוע בעיר ספליט, הם אמרו שהם הולכים לחסום אפשרות להפגין. המשטרה המקומית אמרה לי לא לדאוג וכשהתחלתי קצת לחקור כיצד הם מאבטחים, נאלצנו לבטל את האירוע".

השמאל מתנגד לימין גם בחו"ל.

"השמאל מנסה להתנגד להופעה של כל ישראלי או פרו ישראלי באיזשהו מקום, בוודאי באוניברסיטאות. זו השלטה מכוונת של דרך אחת, רעיון אחד, מחשבה פוליטית אחת, כדרכם של הקומוניסטים מאז ומתמיד וכדרכו של השמאל בישראל. זה הלך המחשבה של השמאל מאז ומתמיד, הלך מחשבה דיקטטורי, הם דמוקרטים במידה מוגבלת".

נגד מי נלחם השמאל?

"הם תמיד נלחמים באויב הפנימי, קראתי עכשיו על אלטלנה והם דיברו באופן גלוי על האויב הפנימי. הם מדברים בקפלן על האויב הפנימי. זה תמיד היה ככה. הם גם מדברים על כך שהאויב הפנימי מסוכן יותר מערבים. האויב הפנימי זה הימין, זה בגין, זה האצ"ל. עם הערבים צריך להסתדר, עם האויב הפנימי אסור להסתדר. לכן צריך היה בעיניהם להפגיז את האלטלנה. הם רצו להשמיד את נוסעי הספינה שעל סיפונה היה גם מנחם בגין".

זה נראה שנתגעגע לסזון אם השמאל ינצח בבחירות.

"לא נתגעגע לסזון מכיוון שהם לא מסוגלים, הם מיעוט קטן מאוד, הצבא לא עומד מאחוריהם, רוב החיילים לא איתם. לכן הם גם לא היו מסוגלים לבצע את מה שהם רצו בזמן הרפורמה המשפטית. הם הבינו תמיד שהצבא לא איתם. עם מה הם ישלטו? עם מטוסים?"

האם יש אפשרות שהצבא היה איתם בשבעה באוקטובר?

"ממה שפרסם מבקר המדינה אני מתרשם בצורה מובהקת שהם פשוט היו באמת שבויים בקונספציה. מהמעט שהתפרסם רואים שהם לא היו יכולים לצאת מהקונספציה בשום פנים ואופן. אני לא חושב שמדובר בקונספירציה, אני שולל את זה מכל וכל אלא אם יוכיחו לי באותות ובמופתים שהיה כאן משהו כזה אבל לא היה כאן משהו כזה".

השמאל מתיימר להיות פתוח לדיון ולדעות שונות אבל נראה שדווקא הימין פתוח יותר

"תמיד זה כך, כל המדינות הקומוניסטיות כולן, בלי יוצא מן הכלל נקראו "הדמוקרטיה העממית של", תמיד זו דמוקרטיה, הם תמיד דיברו בשם הדמוקרטיה. הבעיה היא שהם תמיד גולשים למחוזות שמנסים באמת לסתום פיות. הסיבה היא מאוד פשוטה, השמאל מעצם הגדרתו נאבק מאבק פנימי בתוך החברה. הם תמיד מוצאים את החלק בחברה ש'צריך' להלחם נגדו – הימין".

איך הימין לא מצליח לחשוף את ההונאה?

"אי אפשר למנוע מאנשים לזייף, אי אפשר למנוע מכתבים שמצדדים בשמאל להמשיך את הבלוף הזה. הימין הוא כוללני, יש לו גישה לאומית הרבה יותר רחבה ומבחינתו האויב הוא באמת האויב החיצוני. הגישה שלנו היא אחרת, לפייס. השמאל חייב שיהיה לו אויב – אחרת הוא לא שמאל, אין לו זכות קיום ולכן הוא חייב שיהיה לו אויב פנימי. הם קיבלו את שריקת הפתיחה מאהרון ברק שאמר להם שצריך לשמור מכל משמר על בית המשפט העליון. מי שהורס את בית המשפט העליון – זה הם. הם קוראים לזה דמוקרטיה אבל מין דמוקרטיה מהותית כשהכוונה היא בעצם "שלטון של אנשים נאורים"".

קומוניזם וסוציאליזם לא היו הצלחות גדולות במיוחד, גם לא מרקסיזם

"זה חוזר באמריקה אבל לא חוזר אצלנו, בישראל אין אמונה בכלכלה הקומוניסטית והסוציאליסטית מכיוון שאנחנו חווינו את זה על בשרנו וראינו כמה זה כשלון. אין איזו שאיפה לחזור לזה אבל  באמריקה יש ראש עיר בניו יורק שמצהיר על עצמו כעל סוציאליסט דמוקרטי, בעצם קומוניסט. רואים את זה גם במדינות אחרות שלא חוו על בשרן את הקומוניזם או הסוציאליזם הנוקשה כפי שהיה אצלנו. אנחנו היינו המדינה הקרובה ביותר לקומוניזם מחוץ לגוש הסובייטי".

ומה המצב כיום בישראל?

"כשאני כתבתי את הספר 'איתמר ק.' רוב התקשורת האלקטרונית הייתה בידי השמאל, היה ערוץ שבע שנסגר על ידי בית המשפט העליון, העיתונים עברו לשמאל, עיתונים שהיו בימין – השמאל הצליח לחדור אליהם ולקח אותם שמאלה. למעשה, כל התקשורת הייתה בצד השמאלי של המפה. עוד לא היה אינטרנט. מאז הדברים השתנו, יש לנו תקשורת משלנו, יש אינטרנט, יש עיתונות אחרת ולכן הם בלחץ. אנשים מבינים את זה, היתרון הגדול של דמוקרטיה הוא שאנשים בסופו של דבר בוחרים בהתאם לשכל הישר. אנחנו רואים כל השנים שהתוצאות של הבחירות שונות לגמרי מהסקרים. אתה לא צריך לשלוט בכל התקשורת כדי שתוכל להעביר את המסר שלך".

המחזות שלך מוצגים בהצלחה בתיאטראות בעולם, מדוע לא בישראל?

"אולי הם חושבים שזה לא יעניין את הקהל הישראלי או שסתם לא אוהבים אותם, מי שקורא אותם, גם זה יכול לקרות. אני מטיל בזה ספק. אלה מחזות שיש בהם עומק מסוים. זה מזכיר לי שב'גלי ישראל' כשהתחלתי לשדר את התוכנית, לחצו עליי כל הזמן לרדד ואמרתי שיש קהל שרוצה לשמוע גם דברים אחרים ברדיו. הם התפלאו כשהם ראו את הרייטינג של התכנית הולך ומטפס. אני כמעט לא הולך לתיאטרון בארץ וגם בהרבה מאוד מקומות במערב כי פשוט נמאס לי מזה שמאכילים אותך בכפית, אומרים לך מה לחשוב. אל תאכיל אותי בכפית, תהיה קצת מתוחכם. יש מקום גם בארץ למחזות מסוג אחר, זו רק שאלה של זמן. אומנות צריכה להיות הרבה יותר מרומזת, לא בוטה, היא צריכה לעורר מחשבות, לעורר את האמוציות, אם זה לא מעורר את שני הדברים האלה אז היא חסרת ערך".

The post "נדהמתי מהתגובה של הפרופסור" appeared first on מידה.

מן הרגע הראשון של המערכה השתמש חאבייר מיליי בטיעונים שמעולם לא נשמעו בשעות צפיית השיא בטלוויזיה, ומובן שמעולם גם לא נשמעו בזירה הפוליטית. הבה נבחן כמה מן השקרים הנפוצים ביותר שהנשיא נלחם בהם בנחרצות ובבהירות.

"הוא נגד הזכויות שלנו"

הסיפור הישן-נושן של "נגד זכויות" עבר כחוט השני לכל אורך מסע הבחירות שהביא את חאבייר מיליי לכס הנשיאות. במהלך התהליך הארוך שהחל לפני הבחירות המקדימות, נמשך בבחירות הכלליות והסתיים בסיבוב השני, העיתונאים מכל אמצעי התקשורת וכמעט כל שאר המועמדים חזרו ואמרו שהליברטריאני "בא לקחת את הזכויות של האנשים".

כפי שכבר ראינו, התעמולה הזאת לא הכתה שורש עמוק במיוחד בקרב רוב ציבור הבוחרים. אך ראוי להתעכב על המעשייה הזאת.

זכויות אינן תלויות בפוליטיקאים, שכן הן קדמו להם. הן אף קדמו לחוקות שמקדשות אותן. דוגמה מובהקת לכך היא המגנה כרטה של המלך ג'ון משנת 1215, אשר בסך הכול מכירה במנהגים שכבר התקיימו אז. המנהגים הללו עוצבו בעקבות כמה תהליכים בבתי משפט. הם אינם קשורים כלל לפוליטיקאים או למחוקקים. המשפט המקובל והמשפט הרומי היו בתחילה "זכויות חוקיות". דהיינו, מדובר בתהליכים שהתקיימו לאחר שקובלנות בין אנשים הגיעו למבוי סתום והצריכו פתרון בדרך הזאת. כפי שמלמד אותנו הפילוסוף האיטלקי ברונו לֵאוֹנִי: זכות נולדת מתוך קובלנה.

כאשר בוחנים את העקרונות האמיתיים של החוק, יש להבחין בכך שהאנשים לא הרוויחו את זכויותיהם באמצעות פוליטיקאים. הם גם לא יאבדו אותן בגלל מדיניות של שלטון ליברלי מתון. כאשר החברה באה בדרישות, המנהיגים בסך הכול מכירים בזכויותיה. בה-בעת, מרגע שמתחילים ליישם את הזכויות הללו, קשה פשוט לשלול אותן סתם כך. כאשר דנו בחוקת ארצות הברית, התפתח דיון ער בשאלה אם יש לכלול בטקסט הצהרה על זכויות או לא. הטיעון נֶגֶד סב סביב הרעיון שאם ישכחו להזכיר זכות כלשהי, מישהו עלול לחשוב שזכות זו אינה מוגנת בחוק. הבה נביא בחשבון שחוקת ארגנטינה קובעת כברירת מחדל שכל מה שאינו אסור – מותר. מעניין כי הפופוליזם הקירשנריסטי התכוון לחזור אחורה בסוגיה הזאת, בכך שחילק חירויות לאנשים באופן שרירותי.

מהרגע שמיליי כונן את שלטונו, הרשות המבצעת הוציאה צו שאפתני בשם "צו מטעמי צורך ודחיפות", והציגה בפני הקונגרס את "החוק שמבטא את העקרונות ונקודות המוצא לחירות הארגנטינאים". שתי היוזמות מציעות להחזיר לאזרחים חירויות שהחוקה מקדשת, ואשר נרמסו בידי חוקים נחותים ומפוקפקים, שלא לומר בלתי חוקתיים. ואולם האופוזיציה טוענת כי ה"צו מטעמי צורך ודחיפות" וה"חוק שמבטא את נקודת המוצא לחירות הארגנטינאים" הם עצמם בלתי חוקתיים. עיתונאים ו"פרשנים", אשר לא קראו לא את החוקה ולא את יוזמות הממשלה, חזרו על האיוולת הזאת. כיצד יכול להיות מנוגד לחוקה שבעל דירה ושוכר יקבעו את התנאים בחוזה שנעשה מרצון? כיצד יכול להיות מנוגד לחוקה שמועדון כדורגל יחליט בצורה אוטונומית, באמצעות הצבעת השותפים או באמצעות מועצת המנהלים, איזה מודל של ארגון הוא מעדיף? כיצד רפורמה בתחום התעסוקה, המבוססת על חוזים חופשיים בין הצדדים, יכולה להיות מנוגדת לחוקה?

אם אנו מדברים על "זכויות", איננו יכולים לפעול בחוסר עקביות ולפגוע בהסכמים מרצון ובזכות לנהל את רכושך כראות עיניך. האנשים שבאמת "נגד זכויות" הם התומכים בהיפר-רגולציה שעודדה את המודל הכושל הזה והגנה עליו – מודל הסותר לחלוטין את חוקת ארגנטינה ואת מה שהיא מבטיחה.

לכל אורך ההיסטוריה ניכסו הפוליטיקאים לעצמם את החוק במטרה להוליך שולל את האנשים ולגרום להם לחשוב שהם חייבים להם משהו. לפיכך מן הראוי להבהיר מהו חוק ומה איננו חוק. דוגמה לכך היא סעיף 14 בחוקה הלאומית של ארגנטינה, אשר מקדשת – או ליתר דיוק מכירה – בזכות "לעבוד ולעסוק בכל תעשייה חוקית; לשוט ולסחור; לעתור לרשויות; להיכנס, להישאר, לעבור דרך שטח ארגנטינה ולצאת משטחה; לפרסם רעיונות בעיתון בלא צנזורה מקדימה; להשתמש ברכושך ולנהוג בו לפי שיקול דעתך; לבצע התקשרות לשם הפקת תועלת; להצהיר על דתך בחופשיות; ללמד וללמוד". אלה הם עשרת הדיברות של ליברליזם בסיסי.

במסגרת החירות, כל אחד עובד במה שהוא רוצה, לומד מה שעולה על רוחו, בוחר את דתו (אם הוא מעוניין בכך), ומבצע התקשרויות למטרות שהוא בוחר – כל עוד אין הוא מפר זכויות של צד שלישי. עם זאת, מרגע שכוננה הממשלה הנוכחית, החלו מבקריה להשמיע טענות מעורפלות בניסיון לאשש את התזה הדמיונית בדבר "נשיא שהוא נגד זכויות".

"יש להתערב כדי למנוע את כשלי השוק"

הזרם הכלכלי המרכזי, אשר שלט בעולם במהלך חלק גדול מהמאה ה-20, היה, במידה כזו או אחרת, התערבותי. עם הרעיונות הקיינסיאניים כתמיכה טכנית לכאורה, הפקידים התמקדו יותר בדיון ברעיונות הליברליים מאשר בפיתוח מדיניות ציבורית מצליחה. כדי להבין את מלוא ההשפעה המזיקה של מחבר הספר 'התאוריה הכללית', די להביט במה שג'ון מיינרד קיינס עצמו אמר בשנות ה-20. הוא הודה כי עד אז הייתה "העדפה מובהקת ללֵסֵה-פֵר".הוא עודד שינוי כיוון ואמר כי הגיע הזמן לערער (ואף להתעלות, מדוע לא) על רעיונותיהם של ג'ון לוֹק ושל אדם סמית: "איני יודע מה הופך אדם ליותר שמרן – לדעת רק על ההווה או רק על העבר", כך כתב אבי ההתערבותיות בספרו 'קץ הלֵסֵה-פֵר'.

הבעיה של קיינס טמונה בפרשנות שגויה של תופעות זמנו ובבורות עמוקה בנוגע לעבר. בכתביו, ההצעה להתעלות מעל הנחות היסוד הבסיסיות של הוגי הדעות של המאה ה-18 מלמדת כי הוא לא הכיר את תרומותיהם של הכלכלנים הרלוונטיים בני המחצית השנייה של המאה ה-19. האייק סיפר בריאיון כי עמיתו הודה בפניו שאינו מכיר את הספרות הזאת. ואכן, אין אנו רואים ספרות זו מוזכרת בכתביו. הנחותיו היומרניות, שהתאימו בצורה מושלמת לבירוקרטיה שדגלה בהתערבותיות, מסתירות את בורותו של הכלכלן הכושל, אשר הרשה לעצמו להשמיט כמה עשורים של דיונים בתוך הדיסציפלינה. חסידיו שותפים לטעויותיו ולבורותו.

נסיקתו של מיליי, יחד עם ביקורתו החריפה והצודקת כל כך כלפי קיינס ועליית הפופולריות של סופרים ליברליים שהנשיא הציג בפני הציבור, תרמו במידה ניכרת לדיון במדעי הכלכלה. בעודי כותב שורות אלו ואתם קוראים אותן, יש אי-שם צעיר הלומד כלכלה ומקשה על מרצה בינוני שנותר בלא מענה נוכח הטיעונים "החדשים", שלמעשה קיימים כבר יותר ממאה שנה. אבל כלכלנים רודפי בצע או בורים התעלמו מהם. הם בילו יותר זמן בהרהורים וביצירת גרפים ומשוואות יומרניים מאשר בהתבוננות בעולם האמיתי, שבו הנחות היסוד שלהם אינן מתממשות.

הרעיון שיש "כשלי שוק", אשר מצריכים רגולציות או התערבות מתקנת מצד הממשלה, קנה לו אחיזה עמוקה בקרב רוב המנעד הפוליטי: מן הסוציאל-דמוקרטים ועד למה שמכונה "מרכז-ימין" מכובס, שהוא בסך הכול שותף אידיאלי של השמאל האליטיסטי והמנוכר. מרבית הממשלות מקבלות את השקר הזה ומשתמשות בתרופות הגרועות מן המחלה. כאשר הן חוזרות על טעות התערבותיות היתר כדי לפתור את הבעיה, אין הן מרפאות דבר והן אף משאירות אחריהן מצב גרוע יותר מזה שקדם לו. בתירוצים של "מידע משובש", שווקים "לא מושלמים" ואף "העדפות לא עקביות המשתנות עם הזמן", הפקיד התורן ותומכיו הדוגלים בהתערבותיות משתמשים בכוחה של המדינה כדי להפעיל מכבש לחצים, וגורמים לכלי הנגינה ולצלילי התזמורת לזייף, במסגרת מקהלה שאין הם מבינים בה כלל. כולנו מנגנים בסימפוניה הזאת, שעליה ראוי לנצח סדר ספונטני בלבד. מצד אחד, הם משתמשים בתירוצים על כשלי השוק ועל אי-מושלמותו כדי להצדיק התערבות, אשר אינה עושה דבר מלבד לעוות את סימני השוק ולהחמיר את המצב. מצד שני, הם מכירים בכך שהשוק הוא המנגנון הטוב ביותר בכל הקשור לאספקת סחורות ושירותים לבני האדם.

השוק אינו "מושלם" ואינו "לא מושלם". ניתוחו במונחים אלו הוא טעות מיסודה. לייחס "כשלים" לשוק פירושו ליפול בטעות של חיפוש של מה שאין לחפש. מדובר, בסך הכול, בתהליך מתמיד של תיאום, כוונון ומיפוי ההעדפות האישיות של כלל בני האדם. כפי שהסביר חאבייר מיליי בוועידת הפסגה של CPAC, בטרם מתייחסים לשוק כאל מערכת, יש להציב במרכז הניתוח את היחיד. בני האדם בוחרים ללא הרף, בהתבסס על רכושם – ואף על זמנם, שהוא משאב מוגבל. השוק מציג וממַפה העדפות אלו במסגרת מנגנון של תיאום, הקצאה ושיקוף, הפועל באמצעות מערכת המחירים. השוק אינו מייצר סחורות ושירותים; בני האדם הם היוצרים אותם באמצעות תהליך השוק. אלה הטוענים כי חאבייר מיליי מנהל כיום מאבק חסר סיכוי כאשר הוא מערער על הסוציאליזם, מעִזים גם לומר שהם "נגד השוק". אין להם שמץ של מושג מה הם אומרים. הם דומים לחיות מחמד הנלחמות בצל של עצמן. החתולה שלי נובה, שאינה רודפת אחרי זנבה כפי שעושות אחיותיה, מגלה בעמידתה הדוממת ובשתיקותיה חוכמה רבה יותר מזו של בני אדם הקוראים להילחם "בשוק" או לאַסְדֵר אותו. כפי שאמר הנשיא חאבייר מיליי, לדבר על "כשלי שוק" פירושו להניח שבני האדם יפעלו נגד עצמם.

כאשר יש חופש לביצוע חילופי גומלין וזכות לרכוש, המערכת יוצרת רווחה ועושר גדולים יותר למען כולם. מעניין שאפילו כאשר אין די חירות או רכוש המוכר רשמית, מעט השוק שכן קיים כבר משפר מאוד את מצב האנשים, העוסקים בסחר חליפין בתנאים לא נוחים. כפי שאמר אלברטו בנגס לינץ' האב, "אף שהעקרונות הליברליים מעולם לא יושמו במלואם, אימוץ חלקי שלהם הביא להתקדמות ניכרת בכל תחומי הפעילות האנושית".

במידה מסוימת, מדובר באותה תופעה הגורמת לכך שאדם במדינה יציבה ישיג הלוואה לרכישת מכונית או בית, בעוד אדם אחר במדינה מתפתחת ייאבק בעור שיניו לצאת מן העוני באמצעות עבודה שאינה מדווחת לרשויות, אשר לכל היותר תאפשר לו להאכיל את עצמו ולשרוד. כבר ראינו שכאשר מתקרבים יותר למצב השני, הפוליטיקאים מדברים על מעשיות מצוצות מן האצבע כגון "יחסי כוח א-סימטריים" בין מעסיקים למועסקים או בין חברות לצרכנים. הם עושים זאת כדי להצדיק התערבותיות, שמטרתה לכאורה "לשפר" את מצבם של הפגיעים ביותר. כך נקבעים שכר מינימום, פיצויי פיטורין גבוהים, מחירי מקסימום וסוגים שונים של התערבויות המעודדות חוסר תיאום כלכלי, מצמצמות את הזרמת ההון ואת השכר הריאלי, ומגדילות את מספר העניים והמודרים מבחינה חברתית וכלכלית. אם נדרשת סימטריה מוחלטת כדי לכרות חוזה או לבצע סחר חליפין, לא יוכל להתקיים שום שוק, שכן תמיד יתקיים פער כלשהו בין בני האדם. סחר חליפין חופשי ורצוני הוא המערכת היחידה המיטיבה עם שני הצדדים לאחר כל עסקה. משום כך קונה ומוכר מנומסים אומרים "תודה" בעת ובעונה אחת בעת ביצוע העסקה – כאשר האחד מקבל כסף והאחר מקבל מוצר. זאת, בניגוד ל"תודה" ו"בבקשה" הנאמרות כאשר מישהו עושה טובה והצד השני מקבל אותה בלי לתת דבר בתמורה.

בארגנטינה מוכרות לנו היטב הדוגמאות האחרונות של פיקוח על מחירים וחוקי עבודה, המקבילים לאלה שהיו באיטליה הפשיסטית. עם זאת, גם במדינות המכונות "העולם הראשון" נעשו איוולות חמורות ביותר בכל הקשור להתערבות בשוק. אמנם לא כולן החילו על עצמן את "חוק המדפים" או את "חוק השכירות", ולא לכולן יש איגוד עובדים דוגמת "הקונפדרציה הכללית של העובדים". ובכל זאת, מדינות כגון ארצות הברית וספרד החליטו בתחילת המאה הנוכחית כי ראוי "לעזור" לקפיטליזם באמצעות הורדה מלאכותית של שיעור הריבית, כדי לאפשר לאנשים, למשל, לרכוש בית. אף שמדובר במטרה ראויה לשבח, אין להשיגה באמצעות קיצורי דרך או פתרונות קסם המתעלמים מן המציאות הכלכלית. לנוכח הסימנים המעוּותים החל השוק לפעול באורח פגום, וכאשר התפוצצה הבועה המצב נהפך גרוע יותר מכפי שהיה קודם לכן.

הכרה בכך שהמדינה אינה יכולה (ואף אינה צריכה) לשנות את סימני השוק אינה משמעה שלא ניתן לעשות דבר כדי לשפר את מצב האנשים. למשל, אם יש צורך להוריד את שיעור הריבית, יש לקדם את החיסכון, או ליתר דיוק – לא לפעול נגדו. לשם כך יש לשמור על מטבע בריא, על מיסים נמוכים ועל זמינות סחורות ושירותים – באמצעות כלכלה גלובלית, בלא פרוטקציוניזם פריווילגי. הדחיפה שהמדיניות הציבורית יכולה לתת, אינה ישירה אף פעם. היא נעשית באמצעות הכרה בזכות הקניין וחיזוקה, וכן באמצעות הקלה על סחר חליפין חופשי ומרצון בתוך המדינה ומחוצה לה – או באמצעות סילוק המכשולים העומדים בדרכו.

מאחורי כל טיעון המגן על התאוריה של "כשלי השוק" ניצב פקיד הלהוט להצדיק את מדיניות ההתערבות שלו. אם ישיג את מטרתו, התוצאה תהיה רק שיבוש נוסף של המערכת. חמור מכך: כאשר הדבר מתרחש, האשמה מוטלת בדרך כלל על השוק עצמו, ומוצעת התערבות נוספת – וכך נוצר מעגל קסמים מן הסוג הגרוע ביותר.

"בליברליזם אדם לאדם זאב"

זהו שקר ישן נושן, אשר כל מי שייצגו את רעיונות החירות סבלו ממנו. הסוציאליסטים מנגידים את המודל שלהם, האידיאלי לכאורה, למצוקות הבלתי ניתנות להכחשה של העולם האמיתי (שבו הקולקטיביזם הביא, למרבה החרפה, לתוצאות הגרועות ביותר). הם טוענים כי הליברליזם מקדם תאוות בצע ואי-אכפתיות ומזניח את הנזקקים ביותר. אחת משלל הקלישאות חסרות השחר שלהם היא שבזמן שכלכלת השוק מתבססת, ההון העולמי מתרכז בידי קבוצה קטנה של בעלי כוח. לכן הם מציגים מספרים המעידים על כך שאנו פוסעים במתווה שבו "העשירים מתעשרים והעניים מתרוששים". הטענות האלה הן הבלים שרירותיים, כמו כל הסטטיסטיקות שמציגים תומכי הקולקטיביזם המתערב, המוּנעים בעיקר מקנאה.

כפי שמיליי ציין בנאום המרכזי שלו בארצות הברית בפברואר 2024, שיעור העוני בעולם, בתקופה שמ-1800 ועד היום, ירד מ־95% ל־5%. אף שהמציאות הקונקרטית שלנו אינה תופסת זאת כך, כדור הארץ מצוי במצבו הטוב ביותר עד כה. מה שמעורר בנו, הליברלים, תחושת זעם הוא שהעוני והצרכים שעדיין לא סופקו ניתנים לפתרון במחי יד, וזאת רק באמצעות שחרור הכוחות היצרניים במקומות הנחוצים. תוקפה של הדרמה הזו כיום, גם אם הוא מזערי בהשוואה לזה של תקופות אחרות, ניתן להסבר רק באמצעות טיפשותן ושחיתותן של אליטות מסוימות ברחבי העולם, בצירוף ההגנה על רעיונות קולקטיביסטיים בידי ה"אידיוטים השימושיים" בכל המדינות.

נפתח בתרגיל מחשבתי ונצלול אל העולם שקדם למהפכות הליברליות, אשר יצרו חופש פוליטי במדינות רבות ורווחה הנובעת מרכוש פרטי, חלוקת עבודה וכלכלת שוק. אז התחלקה "עוגת העושר" בין 5% מן האוכלוסייה, שהחזיקו ברוב העושר, לבין 95% מן האוכלוסייה, שהסתפקו בחלק זעום ממנו. מערכת קסטות זאת הייתה בלתי מוסרית: המעמד החברתי נקבע לכל החיים ולא על פי כישורים. יתר על כן, אין מקום לקנא ברמת החיים של אותם 5%. כאשר המיוחסים הללו נזקקו לשירותים, הם היו צריכים לזרוק את הפסולת שלהם אל תוך צנצנות מעץ, ומשם החוצה דרך החלון (סתם חור בקיר). הם לא נהנו מיתרונות הרפואה המודרנית והיו מצויים בסכנת מוות מכל אירוע פעוט. איכות חייו של פועל במדינה קפיטליסטית מתונה כיום גבוהה מזו של מלכי ספרד בזמן גילוי אמריקה.

הטענה כי השיפורים הללו הגיעו "עם הזמן" או "בשל המודרנה" מופרכת כאשר בוחנים את מצב העולם לפני המהפכה התעשייתית ולאחריה. המרקסיזם, לעומת זאת, מבלבל בין תהליכים דינמיים לבין תמונות סטטיות של תהליך בראשיתו, ומקדם מהפכה כושלת נוספת, בלי להבין שמה שניצב לנגד עיניהם היה לידתה הטראומטית וההכרחית של הציוויליזציה הכלכלית.

הבה נחזור כעת לחלוקת עוגת העושר בין 5% מן האוכלוסייה לבין כל השאר, ונבחן מה מתרחש בכלכלות חופשיות יותר, שבהן כל המדדים מעידים כי העוני והעוני המרוד קטנים בהרבה. הדבר הראשון שיצוץ לנגד עינינו הוא המוסריות הטמונה במערכת המעניקה מקלות וגזרים לפי הדמוקרטיה הטהורה ביותר: חופש הבחירה של האנשים, הבא לידי ביטוי בשוק. אלה שיש להם מוצרים ורעיונות באיכות גבוהה יותר ובמחיר נגיש יותר – מנצחים; ואלה שלא – מגיעים לפשיטת רגל. העדפות האנשים יוצרות ארץ של אפשרויות בלתי מוגבלות. רעיון טוב של אדם צעיר, שהוא שקד עליו במוסך ביתו, עשוי להפוך לחברה בעלת השווי הגבוה ביותר במדינה כולה. חברה זו עשויה להחליף חברות עסקיות אחרות שלא השכילו לשמור על אהדת הצרכנים. מוזרה ואף סותרת את עצמה העובדה שרבים מאלה המרבים לדבר על ערכים דמוקרטיים, שאותם הם קושרים לחופש הבחירה, מערערים על תהליך השוק.

עולות כמה סוגיות מתוך התופעות הדינמיות הללו של הקפיטליזם, שבמסגרתו כוחות השוק והרכוש הפרטי פועלים בחופשיות. ראשית, אנו מבחינים כי מעבר להבדלים ההגיוניים בהכנסות, קיים גם שיעור מסוים של עוני מרצון. מאחר שמצד אחד אין מניעה להיכנס לשוק העבודה, ומצד אחר מדובר בכלכלה שיש בה הון מספיק לשימור רמת חיים בסיסית, יש אנשים הבוחרים פשוט שלא לעבוד, ולחיות מתרומות של אחרים. "באופן מקרי", הכלכלות החופשיות והמשגשגות ביותר הן גם אלה שבהן ארגוני הצדקה מגייסים את הסכומים הגבוהים ביותר. למעשה, כדי לגלות אמפתיה כלפי חסרי כול, צרכיך שלך צריכים לבוא על סיפוקם, ועליך להחזיק במשאבים המאפשרים לחלוק אותם עם אחרים.

הבה נשווה את הדברים הללו למצב הנוכחי בארגנטינה. ארגנטינה סובלת מהשלכותיהם של שני עשורים של התערבותיות חזקה, נוסף על מאה השנים האחרונות של מדינתנות מחניקה. בניגוד למדינות אחרות, שבהן קיימים מקרים של אנשים שאינם רוצים לעבוד (ואף מבקשים נדבות באמצעות שלטים המודים בכנות כי הכסף מיועד למריחואנה או לבירה), בארגנטינה קיימת בעיה חמורה של אבטלה שלא מרצון. זוהי הטרגדיה של רצון לעבוד ושל אי-יכולת למצוא עבודה. התופעה המרתיחה של תורים ארוכים עם שחר, ובהם מאות אנשים המתחרים על משרה וממתינים כשקורות חיים בידיהם, יכולה להתרחש רק כאשר מתערבים בשוק העבודה באמצעות מה שמכונה בטעות "זכויות". הדבר יוצר צוואר בקבוק ומיליוני אנשים הנפלטים מן המערכת. מטבע הדברים, לנוכח עוני, הדרה ומגזר פרטי מוגבל שאינו מסוגל לתת מענה – מופיעים פוליטיקאים הקונים קולות באמצעות תוכניות סוציאליות.

אם נצא מנקודת הנחה שאין גבול לצרכים וכי המשאבים מוגבלים, נוכל להסביר את תופעת האבטלה כולה כתוצאת עיוותים המדכאים בשלב מסוים את התעסוקה. הקריאה להתערבות באמצעות, למשל, קביעת שכר מינימום, מערבת בין שתי סוגיות הנראות קשורות זו לזו אך אין זה בהכרח כך: שוק העבודה ורמת השכר. כאשר שוכרים אנשים בחופשיות והחוזים ביניהם נעשים מרצון, הצרכים האינסופיים והמשאבים המוגבלים יגרמו לכך שישכרו את שירותיהם של כל הסוכנים הזמינים. כמובן, אם שיעורי זרימת ההון – הקובעים את רמת השכר – נמוכים, השכר עלול להצטמצם לכדי מנת אוכל זעומה.

התערבות בנסיבות הקונקרטיות הללו, תוך הצדקה שהשכר הזה אינו ראוי, אינה עושה דבר למעט הוצאה מן המערכת של כל האנשים שפריון עבודתם בכלכלה זו נמוך משכר המינימום שנקבע. בין אם מדובר בצלחת אורז, ב-500, ב-1,000 או ב-10,000 דולר. דווקא הנזקקים ביותר נותרים תמיד מחוץ למעגל. את בעיית האבטלה פותרים באמצעות הסכמים חופשיים ומרצון – זוהי בעיה שאפשר לפתור בן-רגע. מה שקובע את המשכורות הוא כמות ההון המושקע בכלכלה. אדם העובד בשדה עם את יהיה תמיד בעל יצרנות והכנסה נמוכות יותר מאשר עמיתו במדינה מפותחת, העובד בנוחות בתוך טרקטור ממוזג, עם מוזיקה ומשקה קר בידו. הדבר אינו קשור כלל למחויבות החברתית של פוליטיקאים המחוקקים חוקי עבודה או לנדיבותו של איש העסקים המשלם את המשכורת. אם ארגנטינאי יעבור לשווייץ ויזדקק לשרברב, הוא בהכרח יצטרך לשלם לו לפי שיעורי ההון של אותה מדינה. אם יתעקש לשלם את הסכום שהיה משלם לבן ארצו במחוז בואנוס איירס, מוטב שיתחיל ללמוד שרברבות, שכן הוא לא ימצא מי שיעשה את העבודה.

את כל השיעורים המאלפים הללו למדתי בנערותי, במישור התאורטי, מהמורה הגדול אלברטו בנגס לינץ' (הבן). כאשר התחלתי לטייל בעולם, באמצע שנות העשרים לחיי, יכולתי לאמת אותם. לא אשכח את הפעם הראשונה שבה הגעתי לארצות הברית. את הטיול מימנתי באמצעות מכירת אוסף התקליטים הראשון שלי. לא היו לי די משאבים כלכליים לממן את המסע, אף שהיו לי עבודה ומשכורת. ברגע שהגעתי לנמל התעופה של מיאמי הוצאתי מכיסי רישומים של התחבורה הציבורית כדי להגיע למלון. נראה לי הגיוני לשאול אישה קובנית ששטפה את הרצפה היכן נמצאת תחנה של אוטובוס מסוים.

"סליחה, אדוני, מעולם לא השתמשתי באוטובוס כאן. אני תמיד מגיעה לעבודה עם המכונית שלי", ענתה האישה – ונשמעה מתנשאת בלי שהתכוונה לכך. מה הייתה משמעות הדבר? אישוש אמפירי לסוגיית שיעורי זרימת ההון, שהייתה כה תאורטית ורחוקה: במדינה שבה מושקע יותר הון לנפש, גם אדם העובד בניקיון בנמל תעופה נהנה מרמת חיים גבוהה מזו של צעיר מקצועי שבאותה תקופה שימש מפיק באחת מתחנות הרדיו החשובות ביותר בארגנטינה. משכורתו שם לא הספיקה אפילו לרכישת מכונית – והרבה פחות מכך.

אף שאין לערער על הנתון הזה, מעניין יותר להציג את התמונה השלמה. כמה הרוויח אז בארצות הברית עיתונאי שעשה עבודה דומה לשלי בארגנטינה? מטבע הדברים, הרבה יותר. אבל גם עובדת הניקיון בארצות הברית, גם עמיתי האפשרי למקצוע שם וגם אני – אצל כולנו לפחות הצרכים הבסיסיים באים על סיפוקם. היכן, אם כן, מופיעה הטרגדיה שאמורה לעמת את כולנו? אצל עמיתתה של אותה עובדת ניקיון, שאינה מנקה רצפות בנמל התעופה של מיאמי, אלא בכל נמל תעופה בארגנטינה. בשוליים החברתיים-כלכליים – שם ניכרת הבעיה החמורה של "עובדים עניים". את הבעיה הזו אפשר להסביר אך ורק באמצעות המנטליות האנטי-קפיטליסטית של רוב ההנהגה הפוליטית בארגנטינה.

אילו עובדים ארגנטינאים, ואף אנשי מקצוע ממעמד הביניים, הסובלים מדי יום תלאות בתחבורה לא בריאה, היו חווים ולו פעם אחת את רמת החיים של עמיתיהם בכלכלות מתונות ומפותחות במידה סבירה, או אז הסיפור היה שונה. אך כאן מתעקשים על אידאולוגיה של "צדק חברתי", הממשיכה לעסוק בזוטות כגון כרטיס רכבת מסובסד. מקומם שרבים מן הארגנטינאים מודים, למשל, למושל מחוז בואנוס איירס, אַקְסֶל קִיסִילוֹף, על יום שבועי של הנחה בקניית בשר באמצעות יישומון של הבנק הציבורי המחוזי. למרבה הצער, הם אינם מבחינים בחרפה האופפת את מצב העבדות שבו הם נמצאים.

במהלך מסע הבחירות טענו אחדים ממבקריו של חאבייר מיליי כי אם הליברטריאני ינצח, "יהיה צורך לשלם את המחיר המלא של הדלק", כלומר בלי סובסידיות. טענה זו מלמדת כי עד כה שלטה בארגנטינה תרבות של שנור ושל עוני מחפיר. אנו חשים בנוח יותר עם השקט שבקצבה מאשר עם החלום להתקדם ולהיות מסוגלים לשלם בעבור הדברים בלי "עזרת" המדינה. גישה זו מוכיחה כי הפופוליזם הצליח לסרס את הרוח, שכן איש כבר אינו מדמיין את עצמו מסוגל לשלם את חשבונותיו ואת הדלק ללא סובסידיות – ואף להגיע למצב כלכלי טוב. וכך, לנוכח מציאות של תמריצים סותרים, אדם מתקדם רק אם הוא קרוב לצלחת. כאשר הרופאים והמורים הארגנטינאים בבתי הספר ובבתי החולים הציבוריים, אשר מנופפים בכל הדגלים הטיפשיים שניתן להעלות על הדעת, יגלו כיצד חיים עמיתיהם בכלכלות המפותחות – רק אז, כנראה, ייפול להם האסימון. עד אז הם ימשיכו להצדיק את מעניהם, הדנים אותם לחיים של עוני מחפיר.

כאשר שיעור ההון גדל – כולם חיים טוב יותר. אבל הנשכרים ביותר מן המצב יהיו תמיד הנזקקים ביותר. פעם אמר איש עסקים חשוב בתחום הגסטרונומיה: "אינני יכול לאכול יותר משני נתחי אנטריקוט ביום". כאשר איש העסקים ירוויח עוד מיליון נוסף, יזעמו הסוציאליסטים – אף שבדרך למיליון הזה מאות אנשים קיבלו עבודה, מילאו את מקרריהם ויצאו ממעגל העוני.

מדיניות המבוססת על קנאה וטינה רק גורמת לכך שהמיליונרים יהיו הפוליטיקאים ושותפיהם, בעוד הרוב המוחלט של הציבור נידון לעוני מחפיר, שממנו לא יוכל להיחלץ.

לכל המשטרים הטוטליטריים לאורך ההיסטוריה מכנה משותף: הרצון לממש מטרות אלטרואיסטיות לכאורה, בניגוד לאגואיזם המושמץ. אדולף היטלר מתח ביקורת על "המפלגות הבורגניות", שאותן האשים בהצטמצמות לכדי "הגנה יעילה ביותר על האינטרסים האגואיסטיים שלהן". כמה פופוליסטים בני זמננו אומרים למעשה אותו הדבר?

יש להבהיר כי בעוד הסוציאליסטים מציגים זאת כסוגיה אלטרואיסטית ומוסרית, בפועל מדובר בסוס טרויאני. אין מדובר כאן בפילוסופיה אמפתית של חלוקת אמצעים בין כולם, כל אחד לפי צרכיו. אם קבוצה של סוציאליסטים תבקש לחיות על פי עקרונות אלה בחברה חופשית, הליברליזם יאפשר זאת לחלוטין. התאגדות מרצון אינה מחייבת את התצורה המסורתית של מעסיק ועובדים שכירים במסגרת יחסי תלות. מנקודת המבט הליברלית, כל קהילה רשאית להתאגד ולחיות כרצונה, כל עוד אין היא מחייבת איש לעשות דבר בניגוד לרצונו. הליברליזם מאפשר לכל מי שחפץ בכך להתאגד תחת הנחות יסוד סוציאליסטיות – לעשות כן; ואילו הסוציאליזם אינו מאפשר את ההפך. לא מדובר בשיתוף, לא באמפתיה ולא בשוויון, אלא בכפייה בוטה של מודל הכושל כבר במישור התאורטי ואשר כולל תמריצים המפוררים חברות. האלימות הטמונה בתכנון מרכזי מגושם מחריבה את השגשוג, את הקשרים החברתיים ואת הציוויליזציה.

די להיזכר במצב ששרר לפני כמה שנים בוונצואלה: המחסור במזון היה חמור כל כך, שכאשר העופות המעטים הגיעו לסופרמרקטים הריקים למחצה, נרשמו אף מקרי מוות – לרוב של נשים מבוגרות – בשל הנהירה המבוהלת פנימה. אלפי אנשים המחישו בעל כורחם מודל תאורטי פגום, שבו ההיצע אינו מספק את הביקוש הבסיסי והמהותי ביותר. מריה קורינה מצ'אדו, כנראה נושאת הדגל הרצינית היחידה של האנטי-צ'אביזם, הודתה בכאב רב כי נשים נאבקו באלימות בשכנותיהן על קרטון חלב באבקה כדי להביאו לביתן. מצב של "אדם לאדם זאב" מתרחש כאשר מדינות מתחילות לפסוע בדרך הכושלת של הסוציאליזם, אבל נעלם כמעט לחלוטין כאשר רעיונות החירות מעודדים שגשוג.

הספר "חאבייר מיליי: מהפכה בהפתעה" יצא לאור בהוצאת סלע מאיר בתרגום גיא קמפינסקי, וזמין לרכישה בקישור.

The post מהפכת החרות של חאבייר מיליי appeared first on מידה.

לפני כעשור נחשפתי לפרטי עומק הסיפור של המרחב הזה. התגוררתי באפרת עוד הרבה קודם וראיתי את ההרים מול העיניים מדי יום, אך רק כאשר ירדתי באמת אל השטח והתחלתי ללמוד את ההיסטוריה, הטופוגרפיה, הארכאולוגיה והמשמעות האסטרטגית של המקום, הבנתי את גודל העוול שנעשה כאן במסגרת הסכמי אוסלו. בשל טעות "טכנית" סומן בעיפרון השם "בריכות שלמה" מתחת לבריכות עצמן, וכך יצא שהבריכות הפכו להיות חלק משטח A ואילו המרחב הצמוד אליהן הוא שטח C בשליטה ישראלית.

לא מדובר בעוד גבעה או בעוד ואדי אלא בלב הפועם של המרחב הדרומי של ירושלים, במרחב שבו שוכנים אתרי מורשת מהחשובים בתולדות העם היהודי ובהיסטוריה של ירושלים עצמה (אמות המים המזרחית והמערבית, העליונה והתחתונה, כמו גם אתרי מורשת בהם הילכו פעלו דוד המלך ושמשון הגיבור). אבל מעל הכול מדובר בנקודת הכרעה גיאופוליטית. מקום שאם יאבד חלילה, יאבד יחד איתו גם עתידה של ירושלים רבתי. האגן הזה, המכונה E2, הוא עתודת הקרקע המשמעותית ביותר באזור יהודה. הוא יוצר את החיץ בין גוש בית לחם הערבי לבין חברון הערבית. הוא מאפשר רצף יהודי אסטרטגי מהשפלה, דרך הרי ירושלים וגוש עציון, ועד מדבר יהודה וים המלח. במובנים רבים מדובר במקבילה הדרומית של E1 שיוצרת את אותו חיבור בין מעלה אדומים וים המלח לירושלים. ובלב המרחב הזה נמצאות בריכות שלמה. מערכת המים האדירה שסיפקה מים לירושלים עוד מימי החשמונאים ובית שני, באמצעות אמות מים מהמרשימות בעולם העתיק. במשך מאות שנים הוזרמו מכאן החיים עצמם אל ירושלים (פעולה שפסקה רק ב 1967). לא במקרה בחרו אבותינו דווקא במקום הזה. מי ששולט במקורות המים ובמרחב ההררי הדרומי של ירושלים שולט בפועל גם ביכולת של ירושלים להתקיים.

מי שמבין את המפה מבין מיד גם את משמעות המאבק. אם האגן הזה יאבד, גוש עציון יהפוך בהדרגה למובלעת. ירושלים תאבד את העומק האסטרטגי הדרומי שלה. והרצף הפלסטיני מחברון ועד בית לחם יהפוך למציאות בלתי הפיכה.

ובעוד אנחנו שקענו במשך שנים בדיונים וקיימנו באדיקות את "הסכמי אוסלו", אחרים פעלו בשטח ללא הפסקה, בעוד דונם ובעוד עז ובאמצעות פלישות מתמידות ועל פי תכנית סדורה חתרו להקמה דה פקטו של המדינה הפלסטינית. ח'ירבת עלייה ואום רוכבה, שני כפרירי פולשים במערב האגן, החלו להתפשט. בנייה בלתי חוקית הלכה והעמיקה. מחצבות פיראטיות פצעו את ההר הצמוד לבריכות. השתלטות שיטתית על קרקעות בוצעה לעיני כולם. לא היה מדובר בתהליך מקרי אלא באסטרטגיה סבלנית ומתוכננת היטב שמטרתה ליצור רצף פלסטיני ולחנוק בהדרגה את אפרת ואת גוש עציון כולו, כחלק מתוכנית ההשתלטות של סאלם פיאצ' על כל מרחבי השטח ביו"ש ולהקמת מדינה פלסטינית דה פקטו.

לצערי, במשך שנים רבות מדי, חלקים גדולים מן ההנהגה המקומית של ההתיישבות התקשו להבין את עומק האירוע. לעיתים מתוך עייפות, לעיתים מתוך פחד מעימות, ולעיתים מתוך תפיסה שגויה שלפיה "המצב יסתדר מעצמו", או אף הבנה שגויה כי יחסי "שכנות טובה" עם הפולשים, גם במחיר עצימת עין מהרס חבלי מולדת והשתלטות רבתי על אדמות לאום, ייתנו שקט ליישובים ולתושבים. אבל במזרח התיכון דבר אינו מסתדר מעצמו וגם הכלל של "שקט יענה בשקט" התפורר לרסיסי טרור. מי שאיננו נאבק על הקרקע מאבד אותה. מי שלא מכניע את אויביו, מקבל אותם על גדרות ביתו.

על כן לא יכולנו עוד לעמוד מן הצד ולראות כיצד חבלי מולדת, אתרי תנ"ך ונכסי מורשת נמסרים בפועל לידי גורמים עוינים המבקשים למחוק כל זיקה יהודית למקום (פשוטו כמשמעו, שכן בהתאם ל"תכנית השורשים" של סאלם פיאצ', הושמד כל זכר לנוכחות יהודית במקום, וחלק מאמות המים פשוט נטחנו והפכו לאבק). הבננו שהמאבק על ארץ ישראל איננו מתרחש רק בדיוני ממשלה או באולפני טלוויזיה. הוא מתחולל בשטח עצמו. בשבילי העפר. במדרונות. באמות המים. במאבק היומיומי על כל דונם ובהכרת ההיסטוריה והניואנסים השונים (רק נזכיר שהאלמנט הנוצרי באזור חזק מאוד וכאשר עוררנו אותו בעיקר בחו"ל – היה בכך שינוי מרנין) .

מאותו יום ירדתי שוב ושוב אל המרחב השוכן למרגלות אפרת. הובלתי קבוצות רבות מן הארץ ומחו"ל. עיתונאים. פוליטיקאים. אנשי ציבור. קצינים. חוקרים. מנהיגים נוצרים אוהבי ישראל. משלחות בינלאומיות. וגם המוני בית ישראל שהגיעו מכל רחבי הארץ כדי לראות במו עיניהם את מה שמתרחש כאן. רציתי שאנשים יבינו שהמאבק על בריכות שלמה איננו מאבק מקומי של תושבי אפרת וגוש עציון. זהו מאבק על עתידה של ירושלים.

בן גוריון אמר בשנת 1948: "אם אין גוש עציון אין ירושלים". אנחנו לקחנו את דבריו צעד אחד קדימה והוספנו את מה שהמציאות מלמדת כיום באופן חד וברור: בלי בריכות שלמה ובלי האגן המשולש של גבעת העיטם לא תהיה ירושלים.

אלמלא קומץ אנשים עיקש שפעל בזירה הזו ובזירות נוספות ביהודה ושומרון, היינו מאבדים כבר מזמן חבלי מולדת שלמים. בלי הרעש הציבורי, בלי הסיורים, בלי הלחץ הבלתי פוסק על מקבלי ההחלטות ובלי הנוכחות המתמדת בשטח, המציאות הייתה מוכרעת מזמן לרעתנו.

הפעילות שלי במרחב "זיכתה" אותי בירי בכינון ישיר לעבר ביתי. יותר מפעם אחת. קליעים פגעו בביתי והסבו נזקים. האירועים חזרו ונשנו. בנס לא היו נפגעים. אבל ארץ ישראל מעולם לא נקנתה בקלות. מתל חי ועד ימינו, ההתיישבות היהודית נקנית במאבק, בהתמדה ולעיתים גם בסיכון אישי.

עם השנים הבנתי עוד דבר יסודי. המאבק על הארץ איננו יכול להיות מאבק מגזרי. הוא לא יכול להיות שייך רק למפלגה אחת, לציבור אחד או למחנה אחד. אם רוצים לנצח במערכה היסטורית צריך לרתום את כלל הכוחות הציוניים. לכן פעלנו מול שרים, חברי כנסת ובכירים מכל המפלגות והממשלות, כולל אנשי שמאל. דיברנו איתם שוב ושוב. הצגנו מפות. הובלנו סיורים. התרענו. הסברנו. אני עצמי חזרתי על הדברים כמו קטו הזקן עד שהמסר החל לחלחל.

ובתוך המציאות הזו צריך לומר ביושר גם דבר נוסף: השר בצלאל סמוטריץ׳ ראוי לקרדיט גדול ומשמעותי על שינוי הכיוון שמתחיל להתרחש כיום. לראשונה מזה שנים מוקמת בתוך משרד הביטחון תשתית מעשית לשינוי אמיתי בשטח. הקמת מנהלת ההתיישבות, הרחבת סמכויות האכיפה, ההבנה שהמערכה על יהודה ושומרון מוכרעת באמצעות שליטה בקרקע ולא רק באמצעות הצהרות מדיניות, כל אלו מייצרים שינוי תפיסתי עמוק.

החידוש הגדול איננו רק בדיבורים על ריבונות אלא בהבנה שיש צורך בכלים ביצועיים אמיתיים. באכיפה. בתכנון. בהשבת משילות. ביצירת רצף התיישבותי. במניעת השתלטות בלתי חוקית. ובהשבת מרחבים אסטרטגיים לידיים יהודיות בפועל.

והדבר נכון גם לעשרות זירות נוספות ברחבי יהודה ושומרון. שנים של נסיגה שקטה יצרו מציאות מסוכנת. כעת מתחיל, סוף סוף, ניסיון הפוך ליצור תנופה של התיישבות, ריבונות ומשילות. המאבק על בריכות שלמה הוא במידה רבה סיפורו של המאבק כולו. מאבק בין שכחה לזיכרון. בין נסיגה לאחיזה, בין מי שרואים בארץ ישראל נטל לבין מי שרואים בה ייעוד היסטורי.

מי שעומד היום על גבעת העיטם ומביט דרומה וצפונה, מזרחה ומערבה ומי שיורד לבריכות שלמה, מבין היטב: כאן יוכרע עתידה של ירושלים. אם נמשיך להיאבק, לבנות, להסביר ולהחזיק בשטח, עוד אפשר לתקן את טעויות אוסלו ולהבטיח את עתיד ירושלים לדורות. אבל אם נרפה, אפילו לרגע, לא נאבד רק קרקע. נאבד את הסיפור כולו.

The post בלי בריכות שלמה לא תהיה ירושלים appeared first on מידה.

השבוע נאם הנשיא הרצוג בטקס הענקת פרס ירושלים לאחדות ישראל ומעל הבמה המכובדת הזו בחר לספר עד כמה אין אחדות משום ש"האלימות מרימה את ראשה".

עוברים עלינו ימים בהם לא רק האלימות מרימה את ראשה, אלא לצידה, בשולי החברה הישראלית המפוארת, מזדחל לו תהליך איום של התבהמות.

דברים שאמרתי היום בטקס הענקת פרס ירושלים לאחדות ישראל >>> pic.twitter.com/nywZdNzBai

— יצחק הרצוג Isaac Herzog (@Isaac_Herzog) May 24, 2026

מהי מהות אותה אלימות? "תהליך איום של התבהמות". מי מבצע אותה? "אספסוף אנרכיסטי ביהודה ושומרון". לא אלה ששרפו פחי אשפה וגרמו נזקים עצומים ברחוב בו נמצא בית ראש הממשלה, לא אלה שהשליכו פצצות תאורה לעבר ביתו הפרטי, לא אלה שלא נותנים מנוח לשכניו, לא מבעירי המדורות בכבישים, לא אלה שחוסמים בהפגנות את דרכם של אנשים לבית החולים, לא מי שנצמד באופן מגונה לשוטרת בעת מילוי תפקידה ואף החזיק בסליק נשק ותחמושת למטרות שלום כמובן, לא מי שטיפסה עירומה על המנורה שניצבת מול משכן הכנסת, לא כל אלה שמאחלים ברשתות החברתיות לראש הממשלה למות, לא כל מעשי הרצח בחברה הערבית. המתבהמים הם המתנחלים ביהודה ושומרון. לא עוד "אלימות המתנחלים" כי אם "התבהמות המתנחלים", ככה זה כשיש אהבת ישראל אמיתית. "יש בתוכנו כבר חלקים שבקושי מזדעזעים מאלימות", אמר הנשיא שלבו כזכור שתת דם מכך שיו"ר הכנסת אמיר אוחנה לא כינה את השופט יצחק עמית בתואר "נשיא". זה מזעזע.

עוד ציין את המעשים שנעשים "נגד נוצרים ומוסלמים שחיים בקרבנו", כי לא צריך להסתפק רק בקרעים פנימיים בתוכנו היהודים אם אפשר להרחיב אותם ולסכסך עם בני הדתות האחרות. הבהמיות לא נשמרה רק עבור המתנחלים האנרכיסטים ביהודה ושומרון אלא יוחסה על ידי הרצוג בנאומו גם לאלה "שחושבים שלעצירים, נחקרים או חשודים אין כל זכויות אנושיות". הוא לא מסתפק בקרעים מקומיים אם אפשר לפלג בקנה מידה בינלאומי. זה האיש שהתחייב בנאומו הראשון כנשיא "לסייע לממשלת ישראל בהגנה על צדקתה של ישראל בעולם ולעמוד לצידם של חיילי צה"ל ומפקדיו גם במאבקים בזירה המשפטית הבינלאומית". אם למישהו נותר איזשהו ספק הוא מבהיר עד כמה איומים אנחנו ונוזף: "אסור להתעלל בעצירים נתעבים ככל שיהיו. אסור לפגוע בבני דתות אחרות ובסמליהם". ומהו המוטיב החוזר? נכון. "אסור להכיל את ההתבהמות הזו". מרגש לראות את הנשיא מיישם את מה שביקש להנחיל בנאום אחר שנשא השבוע בישיבת בני עקיבא קריית הרצוג בבני ברק: "אני תובע ודורש מכולם לנהל את המחלקות בצורה מכובדת, לכבד את האחר, לנהוג בכבוד, בנימוס, באיפוק ובאחריות". לא כמו אחיכם המתבהמים.

מה שהביא את אסוננו בחורבן הבית היו מחלוקות קשות. יש דרך לנהל מחלוקות שכאלה – גם כעת.

דברים שאמרתי היום בביקורי בישיבת בני עקיבא קריית הרצוג בבני ברק >> pic.twitter.com/oEAvBTfApO

— יצחק הרצוג Isaac Herzog (@Isaac_Herzog) May 25, 2026

\הנשיא יצחק הרצוג מתנהל מיומה הראשון של כהונתו כשחקן פוליטי של ממש, כזה שלא יסיים כנראה את הפרק של עשייתו הציבורית בתפקיד הנשיא ומקפיד להזכיר לבוחריו הפוטנציאליים את עמדותיו. כבר בנאום ההכתרה שלו ב-2021 סיפר לנו הנשיא הרצוג ש"הממלכתיות ניגפת בפני הקיטוב, שאנחנו במשבר פוליטי שלא היה כמותו במדינת ישראל, שהניכור מעמיק מיום ליום, שהפצעים שנפערו בחברה שלנו עודם שותתי דם". הרצוג מרבה לתאר אותנו כחברה אלימה ופצועה, כזו שנמצאת על סף תהום, ונשמע פעמים רבות כמו אלה שלא מפסיקים "להזהיר" מפני מלחמת אחים אך למעשה נוטעים במוחם של אנשים את האפשרות. על מעשי הרמייה והפילוג של בנט כמובן לא שמענו מהרצוג ציוץ.

הנשיא שהבטיח "למלא את המשימה בכל בוקר עם הציפיה שלכם, עם התקוות והחלומות שלכם", התקשה במקצת כאשר החלומות כללו גם רפורמה משפטית. בנאום שנשא בפברואר 2023 איים למעשה שכינונה של רפורמה משפטית יוביל להתנגשות אלימה. בהיותו נשיא המדינה ואף עורך דין בהכשרתו, לא בחל בהתנהלות פוליטית לחלוטין וגם לא מהימנה במיוחד כאשר הבין לליבם של אלה שרפורמה משפטית חוקית ונדרשת נתפסה בעיניהם כ"איום ממשי על הדמוקרטיה הישראלית שמוחק את כל האיזונים והבלמים והם חוששים שלא יהיה מי שיגן על האזרח". אין כמו ממלכתיות מאחדת ומרגיעה, כזו שלא נשמעת בכלל כמו סלילת דרך לראשות מפלגת העבודה בתום הקדנציה כנשיא. בחוצפה בלתי נתפסת קרא "אני פונה ליו"ר ועדת החוקה ולקואליציה שלא להביא את החוק לקריאה ראשונה". קשה למצוא מילים מתסיסות יותר מאלה שנאמרו על ידי הנשיא, כאלה שדרבנו אנשים אל המחאה ברחובות ואכן מארגני המחאה מיהרו להודות לו: "נאום מעומק הלב של נשיא המדינה, שמבין את עומק השבר שמביאה הדיקטטורה. מחר שביתה, ניפגש בשעה 12:00 מחוץ לכנסת – עד אשר קואליציית הדיקטטורה תודיע שהיא מסירה לחלוטין את האיום להרוס את הציונות והדמוקרטיה".

אם גובה הלהבות של המדורות שהובערו באיילון לא הספיק לנשיא הרצוג, הרי שמספר ימים לאחר מכן אמר: "מראות היום הזה הם חלום בלהות של מדינה. די. אני לא יכול לראות יותר איך העם שלנו נקרע לי מול העיניים. מה שקורה כאן הוא אסון". האסון, רק להזכיר, הוא נסיון של הממשלה ליישם כחוק את המדיניות שבשמה נבחרה. ממלכתי כבר אמרנו?

בימים האחרונים סיפר פרשן ערוץ 14 יעקב ברדוגו כי הוזמן על ידי הנשיא הרצוג לפגישה: "הנשיא ביקש לדבר עליו בטוב, ביקש בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים "תפסיק לבקר אותי, תוריד את הרגל מהגז ממני ומשרון אפק בן דודה של מיכל (רעייתו)", אמרתי לו שזה דבר חמור". האם ייתכן שהיתה זו בקשה ל"סיקור אוהד"? האם ייתכן שהאיש שמתפתל מאז שהתבקש להעניק חנינה לראש הממשלה נתניהו שעומד לדין, בין היתר, על ההאשמה המגוחכת הזו שניתן כנראה למצוא בהתנהלות של כל הפוליטיקאים, ביקש בעצמו להצטייר יפה באמצעי התקשורת? בהמשך התברר כי הנשיא עצמו הקליט את השיחה ללא ידיעתו של ברדוגו ואף הדליף אותה לערוץ 12. האם נשמעה מפיו של הנשיא הרצוג אי פעם ביקורת כלפי כל אלה ששופכים את דמו של ראש הממשלה נתניהו ושל בני משפחתו כבר עשרות שנים באיחולים ובהתבטאויות בלתי נתפסים באכזריותם?

"בהתנהלות שלך", סיכם ברדוגו, "אתה מוכיח פעם אחר פעם לכל אזרחי ישראל את האמת המרה – אתה פשוט לא ראוי לשבת על כסא נשיא מדינת ישראל".

The post לא ממלכתי ולא של כולם: דיוקנו של נשיא פוליטי בהחלט appeared first on מידה.

הרב מוטי זוננפלד מוכר בציבור הרחב בעיקר בכובעיו המוכרים: איש עסקים בינלאומי, פילנתרופ כבד העומד מאחורי מיזמי חינוך ורווחה, ודמות מוערכת בעולם התורני. אך לאחרונה, זוננפלד חובש כובע חדש לחלוטין – כובע פלדה. בגיל שבו רבים כבר שכחו מתי ראו בסיס צבאי, הוא התייצב בלשכת הגיוס, עבר בין התחנות, חתם על ציוד והפך רשמית לטוראי בצה"ל, כחלק מחטיבת החי"ר החרדית החדשה "חטיבת החשמונאים".

"כשלבשתי את המדים, וברגע שקיבלתי את צו הגיוס, הרגשתי התרגשות עצומה", מספר זוננפלד בראיון מיוחד לשניאור ובר בפודקאסט הפופולארי "כור ההיתוך". "כשהגעתי לבקו"ם, כולם שאלו אותי בחיוך: 'את מי כבודו מלווה היום?'. אמרתי להם: 'אני מלווה את עצמי'. רציתי שאבא שלי יבוא ללוות אותי, אבל הוא חשב שאני צוחק".

משולש הדורות: מהאצ"ל, דרך לבנון ועד לבקו"ם

המסע של זוננפלד אל המדים אינו מובן מאליו. הוא עלה לישראל רק לפני כ-12 שנים, בשנת 2014, אך הרצון לתרום לצבא תמיד בער בו. לפני למעלה מ-30 שנה נפגש עם הרמטכ"ל דאז, אמנון ליפקין-שחק ז"ל. "אמרתי לו: 'אמנון, בוא, אני נותן לך חצי שנה, תעשה איתי מה שאתה רוצה, אני בצבא שלך'. הוא הסתכל עליי ואמר: 'חיילים יש לי טובים ממך. אנשי עסקים שטובים למדינה ופועלים למענה – אין הרבה כמוך'. הוא פשוט נפנף אותי, והלכנו לאכול משהו".

אך אירועי השבעה באוקטובר שינו הכל וסגרו עבורו מעגל משפחתי משולש. מצד אחד, אביו (שחוגג בקרוב 99) צלול לחלוטין, למד בישיבת חברון המקורית בגאולה והיה לוחם קרבי באצ"ל. מהצד השני, בנו של מוטי משרת כעת כצלף ביחידה מובחרת בעומק לבנון. "הסתכלתי על שניהם ואמרתי לעצמי: רגע, משהו חסר במשולש הזה. אני צריך להיכנס פנימה. ניסיתי ושוב ניסיתי, וברוך השם זה הצליח".

במהלך שרשרת החיול בבקו"ם, בעיצומו של יום גיוס לחטיבת הצנחנים, זיהתה אותו אחת החיילות במקום. "היא שאלה אותי: 'אתה משפחה של דניאל זוננפלד?'. אמרתי לה שאני אבא שלה. היא פשוט פרצה בבכי מהתרגשות וביקשה להצטלם איתי. שאלתי אותה: 'מה את אומרת, דניאל הייתה רוצה שאני אתגייס?'. היא ענתה: 'מאוד רוצה'. וזהו, התגייסתי".

הרב זוננפלד אומר בהתרגשות מופגנת: "אני מרגיש בגדי קודש שאני לובש את המדים האלה. אני חייל פשוט בצבא הגנה לישראל, ומאוד גאה בזה".

חטיבת החשמונאים: "ספרא וסייפא" בשיא הקדושה

זוננפלד חזר לאחרונה משבוע אימונים ומילואים אינטנסיבי בבסיס החטיבה בלכיש, ומעיד מכלי ראשון על הפלא שמתחולל שם. החטיבה, שנולדה מתוך רעיון מקורי של אלוף דוד זיני (כיום ראש השב"כ) ותת-אלוף אבינועם אמונה, מונה כיום כבר למעלה מ-1,200 לוחמים, וחלקם כבר עושים חיל בלחימה בלבנון.

"מבחינה מבצעית, עושים להם שם בית ספר, קשוח מאוד ולא עושים הנחות", מספר זוננפלד על רמת האימונים של הבחורים, שרובם לא ראו שיעור התעמלות מימיהם. "אבל הייחוד הוא שהמפקדים מבינים בדיוק עם מי יש להם עסק. המג"ד והמח"ט החדש, שמר רבי, הם לא רק מפקדים – הם סוג של אבא לכל חייל. האווירה שם היא של 'חיילי דוד המלך'. בין אדם לחברו ברמה הגבוהה ביותר, שיעורים קבועים, ושמירת הלשון. הייתי נוכח כשחייל אחד נכנס קצת לפוליטיקה, והחייל השלישי פשוט סימן לו עם היד שנמצאים בימי ספירת העומר ומיד תיקנו את עצמם".

זוננפלד מתאר כי בבסיס נשמרים ההידורים ההלכתיים המחמירים ביותר (כשרות של העדה החרדית או הרב לנדא), ובשבתות הבסיס נראה כמו בני ברק: "מי שלא בשמירה הולך בלבוש שבת מלא. החוויה הזו מופלאה. למדתי לפרק ולהרכיב רובה M4, ושם למדתי שיש פין קטן שמחזיק את כל הנשק, ולחיילים יש בדיחה פנימית – קוראים לו 'פין שבת', כי מי שמאבד אותו נאלץ לסגור שבת בבסיס…".

לשאלה מה היה אומר על כך סב-סבו, מנהיג היישוב הישן המיתולוגי הרב יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, משיב הנכד בביטחון: "היו מי שניסו לקחת את הסבא כדגל לחוגים מסוימים כמו סאטמר או נטורי קרתא, אבל עם אהבתו העצומה לכל יהודי, אי אפשר להשליך את מה שהיה לפני 150 שנה לימינו. יש סיפור ידוע ביומן של משה בלוי, שראה את רבי יוסף חיים מביט בבני נוער חילונים 'שכיפתם כיפת השמיים' וממלמל בהתרגשות: 'יוסף השם עליכם אלף פעמים'. הוא הבין שאנחנו חלק מפסיפס אחד גדול".

"פני המציאות": ביקורת נוקבת על המערכת ועל ההנהגה

לצד ההתפעמות מהחטיבה, לזוננפלד יש בטן מלאה על האופן שבו המדינה וההנהגה החרדית מנהלות את משבר הגיוס. הוא מגדיר את הסנקציות של בג"ץ והפרקליטות כ"סתירה מיניה וביה" ומכשול אמיתי. "מצד אחד צועקים שהחרדים לא משרתים, ומצד שני עושים הכל כדי שימשיכו לא לשרת, כי לא מוכנים לבוא לקראתם בשום הנחה או הבנה של אורח החיים שלהם".

הוא מדגים זאת באמצעות סיפור מפתיע על ביקור רשמי של ראש הממשלה בנימין נתניהו בבסיס החטיבה: "לקראת הביקור, המח"ט הבהיר לאנשי הפמליה של ראש הממשלה שבבסיס הובטח לרבנים ולאדמו"רים שלא יהיו נשים. אנשי השב"כ ומשרד ראש הממשלה אמרו שיש מזכירות ומאבטחות וזה בעייתי, אבל המח"ט עמד על שלו ואמר: 'אם כך, אפגוש את ראש הממשלה בשער ואחזיר לו את המפתחות'. נתניהו, שמבין פוליטיקה וצבא, קיבל את זה והגיע לפגישה עם גברים בלבד על טהרת הקודש, כדי לא להרוס את האווירה הרוחנית שהובטחה. ככה בונים אמון".

זוננפלד אינו חוסך ביקורת גם מההנהגה הפוליטית החרדית, ומפנה אצבע מאשימה גם לראש הממשלה: "נתניהו הוא פייטר, הוא ואחיו היו בסיירת מטכ"ל. אבל הוא לא יוצא לעם ואומר בגילוי לב: 'אחים חרדים, אנחנו צריכים אתכם, חסרים לנו עשרות אלפי חיילים. מי שלא לומד – בואו להתגייס, הנה הקמנו לכם את חטיבת החשמונאים שבה אף אחד לא ינסה לשנות אתכם'. הוא לא עושה את זה משיקולים פוליטיים".

לעומת זאת, הוא משבח את האומץ הציבורי של יוזמות כמו תנועת "אחוות תורה" של הרב דוד לייבל. "לא הכרתי אותו בעבר, ומי שהפנה אותי אליו היה דוד זיני. גיליתי תלמיד חכם ויהודי אמיץ שאין כדוגמתו, שמקיים את 'לא תגורו מפני איש'. הוא בנה מסגרות כמו קודקוד והחשמונאים עבור אלפי משפחות שאומרות: 'אני רוצה פרנסה, אני רוצה מדינה, אני רוצה להיות חלק'. אנשים בהנהגה מפחדים מהשינוי הזה ויורדים לחייו, אבל הוא פשוט אמיץ מדי בשבילם. המציאות כיום ברורה כשמש – עזרת ישראל מיד צר היא מצווה מפורשת ברמב"ם. אנחנו במלחמה בכל החזיתות, ואי אפשר להמשיך לחיות בתוך ד' אמות ולהתעלם".

חסיד אומות העולם בדורנו: מאחורי הקלעים עם חבייר מייליי

חלק מרתק נוסף בראיון נוגע לקשר הקרוב של זוננפלד עם נשיא ארגנטינה, חבייר מייליי, אותו ליווה מקרוב בביקוריו בארץ. זוננפלד, שמכיר היטב את דרום אמריקה, מסביר את הפנומן הארגנטינאי ומגדיר את מייליי כ"דוגמה הבולטת ביותר של חסיד אומות העולם בדורנו".

"הכל התחיל מידידי, שגריר ארגנטינה בישראל, הרב אקסל שמעון וקניש", חושף זוננפלד. "הוא לקח את מייליי כשהיה עוד כלכלן אנונימי, ודיבר איתו על יהדות והכניס אותו לעולם ה'אידישקייט'. בשלב מסוים מייליי אפילו שקל להתגייר. אמרתי לו בצחוק: 'חבייר, אנחנו לא צריכים עשירי למניין, אנחנו צריכים גוי מנהיג שיאהב אותנו מהכיסא שלו'. והוא באמת אוהב ישראל בלב ובנפש. כשהודיעו לו שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ לא יגיע לפגישה מסוימת איתו, מייליי אמר: 'האהבה שלי לישראל אינה תלויה בדבר', והגיע לארץ בכל זאת".

זוננפלד מתאר אירוע יוצא דופן שבו מייליי ביקר בישיבת חברון בגבעת מרדכי, לצד אביו הקשיש של מוטי. "לראות את כל ראשי הישיבות יושבים שם, והנשיא נואם ומדבר על קפיטליזם לצד צדק חברתי ומצטט פסוקים שלמים מהתורה – זו הייתה חוויה מופלאה. העם הארגנטינאי ההיסטורי הוא לא עם טולרנטי, וההיסטוריה שלו נגועה באנטישמיות ובקליטת נאצים כמו אייכמן ומנגלה תמורת זהב בעידן חואן פרון. והנה מגיע מנהיג שמדבר על עשרת הדיברות, חותך במשרדי הממשלה המושחתים, ומנהל מדינה ענקית עם 9 שרי ממשלה בלבד ומקבל גיבוי מהעם בבחירות האמצע. יש לנו המון מה ללמוד ממנו".

מבט לעתיד

בסיום הראיון, טוראי מוטי זוננפלד מביע תקווה עמוקה לגבי עתיד החטיבה החרדית והחברה הישראלית בכלל. "החזון הגדול הוא שמי שנכנס לחטיבה הזו חרדי, ייצא ממנה חרדי 'פלוס פלוס' – עם אחריות לזולת, אזרחות טובה וקיום המצווה הגדולה של 'ואהבת לרעך כמוך' כפשוטה, כדי לתת לחיילי המילואים האחרים, שחלקם אבות לשמונה ילדים ונמצאים מאות ימים בשטח, קצת אוויר לנשום".

"אני לא רוצה להפוך את כל צה"ל לחטיבת חשמונאים אחת גדולה", הוא מסכם בחיוך, "אבל בהחלט הגיע הזמן שיהיה מקום מבורך, קדוש ונכון לציבור החרדי לקחת חלק בנשיאה בנטל. מבחינתי, זו פשוט עבודת קודש, ואני גאה להיות חלק ממנה".

The post הפילנתרופ שהפך לטוראי בחטיבה החרדית appeared first on מידה.

"מצופה היה מלייטר להתמודד עם ביקורת בצורה קצת יותר אינטליגנטית ומכבדת. כן, ג'יי סטריט יכולים לעצבן, אז מה? תתמודד איתם בטיעונים, לא בכינויי גנאי, ובעיקר – ישראל זקוקה גם להם במאבק המורכב שהיא מנהלת נגד הקריסה במעמדה בדעת הקהל בארצות-הברית."

כלומר, באופן הברור ביותר מציג לימור לקוראי העיתון את ג'יי סטריט ככוח שהוא אולי "מעצבן" ב"ביקורת" שלו, אבל בעיקרו חיובי. ולא סתם חיובי, כוח שישראל זקוקה לו שיעמוד לצדה במאבק למניעת קריסתה בדעת הקהל בארה"ב.

אפשר לדון אם המילה סרטן במקומה או שמא מוטב היה לשגריר לבחור מילה אחרת. לא זה העניין.

העניין הוא המניפולציה החמורה שעושים כאן לימור ומערכת 'ישראל היום' על קוראי העיתון. לא לחינם גם נמנע לימור מלציין בהערה שלו לשגריר לייטר, בתגובה לאיזה מהלך של ג'יי סטריט כינה אותה כפי שכינה אותה.

ג'יי סטריט היא שדולה של יהודים אנטי ציונים ואנטי ישראלים המלבים ללא לאות את הפגיעה במעמד ישראל במעגלי ההשפעה שסביבם, קרי השוליים השמאליים של המפלגה הדמוקרטית, ובמסגרת המאמץ הזה קראו להטלת אמברגו נשק על ישראל, בעודה נלחמת על נפשה בשבע חזיתות ומול אויב שנחוש להשמידה כבחלום המוסלמי-נאצי הישן והמוכר. ועל כך יצא עליהם קצפו של לייטר. שהם פועלים לפגוע בישראל, בשעה שהם מציגים עצמם כיהודים הרוצים בטובתה.

ההגדרה העצמית של ג'יי סטריט, כ"ארגון פרו ישראלי, בעד שלום ודמוקרטיה" אינה אלא הסוואה והטעיה לאופיו האמיתי של הארגון. בפועל, ג'יי סטריט, שהוקמה כדי לתת משקל נגדי לשדולת אייפא"ק הפרו ישראלית היעילה, התייצבה תמיד בכל נושא, ועדיין מתייצבת, בצד שנגד ישראל. הנה כמה מהמהלכים הבולטים של הארגון מהשנים האחרונות, נוסף על מהלכה האחרון – כאמור קריאה לארה"ב להטיל על ישראל אמברגו נשק, וישפוט כל אחד בעצמו האם הם פרו ישראליים או עוינים ופוגעים באינטרסים של ישראל.

קודם כל, איראן. עוד ב־2009 התנגדה השדולה ה"פרו ישראלית"  להטלת סנקציות על אירן במטרה למנוע ממנה פיתוח נשק גרעיני. אחר כך תמכה בהסכם שעשה אובמה עם איראן ואפשר לה להפוך למעצמה גרעינית באופן חוקי, ביכתה את פרישתו של טראמפ מההסכם ובימינו אנו התנגדה בפומבי למלחמה באיראן.

ומה עם עזה? אף שבעבר הכירה ג'יי סטריט בזכותה של ישראל להגן על עצמה מפני ירי רקטות מרצועת עזה אל עבר ריכוזי אוכלוסייה ישראליים, במבצע "שומר החומות" השתנתה המדיניות וג'יי סטריט התנגדה לזכות של ישראל להגיב לירי עליה, ואף קראה לממשל ארה"ב שלא להעביר לישראל את החימוש הדרוש לה לשיתוק מקורות הירי. במבצע "צוק איתן" סרבה להשתתף בעצרות תמיכה בישראל. אחרי "עופרת יצוקה" סייעה לשופט גולדסטון בעבודתו להעליל על ישראל פשעי מלחמה. גם לאחר שדו"ח גולדסטון התברר כשקרי, וגם לאחר שגולדסטון עצמו הודה בדיעבד שהדו"ח שלו הוא עלילה, סירבה השדולה לתמוך בקריאה לממשל האמריקני להתנער ממצאיו, וסירבה לגנות את משט הטרור לעזה (המרמרה). לאורך מלחמת "חרבות ברזל" שבה השדולה והוציאה הצהרות נגד המשך המלחמה.

השדולה אף התנגדה ליוזמה אירופית לעדכון הגדרת האנטישמיות של הברית הבינלאומית לזיכרון השואה, (IHRA) שתכלול בתוכה גם אנטישמיות במסווה של אנטי ציונות. כלומר רצתה להגן על אנטי ציונות מפני הגדרה (אירופית) כאנטישמיות במסווה. כמו כן, הפוליטיקאים שג'יי סטריט קידמה מתנגדים לסיוע אמריקני לחיזוק 'הסכמי אברהם'.

ולבסוף כאמור, הארגון קרא לאמברגו "חלקי" על ישראל בזמן המלחמה הקשה בתולדותיה.

אם זו השדולה ואלה מעשיה, האמנם מדובר בארגון ש"ישראל זקוקה לו" במאבקה נגד הסחף נגדה בדעת הקהל, כפי שטוען לימור, או שמא בארגון עוין הנושא באחריות מרכזית לאותו סחף בדעת קהל?

האמנם מציג 'ישראל היום' לקוראיו את השדולה הזו באופן הגון ואמיתי?

לא. הוא מטעה את הקוראים ומאמץ פרקטיקות פסולות ומגונות של עיתון 'הארץ' בעניין. כמה חבל.

The post ארגון ג'יי סטריט הוא לא "פרו ישראלי" appeared first on מידה.

אם היועמ"שית היא לא שחקן עצמאי, אזי הסיפור הוא המשנה שלה גיל לימון?

"אני לא יודע מה היא חושבת או במה היא מתמחה, יכול להיות שבדיני חוזים או נזיקין אבל לתחום הציבורי חוקתי היא באה ללא כל רקע ומומחיות. נראה שהאדם שחתום על כל חוות הדעת שיוצרות את החיכוך המתמיד בין מה שהיה פעם דיפסטייט (היום הכל על פני השטח) לבין נבחרי הציבור – הוא גיל לימון. כל פעם כשהייעוץ המשפטי לממשלה מפסיד לממשלה בבג"ץ, זה כאשר חוות הדעת של גיל לימון נדחות".

האם צריך היה להדיח את גיל לימון?

"לדעתי, הבעיה היא מוסדית, היא לא אישית. כאשר יש לך יעוץ משפטי שהוא למעשה לא אמור לשרת את הממשלה אלא איזשהו אינטרס ציבורי שהוא בעצמו מגדיר מהו אותו אינטרס אז יש לנו יעוץ משפטי שמשרת את עצמו. יש לנו פה מוסד שאינו מחויב לאף אחד. מי קובע מה זה אינטרס ציבורי? זה מושג מאוד אמורפי. היעוץ המשפטי לממשלה קובע לעצמו בעצמו, אין שום מנגנון שמפעיל פה איזושהי אחריות, איזושהי ביקורת. כרגע המצב הוא לא נורמלי לחלוטין".

מהו האינטרס של היעוץ המשפטי לממשלה להתנהל כך?

"אני די בטוח שהאנשים בתוך היעוץ המשפטי לממשלה בטוחים שהם יודעים מהו האינטרס הציבורי ומהו שלטון החוק והם משרתים את האינטרס הציבורי ואת שלטון החוק, כפי שהם רואים אותו. הם לא ערים לעיוותי החשיבה של עצמם ומכיוון שאין עליהם שום ביקורת או שום מנגנון ביקורת חיצוני – מי יציב מולם מראה באופן שהם גם יהיו חייבים להסתכל עליה? למעשה, יש לנו מנגנון שאמור להיות מנגנון מרסן נגד הממשלה כאשר אין שום רסן למנגנון המרסן הזה".

האם יתכן שהייעוץ המשפטי לממשלה פועל נגד השר בן גביר כדי לאפשר בבוא היום הפרעה לסדר הציבורי?

"אני לא חושב שהייעוץ המשפטי לממשלה רוצה שיהיה פה כאוס קפלניסטי. אני בטוח שהוא ישמח אם קפלניסטים יהיו הממשלה כי אז יהיה הרבה יותר נח לייעץ להם. ההסבר הוא מאוד פשוט – בן גביר הוא "קוץ בעין" מבחינתם. אדם שהיה נאשם באינסוף עבירות כנגד הסדר הציבורי (שמרובן זוכּה) פתאום הפך לשר ועושה את כל הגימיקים שלו. זה מאוד מעצבן אותם והם "מתים" להפטר ממנו".

מה דעתך על התנגדותה של היועמ"שית למינוי האלוף גופמן לראש המוסד הבא?

"ועדת גרוניס היתה צריכה לדרוש מתא"ל ג' את המידע שבג"ץ דרש, זו טעות של בג"ץ לדרוש את הדבר הזה כי הוא לא אמור להחליט במקום ועדת גרוניס, בג"ץ אמור לבקר את התהליך ואת ההחלטה. אם הועדה טעתה ולא ביקשה, יש להחזיר את העניין לועדה ולבקש שהיא תשקול שוב ותבקש בעצמה. בג"ץ לא אמור לקבל את הדברים האלה בעצמו ולקבל ראיות חדשות".

מה לגבי המכתב של ראש המוסד היוצא דדי ברנע?

"אני לא הבנתי, במכתב הוא כותב שזה לבקשת בית המשפט אבל בית המשפט לא מכיר את הבקשה. מי הציג בפני דדי ברנע את המצג שהשופטים ביקשו? דדי ברנע החליט שהשופטים לא יכולים לא לבקש דבר כזה? אני מאוד מופתע מהפער שמתגלה בין היכולות המדהימות של המוסד לבין מה שאנחנו מגלים על מי שעומד בראשו. ההתנהלות של ראש המוסד בהקשר הזה היא התנהלות פשוט מבישה".

השינויים בהינף יד של רמות הסיווג הבטחוני של המסמכים בעניין הזה חוקיים?

"נסיון לשוות למסמך שהוא לא סודי, צורה של מסמך סודי או להציג מסמך לא סודי כסודי – אני בטוח שיש תקדימים של שימוש בסעיף הזה בחוק העונשין. יכול להיות שכדאי לבדוק האם הוא חל על הנסיבות האלה או לא. אני רק לא יודע מי מוסמך להורות לפתוח בחקירה נגד היועמש"ית כי היא עומדת בראש התביעה הפלילית. יכול להיות שההתנהגות של היועמ"שית סותרת את הדין הפלילי".

מה דעתך על אופן התנהלותה של היועמ"שית?

"אם עורך דין פרטי היה עושה דברים כאלה, בית המשפט היה נוזף בו ויכול להיות אפילו שהצד שכנגד היה מנסה להגיש תלונה לוועדת האתיקה. זו בהחלט התנהלות שלא ראויה למי שמתיימר לייצג את האינטרס הציבורי. אם מתיימרים לייצג את האינטרס הציבורי, מה שחשוב זה לא האם גופמן ימונה – מה שחשוב זה להציג לבית המשפט ולציבור תמונה אמיתית ומלאה. אם יסתבר שגופמן הוא צח כשלג – היועצת המשפטית צריכה לשמוח על כך שאנחנו לא נכנסים לאירוע של מינוי ראש מוסד שמעליו מרחפת עננה".

האם זה תקין שהיועמ"שית מסרבת לייצג את הממשלה בדיונים בבית המשפט?

"על פי דו"ח ועדת שמגר, במקרה שעמדת הממשלה היא בלתי חוקית לחלוטין, כלומר כשהממשלה רוצה לעשות משהו בניגוד לדין – היעוץ המשפטי יכול ואפילו חייב לומר "סליחה, היושרה המקצועית שלי חשובה יותר מההחלטות שלכם ואני לא מייצג אתכם". אם היועצת המשפטית לממשלה יוצאת נגד הממשלה ובג"ץ מצדיק את עמדת הממשלה – זה הזמן הנכון ללכת הביתה. לא מעט פעמים היעוץ המשפטי לממשלה, מחלקת בג"צים, מפסיד בבית משפט – זה תקין זה בסדר. כאשר היעוץ המשפטי אומר לממשלה "אני מפנה את הקנים שלי נגדכם" ואז הוא מפסיד – זה אמור לשמש כרטיס אדום".

אבל בג"ץ הוא זה שמשמר את המשך פעילותה.

אני יכול לומר על כך שני דברים: אחד, חבל מאוד שהרצפה בבג"ץ עקומה ושהוא חושב שההליך של ההדחה לא היה נכון. דבר שני,  אם הממשלה יודעת שזה המצב – למה לשחק באופן הכי לא חכם שיש? למה במקום להבין את הרמז של השופט סולברג ולנסות להקים ועדה מייעצת, ועדת גרוניס בכובעה השני או השלישי, אתם הולכים על כל הקופה? למה אתם הופכים את המלאכה של בג"ץ ושל היועץ המשפטי לממשלה לקלה כל כך?

הממשלה לא הייתה צריכה להחליט להדיח אותה?

"הממשלה הייתה צריכה לעשות את זה בהתאם להחלטת הממשלה המקורית, באמצעות הקמת ועדה. חוקית הם צודקים, הם יכולים לשנות החלטת ממשלה ולפעול לפי החלטת הממשלה החדשה. את זה אפשר לעשות אם הרצפה בבג"ץ ישרה. היתה החלטת ממשלה שקבעה איך ממנים יועץ משפטי ואיך מפטרים יועץ משפטי. בהרב מיארה היא יועצת משפטית גרועה מאוד ולצערי, שר המשפטים תואם את יכולותיה".

מה דעתך על הקריאה של השר לוין להתעלם מהיועמ"שית?

"הוא רוקד את ריקוד הגשם האינדיאני בתקוה שבאמצע תמוז ירד לו גשם. בסופו של דבר השאלה היא מה יעשו הפקידים ואף אחד מן הפקידים בדרג הגבוה לא יצטרף לממשלה למשבר חוקתי בנסיבות האלה".

מדוע אנחנו כל כך פוחדים ממשבר חוקתי?

ראשית, אף פעם לא ניסינו, אנחנו לא יודעים מה עושים במשבר חוקתי. שנית, אנחנו לפני בחירות. אני חושב שרוב הציבור, גם החלק של הציבור שלא אוהב את התפקוד של היעוץ המשפטי לממשלה, לא רוצה את המשבר החוקתי. מי שרוצה לקבל את אמון הציבור צריך להתנהל יותר חכם ממה שמציע יריב לוין. עד הבחירות אנחנו במבוי סתום כי כרגע מתבשלת הצעת חוק להקדמת הבחירות. ברגע שהממשלה הופכת לממשלת מעבר היא לא יכולה לעשות כלום. ברגע שהצעת החוק לפיזור הכנסת עוברת, לדעתי אפילו בקריאה טרומית, מתחילה הספירה לאחור לממשלת מעבר".

ומה יהיה אחרי הבחירות?

"הבחירות הבאות הן על היעוץ המשפטי ועל בג"ץ, כאשר מנסים להגיד שהבחירות האלה הן על גיוס חרדים או על יוקר המחיה או על כל דבר אחר – אני נזכר בבחירות 92'. לפני הבחירות הכל היה סביב "מושחתים נמאסתם", דת ומדינה, לחם עבודה ואחרי שרבין ניצח עם גוש חוסם של 61 בזכות הערבים – דבר ראשון הוא הכניס את ש"ס לממשלה. דבר שני שהוא עשה זה ללכת להסכם אוסלו ולהתחיל משא ומתן עם סוריה. כלומר, יש דברים שמנסים להציג לציבור כדברים החשובים לפני הבחירות ויש דברים שהממשלה עושה אחרי הבחירות – וזה לא אותו דבר. אנחנו צריכים לחשוב היטב איך הגענו למצב הזה ולנסות להסביר לייעוץ המשפטי שזה לא טוב כשליעוץ המשפטי יש מדינה – עדיף שלמדינה יהיה יעוץ משפטי".

The post הייתה דרך אחרת לפטר את היועמ"שית appeared first on מידה.

לשני המודלים, היפני והגרמני, היו אפוא הישגים אמיתיים. שניהם יצרו חברות ברמה עולמית ועוררו הערצה. אולם שניהם גם הסתירו את אותו הרעל: ההמרה ההדרגתית של החברה הפרטית למוסד חברתי שחובתו הראשונה אינה עוד יצירת ערך, אלא שימור הסדרים קיימים.

כעת התוצאות נראות לעין. בנתוני קרן המטבע הבינלאומית לשנת 2025, התמ"ג לנפש, במונחי שווי כוח קנייה (PPP) עומד על כ־90,000 דולר בארצות הברית, כ־74,000 דולר בגרמניה ורק כ־57,000 דולר ביפן. המדינה שפעם דומיינה כמחליפתה של אמריקה נמצאת כעת הרחק מאחוריה. גרמניה, שפעם הייתה המנוע התעשייתי של אירופה, מפלרטטת עם סטגנציה והתכווצות: נתונים רשמיים גרמניים מראים שבשנת 2025 התמ"ג עלה ב־0.2% בלבד, לאחר שנתיים חלשות ברצף.

ההסברים המקובלים אינם שגויים. יפן סבלה מבועת נכסים אדירת ממדים, לאחר מכן ממשבר בנקאי, ולאחר מכן מהזדקנות דמוגרפית. גרמניה סבלה מטלטלה אנרגית אחרי 2022, מן הנזק שגרמה לעצמה באמצעות ה־Energiewende (פנייה לעבר "אנרגיה מתחדשת"), מתחרות סינית, מעלויות עבודה גבוהות ומביורוקרטיה חונקת.

למרבה הצער, ההסברים הללו אינם מעמיקים די הצורך.

החברה שכבר אינה שייכת לבעליה

חברה פרטית יוצרת מקומות עבודה, מכשירה עובדים, משלמת מיסים, נותנת ערך ללקוחות ומקיימת קהילות. כל אלה הן תוצאות של תפקידה המרכזי ולא מחליפות אותו. תפקידה המרכזי הוא להקצות הון באופן רווחי. אם זה נשמע קר, זה אכן כך – אך למעשה זהו התנאי היסודי לשגשוג.

כאשר מתייחסים לרווח כאל דבר החשוד מבחינה מוסרית, החברה הופכת למשהו אחר: משרד פנסיה, סוכנות תעסוקה, כלי לתכנון אזורי, פרויקט יוקרה לאומי, מעוז איגודי או תיאטרון פוליטי. ייתכן שעדיין יש לה בעלי מניות. ייתכן שהיא עדיין מפרסמת דו"חות כספיים. ייתכן שהיא עדיין משתמשת באוצר המילים של עולם העסקים. אך "התוכנית העסקית" ועקרון הפעולה שלה השתנו.

יפן וגרמניה לא ביטלו את הקפיטליזם. הן בייתו אותו. הן הקיפו אותו בהתחייבויות, במנהגים ובבעלי זכות וטו עד שהמטרה החשובה ביותר שלו – רווח – כמעט הפכה למילת גנאי.

יפן: מחירה של ההרמוניה

ביפן, הסוציאליזציה לבשה את צורת הקיירצו (keiretsu), כלומר החזקות צולבות, קשר עם "בנק מרכזי", נורמות העסקה לכל החיים חיים, קידום על בסיס ותק ותרבות תאגידית שלעתים קרובות בלבלה בין נאמנות לבין יעילות.

המחשה עדכנית להשפעות המשתקות של מערכת הקיירצו היא דעיכתה הממושכת של טושיבה בשנות ה־2010 וה־2020 והקושי לארגנה מחדש. טושיבה, שקשה את עצמה קשורה לקבוצת "מיצואי" באמצעות החזקות צולבות היסטוריות, קשר עם בנק ראשי ונורמות תרבותיות של נאמנות וקונצנזוס, התמודדה עם הפסדים עצומים מהעסק המרכזי שלה בארצות הברית (Westinghouse), שערוריות חשבונאיות וחוסר יעילות תפעולית. במקום מכירות נכסים מהירות או שינויי כיוון נועזים, הדגש של הקבוצה על יציבות ותמיכה פנימית עיכב פעולה מכרעת. הניסיון של מיצואי להציל אותה נכשל בסופו של דבר, מה שהוביל למחיקתה מן הבורסה בשנת 2023 ולרכישתה בידי קונסורציום. רק תחת בעלות פרטית חדשה יישמה טושיבה קיצוצי כוח אדם אגרסיביים (עד 4,000 עובדים ביפן) וארגון־מחדש – צעדים שמנגנוני הקיירצו המסורתיים התנגדו להם במשך זמן רב.

כלכלנים חוקרים זה זמן רב את "חברות הזומבי" של יפן: חברות שנשמרות בחיים למרות פריון נמוך ורווחיות חלשה, לעיתים קרובות בעזרת בנקים שאינם מוכנים לכפות ארגון־מחדש. מחקרים על "העשורים האבודים" של יפן קשרו חברות אלה לחוסר יעילות רחב יותר וללחצים דפלציוניים.

חברת זומבי מגינה על עובדים, מנהלים, מלווים וספקים קיימים. היא גם תופסת עבודה, הון, קרקע, אשראי ותשומת לב שהיו יכולים לעבור לחברות חדשות, לטכנולוגיות חדשות ולעובדים חדשים. היא מצילה את מקום העבודה הגלוי של היום באמצעות מניעת מקום העבודה הבלתי נראה של מחר.

גרמניה: מלכודת הקונצנזוס

בגרמניה, הסוציאליזציה לבשה צורה של קבלת החלטות משותפת :(Mitbestimmung) מועצות עובדים, מועצות פיקוח עם ייצוג עובדים מחויב לפי חוק, תרבות פוליטית שעוינת ארגון־מחדש פתאומי ומסגרת משפטית שהופכת כל רפורמה ליקרה, נתונה למשא ומתן ואיטית. המילים שונות. התוצאה דומה. החברה חדלה להיות כלי ליצירת מוצרים מצליחים עבור השוק והפכה למוסד להגנה על בעלי אינטרס מבפנים.

המחשה בולטת לשיטת ה־Mitbestimmung הגרמנית היא קבוצת פולקסווגן. על פי החוק הגרמני, מחצית מהמושבים במועצת הפיקוח בת 20 החברים של פולקסווגן מאוישים בידי נציגי עובדים, כולל מנהיגי איגודים רבי עוצמה מאיגוד IG Metall. מבנה זה מעניק לעובדים השפעה משמעותית  ולעיתים קרובות כוח וטו בפועל על החלטות אסטרטגיות מרכזיות. בתחרות הגלובלית העזה של היום מול יצרניות רכב חשמלי סיניות ויריבים זריזים אחרים, פולקסווגן צריכה לסגור או לצמצם באופן דרסטי כמה מפעלים גרמניים עתירי עלויות, להקטין את כוח העבודה המנופח שלה ולהאיץ את תהליך הארגון־מחדש.

אולם ה־Mitbestimmung כופה על ההנהלה משא ומתן ממושך עם מועצת העובדים והאיגודים. כל סגירת מפעל משמעותית, פיטורים נרחבים או צעד מהיר לקיצוץ עלויות מחייבים אישור של האיגודים או פשרות יקרות, כגון תוכניות פרישה מוקדמת יקרות והבטחות לביטחון תעסוקתי. מודל השיתוף בקבלת החלטות הזה, בעודו מגן על העובדים הגרמנים, מונע מפולקסווגן לקבל את ההחלטות המהירות והכואבות הנדרשות בסביבה הבינלאומית התחרותית מאוד של ימינו. כך החברה מאבדת נתח שוק, רואה את שולי הרווח שלה מצטמקים ומתמודדת עם חוסר יעילות מתמשך בהשוואה למתחרותיה המהירות יותר.

אנשים נוהגים לשבח את ה־Mitbestimmung כפשרה מתורבתת בין הון לעבודה. לעובדים יש ייצוג. ההנהלה חייבת להתייעץ. ההחלטות איטיות יותר, אך לכאורה נבונות יותר. התיווך ממוסד, ולכן הסכסוך מתון יותר.

יש בכך מידה מסוימת של אמת. בתקופות של יציבות, המודל הגרמני יכול לייצר שיפור הדרגתי איכותי. הוא מתאים היטב לשכלול מנוע בעירה פנימית, לאופטימיזציה של מכונת עיבוד או לתיאום ספקים סביב תהליך תעשייתי מבוסס.

הכלכלה העולמית, בפשטות, כבר אינה מתגמלת רק שיפור הדרגתי. היא מתגמלת מהירות, תוכנה, פלטפורמות, שילוב של בינה מלאכותית, חידושים מהפכניים בהקצאת הון ויעילות.

בעולם כזה, הדרישה לקונצנזוס בין כל מה שמכונה "בעלי העניין" היא נטל. היא גורמת לכך שמטרת החברה משתנה בהדרגה מניצחון העתיד להפחתת קצב חלוקת הכאב.

כאשר חברה חייבת לסגור מפעל, לנטוש טכנולוגיה, למחוק השקעה או להעביר הון לתחום חדש ולא ודאי, כל צוואר בקבוק של וטו משפיע. כל קבוצת אינטרס מוגנת משפיעה. כל עיכוב הנובע ממשא ומתן משפיע.

רויטרס, שהצביעה על עלויות האנרגיה הגבוהות, ההשקעות החלשות, הלחצים דמוגרפיים והפריון נהמוך, תיארה לאחרונה את גרמניה כ"צועדת בשנתה לעבר קיפאון קבוע".

כמה קבוצות תעשייתיות גרמניות גדולות מיישמות קיצוצי כוח אדם רחבי היקף על רקע המשבר המתמשך בתעשיית הייצור במדינה. קבוצת פולקסווגן, יצרנית הרכב הגדולה באירופה, מתכננת לבטל 50,000 משרות בגרמניה עד שנת 2030 – הסלמה לעומת הסכם קודם לקיצוץ של 35,000 משרות – בעקבות ירידה חדה ברווחים. בוש, ספקית גדולה לתעשיית הרכב, מקצצת כ־20,000 משרות, בעיקר בחטיבת התחבורה שלה, לאחר שהרווחים כמעט נחתכו בחצי בשנה שעברה. בתעשיית הפלדה, Thyssenkrupp Steel Europe הגיעה להסכם עם האיגודים לקיצוץ או מיקור חוץ של כ־11,000 משרות (כ־40% מכוח העבודה שלה) כחלק מארגון־מחדש שיצמצם גם את כושר הייצור בכ־25%.

צעדים אלה משקפים לחצים רחבים יותר על הלב התעשייתי של גרמניה, כאשר מגזר הרכב לבדו כבר איבד יותר מ־50,000 משרות בשנת 2025.

אמריקה מראה את הדרך קדימה

המודל האמריקאי מגונה לעיתים קרובות כאכזרי, בלתי שוויוני, בלתי יציב ואובססיבי לבעלי מניות. חלק גדול מן הביקורת הזו הוגן. חלק ממנה אף מוצדק.

עם זאת, המודל האמריקאי שומר על יתרון מכריע אחד: הוא עדיין מאפשר לכישלון לקרות.

באמריקה, חברות יכולות לפטר, לשנות כיוון, למכור נכסים, להיכנס לפשיטת רגל, לעבור ארגון־מחדש, למשוך הון חדש, לאכזב הן בעלי מניות הן עובדים, ולהתחיל מחדש. התהליך, אף שאולי נראה מנוגד לאינטואיציה, הוא גם משקם: זו הסיבה שהון נע.

התאגיד האמריקאי אינו מדינת רווחה זעירה. אם הוא אינו מסוגל להתחרות, ניתן לפרק את נכסיו ולהשתמש בהם בידי מישהו אחר. חברה המגינה על החברות הגוססות שלה אינה הופכת להומנית – היא הופכת לבית קברות מסובסד של גוויות כלכליות.

אם גרמניה ויפן לא ישחררו את עסקיהן מן המיתוס הסוציאליסטי של "בעלי עניין" מובנים הן יראו עוד ועוד מהשקעותיהן נעלמות בתחרות העולמית.

מאמר זה פורסם לראשונה באתר מכון גייטסטון ואנו מודים לו על הרשות לפרסמו בעברית.

The post ההתאבדות השקטה של יפן וגרמניה appeared first on מידה.

עד ש-Mythos נחשף ב-7 באפריל, הטרייד על ה-AI התקשה להתרומם, והוכבד ע"י החששות הגוברים מהשיפור השולי הפוחת במודלי שפה גדולים חדשים ומקצב האימוץ האיטי במגזר העסקי. ואכן, נכון ל-7 באפריל, הנאסד"ק היה בירידה מתחילת השנה. מאז השקת Mythos לעומת זאת, הנאסד"ק רשם זינוק חד. למרות שרק מעטים בכלל ראו את המודל, המשקיעים רותקו מהדיווחים על יכולותיו. Mythos צפוי להצטיין בתכנון מרובה שלבים, שמירה על מסלולי הסקה ארוכים, ביצוע אוטונומי והתאמה דינמית של אסטרטגיות. חוקרים מצאו ששיעור ההצלחה של מערכות AI בהשלמת משימה נוטה להיות במתאם הפוך למשך הזמן שיידרש לבני אדם להשלים את אותה משימה. במילים אחרות, ככל שמשימה ארוכה יותר ודורשת יותר מאמץ קוגניטיבי מבני אדם, כך גדל הסיכוי שמערכות בינה מלאכותית ייכשלו לפני שיצליחו להשלים אותה.

עפ"י הערכות של מכון METR להערכת המודלים וחקר האיומים של בינה מלאכותית, Claude Mythos הוא המודל הראשון שהשיג שיעור הצלחה ממוצע של 50% במשימה אוטונומית שדורשת בערך 16 שעות עבודת אדם. Mythos השיג גם ציון של 93.9% ב-SWE-Bench, אחד ממדדי ההשוואה המובילים בתעשייה ליכולות הנדסת תוכנה בעולם האמיתי, הכוללות משימות הסקה מורכבות ומרובות שלבים וקבצים. Mythos הוכיח לא רק שמודלי שפה גדולים עוד לא הגיעו לתקרה שלהם, אלא גם חיזק את האמונה שבינה מלאכותית כללית (AGI) עשויה להגיע מוקדם בהרבה מהצפוי. התוצאה הייתה הצתה מחדש של הראלי ב-AI.

בהנחה ש-Mythos עוצמתי כפי שמציגים אותו, האם הוא באמת שורי עבור טרייד ה-AI כפי שהשווקים מניחים כעת? ומה אם הוא טוב מדי? מהפכת ה-AI הולידה עידן חדש של מתקפות סייבר. ה-AI הופך מתקפות סייבר למהירות יותר, זולות יותר ומסוכנות יותר. Hoxhunt, פלטפורמה להכשרת סייבר ולניהול סיכונים אנושי, דיווחה בדצמבר אשתקד על זינוק של פי 14, כלומר 1,400%, במתקפות פישינג שנוצרו ב-AI, שעקפו מסנני דוא"ל ונחתו בדואר הנכנס. ומגמה זו נמשכה גם ב-2026. על פי SentinelOne, חברת אבטחת סייבר, 80% מהארגונים חוו לפחות פרצת אבטחת ענן אחת בשנה החולפת, ומתקפות כופרה פגעו ב-78% מהחברות במהלך השנה האחרונה. סקר תעשייה גרמני שנערך לאחרונה הראה שמתקפות סייבר, המבוצעות יותר ויותר על ידי סוכנויות מודיעין זרות ולא רק על ידי עבריינים, עלו לכלכלה הגרמנית כמעט 300 מיליארד אירו בשנה החולפת. על פי Verizon, ניצול חולשות תוכנה מהווה כעת 31% מפרצות הסייבר. וכל זה היה עוד לפני ש-Mythos בכלל הושק.

אף על פי ש-Mythos פותח כמודל שפה למטרות כלליות, יש לו יכולות סייבר חסרות תקדים. הוא כל כך טוב בזיהוי חולשות ברשתות, ש-Anthropic שחררה את Mythos עד כה רק למספר מצומצם מאוד של משתמשים, מתוך חשש שבידיים הלא נכונות, Mythos עלול להפוך לנשק סייבר בקנה מידה חסר תקדים. מכון אבטחת ה-AI של בריטניה מצא ש-Mythos מייצג קפיצת מדרגה ביחס למודלים מובילים קודמים, בסביבה בה יכולות הסייבר כבר משתפרות במהירות. בעוד שרק לפני שנתיים, המודלים הטובים ביותר שהיו זמינים בקושי יכלו להשלים משימות סייבר ברמת מתחילים, המכון מצא ש-Mythos, במידה וניתנת לו גישה, יכול לבצע מתקפות מרובות שלבים על רשתות פגיעות ולגלות ולנצל חולשות באופן אוטונומי, משימות שהיו דורשות מאנשי מקצוע אנושיים ימים של עבודה. חברת אבטחת הסייבר Paloalto, מצאה ש-Mythos יעיל במיוחד בזיהוי חולשות בקוד. בתוך פחות משלושה שבועות, הוא ביצע עבודה השקולה לשנה שלמה של מאמצי בדיקות חדירה.

מה שהופך את Mythos למסוכן באמת הוא יכולתו לשרשר כמה חולשות יחדיו ליצירת נתיבי תקיפה מבצעיים, וכל זה באופן אוטונומי.

יכולות הסייבר של Mythos מעלות חששות לביטחון הלאומי בבירות ברחבי העולם. ממשלות חוששות שמערכות כמו Mythos עלולות להאיץ דרמטית את ההיקף והתחכום של מתקפות סייבר. מוקדם יותר החודש, הוול סטריט ג'ורנל דיווח שטראמפ שוקל צו נשיאותי שיכפיף מודלי AI מובילים לבחינה ביטחונית ממשלתית לפני השקתם. לדברי אנשים שרואיינו על ידי העיתון, המטרה היא להגן על צרכנים ועסקים מפני מתקפות סייבר ושיבושים אחרים שעלולים לנבוע מהשקה מוקדמת מדי של מודלים כאלה. אבל ברור שאת זה קל יותר לומר מאשר לעשות.

הנקודה המרכזית היא ש-Mythos הוא מודל שפה למטרות כלליות. יכולתו לזהות חולשות סייבר אינה יכולת נפרדת, אלא הרחבה של חוזקותיו הרחבות יותר בהסקה ובביצוע משימות מורכבות ומרובות שלבים. במילים אחרות, קשה לראות איך אפשר להפוך את Mythos לבטוח יותר מבלי להגביל את אותן יכולות שהופכות אותו לחזק כל כך. לפי הדיווחים הגישה ל-Mythos הוגבלה ל-50 משתמשים בלבד. על פי דיווחים שונים, הבית הלבן דחה עד כה את בקשת Anthropic להרחיב את הגישה ל-120 משתמשים. ההיסוס הזה מובן. אפילו הרחבה קטנה של הגישה עלולה לעורר תגובת נגד פוליטית משמעותית.

טראמפ כבר נתפס כמי שמזוהה מדי עם תאגידים גדולים ועם אינטרסים בענף הטכנולוגיה. הגבלת הגישה ל-Mythos לתאגידים גדולים ולחברות טכנולוגיה גדולות תיתפס בעיני רבים כביצור נוסף של יתרונותיהם על פני עסקים קטנים ובינוניים. מבחינה פוליטית, זה לא יתיישב בקלות עם המסר האנטי-אליטיסטי שעומד בבסיס תנועת MAGA. מצד שני, הרחבה מהירה יותר של הגישה ל-Mythos עלולה להוביל לזינוק במתקפות סייבר, ולהותיר את טראמפ חשוף להאשמות שהוא שחרר את הטכנולוגיה לפני שנקבעו מנגנוני הגנה מספקים. גרוע מכך עבור טראמפ יהיה אם גישה רחבה יותר ל-Mythos תאיץ את יכולתן של מדינות עויינות להפוך את הטכנולוגיה לנשק נגד ארה"ב. הניחוש שלי הוא שהגישה ל-Mythos ולמודלי AI מובילים אחרים עם יכולות דומות תישאר מוגבלת מאוד בעתיד הנראה לעין.

אם אני צודק, המשקיעים צריכים לשאול כיצד יהיה ניתן בסופו של דבר להפיק הכנסות מהמודלים האלה והאם בכלל ניתן לעשות זאת מבלי ליצור סיכונים פוליטיים וביטחוניים בלתי מתקבלים על הדעת. שווי השוק של הנאסד"ק עלה ב-5 טריליון דולר מאז השקת Mythos. אני לא יכול שלא לחשוב שהשוק אולי הקדים את המאוחר. אם מוקדם יותר השנה המשקיעים חששו שיכולות ה-AI הגיעו לתקרה, הסיכון כעת הוא שיכולות ההנגשה הן שיגיעו לתקרה במקום זאת. תאורטית, אמור להיות הבדל קטן מאוד בין השניים עבור תמחור המניות, אבל מבחינת השווקים, יכולות שלא ניתן לפרוס בהיקף נרחב ולהפיק מהן הכנסות עשויות שלא להיות שונות בהרבה מיכולות שאינן קיימות.

ג'ק קלארק, המייסד השותף של Anthropic, חזה באירוע באוניברסיטת אוקספורד השבוע שבתוך 12 חודשים מערכות ה-AI יעבדו עם בני האדם כדי להגיע לתגלית שתזכה בפרס נובל. הוא גם חזה שעד סוף 2028, כלומר בעוד שנתיים, מערכות AI יוכלו לתכנן את היורשים שלהן בעצמן, כלומר, ש- Mythos 1.0 יתכנן את Mythos 2.0 או אפילו את Mythos 9.0. פירוש הדבר הוא שהבינה המלאכותית עשויה להתעצם אפילו מהר יותר. הוא גם אמר שיש תרחישים סבירים שבהם לטכנולוגיה יש "סיכוי לא אפסי להרוג את כל האנשים על פני כדור הארץ".

אני לא יודע מה איתכם, אבל זה לא נשמע שורי במיוחד עבור טרייד ה-AI. קלארק הודה שעדיף היה אם בני אדם היו יכולים להאט את פיתוח הטכנולוגיה, כדי לתת לנו כמין יותר זמן להתמודד עם ההשלכות של הכוחות שלה. אבל קלארק סומך על "יריבויות מסחריות וגיאופוליטיות" ש"יטביעו את ההיבט הקיומי הרחב יותר עבור המין האנושי בטכנולוגיות שנבנות". מה שהוא באמת אומר הוא שארה"ב רואה בהתקדמות המתמשכת של ה-AI צורך גיאופוליטי בתחרות הזו מול סין. זו הנחה חזקה, וכנראה אחד הכוחות המרכזיים שמניעים כעת את טרייד ה-AI. אבל קלארק ודאי נשמע בטוח יותר מכפי שהוא באמת. אחרת, למה Anthropic ו-OpenAI ממהרות כל כך, לפי הדיווחים, לקדם את הנפקתן? אני משער שהן פשוט מנסות להקדים את גל הרגולציה. מודלי AI מובילים נתפסים יותר ויותר כתשתית אסטרטגית. האם פירוש הדבר שחברות AI נועדו להפוך לחברות תשתית מפוקחות? בעיניי, זהו ללא ספק הסיכון הגדול ביותר עבור הטרייד על ה-AI.

The post קפיצת המדרגה של הבינה המלאכותית: קלוד מיתוס appeared first on מידה.

ברנע התלווה לסיור ב"מוקדי הפוגרומים בגדה" אותם מוביל אלוף במיל' יעקב מנדי אור לקבוצות של מה שברנע מכנה "בכירי האליטה הישראלית הישנה". אור, בן 80, מתגעגע לתפקידים הבכירים שמילא בצה"ל ובמנהל האזרחי בשיא אופוריית השלום של סוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים ולהשתתפותו במשאים ומתנים העקרים מול מחבלי אש"ף, בתקווה נואלת להביא לשלום.

כדי להבהיר לברנע ולקוראי ידיעות אחרונות עד כמה אכזריים מתיישבי האזור ועד כמה רעה פגיעתם בערבים שלא עשו להם כל רע, מספר אור לברנע כך:

"בחומסה היה פוגרום לפני חודשיים. קשרו את כל התושבים והיכו אותם. קשרו אזיקון לאיבר המין של פעוט. את עדר הכבשים של התושבים – 400 ראש – העמיסו על משאית, ונעלמו. צוות של CNN תיעד את ההתקפה. הסרטון עורר סערה בעולם".

נשמע נורא, הלא כן? ובכן, ברוכים הבאים למכונת הרעל. כך היא עובדת.

כפר חומסה הוא קהילת רועים קטנה שהתנחלה באופן לא חוקי בתוך שטח אש מוכרז ואסור לכניסה. בליל 13 במרץ אולי, ומיד ננסה להבין, אירעה בחומסה קטטה בין הבדואים הפולשים לקבוצת יהודים, לטענתם רעולי פנים. לפי דברי אחד מערביי חומסה, הוא גם הותקף מינית באופן שמתאר אור לברנע.

(אגב, העובדה שהוא טוען שקורבן ההתקפה המינית היה פעוט, מעיד שלא טרח לצפות בסרטון ה־CNN שלטענתו תיעד את ההתקפה, כי אז היה מבחין שמדובר בגבר במלוא שנותיו).

אני לא שואל את עצמי למה ברנע קיבל את דברי אור כעובדה ולא בדק אותם בעצמו כמתחייב מתפקידו כעיתונאי, כי מזה עשרות שנים רתום ברנע בכפייתיות לקמפיין השנאת מתנחלים על קוראי ידיעות אחרונות, ואין שקר שהוא בוחל בו במסגרת קמפיין זה. אבל מבחינת מנדי אור, למה אמר לברנע שמדובר בפעוט? לדעתי כך אמר לו אחד מערביי המקום, כיד הדמיון הטובה עליו, ואור אפילו לא טרח לבדוק.

אבל האמנם הותקף אחד הגברים המבוגרים מינית באופן המתואר? האמנם התרחש פוגרום, כל התושבים נקשרו והוכו ו־400 ראש צאן הועמסו ונגנבו?

התשובה האמיתית היא שאין לדעת. מה שכן ידוע הוא שבכל התיעודים שיצאו מחומסה לאחר התקרית נראה כל מקבץ המבנים והאוהלים עומד על תלו ללא שום הרס. איפה, אם כך הסרטון שלפי מנדי אור תיעד את ההתקפה?

בניגוד לאור ולברנע, לא התעצלתי וצפיתי ב"סרטון ה־CNN שתיעד את ההתקפה". הנה הוא, כאן בקישור, כדי שתוכלו גם אתם לצפות ולהיווכח שאור וברנע משקרים במצח נחושה.

אין שום סרטון המתעד את "ההתקפה", שאולי קרתה ואולי לא. יש עוד מאותו חומר לעוס ועבש עמו אנו מתמודדים מזה עשרות בשנים: פלסטינים מתהלכים בין בתיהם, מעלילים עלילות על זוועות שכביכול ביצעו בהם חיילים או אזרחים ישראלים, ובני בריתם בשמאל ובתקשורת ממהרים לצטטם כאמת עובדתית על אף שאין בהם מאום מלבד טענה.

לטענת המרואיין מחומסה הוא נקשר באזיקונים בידיו וברגליו, לא רק באיבר מינו, ואז הוצעד כבהמה באמצעות משיכת האזיקונים ברחבי הישוב. האם למישהו נראית הסצנה המזוויעה הזו בכלל אפשרית מבחינה טכנית? לי לא. על כל פנים, כאילו כדי להוכיח עד כמה חלשה ושנויה במחלוקת עדות אותו ערבי, שאין לה ולו תימוך אחד נוסף, משלב כתב ה־CNN בסרטון המדובר את סרטון העלילה המבושל והשקרי שפרסם גיא פלג בחדשות 12 על האונס כביכול בשדה תימן, כהוכחה לכך שישראל עברה למוד התקפה חדש נגד הפלסטינים – תקיפות מיניות.

ושוב כמו בעוד אינספור פעולות קודמות של מכונת הרעל, משטרת ישראל לא התעצלה והודיעה על מעצר 7 חשודים בפוגרום ובהתעללות המינית בחומסה. ובקול ענות חלושה שחררה את כולם כיוון שלא נמצאה ולו ראיה אחת לאמיתות המעשייה שסיפר הערבי לכתב ה־CNN.

כן, זוהי מעשיה שמעל דפי גיליון חג השבועות של ידיעות אחרונות הפכה לעובדה, מעשיה שיש לה אותו התפקיד של מעשיית שדה תימן: ליצור סימטריה בין הפשעים המיניים שביצעו המחבלים בעוטף ב 7.10, לפשעים המיניים כביכול שמבצעים החיילים והמתיישבים בפלסטינים בישראל, ובכך לנטרל את הפשעים המיניים מהעוטף, שדווקא כן תועדו, ובאופנים המחרידים ביותר.

נסכם את תרשים הזרימה הקבוע של מכונת הרעל:

ערבי מסוים טוען טענה קשה כנגד חיילים או אזרחים ישראלים >> על אף שאין כל ראיה שהוא דובר אמת, השמאל והתקשורת מצטטים את דבריו כעובדה >> לשמחת ליבם שם התקשורת והשמאל, לישראל יוצא שם רע בעולם >> המשטרה חוקרת >> לא מוצאת ראיות >> משחררת.

כך כל פעם מחדש.

The post מה שהיה ולא היה בכפר חומסה appeared first on מידה.

במאמר תגובה זה ברצוני טענות שעלו במאמרו של עקיבא ביגמן על שילוב הנשים ביהל"ם.

טענה מס׳ 1: ״ביהל"ם התייחסו לשילוב בנות ביחידה כסוג של משימה צבאית שצריכים לעמוד בה בהתאם לדרישות בג״צ מהצבא.״

עבודת המטה לשילוב נשים לוחמות ביהל״ם קרמה עור וגידים עוד טרם החלטת בג״ץ (שניתנה ב-22/12/22). העבודה התחילה עם כניסתי לתפקיד באוגוסט 21׳. את הרעיון להביא נשים לוחמות ליהל״ם הבאתי לשולחן הדיונים של קצין הנדסה ראשי דאז, תא״ל עידו מזרחי. חלק לא מבוטל מן הרעיון התבסס על ניסיוני כקצין קישור בצבא ארה״ב, שם מקצועות סילוק פצצות (להלן ס״פ) אינם משויכים באופן בלעדי ליחידת עלית הנדסית, פתוחים לגברים ונשים כאחד ואינם מחייבים כשירות קומנדו. הרעיון, כפי שהוצג לקהנ״ר בראשית הדרך, הכשרת נשים לוחמות נועדה לתת מענה לדרישה העצומה הקיימת לתפקודי ס״פ בצה״ל, ובהתבסס על העובדה שחלק גדול מאוד ממשימות הס״פ (כגון טיפול באמל״ח אויב בתחומי הארץ) אינן מחייבות יכולת כשירות פיזית גבוהה אך כן מחייבות איכות כוח אדם ויכולות קוגניטיביות מן המעלה הראשונה. כידוע לכל בר דעת הבקיא בתחום, בצה״ל חסרים לוחמי הנדסה קרבית ובטח שחסרים לוחמי ס״פ.

רעיון זה קיבל את ברכת הדרך והתחלנו עבודת מטה חילית.

כבר מכאן ניתן להבין שהטענה כי ביחידה התייחסו לשילוב נשים כמשימה צבאית מבג״ץ מופרכת מיסודה. עבודת המטה שהובלתי התחילה עוד לפני החלטת בג"ץ בעניין עתירת הלוחמות. מעודי לא פגשתי מסמך שדרש ממני משהו בעקבות פסיקת בג"ץ. איני יודע מהן דרישות בג״ץ שאתה טוען שהתייחסו אליהם ביהל״ם. יהל״ם קיבלו משימה צבאית בשרשרת הפיקוד הבאה: רמטכ״ל–מז״י–קהנ״ר–מפקד יהל״ם. מוביל עבודת המטה היה הח״ם והמשימה בוצעה בהצלחה יתרה. צה״ל השיב לבג״ץ כי הוא פותח את היחידה לגיוס נשים לוחמות כי לנו במפקדת קצין הנדסה ראשי כבר הייתה תוכנית.

עבודות מטה מטבען לוקחות זמן רב, ורצינו להיות מאוד יסודיים בכל התהליך, בדגש על לימוד מטעויות שנעשו בעבר בהקשר שילוב לוחמות, ואכן הדבר ארך זמן רב. למדנו את כלל המסקנות בנושא גיוס נשים לוחמות והכשרתן ואת הלקחים שעלו מפיילוטים קודמים כמו בחיל השריון. העבודה נעשתה בשנת 2022 וכללה את כל תחומי בניין הכוח – כ״א, אמצעי לחימה ותשתיות, הכשרות ואימונים, תו״ל וארגון (תקנים ואמצעים). בדצמבר 22׳ קיבלנו אור ירוק למימוש (ואכן העמ״ט קיבלה רוח גבית לאור קיומה של העתירה לבג״ץ וצה״ל השיב שיש מוכנות לגיוס ליהל״ם, כי ידעו היטב שאנחנו ערוכים לאחר הכנה מעמיקה) ובמרץ 23׳ כבר גייסנו מחזור ראשון של לוחמות. האם בג״ץ נתן לעבודה רוח גבית? כן. האם העבודה הייתה מוכנה עוד לפני הפקודה? גם כן. האם מישהו מבג״ץ הכווין? לא. אנחנו במטה המקצועי קבענו את הסטנדרטים ואת הדרישות.

הלאה.

טענה מס׳ 2: ״המשמעות היא שהצבא מבין היטב שלוחמות המסיימות את מסלול ההכשרה הזה אינן כשירות לביצוע המשימות של הלוחמים, ושמאחורי הקלעים היה ברור לכולם שהן לא יועדו לכך.״

ראשית, אף אחד בשום שלב לא ייעד את הלוחמות להחליף לוחמים. מתחילת הדרך היה ברור בעבודת המטה שהתפקיד הייעודי שונה ולכן נדרשת הכשרה שונה. בפיילוט הגדרנו שמבחינת כשירות מקצועית בתחום הס״פ – הדרישות תהיינה זהות – אחת לאחת. גם ביתר התחומים כמו קליעה, שדאות, ניווט, חוסן נפשי, משך ההכשרה ואיכות הלוחמות – לא התפשרנו. אגב – לא שזה העיקר, ואני לא יודע אם עקיבא מכיר את החיל, אבל מדובר בדרישות גבוהות מאוד והייתי נזהר מלזלזל בהן בחסות ״עשו להן הקלות״. אני מזמין את עקיבא לראות בעצמו ומהמר שיישאר פעור פה נוכח היכולות שהלוחמות האלה מציגות. רק במקום אחד היה לנו ברור שאם רוצים להצליח צריך לשים רף גבוה לנשים הנמוך מן הרף של הגברים. לי, כמפקד לוחם בצבא, וכמי שפיקד על גברים ונשים במעלה הקריירה, לא צריך להסביר שיש הבדלים פיזיולוגיים בין גברים לנשים. אני מכיר את השונות הזאת, לא מתכחש לה ולא מתעלם ממנה. ולאור העובדה שדרשנו תפקיד ייעודי אחר, יכולנו להגדיר גם סף כניסה פיזי שונה. עכשיו, לפני שיקומו כל המזדעקים שלא שירתו בצבא או לא פיקדו בחייהם על צוות ס״פ ויספרו שזאת הנמכת סטנדרטים ויתבלו ב״פרוגרסיביות״ ושאנחנו פוגעים בצבא, אני מציע לקחת נשימה ולהמשיך לקרוא:

כל מי שראה צוות ס״פ או חבלן משטרתי בפעולה בשטחי הארץ יודע היטב שכשירות הגופנית של סחיבת משקלים כבדים לאורך זמן אינה מרכיב חשוב במיוחד. המרכיבים המרכזיים שהופכים לוחם ס״פ למי שהוא הם הידע המקצועי, היכולת לפעול תחת לחץ והחוסן הנפשי הדרוש כדי להתמודד עם סכנת המוות. לשם כך בנינו מסלול הכשרה מאתגר המבוסס על איתור נשים בעלות יכולת קוגניטיבית גבוהה וחוסן נפשי גבוה והעברנו אותן מסלול מפרך של שנה הכשרה. את המיונים בנינו בדומה לבנים, כלומר לוחמת יהל״ם צריכה לסיים את הגיבושים הממיינים כמועמדת לשירות ביטחון (מלש״בית) ולאחר מכן להגיע לראיון ביחידה. בדומה לגברים.

הטענה כאילו ״הסתרנו״ דברים ״מאחורי הקלעים״ פשוט מגוחכת. לא הסתרנו דבר בשום שלב. זאת הייתה התוכנית. כך היא הוצגה בחיל, כך היא הוצגה למפקד זרוע היבשה דאז, אלוף תמיר ידעי, וכך היא גם אושרה אצל הרמטכ״ל.

נטיית הציבור, ובדגש על אלו המקטרגים על המהלך, להכפיף את הדיון כולו לכושר פיזי, משטחת את הדיון ומטעה. צה״ל צריך למצות את כלל האיכויות הקיימות במאגר המתגייסים. מקצועות שמסורתית בוצעו על ידי גברים ויש להם ביקוש הולך וגובר בשדה הקרב (בין אם בפנים הארץ ובין אם בתמרון) נדרשים להיבחן למול הצורך המבצעי ולמול היכולת למצות כוח אדם ביעילות. ודווקא כאן המאמר של מר ביגמן צודק בכותבו: ״כדי שהניסוי יצליח היחידה הביאה בחשבון את המגבלות הפיזיות של הבנות ביחס לבנים ועיצבה עבורן מסלול שירות ייחודי בתפקיד מבצעי ספציפי שאינו דורש אותה רמת כושר פיזי״. בעוד שהכותב מבטא ביקורתיות על כך, אני רואה בדבר חוכמה ומחשבה מחוץ לקופסא.

אז יבואו המקנטרים וישאלו: אז למה ביהל״ם? למה לא להקים יחידה חדשה? התשובה פשוטה. הכשירות המקצועית הזאת היא כשירות של יהל״ם. מלמדים אותה רק בבית הספר של יהל״ם ובניית יחידה חדשה ונפרדת בשביל כשירות מקצועית זהה הייתה איוולת מיותרת ובזבזנית. לכן לוחמות יהל״ם משרתות ביהל״ם, תחת אותה פלגה מקצועית של יתר לוחמי היחידה.

האם הלוחמות כשירות לביצוע המשימות של הלוחמים? כן. את אותן משימות שהיו חלק מתפקיד הלוחמים ורצינו להעביר אליהן. האם בצוק העתים יהיה ניתן להפעיל לוחמת למשימה זהה לגבר? גם כן. כשיש יכולת משתמשים בה. בין אם מדובר בגבר או אישה. ושדה הקרב מזמין את הגמישות הזאת ודורש אותה. והלוחמות האלה פעלו גם בעזה וגם בלבנון במהלך המלחמה.

טענה מס׳ 3: ״אם יש הצדקה להורדת הרף עבור המצאת תפקידים מסוימים, אפשר לשלב בהם בנים ש״אינם כשירים״ מספיק כדי לשרת ביחידה – וכאלה יש בצבא בשפע״. המשפט הזה שגוי מתחילתו ועד סופו. ראשית, התפקיד הנ״ל כפי שעוצב בפיילוט מבוסס על תפקיד קיים וכשירות קיימת ורף דרישות ויכולות קוגניטיביות, נפשיות ואישיותיות גבוה מאוד. כדי להתקבל לתפקיד הזה דרושות איכויות שאינן קיימות ״בשפע״. לכן המיון קפדני כל כך ולא כל אחד או אחת שמתחיל את המסלול מסיים אותו. שנית, את אותם בנים ״שאינם כשירים״ מספיק כדי לשרת ביחידה הצבא צריך במקומות אחרים. אותם מקומות שסגורים לנשים. מעבר לכך, בכך שפתחנו מסלול ייעודי לנשים ביחידת יהל״ם הגדלנו את היחידה ונתנו ליחידה עוד כלים וכוח אדם לבצע את משימותיה. לא הורדנו ולו גבר אחד ממנת הגיוס וממתקני היחידה. ״זה נהנה וזה לא חסר״. אם היינו מנסים להרחיב את היחידה באמצעות גברים נוספים, בהכרח היינו צריכים להביא את אותם גברים מיחידות קצה לוחמות אחרות, דבר שהיה פוגע בסופו של דבר דווקא בגדודים הלוחמים. הטענה ש״כאלה יש בצבא בשפע״ היא פשוט לא נכונה. לצה״ל יש מחסור אדיר בבעלי פרופיל לחימה, ומי שטועה לחשוב שגבר בעל פרופיל 72 עדיף ביהל״ם על פני אישה עם פרופיל 97 (בהנחה וכל יתר נתוני האיכות שלהם זהים) לא מבין איך ממצים נכון כוח אדם חובה בצה״ל. כי אנחנו נעדיף את אותו פרופיל 72 בגדוד שריון ולא במקום אחר.

טענות נוספות ששוות התייחסות. הח״ם סיים את תפקידו בחיל ההנדסה באוגוסט 2023. קצת לאחר שגייסנו את המחזור הראשון שהתחיל כאמור במרץ אותה שנה. מסלול זה התחיל והסתיים בייעוד לוחמות ס״פ. במהלך המלחמה, התפתחו יכולות נוספות ביחידת יהל״ם. יהל״ם הייתה ועודנה קטר מוביל של חדשנות צבאית בצה״ל ומהיחידות הטובות ביותר שיש לנו. אחד המאפיינים הבולטים של היחידה הוא היכולת להטמיע מהר יכולות קצה טכנולוגיות ולבנות פתרונות לבעיות מבצעיות. חלק מפתרונות אלה באו לידי ביטוי בדמות הפעלת אמצעים מיוחדים, לרבות רחפנים, כלומר נוצר צורך חדש ביחידה. אותו צורך אקוטי קיבל מענה בדמות אותן לוחמות שכבר סיימו הכשרה וכעת יכלו להיות מופעלות למשימות מבצעיות. ביחידת יהל״ם, בתיאום עם החיל, החליטו להתאים חימוש למטרה והתאימו שוב את ההכשרה כדי שתענה על הצורך הנ״ל. האם היינו אמורים לקחת לשם לוחמי קומנדו מובחרים ובכך ״לבזבז״ לוחמים שאמורים להיות בקו הראשון? התשובה המתבקשת היא לא.

הניסיון להגיד שמדובר במהלך יחצנ״י ככזה שנובע מלחצים חיצוניים ומשפטיים אינו עומד במבחן העובדות. מעבר לכך, הניסיון להגיד באופן חוזר ותדיר כי כל התכלית היא בשם ״פרוגרסיביות״ מדומיינת (לא שהח״ם סבור שיש בעיה עם קִדמה, אולי לאנשים מיושנים יש בעיה עם זה) מגוחכת ולא ראויה להתייחסות.

הניסיונות החוזרים ונשנים להנמיך את תרומתן של הנשים הלוחמות לצה״ל ראוי בעיניי לגנאי. זהו רצף של מחזור טענות שתרומתן לבטחון ישראל אינו ברור ואינו מקדם דבר מבחינת מיצוי כוח האדם וההון האנושי העומד לרשות הצבא.

המהלך לשילוב נשים לוחמות ביהל״ם הצליח ויתרום רבות לצה״ל ולבטחון מדינת ישראל. זה כבר לא ניסוי, זאת עובדה מוכחת. הלוחמות הללו השתתפו במאות פעילויות מבצעיות בלבנון, ברצועת עזה ובכלל גזרות הלחימה של צה״ל. הלוחמות האלה תורמות משמעותית ליכולות יחידת יהל״ם והן מוכיחות מקצועיות, נחישות ומוטיבציה בלתי נגמרת בשדה הקרב.

ודבר אחרון. הלוחמות שסיימו מסלול לאחרונה, התגייסו במרץ 2025 ועמדו על מגרש המסדרים לפני פחות מחודשיים – קיבלו סיכת יהל״ם. רגילה. כמו של הגברים.

אנחנו צריכים לנצח מלחמה, בשביל זה נדרשים לוחמות ולוחמים שיעמדו ויחזקו את חומות ירושלים, ״מלאכה גדולה אני עושה, ולא אוכל לרדת״ (נחמיה פרק ו׳, ג׳).

The post שילוב נשים ביהל"ם הצליח ועוד איך. תגובה לעקיבא ביגמן appeared first on מידה.

אמונה אחת אחראית, יותר מכל האחרות, לשחיטתם של אינדיבידואלים על מזבחות האידיאלים ההיסטוריים הגדולים — הצדק או הקִדמה או אושרם של הדורות הבאים, או השליחות המקודשת או האמנציפציה של עם או גזע או מעמד, או אפילו החירות עצמה, הדורשת את הקרבתם של אינדיבידואלים למען החופש של החברה. זוהי האמונה שהיכן שהוא, בעבר או בעתיד, בהתגלות האלוהית או בנפשו של הוגה יחיד, בקביעותיה של ההיסטוריה או באלו של המדע, או בליבו הפשוט של אדם טוב שלא שיחת דרכיו, ישנו פתרון סופי. האמונה העתיקה הזאת מושתתת על השכנוע הפנימי שכל הערכים החיוביים שבהם האמינו בני האדם חייבים, בסופו של דבר, לעלות בקנה אחד, ואולי אפילו להנביע זה את זה. "הטבע כורך את האמת, האושר והמידה הטובה יחדיו בשלשלת שאין להתירה", אמר אחד האנשים הטובים ביותר שחיו מעולם, ודיבר במונחים דומים על החירות, השוויון והצדק.

אבל האם זה נכון? אמירה נפוצה היא שהן שוויון פוליטי הן ארגון יעיל והן צדק חברתי אינם יכולים להתיישב עם יותר משמץ של חירות אינדיבידואלית, ובוודאי לא עם לֵסֶה פֵר בלתי מוגבל; שהצדק והנדיבות,נאמנויות ציבוריות ופרטיות, דרישותיה של הגאונות ותביעותיה של החברה עשויים להתנגש זה בזה באלימות. ומכאן לא ארוכה הדרך אל ההכללה שלא כל הדברים הטובים עולים בקנה אחד, ועוד פחות מכך כל האידיאלים של המין האנושי. אבל איפשהו, כך יאמרו לנו, ובאופן כלשהו, חייב להיות אפשרי שכל הערכים האלה יחיו יחדיו, שאם לא כן היקום איננו קוסמוס [=סדר], איננו הרמוניה; שאם לא כן, התנגשויות בין ערכים עשויות להיות יסוד סגולי, יסוד לא ניתן לסילוק בחיים האנושיים. להודות בכך שהגשמת כמה מהאידיאלים שלנו עלולה, בעיקרון, להפוך את הגשמתם של אחרים לבלתי אפשרית, הרי זה לומר שרעיון ההגשמה האנושית המלאה הוא סתירה פורמלית, כִימֶרָה מטפיזית. לכל מטפיזיקאי רציונליסטי, מאפלטון ועד אחרוני תלמידיהם של הגל או מרקס, הנטישה הזאת של רעיון ההרמוניה הסופית שבה כל החידות נפתרות וכל הסתירות מתיישבות, היא מקרה שלאמפיריציזם גס, כניעה מוחלטת בפני העובדות הגולמיות, פשיטת רגל בלתי נסבלת של התבונה בפני הדברים כמות שהם, כישלון המאמץ להסביר ולהצדיק, לצמצם את הכול לכדי מערכת אחת, כישלון שאותו "התבונה" דוחה בשאט נפש.

אבל אם איננו מצוידים בערובה־מראש לטענה כי הרמוניה גמורה בין ערכים אמיתיים יכולה להימצא היכן שהוא — אולי באיזו ממלכה אידיאלית שאת מאפייניה איננו יכולים, במצבנו הסופי, אפילו לשער בדמיוננו —אין לנו ברירה אלא לשוב ולהסתמך על המשאבים הרגילים של תצפית אמפירית וידע אנושי רגיל. ואלו בהחלט אינם נותנים לנו שום הצדקה להניח (או אפילו להבין לְמה הכוונה כשאומרים) שכל הדברים הטובים, או לצורך העניין כל הדברים הרעים, יכולים לעלות בקנה אחד. העולם שאנו פוגשים בו בהתנסות היומיומית שלנו הוא עולם שבו עומדות בפנינו בּחִירות בין מטרות נעלות במידה שווה, ותביעות מוחלטות במידה שווה, אשר הגשמתן של כמה מהן כרוכה, באורח בלתי נמנע, בהקרבתן של אחרות. אדרבה, דווקא משום שזהו המצב מייחסים בני האדם ערך רב כל כך לחופש הבחירה; שהרי אילו היה להם ביטחון בכך שבמצב מושלם כלשהו, אשר בני אדם יכולים להגשימו עלי אדמות, שום מטרות שהם חותרים אליהן לעולם לא יתנגשו זו בזו, אזי הכורח והייסורים שבבחירה היו נעלמים, ואיתם החשיבות המרכזית של החופש לבחור. כל שיטה המקרבת את המצב האחרון הזה הייתה נראית אז מוצדקת לחלוטין, ולא חשוב כמה חופש יש להקריב כדי לקדם אותה.

אין לי ספק שוודאות דוגמטית מעין זו הייתה אחראית לשכנוע הפנימי העמוק, השלם עם עצמו והלא ניתן לערעור בנפשם של כמה מן הרודנים והצוררים האכזריים ביותר בהיסטוריה כי מה שהם עושים מוצדק לחלוטין לאור מטרת המעשים הללו. אינני אומר שהאידיאל של הבאה־עצמית לידי שלמות — אם עבור יחידים או אומות או כנסיות או מעמדות — ראוי להוקעה כשהוא לעצמו, או שהדברים שנאמרו להגנתו היו בכל המקרים תוצאה של שימוש מבולבל או שקרי במילים, או של קלקול מוסרי או אינטלקטואלי. אדרבה, ניסיתי להראות שרעיון החופש במובנו ה"חיובי" מצוי בלב הדרישות לניהול־עצמי לאומי או חברתי אשר מניעות את התנועות הציבוריות רבות־העוצמה והמוסריות ביותר של ימינו, ושלא להכיר בכך פירושו שלא להבין את העובדות והרעיונות החיוניים ביותר של תקופתנו. אבל בה במידה נראה לי שהאמונה בכך שיכולה בעיקרון להימצא נוסחה יחידה כלשהי, שבאמצעותה כל מטרותיהם השונות של בני האדם יוכלו להתגשם באופן הרמוני, היא שגויה בעליל. אם, כפי שאני סבור, מטרותיהם של בני האדם הן רבות, ולא כולן בעיקרון עולות בקנה אחד זו עם זו, כי אז האפשרות של קונפליקט — ושל טרגדיה — לעולם לא תוכל להיות מסולקת לגמרי מן החיים האנושיים, גם האישיים וגם החברתיים. ההכרח לבחור בין דרישות מוחלטות הוא אפוא מאפיין בלתי נמנע של המצב האנושי. זה מה שמקנה ערך לחופש כפי שאֶקְטון השיג אותו בדעתו  —כמטרה בפני עצמה, ולא כצורך זמני, הנובע מן הרעיונות המבולבלים שלנו ומחיינו האי־רציונליים ונטולי הסדר, לא כצרה שיום אחד תהיה תרופת פלא אשר תשיב אותה על תיקונה.

אין בכוונתי לומר שחופש אינדיבידואלי, אפילו בחברות הליברליות ביותר, הוא הקריטריון היחיד, או אפילו השליט, לפעולה חברתית. אנו מאלצים ילדים להתחנך, ואנו אוסרים הוצאות להורג פומביות. אלו בהחלט גבולות לחופש. אנו מצדיקים אותם מן הטעם שבּוּרוּת, או חינוך ברברי, או תענוגות וריגושים אכזריים הם גרועים לנו יותר מאשר כמות הריסון הנדרשת כדי לעצור בעדם. השיפוט הזה, בתורו, תלוי באופן שבואנו קובעים את הטוב והרע, כלומר, בערכים המוסריים, הדתיים, השכליים,הכלכליים והאסתטיים שלנו; והללו, בתורם, כרוכים במושג האדם שלנו, ובדרישות הבסיסיות של טבעו. במילים אחרות, הפתרון שלנו לבעיות כאלה מבוסס על החזון שלנו, שלאורו אנו מונחים במודע או שלא במודע,בנוגע למה שמהווה חיי אדם שהובאו לידי מימוש, בניגוד לסוגי הקיום ה"מדוכדכים וצרי מוח", ה"מכוּוצים ומגומדים", של מיל. מחאה נגד החוקים המושלים בצנזורה או במוסר האישי, בתור הפרות בלתי נסבלות של החירות האישית, מניחה מראש אמונה בכך שהפעולות שחוקים כאלה אוסרים הן צרכים יסודיים של בני האדם באשר הם בני אדם, בתוך חברה מתוקנת (ובעצם כל חברה). להגן על חוקים כאלה פירושו לסבור שהצרכים הללו אינם מהותיים, או שאי־אפשר להשביע אותם בלי להקריב ערכים אחרים שהם נעלים יותר — משביעים צרכים עמוקים יותר — מאשר החופש האינדיבידואלי, על פי אמת מידה כלשהי שאיננה סובייקטיבית גרידא, אמת מידה שמייחסים לה מעמד כלשהו, אמפירי או א־פריורי.

שיעור החירות של אדם, או של אנשים, לבחור לחיות כפי שהוא רוצה או הם רוצים חייב להימדד מול תביעותיהם של ערכים רבים אחרים:שוויון, או צדק, או אושר, או ביטחון, או סדר ציבורי הם אולי הדוגמאות המתבקשות ביותר. מסיבה זו, הוא לא יכול להיות בלתי מוגבל. ר"ה טוני מזכיר לנו בצדק שחירותם של החזקים, בין שחוזקם פיזי בין שהוא כלכלי,חייבת להיות מרוסנת. העיקרון הזה ראוי לכבוד, לא כתוצאה של איזה כלל א־פריורי, שבו הכבוד לחירותו של אדם אחד כרוך לוגית בכבוד לחירותם של אחרים כמוהו; אלא פשוט משום שכבוד לעקרונות הצדק, או בושה לנוכח אי־שוויון משווע בהתייחסות לאנשים, הם בסיסיים בבני האדם לא פחות מן השאיפה לחירות. העובדה שאי־אפשר לקבל הכול היא אמת הכרחית, לא מותנית. תמיכתו של בֶּרק בצורך הקבוע לפצות, לפייס, לאזן; קריאתו של מיל ל"ניסויים חדשים ומקוריים בדרכי החיים", שתמיד צפונה בהם אפשרות השגיאה — הידיעה שלא רק הלכה למעשה אלא גם בעיקרון אי־אפשר להגיע לתשובות חדות וחלקות, אפילו בעולם אידיאלי של בני אדם טובים ורציונליים לחלוטין ורעיונות בהירים לחלוטין — עשויות להטריף את דעתם של אלו המחפשים פתרונות סופיים ושיטות יחידות, חובקות־כול, שמובטח כי תהיינה נצחיות. ואף על פי כן, זו מסקנה שאין מנוס ממנה עבור אלו אשר למדו, עם קאנט, את האמת שלפיה "מעץ כה עקום שממנו עשוי האדם אי־אפשר לעצב שום דבר ישר".

אין צורך כמעט להדגיש את העובדה שמוֹניזם, ואמונה בקריטריון יחיד, היו מאז ומעולם מקור לסיפוק עמוק גם של השכל וגם של הרגשות. בין שאמַת המידה לשיפוט נגזרת מן החזון של שלמות עתידית כלשהי, כמו שחשבו הפילוסופים הצרפתים של הנאורות במאה השמונה־עשרה ויורשיהם הטכנוקרטים בימינו אנו, ובין ששורשיה נעוצים בעבר —  la terre et les morts [האדמה והמתים] — כפי שסברו ההיסטוריציסטים הגרמנים או התיאוקרטים הצרפתים, או הניאו־שמרנים בארצות הדוברות אנגלית, הרי שבהכרח, אם היא מספיק קישחת, היא תיתקל בהתפתחות אנושית בלתי צפויה ובלתי ניתנת לצפייה, שהיא לא תתאים לה; ואז היא תשמש כדי להצדיק את מידת־סדום הא־פריורית של פְּרוֹקְרוּסְטס — החיתוך בבשרן החישל חברות אנושיות אמיתיות כך שיתאימו לאיזו תבנית מקובעת המוכתבת על ידי האופן, המוּעד לטעות, שבו אנו מבינים עָבָר דמיוני במידה רבה או עתיד דמיוני לגמרי. שימור הקטגוריות או האידיאלים המוחלטים שלנו על חשבון חיי אדם מחלל במידה שווה את עקרונות המדע וההיסטוריה; זו גישה המצויה בשיעורים שווים בימין ובשמאל בימינו, ואין ליישבה עם העקרונות המקובלים על אלו הרוחשים כבוד לעובדות.

פלורליזם, עם מידת החירות ה"שלילית" הכרוכה בו, נראה בעיניי אידיאל אמיתי והומני יותר מאשר המטרות של אלו המבקשים לגלות במבנים הממושטרים והסמכותניים הגדולים את האידיאל של אדנוּת־עצמית" חיובית" על ידי מעמדות, או עמים, או המין האנושי כולו. הוא אמיתי יותר, משום שלפחות הוא מכיר בעובדה שרבות הן מטרותיהם של בני האדם,לא כולן מתיישבות זו עם זו, ושוררת ביניהן תחרות מתמדת. ההנחה שכל הערכים ניתנים לדירוג על סקאלה אחת, כך שדי בהתבוננות פשוטה כדי לקבוע מי העליון, סותרת בעיניי את הידיעה שלנו כי בני האדם הם כוחות־פועלים חופשיים, ומציגה הכרעות מוסריות כפעולה שאותה, בעיקרון, סרגל לוגריתמי יכול לבצע. לומר שבאיזו סינתזה סופית ומיישבת־כול, אך ניתנת להגשמה, חובה היא אינטרס, או שחופש אינדיבידואלי הוא דמוקרטיה טהורה או מדינה סמכותנית, פירושו לפרושׂ לוט מטפיזי על הונאה עצמית או על צביעות מכוונת. הוא הומני יותר משום שאיננו שולל מבני האדם)כפי שעושים בוני השיטות), בשמו של איזה אידיאל מרוחק או לא־קוהרנטי, חלק גדול ממה שהם גילו כי הוא חיוני לחייהם כבני־אנוש, המחוללים תמורות בעצמם באורח שאינו ניתן לחיזוי. בסופו של דבר, בני האדם בוחרים בין ערכים עליונים; הם בוחרים כפי שהם בוחרים משום שחייהם ומחשבתם נקבעים על ידי קטגוריות ומושגים מוסריים ויסודיים שהם — לפחות בטווחים ארוכים של זמן ומרחב, ובלי קשר למקורותיהם הקדומים — חלק מהווייתם וממחשבתם ומתחושת הזהות שלהם; חלק ממה שהופך אותם לאנושיים.

יכול להיות שאידיאל החופש לבחור מטרות גם בלי להציג אותן כבעלות תוקף נצחי, ופלורליזם הערכים הנלווה אליו, הוא רק פרייה המאוחר של הציביליזציה הקפיטליסטית השוקעת שלנו: אידיאל שימי קדם וחברות פרימיטיביות לא הכירו בו, והדורות הבאים יביטו בו בסקרנות, אפילו באהדה, אך בלי להבינו אל נכון. זה ייתכן; אבל לא נראה לי שנובעות מכך מסקנות ספקניות. עקרונות אינם מקודשים פחות רק משום שלא ניתן לערוב למשך קיומם. אדרבה, עצם הכמיהה לערובות לכך שערכינו נצחיים ובטוחים באיזה שהוא רקיע אובייקטיבי היא אולי רק השתוקקות אל ודאויות הילדות או אל הערכים המוחלטים של עברנו הפרימיטיבי. "היכולת להבין שתוקפן של האמונות שבהן אדם מאמין הוא יחסי", אמר הוגה דעות נערץ בן־זמננו," ולמרות זאת להגן עליהן ללא חשש, היא המבדילה בין האדם המתורבת לאדם הברברי". לדרוש יותר מכך — זהו אולי צורך מטפיזי עמוק וחשׂוּך מרפא; אבל להניח לצורך כזה לקבוע את ההתנהלות המעשית של בעליו הוא תסמין של בוסריות מוסרית ופוליטית עמוקה לא פחות, ומסוכנת אף יותר.

הספר "שישה אויבים של חירות" בתרגום אביעד שטיר יצא לאור בהוצאת מרכז שלם וזמין לרכישה בקישור.

The post העולם לא עומד על רגל אחת appeared first on מידה.

מה אתה זוכר מהימים שלפני מלחמת ששת הימים?

"59 שנים לאחור. השתחררתי כחצי שנה לפני המלחמה, קראו לנו למילואים בפעם הראשונה לאימון הקמה של חטיבת צנחנים חדשה. זאת הייתה החטיבה של מוטה גור, חטיבה 55. כולנו צעירים, נחושים וגם מקצוענים, מבינים את משימתנו, משימת הדור. זו הייתה תקופה מאוד קשה של פעולות טרור. בעצם שום דבר לא השתנה. הטרור מזנב בנו למעלה מ־140 שנה ושום דבר לא השתנה. היינו באימון בבסיס האימונים של הנח"ל, כשסיימנו את האימון בגשם שוטף בתרגיל חטיבתי והשתחררנו – חזרנו הביתה לאספסת, איש לא העלה על דעתו שבעוד חמישה חודשים אנחנו נקראים למילואים. קיבלנו את משימת הדור, זה זיכרון שאי אפשר למחוק אותו, אי אפשר לברוח ממנו".

אתה זוכר את היום שבו שחררתם את ירושלים?

"היינו אמורים לצנוח ממערב לאל עריש, עיר המחוז של סיני, ולכבוש אותה בלילה. לא הבנו למה המטוסים לא עצרו ואז הודיעו לנו שהצניחה בוטלה, היו חבר'ה שתפסו את הראש והתחילו לייבב, התחילו לבכות, "איך אנחנו מפסידים את המלחמה?" אחרי זה אמרו לנו "אתם עולים לירושלים" ואנחנו נבהלנו, אמרנו "אוי ואבוי, אנחנו עולים לירושלים. צה"ל נלחם בסיני או ברמת הגולן ואנחנו עולים לירושלים". זכרנו את הקו הירושלמי שהיינו בו כמו כל חיילי צה"ל שעושים קווים בכל גבולות ישראל. פחדנו שהפסדנו את המלחמה".

פחדתם שמוותרים עליכם?

"את אל עריש כובשת חטיבת הצנחנים הסדירה ושריון סדיר ואנחנו עולים לירושלים כמילואימניקים צעירים ואמרנו "אוי ואבוי" ואז הבנו מה שקרה בירושלים. המלך חוסיין עשה את טעות חייו, כבש את ארמון הנציב, כבש את מוצב הפעמון על יד רמת רחל ובכך הביא את ממשלת ישראל לקחת את ההחלטה הדרמטית, המכוננת, החשובה, להכנס ולשחרר את ירושלים. אנחנו זכינו במשימה החשובה המכוננת הזו של שחרור ירושלים. המלחמה הזו גבתה מאיתנו מחיר יקר, 185 חללים משלוש חטיבות במערכה לשחרור ירושלים. אני מדבר גם על חטיבה 16 שכבשה בחזרה את מוצב הפעמון ואת ארמון הנציב אבל ירדה דרומה, נכנסה לירושלים לכיוון בית לחם – חברון וחטיבה 10 חטיבת הטנקים שבאה מצפון. עיקר האבדות היו שלנו, של הצנחנים במלחמה הזאת אבל ירושלים בידינו אנחנו הריבון בירושלים".

האם יש לך זכרון מרגש במיוחד?

"כשעלינו להר הבית הפלוגה של זמוש הלכה לכיוון הכותל ועסקה שם בתליית הדגל על הגדר, אנחנו המשכנו ישר לכיוון המסגד. ניגש אלינו השומר הזקן של הוואקף, איש נמוך שלבש גלימה חומה, הייתה לו שרשרת גדולה על הצוואר ועליה היה תלוי מפתח כזה גדול. אחד החבר'ה תפס אותו ככה בשרשרת, ניער לו את הראש ואמר לו "אפתח אל באב", "פתח את השער", לא ידענו על איזה שער מדובר. הוא פתח לנו את הפשפש של שער המוגרבים שבנוי משתי כנפיים כאלה גדולות עבות, בכנף הצפונית זו שמעל עזרת הנשים, זו שפונה צפונה לעזרת הנשים היה פשפש, בדיוק הפשפש שבו נכנסים היום הולכי הרגל להר הבית, הוא פתח לנו את הפשפש הזה, ממנו ירדו מדרגות שהיו מוטבעות על הכותל, ומשם ירדנו לכותל. סמטה של שניים וחצי מטר, לכלוך וטינופת של עזים, כבשים, יונים, חרפה גדולה. אחרינו נכנסה הדבוקה הראשונה של הגנרלים, היו שם שר הביטחון והרמטכ"ל רבין, אלוף פיקוד המרכז נרקיס, הרב גורן וגנדי. עוד לא הייתה התרגשות גדולה, ההתרגשות הגדולה הייתה כשנכנסו שני האזרחים הראשונים אל רחבת הכותל. הם הגיעו עם ג'יפ, העוזר של הרב גורן, הרב מנחם הכהן נסע להביא אותם. נכנסו הרב הנזיר והרב קוק, כשהם נכנסו פרצה ההתרגשות, כמו קפיץ דרוך הכל השתחרר. ההתרגשות, השמחה, הדמעות, הברכות. הרב גורן, אני הולך לשבור לך עכשיו מיתוס, לא הצליח לתקוע בשופר, הוא כולו רעד, השפתיים שלו רעדו, יצא לו מין צפצוף. ניגש אליו המג"ד שלנו רוטנברג, בן תל יוסף, שם לו את היד על הכתף ואמר לו "כבוד הרב, אני מנגן על חצוצרה בתזמורת הילדים של תל יוסף, תן לי את השופר" והוא תקע את התקיעה הראשונה בכותל אחרי 19 שנים שהכותל לא שמע תקיעת שופר. זה אירוע שמלווה אותי עד היום. הכותל הוא לא רק של הרב גורן או של הדתיים. גם השופר הוא לא רק של הדתיים או של הרב גורן. הוא של כולנו, של כל עם ישראל. זה שקיבוצניק בא אל רב גדול בישראל ואומר לו "תן לי את השופר, אני רוצה לתקוע בשופר, אני מנגן על חצוצרה בתזמורת הילדים של תל יוסף – זה מלווה אותי עד היום, היחד הזה, החיבור הזה, זה זיכרון מכונן בשבילי".

אתה בן קיבוץ בית השיטה, אתה זה שיזם את הקמת בית הכנסת בקיבוץ, מאיפה זה בא?

"בקיבוצים הוותיקים היו בתי כנסת, הם שירתו את ההורים של המייסדים שבאו מאוחר יותר לסיים את חייהם בקיבוץ על יד הבנים, על יד הנכדים. החינוך הקיבוצי לא דאג שנכיר את את סידור התפילה, את קדושת השבת, את חגי ישראל, את הדברים הכי בסיסיים, הכי פשוטים. עליה לתורה בבר מצווה – זה לא היה, זה היה אפילו אנטי. עם הליכתם לעולמם של הורי המייסדים, נסגרו בתי הכנסת. לא היו בתי כנסת בקיבוצים בשנות ה־70, ה־80 ו־ה90. אני חזרתי בשנת 2000 מהפרק הפוליטי של חיי, הייתי לאורך כל שנותיי בפוליטיקה קרוב מאוד לציונות הדתית, להתיישבות ביהודה ושומרון, לעשייה ההתיישבותית, קליטת עלייה, עשייה חינוכית, עשייה צבאית, הרתמות הצבאית – עד היום אני מחובר לציבור הזה בכל נימי נפשי. הייתי סגן שר החינוך של זבולון המר, חזרתי הביתה ואמרתי שלא יכול להיות שיש קיבוץ בארץ ישראל שאין בו בית כנסת. אמרתי "אני לוקח את זה על עצמי, אני מקים בית כנסת בקיבוץ. בתוך יממה תלויה פטיציה (עצומה) על לוח המודעות. 200 חתימות – לא יקום בית כנסת בבית השיטה. עזבתי את זה אבל זה שכב באיזו מגירה אחורית בראש, עברו חמש שש שנים ועוררתי את זה שוב. באתי למזכירות המשק ואמרתי להם "חבר'ה, יש לי פה רשימה של 12 מבנים שעומדים ריקים, לא צריך לבנות חדש". אמרו לי במזכירות "לא מעניין אותנו המבנים הריקים בקיבוץ, בית השיטה לא תממן שקל אחד לבית הכנסת, תביא כסף – נבנה בית כנסת". ישבתי עם שר הדתות והתחלתי לקדם את העניין – יש כסף. הסתובבתי עם המזכיר, קבענו מגרש והתחלנו לתכנן. בעצם לא צריך לעשות כלום כי יש פורמט קבוע במשרד הדתות. "המתנגדים" לא ויתרו ודרשו הצבעה חסויה בקלפי מאחורי פרגוד. אני ידעתי מה תהיה התוצאה ולכן אמרתי שאסור לנו ללכת על הצבעה, אסור שיהיה כתוב ברזומה של בית השיטה שאספת החברים החליטה נגד הקמת בית כנסת, זה כתם שחור עד סוף הדורות. היו45%  בעד, 55% נגד. אני אמרתי שזה נצחון, אין יותר ויכוח. לא יוכלו להגיד משה פלד המשוגע הזה, המתנחל הזה, הקיצוני, הפאשיסט. 45% מהציבור רוצה בית כנסת, לא יעזור לכם שום דבר".

מה עשית?

"ביום ראשון בבוקר הלכתי להסתובב בין הבתים הריקים, בחרתי בית, התחלתי לגרד אותו לבד עם שפכטל, עד הצהריים סיימתי לגרד את כל בית הכנסת, עד הערב בית הכנסת היה צבוע, ביום אחד עשיתי את כל העבודה הזאת. זה היה אולי היום הגדול בחיי. יום אחרי זה היה ארון קודש בבית השיטה ובמה לשליח ציבור".

איך היה לכם כבר ארון קודש ובמה?

"אדם בשם מוטק'ה פנחסוב, היה יבואן עץ, היה לו גם בית מלאכה קטן. היו בו אומנים שעוסקים בבניית ריהוט לבתי כנסת. אני רואה שהם עובדים עם המפסלת ועם הפטיש, הכל גילוף ביד. בצד עמדו ארון קודש ובמה, כאילו חיכו לי. 120,000 דולר תרומה הוא נתן לי. שבוע ימים אחרי ההצבעה בקיבוץ היה מניין ראשון, קבלת שבת ראשונה בקיבוץ ומאז בית הכנסת כבר 18 שנים לא נסגר. יש לנו יש לנו כבר רב בבית הכנסת. עמותה של צדיקים "איילת השחר" עם הרב רענן עוזרת לנו עד היום".

כיצד ידעתם לנהל תפילה?

"נכד של מייסדי הקיבוץ, אמו היא דוקטור למחשבת ישראל. הוא חזר בתשובה, חב"דניק, שירת כבר למעלה מ-700 ימי מילואים במלחמה הזאת. בשבוע הראשון כשפתחנו את בית הכנסת, היא אמרה לו, "אם תהיה מחיצה בבית הכנסת, לא תראה אותי בבית הכנסת". ענה לה "אם לא תהיה מחיצה בבית הכנסת, לא תראי אותי בבית הכנסת". היא כמובן שלא באה לבית הכנסת אבל הוא כל הזמן איתנו. התחתן, הקים בית, הילדים נולדו בבית השיטה והם חיים פה. בחגי תשרי, ביום כיפור, בתפילת "כל נדרי" נוכחים בבית הכנסת 200 אנשים. אנשים רוצים חזרה לבית סבא".

זכית להיות עד להקמת התנועה לארץ ישראל השלמה, ספר לי על כך.

"אחרי מלחמת ששת הימים, קיבלתי טלפון מצבי שילוח זכרונו לברכה, חבר תנועת העבודה. הוא הזמין אותי לאירוע ההקמה של התנועה לארץ ישראל השלמה בבית של אלתרמן. בארץ היתה אופוריה אחרי ההישגים של המלחמה. אני רוצה לומר שקרה לי נס, מייסדי בית השיטה צמחו בגימנסיה הרצליה בתל אביב, שבה נוסדה תנועת "המחנות העולים", שהייתה אז האוונגרד ההתיישבותי האקטיביסטי של תנועות הנוער. היא יסדה את קיבוץ בית השיטה – הקיבוץ הראשון של "המחנות העולים". הם היו חברי תנועת העבודה. אני ריכזתי את גידולי השדה ועסקתי גם בחינוך הבלתי פורמלי בבית השיטה. הייתי נער בן 22, ניגש אליי אחד ממייסדי הקיבוץ, שחיבר את החוברת "בבריתך", האדמ"ור החינוכי של בית השיטה והזמין אותי לצאת איתו לשטח פעם בשבוע. הוא חי את הדבר הזה של ארץ ישראל השלמה בכל נימי נפשו. היינו יוצאים כל שבוע למשך יום שלם לראות את הארץ שחזרנו אליה. הוא גרם לי לעשות את המהפך בראש ולהבין עד כמה חזרנו לארץ אבות, עד כמה חשוב לחזק את הדבר הזה,

להעמיק את הקשר הזה, הקשר להיסטוריה היהודית של העם היהודי בארץ ישראל. העם היהודי בארץ ישראל לא ישב בתל אביב, הוא ישב בגב ההר, בשילה, בעלי, בבית אל. אני זוכר שעמדנו על הגג של נבי סמואל, שנינו לבד, אנחנו מסתכלים צפונה והוא אומר "צריך לחזק את ירושלים, לעשות עוד טבעת ועוד טבעת, להרחיב את ירושלים. מסתכלים מזרחה לכיוון השומרוני הטוב – לחזק את ירושלים. מסתובבים דרומה לכיוון הר גילה – לחזק את ירושלים. זו הייתה הרוח של תנועת העבודה. זה הוביל אותי לבית של אלתרמן, לאירוע של הקמת התנועה לארץ ישראל השלמה".

מי היו האנשים שם?

"95% ממייסדי התנועה לארץ ישראל השלמה היו אנשי תנועת העבודה. אני לא חתמתי כי הייתי ילד מפוחד ומבוהל. היו שם מובילי דעת קהל כשהרעיון היה בעצם לשמר ולחזק את ההישגים של המלחמה. היה שם גם עזריה אלון שהקים את החברה להגנת הטבע. הוא לא חתם, לימים אזרתי אומץ ושאלתי אותו למה לא חתם, הוא ענה "ברגע שראיתי ש"שייב", ישראל אלדד, נכנס, אמרתי שאני עם המשוגעים האלה לא הולך".

התנועה לארץ ישראל השלמה הייתה אמורה להיות גוף פוליטי?

"היא לא הייתה אמורה להיות גוף פוליטי, אנחנו עסקנו בצורך הדחוף להתיישב ביהודה ושומרון. הסברתי לאורך כל הדרך כשעסקתי בפוליטיקה, שאנחנו עומדים על שתי רגליים יציבות – על הרגל ההיסטורית היהודית של מורשת ישראל, של עם ישראל שהתגבש שם על גב הרכס הזה, ועל הרגל הביטחונית. אני לא מאמין שיש היום משפחה בכפר סבא, ברעננה, בעפולה, בחדרה או בערד שחושבת שצריך לעזוב את ההתיישבות ביהודה ושומרון. זה בעצם מגן ישראל".

מה קרה לתנועת העבודה?

"אני אומר עד היום שאני איש תנועת העבודה, אני איש תנועת העבודה הישנה הטובה, האקטיביסטית, המיישבת, הבונה, לא התנועה שמתכנסת אל תוך עצמה. לאן היא הגיעה עם "הדמוקרטים" של יאיר גולן? זו לא דמוקרטיה, זו בדיחה. אני לא חשבתי לעזוב את קיבוץ בית השיטה אז ואני לא אעזוב, כאן אסיים כנראה את חיי. כל התנועות הפוליטיות שקמו אחרי מלחמת ששת הימים, יצאו בעצם מרחמה של תנועת העבודה. התנועה לארץ ישראל השלמה, חוג עין ורד שהייתי חלק ממנו, התחיה שהייתי חלק ממנה, צומת שהייתי חלק ממנה, כולם היו אנשי תנועת העבודה".

איך הגענו למרב מיכאלי, ליאיר גולן, ללזימי, לגלעד קריב?

"מתי קרה המשבר הגדול בחברה הישראלית? אשתי אומרת במלחמת יום הכיפורים – משבר של אמון הציבור במערכות הציבוריות, בממשלה, בצבא, בכוחות הביטחון. אני אומר שהמשבר הוא במלחמת ששת הימים – השבר האידאולוגי על ארץ ישראל. קרה פה נס בחברה הישראלית. תנועת העבודה התעייפה ונכנסה אל תוך עצמה ופתאום קם תיש צעיר. תנועת העבודה התעייפה אידאולוגית, התיש הצעיר הציל את מדינת ישראל. הדגל הלאומי הלך והתכופף, הגיע כבר כמעט לרצפה".

מי זה התיש הצעיר?

"התיש הצעיר זה גוש אמונים, הציבור של הציונות הדתית לקח את הדגל והתחיל לרוץ קדימה. מהר מאוד הם הבינו שפה יש מהלך. חילופי אליטות".

אתה מקבל כקיבוצניק שזו האליטה החדשה?

"הצחקת אותי, אני עם הציבור הזה, זה ברור לי. אני קורא לזה "תסמונת עשו", גניבת הבכורה. הם חשים שגנבו להם את המדינה. הם לא רק חשים, הם גם אומרים את זה כל יום. הם גנבו? הם הצילו את המדינה. התנועה שלנו התעייפה. המזל של מדינת ישראל שקם ציבור חדש ומתחיל להוביל בלי להתבייש, בלי להתנצל, מתיישב ותוקע עוד יתד ועוד יתד, עוד דגל. נס קרה למדינת ישראל שהתיש הצעיר הזה בלי להתבייש הרים את הדגל שנפל והתחיל לרוץ קדימה. הנס השני שקרה למדינת ישראל הוא הנס בצבא. הצבא הוא אחר. הצבא השתנה".

במה השתנה הצבא?

"בהסכם אוסלו הצבא עשה סיבוב של 180 מעלות. רבין לא סמך על אנשי פרס, הוא תיעב אותם. הוא נתן לאנשי הצבא להוביל את המשא ומתן. ואז מה קרה? בבוקר הצבא נלחם בפלסטינים כאנשי טרור, בלילה הוא היה יושב איתם במשרדים עם הניאון וסוגר איתם כאנשי שלום. איך אפשר לא להתבלבל? ואז הוקם האגף לחקר המערכה העתידית של צה"ל. הצבא התבלבל, כל הדור הזה של האלופים שמסתובבים עכשיו באולפנים בשנים האחרונות ומטיפים מוסר – גדלו על הבלבול הזה. בשנים האחרונות יש מהפך בצבא, הציבור של הציונות הדתית מתגייס בהמוניו, גם לפיקוד וגם לכל תפקידי הלחימה, מבלי להתבייש".

The post "ואז הקיבוצניק ניגש אל הרב גורן" – תא"ל במיל' משה פלד appeared first on מידה.

כך או כך, קשה להאמין שבכירי השב"כ לא הבינו שפשיטה 'נקודתית' כזו עלולה להתגלגל לכדי אירוע אסטרטגי ממדרגה ראשונה, שיטלטל מדינה, שכבר הייתה נתונה ממילא במשבר פנימי חריף סביב הרפורמה המשפטית, מהלך שנתפס בעיני חלקים מסוימים בציבור כאיום על הדמוקרטיה הישראלית וגרר מחאות המוניות, גילויי סרבנות, הוצאת כספים מן הארץ, השבתות, ביזוי טקסים לאומיים ועוד… באקלים כזה, חטיפת חייל הייתה עלולה להיות המהלומה האחרונה בחייה של הממשלה. בנסיבות הללו, המינימום המתבקש היה לדרוך את המערכת, להרים טלפון לראש הממשלה, או לפחות לשר הביטחון שלו, ולעדכן כי קיימת אפשרות לפשיטה, וכי בשל חומרת התרחיש הוזנק כוח ייעודי לגזרה. מוזר מאוד שזה לא נעשה. הרבה יותר קל היה להבין אילו ראש השב"כ היה מגיע למסקנה כי אין ממש בהתראות שהצטברו. לו כך אירע, ניתן היה להשלים את חלקי הפאזל היוצרים את השלם, שאותו הגדיר בר עצמו כ־miscalculation, היפוכו של המושג calculate, שפירושו היכולת לחשב ולהעריך סיכון באופן רציונלי. אלא שכאן מתגלה הסתירה: אם תהליך החשיבה שבוצע הוביל למסקנה שמדובר ברעשי רקע חסרי משמעות, מדוע שוגר כוח ייעודי? ואם האיום נתפס כממשי עד כדי שיגור כוח כזה, כיצד לא ניתנה התרעה מתאימה לגורמים שנזכרו קודם? מדובר בלוגיקה שאינה מתכנסת לכלל הסבר מניח את הדעת.

ומכאן לאפשרות השנייה, שהוערכה כאמור בסבירות נמוכה, ולפיה חמאס נערך למתקפה של צה"ל. נוכח היסטוריית העימותים עם חמאס, שמאז השתלטותו על הרצועה ב־2007 היה זה שיזם את העימותים פעם אחר פעם בלי שקהילת המודיעין שלנו הצליחה להתריע על כך מראש הרי שזהו ענין די תמוה. זאת ועוד, שני המבצעים האחרונים ברצועה לפני ה-7 באוקטובר כוונו נגד הג'יהאד האיסלמי, בעוד חמאס צופה בהם  מן הצד. מה שחיזק את הערכות המודיעין שחמאס מורתע, מעדיף שלטון וכלכלה, על פני הרפתקאות צבאיות.

ההערכה כי חמאס אינו חותר למלחמה לא נולדה בחלל ריק, אלא שיקפה שינוי עמוק בתפיסת ההפעלה של שירות הביטחון הכללי. היחלשות רכיב היומינט, המבוסס על מגע ישיר עם השטח והאויב, לצד התחזקות המערך הטכנולוגי, העתיקו את הדגש מאינטואיציה אנושית לאלגוריתמים. ביסוד כל אלגוריתם עומדת מערכת הנחות, כלומר קונספציה. באופן פרדוקסלי, ככל שהמידע הפך עשיר ומתוחכם יותר הארגון התקשה לקבל כל מה שלא התאים לקונספציה, ונטה לאמץ סימנים שאישרו אותה. וזה גם מה שאירע לו באינטראקציה עם הדרג הפוליטי. אלא ששם, כפי שנראה מיד, הוא תרם לעיוות מסוג אחר לגמרי, שאליו נגיע כעת.

חשוב כבר כאן לפסול על הסף את האפשרות ההזויה של בגידה. רונן בר וכל בכירי השב"כ לדורותיהם הם פטריוטים, שסיכנו את חייהם יותר מפעם אחת למען בטחון מדינת ישראל. מדובר במשהו אחר, המתקשר גם לפניית רונן בר לבג"ץ למנוע את פיטוריו על ידי ראש הממשלה. והמשהו האחר הזה, שמסביר את המיס-קלקולציה דלעיל, קשור לחשש שקינן במטה השב"כ שנתניהו ינצל את סיטואציה שנוצרה על מנת לפתוח במלחמה שתסיט את תשומת הלב הציבורית מהאנרכיה ברחובות. בפסיכולוגיה מכנים זאת חשיבה מוטת מוטיבציה Motivated Reasoning)), כלומר מצב שבו חשש או עמדה מוקדמת, לא רק משפיע על שיקול הדעת, אלא מעצב את האופן שבו אדם מפרש את המציאות. מי שהשתתף בשנים שקדמו ל־7 באוקטובר ב'פרלמנטים' של בכירי שב״כ בדימוס, לא יכול היה להחמיץ את עומק הסלידה מנתניהו. בפורומים הבלתי מסווגים הללו, חזרו שוב ושוב הביטויים דיקטטור, תאב שלטון, מושחת, מסית, מפלג, שקרן ודומיהם. בעקבות הקמת הממשלה עם בן גביר וסמוטריץ, וקידום הרפורמה המשפטית, הפכה הסלידה הזו אצל רבים לאיבה אישית כמעט. מן המעט שדלף ממסדרונות השירות עצמו, ניתן היה ללמוד שזו הייתה גם הרוח שנשבה בהנהלת הארגון בזמן אמת, מה שהוביל את הדרג המקצועי בשב"כ להאמין שאזהרה חריפה מדי תנוצל בזירה הפוליטית לקידום אינטרסים של "היאחזות בשלטון" לשיטתם.

תורת ההרמנויטיקה, העוסקת בתיאוריה של ההבנה, מלמדת כי לא הטקסט עצמו הוא העיקר, אלא הסאבטקסט שלו; לא רק מה שאנשים אומרים או כותבים חשוב, אלא גם מה שהם בוחרים להצניע. כאשר בוחנים את תצהירו של רונן בר לבג״ץ ברוח זו, מתברר כי אין לקרוא אותו כפשוטו, אלא ככזה החושף טפח ומסתיר טפחיים. האם הפרשנות דלעיל מספקת הסבר מניח את הדעת למיס-קלקולציה הנזכרת? יום יבוא ואולי נדע זאת.

אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד הוא ד"ר להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות, איש הייטק וסמנכ"ל לשעבר בחברת אמדוקס. מילא מגוון תפקידי פיקוד ומטה במערך החי"ר, ומייסד פו"ם 'אפק' להכשרה בינזרועית בצה"ל.

The post האמת מאחורי ה"מיסקלקולציה" של השב"כ appeared first on מידה.

הבוקר התעוררתי עם התשובה הזו:

״בדקנו את הערוץ שלך לעומק ומצאנו שהוא מפר את מדיניות בנושא תוכן מזיק ומסוכן. אנחנו מבינים שהחדשות האלה מאכזבות, אבל התפקיד שלנו הוא לשמור על סביבה בטוחה לכולם ב-YouTube״.

ובשורה התחתונה: ״הערוץ שלך לא יוחזר ל-YouTube״.

זהו. אין שום נימוקים או הסברים. הערוץ מפר את המדיניות ומפיץ תוכן מזיק ומסוכן. לא פחות.

מה זה תוכן מזיק ומסוכן לפי יוטיוב?

״אסור לפרסם ב-YouTube תוכן שמעודד פעילויות מסוכנות או לא חוקיות, שעלולות לגרום לפציעה חמורה או למוות״ והם מפרטים: מעשים, מתיחות ואתגרים מזיקים או מסוכנים; תוכן בנושא כלי נשק; תוכן שקשור לאבטחה דיגיטלית (האקינג גניבות וכו׳).

ברור לחלוטין שאין שום קשר בין הטענות האלה לבין העבודה העיתונאית שלי. מדובר בהחלטה שרירותית וחסרת פשר, ואין לי הסבר אחר חוץ מניסיון השתקה מכוער ואלים.

הפרק האחרון שהעלתי עסק בשילוב נשים בצה״ל וכלל גם אייטם סאטירי על ״הליכודניקים שמצביעים לבנט״ וביקורת על פעילי איכות הסביבה שמתנגדים להקמת יישובים. לא יודע מה ״מסכן את הנחיות הקהילה״ פה אלא אם כן בנט נעשה כל כך רגיש שאסור אפילו לצחוק עליו.

ככה או ככה, אני לא מתכוון לוותר, אני לא מתכוון לשתוק ולא מתכוון להפסיק. אני אמשיך לפרסם תחקירים, לחשוף את האמת ולהפיץ את התוכן שלי כמה שיותר. לא אתן שישתיקו אותי. זה פשוט לא הולך לקרות.

בשלוש השנים האחרונות פרסמתי שורה ארוכה של תחקירים בנושאים שאף אחד אחר בימין ובטח שבשמאל לא נגע בהם. עסקתי בפנסיות התקציביות של בכירי מערכת המשפט והצבא; במדיניות ההתיישבות הפוסט ציונית של מוסדות התכנון, בדורסנות של רשות מקרקעי ישראל, בכשלים העמוקים בבניין הכוח של צה״ל ובמוכנות שלו למלחמה ועוד ועוד.

בלי אתר מידה ובלי הפודקאסט שלי אף אחד לא היה נוגע בזה. ואין לי שום כוונה להפסיק, לעצור או לגרום לזה להחליש אותי.

בלי יוטיוב זה הולך להיות יותר קשה, אבל זה העולם שבו אנחנו חיים, ואני מעריך שבמהלך קמפיין הבחירות הנוכחי התופעות עוד יחריפו. ואם נפסיד חלילה, יהיה כאן אסון נוראי, כי השמאל לא מסתיר את הכוונות שלו להשתיק אותנו לגמרי.

וכאן אני צריך אתכם. תעזרו לי להפיץ את התוכן הזה, לשתף אותו לכמה שיותר אנשים ולגרום למזימה הזו להיכשל. אני נמצא גם בספוטיפיי, ואפשר לעקוב אחרי שם:

הפודקאסט שלי ואתר ׳מידה׳ מתקיימים רק בזכות תמיכה של מנויים שותפים שלנו שלוקחים חלק במאבק הרעיוני והתרבותי הזה, תצטרפו אלי וקחו חלק. כאן יש קישור לתרומות.

זה הדבר הכי חשוב וזה מאפשר לנו להיות עצמאיים באופן מלא ובלתי תלויים באף אחד. לא בתורמים גדולים, לא בגופים ממסדיים ובטח שלא בגחמות של חברות המדיה הפרוגרסיביות האמריקניות.

בימים הקרובים אפתח ערוצים נוספים ואמשיך לעדכן אתכם בכל התפתחות.

אף אחד לא יעצור אותנו. אף אחד לא ישתיק אותנו.

וסוף האמת לנצח.

The post יוטיוב צנזרו אותי! appeared first on מידה.

ביוני 2025, מספר מדינות ובהן בריטניה, קנדה ונורבגיה, הטילו סנקציות על השרים סמוטריץ' ובן-גביר. האיחוד האירופי נמצא תחת לחץ פנימי כבד להטיל סנקציות על שרי הימין גם הוא. זוהי כבר הכרזת מלחמה על המחנה הלאומי הישראלי. בנוסף, יש חשש מוצדק לחלוטין שממשל דמוקרטי עתידי בארה"ב יחדש ויחמיר את הסנקציות שהיו תחת ממשל ביידן. כעת על המדינה לפעול בזירות המשפטיות, החקיקתיות והדיפלומטיות בנחישות ובמהירות לפני שהסחף יתגבר.

עתירות, עתירות, עתירות

ברמה הפשוטה, על מושאי הסנקציות לעתור נגדן בבית המשפט של האיחוד האירופי ובהקדם האפשרי. עד כה, אף ישראלי שנפגע מעיצומים אירופיים לא פעל במישור העתירות. כפי שסקרה לאחרונה עו"ד שרה שיאלום במאמר מקיף, אל מול הסנקציות של האיחוד האירופי, עומד לרשותנו ארגז כלים משפטי של המערכת השיפוטית של האיחוד עצמו. המסלול המרכזי הוא תביעת ביטול(Action for Annulment) . לפי סעיף 263 לאמנה על תפקוד האיחוד האירופי (TFEU), כל אדם או ישות שנפגעו מהחלטה יכולים, תוך חודשיים מפרסומה, לעתור לבית הדין הכללי של האיחוד בבקשה לבטל את הכללתם ברשימת הסנקציות. חשוב להבין: הסמכות של שופטי האיחוד לדון במקרים אלו, גם כשמדובר במדיניות חוץ וביטחון, מוחלטת ומבוססת היטב, כפי שנקבע בפסיקתRosneft  התקדימית.

הבשורה המשמעותית ביותר עבור הישראלים הנכללים ברשימות אלו טמונה בסטנדרט הראייתי שהציב בית הדין האירופי בפסק הדין Kadi II. בית הדין קבע כי חובת ההוכחה מוטלת על רשויות האיחוד ולא על הפרט. השופטים אינם יכולים להסתפק בטענות כלליות או ב"מראית עין" של נימוקים; עליהם לוודא כי לכל האשמה יש בסיס עובדתי מוצק וספציפי. במקרה של תושבי יהודה ושומרון הנרדפים תחת "משטר זכויות האדם" של האיחוד ללא כל הליך שיפוטי מקדים במדינתם, בית הדין יידרש לבחון בקפידה את איכות המקורות של שירות החוץ האירופי. טענות המבוססות על דיווחי ארגונים פוליטיים ללא הצלבת מידע או קרבה בזמן לאירועים, לא יוכלו לעמוד במבחן הדין האירופי המחמיר.

לצד תביעת הביטול, המערכת האירופית מציעה שלושה נתיבים משלימים: בחינה מנהלית מחדש – הגשת בקשה מנומקת ישירות למועצת האיחוד להסרה מהרשימה; פנייה לבית הדין האירופי דרך בתי משפט לאומיים (סעיף 267) – אדם שחשבונותיו הוקפאו על ידי בנק מקומי באירופה יכול לערער על חוקיות הסנקציה בבית משפט מדינתי, ובכך לאלץ הפנייה של הסוגיה לבית הדין לצדק של האיחוד; תביעת נזיקין – פסק דין Bank Refah קבע כי אדם שהכללתו ברשימה בוטלה בשל אי-חוקיות, זכאי לתבוע פיצויים על הנזקים הכלכליים והתדמיתיים שנגרמו לו.

המודל המבצעי: "חומת אש פיננסית"

המפתח לנצח את הסנקציות הוא לאיין את הפגיעה שלהם במושאי הסנקציה. באירוניה גמורה, האיחוד האירופי עצמו יכולה ללמד אותנו כיצד לעקוף סנקציות בינלאומיות. באוגוסט 2018, ארה"ב פרשה מהסכם הגרעין עם איראן וחידשה את הסנקציות נגדה. בתגובה, האיחוד האירופי אימץ את תקנה 2271/96 ("תקנת החסימה"). התקנה אוסרת על חברות אירופאיות לציית באופן ישיר או עקיף לחוקים האמריקאיים המפורטים בה. לפי סעיף 2 לתקנה, כל חברה אירופאית מחויבת לעדכן את הנציבות האירופאית כיצד החוקים החסומים משפיעים על העסקים שלה. חברה שנפגעה מציות לסנקציות האמריקאיות יכולה לתבוע בבית משפט אירופי את הגורם המזיק. המשמעות היא להפוך ציות לסנקציות אמריקאיות לבלתי כדאי מבחינה כלכלית.

על ישראל לחוקק חוק חסימה שיאסור על בנקים ישראלים לשתף פעולה עם סנקציות מנהליות זרות שלא אושררו על ידי גורם שיפוטי ישראלי. שילוב של חוק חסימה יחד עם "קרן שיפוי מדינתית"  שתגבה את הבנקים במקרה של קנסות זרים, ינטרל את התמריץ הכלכלי של הבנקים לשתף פעולה עם צווים זרים וייצור מאזן הרתעה משפטי מול רשויות האיחוד.

כדי להתמודד עם הסכנה שחוק כזה ידרבן בנקים בינלאומיים להעדיף שלא לעבוד עם בנקים ישראלים, על ישראל לאמץ אסטרטגיה של "נתיב בנקאות מפוצל". המנגנון מבוסס על הפרדה פיזית ודיגיטלית מוחלטת בין הפעילות המקומית של אזרחי ישראל לבין תשתית הסליקה הבינלאומית (SWIFT). במסגרת זו, יוקמו "חשבונות מגן ריבוניים" אשר ינהלו את תנועת הכספים של מושאי הסנקציות אך ורק בתוך גבולות המערכת הבנקאית הישראלית ובמטבע שקל חדש. בשיטה זו, הבנק המסחרי אינו חשוף לסיכון של "זיהום" המערכת המוניטרית העולמית, שכן הכספים אינם חוצים את גבולות ישראל ואינם עוברים דרך בנקים קורספונדנטים בניו יורק או בפרנקפורט.

ברמה הטכנית, המערכת תתבסס על מסלקת "זהב"(RTGS)  של בנק ישראל כגורם מתווך. במקום שהבנקים הפרטיים יבצעו סליקה ישירה זה מול זה עבור לקוחות "מסומנים", בנק ישראל ישמש כ"צד נגדד" ויסגור את העסקאות בתוך ספר מאזנים פנימי וחסוי. כך תבנה ישראל "אינטרנט פיננסי" מקומי, בדומה למודלים שהקימו מעצמות אחרות כמו רוסיה (SPFS) וסין (CIPS), המבטיח שזכויות הקניין של אזרחינו לא יהיו נתונות לגחמות של פקידים בבריסל. זהו מודל דומה ל-INSTEX שהקימו גרמניה, צרפת ובריטניה ב־2019, "מנגנון עוקף" שנועד לאפשר לחברות אירופיות לסחור עם איראן מבלי להשתמש במערכת הבנקאית האמריקאית ולחמוק מהסנקציות של ארה"ב. אם האיחוד האירופי מצא לנכון לייצר נתיב סליקה עוקף עבור משטר האייתוללות, אין כל מניעה משפטית או מוסרית שישראל תקים מנגנון דומה עבור אזרחיה שלה.

גביית מחיר מדיני מהאיחוד האירופי

על האיחוד האירופי להפנים שהקו העוין שלה נגד ישראל ידון אותה לחוסר רלוונטיות מוחלטת. על הכנסת לחוקק חוק שיטיל מגבלות כגון שלילת הטבות מס או מיסוי כבד על תרומות אירופאיות לעמותות פוליטיות בישראל. האיחוד האירופי מממן בנייה ערבית סיטונאית בלתי-חוקית ביהודה ושומרון, ויש להניח שבשל הדרישה של רגבים לאכוף את החוק הישראלי היא מצאה את עצמה מושא לסנקציות. התגובה הראויה היא יציאה של המנהל האזרחי לפעולת הריסה רחבה של בניינים לא-מאושרים שנבנו במימון האיחוד האירופי והקפאה מיידית של כל בנייה.

מדינות זרות לא היו מודעות לפעילויות של מושאי הסנקציות לולא היו מלשינים מבית. על הכנסת לתקן חוק חרם שיאסור קריאה להטיל עיצומים על אזרחי ישראל ולאפשר תביעות נזיקיות ממי שנפגע מקריאות אלו.

לבסוף, האבסורד בהמשך פעילותן של הקונסוליות האירופאית לרשות הפלסטינית בלב בירתה של ישראל זועק לשמיים. כשמונה מדינות מפעילות קונסוליות כלליות בירושלים שלא מכירות בריבונות הישראלית בירושלים ומייצגות את המדינות שלהן לרשות הפלסטינית. כך למשל ספרד, שהזעיקה את שגרירה חזרה מישראל, בעוד שהקונסול-הכללי הספרדי יושב בירושלים ופועל מול גורמי "מדינת פלסטין" ברמאללה. הקונסוליות האלו הם שריד של התקופה הקולוניאלית ומנוגדות לחלוטין למשפט הבינלאומי הדורש שכל נציגות דיפלומטית תבקש רשות לפעול מהמדינה המארחת. המדינות האירופאיות מסרבות לבקש רשות מישראל פן יתפרש הדבר כהכרה במעמדה של ירושלים. לפני שנה, הממשלה הבטיחה תגובה ציונית הולמת להכרה הבריטית והצרפתית במדינה פלסטינית אך שום דבר לא קרה. יש לסגור את הקונסוליות הבלתי-חוקיות לאלתר ולאותת לאירופאים בקול ברור שמדינת ישראל מפסיקה לשתוק מול הזלזול בריבונות שלה.

The post יש מה לעשות נגד הסנקציות appeared first on מידה.

בשבוע שעבר היה זה המשנה ליועמ"ש גיל לימון, שבמפגן מרהיב של חוסר מודעות עצמית, כתב מכתב לשר סמוטריץ' ובו קבע כי מינויו של מקורבו יהודה אליהו למנהל רמ"י פסול בשל מעורבותו של השר סמוטריץ' במינוי. זאת כאשר לימון עצמו מונה על ידי ועדת איתור שבראשה עמד לא אחר מאשר אביחי מנדלבליט, שלימון היה מקורבו ועוזרו האישי במשך כשני עשורים. לדידו של לימון, מעורבות של השר במינוי מקורבו, פוסלת את המינוי גם כאשר השר אינו הממנה, אבל מינויו שלו על ידי ועדת איתור בראשות הפטרון שלו במשך עשורים, כמובן אינה פסולה ואינה נגועה בניגוד עניינים.

שלשום פורסמה (באיחור כרגיל) תגובת היועמ"שית לממשלה לבג"צ מינוי ראש המוסד. לא נפרט כאן את מלוא טענות הסרק הנפרסות על פני 38 עמודים ועוד 72 עמודי נספחים. אם כי יש לציין את הטקטיקה החדשה בה נוקטת מחלקת הבג"צים בפרקליטות. אם אין לך טענה טובה, תחזור עליה לפחות שלוש פעמים, אולי זה יתפוס. לטענותיה העיקריות של היועמ"שית:

• היועמ"שית טוענת כי אמנם ישנה ועדת המינויים, ואמנם ועדה מחליטה לכאורה ברוב חבריה, אבל יש לזכור שיו"ר הועדה הוא שופט עליון בדימוס. מאחר שכך, ברור כי הוא בעל מומחיות בקביעת ממצאי עובדות ומהימנות, ובנוסף החלטת הממשלה שהקימה את הועדה נתנה לו זכות הצבעה כפולה במידת הצורך. לכן גם אם הוא בדעת מיעוט, דעתו היא הקובעת. לשיטתה של היועצת, החלטת הועדה תהיה או ברוב הכולל את היו"ר או במיעוט של היו"ר. אין שום אפשרות לכך שהרוב יקבע כנגד עמדת היו"ר. מעניין הדבר כי אותו היו"ר בוועדה דומה היה גם בעבר בעמדת יחיד בדעת מיעוט. מדובר במינויה של בהרב מיארה עצמה ליועמ"שית. בעוד רוב חברי הוועדה סברו כי מינויה סביר, הנשיא בדימוס גרוניס יצא בחריפות כנגד מינויה וטען (כפי שברור היום לכולם בצדק) כי היא לא ראויה ולא כשירה לתפקיד. לשיטתה של בהרב מיארה, חובה לקבל את דעת היו"ר גם אם הוא בדעת יחיד. ואם כך מינויה פסול מעיקרו (void). (בשולי הדברים נוצר כאן כמובן מעגל שוטה לפיו מינויה של היועמ"שית פסול מעיקרו ולכן עמדתה לבית המשפט לא קיימת, ואם כך מינויה תקין, ואז חוות דעתה קיימת, ואז מינויה פסול וחוזר חלילה).

• טוהר המידות נמדד בהתאם להתנהגותו האישית של אדם. ראויה או לא ראויה. פסולה או לא פסולה. בחוות דעתו ממציא הנשיא גרוניס המצאה חדשה אותה מאמצת היועמ"שית: בהפעלתו של קטין על ידי האוגדה "נפלו פגמים של טוהר המידות להם אחראי גופמן מכוח אחריותו הפיקודית כמפקד אוגדה" וזאת למרות שהנשיא גרוניס מציין בפירוש כי גופמן לא ידע שהמופעל הוא קטין. ובכל זאת, טוהר המידות הורחב, ולשיטת גרוניס ובהרב מיארה, ימדד לא רק על פי מעשיו של אדם, אלא גם על פי מעשי הכפופים לו. אם כך, מה דינה של יועמ"שית שהפצ"רית הכפופה לה הדליפה במזיד סרטון מבושל שהעליל עלילת דם על חיילי צה"ל כאילו הם אנסים. ולא זו בלבד, הכפופים ליועמ"שית שיקרו במודע לבית המשפט העליון בתגובות ותצהירים כאילו מתבצעת חקירה של ההדלפה בעוד לא בוצעו כל פעולות חקירה. גם אם נניח כי היועמ"שית לא הייתה מודעת למסכת השקרים העניפה תחתיה, עדיין, כפי שכתב הנשיא גרוניס, יש בכך פגיעה בטוהר המידות.

• היועמ"שית טוענת כי תפקיד ראש המוסד הוא היחיד מבין שבעת התפקידים שנבחנים בוועדה לבחינת מינויים שאין חוק המסדיר את תפקודו, ולכן יש חובה להחמיר בדרישת טוהר המידות לתפקיד זה. כמובן טענה שנטענת ללא שום נימוק או מקור חוקי. ובכן, נחשו לאיזה תפקיד בכיר נוסף אין חוק שמסדיר את פעולתו? נכון, היועמ"ש לממשלה. לשיטת בהרב מיארה, היא חייבת ג"כ בטוהר מידות ייחודי, בו היא כמובן לא עומדת.

נראה כי היועמ"שית הצליחה לברוא בחוות דעתה חיה חדשה. גמל תלת דבשתי שאינו מצליח לראות אף אחד מדבשותיו.

וכשהייעוץ המשפטי הוא עדר גמלים, אין זה מפתיע כי תגובת היועצת לבג"צ מלאה בקש וגבבה.

עו"ד אהרון הינמן הוא מנכ"ל פורום הבכירים-יוצאי השירות הציבורי

The post ייעוץ משפטי ללא מעצורים appeared first on מידה.

למעשה קשה לזהות הבדל בין העקרונות שהציבו האיראנים במהלך המשא ומתן שקדם למבצע 'זעם אפי', לאלו שהם מציבים היום. מבחינת טראמפ המו״מ הוא כלי לסיום המלחמה, אבל מבחינת האיראנים מדובר בעוד שלב בה, "אקס פקטור" שישנה את מאזן הכוחות הנוכחי ויכריע את המערכה לטובתם. האיראנים בקיצור, נלחמים אחרת. האסון האנושי, הכלכלי והחברתי הנורא שחוו במלחמת איראן-עיראק. וההכרה שהם מדינה מוקצית מחמת מיאוס, הן במערב והן במרחב הסוני, הוביל את שלטון האיטוללות למסקנה, כי עימות חזיתי ישיר עם יריביהם החזקים עלול להסתיים רע. מכאן נולדה העדפה לאסטרטגיה עקיפה ומתמשכת. הכוללת השקעה סבלנית ואף מעוררת התפעלות, באריגת רשת מוקדי חיכוך בכל הארצות הסובבות אותה, על בסיס פרוקסיז, הנאמנים לה, שאותם היא מממנת ומזיינת, במטרה להפעילם ביום פקודה, נגד: ישראל – 'השטן הקטן', הצבא האמריקאי במזה"ת – 'השטן הגדול', המשטרים הסוניים, ונתיבי השייט הבינ"ל. על מנת לשלוט בקצב ההסלמה, ולנהל את המערכה, כאשר תחליט לעשות זאת, בתנאים הרצויים לה מנפנפים שליטיה בארסנל הטילים הבאליסטיים ובאופציית הפיכתה למדינת סף גרעינית, כסוג של פרוטקשין.

ההתנהלות האיראנית קשורה לאחת התיאוריות המשפיעות בחקר ההיסטוריה הצבאית, של ההיסטוריון הנודע ויקטור דייויס הנסון ((Hanson, לפיה קיים הבדל בין דפוסי הלחימה שהתפתחו, למן העת העתיקה ואילך, ביוון הקלאסית במערב ובפרס האחמנית במזרח. לדבריו צבא האזרחים של ערי המדינה היווניות פיתח שיטת לחימה, שהתבססה על ניהול 'חסכוני' של זמן ומרחב. שבאה לידי ביטוי בחתירה לקרב מכריע, פלנקס מול פלנקס, ונצחון הרואי, שהתבטא בשבירת מערך האויב והנסתו משדה הקרב. הפרסים ממזרח שהתבססו על צבאות שכירים, ושאותם כינו היוונים בזלזול 'ברברים', פעלו מתוך הגיון הפוך. הם ויתרו על קרבות הכרעה הרואיים, והתישו את יריביהם באמצעות תמרונים, פשיטות ודיפלומטיה, תוך ניהול גמיש יותר של הזמן והמרחב. היו גם יוצאים מן הכלל אצלם, כמו כורש הגדול (559–530 לפנה״ס) ודריווש הראשון (522–486 לפנה״ס), שאליהם הנסון מתיחס בספר אחר כאל חריגים. מה שמסביר לדעתו את ההתפוררות המהירה של האימפריות שהקימו, בעקבות חזרת יורשיהם למלחמות התשה. ומכל מקום מסקנתו היא, שדרך הלחימה המערבית ביטאה תפיסת עולם תרבותית וחברתית, שאיפשרה בניה והפעלה של ‘מכונות מלחמה’ אפקטיביות, שהפכו את המערב, בחשבון אחרון, לשליט העולם כולו.

ההבדל בין תפיסות הלחימה השונות, בין התנגשות פיזית מהירה וברוטלית, החותרת לנצחון הרואי במערב ובין שחיקה מורטת עצבים במזרח, נטוע עמוק בתפיסת הזמן והמרחב השונה שהתפתחה בשתי הציויליזציות, כאלף שנים ויותר לפני הופעת האיסלם, עניין שחמק כנראה מעיני חוקרי המזרח התיכון, שייחסו את עקרונות הההתמדה ('סבר') העמידה האיתנה ('איסתקמה') ההקרבה ('שהאדה') ואחרים, לאידאולוגיה הקיצונית של אירגונים 'מודרניים' כמו חמאס, חזבאללה ומשמרות המהפכה. הייתה זו התעלמות מן העובדה שמאז ומעולם העדיפו אנשי המזרח להכריע את אויביהם באמצעות אסטרטגיה של שחיקה, הרבה לפני שחסן אל-בנה, סעד קוטיב, והאיטוללה חומני, ניסחו לכך הצדקות דתיות. או אם לומר זאת אחרת, האידאולוגיה הרדיקלית לא יצרה את התפיסה, אלא רק נתנה לו שם.

ומכאן בחזרה למערכה מול איראן. מלחמה, כפי שטוען הפרופסור מרטין ואן קרפלד, מחשובי הוגי הדעות הצבאיים בימינו, היא המשך של תרבות יותר מאשר של פוליטיקה. ההחלטה לצאת למלחמה או לסיימה היא אמנם 'פוליטית', אך האופן שבו היא מתנהלת, מנוהלת ומוכרעת, נטוע עמוק בתרבות. ענין המסביר את היחס השונה של חברות במערב ובמזרח, לאבדות, לסבל, למחירים הכלכלים שהן מוכנות לשלם. כמו גם לשאלות מהותיות כמו, איך היא צריכה להתנהל, איפה, למשך כמה זמן, ולאיזו תכלית. וכפועל יוצא מכל אלו, לתת את התשובה המכרעת, מה יחשב כניצחון. כל אלו מוצאים את ביטויים במערכה הנוכחית.

מבחינת טראמפ מדובר היה בהתחלה בפרויקט הדומה לשאר הפרויקטים הנדלנים שניהל בחייו: יעדים מדידים, 'לוקיישן' ברור, וזמן קצוב להשלמת התכניות. שכללו את הוצאת 450 ק"ג האורניום המועשר מאיראן, מניעת העשרה לעשרים השנים הבאות, צימצום תכנית הטילים והתמיכה בפרוקסיז. מודע לרוח הפרוגרס בארצו, הסולדת ממלחמות ומגלה קוצר רוח כאשר הן: תובעות קרבנות, מתמשכות ומייקרות את חשבון המכולת, הוא ריכז פלאנקס אדיר, וחתר, בשיתוף ישראל להכריע את איראן באמצעות מהלך צבאי קטלני ומהיר. שפגע קשות בהנהגתם, במתקני ההעשרה שלהם ובתעשיית הטילים. בתום 40 ימי לחימה, ולאחר שהגנרלים בישרו שהם השיגו את היעדים שהציב להם, הוא פנה לאיראנים והציע להם, 'הצעה שאי אפשר לסרב לה'. לפתוח את מיצר הורמוז ולהכנס למשא ומתן, שיאפשר לסיים את המלחמה, או להסתכן בחזרה לתקופת האבן. משמרות המהפכה אמנם קיבלו את תנאי הפסקת האש אבל התחכמו והמשיכו לחסום את התנועה בהורמוז, מהלך שנועד להבהיר, כי הם נחושים להמשיך במלחמה 'לפי כללי המשחק הקודמים' ולחתור לנצחון באמצעות המהלכים הדיפלומטיים באיסלמבאד.

מן האמור לעיל ניתן להסיק כמה דברים. הראשון, שהאולטימטום להחזיר את איראן לתקופת האבן, גרם פיק ברכיים למשמרות המהפכה. והראיה, הויתור על דרישותיהם לסלק את הצבא האמריקאי מהאזור, ולשלם להם פיצויים, כתנאי להפסקת האש מצידם. בכך חשפו לעיני כל שלוש נקודות תורפה. הראשונה – שהם רציונליים, השניה – שאינם התאבדותים, ואחרון – חשוב מכל, שתלותם במדינה גוברת על תלות המדינה בהם. נקודות תורפה העתידות, כפי שיתברר מיד, עתידה למלא תפקיד מרכזי במשחק החתול והעכבר שהנשיא האמריקאי מנהל מולם. ועם זאת האיראנים, נאמנים לאסטרטגיה המזרחית, החליטו להתיש את הנשיא תוך מינוף הזמן וחיזוק אחיזתם במרחב, הודות למצור הימי, שליטתם בפרוקסיז, והרתעת האמריקאים ממהלך צבאי על אדמתם.

כאשר טראמפ הבין עם מי יש לו עסק, הוא התלבט בין שלוש אפשרויות. לשוב ולהפעיל את הפלנקס נגד הכלכלה וכוחות המשטר האיראנים, שפירושו 'עוד מאותו דבר'; להחזיר את איראן לתקופת האבן, מהלך שהיה מציב את משמרות המהפכה עם הגב לקיר; או להחזיר לאיראנים באותה מטבע, כלומר לשלול מהם את האחיזה במרחב ולהתיש אותם בחזרה. החלטה שהובילה אותו להטיל בלוקדה נגדית על המפרץ הפרסי, להשבית את יצוא הנפט האיראני מהאי כארג', ואת פעולת נמל באנדר-עבאס, המהווה את צינור האספקה העיקרי של סל המזון האיראני. הבעיה המרכזית של איראן כיום, אינה בהכרח מחסור בדולרים מעצירת ייצוא הנפט, כפי שמקובל לחשוב, אלא ההסגר המונע מהם ליבא תירס, חיטה, אורז, שמני מאכל וסוכר התופסים בין 40%-90% ממוצרי היבוא. המשטר יכול להמשיך ולהדפיס כסף על מנת לשלם משכורות לאנשי משמרות המהפכה. אך כשהייבוא נחסם, הכסף הופך חסר משמעות, שכן אין מה לקנות בו.

חסימת מיצר הורמוז מזה והבלוקדה האמריקאית מזה, יצרו לכאורה מצב תיקו, המשחק לידיהם של משמרות המהפכה, ומאפשר להם למשוך זמן ולשחוק את יריבם. אלא שמדובר בתיקו למראית עין בלבד. אסטרטגיה של התשה, מתאימה לחברה חקלאית מסורתית, לא לחברה תעשייתית־עירונית. כאן טמון כשל היסוד ביישום האסטרטגיה שבחרו משמרות המהפכה. איראן היא דוגמה מובהקת לחברה בעלת מאפיינים מודרניים. כ-75% מהאוכלוסיתה מרוכזת כיום בערי ענק כמו טהרן, משהד, ואיספהן, וחיי היום יום של אזרחיהן מתבססים על פעילות תקינה של תשתיות חשמל, מים, תקשורת, אינטרנט ושרשראות אספקה. משמרות המהפכה יכולים להחזיק בנרטיב של עמידה איתנה כל עוד המערכות הללו מתפקדות, אך כאשר הן נשחקות — מה שקורה בימים אלו, הולך ונוצר שינוי תודעתי. הפגיעה באספקת דלק לערים כבר מורגשת. המדפים בסופר עדיין מלאים, אבל המערכת הלוגיסטית שממלאת אותם מתרוקנת בשל בעיות אספקה המתבטאות בעליות מחירים מטורפות של מוצרי יסוד, וירידה בייצור בשר עוף, ביצים וחלב. הפרדוקס ברור, היתרונות המסורתיים של סבלנות ועמידה איתנה, הופכים עם התמשכות הזמן לחסרונות עבור המשטר האיראני, ויוצרים כשל מערכתי המסכן את המשטר. המעבר מתחושת עמידה וניצחון, לתחושת כישלון ואובדן שליטה, עשוי להיות מהיר מן הצפוי.

לסיכום, טרמאפ הוא איש עסקים קשוח, נושא – ולא נותן – מנוסה לאין שיעור משחקני השחמט האיראנים. מי שצופה בראיונות שהוא מעניק לכתבים, מבין מיד, שמדובר באדם שיודע מה הוא רוצה, ומשוכנע שהוא ישיג זאת. בשורת מהלכים מתוחכמים, הוא הצליח לבודד את איראן משותפותיה סין ורוסיה, לשלוט במחירי הנפט, לסכסך בין מוקדי הכח השונים בטהרן ולטעת בהם את ההכרה, שכל מהלך שיעשו, רק יגדיל את ההפסד. הירידה בפופולריות שלו בארה"ב ובחירות האמצע בנובמבר, אינן מטרידות אותו, כגאון שיווק הוא יודע עד כמה הפכפכה דעת הקהל, ומה קל להנדס אותה. מבחינתו מדד נאסד"ק השובר שיאים בחודשים האחרונים, למרות המלחמה, הוא הקריטריון האמיתי לתחושות הציבור. הכרזתו שמבצע 'זעם אפי' הסתיים הודות להפסקת האש, מאפשרת לו לנטרל את מגבלת 60 היום של הקונגרס, ולהתחיל במלחמה חדשה לכשיחפוץ. מלחמות במזה"ת אינן מוכרעות על ידי מי שפוגע חזק יותר, אלא על ידי מי שמסכן את יכולת משטר היריב לשלוט. שיטת הכאוס של טראמפ, שראשיתה בהפעלת 'הפלנקס המערבי', והמשכה 'בהתשה המזרחית', המשלבת בין עימות ישיר לעקיף, מכוונת בדיוק לכך. משום שאת טראמפ לא מעניינת האיסטרטגיה אלא הנצחון. כמו קאטו הזקן הוא מכריז שהאורניום לא ישאר באיראן, ושמיצרי הורמוז יפתחו. ייתכן שיחליט להפעיל לשם כך את הפלנקס שנית, ולהוריד את השלטר באיספהן, ועם זה לא יעזור, להחזיר את איראן לתקופת האבן. כך או כך כדאי לאיראנים להאמין לו…

אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד הוא ד"ר להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות, איש הייטק וסמנכ"ל לשעבר בחברת אמדוקס. מילא מגוון תפקידי פיקוד ומטה במערך החי"ר, ומייסד פו"ם 'אפק' להכשרה בינזרועית בצה"ל.

The post האיראנים חופרים לעצמם את הבור appeared first on מידה.

כפי שחזיתי לפני שבוע, טראמפ חזר מסין עם מעט מאוד הישגים. ההכרזה על הזמנתם של 200 מטוסי בואינג לא רק שהייתה קטנה יותר מצפי השוק ל-500 מטוסים, אלא גם לא כללה פירוט של סוגי המטוסים, לוח הזמנים למסירה או השווי הכולל. לא הייתה שום כותרת על הזמנה גדולה של סויה ותירס תוצרת ארה"ב. נראה שחלק גדול מהדיון נסב סביב אשרור או הארכה של התחייבויות קיימות לסויה, ולא גל קניות דרמטי חדש. טראמפ גם לא הצליח לגרום לסין להתחייב להגדיל את יבוא הבקר האמריקאי. כל מה שסין הסכימה לו היה לחדש רישיונות יצוא עבור מאות מפעלי בשר שאיבדו בעבר גישה לשוק הסיני בעקבות המתיחות בתחום הסחר.

מניית אנבידיה זינקה ביום חמישי בעקבות דיווחים על כך שטראמפ החליט לאפשר מכירת שבבי H200 לסין. אבל המציאות היא שוושינגטון כבר אישרה באופן מותנה יצוא של שבבי H200 לסין עוד בינואר. לפני נסיעתו של טראמפ, בייג'ינג עצמה, לפי הדיווחים, האטה או התריעה מפני רכישות השבבים האלה משום שרצתה להפחית תלות בחומרת AI אמריקאית, במיוחד בשבבים המיושנים. זכרו, שבבי ה-H200 נמצאים כבר שני דורות מאחור.

וחשוב מכול, נראה שטראמפ לא השיג ויתורים משמעותיים מסין בנוגע לאיראן, לפחות לפי הצהרותיה הרשמיות של בייג'ינג, שממשיכות להדגיש את יציבות הפסקת האש והשארת מצר הורמוז פתוח, אותן נקודות שסין קידמה עוד לפני נסיעתו של טראמפ.

הספקנות שלי לגבי הסיכוי לפריצת דרך הייתה מושתתת על המציאות שבה לטראמפ יש מרחב פוליטי מוגבל מאוד בבית כדי להציע ויתורים משמעותיים לסין. הוא הגיע לסין בלי קלפי מיקוח אמיתיים. בנסיבות האלה, לבייג'ינג לא הייתה סיבה של ממש להציע ויתורים משמעותיים משלה. לכן נסיעתו של טראמפ לא שינתה את דעתי שהעימות עם איראן יהפוך למכוער יותר לפני שיסתיים. מרחב האפשרויות של טראמפ הולך ומצטמצם. המהלך הדיפלומטי כשל בניסיון לחלץ ויתורים משמעותיים מטהרן. המצור כשל בניסיון להוריד את כלכלת איראן על הברכיים. ו"מבצע חירות" הוקפא כמעט באותה מהירות שבה החל, משום שטראמפ הבין שהמבצע חשף את נכסי הצי האמריקאי לסיכון גדול יותר מכפי שציפה.

ייתכן שטראמפ קיווה שסין תסייע בהגברת הלחץ על טהראן, אך אין הרבה סימנים מהפסגה לכך שבייג'ינג מוכנה לעשות זאת. בתחילת המלחמה, טראמפ זכה לשבחים מצד הוגים שמרנים בעלי השפעה כמו ג'ורג' וויל, שקבע כי סוף סוף אמינות ההרתעה של ארה"ב משוקמת. אבל גם אלה שתמכו במלחמתו של טראמפ נגד איראן כעת מפנים לו עורף על כך שלא סיים את מה שהתחיל. רוברט קגן כתב השבוע ב-The Atlantic כי תבוסה אמריקאית באיראן עלולה להסב לאמריקה נזק אסטרטגי גדול יותר מאשר וייטנאם או אפגניסטן, ולגרום לפגיעה בלתי הפיכה במעמדה העולמי של ארה"ב.

טראמפ ודאי מבין שתבוסה באיראן תגדיר את נשיאותו ותפגע לצמיתות במורשתו. זו הסיבה שנסיגה עשויה בסופו של דבר להתגלות עבורו כקשה יותר מהסלמה. התחזית שלי נותרה: הסלמה.

אז מהי המשמעות של הסלמה עבור השווקים הגלובליים והכלכלה העולמית? סוכנות האנרגיה הבינלאומית (IEA), פרסמה השבוע את דו"ח שוק הנפט החודשי האחרון שלה. הוא סיפק קריאה מעניינת מאוד. על פי חישובי ה-IEA, היצע הנפט העולמי ירד ב-12.8 מיליון חביות ביום מאז פברואר. התפוקה של יצרניות המפרץ נמוכה כעת ב-14.4 מיליון חביות ביום מהרמות שלפני המלחמה. אם כי תפוקה מוגברת מברזיל, קנדה וונצואלה סיפקה קיזוז מסוים.

במבט ראשון הירידה במלאי הנפט העולמי נראית מתונה באופן מפתיע. ה-IEA מעריכה שמלאי הנפט הגלובלי המדווח ירד ב-129 מיליון חביות במרץ, וב-117 מיליון חביות נוספות באפריל. ביחד, מדובר בירידה במלאים של כ-4 מיליון חביות ביום. זה כמובן מעלה שאלה חשובה: איך מיישבים קריסה של 12.8 מיליון חביות ביום בהיצע, עם ירידה של רק 4 מיליון חביות ביום במלאי הנפט הגולמי? יש שתי סיבות מרכזיות לפער הזה: ראשית, הביקוש של בתי הזיקוק לנפט גולמי ירד בחדות. לפי ה-IEA, תפוקת בתי הזיקוק הגלובלית באפריל הייתה נמוכה בכ-5 מיליון חביות ביום לעומת שנה קודם לכן. במילים אחרות, חלק מההתאמה להיצע נמוך יותר של נפט גולמי באה לידי ביטוי בפחות זיקוק, ולא בירידה מוחלטת במלאי הנפט הגולמי.

אבל זה לא אומר שמערכת הנפט נמצאת תחת פחות לחץ. להפך, תפוקת הזיקוק הנמוכה יותר קוזזה יותר ויותר בירידה במלאי מוצרי הנפט המזוקקים. באירופה, מלאי הגזאויל – תזקיק הביניים המרכזי לייצור סולר ולפעילות תעשייתית, נמצא כעת ברמתו הנמוכה ביותר מאז הזעזוע של המלחמה באוקראינה ב-2022. שנית, מה שה-IEA מכנה "מלאי הנפט הגלובלי המדווח" אינו כולל את מלאי הנפט של סין, שבמידה רבה נותר בלתי שקוף. עם זאת, ייבוא הנפט הגולמי של סין דרך הים ירד בכ-3.6 מיליון חביות ביום מאז פברואר. אלא אם מניחים קריסה דרמטית באותה מידה בביקוש הסיני לנפט, סביר להסיק שחלק משמעותי מהירידה הזו משקף ירידת מלאים בתוך סין.

כשמחברים את כל זה יחד, התמונה נעשית מדאיגה הרבה יותר ממה שמרמזים נתוני הכותרת של מלאי הנפט הגולמי. יש לנו ירידה של כ-4 מיל' חביות ביום במלאי הנפט המדווח, ירידה משתמעת במלאי הסיני הקשורה לירידה של 3.6 מיל' חביות ביבוא הנפט הגולמי, והתאמה משמעותית המתרחשת דרך פעילות זיקוק נמוכה יותר וקיצוב של מלאי התזקיקים. השורה התחתונה היא שמלאי הנפט האמיתי כנראה יורד בקצב מדאיג הרבה יותר מאשר נתוני הכותרות הראשיות על מלאי הנפט הגולמי שלרוב מושכות את רוב תשומת הלב של השוק.

בינתיים, הביקוש העונתי לאנרגיה צפוי לעלות בחודשים הקרובים. מרץ ואפריל בדרך כלל מייצגים את השפל בביקוש הגלובלי לנפט. בשלוש השנים האחרונות, צריכת הנפט העולמית עלתה בממוצע בכ-3 מיליון חביות ביום בין מרץ-אפריל ליוני-יולי. הבעיה היא שהיצע הנפט מחוץ למזרח התיכון אינו גמיש במיוחד למחיר, בשל קיבולת עודפים מוגבלת. ארה"ב היא דוגמה טובה לכך. למרות העלייה החדה במחיר הנפט, תפוקת הנפט הגולמי בארה"ב כמעט ולא עלתה עד כה. למעשה, רוב העלייה האחרונה ביצוא הנפט הגולמי מארה"ב נראה שהגיעה מירידה במלאים ולא מתפוקה גבוהה יותר.

ואז כמובן ישנה גם הזווית הסינית. מה עלינו להסיק מהירידה החדה במלאי הנפט הסיני בחודשים האחרונים? לדעתי, יש רק שתי דרכים להסתכל על זה: או שסין תצטרך בקרוב להתחיל לבנות מחדש את המלאים שלה, מה שירמוז על עלייה משמעותית ביבוא הנפט הגולמי שיהיה שורי עבור מחיר הנפט. או שסין צברה כרית בטחון אסטרטגית כה גדולה של נפט, שבייג'ינג חשה מעט מאוד דחיפות לדחוף לסיום מהיר של העימות עם איראן.

לדעתי, בלי קשר לתוצאתה הסופית של המלחמה באיראן, ישנם רק שני נתיבים אפשריים מכאן: הסלמה חדה שתחדש את הלחימה, או שיבוש ממושך באספקה מהמפרץ. שניהם יהיו שוריים עבור מחיר הנפט. השורה התחתונה פשוטה: הייתי שורי על הנפט ואני נותר שורי על הנפט. נתוני האינפלציה לצרכן וליצרן הגבוהים מהצפוי השבוע דחפו את תשואות האג"ח לעלייה חדה. תשואות אג"ח ארה"ב ל-30 שנה פרצו סוף סוף את רמת ההתנגדות הטכנית של 5%. לא רק שמחירי נפט גבוהים יותר הם אינפלציוניים, גם הזינוק בהוצאות ההון על AI הוא אינפלציוני. מיקרוסופט לבדה אמרה החודש שכ-25 מיליארד דולר מהגידול בהוצאות ההון שלה על AI ב-2026 משקפים עלויות רכיבים גבוהות יותר, במיוחד שבבי זיכרון.

אני חושב שתשואות האג"ח בדרך למעלה. אם אני טועה – יהיה זה רק מפני שהמניות יתחילו להתהפך כלפי מטה. זו הסיבה שאני נותר בלונג על הנפט, בשורט על האג"ח ובשורט על המניות. זה לא היה תיק שקל להחזיק בו מאז אפריל, אבל נסיעתו של טראמפ לסין השבוע נותנת לי תקווה שאני לא טועה.

The post הביקור של טראמפ בסין נכשל – איראן והנפט ישלמו את המחיר appeared first on מידה.

אני קורא נאמן של טוביה טננבום. קראתי את כל ספריו מיד כשראו אור. את ספרו "תפוס ת'יהודי" חילקתי לעמיתים בעבודה. אני אוהב את כתיבתו הקולחת, את אישיותו התיאטרלית, את יכולתו המאגית לגרום לכל אדם לפתוח לפניו את לבו, גם בקהילות סגורות. אני מעריך את אומץ לבו ואת רדיפתו אחר האמת.

בימים אלה יצא לאור ספרו השביעי של טוביה טננבום: "סליחה, זה שלך?", על המתנחלים. הרעיון לכתוב על הנושא הגיע מההוצאה הגרמנית היוקרתית שבה טוביה מפרסם את ספריו. הספר, אפוא, מיועד לקהל בינלאומי, עתיד להיתרגם לשפות רבות, והוא דיוקן עיתונאי של אחד האזורים המתוקשרים בתבל, בדגש על היהודים החיים בו.

הספר מתאר מסע בן שמונה חודשים בי"ם – 'ישראל המקראית' – הכינוי שנתן טוביה ליהודה, שומרון ובקעת הירדן, שם התרחשו מרבית סיפורי המקרא. טוביה השתקע אצל המתנחלים, נדד בין יישובים, דילג בין חוות, ביקר אצל הערבים, חגג עם השומרונים, סייר באתרים ארכיאולוגים מסקרנים, ודיבר עם כולם. בספר מתוארים הנופים, הרשמים והשיחות.

השאלה הניצבת לפתחנו ברשימה זו היא השאלה הבאה: מהו דיוקן המתנחלים העולה מן הספר? האם התמונה המוצגת בו משקפת את המציאות?

-ב-

בטרם אגש לעניין, אציין כמה נקודות חשובות הנלמדות מן הספר על יהודה ושומרון. למשל, חלק גדול ממה שמכונה "נוער הגבעות" מורכב מצעירים וצעירות שלא מצאו את מקומם במערכות הממוסדות והתמסרו לחיי עמל קשים – רעיית צאן ביום, ושמירות בלילה. הם חדורי שליחות ולהט חלוצי לשמור על אדמת ארץ ישראל. הכיצד? אם יש לך עדר, הפלסטינים נוטים להתרחק משטח המרעה שלך ולא לבנות עליו. הנערים מתחזקים חוות, נודדים עם העדרים על פני הגבעות, ותופסים שטח. כמה שטח? חווה אחת, אני קורא אצל טוביה, חולשת על 40,000 דונם, חווה אחרת על 20,000 דונם – שטחים נרחבים.

שנית, בכל מקום שהגיע אליו טוביה ביו"ש, הוא ראה לתדהמתו המוני בתים ערביים מפוארים ואפילו רחובות, שעומדים שוממים – "בתי רפאים". ההערכות מדברות על עשרות אלפים ויותר בתים כאלה. הבניה הערבית מתבצעת לפי שיטה – "תוכנית פיאד", ראש ממשלת פלסטין לשעבר, שמטרתה להקים מדינה פלסטינית דה-פקטו בשטחי C על-ידי כיתור וחניקה של יישובים יהודיים. מהיכן הכסף? הרשות הפלסטינית, תרומות מאירופה, ארה"ב וידידי פלסטין אחרים. וטוביה מדווח מהשטח:

"סביב כל ההתנחלויות, אני רואה, הפלסטינים בנו משהו. בתים, מטעי זיתים, כרמים, עצים – והינה לימיני הם החנו מכונית נטושה. הכול הולך…היא הונחה שם כדי לתפוס שטח".

תמונת המציאות העולה מן הספר קשה; אזלת יד וחולשת יסוד של ממשלות ישראל. הערבים בונים באין מפריע, היהודים רועים עזים כדי לתפוס שטחים. היישובים היהודים נאנקים תחת ההתפשטות הערבית, ומתקשים להתרחב ולבנות.

טוביה דובר הערבית אינו שוגה באשליות לגבי הערבים (ר' ספרו: "תפוס ת'יהודי"). לכן הפרקים הערבים בספר מעניינים במיוחד. למשל, טוביה מבקר בשכם ומתאר את המראות:

שכם של ימינו, מה אומר ומה אדבר, אינה שכם שאני זוכר. ההבדל הזועק ביותר הוא פרצופי ה"שהידים" המופיעים עכשיו על כל עמוד ועל כל קיר. כאילו העולם עשוי משלושה דברים: שמיים, אדמה ושהידים (עמ 533).

במסווה של כתב זר, טוביה פוגש את מנהל עיריית ח'לת אל-מאיה בנפת חברון, מוחמד עדרה, ושואל אותו אם הוא מאמין בפתרון חלוקת הארץ לשתי מדינות:

זה לא רעיון טוב, הוא מסביר לי. בכלל לא. צריכה להיות רק מדינה אחת, פלשתין, מהנהר ועד הים. "הציונים", הוא אומר לי בהתייחסו ליהודים, "צריכים לחזור למקום שממנו הם באו. גרמניה ובריטניה".

הרצחנות הערבית גם היא מלווה את הספר. פיגועי זוועה, ניסיונות דקירה, חדירות ליישובים, הלוויות של חיילים, שיח עם משפחות שכולות, הם מפסי הקול הקבועים.

-ג-

נשוב לשאלה שבה פתחנו, ייצוג המתנחלים. באחד הפרקים המעניינים בספר, טוביה מעפיל אל חוות "גבעות עולם". הוא מגיע למקום יפה, מלא כרי דשא מוריקים. מעדני גן עדן מוגשים אל פיו – יוגורט העיזים הטעים בעולם. הוא מתנמנם לו על הדשא, ולפתע נגלית לפניו דמותו של אברי רן.

אברי רן הוא אדם שהקדיש את חייו ונכסיו למען ההתיישבות. טוביה מזכה אותו בהצגה ארוכה ומרשימה: הוא האב המייסד של החוות ושל נוער הגבעות, אדם כריזמטי, מבריק, מקים מאפס, איש אמת, איש עובדות ונתונים, חסר פחד, אימת הגבעות, מנהיג מלידה, דתי ואין לו רבנים. וכמו נביא מקראי, דבריו הראשונים של אברי לטוביה הם דברי תוכחה:

"איפה אתה בימים אלה?", אברי שואל אותי…"כרגע באלון מורה ועוד מעט ביצהר", אני עונה. "נוח מאוד לחברה", הוא מרים את קולו הכריזמטי, "להשתמש בפאות וזקנים במאבק נגד ההתנחלויות בארץ ישראל". המילים האלה יוצאות מתוך גופו בצעקה עמוסת זעם…

אברי חושד בטוביה העיתונאי שיציג את ההתנחלויות באור חלקי – כאנשי "פיאות וזקנים", ומשום כך פנה דווקא לישובים כאלה. אם תעשה זאת, הוא מזהיר, אתה במאבק נגד ההתנחלויות. ואחרי התוכחה, באה השליחות:

"לך לאריאל, לפצאל, למקומות כאלה! אבל לא, אתה הולך דווקא לאלון מורה, ליצהר, מקומות שהם פחות מאחוז אחד מההתנחלויות!"

"לֶךְ-לְךָ" – אומר אברהם לטוביה, אבל טוביה לא הלך. הוא שוהה בפצאל הקטנטונת ובבנות דמותה – ורד יריחו, ברקן, ושקד, אך פוסח על אריאל הגדולה (להוציא פגישה אחת מקרית). באריאל גרים למעלה מ-22,000 איש, פי חמישה מכל הישובים הנ"ל ביחד, והיא עיר-התיישבות ייחודית עם רוב חילוני מובהק. בבחירות האחרונות 41% מתושביה הצביעו לליכוד, 19% לציונות הדתית, 14% לישראל ביתנו.

אם טוביה היה כותב על "מקומות כאלה", כמו אריאל, היה מתעד גם פגישות ושיחות גם עם אנשי מעלה אדומים, עיר עם 36,000 תושבים, והיא היישוב הגדול ביותר ביו"ש שאינו חרדי. גם כאן בבחירות האחרונות הצביעו 42% לליכוד, 26% לציונות הדתית, ועוד 8.5% לש"ס. אך גם מעלה אדומים אינה חלק מהספר.

גם על גבעת זאב טוביה פוסח, אף על פי שהיא המועצה המקומית הגדולה ביותר ביו"ש, עם 26,000 תושבים. וכדי לסיים את המניין, גם בלי קשר להמלצתו של אברי – בשתי הערים החרדיות הגדולות ביו"ש, מודיעין עילית וביתר עילית, טוביה אינו מבקר בספרו.

אם נצרף את כל אלה, נגיע ל50% מאוכלוסיית יהודה ושומרון. ועובדה זו חושפת את הכשל הראשון: חצי תמונה, חצי פגישה, חצי אמת.

אברי רן שלח את טוביה לאריאל, כי הוא ביקש להרחיק מהמתנחלים את התדמית הקיצונית שדבקה בהם: זקן ופיאות, קשר מיסטי אל הארץ. ביהודה ושומרון יש אוכלוסיה כזאת, ויש גם אוכלוסיה אחרת. עשרות אחוזים של מתיישבי יו"ש משקפים התיישבות טבעית, כלל ישראלית, דתית, מסורתית וחילונית, אלה לצד אלה. ובאמת כזהו הציבור בערי יהודה ושומרון הלא חרדיות: פתוח, לאומי, תורם, מגוון, ישראלי. הוא הוכחה ברורה להצלחת מפעל ההתנחלויות. הוא מביא לפני הקורא את הנורמליות של החיים ביהודה ושומרון. אבל הקורא בספרו של טוביה לא יזכה להכיר את הציבור הענק הזה.

-ד-

50% מהמתיישבים חסרים, אך מה לגבי מה שיש? האם טוביה נותן תמונת אמת של המתנחלים שבחר להציג? גם כאן, התשובה שלילית.

הקורא בספרו של טוביה אינו עומד על ייחודם של המתנחלים. הוא אינו מבין את גודל המסירות וההקרבה של הציבור הזה, שרץ לחזית בהמוניו ונותר בה מאז. הוא אינו עומד על רמתו המוסרית הגבוהה. הוא אינו יודע שציבור זה הוא לא רק דתי אלא גם לאומי, ומסירותו לעם ישראל היא ראשונה במעלה.

במה המבט ממוקד? בטפל. להלן כמה מרשמי היסוד של טוביה על המתנחלים: לרבים מהם "קולינריה פרוגרסיבית" – אובססיית אוכל בריא ותפל; הבנות מתלבשות בטעם רע ולפיכך אינן מושכות. פה תמצא רב שוביניסט של קהילה גדולה, שם תאוות נקמה ורצח ערבים; אלה ממתינים לבית המקדש שייפול מהשמיים, ואלה מטפחים פרות אדומות לכבוד המאורע; פה הנערים לא מסתכלים על בנות, ושם מעשנים כל היום צינגלות; אלה חולמים להיות חרדים, ואלה מאמינים במיסטיקה; לאלה אין השכלה בסיסית, והנשים קוראות "התיקון הכללי" לכפר על זרע לבטלה; אלה לא יודעים מה שם היישובים הערבים הניצבים מול עיניהם, ופה משפחה בודדה עם ילדה מתגוררת על ראש הר. גם נציגי הציבור ומנהיגי הקהילות, באופן כללי, לא עושים הרבה רושם. והכל קופצני ומקרי. המבט הגוגולי קובע את הטון.

לטוביה משיכה טבעית לזוטות, אל המגוחך והגרוטסקי. העיסוק בצדדים השונים והמשונים נגזר גם מהסוג הספרותי האפיזודי, המדלג במקריות מראיון לראיון, וכמעט מחויב לספק "בידור זול". מן הצד הספרותי, טוביה הפך לאפיגון של עצמו. הנוסחה הקבועה בכל הספרים שוב חוזרת: שיגעון האכילה, ואז הקולה זירו, ואז הנשים, והאוטו שלו, והסיגריות, ועוד קצת מפה ועוד בדיחה שם – מחזור של מוטיבים שמוצו עד תום על חשבון הצגה מעמיקה של המתנחלים.

את הטוב שנמצא לו מול הפרצוף, עיניו של טוביה אינן רואות. הנה כמה דוגמאות. טוביה מבקר במכינת עלי ומשוחח עם התלמידים. "מכינת עלי", הוא פותח:

"נחשבת לאחת המכינות הטובות ביותר בעולם המכינות, כך מספרות השמועות, והתלמידים כאן מגיעים מבתים מכובדים".

טוביה אינו מציין את העובדה הכואבת, שלמכינה זו מספר הנופלים הגבוה ביותר בעולם המכינות. במלחמה הנוכחית נהרגו שלושים מבניה. עוד אינו מציין, ששיעור המפקדים והקצינים כאן הוא הגבוה בעולם המכינות. מבחינה עיתונאית, זו הזדמנות פז לעמוד על סוד הנוער הערכי הזה. אבל טוביה מתפלש בזוטות. הוא מסתפק בשתי שאלות: "לכמה מכם יש חברות?" (שניים). "כמה מכם יסיטו את העיניים בנוכחותה של אישה?" (הרוב הגדול). וזהו, זו מכינת עלי. למדנו – במכינת עלי יש בנים שאינם מסתכלים על בנות, ואין להם בשלב זה חברות. עיתונאות במיטבה.

או ניקח מדד אובייקטיבי – מדד הכליות. מדד הומניסטי זה אינו קשור להשקפה פוליטית. כליה אפשר לתרום מימין ומשמאל. יהודה ושומרון מחזיקה במקום הראשון בעולם בתרומת כליה אלטרואיסטית לנפש (לאדם זר וללא תמורה). ישראל שברה השנה את שיא גינס בתחום זה. אני מזכיר את המעשה הזה כדוגמא לתעודת הזהות המוסרית של המתנחלים. אך טוביה, שימים רבים ישב בקרבם, לרבות ביישובים שהם שיאני-תרומות, ומספר לנו מי כן ומי לא כיבד אותו ב'קולה זירו', אינו מזכיר את העובדה הזאת. סימפטום לכך, שלא הבין או לא רצה להבין את החברה שבתוכה הוא מתהלך.

ורשימת המזולזלים בספר ארוכה: בנימין נתניהו ("ההססן, החשדן, והפחדן"), בצלאל סמוטריץ', הרב אליקים לבנון, ואת השאר אשאיר לכם לגלות בעצמכם, אך לא לפני שאציין מקרה אחד נוסף.

בפרק "מתנחלים וספרות? לא בדיוק!" הולך טוביה ברחבי עפרה ושואל עוברים ושבים מה דעתם על ברטולד ברכט, הנריק איבסן, היינריך היינה, סטפן צווייג, ג'ואן דידיון, קנוט האמסון, ברנרד שו, אוסקר ויילד ותומאס מאן. הנשאלים לא מכירים את השמות. ואחרי ה"מחקר" באה התובנה:

למתנחלים, אני מניח, יש ספרות משלהם: תנ"ך, רבי נחמן, מי-השילוח, הזוהר, ערוץ 14.

בנקודה זו מוצא טוביה את הזמן הנכון להסביר בקצרה מהו ערוץ 14, הנזכר בספר על כל 566 עמודיו רק כאן:

ערוץ ,14 למי שלא זכה, הוא ערוץ טלוויזיה ימני שאוהב להפיץ עוד ועוד תיאוריות קונספירציה על ה"דיפ סטייט" של השמאלנים ש"שולטים" בחברה הישראלית. הפלסטינים של רוואבי מאשימים את היהודים בצרותיהם, והמתנחלים, דרך ערוץ ,14 מאשימים את "השמאלנים" בבעיות שלהם.

טוביה מזלזל במתנחלים, שאין להם השכלה כללית, ובערוץ 14 – מפעל לייצור תיאוריות קונספירציה נגד השמאל. הכל פה שגוי. השכלה כללית ברמה שמחפש טוביה הוא לא ימצא גם בשוטטות ברחובות הרצליה. דווקא המתנחלים הם מהקבוצות האורייניות והמשכילות בישראל. הם קוראים ומתעניינים בספרות מעל לממוצע, והם ציבור למדן שהצמיח מתוכו חוקרים מובילים בתחומים רבים. מפגש עם כמה דמויות מופת מסוג זה היה יכול להועיל לספר, אבל זה כמובן חסר. ערוץ 14 אינו ערוץ של קונספירציות. הוא מתמודד מדי יום עם טענות השמאל. הוא לא שונה מערוצי חדשות אחרים אלא בכך שתפיסת היסוד שלו היא לאומית ימנית, וזו הסיבה שהמתנחלים אוהבים אותו. ומה לגבי העיתון הנקרא ביו"ש – 'מקור ראשון'? הוא אינו נזכר בספר אפילו פעם אחת.

ונקודה אחרונה, על יהודים, ערבים ומשפחתיות:

אני הולך ברחובות ברטעה [יישוב ערבי מסחרי בשומרון] ומחשבה נרקמת לי מעל אפי, במקום שבו אמור להיות השכל: האנשים כאן מאוד מחוברים אחד לשני כאילו כל המקום הזה הוא משפחה אחת. תחושה מעין זו…מעודי לא חשתי בהתנחלויות, או ביישובים יהודיים בכלל. האם היהודים לא יכולים להיות כך, אפילו קצת? כנראה שלא, אני עונה לעצמי, ואני באמת לא יודע למה הם כך.

טוביה מתפעל מהרגשת "חיבור" בברטעה "כאילו כל המקום משפחה אחת." האמת היא, שכמעט כולם בברטעה הם באמת משפחה אחת – חמולת כבהא. טוביה תוהה: האם היהודים לא יכולים להיות משפחתיים כאלה? ומשיב: "כנראה שלא". ושוב הוא מתייצב בצד ההפוך מהאמת.

אצל יהודים לאומיים, כמו המתנחלים, תחושת האחווה אינה מוגבלת למשפחה הביולוגית, אלא עולה למדרגת עם. את התחושה המשפחתית הזאת הדגיש מנחם קלמנזון מעתניאל, חתן פרס ישראל, שחילץ עם אחיו אלחנן ז"ל ואחיינו איתיאל כמאה איש מקיבוץ בארי. בנאום קבלת הפרס אמר:

"אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ" (בראשית לז, טז). ידענו את הסכנה ולמרות הפחד בחרנו להיכנס פעם אחר פעם. לא שאלנו את עצמנו למה אנחנו עושים את זה, ה'למה' היה ברור…כמו שהסביר איתיאל: 'כאשר אתה יודע שאחיך בסכנה, אין לך באמת חופש בחירה’.…הצהרת החיבור הזו הדהדה ברחבי העוטף באותו היום על ידי אלפי לוחמים שיצאו מתוך ערבות הדדית עמוקה. אנשי עבודה, חינוך ומחקר אשר עזבו הכול וסיכנו הכול. והכול מתוך רעות ואחוות אחים ושותפות גורל ודרך.

אבל טוביה לא מוצא משפחתיות בישראל.

-ה-

במקום לדון עם המתנחלים על השקפת עולמם היסודית, טוביה מצא תכסיס – לשאול אותם: אתם בעד סיפוח? שאלת קסמים זו, כביכול, מייתרת את הצורך בדיון עמוק, כי התשובה לה חושפת ברגע את מערכי הנפש של המתנחל. אם אמרת "כן" – אתה בסדר. אם אמרת "כן, אבל" – אתה אבוד.

טוביה לא מוכן לקבל "אבל". לכן הוא מציג לקוראיו דיכוטומיה פשטנית: זה שלכם? ספחו. לא שלכם – עופו! אם אתם לא רוצים "סיפוח עכשיו", אתם לא סבורים שהארץ הזו שלכם. וראו את האבסורד במסקנות:

כמו בצלאל סמוטריץ', כך נראה לי, גם איתמר בן גביר לא בדיוק רוצה שישראל תספח את הי"ם. הם יעשו הכול, כך הרושם ששני אלה עושים עליי, שישראל לא תספח את השטחים. מי יודע, אולי הימין הקיצוני בישראל אינו אלא שמאל קיצוני, לכו תדעו.

שמאל הוא ימין, ימין הוא שמאל, עולם הפוך. בן גביר שמאלני, סמוטריץ' לא מאמין בזכותנו על הארץ. למה? כי הם לא נלחמים על סיפוח עכשיו וברגע זה! ומדוע הם לא נלחמים, אליבא דטוביה? כי הם לא בטוחים שזו ארצם. ואם הם לא בטוחים שזו ארצם, ואף על פי כן הם יושבים בה, למה זה בדיוק הופך אותם ואותנו? עדיף לא להשיב.

האמת היא, שנושא הסיפוח מסובך מעין כמוהו, וזאת יודע כל ילד. ראשית השאלה העיקרית – מה יהיה גורל האוכלוסייה הערבית, ושנית, הכרוכה בשאלה הראשונה, על ישראל הקטנה להתחשב בכוחות חיצוניים גדולים השוללים מכל וכל מהלך כזה. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לבצע צעד כזה בעיתוי שגוי. ההוכחה ניתנה לאחרונה. באוקטובר האחרון הבהיר טראמפ את עמדתו לגבי הצעת החוק לסיפוח יהודה ושומרון ומעלה אדומים:

"זה לא יקרה כי נתתי את מילתי למדינות ערב…ישראל תאבד את כל התמיכה שלה בארצות הברית אם זה יקרה".

ראש הממשלה ביקש להוריד את הנושא מסדר היום והימין ציית בעל כורחו כדי לא להרגיז את ארצות הברית. ומה קרה בהמשך? מלחמות איראן, שיתוף פעולה וסיוע חסר תקדים של ארה"ב לישראל. איזה מזל שלא הקשבנו ל"טוביה המספח מניו-יורק".

זהו, אם כן, דיוקנם של המתנחלים בספר: הציונות הדתית, חרדל"ים ואנשי החוות נותנים את הטון, ואלה מתוארים בעיקר על צדדיהם המשונים. התמונה מחסירה כמעט לחלוטין ציבור שלם של מתיישבים שהוא נורמטיבי-לאומי, שבקרבו חיים במשותף דתיים, מסורתיים וחילונים, ורואה את יישוב הארץ כמעשה ציוני, צודק וטבעי. מטוביה לא תלמד שהמתנחלים הם חברה של מעלות טובות, מסירות והקרבה למען כלל ישראל. במקום תקבל בעיקר את הרושם, ש"בי"ם אין כזה דבר "נורמלי"".

הספר "סליחה זה שלך" (מאנגלית: עודד לוין) יצא לאור לאחרונה בהוצאת סלע מאיר.

The post טוביה טננבום, זה שלך! appeared first on מידה.

האם אתה שותף לתחושה שצה"ל לא למד מספיק ממה שהוביל לטבח בשבעה באוקטובר?

"זו בעצם מסורת של צה"ל, נכתבו מאמרים רבים על כך שצה"ל הוא לא ארגון לומד למרות שהוא כל הזמן מכריז שהוא כן. מה שאנחנו עושים היום זה מה שאנחנו יודעים לעשות, לא מה שצריך להתכונן אליו למחר. אם מדברים על הרחפנים אז בניגוד להרבה התייחסויות בתקשורת, כן למדו בצה"ל – עסקו בזה, כתבו הררי מסמכים. כל מה שעושים עכשיו מהר בלבנון, כל דבר מזה הומלץ לפני שנים. למשל, דבר פשוט כמו רובי ציד נגד רחפנים. עכשיו פתאום הוחלט לערוך ניסוי וראו איזה פלא – זה כן עובד. כל פעם אמרו שזה לא יעבוד, שלא צריך אבל כשקיבלנו בעיטה מחיזבאללה פתאום זה עובד. צה"ל לומד רק על הדם של עצמו".

מה אפשר ללמוד מהמלחמה בין רוסיה לאוקראינה לגבי הרחפנים?

"צבאות רוסיה ואוקראינה הם אלופי העולם עכשיו בהתמודדות

מול רחפנים כי הם עושים את זה כבר שנים. כל יום נהרגים מאות חיילים משני הצבאות כי אין עדיין פתרון הרמטי לזה. יש פתרונות פשוטים שקשורים לשדאות ולחיילות – להתפזר, להסתוות, לשים רשתות מגן, לחפור עמדות, לא להסתובב בחוץ".

האם הרחפנים של חיזבאללה הם איום אסטרטגי?

"כל חלל צה"ל ברור שזו טרגדיה אבל כשמסתכלים על זה סך הכל זה לא איום אסטרטגי. הכמות שמשוגרת כאן בכמה שבועות, משוגרת באוקראינה בכמה דקות. מה שמשוגר כאן ביום, משוגר באוקראינה בדקה. בשנה מדובר במיליונים של רחפנים. על פי קצב השיגור של חיזבאללה עדיין יש לנו זמן להתכונן ולהכניס את כל האמצעים. לפי ההערכות יש לחיזבאללה כמה אלפי רחפנים. מספר מפעילי רחפנים ברוסיה ובאוקראינה הוא פי כמה יותר מאשר כל חיזבאללה ביחד. בגלל הרגישות שלנו לאבידות חבל שבזבזנו שנים ולא התכוננו ולא הורדנו את אחוז הפגיעות".

מהם היתרונות של הרחפנים?

"אפשר להגיע בקלות לכמויות כאלה כי קל להשיג אותו – הוא זול. זה מוצר אזרחי זול, כל העולם קונה אותו בסין בכמויות מטורפות, סין עכשיו מספקת לכל העולם. אפשר לראות מישהו שאין לו מכנסיים אבל יש לו רחפן, הוא כבר מרכיב עליו ראש קרב של RPG  ומשגר אותו. כן רחפן אחד עולה מקסימום כמה אלפי דולרים, זה יותר זול מטיל, יותר זול מפגז ארטילריה. זה גם יכול להיות נשק מאוד מאוד מדויק. ברוסיה-אוקראינה זה הנשק העיקרי בקו החזית – הוא אחראי ליותר מ-80% של האבדות ובערך ל-60% של הפגיעות במטרות בכלל".

לאיזה מרחק רחפן יכול להגיע?

"בהתחלה זה עבד על גלי רדיו אבל לוחמה אלקטרונית משני הצדדים משבשת כמעט את כל התדרים. בחזית רוסיה אוקראינה זה בערך 15-20 ק"מ. יש גם סיב אופטי באורך של יותר מ-50

קילומטר אבל כרגע זה נדיר".

כמה חומר נפץ רחפן יכול לשאת?

"בדרך כלל הם נושאים עליהם ראש קרב של RPG שלא יכול להגיע בעצמו למרחק של עשרות קילומטרים. בגלל שזה נשק מאוד מדויק, אפשר להיכנס איתו דרך החלון לבית, להסתובב שם ולחפש בדיוק את המטרה. הקירות לא מפריעים כמו שהיו מפריעים אם הרחפן היה מופעל באמצעות גלי רדיו. רחפנים נכנסים לכל "חור", יכולים להיכנס בדלת של נגמ"ש מאחור ולהתפוצץ בפנים, יכולים להיכנס לתוך אוטו מהחלון. זה נשק מאוד קטלני בגלל שהוא מדויק. מספיק אפילו משקל די נמוך של כמה קילוגרמים מקסימום של חומר נפץ. אם הוא נכנס זה כבר מספיק".

איזו מיומנות נדרשת ממפעיל רחפן?

"מפעיל פחות או יותר מיומן יודע לתמרן לא בחדות כדי לא לקרוע או לסבך את הסיב. אם יש ניסיון קודם במשחקי מחשב זה תמיד טוב. בגלל שהתחום הזה של רחפנים הוא אזרחי, יש אנשים שזה היה התחביב שלהם. קורס מפעילים נמשך בין שבועיים לשלושה שבועות".

מה מונע מחיזבאללה להגדיל את מספר שיגורי הרחפנים?

"בינתיים אין להם יכולת להגדיל את המספר. המכות שהם חטפו גם ב-2024 וגם עכשיו, למרות כל התלונות שלנו שלא נלחמים מולם כמו שצריך… הם כבר איבדו כמעט 2000 איש, זו מכה די גדולה עבורם. אין להם עדיין נסיון רב עם רחפנים, לפי ההערכות יש להם סך הכל כרגע אולי כמה אלפי רחפנים".

אילו פתרונות פשוטים יש לבעיית הרחפנים?

"זה לא הרמטי ב-100% אבל יש סט פתרונות כמו פשוט לא להסתובב יותר מדי, במיוחד בשעות היום אם לא חייבים ללא צורך מבצעי, להתחפר, להתמגן, רשתות, להתחפר בשוחות כמו פעם, כיפת ברזל יכולה להפיל רחפנים, רובה ציד יכול בהחלט לעזור, להציב חייל שיביט אל השמיים ויגיד כשזה מגיע.

מהו הדור הבא של הרחפנים?

"הדור הבא יכניס שימוש ב-AI, הרחפן יטוס לבד, ימצא מטרה ויתקוף. אפילו לא יהיה לו סיב. עובדים על זה עכשיו בכל העולם וגם על הגדלת הטווח".

לגבי איראן, הנזק הכלכלי יכול לגרום לקריסה שלה?

"הנשיא טראמפ כל הזמן אומר דבר והיפוכו אז אני מעדיף להסתכל על דברים שאפשר לראות, למשל תנועת מטוסים, מתדלקים, נושאות מטוסים. האמריקאים בונים אופציה צבאית למרות שהמצור הכלכלי עובד. אם ייסתמו בארות נפט, יהיה קשה מאוד עד בלתי אפשרי לפתוח אותם מחדש, הם יצטרכו לקדוח מחדש".

מה אפשר לומר על המדינות המפרציות?

"אם מדברים על איחוד האמירויות אז מוחמד בן זאיד דווקא התגלה כאגוז קשה מאוד לפיצוח. הרבה אנשים לא ציפו לזה, הוא כבר מתחילת המלחמה אמר לאיראנים "יש לנו עור עבה". הם חטפו אפילו יותר מישראל מבחינת הכמות והם מחזיקים בצורה מרשימה, התגלה שיש להם עמוד שדרה. יש להם הגנה אווירית

יפה מאוד, הם ממשיכים במסלול של שותפות אמיצה עם ישראל ועם ארצות הברית – לא מובן מאליו. מוחמד בן זאיד יכול להביא מזרח תיכון חדש".

The post "במלחמה הזו יש הפתעה אחת שיכולה לשנות את הכל" appeared first on מידה.

הפיילוט החל מעט לפני המלחמה ונמשך כשנתיים וחצי. בסך הכל גויסו שלושה מחזורים של לוחמות שעברו, על פי הודעת דו״צ, ״מסלול הכשרה ייחודי״ ביחידה. ההודעות החגיגיות מבליטות את ההישגים של הבנות, היכולת הגבוהה שהן הפגינו ואת המעמד ״שייכנס לדפי ההיסטוריה״.

אולם בהודעות הרשמיות והחגיגיות הסתתרה שאלה גדולה: מה היה טיבו של מסלול ההכשרה ללוחמות? ומה היו הפערים בינו לבין מסלול ההכשרה ללוחמים? בנושא הזה הניסוחים עמומים והמידע חסוי.

ובכן, לידי "מידה" הגיע מידע על דרישות הכשירות הגופנית של יהל״מ לבנים ולבנות. נאמר בפשטות: הפערים דרמטיים.

הפערים ברורים. בריצת "בר-אור" 3 ק״מ למשל, רף הסיום של הבנות שהוכשרו כלוחמות ביחידה נמוך יותר מרף הקבלה של הבנים לגיבוש (14 דק׳). בעליות מתח הפער ברור ובולט, לא מצפים מהבנות להגיע לרמת הכוח הפיזי בשרירי הזרוע כפי שמצפים מבנים. בשלב הביניים של הכשירות, שאותו הבנות צריכות לסיים כדי להתקדם במסלול, הן משתמשות בגומיה לביצוע עליות מתח, ועליהן להצליח 13 עליות, כמובן בלי ציוד.

גם במסע המסכם וביכולת נשיאת הציוד ישנם פערים. בעוד שהבנים נדרשו לשאת 55 אחוז משקל גוף, הבנות נדרשו להרבה פחות (הנתון המדויק אינו בידינו אך מקורותינו מאשרים כי מדובר בפערים גדולים).

המשמעות היא שהצבא מבין היטב שלוחמות המסיימות את מסלול ההכשרה הזה אינן כשירות לביצוע המשימות של הלוחמים, ושמאחורי הקלעים היה ברור לכולם שהן לא יועדו לכך. ביהל"ם התייחסו לשילוב בנות ביחידה כסוג של משימה צבאית שצריכים לעמוד בה בהתאם לדרישות בג״צ מהצבא. כדי שהניסוי יצליח היחידה הביאה בחשבון את המגבלות הפיזיות של הבנות ביחס לבנית ועיצבה עבורן מסלול שירותי ייחודי בתפקיד מבצעי ספציפי שאינו דורש אותה רמת כושר פיזי.

ההבדלים בין צוותי הבנים לצוותי הבנות ידועים בתוך היחידה ידועים. במהלך המלחמה על צוותי הבנות הוטלו בעיקר משימות של הפעלת רחפנים וכדומה והן לא פעלו בקווים הקדמיים. הפערים בין הלוחמים ללוחמות היו כה גדולים עד שלאחרונה אף נידונה האפשרות לשנות את סיכת הלוחם שיקבלו הבנות ביחידה, כדי להמחיש שיש הבדלים בין לוחם ללוחמת, מתוך הבנה שהבנות אינן ״לוחמות יהל״מ״, אלא ״לוחמות ביחידת יהל״מ״.

אם כן, קשה למצוא כאן סיבה למסיבה. כל האירוע הזה היה אירוע מלאכותי לצרכי יח"צ ובג"צ. בפועל את התפקידים שממלאות הבנות היו יכולים בקלות למלא בנים. אם יש הצדקה להורדת הרף עבור המצאת תפקידים מסוימים, אפשר לשלב בהם בנים ש"אינם כשירים" מספיק כדי לשרת ביחידה – וכאלה יש בצבא בשפע. כפי שנודע לנו, לוחמים גברים שנופלים בהכשרה בשל אי עמידה בדרישות הפיזיות מתמרמרים בדיוק מהדבר הזה – מדוע לא להקצות אותם לתפקידים הללו? הסטנדרט הכפול כאן מקומם.

הצבא הפרוגרסיבי

היח"צ בעניין בנות יהל"ם הוא הדוגמא הבולטת לפרויקט שילוב נשים בלוחמה בצה״ל, שנעשה תחת לחצים חיצוניים ומשפטיים. פיילוט נשים בשריון למשל, שהוגדר כ״מוצלח״ בביצוע תרגולות צוות במתווה מוגבל, הוביל להצבתם של 2 טנקים בגבול מצרים, המוגדרים כ״פלוגה״. כעת יש כוונה להרחיב את הפיילוט לחטיבות השריון המתמרנות. מכיוון שהפערים הפיזיים הם נתון שאין להתכחש לו, גם ״הצלחה״ של פיילוט כזה צריכה להימדד בספקנות רבה. בפרט שבמצב הנוכחי מה שחסר לצה״ל הוא בעיקר טנקים, ולא לוחמים שיאיישו אותם.

התופעות הללו קיימות גם ביחידות אחרות, והן אפילו מתפשטות היום אל היחידות המיוחדות של צה״ל, כמו שלדג, סיירת מטכ״ל ו-669. הצבא פשוט לוקח סיכונים על חשבון הרמה המקצועית והכשירות הגופנית של הצוותים והבריאות של הבנות. בפועל לא נמצאה בת אחת שעמדה דרישות הסף הפיזיות שהוגדרו כתנאי בסיסי אפילו לתחילת ההכשרה. אבל אנחנו רואים שאחרי שהפיילוטים האמתיים נכשלים, עוברים להמצאת פיילוטים מדומים, שבהם אפשר "להצליח".

ניסוי שילוב נשים ביחידות המתמרנות אולי יצליח לספק את צרכי ארגוני הנשים ושופטי בג״צ, אבל הבחינה הרציונלית היחידה והקובעת אמורה להיות השאלה המבצעית. והתשובה לה זהה וחד משמעית בישראל ובעולם, בהווה ובעבר. חבל שהפרוגרסיבים מאמינים שהם יכולים להנדס את העתיד בניגוד למציאות הצבאית ולביולוגיה של המינים. המחיר יקר.

מדובר צה"ל נמסר:

מסלול הלוחמות ביחידת יהל"ם בנוי ומותאם לנשים הלוחמות בהיבטים הפיזיים, כמו כן, סרגל המאמץ שונה בהתאם לייעוד המסלול ולצורך המבצעי.

מטרת הפיילוט, שנמשך כשנתיים וחצי, היא לבחון את שילוב הנשים בתפקידי לחימה ביחידת יהל״ם של חיל ההנדסה הקרבית. במהלכו, גויסו שלושה מחזורי לוחמות אשר עברו מסלול הכשרה ייחודי, שכלל התמחות בהפעלת פלטפורמות מיוחדות, טכנולוגיות מתקדמות ועמידה בסטנדרט המבצעי של יחידת יהל״ם.

הלוחמות לקחו חלק במאות פעילויות מבצעיות בצפון וברצועת עזה, תורמות משמעותית ליכולות היחידה ומוכיחות מקצועיות, נחישות ומוטיבציה גבוהה בשדה הקרב. הלוחמות סיימו את מסלול ההכשרה בהצלחה וכיום מבצעות את תפקידן במקצועיות ובעמידה בסטנדרטיים המבצעיים של יחידת יהל״ם.

The post צה"ל ממשיך להטעות בנוגע לשילוב נשים בלוחמה. והפעם: יהל"ם appeared first on מידה.

ירושלים איננה עוד עיר בישראל. היא לב הזהות היהודית, המרכז ההיסטורי והרוחני של העם היהודי במשך אלפי שנים, וסמל הריבונות הישראלית המתחדשת. מלחמת ששת הימים בשנת 1967 לא הסתיימה רק בניצחון צבאי; היא הביאה לאיחוד ירושלים ולהחזרת העם היהודי אל המקומות הקדושים ביותר שלו הכותל המערבי, הר הבית והעיר העתיקה. עבור מיליוני יהודים בעולם, זה היה רגע היסטורי בקנה מידה תנ"כי.

גם מנהיגי ישראל לאורך הדורות הבינו היטב את משמעותה של ירושלים. דוד בן־גוריון, ראש הממשלה הראשון של ישראל, אמר:

“ללא ירושלים אין ארץ ישראל, וכשם שאין ארץ ישראל בלי ירושלים כך אין ישראל בלי ציון.”

בן־גוריון ראה בירושלים לא רק בירה מנהלית, אלא יסוד קיומי בזהות הלאומית של מדינת ישראל.

מנחם בגין ביטא זאת בצורה נחרצת אפילו יותר כאשר הכריז בכנסת:

“ירושלים לא ניתנת לחלוקה, הייתה ותישאר לנצח בירתו של עם ישראל.”

גם יצחק רבין הבהיר בנאומו האחרון בכנסת בשנת 1995:

“ירושלים המאוחדת תישאר בריבונות ישראל.”

שלושה מנהיגים שונים, משלוש תפיסות עולם שונות וכולם הבינו את אותו הדבר: ירושלים היא הקונצנזוס הישראלי הרחב ביותר.

אך למרות גודל האירוע ההיסטורי של איחוד העיר, מדינת ישראל מעולם לא העניקה ליום ירושלים את המעמד הלאומי הראוי לו. בתי הספר מציינים אותו באופן חלקי בלבד, מקומות עבודה ממשיכים כרגיל, וחלקים גדולים בציבור כמעט ואינם מרגישים שמדובר ביום בעל משמעות לאומית. זהו מצב בלתי סביר. מדינה שלא מחזקת את הקשר של אזרחיה לבירתה מחלישה בסופו של דבר גם את יסודות הזהות שלה.

לכן הגיע הזמן לקדם הצעת חוק שתהפוך את יום ירושלים ליום שבתון רשמי, בדומה ליום העצמאות. לא עוד יום סמלי למחצה, אלא חג ממלכתי מלא: יום של טקסים ממלכתיים, פעילויות חינוך, סיורים בירושלים, אירועי תרבות וחיבור של כלל הציבור הישראלי לסיפור איחוד העיר. יום כזה יכול להפוך לגשר בין חלקי החברה הישראלית ולחזק את תחושת השייכות הלאומית.

יש מי שיטענו כי מדובר בעניין פוליטי או מגזרי. אבל דווקא המציאות הבינלאומית מוכיחה אחרת. בעולם הערבי והמוסלמי מציינים מדי שנה את “יום אל־קודס” יום שהונהג על ידי המשטר האיראני בשנת 1979 במטרה לערער על הריבונות הישראלית בירושלים. באותו יום מתקיימות הפגנות, עצרות ותעמולה אנטי־ישראלית ברחבי העולם, תוך קריאה מפורשת ל”שחרור ירושלים” מידי ישראל.

האבסורד זועק לשמיים: בזמן שאויבי ישראל הופכים את ירושלים לסמל מאבק מרכזי בזהות שלהם, במדינת ישראל עצמה יום ירושלים עדיין אינו זוכה למעמד ממלכתי מלא. האיראנים מבינים היטב את מה שחלק מאיתנו שכחו ירושלים היא לא רק נדל”ן ולא רק סוגיה מדינית; ירושלים היא סמל. ומי שמוותר על הסמל, מוותר בסופו של דבר גם על התודעה הלאומית.

דווקא עכשיו, בתקופה שבה ירושלים עומדת שוב במוקד של מתקפות מדיניות, הסתה בינלאומית וניסיונות לערער על הקשר היהודי לעיר, מדינת ישראל חייבת להשיב בעוצמה ערכית וחינוכית. לא באמצעות סיסמאות בלבד, אלא באמצעות חקיקה, חינוך והכרה לאומית רחבה.

יום ירושלים צריך להפוך ליום שבו כל ילד בישראל מבין מדוע ירושלים היא בירת ישראל; יום שבו משפחות מכל רחבי הארץ מגיעות לעיר; יום שבו דגלי ישראל מונפים בגאווה ברחובות; יום שבו התקשורת עוסקת בהיסטוריה, בארכיאולוגיה, במורשת ובחשיבות האסטרטגית של העיר המאוחדת.

ירושלים אינה שייכת למגזר כזה או אחר. היא לא רק של הדתיים, לא רק של הימין, ולא רק של תושבי העיר. ירושלים היא של כולנו — חילונים ודתיים, צעירים ומבוגרים, אנשי מרכז ופריפריה. הפיכת יום ירושלים לחג ממלכתי אמיתי תסייע להחזיר את ירושלים למרכז הסיפור הישראלי המשותף.

הכנסת והממשלה צריכות להוביל מהלך ברור: לעגן בחוק את יום ירושלים כיום שבתון לאומי, לקבוע טקס ממלכתי מרכזי בדומה לטקס הדלקת המשואות, להרחיב משמעותית את הפעילות במערכת החינוך ולהשקיע בהנגשת סיפורה של ירושלים לדור הצעיר.

אם יום העצמאות מסמל את הקמת המדינה, הרי שיום ירושלים מסמל את לבה ההיסטורי והרוחני. ועם שלא יודע לחגוג את ירושלים עלול יום אחד גם לשכוח מדוע נלחם עליה.

The post יום ירושלים יכול להיות אחרת appeared first on מידה.

וגם את זה יש לומר – כשאנו נוסעים בכביש ורואים פלאח חורש את אדמתו, או רועה צאן אוסף את הכבשים, אנחנו לרוב מחייכים מול הפסטורליות. כשאנחנו רואים מישהו בונה בית, אנו מדמיינים שהוא עושה זאת כי הוא מחפש ארבעה קירות לו ולמשפחתו. כשלא רואים את התמונה השלמה, אין לנו הכלים להבין משהו אחר מגפן יפה המקשטת את ההר. השאלה היא רק אם אנחנו מוכנים לראות משהו נוסף.

הרי מהי הקונספציה? אחיזת מציאות בדרך אחרת, והתעקשות להמשיך להחזיק בה; עד כמה חזק אנו רוצים להמשיך ולעצום עיניים. פעמים רבות לא מזדון, אלא מחשש להתבונן בתוצאות של מה שנדרש לעשות כשהתמונה האמיתית תיחשף לנגד עינינו. ותאמינו לי, כשהיא נחשפה – זה כָּאב במיוחד.

אט-אט נחשפו ממדי ההצלחה של תוכנית פיאד המתמשכת, והמגמות השאפתניות נראו יותר ויותר בנות יישום. ביד אחת דחפה הרשות הפלסטינית את ההתיישבות החדשה, וביד השנייה – מגוּבה בסיוע אירופי נדיב – מנעה מישראל לנהל מאבק על השטחים, באמצעות אינספור הליכים משפטיים ותכנוניים. ישראל הואשמה שפעילותה בשטחי C היא "מכשול לשלום" ומקל בגלגלי התהליך המדיני, ופעילות האכיפה הייתה מזערית, אם בכלל. נקודות היישוב הקטנות שצצו ברחבי שטח C גדלו, התעבו ונהפכו לגושי התיישבות ארוכים שיצרו רצף טריטוריאלי בין הערים הגדולות לרשות הפלסטינית – בדיוק מה שרבין ביקש למנוע בהסכמי אוסלו, ובדיוק מה שתוכנית פיאד נועדה להשיג.

אז ראינו מכליות מים תואמות, וראינו בתי ספר נבנים במימון עצום עם מדבקות ודגלי האיחוד האירופי. להגיד שכבר הבנו את התמונה המלאה? עדיין לא. אבל הבנו שיש כאן גורם מממן. כחלק מהסכמי אוסלו נחתם באוקטובר 1998 הסכם ואי, שנועד לפרט את הצעדים למימוש ההסכם. בין השאר הוחלט שם על מועד העברת שטחים ממעמד C ל-B, כאשר שלושה אחוזים מהם אמורים להיות שמורת טבע בלא כל בנייה – מה שזכה לשם "השמורה ההסכמית". האיחוד האירופי, לצד ממשל ארצות הברית, חתום על ההסכם הזה כעד.

כשראינו הנחת תשתיות באותה שמורת טבע, הממוקמת דרומית-מזרחית לירושלים, ועליהן חתום שוב האיחוד האירופי, הבנו שמדובר בהפרה של ההסכמים. לא זו בלבד – האיחוד האירופי רואה בשטח זה חלק מהרשות הפלסטינית. המדינה מצידה נמנעה מלאכוף את הבנייה המואצת שם, גם מפני שזה מנוגד להסכמי אוסלו, וגם מתוך רצון להימנע מתקרית בינלאומית מול האיחוד.

בזמנו, חברי האיחוד האירופי היו כמעט לחלוטין מחוץ לטווח הפעילות של הארגונים הלאומיים בישראל. רוב פעילות הארגונים האזרחיים התמקדה בארצות הברית, בעוד המערכת הארגונית של האיחוד, עם 705 חברי הפרלמנט שלו, נותרה מחוץ לרדאר. ב-2019 החלטנו ברגבים לפעול גם בזירה זו. לאחר מחקר ומיפוי של השחקנים הרלוונטיים, בעזרת ידידים באירופה, יזמנו פגישות עם 15 מחברי הפרלמנט האירופי הפרו-ישראלים ביותר, הממוקמים בעמדות מפתח בפרלמנט – אם כיושבי ראש ועדות רלוונטיות, ואם כחברים בוועדת הכספים – במאמץ להסיר מהדרך את אחד האיומים הגדולים שגורמים לממשלה להימנע מאכיפה.

בפגישות הללו, יחד עם נעמי קאהן, מנהלת מחלקת חו"ל שלנו, ויכין זיק, שהיה מנהל הפעילות ברגבים, חשפנו בפניהם מה מתרחש בשטח לאחר עשור, שבו האיחוד הזרים מיליוני דולרים לערביי יו"ש תחת הכותרת "סיוע הומניטרי": במקום שהכסף ישמש לשיפור מצב אוכלוסיית הרשות הפלסטינית, לחינוך ולפיתוח תשתיות בשטחים שבאחריותה, הוא שימש להשתלטות ערבית על שטחים שבשליטת ישראל.

חברי הפרלמנט האירופי היו מופתעים. מתברר שלפחות בקרב חלק מהאירופים, התמיכה שהם שולחים לכאן מיועדת, למיטב ידיעתם, לסיוע הומניטרי לאוכלוסיית רועים ענייה, בלי מטרה נסתרת אחרת. הרי מה אכפת לנו שהם תורמים כספים לשוכני אוהלים שזקוקים לסיוע כדי למתוח צינור מים במטרה לספק מים לילדים לשתות? זאת הייתה התפיסה.

בעזרת מפות ועדויות מהשטח חשפנו בפניהם את השקר: ברחבי העולם יש קהילות בדואיות נודדות או מיושבות – בירדן, בעיראק, בסיני, וגם בשטחי A ו-B או בנגב. אבל אין בדואי אחד מחוץ לשטחי C שמקבל סיוע בבניית בתים מהאיחוד האירופי. לא מדובר בתרומה תמימה, אלא במגמה להשתלטות של הרשות הפלסטינית על שטחי C, במימון אירופי מלא. החדר התמלא שתיקה. "אני מרגיש שרימו אותנו", הודה אחד מהם במבוכה.

למרבה הצער, הנציגים שפגשנו אינם מייצגים את עמדת רוב האיחוד האירופי. אלה, אולי, מכבדים את הדמוקרטיה בישראל ואת הסכמי אוסלו, אבל בפועל בריסל פועלת באופן מכוון לפגיעה בסמכות הישראלית בשטחי יו"ש.

המסכות ירדו, והפנים האמיתיות נחשפו. אם בשנים הראשונות שבהן פעלנו מול הפעילות האירופית – תגובת האיחוד הרשמית בבתי המשפט ובתקשורת הייתה כי מדובר בסיוע לנזקקים ולאוכלוסיות חלשות, בבחינת "סיוע הומניטרי" ו"סיוע לקהילות רועים" – הרי שבמסמך חסוי מיוני 2022, שכותרתו "תוכנית הפיתוח האירופית המשותפת לשטח C", קובע האיחוד כי הוא "מחויב לבניית מדינה פלסטינית בגבולות 1967, ולגיוס כלים פוליטיים וכלכליים למטרה זו", ומבהיר שהוא חותר "לחזק את הנוכחות הפלסטינית בשטחC … כחלק ממדינה פלסטינית עתידית".

בעוד האירופים פעילים הן בחזית הבנייה והן בחזית החינוכית והחקלאית, ישנן שתי זירות נוספות וקריטיות להבנת המציאות בשטח – המשפטית והתכנונית.

יורו-סטוקרטיה

מעבר למימון הישיר שהעניקו האירופאים לבניה הבלתי חוקית, ישנו אפיק נוסף חתרני ומקומם הרבה יותר.

על כל עתירה שהגיש ארגון שמאל כנגד התיישבות חדשה, אנו הגשנו עתירת ראי על התיישבות ערבית, ותוך כדי תנועה הבנו את השיטה. לא רק שארגוני השמאל הגישו עשרות עתירות לבתי המשפט בישראל במימון מדינות אירופה כנגד ההתיישבות הישראלית, אלא שהאיחוד האירופי מימן בעשרות מיליונים גם את הצד השני של המטבע – במקרה זה, היורו.

כאשר המנהל האזרחי זיהה בנייה לא חוקית ערבית והחליט לפעול נגדה – השלב הראשון היה הוצאת צו הפסקת עבודה בידי פקח המנהל האזרחי. הסתבר שעל כל צו הריסה שמוציא המנהל, מגיעה מייד עתירה לבג"ץ נגד מימושו. העתירה מוגשת בבג"ץ בנוהל הרגיל, ובית המשפט, בשבתו כבית דין לענייני מוסר ומדיניות, היה מוציא באופן קבוע צו ביניים – צו להקפאת המצב בשטח עד לבירור העתירה. מי מימן את העתירות ועורכי הדין? ניחשתם – שכר הטרחה שולם ביורו.

אלא שההקפאה הייתה חד-צדדית: כפי שחשפנו בדו"ח הראשון שפרסמנו בשנת 2009 ("אם בארזים נפלה שלהבת – בג"ץ: עיר מקלט לעברייני הבנייה"), המנהל האזרחי הקפיא את פעולות האכיפה, אבל הבנייה נמשכה כסדרה – הפעם עם תעודת ביטוח מבית המשפט העליון. והדיון לגופו? בושש להגיע. בית המשפט לא קבע מועד לדיון, הפרקליטות לא ביקשה, והעבריינים, כמובן, לא יזמו זאת. כך חלפו שנים, עד שבית המשפט החליט, לעיתים ביוזמתו ולעיתים ביוזמת הפרקליטות, לעכב את ההליכים מחוסר מעש – תוך השארת צו הביניים על כנו.

באמצעות כלי האכיפה והדין של מדינת ישראל, הקימו הערבים, בסיוע הרש"פ, עשרות אלפי מבנים לא חוקיים. בעקבות פרסום הדוח בציבור ותקיפת ההתנהלות בבתי המשפט, השתנתה מדיניות הפרקליטות ובית המשפט: כיום, לאחר צו ביניים, התיקים אינם נסגרים מחוסר מעש. אבל בכך לא תם האתגר המשפטי, ועוד נעסוק רבות בשימוש בבתי המשפט בחזית זו. החוצפה של האיחוד האירופי להשתמש בחוקים שלנו נגדנו נחשפה כאן במלוא תעוזתה.

אחד השחקנים המרכזיים בלוחמה המשפטית הוא אגודת סנט איב, הפועלת מטעם הפטריארכיה הלטינית בעיר העתיקה בירושלים למעלה מ-25 שנה. מטרתה המוצהרת היא "לקדם זכויות אדם בירושלים וביהודה ושומרון", ולצורך כך היא מעסיקה כ-20 עובדים ופועלת בתקציב שנתי של כחמישה מיליון שקל. עיקר פעילותה הוא משפטי – התמחות בהגשת עתירות נגד הרשויות הישראליות, בעיקר בנושאי בנייה בלתי חוקית ערבית, שגורמי האכיפה מייעדים להריסה. האגודה מצהירה כי מדי שנה היא מטפלת בכ-700 תיקים ומייצגת כ-2,000 מערביי יו"ש.

האם המניע הוא באמת זכויות אדם או הכפשת מדינת ישראל ומאבק נגדה? נזכיר שמי שמשמש כמנכ"ל האגודה מכהן גם כיו"ר ארגון World Vision, הפועל במזרח ירושלים, בעזה וביו"ש בתקציב של למעלה מ-50 מיליון שקל בשנה. באוגוסט 2016 עצר השב"כ את מנהל סניף הארגון בעזה, בחשד להעברת עשרות מיליוני דולרים לזרוע הצבאית של חמאס במשך עשור.

כמו כן, סנט איב משתפת פעולה עם "הקואליציה לירושלים", המצהירה שמטרתה "הפרת הלגיטימציה הבינלאומית של ישראל", ועם גורמים דומים נוספים. זאת רק דוגמה אחת לחזית משפטית פעילה ומשומנת היטב. האם אנו ערוכים מולה?

עלילה עתיקה בכלים מודרניים

אגב הפרת הלגיטימציה הבין לאומית של מדינת ישראל, אי אפשר לדבר על נושא זה מבלי לקפוץ לרגע לשנת 2023. באחד מחודשי המלחמה הראשונים, בעוד ישראל נלחמת על נפשה בחזיתות השונות ומגייסת כל כוח אפשרי, הטילו בארה"ב אמברגו נשק על ישראל. אחת ההצדקות להחלטה מחרידה זו, בה זו שמתיימרת להיות ידידתנו הגדולה ביותר בחרה להפקיר את בטחוננו ברגע הקשה ביותר בהיסטוריה של המדינה הייתה "מחשש שיגיע לידי המתנחלים". הייתי רוצה לומר שעצרנו כששמענו את זה ונדהמנו, אבל האמת היא שלא עצרנו ולא נדהמנו. לא עצרנו כי צוות רגבים כולו היה מגויס, מי בחזית הצבאית ומי בחזית ההסברה. ולא נדהמנו כי כבר שנים ראינו את הנולד. האמברגו היה הצעד המתבקש בתוך שורה של סנקציות שהוצאו נגד חיילים, אזרחים וארגוני חברה אזרחית, הן על ידי ארה"ב והן על ידי מדינות אירופה.

בסופו של דבר הייתה זו רק שורה נוספת במסע עלילת הדם העדכני שנמצא תחת קמפיין 'אלימות המתנחלים', והקישור שלה לאמברגו הנשק היה צריך לזעזע כאן את אמות הסיפים. עד שלב זה, נמנענו ברגבים מלהיכנס לנושא נפיץ זה, כיוון שרצינו להיות זהירים, ולא להכשיר מתוך פוזיציה יחידים שפעלו באלימות. ידענו שיש פעילי התיישבות בודדים שנוקטים באלימות, וכמובן שגם אנחנו התנגדנו להם. אך עם האמברגו הגיעה ההבנה – העניין הוא לא אלימות ולא מתנחלים.

איך בונים קמפיין

מזה שנים רבות, וביתר שאת מאז השבעה באוקטובר 2023, הרשות הפלסטינית, ארגוני שמאל קיצוני ישראלים וארגונים בינלאומיים אנטי-ישראלים, עמלים במרץ ליצור נרטיב שקרי בדבר 'אלימות המתנחלים'. כמו בכל דבר במערכה שהוצגה בפרק זה, גם המסע הזה לא מתרחש בחלל ריק. מדובר בזרוע מדינית נוספת של אותה המערכה על שטחי C כקמפיין שהוא בעצם כלי נוסף באותו מסע מתוזמר היטב שנועד לשלול את הלגיטימציה של מדינת ישראל לשלוט ביהודה ושומרון, ולהביא לידי הקמת מדינה פלסטינית. נשמע לכם כמו קונספירציה? אני מזמין אתכם לעיין במסמך רשמי של האיחוד האירופי שתכליתו תכלול הפעולות הנדרשות על ידי מדינות האיחוד במטרה לסייע בהקמת מדינה פלסטינית. במסמך מוסבר בצורה מפורטת כיצד השליטה של הרשות בשטחי C הינה תנאי הכרחי בדרך להקמת מדינה. אחד מארבעת עמודי התווך עליהם מושתת תוכנית זו, הוא יצירת הביסוס המוסרי שנועד לתת יתרון לפלסטינים בשאר שדות המערכה. מה הכוונה ב"ביסוס מוסרי"? אביא את דברי האיחוד האירופי כלשונם:

"האיחוד האירופאי רואה צורך ברור בבנית זרם עבודה של מחקר, ניתוח וניטור שילווה את עבודתו בשטח C כדי לספק ניתוח משודרג ומעקב ברמת התפוקות והסברה מבוססת ראיות אודות הנראטיב הפוליטי של שטח C ויקדם קבלת החלטות קולקטיבית וקוהרנטית לגבי שטח C… בנוסף יש לשקול תגבור רכיב של סיוע משפטי וסניגוריה שישמרו על הזדהות בין משלם המיסים האירופאי לבין זכויות אישיות ורכושיות של פלסטינים".

זה התחיל בתיירים ומקומיים אוחזים במצלמות זהות שמזכירות את המשאיות הזהות או המיכליות הזכורות – כלומר, לא מדובר בפעילות ספונטנית, אלא במישהו שרכש אותן במרוכז והעביר אותן לשטח. המצלמות לא מצלמות את חיי היום יום אלא מופיעות באופן מפתיע במהלך פרובוקציות אלימות מתוזמנות מול כוחות הבטחון ומתיישבים יהודים. את תוצרי המצלמות עורכים באופן מגמתי ומפיצים ברחבי העולם באמצעות כלי תקשורת שמשחרים לטרף קל שכזה. זה המשיך בשלטי חוצות בקמפיין ברחבי המדינה 'עוצרים את אלימות המתנחלים' והביא גם דרישות פוליטיקאים מהשמאל לקיים דיונים בוועדת חוץ ובטחון בנושא זה, והתפשט ברחבי העולם כמו רעל על קרקע אנטישמית פוריה.הקמפיין מתחיל במצלמות ומסתיים בשלטי חוצות.

הצעד הוא פשוט: נאפיין את המתנחלים כ'אלימים', וכך גם את צה"ל וכוחות הבטחון הפועלים באזור ובכך נקטלג אותם כרוצחים שאין להם זכות קיומית להישאר ביהודה ושומרון. בשיח הפנים ישראלי ברור לכולם מיהו ומהו 'מתנחל', אך מבחינת שאר העולם מתנחל הוא כל יהודי שגר בארץ ישראל, לא משנה מאיזה צד של הקו הירוק. אני לא חושב שיש צורך להזכיר כיצד כינו רוצחי הנוחבה את תושבי כפר עזה ובארי.

המיתוג, אם נודה על האמת, מחושב היטב ומגיע מתוך חשיבה אסטרטגית רחבה על המערכה. כך ניתן מחד לשלול את הלגיטימיות של המתנחלים להגן על עצמם, ומאידך להציג מעשי אלימות שוליים מצד ישראלים כאילו הם שווי ערך למעשי אלימות קשים, נרחבים וממוסדים שבאים מהכיוון הערבי, כולל מעשי הזוועות של חמאס באותו טבח בשמחת תורה.

נשאל את עצמנו שאלה פשוטה – מדוע הכירו אומות העולם בזכותו של העם היהודי למדינה ריבונית ועצמאית משלו בשנת 1947? הייתה זו השואה שזה עתה התחוללה באירופה, והיה זה היהודי הפליט והמסכן שקיבל את הזכות להגן על עצמו בטריטוריה משלו. קל לכם עכשיו להבין את החיבור?

מבחינת אירופה והאו"ם, הקמה של מדינה פלסטינית היום מוצדקת לא פחות מההחלטה ההיא. אם יש "אלימות מתנחלים" הרי שיש "קורבנות פלסטינאים". הפליט הערבי המסכן שסובל מנחת זרועו של הישראלי האלים ויש להגן עליו ולתת לו מדינה. במסע הדה לגיטימציה הזה לא לוקחים שבויים אלא הולכים על הקופה –עכשיו ניקח את הכוח מידי החזק וניתן לחלש לשלוט.

נאמר כאן רגע את המובן מאליו: קיימת פשיעה לאומנית ביו"ש שאיננו באים להצדיקה כלל ועיקר. רק שמבחינתנו, הקמפיין האמור לא נוגע בה ולא מעוניין להתמודד עמה, אלא לנצלה כדי לצלוב במסע אנטישמי מודרני את יהודי יו"ש כולם.

הסיפור של OCHA

על מה יבסס נשיא המעצמה הגדולה את החלטתו בדבר הטלת אמברגו נשק בעת מלחמה? מה ההצדקה להשקעה הנרחבת של משאבים אינסופיים של השב"כ בעניין זה? מה ההצדקה לפגיעת בזכויות אדם בדמות מעצרים מנהליים? היכן נמצאים הנתונים? כמה נפגעים, כמה אירועים, כמה אשמים, כמה כתבי אישום וכמה הרשעות? מה רוחב היריעה של הנושא? השאלות האלה הטרידו אותנו וניסינו לקבל עליהן מענה בממשלה ובגופי הבטחון. נראה שאנחנו היינו הראשונים שדרשו לקבל תשובות לשאלות האלה, ומשכך, החלטנו גם לפעול. כך הושבנו מספר חוקרות באותם ימי מלחמה, ולבסוף הוצאנו את הדו"ח המדובר "הותר לשיסוי" שאפשר לקרוא באתר שלנו. כאן ניגע רק בקצהו של הדוח, אבל פטור בלא כלום אי אפשר (ומי שהמציא משפט זה יודע שאפשר גם אפשר, אך אנו בוחרים לפרט):

יש מי שעמל במשך שנים לייצר את הנרטיב ולהופכו ל"עובדה מוגמרת".

לצד עמותות אזרחיות בארץ ובעולם שנותנות במות שונות לאותו שקר, גם באו"ם מתיימרים לאסוף ולספק נתונים על 'אלימות המתנחלים'. הנתונים מוצגים בין כדוח מסכם לתקופה זו או אחרת, ובין כדיווחים שוטפים לכאורה על אירועים בודדים באתר האו"ם תחת סוכנות OCHA – משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים.

בביקור אזרחי ותמים באתר האינטרנט המדובר, ניתן לראות מפה דינמית חמודה ומתעדכנת תחת הדף "אלימות הקשורה למתנחלים" (Settler-related Violence), שם מתיימר האו"ם להציג מסד נתונים של תקריות שהתרחשו ביהודה ושומרון לרבות ירושלים המזרחית, שהיו מעורבים בהן מתנחלים ואזרחים אחרים.

על פי דף האינטרנט, התקריות כוללות "מעשי אלימות, הפחדה, הסגת גבול שבוצעו על ידי מתנחלים ישראלים ואזרחים ישראלים אחרים בגדה המערבית או נגדם", כאשר הקביעה האם האירוע הוא נגד ערבים או יהודים מבוססת על זהות יוזם האירוע. בדף אין פירוט של רשימת האירועים עליהם מתבססים הנתונים, אך יש הפנייה המיועדת לארגוני זכויות אדם שיכולים לקבל את הנתונים המלאים כפי שנמצאים במשרדי האו"ם. על אף היותנו ארגון שדואג לזכויות אדם, לא קיבלנו את הרשימה, שהגיעה אלינו בדרכים אחרות.

כדי לסבר את האוזן, ניתן כאן מספר נתונים קריטיים. הרשימה האמורה מונה 8,332 "תקריות שמעורבים בהן מתנחלים ישראלים ואזרחים ישראלים אחרים, שהתרחשו בגדה המערבית או בישראל (לא בעזה) בין 11 בינואר 2016 ל-30 באפריל 2023. הרשימה אמורה להכיל אך ורק מקרים שהתרחשו בין ערבים ליהודים. אם נסכם זאת לנקודות, אפשר לומר כך:

• 1 מכל 5 מקרים כלל לא התרחשו ביהודה ושומרון.
• הדו"ח סופר כל עלייה להר הבית כאירוע 'אלימות מתנחלים' ללמדנו שוב שאין בכך לא אלימות ולא מתנחלים בהכרח.
• טיולי קבוצות בשטחים הפתוחים ביו"ש נספרים אף הם כאירועי אלימות.
• הנחת תשתיות וסלילת כבישים בחסות המדינה ובאישורה? אכן, גם הם נספרים כאירועי אלימות.
• החמור ביותר: בין פעולות האלימות הרשומות על שמם של 'מתנחלים' ניתן למצוא פיגועים שבצעו מחבלים ערביים שנפצעו או נהרגו כתוצאה מפעולת הטרור שלהם עצמם.

בסופו של מחקר מעמיק עלה בידנו הנתון הבא: ב-98% מהמקרים בהם היו פצועים ערבים המופיעים בדוח האו"ם – לא היה מדובר באלימות מתנחלים. ישנם כ-150 מקרים בעשור האחרון בהם היו פצועים ערבים. לא ניתן לקבוע מי יזם את החיכוך בין הצדדים ואנו מברכים על כך שמשטרת ישראל חקרה את אותם מקרים והעמידה לדין את מי שפעל שלא כשורה. מעבר לכללי האמינות הבסיסיים שהופרו ברגל גסה כפי שתואר, קיימות סיבות נוספות לא לקחת ברצינות את נתוני האו"ם:

• דוחות האו"ם ומסדי הנתונים אינם קוהרנטיים זה לזה, אינם מדברים בשפה אחידה ולא עומדים בקריטריונים בסיסיים ביותר של אמינות.
• לגבי מקורות המידע: באו"ם טוענים שהם מסתמכים על ארגוני שמאל ישראלים כמו בצלם ויש דין, בעוד ארגונים אלה טוענים שהם מתבססים על נתוני האו"ם. מעגליות הטיעון מותירה אותנו נבוכים הן מול החבירה של ארגוני שמאל לאלה הדורשים ברעתנו והן מול חוסר יכולת מוחלט לקיים דיון באין ביסוס עובדות בשטח.
• למותר לציין שנתוני משטרת ישראל אינם תואמים כלל ועיקר את הנתונים המובאים תחת סוכנות האו"ם.

כך, ובהמלצה חמה נוספת לקרוא את הדו"ח המלא באתר שלנו, שם תוכלו למצוא גם דוגמאות לבדיות ועיוותים בחסות האו"ם, גילינו שוב את אשר ידענו. האו"ם ומדינות אירופה לקחו על עצמם ללחום עבור ערביי יו"ש ולהקים עבורם מדינה. כרגע בתוך גבולות יהודה ושומרון אך לאו דווקא. הקמפיין נגד המתנחלים לא נועד לקעקע את הפשיעה הלאומנית שקיימת ביו"ש באחוזים שוליים, אלא נועדה אך ורק לקעקע את הלגיטימיות של ההתיישבות מחד ולהצדיק הקמה של מדינה פלסטינית מאידך.

במישור הדיפלומטי, ההסברתי, הכלכלי, התכנוני, המשפטי ובמעשים חד צדדיים בשטח: האיחוד האירופי משחק בנו משל היינו מושבה אירופאית קטנה וחסרת אופי.

הספר "חומה ומסגד" יצא לאור בהוצאת סלע מאיר בשיתוף תנועת רגבים, וזמין לרכישה בקישור.

The post באירופה הקמנו את מדינת פלסטין: פרק מספר appeared first on מידה.

הנתון הזה הוא רק סיבה אחת מדוע אחוז החסימה הגבוה רק מזיק, ויש סיבות נוספות, כולן תוצר של כוונות טובות אבל תמימות ביותר.

הדרך לכאוס רצופה כוונת טובות

בבסיס העלאת אחוז החסימה עמדו שתי השערות שהעלו מקדמיה של ההעלאה, וששתיהן התבררו לבסוף כשגויות: ראשית, האמונה שאי סדר פוליטי נובע מקיומן של מפלגות קטנות וסחטניות, שמנווטות את האינטרס הציבורי בהתאם לגחמותיהן על חשבון כלל הציבור. שנית, שעל ידי כך יהיה ניתן לחסום כוחות שוליים ויריביים, שהימצאותם בפוליטיקה היא אך ורק הודות לרף נמוך, ושהוצאתן תתרום לטובת הכלל.

התזה הראשונה הייתה זו שעמדה בלב העלאת אחוז החסימה בשנת 2014 ("חוק המשילות": לטענת התומכים, בראשם איש ה"פוליטיקה החדשה" יאיר לפיד, בכנסת קיימות מפלגות קטנות ושוליות, והן סוחטות מן השלטון תקציבים ותיקים, מקימות ומפילות ממשלות, ובעיקר זוכות לבכורה על חשבון כלל הציבור. נכון, לאורך השנים, מפלגות קטנות איך נאמר, לא בדיוק הצטיינו בצניעות. השיא היה בשנות השמונים והתרגיל המסריח, שבו הומצא תפקיד "שר ירושלים", ומפלגה של חמישה מנדטים סחטה את משרד האוצר, ואף דרשה ערבות כספית לכך שאכן תקבל את מבוקשה. אבל אם נשווה את המצב הזה לממשלה שממש לפני העלאת אחוז החסימה, נגלה שהמפלגות הקטנות דווקא נהגו בפרגמטיות. שתי מפלגות קטנות ישבו בממשלת נתניהו השנייה, ויחד החזיקו בסך הכל בשר זוטר, בשני סגני שרים ובשתי ועדות. לעומתן, בוהקת בחוצפתן חלוקת התיקים של שלוש המפלגות האחרות שישבו באותה ממשלה: ארבע עשרה שרים, מהם ארבעה בכירים (ביטחון, חוץ, בט"פ, פנים), וכן שלל ועדות וחמישה סגני שרים. אז היכן הייתה הסחטנות באמת? כל זאת בלי להזכיר את ממשלת בנט-לפיד, ממשלה שהיא דוגמה ומופת לסחטנות, שבה שלוש מפלגות חד ספרתיות החזיקו בשלושת התיקים הבכירים בממשלה, וגם יתר המפלגות היו עמוסות בסופרלטיבים. אז מי פה באמת הסחטן?

שלושים מנדטים הלכו לפח

הפעם הראשונה שבה הועלה אחוז החסימה הייתה בשלהי שנת 1991, לקראת בחירות 1992. עד בחריות אלה עמד אחוז החסימה על מנדט בודד, אך התחיה קידמה את העלאתו לאחוז וחצי, במטרה לחסום את המפלגות הערביות. אלא שבליל הבחירות התברר שהתחיה עצמה גוועה מתחת לאחוז החסימה שהיא עצמה העלתה.

התחיה אינה היחידה שסבלה מפגעי אחוז החסימה. למעשה זה עשור, מאז העלאת אחוז החסימה ל־3.25%, מדינת ישראל כולה מסויטת על ידי סף הקולות הגבוה. מאז ועד היום אבדו לא פחות ממיליון ומאתיים אלף קולות. בבחירות 2022 אבדו כמעט אחד עשר מנדטים שלמים בעקבות אחוז החסימה, ואולי גם עיגול למעלה בכפוף לחוק באדר עופר. לצורך השוואה, בבחירות לכנסת הראשונה והשלוש עשרה נמחקו מתחת לאחוז החסימה בערך חמישה וחצי מנדטים, ושישה מנדטים בהתאמה.

בשורה התחתונה, בשתיים עשרה שנים אבדה מתחת לאחוז החסימה כמות מנדטים ששווה לכמעט חצי מכל המנדטים שאבדו בשישים וחמש השנים שקדמו להעלאה.

נישואי נוחות ללא נוחות

התוצאה אפוא היא פגיעה חמורה בייצוג הפוליטי של אזרחי ישראל. מפלגות שמונות עשרות אלפי בוחרים ולמעלה מכך נמחקות מן המפה הפוליטית למרות שזכו למספר רב מאוד של קולות בגלל שחסרו להן קולות ספורים. בבחירות האחרונות נמחקו באופן זה שתיים מן המפלגות הוותיקות בפוליטיקה הישראלית, הבית היהודי ומרצ, ממשיכותיהן של המפד"ל ומפ"ם, ושמנו יחד מעל מאתיים אלף קולות, וקצת מעל ארבעה מנדטים. כמובן שאי אפשר בלי להזכיר מדוע החל המשבר הפוליטי שליווה אותנו בשנים האחרונות, בגלל 1,400 קולות שחסרו לנפתלי בנט, ממקדמי העלאת אחוז החסימה, כדי להיבחר לכנסת. לו היה אחוז החסימה נמוך יותר, היה בנט נבחר, וקואליציה יציבה הייתה מוקמת, בלי הקדמת בחירות סדרתית.

אם בעבר מפלגה שלא עברה את אחוז החסימה שרפה שני מנדטים ומטה, מפלגה שאובדת כיום שורפת ארבעה מנדטים שלמים ואף למעלה מכך, מה שיוצר פער גדל והולך ביחס שבין מספר הקולות למספר המנדטים בפועל. המציאות הזאת הובילה לכך שכל בחירות מתחיל טקס ארוך והיסטרי שבו עד לרגע האחרון שבו ניתן להגיש רשימה מתגוששות ביניהן המפלגות על חיבורים ובריתות שנועדו לעשות דבר אחד בלבד: לשמור על הקולות שיש ולשרוף כמה שפחות קולות מתחת לאחוז החסימה. הדוגמה הראשונה לכך היא הרשימה המשותפת, רשימה שמורכבת מבחינה פוליטית ממפלגות ערביות, אבל שונות זו מזו באופן מהותי; חד"ש הקומוניסטית ורע"מ האסלאמית רצות יחד, כשכל קשר ממשי ביניהן מצטמצם לשטחי ביותר. בימין רצו הציונות הדתית ועוצמה יהודית, שתי מפלגות ימניות דתיות אבל בעלות סדרי עדיפויות וציבורי בוחרים שונים בתכלית, וימינה ששילבה את הימין החדש החילונית עם תקומה הכמעט חרד"לית. הוא הדין גם עם "הדמוקרטים" שמשלבת את מרצ הליברלית עם העבודה הסוציאל-דמוקרטית, ולו רק בגלל ששתיהן שמאליות במספר רב של סוגיות, ומתקשות לעבור את הרף הגבוה. המשמעות, לצד הרכבת רשימות ביזאריות, היא התבצרות בתוך הגושים הפוליטיים הקיימים, וויתור הלכה למעשה על ניסיון לשכנע. במקום לפנות למכנה משותף רחב יותר, אחוז החסימה הוביל לכך שהגושים מתבצרים בתוך עצמם ותולים את הצלחתם בכמה עשרות אלפי בוחרים משוכנעים שיוכלו להמריץ אל הקלפי. מספיק שכמה אלפים בודדים ישנו את הצבעתם והמפה הפוליטית תשתנה לבלתי הכר.

המשא ומתן שאינו נגמר

החיבורים הללו אינם טבעיים ואינם אורגניים אלא טכניים לחלוטין, נישואי נוחות ללא נוחות, הכל כדי לא לאבד את הקול. וכשצריך להינשא בנישואי נוחות נעדרי נוחות, צריך כוחות שכנוע גדולים, או בשפה המקומית – שלמונים. בבחירות 2019 הראשונות לצורך העניין, נדרשו שריון של אלי בן דהן ברשימת הליכוד, הבטחה שהליכוד ישלם את חובותיו של הבית היהודי ומינוי לתפקידי שר רק כדי ששלוש מפלגות הימין יסכימו לרוץ יחד בבלוק טכני, והסדר דומה עם היציאה לסבב הבחירות השני, מה שלא מנע מהרשימה להתפרק דקות ספורות לאחר המדגם. הגדילו לעשות המפלגות החרדיות ערב הבחירות האחרונות, שהמחלוקת ביניהן נפתרה רק לאחר מאמצים עילאיים ועתירי הבטחות וסופרלטיבים מצד נתניהו. מירב מיכאלי מצדה נמחקה פוליטית כי סירבה לרוץ פעם נוספת עם מרצ אף שהובטחו לה הרים וגבעות אם רק תיעתר.

אפשר היה לחשוב שבזאת תמו צרותיהם של מרכיבי הממשלות, אבל מרגע שנסגרו הקלפיות, כל מה שהושג על מנת לרוץ יחדיו הפך לנקודת המוצא של משא ומתן חדש, הפעם להרכבת הממשלה, ובפועל מתקיים משא ומתן קואליציוני כפול, לפני הגשת הרשימות ולאחר הבחירות. אבל זה שמשא ומתן מתקיים פעמיים, לא אומר שמה שהוסכם בו יוסכם פעמיים, ובפועל הסחטנות הפוליטית רק גדלה. הרכבת הממשלה האחרונה כמעט נכשלה בשל רצונם של שני ראשי מפלגות בתיק בכיר, והסתיימה בפשרה מדהימה בחוצפתה בדמות רוטציה במשרד האוצר ותפקיד שר כפול בשני משרדים משמעותיים עבור אריה דרעי, כל זאת בזמן שסמוטריץ' מכהן כשר האוצר ושר במשרד הביטחון, וזה עוד בלי שציינו את המשרדים האחרים שהוקמו במיוחד. וכך, המהלך שנועד לחסל את הסחטנות הזין אותה כמו פח נפט שנזרק לתוך שריפה.

ביום שבו הוגבה אחוז החסימה לגובהו האבסורדי הנוכחי, ציין ליברמן במליאה: "מדובר פה באפשרות לממשלה להוביל סדר יום ברור, חייבים לתת לממשלה לעבוד, לקבל החלטות ולא לעסוק כל הזמן בתחזוקת הקואליציה ולכן מהבחינה הזו החוק הוא מצויין". אבל נבואתו של ליברמן התגלתה כנבואת שקר. צדק דווקא דוב חנין כשהתריע ש"הכנסת תהיה כך לא רק פחות מייצגת אלא גם פחות לגיטימית. במצב זה אי האמון של הציבור בפוליטיקה רק יגבר, והבעיה שאכן קיימת בישראל של העדר השתתפות בפוליטיקה, תלך ותחריף". בעשור וחצי שעברו אמז הסחטנות לא קטנה והמשילות לא גדלה. ההפך הוא הנכון, הסחטנות הפכה לבוטה יותר ויותר, ומשילותה של הממשלה בעצמה הלכה וקועקעה בדמות רצף בחירות ארוך ובלתי נגמר.

לכן, לקראת הבחירות הקרבות, טוב יעשו הממשלה והאופוזיציה אם יורידו את אחוז החסימה חזרה למנדט בודד. הדבר יוביל לריבוי מפלגות, נכון, אבל גם לאובדן קולות קטן בהרבה מבעשור וחצי האחרונים, וכפועל יוצא גם להקטנת כוח המיקוח של המפלגות הקטנות; אם יש הרבה מפלגות קטנות, העלות שבצירופן לממשלה יורדת, וראש ממשלה שזקוק לשני מנדטים ישלם הרבה פחות מאשר ראש ממשלה שזקוק לשישה. בנוסף, הדבר יקל על ניהול הבחירות על כל חלקיהן כי כפי שהוכח כאן, אחוז החסימה הגבוה יצר מצב של משא ומתן קואליציוני כפול שכל אחד משני חלקיו יקר יותר מקודמו.

ואם להיות ציניקן חסר בושה, הורדת אחוז החסימה תאפשר למפלגות הגדולות לעשות דבר שחששו לעשות בעבר, והוא לבצע משתה אכזרי של קולות המפלגות השותפות בגוש שלהן. כיום, קמפיין גיוועלד נעשה כמעט עם אקדח ובקבוק וויסקי (נוהג בריטי לקצינים שכשלו באופן חמור), ומשתה מופרע מדי עלול להוריד מנדטים רבים אל מתחת לאחוז החסימה ובפועל לידי הצד השני, כפי שקרה למרצ בבחירות האחרונות. אחוז חסימה נמוך יאפשר למפלגות הגדולות לשתות את הקטנות בלי חשש שאלו יימחקו לחלוטין מן המפה, ובלי שהגוש שבו הן חברות יאבד מנדטים לגוש היריב. אף פעם לא מאוחר לתקן טעות של עשור וחצי.

The post אחוז החסימה הגבוה הוא פגע רע, והגיע הזמן להורידו appeared first on מידה.

בהמשך לכך אנו מפרסמים כעת באופן בלעדי מסמך פנימי של המועצה הארצית לתכנון ובניה שחושף את המדיניות הפנימית של הפקידות. המסמך קובע במפורש כי ״יש להימנע״ ״מהקמת יישובים חדשים״.

מדובר בנוהל עבודה של המועצה הארצית לתכנון ובניה שגובש בשנת 2005, בהמשך להנחיה של היועץ המשפטי לממשלה בזמנו מני מזוז, שכאמור נטלה מהממשלה הנבחרת את סמכויות ההחלטה ועיצוב המדיניות בתחום התכנון וההתיישבות בישראל. מהותה של ההחלטה ופרטיה פורטו בהרחבה בתחקיר, ודי אם נזכיר כאן את העיקר: במקום להקים יישובים, הממשלות מוסמכות מעתה רק לבקש ממוסדות התכנון לבחון אפשרות להקמתו של יישוב, החלטה שתיכתב ״תהיה בניסוח עקרוני-כללי״ כך שישתמע שאין בכוונתה ״להחליט במקום הרשות המוסמכת״, כלומר: הפקידות. ובמקרה שלנו המועצה הארצית לתכנון ובניה.

על פי הנוהל, כאשר ממשלה רוצה להקים יישוב, היא נדרשת לחוות דעת ״מקצועית״ של המועצה הארצית. לכאורה דרישה סבירה והגיונית. אבל שאלת מיליון הדולר היא: מה מדיניותה של המועצה הארצית? האם היא תומכת בהקמת יישובים, ורק דורשת שהם יוקמו בהתאם לתנאים סביבתיים, כלכליים וחברתיים מסויימים? המסמך שאנו מפרסמים כעת מלמד שהתשובה לכך שלילית, ובענק.

״נוהל עבודת המועצה הארצית לעניין הקמת יישובים חדשים״ מתאריך 2.8.2005, נועד ״להסדיר ולקבוע נוהלי עבודה לצורך בדיקה וגיבוש עמדת המועצה הארצית במקרים בהם היא נדרשת לייעץ לממשלה בכל הנוגע להצעת החלטה שהרגשה לממשלה להקמת ישוב חדש״.

כבר בפסקה הפותחת של המסמך מתגלית האמת המרה. ״המדיניות המנחה״ נאמר שם, היא ש״יש להימנע, למעט במקרים חריגים ומיוחדים, מהקמת יישובים חדשים״.

זה משפט מפתח, שמהווה חומר נפץ פקידותי־משילותי. הרי מי מוסמך לעצב מדיניות? מי מוסמך לקבוע האם, מתי, כיצד, ומדוע יוקמו או לא יוקמו יישובים חדשים בארץ ישראל? זהו תחום המסור באופן מובהק בידיה של הרשות המבצעת והממשלה הנבחרת. ממשלה לא מחליטה על הקמת יישובים כלאחר יד, והיא כבר עשתה עבודת מטה, חשיבה אסטרטגית ובחינה רצינית של מדיניותה. למוסדות התכנון יש תפקיד חשוב בסיוע לממשלה במימוש מדיניותה. ניתן לדון על פרטים מסוימים, ניתן להתחשב בשיקולים סביבתיים ותכנוניים כאלה ואחרים, בשביל זה אכן ישנם אנשי מקצוע. אבל בשום פנים ואופן לא סביר שיש להם ״מדיניות״ עצמאית, שסותרת את מדיניות הממשלה וקובעת ״שיש להימנע״ מהקמתם של יישובים חדשים. זה פשוט בלתי נתפס.

הפקידים כבר החליטו: לא

כשהממשלה מקבלת החלטה לבקש מהמועצה הארצית המלצה על הקמת יישוב (כפי שמופיע במספר רב של החלטות בנושא, שפורטו בתחקיר המקיף), היא לא יודעת שלמעשה הפקידים כבר גיבשו את התשובה: לא יקום ולא יהיה.

איך? באמצעות שורה של קריטריונים שגיבשה המועצה שנועדו למעשה ליירט כל יוזמה. וכך נכתב:

״המועצה הארצית בבואה לבחון הצעה לישוב חדש, תביא במכלול שיקוליה את ההיבט הכולל/ את העלות והתועלת בראיה חברתית, תשתיתית, סביבתית וכלכלית בדגש על השפעה על ישובים סמוכים״.

הרבה מילים נרדפות למילה ״לא״.

המסמך מפרט שורה של דרישות מהממשלה שבלעדיהן לא יתחיל אפילו הדיון: ״השגת מטרות״ שכמובן כוללות רק מטרות ״מרחבית, כלכלית, חברתית וסביבתית״ ולא מטרות לאומיות – כמו חיזוק הריבונות וכדומה, רעיון שנדחה במפורש בדיונים המקדימים במועצה (ראו להלן). ייבחנו ״השפעות סביבתיות וחברתיות״; ייבדקו ״עלויות מנקודת מבט של המשק״; ״השפעה על יישובים הקיימים״; זמינות של תעסוקה, נגישות לתשתיות ועוד ועוד.

רק אחרי שהממשלה תגיש מסמך מפורט שמתייחס לכלל הקריטריונים הללו, כולל ״הנימוקים להקמת היישוב״ וגם צפי אוכלוסיה לתקופה של 20 שנה, המועצה תואיל בטובה לדון בו, כאשר ברור לכלל המשתתפים כי המטרה המרכזית של הדיון היא כמובן לגדוע את היוזמה מיסודה.

אך גם אם המועצה תחליט בשלב הזה לאשר את הבקשה, ברור שזה לא סוף התהליך. כפי שפירטתי בתחקיר המלא, ישנם עוד שורה ארוכה מאוד של שלבים בדרך שבכולם ניתן עוד לטרפד. כפי שמבהיר המסמך שחור על גבי לבן:

״בהמלצת המועצה הארצית שתוגש לממשלה ייקבע כי המלצה זו אינה מגבילה את שיקול דעתה של המועצה הארצית בעת שתדון בתכנית לישוב המוצע, והיא רשאית לדחותה או לאשרה, בתנאים שתקבע״.

כלומר, גם אם בדרך נס צלחה הממשלה את השלב הראשון, והיא שכנעה את המועצה כי מדובר באחד מאותם ״מקרים חריגים ומיוחדים״ זה לא אומר שום דבר, והפוסק האחרון נותרת הפקידות במוסדות התכנון.

"אנחנו מחשקים את הממשלה"

חברי המועצה שחיברו את הנוהל הזה הבינו בדיוק מה הם עושים. הם הבינו את החשיבות הרבה של המסמך ושל נוסחו. בפרוטוקול הדיון שקדם לאישורו במועצה, גבי גולן, נציג משרד ראש הממשלה במועצה דאז, הציע להוסיף לסעיף המטרות הלגיטימיות להקמת יישובים מספר מילים שמייצגות את האינטרס הלאומי:

״בתחילת ההצעה יש איזשהי הנחיות מדיניות או מדיניות של המועצה הארצית, במדיניות הזאת למעשה המועצה הארצית לא מזכירה בכלל טעמים שהיו בעבר חזקים מאוד, אולי החזקים ביותר להקמת יישובים חדשים, זה הטעמים של חיזוק ריבונות ושמירה על הקרקע״.

גולן עצמו הבין שהסיכויים קלושים: ״אני מבין היטב שהטעמים האלה הם טעמים שהיו קיימים בעבר והיום הם כמעט ולא קיימים״ ולכן הציע לכתוב את זה בהסתייגויות רבות. ״כי אחרי זה מיד יבואו ויגידו למה זה לא קיים״.

יו״ר המועצה, שמאי אסיף, העלה את ההצעה לסדר היום ועורר מהומה, המסוכמת בפרוטוקול במילים קצרות: [חברי הישיבה] ״מדברים ביחד״. יועמ״ש משרד הפנים, יהודה זמרת, קפץ מיד לסייג ״נמוקים ממלכתיים זה הכוונה, לא נקרא לזה ריבונות של קרקע, הריבונות היא בעייתית קצת״.

אבל אפילו ניסוח מעורפל וניטרלי מסוג זה לא התקבל, וכאמור בנוסח הסופי אין לו זכר. הנימוקים הלגיטימיים היחידים להקים יישובים הם ״סביבתיים וחברתיים״, וכנגדם יש לשקול את כל שרשרת הנימוקים הנגדיים.

״נדמה לי שאנחנו מחשקים את הממשלה פה בנוהל הזה, אני רואה בזה חישוק של הממשלה״ אמר בדיון צביקה קדמן, ״נכון שאני יכול לקחת את זה ממקום א למקום ב״, כלומר להזיז מיקום יישוב שהממשלה רוצה להקים בשל נסיבות מקצועיות, ״אבל אני איני יכול בכלל שלא יקום יישוב. משום שאז סטיתי מיעדה של המדיניות״. וזה בדיוק מה שהנוהל החדש נועד לעשות.

ההערה הזו נדחתה בתואנות שונות, שנעו בין היתממות לבין התחמקות, והסעיף עבר. בשורה התחתונה, המועצה הארצית לתכנון ובניה אימצה את הנוהל הזה כמעט פה אחד, למרבה הבושה גם בתמיכתם של אלו שאמורים לייצג את האינטרס הלאומי ואת מדיניות הממשלה הנבחרת, שהייתה אז ממשלת שרון השניה, זו שביצעה את תכנית ההתנתקות.

מאז למוסדות התכנון של ישראל יש ״מדיניות״ התיישבות עצמאית מובהקת בכל הנוגע להקמתם של יישובים חדשים: ״יש להימנע״.

The post ״יש להימנע מהקמת יישובים חדשים״ – המסמך הפנימי שחושף את הכל appeared first on מידה.

כבר מראשית עידן האמנציפציה באירופה התפתח בקרב חלק מן האליטות היהודיות דפוס מחשבתי שביקש לעגן את הזהות היהודית בתוך המסגרת האוניברסלית של תרבות המערב. החל מיהודי ברלין של משה מנדלסון במאה ה־18, דרך האינטלקטואלים היהודים בגרמניה, אוסטריה וצרפת במאה ה־19, ועד חלקים מן האליטה המשפטית והאקדמית בישראל המודרנית, חזרה שוב ושוב אותה הנחת יסוד: ככל שהיהודי המשכיל יתקרב יותר אל האוניברסליזם האירופי, יאמץ את שפתו, ערכיו ומוסדותיו ויוותר על ייחודו הלאומי־תרבותי, כך יתקבל לבסוף כחלק אינטגרלי ממשפחת העמים. אלא שלאורך כל ההיסטוריה שוב ושוב טפחה המציאות על פניהם. בפועל האנטישמיות המודרנית צמחה דווקא מתוך לב ליבה של התרבות האירופית המשכילה: באוניברסיטאות, בבתי המשפט ובקרב הוגי הדעות של עידן הנאורות. חברי תנועת ההשכלה היהודית, שניסו במשך דורות להתקבל כשווים בין שווים למועדון הרוח האירופי, שבו וגילו כי גם כאשר אימצו בהתלהבות את שפתה, תרבותה וערכיה של אירופה, עדיין דלת הכניסה נותרה סגורה בפניהם, משום שהבעיה מעולם לא הייתה מידת אירופיותם, אלא בעצם יהדותם.

הפילוסוף הגרמני יוהאן גוטליב פיכטה, מראשי עידן הנאורות וההגות הלאומית האירופית, התייחס בבוז לניסיונות ההשתלבות של יהודי אירופה. "הדרך היחידה להעניק ליהודים זכויות אזרח היא לכרות את ראשיהם בלילה ולהחליפם בראשים אחרים, שלא יימצא בהם אפילו רעיון יהודי אחד", כתב פיכטה. בדברים אלו נחשף הפרדוקס הגדול של יהדות אירופה: ככל שניסתה להתמזג בתרבות הכללית, כך נתפסה דווקא כמאיימת יותר על יסודותיה. האוניברסליזם האירופי היה מוכן לעיתים לקבל את היהודי כיחיד, אך התקשה להשלים עם עצם קיומו של עם יהודי בעל זהות, זיכרון, מסורת ותודעה לאומית מובחנת.

במקום להביא להתפכחות עמוקה מן האשליה האירופית, עד היום נותרה בקרב חלקים נרחבים באליטה הישראלית אותה תודעת תלות תרבותית במערב שלכאורה ראוי לשאוב דווקא ממנו את מושגי המוסר, הנאורות והלגיטימציה הערכית. במובן זה, דבריו של פרופסור ברק אינם רק אמירה נקודתית על השואה, אלא ביטוי להמשך קיומה של אותה תודעת עומק אירופית־אוניברסליסטית שרואה במערב את מקור הסמכות המוסרי העליון, גם לאחר שהמערב עצמו הוליד את מנגנון ההשמדה התעשייתי הגדול בהיסטוריה האנושית. במקום לשוב אל מקורותיה הרוחניים, ההיסטוריים והמוסריים של הציוויליזציה היהודית, ממשיכה האליטה הישראלית־ליברלית לתור אחר לגיטימציה מוסרית וערכית דווקא באותם מוסדות ומוקדי כוח אירופאיים שגם בטבח הגדול ביותר שידעה המדינה מאז ימי השואה, הפנו עורף לאליטה הישראלית. כבר בשמיני באוקטובר, יומיים בלבד לאחר הפוגרום, גל אנטישמיות חסר תקדים החל להציף את אוניברסיטאות ליגת הקיסוס בארה"ב, שהופנה כנגד אנשי סגל יהודים.. חלק מאנשי הסגלים היו אנשי שמאל רדיקלי שבמשך שנים קידמו במרץ רעיונות אנטי ציוניים והיו חברים בתנועת החרם של ה-BDS. ברגע האמת גילתה האליטה הזו שהעולם כלל לא מבחין בינה לבין "תומכי ישראל".

גם פרופ' אהרן ברק בכבודו ובעצמו גילה את גבולותיה של אותה אשליה שאחזה בו לאורך חייו המקצועיים; במשך עשורים ארוכים הוא ביקש לשכנע את הציבור הישראלי שההגבלות הנרחבות על פעילות צה"ל וההתערבות ההולכת וגוברת של מערכת המשפט בסוגיות ביטחוניות, ישמשו ברגעי האמת כ"שכפ״ץ משפטי" חיוני מול מוסדות המשפט הבינלאומיים. ברם, כאשר נבחר לייצג את מדינת ישראל אל מול עלילת הדם בבית הדין הבינלאומי בהאג באשמת רצח עם", התברר לו על בשרו שקשרים רבי שנים בטרקלינים המשפטיים באירופה אינם עומדים לו כמיצגה של מדינת היהודים. ברגע האמת, אותם מוסדות בינלאומיים "נאורים" שהיו אמורים להבחין בין דמוקרטיה מערבית שנלחמת על חייה לבין ארגון טרור רצחני, בחרו לאמץ שוב את השיח האנטישמי ולהאשים דווקא את המדינה היהודית שנלחמת על חייה בפשעים כנגד האנושות. 

פרופ' ברק בחר להיתלות באושיות התרבות והרוח האירופית שעיצבו את חייו שמושתים על עולם הערכים והמוסר האוניברסלי, על חשבון גדולי האומה היהודית לדורותיה כגאון מווילנה והחתם סופר, בני דורם של בטהובן ובאך שעיצבו בחייהם תודעה מוסרית, רוחנית ולאומית עמוקה, שהשפעתה חוצה דורות, קהילות ותרבויות עד ימינו. ברק פסח על גדולי אומה יהודיים כרמב"ם, רמב"ן או רבי יהודה הלוי, שהעמידו תפיסות מקיפות של אדם, מוסר, חירות וייעוד לאומי, בעומק מחשבתי שאין לו אח ורע בתרבות המערב. אילו אותם ענקי רוח יהודיים שאילו היו פועלים תחת מסגרות האקדמיה האירופית ומנגנוני ההאדרה התרבותיים של המערב, היו מתעלים ללא מאמץ מעל גדולי הפילוסופים, ההוגים והסופרים שעליהם נשענת התרבות האירופית המודרנית.

פרופ' ברק הזהיר בדבריו כי לקחי השואה מחייבים את החברה הישראלית להיזהר מהידרדרות מוסרית עד לכדי הפיכתנו בעצמנו ל"חיות אדם", כשהוא בוחר להתעלם מן הרקע ההיסטורי, הלאומי והאידיאולוגי הייחודי שהוביל להשמדת היהודים, שנאה אנטישמית עמוקה שקדמה לכל ויכוח פוליטי או מוסרי מודרני. במקום לעסוק בייחודיות השנאה כלפי העם היהודי, הוא שב ומשתמש בשואה ככלי בידי שיח פרוגרס רדיקלי שמבקש לטשטש את ההבדל ההיסטורי והמוסרי בין עם שהיה קורבן נרדף לאורך דורות. בין עם שבמשך אלפיים שנות גלות תרם לעולם ערכי מוסר, צדק, רוח, משפט ומדע, לבין תת־תרבויות ואידיאולוגיות ג'יהאדיסטיות רצחניות שפועלות מתוך פולחן מוות, קנאות דתית ושאיפה מוצהרת להשמדת הציביליזציה המערבית.

בניגוד לדברי ברק, ההיסטוריה האירופית והמרחב הגרמני בפרט כבר מקדמת דנא רוויים בדוגמאות למיליטריזם, כיבוש ואכזריות, החל מהעמים הגרמאניים הקדומים, דרך המיליטריזם הפרוסי והלאומנות האלימה של גרמניה המודרנית במלחמות העולם, ועד לשיא של גרמניה הנאצית שהובילה את מפעל ההשמדה הגדול בהיסטוריה המודרנית. זהו ההבדל המוסרי וההיסטורי שברק ואחרים מבקשים לטשטש: בין עם שהיה לאורך הדורות קורבן לרדיפות, גירושים ופוגרומים, ועדיין שמר גם בתנאי גלות קשים ואף בתנאים הבלתי־אנושיים של הגטאות והמחנות על ערכי משפחה, קהילה, מוסר, לימוד, ערבות הדדית ועשייה למען החברה שבתוכה חי, לבין משטרים ואידיאולוגיות שבנו את כוחם על רצח עמים, שעבוד בני אדם ופולחן כוח ואכזריות.

ראוי להזכיר – לאורך כל תקופת הגלות, לעולם לא הייתה מקבילה יהודית למפעלים הלאומיים של כיבוש, השמדה ורצח המונים שבוצעו על ידי אימפריות איסלמיות ונוצריות לאורך ההיסטוריה. במשך אלפיים שנות גלות, שבהן חיו מיליוני יהודים כמיעוט נרדף בקהילות שונות ברחבי העולם, שימשו הקהילות היהודיות כזרקור רוחני, מוסרית ואנושי, וכגורם תורם, בונה ומפתח לחברות שבתוכן הן פועלות, ושמרו על אחוזי אלימות אפסיים. נכון שלאורך הדורות היו בקרב היהודים מקרי אלימות פליליים ואף תופעה ייחודית נדירה של אנשי מאפיה כמאיר לנסקי, אך לעולם לא נרשמה בהיסטוריית הקהילות היהודיות ברחבי העולם אלימות לאומנית סדורה של רציחות של פרטים, ובוודאי שלא תופעות של כיבושי עמים, טיהור אתני, כפיית דת או פולחן מוות.

לפי הסיפור שהאירופים הנאורים מספרים לעצמם ולעולם, הנאצים לא פגעו רק ביהודים, ובוודאי שלא בשל יהדותם, אלא כפי שאמר נשיא הבונדסטאג נורברט למרט בנאום שנשא בבונדסטאג לפני חמש שנים ביום השואה הבין לאומי: "אנו זוכרים את חסרי הזכויות, המעונים והנרצחים: יהודי אירופה, בני הסינטי והרומא [=צוענים], עדי יהוה, מיליונים של סלאבים עקורים, עובדי כפייה, הומוסקסואלים, אסירים פוליטיים, חולים ונכים – כל אלה שהוכרזו כאויבי האידאולוגיה הלאומית-סוציאליסטית ונרדפו על ידה". אליבא דנורברט, השואה הייתה אירוע של שנאה ואלימות כלפי אוכלוסיות מוחלשות ובתוכן היהודים.

במקום להתקומם בצורה פומבית כנגד דברי ההבל שיצאו מפיו של למרט, שמבקש להפחית מאחריותה ההיסטורית הבלעדית של ממשלתו בהקמת תעשיית מוות לראשונה בהיסטוריה האנושית, בחר הנציג הדיפלומטי הבכיר ביותר של ממשלת ישראל באותם ימים, שר החוץ לשעבר יאיר לפיד להעניק חותמת גושפנקא רשמית לדברי למרט. בכנס בין לאומי בנושא האנטישמיות אמר כך: "האנטישמים לא היו רק בגטו בודפשט. הם היו סוחרי עבדים שזרקו מספינות עבדים, האנטישמים הם אנשים שהורגים במכות צעירים מהקהילה הלהט"בית, האנטישמים הם דאעש, ובוקו חארם", קבע בדברים שבוודאי ערבו לאוזני המנהיגים האירופאיים.

השיח שלפיד וברק מקדמים יוצר מנגנון מסוכן של אנטישמיות מתוצרת עצמית: האמירות הקיצוניות הופכות מיד לכותרות ראשיות בעולם ומוצגות כהוכחה "מבית" לכך שישראל אימצה את דרכם הנפשעת של מדכאיה ההיסטוריים. במקום שהעולם יתמודד עם האחריות האירופית לשואת היהודים, הוא מקבל דרך נוחה להפוך את היהודים עצמם לנאשמים החדשים. התוצאה הישירה היא זילות השואה, טשטוש ייחודיותה, והכשרת הקרקע לגל חדש של דמוניזציה נגד מדינת ישראל והעם היהודי בשם אותה "מוסריות אוניברסלית".

ישראל ניצבת ברגע גורלי שבו היא נדרשת להכרעה מול אויביה מבחוץ, ולבהירות פנימית מבית: האם נמשיך להשתוקק בכל מחיר להכרת הגויים, או שנשוב ונאמץ את תודעת השליחות ההיסטורית שלנו כעם.

אריק בלומברג הוא יועץ תקשורת.

The post כשל הנאורות של השמאל הישראלי: תגובה לאהרן ברק appeared first on מידה.

כך כתבה הועדה ב־12 באפריל: "הועדה החליטה ברוב קולות החברים (פרופ' טליה איינהורן, פרופ' דניאל הרשקוביץ, משה טרי) ובניגוד לדעתו של יו"ר הועדה (הנשיא בדימוס אשר גרוניס) כי לא נמצא פגם כלשהו מבחינת טוהר המידות לגבי מועמדותו של האלוף רומן גופמן לתפקיד ראש המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים". על פני 55 עמודים פרשו חברי הועדה את משנתם הסדורה עד מאוד באשר לאלוף גופמן וטענו למעשה שאין בידיהם "שום ממצא שאמור לפסול אותו מלכהן כראש מוסד".

ברקע נושפת בעורפו של גופמן פרשת אורי אלמקייס, שהפעיל בצעירותו עמודים ברשתות חברתיות שעסקו במדינות ערב וגוייס בימי כהונתו של גופמן כמפקד אוגדה 210 למבצע השפעה כנגד טרור אסלאמי. אלמקייס נעצר בחשד לפרסום ידיעות סודיות וישב כ-40 יום במעצר בתנאים קשים שלאחריהם הוגש נגדו כתב אישום. לאחר כשנה ותשעה חודשים שבמהלכם שהה בתנאים מגבילים ובמעצר זוכה לאחר שהוכיח שלמעשה פעל בשליחות צה"ל. גופמן מצדו טען שאכן אישר לקיים מבצע השפעה אך לא ידע שגוייס קטין וכן לא התיר להעביר לו מידע סודי.

חברי הוועדה כמובן הכירו את פרשיית אלמקייס והיא שיצרה את המחלוקת ביניהם – גרוניס סבר שיש בה בעיה של "טוהר המידות" ולכן התנגד למינוי אולם שלושת האחרים סברו אחרת.

בתושייתה הרבה והצפויה הגישה היועצת המשפטית לממשלה את תגובה מקדימה לעתירות ובה כתבה כי מינוי גופמן לוקה ב"חוסר סבירות קיצוני ובולט" ועל כן יש לבטל אותו. מיארה מצאה לטענתה פגמים מהותיים בהליך המינוי וכן פגיעה בטוהר המידות בהקשר של הפעלת אורי אלמקייס ש"מטילה צל כבד". בדרכה האופיינית סירבה מיארה להגן על המינוי בבג"ץ ושוב נאלצה הממשלה להיעזר בשירותיו של עורך דין פרטי. במקביל, ראש המוסד הנוכחי ברנע שציין במפורש שאינו מכיר את פרטי המקרה, נזכר לפתע לשגר לשופטי בית המשפט העליון מכתב סודי שעליו הסתמכה, בין היתר, היועצת המשפטית לממשלה. במכתבו ציין ברנע את חולשותיו של גופמן כמו חוסר נסיון מודיעיני וחוסר רקע בביצוע מבצעים מיוחדים וציין כי בהקשר של הפעלת אורי אלמקייס נקט גופמן "באופן שמצביע על כך שהוא אינו ראוי לעמוד בראשות המוסד". ברנע סיכם את מכתבו באיום "התנהגות זו עלולה להצביע על סימפטום קבוע של אדם אשר עלול לעשות נזק בתוך ארגון הפועל ללא חוק וללא בקרה, באופן חריג ביותר בעולם המערבי כולו". על פי דיווח של אבישי גרינצייג נתניהו נזף קשות בברנע על מעשיו: "איך אתה פועל מאחורי הגב שלי ומשתף פעולה עם היועמ״שית עם מכתב לבג״ץ, כשאתה יודע שהיא לא מייצגת את הממשלה בעתירה הזו?" ברנע השיב ש"לא היועמ״שית פנתה אליי, אלא אני פניתי אליה". "זו חתירה תחת סמכות", טען נתניהו, "אתה כפוף לראש הממשלה, וזה מינוי שלי ראש הממשלה. יש הבדל בין להופיע בפני הועדה המוסמכת לדון בטוהר המידות של גופמן ובין לנסות לשכנע את השופטים מבלי שהתבקשת לכך ומבלי שיש לך כל סמכות לעשות זאת".

שאלה אחת נותרה פתוחה לגבי המכתב של ראש המוסד היוצא דדי ברנע – מדוע כתב עליו "אלוף רומן גופמן – התייחסות לבקשת בית המשפט העליון בעניינו" אם המסמך הזה כלל לא נכלל ברשימת המסמכים שיועברו לשופטים לעיונם? לכאורה ברנע לא נתבקש בכלל על ידי השופטים לכתוב אותו והם אף סירבו לקבל אותו.

שימו לב ש״מסמך ברנע״ איננו כלול ברשימת המסמכים שיועברו לעיון השופטים.

אולי הגיע הזמן שראש המוסד ברנע ישיב למה הוא שלח מכתב סודי כביכול נגד גופמן, שכותרתו ״לבקשת בית המשפט העליון״ בעוד שלא רק שהשופטים לא ביקשו ממנו כלום, אלא סירבו לקבל את המסמך הזה https://t.co/wgXrNRNDFb pic.twitter.com/paXyhMzfMz

— אבישי גרינצייג (@avishaigrinzaig) May 12, 2026

בדיון ייצג את ראש הממשלה עורך הדין ד"ר הראל ארנון. "סבירות החלטתו של ראש הממשלה נתניהו עדיפה עשרות מונים על פני ה"סבירות" של כל אחד אחר ובית המשפט הנכבד בכלל", השיב ארנון. עוד הוסיף שגופמן "הוא המועמד המוכשר ביותר למשימה" וכי "לא דבק בו רבב ערכי בעשרות שנות שירותו הצבאי". האלוף גופמן בעצמו הגיש את תגובתו באמצעות עורך הדין אוהד שלם: "מדובר בקצין בכיר אשר שירת את מדינת ישראל במשך כשלושה עשורים… במקצועיות ובאומץ יוצאי דופן… מפקד אשר ביום שבעה באוקטובר… לא היסס לרגע, ואף ללא שהיה לו תפקיד או משימה בפיקוד דרום, הגיע לגזרת הלחימה, חתר למגע, לקח פיקוד, נלחם, הסתער, ונפצע פצעים קשים מאש מחבלים. לאחר שיקומו, חזר לתפקד ולשרת את העם והמדינה באופן מלא".

מיארה ביקשה שהדיון בבג"ץ יתקיים בדלתיים סגורות וטענה שמדובר במסמך חסוי בו הציג יו"ר הועדה גרוניס את התנגדותו. אי אפשר שלא להזכיר שמדובר ביועמ"שית שפוטרה למעשה על ידי הממשלה ושמלכתחילה מינויה לתפקיד היה פסול בעיני גרוניס עצמו. להפתעת רבים הודיע ראש הממשלה נתניהו לשופטי בג"ץ ש"כדי לשלול מראית עין של נסיון לקיים דיון משפטי במחשכים, דווקא בסוגיה הציבורית של מינוי ראש המוסד, עשה ראש הממשלה שימוש בסמכותו והתיר לבלמ"ס (להפוך לבלתי מסווג) את חוות דעת המיעוט הסודית של יו"ר הועדה".

כך זכינו כולנו לחזות במשך שעות במעמד הפומבי שבו דנו שופטי בג"ץ בעתירות שהוגשו נגד מינויו של האלוף רומן גופמן לראש המוסד. שתי עתירות הוגשו לבית המשפט, אחת על ידי אורי אלמקייס ושניה על ידי התנועה לטוהר המידות. לאורך הדיון ניכר חוסר סבלנות כלפי כל הפרעה שנשמעה מן הקהל ולעיתים גם כלפי עורכי הדין שייצגו את הצדדים. כבר בתחילת הדיון כאשר עורכת הדין של אלמקייס, אורית חיון, פתחה ואמרה ש"אנחנו לא צד פוליטי" וגרמה לקולות צחוק בקרב הקהל, איימה השופטת ברק ארז להוציא החוצה את הקהל. השופטים גילו רגישות כלפי סיפורו של אלמקייס לאורך הדיון אך ציינו, למשל, ש"גופמן לא היה בקשר ישיר איתו" וכי "ועדת גרוניס לא היתה חייבת להביא את אלמקייס לעדות". לעניין מכתבו של דדי ברנע התייחס השופט שטיין: "מדובר במכתב שלא הוגש לנו בתיק, לא נבחן בועדת גרוניס, כותב המכתב לא חבר בועדה, מה המעמד של זה? למה זה רלוונטי?"

עורכת הדין של אלמקייס טענה שגופמן ידע שמדובר בקטין, השופט שטיין התעקש: "הוסכם שהוא לא ידע". יו"ר התנועה לאיכות השלטון, עו"ד אליעד שרגא, הגדיל לעשות וטען שהמינוי נעשה "שלא כדרך הטבע". שאל השופט שטיין: "עכשיו אדוני קובע את חוקי הטבע?" ומנע יחד עם חבריו לכס השיפוט את הקראת מכתבו של ברנע. "שאלת השאלות היא מדוע האיש הפקיר את הקטין לגורלו במשך שנתיים", הקשה עו"ד שרגא. "זאת לא שאלת השאלות", הקשה בחזרה השופט גרוסקופף, "השאלה היא האם הקצין נהג כך? אתה מייחס לו אחריות פיקודית? זו עדיין לא בעיה של טוהר המידות".

בכנות מרשימה הודה השופט גרוסקופף: "הנושא של מינוי אלוף לראש המוסד הוא לא נושא שנכריע בו. זו החלטה של הגורם הממנה ואנחנו לא נתערב בו". בצהרי היום הסתבר מפי נציג היועצת המשפטית לממשלה בדיון, עו"ד ענר הלמן, שהוא גם מנהל מחלקת הבג"צים בפרקליטות, שהגברת מיארה העבירה חוות דעת ליו"ר הועדה גרוניס באופן אישי ולא דרך מזכירות הועדה. כלומר, שאר חברי הועדה לא נחשפו לחוות הדעת של היועמ"שית. "זה דבר שלא היה מעולם", התפרץ מזכיר הממשלה יוסי פוקס. "בסוף בועדה יש רק אדם אחד מיומן להכריע", טען עו"ד הלמן והתעלם מדעתם של יתר חברי הועדה. "גם אם כשל זו לא שאלה של טוהר מידות, זו שאלה מקצועית", העיר השופט גרוסקופף. הוסיף השופט שטיין: "נניח שהוא פעל בניגוד למצופה מתוך רשלנות רבתי. איפה זה ואיפה טוהר המידות?"

עורכת הדין חיון התעקשה לומר שגופמן שיקר בעדותו והשופט שטיין נזף בה: "אנחנו לא באים ומשחירים את שמו של אלוף בצה"ל, קצין עתיר זכויות שעשה דברים כל כך רבים למען המדינה ללא מסד ראייתי ובלי ראיות". לקראת תום הדיון אמר עו"ד ארנון: "25 שנים חלפו מאז ישבתי בכסא כאן כמתמחה של השופט אהרון ברק. הייתי בעשרות ומאות הופעות כאן. מעולם לא הייתי נרגש ונרעש כמו שאני עכשיו. מפני שהעותרים מבקשים לפסול מינוי חוקי של ראש ממשלה בזמן מלחמה. כל מה שעברנו בארבע השנים האחרונות, רפורמה, מלחמה ועוד – מזוקק למה שקורה כאן כעת".

בסוף הדיון התירה השופטת דפנה ברק ארז לאורי אלמקייס לומר את אשר על לבו, מילים קשות נשמעו מפיו: "המאבק שלי הוא למען בטחון המדינה וסוכני המוסד. אני חוויתי על בשרי שגופמן הפקיר אותי. הוא בחר שלא לקחת אחריות ולא לקטוע את הסיוט המתמשך שעברתי. מה שאני עברתי הוא דבר שאי אפשר להשוות למה שסוכן מוסד יעבור אם יופקר במדינת אויב… מעל סוכני המוסד שיופקרו תהיה עננה של מוות".

שופטי בג"ץ החליטו שיועברו לידיהם החומרים שהונחו בפני הועדה המייעצת למינויים לתפקידים בכירים וכן הפרוטוקולים המלאים של הדיונים שקיימה הועדה. השופטים אף דרשו לקבל תצהיר של ראש חטיבת ההפעלה המבצעית באמ"ן שכיהן בזמן הרלוונטי. על פי דיווח של אבישי גרינצייג האיש מכהן כיום בתפקיד בכיר במוסד,  כלומר, נמצא תחת פיקודו של ראש המוסד שמתנגד למינוי של גופמן אבל עשוי לכהן תחת גופמן אם בג"ץ ידחה את העתירה. מצב מורכב מאוד ללא ספק.

אתמול נחשפה ב-Ynet על ידי הכתב נטעאל בנדל גרסתו של מפקד מחב"ם (מערך בטחון מידע) אל"מ ג', ועל פיה האלוף גופמן לא ידע שאלמקייס היה קטין כאשר גוייס למבצע ההשפעה. "הנער הופעל על ידי גורמים אחרים שאינם קשורים בגופמן או באוגדה", טען ג'. ההכחשה שנשמעה מפי גופמן לגבי הפרשה התבררה כקשורה להדלפת מידע מסווג ולא לעצם ההפעלה של משפיע.

"מי שממנה את ראש המוסד זה רק ראש הממשלה. לא היועצת המשפטית, לא בג״צ – ולא התקשורת", הכריז אמש ראש הממשלה נתניהו בסרטון שפרסם. במציאות הישראלית, כפי שנוכחנו לדעת גם בפרשת מינויו של האלוף זיני לראש השב"כ, הדברים אינם כל כך פשוטים על אף חוקיותם. אי אפשר להתעלם מכאבו של אורי אלמקייס אך צריך לדייק בעובדות – גופמן לא ידע שמדובר בקטין ואף דרש שיועבר מידע שאינו חסוי. אין כל סיבה לפסול את מינויו של האלוף רומן גופמן לראש המוסד הבא משום שכפי שציינו חברי הועדה למינוי בכירים וכפי שציינו שופטי בג"ץ – לא נפל פגם בטוהר המידות.

The post ההזיה של בג"צ גופמן חייבת להיפסק appeared first on מידה.

במשך קרוב לשלוש שנים הם הגישו יחד תוכנית יומית סוערת. מצד אחד שניאור ובר, עיתונאי חרדי וימני, ומהצד השני דרור רפאל, סאטיריקן ואז איש תקשורת המזוהה עם השמאל. הדיבייט ביניהם היה סמל למאבק האידיאולוגי הישראלי. כעת, כשרפאל מתארח לראשונה באולפן של ובר ב"כור ההיתוך", האווירה שונה. רפאל, כך נדמה, כבר לא נמצא בצד השני של המתרס.

"תפיסת המציאות השתנתה"

השאלה המתבקשת "מה קרה לך?" לא מאחרת לבוא. רפאל לא מתחמק: "תפיסת המציאות שלי בהרבה מובנים השתנתה. דברים שחשבתי לגבי פוליטיקה, תקשורת, ימין ושמאל – זזו".

השינוי הדרמטי ביותר נוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני. "הדבר הזה שנקרא פלסטינים השתנה לחלוטין", הוא מודה. "לרצות שלום זו פוזה מצוינת, אבל צריך להבין שבנסיבות האלה, עם העם הזה – זה בלתי אפשרי. ניסינו פעם אחר פעם, הושטנו יד, ואחרי כל כך הרבה ניסיונות אפשר להגיד בצורה מצערת: אין עם מי לדבר".

רפאל מצביע על מה שהוא מכנה "העיוורון המערבי" של השמאל: "אנחנו חושבים שהם רציונליים כמונו, שהם רוצים מכונת אספרסו ולטוס לחו"ל. זה פשוט לא נכון. הם רוצים להשמיד אותנו".

התקשורת שהוליכה אותנו שולל

כצרכן תקשורת כפייתי, רפאל מפנה אצבע מאשימה אל המילייה שבו צמח. הוא מתאר מציאות של תקשורת מונוליטית שהסתירה מהציבור דעות לגיטימיות במשך עשרות שנים. "גדלתי על רזי ברקאי בלי לדעת שזה שמאל. הציגו את הכל כאובייקטיבי – אוסלו זה טוב, רבין מעולה, ומי שחושב אחרת הוא 'מטורלל מהשטחים'".

הוא מביע תסכול על כך שרק היום, עם עליית תקשורת הימין, הוא נחשף להיגיון של הצד השני. "למה לא סיפרו לי? זה מכעיס אותי. בשם הליברליזם הפכו אותנו לחד-ממדיים". הוא יוצא להגנת ערוץ 14, לאו דווקא מתוך הסכמה עם כל התכנים, אלא מתוך הבנה שיש צורך ציבורי אמיתי בקול הזה. "התפיסה שצריך לסגור את ערוץ 14 היא חוסר הבנה של הדמוקרטיה".

אחד הנושאים הטעונים בשיחה היה היחס לשרה אורית סטרוק. רפאל, שכתב עליה לאחרונה, טוען כי היא משמשת כ"שק חבטות" תקשורתי רק בגלל חזותה והמחנה אליו היא משתייכת.

"זה בדיוק הכשל", אומר רפאל. "היא הזהירה לפני ה-7 באוקטובר במכתבים לצבא מהחמאס על הגדרות. אבל לא הקשיבו לה כי היא 'המטורללת'. הקשיבו רק לגנרלים שהאכילו אחד את השני באותה קונספציה. אם היו שומעים דעות אחרות ולא פוסלים אותן על בסיס מראה או סגנון, אולי היינו במקום אחר".

למרות ההתקרבות לעמדות הימין, רפאל רחוק מלהיות "ביביסט". הוא סבור שנתניהו איבד את הלגיטימיות ב-7 באוקטובר וחייב לפרוש, למרות שהוא מודה שבניהול המלחמה נתניהו עושה "דברים מדהימים".

עם זאת, הביקורת הקשה ביותר שלו מופנית לאלטרנטיבה: "אני רואה אופוזיציה גרועה מאוד. אחד חלול, אחד רופס, שלישי עם אמירות מגעילות. אין רעיון אידיאולוגי חדש. המרכז הוא פשוט 'אנחנו נדע לעשות את זה יותר טוב', אבל זה לא רעיון".

גם בנושא מערכת המשפט, רפאל מציג עמדה מורכבת. הוא מודה שהתדמית ה"אולימפית" של השופטים נסדקה ("פתאום אתה רואה אנשים סוערים וכועסים, לא נזר הבריאה"), אך הוא מסתייג מהדרך של יריב לוין: "הוא בא עם דחפורי D9 להרוס. צריך לתקן ולגוון, לא לפרק את המוסדות עד להתפוררות".

בסיום השיחה, רפאל מוצא את עצמו במקום לא פשוט. הוא עדיין חילוני מאוד, "אזרח העולם", אבל מבין שהקשר ההיסטורי והתנ"כי לארץ הוא הסיבה היחידה שלנו להיות כאן. "אם זה לא מהדהד לנו, אין סיבה שנהיה פה", הוא מסכם. כשהוא נשאל אם הוא מגדיר את עצמו "מתפכח", הוא עונה בזהירות: "בהרבה מובנים כן. אני בן אדם מהורהר, ואני עדיין בתוך הדילמה".

פודקאסט 'כור ההיתוך' בספוטיפיי ויוטיוב הפך לקול חשוב ומשמעותי בשיח הציבורי, הודות לתמיכה שלכם. בואו לקחת חלק והיו שותפים בפעילות של שניאור ובר באמצעות הלינק המצורף.

The post דרור רפאל סוגר מעגל ומתפכח: הוליכו אותנו שולל appeared first on מידה.

דו"ח המבקר מראה כי לא מדובר בכשל נקודתי אלא בדפוס שמתחזק עם השנים, אלפי תיקים שנסגרים ללא כתבי אישום ותמריצים כלכליים.  כבר שנים שרשויות המדינה עוסקות בתופעת הפוליגמיה בנגב: החלטות ממשלה, ועדות, הנחיות ומספרים. גם המלצות לא חסרות. הן נכתבו, גובשו, אומצו ואפילו שוכללו. תקנים הוקצו, נהלים נוסחו, ואפילו מנגנונים למניעת ניצול מערכות ציבוריות, כמו הקצאת קרקעות, נקבעו ונכתבו על הנייר. אך, מה שנכתב על הנייר נותר ברובו על הנייר. ההצהרות וההמלצות לא תורגמו לשטח.

תמונת מצב דמוגרפית ומגמות גידול

בראש ובראשונה הפוליגמיה היא ביטוי לסתירה שבין החוק הישראלי והחוק השרעי. על פי חוק העונשין הישראלי התשל"ז 1977, ריבוי נישואין הוא עבירה פלילית חמורה שעונשה עד חמש שנות מאסר. החוק המוסלמי לעומת זאת מתיר לגבר לשאת עד 4 נשים. בחברה הבדואית, הפוליגמיה נטועה עמוק בתוך מסורת משפחתית וחברתית ארוכת שנים.

על פי דו"ח המבקר, אוכלוסיית הנגב מונה כ-1.45 מיליון נפש, והאוכלוסייה הבדואית גדלה בקצב מהיר במיוחד. מאמצע שנות ה-90 היא גדלה פי שש, ונכון לסוף שנת 2023 היא חמישית מכלל אוכלוסיית המחוז, 325 אלף איש, כמעט מחצית מהם ילדים ובני נוער. כ-72% מהבדואים בנגב מתגוררים ביישובים מוכרים, אך השאר חיים בפזורה מחוץ למסגרת מוניציפלית מוסדרת.

בתוך המציאות הזו מתקיימת הפוליגמיה, שכאמור על פי הנתונים גדלה עם השנים. מעל 16 אלף נשים נמצאות בתאים משפחתיים פוליגמיים, ומספר הגברים שנושאים יותר מאישה אחת ממשיך לעלות.

המבקר עצמו מודה שלא מדובר בנתונים מדויקים, מכיוון שמתחת לפני השטח פועלת מערכת שלמה של הסתרה, גירושין פיקטיביים, נישואין לא רשמיים, רישומים כפולים ועוד. מבקר המדינה מצביע על פער של כ-46 אלף איש בין נתוני רשות האוכלוסין לבין הנתונים בשטח.

התמריצים

הפוליגמיה אינה רק תוצאה של חולשת אכיפה. היא גם תוצר של תמריץ. ריבוי נישואין מאפשר זכאות להטבות שונות מכוח החוק, למשל קצבת ביטוח לאומי להבטחת הכנסה ליחידה משפחתית שבה יותר משני בני זוג. הסבר על השיטה ניתן למצוא בדו"ח "לרקוד על כל החתונות: דוח הפוליגמיה בישראל – תמונת מצב והמלצות" של תנועת רגבים משנת 2018. הגבר מבצע "גירושין קטנים" מהאישה הראשונה בפני בית דין שרעי ואז נושא אישה שנייה. במילים אחרות, אף שלפי החוק הדתי הבדואי נותר נשוי, לפי החוק הישראלי הוא גרוש ועל כן זכאי לשאת אישה שנייה. כפי שנכתב בדו"ח הצוות הבין משרדי  בנושא התמודדות עם השלכותיה השליליות של הפוליגמיה בראשות מנכ"לית משרד המשפטים פלמור משנת 2018

"…בחלק מהמשפחות הפוליגמיות הבעל רשום בפועל כנשוי לאישה אחת בלבד, בעוד שאר הנשים להן הוא נשוי על פי הדין הדתי רשומות כרווקות עם ילדים או כגרושות. רישום כוזב מעין זה, מאפשר לחמוק מן הדין הפלילי, מבסס את הזכאות להטבות מסוימות (לדוגמה, קבלת קצבאות מוגדלות הניתנות לאימהות חד הוריות)…".

ואכן, רבות מן הנשים "הגרושות" הללו מצהירות על עצמן כחד-הוריות, כדי לזכות בקצבת הבטחת הכנסה מוגדלת ואז מעבירות אותה לבן הזוג שגירש אותן. מעבר לקצבת ביטוח לאומי הכרה כ"אם חד הורית" מביאה עימה הקלות והטבות נוספות. כפי שנכתב בדו"ח פלמור,

"למעלה מרבע מהמשפחות שתובעות הבטחת הכנסה, בקרב הבדואים בדרום, הן משפחות שבראשן עומד הורה עצמאי. נתון זה, מעורר תהייה רבה לאור אופייה המסורתי של החברה הבדואית בדרום. יודגש כי לא ניתן לקבוע בוודאות שמדובר בדיווח כוזב, ללא חקירה של הנתונים בפועל" .
כפי שמובא בדו"ח של תנועת רגבים, הנשים מתרצות את הישארותן במתחם הבעל המגרש מהחשש שאם יעזבו את המתחם לא יוכלו לראות את הילדים, ואת הילדים שנולדו לבעל 'המגרש' לאחר 'הגירושין' מיחסים שהתקיימו באונס.

בבדיקת המעקב התברר גם כי משפחות רבות במגזר הבדואי בנגב נהנות מהגדלה משמעותית של קצבאות הנכות באמצעות רכיב "תוספת תלויים". מקבלי קצבת נכות מקבלים תוספת לקצבה בגין בני זוג וילדים התלויים בהם כלכלית. באתר הביטוח הלאומי רשום כי "'תלויים' יכולים להיות בן זוג התלוי (לפי מבחן הכנסות) במקבל קצבת הנכות וכן ילד התלוי במקבל הקצבה. ילד עשוי להיות זכאי עד גיל 24 לפי הגדרות החוק (לומד, חייל וכד')." במשפחות פוליגמיות, סכום הקצבה גדל משמעותית עקב פרשנות רחבה למונח "תלויים", הכוללת יותר מאישה אחת ואת כל הילדים מכלל מערכות הנישואין. בפועל, פרשנות זו מובילה לזינוק חד בהיקף הקצבה, לעיתים בשיעור של מאות אחוזים. תופעה דומה מתקיימת גם ביחס לקצבאות שארים – במקרים רבים אלמנותיו של בעל אחד מקבלות כולן קצבת שארים נפרדת.

היבט נוסף של הפן הזה הוא קשרי נישואין גם עם נשים מהרשות הפלסטינית. לאחר שנולדים הילדים, ובחלוף זמן, האב פונה לביטוח הלאומי ומבקש לרשום אותם כילדיו הזכאים לקצבה, גם כאשר חייהם מתנהלים בפועל מחוץ לישראל. הרישום מתבצע כך שהילדים מיוחסים לאישה הראשונה, בעלת האזרחות הישראלית, אף שאינה אמם הביולוגית. וזה עובד גם בכיוון ההפוך: תושבות ישראל מהאוכלוסייה הבדואית נישאות לתושבי יהודה ושומרון, עוברות להתגורר שם, ועדיין ממשיכות לקבל קצבאות מביטוח לאומי אף שמרכז חייהן כבר אינו בתחומי המדינה.

ניסיונות האכיפה של המדינה לא הצליחו לבלום את התופעה. פערי מידע, יחד עם קושי להוכיח אי זכאות, מובילים לכך שהתשלומים ממשיכים לזרום.

פלסטיניזציה

לפוליגמיה יש גם השלכות על הזהות הלאומית של הבדואים. מדו"ח המבקר עולה כי בקרב האוכלוסייה הבדואית בנגב מתקיימת תופעה של פלסטיניזציה. לפי הערכות גורמי הביטחון המצוטטות בדו"ח, כ־22% מהאוכלוסייה הבדואית בנגב כיום הם בעלי זיקה פלסטינית. יחד עם היחלשות המשילות באזור, הזיקה הזו יוצרת תשתית להזדהות ואף למעורבות באירועי אלימות וטרור נגד המדינה, תופעה אשר הוגדרה על ידי גורמי ביטחון כאיום אסטרטגי.

המבקר מצטט מנייר עמדה של השב"כ מאוגוסט 2024, הנושא את הכותרת "אתגרי השתלבות של החברה הבדואית במרחב המשותף – הסתכלות מהזווית הביטחונית", שם נכתב "בשנים האחרונות עוברת האוכלוסייה המוסלמית בנגב תהליך של 'פלסטיניזציה'. סיבה מרכזית לכך, היא נישואים בין אזרחים תושבי הנגב לתושבי הגדה ורצועת עזה, ותופעת איחוד המשפחות … הרשתות החברתיות, לצד הביקורים בגדה או ברצועת עזה, חושפות את הצעירים למאבק הפלסטיני ומייצרות נרטיב פלסטיני, וזיקה לרעיונות והתפיסות הפלסטיניות… האיום לטווח הרחוק – ככל שאוכלוסייה זו תלך ותגדל, מרכיב הזהות הפלסטיני יהפוך דומיננטי לעומת זה הבדואי או הישראלי".

בתוך המשפחה, בתוך הבית, מתרחש תהליך שקט של שינוי זהות. ילדים גדלים לאימהות פלסטיניות, לעיתים ללא מעמד, ומאמצים את הנרטיב שלהן. גם מערכת החינוך תורמת את חלקה. אלפי בני נוער מתחנכים אצל מורים שהוכשרו ברשות הפלסטינית. על פי התחזיות, עד שנת 2050 כ-40% ממשקי הבית הבדואיים בנגב (כ-40 אלף בתי אב) צפויים להיות בעלי זיקה פלסטינית חזקה.

אכיפה על הנייר

משילות מוגדרת כיכולתה של המדינה, באמצעות הרשויות הממלכתיות שלה, לפעול בגדר סמכויותיה ולהוציא אל הפועל את מדיניותה באופן אפקטיבי ויעיל. כאמור העונש על ריבוי נשים יכול להגיע למאסר של חמש שנים, אבל אף שהחוק קיים משנת 1977 הוא כמעט ולא מיושם. כדי לראות זאת, די להביט בנתוני האכיפה בדו"ח המבקר.

בין השנים 2022 ל-2024 הוגשו כתבי אישום רק בכ-3% מהמקרים. 3 תיקים מתוך 113. בשנת 2021 עמד הנתון על כ-5%. כלומר, ביחס לשנת 2024 חלה ירידה משנת 2021. באוקטובר 2024 הוקם בימ"ר דרום מחלק חקירות פוליגמיה המטפל בתיקי פוליגמיה. בשנת 2025 נרשם שיפור מסוים עם 20 כתבי אישום, אך ביחס להיקף התופעה מדובר באחוז שולי.

כל זה קורה גם כאשר בתי המשפט כבר אמרו את דברם. בפס"ד שניתן ברעפ 6413/19 אמין אבו סקייק נ' מדינת ישראל קבע השופט אלרון שבעבירות פוליגמיה יש לנקוט ענישה מחמירה ומרתיעה, כולל מאסר בפועל. אבל כפי שאנו רואים, המציאות רחוקה משם מאוד.

ומה הלאה?

לדברי המבקר, ללא גורם ממשלתי מתכלל, עם סמכויות רחבות, הנגב ימשיך להתרחק ממדינת ישראל.

להגברת המשילות ממליץ המבקר לפרקליטות המדינה ולמשטרת ישראל לבחון את השיעור הנמוך של הגשת כתבי אישום ולהגביר את שיתוף הפעולה להבטחת האכיפה. הוא גם ‏ממליץ למוסד לביטוח לאומי לבחון את נושא תשלום הקצבאות למשפחות פוליגמיות, ולהתאים את המשאבים העומדים לרשות מחלקת החקירות שלו כדי להילחם ביתר שאת בתופעה של קבלת קצבאות במרמה. בנוסף לכל ההצעות שטרם יושמו, יש לדעתי צעדים נוספים שיכולים לקדם את הטיפול בנושא:

• קביעת יעדי אכיפה שנתיים פומביים למשטרה ולפרקליטות, כולל פרסום מספר החקירות, כתבי האישום ופסקי הדין בתחום.
• קביעת מנגנון שיחייב את הממשלה לדווח אחת לשנה על היקף התופעה והטיפול בה.
• הרחבת יחידות החקירה של הביטוח הלאומי עם כוח אדם ייעודי לטיפול בהונאות הקשורות למשפחות פוליגמיות.
• הענשה חמורה לצד שלילת הטבות וקצבאות במקרים שבהם הוכחה הסתרת מבנה משפחתי או קבלת כספים במרמה.

כל עוד הפער בין החוק לאכיפה יוותר בעינו המגמה תמשיך ותתגבר. ההיסטוריה הישראלית כבר הוכיחה בעבר שכאשר המדינה מחליטה באמת, מתייצבת באמת ופועלת באמת, גם אתגרים שנראו בלתי אפשריים יכולים להשתנות.

רזיאלה גפן היא פרופסור לניהול ארגונים ומדעי ההתנהגות, חברת חוג הפרופסורים לחוסן לאומי.

The post האמת מאחורי מחדל הפוליגמיה בנגב appeared first on מידה.

אם ביקורו של טראמפ בסין ב-2017 לימד אותנו משהו בכלל, זה שנראות טובה בפסגה אינה בהכרח מתורגמת ליחסים טובים יותר. ואכן, חודשיים לאחר הנסיעה, טראמפ פתח במלחמת סחר חסרת תקדים נגד סין, שהגדירה את מדיניות ארה"ב כלפי סין בשנתיים שלאחר מכן. האם גם הנסיעה הזו תתברר בסופו של דבר רק כהקדמה להסלמה בין שני הצדדים?

הסיבה היחידה שאני מהסס לענות כן היא שהתמריץ של טראמפ להסלמה מול סין נמוך היום משמעותית מאשר ב-2017. סין חזקה היום הרבה יותר מכפי שהייתה לפני שמונה שנים. לא רק שארה"ב כבר לא יכולה לכופף את ידה של סין, אלא שיש לה גם לא פחות מה להפסיד מאשר לסין במקרה של הסלמה. ב-2017 טראמפ צדק כשחשב שלארה"ב עם גירעון הסחר הגדול שלה מול סין, יש יתרון במלחמת סחר. היום, הייצוא של סין מגוון הרבה יותר ועודף הסחר שלה מול ארה"ב קטן בהרבה. חשוב מכך, ככל שסין מטפסת בשרשרת הערך של הייצור העולמי, הביקוש למוצרים סיניים הופך פחות גמיש למחיר מכפי שהיה ב-2017. פירוש הדבר הוא שההשפעות השליליות של המכסים על ההכנסות עלו ביחס לכל השפעת תחלופה חיובית.

התלות המופחתת של סין ביצוא לארה"ב היא רק היבט אחד בשינוי מאזן הכוחות בין שתי המדינות מאז 2017. זה מה שלגנרל בכיר בחיל הנחתים האמריקאי היה לומר על סין בשבוע שעבר: "אל תקשיבו לשטויות האלה על כך שהם כמעט יריב שווה-כוחות. הם יריב שווה-כוחות, כי הם מתחרים בנו כמעט בכל מדד בעל השפעה לאומית." המשמעות היא שמלחמה בין ארה"ב לבין סין תישא סיכון גדול בהרבה עבור ארה"ב מכפי שהייתה נושאת לפני שמונה שנים. בתיאוריה, סדר עולמי מאוזן יותר, בכך שהוא מעלה את מחיר העימות – אמור להפוך את העימות לפחות סביר. אבל האם זה יתברר כנכון בפועל?

ראיות אמפיריות מצביעות על כך שעולם דו-קוטבי יציב הרבה יותר מעולמות רב-קוטביים. אבל האם עולם דו-קוטבי יציב יותר מעולם חד-קוטבי? כן, אלא אם במהלך תקופת המעבר, שני הצדדים מאמינים שמאזן הכוחות ימשיך להידרדר לאורך זמן. במקרה כזה, הכוח העולה עלול להפוך לחסר סבלנות יותר, בעוד שהכוח השוקע עלול להפוך לנואש יותר. זהו השלב שבו הפיתוי לעימות הופך לגדול ביותר. לדעתי, זהו הסיכון הגיאופוליטי הגדול ביותר כיום. לפי המכון האוסטרלי למדיניות אסטרטגית (ASPI), בשנת 2007, ארה"ב הייתה המובילה העולמית ב-60 מתוך 64 טכנולוגיות. העדכון של ASPI ל-2025 מראה שסין מובילה כעת על ארה"ב ב-66 מתוך 74 טכנולוגיות, כולל היפרסוניקה, רובוטיקה וטכנולוגיות גרעיניות. לפי האו"ם, סין מהווה כיום כ-30% מהייצור העולמי – יותר מארה"ב, יפן, גרמניה והודו גם יחד.

בזירה הצבאית, המלחמות האחרונות הדגישו את החשיבות הגוברת של טכנולוגיות כמו רחפנים ומערכות טילים, תחומים שבהם סין מחזיקה כיום ביתרונות משמעותיים. על רקע זה, מפתה לראות בנטיית ממשל טראמפ להתרחק מהסדר מבוסס הכללים כחלק מניסיון רחב יותר לעצור את דעיכתה היחסית של אמריקה. אם תשאלו אותי, הבטחותיו של טראמפ "להשיב" את תעלת פנמה, להשיג שליטה בגרינלנד, ולפתוח מחדש את מצר הורמוז נושאות הרבה יותר מרמז של ייאוש. כך גם הניסיון של הממשל באוגוסט האחרון להרחיב דרמטית את מספר החברות הסיניות ברשימה השחורה.

מה שמבדיל את כהונתו השנייה של טראמפ מהראשונה הוא הקונצנזוס הגובר בוושינגטון לפיו היריבות בין ארה"ב לסין היא ביסודה משחק סכום אפס. זו לדעתי הסיבה שטראמפ לא ייסוג ולא יכול לסגת בעניין איראן. נסיגה תסתכן בהאצת דעיכתה היחסית של אמריקה, תוך חיזוק התפיסה שסין נמצאת בעלייה. על טראמפ לדעת שזה עלול להפוך למורשת שתגדיר אותו. זה מחזיר אותנו לשאלה: מה פסגת ארה"ב-סין יכולה להשיג באופן ריאלי בשבוע הבא? מה הפוטנציאל לתוצאה אמיתית שבה שני הצדדים מרוויחים? אחרי הכול, טראמפ מתגאה בכך שהוא יודע לסגור עסקאות, ופסגה מוצלחת יכולה להעניק לשיעור התמיכה שלו דחיפה שהוא זקוק לה מאוד. האם הוא יכול לשלוף שפן מהכובע?

אני לא יותר מדי אופטימי, וזו הסיבה: מה סין רוצה? יותר מכל דבר אחר, היא רוצה גישה לשבבי AI מתקדמים ולציוד לייצור מוליכים למחצה. בהינתן שבינה מלאכותית היא אחד התחומים הבודדים שבהם ארה"ב עדיין נהנית מיתרון משמעותי על סין, לטראמפ יש מרחב תמרון מוגבל מאוד לוויתורים, גם אם ירצה בכך. הדבר נכון ככל הנראה גם למנועי מטוסים אזרחיים מתקדמים. סין גם הייתה רוצה שארה"ב תפחית את מכסי המגן על רכבים חשמליים ופאנלים סולאריים סיניים. הבעיה מבחינת טראמפ היא שכעת יש תמיכה דו-מפלגתית רחבה בוושינגטון להגנה על תעשיות הרכב החשמלי, הסוללות והטכנולוגיות הנקיות המקומיות מפני תחרות סינית. בייג'ינג גם הייתה רוצה שוושינגטון תצמצם את מכירות הנשק לטייוואן, אבל יש גם תמיכה דו-מפלגתית חזקה בוושינגטון בחיזוק ההגנות של טייוואן.

יכול להיות שאני טועה, אבל אני לא חושב שיש לטראמפ הרבה קלפי מיקוח. אבל מה טראמפ רוצה? הוא רוצה כמובן שסין תקנה יותר מטוסי בואינג ויותר יבולים אמריקאים. בנוגע למטוסים, העדיפות של סין כרגע היא לקנות יותר מטוסי איירבוס כדי להאט את העודף המסחרי התופח שלה מול אירופה. סין גם רואה יותר ויותר בביטחון התזונתי ביטחון לאומי. במובן הזה, ברזיל נתפסת כמי שפחות סביר שתשתמש בסחר כנשק, פחות לעומתית מבחינה אידיאולוגית וכמי שאינה חלק ממאמצי הבלימה בהובלת ארה"ב. אני פשוט לא רואה את סין עוברת בהיקף משמעותי מיבולים ברזילאיים ליבולים אמריקאיים. טראמפ היה רוצה גישה רחבה יותר לאספקת המתכות הנדירות (REEs) של סין, והוא היה רוצה שסין תלחץ על איראן לסיים את המלחמה בתנאים שלו. אבל אלה בדיוק מקורות המינוף של סין מול ארה"ב.

ושוב, אני לא רואה מה טראמפ יכול להציע לסינים בתמורה למה שהוא רוצה. התחזית שלי היא שבהינתן ההון הפוליטי השחוק של טראמפ בבית ואובדן כל האמון בין שני הצדדים, מעט מאוד ייצא מהפסגה הזו, גם אם שני הצדדים יכריזו על דיאלוג בונה. יותר מדי קרה מאז הנסיעה הראשונה של טראמפ לסין ב-2017. אם הייתה לו הזדמנות להעמיד את יחסי ארה"ב-סין על בסיס יציב במהלך כהונתו הראשונה, ההזדמנות הזו חלפה. למרבה הצער, אני לא רואה סוף להתנתקות הכלכלית בין שתי המדינות.

טראמפ אמר מוקדם יותר השבוע כי ההוא ממתין בציפייה לפגישתו עם שי, וכינה את הנסיעה "חשובה מאוד". אני תוהה אם כך באמת הוא מרגיש. כל כך הרבה השתנה מאז ביקורו האחרון. לפני שמונה שנים, הוא האשים את מדיניותו של ברק אובמה בכך שהובילה לדעיכתה של אמריקה. היום זה רחוק מלהיות ברור שהמדיניות שהוא נקט במהלך כהונתו הראשונה התבררה כמוצלחת יותר. במובנים רבים, הביצועים בכהונתו השנייה לא היו מרגיעים יותר. מאז 2022, אנחנו ב-David Woo Unbound והשותפה שלנו RIWI, חברת טכנולוגיית סקרים מובילה מקנדה, עורכים סקר יומי על האופן שבו אמריקאים וסינים רואים את התחרות האסטרטגית המתפתחת בין ארה"ב לסין. מה שאנו מוצאים הוא שמאז תחילת כהונתו השנייה של טראמפ, נרשמת ירידה בשיעור המשיבים האמריקאים שלנו שאומרים כי הם מאמינים שידה של ארה"ב על העליונה במאבק הכוחות בין ארה"ב לסין. הירידה הזו הייתה בולטת במיוחד מאז תחילת השנה, וכנראה משקפת את חוסר היכולת של ארה"ב להשיג ניצחון מכריע מול איראן חודשיים לתוך העימות. מה שברור מאוד הוא שהאמריקאים לא קונים את הטענה החוזרת של טראמפ על כך שארה"ב "כבר ניצחה במלחמה". הסינים ודאי לא קונים אותה. במהלך החודשיים האחרונים, נרשמת עלייה משמעותית בשיעור המשיבים הסינים שלנו שאומרים כי לדעתם ידה של סין כעת על העליונה במאבק הכוחות. טראמפ לא יאהב את זה, אבל הפער בין שתי סדרות הנתונים הוא כעת הרחב ביותר מאז תחילת הסקר שלנו. אני בעסקי התחזיות ולא בעסקי העידוד. לא אכפת לי מי מנצח, אבל אני חייב להניח שאפילו טראמפ מבין את ההשלכות של יציאה מהמלחמה באיראן מבלי לסיים את מה שהחל. אם בכלל הוא מתלבט, אני מניח שביקורו בסין רק יחזק עבורו את ההבנה הזו.

The post מה עומד מאחורי הנסיעה של טראמפ לסין appeared first on מידה.

כשהוא עדיין לובש מדים ועונד את דרגות ניצב המשנה, יושב מול המצלמה אדם שהקדיש 40 משנות חייו למשטרה וזכה, בין היתר, בעיטור האומץ. השנה וחצי האחרונות מאז שנעצר בבושת פנים על ידי שישה שוטרים חמושים – ניכרות היטב בפניו ובקולו שנשבר מדי פעם. מועלם הבין מבין השורות שברכבו הותקנו אמצעי האזנה ותהה כיצד שכנעו את נשיא בית משפט המחוזי לחתום על צו שאפשר את ההאזנה. "אני ידעתי שהם תופרים לי תיק", הוא אומר, "מפקד המחוז, קולגות, שוטרים שלי – כולם אמרו שבסוף החטיבה היהודית (בשב"כ) תתפור לי תיק".

במעמד הארכת המעצר גילה מועלם שהוא אכן חשוד בפגיעה בביטחון המדינה וכאשר שאל השופט מה באשר להאשמה החמורה כל כך, ויתרה עליה בקלות נציגת מח"ש. הטיעון הכבד שבו השתמשו כדי לאפשר את ההאזנה נשמט כלא היה כבר ברגע הראשון והוא אכן מעולם לא נחקר אודותיו.

"אני מאוד הקשיתי עליהם", מודה מועלם ומסביר שבמסדרונות התלחשו על כך שהוא, לכאורה, אינו מבצע מעצרים של יהודים כדי לרצות את השר לבטחון לאומי איתמר בן גביר. באוגוסט 2024 הוגשה נגד מועלם תלונה וכדי להעניק לה תוקף כלשהו, ניסח ראש השב"כ דאז רונן בר איזשהו מסמך סודי שמזהיר מפני "חדירת הכהניזם למשטרת ישראל". הנה כך הפך אבישי מועלם תוך רגע לכהניסט ומשום כך הוצא, למעשה, אל מחוץ לחוק.

300 שעות חקירה לא הניבו בדל של ראיה על כך ש"מועלם עובד בשביל השר בן גביר". מועלם בעצמו הציע להיבדק בפוליגרף והיה מוכן לסיים מיידית את שירותו וכן לוותר על הפנסיה שלו – אם יימצא דובר שקר. הבדיקה לא התבצעה. בשיחה שגרתית שניהל עם חנמאל דורפמן, בכיר במשרד לביטחון לאומי, ניכר היה שמועלם לא חשד לרגע שמאזינים לו. דורפמן ביקש מידע כלשהו, מועלם השיב והבליע בין מילותיו, באופן טבעי למדי עבור קצינים בכירים בצבא ובמשטרה, תהייה לגבי קידומו. שומו שמיים, הרי אין זה אלא שוחד! הזדעקו שומרי הסף.

"נכנסו לי לנשמה", מתאר מועלם בכאב ונשבר בדמעות כאשר נזכר בהשפלה שחש כשמצא את עצמו במקלחת של כלא ששמור לאנסים ולפדופילים. מאוחר יותר התברר שהחוקרים ניתחו אם אופיו והגיעו למסקנה שהשפלה תשבור אותו.

לטענתו של מועלם, החטיבה היהודית בשב"כ הייתה מתוסכלת שלא הצליחה להציג מידע מודיעיני ועל כן ניסתה ליצור כזה בעצמה. מועלם מצא את עצמו ממודר מפרטי חקירה שהוא בעצמו ניהל, ובשיחה עם מי שהיה אז פרקליט מחוז ירושלים דני ויטמן למד שהפרקליט מודע לכך שהשב"כ מעלים מידע. בהמשך שוחח ראש אח"מ במשטרה דאז, ניצב יגאל בן שלום וטען בפניו: "השב"כ עובד מול הפרקליטות כאילו שאנחנו (המשטרה) לא קיימים" אך גם ראש אח"מ סרב להתרגש. אחר כך לדבריו, בשיחה עם ראש החטיבה היהודית בשב"כ, הציג דרישה של שופט לקבל "חומר גולמי". "הוא יכול לקפוץ לי, מי הוא בכלל?", ענו לו בשב"כ.

בשלב הזה מועלם מטיל פצצה שכבר נחשפה בעבר אבל עדיין מטלטלת: "עצרו אותי בלי ראיות", הוא אומר, "כמו שעוצרים הרבה מתנחלים בלי ראיות". בהקלטות שמושמעות במהלך הראיון ניתן לשמוע את מי שכיהן כראש החטיבה היהודית בשב"כ אומר את המשפטים הבאים: "אנחנו תמיד רוצים לעצור אותם כמה שיותר… אנחנו מביאים את השמוקים האלה גם בלי ראיות לכמה ימים". כאשר מועלם היה צריך לשחרר יהודים שנעצרו משום שלא נמצאו ראיות נגדם, הוא מספר, הציע לו ראש החטיבה היהודית לשים אותם בתאי מעצר עם עכברים, והוסיף מילים שלא אצטט כאן מפאת נימוס מינימלי.

בדיון שבו האשימו מתנחלים בפגיעה בפלסטינים, מתאר מועלם, סיפר כי בדק בעצמו את כל אחד מהמקרים שהועלו ובכל אחד מהם היו אלה חיילי צה"ל שירו משום שחשו שנשקפה סכנה לחייהם. נראה כי על כך לא סלחו לו שם. בשיחה אחרת שבה העז מועלם לתהות לגבי צווים מנהליים שעליהם לא חתם שר הבטחון דאז יואב גלנט, נאמר לו על ידי סגן החטיבה היהודית שהשר "אוהב לחתום על צווים כשיש בלגן ואז הרעשים נבלעים". כלומר, כאשר אפשר להסיט את תשומת הלב הציבורית. גלנט מצדו טוען שמדובר בשקר גס.

עם הזמן נצ"מ אבישי מועלם הבין שהוא נחקר משום שלא עצר מספיק יהודים, משום שהעז לא לעצור אנשים שנאמר לגביהם באופן מפורש ש"אין תיק". כאשר נעצר הופעלו נגדו כל מיני תרגילי חקירה, "חלק מהם אני המצאתי", הוא אומר בכאב מריר.

ברגע אחד קשה במיוחד בראיון הוא מספר על אמו שליבה נשבר ממה שעוללו לבנה וכי נפטרה שלושה שבועות אחרי שנחשפה הפרשה. "הבטחתי על הקבר שלה", אומר מועלם בדמעות, "שמי שעשה לי את זה – ישלם מחיר כבד". בתמימות רבה הוא מצפה שהיועמ"שית תסגור את התיק. בעניין הטענות שנשמעו נגדו על כך שהקליט שיחות הוא משיב כך: "אם לא הייתי מקליט, הייתי כנראה יושב כאן עם מדים כתומים".

השב"כ טען בתגובה לכתבה ש"מדובר ברצף טענות שקריות וממוחזרות" והפרקליטות השיבה ש"שירות הבטחון הכללי לא יזם את החקירה ולא ניהל אותה, החקירה נוהלה על ידי מח"ש". כך כתב השר בן גביר:

נצ״מ אבישי מועלם הוא קצין מצטיין, לוחם אמיתי וגיבור ישראל. במדינה מתוקנת, אדם שפועל בנחישות למען ביטחון אזרחי ישראל היה זוכה להערכה ולצל״ש – לא לרדיפה.

לצערי, בגלל שרציתי לקדם אותו יש מי שבחרו לתפור לו תיק.

אבישי, קצין נחוש ובגלל שלא פחד להילחם בטרור ובפשיעה ובגלל שלא התקפל מול…

— איתמר בן גביר (@itamarbengvir) May 10, 2026

שלושה חודשים האזינו לשיחותיו של אבישי מועלם, כל מה שהצליחו להעלות בחכתם היתה אמירה טבעית למדי שלו לגבי הקידום שאף אחד לא מסתיר שציפה לקבל. שנה וחצי חלפה מאז מעצרו המביש ועד כה לא הוגש כתב אישום. סביר כי במשך זמן כה רב לא נמצאו ראיות שמצדיקות הגשת כתב אישום אך סביר עוד יותר שהנקמה לא תאחר להגיע ובקרוב כבר תמצא סיבה להגישו. אין סיבה לעצור את הנשימה בהמתנה ליועצת המשפטית לממשלה שתסגור את התיק. הקלות שבה ניתן להרוס חיים וקריירה של אדם בישראל, כפי שעולה מסיפורו של נצ"מ אבישי מועלם, היא כבר יותר מבלתי נסבלת.

The post פרשיית אבישי מועלם צריכה להרעיד את האדמה appeared first on מידה.

למרות הסתירות – הפרדה מלאה בין נשים לגברים בשגרה ועירוב באימונים ובמלחמה – לפחות בעניין אחד הפקודה ברורה. עירוב נועד "למלא את יִיעודו המבצעי של צה"ל ולשמור על לכידות המסגרת הצבאית".

אם כך, אחרי שהגורם המוסמך – הצבא – ערך ניסויים, פיילוטים שהובילו למסקנה שאין שוויון מגדרי ואי אפשר להנדס אותו, ולכן נשים ביחידות הלוחמות אינן תורמות לייעודו המבצעי של צה"ל, לא היה אמור להיות ויכוח על שירות משותף, מעורב. אולם מכיוון שהפקודה מבוססת על טיעון מעגלי, על כשל לוגי שמניח מראש שעירוב תורם לייעודו המבצעי של צה"ל, תוצאות הפיילוטים יידחו אם הן סותרות את הנחת היסוד הזאת. זאת הסיבה שלמרות שפיילוטים הראו ש"לוחמות השריון התקשו לטעון פגזים ולבצע תרגולות נוספות", הרמטכ"ל הגיע למסקנה שהפיילוט "הצביע על פוטנציאל".

הצבא ניסה להוכיח שהפוטנציאל התממש בשבעה באוקטובר. הוא טען, במה שנראה כקמפיין לכל דבר ועניין, שנשים שלחמו בגבורה הוכיחו מעל לכל ספק שכל הנשים ממלאות את ייעודו המבצעי של צה"ל, ואפילו בהצטיינות יתרה. כבר בסוף נובמבר 2023 כתבה של ynet בישרה לנו שבשיחה עם לוחמות מגדוד קרקל הרמטכ"ל הרצי הלוי קבע "שהדיון בשאלת המסוגלות של נשים לשרת שירות צבאי משמעותי כלוחמות הוכרע". היום, אחרי שנתיים וחצי, בעקבות תחקיר צה"ל שאומר שגדודי קרקל וברדלס לא כשלו בהגנה על חולית, שלומית ופריגן, אלא פשוט לא הגנו עליהם, אפשר לדעת שהרמטכ"ל קידם "ערכים" פרוגרסיבים על חשבון הכשירות המבצעית של צה"ל.

בשפה הצה"לית המרוככת "לא הגנו" נשמע כך: "כוחות מגדוד קרקל היו כוח התגבור הראשון שהגיע למרחב. כוח זה לחם וסייע בהכוונת כוחות סמוך למחנה סופה. בדיעבד, לכוח הייתה תמונת מצב שגויה ביחס לנעשה ביישובים בקרבתו ובשל כך לא חבר אליהם. כוחות גדוד ברדלס שהגיעו לקיבוץ נתקלו מהפרדסים סמוך לשער. בדיעבד, היה נכון לפצל את הכוח ושחלקו, במקביל להתרחשות בפרדסים יכנס לתגבר את הלחימה בקיבוץ."

מכל זה אנחנו מבינים שלא מדובר בוויכוח ענייני על שירות מעורב ביחידות הלוחמות בקו הדם. אפשר אפילו לומר שנעשה שימוש ציני בנשים כדי לקדם את "ערכי" הפרוגרס, שהפוכים מערכי היהדות. מדובר לפיכך במאבק בין שתי תפיסות עולם עוינות – יהודית ופרוגרסיבית – כאשר נכון להיום ידה של השנייה על העליונה.

בג"ץ אליס מילר, שניתן בחסות רצח רבין, היה הראשון בסדרה של החלטות שחייבו את המדינה לעיקרון-על אחד של שוויון מגדרי. עיקרון זה חייב את המדינה ואת צה"ל להתפשר עם המחויבות "למלא את ייעודו המבצעי של צה"ל ולשמור על לכידות המסגרת הצבאית". במילים אחרות, בג"ץ הכריח את המדינה ואת הצבא להחליף את החזון הציוני באוטופיה פרוגרסיבית, ואלה נכנעו בלי קרב לתכתיבי בג"ץ.

נווה דרומי תיעדה בספרה 'פרחים בקנה' את תהליך ההמרה שעבר על צה"ל. תכליתו של התהליך הייתה ועודנה פירוק הצבא באמצעות "ערכים" פרוגרסיבים, שהיום ברור לכולם שהם "ערכים" משותפים לכל השמאל העולמי, שזוקקו למטרת-על אחת: "מהנהר עד הים פלסטין תשוחרר". היה זה לא אחר מאשר תא"ל במיל' שמעון נוה, מפקד מלת"מ לשעבר שאחראי על עיצוב החשיבה הצבאית של הקצונה הבכירה, שאמר בראיון ל'הארץ' מ-2007 שהמלחמה שלנו בפלסטינים אמורה להוביל לשחרורם. כתב 'הארץ' יורם פלדמן כתב בסופו של אותו ראיון ש"נראה שבשנות הפעילות של מלת"ם (2006-1995) לא היה להוצאת רסלינג לקוח נלהב יותר מצה"ל".

דרומי כותבת על סמך מסמכים וראיונות, ש"הרעיון של זכויות נשים הוא אמצעי, אפילו הסוואה, למטרה אמיתית של נטרול צה"ל מערכי הלחימה שלו וסילוקן של תכונות צבאיות כנחישות, אגרסיביות, חתירה לניצחון, שהן (הפמיניסטיות) מכנות 'האלימות הטבועה בו' (בצבא שכל כולו מבוסס על גבריות רעילה)… הצדק החברתי (כולל שוויון מגדרי) תלוי בהתנתקות מהפן הצבאי של הביטחון הלאומי, ולכן יש חשיבות עליונה לפעול דווקא בתוך צה"ל ולפורר אותו מבפנים". "הטמעת חשיבה מגדרית" בצה"ל, מבהירה דרומי, קשורה בשלילת "קיומה של ישראל כמדינה יהודית ועקירת הלגיטימציה של צה"ל".

וכדי להסיר ספק: הטמעת חשיבה מגדרית משמעה מתן לגיטימציה לא רק לפירוק זהות מינית, אלא לפירוק של כל זהות, בראש ובראשונה לגיטימציה לפירוקה של זהות קולקטיבית. דרומי חושפת בספרה שהמאבק להחדרת נשים ליחידות המתמרנות נתמך ומומן מקרנות זרות, ביניהן 'הקרן לישראל חדשה' ו'קרן היינריך בל' הגרמנית. כך לדוגמה, "באירוע צה"לי שכותרתו 'הטמעת חשיבה מגדרית בצה"ל', הוזמנו גם נציגי הקרן הגרמנית לשאת דברים". באותו אירוע השתתפו גם נציגות מ'הקרן לישראל חדשה' ו'אשה לאשה'.

דרומי חושפת מסמכים שבהם נאמר שהלוחמות למען שילוב נשים ביחידות הקרביות אינן לוחמות לשוויון הזדמנויות אלא לשוויון כמותי בהרכב הכוח המתמרן. הן התבטאו בפירוש על כך שאין להן עניין בחשיפת נשים לשדה הקרב אלא בניצולן לצורך החלשת צה"ל כך שלא יוכל לנצח במלחמה. אל"מ במיל' שגיא רז סיכם בספרו 'לוחמות בצה"ל' תוצאות של ניסויי שילוב נשים בצבאות זרים, והראה ששירות משותף פוגע ביכולות של הצבא ופוגע בנשים עצמן.

המגמה הפרוגרסיבית הזאת הפוכה מדרכו של בן-גוריון, שהבין שאם צה"ל שזה עתה קם לא יהיה ארגון שבו שומרי מצוות ואלה שאינם שומרי מצוות יכולים לדור, לאכול ולהילחם ביחד – לא יהיה צבא. למרות שבאותם ימים היה ברור שרוב החיילים חילונים, בן-גוריון צפה את העתיד וכפה על הרוב את דרישות המיעוט. בן-גוריון קבע שצה"ל יכבד את ההלכה גם במקום שאין בו אפילו דתי אחד. כל המטבחים כשרים. כולם עוצרים פעילות בשבת. בן-גוריון הבין שההגנה על מדינת ישראל קודמת לכל ערך אחר.

והנה, לכבוד יום העצמאות השבעים ושמונה ישבו בהיכל המשפט שתי נשים, דפנה ברק-ארז ורות רונן, שמחקו במשיכת קולמוס את עקרון הקיימות של בן-גוריון, שקבע שהגנה על מדינת ישראל היא הערך העליון ואין בלתו.

פסק הדין שיצא מתחת ידן קובע ש"צה"ל מחויב לקיים שוויון הזדמנויות מלא בין גברים ונשים (צדק מגדרי) בכל הנוגע לשיבוץ לתפקידים, ובכלל זה בתפקידי לחימה בחזית". אין שום סיבה להניח ששתי אלה אינן יודעות שהחלטתן פוגעת בביטחון ובחיי אדם. אין שום סיבה להניח שהן אינן יודעות עד כמה התדלדלו כוחות המילואים בחיל התותחנים שנכנע לתכתיבי השירות המשותף. אין שום סיבה להניח שהן אינן יודעות את מה שבן-גוריון ידע, שכפיית אידאולוגיה – ועוד כזאת שמתנגדת לקיומה של מדינה יהודית – תוביל לפירוק הצבא.

לכן אנחנו לא חושבים שמדובר בשופטות "מנותקות". מדובר בשופטות שפועלות בשליחות מחנה השמאל הפרוגרסיבי, שבניגוד לדעת רוב הציבור היהודי שחי במדינת ישראל, רואה בצבא ארגון פטריארכלי, אלים, שלא לומר נפשע, שאין לו זכות קיום במתכונתו הנוכחית.

החדרת הפילוג האידיאולוגי לתוך היחידות הלוחמות בקו הדם באופן מכוון ומודע היא אסון לצבא לוחם. בן-גוריון הבין את זה ולכן אסר על כל פעילות אידאולוגית/פוליטית בצבא. זאת הסיבה שלמרות מחלוקות אידאולוגיות, אוהלי הסיירים, צריחי הטנקים ושדות הקרב הפכו למקום שבו נוצרת שותפות אמת בין לוחמים. באופן הזה נוצרת המציאות שבה בחורים צעירים מהמחנה "הנאור" שעד ליום גיוסם חונכו על שנאת המסורתי והדתי, יוצרים את מה שהיה נהוג לכנות בהערכה "אחים לנשק".

חברות זו היא נכס לאומי, ונמשכת לכל החיים. זאת בדיוק הסיבה לכך שהשמאל שואף לפרק אותה, בין היתר בניצול הערך הזה כדי לסכסך בין אחים לנשק; בין היתר באמצעות הניסיון להרחיק את שומרי המצוות משאר הלוחמים. הניסיון להפריד בין השמאל לימין ובין דתיים לחילונים באמצעות יחידות נפרדות נועד להנציח את הפילוג, שיגרום לריקון של היחידות המעורבות שלוחמות בקו הדם. מבלי להפחית כהוא זה מחלקם של החילונים, מלחמת התקומה חשפה לעין כל את העובדה שהלוחמים שומרי המצוות והמסורתיים מהווים מרכיב חיוני ומרכזי בעמוד השדרה של הכוחות המסתערים. לכן ברור שהרחקתם מהיחידות האלה תהווה פגיעה חמורה ביותר בביטחונה של מדינת ישראל, שבג"ץ לא רק שאינו חושש ממנה – נראה שהוא חפץ בה.

הפגיעה המכוונת בביטחונה של מדינת ישראל שתוארה כאן מחייבת כל אזרח שחרד לשלומה של מדינת היהודים, שלא רוצה שהשבעה באוקטובר יחזור על עצמו, להשמיע קול ברור שקורא להפסיק לאלתר את האידאולוגיה שצה"ל כופה על חייליו – אידאולוגיה שעושה הכל כדי להסיט את צה"ל מייעודו: הגנה על מדינת ישראל באמצעות ניצחון בשדה הקרב.

חוג הפרופסורים לחוסן לאומי קורא למפקדי צה"ל להפסיק ליישם תהליכים המחלישים את היחידות הלוחמות, בין אם בהגנת הגבולות ובין אם בתמרון ובהתקפה.

ד"ר צבי סדן ופרופ' אלישע האס הם חברים בהנהלת חוג הפרופסורים לחוסן לאומי.

The post צבא השוויון לישראל appeared first on מידה.

"'שים לב למה שאמרתי", השיב איזנקוט. 'אמרתי ממשלה ציונית וממלכתית. ממלכתית זה כולל גם את הערבים, גם את החרדים. כל מי שנכנס צריך לעמוד בשלושה תנאים: ישראל יהודית ודמוקרטית; ערכי מגילת העצמאות וחובת שירות, צבאי או אזרחי'. אולי אני טועה, אבל אני מניח שמנצור עבאס יכול לעמוד בתנאים האלה."

ובכן ברנע לא "אולי טועה" אלא בטוח טועה. ולא רק טועה, גם מטעה וכנראה במזיד משום שהדברים ידועים. הכל יושב בסופו של דבר על אמירתו של מנסור עבאס משנת 2022, לפיה ישראל כמדינה יהודית היא עובדה קיימת. אלא שגם אותה אמירה, שכמובן לא נאמרה מתוך ציונות אלא מתוך השלמה מפוכחת עם המצב, נדחתה בתוקף על ידי כל חברי הכנסת של רע"מ, וסופה שנשארה פליטת פה אומללה של עבאס לבדו ומאז פרחה באוויר ונעלמה.

את מקומה תפס קשר ברור שהוכח בין רע"מ לבין עמותות שונות המקושרות לחמאס, באופן ההופך למעשה את המפלגה למממנת של ארגון הטרור הברברי ואף לנציגתו בכנסת ישראל. במצע שלה כלולה מחויבות מלאה לזכות השיבה לכל צאצאיי פליטי 48', שמשמעותה חיסול ישראל, שחרור כל המחבלים מהכלא, כולל הרוצחים המתועבים ביותר, שינוי סמלי המדינה, ביטול "חוק השבות הגזעני" ועוד ועוד.

איזנקוט דורש מרע"מ עמידה בתנאי של "חובת שירות". מוטב שיעיין בסעיף 12 במצע רע"מ. הוא קצר וענייני: "דחיית גיוסם של הערבים בצה"ל" (מיותר לציין שבמצע אין כל הצעה לשירות לאומי אחר עבור צעירי המגזר הערבי).

לכל אלה יש להוסיף קשר שוטף עם ארגון חמאס וביקורים חוזרים ונשנים של עבאס עצמו וכמובן של יתר נציגי רע"מ אצל מחבלים מורשעים ומשפחותיהם, תוך הבעת תמיכה בהם.

כשנשאל עבאס בראיון רדיו אם הוא תומך בהשמדת חמאס, העדיף לרדת מהקו ולא לענות.

איך בדיוק עולים בקנה אחד כל אלה עם "קבלת ישראל כיהודית ודמוקרטית; ערכי מגילת העצמאות וחובת שירות, צבאי או אזרחי", אותן דורש איזנקוט כתנאי? ועל סמך מה בדיוק מניח נחום ברנע שעבאס ורע"מ יוכלו לעמוד בתנאים אלה?

התשובה היא שהם לא עולים בקנה אחד, ושלברנע אין דבר להסתמך עליו. המטרה היא להתחיל להרגיל את הציבור לרעיון שרע"מ לגיטימית, אף שהיא נציגת האויב בכנסת. ואם לשם כך צריך לשקר לציבור, אין בעיה, וככל שנתקרב לבחירות, זה ילך ויחריף.

The post בדיקת עובדות לנחום ברנע appeared first on מידה.

מקור עוצמתה של ארצות הברית – מה שהפך אותה לגדולה – היה בדיוק בשילוב נדיר זה: הכפפת החשיבה האנושית לאמת חיצונית הן במישור הפיזיקלי הן במישור החברתי. במישור הפיזיקלי – באמצעות אימוץ חוקי המדע; ובמישור ההומניסטי – באמצעות תפיסה שלפיה גם הסדר החברתי איננו שרירותי, אלא נשען על עקרונות מחייבים, ובלשונה של הכרזת העצמאות של ארה"ב: "חוקי הטבע ואלוהי הטבע".

גם מדינת ישראל, על פי רוח מגילת העצמאות של מדינת ישראל, הוקמה על יסוד תפיסה דומה: שילוב בין זכויות לבין אחריות, בין חירות לבין מחויבות לערכים שמעל רצונו המשתנה של האדם.

אלא שכיום מתרחשת בשתי הדמוקרטיות הללו תפנית עמוקה. לצד תפיסת החירות המכפיפה את האדם לעקרונות מחייבים, מתפתחת תפיסה חלופית – הרואה באדם עצמו את מקור הסמכות לקביעת הערכים. שתי תפיסות אלו אינן רק שונות; הן מתנגשות חזיתית. מכאן נובע השבר: לא עוד מחלוקת על פרשנות של ערכים משותפים, אלא מחלוקת על עצם מקורם. זהו מעבר מוויכוח בתוך מסגרת מוסכמת למאבק על המסגרת עצמה.

במובן זה, מתנהלת כיום בתוך דמוקרטיות אלו מעין "מלחמת ציביליזציות" פנימית. היא איננה אלימה אך נוגעת בשאלות היסוד של זהות, סמכות וחירות. אם לא תתברר, היא עלולה להחריף עד כדי אובדן היכולת לקיים מסגרת משותפת.

מניעת התדרדרות זו תלויה ביכולתה של ההנהגה – התרבותית והפוליטית – להבהיר את הפערים הציביליזציוניים העומדים בבסיס השסע, ולשוב ולדון בשאלה: איזו חירות מבקשות הדמוקרטיות שלנו לקיים – חירות הנשענת על עקרונות שמעל האדם, או חירות הנגזרת מן האדם עצמו?

שתי תמונות – שתי תפיסות עולם

כדי להבין את עומק הפער, די להתבונן בשתי תמונות:

תמונה 1: משה עם לוחות הברית – פסל בבית המשפט העליון של ארצות הברית. החוק מעל האדם: החוק איננו יציר האדם – האדם כפוף לו.

תמונה 2: אלת התבונה (La déesse Raison) – טקס המהפכה הצרפתית, 1793 – האדם כמקור החוק: האדם מעלה את תבונתו למעמד של סמכות עליונה.

שתי התמונות הללו הן יותר מסמלים היסטוריים. הן מייצגות שתי תשובות שונות לשאלה: מהו מקור החוק – והאם האדם כפוף לו, או יוצר אותו.

חירות מתוך קבלת סמכות

המסורת העברית – מאברהם ועד משה – לא ביקשה לשחרר את האדם מכל סמכות, אלא להפך: לשחרר אותו מן השעבוד למקורות סמכות שגויים:

1. חירות משעבוד פוליטי – המגולמת ביציאת בני ישראל ממצרים ובמעבר מעבדות לשלטון עצמי – חוויה מכוננת שעמדה גם ברקע התודעה ההיסטורית של אבות המהפכה האמריקנית.
2. חירות משעבוד לדמיון ולסובייקטיביות – המגולמת באמונה בקיומה של אמת אחת, הנגזרת מבורא אחד, שאיננה תלויה בתודעת האדם המשתנה.
3. חירות משעבוד לאגואיזם, לדחפים ולסיפוקים –מגולמת בערך המכונן "ואהבת לרעך כמוך", המחייב ריסון עצמי כתנאי לקיום חברתי מאוזן.

החירות, במובן זה, איננה היעדר מגבלות – אלא היכולת להכפיף את האדם לאמת שאינה תלויה בו: האמת האובייקטיבית של המציאות, שחוקיה תורגמו לערכים ולציוויים שנועדו לאיזונו העצמי של האדם, יצור אשר בניגוד ליצורים אחרים בטבע נברא ללא רסנים מולדים המכוונים את התנהגותו.

"ואהבת לרעך כמוך" הוא דוגמה לתרגומו של חוק הסימביוזה שמחולל איזון בטבע, לערך מוסרי שנועד לחולל איזון דומה בין בני האדם. הדבקות המוסרית בערך "אמת", במטרה לחולל וודאות גבוהה ככל האפשר בממד החברתי של חיי האדם, תורגמה מדבקותו באמת האובייקטיבית הנצחית של חוקי היקום, שיוצרת וודאות בממד הפיזיקלי של חייו.

המהפכה האמריקנית אימצה תפיסה זו במונחים אזרחיים. גם אצלה הסמכות איננה תוצר של רצון אנושי, אלא הכרה בעקרונות שמחוץ לו. החירות נובעת מן ההכפפה אליהם – לא מן השחרור מהם.

המהפכה הצרפתית ביקשה לשחרר את האדם לא רק משלטון פוליטי, אלא גם מכל מקור סמכות חיצוני. הסמכות הועברה אל האדם עצמו ואל תבונתו. זהו שינוי עמוק: במקום כלי לגילוי האמת התבונה הופכת למקור האמת. המלכת "אלת התבונה" איננה פרט שולי, אלא ביטוי סמלי עמוק: כאשר האדם הופך את תבונתו למקור הסמכות העליונה. זוהי חזרה עקרונית לאלילות. האדם שב למצב שבו הוא עובד את יצירי רוחו שלו – כפי שהיה בעידן שקדם למהפכה המונותאיסטית.

מן המודרניזם לפוסט־מודרניזם

המהלך לא נעצר בהעלאת התבונה למעמד אלוהי. אם המודרניזם עוד האמין בכוחה של התבונה לעצב סדר, חוק ומשמעות, הרי שהפוסט־מודרניזם מפרק גם את האמונה הזו עצמה.

בדורנו אנו עדים בהומניזם ורק בו להתרחקות כפולה: לא רק מן האמת החיצונית, אלא גם מן התבונה כשלעצמה וממיצגיה – אנשי רוח ומנהיגים דגולים – שנתפסו כמורי דרך בעלי סמכות. מה שהחל כהערצה לתבונה הפך לפירוקה. במקום אמת אובייקטיבית או תבונה אוניברסלית, נותרו רק משחקי כוח, נרטיבים יחסיים, שפה ככלי שליטה והסלולר ככלי לפרימת אינטראקציה חברתית על כל גווניה. התבונה עצמה מוכתרת כ"אליטיסטית", "קולוניאלית" או "מדכאת" ופסלי אנשי רוח ומנהיגי עבר מייצגיה הופכים יעד לסילוק מהפרהסיה הציבורית.

תמונה 3: עידן הפוסט מודרניזם – פוסט אלת התבונה: חברה אחת – ללא אמת משותפת

לא עוד אמת אחת מעל האדם, כבמהפכה החרות האמריקנית. לא עוד תבונת האדם כמקור אמת אחת, כבמהפכת החרות הצרפתית. התפוררות למרחבים פרטיים, לנרטיבים אישיים ולמסכים המחליפים מציאות משותפת.

כך הופך התהליך שהחל כשחרור – להתפוררות מוחלטת. מה שהובטח כחירות גדולה יותר, הפך לשעבוד לרגש, לאופנה ולכוח בלבד. פירוק זה של אמת, סמכות ומשמעות משותפת יוצר ריק מוסרי וציבורי – וריקים כאלה נוטים להתמלא בכוחות טוטליטריים חדשים שימלאו את הריק – לעיתים קרובות במחיר החירות עצמה.

אין זה מקרה שבתוך מציאות זו מתעצמת גם עוינות כלפי העם היהודי ומדינתו – העם שתרם לעולם את רעיון קיומה של אמת אחת שמחוץ לאדם לא רק בממד הפיזי – מדעי, אלא גם בהומניזם ושחרר אותו מן השעבוד לדמיון, לכזב ולשרירות הלב.

על תפיסה של "חירות מתוך סמכות" עולות בדרך כלל שלוש טענות: היא דוגמטית, משום שהיא מניחה קיומה של אמת שאינה נקבעת בידי האדם; היא איננה דמוקרטית, משום שהיא מגבילה את כוחו של הרוב; וכי היא מקפיאה את הדיון הערכי. אלא ששלושתן נשענות על אי־הבנה. התפיסה הזו אינה דוגמטית, שכן היא מכירה בכך שהאמת, אף שהיא אובייקטיבית, לעולם לא נתפסת במלואה ומתגלה לאדם בהדרגה; אינה שוללת דמוקרטיה, אלא מגדירה את תפקידה – הרוב אינו קובע את האמת, אך הוא מכריע את פרשנותה ואת האיזון הקונקרטי הנדרש בין ערכים במציאות משתנה; ואינה מקפיאה את הדיון, אלא מבטיחה את המשכיותו – משום שהבנת הערכים מתפתחת עם התקדמות הידע והשינויים בממד הפיזיקלי והחברתי של החיים. בכך נשמרת בו־זמנית יציבות העקרונות והדינמיות של יישומם בפועל: האמת קבועה – אך ההבנה שלה הולכת ומתפתחת; הרוב מכריע כיצד ליישם את האמת הזו אך אינו קובע את מקורה.

הפער בין שתי המהפכות איננו בשאיפה לחירות – אלא בדרך לממשה: האחת שחררה את האדם מן השעבוד לשלטון תוך הכפפתו לאמת. השנייה שחררה אותו מן השלטון אך גם מן האמת שמחוץ לו. כך, אגב השגת חירות פוליטית, החזירה אותו לשני סוגי שעבוד: לסובייקטיביות ולדמיון, ולדחפים ולאגואיזם. בממד הפיזיקלי אין מחלוקת: האדם איננו קובע את חוקי המציאות אלא כפוף להם. השאלה היא האם גם בממד החברתי קיימים עקרונות דומים או שהאדם הוא מקורם.

שתי תפיסות החירות יכלו להתקיים זו לצד זו כל עוד הפריד ביניהן אוקיינוס. ארצות הברית התפתחה במסגרת תפיסת חירות המעוגנת בעקרונות מחייבים שמעוגנים באמת האובייקטיבית שבחוקי הטבע, כשם שבממד הגשמי האדם כפוף לחוקי המדע שהם חוקי האמת האובייקטיבית שבטבע. החלה זו של עקרון אחד על שני ממדי חיי האדם, הגשמי וההומניסטי – יצרה מציאות סינגולרית בתולדות האנושות, והיא שהקנתה לה את עוצמתה וגדולתה.

בעוצמה זו – ובעיקר ממחויבותה המוסרית לערכיה – נחלצה ארצות הברית פעם אחר פעם לסייע לאירופה, כאשר ניסיונותיה של האחרונה לבנות סדר חברתי על בסיס תבונת האדם בלבד הובילו למשברים עמוקים ואסונות.

אלא שהמציאות כיום שונה. אין עוד הפרדה גאוגרפית והזליגה הולכת ומתגברת: תפיסת החירות הרואה באדם את מקור הסמכות חודרת אל תוך תפיסת החירות המבוססת על הכפפת תבונת האדם למציאות ומערערת אותה מבפנים.

השלכות על המלחמה באיראן

שתי התפיסות הללו אינן יכולות עוד להתקיים זו לצד זו מבלי להתנגש. ומכאן נובע אופיו האמיתי של השבר: לא עוד מחלוקת על מדיניות או על דמותם של מנהיגים, אלא מאבק על עצם מקור הסמכות. השלכותיו של פער זה ניכרות גם בזירה הבינלאומית – ובאופן מובהק סביב סוגיית איראן. האיום האיראני הפך לא רק לאתגר אסטרטגי, אלא גם למקרה מבחן תרבותי: עד כמה מסוגלות הדמוקרטיות המערביות לגבש תפיסת פעולה משותפת כאשר הן חלוקות גם בתוכן בשאלת יסוד – מהו מקור הסמכות שמגדיר את איראן כאיום קיומי, שעל פיו יש לפעול כדי להסירו.

האתגר המרכזי של הנהגת ארצות הברית ושל ישראל איננו חיצוני – אלא פנימי: להשיב לעצמן את היכולת להבחין בין אמת לבין רצון, ובין חירות לבין הפקרתה. המערכה על החירות איננה מתנהלת רק מול אויבים חיצוניים – אלא בראש ובראשונה בתוך הדמוקרטיות עצמן, סביב שאלת היסוד: מהו מקור הסמכות שעל פיו נקבעים ערכים, ועל פיו מוכרעים מצבים. דמוקרטיה שאיננה מכירה בכך שיש אמת שאיננה תלויה בה – מתקשה לאורך זמן להגדיר איום, להציב גבולות, ולפעול בנחישות כאשר הדבר נדרש. לא משום שהיא חלשה, אלא משום שאיבדה את העוגן שעל פיו ניתן להבחין בין נכון לשגוי. משום כך, המבחן האיראני איננו רק עימות גיאו־פוליטי, אלא מבחן ליכולתן של הדמוקרטיות לשוב ולפעול לאור עקרונות שאינם תלויים ברצון משתנה ולהכריע על פיהם. ולבסוף, השאלה שבה פתחנו איננה תיאורטית. איזו חירות אנו רוצים? חירות הנשענת על אמת שמעל האדם או חירות הנגזרת מן האדם עצמו. בתשובה לשאלה זו לא נקבע רק אופיין של הדמוקרטיות – אלא גם יכולתן לשרוד, ולהגיע – כפי שמלמד הניסיון שנצבר בדמוקרטיה האמריקנית, שקשרה את גורלה עד לתחילת מאה זו לחרות שמעל לאדם – לעוצמה ולגדולה חסרי תקדים.

The post חירות מתוך סמכות או חירות מתוך עליונות appeared first on מידה.

ההחלטה לבחון את הנושא לעומק ולפעול להסרת חסמים בפני מדיניות ההתיישבות של ממשלות ישראל נכונה וחשובה ביותר, אולם מדבריה ניכר שהיא מתמקדת בסוגיה הלא נכונה. השאלה העיקרית היא לא הזמן הנדרש למימוש החלטות הממשלה, אלא בשאלה אם יש בסמכותן וביכולתן של ממשלות בישראל להורות על הקמתם של יישובים חדשים.

בתחקיר שפרסמנו באתר ׳מידה׳ לפני כשנה סקרנו לא פחות מ-28 יישובים שממשלות ישראל לדורותיהן החליטו להקים בכל רחבי הארץ – בגליל, בגולן, בעוטף עזה, בשפלה ובנגב – ולא הוקמו עד היום. בחלק מהמקרים מדובר במקומות שאושרו בכמה החלטות ממשלה בממשלות שונות, ימין ושמאל. אף יישוב לא הוקם בפועל, וגם היישובים החריגים שהוקמו בשנים הללו, כמו חירן ושיזף שבנגב ואליאב שבחבל לכיש, הם יישובים שתהליכי התכנון שלהם התרחשו לפני שנים רבות. במקרים ספורים מוקמת היאחזות קראוונים, שמתוארת בתקשורת כ״הקמה״ של יישוב, כאשר בפועל שום דבר ברמה התכנונית לא השתנה, והדרך אל היעד עוד ארוכה מאוד.

כפי שנראה עוד רגע, המערכת התכנונית והפקידותית של ישראל מגויסת באופן מלא למאבק בהקמת יישובים חדשים, והדבר מעוגן בהנחיות רשמיות של היועץ המשפטי לממשלה, בתכניות המתאר הארציות ובמבוך סבוך של פרוצדורות, ניירת, חוות דעת ואישורים שנדרשים כדי לצלוח את הוויה דולורוזה הבירוקרטית שבסופה נמצא הפרס שספק אם אפשר להשיגו: הקמת יישוב יהודי חדש בארץ ישראל. אל מול האתגר הזה, אפילו סיזיפוס היה מתקנא.

לפני שנצלול לפרטים נדגיש: המאמר הזה עוסק בהקמת יישובים בתחומי הקו הירוק, ארץ ישראל ״הישנה והטובה״ שההתיישבות בה אמורה להיות בקונצנזוס ציוני ישראלי מלא. ביהודה ושומרון פועלים מערכת חוקים שונה ומוסדות תכנון שונים, והם נושא לדיון אחר.

נתחיל מהתחלה. מאז הקמת המדינה הוקמו מאות יישובים מסוגים שונים בכל רחבי הארץ. תהליך התכנון וקבלת ההחלטות השתנה מעת לעת אבל עקרון מוביל אחד נותר: הסמכות והחלטות הנוגעות למדיניות ההתיישבות היה בידי הזרוע המבצעת, שבדרך כלל פעלה באמצעות ועדת שרים לענייני התיישבות. זהו למשל הגוף שהחליט על הקמת המצפים בגליל בשנות ה-70. גם בשנות ה-90 המשיכו ממשלות ישראל להקים עשרות יישובים ברחבי הארץ, כולל שתי ערים גדולות – מודיעין ושהם.

בתחילת שנות ה-2000 ארע המפנה שחנק את ההתיישבות, פשוטו כמשמעו. הדרג הפקידותי השתלט לגמרי על תהליך קבלת ההחלטות ואילו הדרג הנבחר איבד כמעט כל את כוחו בעניין. כיצד קרה הדבר?

כדי להבין זאת באופן מסודר צריך להכיר את השלבים בדרך להקמת יישוב חדש בארץ ישראל. בניגוד לפנטזיה הרומנטית, זה לא מתחיל במחרשה ומעדר אלא בניירת. המון ניירת. ונתחיל מהקצה:

על מנת לבנות בית בארץ באופן חוקי יש צורך בהיתר בניה. היתר הבניה מופק על סמך תכנית המתאר המקומית, תכנית המתאר המקומית מופקת על בסיס תכנית מתאר מחוזית, והתכנית המחוזית צריכה לעמוד בכללים של תכנית המתאר הארצית.

במלים אחרות, הקמה של יישוב חדש או אפילו הרחבה של יישוב חדש דורשת יציאה למסע: שינוי של תכנית המתאר המחוזית שקובעת את הפריסה של יישובים ושימושי הקרקע במחוז, כך שתכלול את היישוב או השכונה החדשה. לאחר מכן נדרש אישור של תכנית המתאר המקומית של היישוב החדש, ולבסוף הוצאת היתרי בנייה ובניית הבתים.

כל שלב כזה כולל שורה של תנאים, אישורים, ועדות ופעולות שיש לעשות מול שורה ארוכה ומפורטת של גורמים בירוקרטיים וממשלתיים. ההתקדמות במסע התכנוני הייתה מאז ומתמיד מפרכת וקשה, אבל היא נעשית קשה ומייסרת יותר ככל שכוחם של הפקידים הללו גובר והסמכויות שבידם גדלות. וזה בדיוק מה שקרה בראשית שנות ה-2000.

המהפכה התכנונית של מני מזוז

המילים ״הוראת היועמ״ש 1.1800״ נשמעות כמו סעיף יבשושי וחסר משמעות, אבל מדובר בחבית חומר נפץ, שפוצצה את יכולת ההתיישבות היהודית בפריפריה. מומלץ לכל אדם ציוני להכיר אותה על בוריה. מדובר בהנחייה של היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז משנת 2004, בשם ״נוהל קבלת החלטה בנושא הקמת ישובים חדשים״, שהייתה הבסיס להוצאת תחום ההתיישבות מסמכותה של הממשלה הנבחרת. מה שפסק דין בנק מזרחי עשה בתחום החוקתי, ההחלטה הזו עשתה להתיישבות.

הנוהל המזוזי קובע מספר חידושים דרמטיים. ראשית, כל הקמה של יישוב חדש מחייבת החלטת ממשלה ספציפית ומפורטת. הנוהל קובע כיצד צריכה להיראות החלטת הממשלה המדוברת ואיזה סוג של עבודת מטה צריכה להיעשות בטרם תתקבל. ההחלטה

״חייבת להתבסס על עבודת מטה מקצועית, בשיתוף כל הגורמים המקצועיים הנוגעים בדבר, שתביא בחשבון את מדיניות התכנון הכוללת, את החלופות האפשריות ומגוון היבטים הכרוכים בהקמת יישוב. עבודת מטה זו צריכה לכלול התייחסות למדיניות התכנון הכוללת, לחלופות האפשריות, ולמגוון היבטים הכרוכים בהקמת יישוב, ובהם היבטים תקציביים, תשתיתיים, סביבתיים, תעסוקתיים וחברתיים״.

מי שעושה את עבודת המטה הזו, אם תהיתם, הם לא משרדי הממשלה או גורמים שנשכרים על ידם, אלא המערכת הבירוקרטית עצמה: ״בחינת ההיבטים התכנוניים והיבטים נוספים… תתבצע על-ידי המועצה הארצית לתכנון ובניה״. הדבר נעשה בדרך כלל על ידי ועדת משנה שנקראת: ולנת״ע, "ועדת המשנה לנושאים תכנוניים עקרוניים״. מי שקובע את האופן שבו המועצה והולנת״ע בוחנים את הנושא, היא אותה מועצה עצמה:

״המועצה הארצית תגבש המלצתה לאחר שתבצע את הבדיקות הנדרשות על-פי נוהלי עבודה קבועים שייקבעו על-ידה לענין זה, ותגיש המלצתה לממשלה״.

ואם כל זה לא מספיק מסובך, הנחית מזוז קובעת גם שיש צורך בחוות דעת מטעם משרד האוצר, עוד פקידים, עוד עיכובים ועוד מי שיציג שיקולים למה לא כדאי להקים יישובים.

אם יש למישהו עוד ספק למי נתונה המילה האחרונה, מגיע הסעיף האחרון בהנחיית מזוז שקובע שאפילו אם הממשלה ממש ממש רוצה להקים יישוב במקום מסוים משיקולי מדיניותה, היא לא תוכל לעשות זאת ולא תוכל אפילו לנסח החלטה בהתאם. שימו לב:

״החלטת הממשלה בעניין הקמת יישוב תהיה בניסוח עקרוני-כללי, ובזהירות המתחייבת, באופן שלא ישלול את שיקול הדעת המקצועי המוקנה בחוק לגופים המופקדים על היבטים שונים הכרוכים בהקמת יישוב, כגון מוסדות התכנון״.

הבנתם? הממשלה צריכה להתנסח ״בזהירות המתחייבת״ כדי לא לפלוש לתחום סמכותם של בעלי ״שיקול הדעת המקצועי״. אם זה עדיין לא מובן דיו, מזוז מפרט:

״לפיכך, אין לכלול בהחלטה הוראות תכנוניות החלטיות, כגון מיקום ותיחום מדויק של הישוב החדש. בהיבטים אלה רשאית הממשלה להביע מדיניותה, אך לא להחליט במקום הרשות המוסמכת״.

שימו לב – כל זה עוד בטרם התחילו בתהליכי התכנון עצמם. מדובר בשלב זה רק על תנאי הסף והבדיקות שיש לבצע בטרם הממשלה יכולה לקבל אפילו את ההחלטה להתחיל לבחון באופן מעשי את האפשרות להקים את היישוב.

למעשה, הנוהל קובע כי על הקמה של יישוב חדש צריכות להתקבל שתי החלטות ממשלה שונות: האחת, ״שעניינה יוזמה ראשונית להקמת יישוב״, שתכלול ״הוראה לביצוע בדיקה מקצועית כאמור״. השניה, שתתקבל רק אחרי שבוצעו כל הבדיקות והתקבלו חוות הדעת ממוסדות התכנון והאוצר, תורה על ביצוע והקמת היישוב בפועל. מובן מאליו שההליך הזה מסרבל ומקשה על התהליך, שמחייב מעתה את גיבוש הקונצנזוס הפוליטי שוב ושוב על מנת לקדם את היוזמה. כבר בשלב הראשוני הזה, הציונות פשוט מפסידה.

להנחיית מזוז הייתה השפעה מדכאת דרמטית על הקמת יישובים. בשנת 2011 למשל החליטה הממשלה להקים חבל התיישבות במבואות ערד, במטרה לחזק את ההתיישבות באזור ולמצוא מענה למשבר הדיור. עוד נפרט לגבי גורלם של היישובים הללו (ספוילר: אף אחד מהם לא הוקם), אך שימו לב לניסוחים בתוך החלטת הממשלה: ״בהתאם להנחיית היועץ המשפטי לממשלה מס' 1.1800… להנחות את יו"ר המועצה הארצית להביא את עבודת המטה לדיון בפני המועצה הארצית, לצורך בחינת ההיבטים התכנוניים… ולגיבוש המלצתה בנושא והגשתה לממשלה״. וכך גם ״להטיל על משרד האוצר להגיש לממשלה התייחסות בהיבט הכלכלי-תקציבי״. כלומר – מה הנחתה הממשלה? האזרח התמים עשוי לחשוב שהיא הנחתה ״להקים יישוב״. אך בפועל היא הנחתה את הפקידות לערוך דיון ולהגיש המלצות. זה הכל.

כמה זמן ארכה עבודת המטה הזו? ובכן, בשנת 2022 עברה החלטת ממשלה נוספת שנושאה ״הקמת חבל התיישבות במרחב הנגב הצפוני – יישובי מבואות ערד״. והפעם, זו ההחלטה המעשית, להתחיל באמת בתכנון היישובים: ״לאחר ביצוע עבודת מטה ובהתאם להמלצת המועצה הארצית לתכנון ולבנייה… ולחוות הדעת הכלכלית של משרד האוצר… להקים חמישה יישובים כפריים קהילתיים בחלקו הדרום מזרחי של חבל מבואות ערד״.

עינינו הרואות כי עבודת המטה שמחייבת הנחיית מזוז היא לא דבר אלמנטרי. יישובי חבל מבואות ערד המתינו 10 שנים (!) רק לשלב שמאפשר לממשלה להחליט את מה שכבר החליטה. ויש יישובים רבים מאוד שלא זכו אפילו להגיע לשלב הזה.

כך שללה החלטת מזוז מהממשלה את הסמכות הבסיסית לעצב מדיניות בנושא הליבה של החזון הציוני: התיישבות בארץ ישראל, וכאמור, בתחומי הקו הירוק. כל שהממשלה יכולה לעשות הוא לבקש במטותא מהמועצה הארצית לתכנון ובניה לראות בעין יפה את הקמתו של יישובי יהודי בארץ ישראל. היתר – בידיהם של הפקידים. ״אנשי המקצוע״.

תמ״א 35: פוסט-ציונות תכנונית

נניח שהממשלה נחושה וצלחה את המבחן הראשון, כלומר הצליחה לקבל מהמועצה הארצית והאוצר חוות דעת לא-שלילית. כעת היא יכולה להתקדם בהליכי התכנון. כאן אנחנו נכנסים לעולמם המופלא של תכניות המתאר. כמו בעולם המשפט, גם בתהליכי התכנון יש מדרג של סמכויות. ה״חוקה״ של התכנון בישראל היא תכנית המתאר הארצית, ובהקשר שלנו – תמ״א 35, תכנית מתאר ארצית שהתקבלה בשנת 2005, שכותרתה ״תוכנית המתאר הארצית המשולבת לבנייה, לפיתוח ולשימור״, והיא שמעצבת למעשה את מדיניות ההתיישבות בכל רחבי הארץ.

תכנית המתאר הארצית נהגתה במהלך שנות ה-90, ונועדה להחליף את התפיסה הציונית הוותיקה שעוצבה בשנות ה-50 שהובילה את מהלך ההתפשטות וההתיישבות בכל רחבי הארץ. התפיסה החדשה, שנקראה ״ישראל 2020״, התגבשה על ידי צוות מומחים נרחב בהובלת אנשי הטכניון, והתבססה על שלל הנחות יסוד פוסט-ציוניות ההולמות את רוח התקופה: סיום המאבק הלאומי על הארץ, רוחות השלום המנשבות, והפניית האנרגיה לשימור הסביבה והנוף.

המסמך הזה רווי אידאולוגיה. הוא פותח בביקורת על שנות המדינה הראשונות, שבה התכנון נעשה ״במדינה ׳ריקה׳ ו׳דלילה׳ בה שטח לא מפותח נתפס כסממן לנחשלות ול׳שממה׳ אותה יש ׳לכבוש׳״. תפיסה ארכאית ומיושנת לדעת מחברי המסמך. לדעתם, בפתח המאה ה-21 התכנון צריך להיעשות על רקע שבו ״הציפוף המרחבי והסכנה לאזילת משאב הקרקע הם הסוגיות העיקריות המחייבות״.

מכאן נגזרות מספר הנחות יסוד. הראשונה שבהן היא: ״יתבסס שלום באזורנו ויתקיימו קשרים כלכליים ומדיניים בין ישראל לבין שכנותיה״, שינוי שידרוש ״תמורה בתפיסות המושרשות של ארגון המרחב הלאומי״, ואף עלול ליצור ״קונפליקטים בחברה הישראלית בעקבות חלוקה בלתי שוויונית של ׳עוגת השלום׳״. ״תמונת העתיד״ של המסמך ״מבטאת מעבר ממציאות של קונפליקטים טריטוריאליים בין קבוצות האוכלוסיה השונות במרחב הלאומי לתפיסה של שיתוף אינטרסים ואיזון מרחבי״ בין יהודים לערבים ובין תושבי הערים לפריפריה. בין היתר נלקחים גם בחשבון שיקולים של ״פיתוח בר קיימא״ ו״תכנון ערכי״. את חזון בניין הארץ החליפו רעיונות פרוגרסיביים, שמעדיפים את האג׳נדה הירוקה על פני האינטרס הלאומי ואת והצדק החלוקתי על פני ההתיישבות היהודית.

רוחו של מסמך החזון הפוסט-ציוני ניכרת בכל פינה ופינה של תמ"א 35. מבלי להיכנס לכל סעיפי התכנית, רק נזכיר כמה מרעיונותיה המהפכניים. ראשית, התכנית חילקה את הארץ לשורה של אזורים על פי ״מרקמים״ שונים, וקבעה כללים לבנייה ופיתוח בכל סוג של אזור. האזורים שהוגדרו כ״מרחבים פתוחים״, שהם רוב שטחי ההתיישבות הכפרית האסטרטגית בגליל בגולן ובנגב, הם האזורים עם המגבלות החמורות ביותר לבנייה ופיתוח.

סעיף 13 בתכנית עוסק ב״יישוב חדש״, או יותר נכון: מניעת הקמתו של יישוב חדש. הסעיף קובע שכדי לייצר תכנית מתאר מחוזית ״שמטרתה הקמת יישוב חדש״ יש לעמוד בשורה של תנאים. התנאי הראשוני הוא ש״מוסד תכנון שוכנע בהצדקה להקמתו של היישוב החדש״. כמובן – לא מדיניות הממשלה, החלטותיה או רצון הדרג הנבחר מחליטים בשאלת ההתיישבות, אלא מוסדות התכנון הם הפוסק האחרון בנושאים הללו. אם הם לא ישתכנעו בנחיצות להקמתו של יישוב, הוא לא יקום. כבר ראינו לעיל מה פירוש הדבר ואיזה סוג של שיקול דעת ו״גורמי מקצוע״ נדרשים להיות מעורבים במהלך. בשלב זה כבר ברור שהחלטת ממשלה ״להקים יישוב״ – לא שווה כלום.

הלאה – איפה אפשר יהיה לשקול הקמה של יישובים? אחד התנאים הוא ש״התכנית אינה במרקם חופי״, כלומר, קו החוף של ישראל בים התיכון וסביב הכנרת מחוץ לתחום. ניחא. המוקש האמתי טמון בהמשך הסעיף: ״מיקומה, ככל האפשר, יהיה על פי סדר העדיפויות הבא: מרקם עירוני, כפרי, שמור ארצי, שמור משולב״. זו ״שפת המרקמים״ השמורה ליודעי ח״ן ואינה ידועה לציבור הרחב, אבל בשורה התחתונה המרקמים ״שמור ארצי״ ו״שמור משולב״, האחרונים בסדר העדיפויות להקמת יישובים, כוללים למעשה את רוב שטחי הגליל, הגולן והנגב. בהמשך הסעיף נקבע עוד כי ״היישוב החדש ממוקם, ככל האפשר, מחוץ לשטחים בעלי רגישות נופית סביבתית גבוהה״. דבר ששולל עוד יותר חלקים נרחבים מהפריפריה הזו.

במילים אחרות: המקומות שבהם קיימת הדחיפות הלאומית הבוערת ביותר להקמתם של יישובים מצויים בתחתית סדר העדיפות של הפקידות התכנונית, והסיכוי להקים בהם יישוב הוא הנמוך ביותר.

עכשיו מגיעים לעבודה האמיתית. ראשית, ״התכנית תלווה בתזכיר להקמת יישוב חדש המפרט, בין היתר, את הנימוקים להקמתו ואת כל החלופות שנבחנו״. החלופות שנבחנו – כולל כמובן החלופה המרכזית: לא להקים יישוב. יש ״לבחון״ את החלופה הזו, ולהסביר מדוע בכל זאת צריך להקים יישוב חדש. במסגרת ההליך הזה פונים גם ליישובים סמוכים שלעיתים הם ה״מתחרים״ העיקריים על משאבים ואוכלוסיה, ושואלים לדעתם. ראש עיריית ערד בעבר למשל התנגד להקמתם של יישובי מבואות ערד משיקולי אינטרס עירוני צר. השיקול הלאומי מדולל פה עד מאוד.

פצצה נוספת מגיעה בסעיף תמים למראה, שאומר כי ״הוראות סעיף 12.1 יחולו על התכנית בשינויים המחויבים״. למילים הטכניות האלה אין פשר בעיני הקורא הסביר, עד שהוא מגלה כי מדובר בשם קוד למסע בירוקרטי-תכנוני מייגע, יקר ובלי סביר – להזכירכם, עדיין בשלב מקדים לתכנון עצמו – שידרוש ביצוע נוסף של רשימה ארוכה שכזו בשנית. זו בעצם רשימת מכולת של נספחים וחוות דעת, שכוללים: ״נספח תחבורה הכולל, בין השאר, התייחסות לתחבורה ציבורית; נספח תשתיות המתייחס למערכות התשתית הנדרשות, ובין השאר: ניקוז, ביוב, תחבורה, חשמל, מים ופסולת; נספח פרוגרמתי המתייחס, בין השאר, למבנה הדמוגרפי חברתי ולשירותי הציבור הנדרשים״.

כל מילה ברשימה הזו מסמלת שורה של מומחים או גופים ציבוריים שנדרש מהם שיתוף פעולה, עבודה מאומצת והררי ניירת ומסמכים. בשורה וחצי הזאת למשל נכללים עבודה מול משרד התחבורה, חברת החשמל, רשות המים, משרד הפנים ועוד, עם שלל אילוצים אינסופי. נספח הביוב למשל יכול לכלול צורך בבניית מתקן לטיהור שפכים, נספח החשמל יכלול תחנת שנאים וכדומה. מלבד ההשלכות של הדרישות הללו על עצם עלויות ההקמה של היישוב, עלויות התכנון לבדן מרקיעות שחקים.

רק לאחר השלמת כל ה״משימות״ הללו, והעמידה בהן בהצלחה, מגיעה המשימה הסופית: קבלת ״חוות דעת של ועדת המשנה של המועצה הארצית״, המכונה בפקידותית ״הולנת״ע״. זהו הגוף המאשר הסופי של התכנון בישראל, ״שומר הסף״ העליון, שהוא הריבון האמיתי בשאלת ההתיישבות. שם יושבים הפקידים, היועצים המשפטיים, אנשי הסביבה והטבע למיניהם, והם אלו שבכוחם לאשר או לדחות את מדיניות הממשלה שרוצה להקים יישוב. הולנת״ע היא הגוף הפקידותי העליון והחשוב ביותר בהליך התכנון, ויוזמות רבות נופלות בשלבי הדיון שם.

כל אחד מאינספור הגורמים שתוארו עד כה בשרשרת הזו יכול לעכב, להקשות, לבלום, למנוע ולייצר שורה ארוכה של דרישות ותנאים שיסרבלו את התהליך ואולי אף יחבלו בכולו. אלו לא תיאוריות, אלא מעשים שבכל יום. שורה ארוכה של יישובים שעברו בהחלטות ממשלה, נפלו בשלבי תכנית המתאר ומעולם לא הגיעו אפילו לתחילתו של התכנון לביצוע – רמת ארבל בגליל המרכזי הוא דוגמא בולטת לכך וגם רבים אחרים (חרוב הגליל, יששכר, דיה, עירא, תלה ועוד. ראו את הרשימה המלאה). לא מדובר רק בשאלה טכנית של זמן, עלויות או יעילות אלא בשאלה מהותית-עקרונית: תשלובת של ״שומרי סף״ השתלטו על המערכת, והדבר האחרון שהם רוצים לראות הוא יישוב יהודי חדש.

למי שרוצה להבין עד כמה חזקה הרתיעה מהקמת יישוב חדש, שימו לב לכך שאפילו התכנית המהירה להקמת דירות שנועדה לפתור את משבר הדיור בישראל, ״הותמ״ל״ (הוועדה למתחמים מועדפים לדיור), אותו ״סופר טנקר״ של דירות שנתניהו וכחלון הקימו לפני למעלה מעשור, גוף דרקוני שיכול להפקיע אדמות חקלאיות ולהשתלט על שטחי טבע ונוף, לא יכול להורות על הקמת יישוב חדש: ״הממשלה רשאית להכריז בצו על קרקע… כעל מתחם מועדף לדיור״ נאמר בחוק הותמ״ל, ״ובלבד שלא יוקם במתחם האמור יישוב חדש״.

נמשיך. בהנחה שהשלבים שתוארו כאן בוצעו בהצלחה, הגענו ליעד הנכסף: הפקדת שינוי לתכנית המתאר המחוזית להקמת יישוב חדש. אחרי שהתכנית הופקדה, היא נפתחת כמובן להתנגדויות, ורק אחרי דיון בהתנגדויות הללו (ולעיתים גם עתירות לבג״צ) היא סוף סוף תאושר וניתן יהיה להתקדם לשלב הבא, המפרך גם הוא.

מעטים היישובים שהצליחו לצלוח את מסע הייסורים שתואר עד כה, וגם הבודדים שהצליחו, עשו זאת לאחר שנים ארוכות מאוד. קחו למשל את הדוגמא הבולטת המרכזית מהשנים האחרונות: יישובי מבואות ערד. החלטת הממשלה על הקמת חבל ההתיישבות הזה התקבלה באוקטובר 2011. רק כעבור למעלה מעשור התכנית הופקדה להתנגדויות. עברו שנתיים נוספות ורק ביוני 2024 היא סוף סוף אושרה, וכיום – כעבור לא פחות מ-13 שנה (!) – מופיעים חמשת יישובי החבל בתכנית המתאר המחוזית דרום. רבים אחרים, לא הצליחו בכלל להגיע לשלב הזה.

אך אל תמהרו לעלוץ: הדרך להקמתם בפועל עוד ארוכה.

התכנית המקומית

כעת, אחרי השינוי בתכנית המתאר המחוזית, אפשר לגשת למנה העיקרית: תכנון מפורט של היישוב החדש! ברכותינו! כדי להתקדם לשלב הבא עליכם להתמודד עם שני יריבים אימתניים: הועדה המחוזית לתכנון ובניה, ויצור חדש שטרם הכרנו – הולקחש״פ. אני לא ממציא. מדובר ב״וועדה לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים״, שהיא זו שמאשרת לבצע שינויי יעוד בקרקע ולהפוך קרקע חקלאית או פתוחה לקרקע שמיועדת לבניה עבור היישוב החדש.

הועדה הזו מונה 15 חברים והיא אמורה לבחון האם התכניות שמוגשות לה ״עומדות בקריטריונים תכנוניים שמטרתם שמירה על הקרקע החקלאית והשטחים הפתוחים״. הגוף הזה פעמים רבות מטיל וטו ומקשה על ההליך כולו – אם יש התנגדות לשנות את ייעוד הקרקע, אין בכלל איפה להקים יישוב.

במידה וצולחים את חוות הדעת של הולקחש״פ, מתחילה העבודה האמיתית. זה השלב שבו בוחנים את השטח המיועד להקמת היישוב, בוחרים את המיקום הסופי שלו וקובעים את גבולותיו וצורתו הבסיסית. זהו תהליך ארוך ומתיש שכולל בדיקה מקיפה של שורה ארוכה של נושאים: השפעות על הנוף, על הסביבה, על בעלי החיים, ארכיאולוגיה, שימור עצים, ניקוז, ביוב, תחבורה, חשמל, מים ועוד ועוד היבטים, שכמעט תמיד יגברו על האינטרס הלאומי והחזון הציוני. תכניות רבות מתעכבות שנים בשל אזורי קינון של עופות או מרחבי מחיה של מכרסמים. גם לפקיד היערות – האחראי על אישור עקירתם של עצים – יש מה לומר בשלב זה (לרוב: ״לא״) וכמוהו שלל ארגוני סביבה, טבע ודין.

בנוסף נדרשים נספחים מפורטים של תחבורה, מים, חשמל, ניקוז, ביוב וכדומה. נושאים שנבדקו ברמה העקרונית בשלבים הקודמים, כעת נדרשים לתכנון מפורט יותר. גם כאן מדובר בתהליך יקר מאוד שעלותו יכולה להגיע למיליונים, ומי שנדרש להעמיד את הסכומים הללו היא פעמים רבות הרשות המקומית שבתחומה אמור לקום היישוב. מדובר בהוצאה כספית משמעותית ביותר שרבות מהרשויות באזורי הכפר מתקשות לעמוד בה.

גם השלב הזה הוא דרך חתחתים ארוכה וקשה שרבים היישובים שלא עמדו בה. קחו למשל את היישוב החדש ניצנה, שאמור לקום בפתחת ניצנה על בסיס הכפר החינוכי שנמצא במקום. מקום היישוב מופיע מזה שנים רבות בתכנית המתאר המחוזית, והחלטת ממשלה בעניינו התקבלה עוד בשנת 2001. כל שהיה נדרש הוא ״רק״ להוציא תכנית מפורטת ליישוב. אבל שימו לב: התכנית המפורטת הוגשה לועדה המחוזית רק בשנת 2015. מאז לקחו עוד לא פחות מ-10 שנים לאשר אותה סופית, והיא פורסמה רשמית רק באפריל 2024.

במסמכי התכנית נכתב כי ״היישוב מיועד לתרום לביסוס אגן ההתיישבות״ באזור. חלפו למעלה מ-25 שנה מאז הוחלט על הקמתו. כיצד הוא אמור לסייע ״לביסוס״ התיישבות ולתת מענה לצורך שהיה בוער כבר לפני חצי יובל? יקחו עוד שנים רבות עד שהיישוב יוקם בפועל ועד אז התנאים והסביבה שיצרו את הצורך בהקמתו כבר ישתנו באופן כה יסודי, שספק אם המענה שמדיניות ממשלת שרון הראשונה (!) רצתה להשיג כאן עוד תהיה רלוונטית לגודל האתגר.

התכנון המפורט לביצוע

נניח שאתם מהמיעוט הנבחר שהצליח לצלוח את מסכת העינויים עד כה. הצלחתם להוביל שינוי בתכנית המתאר המחוזית (וחלפו עשר שנים), והצלחתם לאשר תכנית מתאר מקומית ליישוב (עשר שנים נוספות), עכשיו נותר לבנות בתים! אז זהו, שלא. תכנית המתאר שיש לכם ליישוב היא בסופו של דבר מסמך די כללי, היא קובעת רק איפה יקום היישוב, ובאופן כללי איפה יעברו הכבישים, איפה יהיו מבני הציבור, היכן ייפרסו התשתיות וכדומה. אבל זה לא מספיק כדי להתחיל בעבודות.

מה שצריך עכשיו הוא תכנון מפורט לביצוע, כזה שיורד לדקויות הנדסיות שאפשר לתת לקבלן שיתחיל לעבוד. פה תהיה התייחסות לכל הפרטים הקטנים והמעשיים הרלוונטיים. וגם כאן, כמובן יבואו לידי ביטוי שורה ארוכה של התניות ובעיות. מעבר לדברים האלמנטריים – שעולים המון כסף – כמו תכניות ביוב, כבישים, חשמל, מים וכו׳, שמצריכות תיאום עם שורה ארוכה של משרדי ממשלה וגופים ממשלתיים, פה ייכנסו שוב גורמים שכבר פגשנו בעבר.

אותם גורמים, אחרי שכבר ״אישרו״ את התכנית הכללית, כעת יערימו קשיים נקודתיים: מגרש מסוים שלא ניתן לבנות בו בגלל עצים לשימור; שטח מסוים שמחייב טיפול מיוחד מסיבות נופיות; אזור אחר שמחייב פתרונות ניקוז מיוחדים; ואחר שנדרשת בו התחשבות במרחב גידול של בעלי חיים שונים. וכן הלאה וכן הלאה. אלו עוד שנים ארוכות של תכנון, עלויות, בחינת חלופות ומשא ומתן עם שלל הגורמים שמלכתחילה לא מתלהבים מהרעיון של הקמת יישובים ואין להם בעיה לדרוש שינויים ולהטיל מגבלות על התכנון המפורט.

רק אחרי השלב הזה מגיעים סוף סוף לשלב הסופי, הקרב האחרון ששליט המבוך שמר בשבילו את היריב המר מכולם: רשות מקרקעי ישראל, הגורם שמקצה את המגרשים בפועל למתיישבים. גם פה רבות המניעות והעיכובים. לרמ״י יש כללים והגיון משלה, והיא מסוגלת לעכב מכרזים מכל מיני סיבות. ביישוב שיזף שבנגב, למשל, עומדים עשרות מגרשים מפותחים מזה כשנתיים, אך המכרזים טרם יצאו. זהו אחד היישובים הבודדים שהוקמו בשנים האחרונות, על בסיס תכניות מתאר והחלטות ממשלה שקדמו למהפכה התכנונית של תמ"א 35, ולמרות זאת נמצאה דרך לעכב ולסבך את השיווק. רשות מעכבי ישראל.

כדי לקבל תמונת מצב על משך הזמן שנדרש בשלבים האלו, האחרונים ו״הקלים״ לכאורה, קבלו את הדוגמא של היישוב כרמית בנגב. החלטת הממשלה על הקמת היישוב התקבלה עוד בשנת 1999, והוא התבסס על נקודה שהייתה קיימת כבר בתכנית המתאר המחוזית קודם לכן. התכנית המפורטת של היישוב אושרה כבר בשנת 2006 – מהירות הבזק ביחס ליישובים אחרים שתוכננו אחרי המהפכה התכנונית של תמ״א 35 – אך התכנון המפורט והביצוע לקחו עוד עשור. המשפחות הראשונות נכנסו לבתים רק בסוף יולי 2016. עשר שנים רק לשלב האחרון וה״פשוט״ יותר מבחינה בירוקרטית.

ובכל זאת, ״הוקמו״ יישובים

התוצאה בפועל היא שאין כמעט יישובים חדשים שהליכי התכנון שלהם התחילו אחרי כניסתה של תמ״א 35 לתוקף. כל הפרסומים בתקשורת ובערוצי המדיה של שרי הממשלה בתקופה הזו על הקמתם של יישובים אינם אלא אחיזת עיניים ומצג שווא. לעיתים קרובות מדובר על החלטות ממשלה שרק מניעות את תחילתו של תהליך התכנון הארוך, בהתאם להנחיית מזוז שתוארה לעיל, ושספק אם בכלל יתגשמו אי פעם. במקרים המעטים שבהם אכן עלו יישובים חדשים לקרקע, מדובר בסיומם של הליכי תכנון ישנים מאוד שמתבססים על תכניות מתאר מחוזיות שאושרו בדרך כלל בשנות ה-70 וה-80 או על החלטות ממשלה שהתקבלו לפני שנת 2005. במהלך התחקיר זיהינו רק מקרה חריג אחד, שנובע מהצורך ליישב מחדש את מפוני חבל עזה, שהליכי התכנון שלו התחילו והסתיימו בהצלחה תחת משטר תמ״א 35.

לא מאמינים? הנה הפירוט.

היישוב שיזף ברמת הנגב, שאוכלס בשנת 2011, מופיע כבר בתכנית המתאר המחוזית של מחוז דרום שהופקדה עוד בשנת 1993; היישוב חירן שבנגב המזרחי, שנמצא בשלבי פיתוח והקמה, קיים גם הוא בתכניות המחוזיות הישנות. שימו לב ללוחות הזמנים: החלטת ממשלה בעניינו התקבלה כבר בשנת 1999 על ידי ממשלת ברק. היישוב אושר בתכנית המתאר המחוזית כבר בשנת 2002. עשור לאחר מכן (2012) אושרה התכנית המקומית המפורטת, ורק כעבור עוד עשור (2022) יצאו המכרזים הראשונים. כיום, 27 שנים אחרי החלטת הממשלה בעניינו, טרם הוקם במקום הבית הראשון.

עוד בדרום: התכניות המחוזיות להקמת היישוב אליאב באזור לכיש, אושרו במאי 2005, ממש ערב כניסת תמ״א 35 לתוקף. התכניות ליישוב גבעות בר שליד רהט אושרו בשנת 2003, וכך התכניות ליישוב כרמית שליד מיתר. היישוב גבעות עדן שבשפלת יהודה, בנוי על תכנית שהוגשה כבר ב-2003. וכפי שאפשר לשים לב, גם היישובים הללו, שעברו את שלבי התכנון הקריטיים לפני ה"מהפכה" התכנונית הפוסט-ציונית, התעכבו במשך שנים ארוכות נוספות עד שהפכו למציאות.

וכמובן – אי אפשר בלי היישוב ה״חדש״ רמת טראמפ בגולן, שאינו אלא מחזור של שכונה קיימת של היישוב קלע אלון. ישרא-בלוף על מלא. שום דבר מזה אינו סוד, כפי שנכתב במשפט הראשון של תכנית המתאר המקומית, שעיקרה הוא ״ביצוע שינויים בתכנון השכונה המזרחית של קלע אלון שברמת הגולן, כדי להתאים אותה לצרכים של השכונה הראשונה של הישוב רמת טראמפ״.

עוד קבוצה של יישובים ש״הוקמו״ לכאורה בשנים האחרונות הם יישובי המפונים מגוש קטיף. ברובם המוחלט של המקרים מדובר בהרחבה של מושבים קיימים. כרמי קטיף הוא הרחבה של המושב אמציה; גני טל הוא הרחבה של קיבוץ חפץ חיים, נצר חזני היא הרחבה של מושב יסודות, שבי דרום הרחבה של ניר עקיבא וכך גם ניצן שבחוף אשקלון. מבחינה פורמלית מדובר ביישובים ״חדשים״ עם סמל יישוב נפרד אבל מבחינה מעשית ותכנונית הם הרחבות צמודות דופן של נקודות קיימות.

היישוב נטע באזור לכיש הוא חדש אמנם, אך הוא הוקם על בסיס תכניות מתאר משנות ה-80 והחלטת ממשלה מ-1998. היישוב באר גנים, הסמוך לאשקלון, נמצא על שטח שיועד מלכתחילה להרחבה עתידית של העיר אשקלון, ומסומן כשטח למגורים מזה שנים רבות.

גם שלושת יישובי חלוצה של מפוני ההתנתקות (שלומית, נוה ובני נצרים) מתבססים על תכניות ישנות מאוד של הקמת חבל שלום כחלק מתכנית פינוי היישובים מחבל ימית במסגרת הסכם השלום עם מצרים, והחלטת ממשלה ראשונית בגינם התקבלה עוד בשנת 2001. אפילו במסגרת התכנית הלאומית לפינוי היישובים מחבל עזה, מוסדות התכנון עשו הכל כדי שלא להקים יישובים חדשים ולהרחיב את פריסת ההתיישבות היהודית.

החריג היחיד בכל הרשימה הזו הוא בני דקלים שבחבל לכיש, שנועד לקלוט את מפוני היישוב נווה דקלים ולשמש כמרכז אזורי עבור שאר יישובי המפונים באזור. ככל הידוע לנו הוא היישוב החדש היחיד שהוקם מתחילה ועד סוף אחרי מהפכת האקטיביזם התכנוני, ונחזור אליו בהמשך.

מפעל הנקניקיות

לא רק שהתהליך ארוך, בלתי סביר ואפילו אנטי-דמוקרטי, אלא שהתוצרים שלו שערורייתיים במיוחד. גם כשיישובים שונים צולחים את הסאגה הזו, הם עוברים שינויים ותמורות דרמטיים, שקשה שלא לתאר אותם כהתעללות בירוקרטית. אני מציע לקורא לשבת חזק כי הסיפורים פה מקוממים ביותר.

דפדפו נא במפה למרכז הגליל אל רכס תורען, ששולט מצפון על בקעת בית נטופה ומדרום על כביש חיפה-טבריה (77), ובערבית נפוצה: מרחב נצרת-כפר כנא, שטח אסטרטגי לכל הדעות. על הרכס הזה יושבים שני יישובים יהודיים קטנים: קיבוץ בית רימון בקצה המערבי, והיישוב הקהילתי מצפה נטופה בקצה המזרחי.

בשל מיקומו האסטרטגי תוכננה בתכנית המצפים הוותיקה הקמה של נקודה נוספת על ההר – בין שני היישובים הללו, כדי ליצור רצף התיישבותי ולחזק את האחיזה במקום. במפות המקוריות היא נקראה ״בית רימון ב״ כפי שניתן לראות כאן:

בשנת 1999 התקבלה החלטה על הקמת יישוב בנקודה המדוברת, ולאור המיקום האסטרטגי שלה נאמר שיש לבצע זאת ״במהירות המרבית״, דחיפות שקיבלה משנה תוקף אחרי מהומות אוקטובר 2000 שבהן נחסמו הכבישים באזור לתנועת יהודים.

היישוב נכלל גם בתכנית של ממשלת שרון הראשונה להקים שורה של יישובים חדשים בנגב ובגליל, וב-2004 הוגשה בקשה לשינוי תכנית המתאר המחוזית עבור הקמת היישוב, שהיה אמור להכיל 500 משפחות. אבל כלום לא עזר: התכנית נדחתה בוועדה עקב התנגדויות מצד הארגונים הירוקים והכפרים הערביים בסביבה, ועל אף מאבק בשטח שכלל הקמה של מאחז באזור והצבת קראוונים, התכנית נגנזה.

ממשלות ישראל לא אמרו נואש, ותכנית חדשה נרקחה. שימו לב לפער בינה לבין הכוונה הציונית-התיישבותית המקורית באזור. בשנת 2014 עברה החלטת ממשלה להקים על רכס תורען ״יישוב ייחודי קהילתי המיועד לאוכלוסיית הצרכים המיוחדים״, ואחרי דיונים במוסדות התכנון וכל התהליך שתואר לעיל בפירוט, התקבלה החלטה גם לגבי המיקום שלו: צמוד ליישוב הקיים קיבוץ בית רימון. לא רק זה – היישוב הוקטן ל-350 משפחות בלבד, כאשר 20 אחוז מתוכם צריכים להיות מוקצים לאוכלוסיה בעלת צרכים מיוחדים. מי שחלם על וילה עם נוף לעמק, התכנית מתירה מגרשים קטנים מאוד, בגודל 250 מ״ר בלבד, וכמעט ולא מאפשרת שטחים לפיתוח מסחרי (1,000 מ״ר בנוי סה״כ בכל היישוב). למעשה לא מדובר ביישוב חדש, בעל יכולת קיום עצמאית, אלא בהרחבה של קיבוץ בית רימון הוותיק, שתתפקד כסוג של כפר טיפולי לבעלי צרכים מיוחדים.

שימו לב למרחק בין החזון המקורי לביצוע. במקום רצף התיישבות – בנייה צמודת-דופן ליישוב קיים. במקום התיישבות חזקה ואטרקטיבית – בתים קטנים על מגרשים מיניאטורים, עם דגש על אוכלוסיה נתמכת. ובמקום הקמת היישוב ״במהירות המירבית״, דחייה, מריחה ומסמוס של למעלה מ-25 שנה, והשעון עוד מתקתק. זהו התוצר של ״מוסדות התכנון״ שלנו.

דוגמא מעניינת נוספת היא חבל ההתיישבות במבואות ערד. בשנת 2011 עברה החלטת ממשלה חגיגית על ״הקמת חבל התיישבות באזור מבואות ערד״, זאת, ״במסגרת החזון הציוני להפרחת הנגב… ובמטרה להגדיל את היצע הדיור, אגב העתקת מחנות צה"ל לנגב״. מטרות נאות בהחלט. הדגש על החזון הציוני והקשר למעבר צה״ל לנגב עלול לעורר ציפייה בדבר הקמתם של שרשרת יישובים יהודיים במרחב.

אבל שימו לב מה קרה. כבר בשנת 2014, החליטה המועצה הארצית לתכנון ובניה לאשר הקמה של חמישה יישובים, שאחד מהם יהיה מיועד לאוכלוסיה הבדואית. עשר שנים לאחר מכן אושר לבסוף שינוי בתכנית המתאר המחוזית שכוללת את מיקום היישובים הללו וההנחיות להקמתם.

בינתיים הסתבר שבתכנון החדש היישוב הבדואי יהיה הגדול מכולם: ארבעת היישובים לאוכלוסיה הכללית מתוכננים ל-500 משפחות והיישוב הבדואי ל-1,000. מבחינת אוכלוסיה מדובר בפערים גדולים יותר. בתכנית נקבע כי בזמן שהיישובים הרגילים מתוכננים לצפי אוכלוסייה של כ-1,800 נפש, היישוב הבדואי מתוכנן ללא פחות מ-5,000 נפש. כלומר הוא לבד יהיה כ-70% מארבעת היישובים האחרים יחד. וזה כמובן בלי לציין את העובדה שהיישובים הלא בדואיים אינם מוגדרים כיישובים יהודיים דווקא, אלא ״לאוכלוסייה הכללית״, בהם יכולים להתגורר כמובן גם בדואים.

לא רק זאת, על פי התכנית ארבעת היישובים ה״רגילים״ יהיו צפופים ביותר. מדובר שם במגרשים של כ-330 מ״ר בלבד. ביישוב הבדואי יהיו 1,000 דונם שטח בנוי עבור 1,000 משפחות. כלומר – דונם למשפחה.

זה מה שקורה ל״חזון הציוני להפרחת הנגב״ כשהוא עובר את מטחנת הבשר הפוסט-ציונית של מוסדות התכנון.

יש אלטרנטיבה

היישוב החדש היחיד שהוקם בעקבות ההתנתקות הוא בני דקלים שבאזור לכיש. לוחות הזמנים להקמתו מלמדים על האלטרנטיבה למציאות הנוכחית וכיצד ניתן להקים יישוב כאשר המערכות השלטוניות סבורות שיש אינטרס בדבר.

מדובר ביישוב שנועד להיות מרכז אזורי ליישובי המפונים האחרים בסביבה. הקמתו נכללה בתכנון ההתנתקות, ובשל כך הטיפול בתכנית הזו היה חריג ומהיר במיוחד. השינויים בתכנית המתאר המחוזית נעשו במקביל לעבודה על התכנית המקומית המפורטת של היישוב, וכך תהליכים שבדרך כלל נעשים אחד אחרי השני נעשו בו זמנית ובמהירות שיא. שתי התכניות הוגשו להפקדה במהלך שנת 2007, ושתיהן אושרו סופית עד סוף שנת 2008. עבודות התשתית הסתיימו בשנת 2011, והמשפחות הראשונות עברו לבתי הקבע כבר בשנת 2013.

בפרק הזמן הזה התרחשו כל התהליכים התכנוניים הנדרשים, כולל כל השלבים הארוכים והסיזיפיים שתוארו פה בהרחבה, ואף הצליחו לטפל במסכת התנגדויות ואפילו שינוי של מיקום היישוב תוך כדי הדיונים. ומי שדאג – אפילו נמצאו פתרונות לבתי הגידול של המגוון הייחודי של פרוקי הרגליים המקומיים.

כיצד קרה הנס? התשובה די ברורה. האינטרס המערכתי הפוסט-ציוני של קידום תכנית ההתנתקות היה גדול יותר מהאינטרס הפוסט-ציוני שלא להקים יישובים. לכן המערכות והממסד התכנוני התגייסו באופן מלא. כשהם רוצים, אפשר גם אחרת. והמסקנה עולה מאליה: בניגוד לאינטרס הפוסט-ציוני של ״עידן השלום״ לעקור חבלי ארץ ולמסרם לרשות הפלסטינית שלטובתו הם מתמסרים, האינטרס של קידום התיישבות יהודית בנגב ובגליל נתפס כאינטרס זר ועוין, ולטובתו לא רק שאין לקדם תהליכים ולקדמם, אלא להיפך.

אבל הלקח החשוב הוא בכל זאת שכשרוצים אפשר לקדם תהליכים במקביל, לנהל דיונים יעילים, לקבוע לוחות זמנים מהירים ולהטיל על המערכת דד-ליינים להתקדמות. לא צריך להמציא את הגלגל, צריך רק לרצות. פעם פשוט קראו לזה ציונות.

The post האקטיביזם התכנוני שמונע הקמת יישובים חדשים בישראל appeared first on מידה.

וכאן נכנסת איראן לתמונה. מחקר עדכני של המרכז ללימודים אסטרטגיים ובין לאומיים (CSIS) הצביע על קמפיין דיסאינפורמציה רב היקף ברשת החברתית הזו לאורך מבצע "שאגת הארי": רשת של חשבונות הפועלת בתוך לפחות 15 קהילות משתמשים מובחנות בתוך Bluesky והפיצה מידע כוזב על המלחמה. הקמפיין הציג מבנה פעולה מתוחכם: החשבונות המפיצים לא עבדו בנפרד אלא בקבוצות משתמשים שקיימו אינטראקציה צפופה סביב חשבונות מובילים וכך הצליחו לבצע חדירה ממוקדת לקהילות סגורות יחסית ולתת למסרים לגיטימציה "אורגנית".

ניתוח של יותר מ-9,000 פוסטים ב-Bluesky זיהה שימוש נרחב בתוכן משולב, לרבות תמונות וסרטונים, שחלקם מבוססי בינה מלאכותית. בתוך הזירה הזו הופצו נרטיבים חוזרים ומזוהים: כך למשל, פוסטים הציגו הישגים צבאיים איראניים מוגזמים או מומצאים, לרבות טענות לפגיעה במטרות אמריקניות ואף בערים בישראל. תכנים אחרים מסגרו את העימות כ"מלחמה של ישראל", ולעיתים שילבו דימויים מבוססי בינה מלאכותית שהציגו את מנהיגי מדינות המערב המערב כמי שנגררים לעימות בניגוד לאינטרסים הלאומיים של מדינותיהם. במקביל, הופצו תכנים שהדגישו סבל אזרחי, לרבות באמצעות הרחבה או מסגור מחדש של אירועים אמיתיים, במטרה לבסס נרטיב מוסרי שלילי כלפי ישראל. לצד זאת, זוהתה גם הפצה של תוכן ממוחזר או מטעה, שהוצג בהקשר עדכני כדי לחזק את הנרטיב ולהגביר את אמינותו לכאורה.

אף שהמחקר עצמו נמנע מלייחס דפוס זה, דפוסי הפעילות של שימוש בחשבונות בעלי מאפיינים לא אותנטיים, והקישורים לאתרים המזוהים עם איראן שולחים את האצבע אל איראן. הקמפיין עצמו כאמור אינו מנסה לשכנע את הצופים בצדקתה של איראן, אלא לפגוע במידת התמיכה שלהם בארה"ב ובישראל. לשם כך מופצים נרטיבים שלפיהם המלחמה משרתת אינטרסים זרים, מסיטה את תשומת הלב מבעיות פנימיות או פוגעת באזרחים במערב. התוכן מופץ במהירות של שעות ולעיתים דקות, בעוד שהפרכתו מתבצעת באיחור משמעותי, לאחר שכבר השפיע על תפיסת המציאות של מיליוני משתמשים.

ההשלכות של קמפיינים כאלה חורגות מעבר לשדה של דעת הקהל. הוא מערער את האמון במידע עצמו, עד כדי כך שגם תוכן אמיתי נתפס לעיתים כמזויף, ובמקביל יוצר בלבול בזמן אמת שבו הציבור מתקשה להבין מה מתרחש בפועל. לצד זאת, הוא חודר לשיח הפנימי במדינות של הגולשים ומעמיק את הקיטוב הפוליטי. מעבר לכך, יש להם גם השפעות כלכליות מוחשיות: מחקרים כבר הצביעו על תנודתיות בשווקים שהושפעה מהפצת מידע כוזב.

התופעה והמאפיינים שנחשפו בזירת Bluesky מלמדים על המענה הנדרש. במישור ההסברה, יש להרחיב באופן יזום קמפיינים נגדיים המבוססים על תוכן ויזואלי, ולא להסתפק בתגובות טקסטואליות. הנתונים מראים כי סרטונים ותמונות זוכים לחשיפה והדהוד גבוהים יותר, ולכן ישראל ושותפותיה במערב צריכות להפיץ באופן שיטתי תיעוד מאומת, לרבות חומרי וידאו מבצעיים שניתן לפרסם לציבור, במטרה להפריך תכנים כוזבים באותה שפה שבה הם מתפשטים.

במישור הדיפלומטי יש לקדם דרישה לסימון ברור של תכנים וחשבונות הקשורים לגורמים מדינתיים, הצמדת תוויות למקורות תוכן, סימון פוסטים שנמצאים במחלוקת או שלא אומתו, ושימוש באמצעי אימות דיגיטליים לתוכן חזותי. מחקרים מראים כי מודעות למקור התוכן מפחיתה את הנטייה לשתף אותו, ולכן שקיפות כזו עשויה לצמצם את אפקט ההפצה.

בנוסף, שימוש במערכות סוכני בינה מלאכותית (AI agents) יכול לעזר באיתור חשבונות מתואמים, בזיהוי חוות בוטים ומיפוי קהילות שמרכזות הפצה. המערכה על התודעה אינה נלווית ללחימה, אלא חלק ממנה. במקרה של ישראל והמערב, היא משפיעה ישירות על מידת התמיכה הציבורית ועל חופש הפעולה המדיני והצבאי.

קים ויקטור היא חוקרת מדיניות סייבר ובינה מלאכותית בסדנת יובל נאמן למדע.

The post הדיסאינפורמציה האיראנית ברשת: המקרה המבהיל של Bluesky appeared first on מידה.

בזמן שישראל והעולם עוקבים בדריכות אחר חילופי המהלומות בין ירושלים לטהרן, ד"ר ירון פשר, היסטוריון צבאי מהמכללה האקדמית גליל מערבי, מציע להסתכל על האירועים לא דרך הכותרות של אתמול, אלא דרך המשקפיים של 80 השנים האחרונות. לדבריו, אנחנו חיים בעידן של אירועים היסטוריים, כמעט תנכיים, שמזכירים במובנים רבים את המאבק במשטרים הטוטליטריים של המאה הקודמת.

בין נרטיב להכרעה: תמונת הניצחון

אחת השאלות המרכזיות שעלו בשיחה היא שאלת ה"ניצחון". ד"ר פשר מסביר כי בעידן המודרני, מאז המצאת המצלמה והטלגרף באמצע המאה ה-19, המושג "תמונת ניצחון" הפך לכלי פוליטי שנועד לפצות על היעדר הכרעה ברורה בשדה הקרב.

"קשה מאוד להגדיר מי ניצח כשבצד אחד יש מיליוני הרוגים ובצד השני מאות אלפים," אומר פשר. הוא מזכיר את דגל הדיו באילת או את הנפת הדגל באיוו ג'ימה כמיתוסים שנועדו לצרוב הכרעה בתודעה. במקרה האיראני, הוא מעריך, שני הצדדים ימהרו להכריז על ניצחון: "טראמפ יכריז על ניצחון בצדק מבחינתו, והאיראנים יכריזו על ניצחון מעצם העובדה שהם שרדו".

ד"ר פשר מבחין בין "ניצחון" לבין "הכרעה". כדי להפיל משטר טוטליטרי, הוא טוען, לא די בהפצצות כירורגיות מהאוויר. הוא שולף מהארכיון את המונח "Total War" (מלחמה טוטלית), שהוטבע על ידי הנשיא רוזוולט בוועידת קזבלנקה ב-1943.

"מלחמה טוטלית פירושה שבירת המורל של האויב דרך פגיעה אנושה בתשתיות הלאומיות שלו – חשמל, מים, ביוב ותחבורה," מסביר פשר. הוא מביא דוגמא מ"צעדת שרמן" במלחמת האזרחים האמריקאית, שהחריבה את תשתיות הדרום כדי להביא לכניעתו. לדבריו, משטרים טוטליטריים כמו המשטר באיראן ניחנו ב"אורך נשימה" רב משום שאין להם אופוזיציה פנימית, ולכן הכרעתם דורשת "הסרת כפפות" מוחלטת. בניגוד לתקווה שניתן להכריע את איראן מרחוק, ד"ר פשר ספקן. הוא מזכיר כי הבליץ הגרמני על בריטניה ב-1940, למרות 44,000 הרוגים והרס עצום, לא שבר את העם הבריטי. "צ'רצ'יל הבין שמה שנדרש זה מורל פלדה. הוא לא הבטיח ניצחון מוחלט, אלא דם, יזע ודמעות".

המסקנה שלו לגבי איראן חדה: "אין דרך להכריע בלי Boots on the ground (מגפיים על הקרקע). צה"ל, למרות יכולותיו, לא בנוי לכבוש מדינת ענק ששטחה כמעט כשטח אירופה כולה". לשיטתו, רק קואליציה בינלאומית רחבה, בראשות ארה"ב, שתפעל פיזית בתוך השטח האיראני ותכתר את טהרן, תוכל להביא את המשטר להרמת דגל לבן.

למרות הניתוח המפוכח והמורכב, ד"ר פשר מסיים בטון אופטימי לגבי מצבה של ישראל. "הצלחנו לפרוץ את המיסטיפיקציה סביב איראן. במשך שנים הסתובבנו עם תחושה שיש מפלצת בצד השני, וגילינו שמדובר ב'נמר מנייר'".

עם זאת, הוא מזהיר כי גם נמר מנייר, כשהוא חולש על 92 מיליון תושבים ושטח עצום, דורש אורך רוח. ישראל אולי ניצחה בקרב המוראלי וחיסלה את צמרת המשטר, אך הדרך להפלת המשטר עודנה ארוכה ועוברת דרך החלטות קשות שצריכות להתקבל בחדר הסגלגל בוושינגטון.

ד"ר פשר מסכם, "אפשר לחגוג ניצחונות לא מוחלטים. עצם חיסול ראשי המשטר ושבירת ההרתעה האיראנית הם הישג היסטורי, אבל הכרעה סופית תגיע רק כשמישהו יהיה מוכן להסיר את הכפפות באמת."

פודקאסט 'כור ההיתוך' בספוטיפיי ויוטיוב הפך לקול חשוב ומשמעותי בשיח הציבורי, הודות לתמיכה שלכם. בואו לקחת חלק והיו שותפים בפעילות של שניאור ובר באמצעות הלינק המצורף.

The post שיטת המלחמה שתכריע את איראן appeared first on מידה.

אירוע השיא שמסמל את התקופה הזו היה הריגתו של צלף הימ״מ בראל חדריה שמואלי באוגוסט 2021. מחבל שהתהלך בחופשיות צמוד לחומת המכשול החדיר את אקדחו לתוך חרך הירי של חדריה, באין מפריע. התיעוד מהאירוע מצמרר ומעיד על עומק המחדל. עשרות מחבלים מתרוצצים ללא מפריע לפרק זמן ארוך צמוד לחומה עצמה וללא תגובה אפקטיבית מצד הלוחמים.

הפרימטר הביטחוני, אותו מרחב חיץ מסודר שאמור לאפשר ללוחמים להרחיק את האוכלוסייה ולהדוף התקפות, פשוט לא היה קיים.

כיצד נשחק הפרימטר? מה הוביל אותנו לשם? ומה חלקם של גורמים משפטיים ושופטי בג״צ בתהליך הזה?

כדי להבין בצורה מסודרת את האירועים ומשמעותם, ערכנו בשבועות האחרונים תחקיר מקיף שכלל שיחות עם מפקדים ולוחמים ששירתו בגזרה בתקופה המדוברת, ועיינו בחומר המשפטי ובחומרים נוספים. הממצאים דרמטיים.

נקדים כבר עכשיו. להליכים המשפטיים שהתנהלות בבג״צ הייתה השפעה חשובה על שחיקת הפרימטר בשנים האחרונות, אבל הם לא הגורם היחיד. הוראות הפתיחה באש בגזרה היו מוגבלות ובעייתיות למן הרגע הראשון, ואף יותר לקראת ההיערכות ל״צעדות השיבה״ במרץ 2018. הוראות הפתיחה באש הללו משקפות גם הן, כמובן, את הנחיות הפרקליטות הצבאית.

הוראות הפתיחה באש

הבסיס לכל הדיון הן הוראות הפתיחה באש שהוציא פיקוד דרום בשנת 2016 לגזרת עזה. בהוראות הללו מוגדר הפרימטר הבטחוני, המכונה ״מרחב סכנה מוגברת״ כמרחב של עד 300 מטר מהגדר. אך שימו לב לחידוד חשוב – המרחק הזה הוא טווח המקסימום של הפרימטר, כלומר הטווח שאחריו כבר אין לבצע ירי בשום מצב.

מה קורה בתוך הפרימטר? זהו מרחב שחמושים שנמצאים בתוכו מוגדרים כ״מחבל״ ומותר לירות בהם. חמושים שנמצאים מחוץ לפרימטר אינם בהכרח מופללים לירי, וכדי לירות בהם נדרש גם חשד או מודיעין למעורבות בפעולה מסכנת חיים.

לגבי מי שאינו חמוש כל מה שמותר בפרימטר הוא ״לנקוט פעולות להרחקה״. כלי רכב – החל מטווח 300 מטר מהגדר, והולכי רגל בטווח של 100 מטר בלבד.

ומהן אותן פעולות להרחקה? נוהל מעצר חשוד שמסתיים בירי באוויר למטרת אזהרה בלבד. הוראות הפתיחה באש מדגישות כי ״לאחר ביצוע ירי אזהרה להרחקה – אין לבצע ירי לעבר רגלי האדם במרחב הסכנה המוגברת״. ויותר מזה ״יובהר כי העובדה שהאדם ממשיך לשהות במרחב הרלוונטי כשלעצמה איננה עלה לביצוע ירי״.

זה ה״פרימטר״ המקורי במלא הדרו: מרחב צר מאוד שבתוכו אנשים שאינם חמושים יכולים להסתובב פחות או יותר בחופשיות.

רק כאשר מתחילה התעסקות בגדר הגבול עצמה, הפעלת הכוח נעשית אגרסיבית יותר (״נוהל מעצר חשוד״) ואם אדם חוצה כבר את הגדר יש לפעול ללכוד אותו, וגם אז אסור להפעיל ירי על מנת לפגוע אם אין חשד או מידע על כוונתו לבצע פיגוע.

אתם מבינים כבר כאן שהבסיס לכל תורת ההפעלה בפרימטר היה בעייתי ומוגבל מאוד, ולמעשה לא כלל אכיפה אפקטיבית שלו. בחסות ההבחנה בין אזרחים ״רגילים״ לבין מחבלים, נוצר תחום אפור שמאפשר אפילו חבלה בגדר וחדירה לישראל, כשעל הכוחות נאסר להשתמש בירי על מנת לפגוע.

דבר נוסף שמופיע בהוראות הללו הוא מקרה של הפרת סדר המונית. כאן מדובר בהמונים שאינם חמושים שמתפרעים בסביבת הגדר. במקרה הזה יש אפשרות לבצע ירי תחת הגבלות רבות רק כאשר מדובר ב"הפרת סדר אלימה בשטח עזה או הפרת סדר המאיימת לחצות את המכשול הבטחוני".

גם אז היו דרושים שישה שלבים של הפעלת אמצעים אחרים וירי באוויר, ורק "אם כל האמצעים שהובאו לעיל לא הביאו להסרת האיום הנשקף מהפרת הסדר, ואין דרך פחות פוגענית להסירו, ניתן באישור מח"ט וכמוצא אחרון לבצע ירי מדויק במצב בודד לעבר רגליו (מתחת לברך) של מסית או מפר סדר מרכזי, אם הירי נדרש באופן מידי להסרת הסכנה".

וכל זאת כמובן, "רק לאחר שהפרת הסדר הגיעה למכשול הביטחוני והמפגינים מתחילים בפעולות לפגיעה בו או בניסיונות לחצות את הגבול".

לסיכום, עוד לפני שמדברים על בג"ץ הוראות הפתיחה באש היו מחמירות מאוד, ועל גבול ההפקרות.

אסטרטגיית סינואר

באפריל-מאי 2018 החלו מה שמכונה ״צעדות השיבה״. מדי שבוע ארגן חמאס עשרות אלפי מפגינים בעשרות מוקדים לכל אורך גבול הרצועה, במהלך שנועד לאתגר את תפיסת ההגנה, לחדור מעבר לגדר ולפגוע בלוחמים. הפרעות החלו ביום האדמה (30.3.2018) והגיעו לשיאן ב״יום הנכבה״ (14.5.2018) והעברת שגרירות ארה״ב לירושלים.

הצעדות הללו לא היו שלוות כלל ועיקר. כך מתואר הדבר בפסק דין של בג״צ: ״בחסות הפרות הסדר, הושלכו לעבר כוחות צה"ל מטעני חבלה ורימון, נפתחה כנגד החיילים אש חיה, והושלכו לעבר שטח ישראל מטעני חבלה… חלק מן המשתתפים בהפרות הסדר פעלו במטרה ברורה ונחושה לפרוץ את המכשול הביטחוני בין מדינת ישראל לבין רצועת עזה, לחדור לשטח ישראל ולפגוע בכוחות הביטחון באופן שאף עורר חשש ממשי לשלומם של אזרחים ישראלים המתגוררים בסמוך למכשול הביטחוני״.

הלוחמים בגזרות השונות פעלו בהתאם להנחיות, וירו רק במקרים קיצוניים מאוד, כאשר זוהה איום על הכוחות או פעילות חריגה ומסוכנת. באותם ימים נהרגו כמה עשרות פלסטינים, רובם זוהו כפעילי חמאס מובהקים.

הירי הזה הצליח ״להכיל״ את המהומות, אבל בחסות ההנחיות המחמירות רבים חצו את הגדר, והפרימטר נשחק בעליל. כבר אז תואר המצב בעיתונות כי "שטח הפרימטר לאורך גבול עזה הפך משבוע לשבוע בחודשים האחרונים ליותר המלצה מאשר קו אדום".

על פי מפקדים ולוחמים ששירתו בגזרה בתקופה זו הלקחים המבצעיים היו קשים. הוראות הפתיחה באש שהתאימו אולי למציאות רגועה יחסית של שגרה מתוחה, כשאירועים כאלה התרחשו בהיקפים קטנים ובאופן מקומי, לא היו רלוונטיות למערכה המונית מתוכננת מתואמת ומסונכרנת כמו המערכה הנוכחית של החמאס. אלו לא היו ״הפרות סדר״ שיש לפעול לפיזורן במינימום נפגעים, אלא התקפות טרור מתוכננות ומאורגנות שהשתמשו באזרחים כפעולת הסחה. גורמים שעמם שוחחנו מספרים כי בחסות המהומות התכוון חמאס אף לחטוף חיילים.

לכאורה המסקנה המבצעית מ"צעדות השיבה" הייתה ברורה: במצבים מסוג זה יש להפעיל הוראות אחרות לפתיחה באש, למנוע התקרבות לגדר באופן אפקטיבי יותר ולסכל את אסטרגיית ״צעדות השיבה״ של סינואר.

בפועל, קרה בדיוק להיפך. וכאן נכנס בג״צ.

״לצמצם את היקף הנפגעים״

בעקבות האירועים הוגשו עתירות לבית המשפט על ידי ארגוני שמאל קיצוניים במימון מדינות זרות – יש דין, גישה, המוקד להגנת הפרט והאגודה לזכויות האזרח. הטענה הבסיסית שלהן הייתה שצה״ל יורה בניגוד לחוק וללא אבחנה וכי יש לבטל את הוראות הפתיחה באש ולאסור על ירי צלפים בגזרה.

בדיון בבית המשפט קרה דבר מעניין, ונתחיל מהסוף: השופטים דחו את העתירה בטענה כי תשובת המדינה ותיאור הוראות הפתיחה באש שהוצגה בפניהם מספקת. הם לא נחשפו להוראות עצמן, אלא להגיון הבסיסי שמנחה אותן, והם הסתפקו בכך.  כפי שראינו, ההוראות הללו היו מחמירות ביותר מלכתחילה, ולכן השופטים לא ראו צורך להתערב בהן כשלעצמן.

אבל כאן לא הסתיים העניין. השופטים הדגישו באופן שיטתי ועקבי גם בדיון עצמו וגם בפסק הדין שהמצב בשטח רחוק מלהשביע רצון. על בסיס מספר ההרוגים הגדול יחסית וטענות של פלסטינים על נפגעים בפלג גוף עליון וכדומה, העלו השופטים את החשד כי הוראות הפתיחה באש אינן מקוימות בפועל וכי אין מספיק הקפדה של המפקדים והכוחות בשטח. על אף דחיית העתירה בעניין הוראות הצבא, דאגו השופטים להבהיר כי התוצאה בשטח לא משביעה רצון מבחינתם בכלל.

כך אמר למשל השופט מלצר בדיון: ״לא צריך לחכות אחר כך לתחקור. יש להפנים את הלקחים. יכול להיות שההוראות בסדר אך יכול להיות שבמבחן התוצאה יש זליגה שלא מקיימים את ההוראות״. ושוב בהקשר של ההקפדה בהנחיות לא לירות למעט במצבי קצה: ״הרי יש חיילים… אני מניח שהמפקדים נותנים להם פקודות. הם צריכים להצהיר על כך״.

כפי שנודע לנו, בפרקליטות הצבאית הבינו בדיון היטב את הדרישה של השופטים מהצבא להפיק לקחים ולהטיל מגבלות נוספות על ירי חי, והדרישה הזו שוקפה ליחידות הלוחמות.

הדברים אף כתובים שחור על גבי לבן בפסק הדין. הצבא הודיע כי "מתקיים תהליך סדור לתחקור ולהפקת לקחים מבצעיים ולהטמעתם" ובמסגרת זו "נמסרו לכוחות הביטחון גם הדגשים שונים, אשר נועדו לצמצם עוד יותר, את היקף הנפגעים".

והשופט מלצר הבהיר כי זו בדיוק הציפייה:

״הננו מניחים עם זאת כי ריבוי ההרוגים והפצועים עד הנה, והעובדה שעל פי הנטען על-ידי העותרים, רבים נפגעו בחלקי גוף עליונים, ואחדים גם בגב – יביא להפקת לקחים לגבי האפשרויות לשימוש באמצעים חליפיים לא קטלניים ככל האפשר״.

בשורה התחתונה, השופטים אמנם לא ביטלו את הוראות הפתיחה באש של הצבא, אבל אי אפשר לומר שהם לא התערבו. הם הבהירו היטב באופן שאינו משתמע לשתי פנים שהצבא צריך לפעול לצמצם את הירי ואת הפגיעה בפלסטינים בגזרה.

״צריך לראות פחות הרוגים״

כך במקום להתאים את ההנחיות לטובת הכוחות הלוחמים להתמודדות עם הסיטואציה החדשה של צעדות השיבה של סינואר, הצבא פעל בדיוק להיפך, בהתאם לציפיות של החמאס: הוא צמצם את הירי, החמיר את הנהלים ופתח במערכת של חקירות, בדיקות ותחקיר על כל הרוג פלסטיני. לדבר הזה היו השלכות קטסטרופליות.

כדי לרצות את דרישת השופטים, החלו בצה"ל לזמן לחקירות מצ״ח לוחמים שירו והרגו פלסטינים, הנחו באופן מחמיר לבצע ירי רק באמצעות צלף, דבר שכלל הגדלה משמעותית של כוחות הצלפים בגזרה. כדי להדק את התיעוד והמעקב אחר הירי בגזרה, הותקנו מצלמות על כוונות הרובים, וכל הליך "דרדור אמצעים" תועד במלואו. לדבר הייתה גם השפעה מצננת על הלוחמים, שלא רצו למצוא את עצמם בחקירות מצ״ח וחששו לירות.

בתקופה הזו הפרימטר נשחק יותר ויותר. הלוחמים הפסיקו לירות על ״מסית מרכזי״ במהלך ההפגנות, והירי המוגבל ממילא צומצם רק למי שכבר חצה את הגדר ונמצא בתוך תחומי המכשול הבטחוני, שכלל באותו זמן לפני הקמת ״שעון חול״ הגבוהה שתי גדרות נמוכות עם מרווח של 20-80 מטר ביניהן.

בשורה התחתונה, המרחב שסמוך לגדר עצמה הופקר לחלוטין. ״ההנחיות היו שלא יורים ונותנים להם להתנפץ על הגדר. רק מי שחודר את הגדר יורים בו״. אומר לי גורם ששימש כמפקד בכיר בגזרה באותה עת.

״ההנחיה הייתה לא לירות. לא להגיע למצב שמסיימים את היום ויש הרוגים בצד השני. הפרימטר היה על המפה אבל לא היה בפועל״. לדבריו, ״הייתה הבנה במערכת שצריך לראות פחות הרוגים באירועים האלה״.

באוקטובר 2018 פורסמה ב'מקור ראשון' כתבה הסוקרת את הפעילות במרחב הגבול בעוטף עזה. ממנה עולה כי לא רק שהפרימטר נשחק כליל, אלא שגם ההגנה באש על קו הגדר כבר ירדה מהפרק.

"אסור לירות במי שחוצה את הגדר", סיפרו חיילים המשרתים בגזרה. "העזתים כבר מכירים את זה ופשוט חוצים. באים לטרקטור, שוברים אותו, שמים איזה מטען ובורחים. הם יודעים שלא יעשו להם כלום".

חיילים נוספים מתארים כי "כמעט בכל יום יש הפרת סדר, ובכל פעם שזה קורה המצב נהיה יותר גרוע, ולמרות זאת, מהפרת סדר אחת לאחרת, יורים פחות ופחות… החוצפה של המפגינים גוברת, והמוכנות שלהם לחדור גוברת, כי הם רואים שהחברים שלהם עושים את זה וחוזרים". גם כאשר מזוהה מחבל חמוש, יש צורך בשורה של אישורים לירי ממפקד הגדוד וממפקדת החטיבה, והאישורים ניתנים במשורה.

גם הירי על חמושים בתוך הפרימטר נשחק. בשלב מסוים הותר אפילו לחמושים להתקרב עד לטווח מאה מטרים מהגדר, בטענה שהם "פעילי ריסון" של חמאס שמונעים מהמפגינים לפגוע בגדר. באוגוסט 2019, פרסמה אוגדת עזה פקודות חדשות הקובעות כי סיווג חמושים באזור הפרימטר ישונה מ"אויב מידי" ל"אויב אפשרי", ואירועים שונים כמו הפרות סדר אלימות, הפרחת בלוני נפץ, ועוד קוטלגו תחת השיח החדש כ"טרור אפור".

התוצאה המצערת כבר ידועה לכל. באוגוסט 2021 נהרג צלף הימ״מ בראל חדריה שמואלי ממחבלים שהגיעו עד לעמדת הירי שלו ממש. הקרבן הראשון של הפקרת הפרימטר. למכשול שלא מגינים עליו באמצעות כוח אפקטיבי המופעל כהלכה, אין שום ערך. ומכאן הדרך למתקפת ה-7.10 כבר נסללה.

בג״צ אינו האחראי היחידי על המחדל הזה, אך המעורבות הסדרתית שלו בסוגיות הפעלת הכוח ובכלל, ובפרט בסוגיית הפרימטר, תרמה רבות להידרדרות שסופה טבח שמחת תורה.

The post בג"צ ושחיקת הפרימטר: הסיפור המלא appeared first on מידה.

העיתונאי שי גולדן, למשל, כתב בעמוד הראשון של מוסף 'ישראל השבוע' ב'ישראל היום', קטע שכל כולו השמצה חסרת שחר.

לפי גולדן,

"האלימות חותכת באלכסון את כל הקהילות והקבוצות בישראל. היא נוכחת בכל הרחובות והכבישים והשכונות, וקורבנותיה ופוגעיה מגיעים מכל מקום… פחד אלוהים כאן להסתובב ברחובות באופן כללי. על מקום חניה הורגים פה אנשים. לא חשוב מאיזו עדה. אלה לא ערסים – זו ישראל. אלה אנחנו. והאלימות היא קו משמעותי מאוד בציור תמונת פנינו."

האמנם זהו קלסתר פניה של ישראל?

התשובה חד משמעית. לא ולא.

כאשר באים לבחון את האלימות בהקשר של הרצח הנורא בפתח תקווה, הנתון הנחשב לרלוונטי והאמין ביותר, הוא מספר מקרי הרצח לכל 100 אלף נפש. הבה נבחן את המצב בישראל מבחינה זו לעומת העולם.

הממוצע העולמי של מקרי הרצח עומד על 5.8 מקרים לכל 100 אלף נפש.

הממוצע במדינות המפותחות עומד על 5 מקרים לכל 100 אלף נפש (לפי הנתון העדכני ביותר שמצאתי).

לו היו דבריו של גולדן נכונים, היתה אמורה ישראל להציג מספרים גבוהים מממוצעים אלה. אבל בישראל מתרחשים 3.61 מקרי רצח בלבד לכל 100 אלף נפש. כלומר בישראל נרצחים הרבה פחות אנשים מבשאר בשאר העולם, ואף הרבה פחות מאשר במדינות המפותחות.

ועכשיו לפיל שבחדר: לפי גולדן, "האלימות חותכת את כל הקהילות והקבוצות בישראל". זו כבר הכפשה ממש מתועבת של החברה הישראלית, כיוון שפילוח פנימי של מקרי הרצח מעלה צמד נתונים חריג ביותר.

לפי הנתונים האחרונים שנמדדו שיעור מקרי הרצח בקרב הערבים בישראל עומד על 4.9 מקרים לכל 100 אלף נפש, מעט פחות מהממוצע במדינות המפותחות. לעומת זאת, שיעור מקרי הרצח בקרב היהודים בישראל עומד על 0.67 מקרים לכל 100 אלף נפש בלבד. כלומר יחס של 1:13 בין מקרי רצח בחברה הערבית למקרי הרצח בחברה היהודית.

ובלשונו של דו"ח של מרכז טאוב (בתרגום לעברית):

שיעור מקרי הרצח בחברה היהודית בישראל הוא בין הנמוכים ביותר במדינות המפותחות, בעוד שיעור מקרי הרצח בחברה הערבית בישראל הוא באזור הממוצע במדינות המפותחות. ובכל מקרה, שקלול כלל המקרים עדיין מציב את ישראל הרבה מתחת לממוצע במדינות המפותחות, ובוודאי הרבה מתחת לממוצע בכלל העולם.

גולדן לא מסתפק בטענה על הרצח, ואף מוסיף קביעה לפיה "פחד אלוהים להסתובב כאן ברחובות". זו טענה מעניינת כי גם אותה ניתן לבדוק בצורה מדויקת. "מדד הביטחון האישי" של ארגון המדינות המפותחות (OECD) בוחן את "תחושת הביטחון להסתובב לבד בלילה" וממנו עולה שבישראל 80% מהאזרחים מדווחים שהם חשים ביטחון להסתובב לבד בלילה. וזאת לעומת הממוצע במדינות המפותחות, העומד על 74% בלבד, ובכלל העולם כמובן שעוד פחות.

זהו נתון הגיוני, בהינתן שישראל מציגה נתונים נמוכים יחסית בהשוואה למדינות המפותחות, גם בתחומי פשיעה מינית, גניבות ופריצות לבתים.

איך מכל זה הגיע גולדן למסקנה שישראל היא חברה אלימה בכלל חתכי החברה, ש"פחד אלוהים כאן להסתובב ברחובות באופן כללי", וכן ש"זו ישראל. אלה אנחנו. והאלימות היא קו משמעותי מאוד בציור תמונת פנינו"?

זהו הרפלקס המותנה של עיתונות המיינסטרים הישראלית, להשמיץ את ישראל בכל מצב. את החברה הישראלית, את הממשלה הישראלית, את המשטרה שלה, הצבא והשב"כ.

אם כבר, מה שלמדנו מהרצח הוא בדיוק ההיפך מהטענה הכוזבת של גולדן. הפקקים סביב אוהל ניחום האבלים שאליו סר המון בית ישראל מכל הארץ כדי לעמוד בסבלנות בתור להיכנס לאוהל ולנחם את המשפחה, ההתגייסות הציבורית המיידית לעזור למשפחת הנרצח, גם מצד הציבור שתרם סכום משמעותי וגם מטעם זכייני פיצה האט בישראל שהתחייבו להמשיך להעביר למשפחתו את משכורתו עד קץ הימים, וכמובן הזעזוע הציבורי מהרצח הנורא, מראים שהחברה הישראלית היא בדיוק ההיפך מהחברה שתיאר גולדן. חברה בריאה, ערכית וסולידרית, המזדעזעת מאלימות ודוחה אותה בכל תוקף. תהום בינה לבין העיתונאים שמסקרים אותה.

הצגתי לשי גולדן את הנתונים ושאלתי אותו למה הזדרז להשמיץ את החברה הישראלית על לא עוול בכפה. וזו הייתה תשובתו:

"אתה רואה אלימות כנתון סטטיסטי ואני רואה אותה כעניין של תחושה. לאנשים אין ביטחון ללכת ברחוב ועל זה המאמר"

לא מזמן הייתה לגולדן פוזיציה עיתונאית אחרת. פוזיציה של אהבת ישראל, שבמסגרתה גם הודיע שקיבל על עצמו להסתכל על עם ישראל בעין טובה. עבר לו. מעניין מה היה חושב שי גולדן ההוא על דברי הבלע של שי גולדן הזה.

The post לנפץ את המיתוס: החברה בישראל אינה אלימה appeared first on מידה.

כמו רוב הרחפנים, רחפני ה־FPV הופעלו בתחילה דרך ערוץ רדיו, אבל חסימות לוחמה אלקטרונית (ל"א) משני הצדדים הביאו להופעתו של רחפן עם סיב אופטי. רחפן כזה נושא עליו גלגלת עם סיב שמשתחרר ונפרס על הקרקע לאורך הטיסה. כל התקשורת נעשית דרך הסיב ועל כן הוא חסין לשיבושי ל"א. את הקשר בין הרחפן למפעיל אפשר לנתק רק על ידי חיתוך פיזי של הסיב, דבר לא קל בתנאי קרב. אין זה אמצעי הלחימה הראשון הפועל באמצעות סיב, וכמותו יש סוגי טילי נ"ט רבים, אבל בניגוד לציפיות כי הסיב יסתבך או ייקרע בטיסה למרחקים ארוכים, התגלה כי אחוזי הכשל של הרחפן די נמוכים. עם מיומנות תמרון בסיסית מסוגל המפעיל לפרוס את הסיב בקלות ולהטיס את הרחפן הרחק, כולל דרך שטחים סבוכים, מיוערים ובנויים. בתחילה הוטסו הרחפנים הללו קילומטרים ספורים ואילו במלחמת רוסיה-אוקראינה ה"סטנדרט" הפך כבר 15-20 ק"מ, ויש אפילו מפלצות עם סיב באורך של יותר מ-50 ק"מ, אבל כרגע מדובר במוצר נדיר. מכיוון שהסיב דק מאוד, בעובי של כרבע מ"מ, המשקל של סיב באורך 10 ק"מ יחד עם הגלגלת והמכסה נמוך מק"ג, ועד 25 ק"מ – בסביבות 2 ק"ג, משקל שאין לרחפן בעיה לשאת יחד עם מטען נפץ.

בשנתיים וחצי האחרונות, מתחילת שנת 2024, השימוש ברחפנים אלה באוקראינה הלך וגבר עוד יותר. יערות ושדות רחבים באוקראינה מכוסים בסיבים דקים שתי וערב. איסוף מודיעין קבוע מהאוויר ורחפני FPV מכל הסוגים בכמויות אדירות גרמו ליצירת שטחי השמדה משני צידי החזית של עד עומק של 20 ק"מ בערך, שטחים שבהם סיכויי הישרדות של אדם, רכב ורק"מ נמוכים מאוד וכמעט לא מאפשרים תנועה בשטח. התוצאה היא קיפאון הדומה לחזית המערבית במלחמת העולם הראשונה. מפעילי הרחפנים יודעים לצוד אפילו חיילים בודדים, ולכן התקדמות וכיבוש של כמה מאות מטרים עולים באבדות קשות. מאותה סיבה, בגזרות רבות במלחמה הזו הלוגיסטיקה מתבצעת בעיקר על ידי כלי טיס וכלי רכב בלתי מאוישים, וחיילים נשארים בעמדותיהם המחופרות במשך חודשים רצופים. רק כדי לסבר את האוזן: ב-2025 רכש משרד ההגנה האוקראיני 4.5 מיליון כטב"מים מכל הסוגים, רובם הגדול רחפנים, והתוכנית ל-2026 היא 8 מיליון. גם בצד הרוסי המספרים נמדדים במיליונים.

למדנו מאוקראינה, אבל לא יישמנו

בתקשורת הישראלית רווחת הטענה שצה"ל לא למד את מלחמת רוסיה-אוקראינה ולא הסיק מסקנות לגבי "איום הרחפנים". הטענה הזו פשוט אינה נכונה. אמנם בהחלטת הדרג המדיני לא נוצר שת"פ רשמי מול הצבא האוקראיני בגלל חששות מפוטין ומסיבות אחרות, אבל במה שקשור ללמידה עצמה לא אלמן ישראל. מאז 2022 פועלים בצה"ל מוקדים שעוסקים בלימוד הנושא, גם במטכ"ל, גם במז"י, גם במקומות אחרים. כותב שורות אלה היה שותף למאמצים האלה עוד מתחילתם ויכול להעיד שבצה"ל יש ספריות שלמות של חומר על מלחמת רוסיה-אוקראינה, על רחפנים בכלל ועל רחפני סיב אופטי בפרט, על אופן השימוש בהם ואמצעי הנגד כלפיהם. ראיתי את החומרים, עבדתי על החומרים, העברתי את החומרים, וכמוני עוד רבים וטובים. על סמך כל המידע הזה נכתבו בתוך צה"ל עצמו הררי מסקנות ומסמכים. נוסיף לזה גם את העובדה שלא מוזכרת הרבה בתקשורת שחיזבאללה כבר השתמש ברחפני סיב אופטי ב-2024, מה שהביא את בעלי התפקידים הרלוונטיים בצה"ל להאיץ את העבודה לגבי המסקנות והמוכנות.

עוד ב-2020 הפיץ אמ"ן מידע על רחפנים אצל חיזבאללה וחמאס, וכבר ב־2022 פורסם בצה"ל תו"ל רשמי נגד רחפנים (שטרם היו רחפני FPV), ובהמשך התו"ל הזה עודכן בהתאם למסקנות מאוקראינה. מלבד זאת נכתבו מאות מסמכים בנושא, ובמאי 2025 הוציא ראש אג"ם הנחיה לכל הגורמים הרלוונטיים להתכונן לאיום רחפני FPV עם סיב אופטי בסבב הבא בצפון.

אז למה באנו לא מוכנים? כי תהום פעורה בין גורמי הלמידה, הפקת הלקחים והסקת המסקנות וההמלצות לבין גורמי הביצוע והטמעה בשטח. הבעיה העיקרית היא שלא מדובר באותם אנשים. רוב המסמכים האלה התקבלו בביטול, בנימוקים מעין אלה: "יש כרגע דברים דחופים יותר/נחשוב על זה אחר כך/זה לא יעבוד/זה לא מתאים/אנחנו חכמים יותר".

דוגמה אחת מני רבות היא שימוש ברובי "שוטגן" חצי-אוטומטיים. במלחמת רוסיה-אוקראינה כבר שנים שרובים אלה הפכו פק"ל נגד רחפנים לכל אורך החזית בכל היחידות. אלו הם בדרך כלל רובים של קליבר 12 עם תחמושת של כדוריות ציד שעובדת מעולה, והכשרת חייל לשימוש ברובה כזה אמורה להיות קצרה מאוד, בדרך כלל לא יותר מיום אחד. השימוש ברובה הזה הומלץ בצה"ל כבר ב-2023, ואחר כך שוב ב-2024, אך בכל פעם השיב הדרג הקובע את אותה התשובה: "לא, זה לא יעבוד, לא צריך את זה". והנה, במאי 2026, הוסכם סוף סוף לערוך ניסוי וראו איזה פלא: זה עובד. וכבר יש החלטה לרכוש רובים מסוג מסוים בכמות מסוימת, והחלטה על קורס הכשרה, והחלטה על הקצאת חיילים. נקווה שמישהו לא יבטל את כל זה. האם חוקי הבליסטיקה או הרכב האטמוספירה בישראל השתנו בין 2023 ל-2026? לא, פשוט קיבלנו בעיטה מחיזבאללה וסוף סוף החלטנו להכניס משהו שהומלץ כבר לפני שלוש שנים. עוד מעט בטח נראה בתקשורת כתבות יח"צ עם חיילים אוחזים ברובים חדישים ויפים (הם באמת יפים) ואיזה רמ"ד או רע"ן שמסביר בסמכותיות איך צה"ל נותן מענה הכי טוב מכולם בעולם.

את הפער הזה בין המלצות ליישום אפשר לראות בגגוני הרק"מ ("סוכות") נגד רחפני הטלה. שבוע אחרי 7 באוקטובר הם פתאום הופיעו בכמויות על הטנקים, אחרי שראינו איך ב-7 באוקטובר חמאס הפיל מטענים ישר לתוך מדפים פתוחים. איך זה קרה כל כך מהר? כי שם דווקא כן קיבלו המלצות שצריך גגונים וכבר הייתה עבודת מטה כולל של מקשנ"ר ומקטנא"ר ומז"י, אבל הם לא הספיקו להטמיע אותה לפני ה-7 באוקטובר.

לקח דומה הוא רשתות המגן נגד רחפני FPV. באוקראינה לא רק עמדות ורק"מ מכוסים רשתות, כלובים ו"קיפודים" בסגנון "מקס הזועם" אלא אפילו הכבישים בקרבת החזית מכוסים בקילומטרים רבים של רשתות, כי אחרת אי אפשר לנוע. אנחנו כמובן עדיין לא שם, אבל רשת היא אמצעי בסיסי נגד רחפנים, וגם בתחום הזה היה פער בין המלצות ליישום. ההמלצות ניתנו מזמן. ממש לאחרונה בוצע ניסוי בנושא ואפילו נבחרו סוגי רשת מתאימים. בפועל, צה"ל לא רכש כמות מספקת והיחידות לא משכו מספיק מהמלאי הקיים וגם לא ידעו איך להשתמש ברשתות האלה. התוצאה היא שבמקום מוצר מוכן עם הוראות הרכבה יחידות רבות נאלצות לאלתר רשתות. רשתות מגן לא תקניות כאלה מסכנות את החיילים בשטח – הן עלולות להפריע לתפעול מערכות רק"מים ולגרום לתאונות מבצעיות ולאסונות.

ויש דוגמאות נוספות כאלה למכביר: כל מה שהומלץ בזמנו לאט וביסודיות בצה"ל עצמו על ידי אנשים שתפקידם להסיק מסקנות ממה שקורה באוקראינה ובמקומות אחרים ולהמליץ המלצות ליישום, נעשה עכשיו במהירות ובצורה מאולתרת, כי העסק הפך להיות בוער, תרתי משמע. שנים של המלצות וזמן להכנות בוזבזו סתם. אני מדגיש: אין משהו שעושים עכשיו שלא הומלץ לפני שנים.

הסיפור הזה דומה בכמה מובנים לטילי הסאגר של מלחמת יום הכיפורים: לאמ"ן היה מידע על טילי נ"ט אלה והסורים גם הספיקו להשתמש בהם קצת לפני המלחמה, אבל במלחמה עצמה התברר שרוב הטנקיסטים והקצינים מעולם לא שמעו על הטיל. כמות הטילים הגדולה של האויב, במיוחד בחזית המצרית, גרמה לפגיעות ולאבדות בלתי צפויות והיחידות נאלצו לפתח תרגולות התגוננות תוך כדי תנועה. המידע היה קיים בראש אבל לא הגיע לרגליים.

האם יש פתרון לרחפני FPV?

כל מי שעוסק בתחום יודע שאין לאוקראינים או לרוסים נשק פלא נגד רחפני FPV, במיוחד אלה הפועלים עם סיב אופטי. שני הצבאות האלה הם "אלופי העולם" בהתמודדות מולם במשך שנים ובשני הצבאות נהרגים מהם מאות חיילים מדי יום, כי לא קיים פתרון הרמטי, יש סט פתרונות שעובד חלקית. לכן מצחיק לקרוא בתקשורת טענות של קציני צה"ל מסוימים: "לא נותנים לנו פתרונות, רק אומרים להתפזר, להסתוות ולשים רשתות". באוקראינה זה הפתרון בה' הידיעה: להתפזר, לא להצטופף, לא להסתובב בחוץ בכלל ללא צורך מבצעי, בפרט בשעות היום, לחפור שוחות ומחילות ולהישאר בהן, להעמיד מטרות דמה, רשתות הסוואה, רשתות מגן – אלו הם הלחם והחמאה של התמודדות מול רחפנים באוקראינה. כל שאר הדברים כמו גלאי רחפנים מכ"מיים, אופטיים או אקוסטיים, רובי ציד, מטילי רשתות וכו' הם רק תוספת לכך. בצה"ל לצערנו מזמן התרגלו ש"פתרון" צריך להיות "כיפת ברזל" קסומה או "חץ" קסום שעושה הכל לבד בעוד החייל בשטח לא צריך לעשות כלום. דברים כמו שדאות וחיילות בסיסית ותרגולות והתנהגות נכונה בשדה הקרב ובשטח מאוים לא נחשבים לפתרון.

כבר בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה כתבו בצה"ל שחלף עידן של השליטה המוחלטת שלנו בשמיים. אחת המסקנות הראשונות בצה"ל מהמלחמה באוקראינה, עוד בתחילת 2022, הייתה שצריך להרים את הראש ולהסתכל למעלה. הררי מסמכים ומילים רבות נכתבו על "רום קרוב לקרקע", אבל משום מה בתקשורת חוזרים על אמירות כמו "בינתיים, מכשיר הגילוי הוא חייל שתפקידו לתצפת לרחפנים" כאילו מדובר במשהו רע ולא דבר מובן מאליו בכל צבא נורמלי. לצערנו זוהי מסורת עתיקת יומין בצה"ל. עוד בדו"ח אמ"ן "תמרוני צה"ל בעיני זרים" משנת 1955 העיר המשקיף השוודי כי בצה"ל "כל היחידות מתנהגות כאילו יש לצבא שלהם עליונות אווירית קבועה". שום F-35 לא יעזור נגד רחפן, צריך לחזור לחיילות בסיסית.

אנחנו כמובן לא נגד טכנולוגיות. הלוחמה האלקטרונית עושה דברים יפים נגד רחפנים מונחי רדיו. במפא"ת פורסם קול קורא לחברות הביטחוניות לחיפוש פתרונות, ובמקביל עובדים גם על מיקרוגל שאמור "לטגן" את האלקטרוניקה של הרחפנים באוויר, ויש רעיונות נוספים אחרים שנבחנים: חוט תיל מסתובב לגריסת סיבי רחפנים על הקרקע, עמדות ירי אוטומטיות, הרחבת הפעילות של מעיל רוח גם לרחפנים, רשתות גלאי אופטיקה/אקוסטיקה/מכ"מ ועוד. גם מוצרים שפותחו במקור לדברים אחרים מתגלים כיעילים נגד רחפנים: כוונות "פגיון" לנשק אישי הראו ביצועים טובים (ועל כן יש שעובדים כעת על תחמושת רסס 5.56 מ"מ), ואפילו "כיפת ברזל" כבר הפילה כמה וכמה רחפנים, ואולי גם הלייזר יגיע לבשלות מבצעית וישתתף במאמץ.

אבל אחרי כל הדברים האלה חשוב לחזור ליסודות: שדאות וחיילות, הסוואה והתמגנות אינן מילות גנאי ולא סימן לפרימיטיביות אלא הבסיס לכל צבא טוב ומיומן. אין ספק שההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה, וצריך לאתר ולהשמיד מפעילי רחפנים, מרכיבי רחפנים ומבריחי רחפנים אבל זה נכון לכל סוג נשק וזה תמיד מובן מאליו. כעת יש לשים דגש על ההגנה הבסיסית שנעדרת.

חיסון יציל ממוות

חודש אחרי ה-7 באוקטובר 2023 כתבתי בקבוצה סגורה לחברים שעוסקים בהחדרת מסקנות אוקראינה ל"ראשים קשיחים" בצה"ל: "בקטע של הגנה מרחפנים וכל לקחי אוקראינה האחרים עם כל הצער שבדבר נראה לי חסד עשה עימנו אלוהים שבינתיים המלחמה הגדולה היא מול חמאס. אולי בצה"ל ילמדו את הלקחים עם פחות אבדות. אם זה היה פורץ מול חיזבאללה היינו רואים את הדברים האלה עשרות מונים יותר". לצערי יישום הלקחים פיגר מאוד אחרי הלמידה. הקב"ה רחום וחנון במיוחד בתחום הרחפנים, הוא עובד בשיטה רפואית מדעית וכל פעם מנסה לתת לנו חיסון, דהיינו וירוס מוחלש במנה קטנה, כדי שנפתח נוגדנים בזמן: סוריה, אוקראינה, רחפני חמאס ב-2023, קצת רחפני חיזבאללה ב-2024. אבל אנחנו מתעקשים לעבור על האיסור "לא תנסו את ה' אלהיכם".

כל חלל צה"ל הוא כמובן טרגדיה, אבל רחפני חיזבאללה הם עדיין לא איום אסטרטגי, כי איום אסטרטגי נוצר מכמויות והכמויות עדיין קטנות. כמות הרחפנים שחיזבאללה משגר ביממה, משוגרת באוקראינה כל דקה. פשוטו כמשמעו. חיזבאללה לא יוכל להגיע למספרים האוקראיניים כי אין לו משאבים לכך אבל ינסה להגדיל את הכמות כמה שאפשר. כל זב חוטם ומצורע אחר בעולם כבר מפעיל FPV, גם בסודן, גם במאלי, גם במיאנמר, לפעמים אין לו מכנסיים אבל יש לו רחפן, וזה ילך ויגדל. עדיין יש לנו זמן לפתח נוגדנים לפני שהאיום יגיע לכמויות גדולות. זה לא יביא את מספר האבדות לאפס כי אין פתרון פלא, אבל זה כן יקטין אותו. בצה"ל ידעו מראש על האיום הזה ועל דרכי ההתמודדות. עכשיו הגיע הזמן לקחת את כל הידע הזה ולעשות דברים מהר יותר, כי הפעמונים כבר צלצלו.

דוד גנדלמן הוא פרשן צבאי.

The post אתגר הרחפנים: מדוע צה"ל נתפס לא מוכן appeared first on מידה.

הכלכלה הסינית צמחה ב-1.3% ברבעון הראשון בהשוואה לרבעון הקודם, הקצב המהיר ביותר מזה חמישה רבעונים. במונחים שנתיים, הצמיחה עמדה על 5%, גם כאן, החזקה ביותר מזה שלושה רבעונים. הביצועים החזקים מהצפוי האלה הונעו ע"י זינוק בתפוקה התעשייתית לייצוא. הייצוא עלה ב-12% בהשוואה לשנה שעברה. ההישג הזה מרשים יותר מכפי שהוא נראה. ארה"ב היא עדיין שוק הייצוא הגדול ביותר של סין, אבל השוק הזה סובל ממכסים ומהחזרת הייצור לארה"ב. בחודש מרץ לבדו, הייצוא לארה"ב צנח ב-26.5%. בינתיים, הייבוא מסין כחלק מסך היבוא האמריקאי ירד לרמתו הנמוכה ביותר מזה 25 שנה. העברת ייצור למדינות ידידותיות ("פרנד שורינג") גם היא גובה מחיר. בזמן שאפל מעבירה יותר מייצור האייפונים שלה להודו, סין מאבדת אחיזה באחת מקטגוריות הייצוא החשובות ביותר שלה: טלפונים ניידים.

ועם זאת, למרות המכסים, החזרת הייצור הביתה והפרנד שורינג, סין הצליחה איכשהו לשמור על הגידול בנתח השוק שרשמה מאז הקורונה. מה כל זה אומר על הכלכלה הסינית? מה זה אומר על המרוץ להגמוניה הכלכלית בין ארה"ב וסין? בסרטונים רבים לאחרונה טענתי שהמלחמה באיראן היא מלחמת הפרוקסי הראשונה של המאה ה-21 בין ארה"ב וסין. זו הסיבה שמה שמונח על הכף במלחמה הזו לא יכול להיות גבוה יותר, וזו הסיבה שאף צד אינו יכול להרשות לעצמו לסגת. בהתחשב בכך, אני משער שהדבר האחרון שטראמפ חשב עליו כשפתח במלחמה היה לתת לייצוא הסיני דחיפה גדולה. ובכל זאת, זה בדיוק מה שקורה.

בזמן שהסכסוך מעלה את מחירי האנרגיה, הוא מפנה ביקושים לענפים שבהם סין שולטת, ובמיוחד לטכנולוגיות נקיות. הייצוא הסיני של פאנלים סולאריים, סוללות ורכבים חשמליים מזנק, שכן מדינות ממהרות למצוא חלופות על רקע זעזוע האנרגיה. בחודש מרץ, משלוחי התאים הסולאריים מסין זינקו ב-80%, הרכבים החשמליים ב-53% וסוללות הליתיום ב-34%.

אבל זה לא רק סיפור פשוט של ביקושים. בואו ניקח את שוק הרכבים החשמליים באירופה בתור דוגמה. טסלה ו-BYD מכרו שתיהן בערך אותו מספר של רכבים באירופה בשלושת החודשים הראשונים של השנה – כ-78 אלף לעומת 74 אלף. אבל כאן ההשוואה נגמרת. המכירות של BYD צמחו ביותר מ-150% לעומת השנה שעברה, יותר מפי שלושה מקצב הצמיחה של טסלה, שעמד על כ-45%. היא גם מציעה היצע דגמים רחב בהרבה, כ-13 דגמים לעומת ארבעה של טסלה. בריטניה, אחד משווקי הרכב התחרותיים והפחות פרוטקציוניסטיים בעולם, מספקת מקרה בוחן נקי ליריבות הזו – הקונים בה רגישים מאוד לתמורה על הכסף. BYD נכנסה לשוק רכבי הנוסעים בבריטניה רק לפני כשנתיים, וכבר תפסה נתח שוק של 1.6%. דגם הדגל שלה – ה-SEAL – הפך במהירות לאחד הרכבים החשמליים הנמכרים ביותר במדינה. הסקירות עדיין מעניקות למודל 3 של טסלה יתרון ביעילות ובטווח הנסיעה, אבל ה-Seal של BYD בולטת באחיזה בכביש ובמושבי נוסעים שמרגישים יוקרתי יותר, בניגוד לעיצוב המינימליסטי של טסלה. על אף ששתי המכוניות מתומחרות באופן דומה, הכלכלה שמאחוריהן שונה מאוד. BYD, שנדחקת ע"י מלחמת מחירים אכזרית בשוק הביתי, רושמת שולי רווח גבוהים משמעותית באירופה, פי כמה מאשר בסין על פי הדיווחים. טסלה, לעומת זאת, נתונה ללחץ גובר על שולי הרווח באירופה, למרות שהיא מוגנת חלקית בארה"ב על ידי מכסים של עד 100% על רכבים חשמליים סיניים. בדצמבר, טסלה חתכה את מחיר מודל 3 הבסיסי שלה באירופה בכ-20% כדי להגן על נתח השוק. ייקח זמן עד שמלחמת הרכבים החשמליים באירופה תוכרע, אבל כרגע המומנטום נמצא בבירור אצל הסינים.

יתרון מבני אחד שטסלה עדיין נהנית ממנו הוא רשת ה"סופרצ'ארג'רים" שלה (מטעני על). האם היתרון הזה חזק מספיק כדי לקזז את כוח התמחור של BYD, מגוון המוצרים הרחב יותר והצמיחה המואצת? הסוללה היא הטכנולוגיה החשובה ביותר ברכב חשמלי. בתעשיית הרכבים החשמליים, שדה הקרב האמיתי אינו המכונית, אלא הסוללה. יצרנית סוללות הרכבים החשמליים הגדולה בעולם

היא CATL הסינית, עם כ-40% מנתח השוק העולמי. היא מספקת לטסלה סוללות ליתיום-ברזל-פוספט (LFP) בלרכבי מודל 3 ומודל Y לטווח נסיעה סטנדרטי, במיוחד אלה שמיוצרים בגיגה-פקטורי בשנגחאי. CATL נחשבת כיום למובילה העולמית בטכנולוגיית סוללות, עם חוזקות בטעינה מהירה, עמידות ויחס עלות תועלת. יתרון הגודל שלה מאפשר לה תמחור אגרסיבי ולשלוט בשוק. טסלה מנסה להפחית את התלות הזו. בשנים האחרונות היא פועלת להעביר את ייצור תאי סוללת ה-4680 שלה לתוך החברה, ולייצר תאים שיספקו צפיפות אנרגיה גבוהה יותר מסוללות LFP.

בינואר, טסלה אישרה כי הגיעה לפריצת דרך ע"י שימוש בתהליך ייצור של אלקטרודה יבשה, הצעד האמיתי הראשון למימוש השאיפה הזו בקנה מידה תעשייתי. ואז CATL העלתה את הרף. בשבוע שעבר, היא יצאה בשורה של הכרזות שעשויות לעצב מחדש את הנוף התחרותי: סוללת מצב מוצק מהדור הבא, המסוגלת לספק עד 1,500 ק"מ בטעינה אחת; "סוללת "Shanxi 3 אשר לפי הדיווחים יכולה להיטען מ-10% ל-98% תוך כ-6-7 דקות ולקרב את זמני הטעינה של רכב חשמלי לאלה של תדלוק מכונית בנזין; כניסה לתחום סוללות נתרן-יון, הנשענות על חומר הנפוץ בערך פי 1,000 מליתיום וזול ממנו משמעותית. אם אפילו חלק מהדברים האלה ייושמו בקנה מידה רחב, הכל עומד להשתנות. הפיתוחים האלה לא רק יאיצו את האימוץ העולמי של רכבים חשמליים, הם כנראה גם ירחיבו את היתרון של סין על פני ארה"ב, יפן ואירופה, לאורך כל שרשרת הערך של ייצור הרכב.

אבל אילון מאסק יטען שזוהי החמצה של התמונה הגדולה יותר. לטענתו טסלה כבר אינה רק חברת רכב, אלא חברת בינה מלאכותית ורובוטיקה, שהעתיד שלה נבנה סביב רובוטקסי ורובוטים דמויי אדם. וטסלה מנסה להוכיח זאת בזמן אמת. בשבוע שעבר, היא השיקה את שירות הרובוטקסי ללא נהג שלה באוסטין, דאלאס ויוסטון. אבל ממצאים ראשוניים מצביעים על כך שהפער בין החזון למציאות עדיין גדול. דיווח של ה-Business Insider תיאר את הנסיעה הראשונה של נוסע אחד בדאלאס, וכך זה התנהל: "הנסיעה התחילה בצורה חלקה, ואז המכונית פספסה יציאה ועלתה על הכביש המהיר. היא האיצה כדי לעמוד בקצב התנועה, לפני שהאטה לפתע. מפעיל מרחוק של טסלה נאלץ להתערב. וזה לא נגמר שם, המכונית פספסה את היעד הסופי, נתקעה בסיבובים סביב מלון, ושוב נדרשה התערבות אנושית". המספרים מספרים את הסיפור בעצמם: נסיעה של 17 ק"מ ארכה 54 דקות.

למשקיעי טסלה זה לא ממש מפריע. המניה נסחרת במכפיל רווח של מעל 300. המשקיעים הפרטיים, המחזיקים ביותר מ-40% מהמניות הצפות של טסלה, הולכים על כל הקופה. הם מהמרים שהרובוטקסי תהפוך למציאות במוקדם ולא במאוחר, ושטסלה תשלוט בשוק. לא משנה ש-Waymo עדיין מובילה על טסלה גם בנסועה המצטברת וגם בביצועי הבטיחות.

אבל בואו נסתכל על מה שקורה בסין. בתערוכת הרכב בבייג'ינג בשבוע שעבר, יצרניות הרכב הסיניות לא רק הציגו רכבים חשמליים, הן הציגו יכולות נהיגה אוטונומית בקנה מידה רחב. בעוד שבעבר ארה"ב הובילה בנהיגה אוטונומית, סין סגרה במהירות את הפער ע"י התרחבות אגרסיבית ורגולציה מקומית תומכת. כיום יש מספר דומה של חברות סיניות שהגיעו ליכולות נהיגה אוטונומית ברמה 4 כמו חברות אמריקאיות. גם Waymo וגם Baidu Apollo Go פועלות כיום בקנה מידה דומה, כאשר כל אחת מספקת בערך כ-250 אלף נסיעות בתשלום ללא נהג בשבוע, נכון לתחילת 2026. עם חמש חברות גדולות שמפעילות כיום שירותי רובוטקסי, סין בנתה צי גדול יותר של מוניות ללא נהג אוטונומיות לחלוטין בהשוואה לארה"ב. וזאת בנוסף ל-10,000 רכבי המשלוחים המסחריים ללא נהג בסין. סין נהנית מכמה יתרונות מבניים: אישורים רגולטוריים מהירים יותר, ייצור חיישני לידאר בקנה מידה גדול, ופריסה מסונכרנת היטב של תשתיות. היא מקדמת פריסה ארצית של מערכות V2X (תקשורת בין הרכב לכל דבר אחר), בגיבוי תיאום הדוק בין הממשלה, מפעילות התקשורת ויצרניות הרכב. סין לא רק מנסה להפוך את המכוניות לחכמות יותר, היא גם הופכת עכשיו את הכבישים לחכמים יותר.

סין אפילו לא מנסה להסתיר כמה מהר היא מטמיעה טכנולוגיה ללא נהג. מייסד Xpeng, השותפה הסינית של פולקסווגן, חזה בתערוכת הרכב בבייג'ינג שהתוכנה של החברה,Vision Language Action, תעקוף ביכולותיה את ביצועי מערכת הנהיגה האוטונומית של טסלה עד אוגוסט. זו תחזית נועזת. אבל מצד שני, מעט מאוד מנכ"לים יכולים להתעלות על אילון מאסק בכל הנוגע להבטחות גדולות מדי וביצועים דלים מדי. מה שברור מאוד הוא שארה"ב, ובטח לא טסלה – לא תשלוט בשוק הרובוטקסי. HSBC העריכו בתחילת החודש שעד 2030 יגיע צי המכוניות ללא נהג בסין לסך של 500 אלף יחידות. לשם השוואה, בגולדמן זאקס מעריך שבתקופה המקבילה ייפרסו בארה"ב כ־35 אלף רובוטקסי. השווי של טסלה הגיוני רק אם ממשלת ארה"ב תשאיר את המתחרים הסינים בחוץ באמצעות מכסים. כמובן, יש משהו אירוני ומדאיג מאוד בכך שהחברה החדשנית ביותר באמריקה תלויה בהגנה ממשלתית כדי לשמר את השווי שלה.

מוקדם יותר החודש, זו שיאוצ׳וואן, הנגיד הבנק המרכזי של סין לשעבר, תיאר את הרגע הנוכחי כ"הזדמנות פז" להאצת הפיכתו של היואן למטבע בינלאומי. כדי לעשות זאת, הוא הציע להסיר את המגבלות על תנועות ההון, לשפר את התשתית הפיננסית הבין-מדינתית עבור היואן, ולקדם מרכזים פיננסיים בינלאומיים כמו שנגחאי. עם עודף הסחר העצום של סין, שצפוי ככל הנראה לגדול אף יותר השנה, בינאום היואן הוא פשוט דרך נוספת לומר שיש מקום לייסוף היואן. נראה שבייג'ינג למדה שעודפי סחר גדולים הם מתכון לתגובה נגד פרוטקציוניזם. זה קרה מול ארה"ב, וזה יכול לקרות בהמשך מול אירופה. זו הסיבה שתוכנית החומש החדשה של סין מכוונת ל"קידום סחר חוץ מאוזן". התחזית לטווח הבינוני של היואן נראית חזקה מאוד.

אבל בטווח הקצר, אני נהיה זהיר יותר ויותר בשל הסיכון להסלמה ישירה יותר בין ארה"ב וסין סביב איראן. ההתפתחויות האחרונות מצביעות בבירור בכיוון זה: וושינגטון החלה להטיל סנקציות על גופים סיניים מרכזיים הקשורים לסחר הנפט האיראני, מה שמסמן הסלמה משמעותית בלחץ על בייג'ינג. גם אם אף צד אינו מתכוון להסלים צבאית, הסיכון להסלמה מקרית עולה, בין אם דרך זליגה של הסנקציות, תקריות ימיות, או פעולות אכיפה בשוקי האנרגיה. זה חשוב עבור פוזיציית ההשקעה, כי בתרחיש כזה השוק לא יחכה לבהירות. הסלמה פתאומית, אפילו קטנה, עלולה להצית גל מימושים של פוזיציות לונג על היואן, כאשר משקיעים ינהרו בחזרה לנזילות הדולרית ויתמחרו זעזוע גיאופוליטי רחב יותר. ובהתחשב בדעתי מזה זמן רב שהמלחמה באיראן תהפוך למכוערת יותר לפני שהיא תסתיים, וכשהנפט כבר מזנק לשיאים רב-שנתיים בעקבות שיבושי אספקה, ההסתברות לתאונה שכזו אינה זניחה.

The post המתנה של טראמפ לסין appeared first on מידה.

מה היתה המסקנה שלך בספרך "עוז לתמורה – עמוס עוז מכשף השבט"?

"עמוס עוז נתן לגיטימציה למשהו שהוא לא לגיטימי – הסכם אוסלו. חותמים על הסכם עם אש"ף שתכליתו היא השמדת מדינת ישראל, איך הגענו למצב שאנחנו חותמים על הסכם עם צורר כזה? הרי אין לו שום תפקיד אחר בעולם חוץ מלהשמיד את מדינת ישראל. חלקו של עמוס עוז בעניין הזה היה במתן הלגיטימציה למשהו שבעבר לא היה לגיטימי בכלל. פעם אם היו אומרים למישהו שהוא קשור לאש"ף או לפת"ח זו היתה פגיעה נוראית, היום אפילו להגיד למישהו שהוא תומך חמאס זה כבר לא עושה לו כלום".

האם אתה לא מייחס לעמוס עוז השפעה רבה מדי בטענה שלך?

"זה כמו לשאול האם אני חושב שהרב קוק השפיע על הציונות הדתית. אינטלקטואל כמו אדם ברוך השווה אותו לרב. כמו המושג "אפיפיור חילוני" שהטביעה המהפכה הקומוניסטית או הנביא במאמר "כהן ונביא" של אחד העם.

נתן אלתרמן הציג תפיסה הפוכה לעמוס עוז?

"הוא היה סופר הדגל של מפא"י ואחרי המלחמה ב-67' הוא ייסד את "התנועה לארץ ישראל השלמה" אבל זה לא היה מנוגד למפא"י. במערכת הבחירות של 49' היה ויכוח במפ"ם, שהם היו עוד יותר שמאל, כשהם תקפו את בן גוריון על כך שלא כבש את יהודה ושומרון. בן גוריון השיב להם: "עוד לא סיימנו". בבחירות של 92' הם דיברו על ההתנחלויות הבטחוניות בבקעת הירדן לעומת ההתנחלויות הפוליטיות של יהודה ושומרון, אז עוד היה להם איזשהו קשר לציונות. הסכם אוסלו היווה התפרקות מכל האידאלים, מהמחשבה הציונית, מהחזון הציוני. אני כתבתי על כך מאמר שאנשי השמאל שכחו מה זה להיות ציונים".

האם יש קשר למה שאירע בשבעה באוקטובר?

משה דיין דיבר על זה בהלוויה של רועי רוטברג (שהיה חבר קיבוץ נחל עוז ונרצח על ידי מסתננים פלסטינים), הוא אמר שהשלווה תגרום לנו להוריד את היד מהנשק ואז באותו יום הם יקומו עלינו כי השנאה שלהם קיימת. הם רואים את הבתים שפורחים על האדמות "שלהם" בקיבוצים והם לא יוכלו לוותר".

בתחילת הספר "נתן ועמוס" מאת אסף ענברי, מעלה אלתרמן תהיות לגבי יהדות ושייכות היסטורית שנובעת ממנה – מה מביא אדם חילוני לתהות כך?

"הוא גדל בבית דתי, יש לו את העבר הזה. חזן אמר "רצינו לגדל דור של אפיקורסים וגידלנו דור של עמי ארצות", אלתרמן היה מהדור של האפיקורסים. הוא הבחין בבעיה של "העגלה הריקה" אבל אז עוד היה לאנשים האלה איזשהו מטען, הם למדו תנ"ך, הם היו קשורים לארץ, הוא גר בבית שאן והכיר את הסיפור על שאול ויהונתן".

יש לך גם סיפור אישי שקשור לתקופה.

"גדוד 89 הוא הגדוד שהקים משה דיין באמצע מלחמת השחרור, הוא אסף יוצאי לח"י שלא רצו לגייס אותם לצבא. הם כבשו את לוד ואת רמלה וגם כפר במורדות המערביים של הר חברון. בכפר הזה מצאו בין הבתים צעצועים של ילדים מכפר עציון שנרצחו. "הדם עלה לראש" ללוחמי הגדוד והם תקפו. אלתרמן כתב על כך את השיר "על זאת". בין הלוחמים במלחמת השחרור היה הדוד של אמא שלי, יצחק בלאושטיין יוסי, שניצל מאושוויץ והגיע לארץ בדרכים לא דרכים. אלתרמן שחיבר שיר על ברברה פרופר שנרצחה ב-52' בשדה בוקר על ידי בדואים, לא כתב על יוסי שיר. ברברה זכתה לשיר כי היא היתה מ"התנועה הנכונה". הדוד של אמא שלי וחבריו הקימו את הקיבוץ "נווה יאיר" בנגב המערבי ובדרך חזרה מסמינר חקלאי נרצח הדוד שלי על ידי פדאיונים. אף אחד לא כתב עליהם".

אסף ענברי בחר לספר בספרו רק על השמאל?

"אסף ענברי לא עשה דבר מסוים, הוא שיקף את ההיסטוריה. מבלי ששם לב, הוא לא התכוון לזה. בתקופה ההיא רק השמאל היה על המגרש, שיחק לבד, כל הוויכוחים היו ביניהם. לא היה מה לספר על הרוויזיוניסטים. מישהו שאל את בגין מה הוא חושב על פרשת לבון? מישהו בכלל התייחס אליו? תקופה שאתה לא רואה בכלל את התנועה הרוויזיוניסטית. היא לא קיימת".

מה אנחנו צריכים ללמוד מכך?

"צריך לזכור את זה, זה מראה לנו עם מי אנחנו מתעסקים גם היום. אין "הסכמה רחבה", כשהלכנו על המהלך של הרפורמה המשפטית לא הייתה פה שום כוונה לפגוע באורח החיים של מישהו בשום צורה. הימין לא בא מאיזו עמדה של להשתלט, מה שהוא מצליח לעשות משרת את כל האזרחים ללא יוצא מן הכלל, אין פנקס אדום".

בספר כתוב ש"מפא"י ללא בן גוריון זו קליפה ריקה, הונאת בחירות", מדוע?

"מאז בן גוריון הם לא הצליחו לקום. אין להם מה להציע. כבר אז לא היה להם כלום. זה רק עניין של שליטה. האנשים שמתרגשים מבן גוריון צריכים לזכור שהמדינה הזאת הייתה יכולה להיות הרבה יותר פורחת, אולי גם יותר גדולה, אילולא בן גוריון, בלי העניין של "אלטלנה". הוא הטביע אוניה עם נשק – איזה דבר זה? איך אפשר להגיד שבן אדם רוצה להקים את המדינה אם הוא מטביע אוניה עם נשק? הוא הקים את המדינה אבל מי שלחץ עליו הכי הרבה לעשות את זה היה בגין. השליטה זה העניין אצלם שיותר חשוב מהמדינה עצמה".

הם אומרים שהם הקימו את המדינה, אתה לא מסכים עם זה?

"הם הקימו קיבוצים בכל הארץ אבל המדינה הקימה אותם, הסוכנות היהודית. הם לא התקיימו בזכות עצמם בשום מקום, תמיד זה היה על חשבון הציבור. התפיסה שהם הקימו את המדינה – אנשים צריכים להשתחרר ממנה, יש להם זכויות אבל לא הם הקימו את המדינה – המדינה הקימה אותם. המדינה הגנה עליהם, חטיבת גולני הגנה על דגניה, לא דגניה הגנה על המדינה".

מה הלקח של הימין מהדברים שעלו בספר ובשיחה?

"אנחנו לא צריכים לדרוך על אף אחד חלילה, לא לקפח פרנסה של אף אחד בגלל הדעות הפוליטיות שלו. יש לנו את כל הלגיטימציה לעשות את מה שאנחנו עושים, אנחנו לא צריכים לקבל אישור מאף אחד. הם דרכו על המחנה הלאומי במשך 30 שנה וגם לפני כן. אם הם רוצים אחדות, הם פשוט יכולים לקבל את הדעות שלנו ולא להחרים. הם לא חייבים להסכים איתנו ע לשום דבר, אבל ללכת להבעיר את המדינה? לפרק את הצבא? ואנחנו צריכים לבקש סליחה? זה שהם אומרים לנו שאנחנו רוצים לגנוב את הבחירות זו השלכה – רפי איתן כותב בספר שלו "איש הסוד" שהוא פנה לבן גוריון בשנות ה-50' ושאל: אדוני ראש הממשלה, האם אתה רוצה שאנחנו נשנה את הקלפיות? שנחליף את הפתקים?'בן גוריון השיב לו "אל תעשה כלום בינתיים'. הוא לא שלל".

הריאיון המלא נמצא בערוץ ״זווית ישרה״ ביוטיוב, באפל ובספוטיפיי – מוזמנים לעקוב אחרי הערוץ וגם לתמוך בפודקאסט שנותן במה ייחודית ומרעננת בתקשורת הישראלית.

The post הם לא הקימו את המדינה appeared first on מידה.

ההודעה הקצרה הזו לא הסבירה את נימוקי הוועדה. היא גם לא ציינה כי הרוכשת הייתה חברת מטא, שהסכימה לרכוש את מאנוס ביותר מ־2 מיליארד דולר. מטא ביקשה להציע את סוכן הבינה המלאכותית של מאנוס – המסוגל לבצע עבודה מקצועית באופן אוטונומי – לשימוש בפלטפורמות השונות שלה.

מאנוס נוסדה בסין, וכמו מספר חברות הזנק סיניות עברה לסינגפור, במה שזה לכינוי "הלבנה סינגפורית (Singapore-washing)" כדי להקל, בין היתר, על גיוס הון.

העסקה בין מטא למאנוס הוכרזה בדצמבר. בינואר הודיעה "הוועדה הלאומית" כי היא בוחנת את הרכישה. במרץ נאסר על שני מייסדי מאנוס לצאת מסין. ב־27 באפריל הודיעה ענקית הרשתות החברתיות האמריקאית כי הרכישה "עומדת בכל תנאי החוק".

כתב CNBC,  דיוורדריק מקניל, דיווח כי בחינת עסקת מאנוס הועברה מרשות הוועדה המרכזית לוועדה לביטחון לאומי של המפלגה הקומוניסטית, שבראשה עומד שי ג'ינפינג.

"כאשר עסקה מועברת מבחינה של גוף כלכלי ממשלתי לדיון של גוף מפלגתי לביטחון לאומי, מערך השיקולים משתנה", כותב מקניל. "ברמה זו, החלטות נבחנות דרך עדשה אסטרטגית רחבה יותר, המשלבת חוסן כלכלי, פיתוח טכנולוגי ותחרות גיאופוליטית – שיקולים משפטיים או כלכליים צרים כמעט שאינם קובעים את התוצאה."

במילים אחרות, ברגע שהמפלגה הקומוניסטית ושונאת הזרים החלה לראות ברכישה איום זר, העסקה נידונה לכישלון.

"ההחלטה האחרונה של הממשלה המרכזית בסין לבטל את המיזוג של מאנוס, שמושבה בסינגפור, על ידי חברת־האם של פייסבוק, היא חלק מתמונה גיאופוליטית רחבה", סיפר ברנדון וייכרט, עורך בכיר לענייני ביטחון לאומי באתר 19FortyFive.com למכון גייטסון. "נכון לעכשיו קיימות בעולם שתי תפיסות של פיתוח בינה מלאכותית – האחת של סין והשנייה של אמריקה."

הצעד החריף של המפלגה הקומוניסטית – לאחר שמטא כבר שילבה באופן מלא את סוכן הבינה המלאכותית של מאנוס בעסקיה – הוא סימן לחולשתה של סין לא פחות משהוא סימן לעוצמתה. כפי שמציין וייכרט: "ביטול המיזוג על ידי בייג'ינג משקף את הסיכון שפיתוח בינה מלאכותית מציב למדינת־המפלגה הסינית, במיוחד אם פיתוח זה אינו נתון לשליטה מלאה של המפלגה הקומוניסטית."

הגנתו של המשטר הסיני על עסקי הבינה המלאכותית שלו מעלה את השאלה מה על אמריקה לעשות כעת כדי להגן על הטכנולוגיה שלה. התשובה כפולה.

ראשית, על אמריקה להציב מראה חפעולותיה של סין. וושינגטון חייבת לכפות על עסקים סיניים למכור את אחזקותיהם בחברות טכנולוגיה אמריקאיות.

שי נחוש להשאיר את הטכנולוגיה הסינית בסין. על אמריקה להיות נחושה לפחות באותה מידה להשאיר את הטכנולוגיה האמריקאית באמריקה. לכן, אם אמריקאים אינם יכולים לרכוש חברות בינה מלאכותית סיניות, יש למנוע מסין לרכוש חברות בינה מלאכותית אמריקאיות. יש להחזיר את ההדדיות כבסיס היסודי ליחסים עם סין.

לממשל ביידן הייתה גישת "חצר קטנה, גדר גבוהה". במילים אחרות, הממשל לא הגן על הרבה טכנולוגיות, אך כשהגן על משהו עשה זאת בחומרה. כעת, כאשר סין נוקטת מאמצים גדולים כדי להרחיק זרים, הגיע הזמן שממשל טראמפ יעבור למדיניות של "חצר גדולה, גדר גבוהה".

אומרים שאם מדינה מנסה להגן על הכול לא תצליח להגן על כלום. ייתכן, אך כשהקשרים מנותקים ממילא, הגנה על הכול נעשית אפשרית.

אמריקה מקדימה את סין בתחום הבינה המלאכותית, וכמו "חוק הכלים השלובים", חילופי ידע יועילו בדרך כלל לסין.

למרבה הצער, ההובלה של אמריקה על סין בתחום הבינה המלאכותית נמדדת כיום בחודשים, לא בשנים. עבריינותה של סין מסבירה מדוע הפער האמריקאי הצטמצם. ב־23 באפריל האשים מייקל קרציוס ממשרד המדע והטכנולוגיה של הבית הלבן, את סין בגניבה המונית של בינה מלאכותית אמריקאית. "לממשלת ארה"ב יש מידע המצביע על כך שגורמים זרים, בעיקר מסין, עוסקים בקמפיינים מכוונים ובהיקף תעשייתי לחילוץ ידע ממערכות בינה מלאכותית אמריקאיות מתקדמות", כתב במזכר ששותף ברשתות החברתיות.

קשה לעצור גניבת קניין רוחני, אך לפחות ארה"ב יכולה להקל על המשימה הזו באמצעות ניתוק קשרים עם סין.

אחד הקשרים הללו הוא מכירת שבבים מתקדמים. כלומר הדבר השני שעל אמריקה לעשות הוא שלא למכור לסין שבבים מתקדמים כלשהם, כגון שבב H200 של אנבידיה.

בינואר הודיע ממשל טראמפ כי יאשר את ייצוא שבב H200 של אנבידיה לסין. החודש חשף שר המסחר האמריקאי, הווארד לוטניק, כי טרם נמכרו שבבי H200 לסין.

מה ההיגיון במתן גישה לסין לשבבים של אמריקה? "אתה רוצה למכור לסינים מספיק כדי שהמפתחים שלהם יתמכרו למערך הטכנולוגי האמריקאי", הסביר לוטניק ביולי האחרון לבריאן סאליבן מ־CNBC. "זה הלך הרוח".

לאחר ביטול עסקת מאנוס, אותו "הלך הרוח" הזה, שאז היה נראה סביר, כבר לא מחזיק מים. שי הבהיר כי הוא בונה יקום טכנולוגי משלו.

מאמר זה פורסם לראשונה באתר מכון גייטסון ואנו מודים לו על הזכות לפרסמו כאן בעברית.

The post סין נגד מטא: מלחמת ה־AI עולה מדרגה appeared first on מידה.

נתניהו מנתח את השינוי הדרמטי במעמדה הגאופוליטי של ישראל בעקבות המערכה מול איראן, מסביר מדוע אירופה שוקעת בחולשה מנהיגותית, ומותח ביקורת חריפה על תפיסות ה"שטחים תמורת שלום" של השמאל הישראלי.

המהפך מול האיום האיראני

ד"ר עדו נתניהו פותח את השיחה בנימה אופטימית לגבי מצבה האסטרטגי של ישראל. לדבריו, מצבנו היום טוב בהרבה משהיה לפני שנתיים וחצי, בעיקר בזכות הפגיעה המשמעותית ביכולות הגרעין וההרתעה של איראן. "הצלחנו לחסל באופן מעשי את האפשרות שלהם לפתח נשק גרעיני כרגע", הוא קובע. נתניהו מסביר כי התקיפות האחרונות חשפו את איראן כ"נמר של נייר" או קרוב לכך, מה שהעניק גם לממשל האמריקני את הנחישות לפעול. "הראינו לכל מי שנמצא מסביב מה הוא כוחנו ושאנחנו לא מתקפלים – זה משנה את כל ההתייחסות אליך."

"אירופה איבדה את היכולת להילחם על עתידה"

כשנשאל נתניהו על התגובה הבינלאומית, הוא מפריד בין הממשל הרפובליקני בארה"ב לבין מדינות אירופה. לטענתו, המנהיגות האירופית מבינה את הסכנה האיראנית אך משותקת מפחד וחולשה פנימית. "הם ויתרו על האפשרות להילחם למען עצמם כאומות ליברליות. יש שם חולשה מנהיגותית וחברה שעברה כרסום מבפנים."

הוא משווה את המצב הנוכחי להתעלמות מהאיום הנאצי לפני מלחמת העולם השנייה: "גם אז הבינו את הסכנה של היטלר, אבל סירבו לחשוב על מלחמה עד שכלו כל הקיצים."

לקחי לבנון והתפיסה המדינית

בנוגע לחזית הצפונית, נתניהו סקפטי לגבי הסדרים מדיניים לפירוק חיזבאללה. הוא מדגיש כי ללא תמיכה ציבורית רחבה, קשה לצאת למלחמה כוללת שתכריע את הארגון, אך מדגיש את הצורך ב"רצועת ביטחון בלתי מיושבת" בדרום לבנון.

נתניהו תוקף את המושג "כיבוש" שהפך למילה גסה בשיח הישראלי: "השמאל הוציא לזה שם רע. לפי החוק הבינלאומי, מותר לאחוז בשטח של מדינה שתוקפת אותך." הוא מציין כי הסכמי השלום עם מצרים וירדן מחזיקים מעמד אך ורק בזכות הכוח הצבאי הישראלי ולא בזכות הנייר שעליו הם חתומים. "הערך העליון הוא היכולת שלך לאכוף את התנאים שאתה רוצה."

המאבק על התודעה

במהלך הראיון עלה ספרו הסאטירי של נתניהו, שנכתב לפני כ-30 שנה וזוכה כעת לעדנה מחודשת באירופה. הספר מתאר את שליטת המנגנונים של השמאל בתרבות, באקדמיה ובתקשורת – תופעה שנתניהו מזהה כיום גם בגרמניה ובארה"ב.

"אנשים חושבים שהספר נבואי, אבל אני מסביר להם – ככה היה המצב בישראל מאז ומתמיד. השמאל מנסה לשמר את כוחו דרך מערכת המשפט והפקידות (ה'דיפ סטייט'), וזה המאבק האמיתי שמתנהל כאן."

מבט לבחירות הקרובות

נתניהו מעריך כי הבחירות הבאות בישראל יתמקדו שוב בשאלת הימין מול השמאל – לא רק בהיבט הביטחוני, אלא גם במאבק על זהות מוקדי הכוח במדינה. הוא דוחה את ההשוואות שנעשות בין ישראל להונגריה של אורבן, ומכנה אותן "תעמולה מועתקת מהשמאל האמריקאי".

במשך שנים נחשב בנימין נתניהו לאחד המגנים הגדולים של מערכת המשפט בישראל. בראיון ל'כור ההיתוך', מודה אחיו, עדו נתניהו, כי ראש הממשלה פשוט לא קרא נכון את המפה בזמן אמת. "אני חושב שהוא פשוט לא הבין עד כמה המצב חמור", אומר נתניהו. "ההבנה הזו חלחלה אצלו רק בשלב מאוחר, וזה אכן קשור למשפט שלו".

נתניהו לא חוסך בביקורת על הפרקליטות וטוען כי המשפט חשף טפח מהתנהלות שלא הייתה מוכרת לציבור, ואף לא לדרג המדיני. "האם מישהו מאיתנו ידע עד כמה הפרקליטות מושחתת לפני שזה התגלה במשפט? ידענו שקיימת תופעה של 'תפירת תיקים' נגד שרי משפטים לא רצויים, אבל לא הבנו את עומק השחיתות. גם הוא לא ידע".

לדבריו, חוסר המעש של ראש הממשלה מול המערכת בעבר לא נבע מכוונת מכוון, אלא מ"חוסר הבנה של חומרת המצב". עם זאת, הוא מציין כי המציאות הפוליטית היא שבלמה את הרפורמה המשפטית: "המערכת הבינה שרוצים לקחת ממנה את הכוח ופתחה ב'מלחמת עולם'. נתניהו הבין שאין לו כרגע את היכולת הפוליטית להוציא מהלך כזה לפועל".

חלק ניכר מהריאיון מוקדש למעורבותו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שקרא לנשיא הרצוג להעניק חנינה לנתניהו. עדו נתניהו מסביר כי הזדהותו של טראמפ אינה מקרית, אלא נובעת מניסיון אישי מר.

"טראמפ רואה את המצב דרך החוויה האישית שלו. הוא עבר תהליך זהה שבו הפרקליטות האמריקאית ניסתה להשתמש בכלים משפטיים לצרכים פוליטיים כדי למנוע ממנו להיבחר. הוא מבין בדיוק מה עושים לביבי."

לדבריו, טראמפ מזועזע מעצם הגשת האישומים בתיקי התקשורת: "בעיניו, ובעיני רבים בעולם, האשמה בשוחד על 'מאמרי עיתונות' היא דבר הזוי שלא נשמע כמותו. זה מה שמשגע אותו – לראות את נתניהו נאלץ להתייצב בבית המשפט שלוש פעימות בשבוע על סעיפים כאלו".

למרות התמיכה העקרונית בחנינה, נתניהו מסתייג מהסגנון שבו בחר טראמפ לפנות לנשיא המדינה. "כולנו היינו מעדיפים שהוא לא היה מתבטא כפי שהתבטא כלפי הרצוג", הוא מודה. "הרצוג לא רוצה להצטייר כמי שפועל רק בגלל לחץ של טראמפ".

כשנשאל האם מדובר בהפרת הריבונות הישראלית, השיב נתניהו בשלילה: "טראמפ מביע את דעתו על כל דבר. הוא ניסח זאת כבקשה ולא כדרישה, והרצוג רשאי לעשות כרצונו".

עם זאת, נתניהו מציב קו אדום ברור בכל הנוגע ליוזמות להטלת סנקציות אמריקאיות על ראשי מערכת המשפט בישראל כדרך לטפל ב"דיפ סטייט": "כאן אני כבר נגד. הטלת סנקציות היא הפרת ריבונות ממשית. זוהי התערבות פסולה, בדיוק כפי שהייתה כזו כשהאמריקאים עשו זאת במקרה של בן גביר וסמוטריץ'".

פודקאסט 'כור ההיתוך' בספוטיפיי ויוטיוב הפך לקול חשוב ומשמעותי בשיח הציבורי, הודות לתמיכה שלכם. בואו לקחת חלק והיו שותפים בפעילות של שניאור ובר באמצעות הלינק המצורף.

The post "לא הבנו את מידת העבריינות והשחיתות בפרקליטות" appeared first on מידה.

העכבות הישנות של התקופה שלאחר המלחמה נגד השימוש בשלוחות לתקיפת מדינות יריבות הולכות ומתפוגגות. ארצות הברית עודדה בגלוי את בת-חסותה אוקראינה לשגר טילים לעבר מטרות בתוך רוסיה; רוסיה מצידה הזהירה את מדינות נאט"ו שמספקות נשק כי אל להן לחשוב שהן חסינות מפני תגובה צבאית. מנהיגים חדלו להירתע מאיומים גלויים לשימוש בנשק גרעיני נגד אויביהם ויריביהם. ובינתיים, כלי נשק ואסטרטגיות חדשות – ובעיקר השימוש הנרחב ברחפנים ובחימוש מונחי-בינה מלאכותית – החלו לעצב מחדש את כללי המלחמה במאה ה-21 ולהפוך את ההרס לפשוט מתמיד.

מי שסבר כי מחקרי המקרה בספר מלחמה. סוף עסקו בהיסטוריה קדומה – אלימות קדם-מודרנית חסרת רלוונטיות מהעידן שלפני הנאורות והגלובליזציה השלווה – קיבל בשנה האחרונה תזכורת לכך שהשמדתם המוחלטת של התבאים, הקרתגנים, הביזנטים והאצטקים רלוונטית גם לימינו.

לאחר הנסיגה הצבאית המבישה מאפגניסטן ב-2021; חוסר יכולתן של מדינות המערב, נאט"ו וארצות הברית לרסן את רוסיה של ולדימיר פוטין; ושיגורו החצוף של בלון ריגול סיני מעל ארצות הברית היבשתית, נתפסה וושינגטון כמי שוויתרה על תפקידה כשוטרת של העולם וכמבטיחה שסכסוכים לא יבלעו יבשות שלמות או יסלימו למשברים גרעיניים.

בעקבות השינויים המטלטלים הללו במבנה העולם, תאוקרטים ורודנים מהמזרח התיכון ועד גבול אוקראינה השמיעו שוב ושוב איומים להשתמש בנשק גרעיני. הם – לצד מנהיגי המערב – רמזו בביטול שייתכן שמלחמות שממיטות הרס מוחלט אינן נמנעות עוד, לנוכח בריתות חדשות שעלולות להביא להתנגשות של יותר מדי מדינות גרעיניות עם אינטרסים שונים. כשם שקרה לתבאים, לקרתגנים, לביזנטים ולאצטקים, כך גם הפעם, המותקפים, בעלי בריתם והמתבוננים מן הצד נטו להמעיט בערכה של האפשרות שהמתחים יתפתחו למלחמה כוללת, לא כל שכן להשמדה כוללת. וכך, לאט-לאט, הבלתי-נתפס נעשה למקובל.

ב-7 באוקטובר 2023 פלשו לישראל מחבלי חמאס מלווים באספסוף של אזרחים מעזה, מצוידים בכסף ובנשק איראניים, ונתמכים במטחי טילים מקבילים מצד חיזבאללה והחות'ים. חוליות החיסול תקפו אזרחים ישראלים ובסיסים צבאיים כאחד. המחבלים חטפו יותר מ-250 בני ערובה, ורצחו, אנסו ועינו כ-1,200 קורבנות – והרגו יותר יהודים ביום אחד מאשר בל יום אחר מאז השואה. שלושה שבועות לאחר מכן פלשה ישראל לעזה, חיסלה את יכולת הלחימה של חמאס והחריבה חלק ניכר מתשתיותיו, ששימשו מחסה לפעולות טרור.

עד ספטמבר 2024 שיגרו חזבאללה וחמאס יחד יותר מ-15 אלף רקטות וטילים לעבר המדינה היהודית. בתגובה הפציצה ישראל במשך רוב שנת 2024 את מטותיהם ומשרדיהם של בכירי חיזבאללה. היא הפעילה מכשירי איתות ממולכדים – ביפרים ומכשירי קשר – כדי לפוצץ ולפגוע באלפי בכירי חיזבאללה. ולבסוף פלשה ללבנון, כדי לטהר את הגבול ממשגרי טילים וממחסני נשק.

בעבר נחשב חיזבאללה לארגון הטרור היעיל והמסוכן ביותר במזרח התיכון כולו. אך עד סוף 2024 פיקודו הבכיר חוסל כמעט כליל. מחסני הנשק והתחמושת שלו התרוקנו או הושמדו. לגיונותיו שהטילו אימה הסתתרו. ומה שנותר מההנהגה ביקש את נפשו לשלום.

בתגובה לחיסולים הישראליים של מנהיגי הטרור של חמאס, חיזבאללה ואיראן, לראשונה בהיסטוריה שיגרה איראן מאות רקטות, רחפנים וטילים בליסטיים על עבר מדינת ישראל באפריל 2024 ועוד מאתיים נוספים באוקטובר. מערכות ההגנה הרב-שכבתיות של ישראל, יחד עם אלו של ארצות הברית, בריטניה ומדינות ערביות שכנות, יירטו כמעט את כל המטח.

אך במהלך תקדימי נוסף הגיבה ישראל למתקפות האיראניות גם בפגיעה ישירה באיראן, השמידה את מערכות ההגנה האווירית של טהראן והותירה את המדינה כולה חשופה וחסרת מגן מול כל מתקפת הפצצות או טילים ישראלית עתידית.

משוער כי לישראל ישנם כארבע מאות ראשי קרב גרעיניים מבצעיים, ניתנים לשיגור באמצעות פצצות או טילים ממטוסים, משגרי קרקע, צוללות ואוניות קרב. שמועות עקשניות גורסות כי איראן כבר ייצרה ארבעה או חמישה ראשי קרב גרעיניים, או שהיא מסוגלת לעשות זאת בהתראה קצרה. שני הצדדים הזהירו זה את זה כי כל הסלמה נוספת תוביל לעימות קיומי.

בסוף 2024 התריעה ישראל בפני איראן והעולם כולו כי כל מתקפה איראנית נוספת תזכה לתגובה ישראלית קטסטרופלית. פרשנים ציינו כי ירושלים רמזה בשקט על כוונתה להשמיד את כל מתקני הגרעין לייצור פצצות של איראן, את מפעלי הרחפנים שלה ואת כל תעשיית ייצוא הנפט שלה – ללא הגבלות עצמיות על היקף התגובה או על משכה. בחירתו מחדש של דונלד טראמפ בנובמבר 2024, בצירוף שליטה רפובליקנית בקונגרס, מבשרים על מדיניות אמריקנית חדשה במזרח התיכון, שעשויה להטיל מגבלות מועטות מאוד, אם בכלל, על דרכי התגובה של ישראל.

עוד בטרם נכנס טראמפ לבית הלבן, הצליחו מורדים אסלאמיים סונים, לאחר עשור של מרד כושל בסוריה, להפיל בתוך ימים ספורים של לחימה את שושלת אסד, ששלטה במדינה זה חמישים שנה. בתגובה  התעורר בעולם החשש שמא מחסני הנשק הביולוגי והכימי הגדולים של סוריה כבר נפלו לידי המורדים, שחלקם השתייכו בעבר לדאעש, או שהועברו מבעוד מועד לבעלות בריתו התאוקרטיות של אסד באיראן. כך או כך, עם קריסתם של סוריה, חיזבאללה וחמאס, ישראל חופשית כעת להגיב לאיראן בכל דרך שתמצא לנכון כדי להגן על המדינה היהודית.

העימות התפשט עוד ועוד ברחבי המזרח התיכון. מסלולי הטילים שהחליפו ישראל ואיראן חצו לעיתים תכופות את שמי ירדן, סוריה, עיראק, ערב הסעודית, כווית וטורקיה – שכולן היו מדינות חסות של ארצות הברית, רוסיה או איראן. רובן מיהרו ליירט טילים איראניים שחדרו לשטחן, או הזהירו את שני הצדדים לחדול מהפרת ריבונותן.

כמעט במקביל הגיע העימות בין אוקראינה לרוסיה לשיאים חדשים של אלימות. המלחמה על הגבול, שהחלה ב-24 בפברואר 2022 בניסיון הפתעה כושל של רוסיה לערוף את הנהגת אוקראינה בקייב, נכנסה לשנתה הרביעית כעימות קפוא, המזכיר במאפייניו את מלחמת העולם הראשונה. מניין ההרוגים, הפצועים והנעדרים בשני הצדדים המריא לכמעט מיליון וחצי נפש.

ואכן, הקלחת האוקראינית מתייצבת כיום כזירת הקרב הגדולה והקטלנית ביותר בתולדות אירופה, ועולה אף על קרב סטלינגרד הסיוטי, שבו נספו בין 1942 ל-1943 כמיליון רוסים וגרמנים. אם תימשך המערכה האדירה הזאת על הגבול, יתקשו ההיסטוריונים למצוא לה תקדימים בתולדות העולם, שכן מספר הנפגעים כבר עלה על זה של הטבחים בסום ובוורדן במלחמת העולם הראשונה.

הנעלמים בשני העימותים הללו רבים מכדי שנוכל לחזות מי יגבר, או האם ניתן בכלל לנצח – או אם הניצחון האסטרטגי אפשרי שעה שהצד המפסיד מחזיק בנשק גרעיני או בבעלי ברית עם נשק גרעיני.

הטאבו שהפך בעבר את האיומים בשימוש בראשי קרב גרעיניים לבלתי-נתפסים נשחק במהירות. אוקראינה עושה כיום שימוש בטילים מתוצרת אמריקנית ואירופית, שהפעלתם באמצעות לוויינים מחייבת את סיועם הישיר של טכנאים של ארצות הברית ושל נאט"ו. נוכחותם של כוחות מערביים בשטח אוקראינה שימשה לרוסיה קו אדום, שלדבריה יעניק לה את הזכות להגיב בתקיפה על אדמתה של כל מדינה שכוחותיה שיגרו נשק מהחזית אל שטח רוסי.

קוריאה הצפונית הגרעינית שלחה עד סוף השנה עשרת אלפים חיילי קרב לחזית האוקראינית כדי לסייע למתקפת-הנגד הרוסית נגד הפלישה האוקראינית למחוז קורסק, ככל הנראה בהסכמתה המלאה של פטרוניתה וספקית הנשק שלה, סין. ושליט קוריאה הצפונית קים ג׳ונג און אף הכריז כי בסופו של דבר ייתכן שמאה אלף צפון קוריאנים יוצבו בחזית האוקראינית.

בייג'ינג מוסיפה למדוד בזהירות את הדופק בשתי המלחמות האזוריות הללו. היא להוטה לדעת אם בעלות בריתה רוסיה ואיראן, יחד עם האסטרטגיות והחימוש שלהן, שורדות ונותרות בנות-קיימא, גם אם לא מנצחות, בזירותיהן שלהן. הסינים בחנו במיוחד את תגובותיהן של ברית נאט"ו וארצות הברית לאוקראינה הנשחקת והולכת, אולי כעדות עתידית לתגובות המערב אם וכאשר תחליט בייג׳ינג לפלוש לטייוואן או להטיל עליה מצור שעה שהעולם שקוע במקום אחר.

שתי המלחמות הללו כבר חוללו מהפכה של ממש באופי הלחימה. ריבוי סוגי הרחפנים ודגמיהם הפכו אותם לכמעט בלתי-ניתנים לעצירה, כשהם מנטרלים נכסים צבאיים מסורתיים כמו טנקים, נגמ"שים, ארטילריה ובונקרים מבוצרים. טילים על-קוליים נפרסו בשתי הזירות. מהירותם – כ-6,500 קמ"ש – חוסמת כמעט לגמרי מהצד המותקף את האפשרות מראש אם הטילים הנכנסים נושאים ראשי קרב רגילים או גרעיניים.

בינתיים, מערכת ה-HELLADS ("מערכת הגנה אזורית בלייזר בעל אנרגיה גבוהה") שצפויה להיכנס לשימוש בקרוב בפנטגון, יחד עם מערכת היירוט בלייזר הישראלית, מחדדות את האפשרות שכלי נשק מבוססי-אנרגיה מכוונת יוכלו ליירט בקביעות גם טילים בליסטיים גרעיניים. התפתחות זו עשויה, באופן פרדוקסלי, לשים קץ ל-80 שנות ההפוגה שחלפו מאז מלחמת העולם השנייה עד פרוץ מלחמת עולם שלישית.

ההנחה המרכזית של התקופה המתוחה שלאחר מלחמת העולם השנייה הייתה תמיד כי שימוש בנשק גרעיני יוביל בהכרח להשמדה הדדית מובטחת. האפשרות שתפרוץ מלחמת השמדה גרעינית הפכה את העימות בין מדינות גרעיניות לקשה לדמיון ולבלתי-אפשרית כמעט לניהול. אך המציאות ההולכת ומשתנה, שבה טילים גרעיניים מונחים עשויים להחטיא את מטרותיהם, עלולה לעורר אצל חלק מהצדדים התחושה שיוכלו להגן על עצמם לחלוטין מפני מתקפה גרעינית, ולפיכך להעז לפתוח במלחמה קונבנציונלית בקנה מידה מלא, או להשתמש בנשק גרעיני מבלי לחשוש מפעולת תגמול ממשית.

בשעה שנראה שהעולם מתגלגל כעת בחזרה אל הנורמות ההיסטוריות שלפני המלחמה הקרה, הגל הכפול של מלחמות מסלימות באוקראינה ובמזרח התיכון – והסכנה הגוברת להיעלמותן של אומות שלמות – מעוררים פסימיות לא רק בשל ממדי האלימות והאבדות בבני אדם, אלא גם במידה שבה הן ניתנות לחיזוי.

המלחמות בימינו אינן נסובות רק על עימותים של השקפות ואידאולוגיות בנות-זמננו – האימפריאליזם הרוסי מול שאיפתה של אוקראינה להיות אירופית במלואה, או סדר היום של איראן התאוקרטית לחסל את ישראל ויחד עמה כמחצית מיהודי העולם. הן ניטשות גם מכוח מניעים קדומים יותר של מרחב מחיה ומשאבים, כמו גם לאור מושגיו של תוקידידס בדבר פחד, כבוד ותועלת עצמית מדומה.

אם רוסיה לא תצליח לבלוע את אוקראינה, היא עדיין תחתור להחזיק במה שכבשה מאז 24 בפברואר 2022, ולעגן את פעולות הסיפוח שהיא מנהלת מזה עשורים בדונבאס ובחצי האי קרים. חמאס תקף תוך שהוא משמיע את התרברבותו הגיאוגרפית, "תשוחרר פלסטין מן הנהר ועד הים". איראן סיפקה טילים לחמאס, לחיזבאללה ולחות׳ים במטרה לשקם את החלום הקדום של חבל אסלאמי מאוחד וקדוש, אך כעת תחת חסותם של שיעים פרסים, שהיו עד כה מוערכים בחסר.

רבות מהתנהגויותיהם הפזיזות של הלוחמים בימינו מזכירות את ההחלטות הבלתי-נבונות שתוארו בספר מלחמה. סוף. חמאס תקף ורצח בין היתר משום שמעולם לא האמין שישראל תחריב את עזה כמעט עד עפר, או שהעולם ירשה לדבר כזה לקרות. מן הראוי היה שיקראו את האזהרות החוזרות ונשנות של הסנאט הרומאי לקרתגו.

ישראל השתהתה שלושה שבועות עד שהגיבה לחמאס, מתוך אמונה שהעולם המתורבת יזדעזע מן האלימות הפרימיטיבית של 7 באוקטובר ואולי אף יצטרף למאמץ להשמדת הטרור החמאסי. היה עליה לזכור כי האפיפיור, ונציה וג’נובה כולם התחייבו להקים כוח הצלה נוצרי משותף להצלת קונסטנטינופול – צבא שלא קם מעולם.

אוקראינה מצדה אינה מאמינה לחלוטין שמתקפת הטילים שלה על רוסיה או פלישת-הנגד שלה לשטח הרוסי עלולות להביא את פוטין להשיב בנשק גרעיני טקטי – הערכה מוזרה ביחס לרצינותה של אומה שאיבדה מעל מאה אלף לוחמים בהגנה על סבסטופול שבקרים מפני אותו ורמאכט גרמני שכבר הרג או שבה 700 אלף אוקראינים במצור על קייב בשנת 1941.

או שמא אוקראינה מאמינה שפטרוניה האירופים והאמריקנים ימהרו להתערב, ויציעו את עריהם שלהם כבנות ערובה גרעיניות כדי להרתיע את פוטין. מוטב שתשאל את התבאים כמה ספרטנים או אתונאים נחלצו לעזרתם נגד אלכסנדר כאשר הוא התייצב בשערי תבאי, והאם אלכסנדר, המלך-הפילוסוף, התכוון ברצינות לאיומיו להחריב את העיר האיקונית.

אילו נאמר לאוקראינים באחד בינואר 2022 כי בשלוש השנים הקרובות תהרוג או תפצע רוסיה חצי מיליון מצעיריהם, תדחוף 12מיליון אזרחים לעזוב את הארץ ותמוטט את תשתיות המדינה ברמה הלאומית, הם היו צוחקים לנוכח חזיונות תעתועים כאלה, כפי שזלזלו האצטקים בתוכניותיו של ארנן קורטס.

אילו הוזהרה ישראל ב-1 באוקטובר 2023 כי בתוך שישה ימים יצליח חמאס, שנראה אז שקט באופן מטריד, לשלוח אלפי מחבלים שיחדרו בחשאי ובקלות דרך גדר הגבול רוויית הטכנולוגיה של ישראל, על שלל חיישניה האקוסטיים והאלקטרוניים, כדי לשחוט, להשחית ולענות נשים וילדים יהודים בדרכים מחרידות המזכירות את ימי הביניים, גם היא הייתה לועגת לדמיונות שכאלה. אך גם לקראת נפילתה של קונסטנטינופול, חצי מאה קודם לכן, שכנעו את עצמם נכבדי ביזנטיון כי העות׳מאנים התעשתו לבסוף, וכרתו שלום שברירי אך בר-קיימא עם יריביהם הנוצרים.

פוטין והנהגת חמאס אינם ראויים להקלת ראש יותר משהיה אלכסנדר בשערי תבאי. התאוקרטים בטהראן וגרוריהם מאמינים כי יוכלו להחריב ולכבוש את ישראל בקלות שבה מהמט השני כבש את קונסטנטינופול, באותו ביטחון שכל סיוע שיגיע למוצב המערבי הנצור מפי בעלות בריתו יגיע מאוחר מדי ויהיה מועט מדי.

המערביים נוהגים ללגלג על מי שלוקחים ברצינות את איומיו הנואשים של פוטין להחריב את אוקראינה בנשק גרעיני טקטי. מומחים מסבירים כי אין זו אלא תצוגת ראווה רוסית, גניחות נואשות של רודן חולה ומזדקן. כך גם, אחרי הנוצ'ה טריסטה, ראו האצטקים את כנופיית הכובשים הקטנה והמרופטת של קורטס כמותשת וחסרת ערך, ועל כן נכשלו בהכנה למתקפה הספרדית המחודשת, התקפה שנועדה הפעם לא להביס את טנוצ׳טיטלאן אלא להחריבה עד היסוד.

ישראל הזהירה שוב ושוב את טהראן לחדול מהעברת טילים לאויביה ברשות הפלסטינית, בלבנון ובתימן. היא הזהירה אותה גם שלא לבנות נשק גרעיני ושלא להתרברב כי תעשה בו שימוש – והודיעה לאיראנים שלא תתרחש שואה שנייה, ולא תונף מעל מדינת היהודים חרב דמוקלס גרעינית איראנית. אך כמו הקרתגנים לפניהם, האיראנים אינם נוטים לקחת ברצינות את יריביהם המיואשים זה מכבר, שסבלנותם הגיעה לקיצה.

במקביל, בזירה הבין-לאומית התרגל העולם למציאות שבה חלק מנתיבי הים החיוניים ביותר – הים השחור, ים סוף, מצרי הורמוז, הים התיכון המזרחי וים סין הדרומי – הלכו והפכו בהדרגה לאזורי סיכון עבור אוניות מסחר ולזירות של עימותים צבאיים שהולכים ונעשים עניין שבשגרה.

הספר מלחמה. סוף בוחן כיצד ומדוע חברות מתוחכמות ומצליחות נקלעו למלחמות שלא זו בלבד שלא היה ניתן לנצח בהן, אלא שלא ניתן היה לשרוד בהן. הנידונים לכליה הוקסמו מהערכות מופרזות של כוחם, התעלמו מסימני השחיקה הברורים, קיבלו בעיוורון את נאומיהם המעודדים של בעלי בריתם לכאורה, לא הבינו את הא-סימטריה של מאזן הכוחות במלחמה המתקרבת, והולכו שולל בידי מתק השפתיים וגישתם השקולה לכאורה של מי שעמדו להשמידם.

כאז כן עתה, הקץ עלול לבוא במהירות. די להביט בקריסתה הפתאומית של ממשלת אפגניסטן שהקימו האמריקנים, אשר נפלה לידי הטליבאן ב-2021, כאשר הצבא האמריקני – באופן בזוי – נמלט לאחר שהותיר בידיהם אמצעי לחימה ואספקה בשווי 50 מיליארד דולר, שגרירות בשווי מיליארד דולר ובסיס בגרם משופץ ב-300 מיליון דולר. או בקריסה המהירה לא פחות של משטר בשאר אל-אסד, שנתמך בידי רוסיה, שהתמוטט בסוריה בארבעה ימים בלבד בראשית דצמבר 2024. המעבר מהשקט הנראה לעין ומהסטטוס קוו אל מהומה גמורה, כאוס ואי-קיום ממשלתי יכול להתרחש בתוך ימים, אם לא שעות. וההיעלמות המיידית כמעט של משטרים, ממשלות ואומות עלולה, בסבירות גבוהה, להתרחש שוב בעידן של כלי נשק קטלניים בייצור המוני, תקשורת בין-לאומית מיידית והתעוררות מחודשת של שנאות שבטיות ודתיות עתיקות.

אותות האזהרה על הדרך אל התהום רלוונטיים היום לא פחות משהיו בעבר. יש לקוות שלמדנו כי פעמים רבות הבלתי-נתפס הוא המציאותי מכול.

מבוא: כיצד נעלמות ציוויליזציות

עַל הַבָּסִיס חָקוּק בִּכְתָב בָּרוּר:

"שְׁמִי אוֹזִימַנְדִּיאָס, מֶלֶךְ-הַמְּלָכִים,

שׁוּר, הָאַדִּיר, אֶל פָּעֳלִי וָגוּר!"

כְּלוּם לא נוֹתַר עוֹד. סְבִיב שְׂרִיד-הָעֲנָק,

חָרֵב וּרְחַב-מִדּוֹת וּלְאֵין שִׁעוּר

מִישׁוֹר הַחוֹל פָּרוּשׂ אֶל הַמֶּרְחָק.

– פרסי ביש שלי, "אוזימנדיאס"

מדינות ועמים יכולים להיעלם מדפי ההיסטוריה בדרכים רבות, ומכלול שלם של גורמים מסביר את היעלמותם. הן הטבע – רעידות אדמה, גלי צונאמי, התפרצויות געשיות, מגפות ושינויי אקלים – הן האדם מכחידים לעיתים אוכלוסיות פגיעות. ואכן, תרבויות שלמות נמחקו לא פעם, לעיתים בן-לילה ולעיתים לאורך עשורים. אולם ספר זה מתמקד בהשמדה הפתאומית, החריגה, של ציוויליזציה, מדינה או תרבות בכוח הזרוע, ומביא כמקרים בוחנים את תבאי הקלאסית, קרתגו הפּוּנית, קונסטנטינופול הביזנטית והאצטקים בטֶנוֹצ׳טיטְלאן. מסקנותיו מזהירות כי גם העולם המודרני, וארצות הברית בכלל זה, רחוק מלהיות חסין מפני חזרה על טרגדיות העבר.

סופם של עמים במלחמה התרחש לרוב במצור סופי או בפלישה גורלית. המכה הקטלנית כוונה כמעט תמיד אל הבירה, או אל המרכז התרבותי, הפוליטי, הדתי או החברתי של המדינה. והמכה האחרונה מחקה את דרך החיים של עם שלם – ולעיתים קרובות גם חלק גדול מן האוכלוסייה עצמה. באופן מוזר, המעבר משגרת חיים ל"קץ הימים" התרחש לא אחת במהירות רבה. המפגש עם הקץ היה לעיתים בלתי צפוי לחלוטין. אולם התבוסה המוחלטת חשפה באיחור רב מדי שברירויות שלא טופלו במשך שנים, כאשר לחצי המלחמה העמיקו את הסדקים הכלכליים, הפוליטיים והחברתיים. לרוב, אימפריות דועכות סירבו להודות, לא כל שכן לטפל, בכך ששטחיהן העצומים לשעבר הצטמצמו לכדי מה שנגלה לעיני המגינים מחומותיהם.

תמימות, יוהרה, הערכות שגויות של יחסי הכוחות, אובדן ההרתעה, טכנולוגיות ואסטרטגיות צבאיות חדשות, אידאולוגיות טוטליטריות ונסיגה לעולם הדמיון – כל אלה מסבירים כיצד אירועים נדירים לכאורה של חורבן מוחלט שבים וחוזרים. למן חורבן האימפריה האינקה, דרך סוף אומת הצ'רוקי, ועד לרצח העם של יהדות מזרח אירופה המרכזית והתוססת, דוברת היידיש, במלחמת העולם השנייה. היעלמותן המתמדת של תרבויות קודמות בזמן ובמרחב צריכה לשמש אזהרה לכך שגם מדינות מוכרות במאה ה-21 עלולות להיות שבריריות כמו קודמותיהן הקדומות, שכן אומנות ההרס צועדות יד ביד עם השכלולים בהגנה. התעלמותם או בורותם של ממשלות ומנהיגים בני זמננו כלפי כוונות אויביהם, שנאתם, אכזריותם ויכולותיהם, אינן מפתיעות. הנסיגה אל שלוות שווא ואמון תמים – לעיתים פרי העושר והפנאי – צפויה מראש לנוכח טבעו הבלתי משתנה של האדם, חרף העמדות המתקדמות של הכפר הגלובלי הפוסט-מודרני המתקדם.

אפילו בעידן של עושר חוצה גבולות, כלכלה בין-לאומית מקושרת, דאבוס, האומות המאוחדות, אלפי עמותות, סדר בין-לאומי מבוסס חוקים והרתעה גרעינית של מעצמות, גורלן של תבאי, קרתגו, קונסטנטינופול וטנוצ׳טיטלאן אינם זיכרונות רחוקים מן העבר האפל ואינם חסרי רלוונטיות להווה. כמובן שאין עוד מדינה מודרנית המשעבדת את כלל אוכלוסייתו השורדת של אויב מובס – אחת הדרכים היעילות ביותר ששימשו בעבר למחיקתה של ציוויליזציה – כמעשה אלכסנדר הגדול בתבאי, או סקיפיו אמיליאנוס בקרתגו. וארצות הברית לכל הפחות נהנית מהגנתם של שני אוקיינוסים, הרתעה גרעינית אדירת ממדים של קרוב ל-6,500 ראשי קרב ומהכלכלה והצבא החזקים בהיסטוריה. כיצד אפוא ייתכן שתימחק כליל בידי אויב כלשהו על במת העולם?

למרבה הצער, ככל שהטכנולוגיה משתנה, כך טבע האדם נותר כפי שהיה – חוק שחל גם על ארצות הברית, הנוטה להאמין שהיא פטורה מצרותיהן של אומות אחרות בעבר ובהווה. אך ספר זה מבקש להבהיר שאין כל ודאות שעם התקדמות המדע והתרבות ועם גידול הפנאי, שעה שהעולם מתכווץ על מסכי הטלוויזיה והמחשב, תחול גם התקדמות מקבילה בחוכמה או במוסר, קל וחומר שלא יהיה שיפור מהותי בטבע האדם.

כובש טנוצ'טיטלאן, ארנן קורטס, פעל על פי אותם עקרונות כמו אלכסנדר הגדול 1,788 שנה לפניו, בהנחה שכמעט כל האצטקים שיתנפל עליהם יגמרו כצמיתים, עבדים – או ימותו. ואם העולם כיום דוחה ברובו עבדות, קניבליזם וקורבנות אדם, הרי שכלי ההשמדה ההמונית – גרעיניים, כימיים וביולוגיים – מתקדמים מאי פעם. והם מונחים לפנינו, בהישג יד. השנים 1939 עד 1945, שבמהלכן נהרגו 70 מיליון בני אדם, שני עשורים בלבד לאחר שנהרגו 20 מיליון איש במהלך "המלחמה שתשים קץ למלחמה" בשנים 1918-1914, לימדו אותנו פעם נוספת כי לעיתים קרובות לצד הקדמה החומרית והטכנולוגית צועדת גם נסיגה מוסרית. זהו לקח שהשמיע המשורר היווני הסיודוס כבר במאה השביעית לפנה״ס.

המאה ה-21 כבר חוותה מלחמות עקובות מדם במקומות מגוונים כמו אפגניסטן, צ'צ'ניה, חצי האי קרים, דארפור, אתיופיה, עיראק, לבנון, לוב, ניז'ר, ניגריה, אוסטיה, פקיסטן, סודאן, סוריה, יו"ש ותימן – ולפניהן רצח העם בקמבודיה וברואנדה בראשית המאה. ואף על פי כן, עימותים מחרידים אלה אינם בהכרח נקודות התלקחות מציאותיות יותר מאלה המאיימות כיום לסחוף לתוכן מעצמות המחזיקות בנשק להשמדה המונית, ובראשן ארצות הברית. בשנים האחרונות לבדן איימה רוסיה להשתמש בנשק גרעיני נגד אוקראינה, סין איימה בכך על טייוואן, איראן על ישראל, פקיסטן על הודו, וקוריאה הצפונית על קוריאה הדרומית, יפן וארצות הברית. טורקיה דיברה על שיגור טילים לאתונה ולישראל, או על פתרון "הבעיה הארמנית" בדרכי קודמיה. וכל אלה הם רק איומים בשיגור פצצות וטילים, שעה שאנו נכנסים לעידן של פתוגנים מהונדסים ואמל"ח מונחה בינה מלאכותית.

יש לשים לב כי ארבעת אירועי הארמגדון העתיקים שנבחנים כאן שונים מהיעלמויות מסתוריות, או מקריסות מערכתיות פתאומיות ומונומנטליות, של "תרבויות אבודות" כגון המיקנים (בערך 1200 לפנה״ס) או בני המאיה (900 לספירה בערך). אין הם זהים גם להכחדות מצומצמות יותר, כגון סופם המסתורי של תושבי איי הפסחא, פיטקרן או רואנוק.

ספר זה גם אינו עוסק בהתפוררות ההדרגתית, מבפנים, ששחקה שוב ושוב אומות ואימפריות, דוגמת התמוססותה של רומא הקיסרית במאה החמישית לספירה ובליעתה החלקית בידי ה"ברברים" למיניהם, עד להיווצרותה האיטית של אירופה של ימי הביניים. פרקי הספר אינם עוסקים גם בהיעלמות הפוליטית של מדינות או בשינויי שמותיהם של עמים, כמו סופם הרשמי של פרוסיה ושל הפרוסים, או של יוגוסלביה והיוגוסלבים. אפילו חיסולה הממשי של מדינה יריבה – עם גבולות, ממשלה, היסטוריה ותרבות ייחודיים – אינו אומר בהכרח שמדובר ברצח עם שלם, אף שלעיתים מצור מנצח אכן הסתיים במוות המוני, שנבע משנאה גזעית, אתנית או דתית.

אך אם מדינות ותרבויות יכולות להימחק כליל בידי אויביהן במלחמה, מתי בדיוק ייחשב עם כמי שנכנע או כמי שחדל להתקיים? האם כאשר מדינתו נכבשה רשמית, הוחזקה בידי כובשיה ותושביה הפכו נתינים לצמיתות? או שמא, כפי שטוען ספר זה, כאשר ממשלתו חדלה להתקיים, תשתיותיו הוחרבו, רוב אנשיו נהרגו, נשבו או נפוצו, תרבותו פוררה ונשכחה, וארצו נעזבה או נמסרה לעם אחר ושונה לחלוטין.

ודאי ששום דבר לעולם אינו מסתיים באמת, לפחות לא לחלוטין. מוסדות פוליטיים קורסים. תרבות דועכת. שפה שורדת. והאנשים מתפזרים. ואף על פי כן, קומץ ניצולים מסוגל להתקיים למשך זמן מה מכוח אדי תהילתם שחלפה. לכן, כפי שנראה בהמשך, ישנן דרגות שונות של "השמדה". עלינו לבחון בזהירות אם תבאי או קרתגו אכן הושמדו כפי שנכתב – ומהי בכלל כוונת מקורותינו כשהם משתמשים בפעלים כגון "להשמיד", "להחריב" או "לשטח".

למן חורבן טרויה ועד לאטומיזציה של רוב הירושימה, השמדת ערים, ולעיתים תרבויות שלמות, היא תופעה חריגה אך רחוקה מלהיות נחלתו של העבר הברברי בלבד. מעטים מן האסונות הללו עוד מהדהדים לאורך הדורות. לעיתים חורבנות כאלה שינו את חייהם של עמים שונים לגמרי, הרבה מעבר להרוגים ולמשועבדים. מיליונים, הרחק ממרכז ההרס, הבינו כי גלי ההדף ישנו בסופו של דבר גם את חייהם שלהם. דורות מאוחרים יותר הביטו לאחור והבינו כי חורבנות אלה סימנו סוף פתאומי לעידן אחד ואת פתיחתו של עידן אחר ושונה לחלוטין. בין אם המשמעות של חידלון יחידה מדינית, היעלמות תרבות או מחיקת עם התבהרה בזמן אמת או רק בדיעבד, קווי דמיון מסוימים – ולכן לקחים – טמונים בהיעלמויות הללו בזמן מלחמה של חברות שלמות.

גודלה ועושרה של האוכלוסייה המותקפת היוו גורם מכריע. העולם העתיק הצר על חיסולו של האי הקטן מֶלוֹס ותרבותו בידי האתונאים בשנת 415 לפנה״ס. אך היוונים הקלאסיים לא השוו עולם ללא מלִיאנים לאובדן ההלניזם כולו, כפי שראו לאחר מכן בהחרבתה של תבאי או של קורינתוס הגדולות והמשפיעות בהרבה. גם לשפה, לספרות, לאמנות ולמדע של הנעלמים, וליכולתם לחרוג מגבולותיהם שלהם, הייתה חשיבות. אגן הים התיכון ואסיה הקטנה השתנו לבלי הכר לאחר נפילת קונסטנטינופול הביזנטית, הרבה יותר מאשר בעקבות השמדת הוונדלים הברברים בצפון אפריקה, בסיציליה ובאיטליה.

מחקרי המקרה המובאים כאן – חורבנה של תבאי בידי אלכסנדר הגדול, מחיקתה של קרתגו בידי סקיפיו אמיליאנוס, כיבוש קונסטנטינופול ושינויה מהיסוד בידי הסולטאן מהמט השני, והשמדת טנוצ׳טיטלאן בידי ארנן קורטס – כולם סימנו את קיצן של תרבויות וציוויליזציות. כך ראו זאת בני התקופה וכך ראו זאת גם דורות מאוחרים. אלכסנדר הביא לקיצה של יוון הקלאסית בת מאות ערי-המדינה העצמאיות עם השמדת תבאי ויושביה. קריסתה של עיר-המדינה העצמאית סימנה את תחילתו של עידן חדש ושונה בתכלית: העידן ההלניסטי של ממלכות וערכים אימפריאליים.

השמדתן של קרתגו ושל הציוויליזציה הפונית בצפון אפריקה הסירה את המכשול האחרון בפני השתלטותה של רומא על מערב הים התיכון. חורבנן סיפח את צפון אפריקה אל המערב והאיץ את הפיכתה של רומא מרפובליקה למעצמה קיסרית. נפילתה של קונסטנטינופול בישרה את שקיעתו של הים התיכון כציר המסחר של אירופה. אובדן העיר שם קץ לנוכחות האירופית הפורמלית באסיה, אך במקביל תרם להתהוותו של עולם אטלנטי חדש, שנשלט תחילה בידי פורטוגל וספרד, ובהמשך בידי צרפת, הולנד ואנגליה. חורבנה של האימפריה האצטקית ובירתה טנוצ׳טיטלאן בידי קורטס בישר את רמיסתן של מדינות ילידיות עצמאיות ברחבי אמריקה, אך גם את הולדתה של ציוויליזציה חדשה, דוברת ספרדית, שלא הייתה עוד ילידית בלבד ולא ספרדית בלבד.

לעיתים עיר גדולה – בדרך כלל בירה, בזכות מעמדה הפוליטי, השפעתה או גודלה ועושרה – נעשית סינקדוכה, פרט המסמל את השלם, לקריסתה של הציוויליזציה כולה בעיני הדורות הבאים. ודאי שלא כל השחקנים עצמם הבינו את תפקידי המפתח ההיסטוריים שנטלו על עצמם. ספק אם אלכסנדר ראה בהחרבת תבאי יותר ממחיקה של מטרד מורד, של מחסום בדרכו לקראת הפלישה המתוכננת זה זמן רב אל האימפריה הפרסית וביזת עושרה.

באופן דומה, סקיפיו אמיליאנוס, חרף חרטתו המאוחרת כביכול ויומרותיו הפילוסופיות, היה קרוב לוודאי מוטרד יותר מהאפשרות שהקריירה הפוליטית שלו עצמו תיפגע אם לא יחסל את קרתגו, לאחר ששני קודמיו המידיים נכשלו בכך. מהמט השני, לעומתם, הבין במידה מסוימת את משמעותה ההיסטורית והתרבותית של נפילת קונסטנטינופול, בהכריזו כי הוא יורשה החוקי והיחיד של האימפריה הרומית. ואף על פי כן, גם הסולטאן לא חזה כי בחירותיו ימריצו את אירופה המערבית לכבוש את העולם בנתיבי הים, כדי לעקוף את שליטתה ההולכת וגוברת של קוסטנטיניה העות׳מאנית במסחר בין מזרח למערב. קורטס מצידו ראה בכיבושיו הזדמנות לקריירה ולעושר, לצד הגברת כוחם ושמם של מלכו, כנסייתו ושלו בעצמו.

***

פרק 1 בוחן את גורלה של העיר תבאי, המהוללת בהיסטוריה ובמיתולוגיה גם יחד. בשנת 335 לפנה"ס לא זו בלבד שהתבאים מרדו בכיבוש המוקדוני של יוון, אלא שעשו זאת בחוצפה גלויה, כאשר קראו לאלכסנדר הגדול בהתגרות שיכבוש את העיר האגדית.

וזה בדיוק מה שעשה. לאחר קרב קצר אך אכזרי בן יום אחד. לאחר מכן גייס אלכסנדר באופן בלתי צפוי ערי מדינה יווניות כבושות אחרות כדי לאשרר את החלטתו להחריב את העיר, להרוג את רוב הגברים הבוגרים, למכור את השורדים לעבדות, ולאפשר לשכנותיה של תבאי להשתלט על אדמותיה. כך החריב אלכסנדר אחת ולתמיד את מצודת קַדְמיה העתיקה, על שם מייסדה המיתולוגי של העיר הקדושה.

אך לא רק תבאי בעצמה נמחקה. השמדת התבאים סימנה את סיומו הסמלי של עידן שלם של ערי-מדינה עצמאיות, שאותו ביקשו התבאים המרדניים להציל. לאחר חורבנה של תבאי התחלפו אימפריות וממלכות בזו אחר זו על אדמת יוון: תחילה אלכסנדר ויורשיו ההלניסטים (הדיאדוכים), אחריהם רומא וביזנטיון, לאחר מכן העות׳מאנים, ולבסוף המונרכיה היוונית העצמאית. אבל תרבות הפוליס היצירתית של תור הזהב, לא רק של תבאי, אלא גם של אתונה ויתר יוון, נעלמה עם לכתו של אלכסנדר.

פרק 2 מתאר את היריבות הקטלנית בין רומא לקרתגו שהגיעה לשיאה בשנת 146 לפנה״ס, 189 שנים לאחר חורבן תבאי, כאשר גם הקרתגנים נעלמו כעם, ובכך הגיעה לסיומה גם המלחמה הפונית השלישית. הציוויליזציה הפונית בעצמה נעלמה יחד עם קרתגו בירתה. בדומה לתבאים, גם הקרתגנים נספו במצור, לאחר שגבולותיהם הרחוקים התמוטטו והצטמצמו לפרוורי העיר בלבד. לשונה של קרתגו, ספרותה ותרבותה, שהיו פעם נפוצות בכל רחבי אגן הים התיכון, נותרו אך זיכרון רחוק בעידנים ההלניסטיים והרומיים שבאו לאחר מכן.

קרתגו, בשלוש מלחמותיה הפוניות, נלחמה ברומא זמן רב מדי והפכה פגיעה מדי. קיומה נתפס לא עוד כאיום קיומי אלא כמטרד מתמיד. גורלה לא עניין איש מחוץ לרומא. והרפובליקה הרומית ביקשה הזדמנות להכחיד יריבה כלכלית ולרשת את עושרה. חורבנה של קרתגו, יחד עם חורבנה כמעט בו-בזמן של קורינתוס וכינונן של פרובינציות רומיות ביוון, נחשבו מאז ומעולם בעיני ההיסטוריונים כסמל לקיצן של הממלכות ההלניסטיות וכתחילתו של עולם ים תיכוני רומאי.

הידועה ביותר מבין ההשמדות במלחמה הייתה נפילת קונסטנטינופול הביזנטית ב-29 במאי 1453, "יום שלישי השחור", נושאו של פרק 3. הלשון היוונית והנצרות האורתודוקסית אומנם שרדו בדרום אירופה ובפריפריה של אסיה גם לאחר נפילת האימפריה הביזנטית, אך המציאות שהתקיימה למעלה מאלף שנה, של אימפריה רומית מזרחית דוברת יוונית עם פולחן נלווה באסיה הקטנה, נעלמה. זאת, חרף טענותיה המאוחרות של רוסיה שהיא מקימה מחדש את "רומא הנוצרית השלישית". קונסטנטינופול שרדה מן הביזה האכזרית שביצעו האבירים המערביים במהלך מסע הצלב הרביעי בשנת 1204 והתאוששה פחות או יותר. אך היא לא הצליחה להשתקם מול יומרותיו השאפתניות בהרבה של הסולטאן מהמט השני, ששם קץ לציוויליזציה הביזנטית, ניכס לעצמו את בירתה המפורסמת ושינה אותה בהתאם לרצונו.

העות׳מאנים טיפחו שנאה עמוקה לנצרות. הם צדקו בהנחתם כי קונסטנטינופול זקנה, חלשה וממילא נזנחה מזמן בידי האומות הנוצריות של מערב אירופה. לאחר הנפילה הפכה איה סופיה, הקתדרלה הנוצרית הגדולה ביותר במערב במשך 700 שנה, למסגד הגדול ביותר בעולם המוסלמי. מאז לא קמו עוד ביזנטים, לא עיר יוונית בשם קונסטנטינופול, ואף לא רעיון כלשהו של תרבות הלניסטית-נוצרית מלוכדת באסיה. מעטפתה היוונית של העיר הנבזזת נותרה על כנה, בשל מיקומה האסטרטגי שאין שני לו על מצרי הבוספורוס. אולם מעתה היא נבלעה כקונסטנטיניה, בירתה החדשה והדינמית של האימפריה העות׳מאנית העולה, ובעידן המודרני שונה שמה לאיסטנבול.

בפרספקטיבה עולמית, נפילת קונסטנטינופול סימנה את קץ עולמו של הים התיכון המזרחי, את העברת מרכז הכוח וההשפעה ההלניסטיים לאירופה של הרנסנס, ובעקבות זאת את תחילתו של עידן חדש,  אטלנטי. כבר ב-1444, קרוב לעשור לפני נפילת העיר, הגיעו מגלי ארצות פורטוגזים אל הנקודה המערבית ביותר באפריקה בניסיון למצוא נתיב ימי שיאפשר לעקוף את שליטת העות'מאנים בים התיכון ובנתיבי היבשה לאסיה. הרחק מדרום לסהרה הם החלו לעקוף את שליטת המוסלמים במסחר עם חוף הזהב האפריקני. ב-1488 הגיעו המגלים אל כף התקווה הטובה, והבטיחו בכך גישה ישירה של אירופה למסחר עם אסיה. ב-1492, 39 שנים בלבד לאחר נפילת קונסטנטינופול, גילו האירופים את העולם החדש.

כמו המילה "וַנְדָלי", גם "ביזנטי" שרד עד ימינו רק כשם תואר באנגלית, המשמש תדיר באופן לא מדויק ואף מקפח כדי לתאר את סרבולן ומזימותיהן של בירוקרטיות כבדות וארכאיות. מעבר לכך נסוגה הביזנטיות אל זיכרונה הקולקטיבי של יוון. הרעיון החי של ביזנטיון שב והופיע בתודעה רק פעם אחת, כפנטזיה חטופה. עם התפרקות האימפריה העות׳מאנית ב-1918, החלום ההלניסטי של "מגאלה אידאה" (Ἡ Μεγάλη Ιδέα – "הרעיון הגדול") זכה לעדנה חדשה, אך במהרה מת לצמיתות. גלגולה החדש של "המגאלה אידאה" דמיין ים אגאי פן-הלני במאה ה-20, מאוחד מחדש בידי דוברי יוונית באסיה הקטנה, ביוון היבשתית, באיים ובחופי מצרים הצפוניים. חלום זה רוסק בידי צבאו של הלאומן הטורקי מוסטפה כמאל אטאטורק בשריפתה הסופית של סמירנה בשנת 1922, והושלם עם כינונה של המדינה הטורקית החדשה.

מעשה ההשמדה של ארנן קורטס כלפי האימפריה האצטקית הוא נושאו של פרק 4. עם תום המצור על העיר בשנת 1521 לא נותר עוד רעיון של עם אצטקי או של בירה ילידית מפוארת בשם טנוצ׳טיטלאן, ואף לא של עיר רוויית תעלות, מעין ונציה מקסיקנית. כמעט דבר לא נותר מלבד מיתולוגיות מאוחרות על מולדת אצטלאן האבודה בדרום-מערב ארצות הברית, ועבדים שנשאו על גבם את בנייני הבירה הספרדית החדשה, מקסיקו סיטי, שנבנתה במכוון על חורבותיה של טנוצ׳טיטלאן. כמו קרתגו וקונסטנטינופול, גם טנוצ׳טיטלאן הייתה מרכז העצבים של אימפריה שברירית, עיר בירה אחת שניהלה אלפי קילומטרים רבועים של שטח פריפריאלי.

אף שהספרדים הכירו מקרוב את התרבות האצטקית במהלך השנתיים שקדמו לנפילה, הם מיהרו לנסות להשמיד את דתה, את עמה ואת תרבותה. מבחינתם היו להם די והותר סיבות לחסל את האימפריה האצטקית, ולא להסתפק בהבסת ה"מֶשיקה" (שמם הילידי של האצטקים). בדומה לתבאי, חורבנה של טנוצ׳טיטלאן ואימפריית המשיקה לא היה רק מחיקתה של מדינה אחת: נפילת העיר סימנה את קץ כל ציוויליזציית ה"אַלְטֶפֶּטְל", ערי-המדינה של מרכז אמריקה. בצירוף הכיבוש הספרדי המאוחר יותר של האימפריה האינקה, שנעשה בהשראתו העקיפה של קורטס, סימנה נפילת טנוצ׳טיטלאן את סופו של עידן הציוויליזציות העצמאיות בעולם החדש.

אפילוג קצר מתווה תבנית טרגית אך צפויה מראש לכל מקרי הבוחן הללו, אשר שונים כל כך במרחב, בזמן, בגזע ובדת. והמסקנה מציעה לנו אזהרות רלוונטיות לשעה זו ולעתידנו. גם כאשר נדמה כי האנושות נעשית אחידה יותר ומקושרת יותר, עולמנו נעשה פגיע ומסוכן יותר, שעה שמרווחי הטעות והאשליה מצטמצמים – מאוקראינה והמזרח התיכון עד טייוואן. עלינו לזכור שמלחמות העולם של המאה הקודמת גבו קורבנות רבים יותר מכלל המלחמות גם יחד מראשית הציוויליזציה המערבית לפני 2,500 שנה. והן עשו כן בכלי נשק שכבר הפכו מיושנים, ובאג'נדות הרסניות ומוכרות מדי שממשיכות ללות אותנו גם היום, ללא שינוי מימי קדם. אשר לקורבנות התוקפנות, אותן תודעת שווא ואותם דמיונות שהמיטו כליה על התבאים, הקרתגנים, הביזנטים והאצטקים בהחלט מוסיפים ללוות אותנו גם הם, במיוחד מחשבתם האחרונה של הנטבחים: "זה לא יכול לקרות כאן".

הספר "מלחמה. סוף" יצא לאור בהוצאת סלע מאיר וזמין לרכישה בקישור.

The post סכנת ההשמדה עדיין כאן: פרק מספר חדש appeared first on מידה.

תחקיר מקיף וחדש של תנועת 'רגבים' חושף תמונה מדאיגה של מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית (הרש"פ). הדו"ח מראה כיצד מנגנוני הביטחון הללו, שנועדו במקור להיות כוח שיטור אזרחי "בלי בג"ץ ובלי בצלם" כדברי ראש הממשלה דאז רבין, הפכו צבא סדיר מוכן לזינוק מיידי, מצויד בנשק צבאי כבד, בעל יחידות עילית התקפיות, ובעיקר – בעל מטען אידיאולוגי קיצוני שאינו מכיר בזכות קיומה של מדינת ישראל ושואף להשמידה.

הגלגול הראשון: הסכמי אוסלו

בהסכמי אוסלו של ראשית שנות ה-90, ההבטחה הישראלית הייתה פשוטה: הרשות הפלסטינית תקים "כוח משטרה חזק" שיאכוף סדר וילחם בטרור מבית. ההסכמים קבעו מגבלות נוקשות: מספר מצומצם של שוטרים (כ-30,000 לכל היותר ביהודה ושומרון ובעזה יחד), נשק קל בלבד, ומספר זעום של רכבים משוריינים.

המציאות בשטח הייתה רצף בלתי פוסק של הונאה פלסטינית ועצימת עיניים ישראלית. כבר בשנת 1996, במהלך מהומות מנהרות הכותל "הנשק של אוסלו" הופנה ישירות נגד חיילי צה"ל בקרבות ירי פנים אל פנים. האינתיפאדה השנייה בהייתה שיאו של ה"היפוך": קציני מנגנונים הקימו את "גדודי חללי אל-אקצא" והשתמשו בידע ובנשק שקיבלו מישראל כדי לבצע פיגועי התאבדות וטבח באזרחים. הלינץ' המזעזע בתחנת המשטרה באל-בירה, שבו אנשי המנגנונים לא רק שלא הגנו על חיילי צה"ל אלא השתתפו ברציחתם המבחילה, היה אמור להיות תמרור האזהרה האחרון.

"מודל דייטון"

במבצע "חומת מגן" השמיד צה"ל את תשתיות הטרור והמנגנונים של הרשות, אולם גם אחריו נולד הניסיון "לשקם" את המערכת. בחסות אמריקאית ובהובלת הגנרל האמריקאי קית' דייטון, הוקמו המנגנונים מחדש בפורמט "מקצועי" ו"מנותק מהקשר פוליטי", והתיאום הביטחוני הפך לדת החדשה של מערכת הביטחון הישראלית.

הדו"ח של 'רגבים' חושף כי מדובר במצג שווא. במקום משטרה אזרחית, נבנה כאן צבא. נכון לשנת 2026, המנגנונים מונים כ-65,000 מקבלי משכורות – מספר הגדול פי חמישה מהסכמי אוסלו המקוריים. כדי להבין את סדרי הגודל: היחס בישראל הוא כשלושה שוטרים לכל אלף נפש באוכלוסיה, לעומת זאת ישנם 24 שוטרי מנגנונים לכל אלף נפש. מדוע רשות "אזרחית" זקוקה לסד"כ הגדול פי שמונה מהנדרש למשטרה רגילה? התשובה טמונה בייעוד הכוח.

הנתונים המחקריים בדו"ח חושפים התמקצעות צבאית מדאיגה. הרשות מחזיקה כיום ביחידות עילית כגון יחידת "101" המתמחה בלחימה בשטח בנוי ופריצה, ויחידת ה"עטלף" (S.A.T) המתמחה בפשיטות מהירות על אופנועים ובצניחה טקטית. אלו אינם כלים לשיטור קהילתי בראמאללה; אלו כלים לכיבוש בסיסים, יישובים ואפילו ערים.

בתחום האמל"ח, הפער בין ההסכמים למציאות תהומי. במקום רובים קלים בלבד, אנשי המנגנונים מצוידים כיום במקלעים בטילי RPG, בנשקי צלפים מתקדמים ובמטעני חבלה עוצמתיים. מערכת המודיעין הפלסטינית, שזוכה למימון וסיוע מצד שורת מדינות, פועלת כארגון ביון צבאי לכל דבר, תוך שהיא משתמשת בשיתוף הפעולה עם ישראל כדי לאסוף נתונים על תנועות צה"ל.

החלק המטלטל ביותר בדו"ח עוסק במעטפת האידיאולוגית שבה גדל "הלוחם הפלסטיני החדש". בניגוד למצג השווא במערב, באקדמיות הצבאיות של הרשות בתוך יהודה ושומרון ובעולם (במדינות כמו ירדן, איטליה ואלג'יריה), המסרים ברורים: ישראל היא האויב, והיעד הוא "שחרור" פלסטין כולה.

סרטוני אימונים רשמיים של המנגנונים מראים לוחמים המאדירים את "יום הנכבה" ומבטיחים "שיבה" לחיפה, ליפו ולבאר שבע. הדו"ח מצטט הרצאות לצוערים שבהן הצהרת בלפור מוגדרת כ"מקוללת" וערפאת מהולל כמי ששמר על "הערביות והקדושים מהאוקיינוס ועד המפרץ".

ואכן, מנגנון "הדלת המסתובבת" המפורסם של ערפאת לא נעלם ורק השתכלל. אנשי המנגנונים משמשים כ"שוטרים ביום ומחבלים בלילה". רק בארבע השנים היו מאה מקרים שבהם אנשי המנגנונים, חלקם קצינים בכירים, היו מעורבים ישירות בפיגועים.

להתעורר עכשיו

הקונספציה הביטחונית ביהודה ושומרון נשענת על ההנחה שהרשות הפלסטינית היא "נכס" ביטחוני חשוב שיש לשמור עליו כמעט בכל מחיר. הדו"ח "הכתובת על החומה" מוכיח כי מדובר בנטל אסטרטגי ובסכנה קיומית. בניית הכוח הצבאי, המסרים הלאומניים המחרידים בתוך המנגנונים, והיכולות המבצעיות שנצברו, מכשירים את הקרקע לתרחיש של "היפוך קנים" רחב היקף. כאמור, הדבר כבר קורה יום יום בקנה מידה "קטן".

מי שמחנך את דור הלוחמים הבא שלו לכיבוש חיפה, אינו יכול להיות מופקד על ביטחון ישראל. עלינו להפסיק לראות במנגנוני הרשות שותף ביטחוני ולהתחיל לראות בהם צבא אויב לכל דבר. ללא מהפך בתפיסה הזו, תרחיש שחזור זוועות השבעה באוקטובר ביהודה ושומרון כבר לא יהיה תיאורטי, אלא שאלה של זמן בלבד.

לקריאת הדו"ח המלא >  https://did.li/HSbsl

דוד אולשבנג הוא דובר בתנועת רגבים.

The post דו"ח רגבים חושף: משטרת הרש"פ – צבא בתחפושת appeared first on מידה.

מצד אחד ניצב מייסד תנועת MAGA, הנשיא דונלד טראמפ, שהחלטתו לצרף את כוחה הצבאי המעצמתי של אמריקה לתקיפת תוכניות הגרעין והטילים של איראן, הסירה מעל ישראל איום קיומי ממשי ושחררה את מדינות ערב השכנות לאיראן מאימתו של המשטר האלים והמסוכן של משמרות המהפכה.

מן הצד שני ניצבות כמה מן הדמויות המשפיעות והבולטות בתקשורת הימין באמריקה, בהנהגת טאקר קרלסון. קרלסון, ועמו משפיענים דוגמת קנדס אוונס, מייגן קלי וניק פואנטס, טוענים שהם המבטאים האותנטיים של עמדת האגף הבדלני ב־MAGA, ולפיה השתתפות ארה"ב במלחמה פסולה ומגונה שכן סותרת את אחד מעקרונות היסוד של התנועה – כך לפי דעתם – ולפיו אמריקה צריכה להפסיק להתערב במלחמות של אחרים.

ניתן היה להציג את הדברים כקרב ענייני ושקול המתחולל בין הנשיא לאותה קבוצת משפיענים על אהדת הימין הרפובליקני בארה"ב, אבל יהיה זה חטא לאמת. וזאת כיוון שאין זו מחלוקת עניינית, וכן כיוון שהסקרים מעידים שבקרב חברי תנועת MAGA עדיין זוכה טראמפ, על אף המלחמה, לתמיכה כמעט מוחלטת, 89%, לעומת 7% תמיכה בלבד בקרלסון.

החלטת טראמפ להטיל למערכה נגד איראן את כוחה הצבאי המלא של אמריקה, היתה החלטה פרו ישראלית מובהקת כל כך עד שניתן היה להניח שהיא תתעלה מעל ביצת הפוליטיקה הפנימית בישראל ותאחד את כולם באהדה הראויה לנשיא ארה"ב, אבל התקשורת הישראלית, שלאורך כל המלחמה הוכיחה שהיא מעדיפה תבוסה ישראלית על פני ניצחון כיוון שייזקף לזכות נתניהו, הצליחה לקחת את הצד הלא נכון גם בסיפור הזה.

בידיעות אחרונות הקרב בין טראמפ לקרלסון מתואר מתוך אהדה ברורה לקרלסון ושמחה מוזרה לאידו של טראמפ. כבר בכותרת המשנה ניתן המסגור הברור, כשטראמפ מוצג בו כמי ש"הצליח להסתכסך עם אחד התומכים הכי גדולים שלו בעבר", קרלסון. ואנחנו יודעים על מי אומרים שהוא "הצליח להסתכסך עם אחד התומכים הכי גדולים שלו". על מי שהוא האשם במריבה, וגם הצד הלא צודק בה. גם בידיעה עצמה, החוגגת את היחלשות טראמפ בסקרים הארציים, מופיעים קרלסון וחבריו אך ורק בהקשר חיובי, ללא מילת ביקורת אחת(!) עליהם, בעוד טראמפ, ש"הצליח להסתכסך איתם", מוצג באופן שלילי כמי ש"משתלח" בהם.

גם בהארץ מתואר קרלסון כ"דוברו המוכשר והחשוב ביותר" של הנשיא ומוצג בצורה אוהדת ללא מילה אחת של ביקורת.

ההצגה החלקית הזו של דמותו של קרלסון היא חרפה כפולה. ראשית, המחלוקת בין שני הצדדים נוגעת ישירות לישראל: הנשיא טראמפ בעד ישראל ונלחם את מלחמתה, משפיעני הימין הבדלני נגד ישראל ודורשים שארה"ב לא תילחם את מלחמתה, שהיא כאמור גם מלחמת העולם החופש כולו, בהנהגת אמריקה.

שנית, קרלסון הוא למעשה אחד האנטישמיים הרעילים ביותר בעולם כיום. הוא מנרמל בשיטתיות אנטישמיות בפרסומים שלו, מארח נציגים של משטרי רשע ואנשים כמו ניק פואנטס וקנדס אוואנס ונותן להם באמפתיה גלויה לשטוח את התיאוריות האנטישמיות המופרעות שלהם על היהדות העולמית והשפעתה ההרסנית על האנושות, לרבות הטענות ההזויות ביותר ולפיהן ישראלים ביצעו את פיגועי הפלת התאומים, הוליווד מנוהלת בידי "כנופיות זדוניות של יהודים", ועוד.

קרלסון עצמו אף תיאר את נשיא אוקראינה היהודי במונחים אנטישמיים קלאסיים – כגון "נראה כעכברוש", האשים את ישראל בטבח עשרות אלפי ילדים בכוונה לאורך המלחמה, ועוד ועוד. על כל אלה הוכרז לאחרונה על ידי ארגוןStopAntisemitism , המנטר דרך קבע את האנטישמיות בארה"ב, כ'אנטישמי השנה לשנת 2025'. לפניו אגב, בתואר 'אנטישמית השנה לשנת 2024', זכתה קנדס אוואנס, המוזכרת גם היא בידיעות אחרונות כמשפיענית חשובה ומוכשרת ללא מילה אחת של אחת.

(יוצא דופן היה דיווח N12 שבו כן צוינה עובדת היותו של קרלסון אנטישמי, גם אם בשתי שורות קצרות בסוף הדיווח)

ועולה השאלה: מעבר לחוסר המקצועיות הבוטה שבהצגת הדברים בצורה כה מוטה וחסרה, מה גורם לתקשורת הישראלית לכזה ורטיגו ערכי, המדרדר אותה עד כדי העדפת האנטישמיים הרעילים ביותר בעולם, על פני הנשיא האמריקני הפרו ישראלי ביותר בהיסטוריה?

התשובה לכך לקוחה כנראה מתוך תהומות הנפש והפסיכוזה ההמונית. אבל לנו הלקח ברור: להגן על נפשותינו באמצעות הפסקת צריכת התוכן הזה והפסקת הכנסתו אל בתינו, ובאמצעות יצירה וצריכה של תקשורת מקצועית, מאוזנת, רצינית וראויה.

ובקיצור, תקשורת ציונית.

The post בתקשורת התאהבו בטאקר קרלסון, ויש לזה סיבה טובה appeared first on מידה.

האם אתה רואה באיחוד של בנט ולפיד "צעד נועז ופטריוטי" כפי שהגדירו אותו?

"בצעד הזה אין שום חידוש נוכח העובדה שאת הברית הזו הם כבר כרתו ב-2013 ושיחזרו אותה כשהיתה ביניהם סוג של רוטציה בהנהגת המדינה שנה וחצי. האנשים האלה כנראה קרובים מאוד אחד לשני ברמה הפרסונלית. אין פה איחוד דרמטי של ימין ושמאל – בנט הוא לא ימין כמו שלפיד הוא לא בדיוק שמאל".

מה למדנו במסיבת העיתונאים על כוונותיהם?

"למעט אמירות פופוליסטיות על הקמת ועדת חקירה ממלכתית וגיוס חרדים, לא הייתה התייחסות לנושאים אחרים. אני לא אוהב את האמירה שלהם "80% מהאזרחים מסכימים על 80% מהדברים" כי בדרך הזו לא מחוללים שום מפנה, עם ישראל זקוק למפנים. אנחנו זקוקים לאנשי ביצוע. יסוד ההתחברות ביניהם הוא אחד ויחיד – התנגדות סיסטמטית עמוקה מאוד להנהגה של הממשלה הנוכחית ולעומד בראשה. העניין הוא פרסונלי ולא מהותי, זה בעיקר מה שמטריד אותי".

מהם יחסי הכוחות בין בנט ללפיד?

"לפיד מקבל את מנהיגותו של בנט וזה בדיוק מה שבנט צריך. הוא זכר אלפא, הוא לא צריך שותפים בהנהגה. לפיד מבחינתו עשה צעד פוליטי נכון מאוד. שמעון פרס זכרונו לברכה אמר פעם "עדיף להיות גלגל חמישי בעגלה מקרטעת בעניינים הפוליטיים מאשר לצאת החוצה". כשיוצאים החוצה קשה מאוד לחזור. מבחינתו של לפיד זה רווח עצום, מבחינתו של בנט הוא קיבל נדוניה מדהימה – יחידת מימון של 24 חברי כנסת, לגיטימציה של המרכז הישראלי וגם השיג את איזנקוט שהיה חשש שיתחבר עם לפיד".

בסקרים האופוזיציה מאבדת מנדטים אחרי האיחוד, איזנקוט עולה.

"באופן כללי, תלוי איזה סקר את קוראת. הסקר האמיתי הוא ביום הבחירות. הסקר המשמעותי יהיה כשהאיחודים יושלמו או לא יושלמו. אני מניח שהכוונה של בנט ולפיד היא שהאיחוד לא יסתיים רק בין שניהם אלא עם גדי איזנקוט. אני לא רואה את גדי איזנקוט נכנס למערך הזה. מי שכבר הודיע שהוא לא מצטרף לכל המהלך הזה הוא אביגדור ליברמן. הוא ממצב את עצמו כאלטרנטיבה היחידה בימין שהיא לא נתניהו והחבורה של הממשלה הנוכחית".

מאיפה הגיע הרעיון לאיחוד?

"אין ספק שהקטליזטור הגיע מהונגריה. אורבן די מקביל למה שקורה אצלנו עם נתניהו. 16 שנים ברצף כראש ממשלה, מי שמתמודד מולו זה מישהו שהיה אצלו במפלגה ורואה את עצמו כימין. ישראל היא לא הונגריה והונגריה היא לא ישראל, אורבן הוא לא נתניהו ובנט בטח לא מגיאר".

מה פשר העליה של מספר המנדטים של הקואליציה בסקרים?

"יש כנראה כ-15% ממצביעי הימין שדעתם לא נוחה מהנהגת נתניהו, כשהם נשאלים בסקרים אין להם בעיה להגיד שמבחינתם בנט הוא אופציה, חלקם מגיעים מהציונות הדתית". אם בנט מתמרכז או "משתמאל" – קשה להם עם זה.

מה ישפיע על מהלך הבחירות?

"סקר יכול להיות ממש לא מדויק כי הוא לא יכול לבחון אחוזי הצבעה, אחוזי הצבעה גבוהים יכולים לשנות את המפה הפוליטית במדינת ישראל. יש כ-450,000 מצביעים חדשים שחלקם יצביעו באופן מסורתי כפי שההתפלגות הנורמלית מתבצעת כעת בין ימין לשמאל, את חלקם קשה לפלח. ארבעה מנדטים הביא איתו גדעון סער – אף אחד לא מבטיח שהמצביעים שהצביעו לו, יצביעו לו שוב. יש אנשים חדשים שמתחממים על הקווים כבר הרבה מאוד זמן".

מהי הבעיה של נפתלי בנט?

"הבעיה הפוליטית של בנט היא שאין לו בייס, אין לו בסיס באמת. הוא לא מחזיק מאחוריו קהל שהולך אחריו באש ובמים. במצב כזה אתה צריך לבנות את הקהל. הוא מכוון ל-24 מנדטים של לפיד. זה לא שהוא חושב שיהיו לו 40 מנדטים וגם לא 35".

מה סוד עלייתו של איזנקוט בסקרים?

"העדר אלטרנטיבה. הוא נכנס לנישה שאין לו בה מתחרים. הוא איש צנוע, נכון שזה בעל חשבון כריזמה. יש לו צניעות טבעית, אנשים אוהבים את זה. הוא מציג את החזון שלו במילים די פשוטות ובהירות, יש לא מעט אנשים שאוהבים את זה. יש מנדטים אבודים באופוזיציה וגם חלק בקואליציה, הוא עונה על הצרכים שלהם".

כיצד הם יגייסו את החרדים?

"אני לא רואה היתכנות שביום בהיר אחד מגייסים 30,000 חרדים, זה לא יקרה. כדי לבצע את זה צריך 50,000 שוטרים צבאיים ואין אפילו 500. אתה לא תכניס 25,000 חרדים לכלא. אין מקום בבתי הכלא ל-25,000 איש. אם תכניס 25,000 אנשים לכלא, המדינה הזו יכולה לסגור את שעריה. חייבים לאפשר לציבור החרדי להתפרנס ולא בצורה שאינה חוקית, בנט ולפיד הבינו את העניין ורצו להוציא לשוק העבודה בגיל צעיר מאוד ולשחרר אותם מחובת השירות הצבאי".

כיצד תתנהל המפלגה?

"נפתלי בנט הוא המנהיג, הוא המכריע. אני לא מצפה פה למהלכים דרמטיים שישנו את פני המציאות במזרח התיכון ובמדינת ישראל. יהיה פה סוג של שימור. זו בדיוק המשמעות בעיניי של העדר בשורה".

The post הנתון שעשוי להכריע את הבחירות appeared first on מידה.

בנט כבר לא משמש כגשר בין מצביעי ימין לגוש השמאל. הוא גוש השמאל בעצמו. ממילא אין כבר צורך לעסוק בשאלת הנוכלות שנועדה להרתיע מצביעי ימין מ״נפילה בפח״. אחרי האיחוד עם לפיד כבר אין פח ליפול בו. ומי שמצביע ליש עתיד עם כיפה יודע למה הוא מצביע. ולמי שעוד היה ספק – מינוי של עמי אשד, גיבור מעמד הקפלנים – לתפקיד במפלגה אמור לסגור את הדיון.

בשורות הבאות אני רוצה לעסוק בהיבט אחר של התנהלותו הנכלולית של בנט. כזה שעיצב את התרבות הפוליטית והמפה הפוליטית שלנו באופן עמוק ובעייתי יותר משאלת ההונאה של מצביעיו. לבנט מניות רבות בהקצנה של השיח הפוליטי בעשור וחצי האחרונים, והוא אחראי במידה רבה על הקיטוב הנוכחי.

עם סיום תפקידו כמתחזה לימין חדש וכניסתו לתפקיד השמאל החדש, ראוי לסכם גם את הזווית הזו.

כזכור, נפתלי בנט פרץ לפוליטיקה במהלך שנת 2012 לקראת מערכת הבחירות של שנת 2013. הוא תכנן להתמודד עם רשימה עצמאית חדשה שהוא הקים ״הישראלים״ אך בשל הקדמת הבחירות ומשיקולים שונים נענה לקריאתו של אורי אורבך להצטרף למפלגת הבית היהודי ולרענן אותה באמצעות פריימריז פתוחים, קמפיין התפקדות וכדומה. אין לי עניין להאריך בכרוניקה של הדברים, מה שחשוב כאן היא תפיסת העולם והמסרים.

בנט ניסה להפוך את מפלגת המגזר למפלגת שלטון, וככזו הוא התחיל מאבק מול הליכוד על הובלת ה״ימין האמיתי״. הקמפיין שלו לבש כבר אז צורה של ביקורת שיטתית, עקרונית ורחבה על הליכוד, על הנהגתו של נתניהו, על מבנה הקואליציה וניהול המדיניות.

מרוב שהתרגלנו לתרבות הפוליטית הזו, חשוב להזכיר כאן נשכחות. מפלגת הציונות הדתית הקלאסית (המפד״ל) נמנעה בדרך כלל מהתנגשות חזיתית עם הליכוד בשאלות הללו. היא דאגה לאינטרסים המגזריים בחינוך ולקידום ההתיישבות ביש״ע. מאבקים נגד הליכוד היו תופעה חריגה ששמורים למצבים שנתפסו כאובדן דרך קיצוני. הסכמי חברון של 1998 היו מקרה כזה, וההתנתקות כמובן. אלו היו מקרים חריגים. תחרות ״ראש בראש״ עם הליכוד על הובלת המחנה הלאומי היא תופעה שלא הייתה קיימת עד שבא בנט.

הוא קבע את המטרה המטרה: ״שהבית היהודי תהיה המפלגה הגדולה בקואליציה. מפלגה גדולה שתכיל דתיים, חילונים, חרדים ומסורתיים״, מה שכבר אז כינו ״הליכוד 2״. בהתאם, קמפיין 2013 שלו היה רווי מסרים אנטי ליכודיים, שנסובו סביב תמה מרכזית אחת: הליכוד לא ״ימני״ מספיק. הוא פשרן, חלש ומורכב מאנשים שאינם נאמנים.

כך למשל, הוא תקף את נתניהו על כך שלא גיבה את סא״ל שלום אייזנר שתועד מכה בכת הנשק פעילי שמאל בבקעה. הוא ביקר את תוצאות מבצע עמוד ענן וטוען כי ״חמאס מרים ראש. הוא פרש, שלא בצדק, את תוצאות מבצע "עמוד ענן" כחולשה של ישראל״, והבטיח ״צה"ל עוד יפעל, וישיב את ההרתעה. סבלנות״. בפוסטים אחרים עסק ב״הסברה״ וערך משהו שהוא כינה ״מסע שגרירים״ שנועד ״לגרום לעולם לחשוב מחדש״ בטענה

ש״במשך 20 שנה משרד החוץ הישראלי פועל עם הכוונה לא נכונה, והתוצאות בהתאם״. הוא תקף את נושא הפנסיות התקציביות בצה״ל וטען ש״שר הבטחון אהוד ברק פוחד להתעסק עם שינויי העומק הנדרשים״.

אני לא נכנס לדיון בגופן של עמדות, אלא מתאר את המגמה הפוליטית: תחרות על השלטון.

בדיעבד, באופן אירוני למדי (שלא לומר נכלולי) אחד מנושאי הביקורת המרכזיים של בנט באותה עת הייתה השותפות של הליכוד עם מפלגת העבודה בראשות אהוד ברק, שהיה שר הביטחון בממשלת נתניהו השניה (2009-2013), ונתפס כסמל של כל מה שרע בהתנהלות הליכודית.

באוקטובר 2012 כתב בנט כך: ״ראש הממשלה, שחרר אותנו מאהוד ברק. בשבועיים האחרונים אנחנו "לפתע" שומעים מנתניהו ומקורביו את האמת על אהוד ברק: הוא חותר תחת מדיניות נתניהו בארה"ב בעניין איראן, הוא מציג עצמו כפשרן, בעוד נתניהו הוא קיצוני, הוא שר בטחון כושל, הוא מנהל מדיניות עצמאית ביהודה ושומרון ועוד.

ואז, מה עושה ראש הממשלה? קורא לברק ל"שיחת נזיפה", ומיד לאחריה ברק אומר "אף אחד לא נוזף בי"- וכו, וכו

אדוני ראש הממשלה: אם הדברים שאמרת על אהוד ברק נכונים, עשה את הדבר הטבעי והפשוט: פטר אותו. שחרר את מדינת ישראל מעולו. מספיק עם כל הדיבורים, עשה מעשה״.

המתקפה על ברק חזרה על עצמה גם בפוסטים נוספים, עם הקביעה כי השותפות איתו היא ״ימייה האחרונים של הפוליטיקה הישנה״ וכי הוא ״קורא לראש הממשלה להודיע כי בממשלה הבאה יהיה שר ביטחון שמחויב להגנה ולבטחון ישראל ללא פשרות״.

המגמה הזו התחזקה ככל שהתקרבו הבחירות. בראשית ינואר 2013, תקף באופן פומבי וחזיתי את נתניהו בדיוק על הנושא הזה:

"נראה שהתוכנית של ראש הממשלה לצערי היא להקים ממשלת שמאל – הליכוד, ציפי לבני, עמרם מצנע ועמיר פרץ – כמו שקרה בפעם שעברה כשנבחרה ממשלה לאומית, ודקה אחרי הבחירות הוא צירף את ברק. ממשלה שכזו שוב תלך למהלך דיפלומטי עקר, במקום לטפל בבעיות האמיתיות".

נפתלי בנט, שכבר אז היה ראש ממשלה בעיני עצמו, שלל באופן קטגורי שותפות עם מפלגות שאינן בגוש הימין. המגמה של הליכוד להרחיב את הקואליציה בעזרת מרכיבים ממרכז המפה הפוליטית נתפסה בעיניו כסמל של כל דבר רע. מקור הפשרנות של הליכוד והסיבה המרכזית לכשלונות מדיניים.

כל זה השתנה כמובן מייד לאחר הבחירות, עם יצירתה של ״ברית האחים״ עם לפיד, כאשר התברר לפתע ש״בין ׳יש עתיד׳ לבין ׳הבית היהודי׳ יש נקודות משותפות״ וכי אפשר להתמקד ״במימוש המשותף, וזה די הרבה. נמשיך להתווכח על היתר״. בנט הצדיק את המהלך הזה בשל הרצון של נתניהו להקים ממשלה בלעדיו, ועטף זאת בנימוקים אידאולוגיים.

ברית האחים התבררה כמשקולת בלתי אפשרית על תפקודה של הממשלה, מה שבא לידי ביטוי בין היתר בחוק ישראל היום שבנט ושקד היו ממקדמיו. ובסוף שנת 2014 נפתחה שוב מערכת בחירות. הפעם המסרים האנטי-ליכודיים, שהחלו עוד בזמן מבצע ׳צוק איתן׳ והתחרות על השלטון גברו.

בדצמבר 2014 הוא השיק את קמפיין ״מפסיקים להתנצל״ בסרטון בו התחפש להיפסטר תל אביבי. מי זה אלו שמתנצלים כל הזמן? שמתפשרים? שמוותרים על עקרונות הימין? התשובה ברורה. והמתקפה נגד שותפות של הליכוד עם מפלגות המרכז גברה. הוא טען שהבחירות האלה הן על השאלה מי יהיה השותף בקואליציה ״ציפי או בנט״, מסר שחזר על עצמו שוב ושוב במשך כל מערכת הבחירות (ראו כאן וכאן).

במקביל תקף בנט בחריפות את המחנה הציוני, שהקצינה שמאלה וכללה דמויות כמו יוסי יונה, זוהיר בהלול, סתיו שפיר ואחרות. הקמפיין הזכור מכולם היה ״זה לא חמאס זה יוסי יונה״ שכלל אמירות קיצוניות שלו ושל אחרים בנוגע ל״כיבוש״ ופעולות צה״ל ביו״ש.

במרץ 2015, לקראת יום הבחירות קבע בנט כי ״המסיכה הוסרה: בליכוד רוצים להקים ממשלה עם בוז׳י/ציפי, ללא הבית היהודי… רק בית יהודי גדול יכפה על הליכוד ממשלה בלי השמאל״.

המהלך הצליח ומהליכוד נמסר בתגובה: "לא תהיה ממשלת אחדות ואין כלל היתכנות להקמתה. ראש הממשלה בנימין נתניהו יפנה לשותפינו הטבעיים, ובראשם הבית היהודי, להקמת ממשלה לאומית – אבל כדי שנוכל לעשות זאת חייבים ליכוד גדול. רק ליכוד גדול ימנע הקמת ממשלת שמאל".

לסיכום: הקו הפוליטי המרכזי של בנט בתקופה המכוננת הזו היה קו ימני אידאולוגי צר וקשה, ששולל באופן מובהק ובמפורש את האחדות. לא ממשלת אחדות, לא שותפות עם השמאל, אפילו לא עם מרכיבים קטנים בעלי משקל נמוך, כמו התנועה של ציפי לבני שהייתה שותפה לממשלת 2013 וכיהנה כשרת המשפטים. בנט שלל את כל האפשרויות הללו ודרש דבר אחד בלבד: ממשלת ימין צרה, העיקר שהוא בפנים.

לצד המסר הזה שחזר שוב ושוב ממש עד סדרת מערכות הבחירות הכושלת של בנט בשנים 2019-2021 עד לשבירה שמאלה והקמת ״ממשלת השינוי״ עם לפיד, בנט הישן לא היסס לתקוף את כולם: בג"ץ, גל"צ, הרמטכ"ל, התקשורת, הקרן החדשה לישראל, האקדמיה ומה לא. הוא היה מזלזל ודורס באגרסיביות את מי שהיה מעז להתלונן על ״קיטוב״ וקורא ל״אחדות״, כמו בנט החדש

אחד הקמפיינים המוקדמים שלו, שהופעל באמצעות תנועת הרשת ׳ישראל שלי׳, היה נגד גלי צה״ל. בטענה שהתחנה היא ״סכין בגב החיילים״. הקמפיין ירד מהרשת מאז, אך הוא הבהיר את הרעיון מאחורי הכוונה ״להפסיק להתנצל״.

בשנת 2017 הוא תקף את ערוץ 10, וכינה אותו ״ערוץ הקרן החדשה לישראל״, שפועל ״בגיבוי ארגון מולד שבמימון ממשלת גרמניה. הם לא ירפו מקמפיין השנאה העצמית שלהם״.

וכמובן שהוא תקף בחריפות את בג״צ, בעיקר סביב רצון של איילת שקד לחוקק את פסקת ההתגברות. גם כאן חזרה התמה של ״הליכוד החלש״:

״פיסקת ההתגברות היא המהלך החוקתי החשוב מזה 25 שנה. אם לא יעלה להצבעה בששה במאי לא נצביע יותר עם הקואליציה.

נענינו אמש לבקשת ראש הממשלה לדחות בשבוע את ההצבעה על פיסקת ההתגברות, על מנת להעמיק בנושא וללבן אותו.

עם זאת, סיעת הבית היהודי נחושה להעביר את החוק.

נזכיר שהליכוד *מחויב* על פי ההסכם הקואליציוני לתמוך בפיסקת ההתגברות ברוב 61.

הסכמים יש לכבד!״

המאבק נגד בג״צ הפך להיות המסר העיקרי בבחירות 2019. ״בחירות 2019 הם על נושא אחד:

‫מי מושל בישראל – הציבור דרך נבחריו, או בג״צ״. עד כדי כך שבית המשפט הואשם בכשלון המלחמה בטרור: ״כדי לנצח את חמאס, צריך לשחרר את צה״ל מבג״צ. שקד תנצח על בג״צ. בנט ינצח את חמאס״.

זו סקירה חלקית של התמות שהוביל נפתלי בנט בפוליטיקה הישראלית. ממשלת 2015 (נתניהו הרביעית), הייתה ממשלת הימין-חרדים הצרה הראשונה מאז זו שנכפתה על שמיר בעקבות ה״תרגיל המסריח״ של פרס בראשית שנות ה-90, דבר שהוביל בסופו של דבר לאבדן השלטון ולממשלת רבין-אוסלו.

הליכוד נמנע באופן שיטתי מהרכבת ממשלות מסוג זה, (ממשלת נתניהו הראשונה כללה את מפלגת המרכז ״הדרך השלישית״ וממשלות שרון כללו גם את העבודה ומרכיבים נוספים). היו לכך סיבות טובות: קואליציה רחבה ומגוונת מאפשרת מרחב תמרון פוליטי לראש הממשלה, מונעת סחטנות סקטוריאלית, וחשוב יותר – מציגה את מדיניות הממשלה כקונצנזוס לאומי ישראלי הכולל תמיכה רחבה של סיעות הבית. דבר שהייתה לו חשיבות רבה בשנות המאבק נגד אוסלו ומדיניותו של אובמה. לנוכחותם של אנשים מסוגם של ברק ולבני בקבינט הייתה חשיבות רבה.

בנט שלל את התזות הללו מיסודן, מכיוון שהן פגעו בדבר היחיד שהוא תפס כמקודש: כוח פוליטי. שילוב המרכז שמאל בממשלה תמיד יבוא על חשבונו. והוא קיבל את מבוקשו כאשר ליברמן פרש לקראת סוף שנת 2018 ובנט נכנס למשרד הביטחון. חזון הדורות שהתגשם.

לבנט מניות רבות בהקצנת השיח הישראלי, על הקיטוב הפוליטי ועל יצירתו של גוש ימין-חרדים שבודד את הליכוד ויצר את התרבות הפוליטית הנוכחית. בוודאי, היו לכך גם גורמים נוספים וחקירות נתניהו הן אחת העיקריות שבהן, אבל גם אם תרומתו של בנט לכך חלקית, אין להכחיש את העובדה שהוא דחף, עודד, דרש ותמרן את המערכת הפוליטית לכיוונים הללו ככל יכולתו.

רק כשהוא חצה את הקווים, הוא נזכר לדבר על ״אחדות״ ועל ״שורפי אסמים״. אדם שאין אסם שהוא לא זרק לתוכו לפיד, ואין אחדות שהוא לא נאבק נגדה בכל הכוח.

הנזקים הללו מעצבים את המערכת הפוליטית שלנו מזה כעשור. אבל לבנט לא אכפת. הוא שתק בזמן המחאה הפרועה נגד הרפורמה, שתק על הסרבנות ששיתקה את צה״ל. ושתק בכל נושא בעל ערך וחשיבות בשיח הציבורי. ״שורפי אסמים״ היה שמור לקומץ הדוסים שהפגינו מחוץ לבית של ניר אורבך. כנופיות קפלן זה משהו אחר. בנט קיבל את ההחלטות הפוליטיות שלו מזמן. איך הוא אמר פעם? היום סוף סוף ״הוסרה המסיכה״.

The post הנוכלות האמיתית של נפתלי בנט appeared first on מידה.

הכלכלה העולמית ממשיכה להישען במידה מכרעת על דלקים מאובנים. תחבורה, ייצור חשמל, תעשייה כבדה, חימום וייצור פלסטיק – כולם תלויים בהם.

הנציבות האירופית, ברגע של לחץ גיאופוליטי, הכירה סוף־סוף באמת הזו. בעוד המתיחות גוברת בצווארי בקבוק קריטיים כגון מצר הורמוז, בריסל מצטרפת לקריאות הבינלאומיות לשמור על מעבר חופשי של אנרגיה, ובכך מודה במשתמע כי הציוויליזציה המודרנית אינה יכולה לתפקד ללא אספקה אמינה של פחמימנים.

ב־19 במרץ 2026 פרסמה המועצה האירופית, המורכבת מראשי 27 מדינות האיחוד האירופי, הצהרה ובה נאמר:

"המועצה האירופית קוראת להפחתת ההסלמה ולריסון מרבי… [וכן] להקפאת התקיפות נגד מתקני אנרגיה ומים…. המועצה האירופית גם מברכת על המאמצים המוגברים שעליהם הודיעו המדינות החברות, לרבות באמצעות חיזוק התיאום עם שותפים באזור, כדי להבטיח את חופש השיט במצר הורמוז…"

בתחילת אפריל תמך האיחוד האירופי בקואליציה של יותר מ־40 מדינות, בהובלת בריטניה וצרפת, כדי לאבטח ולפתוח מחדש את מצר הורמוז. קאיה קאלאס, נציגת האיחוד לענייני חוץ, אמרה:

"השבת חופש השיט הבטוח וללא אגרות במצר, בהתאם לדיני הים [הבינלאומיים], היא עדיפות דחופה. האיחוד האירופי תומך בכל המאמצים הדיפלומטיים להשגת מטרה זו."

נשיאת הנציבות האירופית, אורסולה פון דר ליין, התחייבה גם לעבוד עם שותפים כדי לחדש את השיט "בהקדם האפשרי". נכון לאמצע אפריל 2026, פון דר ליין הדגישה שוב ושוב כי הסגירה המתמשכת "פוגעת קשות" באיחוד האירופי. הגוש דחה כל מערכת של "אגרה" או תשלום שהוצעה בידי איראן (או אחרים), והתעקש על מעבר בלתי מוגבל וללא אגרות בהתאם לחוק הבינלאומי.

בכירי האיחוד, ובהם קאלאס, הדגישו שוב ושוב כי כ־20% מהנפט העולמי וחלק משמעותי מהגז הטבעי הנוזלי (LNG) עוברים בדרך כלל דרך המצר. עוד ציינה כי הסגירה "מסוכנת מאוד לאספקת הנפט ולאספקת האנרגיה לאסיה" (כאשר כ־85% מהנפט והגז העוברים דרך הורמוז מיועדים לאסיה), וכי היא משפיעה גם על דשנים.

בקיצור, בעוד האיחוד האירופי נוטה להדגיש בעיקר את "חופש השיט" והחוק הבינלאומי (מעבר ללא אגרות), ברור שהוא קושר זאת לנפט ולאנרגיה – הן לכלכלה העולמית הן לחשיפתה של אירופה עצמה לעליות מחירים ולסיכוני אספקה. השיבוש במצר הורמוז הוא איום מרכזי על ביטחון האנרגיה, ולא רק על זכויות שיט מופשטות.

למרות זאת, בתוך אירופה עצמה, אותם מוסדות פועלים לפירוק שיטתי של יכולות הדלקים המאובנים המקומיות שלהם. הולנד מתקדמת עם הסגירה הסופית וסתימת הבארות של שדה הגז בחרונינגן – אחד המאגרים הגדולים באירופה. גרמניה האיצה את היציאה מפחם, וכחלק מ"מהפכת האנרגיה" שלה (Energiewende) מדלקים מאובנים ל"אנרגיה מתחדשת" של רוח ושמש שפשוט לא עובדת – היא אף מציפה במכוון מכרות פחם. ברחבי היבשת, קידוחים לחיפוש אחר פצלי נפט אסורים ברוב המדינות החברות. גם ההספק הגרעיני צומצם בכמה מדינות, וביתר שאת אצל בלגיה וגרמניה, כאשר האחרונה סגרה בפתאומיות את תחנות הכוח הגרעיניות האחרונות שלה.

התוצאה איננה גאולה סביבתית אלא תלות מהונדסת שיכולה רק לשמח יצרניות נפט כגון רוסיה.

לכן אירופה נאלצת לייבא את הרוב המכריע של הנפט והגז שלה. לפי יורוסטאט וניתוחים עדכניים של מכוני מחקר כגון Ember, בשנת 2025 חשבון ייבוא הדלקים המאובנים באיחוד האירופי היה אמנם נמוך מהשיא של יותר מ־600 מיליארד אירו (שנת 2022) אך עדיין עמד על כ־337 מיליארד אירו.

מחירי הגז והחשמל לתעשיינים באירופה גבוהים פי שניים עד פי ארבעה מאלה שעומדים בפני מתחרים מרכזיים בארצות הברית או באסיה. אין זו תאונת שוק; זו תוצאה ישירה של בחירות מדיניות שביטלו אפשרויות אספקה מקומיות, בעוד שהביקוש המקומי והעולמי נמשך ללא הפוגה.

ההשלכות הכלכליות כבר נראות לעין – והן חמורות. תעשיות עתירות אנרגיה כגון פלדה, כימיקלים, דשנים, זכוכית וזיקוק מעתיקות פעילות אל מחוץ לאירופה או מצמצמות ייצור. כושר התחרות נשחק. משקי בית מתמודדים עם חשבונות אנרגיה גבוהים יותר ויותר, התורמים לעוני אנרגטי נרחב: נתוני האיחוד הרשמיים מראים שכ־9%–10% מהאוכלוסייה, יותר מ־40 מיליון בני אדם, מתקשים לחמם את בתיהם.

סך העלויות הנלוות של ייבוא הדלקים המאובנים בשנים 2024-2021 מוערך בכמעט 930 מיליארד אירו יותר מלפני מלחמת אוקראינה. העברת ההון הזו מיטיבה עם יצרניות נפט ברוסיה ובמקומות אחרים – תוצאה שקשה לראות בה את חזון "האוטונומיה האסטרטגית" שהובטח.

אין זו רק שגיאת מדיניות או פרגמטיות קצרת טווח. זו התוצאה ההגיונית של מסגרת אידיאולוגית, אובססיה דתית כמעט, לפנטזיה של טוהר אקלימי, שלמשך זמן מה השתלטה על מוסדות מפתח באיחוד האירופי. עד כמה שהשאיפה הייתה בעלת כוונות טובות – הרי מי אינו רוצה אוויר נקי? – היא הופרכה שוב ושוב, כאשר סין והודו הגדילו בחריצות את פליטות ה־ CO2 שלהן יותר מכפי שאירופה יכלה לצמצם את שלה.

מה שאנו עדים לו הוא יישום מעשי של מרקסיזם תרבותי – אותה תיאוריה שלאחר מלחמת העולם השנייה העבירה את מוקד המאבק המהפכני מן הכלכלה אל התרבות והמוסדות. נוכח כישלונו הניכר של המרקסיזם הקלאסי, הוגים כגון הרברט מרקוזה הגדירו מחדש את הציוויליזציה המערבית עצמה כדכאנית. הקפיטליזם, החברה התעשייתית והמשאבים המסורתיים של עצמאות אנרגטית הפכו למטרות לא משום שנכשלו, אלא משום שהם מסמלים את עצם הצלחתו של המערב, של הקפיטליזם ושל התמריצים של כלכלות שוק חופשי. לפי מייקל ד' טאנר, מומחה אמריקאי לעוני ולאי־שוויון כלכלי "הקפיטליזם עשה יותר כדי להעצים בני אדם ולהעלות את רמת החיים מכל כוח אחר בהיסטוריה".

הכלכלן האמריקאי המנוח מילטון פרידמן, שקידם חירות כלכלית, הרחבת הזדמנויות וצמיחה כלכלית, אמר ב־1979:

"המקרים היחידים שבהם ההמונים הצליחו להיחלץ… מעוני מחפיר… בהיסטוריה המתועדת, הם כאשר היה להם קפיטליזם וסחר חופשי במידה רבה. אם אתה רוצה לדעת היכן מצבם של ההמונים הוא הגרוע ביותר – זה בדיוק בסוגי החברות שסוטות מכך."

במקום לחלק פרוסות קטנות מעוגה נתונה, מדוע לא להכין עוגה גדולה יותר?

אף על פי כן, "מרקסיזם המטבח" הנוכחי שומר, בניגוד לעובדות ובאופן הרסני לעצמו, על עוינותו כלפי הקפיטליזם והישגי המערב ומחלחל לנציבות האירופית ולגופים נלווים.

"הגרין דיל" של האיחוד האירופי והרגולציות הנלוות לו מוצגים ככורח סביבתי, אך השפעתם היא החלשה מכוונת של הבסיס התעשייתי של אירופה ושל הביטחון האנרגטי שלה. הדלקים המאובנים אינם נדחים רק בשל פליטותיהם; הם נדחים משום שהם יוצרים שגשוג, עצמאות וכוח – תכונות שתפיסת העולם של המרקסיזם התרבותי מבקשת לערער על הלגיטימציה שלהן. ציבור אמיד ועצמאי קשה יותר לשליטה. מבחינה פוליטית, אם אתה עני ותלוי, קיימת אפשרות שתמשיך לבחור מחדש במנהיגיך הבלתי־כשירים בתקווה שיצילו אותך. לאותם מנהיגים יש אינטרס רק להמשיך להניף מולך את הבטחת ההצלה.

בית הדין האירופי לזכויות אדם ומנגנונים על־לאומיים אחרים מחזקים את המגמה הזו, כשהם מעניקים עדיפות ליעדי אקלים מופשטים, דון־קישוטיים ותלושים מן המציאות על פני רווחתם הממשית של אזרחי אירופה.

התוצאה היא יבשת שמרצה לעולם להפסיק עם הפחמן, בעוד שמתחת לשולחן היא מגבירה את תלותה בנפט ובגז מיובאים ויקרים – לעיתים קרובות ממשטרים שרקורד זכויות האדם שלהם, שאיפותיהם הגיאופוליטיות ופועלם בתחום האקלים זוכים למעט מדי ביקורת.

לאירופה אין מחסור במשאבי אנרגיה. חסר לה הרצון הפוליטי להשתמש בהם. משאבי הנפט והגז של בריטניה בים הצפוני לבדם הם אוצר בלום שממתין להתממש. עד שקובעי המדיניות באירופה יתמודדו עם השורשים האידיאולוגיים של האסטרטגיה ההרסנית הזו – ויעדיפו את ביטחונם ושגשוגם של אזרחיהם על פני חזונות אוטופיים – היבשת תמשיך להידרדר לעבר אובדן התיעוש, מצוקה המונית וחוסר רלוונטיות אסטרטגי.

מצר הורמוז ייפתח בקרוב מחדש במלואו, אך אירופה חוסמת והורסת במו ידיה את הדרך לעצמאות אנרגטית.

מאמר זה פורסם לראשונה באתר מכון גייטסטון ואנו מודים לו על הרשות לפרסמו בעברית.

The post ההתאבדות האנרגטית של אירופה appeared first on מידה.

בבחירות 2013 כרתו בנט ולפיד "ברית אחים" כאשר כל אחד מהם הבטיח שלא להכנס לממשלת נתניהו בלי השני וכך למעשה נאלץ נתניהו להכניס לממשלתו גם את "הבית היהודי" וגם את "יש עתיד". בנט אמר אז: "אנחנו (הבית היהודי) היינו בחוץ, והם (יש עתיד) היו בפנים. יאיר לפיד עמד במילתו כלפיי וכלפי הציבור שאני מייצג". הממשלה הזו הוקמה ללא החרדים וזה בדיוק מה שמבקשים הצמד בנט ולפיד לחולל שוב. הפעם, לשיטתם, כשנפתלי בנט יהיה ראש הממשלה.

בסוף 2014 סיימה לכאורה "ברית האחים" את דרכה. נתניהו פיטר את שר האוצר דאז, יאיר לפיד וכל שרי "יש עתיד" התפטרו מהממשלה. בנט הביע אז חרטה ואמר: "הברית עם לפיד היתה טעות שלא תחזור". אם אמר שלא תחזור, הרי שחזרה. באפריל 2021 חתם בנט בשידור חי על מסמך שבו התחייב לא לשבת עם יאיר לפיד כראש ממשלה לאחר שהצהיר בתשדירי התעמולה "לעולם לא אשב עם לפיד מהטעם הפשוט שלפיד הוא איש שמאל ואני איש ימין". אם חתם שלא לשבת, הרי שישב. רגע לאחר מכן הקימו השניים, כאמור, את "ממשלת השינוי", יחד ישבו ויחד כיהנו כראשי ממשלה ברוטציה. "ברית האחים" הסתיימה שוב באמצע שנת 2022 כשבנט ולפיד פיזרו את הכנסת והלכו לבחירות משום שכבר לא היה בידיהם רוב.

מעטים האנשים שהיו מעזים לעמוד שוב מול הציבור הישראלי שאותו רימו באופן גס כל כך כפי שעשה נפתלי בנט. לא נדרשים אומץ או גבורה, כי אם עזות מצח כמעט על אנושית. והוא ניצב, הישיר מבט למצלמה ואמר את צמד המילים שכה התאווה לומר: "אזרחי ישראל". אפשר היה לראות על ארשת פניו כיצד כל כמיהתו מתגשמת, עולה וצומחת ברגע ההוא אל מול פני האומה. "רגעים גורליים דורשים צעדים נועזים", הצהיר בנט בקור רוח של טייס קרב שיוצא לגיחה בלב טהרן או מ"פ שמוביל את אנשיו בלב הדאחיה בלבנון. כמה נועז צריך להיות כדי לעשות את מה שעשית כבר מספר פעמים? מה אמיץ כל כך בברית פוליטית נדושה שנועדה להציל את הכורתים אותה מכשלון במערכת הבחירות? "המעשה הכי ציוני והכי פטריוטי שעשינו אי פעם למען המדינה", הצהיר בעוז. לא מדובר בכיבוש חבל ארץ, לא בשחרור בני ערובה, לא בהסכם שלום וגם לא בטובת המדינה. לא ציונות ולא פטריוטיות כי אם שיקול פוליטי קר ואינטרסנטי. "ללפיד ולי יש דעות שונות", אמר בנט ולא פירט, אולי כי אין כאלה. "תם עידן הפילוג", הכריז בגאווה מי שלא ישב עם נתניהו, לא ישב עם בן גביר ולא ישב עם המפלגות החרדיות. כן ישב עם ליברמן שלא ישב עם נתניהו ולא ישב עם החרדים. כן ישב עם יאיר גולן שלא ישב עם נתניהו, עם החרדים, עם סמוטריץ' ועם בן גביר. כן ישב עם אייזנקוט שלא ישב עם נתניהו. כן ישב עם המפלגות הערביות כי לא ברור כיצד תהיה לו קואליציה בלעדיהן. אבל, כולם "ביחד", אין חרם, אין פילוג, "הגיע עידן התיקון".

"נקים ועדת חקירה ממלכתית", הבטיח בנט תוך שהוא מתעלם מהתנגדות רוב "העם האהוב שלו" למהלך הזה, כולל התנגדותן של משפחות שכולות. "כל האנשים ההגונים והטובים" שרוצים ועדת חקירה ממלכתית, מה זה אומר על האחרים שרוצים ועדת חקירה לאומית או ועדת בדיקה ממשלתית? "לא נמסור סנטימטר אחד לאויב", אמר מי שהעניק את ראשות הממשלה למי שנתן הרבה יותר מסנטימטר אחד לאויב ושיבח אותו על "אומץ ההחלטה ונדיבות המעשה" של מי שבסך הכל מציל את עורו הפוליטי. עומד נפתלי בנט שהקים קואליציה עם מנסור עבאס שמשתייך ל"אחים המוסלמים", בנט שהמתין לאישורה של מועצת השורא לגבי חלק מהחלטות ממשלתו ומסביר שהוא הולך "בדרך הימין". כל כך ימין עד שהוא הולך עם יאיר לפיד ועם יאיר גולן.

כבר בפתח דבריו חוזר יאיר לפיד על המנטרה הקבועה שלו "למען הילדים שלנו", כאשר בפועל הוא מתאחד כדי שלילדים שלו יהיה אבא שיעבור את אחוז החסימה. "מדינת ישראל צריכה לשנות כיוון", הוא אומר כשממש לפני רגע הבטיח "אחיו" להמשיך ללכת בדרך הימין. אם הבטיח, הרי שילך בדרך השמאל. "בנט הוא איש ימין מובהק", אמר לפיד את המשפט הבלתי נתפס ובעוד עם ישראל מנסה להסדיר נשימה אחרי שהשתנק, מאתגר אותו שוב לפיד באומרו על בנט "האיש שלא מכר את ערכיו". פרפורי נשימה נשמעו בקרב אזרחי ישראל שלא חזו מעולם במישהו שמכר את ערכיו יותר מאשר נפתלי בנט. "יש בישראל את האנשים הכי טובים בעולם", מסיים לפיד ששכח כנראה כיצד כינה רבים מהם במילים שאי אפשר אפילו לכתוב במאמר.

הגיע שלב שאלות העיתונאים וכבר במענה לשאלה הראשונה, אמר בנט שהבטיח אך לפני רגע ש"כל ישראל ירגיש אהוב", שהוא בטוח שאזרחי ישראל "סולדים ואפילו נגעלים" מהשתמטות. הוא, כמובן, התכוון לחרדים שאין ספק שהרגישו אהובים למשמע מילותיו. בנט תקף את ממשלת נתניהו שלא מגייסת חרדים "משיקולים פוליטיים" אך שכח שהרכבה של ממשלת השינוי שהיתה לו אפשר לו לגייס חרדים בקלות יתרה והוא לא עשה זאת "משיקולים פוליטיים". "הממשלה הנוכחית רק מחפשת את המריבות", אמר מי שקורע את החברה הישראלית על רקע סוגיית גיוס החרדים ומאשים אותם בנפילתם של חיילים, מי ששאף בימי הקורונה לגרום למלחמות בין הורים של ילדים מחוסנים לבין הורים של כאלה שלא התחסנו. על רקע תום עידן הפילוג, הזכיר לפיד ש"רק המשתמטים והקיצונים לא מוזמנים". ובכן, ערבים שאינם משרתים – מוזמנים? ומיהם הקיצוניים שלא מוזמנים? ואיך זה לא פילוג?

כיצד אפשר בכלל להאמין ללפיד שעד לפני רגע תקף את בנט "אי אפשר לתת את הקול שלכם למישהו שלא מתחייב שלא ילך לעוד ממשלה של נתניהו", "בנט ברח, איזנקוט ברח". כיצד אפשר להאמין לבנט שתקף את לפיד "תתבייש, מי בכלל רוצה לשבת איתך?"

"נסתמך רק על מפלגות ציוניות", הבטיח בנט, "המפלגות הערביות אינן ציוניות ולכן לא נסתמך עליהן". לא נסתמך בבנטית לא אומר "לא נשב איתן". תזכרו את הדקויות למרות שלאיש לא היתה בעיה לרמות בבוטות עבה מאוד. "בנט מעולם לא רימה אותי", ניסה לפיד את כוחו. אכן, הוא לא רימה את לפיד, הוא רימה כמעט את כל אזרחי ישראל חוץ מאשר את לפיד "אחיו". "בנט מאוד מאוד אינטליגנטי", המשיך לפיד והצהיר שבודאי למד מטעויות. נזכיר, בנט שאמר "הברית עם לפיד היתה טעות".

"אנחנו לא בגוש ימין או בגוש שמאל", אמר נפתלי בנט את אחד המשפטים השחוקים שאומרים אך ורק אנשי שמאל כאשר הם מבקשים לטשטש את הגבולות הברורים מאוד שקיימים בפוליטיקה הישראלית. אין מרכז. אין אמצע. יש ימין, יש שמאל ויש מרכז שהוא תמיד אבל תמיד שמאל. גם אותם מילואימניקים שחוזרים משדה הקרב ו"לא מעניינת אותם פוליטיקה", יכולים לסכן את חייהם בהקרבה אמיתית בשוחות ללא כל קשר לשיוך פוליטי אבל בקלפי גם הם בוחרים או ימין או שמאל וברגע ההוא הפוליטיקה מעניינת אותם מאוד.

"אנחנו מקימים ממשלה ציונית רחבה עם רוב ציוני ענק", הבטיח בנט בתשובתו לאחד העיתונאים. ובכן, אם יש רוב הרי שיש גם מיעוט, מיהו אותו מיעוט שאינו ציוני? התשובה הגיעה בהבטחה שלא קיבל העיתונאי מוטי קסטל כאשר שאל את בנט האם הוא מוכן להתחייב שלא יקים ממשלה עם הערבים. בנט לא נתן את הבטחתו וזה אולי כל מה שצריך לזכור ממסיבת העיתונאים הזו. "אתה מתחמק, תענה לשאלה", דרש קסטל אבל בנט שתק.

"אני מוכן לעשות כל מה שצריך כדי לנצח", הבטיח לפיד במענה על שאלה שתהתה האם יהיה מוכן לוותר על המקום השני במפלגה המאוחדת לטובת גדי אייזנקוט. אפשר להבין מה עגום מצבו של לפיד בסקרים אם הסכים להתאחד עם בנט, אם הסכים שלא לעמוד בראש מפלגה, אם הסכים לוותר גם על המקום השני לאחר שהגיע למעמד יו"ר האופוזיציה. לא רק לפיד מוכן לעשות את הכל כדי לנצח, כל גוש השמאל מוכן לעשות את הכל. זה הלקח הגדול ביותר שצריך להבין הימין שעסוק בסאגת "הפרופסור והפטריוטים" במקום לאחד מפלגות חדשות קטנות שמתכוונות להתמודד בבחירות וספק אם תעבורנה את אחוז החסימה. אולי גם במקום לאחד כוחות בין סמוטריץ' לבין בן גביר רק לצורך ריצה משותפת בבחירות. אם השמאל מוכן לעשות את הכל, על הימין לעשות אפילו יותר מכך.

The post אל תקראו לו נוכל appeared first on מידה.

פירוק הפירמידות

השינוי העמוק ביותר החל בתשתית הבעלות של הכלכלה הישראלית. בעבר, המשק נשלט על ידי קומץ בעלי הון שהחזיקו ב"פירמידות" עסקיות – מבנה שבו אותו בעלים שלט גם בנכסים ריאליים, כמו חברות מזון או דלק, וגם בגופים פיננסיים עוצמתיים כמו בנקים וחברות ביטוח. מצב זה יצר עיוות מסוכן: מתחרים קטנים וחדשים שביקשו להיכנס לשוק נזקקו לאשראי מהבנק, אך הבנק היה שייך למעשה למתחרה הגדול ביותר שלהם. חוק הריכוזיות משנת 2013 הניח את אבן הפינה למדיניות החדשה ואילץ את בעלי ההון לבחור ולהפריד בין האחזקות הללו. הפירוק הזה אפשר לשחקנים חדשים לקבל מימון הוגן ולראשונה לאיים על הדומיננטיות של המונופולים הוותיקים. נמחיש זאת בדוגמא קצרה: בעבר, קבוצת "אידיבי" בראשות נוחי דנקנר שלטה מצד אחד בבנק דיסקונט ובחברת הביטוח כלל, ומצד שני בחברת שופרסל בחברת התקשורת סלקום ובחברת הבנייה נכסים ובנין. אם יזם צעיר רצה להקים רשת קמעונאות שתתחרה בשופרסל, הוא היה צריך לבקש הלוואה מבנק דיסקונט או מ"כלל". נוצר חשש מובנה שהבנק לא ימהר לתת אשראי למתחרה של בעל הבית שלו. כיום, חברת "כלל" מנוהלת ללא גרעין שליטה של טייקון שמחזיק גם בסופרמרקטים, מה שמאפשר לה לתת הלוואות לכל גוף עסקי לפי שיקולים כלכליים טהורים ולא לפי אינטרסים של פירמידה.

זירת הסופרמרקט

חוק המזון של 2014 זיהה שהכוח של הספקים הגדולים נובע לא רק מהמותג החזק שלהם, אלא משליטה פיזית בסידור המדף ומהסתרת מידע מהצרכן. המדיניות החדשה אסרה על ספקים להתערב בסידור המדפים, מנעה מרשתות שיווק להשתלט על אזורי מגורים שלמים ללא תחרות, וחייבה שקיפות מחירים מלאה בזמן אמת. כיום, השקיפות משמשת ככלי רגולטורי לכל דבר; המדינה יכולה לדרוש מחברות לחשוף נתוני רווחיות חריגה במידה והן מעלות מחירים ללא הסבר מניח את הדעת. בעבר, ספקי ענק כמו "שטראוס" או "תנובה" שלטו בסידור המדף בסופרמרקט. הם היו שולחים סדרנים משלהם שדאגו שהמוצרים שלהם יהיו בגובה העיניים, בעוד מותגים קטנים וזולים נדחקו למדפים התחתונים או הנסתרים חוק המזון אסר על הספקים לסדר את המדף. כיום, הרשת (הקמעונאי) היא האחראית הבלעדית על הסידור. וכך מותגים פרטיים (כמו המותג של שופרסל או רמי לוי) וספקים קטנים היו זכאים לקבל חשיפה שווה, מה שהוריד את המחיר הממוצע בקטגוריות כמו פסטה, שמן או חומרי ניקוי.

מהפכת התקינה והייבוא המקביל

אחד החסמים הקשים ביותר שהפכו את ישראל ל"אי כלכלי" יקר היה חומת התקינה הייחודית. במשך שנים נהנו היבואנים הבלעדיים מהצורך של כל מתחרה קטן לעבור "מסלול ייסורים" של בדיקות מעבדה יקרות במכון התקנים עבור מוצרים שכבר אושרו בחו"ל. חוק "מה שטוב לאירופה" של 2024 שינה את המשוואה הזו מן היסוד על ידי אימוץ עקרון האמון: מוצר שאושר לשיווק באיחוד האירופי מאושר אוטומטית גם בישראל.

נתוני הרבעון הראשון של 2026 מצביעים על כך שהמהפכה כבר אינה רק הבטחה; אנו עדים לזינוק של 35% בכמות המותגים הבינלאומיים שנכנסו לישראל דרך מסלול ה"הצהרה" בלבד. דוגמה נוספת מהחודשים האחרונים היא "מלחמת הפארם" שהתפרצה בפברואר 2026, כאשר כניסתן של רשתות שיווק קטנות לייבוא מסיבי של מותגי היגיינה וטיפוח מאירופה הובילה לצניחת מחירים של עד 40% במוצרי יסוד.

עיצומים כספיים

לבסוף חל גם שינוי בדרכי האכיפה. בשנים האחרונות המדינה זנחה את ההליכים הפליליים המתישים נגד החברות העוברות על החוק לטובת "עיצומים כספיים" – קנסות כבדים שמוטלים בזמן אמת. רק בחודש האחרון (מרץ 2026) הוטל עיצום כספי תקדימי על יבואן רשמי גדול של מוצרי חשמל שניסה להפעיל לחץ על קמעונאים שלא להציג מוצרים זהים שהגיעו בייבוא מקביל. לצד זאת, בשנים האחרונות התפתחה בארץ תרבות של צרכנות לוחמנית ושל תביעות נגד "מחיר בלתי הוגן", והמונופולים חוששים כיום מהעלאות מחירים חריגות לא רק בגלל המדינה אלא גם מתביעות ענק.

הביורוקרטיה עדיין כאן

למרות ההתקדמות המרשימה, בפני הורדת יוקר המחיה עומדות לא מעט משוכות: דרישות סימון ייחודיות בעברית, אישורים מיוחדים ומחסומים פקידותיים בנמלים שמייקרים את תהליך הייבוא. בנוסף, למרות כל ההבטחות, משק המזון הטרי והחקלאות בארץ נותר ללא שינוי. המכסות והמכסים שנועדו להגן על הייצור המקומי משאירים את מחירי הפירות והירקות ברמות שיא. במקום הגנות שמעלות את המחיר לכלל הציבור, על הממשלה לפתוח את השוק לייבוא ולהציע פיצוי ישיר לחקלאים.

מדינת ישראל נמצאת בעיצומו של מהלך היסטורי שבו הממשלה מפסיקה להיות זו שקובעת את מחירי הגבינה והלחם, והופכת למי שאחראית על כך שהשוק יהיה פתוח, שקוף והוגן לכולם. השילוב בין הסרת חסמי יבוא באמצעות התקינה האירופית, פירוק הקשרים הריכוזיים בין הון לפיננסים ואכיפה מנהלית מהירה, יוצר לראשונה תשתית משפטית שתאפשר לישראל להפסיק להיות "אי כלכלי" מבודד. הצלחת המדיניות הזו תלויה בהמשך חיזוקה של רשות התחרות, בביטול דרישות הסימון הייחודיות ובפתיחת השוק. כעת נותר רק לקוות שהמערכת הפוליטית תמשיך להעדיף את האינטרס הציבורי על פני קבוצות הלחץ ותעשה את הצעדים הנדרשים קדימה. בנוסף, עלויות הלוגיסטיקה הגבוהות בנמלים בעקבות המלחמה מקזזות לעיתים את הישגי הרפורמות. לכן, המדיניות הנוכחית חייבת לשלב גם השקעה בתשתיות לאומיות שיורידו את עלויות ההובלה והאחסון, כדי שההנחה אכן תגיע למדף ולא תיבלע בדרך בשרשרת האספקה המורכבת.

יעקב רוב הוא חוקר ביטחון לאומי וד"ר לכלכלה בינלאומית.

The post מהפכת הצרכנות של ישראל appeared first on מידה.

הדוגמאות רבות לאין ספור, נזכיר כאן חלק קטן מהן: לפי הפרשן הביטחוני אלון בן דוד ב"מעריב", "מטרות המלחמה לא הושגו, איראן היא הצד החזק והמנצח במלחמה". ההיסטוריון שלמה זנד קובע ב"הארץ" ש"המלחמה תביא בסופו של דבר דווקא להתחזקות הנציונל־איסלאמיזם, הן במזרח התיכון והן בעולם" ומוסיף ש"אין ספק שארץ ציון תהפוך אז למרחב עוד פחות מוגן". פרשן ביטחוני נוסף, רונן ברגמן, מזלזל ב"ידיעות אחרונות" בניהול הישראלי של המערכה, קובע ש"ההבטחה להסרת איום הגרעין והטילים היא שקר" וגם מוסיף ש"אין לה סיכוי" להתממש. ואילו פרשנית "הארץ" רוית הכט, מסכמת בפשטות: "המלחמה מרעה את מצבה של ישראל ומחזקת את איראן. ישראל נכנעה".

האמנם נכשלנו, הובסנו ונכנענו? האמנם בעקבות המלחמה מצבה של איראן הוטב ומצבה של ישראל הורע?

ראשית, לא ברורה הקפיצה הנמהרת למסקנות, שכן עוד לא הגיעה העת לסיכומים. לפי כל ההצהרות העדכניות, הן מצד ארה"ב הן מצד ישראל, המלחמה כלל לא נגמרה ותיגמר רק כאשר איראן תחדל להוות איום גרעיני על האזור. כלומר בנקודת הזמן הנוכחית, נראה שישראל, המחויבת מזה 30 שנה להסרת האיום הגרעיני, בדרך לניצחון, בעוד איראן בדרך לתבוסה.

שנית, גם אם נניח את ההנחה הלא הגיונית שלפיה ארה"ב תוותר לפתע ומשום מה על דרישתה מאיראן להעביר לידיה את כל האורניום המועשר הקבור בשטחה, וגם אם מצב המלחמה יוקפא ברגע זה כמות שהוא, איך ניתן לקבוע שישראל נכנעה ואיראן ניצחה? הבה נזכיר כמה מנתוני היסוד:

כל הצמרת המדינית והביטחונית של איראן חוסלה. הושארו בחיים רק הדמויות שמולן ניתן יהיה לנהל את כניעת איראן.

לאורך כשישה שבועות תמימים שלטו ישראל וארה"ב בשמי איראן שליטה מלאה. עשרות אלפי הפצצות שהוטלו על איראן החשופה וחסרת הישע, חיסלו כ־80% מיכולותיה הצבאיות והאזרחיות, לרבות תעשיות הפלדה והפטרו-כימיה, המהוות עמודי תווך של הכלכלה האיראנית.

ישראל נמנעה מלחסל גם את מגזרי הגז והנפט ואת תשתית האנרגיה והחשמל רק כי רצתה זאת. דבר לא עמד בינה לבין חיסול מיידי ומוחלט של יכולתה של איראן לתפקד כמדינה.

גם כרגע נתונה איראן תחת מצור ימי אמריקני הדוק, אין יוצא ואין בא מנמליה. בהתחשב בעובדה שלמעלה מ־80% מצריכתה מגיע דרך הים, לכולם ברור שאם יימשך המצור הימי בתוך שבועות ספורים עד חודשים אחדים תגיע איראן לחדלות פירעון ותקרוס אל תוך עצמה.

וכך, בתוך כשנתיים וחצי של מלחמה, תחילה בין ישראל לשלוחותיה של איראן ובהמשכה גם בין ישראל לאיראן עצמה, התהפכה איראן על ראשה. ממעצמה אזורית כוחנית ואלימה המפילה את חיתתה על כל שכנותיה הסוגרת את ישראל בטבעת חנק הולכת ומתהדקת מכל גבולותיה והולכת ומתקרבת אל מרחב החסינות הגרעיני, הפכה למשטר ערוף, נרדף מבית ומחוץ, מופשט מכל שלוחותיו שנועדו להגן על תוכנית הגרעין והטילים שלו ושבבנייתן השקיע עשרות מיליארדי דולרים ונאבק נואשות על עצם קיומו נוכח עתיד עגום וקודר.

"בוודאי שניצחנו", סיכם את העניין יו"ר רפא"ל, יובל שטייניץ. ״ניצחנו בענק. ניצחון גדול יותר מששת הימים, כבר בשבע השניות הראשונות של המלחמה. האיראנים רחוקים שנים מנשק גרעיני אם בכלל יחשבו לייצר אותו, חוסלו כל המדענים בפרוייקט, הם 4-5 שנים מיכולת לייצר שוב טילים בליסטיים״.

הכרזה על תבוסה בטענה שהאויב טרם הוכרע סופית, משליכה גם הרחק לאחור אל עומק ההיסטוריה. שהרי אם מיד אחרי מלחמת השחרור החלה תופעת הפדאיון, וחודשים אחדים לאחר מלחמת ששת הימים החלה מלחמת ההתשה, ולאחר מלחמת יום הכיפורים הכריז הצבא המצרי על נצחונו – שמא גם באותן מלחמות הובסה ישראל?

כל מי שעיניו בראשו יודע שלישראל אין את הלוקסוס לנחול תבוסה במלחמה, משום שאם ישראל מפסידה מלחמה, המשמעות הברורה היא השמדת המדינה ורצח עם המוני באזרחיה. השמדת ישראל תמיד היתה, וגם במלחמה זו, המטרה המוצהרת של כל אויבותיה של ישראל – חמאס, חיזבאללה ואיראן.

למה אם כך ממהרת התקשורת להכתיב נרטיב הפוך כל כך מן המציאות?

לפי דעתי הסיבה התקשורת אינה מסוגלת להשלים עם התחושה העממית הטובה של הניצחון. התחושה הזו מעידה שהימין והממשלה צדקו לכל אורך הדרך – עד למלחמה ובמהלכה, כשהתעקשו על הכרעת האויב. והיא גם מעידה שהשמאל והתקשורת טעו לכל אורך הדרך, גם הם עד למלחמה ולכל אורכה, כשדרשו שוב ושוב את עצירת המלחמה בתנאי כניעה. לכן, גם כשהניצחון ברור ומונח לפנינו, מחויבת התקשורת להציגו כתבוסה.

כי אם ישראל ניצחה במלחמה, התוצאה היא שהתקשורת הפסידה.

The post למה בתקשורת ממשיכים להגיד שהפסדנו? appeared first on מידה.

אסף ענברי, מחברם של רבי המכר, "הביתה", "הטנק" ו"הספר האדום", פורש בספר חדש, "נתן ועמוס", את מסכת חייהם של נתן אלתרמן ועמוס עוז. בכתיבה יפה וקולחת, בפרקים קצרים של 3-2 עמודים, צולח הקורא יובל שנים עם שני אנשי הרוח הללו. זהו ספר מומלץ לכל המעוניין להבין את השנים שעיצבו את דמותה של החברה והפוליטיקה בישראל מאז ועד היום, וכך עולה משיחות עם הדור הצעיר, שכבר קרא את הספר בשקיקה.  הספר מתאר כיצד הפכו השניים להיות אנשי רוח משפיעים ומרכזיים במדינה. "וכשנודע על השואה, הוא פנה מעל דפי 'הארץ' … 'בבכות ילדינו בצל גרדומים, את חמת העולם לא שמענו'… השיר הזה הפך את נתן למשורר הלאומי". (19)

אבל הספר חורג הרבה מן הזווית האישית ועוסק הרבה במעורבות הפוליטית של השניים. "דיין הרים גבה אחת (אולי גם את השנייה, המוסתרת)" מתאר אסף ענברי את מסע השתדלנות שניהל נתן אלתרמן במטרה להשיב את בן גוריון לפוליטיקה. "'גם אם הייתי בטוח בזה כמוך, אני לא מעונין להצטרף למפלגה שכל מה שמגדיר אותה זה 'גדוד מגיני בן גוריון'. מה המפלגה הזאת מציעה? יש לה תפיסה מדינית? כלכלית? מה היא תעשה אחרת ממפא"י? נתן חזר אל דוד ובישר לו, במבט מושפל, שלא הצליח לשכנע את דיין. 'הוא אומר שהוא לא יצטרף למפלגה שאין לה מצע'. דוד [בן גוריון] אמר: 'אז נכתוב מצע'". (131)

חילופי דברים אלה בין ענקי רוח ומעש כמו אלתרמן ודיין סביב הקמת מפלגת רפ"י ב־65', מאפשרים למפלגות השמאל והמרכז היום להתלות באילנות גבוהים. אם לבן גוריון מותר להמציא מצע סביב אישיות אז גם להם מותר. אבל, כפי שכותב ענברי, "מפא"י בלי בן גוריון היא קליפה ריקה, הונאת בחירות". (131) וזוהי בתמצית סיפורו של השמאל מאז ועד היום.

חנה סנש כבר תהתה בעניין במכתבה לאחיה גיורא; "לעתים אני שואלת את עצמי: מה יהא עתיד הקיבוץ, כשיפוג קסם הבנין, לאחר הלבטים וההיאבקות לחיים חדשים, כשהחיים יהיו שלווים מאורגנים, תכניתיים? מה יניע את האיש ומה ימלא תוכן את החיים? – אין תשובה בפי".  וכפי שכתב לובה אליאב, "הקיבוץ היה תמיד מוביל ראשי או בין המובילים הראשיים בשטח הפוליטי והחברתי בארץ… הוא שימש כמגדלור לדורות של נערות ונערים". מהמגדלור נותרו יאיר לפיד ויאיר גולן. אפשר להעריך שלא היתה לענברי כוונה לחשוף את תנועת העבודה לדורותיה כ"קליפה ריקה", או את הקיבוץ שרוממות הסוציאליזם ואחוות עמים בגרונו אך אין בו חמלה על ילד יתום ובודד. "עמוס נקלט בחולדה… נער בן חמש־עשרה בלי אמא ובלי אבא… לא היו לו בגדים. אפילו לא גרביים להחלפה. הוצאות הביגוד וההנעלה של ילד חוץ הן על אחריות הוריו… פעמיים בשנה קיבלו בני הקיבוץ בגדים חדשים… עמוס קיבל בגדים משומשים… ובלילות היה המכבס בעצמו את הגרביים שהיו לו" (57-56).

עסק הביש

אחד מן המוקדים המרכזיים של הספר הוא תפיסה של חוליית ריגול וחבלה ישראלית במצרים ב־1954, "פרשת עסק הביש", כששני גיבורי הספר נמצאים משני עברי המתרס. עוז תמך בפנחס לבון, שכיהן כשר ביטחון כשהתרחשה הפרשה. "כשעמוס הגיע לחופשה מהצבא, עויזר [חולדאי, אביו המאמץ] לקח אותו אל לבון והשאיר אותם לבדם" (79). עוז עצמו תיאר פעם בספרו, "באור התכלת העזה", את הפגישה במלים אלו. "הנקה ועוזר חולדאי… הם שהביאוני בשנת 1960 לפני פנחס [לבון], אולי כדרך שנהגו פעם להביא אברך 'מבטיח' אל הרבי כדי שישמחו זה בזה". אלתרמן, לעומת זאת, "כתב נאום… כתב־אשמה נגד מפא"י, שסילקה מתוכה את בן־גוריון כדי לקבור את פרשת לבון" (141) ובסופו של דבר: "נתן המליך מחדש את דוד. די היה בשיר אחד שלו – השיר שגילה את פעולת הנפל במצרים [עסק הביש בשנות ה־50] כדי להחזיר את בן גוריון משדה בוקר אל הממשלה…" (60).

עמוס עוז עלה עצמו לגדולה על ידי בן גוריון בעקבות מכתב תשובה שכתב ראש הממשלה לסופר הצעיר בנושא שותפות ושוויון. "עמוס הפך לשיחת היום בחולדה. כולם עצרו אותו על המדרכה בדרך לחדר האוכל… בלה מהמזכירות רצה אליו, בפיה הודעה שהתקבלה בטלפון: בן גוריון מחפש אותו". (87)

בהמשך הצטרף עוז לפרופסורים מהאוניברסיטה העברית שהקימו את תנועת "מן היסוד" שבראשה עמד לבון. התנועה דגלה באידיאלים נעלים, כפי שכתב עוז עצמו, שהיה מראשי דובריה. "אין קיום לתנועה הקיבוצית… אם אין לה 'יהרג ובל יעבור' משלה… מערכת ערכית – או שדבקים בה ללא פשרות, או שהיא חדלה להיות ערכית. דרך שלישית – אין". (106) אם מחפשים את שורשי פשיטת הרגל האידאולוגית של מפא"י שנשאה את דגל "הציונות המעשית", הרי שניתן לאתרם בהקמת "מן היסוד". תפיסה אידיאליסטית זו משקפת אף היא את השמאל כיום הדוגל בערכים נעלים נשגבים שמתנפצים על קרקע המציאות. בנוסף, יש בתפיסה זו אסקפיזם המאפיין את סופרי "דור המדינה" שעליהם נמנה עוז, ואשר לגביהם ניתן לצטט את מה שכתב מיכאל קרן בספרו "העט והחרב – לבטיה של האינטליגנציה הישראלית": "העצמאות המדינית היא פסגת הישגיה של כל תנועה לאומית, ועם זאת, לאחר השגת העצמאות, חשים האינטלקטואלים לעיתים מעין אכזבה והתנפצות של אשליות נוכח המציאות המאפיינת  את המדינה החדשה… שכנען אינה בהכרח ארץ זבת חלב ודבש". במילים אחרות, העיסוק באידיאלים הוא בריחה מהמציאות. עוז העדיף לעסוק ולהטיף ל"ציונות החלוצית, הגורדוניסטית, שאינה מונחית על ידי מטרות ופרויקטים, אלא על ידי אמונה. 'אנשי אמונה הם אנשים המציבים לעצמם, ביודעין, חזון שאינו בר-ביצוע…" (106-105). בעיני "מן היסוד" הציונות סיימה את דרכה. תפיסה זו מנוגדת לתפיסתו של הרצל, אבי הציונות, שראה בתנועתו דבר שהגשמתו נמשכת לעד: "יש אנשים שאינם מבינים אותנו כראוי, וסבורים כי מטרת מאמצינו היא לשוב אל ארצנוּ. האידיאל שלנו הולך הלאה מזה; האידיאל שלנו הוא חזון האמת הנצחית הגדולה; הוא אידיאל שהוא הולך תמיד קדימה; הוא אידיאל שאין לו סוף, שלעולם הוא גדל והולך,…"

אבל גם ל"ציונות המעשית" הייתה אידאולוגיה ואחד מנושאי דברה הבולטים היה אלתרמן, שידע לסמן את הבעיה הגדולה שלה, "העגלה הריקה", וזאת כפי שעולה מתיאור הפגישה עם יואב צרי, שנפל בקרב על גבעת התחמושת.

הסכמה רחבה לשעתה

במקום אחר בספר מזכיר ענברי את שירו של אלתרמן "הנערה משדה בוקר", על ברברה פרופר מראשית שנות החמישים. "פעם אחת הוא השפיע על בן גוריון אפילו בלי שניסה. הוא פרסם שיר לזכר בחורה משדה בוקר, רועת הצאן של היישוב, שנרצחה בידי בדואי – בחורה שסימלה, בעיניו, את 'ארץ ישראל שאין לה תקנה כי אם להיות תמיד בסכנה', 'ארץ ישראל התמהונית ואמיצה, ארץ ישראל החלוצה'". (25)

באותה תקופה היו עוד 'חלוצים תמהוניים' כמו ברברה. והיו עוד  מעשי רצח של יהודים אך לא כולם זכו שיכתבו עליהם שיר. כך למשל נשכחו מהתודעה הציבורית שלושת חברי קיבוץ נווה יאיר, שהקימו יוצאי לח"י בנגב המערבי (באיזור בו נערך הטבח ב־7 לאוקטובר 23') שנרצחו בשנים 1949-1950, השנים שבהן היה קיים קיבוץ זה. אחד מאותם בחורים שנרצחו היה דודה של אמי ע"ה יצחק (יוסי) בלאושטיין, אוד מוצל מאושוויץ שעלה ארצה, התגייס ללח"י והיה הקשר של גאולה כהן. במלחמת השחרור לחם בגדוד 89 של משה דיין והיה שותף בין השאר לכיבוש הנגב המערבי, במקום שבו הוקם נוה יאיר.

העובדה שסיפור הקיבוץ ופרשת הירצחם של שלושה מחבריו לא מוכר היא סימפטום למשהו בסיסי שזועק מתוך שורות הספר, והוא: מעמד של צד אחד. בכל התקופה שבה הספר עוסק אין כל התייחסות של גיבוריו או של כל דמות אחרת, בייחוד בן גוריון,  למחנה הלאומי ולרוויזיוניסטים. המשחק הפוליטי באותה תקופה, ועד לבחירות 77', התנהל רק בחלק המגרש של מפא"י. חירות לא הייתה על המגרש. חשוב לזכור עובדה זו כאשר נשמע כל הבכי והנהי סביב הרפורמה המשפטית או כל נושא אחר שממשלת נתניהו מעלה, על "הסכמה רחבה".

לאחר מלחמת ששת הימים

לאחר מלחמת ששת הימים יזמו אלתרמן ועוז שני מהלכים מנוגדים שהשפעתם ניכרת עד היום, אם כי לא באותה מידה. בעוד שאלתרמן ייסד את "התנועה למען ארץ ישראל השלמה", יזם עוז את מה שלימים יקרא "שיח לוחמים". בין שתי יוזמות אלו ניטש עד היום המאבק בין ימין לשמאל וניתן לראות במופעי החמיצות וההחלשה של תקשורת השמאל בארץ המשך והשלכה מ"שיח לוחמים". ההשתפכויות וחיבוטי הנפש של בני הקיבוצים אשר נחשפו מבין דפי "שיח לוחמים" הצליחו "להוציא מההלם" את הארגון האנטי-ציוני "מצפן".

ב"גוש אמונים" ומפעל ההתנחלויות ביהודה ושומרון ניתן לראות כהמשך התנועה שייסד אלתרמן.  אלתרמן היה נכס למחנה הלאומי ולמפעל הציוני ופטירתו בגיל צעיר בשנת 70' הייתה אבדה שעד היום המחנה טרם התאושש ממנה. אף שקמו לאלתרמן יורשים כמו משה שמיר ונעמי שמר, הרי שהמגמות ההרסניות של המחנה שאליו השתייך עמוס עוז, "מפיץ רעל אווילי" (249) כפי שהגדירו אלתרמן, השתלטו על השדה התרבותי בישראל. כפי שהתוודה חיים גורי, מחותמי העצומה למען ארץ ישראל השלמה, במכתב לעוז ערב מלחמת יום הכיפורים, "אני בודד ממך".

בספרו "עם לבדד ישכון" תיאר יעקב הרצוג את תכניותיה של מצרים וברית המועצות "להכות בישראל מכה כזאת שרוחה 'ילקה בסחרחורת' ושיווי המשקל המצרי יוחזר בסואץ – אם לא בחצי־האי סיני – וכך יסוגו מחוגי השעון אחורנית". הרצוג ציין שמצרים שאפה לבצע את זממה "לכל המאוחר ב־1970". וּכְמוֹ "חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה / בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ / לְבַצֵּע הַמְּזִמָּה"… רק זאת אעשה: אכהה מוחו/ ושכח שאיתו הצדק", כתב באותה התקופה נתן אלתרמן בצירוף מקרים כמעט נבואי את שירו האחרון "אז אמר השטן", המבטא את הסחרחורת ההיא.

באותן שנים קשות של ההתשה שקד עוז על ספרו "עד מות" שהפך לרב מכר מיד עם צאתו והיה נושא לדיונים בקיבוצים. "עד מוות" הוא סיפור המתאר את תקופת מסעי הצלב במאה ה-11, וקורות היהודים באותה תקופה.  "ביהודי החלו להצליף בצהריים. לפנות-ערב היו צורבים אותו בברזל מואדם. אחר כך השרוהו במי-מלח…" בספר שולבו כמה תדפיסים, חיתוכי עץ פרי יצירתו של האומן יעקב פינס, לצד הסיפור הכתוב. באחת הביקורות על הסיפור הוזכרו התדפיסים ותרומתם ליצירה: "לא נתקלתי בהרבה סיפורים, אשר ציורים… כה מתאימים לאוירה שבהם… התרומה הגדולה ביותר… היא באחרון שבהם … שדה שלג… ומתוכו מבצבצים צלבי-עץ… [ה]משלים את מלוא משמעותה של הליכה 'עד מוות'".

על משמעות התדפיסים בתוך הספר ניתן ללמוד מדבריו של הפילוסוף הצרפתי יהודי אנרי ברגסון. "על אוביקט האמנות להרדים את הכוחות הפעילים, או ביתר דיוק המתקוממים, שבאישיותנו, ולהביאנו על-ידי כך למצב של היענות גמורה שבו נתפוס בבהירות את האידאה המועלה לפנינו ונרחש אהדה להרגשה המובעת. בתהליכי האמנות נמצא… תהליכים המשמשים בדרך כלל ליצירת מצב ההיפנוזה".

לאחר מותו של אלתרמן נותר עמוס עוז לבדו. מצרים תכננה לסחרר את ישראל, אלתרמן ניבא שמוחם של היהודים יכהה, והתוצאה היא שצורבים יהודים בברזל מלובן בשעה שחיל האוויר מורדם. סחרור הרוח של האויב המצרי, בצרוף עיוות המחשבה שאותו ניבא אלתרמן וההיפנוזה שעשה מכשף השבט עמוס עוז לחברה הישראלית, הובילו לנסיגות פיזיות (אוסלו וההתנתקות) ורוחניות, אשר הוליכו את המדינה אל עברי פי תהום, כפי שהתחוור ב־7 לאוקטובר.

למרות ההבדל התהומי בהשקפות ביניהם, נתן ועמוס נפגשו פעם אחת. הפגישה הזו מתוארת בספר אך נשאיר אותה לתיאבון לקוראים.

אסף ענברי, נתן ועמוס, ידיעות ספרים: 2026, 254 עמ'.

הכותב הוא סגן יו"ר "חוג הפרופסורים לחוסן לאומי וחבר מערכת "האומה". ספרו, "עוז לתמורה – עמוס עוז מכשף השבט", שיצא לאור ב-2022, הוא עיבוד של עבודת הדוקטורט שלו בנושא השפעת עמוס עוז על החברה הישראלית על קבלת "הסכם אוסלו".

The post מהעגלה הריקה לקליפה הריקה: מחשבות על "עמוס ונתן" appeared first on מידה.

בעניין הקמת ועדת חקירה ממלכתית הוגשו מספר עתירות לבג"ץ, בין היתר על ידי התנועה לאיכות השלטון, על ידי מכון זולת וכן על ידי קבוצה של משפחות שנפגעו ישירות מהטבח. כל העתירות הללו דורשות מבית המשפט לכפות על הממשלה להקים, כאמור, ועדת חקירה ממלכתית שאת חבריה ימנה נשיא בית המשפט העליון. שבעה שופטים ישבו בדין: המשנה לנשיא השופט סולברג ועמו השופטים מינץ, וילנר, גרוסקופף, שטיין, כבוב וכשר. השופט יצחק עמית פסל את עצמו משום שהוא זה שממנה את חברי ועדת החקירה הממלכתית, אם תוקם כזו.

באופן מקומם ביותר החליט בית המשפט שלא לאפשר לציבור, ובכללו המשפחות השכולות, להיות נוכח באולם בית המשפט. אם מישהו רוצה לטעון שההחלטה נוגדת את עקרון פומביות הדיון הרי שבג"ץ נערך מבעוד מועד וטען בהחלטתו שההחלטה לשדר את הדיון בשידור חי נותנת "מענה הולם לעקרון פומביות הדיון במובנו הרחב". אם כך, רק עורכי דין, נציגי תקשורת ומורשי כניסה היו נוכחים באולם, וההתפרעויות עברו, כמובן, אל מסדרונות בית המשפט. כואבות מכל היו אלה הקטטות שבין משפחות שכולות שדעותיהן שונות.

עימותים בין הורים שכולים pic.twitter.com/DpcfpdZ6oH

— ינון מגל (@YinonMagal) April 23, 2026

מחזות שאסור שיתרחשו מעלים ספק לגבי רגישותו של בית המשפט כלפי הציבור וכלפי מידת האמון שהוא רוחש לבית המשפט. בזמנים בהם היא מגיעה לשפל שלא ידענו כמוהו קשה מאוד להצדיק תמונה כזו.

זעקות ובכי של הורים שכולים בכניסה לבג"ץ: "הבן שלי הקטן הלך לי" תראו שופטי בג"ץ מה אתם גורמים למשפחות השכולות pic.twitter.com/wu6aBaBgfp

— חזקי ברוך (@HezkeiB) April 23, 2026

בפתח הדיון אמר עו"ד ראבילו שייצג את הממשלה: "בכל מקרה אין לבית המשפט סמכות לחייב את הממשלה להקים ועדת חקירה, זה לא קיים בשום בית משפט בעולם", ובכך ייתר, למעשה, את קיום הדיון." ולסיום שאל שאלה שאין רטורית יותר ממנה: "מה מבקשים העותרים, שכבודכם תהיו במקום הממשלה?"

ועדת חקירה ממלכתית היא בעייתית משום שחלק מהחלטות בית המשפט (למשל בנוגע לפרימטר) עסקו ישירות במה שהתרחש לקראת השבעה באוקטובר, ביום הטבח ובכל יום מאז. כפי שאמר אביו של סמ"ר ישי פיטוסי הי"ד: "כל מי שנגע בשבעה באוקטובר ייחקר. לבית המשפט הזה יש חלק. כולם צריכים להחקר". גם סוגיית עיתוי הקמת הועדה ותחילת תפקודה היא סוגיה מורכבת שכן אנו נתונים בהפסקת אש במהלך מלחמה מורכבת מאוד, הפסקת אש שיכולה להסתיים בכל שניה משום שאיראן לא זנחה את שאיפתה להשמיד את מדינת ישראל וחיזבאללה מקפיד להפר אותה מדי שעה בערך. אפשר לנחש שהממשלה נדרשת כעת לעניינים חשובים יותר, מבלי להפחית בחשיבותה של ועדת חקירה, שלא לומר קיומיים. הדגיש בצדק עו"ד ראבילו: "הדבר המרכזי כרגע שמדינת ישראל תנצח את הלחימה בכל החזיתות", לתדהמתה של השופטת וילנר שכינתה את דבריו "הפלת פצצה". ובכן, השופטת וילנר, את הפצצות מפילים האיראנים, חיזבאללה, לפעמים גם החות'ים, המיליציות העיראקיות ועוד ולכן אפשר וצריך להתאזר בסבלנות לגבי ועדת החקירה.

השופט סולברג שהבין ש"יש מחירים כבדים מאוד לצו שיפוטי", הציע להטיל את מלאכת הרכבת ועדת החקירה על הממשלה הבאה. כשהשופט גרוסקופף ציין בהגינות כי "הנושא המיוחד הזה של ועדת חקירה ממלכתית זו סמכות שבית המשפט הזה מעולם לא כפה את השימוש בה", ענה לו עו"ד גלעד ברנע שמייצג את העותרים: "תמיד יש פעם ראשונה".

לאורך כל שש שעות הדיון ניתן היה להתרשם ששופטי בית המשפט באמת אינם מבינים (או מיתממים היטב) שיש אחריות לבית המשפט העליון לגבי השבעה באוקטובר וכי החלטותיו השפיעו על הנעשה. הגדיל לעשות השופט כבוב וסיפק אתנחתא קומית של ממש כשתהה כיצד יתכן שאנשים הגיעו למסקנה ש"מערכת המשפט היא נגד השלטון". אפשר הרי להקדיש סדרת מאמרים רק לנושא הזה.

באמת מאיפה הגיע הרעיון המטורף הזה שבית המשפט העליון הוא נגד השלטון pic.twitter.com/WMBKnOZeO7

— יותם זמרי | Yotam zimri (@YotYotam) April 23, 2026

תגובתו של יו"ר האופוזיציה ח"כ יאיר לפיד לא אחרה לבוא: "ההשתוללות בבג"ץ היא תוצאה של הסתה של ראש הממשלה ושריו נגד בית המשפט העליון…". כמה קל. ובכן, ח"כ לפיד, ההשתוללות בבג"ץ היא תוצאה של מעשי רצח, אונס, חטיפה, כריתת ראשים שהתבצעו בבני המשפחות של ה"משתוללים". המעשים האלימים האלה קיפחו חיים.

בתום שש שעות של דיון נוסף שאין בסמכותו של בג"ץ לקיים ובודאי למנוע מהציבור להיות נוכח בו, לא הגיעו השופטים להחלטה. קשה להבין את ההתנגדות של העותרים להקמת ועדת חקירה לאומית או ועדת בדיקה ממשלתית או איזשהו גוף שוויוני שחציו יהיה מורכב מנציגי קואליציה וחציו אופוזיציה. אין ספק שהחלטה להעביר את הקמת ועדת החקירה לממשלה הבאה תבטיח מערכת בחירות סוערת יותר מזו המסתמנת כשעדיין לא סיימנו את המלחמה בשום זירה.

The post הדיון על ועדת החקירה שלא היה צריך להתקיים appeared first on מידה.

הפרסום הזה היה ניסיון של משרד השיכון בראשות גולדקנוף דאז ורשות מקרקעי ישראל בראשות ינקי קווינט, לעמוד בהבטחות של ראש הממשלה נתניהו להעניק למשרתי המילואים מגרשים לבניה בפריפריה ״כמעט בחינם״. אך המציאות שונה לגמרי.

כבר בזמן אמת היה ברור שחלק גדול מהמכרזים המדוברים אינם אלא אחיזת עיניים. כפי שפרסמתי כבר אז, דובר על מחזור של מכרזים ישנים, אריזה מחדש של אחרים, ושורה ארוכה של הבטחות למכרזים שמעולם לא יצאו אל הפועל.

כעת, שנה אחרי, רצוי לבחון היכן הדברים עומדים. בימים האחרונים בדקנו שוב את רשימת המכרזים שפורסמה בשנה שעברה, ובחנו את הסטטוס שלהם. הממצאים מטרידים ביותר. מדובר בכ-75 מכרזים שהופיעו ברשימה שפרסמה רמ״י, וגרסה שלה מופיעה עדיין באתר הרשות.

ראשית, רבים מכלל המכרזים שמסתכמים למאות יחידות דיור בוטלו. באתר רמ״י לא מופיעים נימוקים. אלא ניסוח לקוני ובדרך כלל אחיד: ״רשות מקרקעי ישראל ומשרד הבינוי והשיכון מודיעים בזאת על ביטול המכרז הנדון״. מדובר במגרשים בצפת, באר שבע, מטה יהודה, לכיש, באר טוביה ועוד. מכרז גדול במיוחד ברמת הגולן – בהיקף של 200 יחידות דיור שחלקם נועדו למשרתי המילואים – בוטל בהינף קולמוס. ובמקרה בולט אחר, ביישוב קציר שבוואדי ערה, פורסם תחילה מכרז ענק בהיקף של 300 מגרשים כ״מכרז סגור לנכי צה"ל ולחיילי מילואים״ במחיר לכאורה אטרקטיבי של 420,000 ש״ח. אך העוקץ הופיע בעלויות הפיתוח האסטרונומיות – 800,000 ש״ח. סה״כ 1.2 מיליון ש״ח, לפני מע״מ, עבור מגרש בליבו של וואדי ערה מוקף ביישובים ערביים. שערוריה שאין כדוגמתה. במקרה הזה רמ״י גם פעלה בניגוד לחוק והמכרז כולו נתקע.

לצד המכרזים המבוטלים, יש רשימה ארוכה של מכרזים שמעולם לא יצאו לפועל. מדובר במקרים שבהם פורסמה באתר הודעה על כוונה לצאת במכרז, אך חוברת המכרז שלהם לא פורסמה. חוברת המכרז היא הדבר היחיד הקובע. זהו תיק המסמכים שמכיל את הפרטים, המחירים, תנאי ההתקשרות, דרישות הסף והחוזים הרלוונטיים למכרז, שבלעדיהם אי אפשר לגשת למכרז. ספרנו למעלה מ-40 מקרים שכוללים כ-350 יחידות דיור בהם כל שמופיע הוא שוב ושוב הודעות על ״דחיית מועדים״. מדובר למעשה במכרזים פיקטיביים שמתפרסמים כביכול כ״מכרזים״ באתר, אך אין מאחורי הכותרת הזו שום תוכן. רמ״י-בלוף על מלא.

גם כאן מדובר בשורה ארוכה של ערים ויישובים בכל רחבי הארץ: טבריה, קצרין, אופקים, אילת, פרדס חנה, יבנה, כפר סבא, משמר איילון ועוד רבים.

ועכשיו לחדשות הטובות. כ-20 מהמכרזים אכן יצאו לדרך. מדובר בכמה מאות יחידות דיור שבהם פורסמה חוברת מכרז, והציבור הרחב יכול לגשת. אלא שכאן מסתיימות החדשות הטובות. כשצוללים לפרטים מתגלה הבלוף. למעט מספר מקרים חריגים, ברבים מהמכרזים שפורסמו עם ״הנחות״ כביכול, המגרשים נמכרים במחירים גבוהים מאוד, הרחק מהישג ידם של זוגות צעירים ומשרתי מילואים. שימו לב.

ברמת ישי פורסמו 29 מגרשים בגודל 360 מ״ר, במחיר של 1.9 מיליון ש״ח; במושב דור פורסמו 40 מגרשים של 500 מ״ר בעלות של כ-4.5 מיליון ש״ח; באבן ספיר שני מגרשים בעלות של כ-2.5 מיליון ש״ח; ובשורה של מושבים אחרים באזור השפלה מגרשים בעלויות של 1.5-1.7 מיליון ש״ח. כל המחירים כוללים פיתוח ולפני מע״מ והיטלים נוספים.

נחמד שמעניקים ״הנחות״ על מגרשים יקרים באזורי ביקוש, אך ביחס למחירים הללו גם הנחה של חצי מיליון ש״ח, היא טיפה בים. אבל זה עוד כלום. המסה הגדולה גם היא מאכזבת ביותר. בבאר שבע יצא מכרז ל-150 מגרשים במחיר של 300,000 ש״ח. לכאורה מציאה פנטסטית. אבל על ההנחה היפה במחיר המגרש ״מפצה״ רמ״י בעלויות פיתוח גבוהות – 800,000 ש״ח. סה״כ כ-1.3 מיליון ש״ח לחצי דונם בבאר שבע. תופעה דומה ביישוב הקהילתי כרמית שבנגב. מחירי המגרש הנמוכים (350,000 ש״ח) יחד עם עלויות הפיתוח (750,000) מגיעים למעל מיליון ש״ח.

הלאה. בשדרות ובאופקים אפשר לרכוש מגרשים של 400-500 מ״ר במחירים של כ-750,000 ש״ח. ובראש פינה תוכלו לרכוש בית על מגרש דו משפחתי (400 מ״ר לכל משפחה), בכ-950,000 ש״ח.

במילים אחרות, רבות מיחידות הדיור ״בהנחה״ שרמ״י פרסמה, הם עדיין במחירים גבוהים מאוד. ותזכרו – מדובר בעלויות הקרקע בלבד (לפני מע״מ, כזכור), ועל זה יש להוסיף עוד את עלויות הבנייה עצמה.

רק במקרים ספורים ניתן למצוא מגרשים במחירים סבירים. המיקום האטרקטיבי ביותר הוא ברמת טראמפ בצפון רמת הגולן, שמוגדר כאזור עדיפות לאומית, שם תוכלו באמת לקבל מגרש של 400-450 מ״ר בחינם, ולשלם רק כ-150,000 ש״ח עלויות פיתוח. עסקת חלומות אמיתית.

בבית שאן תוכלו למצוא מגרשים של 450 מ״ר בעלות כוללת של כ-450,000 ש״ח. וביישוב החדש חירן שבנגב, שנמצא כעת בשלבי פיתוח ועבודות עפר, יש מכרזים על מגרשים בגודל 350 מ״ר בעלות של פחות מחצי מיליון.

אלו העסקאות האטרקטיביות היחידות שנמצאו ברשימה כולה.

עד כמה מדובר בבדיחה אפשר ללמוד מהשוואה למגזר הערבי, שם רמ״י יודעים לתת מגרשים בעלויות פיתוח מסובסדות בהיקפים רחבים. קחו למשל את הכפר טובא זנגריה, שממנו יוצאות רבות מכנופיות הפשע המאורגן בצפון. שם המדינה שיווקה מגרשים עם סבסוד של כ-50 אחוז מעלויות הפיתוח. או את הכפר הדרוזי בית ג׳אן, בו מגרשים של כ-350 מ״ר נמכרו בעלות של 75,000 ש״ח (!), ועלויות הפיתוח שלהם סובסדו לחיילים בשיעור מדהים של 90 אחוז. כך למשל, מגרש שעלויות הפיתוח שלו עמדו על 828,000 ש״ח, סובסד בלא פחות מ-745,000 ש״ח. כך שחייל בן המקום יכול לקנות מגרש בעלות כוללת של כ-220,000 ש״ח. ומקרים כאלו יש המון, גם למגזר החרדי.

כשהמדינה רוצה לסבסד ולהוזיל עלויות מגרשים, היא יודעת לעשות את זה בצורה יפה מאוד. מדוע לא לסבסד עלויות למשרתי המילואים היהודים? מדוע לא להוזיל את עלויות המגרשים ביישובי הפריפריה ובדרום? מדוע דמו של המשרת היהודי שווה פחות מהלא-משרת הערבי?

אבל את רשות מקרקעי ישראל ומשרד השיכון כל זה לא מעניין. את ההנחות הם ימשיכו לתת למגזרים אחרים.

The post הבלוף מאחורי הבטחת המגרשים למילואימניקים appeared first on מידה.

לכאורה, מדינת ישראל עברה שינוי תפיסה עמוק: במקום מדינה מתגוננת הממתינה למהלכי האויב ישראל היא שיוזמת את המתקפה ומבקשת להכתיב את סדר היום, לעצב את המערכה, ואף לקבוע את תוצאותיה – ובמידה לא מבוטלת, להביא לסיום האירוע לדורות. זהו הנרטיב וזהו הדיברור המדיני והפוליטי שנמכר לציבור (שבא לידי ביטוי באמרות כמו "הניצחון המוחלט" ו"אנחנו משנים את המזרח התיכון").

בפועל, המציאות נראית הרבה פחות זוהרת ומוצלחת.

כבר ניקולו מקיאוולי הזהיר מפני מצב שבו מדינה נשענת על כוח שאיננו שלה. ב"הנסיך" הוא קובע, באופן שאינו מותיר מקום לפרשנות, כי כוחות עזר – גם כאשר הם מגיעים מבעלי ברית – הינם חסרי תועלת ומסוכנים, וכי מדינה הנשענת עליהם לעולם לא תהיה יציבה או בטוחה. אין זו הערה צבאית בלבד, אלא קביעה מדינית חדה. מי שאינו שולט באמצעי הכוח שלו, איננו אדון אמיתי להחלטותיו.

העיקרון הזה איננו תיאורטי המתאים ללימודי מדע המדינה בלבד. הוא מתממש לנגד עינינו .

ישראל מפעילה כוח, אך איננה קובעת לבדה את גבולות הפעלתו. מערכת היחסים עם ארצות הברית איננה עוד ברית במובנה הקלאסי, אלא מסגרת שמעצבת בפועל את מרחב הפעולה הישראלי. לא מדובר בתיאום; מדובר בהכתבה. לא בשיח בין שותפים; אלא בקביעת גבולות מראש – של מותר ואסור. טראמפ אפילו אינו בוש מלומר בקול גדול וברור: "ישראל תעשה את מה שאני אומר לה לעשות".

הדבר בא לידי ביטוי מובהק בזירה העזתית. למרות פוטנציאל מבצעי ממשי להעמקה ולהכרעה ולסיום האתגר הזה לדורות, קצב הלחימה, אופייה והיקפה מוכתבים, הלכה למעשה, מחוץ לישראל. כאן יש להצביע במפורש על אירוע "קריית גת". לא מדובר באנקדוטה, אלא בנקודת מבחן. המפקדה שהוקמה שם, בהובלה אמריקאית ישירה, משמשת מוקד השפעה על ניהול המערכה. החלטות מרכזיות מתי להעמיק, מתי לעצור, מתי לאפשר הפוגות, מה לספק ומה לבנות ואיך לשקם,   אינן נגזרת של שיקול ישראלי טהור, אלא מתוך התאמה לאינטרסים רחבים של וושינגטון.

זהו אילוץ מדיני מוכתב, לעיתים בבוטות. לא המלצה, לא תיאום, אלא מסגרת פעולה. כבר בשלב זה, עצמאות הפעולה והמחשבה של ישראל מצטמצמת באופן מהותי.

כך גם בזירה האיראנית. מרחב הפעולה הישראלי איננו חופשי באמת. גם כאשר קיימת יכולת מבצעית, עצם הפעלתה כפופה לשיקולים שאינם ישראליים (כולנו זוכרים את המטוסים הישראלים חוזרים מטהרן ברגע האחרון בסבב הקודם, תחת הוראה מפורשת וישירה של טראמפ). המשמעות איננה רק מגבלה מבצעית אלא פגיעה ישירה בריבונות ההכרעה. מדינה שמסוגלת לפעול אך איננה חופשיה להחליט איננה ריבונית במלוא מובן המילה.

ובצפון, התמונה מתחדדת עוד יותר. דווקא כאשר קיימת הזדמנות אסטרטגית ממשית להכרעה מול חיזבאללה, הפסקת האש חוזרת. לא בשל היעדר יכולת, אלא נוכח אילוץ מדיני חיצוני. לא שיקול ישראלי טהור, אלא התאמה לאינטרסים אמריקאיים רחבים ובתוכם יציבות אזורית, שוק האנרגיה, והקשר הכולל מול איראן.

כאן מתגלה עומק הבעיה. אין מדובר בהחלטות נקודתיות, אלא באימוץ תפיסה.

איראן בנתה לאורך שנים את תפיסת "איחוד הזירות": מערכת אזורית שבה כל פעולה בזירה אחת גוררת איום בזירות אחרות. כאשר ישראל נמנעת מהכרעה בזירה אחת, מחשש להשלכות בזירות אחרות, היא אינה שוברת את המערכת, אלא פועלת לפיה. בכך, היא מקבלת את כללי המשחק של יריביה, ואף מבטיחה את שרידות שלוחותיה, ובראשן חיזבאללה, במקום לנתק אותו מן הציר האיראני להכריע אותו ולהבטיח את בטחונה ויציבותה .

זהו מעבר ממדיניות מתבקשת ונחוצה של הכרעה למדיניות של ניהול סיכונים. הכרעה מחייבת נכונות לשבור מערכת. להתעמת ולפעול אחרת מדרך הפעולה הקלאסית. ניהול סיכונים שואף לייצב אותה. ללכת בתלם החרוש והקבוע, אם כי לא בהכרח הנכון לשעה זו. ההבדל ביניהן נעוץ בחשיבת היסוד שבין תפיסה ריבונית עצמאית לבין הסתגלות וכניעה מראש לתכתיבים חיצוניים.

ההשוואה לשנות החמישים והשישים מתבקשת. אז, מתוך חולשה קיומית אמיתית, ישראל נאלצה להתיישר עם לחצים בינלאומיים. כך היה לאחר מבצע קדש, כאשר לחץ אמריקאי ורוסי הביא לנסיגה מסיני. אולם ההיסטוריה הישראלית איננה מסתיימת שם.

בשנת 1981, בתקיפת הכור בעיראק, ישראל פעלה בניגוד לעמדה האמריקאית, מתוך הבנה שהאיום אינו סובל דיחוי. ההכרעה הייתה הכרעה ישראלית מלאה, גם במחיר מדיני. בשנת 2007, בתקיפת הכור בסוריה, נשמר תיאום מסוים אך ההחלטה לפעול הייתה עצמאית, ונשענה על נכונות לשאת במחיר.

המכנה המשותף למקרים הללו ברור: לא היכולת לבדה הכריעה, אלא הנכונות לפעול גם כאשר הדבר כרוך בחיכוך ובעימות עם בעלת ברית.

המצב הנוכחי שונה. לא בשל היעדר יכולת, אלא בשל ריסון הנובע מהימנעות מחיכוך. זהו בדיוק התהליך שתיאר מקיאוולי: אובדן הדרגתי של חירות מדינית – לא על ידי כפייה, אלא באמצעות הסתגלות. מדינה איננה מאבדת את עצמאותה ביום אחד, אלא דרך סדרה של החלטות זהירות, שכל אחת מהן נראית סבירה, אך יחד יוצרות דפוס.

כאן מתחדדת הסתירה המרכזית של הדיברור המדיני. לציבור נמכרה תפיסה של יוזמה, של הכרעה ושל שינוי היסטורי. בפועל, מתקיימת מדיניות של ריסון, התאמה והימנעות מהכרעה. לא אנחנו מכתיבים את המציאות – אלא המציאות מוכתבת לנו.

ההיסטוריה הישראלית כבר הוכיחה כי ניתן לפעול אחרת. לא פעם התקבלו החלטות עצמאיות, גם בניגוד לעמדת בעלת הברית, מתוך הבנה שהאינטרס הלאומי מחייב זאת. ההבדל לא היה ביכולת  אלא באומץ וברצון לקבל החלטות מסוג זה. וזהו מבחן המנהיגות הישראלי של ימינו. לא רק היכולת להפעיל כוח, אלא העצמאות להחליט על הפעלתו. לא רק הכרעה צבאית, אלא נכונות מדינית לשאת במחירה.

The post הברית עם ארה"ב לא יכולה לבוא על חשבון ריבונות מדינית appeared first on מידה.

יש בינינו אנשים טובים, נאורים ורחמנים מאוד. הם תמיד יודעים להסביר מה אסור ליהודי לעשות, מה אסור לחייל ישראלי לעשות, ומה אסור למדינת היהודים לעשות. הם מזדעזעים עד עומק נשמתם לנוכח סבלו של האויב, גם כאשר אותו אויב קם בבוקר כדי לרצוח יהודים, לחטוף יהודים, לשרוף יהודים ולאנוס יהודיות. הם יודעים לסלוח בשם אחרים. הם יודעים להטיף לישראל בשם ערכים אוניברסליים. לעתים נדמה שהם רואים במדינת היהודים לא מסגרת שנועדה להבטיח שלעולם לא נעמוד שוב חסרי מגן מול מבקשי נפשנו, אלא פרויקט מוסרי שנועד להוכיח לעולם את צדקותו.

דווקא משום כך קשה שלא להיזכר בלקחים ישנים. בדרכי ליציאה מברית המועצות לארץ ישראל, אמר לי אדם ליטאי שליווה אותי אל תחנת הרכבת שהיהודים האמיצים לימדו את הליטאים כיצד אפשר להילחם בשלטון הסובייטי בלי נשק ולנצח. הוא לא ידע שאני עולה לישראל דווקא מפני שהגעתי למסקנה הפוכה: אחרי כל מה שעבר על העם היהודי, אסור עוד להשאיר את קיומנו תלוי ברצונם הטוב של אחרים. רציתי לבוא למדינה שלי, שבה אני וילדיי נוכל, כפי שעשו הוריי בתקופת השואה, להחזיק בידינו נשק, להגן על עצמנו, ולהכריע את מי שבא להשמידנו.

אמי הייתה משוררת. שיריה הושרו במחתרת האנטי־נאצית בגטו קובנה ובפי הפרטיזנים היהודים ביערות ליטא. רק בנס פגע קליע בידה ולא גרם למותה. אחרי שהשתחררתי מן המעצר הראשון שלי בעקבות הפעילות למען עליית יהודי ברית המועצות ארצה, היא אמרה לי: "אתה כל כך רוצה להגיע למדינת היהודים, אבל אינך מכיר את היהודים כלל; אתה לא היית בגטו".

רק בישראל, עם השנים, הבנתי את עומקו של המשפט הזה. כי במדינת היהודים לא מצאתי רק תקומה, גבורה, בניין, צבא, חקלאות, מדע וריבונות. מצאתי גם תופעה ישנה, טרגית ומתסכלת: יהודים שממהרים לשפוט את אחיהם בעיני אויביהם; יהודים שמפנימים את טענות הרודפים; יהודים שסבורים כי אם רק יבדלו את עצמם מן העם, יוכיחו שהם מה"טובים" ויזכו בחסדי אומות העולם.

אלא שהעולם האמיתי איננו פועל כך. הרוצחים האנטישמים באושוויץ לא שאלו אם היהודי שלפניהם אורתודוקסי, רפורמי או חילוני. הרוצח בפיטסבורג לא התעניין בוויכוחים הפנימיים של היהודים. בעיני שונאינו, יהודי הוא יהודי. גורלו משותף, גם אם הוא עצמו מדמיין שיוכל להיחלץ ממנו באמצעות עמדה פוליטית "נכונה", מוסרית, מתקדמת או נאורה יותר. אויבינו אינם מתרשמים מתעודות היושר שיהודים מנפיקים לעצמם זה נגד זה. הם רואים בכולנו אותו עם.

כאן טמון השקר הגדול של האנשים הטובים והרַחמנים. הרחמנות שלהם איננה באמת רחמים. לעתים קרובות זוהי צורה של התנערות מאחריות. קל יותר להטיף ליהודי הנלחם על חייו מאשר להישיר מבט אל מי שרוצה ברציחתו. קל יותר להאשים את החייל שהורס קן טרור מאשר את המחבל שיצא ממנו. קל יותר לדרוש ריסון מן הקורבן מאשר צדק מן התוקפן. וכך נבנה עולם מוסרי הפוך: הרוצח זוכה להבנה, ואילו המתגונן נדרש להתנצל.

אין זו תופעה חדשה. עוד בשנת 1988, באחד מן המאמרים הראשונים שלי בשפה העברית, כתבתי על "מוסר העבדים" — על אותה מוסרנות כפולה, שבשם עליונות ערכית מדומיינת אוסרת על היהודים את מה שכל עם אחר היה עושה ללא היסוס כדי להגן על חייו. אז עוד היו מי שסברו שמדובר בהפרזה פולמוסית. היום קשה יותר להכחיש. במשך עשרות שנים קיבלנו שוב ושוב הוכחות לכך שהנטייה לראות את המציאות לא כפי שהיא, אלא כפי שהיינו רוצים שתהיה, איננה נאורות אלא בריחה. זו אינה מוסריות אלא סירוב להכיר בטבעו של האיום. מי שחי כך, סופו לא רק לטעות בניתוח המציאות, אלא גם להפקיר את עמו בשם הדימוי העצמי המוסרי שלו.

כאן מגיעים אל הבעיה העמוקה יותר: הבלבול בין מוסר אוניברסלי לבין אחריות לאומית. ודאי שיש ערך למוסר האוניברסלי; במובנים רבים הוא אף נשען על יסודות שהמסורת היהודית עצמה תרמה לעולם. אך בעולם הממשי, שבו עמים ומדינות נדרשים להגן על חייהם, אין די במוסר מופשט. לצד המוסר האוניברסלי קיים גם מוסר לאומי — לא במובן של היתר להפקרות, אלא במובן של קדימות האחריות כלפי הקרובים אליך: ילדיך, משפחתך, עמך ואזרחי מדינתך.

אינני אומר זאת רק בדיעבד. כבר בסוף שנות השמונים, בכנס שיזם ישראל הראל כדי לאפשר שיחה רצינית בין אנשי רוח ואינטלקטואלים מן הימין ומשמאל על שאלות היסוד של החברה בישראל, אמרתי דברים דומים מאוד. השתתפו בו דמויות בולטות משני המחנות, ובהן גם הסופר אהרן מגד. טענתי אז כי חיוני לחנך את ילדינו ברוח המוסר היהודי, שתרם תרומה מכרעת לעיצובו של המוסר האוניברסלי; אך באותה מידה חיוני להבהיר להם שאם נדבוק רק במוסר מופשט, מבלי להתחשב במציאות היסטורית שלעתים קרובות נהגה כלפינו באכזריות וללא שמץ רחמים, ואם לא נבין שלצד המוסר האוניברסלי קיים גם מוסר לאומי של אחריות והגנה — דיננו להיות לא נאורים יותר אלא חסרי אונים.

עם ריבוני שאיננו מסוגל להעמיד בראש שיקוליו את חובתו להגן על בניו, אינו מוסרי יותר; הוא פשוט חדל להבין מהי ריבונות. מדינת ישראל לא קמה כדי להיות קהילה מטיפה, אלא כדי להיות בית לאומי מוגן. היא לא הוקמה כדי למצוא חן בעיני כל מי שמוכן לסלוח לרוצחים ובלבד שיוכל להאשים יהודים. היא הוקמה כדי להבטיח שהעם היהודי לא יהיה עוד חומר גלם בידיהם של זרים, של שונאים, או של יהודים המתביישים בו.

יש כאן גם שורש תרבותי עמוק יותר. חלקים מן האליטה היהודית המודרנית, בארץ ובעולם, אימצו לעצמם זהות של שלילה: שלילת הלאומיות היהודית, שלילת המסורת היהודית, ולעתים אף שלילת עצם ההצדקה של מדינת היהודים להתקיים כמדינה יהודית ריבונית ונלחמת. שוב ושוב מופיעה אצלנו אותה תשוקה ישנה למחוק את הייחוד היהודי בשם האוניברסליזם הגואל, כאילו הלקח מכל רדיפותינו הוא שעלינו להיות פחות יהודים, פחות לאומיים, פחות קשורים לארצנו, ופחות נחושים להילחם על קיומנו.

אבל ההיסטוריה של העם היהודי מלמדת בדיוק את ההפך. כאשר ויתרנו על כוח, אחרים השתמשו בו נגדנו. כאשר סמכנו על נאורותם של זרים, קיבלנו גזירות, פוגרומים ומשרפות. כאשר ניסינו לשכנע את העולם שאנו מועילים, נאמנים, מתקדמים ומוסריים – גילינו שוב ושוב שאין בכך כדי להציל יהודי אחד ברגע האמת. לא ההשתלבות הצילה אותנו, לא התחנפות אידיאולוגית, ולא הניסיון להוכיח שאנו "היהודים הטובים". מה ששינה את מצבנו ההיסטורי היה דבר אחד בלבד: שובו של העם היהודי לארצו, הקמת ריבונות יהודית, ויצירת כוח יהודי המסוגל להגן על יהודים.

לכן השאלה האמיתית איננה אם נעים יותר להישמע מוסריים באולפן טלוויזיה או בכנס אקדמי. השאלה האמיתית היא אם אנו מבינים מהי אחריות לאומית. האם אנו מכירים בכך שחמלה שאיננה מבחינה בין קורבן למרצח איננה מוסר אלא קלקול מוסרי. האם אנו מבינים שרחמים כלפי הרוצח, כאשר הם באים על חשבון הרחמים כלפי הקורבן, אינם אנושיות אלא אכזריות במסווה של נאורות.

אנשים טובים ורחמנים תמיד יהיו לנו. תמיד יהיו מי שיזדעזעו יותר מן התגובה היהודית מאשר מן התוקפנות נגד היהודים. תמיד יהיו מי שיחשבו שהבעיה היא לא מי שבא לרצוח, אלא מי שמונע ממנו לרצוח שוב. אבל אחרי כל מה שעבר העם היהודי, מותר ואף חובה לומר בקול ברור: מי שמעדיף את ניקיונו המוסרי המדומיין על פני חובת ההגנה על עמו, איננו מייצג מוסר נעלה יותר. הוא מייצג שכחה היסטורית מסוכנת.

במבחן ההיסטוריה, עמים ששרדו הם עמים שלקחו אחריות על גורלם. גם אנחנו נידרש לכך שוב ושוב. לא כדי להיות אכזריים יותר, אלא כדי להישאר חיים. לא כדי לוותר על המוסר, אלא כדי להשיבו אל יסודו הראשון: חובת הנאמנות לחיי עמך, לילדיך, לעתידך, ולזכותך להתקיים בארצך כעם חופשי וריבוני.

The post מדינה לוחמת, ריבונית וחזקה appeared first on מידה.

מה גורם לשמאל הישראלי ולהונגרים רבים לשמוח על כך ש"ניצלנו מהדיקטטור"?

"יש כשל לוגי גדול בטענה שויקטור אורבן הדיקטטור הפסיד בבחירות הדמוקרטיות בהונגריה, הפלא ופלא הוא גם פינה אתאת משרדו בנימוס אירופאי אופייני. היה בהונגריה מפגן דמוקרטי לעילא ולעילא, שנים לא ראינו תצוגה דמוקרטית כל כך מרשימה ומגיע להונגרים באמת כל הכבוד. שנים דיברו על כך שויקטור אורבן הרס את הדמוקרטיה בהונגריה והוכח אחרת אתמול".

מרבים להשוות את אורבן לנתניהו, אפשר להגיד שהוא נתניהו של הונגריה?

"יש נקודות דמיון גדולות בין ויקטור אורבן לנתניהו. קודם כל, מבחינה טכנית – שניהם כיהנו בפרק זמן זהה ובמקביל אחד לשני פחות או יותר. יש כאן מכנה אידאולוגי משותף רחב, שניהם משוייכים למשפחות שמרניות שמאמינות באמת בערכים שמרניים  פטריוטיים ויש גם קשר אישי מאוד קרוב בין שני המנהיגים".

מה היתה משנתו של אורבן?

"אורבן אמר דבר מאוד פשוט: שהתפקיד שלו כראש ממשלת הונגריה הוא לדאוג לעם ההונגרי ולהונגריה. אני מסתכל רק על האינטרס של המדינה שלי ושל העם שלי. כשמשהו קורה בחוץ, גם אם זה מלחמה באוקראינה וגם אם זה מלחמה באיראן, התפקיד שלי הוא להסתכל מהן ההשלכות עליי ועל העם שלי ואיך אני מתמודד עכשיו עם ההשלכות הללו. אתה בוחר במנהיג כי אתה רוצה בסוף שהוא ייצג את האינטרס שלך. יש כאן כוחות ניאו קומוניסטיים שמנסים להפוך את האיחוד האירופי לאיזושהי פלטפורמה על מדינתית שבה החברות כפופות לשלטון מרכזי בבריסל".

מדוע טוענים שויקטור אורבן הרס את הדמוקרטיה?

"הטענה הזו צריכה להבחן על בסיס נקודת הנחה אחת – האם הונגריה הייתה דמוקרטיה מתוקנת לפני ויקטור אורבן? הרי אם אורבן הרס את הדמוקרטיה ההונגרית, היא הייתה צריכה להיות מתוקנת לפני כן. האם הונגריה הייתה דמוקרטיה מתוקנת לפני ויקטור אורבן? התשובה היא לא".

מדוע הציבור ההונגרי לא מוקיר תודה על מדיניות ההגירה של אורבן?

"העם ההונגרי כן בירך עליה, הציבור ההונגרי הביע תמיכה באורבן ובמדיניות שלו פעמיים. הסיפור הגדול של הבחירות הללו, אני חושב, הוא שיש כאן דור צעיר שלא מכיר מציאות אחרת בלי ויקטור אורבן. ילידי אמצע שנות ה-90 והלאה לא מכירים מציאות פוליטית אחרת בלי ויקטור אורבן. לצעירים אין את פרספקטיבת הזמן, הם לא יודעים מה היה בתקופה הקומוניסטית, הם רגילים לטוב, הם לא מתרגשים מזה והם בטוחים שיכול להיות יותר טוב".

כיצד ההונגרים לא פוחדים ממה שמתרחש במדינות אחרות לגבי ההגירה?

"כנראה שסדרי העדיפויות שלהם קצת שונים, יש כאן גרעין בעיקר בבודפשט שבאמת רואה את עצמו כחלק מהמחנה הגלובליסטי הניאו קומוניסטי האירופאי. הם רוצים להיות אירופאים, לא מעניין אותם גבולות ותרבויות. בישראל ככל שהדור צעיר יותר הוא גם יותר שמרן, באירופה התופעה הזו הפוכה".

מה הבטיח מדגיאר בקמפיין הבחירות שלו?

"לא משהו יוצא דופן, הגיע שחקן מתוך מפלגת השלטון שפרש ממנה וקרא תיגר על מפלגת האם שלו. ראו בפיטר מדגיאר את הסיכוי הגבוה ביותר כרגע להדיח את ויקטור אורבן – זו הייתה המטרה. מדגיאר לא היה צריך להציע יותר מדי חוץ מאשר את עצמו. כמו רק לא ביבי – זה רק לא אורבן".

מה עומד לקרות בהונגריה וכיצד זה ישליך על היחסים עם ישראל?

"אפשר להעריך שבכל הנוגע לישראל התמיכה הבלתי מתפשרת של הונגריה תחדל מלהתקיים. אני לא רואה את פיטר מדגיאר ממשיך את המדיניות של ויקטור אורבן מבחינת הוטו על החלטות אנטי ישראליות והגנה על ישראל בצורה נחרצת. אני לא אומר שהיא תהפוך להיות מדינה אנטי ישראלית. סביר להניח שמדגיאר יהיה יותר מכיל ויותר סובלני כלפי הפגנות אנטי ישראליות. מדגיאר פשוט יישר קו למדיניות הרשמית של האיחוד האירופי, תמיכה עקרונית במדינת ישראל ובביטחון של מדינת ישראל – זה לא יבוא לידי ביטוי במשהו מעשי, זה יהיה יותר משהו הצהרתי".

מה לגבי היהודים בהונגריה?

"בתקופה שויקטור אורבן חזר לשלטון ב-2010 הייתה עליה מאוד מאוד חדה באנטישמיות בהונגריה, היו צעדות עם מדים וסמלים נאציים –אורבן עצר את זה לחלוטין. הונגריה הפכה להיות המדינה הבטוחה ביותר עבור יהודים וישראלים באירופה. הקהילה היהודית היום בהונגריה חווה את תור הזהב המחודש שלה וזה לא היה יכול לקרות בלי התמיכה הממשלתית של ויקטור אורבן".

מדוע יש עליה בהיקף האנטישמיות בעולם?

"אנחנו חווים כאן איזשהו זן חדש של אנטישמיות, איזשהו וריאנט חדש. אנחנו נוהגים לחלק את האנטישמיות לשלושה סוגים מרכזיים: האנטישמיות הקלאסית, האנטישמיות המודרנית והאנטישמיות החדשה. מהשביעי באוקטובר זה בעצם שילוב של הכל בעצימות גבוהה. השמאל הקיצוני, האסלאם הקיצוני והימין הקיצוני מתאחדים מתוך שנאת ישראל כדי לנגח את העם היהודי ואת היהודים באשר הם. אחרי השביעי באוקטובר ישבנו פה בבודפשט וזה הרגיש כאילו העולם חזר 90 שנה אחורה. השנתיים האחרונות צריכות להוות נורת אזהרה מאוד גדולה עבור יהודים וגם עבור מדינת ישראל".

The post אירופה איבדה את שומר הסף שלה appeared first on מידה.

מצר הורמוז

לפני ההכרזה האחרונה של הנשיא טראמפ שלפיה ארצות הברית תחילה תטיל מצור ולאחר מכן תפתח מחדש ותשלוט בתנועת השיט דרך המצר, רק מעט ספינות עברו בו, רובן כאלה המזוהות עם איראן, מתנגדות לארצות הברית, או ניטרליות. אם כן תנועת המצר שובשה הרבה יותר מניסיונותיה הקודמים של איראן לסגור אותו בשלב "מלחמת המכליות" של מלחמת איראן-עיראק או בהטרדותיה המתמשכות של השיט בשנים 2018–2019. ומה כעת?

אם טראמפ ינקה במהירות את המצר ויבטיח שליטה בו, ואם התנועה המותרת תגיע, נניח, ל־60-70 אחוזים מן הרמות שלפני המלחמה, ואם ארצות הברית תימנע ממלחמה כוללת, ותגיב במקום זאת באופן לא־מידתי לכל ניסיון איראני מחודש לסגור אותו, בתוך חודש עד חודשיים מחירי הנפט יתחילו לרדת בהדרגה.

האתגר האמריקני במלחמה איננו צבאי אלא פוליטי. הפעם, ארצות הברית אינה שולחת נחתים להילחם מבית לבית בפלוג'ה (עיראק) או לסרוק כפרים בשטח במחוז הלמנד (אפגניסטן) בתנאים הנוחים לג’יהאדיסטים ולמחבלים וליצור לעצמה מאות אבדות.

במקום זאת, הממשל הגביל את השימוש בכוח רק בשל חששות מהשפעות המלחמה על הכלכלה האמריקנית, מחירי הנפט העולמיים, מחירי הדלק המקומיים, בחירות האמצע, והסיכויים הפוליטיים של חברי קונגרס רפובליקנים פגיעים.

מבחינה צבאית, לארצות הברית יש כמה ברירות. הצי יכול להמשיך בפינוי מוקשים מהמצר, לפטרל דרכו עם ספינות מלחמה אמריקניות ובעלות ברית, לאפשר מעבר לספינות של בעלות ברית וצדחנןץ ניטרליות תוך חסימת ספינות המיועדות לאיראן, ולתקוף מעת לעת את איראן בכל פעם שתנסה לשבש את השיט, כולל ניקוי חופיה מטילים ומל״טים. במילים אחרות, טראמפ יכול להפוך על ראשה  את האסטרטגיה האיראנית של כניסה סלקטיבית למצר בזכות ההבדל הגדול ביניהם: בידו האמצעים לבצע מצור מדוד כזה, ואילו לאיראן אין. דעת הקהל העולמית תהיה לצדו מסיבות כלכליות – ואם איראן תנסה לעצור אותו – גם בשל הפרת הפסקת האש, וכך תצדיק מטר של הפצצות תגמול.

לחלופין, אם איראן תחדש את התקפות הטילים והמל״טים על כוחות אמריקניים ובעלות ברית באזור, הממשל יכול להזהיר אותה כי תאבד את מתקני הנפט שלה באי ח׳ארג וכן תחנות ייצור דו־שימושיות עד שתיכנע.

אך בטווח הארוך, איש לא ישכח את ניסיונה השלישי והחמור ביותר של איראן לחטוף את השליטה במצר, למרות כישלונה לעשות זאת באופן מלא ולמשך זמן ממושך.

יצואניות המפרץ יכפילו את ההשקעה בצינורות לים האדום ולמפרץ עומאן, העוקפים את מצר הורמוז. ערב הסעודית ואחרות יחפשו נתיבים נוספים, אולי אף דרך ירדן לישראל ולחיפה שעל הים התיכון.

בסופו של דבר, איראן תישאר עם נכס רדום, אם לא נטל, שכן ארצות הברית יכולה להבטיח ששום נפט לא יזרום מאי ח׳ארג דרך המצר המפוקח, שאותו המערב עשוי בסופו של דבר להפוך לבלתי רלוונטי. יבואניות יתחילו בשקט לעבור לתפוקה מוגברת מוונצואלה, מארצות הברית, ואולי גם מרוסיה בהנחה שיוסרו ממנה הסנקציות. מתקפותיה של איראן על 11 מדינות מוסלמיות במזרח התיכון לא יישכחו על ידי עמי האזור. רבות מן האמיריות ימשיכו ללחוץ על ישראל ועל ארצות הברית להבטיח שאיראן לא תתחמש מחדש. לאור הפטרון המטורף, העוין והשנוא שלו, מפרץ שפוי לא ייתן עוד כסף לחמאס.

שינוי המשטר

איראן איבדה את רוב השקעתה בת 47 השנים בכלי נשק, בשווי מיליארדי דולרים, ואת רוב התעשייה הצבאית שלה.

התחמושת מחודשת תעלה למשטר ביוקר, והוצאה עצומה זו תהיה בלתי פופולרית בקרב אוכלוסייה לא רגועה, הסובלת ממחסור במזון ובדלק.

למי שמנהל את המדינה יהיה קשה לשקם את מאגרי הנשק ואת הסובסידיות במיליארדים למחבלים. כלומר שלוחותיה המסובסדות של איראן, חזבאללה, חמאס והחות׳ים, עלולות להישאר יתומות, שנואות על העם האיראני, ואולי שנואות אף יותר על חלק מתומכיהם לשעבר במפרץ. המיתוס המוזר של חסינות צבאית איראנית התנפץ. ולאובדן של הפאסון הזה יהיו השלכות פנימה והחוצה. העם האיראני יכעס עוד יותר כי הטיעון הלאומני היחיד שהשמיעו המולות, כלומר שבניית הכוח הצבאי במשך חצי מאה ובהשקעה של חצי טריליון דולר לפחות הטילה אימה המזרח התיכון, הפחידה את המערב והעניקה לאיראן יוקרה עולמית, קרס גם הוא.

דבר אחד הוא להיות נשלט בידי אוטוקרטים מעוררי אימה בכל העולם, חמושים עד צוואר, ודבר אחר לגמרי הוא להיות מנוהל בידי ליצנים חסרי כבוד, חסרי אונים וכעת גם חסרי יכולת.

לאחר נפילת חומת ברלין, נדרשו שבועות ולעיתים חודשים עד שבני מזרח אירופה הפילו את מדכאיהם הקומוניסטים. ונדרשו יותר משנתיים לאחר נפילת החומה עד שהשלכותיה המלאות התפשטו והמסו את ברית המועצות. על בסיס זה, אין לצפות לשינוי משטר ימים ספורים לאחר סיום המלחמה.

למערב אין כמעט מושג מי מנהל כיום את איראן או מי או מה הם מייצגים.

כל הידוע הוא שתיאוקרטים מדרג שני או שלישי, קציני צבא, פוליטיקאים ואנשי משמרות המהפכה מתחרים על השלטון. כל קבוצה כזו ודאי חוששת שמא תיתפס כפשרנית מדי ותותקף בידי הקיצוניים או שמא יריביה יערקו ויגיעו להסדר עם העם האיראני כדי לשמש דמויות מעבר וכך להימנע מהגרדום. הגרועים שבגרועים יודעים שאם לא ייהרגו בידי מל״טים או טילים בעימותים מחודשים, הם עשויים להיהרג בידי העם האיראני אם וכאשר המשטר יקרוס.

המנצחים והמפסידים

הנהנים והנפגעים הסופיים של המלחמה יתבררו במהלך שלושת או ארבעת השבועות הקרובים, תלוי אם ארצות הברית תסיק כי מי שנמצא בשלטון הם מנהלי מו״מ חסרי ערך, ואם איראן תמשיך בתקיפות, אז יהיה צורך לשכנעה באמצעות כוח נוסף.

במבט רחב יותר, הגוש האנטי מערבי של משטר אסד בסוריה בחסות רוסיה, הלוויין האיראני של סין, ושלוחותיה של איראן, חזבאללה, חמאס והחות׳י, נעלם, התערער, הושפל או הולך ומבודד.

היתרון הקצר של רוסיה ממחירי הנפט הגבוהים יסתיים בקרוב. היא תישאר שקועה בבוץ דמוי הסום באוקראינה, ויהיה לה קשה מאוד לשקם את נתיב הנשק שלה מאיראן ואליה. אילו פוטין היה חכם, היה מגיע להסדר עם אוקראינה, מבקש הקלה בסנקציות על הנפט הרוסי ואז מגביר את ההפקה בצורה אגרסיבית.

סין איבדה את הזיכיונות הבלעדיים שלה לנפט מוונצואלה וייתכן שאיבדה גם הסדר דומה עם איראן, כעת או בעתיד הקרוב. אם המשטר ייפול, בייג׳ינג עשויה להיות שנואה על כל ממשלת מעבר שתקום. ייתכן שתעדיף להגיע להסדר כלשהו עם ארצות הברית כדי לשלוח את מכליותיה דרך המצר, בהנחה שאיראן לא תתגרה בארצות הברית ותאבד את האי ח׳ארג.

ייתכן שהפגנת העוצמה האווירית האמריקנית וההתפתחות בטקטיקות ובחימושים של המאה ה־21 גרמו לסין להסס בנוגע לטייוואן. הסיוט של ים מלא מוקשים חכמים, מל״טים ימיים ותת־ימיים, ומטרי מל״טים וטילים מן האוויר מטייוואן, בשילוב צי של בעלות ברית המצויד באופן דומה, אינו אמור להרגיע את הסינים.

סין צפויה להתמודד עם מרחץ דמים אם תנסה להעביר מאות אלפי חיילים על פני 170 ק"מ של ים פתוח ולא בטוח. בשיא כוחה של צרפת בשנים 1804–1805, נפוליאון היה חכם דיו שלא למתוח את מזלו בהעברת חיילים על פני תעלת למאנש שאורכה 40 ק"מ. בסוף קיץ 1940 היטלר כבר שלט כמעט בכל שטחי האיחוד האירופי של ימינו, אך גם הוא היה נבון דיו שלא להתעמת עם הצי המלכותי בתעלה.

לסיכום, בייג׳ינג צופה בצבא הרוסי שפעם נחשב לאימתני שקוע במוות ובחוסר אונים באוקראינה. מנגד, ארצות הברית וישראל, בתוך ימים ספורים, השמידו את הצי האיראני, חיל האוויר שלו, ואת רוב הטילים והמל״טים שלו. המסקנה הברורה היא שסין תשתוקק פחות לנסות את מזלה בפלישה לטייוואן.

מערב אירופה היא מפסידה גדולה. כמעט כל בעלות הברית המערב־אירופיות הוותיקות הביכו את עצמן. במשך שבועות, לבריטניה לא הייתה אפילו ספינה אחת כשירה להגיע לבסיסה באקרוטירי שבקפריסין, שהיה יעד לתקיפות האיראניות.

אילו ארצות הברית הייתה מתייחסת למבצע החד־צדדי של מרגרט תאצ׳ר לפוקלנד ב־1982 כפי שקיר סטארמר התייחס למאמץ האמריקני לפרק את איראן מנשק ולמנוע ממנה השגת טילים ארוכי טווח נושאי ראשי קרב גרעיניים, איי פוקלנד היו עדיין ארגנטיניים. (כיום ניתן לתהות האם ארגנטינה או בריטניה היא החברה הפתוחה יותר, הפרו־אמריקנית יותר והיציבה יותר. ומי יודע אם משחתת בריטית אחת בכלל יכולה להגיע כיום לאיים הללו?)

צרפת דיברה בתקיפות, אך אין לה כוונה ממשית לשלוח ספינות למצר או לסייע ללבנון הפוסט־קולוניאלית להשתחרר אפילו מחזבאללה מוחלש. במקום זאת, צרפת נראתה נמרצת מספיק רק כדי למנוע מארצות הברית גישה למרחב האווירי שלה.

ספרד הייתה גרועה אף יותר. לעיתים נדמה שהיא פרו־איראנית. ספרד הורידה את דרג שגרירותה בישראל ופתחה מחדש את שגרירותה באיראן, והעבירה מסר לארצות הברית כי בסיסי נאט״ו המשותפים בספרד ומרחבה האווירי מחוץ לתחום של הפעולות האמריקניות. אם אכן כך, ספרד אינה משמעותית כבעלת ברית ובחרה לעצמה מעמד של ניטרלית עוינת.

ייתכן שנאט״ו תמשיך להתקיים בשמה, אך לפחות בעתיד הקרוב, ארצות הברית עשויה להחרים את הספרדים, להיות קרירה יותר כלפי איטליה של מלוני שסירבה לזכויות נחיתה בסיציליה, להיות קצרה רוח עם גרמניה שדיברה בשני קולות, ואולי להתייחס לנאט״ו כברית דו־צדדית בין ארצות הברית למדינות מזרח אירופה.

בכל מקרה, בפעם הבאה שצרפת תבקש תמיכה לוגיסטית ומודיעינית להרפתקאותיה האבודות באפריקה הפוסט־קולוניאלית, או שקואליציה כלשהי של נאט״ו תתחנן מארצות הברית להוביל "מסע צלב מוסרי" להפצת נמלים ותחנות תקשורת בלוב או לפוצץ את הגשרים ורשת החשמל של בלגרד יהיה בלתי אפשרי פוליטית בארצות הברית להסכים לכך. באשר לבריטניה, נקווה שלא תזדקק לעוד הרפתקה בסגנון פוקלנד, משום שבפעם הבאה ארצות הברית כנראה תחייך ותחזור על דברי את ראש הממשלה סטארמר: "זו לא המלחמה שלנו… לא ניגרר אליה!"

כלי התקשורת של הדמוקרטים השתגעו לגמרי, הרבה יותר ממלחמת עיראק. ביום שני שלאחר חג הפסחא הם גינו את טראמפ כפושע נאצי צמא מלחמה, וכבר למחרת בלילה היה בעיניהם מפייס נאיבי, נוויל צ׳מברליין של שנת 2026.

בסיס המפלגה קיווה בגלוי לכישלונו של טראמפ – ובחיבור מוסווה בקושי – גם לכישלונה של ארצות הברית. באשר לבחירות האמצע, הן תלויות מסורתית בכלכלה. אמנם סביר שהמלחמה פגעה בה לכמה חודשים, אך איש אינו יודע מה יהיה מצבה בנובמבר. אם תהיה הכרעה בתוך שבועיים־שלושה, שתסתיים במצר פתוח, מחירי נפט נמוכים ואיראן מנוטרלת לשנים, ייתכן שהציבור יחוש כי זמנים טובים יותר מתקרבים, בבית ובעולם.

רוב הדמוקרטיות באירופה ובאסיה קיימו במשך חצי מאה הבנה בלתי־מוצהרת שלפיה לא יגלו עוינות כלפי איראן ולא יגנו אותה על הטרור שלה במזרח התיכון, בתמורה למעבר חופשי במצר ולפטור מפעילות של שלוחות טרור איראניות. המדיניות הנושנה הזו נותרה בעינה. לכן, למרות תלותן הגדולה יותר בנפט מהמזרח התיכון בהשוואה לארצות הברית, עד לאחרונה הן חשבו שיוכלו להמשיך בהבנה השקטה הזו ולהבטיח מעבר חופשי, במקום להרכיב ארמדה של ספינות מלחמה, לפרוץ את המצר בכוח, ולנקות את החוף הצפוני מטילים ומל״טים.

ארצות הברית יכולה לפתוח את המצר בקלות יחסית, בין אם באמצעים ישירים, שליחת מטוסים טקטיים ומל״טים לפטרול לאורך החוף, מתן חיפוי אווירי לצי, פינוי מוקשים וליווי ספינות, בידיעה שאם איראן תתקוף, תפגע ארצות הברית במתקני האי ח׳ארג ואז תחזור למערכה האווירית.

טראמפ עדיין לא הגיע לנקודה זו. נוכח ההיסטריה של יריביו הפוליטיים, שמריחים השתלטות על הקונגרס בנובמבר, הדחת טראמפ, משפטים לבני משפחתו וסיום "מהפכת הנגד" של טראמפ – זהו הימור גבוה. כדי להימנע מכל זאת, הוא זקוק לכלכלה משגשגת המבוססת על שוק מניות יציב, ריביות נמוכות וחזרה למחירי נפט נמוכים היסטורית, זאת בתוך שבעת החודשים הקרובים.

העם האמריקני מצפה גם ל"ניצחון" באיראן, המוגדר כעת בחוסר יכולתה של איראן לסגור את המצר, לשגר טילים לעבר מטרות אמריקניות ובעלות ברית, ולוותר על חומר גרעיני בקיע. איראן סבורה שתוכל למשוך זמן, להטריד, להתמקח ולעכב באופן פסיבי־אגרסיבי עד לבחירות האמצע. לכן חלון ההזדמנות לפתרון צבאי הולך ונסגר במהירות.

טראמפ עשוי להצביע על כך שהתחזית לטווח הארוך אינה טובה עבור איראן. ערב הסעודית תרחיב את קיבולת הצינורות לים האדום, כך תעשה איחוד האמירויות ותרחיב את הצינור הקיים שלה למפרץ עומאן. יש אפילו דיבורים שסעודיה תבנה קו חדש ומסיבי דרך ירדן לנמל חיפה. מהלכים אלה של מדינות המפרץ יהפכו בסופו של דבר את המצר לבלתי רלוונטי ליצואניות נפט כמו איראן ויהפכו את יתרונה לחיסרון בשל תלותה הפגיעה במצר.

לסיכום, עלינו להתעלם מן הסכיזופרניה התקופתית השמאל והתקשורת, ולבחון במקום זאת את המציאות של המלחמה עד כה ואת השפעותיה הצפויות לטווח הארוך.

The post מבט רחב על המלחמה באיראן appeared first on מידה.

המלחמה כמעורר זהות

למרות הכאב והשכול, ד"ר צבי סדן מזהה במלחמה הנוכחית כוח מעצב מפתיע: התחזקות דרמטית של הזהות היהודית. "אנחנו רואים חיילים ואזרחים מסתובבים עם ציציות בלי כיפות", הוא מציין. לדבריו, הנהירה של צעירים לימין אינה נובעת מחיבור אידיאולוגי לז'בוטינסקי או לליכוד הקלאסי, אלא מחיפוש אחר שורשים יהודיים.

"המלחמה מחזקת את הזהות היהודית של מדינת ישראל, וזה בדיוק מה שמפחיד את המערכת", טוען סדן. הוא מפנה אצבע מאשימה לעבר בג"ץ, וטוען כי החלטותיו – כמו זו שאפשרה הפגנת שמאל קיצוני תוך חילול שבת ובזמן מלחמה – נועדו לבלום את התהליך הזה. "בסופו של דבר, המטרה של בג"ץ היא לפרק את מדינת ישראל כמדינה יהודית ולהפוך אותה למדינת כל אזרחיה".

מותו של הימין הליברלי

אחת הטענות המרכזיות של סדן היא שהמושג "ימין ליברלי" הפך לאנכרוניסטי. לדבריו, הליברליזם המודרני התמזג עם הפרוגרס והסוציאליזם לכדי מחנה אחד, שאינו מסוגל לדור בכפיפה אחת עם ערכי היהדות.

"הליברליזם מקדש את האינדיבידואל ואת זכויות האדם כדבר מטאפיזי מקודש, בעוד שהיהדות היא קולקטיבית", הוא מסביר. סדן טוען כי "נסיכי הליכוד" – דמויות כמו דן מרידור ולימור לבנת – מצאו את עצמם בסופו של דבר במחאות קפלן משום שהליברליזם שלהם גבר על הימניות שלהם. "מי שבוחר בליברליזם, לא יוכל להמשיך בימין. הליברלים של פעם הם הפרוגרסיבים של היום".

"האספסוף" של קפלן

סדן אינו חוסך במילים קשות בתיאור מחאות השמאל, אותן הוא מגדיר כ"אספסוף". הוא מבחין בין האדם הפרטי התבוני לבין ההמון, שמאבד את היגיון הברזל שלו לטובת רגש קולקטיבי. "בקפלן יש זוכי פרס נובל שאומרים דברים מטומטמים. ברגע שאתה חלק מהאספסוף, אתה מוותר על האוטונומיה שלך כאדם תבוני. זה לא משנה אם היית אלוף בצה"ל או פרופסור לפיזיקה – אתה הופך לחלק מקולקטיב שגורם נזק למדינה, ובכך גם לעצמו".

המלכודת של הימין: "לגזול את החנית"

סדן מזהיר כי הימין ממשיך לשחק לפי כללי המשחק של השמאל, מבלי להבין שהוא נופל למלכודות מתוכננות, כמו סוגיית חוק הגיוס. "חוק הגיוס הוא משחק ציני של השמאל שנועד לפלג את הימין מבפנים", הוא טוען.

כדי להתמודד עם המצב, סדן מציע אימוץ של אסטרטגיה אגרסיבית יותר, אותה הוא מכנה "עת לגזול", על שם בניה בן יהוידע שגזל את החנית מיד המצרי. "הימין רשאי לגזול את כלי הנשק של השמאל ולהשתמש בהם נגדו כדי להציל את עם ישראל. עלינו להפסיק לציית לחוקי המשחק שלהם".

סימטריה שקרית של טרור

בנוגע למונח "טרור יהודי", סדן רואה בו קמפיין תעמולתי שנועד ליצור שוויון מוסרי מעוות. "הניסיון ליצור סימטריה בין מתנחלים למחבלים פלסטינים הוא חוסר הבנה של המפעל הציוני. הפלסטינים רוצים להרוס את המדינה, הימין רוצה לבנות אותה. אלו שני דברים שונים לחלוטין".

הוא מסכם בתחושת שליחות: השמאל הפך את האור לחושך ואת הטוב לרע, בעוד שהיהדות מציעה חירות אמיתית – לא כזו של הפקרות ופריצות, אלא חירות מתוך מחויבות וערכים. "החירות נמצאת בתוך עבודת השם, ואדם מטריאליסט פשוט לא יכול להבין את זה".

The post הליברלים של פעם הם הפרוגרסיבים של היום appeared first on מידה.

ואולם, אף שטראמפ סטה שוב ושוב מהקונצנזוס של וושינגטון בנוגע לאיראן ובעלות בריתה במהלך השנה וחצי האחרונות, אף אחת מהתוצאות הקשות שחזו פרשנים בעלי השפעה לא התממשה. מלחמת עולם שלישית לא פרצה. הכלכלה העולמית לא קרסה. תחת זאת, ההנהגה האיראנית חוסלה או נערפה, תוכנית הנשק הגרעיני שלה נקברה תחת הררי הריסות, ורוב הצי שלה שוכן בקרקעית הים. אף שאובדן חייהם של 13 חיילים אמריקנים הוא עניין חמור, אין מדובר באלפי ההרוגים והפצועים שנחזו דרך קבע כתוצאה מכל פעולה אמריקנית גדולה. ישראל עדיין קיימת. גם ערב הסעודית, איחוד האמירויות הערביות וכווית, יחד עם מאגרי הנפט שלהן.

טראמפ השית עונש כבד במחיר של השלכות קלות יחסית, אך פרשנים מתעקשים כי איראן המיומנת היא שמכתיבה את האירועים. טקטיקות הלחימה ה"מוצלחות" של טהרן, כך נטען, אילצו את טראמפ לקבל הפסקת אש. הצופים מן הצד נדהמו לאחר מכן כאשר ארצות הברית נטשה את השיחות באסלאמאבאד שבפקיסטן ונקטה צעדים לפתיחת מצר הורמוז מחדש, לרעתה האסטרטגית של סין ולטובת יצרני האנרגיה האמריקנים.

במידה מסוימת, ההפתעות נמשכות משום ש"מביני העניין" מסרבים להעניק לטראמפ ולראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ניצחון. ב־11 באפריל אמר בקול עיתונאי הניו יורק טיימס תומס פרידמן בפודקאסט "Smerconish" של רשת CNN את מה שהם באמת חושבים. פרידמן הודה כי אף שרצה לראות את המשטר האיראני מובס צבאית "מפני שזהו משטר נורא לעמו ולאזור", הבעיה האמיתית מבחינתו אחרת לחלוטין: "אני באמת לא רוצה לראות את ביבי נתניהו או דונלד טראמפ מתחזקים פוליטית בעקבות המלחמה הזו, משום שהם שני בני אדם איומים. שניהם מעורבים בפרויקטים אנטי־דמוקרטיים בארצותיהם. שניהם חשודים בשחיתות. הם אנשים נוראים, נוראים, שעושים דברים נוראים למעמדה של אמריקה בעולם ולמעמדה של ישראל בעולם".

עמדתו של פרידמן אינה ייחודית. בחלקים נרחבים של התקשורת האמריקנית והישראלית, פרשנים ותיקים אינם מצליחים להניח בצד את הבוז שלהם לטראמפ ולנתניהו ומצטרפים למקהלה המציגה את המבצע כהרפתקה חסרת תכלית. בכך הם מקדמים את הטיעונים המשרתים את אויביה של אמריקה, מערערים את אמינותו של מהלך הרתעתי מוצלח ומחלישים את הטיעון לטובת בריתות חזקות המבוססות על חלוקת נטל במאה ה־21.

מתבוננים רבים מן הצד מתקשים כל כך להבין את המערכה של טראמפ באיראן משום שהיא כוללת שני עימותים באחד. בשדה הקרב היא מעמידה את כוחות ארצות הברית וישראל מול משמרות המהפכה, בבית, במישור הלוחמה האידיאולוגית, היא מציבה שתי מערכות אמונה אסטרטגיות אמריקניות יריבות זו מול זו, אך עם טוויסט. בפינה אחת ניצבים השמרנים המסורתיים, המיוצגים כיום בידי דונלד טראמפ ובנימין נתניהו. בפינה האחרת ניצבים הפרוגרסיבים הטרנס־לאומיים המזוהים עם ברק אובמה וג'ו ביידן. אולם זו פינה צפופה: לצידם ניצבים גם דמויות בדלניות רבות השפעה כגון טאקר קרלסון ומוסדות הדוגלים בריסון, כגון מכון קאטו ו־Defense Priorities, אשר חוזרים שוב ושוב על אותם טיעונים, לעיתים מילה במילה.

מדוע הימין הבדלני ניצב כתף אל כתף עם השמאל הגלובליסטי? נוכח אויב משותף בדמות טראמפ ונתניהו, הפרוגרסיבים ותנועת "אמריקה תחילה" חולקים סלידה מהנהגה עולמית אמריקנית ומשימוש בכוח צבאי; לפיכך, שניהם נוטים לתרץ את התנהגות אויביה של אמריקה ולתלות בארצם את האשמה בכל סכסוך. כאשר מדובר בפרשנות של מדיניות החוץ של טראמפ והשלכותיה, שתי הקבוצות פועלות לעיתים קרובות כאחת.

לעומת זאת, נקודת המבט הפרוגרסיבית־בדלנית אינה מתיישבת עם השמרנות האמריקנית המסורתית שלאחר מלחמת העולם השנייה. השמרנים רואים ברפובליקה האסלאמית תיאוקרטיה מהפכנית המחויבת להתפשטות אזורית, להשמדת ישראל ולגירוש ארצות הברית מן המזרח התיכון. יחד עם סין, רוסיה וצפון קוריאה, הרפובליקה האסלאמית מבקשת למוטט את הסדר העולמי בהובלת ארצות הברית — תוך שימוש בתוכניתה הגרעינית כערובה לחסינות מפני פעולות תוקפניות. לפיכך, אין לארצות הברית ברירה אלא לחלץ את התוכנית מציפורני המשטר.

הפרוגרסיבים ובעלי בריתם בתנועת "אמריקה תחילה" מציגים נקודת מבט חלופית המבוססת על שלושה עקרונות מרכזיים. ראשית, כוח צבאי אינו יכול לפתור את האתגר הגרעיני האיראני. לאיראן עומדות אפשרויות א־סימטריות, כגון סגירת מצר הורמוז, העולות בערכן על הישגי פעולה התקפית. שנית, הדיפלומטיה נותרת הכלי הטוב ביותר למיתון הרפובליקה האסלאמית. שלישית, ייצוב האזור מחייב את ארצות הברית ליצור מרחק בינה לבין בעלות בריתה, ובייחוד ישראל. על ארצות הברית לנהוג פחות כבעלת ברית של ישראל בעת מלחמה ויותר כמתווכת בין ירושלים לטהרן.

בדיון הציבורי מציגים הפרוגרסיבים וה"מרסנים" מתנועת MAGA את שלושת עקרונותיהם כמהות הריאליזם המפוכח. יש גבולות ברורים, הם טוענים, למה שכוחה הצבאי של אמריקה יכול להשיג במזרח התיכון. מדיניות חוץ בוגרת מתחילה בהכרה בגבולות אלה. רק תמימים או מונעי אידיאולוגיה מאמינים שכוח רצון וכוח צבאי יכולים לכופף את המציאות לצורכיהם.

אולם ההשתחוות המכבדת בפני זהירות וריסון בשם ה"ריאליזם" היא ברובה סוג של העמדת פנים. מה שבא קודם אינו הכרה במציאות, אלא נאמנות לאידיאולוגיה. המסר הוא תמיד אותו מסר: לסגת צבאית מן המזרח התיכון, לנהל מגעים דיפלומטיים עם איראן ולהרחיק את אמריקה מישראל. אף אחת מן העמדות הללו לא עוצבה בידי היגיון אסטרטגי מכריע או בידי קריאה מדוקדקת של העובדות בשטח. אלה הם עקרונות קבועים מראש היוצרים את העדשה שדרכה האירועים מסופרים.

להלן שבעת המיתוסים המרכזיים שסביבם בונים הפרוגרסיבים ועמיתיהם ה"מרסנים" מתנועת MAGA  את הסיפור השגוי על המלחמה באיראן.

מיתוס 1: "מלחמת יש ברירה"

במהלך חמשת השבועות האחרונים כינו מתנגדי ממשל טראמפ את העימות "מלחמת ברירה", מלחמה שהנשיא פתח בה ללא סיבה או תכלית ברורה. "כאשר אנו שואלים, מה הממשל עושה? הם אינם יכולים לענות על השאלה, משום שאינם יודעים מדוע הם שם מלכתחילה", אמר ג'ייק סאליבן לג'ון סטיוארט. "הם לא הצליחו לתת לנו תשובה על מה כל זה".

למעשה, הממשל הציג נימוק ברור ומשכנע. הוא מתמצה בשני ציוויים משולבים. הראשון הוא הקו האדום הוותיק של טראמפ: "לאיראן לא יהיה נשק גרעיני. זה פשוט מאוד". השני הוא התנאי שאִפשר לקו אדום זה להפוך לדחוף: יתרון כמותי מכריע. המל"טים והטילים הבליסטיים של איראן מסוגלים להכריע את מערכות ההגנה של ישראל, ארצות הברית ובעלות בריתן במפרץ.

ב"מלחמת 12 הימים" ביוני 2025 ספגה איראן אבדות כבדות בארסנל הבליסטי שלה, שנותר עם כ־1,500 טילים, וכן במתקני ייצור מרכזיים. הנשיא טראמפ קיווה כי אבדות אלה ירסנו את התנהגות איראן ויביאו אותה לשולחן המשא ומתן – אך תקווה זו התבדתה.

משמרות המהפכה פעלו מיד לשיקום הכוח. העבודה במפעלי הייצור התחדשה, והמאגרים בערי הטילים התת־קרקעיות התרחבו. בינואר 2026 הכריז מפקד זרוע האוויר והחלל של משמרות המהפכה, מג'יד מוסאווי, כי הארסנל גדל מאז מלחמת יוני וכי התפוקה חרגה כבר מרמותיה שלפני המלחמה. המודיעין בישראל העריך כי איראן נמצאת בדרך למלאי של כ־8,000 טילים בליסטיים עד 2027.

עם פרוץ המלחמה הגדיר מזכיר המדינה מרקו רוביו את היתרון הכמותי כגורם שהניע את ארצות הברית לפעול. "ארצות הברית מנהלת מבצע לחיסול האיום הנשקף מן הטילים הבליסטיים קצרי הטווח של איראן ומן האיום שמציב צי הים שלה", אמר במסיבת עיתונאים ב־2 במרץ. הוא כימת את האיום: "לפי הערכות מסוימות, הם מייצרים יותר מ־100 טילים בחודש. השוו זאת לשישה או שבעה מיירטים בלבד שניתן לייצר בחודש".

החשבון דיבר בעד עצמו והציב שני איומים שלובים זה בזה. הראשון היה קונבנציונלי. איראן עמדה בתוך זמן קצר להחזיק בכמות מספקת של טילים ומל"טים כדי להכריע את מערכות ההגנה של ישראל ושל כל בסיס אמריקני באזור. השני היה גרעיני. הארסנל הקונבנציונלי העצום היה משמש כמגן שמאחוריו יכולה איראן לקדם נשק גרעיני ללא חשש מתגובה – ובכך להפר ישירות את הקו האדום של הנשיא. אם איראן לא הייתה נבלמת, הסביר רוביו, היא הייתה מגיעה עד מהרה למצב שבו "יהיו לה כל כך הרבה טילים קונבנציונליים, כל כך הרבה מל"טים, והיא תוכל להסב נזק כה רב, עד שאיש לא יוכל לעשות דבר לגבי תוכנית הגרעין שלה". מרגע שאיראן תחצה סף זה, שאותו כינה רוביו "נקודת החסינות", חלון ההזדמנויות לפעולה ייסגר לצמיתות.

לפיכך עמדו בפני ארצות הברית שלוש אפשרויות: לא לעשות דבר, ובמקרה כזה איראן הייתה נכנסת בתוך זמן קצר לאזור חסינות המובטח על ידי יתרון־היתר; לאפשר לישראל לתקוף לבדה, ובמקרה כזה איראן הייתה תוקפת כוחות אמריקניים וגורמת לאבדות משמעותיות; או לפעול יחד עם ישראל כדי לסלק איום בלתי נסבל על שתי המדינות.

מיתוס 2: תכנית הגרעין מיתנה את איראן וייצבה את המזרח התיכון לפני שטראמפ פרש ממנה

בעת הוויכוח על המלחמה, הלשעברים של ממשל אובמה וביידן מנסים להצדיק את הסכם הגרעין של אובמה ואת האסטרטגיה שהולידה אותו. הההסכם, אומר סאליבן לסטיוארט, עבד. איראן "עמדה בהסכם. אפילו המודיעין הישראלי אמר שהם עומדים בהסכם." פרישתו החד־צדדית של טראמפ בשנת 2018, רומז סאליבן, ביטלה מצב מוצלח זה.

סיפור זה אינו מתיישב עם המציאות בשלושה מובנים מכריעים. ראשית, לוח הזמנים אינו מסתדר. טראמפ פרש מהסכם הגרעין במאי 2018. טהרן לא החלה להעשיר אורניום ל־60%, סף משמעותי המקצר דרמטית את הדרך לנשק גרעיני, אלא באפריל 2021. במילים אחרות, טהרן עשתה את הקפיצה הקריטית הזו לעבר חימוש גרעיני בתקופת כהונתו של ביידן, לא של טראמפ.

וכיצד הגיב ביידן? בפיוס. הממשל הפסיק לאכוף סנקציות, במיוחד נגד קונים סינים. ייצוא הנפט האיראני זינק, ואיתו הכנסות המשטר. בעוד זמן הפריצה של איראן לגרעין הצטמצם לשבועות, ביידן וצוותו תיארו את האיום המחריף כאשמת טראמפ. כל התקדמות איראנית בתחום הגרעין הפכה, לשיטתם, לא רק לתוצאה של הפרישה ב־2018 אלא גם להצדקה לפיוס נוסף. היועץ לביטחון לאומי סאליבן אמר זאת במפורש באפריל 2022, כאשר איראן האיצה קדימה תחת נשיאות ביידן, וטען כי התקדמותה "היא תוצאה ישירה של פרישתו [של טראמפ] מהסכם הגרעין, מה שהפך אותנו לפחות בטוחים ועם פחות שקיפות. וזוהי אחת הסיבות לכך שפנינו שוב לדרך דיפלומטית כאשר הנשיא נכנס לתפקידו".

ביידן שמר על התפיסה שעמדה בבסיס הסכם הגרעין אך הפעם עשה זאת בצורה חד צדדית. ההקלות בסנקציות נמשכו בזמן שהמגבלות על הגרעין קרסו. טהרן חרגה מן ההגבלות על גודל מלאי האורניום ועל רמות ההעשרה, בעוד וושינגטון הרפתה את הלחץ והמשיכה בדיפלומטיה בתנאי איראן. מה שסאליבן מציג כקריסת ההסכם היה למעשה המשכו בתנאים א־סימטריים – ציות כנוע בוושינגטון ללא הדדיות בטהרן.

כאשר אכיפת הסנקציות נחלשה והכנסות הנפט מסין זרמו, המשטר לא התמתן. איראן האיצה את תוכניות הטילים והמל"טים שלה, העמיקה את תמיכתה בשלוחותיה, וחיזקה את היכולות שמגדירות כיום את שדה הקרב. הקלות בסנקציות יצרו הכנסות; ההכנסות מימנו טילים, מל"טים ושלוחות. יכולות אלו יצרו את יתרון היתר ששחק את ההרתעה.

ההסכם והיישום בפועל שלו בידי ביידן מימנו ואפשרו את היכולות שדחפו את האזור לעבר עימות רחב היקף. תחת ביידן הגיעה איראן להעשרה של 60% והרחיבה את תוכניות הטילים והמל"טים שלה. טבח 7 באוקטובר היה תוצאה ישירה של מעמדה האסטרטגי המתחזק של איראן.

בסוף תהליך הסכם הגרעין ארצות הברית ניצבה בפני אותה בחירה אסטרטגית שניצבה בפניה בתחילתו – אך בתנאים גרועים יותר ונגד יריב חזק יותר. במילים אחרות, המדיניות הזו דאגה כי העימות יתרחש לאחר שאיראן התקדמה קרוב יותר לנקודת החסינות.

מיתוס 3: ביידן חילץ את אמריקה ממלחמות במזרח התיכון

"כאשר עזבנו את המשרד, אמריקה לא הייתה במלחמה בפעם הראשונה זה 25 שנה", אמר סאליבן לסטיוארט. בגרסה זו, ביידן שם קץ באומץ ל"מלחמות הנצח" במזרח התיכון. טראמפ, ציין סאליבן, התמודד בבחירות 2024 כ"מועמד השלום", רק כדי לשנות כיוון ולהשליך את אמריקה בחזרה לעימות מיותר.

טענה זו נשענת על אותה היפוך מציאות שאפיין את הסנגוריה על הסכם הגרעין: ההנחה שריסון צבאי ודיפלומטיה מול איראן עבדו. באמצעות הימנעות מעימות ישיר עם טהרן וצמצום המעורבות הצבאית האמריקנית, סיפק ממשל ביידן יציבות אזורית והוריש ליורשו שקט חסר תקדים.

המציאות מספרת סיפור שונה. הפרק האלים ביותר החל ב־7 באוקטובר 2023, כאשר המנהיג העליון עלי חמינאי הטיל לא רק את ישראל אלא גם את ארצות הברית לאחת המלחמות המשמעותיות ביותר של העת המודרנית. סכסוך זה טרם הסתיים, והוא מעצב מחדש את המזרח התיכון כולו. צוות ביידן הציג את 7 באוקטובר כעימות פלסטיני־ישראלי. מסגור זה קידם את הבדיה לפיה אמריקה אינה מעורבת במלחמה, ואף פטר את איראן מאחריות לזוועות שביצעה חמאס, השלוחה שלה.

במקביל גייס חמינאי את "ציר ההתנגדות" כולו למלחמה א־סימטרית נגד מערכת הבריתות האמריקנית. חזבאללה הצטרף למלחמה ב־8 באוקטובר, כאשר החל לתקוף מדי יום את גבולה הצפוני של ישראל. כעבור שבועות ספורים שיגרו החות'ים טילים ומל"טים לעבר ישראל ושיבשו את הסחר הבינלאומי בים האדום. מיליציות בשליטת איראן בעיראק ובסוריה פתחו במערכה ישירה נגד בסיסים אמריקניים. אף אחת מן הפעולות הללו לא נראתה כמו פעילות "שלום".

בין ינואר 2021 לינואר 2025 ביצעו כוחות הנתמכים בידי איראן מאות התקפות נגד אנשי צבא ונכסים אמריקניים ברחבי המזרח התיכון. למעלה מ־170 תקיפות כוונו נגד בסיסים אמריקניים בעיראק, בסוריה ובירדן, לצד עשרות ניסיונות תקיפה נגד כלי שיט של הצי האמריקני בים האדום ובמפרץ עדן. שלושה חיילים אמריקנים נהרגו ועשרות נפצעו.

שר ההגנה לויד אוסטין הודה בפומבי ב־83 תקיפות על כוחות אמריקניים עוד לפני אוקטובר 2023. לאחר טבח 7 באוקטובר ביצעו שלוחותיה של איראן מאות תקיפות נוספות. בתקופות קודמות היה מערכה כזו הייתה מוגדרת כהכרזת מלחמה. ממשל ביידן כינה אותה שלום היסטורי.

מיתוס 4: טהרן הייתה מוכנה להתפשר

סאליבן אמר לסטיוארט כי ימים אחדים לפני שארצות הברית וישראל ערפו את ראש המשטר בטהרן, איראן הניחה על השולחן הצעה רצינית. בסיוע מתווכים עומאנים בז'נבה, הציעה טהרן ויתורים ש"הלכו כברת דרך ארוכה לעבר פתרון הסוגיה הגרעינית". אולם, לדבריו, צוות טראמפ פשוט לא הבין את המוצע.

בראיונות לתקשורת תיאר שר החוץ העומאני, בדר אל־בוסעידי, את ההצעה האיראנית כפריצת דרך שהעמידה הסכם "בהישג ידנו". טהרן הציעה אפס אגירה של אורניום מועשר, כאשר החומר הקיים ידולל לרמות טבעיות ויוסב לדלק לכורים. היא הציעה גישה מלאה של הסוכנות הבין־לאומית לאנרגיה אטומית לכל האתרים הרלוונטיים, הפחתה או השעיה של ההעשרה, ואף אפשרות להשתתפות אמריקנית בתוכנית גרעין אזרחית עתידית. בתמורה ביקשה הקלה בסנקציות והפשרת נכסים. במבט ראשון נשמעים תנאים אלה מרחיקי לכת, אך הם לא שינו את המבנה הבסיסי של הסכם הגרעין.

המשטר מתייחס לתוכניתו הגרעינית, לארסנל הטילים והמל"טים שלו ולרשת שלוחותיו כמכלול כוח אחד. במשא ומתן הוא מציע ויתורים זמניים והפיכים על רמות ההעשרה ועל היקף המלאים בתמורה להקלות בסנקציות, תוך שימור המרכיבים החשובים באמת. אורניום מדולל ניתן להעשרה מחדש. מלאים ניתן לשקם. בינתיים, הבסיס התעשייתי של איראן, המומחיות הטכנית שלה והמערכת הצבאית הרחבה יותר, שהגרעין הוא חלק בלתי נפרד ממנה, היו נותרים ללא פגע.

בתכנית הגרעין המקורית, ההקלה בסנקציות לא מיתנה את המשטר. איראן האיצה את תוכניות הטילים והמל"טים שלה, העמיקה את רשת שלוחותיה ובנתה את היכולות המאפשרות לה כיום כבת ערובה כ־20% מאספקת האנרגיה העולמית. הסכם חדש בתנאים דומים היה רק מעביר מנוף נוסף לידי טהרן, תוך המתנה לממשל דמוקרטי חדש בוושינגטון שיסבול פריצה לגרעין.

מיתוס 5: ישראל גררה את אמריקה למלחמה

בריאיון עם סטיוארט, סאליבן התרחק מתיאוריית הקונספירציה הגסה שלפיה הזנב הישראלי מכשכש בכלב האמריקני. "מעולם לא קניתי את זה", אמר. אך מיד לאחר מכן חשף את הזדהותו עם האנטי־אימפריאליזם הפרוגרסיבי, שבו אמריקה היא לעד "השטן הגדול": "אני מרגיש ש[הישראלים] הם שעיר לעזאזל נוח עבור ארצות הברית להמשך ההרפתקאות האימפריאליסטיות שלנו בחלק ההוא של העולם".

באותה נשימה אישר סאלבין את הטענה כי ישראל מובילה את אמריקה נגד האינטרסים שלה. ממשל טראמפ, כך טען, אינו מסוגל להסביר "על מה המלחמה הזו". טראמפ ואנשיו "אינם יודעים מדוע הם שם מלכתחילה". נתניהו, לעומת זאת, יודע בדיוק מה הוא רוצה: "לשבור את איראן" ולשחרר כאוס. סאליבן הציג כביכול פער אינטרסים: ישראל יכולה לחיות עם איראן מרוסקת; ארצות הברית לא. איראן שבורה תאיים על מצר הורמוז, תקפיץ את מחירי הנפט, תגרום לגלי פליטים ותערער את הכלכלה העולמית. לפי גרסה זו, בהירות הדרך הישראלית גוררת את אמריקה למלחמה המשרתת אינטרסים ישראליים, לא אמריקניים.

כתבה מרכזית בניו יורק טיימס מ־7 באפריל על ישיבת חדר המצב ב־11 בפברואר 2026 חיזקה את הרושם הזה. נתניהו מגיע עם מצגת בטוחה בעצמה להחלפת המשטר, כולל סרטון של מנהיגים פוטנציאליים לעידן שאחרי התיאוקרטיה, וטראמפ מגיב בחיוב: "נשמע לי טוב", נאמר בדיווח. קהילת המודיעין האמריקנית דוחה לאחר מכן חלקים מן התוכנית כ"פארסה". הרמז ברור: נתניהו הניצי לחץ במשך חודשים, בעוד צוות אמריקני מפולג נגרר אחר מנהיג כה מנותק מהמציאות, עד שאינו מסוגל לעכל את המידע שמגישים לו יועציו הממולחים.

מיתוס זה מתעלם מן העובדה המרכזית כי החשבון על העצמתה של איראן בימי תכנית הגרעין כבר הונח על שולחנו של טראמפ. ראשית, איום יתרון־היתר האיראני סיכן בו־זמנית את ישראל ואת ארצות הברית. הטילים האיראניים שכוונו לתל אביב יכלו באותה מידה לפגוע בבסיסים ובנכסים ימיים אמריקניים ברחבי האזור. ערב המלחמה היה האיום מיידי, משותף והולך וגובר. לפיכך, האינטרסים האסטרטגיים של ארצות הברית וישראל היו מתואמים: לפגוע באיום האיראני בטרם יהפוך לבלתי ניתן לניהול.

שנית, הנשיא טראמפ מתועד כמי שרואה ברפובליקה האסלאמית איום קטלני כבר מאז תחילת שנות ה־80, זמן רב לפני המצגת של נתניהו בבית הלבן בפברואר 2026. בשלוש מערכות בחירות הצהיר כי ימנע מאיראן להשיג נשק גרעיני, וחזר על נחישותו לפעול בעניין עשרות רבות של פעמים. בעוד שברק אובמה הביע את הערצתו כלפי אדריכל הטרור האיראני קאסם סולימאני, טראמפ חיסל אותו. האינסטינקטים שלו תאמו את אלה של נתניהו משום ששני המנהיגים זיהו את אותו איום בלתי נסבל הנשקף מן העמדה האנטי־מערבית התוקפנית של איראן, אשר הוחרפה עתה בידי איומי יתרון־היתר והפריצה לגרעין. ארצות הברית ממש לא נגררה למלחמה אלא הובילה את המבצע כשותפה הבכירה במערכה מתואמת, שעליה טראמפ לקח אחריות מלאה וגם קרדיט.

ממשל טראמפ תיאר שוב ושוב את היחסים הצבאיים בין ארצות הברית לישראל כתבנית האידיאלית לבריתות במאה ה־21. אסטרטגיית ההגנה הלאומית של 2026 מגדירה במפורש את ישראל כ"בת ברית למופת", אשר "גם מוכנה וגם מסוגלת להגן על עצמה בסיוע חיוני אך מוגבל מצד ארצות הברית", ואינה מבקשת מארצות הברית להילחם במקומה. ישראל בולטת כמעט כייחודית בין שותפותיה של אמריקה: היא אחת מבעלות הברית הבודדות המסוגלות לנהל באופן עצמאי מערכות צבאיות ממושכות ובעצימות גבוהה, מבלי להזדקק לכוחות קרקע אמריקניים או למעורבות קרבית ישירה. עצמאות זו, המאפשרת לישראל לפעול כמכפיל כוח משמעותי, עומדת בניגוד חד לרבות מבעלות הברית האחרות התלויות בהיקפים נרחבים של נוכחות אמריקנית, לוגיסטיקה ואמצעי סיוע.

מיתוס 6: עימות עם איראן מסיח את הדעת מסין

הנשיא ביידן הורה לצוותו לסיים את "מלחמות הנצח", אמר סאליבן לסטיוארט, משום ש"סין הייתה מרוצה מאוד לראות את ארצות הברית קשורה במלחמה במזרח התיכון, בעוד היא מסתובבת ברחבי העולם עם יד פתוחה, בניסיון לרכוש השפעה". העימות עם איראן, רמז, מסיט את תשומת לבה של אמריקה מן התחרות האמיתית, שמרכזה אינו במזרח התיכון אלא באוקיינוס השקט.

הטענה נשענת על הנחה פשוטה: שהמזרח התיכון והתחרות עם סין הם זירות נפרדות. הן אינן כאלה.

סין משמשת כעורק החיים הכלכלי המרכזי של איראן באמצעות רכישות עצומות של נפט המצוי תחת סנקציות, וחשוב מכך, כספקית של רכיבים מרכזיים המקיימים את עוצמתה הצבאית של איראן: נתרן פרכלורט לדלק רקטי מוצק, סיבי פחמן ואלקטרוניקה דו־שימושית. תשומות אלו אפשרו לאיראן לבנות מחדש ולהרחיב את ארסנל הטילים המאיים כיום על כוחותיה ובעלות בריתה של ארצות הברית.

תפקידה של בייג'ינג חורג מעבר לאספקה. חברות סיניות סיפקו צילומי לוויין ונתוני מיקוד ששימשו את החות'ים לתקיפת כלי שיט של ארצות הברית ובעלות בריתה בים האדום. כאשר התקפות אלו שיבשו את הסחר העולמי, ספינות סיניות ורוסיות זכו למעבר בטוח, בעוד ספינות מערביות התמודדו עם טילים, מל"טים וניתובים מחדש יקרים. בייג'ינג לא הייתה צופה מן הצד; היא עודדה במכוון והפיקה רווח מן השיבוש שכוחות אמריקניים נשלחו לבלום.

ההמחשה הברורה ביותר לדינמיקה זו התרחשה בינואר 2024, כאשר סאליבן טס לבנגקוק כדי להיפגש עם שר החוץ הסיני ואנג יי וביקש מבייג'ינג להשתמש ב"מנופה המשמעותי על איראן" כדי לרסן את החות'ים. הבית הלבן הודיע כי "ימתין לראות תוצאות".

התוצאות הגיעו במהירות. לדברי סגן מזכיר המדינה קורט קמפבל, בייג'ינג לא רק שסירבה לבקשה, אלא אף עודדה את החות'ים לתקוף ספינות של מדינות אחרות. כאשר התנועה בים האדום קרסה, ספינות הקשורות לסין הגדילו את פעילותן וזכו ביתרון מסחרי. סאליבן ביקש מסין להפסיק מבצע ששירת את האינטרסים שלה; במקום זאת, היא הגבירה את פעילותה החתרנית.

פרשה זו חושפת את הפגם בלב האג'נדה הפרוגרסיבית, הרואה באיראן ובסין שותפות פוטנציאליות לייצוב המערכת, ולא שחקנים מתואמים המנצלים אותה. בינתיים בונה בייג'ינג מנופי לחץ על שני מצרי הים הקריטיים ביותר באוקיינוס ההודי: מצר באב אל־מנדב, המעוגן בבסיסה בג'יבוטי, ומצר הורמוז, הנשלט בידי שותפתה איראן. בכל תרחיש של עימות סביב טאיוואן הופכים מצרים אלו למכריעים. יפן תלויה בהם לכ־90% מיבוא הנפט שלה, דרום קוריאה לכ־70%, וטאיוואן לכ־60%. שיבושם ישתק את בעלות בריתה של ארצות הברית, בעוד שסין תיוותר מבודדת יחסית מן הפגיעה.

חולשה במזרח התיכון אינה מסייעת לארצות הברית לשמור את כוחה הצבאי לאסיה; היא מעניקה לבייג'ינג מנוף על זרימות האנרגיה ונתיבי השיט המקיימים את הבריתות האסטרטגיות של אמריקה באוקיינוס השקט.

יש להבין את המערכה של טראמפ ונתניהו נגד איראן בהקשר זה. פגיעה בייצור הטילים של איראן, ביכולותיה הימיות וברשת שלוחותיה מפחיתה את הלחץ על כוחות ארצות הברית, מאבטחת נתיבי אנרגיה חיוניים ומונעת מסין כלי א־סימטרי שטיפחה בקפידה.

הטענה כי עימות עם איראן מסיח את הדעת מסין הפוכה מן המציאות. המדיניות שהעדיפה ריסון, פייסנות והתרחקות מישראל חיזקה את איראן, הרחיבה את מנופי הלחץ של סין והפכה את המלחמה הנוכחית לבלתי נמנעת. מה שמוצג כיום כמשמעת אסטרטגית סייע ליצור את התנאים שחייבו שימוש בכוח.

מיתוס 7: טראמפ ונתניהו הם מגלומנים צמאי מלחמה

בנרטיב הפרוגרסיבי, הפתולוגיות האישיות של טראמפ ושל נתניהו גררו את ארצות הברית למלחמה מיותרת ומסוכנת. "האם אתה באמת חושב ש[טראמפ] מאמין… שהוא פיצח את הצופן וכעת הוא בלתי מנוצח?" שואל סטיוארט את סאליבן. "אני נשבע באלוהים, הכרתי אנשים – קוקאין עשה להם את זה. זה אותו דבר. כך מתנהג אדם על קוקאין. אדם על קוקאין אומר לעצמו: אני הטוב ביותר. לא, אי אפשר לעצור אותי". סאליבן משיב ללא היסוס: "לא יכולתי לנסח זאת טוב יותר. כן".

במקום להודות כי שנים של ניסיון להגיע להסדר עם איראן יצרו יריב חזק ומסוכן יותר, מייחסים הפרוגרסיבים את כישלון הגישה שלהם לאישיותם הבלתי רציונלית של יריביהם. אילו רק היו נותרים בשלטון מנהיגים שקולים ומרוסנים יותר, הם טוענים, היה האיזון העדין עם טהרן נמשך ללא הפרעה.

רדוקציה פסיכולוגית זו התגבשה כעת לכדי כתב אישום רחב יותר. מבקריהם של טראמפ ונתניהו טוענים כי "אין להם אסטרטגיה". כישלונם להשיג הצלחה מוחלטת – החלפת משטר, השמדה מוחלטת של כל מתקן תת־קרקעי או מחיקה מוחלטת של התשתית הצבאית של איראן – מוכיח כביכול את הטענה.

המציאות מציגה תמונה שונה. המערכה האמריקנית־ישראלית השיגה את יעדיה האסטרטגיים המרכזיים: עצירת התקדמותה של איראן לעבר יכולת נשק גרעיני ופגיעה משמעותית בתוכנית הטילים הבליסטיים שלה, אשר יחד היוו איום קיומי גובר על ישראל ועל האזור. לפני המבצע התקדמה איראן במהירות בשתי התוכניות, כאשר חלק ניכר מתשתיותיה הקריטיות עמד להיקבר עמוק מדי מתחת לאדמה מכדי שניתן יהיה להשמידן בתקיפות יעילות. המערכה האווירית המשותפת הנחיתה מהלומות הרסניות על תעשיית הנשק של איראן וחיסלה מדענים מרכזיים, והחזירה את לוח הזמנים הגרעיני שנים לאחור. במקביל הושמדו חלקים נרחבים מרשת ייצור הטילים החדשה של איראן בטרם זכו להגנה מלאה.

התוצאה לא הייתה השמדה מוחלטת של כל מתקן תת־קרקעי או משגר טילים, אלא שיבוש מכריע של יכולותיה המסוכנות ביותר של איראן. כאשר שקע האבק, נותרה איראן גם מרוסקת מבחינה כלכלית.

תוצאה זו מהווה הצלחה ברורה משום שהפחיתה באופן דרמטי את הסכנה המיידית מבלי לדרוש את אמת המידה הבלתי ניתנת להשגה של "ניצחון מוחלט", שאותה דורשים לעיתים קרובות המבקרים המתעקשים לשלול מיריביהם המושבעים בירושלים ובוושינגטון כל הישג. המבצע הניב גם השפעות משניות חשובות: רשת שלוחותיה של איראן נחלשה באופן ניכר, והמשטר ניצב בפני לחץ פנימי גובר העלול להוביל לקריסתו מבפנים.

בסופו של דבר נכנסו ישראל וארצות הברית לעימות מול איום חמור ומיידי ויצאו ממנו כאשר האיום צומצם בצורה ניכרת ומהימנה. זהו קנה המידה הבסיסי לניצחון במלחמה. מה שהמלעיזים מכנים מגלומניה היה למעשה הכרה מפוכחת בכך שחלון ההזדמנויות לפעולה עומד להיסגר. טראמפ פעל לפני שהחלון הזה נטרק.

מטבע הדברים טהרן מציגה את המערכה ככישלון, בתקווה לגייס אהדה בינלאומית תוך טשטוש חולשותיה העמוקות. היא מצטרפת למוסקבה ולבייג'ינג כדי לסכל את השותפות הצבאית החדשה שיצרו טראמפ ונתניהו. אם תצליח הברית, היא לא רק תפגע באחד מחברי הציר האנטי־אמריקני, אלא גם תאשר את החזון השמרני של בריתות המבוססות על שותפים בעלי יכולת ועצמאות. קביעתה של אסטרטגיית ההגנה הלאומית לשנת 2026 כי ישראל היא "בת ברית למופת" מצביעה על עתיד שבו ארצות הברית נושאת בפחות מן הנטל הגלובלי. תוצאה זו פוגעת במישרין בתקווה של אויביה של ארה"ב למדינה מוחלשת ומוסחת, הכבולה לסכסוכים אזוריים אינסופיים.

אין זה מפתיע שבייג'ינג, מוסקבה וטהרן מפיצות את נרטיב ה"מגלומנים חסרי האסטרטגיה". מאכזב בהרבה שחלק כה גדול מן האופוזיציה מבית ומבחוץ – חלקים נרחבים מהמפלגה הדמוקרטית, מחנה אנטי־נתניהו בישראל, הניו יורק טיימס וחלקים גדולים מן העיתונות האירופית – מהדהדים אותו כמעט מילה במילה, תוך התעלמות מן העובדה שהמדיניות המועדפת עליהם היא שהובילה למצב שמוצג כהוכחה לכך שכוח אינו יכול להצליח. הנזק הברור שגרמה הפרדיגמה הפרוגרסיבית משמש אפוא כהצדקה לה – מהלך ג'ו־ג'יטסו מושלם.

ההיסטוריה תרשום את ההפך: מי שזיהו את האיום ופעלו בטרם נסגר חלון ההזדמנויות התמודדו עם העולם כפי שהוא והגנו על האינטרס הלאומי. מי שדרשו ריסון עד אשר הריסון חדל להיות אפשרי ביססו את מדיניותם על פנטזיות שסיכנו את כולנו.

מאמר זה פורסם לראשונה באתר מגזין טאבלט, ואנו מודים לו על הרשות לפרסמו כאן בעברית.

The post שבעה מיתוסים על המלחמה באיראן appeared first on מידה.

בשיח הציבורי המערבי התבססה תפיסה לפיה מלחמת הכרעה עם מהלך מתמרן יבשתי הפוגע הצבאיות והאזרחיות של האויב וכך מכריע ומכניע את האויב אכזרית יותר והומנית פחות ממלחמת התשה ושחיקה ממושכת בירי־מנגד וחוסכת בחיי כוחותינו. ההיפך הוא הנכון. מלחמת הכרעה, המתוכננת ומנוהלת נכון, היא קצרה, יעילה ומסתיימת בהסרת האיום ולכן מוסרית יותר. מלחמת התשה ממושכת שאינה מסירה את האיום ולכן לא מסתיימת בניצחון, מחלקת את הכאב לשיעורים קטנים ויוצרת אשליה של הומניות אך סך חיי האדם שהיא קוצרת, הסבל הארוך שהיא מייצרת וההרס לאזרחים שהיא זורעת משני הצדדים גדולים לאין שיעור. בהיעדר ניצחון, היא מותירה את האיום על כנו ומבטיחה סבב נוסף, ארוך וקשה יותר, תוך זמן קצר.

אולם כאן נתקל הטיעון המוסרי במוקש יסודי: הוא מניח ששני הצדדים בתוך המערב החלוקים בסוגית דפוס המלחמה חולקים שפה מוסרית משותפת. הם אינם חולקים, אלו שתי תרבויות ליברליות נפרדות. תרבות החירות, הנשענת על מקור ערכי אובייקטיבי, שמשה ועשרת הדיברות הם סמלו המכונן, מכירה בקיומו של מוסר שאינו תלוי ברצון האדם ואינו משתנה לפי נסיבות, לפיכך יכולה לשאול איזו דרך לחימה מוסרית יותר לאורך זמן, ולהשיב תשובה מנומקת. תרבות החופש, לעומתה, מאז הכריז ניטשה על מות האלוהים, אינה מכירה במוסר אובייקטיבי כלל. כשאין מקור ערכי עליון, נותר רק כוח, ובתרבות פוסט־מודרנית, הכוח הלגיטימי היחיד הוא כוח הקורבן. מי שסובל יותר צודק יותר; מי שצועק חזק יותר ומגייס לצידו את התקשורת והרשתות החברתיות – צודק עוד יותר. לכן הטיעון שמלחמת הכרעה מוסרית יותר ממלחמת התשה שמזינה את המדיה ביותר צעקות וזעקות של הקורבן פשוט אינו נשמע בשפתה, שכן השאלה "מה מוסרי באמת" הוחלפה בשאלה "מי נראה כקורבן".

התוצאה המעשית גלויה לעין: חמאס שרף תינוקות — אך "הקורבן הפלסטיני" מנצח את השיח הבינלאומי. איראן תולה הומוסקסואלים, מדכאת נשים, הורגת ביומיים עשרות אלפי מפגינים, מייצרת גרעין ומכריזה על כוונותיה להשמיד מדינה, מרמה בריש גלי ולא מקיימת הסכמים אך עדיין לא הגיעה לדרגת אויב המהווה איום שמוצדק להסירו, אילו ישראל, המגינה על עצמה וארה"ב שמגינה על ישראל מפני הכוונה וההיערכות הצבאית להשמידה, נתפסות כתוקפניות. אין כאן היפוך מוסרי מקרי אלא פועל יוצא הכרחי של מערכת ערכים שבה הסבל הנראה לעין הוא המטבע היחיד של הצדק.

פרדוקס מוסרי זה לא היה קיים בתודעה האמריקנית והישראלית של המאה הקודמת, לא מפני שאנשים היו טובים יותר, אלא מפני שתרבות החירות הייתה דומיננטית דיה כדי לשמור על שאלות של אמת ויעילות במרכז השיח. הכישלונות במלחמת קוריאה ובמלחמת וייטנאם שהסתיימו ללא הכרעה לימדי כי דוקטרינת ההכרעה דורשת גם תכנון מדויק והגדרת יעד ברורה, אולם הטשטוש הערכי העמוק של העשורים האחרונים, תוצר חדירתה של "תרבות החופש" לחברה האמריקנית ולחברה הישראלית הפך את הפרדוקס המוסרי לבלתי נראה. כאשר השאלה "האם אני נראה מוסרי בעיני התקשורת הבינלאומית" מחליפה את השאלה "האם דרכי אכן מוסרית ויעילה לאורך זמן" היכולת לקבל את ההחלטות הקשות הנדרשות להכרעת אויב נפגעת, ועמה נפגעת גם צדקת הדרך.

שתי מהפכות, שתי דרכי חירות

כדי להבין כיצד נוצר פרדוקס זה בפועל, יש להבין תחילה כי במלחמה באיראן מתמודדות למעשה שלוש ציביליזציות. מן העבר האחד ניצבת הציביליזציה המהפכנית־שיעית־איראנית, לא השיעה באשר היא, אלא גרסתה הפוליטית־מהפכנית, שבנתה משטר המבוסס על שלילת החירות, על פולחן כוח, על חתירה להגמוניה אזורית ועל קידוש ההרס כאמצעי לגאולה. מן העבר השני ניצבת הציביליזציה המערבית, אלא שזו כאמור איננה מקשה אחת אלא לשני הפלגים היריבים שהוזכרו לעיל: פלג החירות, שצמח ממהפכת החירות האמריקנית, ופלג החופש, שצמח ממהפכת החופש הצרפתית. זוהי אפוא איננה רק מלחמה בין המערב לבין איראן. זו גם מלחמה פנימית בתוך המערב עצמו: בין שתי תפיסות יסוד שונות של האדם, של האמת, של החרות, ועקב כך של הסדר החברתי.

בליברליזם של חירות האדם איננו בן־חורין לעשות ככל העולה על רוחו. חירותו נובעת דווקא מהכפפת רצונו לאמת אובייקטיבית וזו תכליתה. אמת זו איננה בחירה ערכית אלא תנאי לקיום. כשם שבממד הפיזיקלי של החיים אין האדם יכול להתעלם מהאמת שבחוקי הטבע מבלי להיפגע ואף לקרוס, כך בממד החברתי אין הוא יכול להתעלם מהאמת שבבסיס ערכי המוסר מבלי לפרק את החברה שבתוכה הוא חי ולהחזירה למצב הטבע ההובסיאני.

הייחוד האמריקני מעוגן גם בסמלים המכוננים של האומה: באולם בית המשפט העליון של ארצות הברית ניצב פסלו של משה רבנו, האוחז בלוחות הברית, סמל כי שהמשפט האנושי כפוף למקור מוסרי גבוה ממנו; וכן פעמון החירות, הנושא את הפסוק: "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה". אין אלה סמלים דקורטיביים אלא הצהרה עקרונית. בממד הפיזיקלי, מחויבות לאובייקטיביות מתבטאת בדבקות בחוקי האמת של המדע — ככל שהאדם יכול להבינם. בממד החברתי — בדבקות בערכים מוסריים יסודיים שבבסיס עשרת הדיברות. הם אמת אובייקטיבית משום שכשם שחוקי המדע הם תרגום לשפת אנוש של חוקי הטבע, כך מוסר עשרת הדברות הוא תרגום לשפת אנוש של חוקי טבע. התנהגות לאור ערכיו נועדה להבטיח יציבות גם בממד החברתי. המשמעות היא אחת: בחיים שבשני ממדיהם, הפיזיקלי והחברתי, יש "שדה מגנטי" מכוון ומאזן, מתקיימות יציבות וודאות גבוהות באופן סינרגטי ונוצר בסיס לבניית עוצמה לאומית. זהו יעדו של ליברליזם החרות של עשרת הדיברות — ובסינגולריות שלו טמון סוד עוצמתה של אמריקה שהקנה לה את גדולתה האמיתית: ערכי אמת משותפים ששתי המפלגות חלקו לפני שהחל להתרומם ביניהן, החל ממחצית המאה שעברה, מסך ברזל תרבותי.

אירופה בורחת מן האמת

בהכללה אפשר לומר כי ליברליזם החופש של המהפכה הצרפתית שלל את עצם קיומה של אמת אובייקטיבית בממד החברתי. משהוסרה אמת זו ואומצה הגישה הרלטיביסטית, נפתחה הדרך לדמיון האנושי להגות פנטזיות אוטופיות על סדר אנושי חדש, סדר שאיננו כפוף לאמת האובייקטיבית שבטבע בכלל ובטבע האדם בפרט. ומשום שהפנטזיות האלה מתנגשות בטבע האדם הן מולידות תגובת נגד אלימה מצד כוחות שהסדר החדש לא בא להם בטוב. כך נולדה הנדנדה האירופית, תנועה היסטורית מחזורית הנעה בין אוטופיה למהפכת־נגד וחוזר חלילה.

מסע הצלב הבונפרטי להפצת ערכי המהפכה ולטשטוש הלאומיות שזרע באירופה שאך התאוששה מההרס שזרעו בה מלחמות הדת, הביא עמו הרס כלכלי וחברתי חדש; תגובת הנגד הביסמרקית, שביקשה להשיב סדר לאומי באמצעות "דם וברזל", והגיעה לשיאה בכיבוש פריז ובהכרזת הקיסרות הגרמנית בלב צרפת, זרעה את השפלת גרמניה בוורסאי; הפנטזיה הקומוניסטית שנולדה מתוך הבטחה לשוויון מוחלט בין נבראים בלתי שווים, הולידה משטר טוטליטרי אלים; חוזה ורסאי, שביקש לנקום בגרמניה, זרע את זרעי המלחמה הבאה; ולבסוף עליית הנאציזם תגובת נגד קיצונית לאומנית הן להשפלת ורסאי הן לאיום הקומוניסטי. כך, שוב ושוב, ניסיונות לעצב סדר אנושי חדש על בסיס שלילת האמת האובייקטיבית הולידו חוסר יציבות עמוק — והובילו להתפרצות אלימה של כוחות נגדיים.

לאחר מלחמת העולם השנייה הצליחה ארצות הברית לבלום את הנדנדה הזו. באמצעות תוכנית מרשל, ששיקמה את אירופה מבחינה כלכלית, ובאמצעות ברית נאט"ו, שהעניקה לה מטריית ביטחון מול האיום הקומוניסטי, היא הכפיפה את אירופה, לפחות באופן חלקי, לערכיו המרסנים של ליברליזם החירות האמריקני, המבוסס כאמור על מחויבות לאמת אובייקטיבית, אך לא לאורך זמן. עם קריסת הקומוניזם לא רק שאירופה שבה ליסודות חשיבתה הסובייקטיבית והוציאה לפועל מהפכה חדשה של טשטוש הדמוגרפיה הלאומית וקוסמופוליטיות (הפעם בגרסת הרב־תרבותיות), אלא שליברליזם החופש האירופי, בגרסתו הפרוגרסיבית, זלג אל תוך ארצות הברית, הרים בתוכה מסך ברזל תרבותי וגרם לערעור קשה של יסודותיה החברתיים והפוליטיים. דבר זה הוליד בה, כבאירופה במאה הקודמת, הקצנה אידיאולוגית מסוכנת בשני קצוות המערכת הפוליטית.

הפרדוקס התרבותי במלחמת איראן

מלחמותיה הקודמות של ארה"ב במזרח התיכון ביקשו לשחרר חברות מקומיות משליטים רודניים ולהביא להן, חרף תרבותן האנטי־דמוקרטית, את בשורת הדמוקרטיה, ולכן כשלו. לעומת זאת המניע למלחמה באיראן היה כבמלחמות העולם, צו מכונן במוסר החרות: הצלת חיים – הצלת מדינת ישראל מהשמדה גרעינית, והצלת המזרח התיכון והעולם כולו מסחטנות גרעינית.

אולם, בעוד שהמניע למלחמה נגזר ממוסר ליברליזם החרות, הוצאתה לפועל נגזרת מדוקטרינת הרתעת האויב שיסודותיה נטועים עמוק בליברליזם החופש האירופי ובאווירת "קץ ההיסטוריה" של פוקוימה; ליתר דיוק, בהגות המלחמה הסובייקטיבית הפוסט־מודרנית של דלז וגואטארי, הוגים ששורשי חשיבתם נעוצים בהוגים כפוקו (שתמך במשטר חומייני) וסארטר (תומך גדול של סטלין ובהמשך במאו). מדובר אפוא בשעטנז ציביליזציוני, גרסה עכשווית של "הקול קול יעקב", נשיא מעצמת ליברליזם החרות שמחויב לערכי מקימיה, ו"הידיים ידי עשיו", דוקטרינת ליברליזם החופש.

בדוקטרינת ההכרעה, המלחמה מיועדת להשגת יעד אובייקטיבי מדיד וניתן להערכה מדויקת: שלילת יכולתו של האויב להשתמש ביכולותיו ועקב כך להיכנע בתנאי מכריעו; מנגד, בדוקטרינת ההרתעה, היעד הוא סובייקטיבי ובלתי ניתן לחיזוי ולהערכת אמת: הרתעת האויב, ועקב כך שלילת רצונו להשתמש ביכולותיו, חרף אי הכרעתו ואפשרותו הממשית להמשיך ולהשתמש בהן.

חידה היא אם לנגד עיני המתכננים האמריקנים עמדה הסבתו של צה"ל מצבא הכרעה לצבא הרתעה, הסיבה שבגללה מאז 2006 לא הצליחה מדינת ישראל לסיים שום מערכה בהכרעת האויב והכנעתו, ולכן גם לא בניצחון המקנה יכולת להכתיב לאויב המוכרע והמוכנע את תנאי סיום המלחמה ולהבטיח הרחקה משמעותית של סבב הלחימה הבא.

חידה שנייה היא אם הצבא האמריקני עצמו לא עבר במאה זו את התהפוכות הדוקטרינריות שעברו על צה"ל. ההרמוניה הגבוהה ששררה במלחמה בין שני הצבאות ששחקו וגרעו בתיאום גבוה את העוצמה האיראנית, בלי להפעיל מהלך מכריע ומכניע, מחשידה שכן.

וחידה שלישית: מדוע היכולת שכן הייתה להכריע את איראן — כדי להשיבה לתקופת האבן, כהודעת הנשיא טראמפ — באמצעות הרס בזק של תשתיות היסוד של המדינה, הושארה כאופציה ולא מומשה, ולו גם בחלקה, מיד בפתיחת המלחמה, דפוס פעולה קבוע בדוקטרינת ההכרעה, קודם לפתיחת המהלך הסיזיפי לשחיקה ולגריעה של יכולות איראן? המהלך המתמשך הזה, חרף היקפו העצום וביצועיו הטכולוגיים המרשימים, לא הסיר את האיומים וגם לא גרם להכנעתה של ההנהגה האיראנית, כניעה שהייתה מותנת בהסרת שלושת האיומים: גרעין, בליסטיקה וארגוני פרוקסי.

החשש הגדול הוא כאמור שבשל לוח הזמנים הלאומי והפוליטי הפנימי של ארצות הברית, איראן לא תוכרע, לא תוכנע ולא תובס ולכן מטרת המלחמה להסיר את שלושת האיומים לא תושג באמת, אלא רק באופן יחסי, דבר הנחשב בליברליזם החופש האירופי ל"אמת" לגיטימית, אויבתה המושבעת של האמת האובייקטיבית בליברליזם החרות.

המלחמה באיראן מציבה לפתחנו את אחת השאלות הגורליות של המאה ה-21: האם חברה המקדשת את ה'חופש' הסובייקטיבי והרלטיביסטי מסוגלת לשרוד ולנצח. אידיאולוגיה דורסנית המקדשת את ההרס המוחלט? זהו המבחן העליון של המערב — האם יצליח להשיב לאמת האובייקטיבית את בכורתה, או שיתפורר לתוך האשליה המוסרית של עצמו.

אל"מ במיל' ד"ר חנן שי הוא חוקר במכון משגב לביטחון לאומי.

The post לא מנצחים מלחמה צודקת בשיטה שגויה appeared first on מידה.

חשוב להזכיר שנגד השר לא עומדים כתב אישום כלשהו או הרשעה וכלל לא ברור באיזו עילה מבקשים העותרים להעבירו מתפקידו אך היועמ"שית מתעקשת שעל ראש הממשלה לפטר אותו משום שהוא מתערב יתר על המידה, לשיטתה, בעבודת המשטרה, וכעת הצטרפה אל העותרים. היועמ"שית הגישה רשימה של חריגות לטענתה, וכך אמר עליה בדיון השופט כשר: "הגשתם רשימת פעולות של השר, רשימה שהיא כולה במחלוקת". ביומיים האחרונים למדנו שהיועמ"שית לא הסתפקה ברשימה שגיבשה ועל כן פנתה לראש השב"כ דאז רונן בר כדי שיעביר לה "חומרים על השר בן גביר".

היועמ״שית ביקשה מרונן בר, ראש השב״כ דאז, להעביר לה חומרים בעניין מעורבות של השר בן גביר בעבודת המשטרה, כדי שתוכל להשתמש בחומר הזה בתגובה לעתירות שדרשו את פיטורי בן גביר. https://t.co/Y1EUjlcR0P

— אבישי גרינצייג (@avishaigrinzaig) April 14, 2026

"כשיועמ"שית מפעילה את ראש השב"כ כדי לאסוף חומרים במטרה להדיח שר מכהן", כתב בתגובה השר שלמה קרעי, "זה לא "שלטון החוק" אלא נסיון הפיכה". התנועה למשילות ודמוקרטיה קראה לעצור לחקירה מיידית את היועמ"שית ולהחרים את מחשבה האישי ואת הטלפון שלה.

תעצרו הכל. ממש הכל

היועמ״שית, לפי הפרסום, הפכה את השב״כ לזרוע פוליטית להדחת שר מכהן במסגרת עתירה אזרחית בבג"ץ.

שוב: ראש התביעה הכללית של מדינת ישראל הפעילה שירות ביטחון חשאי כדי לאסוף "דוסייה" על נבחר ציבור, לצורך שימוש בחומר בבג״ץ לתמיכה בעתירה של גורמים שלישיים להדיח את… https://t.co/fas7RN2G3k

— התנועה למשילות ודמוקרטיה (@Meshilut) April 14, 2026

אפילו גדעון סער, הדמות שאחראית יותר מכל למינויה של מיארה ליועמ"שית, כבר לא הסתיר את אכזבתו. "התרשמותי היא שהיועמ"שית נחושה לכפות עימות בין הממשלה לבין בית המשפט העליון", טען השר. יש לשער כי עד לא מזמן עימות שכזה היה מבורך מאוד בעיני סער שהתמודד בעבר נגד נתניהו על ראשות הליכוד אבל "דברים שרואים מכאן לא רואים משם" וכשר בממשלתו של נתניהו הוא כבר נשמע אחרת.

עוד לפני תחילת הדיון, הודיע שר המשפטים יריב לוין שהדיון שמתקיים, כאמור, הוא בניגוד לחוק ולכן להחלטת השופטים לא יהיה תוקף. "ידידי השר בן גביר ימשיך לכהן בתפקידו, מתוקף הכרעת העם ואמון הכנסת", אמר לוין.

שופטי בג"ץ, שאך לפני מספר ימים חיללו שבת כדי לאפשר למפגינים שמוחים נגד המשך הלחימה באיראן ובלבנון להתקהל בניגוד להוראות פיקוד העורף, התקשו לשמור על קדושת המחאה כשהיא באה לטובת השר בן גביר ואסרו על כניסת קהל לדיון. רק חברי כנסת ואנשי תקשורת הורשו להכנס. לפני הדיון נשא השר בן גביר דברים ולמרבה ההפתעה הסכים עם טענותיה של מיארה: "היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה אומרת שאני קובע מדיניות ומשנה את המשטרה – היא צודקת. היא אומרת שאני מתערב במינויים, שמיניתי יותר מאלף כדי ליישם את המדיניות שלי – היא צודקת גם בזה".

כבר בדקות הראשונות של הדיון התקשה להתאפק חבר הכנסת אלמוג כהן שהגיע לתמוך בשר בן גביר על אף החריקות שהיו לאחרונה ביחסיהם. כהן קרא לעבר השופט יצחק עמית "אתה המושחת כאן" והורחק בהוראתו של עמית. גם חברות הכנסת טלי גוטליב, לימור סון הר מלך ומאי גולן הוצאו מהדיון בהמשך וכך גם השרה עידית סילמן.

המערכה הראשונה נפתחה בהזהרתו של השופט עופר גרוסקופף כי פוליטיזציה של המשטרה זאת סכנה מיוחדת לדמקורטיה", כאשר הוא יושב למעשה בדיון שמתקיים בחוסר סמכות בדיוק בשל תהליך הפוליטיזציה שמתרחש בבית המשפט ובמערכת המשפטית כולה. "כל אחד שיגיד "נמאס כבר מבן גביר" יפנה לבית בית המשפט והוא יבחן את תפקידו?", שאל עו"ד ראבלו שייצג את הממשלה. לרגעים אפשר היה להתבלבל כמעט מדבריהם של השופטים כאשר השופט גרוסקופף אמר: "שר יכול להביא מדיניות אפילו בניגוד לראש הממשלה", כאשר השופט מינץ נזכר שגם שרים אחרים מתערבים בענייני משרדיהם וכשהגדילה לעשות השופטת וילנר ותהתה בקול: "אסור שלשר תהיה עמדה פוליטית?"

מספר דקות לאחר מכן הציע השופט סולברג להמנע למעשה מפסק דין ולהושיב את ראש הממשלה, את היועמ"שית ואת השר לשולחן הדיונים כדי לנסח מסמך עקרונות שבו יוגבל השר מהתערבות בעבודת המשטרה, ונראה שהמסך עמד לרדת על הבמה. כזכור, נוסחו כבר בעבר מסמכים שכאלה, ועו"ד ראבלו הביע נכונות להצעה הזו.

בשעת אחר הצהריים נזכר השופט שטיין לציין את מה שהיה צריך אולי לומר בתחילת הבוקר. הוא פנה אל עו"ד שוש שמואלי שייצגה בדיון את היועמ"שית ואמר: "את צריכה להבין שהדחת שר על ידי בית משפט הוא צעד קיצוני ביותר, שלא קיים בעולם, ויש להמנע ממנו כל אימת שאפשר". ובכן, יש סיבה שהצעד הזה "לא קיים בעולם" והיא שאין, כאמור, בסמכותו של בית המשפט להחליט שיש להדיח שר.

בשעת ערב עלה במוחה של נציגת היועמ"שית מתווה זמני "עד שינוסח מסמך העקרונות" לגבי סמכויות השר. היא ביקשה להגביל אותו בינתיים לגבי מינויים, פעילות מבצעית, התבטאויות לגבי הפגנות וחקירות, או בלשונו של עו"ד דוד פטר שייצג את השר בן גביר: "אתם מבקשים להדיח אותו בלי להדיח אותו". השופטים הציעו שייקבע איזשהו מנגנון שיפקח על מימוש מסמך העקרונות ויתריע אם יופרו. עו"ד פטר הסכים שהשופט סולברג יקבע האם ישנו הפרות.

טוב היו עושים עו"ד מיכאל ראבלו ועו"ד דוד פטר לו היו נמנעים בכלל מלהתייצב בבית המשפט. אין בטענה זו להפחית חלילה מהיכולות המרשימות שהציגו לאורך הדיון אך היה עליהם להעדר ממנו על שום חוסר סמכותם של השופטים לקיים אותו. "אין לכם סמכות", פנה עו"ד פטר אל השופטים, "לא רק שאין לכם סמכות, אין לכם סמכות לקבוע שיש לכם סמכות". על הטענה הזו השיב השופט עמית שהוא מנה 16 מקרים שבהם בית המשפט דן במינוי שר או בהעברת שר מתפקידו, הוא רק שכח לציין שגם ב־16 המקרים הללו הדבר נעשה בחוסר סמכות כפי שטען עו"ד ראבלו בפני השופטים: "בסל הכלים של כבודכם אין שום אפשרות להורות לראש הממשלה לפטר שר".

ואולי כל חטאו של השר בן גביר היה שכינה את שופטי בית המשפט "אויבי האומה". עובדה זו צוינה בדיון מספר פעמים על ידי השופטים שהתקשו להסתיר את עלבונם. עשר שעות נמשך הדיון בבג"ץ ובסופו סירבה היועמ"שית להגיע להסכמה ודרשה להוציא צו ביניים שיגביל את השר בן גביר על פי הדרישות שהציבה עד שתינתן החלטה סופית. נראה שהשופטים אכן יורו על קיום מו"מ כלשהו בין הצדדים שיכלול ניסוח מסמך עקרונות ומנגנון פיקוח באשר ליישומו. כפי שאמר השופט סולברג: "אנחנו חושבים שהסכמות זה הרבה יותר טוב מכל פסק דין". אולי גם משום הרצון שלא להעניק תנופה אדירה לקמפיין הבחירות של השר בן גביר שיתחיל כנראה בקרוב.

לעת עתה נותר השר איתמר בן גביר בתפקידו כשר לבטחון לאומי ונשמע שהוא נחוש להמשיך בעמדתו כפי שהצהיר בפתח בית המשפט: "אני לא דוגמן של הפרקליטות, אני לא עציץ – אני שר שנבחרתי כדי למשול. היועמ"שית רוצה שר של טקסים, שר שגוזר סרטים – אני שר של מעשים. הבטחתי מדיניות ומשילות – זה בדיוק מה שעשיתי". במקום לשקול להעביר אותו מתפקידו, נותר רק לקוות שגם יתר שרי הממשלה ילכו בעקבותיו ולא יסתפקו בציוצים ובראיונות מלטפים בערוצי התקשורת של הימין, ויפסיקו את ההצגה הזו.

The post בג"ץ בן גביר: ההצגה חייבת להיפסק appeared first on מידה.

סיבוני מספר שכחייל צעיר בגולני אמרו לו המפקדים "תהיו מוכנים, מחר מלחמה!" והוא מוכן, תמיד מוכן, ובאוקטובר 2023 בחושיו המחודדים ידע לומר בעצמו "מחר מלחמה". על אף שפשט את המדים כבר לפני שנים נראה כי מעולם לא השתחרר מהצבא באמת. תחושת האחריות, הרצון לעזור, השאיפה להיות עדיין חלק מהמערכת ולקחת חלק בקבלת ההחלטות נותרו בו. ימים ספורים לאחר שפרצה המלחמה התגייס למילואים בתחילה במטכ"ל, אח"כ בפד"מ כחלק מצוות התכנון הפיקודי.

בתחילת ספרו "מכנען" הוא מצביע על האסון הביטחוני שקרה למדינת ישראל: צה"ל הפך מצבא מכריע, ממגר ומביס לצבא שסבור שהוא מרתיע תודעתית. הוא כותב על מגבלות הטכנולוגיה שהוא מכיר היטב כמהנדס, על ההתמכרות לשקט ועל חוסר הנכונות לשלם מחירים בטווח הקצר – מחירים שהופכים לכבדים יותר בטווח הארוך.

לא מפתיע לגלות ששירותו הצבאי כלל גם ימי מחבוש ושיח בוטה וחסר פשרות, נראה שעד היום הוא אומר את דבריו בתקיפות, בחדות ולעיתים ללא נימוס. לא מפתיע גם לגלות שהוא זה שהעביר את "מסמך הרפז" או "מסמך גלנט" או "מסמך אשכנזי" לאנשי התקשורת.

סיבוני כואב את התעצמותם של חלקים מהצבא על חשבון זרוע היבשה, את קיצוץ האימונים של הכוחות הסדירים, את אובדן הכשירות והידע ושוקד כל העת להפוך את צה"ל לצבא גדול וחכם. בעודו זוכר את האמרה מגולני "אין חיילים עייפים, יש מפקדים עייפים" הוא מציע למי שאיבד אמונה בצדקת הדרך ונוטה להוריד את המורל – לפנות את מקומו.

אחרי 15 שנים כחוקר בכיר במרכז למחקרי ביטחון לאומי INSS, החליט המרכז להיפרד ממנו, ונראה שזה בדיוק הצעד שנדרש היה כדי לדרבן אותו להשמיע קול מעל כל במה אפשרית ולצעוד קדימה כל הזמן כתנועה של אדם אחד  – "תנועת סיבוני". כשהוא מתאר את סבתא חסיבה זכרונה לברכה עמה בילה שנים רבות אפשר להבין מניין לקוחות הנחישות והאמונה. היא התעקשה להינשא בנסיבות לא פשוטות ויזמה גם את גירושיה בניגוד למקובל. היא גידלה לבדה שישה ילדים ומצאה מקום בלבה לכל אדם שנזקק לתפילה לברך "בזכותו של רבי חיים פינטו". סיבוני גדל בשיכון כנען בצפת, לא היה שפע אבל הייתה זקיפות קומה. אמו שהתהלכה בשמלות אלגנטיות שנתפרו בקזבלנקה נותרה בנעלי העקב שלה גם כשהתבוססה בבוץ הצפתי. אביו שעבד בחריצות למען אשתו וארבעת בניו, הפך מחייט למפקח על כל המתפרות של משרד הביטחון. משם למד על ערכה של עבודה קשה ועל חשיבותה של המשפחה.

סיבוני מתאר ילדות מופלאה: עשירה בחוויות, במראות, בריחות ובטעמים – רגעים שלא ניתן לקנות בכסף, מבחני אומץ קטנים שהפכו ברבות השנים לגדולים מאוד. בין כל הפסגות שנכבשו, הסלעים שפצעו, המהמורות שנפערו – שזורה לה המוזיקה, הגיטרה החשמלית שנמצאת תמיד בתא המטען של המכונית ומדי פעם עולה על הבמה וזורקת את סיבוני, את חברי הלהקה ואת הצופים לתקופות אחרות ולתחושות אחרות.

שורות אלה נכתבות בעוד צה"ל פועל בלבנון מתוך שאיפה להסיג את כלל אזרחי דרום לבנון עד מעבר לנהר הליטני. מצמרר לקרוא על סיבוני הצעיר בגדוד 51 משתתף במבצע ליטני בשנת 1978. "הגמישות של צה"ל באותם ימים", הוא כותב, "הייתה גדולה יותר מהגמישות של צה"ל של ימינו". קטטה שלו עם שוטרים צבאיים הביאה להדחתו מגולני ולהורדת דרגתו מקצין לסמל. עם הזמן ועם עבודה קשה הושבו לו דרגות הקצין והוא שב לחטיבה. על סיירת גולני פיקד לאחר שכבר השתחרר מהצבא והחל ללמוד הנדסת מכונות, אך באופן טבעי התייצב כאשר נקרא אל הדגל. "כמפקד סיירת גולני הבנתי שאין גבול ליכולת האנושית", הוא כותב. אולי מתוך כך הוא אינו עושה ויתורים באשר לדרישות מלוחמי צה"ל עד היום. בכנות מרשימה הוא מעיד על עצמו כי "האנושיות וחוסר הרגש משולבים אצלי בטבעיות". רק מי שלמד עם הזמן לא להיפגע מחוסר הרגש שיש בסיבוני, יוכל להפיק את מלוא ההנאה מהאנושיות שבו.

כל הקרבות העזים שניהל בשטח וסביב שולחן הדיונים לא הכינו אותו לקרב שלא רבים יודעים עליו ונחשף בספר. בשנת 2005 איבד במפתיע את אשתו, אהובתו, אם שלושת ילדיו – לאה ז"ל. כך מצא את עצמו חוזר ארצה בטיסה מנסיעת עבודה שאליה טס יחד איתה אל שלושת ילדיו הקטנים שמחכים לאמא. החוסן הנפשי שמלווה אותו כל הזמן אפשר לו למצוא אהבה חדשה – ליאת. משפחותיהם התמזגו למשפחה שממשיכה לגדול עם השנים עם בוא הנכדים.

סיבוני כותב לא מעט על השיבוט המונוליטי במכוני המחקר ובאקדמיה. אנשי שמאל נוטים להביע את אותן הדעות, מקדמים את אלה שאוחזים בדעותיהם, וכל היתר, אפילו הוא לעתים, "מחרישים".

לאורך הספר כולו נפתחת הולכת היריעה ומתרחבת, סיבוני נוגע בעוד ועוד תחומים ומציג משנה סדורה לגבי נושאים רבים – מדיניים וביטחוניים, טכנולוגיים וכלכליים, משפטיים וחברתיים ומצביע על הליקויים ועל הבעיות התקשורתיים, אך תמיד מציע שלל פתרונות מעשיים ואפשריים. הוא אינו נמלט גם מסוגיות סבוכות במיוחד כמו גיוס חרדים, ועדת החקירה לגבי הטבח בשבעה באוקטובר, יחסי דרג מדיני ודרג צבאי, מינויי בכירים ומציע דרכים שמשלבות ראייה לאומית ערכית, כזו שמביאה בחשבון את השינויים שחלים עם הזמן ומאמינה ללא סייג בחוזקתה ובטובתה של החברה הישראלית. סיבוני אינו חוסך ביקורת נוקבת מאלה שלדעתו מונעים את ההגעה אל המטרות הנכספות: הסרבנים, הקוראים לסרבנות ומובילי המחאה נגד כינונה של הרפורמה המשפטית.

מתוך הפרקים שמתייחסים לזירות השונות מול איראן, חמאס, חיזבאללה וסוריה ולזירות הלחימה האחרות כמו סייבר ותודעה אפשר ללמוד לא פעם על יכולת הראיה למרחוק של סיבוני, לעיתים כמעט נבואה. במחקריו הרבים הוא מקדים להצביע על כשלים פוטנציאליים ועל בעייתיות שמצריכה מענה ואף פעם לא שוכח להציע אחד כזה. "כשמישהו שאני קרוב אליו מתמנה לתפקיד בכיר, אני נוהג להתרחק ממנו", מעיד על עצמו גבי סיבוני. הוא מחכה שיפנו אליו. נראה שלאור נסיונו הרב והמגוון, יכולת ההעמקה שלו והמסירות הבלתי מתפשרת שלו למדינה ולצבא – יש הרבה מאוד סיבות לפנות אליו.

הוא כותב באהבה עצומה על ילדיו, ממשיכי דרכו, כש"סבתא חסיבה על הכתפיים שלו", כפי שאמרה איילה חסון באחד השידורים שבהם השתתף. לבסוף, הוא מתגעגע לילדותו בצפת, אל הנופים, התיירים, להקות הקצב והחברים. למען כל אלה הוא ממשיך לעשות ב"געגוע חיובי ומתרפק, שאינו פוצע ומרפה ידיים".

הספר "מכנען – מהשיכון לתיקון" יצא מאת גבי סיבוני לאור בהוצאת קוראים.

The post משיכוני צפת אל פורום מטכ"ל: בעקבות ספרו החדש של גבי סיבוני appeared first on מידה.

תיעוד זוועות הנאצים

זמן קצר לאחר כניסת הקול לקולנוע, בשנת 1933, מונה יוזף גבלס לשר התעמולה הנאצי. גבלס אימץ בהתלהבות את המדיום החדש ותחת פיקוחו הפיקה תעשיית הקולנוע הגרמנית למעלה מ־1,000 סרטים עלילתיים. לא כולם היו תעמולה גלויה, אך כולם חיזקו בעקיפין את האידיאולוגיה הנאצית. האתגר שעמד בפניו היה להסית את הגרמנים נגד העם היהודי, ובזמן השואה גם להסתיר את פשעי הנאצים. בזמן המלחמה הותיר גבלס למפקדים את הרשות אם להתיר או לאסור לחיילי החזית לצלם את מעשי הזוועה. כבר בתקופה שבין המלחמות, עם ההתקדמות בצילום בתנאי תאורה חלשים ופיתוח מצלמות ה-35 מ"מ הניידות, הגיעו צילומי ה"אקשן" לרמה מספקת. אריך סלומון, בן למשפחה יהודית אמידה מברלין, התפרסם בזכות תיעוד אירועים פוליטיים חשובים באמצעות מצלמת "ארנמן" (Ernemann) המתאימה לצילום בתנאי תאורה חלשים, שלעתים הסתיר בתוך כובע קסקט. הוא נרצח באושוויץ בשנת 1944. הניידות, העדשות המתחלפות וסרטי הצילום מרובי-התמונות שפותחו בגרמניה הפכו את הצילום האיכותי לנגיש להמונים. חיילים נאצים נשאו בתרמיליהם מצלמות לייקה (Leica) וארנמן, חלקן שלל ביזה, וכמו ציידים בסוואנה תיעדו את טרפם לפני ההריגה ואחריה.

הגנרל אוטו והלר, ששיתף פעולה עם האיינזצגרופן בעת שפיקד על הארמייה הגרמנית ה־11, הורה ביולי 1941 להחרים את כל הצילומים הפרטיים של חייליו:

אין לצלם מעשים מזוויעים שכאלה ואין לדווח עליהם במכתבים הביתה. הפקה והפצה של תצלומים ודיווחים על תקריות כאלה נחשבות לפגיעה בהגינות ובמשמעת בצבא וייענשו בחומרה… אין זה לכבודו של חייל גרמני לצפות בתקריות כאלה מתוך סקרנות.

גם ריינהרד היידריך, ראש הגסטפו והאס־אס, שכונה לא אחת ״אבי השואה״, אסר על צילום הוצאות להורג המוניות והורה למפקדים להחרים כל תצלום שהופץ בקרב החיילים.

בפועל החיילים הגרמנים הסריטו לא מעט מפעולותיהם. כך למשל אנשי "איינזצגרופן" (Einsatzgruppen) – יחידת ההרג הניידת – צילמו את הרצח ההמוני של רוב 7,000 יהודי העייריה ליפאייה (Liepaja) שבלטביה. המבצעים גם תיעדו מעשי זוועה מסוימים לצרכי תעמולה פנימית. לימים שימשו החומרה האלה ראיות במשפטי נירנברג, לצד חומרים שצילמו בעלות הברית בעת השחרור.

טרור ה־GoPro

מאז הופעתו, הטרור המודרני היה טרור תקשורתי. שידור מעשה אלימות יכול לעורר פחד המוני ולהגביר את השפעת המטרה של הקיצוניים, בעוד שסרטונים מזוויעים משמשים ככלי לגיוס. יותר מ-900 מיליון צופי טלוויזיה חזו בחטיפתם וברציחתם של 11 ספורטאים ישראליים באולימפיאדת מינכן ב-1972. ארגון אל-קאעידה בעיראק העלה לאינטרנט ב-2004 סרטון המתעד עריפת ראש אכזרית של אזרח אמריקאי. ארגון "המדינה האסלאמית" הקים אימפריית מולטימדיה שכללה מגזינים מהודרים, אתרי אינטרנט ועמוד טוויטר פעילים למדי. ב־7 באוקטובר 2023 חצה חמאס רף חדש של אכזריות המזכיר באכזריותו את ימי הביניים, ותיעד רבים ממעשיו במצלמות ה־ GoProשהיו קשורות לגופם של המבצעים.

ב־7 באוקטובר 2023 לא נזקק הציבור הפלסטיני למשרד תעמולה כדי להסיתו. קבוצה מאולתרת של אזרחים השתתפה בטבח ובחטיפות, תוך שתיעדה את מעשי הברבריות בטלפונים הניידים שלה. ערוץ   France 24  דיווח כי התמונות הראשונות של המתקפה הועלו לטלגרם בידי אזרחים שאינם לוחמים.

לא היה כאן כל ניסיון לטיוח, אלא גאווה מופגנת בלבד. במהלך הטבח התקשר מחבל חמאס להוריו מן הטלפון של אישה יהודייה שרצח, וביקש מהם לבדוק את חשבון הווטסאפ שלו כדי לראות את התמונות שצילם של עשרת היהודים שהרג. לפי נתוני מעבדת המחקר הפורנזי הדיגיטלי של ״המועצה האטלנטית״, בימים שלאחר המתקפה שילש ערוץ הטלגרם הרשמי של חמאס את מספר עוקביו.

טרור ה־GoPro הקיצוני הוא הביטוי האחרון והמחריד ביותר לשילוב הרעיל בין טרור לטכנולוגיות תקשורת. בעוד שבני אדם נוטים בדרך כלל להסתיר מעשים בלתי אנושיים, חמאס שיתף בגלוי את מעשי הזוועה שביצע באפליקציית המסרים המיידיים טלגרם, ואף השתלט על חשבונות המדיה החברתית של קורבנותיו כדי לשדר בשידור חי את רציחתם לעיני יקיריהם. לא רק לוחם זה ובני משפחתו הביעו התלהבות ממסע ההרג של חמאס; גם תומכי פלסטינים רבים ברחבי העולם עשו כן. בעצרת מחוץ לקמפוס בניו יורק ב־15 באוקטובר אמר פרופסור מאוניברסיטת קורנל כי חש ״התרוממות רוח״ בעקבות הטבח.

גל חדש של אנטישמיות, שרבים סברו כי דעך לאחר השואה, שטף את העולם. יום לאחר הטבח התאספו אלפים בטיימס סקוור כאות סולידריות עם פלסטין, הראשונה בשורה של הפגנות אנטי־ישראליות ואנטישמיות שהתפשטו במהרה לקמפוסים אוניברסיטאיים ולערים ברחבי העולם והתעצמו בזמן המלחמה.

אירועים מסוג זה התרחשו למרות הזמינות הנרחבת של תיעוד מאירועי הטבח. חמאס שידר חלק מהם בשידור חי והעלה את רובם לרשת, ואתר האינטרנט של ה״וול סטריט ג׳ורנל״ סיקר את האירועים בזמן התרחשותם.

מה גבלס היה חושב על חמאס?

תפיסת העולם התעשייתית של המדינה הנאצית שונה מאוד מן המנטליות הג׳יהאדיסטית של חמאס. גרמניה הייתה מדינה ביורוקרטית רבת־עוצמה, המאורגנת במבנה היררכי, שרדיפתה אחר העם היהודי הייתה שיטתית וממוסדת.

לפני הטבח, האסטרטגיה ההתקפית המוצלחת ביותר של הפלסטינים הייתה שימוש בתמונות מעוצבות בקפידה של סבל אזרחי, שהסיטו את הביקורת מטקטיקות הטרור שלהם והציגו את ישראל כמדכאת. המצלמה הייתה נשקם האולטימטיבי. ב־7 באוקטובר 2023 אימץ חמאס את הטרור החזותי של דאעש. האפשרות שניתנה לצופים ברחבי העולם לחוות את הטרור מבעד לעיני המחבל בזמן אמת היוותה חריגה יסודית מהשימוש המסורתי של הפלסטינים בתעמולה חזותית, ונראה היה כי היא מסכנת את תדמיתם כ"מקופחים" המובילים בעולם, אבל בפועל החשיפה הכפולה של חמאס שחררה גל חדש של אנטישמיות ברחבי העולם. הישראלים הוצגו כנאצים החדשים, גונו על ידי האו״ם, הובאו בפני בית הדין הבין־לאומי לצדק, ומנהיגיהם הואשמו בפשעי מלחמה בבית הדין הפלילי הבין־לאומי, מוסד משפטי שנוסד בהשראת משפטי נירנברג. דניאל ביימן, חוקר טרור אמריקאי, הסביר בראיון למגזין טיים את הכוח שמאחורי כפל הזוויות האלה אצל דאעש,  ודבריו יפים גם לחמאס: "אחד הדברים שדאעש עשה ביעילות רבה היה לאפשר ללוחמיו לתעד את מעלליהם מנקודת מבטם האישית. בין אם שרדו ובין אם נהרגו, היו לכך יתרונות בשני המקרים. הם הוצגו כלוחמים מנצחים או כקדושים מעונים עזי רוח".

כמעט שנתיים לאחר מכן, באוגוסט 2025, מתוך תחושת ביטחון שהעולם מאמץ את מסגרת ההתייחסות הפלסטינית, תיעד חמאס את החטוף השדוף אביתר דוד חופר את מה שנראה כקברו שלו. למרות שהסרטון הדהד את הזוועה הנאצית האולטימטיבית של יהודים מורעבים שנאלצו להכין את קבריהם במו ידיהם, הוא כמעט שלא עורר תהודה בינלאומית. בישראל הוא זעזע רבים, אך הועם על ידי זרם יומיומי של תמונות ילדים כחושים מעזה, שבחלק מהמקרים סבלו ממחלות גנטיות שאינן קשורות למצב, ומן הכאוס באתרי חלוקת המזון. חמאס שיער בערמומיות כי הסרטון יזכה להתעלמות כמעט מוחלטת מחוץ לישראל, בעוד שבתוכה יוסיף לייסר את החברה הישראלית.

מה היה חושב יוזף גבלס, שכינה את עצמו "פטרון הקולנוע הגרמני" ושזכה מפי ההיסטוריון דייוויד אירווינג לכינוי "המוח מאחורי הרייך השלישי", על רצח העם שמבצע חמאס באמצעות מצלמות GoPro?

גבלס נמוך הקומה והנכה, שקולו החודר ריתק בעבר את ההמונים הגרמנים, נשאר לצד היטלר עד הסוף ורצח את ששת ילדיו לפני שהוא ואשתו התאבדו בבונקר של הפיהרר. האם גבלס היה נדהם מן התמיכה העולמית בטבח ה־7 באוקטובר ובמי שפרסמו את מעשיהם בגאווה?
בהתחשב בהגדרתו האכזרית למושג "בן־אדם", סביר להניח שלא.

המחבר הוא כותב, חוקר ומתרגם עצמאי המתגורר בירושלים.

The post בין גבלס לטרור המצולם של חמאס appeared first on מידה.

אולם כאשר הפרט נוכח במציאות ואירועים שאינם תואמים את השקפת עולמו, כי אז עומדות לפניו שתי אפשרויות: א. להביא לשינוי בעמדתו ולהציבה על בסיס אמפירי, כך ישמור על איזונו הנפשי. ב. אפשרות שנייה, היא שלא לשנות את השקפתו ולסרב להאמין בעובדות ובמציאות, שהרי "המציאות היא בעיני המתבונן". כזה הוא הדיסוננס הקוגניטיבי הגולש בשלב מסוים למצב של הפרעה נפשית.

כאשר אנו בוחנים את התורה הנאצית לעומקה, מתגלה תופעה מעניינת: יסודותיה של עיצוב הרוח הגרמנית בעידן הנאצי לא היו רק שקריים, אלא התבססו במידה רבה על דיסוננס קוגניטיבי חסר תקדים.

Übermensch גרמני אל מול Üntermensch יהודי

על מנת להנחיל את התפיסה הנאצית לפיה מעמדו של הארי הגרמני הוא זה של אדם עליון, "האובּרמנטש" ((Übermensch מול התת אדם היהודי, "האונטרמנטש"(Üntermensch), נחקקו בשנת 1935 חוקי נירנברג. היהודים גורשו מן האקדמיה בטענה כי היהודי נחות רוחנית ומזהם את ערכי התרבות הארית. טיעון שנסמך על מובאות משורה ארוכה של פילוסופים גרמנים עם קאנט בראשם. לפיו…

אין היהודים יכולים לטעון ולו לגאון אחד שיצא מקרבם, אף לא לאיש אחד שהוא משכמו ומעלה. כל כישרונם ומלאכתם משועבדים להונאה שפלה ורקימת מזימות. אין הם כי אם אומה של נוכלים.

בשנה זו מספר פרסי נובל הגרמנים עמד על 35. מהם 15 יהודים. 20 פרסים באומה המונה 67 מיליון נפש פירושו של דבר פרס אחד על כל 3.35 מיליון גרמנים. 15 פרסים לציבור היהודי, המונה בשנה זו חצי מיליון נפש, פירושו של דבר פרס אחד על כל 33.000 יהודים. מכאן המסקנה – שאכן נסמכת על בסיס אמפירי – כי היהודי עולה בכושרו הרוחני באלפי אחוזים על הגרמני, וכי היהודי הוא האוברמנטש והגרמני הוא האונטרמנטש.

הדם הוא הנפש

בני אדם אינם מתים כתוצאה מתבוסה במלחמה, אלא מאובדן כוח ההתנגדות המצוי אך ורק בדם טהור. כל מי שאינו גזע טהור דם הוא אשפה… טוהר דמנו הוא זה שיביא להגשמת המשימה שהוקצה לנו על ידי בורא העולם (אדולף היטלר, מיינקאמפף).

ב-1935, בעקבות חוקי נירנברג חייב היה כל גרמני לשאת את "תעודת הדם הגרמני" (Deutschblütigkeitserklärung) המעידה כי דמו טהור ונעדר את זוהמת הדם היהודי, מכאן שהוא ארי טהור. העובר על החוק ביצע "פשע נגד טוהר הדם" (Sünde wider das Blut) ונענש בהתאם. לרוב במשלוח למחנה ריכוז. עיקרון טוהר הדם (Limpieza de sangre) בנוסח הספרדי, הושת על היהודים בחצי האי האיברי במאה ה-15. אולם בימי הביניים המידע הרפואי בנושא הרכב הדם אפשר הזיות כאלה, שרווחו גם בימי המקרא, למשל באמונה כי "הדם הוא הנפש" (דברים יב, כג). במחצית המאה ה-19 ידע כל סטודנט לרפואה באירופה כי דם טהור במובנו הגנטי הוא הבל מוחלט, שכן הביטוי דם טהור מתייחס לדם רווי חמצן אותו מזרים העורק מן הראות אל עברי הגוף וכן דם בלתי טהור הוא זה הנשאב מכל האברים על ידי הווריד דל החמצן אל הראות ומשם אל הלב, אולם הדם עצמו נעדר כליל כל משמעות גנטית, וכי תרומת הדם תבצעת ללא כל שייכות גזעית, והאפריקני השחור יכול לתרום את מנת דמו לאירופאי הלבן והסיני משנגחאי יכול לתרום להודי בניו דלהי, כל זאת בתנאי שהתורם והנתרם נמנים על אחד מסוגי הדם. למרבה האירוניה, הראשון שקבע כי קיים פער בין סוגי הדם היה הסרולוג היהודי יליד פולין לודוויג הירשפלד.

גם יוזף מנגלה, רופא במקצועו, ידע זאת היטב, וכבר בתחילת 1942 עם שורת כשלי הוורמאכט בחזית המזרח מול לנינגרד ומוסקבה, ושנה לאחר מכן בקרב סטלינגרד, שיגר צוותו של מנגלה מאות אלפי מנות דם לחזית על מנת להציל את חיי חיילי הוורמאכט, כאשר רובו המוחלט של אותו דם היה "מזוהם" שכן נשאב מאסירי המחנה, יהודים ברובם.

ישו הבלונדי, בנו של חייל גרמני

"ישו ודאי לא היה יהודי" (אדולף היטלר)

למותר לציין את הזעזוע שנתקף הגרמני המאמין האדוק, למקרא הפסוקים בבשורה על פי לוקאס, פרק ב' פסוקים 21–23:

 כְּשֶׁמָּלְאוּ שְׁמוֹנָה יָמִים וְהִגִּיעַ הַזְּמַן לָמוּל אוֹתוֹ קָרְאוּ אֶת שְׁמוֹ יֵשׁוּעַ, כַּשֵּׁם שֶׁקָּרָא לוֹ הַמַּלְאָךְ לִפְנֵי שֶׁהוֹרָה בַּבֶּטֶן. כַּאֲשֶׁר מָלְאוּ יְמֵי טָהֳרָתָם לְפִי תּוֹרַת מֹשֶׁה, הֶעֱלוּהוּ לִירוּשָׁלַיִם לְהַצִּיגוֹ לִפְנֵי אֱלֹהִים כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת יהוה.

לאורך מאות שנים העולם הנוצרי חיפש בקדחתנות אחר עורלתו של המשיח, וכיום יש 18 ערלות הפזורות ב-18 כנסיות, קתדרלות ומנזרים ברחבי אירופה. כך באנטוורפן, בזנסון, מץ, הילדסהיים ועוד. מסדר הטמפלרים (הגרמני במוצאו) אף הכריז שהגביע הקדוש עשוי מן הערלה, שהרי ישו עצמו לגם יין מן הגביע והכריז כי זהו דמו, וכריתת הערלה מלווה בטיפות דם. באינספור הציורים והפסלים של ישוע על הצלב מעדיף המשיח הנוצרי להסתיר בפיסת בד. האומנם על מנת להסתיר את מילתו?

הנאצים הבינו היטב את הבעיה הגלומה בתפיסה הזו. היטלר חזר שוב ושוב על האמירה כי "ישו לא היה יהודי"  כי אם בנו של חיל נורדי, קרי "גרמני – מי שהוצב בגליל שהיה חבל ארי…", דגם מופת של מנהיג שניצב בבשורתו נגד היהודים. היטלר מסתמך על דברי יוסטון צ'מברלין, הוגה תורת הגזע, לפיהם ישו היה בלונדיני תכול עיניים, ביטוי מושלם לדמותו של האידאל הארי, היפוכו המוחלט של הכיעור היהודי, ועל כן היהודים צלבוהו.

באשר לעובדה כי יהדותו של ישוע מוצגת בברית החדשה חזור ושוב, כמו ברית המילה, ייחוסו לבית דוד המלך והולדתו בבית לחם. כל אלה – וכן 800 פסוקים אחרים, נמחקו או שוכתבו בימי הרייך השלישי. זאת בברכת הכנסייה, הקתולית הפרוטסטנטית כאחת.

על פי קרל אדם (Adam), מבכירי התיאולוגים הקתולים בגרמניה, בהצהרה משנת 1943:

כלל לא יעלה על הדעת שישו היה יהודי.

שכן…

למרים "הבתולה" לא היה כל קשר ליהדות – לא פיסית ולא מוסרית. זאת, בשל סלידתה מאותן התכונות והכוחות המכוערים שאנו מגנים אצל יהודים מזוהמי הדם.

וכך כתב אלפרד רוזנברג, ה"פילוסוף" של המפלגה הנאצית, בספרו "המיתוס של המאה העשרים   :(Der Mythus des 20 Jahrhunderts)

ישוע נולד בגליל ולכן הוא נביא נורדי, ועדות נחרצת לכך שקיימת זהות מלאה בין הגזע הנורדי לאלוהים.

הפרומתאוס הארי

פן נוסף של הדיסוננס הקוגניטיבי העמוק בתפיסה הנאצית היה הצגת הרייך השלישי כצאצא של השבטים הגרמנים טהורי הגזע בעת העתיקה, הטבטונים, שנתפסו כ"אבות התרבות האנושית…". היטלר חוזר שוב ושוב לנושא הזה בספרו:

כל התרבות האנושית, כל פירות האמנות, המדע והטכנולוגיה אותם אנו רואים לפנינו היום. הם כמעט אך ורק התוצר היצירתי של הגזע הארי… הוא הפרומתאוס של האנושות שממצחו הבהיר זינק הניצוץ האלוהי של הגאונות בכל עת …. וכו' וכו'…

המובאה ממיינקמפף מלווה במפה המציגה את העובדה כי אכן הגזע הארי הוא מקור כל התרבויות בתבל. הכתוב מציין: הגזע הנורדי והגרמנים כנושאי תרבות

המפה מוכיחה כי כל תרבויות העת העתיקה מקורם בגרמניה. החל ברוסיה במזרח, אנגליה במערב, ועד מצרים העתיקה בדרום, כולל פרס, הודו, סין, וכן תרבויות יוון, רומא וספרד (תרבות ישראל נעדרת מן המפה שכן אינה ראויה להגדרה של תרבות).

מן הראוי לציין שבמאה השנייה לפנה"ס לא הייתה לשבטי הטבטונים עדיין שפה כתובה ברמה המופשטת, והאלפבט הרוני, הסתפק לכל היותר בכתיבת פרטים על לוחות בתי הקברות. כך שמו של הקבור, תפקידו בקהילה ומועד מותו. כלומר באותה עת שבה התרבות ההלנו-רומית העמידה שורה ארוכה של כתבי פילוסופים, משוררים, מחוקקים, שלא לדבר על המקרא העברי, "הפרומתאוס של האנושות שממצחו הבהיר זינק הניצוץ האלוהי של הגאונות" עדיין אינו יודע קרא וכתוב. הנה כי כן, בעוד משוררי רומא אובידיוס, קאטולוס, הורטיוס, ורגיליוס והוגיה מרקוס אורליוס, איסידורוס מאלכסנדריה, היירוקלס, מקרוביוס, סולוסטיוס… מניחים את התשתית לפילוסופיה בתרבות המערב, הפרומתאוס הגמאני טרם יודע קרוא וכתוב.

אל פסגת התרבות הארית הגיעו השבטים הטבטונים – דוגמת ה"וונדאלים" מי שבזזו את רומא במאה החמישית לספירה (ומכאן המונח "ונדליזם" לתיאור הרס קטלני הנעדר סיבה ומסובב) וביתר שאת השבטים הגותים, אשר הביאו במאה השישית לחורבנה של האימפריה הרומית והשקיעו את הציוויליזציה המערבית באלף שנות חשכת ימי הביניים. וכך הוויקינגים, שהביאו על אירופה במאות ה9-11 חורבן והרס חסרי תקדים.

וכך כותב רוזנברג:

… התרבות הנורדית הנשגבת אשר רק בכוחותיה היצירתיים נסלל הנתיב האוטנטי של ציוויליזציה.

עם זאת, רוזנברג אינו שולל את קיומן של תרבויות העת העתיקה דוגמת מצרים, יוון, הודו, ועוד, אלא שמדובר בתרבויות אשר שאבו את גדולתן ממקור גרמני. על פי הרוזנברג הנ"ל מוטל על הרוח הגרמנית שהיא "שילוב של מוסר נעלה ואנרגיה יצירתית", להכרית את הניוון השמי, קרי הכחדת היהדות. מכאן שגרמניה כמוה כרופא מנתח הכורת גידול סרטני מגופו של חולה. לפי כך רק השמדה גורפת של "הנבג היהודי", היא "הפתרון הסופי" האמור לפתור את האנושות מקללת היהדות ולהעניק לה את ערכי המוסר הגרמני העליון.

אגדת תקיעת (סכין) בגב

גלויה המציגה את המיתוס של "תקיעת הסכין", 1919.היהודייה המכוערת תוקעת סכין בגבו של החייל הגרמני.

והדיסוננס הולך וגדל. אחד המיתוס שהנאצים רכבו עליו היה האשמת היהודים בתבוסה הנחרצת במלחמת העולם הראשונה, במה שזכה לכינוי "תקיעה (סכין) בגב" (Dolchstoß): היהודים בגדו במולדת, נמלטו משירות צבאי ועשו יד אחת עם האויב. היטלר חזר על טענות אלה ללא הפסק. בפועל 120,000 יהודים שרתו ברייכסוור, נתון שווה ערך לחלקם באוכלוסייה, רובם בחזית, ו־12,000 נפלו בקרבות. גם נתון זה אינו נופל באשר ליחסם באוכלוסייה. התעשיין היהודי וולטר רטנאור, "גרמני גאה", מעריצו ומקורבו של פון הינדנבורג ותומך נלהב בפרוץ המלחמה, הוא שהקים את המנהל לכלכלת המלחמה (Kriegsrohstoffabteilung) ועמד בראשו בשנים 1915-1914, ובזכותו נחל הרייכסווהר שורה של ניצחונות בשנתיים הראשונות של המלחמה.

נתון אחד מכריע מציג למרבה האירוניה את החייל היהודי כמי שעולה על הקלגס הגרמני. על פי נתונים כפי שנשמרו במסמכי הרייכסוור עולה כי מספר היהודים אשר זכו בציון לשבח בזכות גבורתם בקרב עמד על 3,800. נתון גבוה יותר על בסיס חלקם באוכלוסייה אל מול כלל גייסות הרייכסוור. לא זו אף זו, היטלר עצמו זכה באוגוסט 1918 בציון לשבח – צלב ברזל – מטעם מפקדו היהודי סגן הוגו גוטמן (Gutmann). המלצתו של גוטמן נתקלה בהתנגדות מפקד הפלוגה שטען שהרב"ט היטלר נעדר כליל תכונות של מנהיגות, מכאן שאינו ראוי למדליה, אולם גוטמן התעקש והיטלר זכה בעיטור ונשא אותו על חזהו כל ימי חייו.

הניכוס של ניטשה

משנתו הפילוסופית של פרידריך ניטשה, המשתרעת על פני עשרה כרכים של כתביו, דורשת דיון נרחב. עם זאת האימוץ הנאצי של דמותו היא מייצג נוסף של הדיסוננס הקוגניטיבי הנאצי.

ניטשה נערץ על היטלר. מוזיאון ניטשהבווימאר.

אלפרד רוזנברג שהוזכר לעיל הכתיר את ניטשה בתואר אבי הנאציונל-סוציאליזם. ואכן, להערצת ניטשה בעידן הנאצי לא היה גבול. היטלר שב ומצטט אותו ב"שיחות שולחן", וניטשה הוא שתבע את המושג "אוברמנטש" שהזכרנו לעיל. על פי מרטין היידיגר, "ניטשה הוא זה שהעניק לגרמניה את רעיון השליטה בעולם"

עם זאת כשקוראים בכתבי "נביא הנציונלסוציאליזם" מתלה תמונה שונה בתכלית. בספרו האחרון “הנה האיש" (Ecce Homo) מסכם המחבר את משנתו באשר לרוח הגרמנית.

היהודים הם ללא ספק הגזע האיתן, הטהור והעיקש ביותר שחי באירופה כיום. הם יודעים לשגשג גם בתנאים הגרועים ביותר…

כל פשע גדול נגד התרבות שבוצע במהלך ארבע מאות השנים האחרונות טמון במצפון נשמתו הזעירה והבזויה של הגרמני… הגרמנים נטלו על עצמם את האחריות לכל דבר הקיים היום – החולי והטיפשות… הנוירוזה הנקראת אומה – הגרמנים גזלו מאירופה עצמה את משמעות הקיום והובילו אותה לתוך סמטה של עיוורון… הם אלה אשר חוללו את דמותו של "אינטלקט גרמני", קרי: זוהמה פסיכולוגית…

ובמקום אחר:

כל בעיית היהודים קיימת רק במדינות לאום, שכן כאן האנרגיה והאינטליגנציה הגבוהה שלהם, הון הרוח והרצון המצטבר שלהם, שנאספו מדור לדור דרך לימוד ארוך בסבל, צריכים להיות כה רווחיים עד כדי כך שיעוררו קנאה ושנאה המונית. השנאה, זו המתפשטת בימינו כמעט בכל האומות, היא זו אשר מובילה את היהודים לטבח, בבחינת שעיר לעזאזל האשם בכל אסון ציבורי ואישי אפשרי.

והמחבר מסכם במשפט מחץ: "היהודים הם מעבר לכל ספק הגזע החזק, הקשה והטהור ביותר שחי עכשיו באירופה".

בספרו אנטיכריסט (Der Antichrist) משנת 1888 מאשים המחבר את הנצרות בפשעים נגד האנושות בצאתה נגד "גאוותו, העזתו וחירותו של האדם, וכנגד חדוות החושים ואושרו". אבל כותב על היהודים כך:

מבחינה פסיכולוגית, העם היהודי הוא עם הניחן באנרגיה החיונית והקשוחה ביותר, אשר הוצב בנסיבות קשות מנשוא… זכה לכוח האינסטינקטים האלה שבעזרתם אפשר לגבור על 'העולם'… כל מדינה שתיישב יהודים בקרבה תזכה להתפשטות, פריחה תרבותית, המצאות, וחברה משגשגת. גירושם הוא כסילות גמורה.

בחיבורו אנושי, אנושי מדי (Menschliches, Allzumenschliches) משנת 1878, מתייחס המחבר לרפורמציה הלותרנית, אותה הוא מגנה ומגדיר כ"תגובה של מוחות מפגרים מול הרנסנס האיטלקי", אותו הוא מכנה: "תור הזהב הנעלה באלף השנים האחרונות":

הרנסנס הוא התקופה הנעלה האחרונה בהיסטוריה… ובאשר לרפורמציה: אין היא אלא ניגודו המופרע, הנחות וגס הרוח של הרנסנס האיטלקי.

הגרמנים רימו את אירופה מול אירוע התרבות הגדול האחרון בו זכתה אירופה – הרנסנס. הרפורמציה של לותר הייתה תגובת מוח פשטני מול דבר מה קוסמופוליטי… השפלת הרוח האירופית…

את האנטישמים הוא מכנה "מאונני מוסר", "תליינים" וכמי שמייצגים את "הרצון לכוח של העלובים ביותר":

ובגניאולוגיה של המוסר (Zur Genealogie der Moral) קובע המחבר:

וכי למי משתחווה היום האפיפיור ברומא עצמה? כאילו הם התגלמות כל הערכים הנעלים ביותר – ולא רק ברומא אלא כמעט על פני חצי כדור הארץ… לשלושה יהודים, כידוע, ויהודייה אחת. ישו מנצרת, הדייג פטרוס, אורג השטיחים פאולוס, ואמו של ישוע הנ"ל, מרים שמה..

 את שנאת היהודים בגרמניה מגדיר ניטשה כ"מחלת נפש לאומית" וכן כ"מצב נחות" schlechtweggekommene)) בלשונו. עם זאת, אשמת היהודים – על אף המחמאות שהוא מחלק להם – היא בכך שהם חוללו את הנצרות, שנואת נפשו…

הקללה הגדולה ביותר שנחתה על המין האנושי. אין עוד ביטוי כה קטלני רעיל, סודי, תת קרקעי, קטנוני… יצר נקמה שאין לו שווה… אני קורא לזה הכתם האלמותי היחיד אשר דבק באנושות.*

אין זה פלא אפוא שעל גלריית מעריצי ניטשה יהודים נמנים – בין היתר – ברנר, גנסין, טשרניחובסקי, א. ד. גורדון, הלל צייטלין, אורי צבי גרינברג, חיים ויצמן, ישראל אלדד… ובלשונו של מנחם בגין: "מורי ורבי ז'בו היה מתהלך עם כה אמר זרתוסטרא בכיסו".

אריה סתיו הוא ניצול שואה, חוקר מדיניות ומתרגם שירה, לשעבר ראש "מרכז אריאל למחקרי מדיניות" וערך את כתב העת "נתיב".

The post הדיסוננוס הקוגניטבי של התפיסה הנאצית appeared first on מידה.

"אם לא מדיחים שופטים מושחתים, לא ניתן לתקן את המדינה. הם יקימו קרטל, יחסמו כל רפורמה ויגנו על המערכת המושחתת שמינתה אותם".

הצהרה זו נאמרה מפי נאיב בוקלה, נשיאה ה-46 של אל-סלוודור, שנבחר לתפקידו לראשונה ביוני 2019 מטעם המפלגה השמרנית GANA, ברוב של 53% מהקולות. מאז הספיק בוקלה להיבחר לכהונה שנייה בשנת 2024, ברוב מוחץ של 85% מהקולות, בזכות קידום רפורמות שהשיבו את הסדר והביטחון למדינה.

המסר של בוקלה חד ונוקב: מערכת המשפט, שאמורה לשמש כגורם מאזן, עלולה להפוך למכשול בפני שינוי הכרחי. לשיטתו, שופטים "מושחתים" או "פוליטיים" חוסמים תיקונים מבניים, ולכן נדרשים צעדים חריפים מול הרשות השופטת כדי "לתקן את המדינה". בוקלה לא רק אמר אלא גם עשה.

"לשבור את המערכת הישנה"

כדי להבין את תפיסתו של בוקלה לעומק יש להכיר את המציאות הייחודית של אל-סלוודור. באל-סלוודור שרר משבר אמון עמוק במשטר, בעיקר בשל פרשיות שחיתות וחוסר יעילות מצד מוסדות המדינה במאבקם בפשיעה ובאלימות הקיצונית של הכנופיות. תומכי הממשלה טענו שהמערכת סבלה מ"שיתוק מדיניות" שנכפה על ידי בית המשפט, שביטל או עצר החלטות ממשלה, ואף חסם רפורמות ביטחוניות. נטען כי מערכת המשפט הגנה על האליטות הפוליטיות הישנות, ועל כן נמנעה מחקירת שחיתויות בצורה אפקטיבית. לאור מצב ביטחון הפנים החמור במדינה והיקף האלימות הקיצוני, עלתה הטענה כי תפיסתם של בתי המשפט אינה מותאמת למאבק נחרץ בכנופיות הפשע והפשיעה המאורגנת – הם נוטים להקשיח את הנהלים דווקא כלפי מערכות האכיפה, לשחרר עצורים בטענה למחסור בראיות, ולהגביל את היכולת לבצע מעצרים נרחבים.

נאיב בוקלה הציג עצמו לציבור הבוחרים כמי שמגיע "לשבור את המערכת הישנה". עם היבחרו לנשיאות פתח במהלכים לשינוי מבני עמוק ברשות השופטת. במאי 2021, עם תחילת כהונת הפרלמנט החדש, הצביעה האסיפה המחוקקת על הדחת כל חמשת שופטי לשכת החוקה בבית המשפט העליון והחלפתם במינויים חדשים. לשם הבהרה, לשכת החוקה בבית המשפט העליון היא הגוף שמפקח על חוקים שמחוקק הפרלמנט וצווים מטעם הממשלה, עם סמכות לבטל חוקים.

במקביל להדחת השופטים הודח גם התובע הכללי של המדינה, המקביל ליועץ המשפטי לממשלה, שנתפס כגורם עצמאי יחסית לרשות המבצעת, ובמקומו מונה תובע חדש מטעם הממשלה. לפי ההסבר הרשמי של הממשלה והרוב הפרלמנטרי שתמך בנשיא, התובע (היועמ"ש) הקודם לא פעל באופן אפקטיבי נגד השחיתות, לא קידם חקירות נגד גורמים מושחתים, פעל ממניעים פוליטים ולא נייטרלים, ולא תמך כמצופה במדיניות הממשלה במאבק בפשיעה המאורגנת.

במסגרת הרפורמה במערכת המשפט הוחלט על שורת מהלכים מערכתיים ובהם שינוי חוקים הנוגעים לשירותם של שופטים. הורחבה סמכות האספה המחוקקת בהשפעה על מינויים, העברות ותנאי פרישה של שופטים, בכלל זאת סיום תפקידם של שופטים ותיקים והרחבת האפשרות להדחתם, העברת שופטים בין ערכאות והחלפת הרכבים בבתי המשפט. פעולות אלו אפשרו "ריענון" מהיר של המערכת המשפטית והתאמתה לקו הפעולה של הנשיא הנבחר והממשלה החדשה.

מהלכים אלה של בוקלה לא עברו ללא ביקורת בטענה על פגיעה באיזונים בין הרשויות. הבסיס החוקי שעמד בבסיס ההדחות והמינויים החדשים נשען על פרשנות מרחיבה של סמכות הפרלמנט, לפיה "חוסר אמון" של נבחרי העם ביחס לשופטים הוא עילה מספקת להדחת שופטים, ללא צורך בהליך משמעתי כפי שהיה נהוג בעבר.

המלחמה בכנופיות ומיגור הפשיעה

השינויים בזירה המשפטית סללו את הדרך למהלכים אפקטיביים ונחושים במלחמה בארגוני הפשיעה, לאחר ששנים נתפסו בתי המשפט בעיני הממשלה כגורם מעכב. עם הסרת החסמים המשפטיים, אימצה אל-סלוודור הגדרה רחבה למונח "ארגוני טרור", הכוללת כעת כל קבוצה המשתמשת ב"שיטות אלימות או לא אנושיות במטרה מפורשת לזרוע טרור, חוסר ביטחון או מורא בקרב האוכלוסייה", או "לקחת על עצמה סמכויות השייכות לריבון ולמדינה, המשפיעות באופן שיטתי על זכויות היסוד של האוכלוסייה או חלק ממנה". תיקוני החקיקה ממרץ 2022 החילו הגדרה זו מפורשות על הכנופיות הידועות לשמצה "מארה סלבטרוקה" (MS-13) וכנופיית "רחוב 18" (Barrio 18) .

בנוסף, הוכרז במדינה מצב חירום ובעקבותיו הורחבו סמכויות המשטרה והצבא: החלו מעצרים המוניים בקרב ארגוני הפשיעה (כשכעת החשש משחרורם כלאחר יד קטן); הוגדלו עונשי המאסר על חברות בכנופיות: עונשיהם של מי שהורשעו בהנהגת כנופיות הוחמרו פי שלושה, עד 40 שנות מאסר, העונש לחברי הכנופיות שפשעו הוכפל עד כדי 20 שנות מאסר, והעונש לחברי כנופיות, על עצם היותם חברים או תומכים בלבד, הוחמר אף הוא בהתאם לכדי 20 עד 30 שנות מאסר; בוטלה האפשרות למעצר בית לעצורים השייכים לכנופיות; גיל האחריות הפלילית לפשעי הכנופיות הורד ל-12; הורחב היקפו של החוק בנוגע להתאגדות בלתי חוקית, כך שיכלול כל מי ש"מקדם, מסייע, מקל או מעודד" את פעילותו של ארגון פשיעה, והחוק העניק לרשויות סמכות לעצור לא רק מי שנחשד בחברות בכנופייה אלא אף מי שנחשד כ"משתף פעולה"; נקבע כי דיונים בגין אישומי חברות בכנופיות יוכלו להתקיים ללא נוכחות פיזית של העצורים (ודי בנוכחות עורך דין); תוקן חוק סדר הדין הפלילי כך שיאפשר מעצר עד תום ההליכים ללא הגבלת זמן עבור כל הפשעים שבוצעו על ידי חברי הכנופיה.

התוצאות בשטח לא איחרו לבוא. לאחר שבמשך שנים נחשבה אל־סלוודור לאחת המדינות האלימות והמסוכנות בעולם, בעיקר בגלל פעילותן של כנופיות אכזריות כמו MS-13 ו-Barrio 18, הודות לרפורמות ולמצב החירום חל בשנים האחרונות שינוי דרמטי במצב הפשיעה ובהיקף האלימות (בעיקר הרציחות) באל־סלוודור, אולי אחד השינויים המשמעותיים ביותר בעולם בתחום הזה. לפי נתוני הממשלה, הפכה אל סלוודור ממדינה עם אחד משיעורי הרצח הגבוהים במערב, עם 106 רציחות לכל 100 אלף תושבים וכ־6,640 נרצחים בשנה ב-2015, למדינה עם שיעורי הרצח הנמוכים ביותר באמריקה הלטינית ומן הנמוכים בעולם, עם 1.9 רציחות לכל 100 אלף תושבים ב-2024 (לשם השוואה, בשנים 2024-2025 בישראל עמד שיעור הרצח על 3 מקרים לכל 100 אלף תושבים, בשל היקף המקרים בחברה הערבית). שכונות רבות שהיו תחת שליטת כנופיות חזרו לשליטה של המדינה וחל שיפור משמעותי בתחושת הביטחון של האזרחים; חלה ירידה בהיקף החטיפות והסחיטות; עשרות אלפי חשודים בכנופיות נעצרו במבצעי ענק של המשטרה והצבא; נבנתה מערכת כליאה חדשה כולל כלא ענק (CECOT) והוגברה האבטחה על ריכוזי אסירים מסוכנים.

לצד ההישגים המוחשיים, מדיניותו של בוקלה עומדת במוקד ביקורת חריפה מצד ארגוני זכויות אדם, גורמי תקשורת והאופוזיציה. אלו מתריעים על מעצרים שרירותיים ללא ראיות מספקות, פגיעה שיטתית בזכויות האסיר וחשש כבד לעתידו של הליך משפטי הוגן במדינה. לפי דיווחים עדכניים מתחילת 2026, ארגונים בינלאומיים אף העלו טענות קשות על הפרות זכויות אדם במתקני הכליאה.

עם זאת בשביל רוב אזרחי אל-סלוודור, "מבחן התוצאה" מכריע את הכף. המדיניות הביטחונית חסרת הפשרות הובילה לצניחה דרמטית בשיעורי האלימות ולהשבת הביטחון האישי למרחב הציבורי – שינוי שנתפס בעיני רבים כנס חברתי. הצלחה זו משתקפת בנתוני תמיכה חסרי תקדים עבור מנהיג במדינה דמוקרטית: סקרים ממרץ 2026 מצביעים על כך שבוקלה עדיין נהנה מאמון הציבור בשיעורים של 85% עד 94%. בסופו של יום, מול טענות המבקרים על החלשת הדמוקרטיה, מציב בוקלה מציאות חדשה של רחובות בטוחים, המעניקה לו לגיטימציה ציבורית רחבה ומשאירה את האופוזיציה מוחלשת ומרוסקת.

בקרוב אצלנו?

אמירתו של בוקלה בפתיח המאמר הייתה יותר מהתבטאות חריפה. זוהי תפיסה שלפיה שינוי מדיניות עמוק, המגובה ברצון הבוחר לאחר בחירות דמוקרטיות, מצריך כיול מסוים של מערכת המשפט במסגרת האיזון בין הרשויות, בעיקר כשזו נתפסת כמכשול מתמשך למימוש המדיניות המתבקשת ורצון הבוחר. באל־סלוודור, תפיסה זו תורגמה למדיניות ממשית, לאורה בוצע שינוי מבני במערכת המשפט וננקטה יד קשה כנגד ארגוני הפשיעה. בישראל, לעומת זאת, עדיין מתקיים ויכוח עקרוני דומה סביב השאלה: כיצד מאזנים בין כוחו של רוב נבחר בדמוקרטיה, לבין הצורך במערכת משפט עצמאית ואחראית, כאשר תכלית שניהם היא להטיב עם העם ולשפר את רמת ביטחונו ורווחתו?

כפי הנראה לאור המצב במדינה, המענה לשאלה יינתן רק לאחר מערכת הבחירות הקרובה. בינתיים קשה לצפות לשינוי מהותי באיזון בין הרשויות, או לשיפור דרמטי במצב המשילות והביטחון האישי, הנגזרים במידה רבה מהיכולת לטפל בפשיעה הגואה בחברה הערבית ובאתגרי הריבונות ברחבי המדינה.

The post הרפורמה המשפטית ניצחה את הפשע באל־סלוודור appeared first on מידה.

ברצועת עזה, נשיא ארצות הברית דונלד ג'יי טראמפ מקים "מועצת שלום" שנועדה כביכול לפקח על פירוקו הקבוע של חמאס מנשקו, אך מאייש אותה באסלאמיסטים המחויבים לניהול מלחמה ואינם מעוניינים בשום שלום, ואז מפנה את תשומת לבו למקום אחר, בעוד חמאס שב ומבסס בנוחות את בסיס כוחו.

בסוריה, כאשר יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן הציע בנחרצות במאי 2025 שטראמפ יכיר באחמד א־שרע – מנהיג טרור של אל־קאעידה שעל ראשו הוצב פרס אמריקאי בסך 10 מיליון דולר – כנשיא סוריה, הוא נענה בחיוב עם נימה מספקת של ספקנות:

"לאחר שדנתי במצב בסוריה עם יורש העצר, יורש העצר שלכם, וגם עם נשיא טורקיה ארדואן שהתקשר אליי לפני כמה ימים וביקש דבר דומה מאוד… אני אורה על הפסקת הסנקציות נגד סוריה כדי לתת להם הזדמנות לגדולה. הו, מה לא הייתי עושה למען יורש העצר."

בינתיים, לשמחתם המשוערת של ארדואן ושל מוחמד בן סלמאן, א־שרע משתמש ב"הזדמנות לגדולה" שלו כדי לטבוח ללא הפרעה בנוצרים, בדרוזים, בכורדים ובעלווים ברחבי סוריה.

העיתונאית הטורקייה אוזאי בולוט ציינה לאחרונה:

"לאחר השתלטותו של א־שרע על השלטון בסוריה בדצמבר 2024, רדיפת המיעוטים הדתיים, ובהם נוצרים, דרוזים ועלווים, זינקה לשיאים חדשים, בעוד המדינה עוברת תהליך של אסלאמיזציה רדיקלית….

נשיא ארצות הברית דונלד ג'יי טראמפ מעולם לא היה צריך לאפשר להיאת תחריר א־שאם ולא־שרע – שעל ראשו הוצב בצדק פרס של 10 מיליון דולר מטעם מחלקת המדינה האמריקאית – להשתמש בסוריה כדי לבסס את האסלאם הסוני באמצעות ג'יהאד (מלחמת קודש). יש להחליף את א־שרע לאלתר."

באיראן נראה כי טראמפ עומד לחזור על אסונות אלה, בכך שהוא מאפשר למוחמד קאליבאף, יושב ראש המג'לס (הפרלמנט) של איראן ואסלאמיסט קיצוני ותיק, להמשיך לענות את אזרחיה הנבגדים של איראן. אם "העזרה בדרך", כפי שהבטיח טראמפ, הרי שאין זו עזרה.

איראן לא טורחת לעבוד ברמזים. היא פועלת באמצעות שכבות משולבות של דת, צבא ופוליטיקה, אך הקוהרנטיות של המערכת שלה נותרת מוחלטת. פעם נוספת, וושינגטון מסתכנת בפרשנות שגויה של קוהרנטיות זו, בכך שהיא משליכה על המשטר הבחנות פנימיות סיעתיות שאינן קיימות כלל.

המקרה האחרון הוא דוגמא מאלפת: ההצעה החוזרת ונשנית, המהדהדת בכמה מהצהרותיו של טראמפ ובניתוחים מערביים מסוימים, שלפיה קאליבאף מייצג סוג של "מתינות" בתוך המשטר האיראני, אינה רק בלתי מדויקת; היא מטעה באופן קיצוני. היא משקפת את הטעות המתמשכת של המערב – בלבול בין הבדלים טקטיים לבין פערים אידאולוגיים אמיתיים, וטעות בזיהוי אנשי משטר ותיקים כרפורמטורים פוטנציאליים.

קאליבאף אינו מתון. הוא מעולם לא היה מתון. הוא תוצר של הרפובליקה האסלאמית של איראן בצורתה הטהורה ביותר – אדם שגדל בתוך משמרות המהפכה האסלאמית, עוצב על פי הדוקטרינות שלה, קודם באמצעות רשתותיה ונשען על מערכת כוחה. כל מסלול הקריירה שלו פונה בדיוק בכיוון ההפוך מזה של כל מי שסוטה מן המשטר. הוא קצין צבאי שנכנס לפוליטיקה כהמשך למנגנון הכפייה של המשטר.

קאליבאף, מינוי של עלי ח'מנאי, היה מפקד חיל האוויר והחלל של משמרות המהפכה בשנים 1997-2000. לאחר מכן שירת כראש המשטרה הלאומית של איראן בין השנים 2000 ו־2005, תקופה שכללה את דיכוי מחאת הסטודנטים בשנת 1999. בין השנים 2005 ו־2017 היה ראש עיריית טהרן. בשנת 2020 נבחר למג'לס ו ב־28 במאי 2020 נבחר ליושב ראש ו– תפקיד שאליו נבחר מחדש שוב ושוב, לאחרונה במאי 2024.

כל אחד מן התפקידים הללו אינו מייצג סטייה מכוח קשוח, אלא ביטוי אחר שלה. באיראן אין הפרדה ברורה בין סמכות צבאית לפוליטית – יש רק המשכיות. קאליבאף מגלם זאת במלואו.

האשליה בדבר "הפרגמטיות" שלו, בדומה לזו של א־שרע בסוריה, טופחה בקפידה הן מבית הן מחוץ. בהשוואה לדמויות אידאולוגיות מובהקות יותר, קאליבאף מאמץ לעיתים את שפת היעילות, הממשל והניהול הכלכלי. הוא מדבר על מאבק בשחיתות, מודרניזציה ורפורמה מנהלית. בשביל משקיפים מערביים הלהוטים לזהות "מתונים" בתוך המערכת האיראנית, די לעיתים ב"ערובות" מעין אלו. אולם כאן בדיוק מתחילה אי־ההבנה.

בלקסיקון הפוליטי האיראני, "פרגמטיות" אינה פירושה מתינות במובן המערבי או נכונות להתפשר על עקרונות היסוד של המשטר. פירושה הוא מיומנות תפעולית בניהול כוח ביעילות, תוך שמירה על ליבת האידאולוגיה. קאליבאף אינו מרכך את המשטר – הוא מייעל את פעולתו. הרקורד שלו אינו מותיר מקום רב לעמימות.

כדמות בכירה במשמרות המהפכה, קאליבאף השתייך למוסד האחראי להקרנת עוצמתה של איראן מחוץ לגבולותיה באמצעות מיליציות פרוקסי ולוחמת א־סימטרית. כראש המשטרה פיקח על כוחות הביטחון בתקופות של מתיחות פנימית, ותרם למנגנון המדכא התנגדות ביעילות ובמידת הצורך בכוח. האשמות בשחיתות רודפות אותו במשך שנים – לא כשערוריות בודדות, אלא כתסמינים לאופן שבו הכוח זורם במערכת באמצעות בריונות, נאמנות ושליטה ברשתות כלכליות הקשורות למנגנון הביטחוני.

כל אלה אינם מציבים אותו בשוליים, אלא בלב המערכת. תפקידו כיושב ראש המג'לס מאז 2020 רק מחזק מציאות זו. במערכות פרלמנטריות מערביות, הנהגה חקיקתית עשויה להעיד על פלורליזם ועצמאות מוסדית. באיראן, המג'לס פועל בגבולות מחמירים שנקבעו על ידי המנהיג העליון ונאכפים בידי מועצת שומרי החוקה, המסננת מועמדים ובוחנת חוקים להתאמתם להלכה האסלאמית ולחוקה. יושב הראש אינו משקל נגד למערכת. הוא אחד ממכשיריה המרכזיים – האחראי לניהול הביטוי החקיקתי של סדרי העדיפויות האסטרטגיים, לשמירה על לכידות פנימית ולשימור מראית העין של ממשל "נבחר".

על רקע העימות עם ישראל וארצות הברית, קאליבאף התבלט כדמות מרכזית בעיצוב המסרים הפנימיים והחיצוניים של המשטר. ב־23 במרץ 2026  דחה בפומבי כל רעיון של משא ומתן ישיר עם וושינגטון, וכינה דיווחים על שיחות "פייק ניוז" שנועדו "לתמרן את השווקים ואת שוק הנפט ולהיחלץ מהבוץ שבו לכודות אמריקה וישראל".

הצהרות אלו לא היו סימן לעצמאות, אלא הלמו באופן מושלם את עמדתו האסטרטגית של המשטר: התנגדות, הכחשת פגיעוּת וסירוב להיראות כמי שמנהל משא ומתן תחת לחץ. זו אינה שפתו של מתון המבקש הסלמה מופחתת, אלא תגובה מחושבת של מערכת המבינה את ערכו של עימות מבוקר.

מדיניות החוץ של טראמפ מתמקדת לעיתים קרובות בזיהוי נקודות מינוף – דמויות בתוך מערכות יריבות שעשויות להגיב ללחץ, לתמריצים או לעסקאות. בהקשרים מסוימים גישה זו עשויה להניב תוצאות. אולם היא מחייבת זיהוי מדויק של בעלי הכוח האוטונומי לקבל החלטות.

באיראן, כוח זה אינו מצוי בפרלמנט או בידי יושב ראשו. הוא מצוי בידי המנהיג העליון – כיום בנו של עלי ח'מנאי, מוג'תבא ח'מנאי, שעל פי הדיווחים נפצע קשה – או בחוגו הפנימי ובמנגנון הביטחוני התומך במערכת. דמויות כמו קאליבאף אינן מרכזי כוח חלופיים. הן שלוחות של אותה הליבה.

ההתייחסות לקאליבאף כאל בן שיח פוטנציאלי וכמנהיג עתידי אפשרי – או גרוע מכך, כאל גורם ממתן כביכול – מסתכנת במעורבות עם המשטר בדרכים שבהן הוא הצטיין במשך עשורים: הצגת מראית עין של גיוון תוך שמירה על אחדות מוחלטת. טהרן שכללה מזמן את דו הפרצופיות הזו – הצגת פנים רבות כלפי חוץ בזמן שכל ההחלטות המשמעותיות יתנקזו תמיד לאותם יעדים אידאולוגיים. הנרטיב המערבי המוכר של "מתונים מול קיצונים" משקף את תקוות המערב ולא את המציאות באיראן.

הבדלים פנימיים אכן קיימים בתוך המשטר, אך הם נוגעים לשיטות, לעיתוי ולסדרי עדיפויות – לא למטרות העל. שימור הרפובליקה האסלאמית, השפעתה במזרח התיכון, העימות עם ישראל והאתגר המתמשך לנוכחות האמריקאית באזור נותרים קבועים. קאליבאף פועל כולו במסגרת זו. הוא אינו מערער עליה; הוא מקדם אותה.

פרשנות שגויה של דמויות כמו קאליבאף עלולה להוביל לשגיאות מדיניות: הערכת יתר של סיכויי פריצת דרך דיפלומטית, הערכת חסר של לכידות המשטר ופרשנות מוטעית של המסרים שהוא משדר. כאשר טהרן מדברת באמצעות קאליבאף, אין זו התנסות ב"מתינות". היא מחזקת בזהירות את עמדתה, בוחנת תגובות ומשמרת את עתידה. כל הצהרה מכוונת מראש.

אירופה, שניסתה שוב ושוב לשתף פעולה עם "מתונים" לכאורה באיראן, אמורה כבר לזהות את הדפוס הזה משנים של משא ומתן שהתפרק פעם אחר פעם. שינויי טון הניבו לעיתים רחוקות שינויי התנהגות. וושינגטון מוכרחת לבסס כל ניתוח של פילוגים פנימיים הניתנים לניצול על המציאות ולא על משאלות ליבה.

נטייה זו חורגת מעבר לאיראן. התרבות האסטרטגית המערבית מחפשת לעיתים קרובות בני שיח "סבירים" בתוך מערכות יריבות – בתקווה שמאחורי הרטוריקה מצויים שחקנים "החושבים כמונו" וניתן לשכנעם או לשנותם. לעיתים גישה זו מצליחה. במבנה הכוח הנוכחי של איראן היא שגויה.

קאליבאף אינו גשר למערב. הוא אינו רפורמטור בהמתנה. הוא אינו משקל נגד פרגמטי לקיצונים אידאולוגיים. הוא אחד מהם – ממושמע יותר בלשונו ומלוטש יותר בהצגתו, אך מיושר עמם לחלוטין במהותו. תיוגו כמתון אינו רק שגוי; הוא אף מעניק שלא במתכוון לגיטימציה לנרטיב של המשטר עצמו.

טראמפ צודק כאשר הוא ניגש לאיראן מעמדת כוח ודוחה אשליות של פשרה קלה. אך עוצמה מחייבת את היכולת לזהות בבהירות את טבעם של השחקנים המעורבים. קאליבאף, למרבה הצער, אינו מייצג פתח. הוא מייצג את המשכיותה של אותה מערכת, אותם יעדים ואותה נכונות להפעיל כוח – מבית ומחוץ – כדי להבטיח את הישרדותו ואת הישרדות המשטר.

הרפובליקה האסלאמית של איראן אינה מייצרת מתונים במובן המערבי. היא מייצרת מפעילים יעילים ביותר. קאליבאף נמנה עם המוצלחים שבהם. בלבול בין תועלתנות למתינות, לעומת זאת, היא בדיוק סוג הטעות המערבית שמשטרים כגון זה של איראן למדו לנצל בעקביות – ולעיתים גם בסיועו האדיב של המערב

מאמר זה פורסם לראשונה באתר מכון גייטסון ואנו מודים על על הרשות לפרסמו כאן בעברית.

The post הטעות הפטאלית של ארה"ב באיראן: מוחמד קאליבאף אינו "מתון" appeared first on מידה.

עמדתי כי טראמפ לא יכול להתקפל תמיד נשענה על שתי הנחות יסוד: ראשית, שארה"ב לא תאפשר לאיראן לשלוט במצר הורמוז – אחרת, סין ככל הנראה תחליף את ארה"ב כערבה לביטחון במזרח התיכון. שנית, אם טראמפ יאפשר לאיראן לשמור על תוכנית הגרעין שלה, אז כל מה שעשה מול איראן עד כה היה לחינם. במקרה כזה, היה עדיף לארה"ב אילו מעולם לא פרשה מהסכם הגרעין עם איראן שנחתם בתקופת אובמה. האם ההנחות האלה עדיין תקפות?

שום דבר שטראמפ אמר עד כה לא גורם לי לפקפק בהיגיון הבסיסי שביסוד כל אחת מהן. בפוסט שלו ב- Truth Social מה-8 באפריל, טראמפ הבהיר שהסכמתו להפסקת האש הותנתה בכך שאיראן תסכים לפתיחה מלאה, מיידית ובטוחה של מצר הורמוז. בפוסט המשך באותו יום, הוא הצהיר: "לא תהיה העשרת אורניום, וארה"ב – בסיוע איראן, תחפור ותפנה את כל האבק הגרעיני הקבור עמוק". בתגובה לדיווחים של הניו יורק טיימס ושל ה-CNN על תוכנית 10 הנקודות לכאורה של איראן, טראמפ ביטל אותה לחלוטין ב-9 באפריל כ"פייק" ו"כהונאה מומצאת".

הרגישות של טראמפ לכל מה שקשור להורמוז ולתוכנית הגרעין של איראן אומרת לי שהוא יודע שאלה הם קווים אדומים שאפילו הוא לא יוכל לצייר כניצחון במידה ויחצה אותם. אם יעשה זאת, כהונתו תיזכר כנראה בשל כישלון מדיניותו מול איראן, בדומה לאופן שכהונתו של ג'ימי קרטר זכורה לעיתים קרובות ע"י אופן טיפולו במשבר בני הערובה באיראן. אם שתי ההנחות שלי עדיין תקפות, איך ניתן להסביר את הפסקת האש לשבועיים? איך מיישבים את הפסקת האש עם שני הקווים האדומים האלה?

אפשרות אחת היא שהפסקת האש אינה יותר מתרגיל לצורך קניית זמן. אבל השאלה היא, על ידי מי? זה יכול להיות כל אחד מהצדדים. למעשה, גם לארה"ב וגם לאיראן יש כעת תמריצים חזקים לקנות זמן. מבחינת ארה"ב, שבועיים מאפשרים פריסה של כוחות נוספים באזור. רמות הכוח הנוכחיות ככל הנראה אינן מספיקות למתקפה קרקעית ממושכת. ארה"ב ככל הנראה גם זקוקה לזמן כדי לחדש מלאים של חימושים קריטיים. ישנם סימנים מתרבים לכך שמלאי מיירטי הפטריוט וטילי השיוט מסוג טומהוק הולכים ונשחקים. ולבסוף, ארה"ב ובעלות בריתה יכולות לנצל את חלון הזמן הזה כדי לחזק את ההגנה האווירית נגד כטב"מים איראניים. יותר מ-200 מומחים אוקראינים ללוחמה נגד כטב"מים נפרסו עפ"י הדיווחים ברחבי האזור. אימון הכוחות המקומיים ייקח זמן, אך ישנן כבר אינדיקציות להצלחות מוקדמות בהפלת כטב"מים איראניים. לאיראן, אפשר לטעון, יש אפילו יותר סיבות לרצות פסק זמן. כי זוהי מלחמת התשה, וטהרן מאמינה שהזמן פועל לטובתה. האסטרטגיה שלה אינה לנצח מהר, אלא להחזיק מעמד זמן רב יותר. הפסקת אש של שבועיים נותנת לה בדיוק מה שהיא צריכה: זמן להתארגן מחדש, להתחמש ולהתאפס.

אז ההפוגה לא מחלישה את האסטרטגיה של איראן – למעשה, היא משחקת בדיוק לידיה. המנוף של איראן על שאר האזור ומול הכלכלה העולמית תלוי ביכולתה לשגר טילים. אם ההערכה מלפני המלחמה לפיה לאיראן היה מלאי של 2,500 טילים נכונה, זה אומר שכעת היא חייבת להתקרב למצב של מחסור. לפי ה"טלגרף", כמה משלוחים של כימיקלים המשמשים לייצור לדלק טילים מוצק הגיעו לאיראן מסין מאז תחילת המלחמה. הפסקת אש תהיה הזדמנות מצוינת עבור איראן לחדש את מלאי הטילים שלה. איראן, למרות אובדן ההנהגה הבכירה שלה בתחילת המלחמה, פועלת עד כה באופן אסטרטגי במלחמה הזאת. האם ייתכן שאיראן מתמרנת את טראמפ ומאמצת טון מפוייס

אל מול דרישותיו כדי להשיג שבועיים של הפוגה? זה בהחלט מתקבל על הדעת. בכך שהיא מאותתת על גמישות בהורמוז ובסוגיה הגרעינית, איראן אולי קונה זמן מבלי לוותר על שום דבר בלתי הפיך.

איראן גם יודעת שלטראמפ יש רק 60 יום לסיים את המלחמה לפני שיצטרך אישור רשמי מהקונגרס. השורה התחתונה היא שגם לארה"ב וגם לאיראן יש תמריץ לקנות זמן כדי להתכונן להסלמה הבאה. אם אכן זו הסיבה להפסקת האש, אז הראלי במניות והמימושים בנפט השבוע יתבררו כקצרי מועד מאוד.

אבל ישנם הסברים אפשריים נוספים להפסקת האש שאינם סותרים את שתי ההנחות המרכזיות שלי. למשל, אני לא יכול לשלול שהיא מונעת משיקולים פוליטיים. אני לא מתיימר לדעת מה מתרחש מאחורי הקלעים בבית הלבן, אבל את זה אני כן יודע: רנדי ג'ורג', ראש המטה של צבא ארה"ב, אולץ לפרוש בשבוע שעבר. הדחה של מנהיג צבאי כה בכיר באמצע עימות גדול היא חריגה מאוד. זה יכול להיות איתות לחילוקי דעות בתוך הצבא לגבי השלב הבא של המלחמה, במיוחד סביב הסלמה. באותו הזמן, טראמפ מתמודד עם תגובת נגד פוליטית מהאגף הבדלני של MAGA, החלק בבסיס התומכים שלו שלא רוצה שום חלק בעוד מלחמה במזרח התיכון. ג'יי.די. ואנס התבלט כאחד הקולות הבולטים ביותר של האגף הזה. אם טראמפ יכניס כוחות קרקעיים, ואנס עלול למצוא את עצמו נושא בחלק לא פרופורציונלי מהמחיר הפוליטי.

אני לא טוען שיהיה איזשהו קרע פנימי ברמה של משבר חוקתי, אבל כן הגיוני שטראמפ ירצה לתת לוואנס את ההזדמנות להראות שנעשה כל מה שאפשר כדי להימנע מהסלמה נוספת. האם ייתכן שזו הסיבה לכך שוואנס עומד בראש המשלחת האמריקאית לאיסלמבאד כדי להיפגש עם האיראנים? אני לא יודע, אבל זו אפשרות. האם אני חושב שוואנס יחזור מפקיסטן עם ויתורים משמעותיים מאיראן? אני בספק.

אז זהו ההסבר האפשרי השני שלי להפסקת האש: אין זו יותר מהצגה פוליטית שנועדה ללכד את הקואליציה מאחורי טראמפ לפני המהלך הבא שלו. אם זה נכון, זה גם ירמוז שהראלי במניות והמימושים בנפט השבוע אינם בני קיימא לזמן רב. בין אם מטרת הפסקת האש היא לקנות זמן או לצורך הצגה פוליטית, התוצאה הסופית תהיה זהה בשני המקרים: המלחמה תהפוך למכוערת וכאוטית יותר לפני שתסתיים. תרחיש הבסיס שלי נשאר כשהיה – מתקפה קרקעית מוגבלת כדי להשתלט על מצר הורמוז.

מה יכול להוכיח שאני טועה? יש שני סיכונים מרכזיים לתרחיש הבסיס שלי. האחד, איראן תחליט להעניק לטראמפ ניצחון גדול בכך שתוותר על תוכניות הגרעין והטילים שלה בתמורה לסיום המלחמה. אבל אם זה היה המצב, היינו מצפים לראות לפחות כמה סימנים מקדימים לכך. אבל אין כאלה. אם כבר, הראיות מצביעות על ההפך. נחישותו של המשטר נראית נוקשה יותר מאז תחילת המלחמה, במיוחד לנוכח מה שנראה כהשתלטות של משמרות המהפכה על המשטר. שישה שבועות אל תוך המלחמה, איראן עדיין שיגרה טילים וכטב"מים. זה לא היה אמור לקרות אחרי מערכה אווירית ממושכת בהובלת ארה"ב. עלינו להניח שזה מחזק את האמונה בטהרן שהיא יכולה לספוג את הלחץ, מה שהופך כניעה לעוד פחות סבירה. לכן אני לא מייחס הסתברות משמעותית לכך שהפסקת האש היא סימן לכך שאיראן על סף כניעה מוחלטת. ברור שזה היה חיובי למניות אילו זה היה נכון, אבל אני פשוט לא רואה את זה.

ישנו הסבר אפשרי נוסף שגם הוא חיובי למניות ושלילי לנפט בטווח הקצר. בסרטון לפני שבועיים, העליתי את האפשרות שסין תוכל לאיים בהסלמה סביב טייוואן כדי לאלץ את ארה"ב לסגת מול איראן. האם זה מה שקרה בפועל השבוע? אני לא יודע. כל מה שאני יודע הוא שסין מעורבת בדרך כלשהי במשא ומתן על הפסקת האש כי טראמפ עצמו אמר זאת בריאיון שנתן לסוכנות הידיעות הצרפתית AFP. אבל התשובה הסתומה של טראמפ לשאלה אם בייג'ינג הייתה מעורבת בהבאת איראן למו"מ על ההפוגה גורמת לי לחשוב שסין מעורבת יותר מכפי שזה נשמע. אני לא רוצה להעלות השערות על מה שאיני יכול לדעת. כל מה שאני יודע הוא זה: אם עימות כלשהו בין ארה"ב לסין יתחיל לעלות אל פני השטח, לשוק המניות לא יהיה שום סיכוי מול זה.

The post השיחות עם איראן מעולם לא נועדו להצליח appeared first on מידה.

תיק תקשורת

בהונגריה שלפני רפורמת התקשורת של ממשל אורבן, פעלו ארבע רשויות שידור ציבוריות נפרדות, שכל אחת מהן הוקמה בתקופה שונה ונשאה תחום אחריות ייחודי: הטלוויזיה ההונגרית נוסדה עוד בשנות החמישים, והייתה הגוף המרכזי לשידורי טלוויזיה ציבוריים, עם שני ערוצים ארציים שהתמקדו בחדשות, תרבות ותוכניות בידור. הרדיו ההונגרי החל לפעול כבר בשנות העשרים של המאה העשרים, והיה אמון על שידורי רדיו כלל־ארציים ואזוריים, כולל תוכניות חדשות, מוזיקה ותכנים חינוכיים. סוכנות הידיעות ההונגרית, שהוקמה בשנת 1880, שימשה גוף חדשותי מרכזי שהפיץ ידיעות, תמונות ותוכן מערכתי לכלי התקשורת במדינה. מאוחר יותר, בתחילת שנות התשעים, נוסד ערוץ דונה, שנועד בראש ובראשונה לשרת את קהילות דוברי ההונגרית מחוץ לגבולות המדינה, אך גם שידר תוכניות תרבות וזהות לאומית לציבור הרחב בהונגריה.

כפי שכבר פורט בהרחבה, התקשורת הממסדית בהונגריה, בבסיסה, הייתה מזוהה עם המשטר הקודם ועם מפלגות השמאל, ממשיכי דרכה של מפלגת הפועלים הסוציאליסטית ההונגרית. אחת הסוגיות הכי קריטיות שנדונו במהלך המעבר לדמוקרטיה, לאחר קריסת המשטר הקומוניסטי ב-1989-1990, הייתה סוגיית התקשורת, משום שהתקשורת הממלכתית נחשבה לנכס אסטרטגי. אבל למרות מאמצי האופוזיציה, לא בוצעה רפורמה משמעותית במבנה שלה. המשמעות היא שההשפעה הקומוניסטית, הכוללת כוח אדם ותשתיות, הייתה מאוד נוכחת ומורגשת, והוסיפה לבוא לידי ביטוי באופייה של התקשורת.

האופוזיציה שלאחר נפילת הונגריה הקומוניסטית הסכימה שתהליך החקיקה בתחום התקשורת יחייב רוב של שני שלישים, כדי להבטיח יציבות פוליטית. בפועל, התנאי הזה עיכב את פתיחת שוק התקשורת לתחרות חופשית. השליטה בתקשורת המשודרת נותרה בידי המדינה, ובעיקר בידי ממשיכי דרכה של מפלגת הפועלים הסוציאליסטית ההונגרית, שהמשיכו ליהנות מתקשורת אוהדת גם אחרי המעבר לדמוקרטיה.

רק בשנת 1997, לקואליציה בראשות הסוציאליסטים ההונגרים היה את הרוב הדרוש על מנת לחוקק חוק תקשורת חדש. החוק שעבר, פתח את השוק לערוצים מסחריים כמו טי-וי2 ואר-טי-אל. על פניו נראה תמוה שהמפלגה הסוציאליסטית היא זו שפתחה את התקשורת לתחרות, שכן פתיחת השוק עלולה היתה לערער על ההגמוניה שלה בתחום. ואכן, המפלגה הסוציאליסטית לא רצתה במהלך. הוא נכפה עליה. הלחץ המשמעותי לדבר, הגיע מהאיחוד האירופי ונאט"ו, הברית הצבאית המערבית שהוקמה כמשקל נגד לברית המועצות. בשנות ה-90 הונגריה שאפה להצטרף לנאט"ו ולאיחוד האירופי, והדוחפים המרכזיים למהלך היו הנאו-קומוניסטים, שבבסיסם דגלו במחיקת גבולות והבדלים תרבותיים ויצירת חברה אחת אחידה. התפישות הנאו-קומוניסטיות התאימו כמו כפפה ליד לגישת 'ארצות הברית של אירופה', שהנהיגה ההגמוניה הגרמנית-צרפתית באיחוד האירופי: חתירה ליצירת זהות אירופאית חדשה על חשבון הזהויות הלאומיות, הדתיות והתרבותיות המסורתיות של אירופה.

אך אחת מדרישות הסף של האיחוד האירופי לחברות, הייתה רפורמה בשוק התקשורת ופתיחתו למגוון דעות. לכן, בלית ברירה, ביצעה הממשלה רפורמה בשוק התקשורת ובמתן זיכיונות שידור לערוצים מסחריים. עם זאת, ערוצים אלה נטו להיות ידידותיים לממשלה בראשות הסוציאליסטים ההונגרים, מתוקף העובדה שהיא זו שהעניקה להם את הרישיונות.

יאנוש בטלן, דמות מוכרת בתקשורת ההונגרית של אותם שנים, מהערוץ הממשלתי אם-טי-וי, טען שמעולם לא היה סיכוי לפתח בהונגריה עיתונות עצמאית. "האמנו שאנחנו יכולים, אבל היינו תמימים. שמאל-ליברלים ניסו לשלוט, היו מעט שמרנים, והם הרגישו מדוכאים… אנטל (ראש הממשלה הראשון לאחר נפילת הקומוניזם. ת"ו) חש נרדף על ידי התקשורת. הייתה בזה איזו אמת". יאנוש בטלן היה עיתונאי עצמאי ששמר על קו ביקורתי, אך ניהל את עצמו בחוכמה בתוך מערכת שמזוהה עם השמאל. זה אפשר לו לבקר הן את השמאל והן את השמרנים, ולהשאיר את עצמו דמות מוערכת במרחב הציבורי, לכן הביקורת שלו לרוב נחשבה לעניינית ומקצועית.

בעוד התקשורת המשודרת נותרה בשליטת הכוחות הנאו-קומוניסטים, בתקשורת המודפסת חלה מהפכה. מו"לים מרכזיים כמו 'אקסל ספרינגר', 'וואז' ו'באוור', מההוצאות הגדולות והחשובות בגרמניה ובאירופה כולה, גילו עניין ורצון להשפיע על סדר היום בהונגריה, ונכנסו לזירה. אפילו העיתון היומי 'נפסאבאדשאג' (Népszabadság), שהיה הביטאון הרשמי של מפלגת הפועלים הסוציאליסטית ההונגרית בתקופת המשטר הקומוניסטי והגדול שבעיתוני הונגריה באותה העת, עבר חלקית לבעלות זרה. המפלגה הסוציאליסטית ההונגרית ירשה מהמפלגה הקומוניסטית אחוזי שליטה באותו עיתון. הבעלות של המפלגה הסוציאליסטית על העיתון הובילה לכך שעורכים ועיתונאים מהתקופה הקומוניסטית נשארו בתפקידם והאוריינטציה הפוליטית של העיתון נשארה פרו-קומוניסטית, או בווריאציה החדשה שלה: נאו-קומוניסטית. האוריינטציה הזו החזיקה מעמד עד לסגירתו של העיתון בשנת 2016.

צריך להבין שהמקרה האירופאי בכלל והמקרה ההונגרי בפרט הם מקרים ייחודיים לסוגיה זו. בעלות זרה על אמצעי תקשורת היא תופעה נפוצה ומקובלת ברוב המדינות בעולם. יחד עם זאת דווקא אותה גישה פן-אירופאית של ההגמוניה הגרמנית-צרפתית באיחוד האירופי שירתה את מטרותיהם של הנאו-קומוניסטים גם כן. כל זה עמד בניגוד לכמיהה של העם ההונגרי לעצמאות מוחלטת מהשפעות זרות – כמיהה שלימים תהפוך את הונגריה ואת ויקטור אורבן לאופוזיציה האמיתית הראשונה באיחוד האירופי להגמוניה הגרמנית-צרפתית ולגישה הפן-אירופאית שלהם.

השפעתם המתמשכת של הנאו-קומוניסטים על התקשורת הממלכתית הקומוניסטית-לשעבר, הייתה מגובה על ידי העובדה שאמצעי התקשורת הללו היו כעת בבעלות זרה בחלקה. עצם זה שגורמים זרים, שהאינטרס שלהם לא בהכרח תאם לאינטרס הלאומי של הונגריה ולציבור ההונגרי, החזיקו כעת בצינורות המידע לציבור והשפיעו על סדר היום ועל דעת הקהל בתוך הונגריה, תאם לתפישות של הנאו-קומוניסטים, שראו עצמם חלק מהמחנה הגלובליסטי וביקשו לשרת אינטרסים של המחנה הליברלי העולמי תוך מחיקת הזהות הלאומית והתרבותית הייחודית של הונגריה.

כל ביקורת שהופנתה כלפי התקשורת בדבר הטיה או סיקור אוהד לטובת השמאל ההונגרי, נהדפה בטענות ארכאיות לפגיעה בחופש העיתונות. כלומר, מצד אחד יכול היה השמאל ההונגרי לטעון להגנתו שהשליטה על אמצעי התקשורת היא כבר לא בידיו, אולם מאחורי זה הסתתר אחד העקרונות החשובים ביותר בתפישה הנאו-קומוניסטית של תום עידן ברית המועצות– עקרון הגלובליזציה, כלומר ניהול המאבק הפרטני בכל מדינה ככוח גלובליסטי נאו-קומוניסטי אחד, תוך מחיקת הגבולות הגיאוגרפיים, התרבותיים והלאומיים ויצירת חברה אחת רב-תרבותית. לא מדובר על רעיון חדש לחלוטין לעומת התפיסות הקומוניסטיות, אלא בהתאמה של אותם רעיונות למציאות החדשה.

חוסר הפלורליזם התקשורתי המתואר לעיל הוא שהוביל לחקיקת החוק שעד היום מסמל, בעיני מתנגדיו של אורבן, את הסכנה שהוא יוצר לדמוקרטיה ההונגרית. מי שהוביל את המהלך של חקיקת חוק התקשורת הוא מי שכיהן בין 2010 –2012 כמזכיר הממשלה לתקשורת, זולטן קובאץ'. קובאץ' משמש עד היום כמזכיר המדינה לתקשורת בינלאומית והדובר הבינלאומי של קבינט ראש הממשלה. מטרתו של החוק הייתה יצירת איזון בין מגוון הדעות המיוצגים בתקשורת והתייעלות ארגונית וכלכלית של גופי התקשורת הממלכתית.

החלק הארי של החוק עסק בהקמת רשות תקשורת ממלכתית חדשה, במקום הארבע שהיו קיימות עד אז. חלק זה בחוק, התפרש כניסיון למנוע גיוון תקשורתי: אחרי הכל, ארבע רשויות שידור שונות אוחדו לאחת. בפועל, הכוונה הייתה ליצור התייעלות ארגונית וכלכלית, כאשר ארבעה רשויות שידור נפרדות עלו למשלם המיסים כספים רבים, ולא היתה הצדקה לכך, מה גם שבמרבית מדינות המערב היו הרבה פחות רשויות שידור ציבוריות.

רשות השידור הציבורית החדשה בהונגריה, שנקראת אם-טי-וי-אה, משמשת כגוף-על שמנהל את כל הערוצים הציבוריים, הרדיו ואתרי האינטרנט שלהם. סמכויות רשות השידור הציבורית כוללות ניהול הפקה ושידור של כל התכנים של השידור הציבורי, פיקוח על עמידה בסטנדרטים מקצועיים והבטחת חדשות בלתי תלויות לצד תוכניות חינוכיות ובידור איכותי.

רשות השידור הציבורית החדשה היתה אחראית גם על תפקיד שלא קיים במרבית מערכות השידור הציבורי ברחבי העולם. מדובר על על גיוס מימון ציבורי, פרסומות ותרומות, על בקרה פנימית ועל תפעול האולפנים והתשתיות. בהונגריה, בשונה מכמעט כל מדינה אחרת בעולם, השידור הציבורי לא ממומן במלואו מתקציב המדינה. המודל הזה היה קיים עוד לפני עלייתו של אורבן לשלטון, והמשיך גם לאחר הרפורמה שלו. בנקודה זו הרפורמה של אורבן לא שינתה דבר.

מעבר לטענה לריכוזיות, ביקורת נוספת נגעה, כאמור, למינויים של הממשלה באותו גוף תקשורת חדש. לטענת מבקרי החוק, מינויים אלו היו בעיקר של תומכי פידס (מפלגתו של אורבן) והממשלה. מבקריו של אורבן למעשה טענו שאורבן עושה בדיוק את מה שעשו הנאו-קומוניסטים כל השנים. חשוב לציין, הטוענים הפעם היו אותם נאו-קומוניסטים שבמשך עשורים הדירו את אנשי הימין ההונגרי מהמיקרופון.

בנוסף לרשות השידור הציבורי, חוק התקשורת ייסד גם גוף רגולטורי חדש, שיפקח על כל ערוצי התקשורת, יאכוף את חוק התקשורת ההונגרי, יטיל קנסות וסנקציות (במידת הצורך), ויוודא עמידה בתקנות תוכן, פרסום והגנת קהל הצופים. הגוף הזה נקרא 'הוועדה לתקשורת המונים של רשות התקשורת הלאומית והאינפורמציה' – NMHH. למעשה מדובר בגרסה ההונגרית לרשות השנייה בישראל. גם סמכויותיו של גוף זה אוגדו משלושה מקורות שונים: המועצה הלאומית לתקשורת, סוכנויות רגולטוריות שונות ומשרדי ממשלה.

הטענה הבאה נגד חוק התקשורת היא כבר אבסורד של ממש ומקורה בדיווח אחד של סוכנות הידיעות הגרמנית, שקבע כי 'הוועדה לתקשורת המונים של רשות התקשורת הלאומית והאינפורמציה' תוכל להעניש כלי תקשורת על כל מה שתזהה כ"דיווח לא מאוזן", עם קנסות של עד 90,000 אירו. הדיווח הזה עורר כמובן ביקורת רבות מצד עיתונאים ופוליטיקאים מכל העולם, שהדהדו את הידיעה תוך כדי שהם מאשימים את אורבן ופידס בהטלת צנזורה, בהשתלטות על התקשורת, בפגיעה בדמוקרטיה ובפגיעה בחופש העיתונות. אולם העובדות, כך מתברר, היו שונות לחלוטין.

יש להניח שמקורה של הידיעה הזו הוא ערבוב של התייחסות לשני סעיפים שונים, שהיוו מקור לביקורת על חוק התקשורת מצד האיחוד האירופי. הראשון, מתייחס לעצם קיומו של סעיף הנוגע לתקשורת מאוזנת והשני מתייחס לביקורת על סנקציות לא פרופורציונאליות. אך בדיקה על הימצאותם של שני סעיפים אלו בחוקי תקשורת במדינות אחרות באיחוד האירופי, מגלה מצב שאינו שונה בהרבה מזה שמופיע בחוק התקשורת ההונגרי. כך למשל בצרפת, בהתאם לסעיף 13 לחוק חופש העיתונות מ-30 בספטמבר 1986, מופיע כי המועצה הממונה תפקח על קיום חובות הפלורליזם, קרי ריבוי הדעות, עם תשומת לב מיוחדת לתכניות מידע פוליטיות וכלכליות. באירלנד, הקשיחו אף יותר כאשר על פי סעיף 39(1) לחוק התקשורת משנת 2009 קיימת חובה על משדר חדשות לדווח את הידיעות בצורה אובייקטיבית וחסרת פניות, ללא כל ביטוי לדעותיו הפוליטיות של השדר עצמו. היכן שהשידור נוגע לנושאים אקטואליים על השדר להיות "הוגן לכל האינטרסים הנוגעים בדבר וכי עניין השידור יוצג בצורה אובייקטיבית וחסרת פניות". הסעיף הרלוונטי בחוק ההונגרי הוא סעיף 13 וזה לשונו: "שירותי מדיה לינאריים העוסקים בהעברת מידע יספקו סיקור מאוזן בנושאים מקומיים, לאומיים ואירופיים שעשויים לעניין את הציבור הכללי, ובאירועים ובנושאים שנויים במחלוקת הרלוונטיים לאזרחי הונגריה ולחברי האומה ההונגרית, בתוכניות החדשות והמידע הכללי". הדמיון בין הסעיפים ניכר לעין.

בנוגע לסעיף השני בחוק, שעוסק בסנקציות על מפרי החוק, כמעט כל המדינות האחרות החברות באיחוד האירופי משתיתות סנקציות כלכליות על גוף תקשורת שעובר על הסעיפים הללו. בחלק מהמדינות הענישה יכולה להגיע אפילו למאסר בפועל. כך למשל בחוק התקשורת בבלגיה, הענישה על לשון הרע והסתה לאלימות יכולה להגיע ל 3 שנות מאסר ולקנסות גבוהים, החוק הפלילי הספרדי קובע שהענישה על הפצת פייק ניוז או תוכן פוגע ברשתות תקשורת יכולה להגיע עד 3 שנות מאסר. גם בצרפת, חוק חופש הביטוי והעיתונות משית מאסר של עד שנה וקנס כספי גבוה על העלבת עובד ציבור או פרסום שקרי.

הנאו-קומוניסטים אמנם ניסו להלך אימים על הציבור ההונגרי ולשכנע אותו כי אורבן מתכנן לבטל את חופש העיתונות במדינה, ולמעשה להחזיר את המצב לימי השלטון הקומוניסטי, אך בין הטענות למציאות המרחק רב מאוד. למעשה, שוק התקשורת בהונגריה הוא שוק מגוון למדי, עם מנעד רחב מאוד של דעות וקולות מכל הקשת הפוליטית. כך למשל, ערוץ הטלוויזיה הגדול ביותר הוא ערוץ אר-טי-אל, שנמצא בבעלות גרמנית וידוע בביקורת שלו כנגד הממשלה. כמוהו גם מגזין רכילות בשם 'בליק', שנמצא בבעלות הוצאה לאור שווייצרית והמהדורה הדיגיטלית שלו מדורגת בין ארבעת אתרי החדשות הנצפים ביותר בהונגריה, איננו נמנה על תומכי הממשלה. 'נפסאווה', העיתון היומי האקטואלי הנקרא ביותר, מזוהה מאוד עם השמאל הפוליטי בהונגריה, ולא עם הממשלה ועם אורבן, שאותם הוא מרבה לבקר.

המשבר החוקתי

החלטה חשובה נוספת, היא החוקה החדשה שחוקקה ממשלתו השנייה של אורבן ב-2011. הטענה המרכזית נגד חוקה זו, נעוצה בעובדה שהיא חוקקה, כביכול כאקט חפוז שסימן את שינוי המשטר מדמוקרטי לטוטליטרי, או במקרה ה"טוב" ל'דמוקרטיה לא ליברלית'.

בשנת 1949 חוקקה בהונגריה החוקה הסובייטית, כחלק מהשתייכותה של הונגריה לגוש הקומוניסטי של ברית המועצות. במרוצת השנים בוצעו שינויים רבים בחוקה, לרבות בשנת 1989, עת בוצע השינוי המשטרי בהונגריה. אחת הבדיחות הנפוצות בקליקות ובכנסים פוליטיים בהונגריה היא שעד 2011 המשפט היחידי בחוקה ש"שרד" מהחוקה הסובייטית המקורית הוא המשפט שקובע שבודפשט היא בירת הונגריה. אבל אם כך, מדוע באמת היה צורך בחוקה חדשה?

התשובה נמצאת בפרקים הקודמים. 20 שנה אחרי שבוצע השינוי המשטרי ואחרי המעבר של הונגריה למשטר דמוקרטי, הלך הרוח בקרב הציבור ההונגרי היה בשפל חסר תקדים. כזכור, העובדה שהמפלגה הקומוניסטית, ששלטה 40 שנה במדינה כמפלגת יחיד טוטליטרית, הייתה מעורבת בצורה כל כך ישירה ובוטה בהליך שינוי המשטר, יצרה חוסר אמון משווע בין הציבור לבין כנות השינוי ומערכת המשטר החדשה. ההונגרי הממוצע הרגיש שהמערכת שנבנתה ב-1990 לא מספיק טובה, שהשלטון הדמוקרטי החדש הוא למעשה המשך ישיר למשטר הקודם שאותו הם ביקשו להחליף וחמור מכך: שהוא לא מייצג את העם ההונגרי.

הצורך בחוקה חדשה עלה מיד עם כינון המשטר הדמוקרטי, ב1990, ובין 1995-1998 הדבר אף הבשיל לכדי הקמת ועדה שתגבש טיוטה לחוקה. מי שהכשיל את הניסיון ההוא לאמץ חוקה חדשה היו אותם סוציאליסטים הונגרים, ממשיכי דרכה של המפלגה הקומוניסטית, שהיו מפלגת שלטון באותם שנים. הם חשו שהטיוטה שגובשה איננה משקפת את רצונותיהם, וסברו כי אחרי הבחירות, ב 1998, הם יהיו בעמדה טובה יותר מבחינה אלקטוראלית על מנת להעביר חוקה נוחה יותר עבורם. הם לא לקחו בחשבון שהם יפסידו את הבחירות באותה שנה.

עד בחירות 2010 לאף מפלגה לא היה את הרוב הדרוש של שני שליש, על מנת לאמץ חוקה חדשה. אותו מחקר של מכון 'פיו', שפורסם בשנת 2009 אחרי 8 שנים רצופות של ממשלה בראשות הסוציאליסטים ההונגרים והופיע בפרק 3, היווה קו פרשת מים ביחסי הממשל והעם בהונגריה והצורך בשינוי הפך להיות צורך קיומי של ממש. העובדה שלאחר הבחירות בשנת 2010 זכתה פידס של ויקטור אורבן ברוב של שני שלישים מהפרלמנט, יצרה את התנאים הפוליטיים וסיפקה את המנדט הציבורי לבצע שינוי שכזה.

הונגריה הייתה המדינה האחרונה מהגוש הסובייטי שאימצה סוף-סוף חוקה דמוקרטית ונפטרה מהחוקה הסובייטית. אפילו בלארוס, הדיקטטורה בהובלת הנשיא האכזרי לוקשנקו, כוננה חוקה דמוקרטית בשנת 1994. אלא שלוקשנקו העביר בה תיקונים במסגרת משאלי-עם במהלך שנות ה־90 שעקרו ממנה את כל הסממנים הדמוקרטיים.

על אף שאנשי פידס הזמינו את כל סיעות הפרלמנט לקחת חלק בדיונים על גיבוש החוקה, ועל אף שמבין חברי הועדה המקצועית שסייעה בגיבוש החוקה, ישבו גם אנשי שמאל ואופוזיציה, דוגמת קטלין סילי שכיהנה בעבר כחברת פרלמנט ויושבת ראש הפרלמנט מטעם המפלגה הסוציאליסטית, החליטו מפלגות השמאל להחרים דיונים אלה. במקום זאת, הם בחרו לקחת את הקרב למחוזות בהם היה להם רוב: למשל הזירה הגלובלית. אך ככל שהנאו-קומוניסטיים פנו למדינות המערב כדי לקדם את תפיסות עולמם בתוך הונגריה, כך הציבור ההונגרי התרחק מהם; מ-2010 ועד היום, במשך 3 מערכות בחירות ברציפות, פידס וויקטור אורבן זוכים למנדט מחודש מהציבור ההונגרי בבחירות דמוקרטיות ואף שומרים על רוב השני-שליש בפרלמנט.

מטרתה העיקרית של החוקה החדשה, הייתה בראש ובראשונה הצהרה תודעתית כלפי הציבור ההונגרי ולאו דווקא שינוי המשטר. כלומר, אורבן הבין שעל מנת לבנות מחדש תחושות אמון ותחושות זיקה ושייכות בין הציבור לבין המדינה והמשטר, צריך להשליך לפח האשפה של ההיסטוריה את השאריות הסמליות של הקומוניזם ולכונן בין ההונגרים ובין מדינתם, ברית חדשה, סמלית ומעשית.

יחד עם זאת, ולמרות שמרבית החוקה החדשה אותה חוקקה ממשלת אורבן הייתה למעשה אשרור של החוקה הקודמת, לחוקה נכנסו שתי תוספות משמעותיות מאד: האחת קשורה בזהות המורשת ההונגרית והאחרת, בהגדרת סמכויותיו של בית המשפט העליון. פרק המורשת עוסק בזכויות יסוד ומתמקד בעיקר במסורת הנוצרית, בחשיבות המשפחה והאומה, וברציפות ההיסטורית ההונגרית, עוד מהמלך אישטוון הראשון. בכך הוסיפו אורבן וממשלתו את אלמנט הזהות ההונגרית לחוקה, אלמנט שהיה בולט בהיעדרו בחוקה הקומוניסטית שהייתה בעיקרה טכנוקרטית מאד ונטולת זהות לאומית מאובחנת.

הפרק שהגדיר מחדש את סמכויותיו של בית המשפט העליון לחוקה היה חשוב לממשלת אורבן, כלקח להתערבות הבוטה של בית המשפט בהחלטות ממשלה בשנים הראשונות של המעבר לדמוקרטיה. ההגדרות החדשות הגבילו את יכולתו של בית המשפט להתערב בענייניים כלכליים ותקציביים, והורידו את גיל הפרישה של השופטים מ 70 ל־62 ובכך קירבו אותו לגיל הפרישה של שאר עובדי המשק ההונגרי. גיל הפרישה המאוחר לשופטים, שהחל עם כינון המשטר הדמוקרטי, ונועד לשמר ולחזק את הניסיון, המקצועיות וההמשכיות במערכת המשפט, תורגם בפועל לקיבעון מחשבתי ושימור ההגמוניה הנאו-קומוניסטית.

צעד זה היה מצד אחד, ריענון שורות דרוש כל כך בתוך מערכת בתי המשפט שהוביל לגיוון משמעותי של הקולות בה, לאור העובדה שהמינויים עד אז היו של אנשי המשטר הקומוניסטי ויורשיו. ולצד זאת, מדובר היה במהלך דרסטי, והדבר הקרוב ביותר לקורט-פקינג, "העמסת בית המשפט", שמדינה מערבית כלשהי עשתה. העמסת בית המשפט, מודל אותו הגה הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט במהלך כהונתו, נועדה בפועל להוביל לשליטה של השלטון על בית המשפט העליון, כאשר השלטון למעשה ממנה עוד ועוד שופטים עד שהוא משיג רוב בבית המשפט העליון. רוזוולט הגה את הרעיון הזה על מנת שבית המשפט העליון, הלעומתי אליו, לא יפסול את תוכנית הניו דיל הגדולה שלו, שנועדה להוציא את ארה"ב מהשפל הכלכלי של שנת 1929.

הצעד של אורבן "זכה" כמובן לביקורת רבה מצד האיחוד האירופי, ביקורת שהבשילה עד לכדי תביעה בבית הדין לצדק של האיחוד. אלא שאותה ביקורת לא נגעה כלל לסוגיית שלטון החוק והדמוקרטיה כי אם ל"אפליה על רקע גיל", סוגיה שנפטרה ב 2013 עם הענקת פיצויים לשופטים שהופרשו. מבית, לעומת זאת, הואשם אורבן בניסיון לעיצוב בית המשפט לפי רצונותיו, על ידי הדחתם של השופטים הוותיקים ומינויים של שופטים חדשים. הטוענים של האשמה זו היו אלה שבמשך שישה עשורים עיצבו את בית המשפט העליון כך שהוא ישרת אותם ואת תפיסותיהם, ועשו ככל יכולתם למנוע מהמחנה המקביל דריסת רגל כלשהי במערכת המשפט.

השיבה שופטינו, גרסת המקור

על אף ההתייחסות בחוקה החדשה לבית המשפט העליון, אורבן וממשלתו הבינו שצמצום ההתערבות של בית המשפט והוצאת גורמים המזוהים עם השלטון הקומוניסטי, אינם מספיקים. לכן, על מנת להשלים את תהליך בנייתה מחדש של מערכת המשפט, העבירה הממשלה בין השנים 2011-2012 רפורמה משפטית גורפת, שהתמקדה בעיקר באופן שבו נבחרים שופטים בכלל הערכאות.

ב־1989, במהלך דיוני השולחן העגול, הוסכם שיש צורך בבית משפט עליון לחוקה. באותם דיונים הוחלט גם שבבית המשפט העליון לחוקה יכהנו 15 שופטים, כאשר אופן מינוי השופטים הראשונים יתבצע באופן הבא: חמשת השופטים הראשונים ימונו על ידי הפרלמנט הקומוניסטי, עוד לפני הבחירות הדמוקרטיות הראשונות, כאשר שני מועמדים יבחרו על ידי האופוזיציה, שניים על ידי הקומוניסטים ונשיא בית המשפט הראשון ייבחר בקונצנזוס שני הצדדים. כלומר בסופו של דבר המינוי הסופי בוצע על ידי פרלמנט קומוניסטי, עוד טרם השינוי המשטרי, ובלאו הכי עקרון ההסכמה בין הקומוניסטים לאופוזיציה בא לידי ביטוי גם בבחירת בעלי תפקידים רשמיים ובפרט שופטים לבית המשפט העליון לחוקה, כך שלא יכול היה להיבחר שופט שלא היה מוסכם על ידי הקומוניסטים גם כן.

על פניו שני הצדדים ניצבו בפני אותה בעיה. אולם מאחר ומלכתחילה המצב הנתון היה לטובתם של הנאו-קומוניסטים, הם נדרשו בסך הכל לשמר את המצב הנתון כמה שיותר, בעוד שמתנגדיהם, שרצו לבצע שינויים עמוקים יותר, נתקלו בחומה בצורה. האופוזיציה נתקלה במגבלה נוספת, כזאת ששייכת לכל הכוחות האנטי קומוניסטים והאנטי פרוגרסיביים בעולם: המחנה הפטריוטי מטבעו הוא בעל סנטימנט לאומי חזק יותר. יש לו אחריות לאומית גדולה יותר, הוא משתדל להתנהל בממלכתיות ומגלה גמישות ופשרנות גדולה יותר, על מנת לשמור על אחדות בעם. זאת לעומת המחנה הפרוגרסיבי, שרואה את עצמו חלק מקולקטיב גלובלי, מייחס לערכים ואידיאולוגיה חשיבות רבה יותר מאשר לזיקה לאומית, דתית ותרבותית, אותם הוא מבקש למחוק. לכן, ובניגוד לתמונה אותה מהדהדת התקשורת שוב ושוב, דווקא המחנה השמרני פתוח לפשרות, בעוד המחנה הפרוגרסיבי דוגל בשיטת ייקוב הדין את ההר, גם אם לאחר מכן תיוותר אדמה חרוכה.

על מנת ליצור איזושהי מראית עין של ניסיון לאזן ולגוון את הדעות בבתי המשפט, הוחלט שחמשת השופטים הבאים ימונו לאחר הבחירות הדמוקרטיות הראשונות, ב-1990, ואילו חמשת השופטים האחרונים ימונו לאחר הבחירות השניות, ב-1994. זאת מתוך החשיבה שעקרון המטוטלת בדמוקרטיה ייצר את האיזון גם בבית המשפט העליון לחוקה. אולם הטעות של האופוזיציה, ולמעשה הטעות שמרבית אזרחי הונגריה נפלו בה, הייתה ההנחה שהמפלגה הסוציאליסטית תאפשר להונגריה להפוך לדמוקרטיה מתוקנת.

עוד הוסכם כי בחירת השופטים לאחר הבחירות תבוצע באופן שבו לאחר הבחירות הראשונות תוקם ועדה פרלמנטרית מייעצת לבחירת שופטים. בוועדה יישבו שלושה חברים מהאופוזיציה ושלושה חברים מהקואליציה, כאשר יש צורך ברוב של 4 חברים לכל שופט, ולאחר מכן הבחירה תאושר על ידי הפרלמנט בבחירות חשאיות והבחירה תצטרך לעבור ברוב של שני שליש מהפרלמנט. במשך 20 השנים הראשונות זה היה המצב, כאשר שופטים יכלו להיבחר רק כאשר דה-פקטו היה קונצנזוס ולכן כל השופטים שנבחרו ב 20 השנים הראשונות היו פרופסורים לשעבר באוניברסיטה עם רקע מרקסיסטי-לניניסטי.

על פניו מדובר בשיטה יוצאת מהכלל. היא מוודאת כי על מנת למנות שופטים למשרה הרגישה ביותר שיש, שופטי עליון, הקואליציה והאופוזיציה יצטרכו להגיע להסכמות ולפשרות. כך כל צד לא ירגיש כי הוא נרמס ע"י הצד האחר. הבעיה בשיטה, בעיה שפותחת דיון עמוק הרבה יותר, היא במקרה אליו הונגריה נקלעה, בו רוב הפרלמנט, שני שליש ממנו, מבטא את רוב הציבור ונשאלת השאלה, מהם הגבולות שבהם ניתן כוח וטו למיעוט בתוך המגרש הפוליטי. או בתרגום חופשי: האם הגיוני לאפשר למיעוט של שליש מהציבור, למנוע מהרוב המוחלט של שני השלישים לקדם את המדינה למחוזות בהם הוא מאמין.

לטובת כתיבת פרק זה וכדי להבין את הסוגיה טוב יותר, נפגשתי עם פרופסור פטר האק. פרופסור האק הוא עורך דין ומרצה למשפטים באוניברסיטת אווטוש לוראנד. ב-1970 הצטרף פרופסור האק (יליד 1959) ל'כנסיית האמונה' ובמקביל התחיל להיות מעורב בפוליטיקה. כנסיית האמונה היא אחת מהכנסיות הניאו־פנטקוסטליות הגדולות בהונגריה, בראשות הכומר שנדור נמט, והיא ידועה בקשריה עם הפוליטיקה ובהשפעתה החברתית הרחבה. בשנת 1988, כאשר השינוי הדמוקרטי החל ותנועות פוליטיות חדשות קמו, האק היה ממייסדי הברית של הדמוקרטים החופשיים וב-1990 נבחר לפרלמנט מטעמם, שם כיהן עד 2002. בין 1994-1998 היה חבר ויו"ר בועדת החוקה של הפרלמנט. הברית של הדמוקרטים החופשיים הייתה מפלגה ליברלית שהמשיכה להתקיים גם בשנות האלפיים אולם כוחה נחלש בהדרגה וב־2010 לא עברה את אחוז החסימה. ב 2014 המפלגה פורקה באופן רשמי וחדלה מלהתקיים.

"בית המשפט העליון לחוקה התערב כמעט בכל החלטה חשובה של הממשלה והפרלמנט" אמר לי האק באחת מפגישותינו. לדבריו, בשנת 1997, עת שלטה המפלגה הסוציאליסטית ההונגרית, הוחלט להקים את המועצה הלאומית לבחירת שופטים. מועצה שתהיה אמונה על בחירת השופטים האזוריים לערכאות השונות. הרעיון היה לצמצם את כוחם של השופטים אולם בפועל, המועצה הלאומית לבחירת שופטים הורכבה מ־15 חברים כאשר עשרה מתוכם היו שופטים (שופט בית המשפט העליון ותשעה שופטים שנבחרו על ידי השופטים עצמם) איתם ישבו גם שר המשפטים, יושב ראש לשכת עורכי הדין, התובע הראשי ושני חברי פרלמנט, אחד מהקואליציה ואחד מהאופוזיציה. בחירת השופטים בוועדה בוצעה ברוב רגיל ומכאן שלשופטים היה למעשה מונופול מוחלט על בחירת השופטים וקידומם, דבר אשר אפשר את המשך האחיזה הנאו-קומוניסטית במערכת המשפט כולה.

עוד טוען האק, שעד סוף שנות התשעים, רוב מערכת המשפט הייתה מאוישת בשופטים בעלי אוריינטציה וזיקה לשלטון הקומוניסטי הקודם, שחלקם הגדול אף מונה בתקופתו ועל ידו, ורבים מהם המשיכו להיות מזוהים פוליטית ואף פעילים אקטיבים גם אחרי המעבר לדמוקרטיה. רק ב־1999, העביר הפרלמנט ההונגרי החלטה האוסרת על נושאי משרות ציבוריות להיות חברים במפלגות פוליטיות או לקחת חלק בפעילות פוליטית כלשהי. למרות שמדובר היה בצעד מתבקש ונחוץ, בפועל השינוי היה סמנטי בלבד. אותם שופטים אמנם כבר לא היו חברי מפלגות ותנועות פוליטיות, אך הם לא באמת איבדו את זיקתם בה החזיקו עד לאותו הזמן. רק השינויים של ממשלת אורבן בדרך בחירת השופטים הובילו לתיקון אמיתי של הבעיה.

אם עד אז הועדה הממליצה בפרלמנט הורכבה משישה חברי פרלמנט, שהתחלקו באופן שווה בין האופוזיציה והקואליציה, ההחלטה שהתקבלה בממשלת אורבן השניה, במסגרת החוקה החדשה, שינתה את הרכב הועדה הממליצה כך שחבריה יורכבו מכלל המפלגות בפרלמנט וכל מפלגה תהיה מיוצגת באופן יחסי לתוצאות הבחירות הכלליות, מה שמזכיר מאוד את המודל הגרמני. מתנגדי אורבן טענו כי המודל החדש הוא למעשה תרמית, כיוון שלאורבן היה רוב של שני שלישים בפרלמנט ומכאן שהשינוי הזה בהכרח מטיב איתו. הטיעון אמנם נשמע משכנע, אך הוא לא מחזיק מים, שכן גם בפורמט הישן היה צורך באישור של שני שלישים מחברי הפרלמנט, וזהו היקף המושבים שמפלגתו של אורבן החזיקה בכל מקרה.

בנוגע לבתי המשפט האזוריים בארכאות השונות, החליטה הממשלה לשנות את ייעודה של המועצה הלאומית לבחירת שופטים מגוף ממנה לגוף מייעץ, שיורכב אך ורק משופטים, שייבחרו על ידי השופטים, ואילו ההחלטה הסופית למינוי השופטים תתבצע על ידי גוף חדש, תחת השם 'המשרד הלאומי לבחירת שופטים', שם יעמוד שופט בית משפט עליון שייבחר על ידי הפרלמנט ברוב של שני שלישים. הזעם הנאו-קומוניסטי על הרפורמה לא נבע מכך שהכוח עבר מהשופטים לפוליטיקאים, שכן המינוי נותר בידי שופטים, אלא מכך שהוא עבר מהידיים שלהם לידיים אחרות. כאלה שמייצגות טוב יותר את הציבור ואת ערכיו.

רצון העם

רפורמה נוספת שבוצעה על ידי אורבן וממשלתו, ועוררה ביקורות רבות, היא הרפורמה בשיטת הבחירות. שיטת הבחירות ההונגרית נוצרה במסגרת דיוני השולחן העגול. הקו המנחה של הדיונים היה לבנות שיטה שתשקף בצורה הנרחבת ביותר את רצון העם. התוצאה, כפי שתקראו בשורות הבאות, היתה בעיקר כאוס מוחלט. השיטה כללה שני פתקים ומנגנון פיצוי שהשלים לחלוקה נוספת של מנדטים: הצבעה למועמד במחוז חד־מנדטורי, הצבעה לרשימה אזורית ומנגנון פיצוי שנספר לחלוקת מושבים לרשימה ארצית.

מחוז חד־מנדטורי הוא אזור בחירה שממנו נבחר נציג אחד בלבד, מי שמצליח לחצות את הרף שנקבע בחוק. במידה ואף אחד לא הצליח לקבל את הרף הנדרש, שבהונגריה עומד על 50 אחוזים, המחוז הולך לסיבוב שני של הבחירות. אל הסיבוב השני עלו שלושת המועמדים שקיבלו את מירב הקולות בסיבוב הראשון. בסיבוב זה מספיק לקבל רוב רגיל, ואין צורך ברוב של 50 אחוזים מסך הקולות. שיטה דומה מתקיימת בצרפת. שיטה זו חיזקה את הקשר בין הנציג לבוחר, אך גם יצרה עומס בירוקרטי ופתחה פתח לתמרונים פוליטיים בין הסיבוב הראשון לשני. השיטה יצרה מצב שכמעט כל מחוז נשלח לסיבוב בחירות נוסף, ובסיבוב זה נעשו "דילים" פוליטים בין מועמדים שעברו לסיבוב השני לכאלו שנשרו, על מנת לזכות בתמיכתם, ואף נסיונות לרקום דילים בין המועמדים המתמודדים בסיבוב השני, על מנת לעודד אחד מהם לפרוש לטובת תמיכה במועמד אחר, תמורת אתנן פוליטי.

הפרלמנט ההונגרי כלל עד לרפורמה 386 מושבים, אשר חולקו בין שלושת המרכיבים השונים. המרכיב המרכזי היה 176 המושבים של המחוזות חד־מנדטוריים. לצד זאת פעל מערך של 152 מושבים אזוריים, שהתבסס על רשימות מפלגתיות במחוזות בחירה רחבים יותר; מושבים אלה חולקו לפי עקרונות של ייצוג יחסי בהתאם לכמות הקולות שקיבלה כל רשימה באזור. למשל בבחירות 2010 במחוז פשט – המחוז שמקיף את בודפשט הבירה ובו היו כ־1.08 מיליון בעלי זכות הצבעה – היו 17 מנדטים לחלק, כאשר 12 מנדטים הלכו לפידס, 3 מנדטים למפלגה הסוציאליסטית ההונגרית ואילו 2 מנדטים למפלגת 'יובביק'.

אל שתי החלוקות הללו התווספו עוד 58 מושבים נוספים שהוקצו במסגרת רשימה ארצית מפצה, מנגנון שתפקידו היה לאזן את הפערים שנוצרו מהשיטה הרובית ומההבדלים בין המחוזות. מנגנון זה עיבד את "קולות האובדים" של המפלגות  – קולות שלא הפכו למנדטים לא דרך ההצבעה המחוזית ולא דרך הרשימה האזורית – והמיר אותם לייצוג נוסף בפרלמנט. כך נוצרה מערכת שבה כ־45% מהמושבים נקבעו בשיטה רובית וכ־55% בשיטות יחסיות, שילוב שאפשר ייצוג מגוון אך גם הוביל לעיתים למורכבות תפעולית ולתוצאות שקשה לצפותן מראש.

תוצאה נוספת של שיטת הבחירות המורכבת הזאת היא עיוותים שנוצרו בתוצאות לטובת המפלגות הקטנות. אופן ספירת הקולות האבודים, יצר מצב שבו מפלגה קטנה קיבלה מספר מושבים גדול יותר מחלקה היחסי בתוצאות. במילים אחרות, מפלגות קטנות קיבלו יותר כוח ממה שהציבור נתן להן.

שוו בנפשכם שאם לכם, הקוראים, זה נשמע מורכב ומסורבל, על אחת כמה וכמה היה נכון הדבר לאזרחי הונגריה, שכל הקונספט של דמוקרטיה ובחירות חופשיות היה חדש להם. המצביע ההונגרי הממוצע הלך לקלפי מבלי לדעת כיצד ההצבעה שלו תשפיע על הבחירות, שכן שיטת החלוקה יצרה בעיקר כאוס. בנוסף, במחוזות שבהם היה ברור כי מפלגה אחת צפויה לנצח בפער גדול, לתומכי אותה מפלגה לא היתה סיבה לצאת לקלפיות מהסיבה הפשוטה שלקול שלהם, בניגוד לקולות המפסידים, לא היתה שום משמעות בשיטה הישנה. עובדה זו, בתורה, יצרה עיוות נוסף על פיו מצביעי המפלגות המפסידות קיבלו נתח הצבעה גדול יותר מנתח התמיכה הציבורית בהן.

נוסף על כך, השיטה הרובית הדו־סיבובית במחוזות יצרה עייפות פוליטית ונדרשה השתתפות בשני סבבים, דבר שהקטין את שיעור ההצבעה בסיבוב השני. מדובר בתופעה פסיכולוגית-פוליטית שנותנת את התחושה בקרב המצביעים כי הבחירות הוכרעו כבר בסיבוב הראשון ולכן המוטיבציה לצאת להצביע בסיבוב השני הרגישו חסרי טעם בעיני רבים בלאו הכי. מנגנון המושבים המפצים העמיק את התחושה של אזרחים רבים כי יש “הנדסה” של הקולות שאינה שקופה, וכי חלק מהכוח שלהם “נבלע” במערכת מורכבת.

בנוסף, ההבדלים בין גודל המחוזות לבין עוצמתם האלקטורלית יצרו פערים בייצוג, כך שקולות באזורים שונים לא נשאו ערך זהה – דבר שפגע בתחושת ההוגנות ובאמון הציבור בשיטה. כך למשל ב־2010 במחוז בודפשט 13 היו רשומים 58,900 בעלי זכות בחירה ואילו במחוז פשט היו רשומים 112,000 בעלי זכות בחירה. שתי המחוזות היו זכאיות למנדט אחד כל אחת, על בסיס ההצבעה החד-מנדטורית, אולם המועמד שניצח בפשט היה זקוק להרבה יותר קולות מאשר המועמד שניצח בבודפשט.

עם השנים התברר כי השיטה הישנה אמנם שאפה לייצוג הוגן, אך בפועל יצרה סרבול, עודדה קואליציות נקודתיות, והרחיקה את הבוחר מן המערכת הפוליטית. הדבר בא לידי ביטוי גם באותו סקר של מכון 'פיו' מ־2009, שם ביטאו ההונגרים את חוסר האמון שלהם ואת אי שביעות הרצון שלהם מהשיטה הקיימת. הצורך בשינוי היה הכרחי.

הניצחון של בחירות 2010 העניק הזדמנות לאורבן ומפלגתו, לבחון מחדש את מנגנוני הבחירה שנקבעו בתחילת שנות התשעים בסיטואציה פוליטית שונה לחלוטין. הממשלה החדשה ראתה את הצורך בעדכון מודרני של השיטה, והדגישה כי יש לפשט את תהליך הבחירות, להוזיל את עלויותיו, להתאים את גודל הפרלמנט למדינה קטנה יחסית, בת כ־9 מיליון תושבים, ולספק למערכת הפוליטית יציבות במקום פיצול יתר. בדנמרק, למשל, עם 6 וחצי מיליון תושבים, מכהנים 179 חברי פרלמנט; באוסטריה השכנה, עם כמות תושבים כמעט זהה להונגריה, מכהנים 183 חברי פרלמנט; ואילו בפרלמנט של האיחוד האירופי, פרלמנט המייצג 450 מיליון תושבים, מכהנים 720 חברי פרלמנט. כלומר בהונגריה, שגודל אוכלוסייתה קטן פי 50 מגודל האוכלוסייה של האיחוד האירופי כיהנו עד הרפורמה כחצי מכמות חברי הפרלמנט, שמכהנים בבריסל.

הרפורמה שהתקבלה בשנים 2011-2012 הביאה לשינוי מקיף. מספר חברי הפרלמנט צומצם מ-386 ל 199. מספר המחוזות החד־מנדטוריים צומצם משמעותית מ־176 ל־106, והמחוזות עצמם עוצבו מחדש באופן שנועד לייצג בצורה עקבית יותר את מבנה האוכלוסייה – כלומר להתאים את המחוזות לשינויים הדמוגרפיים מ־20 השנים האחרונות ולתקן את העיוות שבו קול של תושב במחוז אחד יכל להיות שווה, אפילו פי שניים, מקול של תושב במחוז אחר. הבחירה האזורית במחוזות בוטלה ובמקומה נוספה הצבעה בסיבוב אחד לרשימה ארצית. בנוסף, בוטל רף המינימום לזכייה במושב, ואומץ המודל האמריקאי והבריטי לבחירות אזוריות על פיו מי שהשיג את מירב הקולות זוכה במושב.

חידוש מהותי נוסף היה הרחבת מנגנון הפיצוי: בעוד שבעבר הועברו לרשימה הארצית רק קולות של מועמדים שהפסידו, הרי שבעקבות הרפורמה מועברים גם הקולות עודפים של המועמדים שניצחו  – כלומר קולות שקיבלו מעבר למה שנדרש לניצחון. כך נוצרת מערכת שבה הן ההישגים המקומיים והן התמיכה הארצית של מפלגה זוכים לביטוי מלא. מנגנון זה מונע מצב שבו הצלחה אזורית גדולה של מפלגה מסוימת "מתבזבזת" בגלל כללי חלוקה טכניים.

כתוצאה מן הרפורמה, הונגריה פועלת כיום בשיטה מעורבת הקרובה יותר לדגם שבו המרכיב האזורי הוא משמעותי, בדומה למקובל במדינות כמו יפן או דרום קוריאה. בניגוד לשיטות שבהן החלק הרשימתי מבטל את ההישגים האזוריים, בהונגריה נשמרת משמעות ההצבעה המקומית, מתוך תפיסה שהקשר בין הבוחר לנציג הוא יסוד מרכזי בדמוקרטיה. בכך משולבת יציבות שלטונית עם אחריות מקומית. מפתח חלוקת המנדטים מתקיים באופן שבו 106 מושבים מגיעים מהבחירה במחוזות החד-מנדטוריות ואילו 93 מושבים מהרשימה הארצית.

הביקורות על אורבן גרסו כי הרפורמה למעשה נועדה להבטיח את המשך בחירתו של אורבן ומפלגתו 'פידס'. הטענה המרכזית הייתה ששינוי מחוזות הבחירה החד-מנדטוריות הטיבו עם 'פידס', כאשר מחוזות המזוהים עם 'פידס' צומצמו ואילו מחוזות המזוהים עם האופוזיציה הורחבו. בכל הנוגע לצמצום המחוזות החד-מנדטורים חשוב לציין כי שינוי גבולות בחירה אינו ייחודי להונגריה. במדינות מערביות רבות מתבצעת חלוקה מחודשת של מחוזות בהתאם לשינויים דמוגרפיים. בארצות הברית, בבריטניה, בקנדה ובאוסטרליה מתקיימות ועדות העוסקות בעיצוב מחוזות מחדש מדי מספר שנים. אף שבמדינות אחדות קיים ויכוח ציבורי על אופי החלוקה, עצם הרעיון של התאמת גבולות בחירה לצרכים דמוגרפיים או ארגוניים הוא חלק טבעי בתהליכי ניהול בחירות בעולם הדמוקרטי. גם במקרה ההונגרי עיקר הטענות הן על אופי החלוקה.

טיעון נוסף כנגד השינויים שיצר אורבן בשיטת הבחירות נוגעים למנגנון הפיצוי. עד לרפורמה מנגנון הפיצוי היטיב עם המפלגות הקטנות והבינוניות. השינויים של אורבן יצרו תגבור בכוח של המפלגה הגדולה ביותר. מנגנון הפיצוי החדש, כך טוענים מבקרי הרפורמה, מבטיח שלמרות שפידס קיבלו בבחירות האחרונות כחמישים אחוזים מסך הקולות הן בבחירות המחוזיות והן ברשימה הארצית, בפועל המפלגה מאיישת שני שלישים מהפרלמנט, הרבה מעבר לגודלה היחסי בדעת הציבור.

אך כשמפרקים את הרפורמה ובוחנים את כל מרכיביה בנפרד, מבינים שאורבן לא ביצע שום דבר שלא מתקיים כבר במדינות דמוקרטיות אחרות. אפילו סוגיית צמצום הפרלמנט איננו זר למשטרים דמוקרטים מודרניים. ב־2014 צומצמו מספר חברי הסנט הבלגי, כחלק מרפורמה חוקתית, מ־71 ל־60. באירלנד מספר חברי הבית התחתון צומצם ב 2016 מ־166 ל־158 ואילו באיטליה, בשנת 2020 בית הנבחרים ירד מ־630 ל־400, בעקבות משאל עם ואילו הסנאט ירד מ־315 מושבים ל־200.

אחד המקרים הבולטים מהשנים האחרונות הוא רפורמה חוקתית שביצעה הממשלה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית, בראשות הקנצלר אולף שולץ, בשנת 2023. רפורמת הבחירות הגרמנית שנועדה להקטין את הבונדסטאג נולדה מתוך ביקורת ציבורית וגידול עקבי בגודל הפרלמנט הגרמני שעלה מ-598 חברים "מיועדים" לכמעט 740 בפועל. הגידול נבע כתוצאה משני מנגנונים: "מושבי עודף" ו"מושבי איזון". לא ארחיב כאן על השיטה הגרמנית, שיטה מורכבת ומסורבלת לכשעצמה שמזכירה, במידה רבה, אלמנטים רבים מהשיטה החדשה של אורבן, אולם נדבך מרכזי מאותה רפורמה ביקש לעצור את התפיחה באמצעות ביטול מושבי העודף והאיזון ולקבוע תקרה קשיחה של 630 חברים. כך שהרכב הבונדסטאג ייקבע כמעט רק על בסיס חלוקה יחסית של קולות, גם אם המשמעות היא שמועמדים שזכו ברוב מחוזי לא ייכנסו. הנפגעים העיקריים מהמהלך הזה היו המחוזות הגדולים בדרום גרמניה כמו מחוז בוואריה ובאדן-וירטמברג, שבאופן מסורתי היו בשליטת מפלגת איחוד הנוצרים הדמוקרטים האופוזיציונרית.

בסיכומו של דבר, השינויים שביצעה ממשלת אורבן נועדו ליצור מערכת בחירות ברורה, פשוטה ויציבה יותר, המתאימה למאה העשרים ואחת. במקום מבנה מסורבל ומפוצל, נוצרה שיטה המשלבת בין ייצוג רחב לבין יכולת של ממשלות נבחרות לפעול ביעילות. בעיני תומכיה, הרפורמה אינה פוגעת בדמוקרטיה אלא מחזקת אותה, משום שהיא מצמצמת פערים טכניים, מגבירה את הקשר הישיר בין בוחרים לנציגים ומעניקה למערכת הפוליטית יכולת שליטה ואחריות על פי רצון הבוחר. המבקרים כאמור, טוענים לפגיעה ביכולת להחליף את אורבן ו'פידס' בבחירות דמוקרטיות. אולם, כפי שכבר למדנו, לדמוקרטיה הרבה פנים וגרסאות ולא כל שינוי או רפורמה הוא "פגיעה בדמוקרטיה". יש למנגנון הפוליטי מגוון רחב מאוד של כלים, שהם כלים לגיטימיים שמהווים חלק בלתי נפרד מה"משחק" הפוליטי. בסוף, הכל מתנקז לשאלה אחת מרכזית, והיא היחידה שמשנה – מי הצליח לשכנע יותר מצביעים. וכאן, כפי שמעידות תוצאות הבחירות בעשור וחצי האחרונים, ויקטור אורבן פשוט מביס את הנאו-קומוניסטים.

הספר "שומר הסף של אירופה" מאת תמיר ורצברגר יצא בהוצאת סלע מאיר וזמין לרכישה בקישור.

The post המהפכה השמרנית של ויקטור אורבן: פרק מספר חדש appeared first on מידה.

הנתונים מראים כי בעשור שבין 2010 ל־2019 נע מספר הישראלים שהוגדרו כמהגרים לטווח ארוך סביב כשלושים עד כשלושים וחמישה אלף בשנה. בשנת 2022 עמד המספר על כשלושים ושישה אלף. בשנים 2023 ו־2024 דווח על קפיצה לכארבעים ותשעה עד חמישים אלף בשנה. מדובר בעלייה משמעותית ביחס לממוצע העשור הקודם, בשיעור של כארבעים עד חמישים אחוז. גם במספר הרופאים העוזבים נרשמה עלייה ביחס לעשור הקודם, מכמאתיים שלושים עד שלוש מאות בשנה לכחמש מאות בשנה האחרונה.

אלו נתונים שראוי לבחון ברצינות. אך הם אינם סוף הסיפור. ראשית, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עדכנה לפני כשנתיים את שיטת המדידה להגירה (מילה מכובסת ומעצבנת ל"ירידה") ועברה ממדידה המבוססת בעיקר על תנועות גבול לכזו הבנויה על מרכז חיים ועל רשומות מנהליות כגון נתוני מס וביטוח לאומי. שינוי מתודולוגי כזה משפיע על ההשוואה לשנים קודמות ועשוי להגדיל את המספרים הנרשמים.

שנית, אין די להתבונן רק במספר היוצאים מהמדינה. יש להביט גם במספר החוזרים ובמספר העולים. בשנת 2022, על רקע המלחמה באוקראינה, עלו לישראל למעלה משבעים אלף עולים, נתון חריג בהיקפו. בשנת 2023 וב־2024 ירד מספר העולים אך עדיין עמד על עשרות אלפים בשנה. כאשר מחשבים את המאזן הכולל, כלומר יוצאים פחות חוזרים בתוספת עולים (ואיחוד משפחות), התמונה מורכבת יותר ואינה משקפת כלל קריסה דמוגרפית.

הדיון הציבורי נוטה להשוות שנה חריגה אחת לשנה שקדמה לה ולהסיק מסקנות דרמטיות. ההשוואה הנכונה חייבת להיות רב שנתית. גם ערב מלחמת ששת הימים פורסמו כותרות בעיתונות נוסח "האחרון שיוצא שיכבה את האור". אף בשנות האינתיפאדה השנייה נרשמו תנודות חדות. ישראל ידעה גלי יציאה בעבר והצליחה לאזן אותם באמצעות חזרה (של ישראלים שעברו והשתקעו בחו"ל) ועלייה.

ומי עוזב כיום? הנתונים מצביעים על ייצוג גבוה של גילאי עשרים וחמש עד ארבעים וארבע ושל בעלי השכלה אקדמית. הנתון ממש לא מפתיע שכן זהו גם המגזר הנייד ביותר בעולם המערבי. אנשי טכנולוגיה, רפואה ואקדמיה פועלים בשוק עבודה בינלאומי ומושפעים מתנאים כלכליים וביטחוניים. אולם במקביל יש עלייה איכותית בתחומים מסוימים. בשנים האחרונות עלו מאות רופאים בכל שנה. בגל האוקראיני הגיעו אלפי מהנדסים ובעלי מקצועות מדעיים. העלייה מצפון אמריקה כוללת שיעור גבוה וקבוע של בעלי תארים מתקדמים.

הטענה כי כל הגידול בירידה היא תוצאה ישירה של ממשלה מסוימת היא פשטנית. ירידה מן הארץ מושפעת משילוב של גורמים: שחיקה ביטחונית, מילואים ממושכים, יוקר מחיה, פערי שכר בינלאומיים, תחושת יציבות מוסדית. אקלים פוליטי מהווה גורם משפיע, אך אינו ההסבר היחיד.

כדי שהתופעה תהפוך לשינוי עומק נדרש לראות מאזן שלילי מתמשך לאורך שנים בענפי ליבה כגון רפואה והייטק ולצידו פגיעה מוכחת במערכות התפעוליות של המדינה. נכון לעכשיו אין עדות אף לא לתחילתה של קריסה מערכתית, הגם שיש רגישות בקרב אוכלוסייה צעירה ומשכילה לשיקולי עזיבה ומעבר למדינות אחרות.

השאלה החשובה איננה אם יש יציאה חד כיוונית מן הארץ (יש. הייתה ותמיד תהיה ולמעשה אם להיות כנים, כבר לאחר גלות בית ראשון – מרבית היהודים לא שבו ארצה) אלא כיצד מונעים ממנה להתבסס. כאן נדרש פירוט ממשי כיצד שומרים על הישראלים בארץ ומתמרצים אותם להשתייך לכאן לעד.

שימור משמעותו בראש ובראשונה הפחתת התמריץ הכלכלי והמקצועי לעזיבה. בתחום הרפואה לדוגמא יש לקבוע מסלול תמרוץ רב שנתי לרופאים במקצועות במחסור הכולל תוספת שכר דיפרנציאלית, מענק התמדה לאחר חמש שנות עבודה בארץ והכרה מלאה בוותק מקצועי שנצבר בישראל לצורך מחקר וקריירה אקדמית. בתחום ההייטק יש לאפשר מסלול מס מופחת לעובדים החוזרים מחו"ל ולהרחיב הטבות מס לעובדים בענפי טכנולוגיה קריטיים, בדומה למודלים הנהוגים באירלנד ובבריטניה. כמובן שתמרוץ באיזורי פיתוח, בנגב ובגליל, בצד השקעה לאומית במערכות חינוך, תרבות ופנאי באיזורים אלה, עשויים לסייע בשימור ובפיתוח ההון האנושי הישראלי.

בסוגיית השירות הצבאי והמילואים יש להנהיג מנגנון גמיש לאנשי מקצוע חיוניים. מדובר בהפחתת ימי מילואים מצטברים לאוכלוסיות אסטרטגיות ובבחינת המרתם בתרומה מקצועית כגון שירות רפואי אזרחי או ייעוץ טכנולוגי למערכת הביטחון. כך נשמרת המחויבות הלאומית מבלי לשחוק משפחות צעירות.

בתחום הדיור יש לקבוע מכרזים ייעודיים באזורים מבוקשים, או כאלה שבהם המדינה זקוקה במיוחד לאנשי מקצוע קריטיים, תוך סבסוד חלקי של עלויות הקרקע בתמורה להתחייבות תעסוקתית בישראל למספר שנים. זהו מודל הנהוג במדינות המעוניינות לשמר הון אנושי.

במקביל יש להרחיב את מדיניות העלייה האיכותית. נדרש מסלול קליטה מהיר לרופאים ומהנדסים הכולל רישוי מקצועי תוך שלושה חודשים, ליווי תעסוקתי לבן או בת הזוג, וסיוע בדיור לשנתיים הראשונות. יש להקצות תקנים ייעודיים באוניברסיטאות לחוקרים עולים ולהציע מענקי מחקר ראשוניים שיאפשרו קליטה מהירה במעבדות ובפקולטות, בדגש מיוחד על אזורי הפריפריה. בנוסף יש לפעול באופן ממוקד בקהילות יהודיות בצפון אמריקה ובאירופה עם הצעת ערך מקצועית ברורה הכוללת קריירה, קהילה ויציבות.

לבסוף, יש לפרסם אחת לשנה דו"ח פומבי המפרט מאזן נטו בענפי רפואה, הייטק ואקדמיה. לא די בכותרת על מספר היוצאים מן הארץ. הציבור זכאי לדעת מהו המאזן הכולל. ובכלל, השימוש החובבני שעושים פוליטיקאים, עיתונאים ומעצבי דעת קהל בנתונים הללו לצרכיהם הם, צריך להיפסק. הציבור זכאי לקבל נתוני אמת מאוזנים.

ישראל מתמודדת עם גידול בהיקף הירידה. אין להתעלם מכך, אך גם אין להכריז על קריסה. הפיכת כל נתון לכלי ניגוח פוליטי איננה מדיניות. ניתוח רב שנתי, מדידה מדויקת וצעדים ממוקדים לשימור הון אנושי ולהגדלת עלייה איכותית הם הדרך להתמודד עם התופעה באחריות.

The post נדרשת התמודדות אמיתית עם הירידה מהארץ appeared first on מידה.

עם פרוץ המלחמה באיראן הגדיר נשיא ארה"ב טראמפ ארבע מטרות למערכה: שלילת היכולת הגרעינית; השמדת מערך הטילים הבליסטיים; הפסקת פרויקט הפרוקסי האזורי; והשמדת היכולות הימיות של איראן, בעיקר הצי. באופן ברור למדי, המטרה שלא הייתה שם למן ההתחלה היא החלפת המשטר. למרות ציפיות או תקוות שהמתקפה תייצר תנאים למהלך כזה, זה לא היה יעד צבאי שארה״ב כיוונה אליו.

לאור זאת יש לבחון את ההתפתחויות האחרונות. ניתן לטעון כי חלק מהיעדים למלחמה אכן הושגו ברמה הצבאית: מערך הטילים הבליסטיים ספג שורה של מכות קשות – ערי הטילים, מערכי השיגור והתשתית התעשייתית שנועדה לחדש אותם הושמדו באופן ניכר. למרות היכולת של המשטר לשגר מטחים קטנים מפעם לפעם, היכולת האסטרטגית של המערך הזה והאיום שהציב למדינות האזור, נשלל. הטילים האיראנים הפכו מאיום קיומי למטרד. וזה בהחלט הישג משמעותי.

פרויקט הגרעין גם הוא ספג מכה קשה, שהשלימה את ההישגים של המתקפה במבצע עם כלביא בשנה שעברה. עם זאת, 450 הק״ג של האורניום המועשר, שככל הנראה קבורים באדמה באחד האתרים, לא נתפסו ולא הושמדו.

הצי, שהוגדר כיעד מרכזי, אמנם הושמד במלואו, אך לצד זאת כידוע היכולת לשתק את התעבורה הימית במפרץ הורמוז לא נפגעה. השליטה האיראנית בים לא התבססה רק על הצי, ולפיכך לא בטוח שהתכלית הושגה למרות השגת המטרה הצבאית המצומצמת.

ומה עם פרויקט הפרוקסי? חיזבאללה הותקף שוב על ידי צה״ל, אך למרות שהתקיפות והמבצע הקרקעי מסיבים לארגון נזקים רבים, אי אפשר להצביע כאן על הישג צבאי מובהק וחד משמעי בהקשר הזה. הארגון עדיין קיים ומתפקד, כפי שחווים תושבי הצפון מדי יום.

חילופי משטר לא היו מטרת המבצע, אך טראמפ טוען שהתקיים משהו אחר – ״חילופי שלטון״. כלומר: התחלפו רבים מהאנשים בצמרת המנגנון השלטוני כתוצאה ממבצעי העריפה המקיפים בתחילת המלחמה, בראשם, כמובן, האייתוללה חמינאי. אם לשפוט לפי ההתבטאויות של טראמפ, ההנחה בממשל היא שמעט ההנהגה הבכירה שנותרה היא ״מתונה״ או ״ריאליסטית״ יותר מהאחרים, וכי עם הללו ניתן להגיע להסכמות.

ומכאן להפסקת האש. רבים באזור ציפו למימוש האיומים של טראמפ על ״השמדת ציביליזציה״ בליל יום שלישי האחרון, אולם אין להתאכזב מהפסקת האש. האיום המדובר נועד להביא את המשטר לפתוח את מצרי הורמוז, זו הייתה המטרה, ולא ״השמדת הציביליזציה״ האיראנית. האולטימטום במקרה הזה היה אולטימטום אמיתי – הנשיא אכן רצה שדרישותיו ייענו וקיווה שלא יהיה צורך לממש את האיום.

האיראנים השתמשו בנשק הנפט שלהם. סגירת המצרים גבתה מחיר כבד מארה״ב שבאופן מפתיע למדי לא הגיעה ערוכה כנראה עם תכנית מעשית לפתוח את המצרים בכוח, והאיראנים סחטו את הפסקת האש שהם זקוקים לה נואשות.

כל אלה עובדות פשוטות. יתר הדברים שנשמעים בימים האחרונים הם פרשנויות והדלפות מצדדים בעלי אינטרס. אנחנו לא יודעים מה יעלה בסופו של יום במשא ומתן, ולבנון כמשל: בשעות הראשונות לכניסת הפסקת האש לתוקף פורסמה טענה שהיא כוללת גם את לבנון. אך אנו יודעים כעת שזו שגיאה. צה״ל תקף באופן מקיף שורה של בכירים בחיזבאללה באותן שעות והוא ממשיך לתקוף בלבנון גם כיום, וממשל טראמפ הבהיר באופן ברור שלא היו הסכמות בקשר ללבנון.

האיראנים מנסים בדיעבד לתקן את המשגה הזה, ומעכבים את פתיחת המצרים. מוקדם לדעת כיצד הדברים יתפתחו, ומי שממהר לצייץ או לכתוב כאילו הוא יודע משהו הוא או שקרן או נוכל (או בוגר גל״צ, שזה אומר שניהם).

כיצד יש לבחון את הימים הבאים? באמצעות תוצאות המשא ומתן. ארצות הברית יצאה למלחמה במטרה להשיג את ארבעת היעדים שלה, ואין חובה להשיג אותם באמצעים צבאיים. אם, כפי שנראה מרמיזות של טראמפ, יש בהנהגה האיראנית גורמים שמוכנים להתפשר ולגלות פרגמטיזם, ייתכן שחלק ניכר מהיעדים הללו יושגו גם באמצעות משא ומתן.

אם תהיה הסכמה על חלק מ-15 הנקודות של טרמאפ, יהיו אלו הישגים משמעותיים. למשל, אם לצד הפגיעה המשמעותית בפרויקט הגרעין תהיה גם הסכמה על הוצאת האורניום המועשר מהמדינה יחד עם מגבלות על המשך הפיתוח, זה יהיה הישג. כך גם ביחס למה שנותר ממערך הטילים הבליסטיים. השאלות הגדולה שמטרידה את המערב נוגעת כמובן למעבר במצרי הורמוז. אם השיט החופשי שם יובטח, והדבר יגובה במעשים – כמו למשל פירוז של האיים שיוצרים את נקודות החסימה בתוכו – יהיו אלה הישגים חשובים.

ביחס ללבנון: כל עוד חופש הפעולה של צה״ל יישמר במלואו ולא תידרש נסיגה מהשטחים שנכבשו במהלך המבצע, אפשר לסכם גם את החזית הזו כהצלחה.

הדבר החשוב ביותר, שעומד ברקע המערכה כולה, הוא המאבק הגלובלי בין ארה״ב לסין. את השלכות המלחמה על הזירה הזו קשה עוד לבחון, אך בטווח הרחוק זו השאלה האסטרטגית החשובה והגדולה מכולן. הבגידה של אירופה – ואין דרך עדינה לומר זאת – היא אירוע טקטוני שקשה להעריך את השלכותיו. האם התפוררות ברית נאט״ו תביא גם לארגון מחדש של הזירה העולמית בהקשר הסיני? האם חלקים מאירופה יבחרו שוב בצד הלא נכון של ההיסטוריה? ימים יגידו.

The post המשך ההפצצות באמצעים אחרים appeared first on מידה.

הרכבת חולפת מהר על פני נוף ארצות השפלה. כרי מרעה רכים וירוקים מאוד שעליהם עומדות פרות מנמנמות. תעלות ישרות כקווי סרגל, זרועות מים זעירות ומבהיקות, ובמרחקים מסתובבות לאט כנפיהן של טחנות רוח בודדות. כן, זאת היא פלנדריה. בזיכרון עולים ימי קיץ שנגוזו, ימים שבהם נסעתי על פני נופים כאלה, על פני פרות דומות, שעה שכנפיהן האדומות־חומות של טחנות רוח נעו כמו היום על פני השמיים. ובקץ המסע עמדו ערים נאות, דהויות, מלאות עצבות, שלהן עבר אצילי. הייתה זו גאנט או ברוז', והלאה לידן, הארלם, עטויות ניחוחם של המסעות הראשונים… ואילו עתה מתרוממת לעיניי מתוך השפלה הידועה היטב עיר גדולה יותר, עם מגדלי כנסיות רבים ועם יער של ארובות: ליל!

בית הנתיבות ענקי, וביציאתך אתה נכנס לתוך שאונו של רחוב צרפתי טיפוסי. חנויות, כרוזים, קיוסקים למכירת עיתונים, בתי קפה עם שולחנות קטנים על המדרכה, מלצרים עוטי סינרים לבנים, סגנון הבנייה של הבתים, אותיות זהב גדולות על מעקי המרפסות והגגות — הכול בערך כמו בפריז. במילה זו, "בערך", טבועה כל איוולתן של ערי השדה. אבל כבר בקצהו של רחוב הרכבת משתרעת הכיכר הגדולה, המראה עדיין כמה סימני היכר של חשיבותה בעבר. הנה כאן מלאכת מחשבת באבן אפורה של מבנה הבורסה העתיקה, אשר בעבר היו גבריה של ליל נחפזים להתאסף לפניה נושאים נשקם. לעיתים קרובות ירדו הם לכיכר הגדולה כדי להגן על דבר מה. צבאות המלחמה של כל האדונים מן האדונים השונים בעולם, עברו כאן: בורגונדיים, אוסטריים, ספרדיים, צרפתיים. כולם השאירו אחריהם עקבותיהם במנהגים, בניבים המדוברים, בדעותיהם של הבריות ובאופיים. אין ספק שיהא זה מין עונג מאלף להתחקות במקום זה, שהוא צרפתי מאז ימים רבים, אחר קווים הולנדיים, אוסטריים, ספרדיים. כאן, כמו בשאר חלקי פלנדריה, התקיימו ומתקיימים ה"ראשים הקשים" הנודעים. אותם הגברים, אשר במשך כל התקופות המשתנות, מתגוננים בעיקשות מופלאה נגד אי־הצדק המשתנה תמיד. האם הם צאצאיהם של אנשי המלחמה הזרים או של האזרחים זקופי הקומה, שלא נכנעו לשום כוח?… כיום ליל היא מבצר הסוציאליזם.

מאחורי הכיכר הגדולה ערבוביה של סמטאות עקלקלות הנראות מוכרות כל־כך. בתי מרזח לאין־מספר, המכונים בשמות עתיקים, שאומרים נוחות אבהית נושנה, גם אם אולי לא אמיתית. זה שאני עובר על ידו נקרא בשם "שבת ידידים". אני מציץ פנימה מבעד לדלת הפתוחה במעט. האולם הדל ריק. כלום נפל ריב בין הידידים, או אולי אין בעל בית המרזח הישר חפץ לתת עוד בהקפה? השעה שעת ערב. בחשכה הגוברת אני מחפש דרכי, מגשש דרך הסמטאות ויוצא אל רובע פועלי בתי החרושת. אני מגיע אל מתחת לאילנותיה של שדרה אחת ואחר כך לפרבר העיר. כאן הרחובות רחבים יותר והבתים נמוכים יותר. שוב בתי מרזח רבים. וגם בהם שקט הכול. המלצריות עומדות משועממות לפני הדלתות. הכול שקט להפליא. אין כל תנועה. פעם אחת עובר הקרון הריק של רכבת הסוסים. לפני הבתים ישובות פה ושם נשים עם ילדים קטנים, מדברות בקול נמוך או בוהות כך סתם. כולן כמדוכדכות מחומו של ערב הקיץ, או שהן כורעות תחת כובד הדאגות. הגברים חומקים ויוצאים מצילם של הבתים והולכים אחד־אחד או בזוגות — כולם לאותו כיוון. עתה איני חייב עוד לשאול היכן מקום האספה.

בסמטה שלפני בית אגודת הפועלים עומדים כמה נערים ונערות ומתלוצצים, אבל גם הם באותה נעימה חשאית ועמומה שיש כאן לכול; כמו לחש אהבים מבויש של אנשים צעירים, שעה שאחד מקרוביהם שוכב חולה. הנעורים, הנעורים הרי שואפים לפרוץ החוצה.

אני נכנס באין מפריע לבית האגודה. הוא דומה יותר לאסם גדול. החלל הרחב המחולק לשניים, אין לו תקרה. על הקירות הלבנים המסוידים לבן ללא כל קישוט נחות הקורות הערומות של מסעד הגג. בחלק אחד של הבית עומד שולחן המזיגה הארוך ועל ידו אנשים מעטים. פתח רחב מוליך לחלק השני של הבית, החלק העיקרי. כאן עומדת מעין במת קרשים נמוכה ועליה שולחנו של יושב הראש ושלושה כיסאות; גם כמה שורות של ספסלים. חצי שעה קודם ההתחלה נמצאים כאן כבר מאה אנשים לערך. בסוף האולם עוד רב המקום. אף על פי כן יושבים הם צפופים על הספסלים הקדמיים מתוך הרגל להידבק איש בחברו, לנשום זה בפני זה. רובם אנשים מבוגרים, שתקנים, שסבר פניהם רציני מאוד, והם יושבים על הספסלים הנמוכים צייתנים כתלמידים טובים בבית הספר. שתי מנורות משתלשלות ויורדות מקורות הגג; מתוך חיסכון עוד לא הדליקו אותן. רק בחדר המזיגה דולק אור אחד המצייר צילו של כל נכנס על קיר הלבנים המחוספס. הצללים יורדים אחרי כן לפינות, מגששים סביבם עד שמוצאים להם מקום פנוי, צונחים ויושבים; צללים על גבי רקע לא מואר כמעט, תנועה מוזרה של שחור בשחור. זה הולם את החרישיות שלהם.

אבל שתים–שלוש צעירות, המלצריות של בית האגודה, נעות חיש אנה ואנה. רק לעיתים רחוקות מזמין מישהו כוס בירה. הנשים מעמידות פנים כאילו הן עסוקות, צוחקות חרש למכריהן, אך לא בחוסר צניעות, חלילה. אלא שגם עליזות מעטה זו אינה מוצאת חן בעיני רוב הגברים, וכשאחת מהן צוחקת פתאום בקול, מצווים מייד על השקט בלחישה חדה. הנערה נבהלת וחומקת החוצה. כאן נאספים בכובד ראש, ביראת כבוד. האולם הולך ומתמלא. עתה מצויים בו ארבע מאות או חמש מאות איש, ועוד ממשיכים לזרום לתוכו. כבר ניצבים בו איש על משנהו. התלחשותם עולה וגוברת; עתה זהו שאון גלים עמום, אשר כובש אותך באורח מוזר באולם זה השרוי עדיין באפלה. תופסת אותי מעין תחושה גופנית בנוגע לכוחם של אלה. בין היחידים אין עוד להבדיל; יחד הם נדמים לבעל חיים כביר המתחיל למתוח אבריו, אף שעדיין אין לו הכרה ברורה בכוחו שלו. מאות רבות של ראשים קשים, וכפליים מהם אגרופים קשים, ומי ידע אם כולם כאחד נפשות בלתי מרוצות. וזהו רק רובע אחד בעיר אחת בצרפת.

המלצרית מדליקה עתה את שתי המנורות הגדולות. אורן מסנוור את העין. הטיח שעל הקיר הגס מאיר מעל להמון החום־דהוי של הראשים; רבים מעשנים. העננים העולים ממקטרותיהם ומסיגריותיהם פורשים חיש מהר מעין צעיף "ספומאטו" ריחני מעל לקהל. מאחורי צעיף זה נראה כאילו יש דמיון של קרבת משפחה בין כל הפנים החומים והמזיעים הללו, פנים קשים כמו נחצבו מעץ. על כל פנים הבעתם היא של שארי בשר. העבודה החד־גונית מעצבת את האדם המבצע אותה. פנים של בית חרושת.

אלה שאינם מעשנים לועסים טבק, וכל אחד יורק כמובן על הארץ לפניו. אף על פי כן מטריחים הם איש את רעהו הרבה פחות מאשר עושים האלגנטיים במסיבותיהם. בלשון הצרפתית יש אמרה נאה לתיאור שבת־ חברים־גם־יחד: "מרגישים את מרפקיהם של השכנים". כאן אפשר להבין אמרה זו. מרגישים את מרפקיו של השכן, אם כי אין הוא משתמש בהם; מרגישים את כוחו ומרגישים את ההשתייכות ההדדית, שממנה שואב כל אחד ואחד נחמה וביטחון. ידידותית היא הברכה שבה מברכים הם איש את רעהו. לחיצת היד אינה נימוסית וריקה מתוכן, אלא יש לה חיוניות מיוחדת, כמשהו חדש ואמיתי, כמעשה סמלי של הידידות. מבודח למחצה ונרגש למחצה רואה אני כיצד שכני מברך אדם אחד מבוגר ממנו, שנכנס אחריו. שכני גבר חסון הוא, בעל זקן בלונדי, בן שלושים בקירוב. משראה את הזקן הוא קם על רגליו, מנענע אליו בראשו ומרים ידו הכבדה אל על: "התרצה לתת לי את ידך?" הזקן מושיט לו כמובן את ידו. שכני נוטל אותה בזהירות, לוחץ אותה כמה פעמים, ואגב כך הוא צוחק צחוק אילם ונלבב. אני משוחח אחר כך איתו ועם שכן אחר. זה צעיר חיוור מאוד, שנראה כחולה שחפת; פניו התעדנו ממכאובים, כל האיברים נידלדלו, רק ידיו גדולות וקשות ומסביב לציפורני האצבעות מצוי אותו הזר השחור של העבודה. רואים כאן רק ידיים כאלו.

שניהם עונים לי ברצון על שאלותיי. שומע אני אילו בתי חרושת מצויים כאן. בליל אורגי צמר, טווי בדים, מייצרי חוטים, צובעים, מלבינים, מייצרי מכונות — בקיצור כל מה שאפשר. האנשים שנתאספו כאן, עושים מלאכות שונות ביותר. כל אחד מהם עומד באיזה מקום שהוא על יד גלגל או על יד שולחן, על יד נול, ומעל לראשיהם מזמזמות רצועות גלגלים גדולות מבוקר עד ערב. הם מתארים לי גם את מצב הבחירות. יש לשער שהציר היוצא, לפארג [מחשובי מנהיגי השמאל הקיצוני בצרפת בימי הרפובליקה השלישית, חתנו של קרל מרקס] ייבחר מחדש. הסוציאליסטים מצביעים כאיש אחד. אני שואל אותם על התעשיין המייצג בבית הנבחרים מחוז בחירה אחר של העיר; בעיתונים הרדיקליים מתקיפים אותו בזעם, טוענים שהוא ריאקציונר. שכניי מדברים עליו בלא חֵמה, באהדה כמעט; הם אומרים כי גומל הוא הרבה חסד לעניים, ודבר זה נחשב לו לטובה.

עתה מופיע לפני במת הנואמים אדם אחד גדול ושמן. כולם פינו לו מקום לעבור בשקט, אבל איש אינו מברכו לשלום. מי הוא זה? קצין המשטרה הוא. לכל אספה הוא בא; לא בתוקף תפקידו אלא "מתוך סקרנות". אבל נראה שאין הוא מרגיש עצמו כאן לגמרי בנוח. הוא מתיישב על יד הקיר, וידיו השמנות מחבקות את כרסו, אשר שרשרת זהב מקשטת אותה. פנים אלה, זקן הלחיים המטופח יפה והעיניים החמורות מאחורי המשקפיים, מזכירים לי את הטיפוס של עמיתיו האוסטריים… והנה מתחילים שכניי להשיב לי על שאלותיי מתוך הסתייגות. מה? כלום חושבים הם גם אותי לשוטר? או שמא לא הייתי אדיב מספיק? אולי שכחתי במקרה להגיד פעם אחת "אדוני", פנייה שבפריז תובע לעצמו כל יושב קרנות? מייד אני חוזר על פנייה זו כמה פעמים; הם מסתכלים בי מופתעים, אחר כך בחשדנות, והתשובות הולכות ונעשות קצרות יותר. משער אני כי חטאי הוא דווקא בפנייה "אדוני". אבל מה אומר? לפנייה האווילית "אזרח" אין אני יכול להתרגל, ואולי לא תהיה גם זו הנכונה.

קריאות הידד באולם הראשון. "יחי לפארג!" המועמד מפלס לו דרך בתוך הדוחק ומשלח חיוכים מתוקים לכל עבר. קצין המשטרה קם על רגליו. לפארג לוחץ את ידו. אפשר שפעם יעמדו הם איש מול רעהו בתוך מהומת רחוב פראית, והאחד יצווה לאסור את השני או להרוג אותו בירייה. השאלה היא רק מי יהיה אז החזק, איש האי־סדר או איש הסדר. האחד יכול להיות גם סר למשמעתו של האחר, שכן הכול כבר היה, הכול יכול לחזור. אף על פי כן סבור אני שרבים מן האנשים הפשוטים הללו שראו את לחיצת היד, נפגעו ממנה. האין זה מעשה סמלי של ידידות? לולא היו מאמינים באמונה שלמה בנציגם, כי אז… — אבל הם מאמינים בו באמונה שלמה.

החבר שקרא לאספה נבחר ליושב ראש. ככל הנראה הוא מעמודי התווך של המפלגה. הוא נראה לא חשוב, אבל יש לו בוודאי השפעה; על כל פנים הוא פועל ממש. הוא אומר כמה מילים בניב שבו מדברים כאן וגם שם בבלגיה. "חברים! אבקש מכם לא לעשן; יכול להיות שזה לא ינעם לנואם. אני פונה רק לרצונכם הטוב".

כבתנועה אחת מוציאים כולם את המקטרות מן הפה; אין מוצצים בהן אפילו עוד מציצה אחת. יושב הראש אומר: "אני מוסר את רשות הדיבור לחבר לפארג".

מחיאות כפיים סוערות.

לפארג מתקדם וצועד בפני הקהל, מגלגל עיניו בהתרגשות, מודה בתנועות על קבלת הפנים ופותח: "חברים!"

עתה אני יודע לפתע מה היה חטאי. "אדוני" אינו מתאים; הנימוס דורש כאן את הפנייה: "חבר". מן המנהיג הזה אפשר ללמוד איך חייבים לדבר איתם. כאן הוא גם חופשי להשתמש בכל האמצעים שלו. בבית הנבחרים של פריז לא הבנתי אף פעם כראוי את המורא שהוא מטיל, כאן אני מבין אותו. הוא מסית את ראשו; את הרגלי דיבורו ואת נימת קולו אני מכיר היטב. שפמו ושערותיו הסבוכות מאפירים כבר, אבל פניו צעירים ועיניו הכהות יוקדות. הוא עושה תנועות רחבות, מרים בלא הרף את זרועותיו כמו לזעקה, ולעיתים משלח את אגרופו הימני הקמוץ משמאל לימין באוויר, כאילו היה שולף בזעם איזו חרב מן הנדן. קולו משתנה מפעם לפעם ונהפך מבכייני ומתקתק לרועם וזועם. מכל מקום מבטאו מבדח; בעצם אין זה מבטא אחד אלא שניים. הספרדי טבעי לו מלידה ולתוכו מצטלצל עתה הבלגי, שבו הרגיל עצמו מן הסתם תוך מגעו עם האנשים המהוגנים שכאן. זיווגם המפתיע להפליא של לשונות ספר אלו, יש בו צחוק מרענן. באמצע עולות גם כמה מילים מעגת העיתונים ובית הנבחרים. דרך הביטוי שלו היא משום כך אישית מאוד, כמו הריח הנודף מן הגנדרנים הפריזאים. הללו מערבבים יחד שלושה–ארבעה בקבוקונים של בושם; התערובת היא סודם.

חתנו של קרל מרקס פותח במתקפה על היהודים.

" חברים! כשבחרתם בי בפעם הראשונה, הייתה זו מחאה נגד פורמי, נגד מרחץ הדמים שנגרם על ידי היהודים ואנשי העסקים…" (בשעתו נשפט הוא בפורמי בשל הסתה. הצבא ירה לתוך ההמון המסכן המוסת, והוא נחבש בבית הכלא, ושוחרר בזכות בחירתו לנציגה של ליל בבית הנבחרים). "אם תבחרו בי שוב, תכריזו באמצעותי את דבר הסוציאליזם".

הוא מוסר דין וחשבון על פעולתו בבית הנבחרים. "כשעליתי בפעם הראשונה על במת הנואמים, הקשיבו לי, נעצו בי עיניהם כבבעל חיים מוזר ומשונה. אחר כך לא הניחו לי עוד לעולם להגיע לידי דיבור, וכשדיברתי הם צחקו, געו ושאגו. נאומי היה להם לא נוח".

העובדה, שהוא מעלה, נכונה; התיאור אמיתי בהחלט. רק שאין הוא אומר, או שאינו יודע, את הסיבה לכך: הוא לא ידע לכבוש לו את תשומת ליבו של הבית. שכן ככל שתטיח נגד בית נבחרים זה, יש להודות שהוא מקשיב תמיד לכל מי שמגלה יכולת דיבור, גם אם היה זה ציר שנוא או בזוי. מובן מאליו שקל יותר לשאת נאום גדול בבית האגודה של הפועלים במולן־ליל בפני אנשי מכונות שתקנים, מאשר בהיכל בורבון בפני חמש מאות מקימי רעש, שזכו למנדט שלהם בכוח דיבורם.

הוא ממשיך ומדווח על הישגיו, מזכיר את ההצעות שהציע: ביטול הקנסות בבתי החרושת, תמיכה ביולדות העניות. אין זה הרבה. אספלניות קטנות למדי על פצע גדול מאוד. אכן, יש לכך על כל פנים איזה ערך שהוא. אלא ששוב אין הוא אומר, או שאינו יודע, כי אין עוד איש מעז להתנגד לתיקונים קטנים כאלה, במידה שאמצעי המדינה מספיקים… כיוון שאין להשיג דבר בבית הנבחרים, אומר הוא, הרי הוא מפנה פעילותו אל השביתות ומסעות התעמולה. הוא נושא דבר האמת בכל הארץ סביב. "על שום כך מכנים אותנו בשם הסוכנים־הנוסעים של הסוציאליזם. אבל מגיע לנו בעצם השם 'עושי־השליחות', שכן אין אנו מתאכסנים בבתי מלון מעודנים, אלא חיים בקרבכם ומתחברים אתכם"… אני מוצא הסבר זה ענוותני במקצת. ואם כן, למה שואף הוא אף על פי כן למקום בבית הנבחרים? הוא אומר זאת בפשטות, כי בדרך זו נהנים מסמכויות יתר ונוסעים לכל מקום חינם אין כסף. ייתכן שאפשר עוד להוסיף: גם מפני שכחבר בית הנבחרים אין נאסרים בנקל כל־כך.

לאחר מכן הוא מתקיף את הסוציאליסטים מגוון אחר, קודם כול את הסוציאליסטים הנוצרים. בשעת כושר זו משתמש הוא בביטוי אשר ברוב ארצות אירופה נענשים עליו לשנות מאסר ארוכות בשל חילול השם. אני תולה את עיניי בקצין המשטרה. הוא אינו מניד עפעף. המאזינים צוחקים.

כמו שהם צוחקים בכלל לבדיחותיו הגסות והתפלות. הם הולכים אחריו ללא התנגדות בבדיחה, כשם שהם הולכים אחריו ברצינותו השותתת דם. מימיי לא ראיתי קהל מאזינים כזה. הם שותים בצמא את דבריו כאילו היו אלה דברי אוונגליון — בשורה שמימית שבה הם מאמינים עדיין. כולם מוקסמים ועיניהם קופאות בו, כולם ללא ניע, ראש על יד ראש, כיושבים כך העומדים, ומבט אחיד זה נאמן כל־כך, צייתני כל־כך וחדור תמימות קדושה כל־כך. הקמטים העזים שבפניהם השחומים מספרים עתה בצורה הנוגעת עוד יותר ללב על קדרות של שעות, ימים, שנים וחיי אנוש, שבילו עם אויבת זו, המכונה, באוויר הרע, ברעש רצועות הגלגל האין־סופיות.

אך האדם שעל קרשי הבימה ממשיך להטיף דבש ודם. הוא מסית ומגרה אותם, מגביר סבלם בתיאורו הצורם, ומעורר את רגישותם. הוא מסית אותם נגד בעל מפעל אחד בפורמי, איש אשר היגר לשם לפני עשרים שנה ושני פרנקים בכיסו, עבד כפועל פשוט וכיום יש לו שלושים מיליונים. הלה עבד אפוא בעצמו. היכן גבול אי־הצדק? ברכוש או במידה מסוימת של רכוש? ואם הלה יפסיד כל ממונו, היהפוך שוב לאח? לחבר?

אחר כך מדבר המועמד על אחד ממתחריו בבחירות, בעל מפעל אחד שעורך משתאות לבוחרים. "אה, הוא עורך לכם משתאות? נו, אתם רשאים לשתות בשלווה את יינו, לאכול את בשרו — ואחר כך תצביעו בשבילי. הרי יין זה ובשר זה שלכם הם. אתם הרווחתם לו את הכסף שבו הוא משלם. לא רק אחרי ארבע שנים — אלא ארבע פעמים בשנה צריכות היו להתקיים בחירות, כדי שיערכו לכם מסיבות לעיתים מזומנות יותר. אבל אתם לא תניחו להם שיקנו אתכם בשכר לחם ושעשועים; אתם חייבים לגור בארמונות! אתכם רוצה אני לראות בארמונות!"

לא, גם אם אאמין לו בכול, לזאת לא אאמין. הרי את הפועל מפורמי שנעשה מיליונר, רוצה הוא להשליך מן הארמון החוצה. החברות נפסקת אפוא בפתח הארמון.

ובשעה שהוא בוכה, מדבר גבוהה, מאיים ומסית, שואל אני את עצמי, אם הוא מתכוון בכנות לטובת האנשים המסכנים הללו. על כך לא נקל לענות. אני מרגיש ברור, כי פעם בפעם הוא אומר דבר אחר ממה שהוא חושב. אלא שגם בחוסר הכנות קיימים הבדלים חשובים. אני יכול לתאר לעצמי חוסר כנות קטנה ועלובה, המכוונת אך ורק להשגת המנדט, ומחניפה לעם ומסיתה אותו למען יתרונות עלובים כאלה. חוסר הכנות האחרת, כוונתה למשוך את ההמונים אל המהפכה, שאינה יכולה להצליח, ולהעמיד תביעות, אשר עבור המרדן מובן שאינן בנות ביצוע, אם אינו שוטה. מטרתו תהיה אז רק להשיג את הצודק, בשעה שהוא תובע את הלא צודק. כך הם ניסחו לפני מאה שנה את התביעות הבלתי אפשריות של חירות, שוויון ואחווה, ובאילו דברים מעטים נעשה קצת טוב יותר עלי אדמות. לאיזה סוג של חסרי כנות שייך אפוא הנואם שלי, שאיש פיקח הוא — לגדול או לעלוב? אין אני יודע.

אני יודע רק זאת, שמאזיניו מעוררים בי רחמנות עמוקה. כלום יתנוונו הם לאט, בחולי, במצבם הנוכחי, או שבבקשם טוב ממנו, יפרצו אל הכידונים, כמו בפורמי? דור זה של אנשי המכונה, ואולי גם הדור הבא ומי יודע עוד כמה — אבודים הם. זו עובדה אכזרית. כלום אפשר לשנותה? מצבם כמצב היהודים, שבמקרה עליהם לחיות חייהם בתקופה אנטישמית. יהודים שיחיו בימים מאוחרים יותר יראו ימים בהירים יותר; אלה החיים, עכשיו רע להם, פשוטו כמשמעו.

האדם על הבמה מכנה עתה את הסוציאליזם שלו ביומרנות "מהפכני ומדעי". אזי הוא שולף שוב מנדנה את חרבו הדמיונית באותה תנועת יד פראית ומנבא שעם ניצחון רעיונותיו יבוא האושר לאנושות. הוא מסיים את דבריו. הם מוחאים לו כף במשך דקות ארוכות.

הסוציאליזם המהפכני והמדעי! מילים רוממות ומצלצלות. אלא שנציגיו האמיתיים אינם באים לאספות כאלו. המהפכנים המדעיים מכינים את הגאולה מתוך המצוקה הקיימת, ובזה מכינים הם אולי מייד גם מצוקה חדשה. כבר משערים איך ייפול דבר: השימוש בחשמל יבוא! אבל נואמים כאלה, כגון זה של היום, תפקידם להשלות את הסובלים בלילם האפל באמצעות אגדות, הבטחות ואשליות שיהיו רוויות דם או דווקא נעימות.

אחריו אין איש מבקש את רשות הדיבור. אז מזמין יושב הראש את החבר פראנסואה לעלות על קרשי הבימה. החבר פראנסואה ישיר לנו שיר חדש.

זהו הרגע המרומם של הערב. לעולם לא אשכח את הזמר הזה. נסחף בשיר המורדים שלו, מתרומם הוא על בהונות רגליו, מתמתח בחוזקה כל־כך, ומנופף ידו הימנית גבוה־גבוה מעל לראשו, עד שנדמה כאילו הוא גדל מעל למידת אנוש. בשיר קצר זה מובע יותר מאשר בכל הדקלומים של המנהיגים. לא, לא השיר, שארבעת הבתים שלו מדברים בשפת יומיום של סבל ומצוקה, על אלה שחיים חיי מותרות וגם קצת על המעורבים בעניין פנמה. נוגע ללב יותר מן השיר הוא הביצוע שלו, היא — היד המונפת שם למעלה באוויר. שכן יד זו היא בעלת מום. חסרה היא את האגודל; איזה מקרה אכזרי על ידי המכונה. אף על פי כן ממשיך הוא ועובד בידו המסכנה; דבר זה נראה ברור. עתה מרפרפת ורועדת היד ללא הרף מעל לראשו, כאילו היה רוצה להראותה לחבריו שואפי הנקם. הפזמון החוזר:

חברים, אומץ נאזור נא

ובפעולה נתחיל נא!

פורץ מפיו בכוח; הוא מתאמץ עד להתפקעות עורקיו כמעט. חיש מהר למדו החברים את הפזמון החוזר, ולאחר הבית השני מצטרפים הם למקהלה. אחרי הבית הרביעי שרים כולם. מהאולם עולה מעין המיה. בלהט מרימים כולם ידיהם, אבל גבוהה מעל לכולם מרפרפת ידו הפגומה של הזמר, ומופלאה מנשבת מעל לאספה רוח המהפכה.

הספר "מחשבות על הדמוקרטיה בצרפת" יצא לאור בהוצאת ארגמן וזמין לרכישה בקישור. 

The post "להטיף דבש ודם": הרצל על הסוציאליזם, פרק מספר appeared first on מידה.

השורה הזו לא נכתבה בהתרסה, לא בניסיון להשחיר מישהו כדי ליצור דה-לגיטימציה, ולא כדי לצבור נקודות בוויכוח הציבורי. השורה הזו נכתבה בדאגה גדולה.

ברור לי שכל צד בוויכוח על הגבלת כוחם של המשפטנים מאמין שהצד השני הוא האיש הרע בסיפור. אני לא מתיימר לחשוב שהצד שלי כן ואידאולוגי בעוד הצד השני צבוע ואנוכי. בכל זאת, אני אומר בדאגה גדולה שהמשפטנים מובילים אותנו לאלימות בכוונה תחילה. החלופה היא שמדובר באנשים חסרי בינה שלא מבינים מה מוטל בכף, ומנהיגי שלטון המשפטנים שלנו, יהיו מגרעותיהם אשר יהיו, הם אנשים חכמים ומתוחכמים. נשארה אם כך רק האפשרות שהם מובילים אותנו לאלימות בכוונה תחילה.

תומכי מערכת המשפט נושאים לדעתם את דגל הדמוקרטיה, הליברליזם וזכויות האדם. הם באמת מאמינים שאנשים דתיים ולאומיים לא יכולים להיות ליברלים, שהרי הם מאמינים באופן עיוור במשהו שאינו נתון לדיון. הם מסיקים מכאן שהדתיים והלאומיים הם גם מתנגדיהם של זכויות האדם, מפני שאם יש דעות לגיטימיות ודעות שאינן כאלו בהכרח אפשר לפגוע באנשים רק בגלל דעותיהם או מפני שכך כתב מישהו לפני אלפי שנים. מכאן הם גוזרים שאותם דתיים ולאומיים הם מתנגדיה של הדמוקרטיה, שהרי לשיטתם מהותה של הדמוקרטיה היא זכויות האדם. אין דמוקרטיה ללא זכויות אדם, ואין זכויות אדם ללא נאורות שנובעת מרוחו החופשית של האדם. שלטון העם, בייחוד עם של דתיים ולאומיים, הוא סכנה לדמוקרטיה.

הלוגיקה הזו היא טעות מסוכנת.

זכויות האדם אינם מהותה של הדמוקרטיה בעלת הערכים הליברליים. זו מניפולציה. זכויות האדם הם תוצר הלוואי של דמוקרטיה שהיא שלטון העם. שלטון הבבונים הלאומיים והדתיים, שלטון העם, הוא תנאי לדמוקרטיה ליברלית.

מדינות דמוקרטיות מכבדות את זכויות האדם של תושביהן. זכויות אדם הוא מושג לא כל כך ברור, אבל לצורך הדיון אפשר להסכים שכיבוד זכויות אדם הוא הכינוי למצב שבו המדינה נוהגת באזרחיה בעדינות, מרסנת את כוחה, ומאפשרת לאזרחים מידה רבה מאד של חופש.

מה הקשר בין דמוקרטיה, שלטון העם, לבין התנהגות עדינה כלפי האזרחים?

הקשר הוא שבדמוקרטיה השלטון זוכה ללגיטימיות בעיני בני עמו. האזרחים, ובכללם אותם נמוכי מצח דתיים ולאומיים, מקבלים עליהם את השלטון, את כוחו, את החלטותיו, את המגבלות והמיסים שהוא מטיל. הם מקבלים עליהם את כל זה כי השלטון בעיניהם לגיטימי, הוא לא נכפה עליהם אלא נבחר על ידם. לעיתים יש לבני העם טענות לשלטון, לעיתים השלטון מעורר זעם ותסכול, אבל תמיד השלטון זוכה ללגיטימיות.

הלגיטימיות של השלטון נובעת משני מקורות שהם אחד. המקור הראשון הוא ההבנה שגם כאשר השלטון מעורר התנגדות ונוהג אחרת ממה שכמה אנשים מעדיפים, תמיד פתוחה הדרך לעם להחליף אותו, ואם השלטון לא הוחלף כנראה שרוב העם רוצה בו. לפחות השלטון מייצג את הפשרה הכי טובה שהצלחנו להשיג כדי לבנות רוב. ברור שרוב העם מתנגד לדרישות החרדים בממשלת הימין, ורובו מתנגד לוויתורים לערבים בממשלת השמאל, אבל בכל מקרה המהלך נתפס כפשרה הטובה ביותר שמניבה רוב. ברור שכך הדבר מפני שאם הייתה פשרה אחרת, שמניבה רוב גדול יותר, הייתה הממשלה מתחלפת.

המקור השני ללגיטימיות הוא הזכות שיש לעם לפעול נגד השלטון באמצעים לא אלימים, באמצעים פוליטיים. אם משהו לא מוצא חן בעיני העם הוא יכול לפנות לנבחריו, הוא יכול לאיים בהחלפת השלטון, או הוא יכול לקבל סעד מבית המשפט. בכל מקרה כל סטייה של השלטון נתפסת כדבר זמני שיבוא על תיקונו בבחירות הבאות.

שלטון שנתפס כלגיטימי, שלטון שהמחאה נגדו תתבטא בכלים פוליטיים, לא נדרש להפעיל כוח כדי לאכוף את סמכותו. אנשים יצייתו לחוק, ישלמו את מיסיהם, וישתפו פעולה עם השלטון מרצונם החופשי. במצב כזה יכול השלטון להרשות לעצמו להתנהג בעדינות גם עם יחידים שמאתגרים אותו, מפרים את החוקים ומסרבים לשתף פעולה. תמיד יהיו מפירי החוק מיעוט קטן, וגם אם נזקם גדול שמירת השקט והלגיטימיות השלטונית שווה יותר.

שלטון העם מוביל לשלטון לגיטימי, שלטון לגיטימי מוביל לשלטון עדין ומרוסן, וכך נוצר הצימוד בין דמוקרטיה ובין זכויות אדם. המערכת הזאת מתקיימת כל עוד אנשים מאמינים שיש ערוץ לא אלים שבו הם יכולים להשמיע את קולם, וכל עוד הם מאמינים שכל עיוות שלטוני הוא זמני ויבוא על תיקונו בבחירות הבאות.

אם מופר האיזון, אם אחד משני התנאים לא מתקיים, יוצר מצב חדש.

בעיני השמאל המתוסכל בישראל הופר התנאי שכל עיוות יבוא על תיקונו בבחירות הבאות. הימין שולט שנים רבות, והתיקון לא נראה באופק. אין ספק שמצב שבו השלטון לא מאוים בהחלפה הוא מצב לא בריא. המצב של שלטון ימין ארוך מאד אינו פגם מבני של השיטה אלא כישלון השמאל להציע חלופה. השמאל ממשיך להניף דגלים שרוב העם מואס בהם – דגל אשליית השלום בעולם של אסלאם רדיקאלי, דגל הסוציאליזם בעולם של הצלחה קפיטליסטית מסחררת, ודגל החילון וטשטוש הלאומיות בעולם שמחפש משמעות. אילו היה השמאל מפיק לקחים מכישלונותיו בבחירות ומציע חלופה פופולארית יותר, הייתה הבעיה הזו באה על תיקונה. במקום להפיק לקחים ולנצח בבחירות בחר השמאל להגן על מדיניותו באמצעות השלטת מערכת המשפט.

השלטת מערכת המשפט מפירה את התנאי השני. תחת שלטון המשפטנים אין שום ערוץ לא אלים שבו אפשר למחות נגד עוולות השלטון או לשנות את דרכו. המשפטנים לא נבחרים, הם לא כפופים לתהליך פוליטי, כוחם לא מוגבל, ושלטונם לא זוכה ללגיטימיות. ההפך הוא הנכון, שלטון המשפטנים נתפס על ידי רוב העם, ויהיו דתיים, לאומיים, נמוכי מצח וחסרי תרבות ככל שיהיו, כעריצות לא לגיטימית.

אנשים שחיים תחת שלטון לא לגיטימי כבר לא רואים בציות לחוק ערך. להפך, כל סטייה מהחוק היא נקמה קטנה בשלטון, ותיקון קטן של משוואת הכוח הלא הוגנת. התמשכות השלטון הלא לגיטימי והעדר ערוץ פוליטי להחלפתו מייצר זעם. בהעדר ערוץ פוליטי להשפעה על השלטון יופנה בסופו של הדבר הקיטור הפוליטי לערוץ היחיד שנשאר – ערוץ האלימות.

תסיסה, אי ציות לחוק, אלימות וזעם תחייב את השלטון להפעיל כוח כדי לשמור על שלטונו. תימצא הנוסחה שתאפשר לעקוף את זכויות האדם. תתפתח אכיפה בררנית, דיכוי אלים של הפגנות, הדחת עדים לשקר, משפטי ראווה תפורים, ובסופו של דבר ייעלמו זכויות האדם של מתנגדי השלטון. שלטון שנתיניו מאסו בו לא יכול להרשות לעצמו לשמור על זכויות אדם.

שלטון העם מאפשר ערוץ שינוי פוליטי, יכולת השינוי מובילה ללגיטימיות, לגיטימיות מובילה לשמירה על החוק ולשקט פוליטי, ושקט מוביל לזכויות אדם ולשלטון מרוסן. שלטון שכופה את עצמו על העם, שחוסם כל ערוץ פוליטי לשינוי ולהחלפת השלטון מוביל לאי לגיטימיות, אי לגיטימיות מובילה לחיפוש ערוץ אחר לשינוי, ואם היחיד שנותר הוא אלים תפרוץ אלימות, האלימות תוביל לצעדים חריפים של השלטון, ואלו ימחקו את זכויות האדם.

שלטון המשפטנים שלנו בוודאי ער לזעם שהוא יוצר. הוא לא עיוור והוא רואה את הטונים ההולכים וגבוהים, והוא חכם מספיק לחוש את המחנק שבו חי רוב העם. בכל זאת ממשיכים המשפטנים ללבות את הזעם נגדם מדי יום. כוחה של הממשלה ניטל בטעמים קלושים ואף מופרכים, כבודה של הכנסת הנבחרת נרמס בריש גלי, ובמקביל נאמני השיטה זוכים להגנה. המשפטנים יאלצו שר לקדם את אנשי שלומם ששיקרו למענם בבית המשפט, יעקרו את יכולתה של ועדת חקירה להוקיע את מי שריגל למענם, ימנעו פיקוח על חקירת המתועבים שבפשעים אם נעשו בידי מי משלהם, יסגרו תיק לגנבים מקושרים, וייתלו בעדות מופרכת של פושע אם מצאו הזדמנות לפגוע במי שנמצא בעמדת כוח ואינו משלהם. יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, שנה אחרי שנה נמשך הדבר, ועיננו רואות ואין לאל ידינו.

עליונות המשפטנים גורמת עוול לכולם. היא גורמת עוול לשמאל שנפטר מהצעת ערך לציבור הבוחרים כי המשפטנים יגנו על כוחו בכל מקרה, והיא גורמת עוול לימין שחי בתחושת מחנק והעדר ערוץ פוליטי לממש את דרכו.

כל זה יוביל במוקדם או במאוחר לאלימות. לא מפני שמישהו רוצה באלימות, אלא מפני שזו דרך הטבע. אנשים זקוקים לערוץ שחרור לקיטור הפוליטי. שלטון העם הדמוקרטי מציע להם ערוץ לא אלים, וכך מרוויחים כולם. כשנחסם הערוץ הפוליטי הופכת החלופה האלימה לכורח המציאות.

אני כותב את השורות האלו בדאגה גדולה.

הנתיב שבו אנחנו נמצאים מוביל לאסון. הימין מחויב לריסון, ועליו לעשות כל שביכולתו כדי לשמור את המאבק בתוך כללי המשחק הפוליטיים. השמאל מחויב לשחק את המשחק הפוליטי, לחשב את דרכו מחדש, להציע לציבור הצעה שתזכה בבחירות, וכך להעניק לנו תחרות אמיתית על השלטון.

מעל כל אלו בית המשפט והמשפטנים חייבים להסיר את טבעת החנק שהטילו על המערכת הפוליטית. הכנסת היא הריבון, ועל בית המשפט לכבד זאת – או שיבוא אסון. הממשלה זכאית לקבל החלטות שנראות לשופטים שגויות ועל השופטים לדון רק בחוקיות של פעולותיה – או שיבוא אסון. מערכת המשפט חייבת לפרסם את נימוקיה, לקבוע קריטריונים ברורים איך היא מגיבה לכל הפרת חוק ולדבוק בכללים כאלו – או שיבוא אסון. הייעוץ המשפטי חייב להפסיק לראות בעצמו שומר סף לעומתי, רשות מאזנת לנבחרי העם, ולהסתפק בתפקיד המאפשר והתומך במדיניות נבחרי העם – או שיבוא אסון.

חסידי שלטון המשפטנים מאמינים שהבעיה היא הניסיון ליטול מבית המשפט את כוחו. התסכול מכישלונם המתמשך בבחירות מעוור את עיניהם. שלטון שנעדר לגיטימיות, שלטון שאין תהליך פוליטי שעומד מעליו, יוביל לאלימות בכל מקרה. הם עצמם ירצו יום אחד לשנות דבר כזה או אחר ויגלו שאין דרך לא אלימה להשפיע על השלטון. המקור לאסון הצפוי איננו אידיאולוגיה מסוימת אלא הרס שלטון העם. גם אם תחליף הכנסת את השופטים באחרים בעלי אידיאולוגיה ימנית, ואלו יפעלו כאילו הם נעלים על שלטון העם, תהיה התוצאה זהה.

קשה להאמין שהמשפטנים השולטים בארץ לא מבינים את גודל השעה. יהיו מגרעותיהם אשר יהיו, הם אנשים חכמים ומתוחכמים. הם בוחרים להמשיך בחנק שלטון העם, ומכאן נובע שהם מובילים לאלימות בכוונה תחילה. גם הם אינם אנשי רשע מטבעם. סביר שלא השאיפה לאסון מניעה אותם אלא השאיפה לכוח. האמונה שרק נטילת השלטון בכוח מצילה אותנו. כך מאמין כל דיקטטור, והדרך הזו מובילה רק לכיוון אחד – אלימות פוליטית.

אנחנו עוד לא שם. הזעם והתסכול מרוסנים על ידי שנים ארוכות של חינוך לאהבת המדינה ולכיבוד חוקיה ועל ידי האיום החיצוני במלחמה שעוד לא הסתיימה. עדין אפשר לתקן.

The post שלטון המשפטנים מוביל אותנו לאסון appeared first on מידה.

להגנתו טען בית המשפט שפיקוד העורף והמשטרה סירבו להשיב ביחס להפגנות במהלך יום שישי ועמדו על כך שעמדתם בנושא תימסר בשבת. המדינה, כך נכתב, הסכימה לבקשת העותרים לקיים דיון במהלך השבת בנושא. מי זו "המדינה" בהקשר הזה? טרם הובהר. הרכב השופטים לא נעתר לבקשה העלומה לקיים דיון בשבת וקיים התייעצות טלפונית, שהרי שיחת טלפון, כידוע, אינה כרוכה בחילול שבת על פי יהדות בג"ץ.

המשטרה דווקא טוענת כי "הציגה את עמדתה טרם כניסת השבת… רק פיקוד העורף התבקש להציג מתווה מוצע לקיום המחאות… לנוכח החלטת בג"ץ ולשם מימושה, מאות שוטרים הופעלו תוך סיכון חייהם ואף נאלצו לחלל את השבת".

מי דובר אמת? אולי האזרח בן ה-60 שנלחם כעת על חייו לאחר שנשמעה אזעקה במהלך ההפגנה בכיכר "הבימה" ולא עמד בדוחק הנורא שנבע מהידחסותם של מאות המפגינים אל עבר המרחב המוגן. לו היה טיל פוגע חס וחלילה במפגינים, שהפגינו מכח החלטתו של בג"ץ שבודאי אינו מבין בענייני בטיחות יותר מאשר אנשי פיקוד העורף המנוסים, על מי היתה מוטלת האחריות לחייהם של הנפגעים? מי היה נמצא אשם בועדת החקירה?

מאוחר יותר פורסמה הודעה רשמית של צה"ל לגבי האישור החריג. וכאן עולה השאלה: האם הדרג המדיני אישר את המהלך?

מועדים לשמחה @idfonline,
להלן שאילתא:
האם פניתם לרוה"מ ו/או לשר הביטחון ע"מ לקבל את הנחייתם, לאחר שהצגתם בפניהם את מכלול השיקולים וההמלצות עובר לתשובתכם לבג"ץ? https://t.co/ijh6L1CcHg

— התנועה למשילות ודמוקרטיה (@Meshilut) April 4, 2026

מדוע כה חשוב לאפשר הפגנות בהפקרות שכזו כאשר כל עניינן הוא למחות נגד מלחמת קיום של ממש מול אויב רצחני שמצהיר ללא הרף על כוונותיו להשמיד את מדינת ישראל? מהי האלטרנטיבה שמוצגת על ידי כל אלה שמפגינים בדרישה להפסיק את המלחמה? האם הפגנות שתומכות בהמשך הלחימה היו זוכות לאישור שכזה?

אגב, מעניין לראות את השוויון המלא בטיפולו של בג"ץ בעתירות שהונחו לפניו ממש באותה עת, יום לפני ערב החג. עתירת השמאל שביקשה, כאמור, להתיר את הגדלת מספר המשתתפים בהפגנות ועתירת הימין שביקשה לאפשר ביקורי יהודים בהר הבית ללא התקהלות. דיון ראשון בעתירת השמאל התקיים כבר ביום שישי בבוקר וההמשך תוך חילול שבת ידוע. דיון בעתירת הימין עדיין לא נקבע בכלל.

יפים כאן דבריו של ח"כ שמחה רוטמן: "כל מה שצריך לדעת על בג"ץ. כשאנשים ביקשו להתפלל הציגו בפני שופטי בג"ץ ב-2020 הבדלים באכיפה על מגבלות הקורונה בהפגנות לעומת תפילות, הם פיהקו… כשהוצגו עכשיו לשופטי בג"ץ ההבדלים באכיפה של מגבלות פיקוד העורף בין ההפגנות לבין התקהלויות אחרות הם דרשו בהיסטריה תשובות, תוך כדי שבת".

באופן אבסורדי לחלוטין, מתיר בית המשפט הגבוה לצדק שלא להשמע להוראות פיקוד העורף. שופטי בג"ץ הציבו עצמם מעל הרשות המבצעת ובכך למעשה פסעו צעד נוסף בהפיכה המשפטית האמיתית שמתחוללת כאן מאז ימי אהרון ברק. זו העת שבה על אנשי הימין לצאת אל הרחובות ולהפגין כנגד האנרכיה שהולכת ומתממשת לנגד עינינו, אבל הרי אסור להתקהל בזמן מלחמה. אולי נעתור לבג"ץ?

The post ההחלטה המטורפת של בג"ץ appeared first on מידה.

נתחיל בעובדות: צוות שידור של CNN הותקף על ידי לוחמי גדוד "נצח ישראל". כמה לוחמים? כפי הנראה, שניים. מה היתה תגובתו הראשונית של הרמטכ"ל? הדחת הגדוד. נאמר ללוחמים שיש להם 24 שעות לאסוף את חפציהם וללכת הביתה לפחות עד אחרי חג הפסח. מה רואה העולם? ענישה קולקטיבית בלתי סבירה. מה רואים החרדים שנדרשים להתגייס? פגיעה לא פרופורציונלית באחיהם המשרתים. דובר צה"ל לתקשורת הזרה מיהר לגנות את לוחמי צה"ל ולהתנצל.

יש טייסים שסירבו לשרת ולא הושעו, לא הם ולא הטייסת כולה. כשיוצאי 8200 סירבו להתייצב לשירות המילואים, המפקד שלהם ביקש מהם לחכות עד למימוש הרפורמה המשפטית אם תמומש. כאשר חיילי גדוד 82 בחיל השריון סירבו להכנס לרצועת עזה, הם נכלאו ורק הם. כאשר לוחמי חטיבת הנח"ל סירבו לשוב לרצועת עזה הם נכלאו אך הגדוד שלהם לא הודח, לא הועבר לגזרה אחרת ולא יצא לרענון ערכי.

כזכור, לוחמי הגדס"ר הבדואי החשודים בהברחת סמים וסיגריות לאויב שברצועת עזה – לא הודחו. הם הועברו לגזרה אחרת. בהם לא פגעו, אותם לא הכתימו, כותרות הדיווחים בתקשורת העולמית לא הביכו אותם.

רבים מלוחמי גדוד "נצח ישראל" שלא היו מעורבים בכלל באירוע הביעו מורת רוח אל מול החלטתו של הרמטכ"ל. אחד מהם אמר: "זה שובר, זה פוגע. להקפיץ חמש פעמים בהתקלה בשנתיים וחצי האחרונות ועכשיו יורקים עליך וזורקים אותך. למה להשאר במילואים? למה לגייס חרדים אם את המילואים שיש אפשר לזרוק? איזה הצדקה יש להתנהלות כזו, מול 450 חיילים? מי יתייצב אחרי אירוע כזה?"

תמוהה החלטתו של הרמטכ"ל רא"ל אייל זמיר דוקא אחרי שמספר ימים לפני התקרית אמר בדיון בקבינט הבטחוני שצה"ל קורס לתוך עצמו על שום מחסור בחיילים. ובכן, אם צה"ל קורס ואין מספיק חיילים, האם זה נכון להדיח גדוד שלם? כמה מוטיבציה מפיח הצעד הזה בקרב לוחמי הגדוד ובקרב כל אלה שהרמטכ"ל מבקש לגייס?

ההחלטה גררה גם תגובות קשות ברשתות החברתיות. אשתו של אחד הלוחמים בגדוד, תמר סוקולובסקי, כתבה בפייסבוק כי מדובר ב"יריקה בפרצוף. מעיפים את כל הגדוד… מעיפים את המסורים ביותר. את אלו שהתייצבו ב-100 אחוז. אני פשוט מזועזעת, מרגישה בושה שככה נראה ומתנהל הצבא שלנו".

אשת הלוחם אלחנן עטיה שאיבדה את בעלה הראשון בקרב בג'באליה כתבה: "מסתבר שהמסירות והויתורים שלנו עומדים למכירת חיסול… איך יכול להיות שזורקים אותנו מכל מהדרגות?״

על רקע הטענות בצה״ל מיהרו להבהיר אין כל כוונה להדיח את הגדוד משירות אלא לשלוח אותו לתקופת אימון לביצוע ״תהליך לחיזוק היסודות המקצועיים והנורמטיביים״. וזו הבעיה העיקרית. במקום לטפל באופן נקודתי בחיילים המעורבים בתקרית (אחד מהם הודח ולגבי השני טרם התקבלה החלטה), בצה״ל החליטו לנקוט בצעדים קולקטיביים.

אתם מבינים? טייסים הם סוליסטים, אנשי 8200 הם אינדיווידואלים, לוחמים אחרים שסירבו לשרת רשאים לאחוז בדעות משלהם ולשלם את המחיר עליהן; אבל דתיים או חרדים? הם ״תופעה״, הם ״מגזר״, הם "כולם ככה", אצלם צריך לגדוע דברים מהשורש, לחנך מחדש, את כולם. קמפיין אלימות המתנחלים מרים את ראשו המכוער שוב ושוב.

קו ישיר מחבר בין המעשה הנפשע של הפצ"רית בפרשת שדה תימן (שלא הודחה עד לרגע זה) לבין הטיפול בלוחמי "נצח ישראל". משום מה לא זכינו לשמוע את הזדעקותו של הרמטכ"ל אודות התנהגותה וערכיה של יפעת תומר ירושלמי. והסיבה ברורה. ביסודו של דבר הם מסכימים. כשם שהיא ביקשה, להראות בפני העולם כיצד נוהגים בצה"ל ביד קשה ב"חיילים סוררים"; כך גם הרמטכ"ל מבקש לרצות את התקשורת העולמית העוינת.

הגיע הזמן להפסיק להתהדר במוסר צבוע שאין בו שום תועלת וגרוע מכל – שמתרחש על גבם של חיילי צה"ל. חג החירות הנוכחי הוא זמן טוב להתחיל.

The post נצח ישראל לא יישבר appeared first on מידה.

ראשית תורתו הלאומית של סמולנסקין אינה תורת גאולה אלא תורה של לאומיות גלותית. הוא אינו ציוני כהס. אך גם בו, אפילו בתקופתו הראשונה, תקופת הלאומיות הרוחנית, פועלת הרגשת הגלות בצורה פנימית וכמוסה, ומראשיתו הוא מגן בהתלהבות רבה על התקווה המשיחית הגלומה באמנציפציה ומביע אמונה באפשרות הגשמתה. אחרי כן היה סמולנסקין אחד מיוצריה של חיבת־ציון, עם ליליינבלום ופינסקר. אבל תורתו הלאומית של סמולנסקין בתקופתו הראשונה היא רוחנית־גלותית. סמולנסקין הוא שיצר את תורת "האומה הרוחנית" ("עם הרוח") ששמעון דובנוב, אבי רעיון האוטונומיזם, פיתח אחר כך על פי דרכו. את רעיונותיו הלאומיים הציג סמולנסקין במאמרו "עם עולם" ובמאמר־המילואים שלו "עת לעשות", ובייחוד בחיבורו עת לטעת, שהוא המעולה בכל חיבוריו הפובליציסטיים.

שאלת קיום היהדות הבעיה החדשה שסמולנסקין דן בה היא שאלת קיום היהדות, השאלה הקלאסית של הלאומיות הרוחנית שהס עוד אינו יודע על קיומה. אומנם בלב רבים מבני הדור קיימת הייתה הדאגה לעתידה של האומה הישראלית. אבל סמולנסקין הוא שהעלה עניין זה על הפרק ועשה אותו לשאלת הזמן: הוא שעשה את שאלת קיום היהדות שאלה מרכזית וממנה ניגש לדון על כל עולם המחשבה והמעשה של דור ההשכלה והרפורמציה היהודי. מה לעשות ובמה לקדם את פני סכנת הטמיעה הצפויה לישראל? זאת היא השאלה הגדולה שעליה החל סמולנסקין להרעיש את הלבבות. סכנה זו נשקפת לישראל בזמן הזה, בשעה שהגבולות התרבותיים והדתיים המבדילים בין ישראל לעמים הולכים ונהרסים. בכל הארצות היהודים עומדים לסגל להם את לשונות הגויים ולאמץ את אורחות חייהם; בארצות רבות נפרצו חומות הדת; תקוות הגאולה הולכת ונכרתת מלב רבים; "ומי זה לידינו יתקע, אם לא בדור שלישי לא יזכרו בשם ישראל עוד, והדור הרביעי ישכח גם רֶחם ממנו חצב". וגם אם לא ישכחו בני ישראל את מוצאם, הלא אין ספק שעומדים הם להיפרד לארצות הגלות השונות ולהיקרע לשבטים שונים "קריעת עולמים" (עם עולם, פרק ו, "חברת כל ישראל חברים"). ולפיכך חובה מוטלת על כל איש האוהב את עמו לעמוד בפרץ ולבקש תרופה למחלת האומה. כי "ישראל חולה הוא, חולה מאוד, הוא הוכה בחולאים רעים ונאמנים לא רק מידי שונאיו, כי אם גם בית מאהביו, הוא הוכה בלי חמלה מכף רגלו ועד קודקודו — וארוכה נאמנה דרושה לו לבל ימות ואבד שמו" (עת לטעת, ספר א, פרק ו, "מה ישועתנו?" ומעין זה במקומות רבים במאמריו). במה אפשר לקדם פני הרעה הזאת?

לאומיות, השכלה, תיקונים בדת

בספרו עם עולם מנסה סמולנסקין ניסיון ראשון לסדר את השקפותיו על הלאומיות הישראלית.

בספר זה הוא דן בשאלת "התיקונים" שהוא כולל בה את שאלת התיקונים החברתיים ואת שאלת התיקונים הדתיים, או כמו שהוא קורא להם, תיקונים חיצוניים ותיקונים פנימיים. סמולנסקין הוא משכיל והוא מטיף לאידיאלים של ההשכלה. התיקונים החיצוניים נוגעים ליחס העם היהודי אל העמים האחרים. צריך "ללמד איש ואיש דעת דרכי הארץ אשר ישב בה ושפת עמה, למען יהיה לכלי חפץ לה, להקריב לבו אל העמים שכניו" וכו'. צריך ללמד את בני ישראל חוכמה, מלאכה, מסחר "בכבוד ויושר", עבודת אדמה; יש לשתול בליבם את הרצון להיות חרוצים ולהיטיב עם ארץ מגוריהם למען לא יהיו "אוכלים מטוב הארץ ואינם עושים דבר לטובתה"; צריך שהיהודים יצאו "מחורי עפר" שנחבאו בהם, ויהיו "לאנשים", למען יראו בני הארץ כי "עם חפץ" הם ולא יבוזו להם (פרק ה). כמו כן יש ללמדם להוקיר את החופש שניתן להם בארצות שבהן נשתחררו, כדי שלא יבעטו בו, ובארצות שבהן לא זכו לחופש — ללמדם לשאוף אליו ולהגיע אל מימושו (פרק ו).

השקפתו מחדשת לגבי התיקונים הפנימיים. הוא חפץ להעמיד את התיקונים על עיקר חדש: על עיקר דתי־לאומי, כדי להדוף את תורת המתקנים מגרמניה (הרפורמים) שהרבו התבוללות בתיקוניהם. מודה הוא בצורך להקל מעל העם את עול החוקים שאינם מתאימים לרוח הזמן, וכן גם בצורך לשנות את סדרי העבודה בבתי התפילה ולייפותם (פרק ט, "תיקונים פנימיים", השווה גם טו, "משפט התיקונים"). אבל דוחה הוא את עיקרון ההתבוללות בתוך עם הארץ שברפורמציה הגרמנית שכוונתה הייתה לתקן ולחזק את היהדות ולמעשה הזיקה, ומבליט את פגיעתה בתקוות הגאולה. סמולנסקין מבאר את נטיית הטמיעה של יהודי גרמניה (זאת היא אחת מטעויותיו המשונות: שהוא חושב את היהדות הגרמנית ללהוטה אחרי הטמיעה יותר מיהודי שאר ארצות המערב) על בסיס שני גורמים: על ידי השפעת תורת ההומניזם של מנדלסון ולסינג ("אהבת העם היא בעיניהם כמנוגדת לתורת אהבת כל בני אדם") ועל ידי העובדה שנאלצו להילחם מלחמה ארוכה על זכויותיהם (לא כיהודי צרפת, הולנד וכו') ובמסגרתה נאלצו להתגונן מפני שונאיהם שהיו מבקרים אותם על תקוות הגאולה (פרק יד ואילך, בייחוד פרק טו, וכן ב"עת לעשות", פרק ב). סמולנסקין מבקש לשלול את הטענה שטובת היהודים במלחמתם למען האמנציפציה מחייבת את התכחשותם לקיומם הלאומי־אתני בכלל ולתקוות הגאולה מן הגלות בפרט. לתכלית זו הוא עומד על שאלת מהות היהדות ועל שאלת גורלה ההיסטורי ומשתדל לברר את אופיו המיוחד של עם ישראל.

עם הרוח

עם ישראל הוא, לפי תפיסת סמולנסקין, "עם הרוח", וקיומו הלאומי אינו תלוי בחיי ארץ ומדינה ובדיבור בלשון לאומית חיה. סמולנסקין מקבל בעצם את עיקר תורתה של ההתבוללות: אין עוד קשר ממשי בין היהודים לארץ לאומית מיוחדת; היהודים אינם שואפים למדינה מיוחדת, אלא הם מעורים בתרבות הארץ שבה הם יושבים ובלשונה. אלא שהוא מטה את התורה הזאת הטיה לאומית בכך שהוא מעלה את הלאומיות היהודית לעולם "רוחני" נאצל. לאומיות ללא ארץ וללא מדינה וללא לשון דיבור, ודאי שלא תצא ניזוקה מהתאחדות אזרחית שלמה עם העמים. סמולנסקין מקבל גם את תורת התעודה של רבני המערב ועושה גם אותה יסוד לתורתו הלאומית (עם עולם, פרק י; עת לעשות, פרק ד). הכוח הפנימי המעמיד את האומה הישראלית הוא תורתה הדתית שהוטל עליו ללמדה לכל אומות העולם, הארץ והמדינה היו רק צורות חיים זמניות לישראל. גם אחרי שגלה העם מארצו הוסיף להתקיים בכוח התורה והאמונה, ולא חדל להיות עם בין העמים. החורבן והגלות לא יכלו לשים קץ לקיומו של עם הרוח. וגם בעתיד יהיה עם ישראל נבדל משאר העמים ברוח, כי את תעודתו הדתית לא יוכל למלא בשלמות, ולפיכך יחיה חיים לאומיים רוחניים עד עולם.

מתוך השקפתו זו יוצא סמולנסקין להגן על התקווה המשיחית ועל הלשון העברית.

תקוות הגאולה נחוצה לעם כדי לקיימו ולחזק את אחדותו. ותקווה זו אין בה כדי לשמש טעם למנוע זכויות אזרח מן היהודים, מאחר שאין עימה רצון "למפעל ולמעשה" והיא לא תעורר את היהודים למרוד ולמצוא את מבוקשם "ביד רמה", ואינה אלא אמונה דתית דוגמת האמונה בתחיית המתים וכו' (עם עולם, פרק טו; עת לעשות, פרק ה). וכך גם בלשון העברית, כמו התורה והתקווה המשיחית גם הלשון העברית אינה אלא ערך רוחני. שפת ישראל שפתו היא "אך ברוח", ולא יעלה על לב איש לעשותה "לשפה אשר ידברו בה". היא אחד "מעמודי עולם לעם עולם", בהיותה שפת התורה. ושונה עם ישראל מעמים אחרים היוצאים למלחמה בעד ממלכתם ושפתם, כגון הפולנים, הצ'כים ועוד. "היהודי נאמן למולדתו, שהוא גר בה, ולשפת מולדתו, ותקוות הגאולה ואהבת השפה העברית אינן לו אלא 'חיי נשמות'" )עת לעשות, פרק ב). ומכיוון שאך "ברוח יבדל ישראל מן כל העמים", ברור שאין מהותו הלאומית יכולה לשמש חסם לאמנציפציה.

אם כן: ישראל הוא אומה רוחנית. ובגלל האופי הרוחני של מהותו הלאומית יכול הוא להיות אזרח נאמן בכל ארץ ומדינה, ואין השחרור מטיל עליו באמת חובת התכחשות ללאומיותו. אולם קיומו של ישראל בתור עם הרוח עומד לא על התורה בלבד, אלא גם על תקוות גאולתו ועל שפתו הרוחנית. הרפורמה המתכחשת ללאומיות הישראלית מעמידה אפוא את קיום ישראל ואמונתו בסכנה. ואילו הרפורמה האמיתית, שתכליתה לשמור על קיום האומה, צריכה להתבסס על הרעיון הלאומי־רוחני. את היהדות יש להעמיד על היסודות שבהם קיום האומה תלוי, ורק את אלה יש להטיל כחובה על כל אדם מישראל. לפי סמולנסקין, יסודות אלה הם: התורה והאמונה באל אחד, תקוות הגאולה, השפה העברית ללימוד התורה ולחוכמת ישראל. את שמירת החוקים והמצוות הוא חושב לעניין פרטי. כל מי שאינו הורס יסוד מן היסודות שעליהם עומדת "אחדות העם" — הוא חלק מישראל (עת לעשות, פרק ה(.

הטעמת הגורם הלאומי

בעם עולם ובעת לעשות סמולנסקין אומנם דן בהתבוללות כבתהליך המתרחש בזמן הווה, אבל יותר מכך הוא רואה בו סכנה לעתיד הקרוב. סמולנסקין מתנגד לשלילת הלאומיות הישראלית וחושב אותה "לשווא וכזב" (עם עולם, טו), אבל אין הוא מרבה להתייחס אליה, אלא הוא מתמקד בתקוות הגאולה. בינתיים הסתכל סמולנסקין בחיי היהדות הרוסית וראה את ההתבוללות המתגברת והולכת. בשנת תרל"ד (1874) נתחייבו יהודי רוסיה בחובת גיוס לצבא, והמונים־המונים מישראל התחילו שולחים את בניהם לבתי הספר הרוסיים כדי שיזכו בפטור. נחשול של התבוללות עמד להציף את רוב מניינה ובניינה של האומה. מה סיבת ההרס הזה? איך לעורר את לב העם על הסכנה? לקרוא בשם "אחדות ישראל"? "קיום האומה"? אבל נדמה שאוזן הדור אטומה ואינה מסוגלת לשמוע קריאה זו, וגם לו שמעה, ספק אם הדור מסוגל להבין פירושה. ההשכלה ניצחה, וההשכלה מתנכרת לאומה העברית. וסמולנסקין מסתער על ההשכלה, על "ההשכלה הברלינית", וקורא עליה את קריאת ה"אני מאשים" הגדולה בספרו עת לטעת, שהחל לפרסם בהשחר בשנת תרל"ה.

גם בספרו זה של סמולנסקין אנו מוצאים את חסרונותיו הרגילים: שטף דברים ללא צורך, העדר הרצאה מסודרת, ידיעות לקויות ומקריות. השקפותיו מיוסדות כמעט כולן על ידיעות היסטוריות מוטעות. אבל בדבריו פועם רגש נלהב, ומורגש בהם כוח של מחשבה נמרצת, אם גם רדופה ומבוהלת. רעיון יסודי חדש פורץ לו כאן דרך: הכוח הראשוני המקיים את ישראל הוא הרגש הלאומי או הרצון לקיים את האומה באחדותה. את השקפתו זו מרכיב סמולנסקין על דעתו הישנה שהתורה קיימה את ישראל, היא התורה, היא התעודה להפוך לעמים "שפה ברורה לקרוא כלם בשם אלוה אחד", היא "הרוח אשר תחיה לעולם", כי אין לרוח כיליון (עת לטעת, ספר ראשון, פרק ד: "מה כוחנו"). סמולנסקין משתמש בשני רעיונות אלה בערבוביה, וכמעט שאינו מרגיש בשניותם. בכל אופן אנו מוצאים אצלו כאן את הדעה שלא מוסדות הדת כשהם לעצמם "הקימוּנו על רגלינו והחיונו כיום הזה", אלא "רגש יותר נעלה ויותר חזק, הלא הוא הרגש כי עם אנחנו" (ספר א, סוף פרק ב: "מה אנו"). האחדות הלאומית נחשבה תכלית עליונה בעיני העם, והדת נחשבה רק אמצעי לקיים את האומה. האמונה ניתנה לישראל "רק כברית העם", ואף על פי שלא הפרידו לפנים כלל בין עם ישראל ובין אמונת ישראל, ידעו כי "חבלי הדת הם רק כטפל למוסרות הלאום, כי ברית הלאום היא העיקר והדת אך תחזק את הברית הזאת". ולפיכך החזיקו בגלותם בחוקי הדת, מפני שידעו שעל ידי כך תתקיים האומה. ומפני זה החזיקו בחוקים גם אנשים חוקרים וחכמים כרב סעדיה גאון ורבי יהודה הלוי ורבי אברהם אבן עזרא והרמב"ם: "אמונת רוחם את ברית עמם היא נתנה בליבם להחזיק בכל אלה בכל כוחם" (ספר שני, פרק ס: "מלחמת עולם ").

תפיסה זו נעשתה תפיסה רווחת ומקובלת, נוסח קבוע של המחשבה הלאומית. סמולנסקין מטעים שאחדות ישראל, ראשית כוחו בגלותו, עומדת על "רגש האחור", "על רגש הלאומי", על ההכרה הישראלית־הלאומית. "באר התורה" הייתה מקור חיי ישראל, אבל הכוח אשר נתן לו די אומץ "לשתות מהמקור הזה ולחיות" בא "מאת הדעה הנעלה והנשגבה כי עם אנחנו, עם הרוח". הרגש הלאומי הוא הפועל גם עתה אף בלב אלה המתכחשים לאומה הישראלית. הרגש הלאומי מקשר אותם גם אחרי שנכרתה אמונה מליבם אל עם ישראל "מבלי אשר ידעו בנפשם, כי כן היא". ולפיכך חובה על כל אדם מישראל בזמן הזה בייחוד לחזק את ההכרה הלאומית, כי "רק היא תיתן לנו חיים ארוכים". ולפיכך גם אילו אמת היה הדבר שהשם "עם" יהיה לישראל למחיתה, ושבעבורו ישנאו אותו העמים, גם אז היה "עלינו לשאת ולסבול כל אשר נטל עלינו" ולסבול גידופים "בעבור תת ניר לעמנו עד עולם" (ספר ראשון, פרק ד, בייחוד בסופו).

בזמן הזה, שהדת עם חוקיה הולכת ונהרסת, אין הצלה לישראל אלא ברגש הלאומי ובהכרה הלאומית. אבל אם יחדל ישראל לחשוב את עצמו לעם, הרי יִכלֶה הרגש הלאומי מלבבו (שם). שלילת הלאומיות הישראלית היא אפוא לא רק "שווא וכזב": היא אסון לאומה הישראלית, ויש בה כדי לייבש את מעיין חייה; שלילה זו היא מקור סכנת הטמיעה המרחפת עתה על ישראל.

המלחמה על "השכלת ברלין״

סמולנסקין יוצא עתה למלחמה עם "השכלת ברלין" ואביה בן־מנחם (משה מנדלסון), שב"עת לעשות" עוד הזכירוֹ רק לשבח על שהועיל להעיר את ישראל מ"תרדמת איוולתם" (עת לטעת, ספר א, פרק ג). בבן־מנחם הוא תולה את כל הקלקלה, מפני שהוא היה הראשון שהביע, לפי טעות סמולנסקין, את הדעה שישראל אינו עם אלא כנסייה דתית, והביא על ידי כך רעה רבה לישראל. סמולנסקין לא ידע את ראשית הכפירה הלאומית בשאלת "האומה" היהודית בימי המהפכה בצרפת ובהולנד ואחרי־כן בימי נפוליאון. הוא דימה שמצא את ראשית הדעה הזאת אצל מנדלסון. אומנם הוא יודע שבן־מנחם לא הביע דעה זו בפירוש, אבל הוא מאשים אותו ש"עזר הרבה להוציאה לאור".

סמולנסקין גוזר את הדעה ההיא בדרך הפלפול בהשקפת בן־מנחם על היהדות, שהיא דת של חוקים. כוונת מנדלסון הייתה: חוקים ולא דעות עיוניות (אמיתות שכליות). אבל סמולנסקין מפרש: חוקים ולא יסודות לאומיים. לתפיסתו, מנדלסון פסק שהיהדות מאוגדת אך ורק על ידי חוקיה, ועל פי זה גם היה נוהג בחייו — ועל ידי כך "נתן יד לאלה אשר עליו תלו כל יסודות דבריהם" להכריז שאין היהדות אלא "חברת חוקים נבדלים", ולהסיר אחר כך גם את תקוות הגאולה ואת השימור של שפת עבר (פרק ב). סמולנסקין אינו שם לב לכך שהיהדות הרפורמית המתבוללת העמידה את היהדות לא על החוקים אלא דווקא על האמונות והדעות. הוא מאשים את בן־מנחם שעל ידי תרגום התורה לגרמנית הוריד את כבוד שפת עבר וגרם להשתכחותה. בטענו כי שמירת החוקים עולה על לימוד התורה, ושישראל הם רק בני דת אחת, הרס כמעט עד היסוד את בית ישראל. באשמתו לבשה רוב תנועת ההשכלה היהודית צורה של התבוללות (פרק ד, "מה כוחנו").

הלאומיות הרוחנית והאמנציפציה

בעת לטעת חוזר סמולנסקין לדון בשאלת האמנציפציה, שכבר נגע בה במאמריו הקודמים. הוא משתדל להוכיח שהלאומיות הישראלית איננה מכשול ליהודים בשאיפתם לשוויון זכויות. הוא טוען שהתכחשות היהודים לאומתם היא שהביאה עליהם צרה חדשה. אוהבי ישראל לא דרשו מהם שיתכחשו לייחודם הלאומי. הישרים מבני אומות הגולה ראו שהיהודים נאמנים לארצם ומסורים לה בכל נפשם ומאודם, והחליטו כי "בני הארץ המה". רק שונאיהם התחילו מודדים אותם בייחודם הלאומי. בגלל פחדם של היהודים משונאיהם התחילו היהודים להתכחש ללאומיותם ולהכריז שהם כנסייה דתית ולא עם. כך סיפקו היהודים לצורריהם קטרוג חדש, בהוכיחם להם תמיד את האמת, שהם עם ולא כנסייה דתית. סמולנסקין מזכיר את קרומוול (המנהיג האנגלי שהתיר לשובם של היהודים לאנגליה ב־1656) ואת מירבו (הרוזן ממירבו, מדינאי צרפתי שתמך בשוויון אזרחי ליהודים) שלא מצאו עוון בישראל על היותו עם. הוא אינו יודע שדווקא אוהבי ישראל הם שנתנו לו מעמד אזרחי על יסוד שלילת ייחודו הלאומי. המתבוללים עצמם אשמים לדעתו בשטנה החדשה המופנית עתה כלפי ישראל: המתבוללים שכופפו ראשם לפני כל עוול וחמס והראו "כי נכונים המה להיות עבדי עבדים" בהתכחשם לעמם. סמולנסקין מציע את פתרונו הישן: היהודים הם עם, עם הרוח. לאומיותם היא לא מן העולם הזה, אלא היא רק דעה, השקפה, "ולא תעורר למעשה ופעולה". את משפטם צריכים היהודים לבסס רק על אמונם לארץ מגוריהם (פרק ה, וכן גם סוף ספר ראשון).

בפתרונו זה רואה סמולנסקין פתרון שלם לשאלת ישראל. ישראל ייוושע "תשועת עולמים" בחומר על ידי ההשכלה וחסד העמים (ראש פרק ו). אך הוא ייוושע תשועה רוחנית ויינצל מן הכיליון רק אם חסד לאומים זה לא ייקנה במחיר התנכרותו של העם ללאומיותו. אין הצלה לישראל אלא בהגברת הרגש הלאומי וההכרה הלאומית. התורה היא גם עתה יסוד חיי ישראל. אבל מפני שכוח האמונה הולך ומתמעט, צריך לאמץ את התורה על ידי הרגש הלאומי ולא על ידי אמונה דתית מסורתית. בני הנעורים שיתחנכו על השקפה זו, שישראל הוא עם הרוח החי על תורתו, "לא ימאסו בנחלת אבותיהם", כי "לא ככבלי הדת" תראה בעיניהם "אלא כחבלי הלאום". דרך זו היא הדרך המובילה להישרדות ישראל בזמן הזה (פרק ו).

סמולנסקין יסד אפוא את רעיון הלאומיות היהודית החילונית ובנה בסיס לכל המחשבה הלאומית שלאחריו, בייחוד של אחד־העם ושל דובנוב.

אופייה של הלאומיות הרוחנית

בתורתו הלאומית של סמולנסקין כבר מתבטאת כל חולשתה וחוסר חיוניותה של הלאומיות הרוחנית, והגלותית בפרט. סמולנסקין אינו מרגיש במלוא השפעתה ההרסנית של תרבות הנכר על ישראל כשהיא לעצמה. הוא מחזיק בכל עיקרי ההשכלה, ומדמה במחשבתו שמקור כל הרע הוא רק הדעה שישראל אינו עם. הוא אינו יודע שהיהדות המערבית נטמעה עוד קודם שקיבלה דעה זו. הוא אינו שם לב שהיהדות במזרח אירופה לא קיבלה דעה זו כלל, ובכל זאת נסחפה בזרם ההתבוללות. סמולנסקין נלחם ב"השכלת ברלין" ואינו יודע שהוא ממשיך את מסורתה. הוא מייחס לה רעיון שלא היה לה מעולם. שכן ההשכלה כשהיא לעצמה, בייחוד בגליציה וברוסיה, לא כפרה בלאומיות היהודית; אף על פי שלא העמידה את עצמה על הרעיון הלאומי בתור עיקר אידיאולוגי, גם היא הטיפה לאהבת התורה והאמונה הצרופה ולאהבת שפת עבר. להשכלה היו אידיאלים לאומיים, אלא שהמציאות לא נתנה להם להתגשם. היא שאפה ל"יהודי בביתך", אבל לא הצליחה לברוא אותו. כוחה של התרבות הנוכרייה החריב את חיי ישראל וביטל את חלומותיה של ההשכלה. ומה יכולה להועיל המחשבה שישראל הוא עם, מחשבה שעד עתה החזיקה בה גם היהדות המזרחית? כמו כן אין סמולנסקין מרגיש בכל חומרת המצב שכפה על היהדות בזמן הזה לצמצם את ביטויי קיומה הלאומי. הוא אינו יודע שהעמים, ולא תלמידי בן־מנחם, כפו על ישראל את שלילת לאומיותם. הוא אינו יודע שבמערב הייתה שלילה זו תנאי מפורש של השחרור. ולפיכך הוא מאמין בתמימותו בפתרון ובפשרה על ידי הרוחניות. אין הוא מרגיש בכוחה של האמנציפציה כשלעצמה לבולל את היהודי באומות, בכוח המבולל העצום המצוי בעצם התנחלות היהודים בארצות גלותם, וזאת אף על פי שהוא עצמו הִטעים (בסתירה לכל שיטתו) שאילולא הלחץ והרדיפות, היו היהודים מתבוללים בעמים (עם עולם, פרק י). במיוחד בולטת בתמימותה ובחוסר מציאותיותה השקפתו על תקוות הגאולה: התקווה היא תקווה רוחנית־דתית ולא תקווה מעשית, אבל אפשר שתתגשם במעשה; התקווה היא אמונה דתית, אבל יש לקיימה לשם רעיון הלאומיות החילונית, כאילו אפשר לקיים אמונה שאין מאמינים בה. תמימה היא התוכנית המעשית שהוא מציע. על ידי בתי ספר לרבנים, על ידי לימוד תנ"ך במקורו, על ידי כתיבת ספרים בחוכמת ישראל בעברית, הוא מבקש לעצור את שטף ההתבוללות האיתן והסוער.

צרת היהדות וצרת היהודים

לאומיותו של סמולנסקין נובעת ממקור חיובי: היא נובעת מתוך אהבתו העמוקה והנלהבת לעמו ולקודשיו. הוא חרד ליהדות, הוא ירא מפני כוחה ועוזה של ההתבוללות. אולם סמולנסקין הוא גם מבשֵׂר כישלונה של ההתבוללות וכישלונה של האמנציפציה המבוססת עליה. הוא מרגיש בפורענות העומדת לבוא. סמולנסקין מאמין לכאורה בתשועת ישראל על ידי ההשכלה והשחרור, והחיים הלאומיים היהודיים הם לדבריו רק "רוח". אבל בליבו הוא מרגיש שלא הרוח בלבד מפרידה בין ישראל ובין העמים. את הצורך שיש עוד בזמננו בתקוות הגאולה הוא מבסס גם על זה "שעוד תישמע זעקת בני ישראל מקרוב ומרחוק", ושאף בארצות שבהן זכו היהודים לכאורה בשיווי זכויות ייתנו להם לחיות כחפצם רק מתוך חמלה וסבלנות (עם עולם, פרק טו). בהגותו הוא מאמין, ככל בני דורו, בשחרור. אבל בעומק ליבו אין הוא מאמין בגאולה גמורה. והוא גם אומר שהיהודים יהיו תמיד "כאזרחים ולא אזרחים", מאחר ש"קנאת הדת" וכן "קנאת איש באיש ועם בעם" לא יחדלו מקרב עמי הארץ.

כשבא המשבר בשנות השמונים של המאה הי"ט (הפוגרומים בתחום המושב) הכריז סמולנסקין שזה שתים־עשרה שנה ניבא "את הרעות האלה" והגיד "את האותיות מראש ככל אשר קרו וַיֶאֱתָיוּ". הוא הרגיש אפוא יפה בקשר הפנימי שבין תורתו הלאומית ובין הרעות שבאו על ישראל, אף על פי שבהגותו הטיף רק ללאומיות של רוח. תורת ההתבוללות הייתה בעיניו לא רק תורה נפסדת אלא גם תקוות שווא: נביאיה קראו "שלום באין שלום" (אבותינו חטאו ואינם, פרק ב). ולפיכך היה מעברו של סמולנסקין ל"חיבת ציון" מעבר טבעי ואורגני אף על פי שהיה פתאומי. במאמר "שאלת היהודים — שאלת החיים" עודנו מחזיק ברעיון ששאלת היהודים אינה אלא רוחנית: מה לעשות ליהודים לבל יתבוללו בעמים. אבל את המאמר הזה אין הוא גומר, ובמאמרו "נחפשה דרכינו" הוא מטיף כבר בהתלהבות ל"חיבת ציון". הרעות שקרו פתאום היו פתרון לחלומו הרע של סמולנסקין. גם תורתו הלאומית של סמולנסקין, למרות היותה רוחנית־גלותית במחשבתה, מושרשת אפוא בהרגשת הגלות ובצורך הגאולה. מכל מקום אין ספק שאילולא תנועת הגאולה שנתעוררה בשנות השמונים הייתה תורתו של סמולנסקין נשארת בלי כל השפעה מעשית. על חולמי הגטו הייתה משפעת אומנם, אבל יותר מגירויֵי־נפש רומנטיים לא הייתה מעוררת. על זה מעיד הוא עצמו. קודם שבאה הרעה, אומר סמולנסקין, גם בעיני אלה שקיבלו את דבריו הוא היה "רק צועני מיטיב נגן"; הם התענגו על דבריו, אבל את דרכיהם לא שינו. רק בתנועת הגאולה לבש הרעיון הלאומי צורה ממשית.

המהדורה המחודשת של ספרו של יחזקאל קויפמן, "בין נתיבות", יצאה לאור בהוצאת ארגמן וזמינה לרכישה בקישור.

The post המהפך הציוני של סמולנסקין: פרק מספר appeared first on מידה.

על פי אזהרה משותפת שפרסמו עשרה מרכזים לשיתוף ולניתוח נתונים בארה"ב, בתחילת המבצע נרשמה ירידה מסוימת בהיקף איומי הסייבר שמקורם באיראן, ככל הנראה בעקבות פגיעה ביכולות פיקוד ושליטה, הסבת משאבים למשימות אחרות או פעילות התקפית יעילה מצד ארה"ב וישראל, אולם גם שם הוזכר שיתוף פעולה בין שחקנים איראניים לבין גורמים המזוהים עם רוסיה.

מתקפות הסייבר כוונו גם לחברה האזרחית. מערך הסייבר הלאומי זיהה עשרות מקרים של פריצה למצלמות אבטחה בישראל לצורכי איסוף מודיעין בזמן אמת; קבוצת Handala האיראנית פרצה לאתר של האקדמיה ללשון העברית והשחיתה אותו כחלק ממאמץ לייצר הד תודעתי, ושלטים דיגיטליים בתחנות רכבת בישראל נפרצו.

המלחמה שימשה לא רק זירה לתקיפות נגד ישראל, אלא גם פלטפורמה לקידום נרטיבים אנטי-מערביים. הארגון האמריקני NewsGuard חשף מבצע השפעה רוסי של הפצת דיווחי כזב וייחוסם למקורות מערביים מוכרים. בין היתר, הופץ סרטון שיוחס כביכול למכון ללימודי המלחמה בארה"ב ולפיו טילים איראניים הרגו 70 חיילים צרפתים באבו דאבי. התוכן צבר יותר מחצי מיליון צפיות והופץ גם באמצעות רשת ההשפעה. במקביל, הופצה טענה כוזבת נוספת שיוחסה למגזין הצרפתי לה פואן (Le Point), שלפיה נוכלים אוקראינים ניצלו את המלחמה כדי לגנוב עשרות מיליוני אירו מאזרחי צרפת.

החידוש המשמעותי ביותר בהקשר הזה היה מתקפת הכטב"מים האיראניים על מרכזי נתונים של שירות הענן של אמזון באיחוד האמירויות ובבחריין. הפגיעה הזו גרמה לשיבושים בשירותים פיננסיים, עסקיים וצרכניים. על פי המכון הבריטי RUSI, זוהי הפעם הראשונה שבה יכולת קינטית פגעה ישירות בתשתית ענן ציבורית.

המערכה הנוכחית חושפת אפוא כי מלבד המערכה הצבאית הישירה נדרשת מדינת ישראל להתמודד עם תמנון דיגיטלי רב זרועות המשלב בתוכו אינטרסים שונים: מתקפות סייבר, מבצעי השפעה, הפצת כזב ותקיפה קינטית של תשתית דיגיטלית. כיוון שהאיום הזה אינו מתורגם באופן ישיר להרג ולפחד המוני בקנה המידה של טרור מסורתי, קל להמעיט בחשיבותו. אם ישראל לא תתייחס ברצינות לאיומים אלה, היא עלולה לגלות מאוחר מדי כי השחיקה המצטברת הפכה לאיום ביטחוני רחב יותר.

קים ויקטור היא חוקרת בסדנת יובל נאמן.

The post חזית הסייבר של מבצע "שאגת הארי" appeared first on מידה.

אפשר לכנות את התופעה הזו "מכאפוביה" (מלשון "מכה", מלחמה ביוונית) כלומר חרדה עמוקה, כמעט קיומית, ממעורבות קרקעית. הציבור האמריקאי למשל עדיין נושא את הצלקות המדממות של עיראק ואפגניסטן ורואה בתמרון קרקעי מוקצה מחמת מיאוס, חרדה מהסתבכות אינסופית ללא תאריך סיום, וממחיר דמים  חסר תוחלת. החרדה הזו מעצבת את המציאות הגיאופוליטית וגורמת לארה"ב וליתר מדינות המערב לאמץ במלואה את דוקטרינת "מעבר לאופק" (Over the Horizon), כלומר לנסות לפתור בעיות מורכבות באמצעות מל"טים, טילים מדויקים וכוחות מיוחדים הפועלים בחשכה. דבר זה גם בא לידי ביטוי במלחמה הנוכחית עם איראן: ארצות הברית נוטה להימנע מכל אפשרות של הפעלת כוח קרקעי ומעדיפה להישען על סנקציות כלכליות ותקיפות כירורגיות מהאוויר. השאלה שעולה אינה רק מה נכון לעשות כדי לעצור את האיום, אלא עד כמה עצם האפשרות של תמרון נבחנת ברצינות. כשהאויב מזהה שהיריב שלו חרד מחיכוך ישירה הוא מבין מהר מאוד איפה עובר הגבול, ומעביר את מרכז הכובד שלו אל המרחבים שהאש מנגד לא יכולה להכריע.

הפחד מתמרון בישראל

גם בישראל, למרות הדימוי ההתקפי והאתוס הצבאי הנועז, חלחלה ה"מכאפוביה" עמוק לתוך המערכת. 18 השנים ברצועת הביטחון בלבנון צרבו בזיכרון הלאומי ובקרב מקבלי ההחלטות רתיעה עמוקה מפני כניסה קרקעית ממושכת. הפחד מ"הבוץ הלבנוני" המשיך ללוות כל צומת החלטות מאז, ולעיתים קרובות הכתיב את גבולות הדיון האסטרטגי. במלחמת לבנון השנייה בשנת 2006 הדבר זעק לשמיים כשהדרג המדיני והצבאי ניסו במשך שבועות ארוכים "לנצח מהאוויר", תוך דחייה חוזרת ונשנית של מהלך קרקעי רחב, וכשהמהלך הזה אושר לבסוף, היו טענות שהוא נעשה בצורה מהוססת, מאוחרת מדי ולא ממוקדת שהותירו תוצאותיו שנויות במחלוקת.

בגזרת עזה, השיתוק הזה קיבל גיבוי טכנולוגי ואינטלקטואלי מתוחכם. המצאנו לעצמנו מציאות שבה אפשר לנהל את הסכסוך ב"שלט רחוק" ולחסוך את המחיר הכבד של שליטה בשטח. האסטרטגיה הישראלית נשענה במשך שנים על ניסיון לצמצם את החיכוך הישיר למינימום האפשרי ועל מדיניות של "סבבים" שנועדה לקנות זמן ושקט. מערכות כמו כיפת ברזל, המכשול התת-קרקעי החכם, והיכולות המודיעיניות הפנומנליות העניקו לנו יתרון הגנתי מוחץ. יכולנו לספוג מטחים ולענות בתקיפות מדויקות על מטרות מסומנות. מבצעים כמו "עמוד ענן" ו"שומר החומות" נוהלו כמעט לחלוטין באמצעות הפעלת עוצמה מנגד, ללא חייל אחד שחצה פיזית את הגדר.

אבל את התוצאות ראינו כולנו: ההרתעה נשחקה וצבא היבשה עצמו הלך והצטמק. מפקדים ולוחמים התרגלו למציאות שבה המשימה העיקרית היא הגנה, ושתמרון הוא מושג ששייך להיסטוריה. כך נוצר 'מעגל קסמים' הרסני: הדרג המדיני נמנע מאישור תמרון קרקעי בשל חוסר אמון ביכולת ההכרעה של צבא היבשה; ובהיעדר הפעלה מבצעית, הצבא לא תורגל ולא תוקצב מספיק למשימות מורכבות – מה שאולי העמיק עוד יותר את חוסר האמון בקרב מקבלי ההחלטות.

בזמן שאנחנו התפעלנו מהטכנולוגיה שתחסוך לנו את הצורך בדם וביזע, האויב בצד השני למד את המגבלות שלנו. מתחת לפני הקרקע התפתחו תשתיות ענק, ערים שלמות של מנהרות, מערכי פיקוד מבוצרים ועומק מבצעי שלא התרגש מפצצות של טונה מהשמיים. ככל שעברו השנים, הלך וגדל הפער בין "תמונת ניצחון" פוטוגנית של בניין קורס בעזה לבין פירוק ממשי של יכולות הלחימה של האויב. צברנו "חוב אסטרטגי", הרי שהעדפנו לשלם מחיר קטן בכל פעם כדי להימנע מהמחיר הגדול של טיפול שורש, בזמן שהריבית על החוב הלכה ותפחה.

רגע ההתפכחות

ההבדל בין ההתנהלות האמריקאית לישראלית נעוץ בנתון גיאוגרפי פשוט אחד: המרחק. עבור ארצות הברית, המלחמה היא אירוע משני שקורה מעבר לים. היא מגיעה לציבור דרך מסכים, תדרוכים וניתוחים באולפנים ממוזגים. חיי היומיום של האזרח בניו יורק או בטקסס אינם משתנים כשהצבא שלו נלחם. במצב כזה, פוליטיקאי יתקשה מאוד להצדיק אבדות בנפש.

בישראל, המרחק הזה אינו קיים. האיום נושף בעורף ויושב על הגדר. אזעקות, טילים, חדירות ואיום על יישובים הם חלק משגרת החיים. במציאות כזו, המשוואה משתנה לחלוטין: לא רק מה המחיר של פעולה קרקעית, אלא מהו המחיר הנורא והבלתי נסבל של הימנעות ממנה.

אירועי 7 באוקטובר היו רגע ההתפכחות האכזרי מכולם. הם הוכיחו בצורה המוחשית ביותר שתשתיות שנבנו והתעצמו במשך עשור לא מתפרקות בשידור חי מהאוויר, מתוחכם ככל שיהיה. המעבר לתמרון קרקעי רחב ועמוק לא נבע מתוך שינוי פתאומי בתיאוריות צבאיות או מרצון לכיבוש, אלא מתוך הכרה מפוכחת בכך שארגז הכלים שבו השתמשנו עד אז פשוט מיצה את עצמו. לא נותרה ברירה אלא לשלוח את המגפיים אל הקרקע.

פחד בריא הוא חלק לגיטימי וחשוב מהשיקול המבצעי. הוא מונע פזיזות, מחייב זהירות ומאלץ את המתכננים לחשוב על חלופות. אבל כאשר הפחד הופך להרגל קבוע, או גרוע מכך, לטאבו פוליטי שאסור לגעת בו, הוא משבש חשיבה בריאה ומתחיל לנהל את האסטרטגיה במקום שהיא תנהל אותו.

כאשר אפשרות מסוימת כמעט ואינה עולה לדיון, לא משום שנבחנה בקפידה ונפסלה מסיבות מקצועיות, אלא משום שהיא נחשבת ל"רעילה" מדי ציבורית, מרחב הפעולה שלנו מצטמצם. האויב אינו טיפש; הוא מזהה את ההיסוס, מבין את המגבלה ומנצל אותה כדי לבנות כוח במרחבים המוגנים שייצרנו עבורו במו ידינו.

השינוי הדרמטי בדעת הקהל הישראלית בשנה האחרונה משקף בדיוק את התהליך הזה. בשנת 2000, רוב הציבור תמך ביציאה מלבנון מתוך תחושה מובנת שניזונה בחלקה מתנועת "ארבע אמהות" שהמחיר היומיומי של נוכחות קרקעית אינו מצדיק את עצמו. לאורך השנים התברר שהנסיגות וההתאפקות לא הביאו לשקט המיוחל, אלא אפשרו לאיומים להתבסס ולהפוך למפלצות של ממש. חיזבאללה וחמאס בנו יכולות שלא היו נעלמות מעצמן בשום תרחיש. כיום, הציבור הישראלי מבין שהימנעות מתמרון אינה מבטלת את המחיר, היא רק דוחה אותו למועד מאוחר יותר, שבו התשלום יהיה בריבית דריבית. הפער בין שתי התקופות אינו נובע מאובדן הרגישות לחיי אדם, אלא מהערכת מצב שונה ומפוכחת יותר. השאלה אינה אם צריך להפעיל כוח קרקעי בכל הזדמנות ובכל מחיר, אלא אם אנחנו מסוגלים לשקול את הכלי הזה באובייקטיביות, מבלי שהדיון יוכרע מראש על ידי טראומות עבר, חששות ממחירים כבדים או פחדים פוליטיים.

יצחק מנסדרוף הוא חוקר במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון (JCFA).

The post מחיר הזנחת התמרון הקרקעי appeared first on מידה.

לטובת הקוראים נזכיר. מבצע "שלום הגליל" שאמור היה להיות תחום בזמן ובעומק הפעולה בשטח. התרחב לכדי שנים של מלחמה ולכדי קילומטרים רבים. עוד ועוד לוחמים נהרגו או נפצעו בפעולות השונות בלבנון, ובלילה נורא בפברואר 1997 התנגשו זה בזה שני יסעורים של חיל האוויר בדרכם ללבנון מעל עמק החולה וכל 73 לוחמי צה"ל שהיו עליהם נספו. מאז הלילה ההוא התעצמה המחאה הציבורית נגד המשך המלחמה ונשמעה הקריאה לסגת מלבנון באופן חד צדדי. ארבע האמהות המפורסמות שאבו את כוחן מארגון שהוקם שנה לאחר פרוץ המלחמה "הורים נגד שתיקה" וקראו לעצמן בתחילה "ארבע אמהות – לצאת בשלום מלבנון". הן החלו לקיים כנסים והפגנות ברחבי הארץ ובתקשורת בארץ ובחו"ל הן זכו לתפוצה רחבה ולסיקור. מנגד היו שטענו שהן לא מבינות בבטחון, שהן מעמידות בסיכון את הלוחמים ושהן מעניקות כח לחיזבאללה ולאוכלוסיה בדרום לבנון לפעול נגד חיילי צה"ל, ויש אף מי שכינה אותן "ארבע סמרטוטות". אך לשווא. הקריאה של ארבע אמהות לנסיגה חד צדדית מלבנון נפלה על אוזניו של אהוד ברק, וברק הבטיח בשנת 1999 שאם יזכה לכהן כראש ממשלה – יוציא את צה"ל מלבנון תוך שנה. וכך במאי 2000 יצא צה"ל מלבנון, במה שנראה היה כמו בריחה חפוזה. לא השלמנו את המשימה ובמקום זאת ברחנו, וזו בדיוק הסיבה שחזרנו אל הבוץ הלבנוני במלחמת לבנון השניה ולאחריה.

התמזל מזלם של אזרחי ישראל שחיזבאללה לא הצטרף מצפון אל הטבח בשמחת תורה שכן ייתכן שהיינו מתקשים לשרוד במערכה רחבה שכזו ביום ההוא. ההימנעות הזו נמשכה זמן קצר והשיגורים החלו להגיע מלבנון על טיליהם ועל כטב"מיהם. חודשים על גבי חודשים של מטחים בלתי פוסקים נחתו על צפון הארץ. לבסוף פסקה האש אך ללא הסכם שלום כלשהו עם ממשלת לבנון ומבלי שחיזבאללה פורק מנשקו, והיתה זו רק שאלה של זמן עד אשר נמצא את עצמנו שוב בעומק הבוץ במדינה שבירתה כונתה בעבר "פריז של המזרח התיכון". ואכן בימים אלה חיילי צה"ל לוחמים שוב בלבנון. הרמטכ"ל ואלוף פיקוד הצפון נשמעים נחושים להכריע את חיזבאללה. אם פעם התקשינו לפנות אוהל – כעת אנחנו מפנים מאות אלפי לבנונים אל מעבר לנהר הליטאני, וכעת מסתמן כגבול העתידי אליו שואפת ישראל להגיע לפחות מבחינת העדר אוכלוסיה לבנונית בכל השטח שמדרום לו.

אבל לצערנו נדמה שרוח הנכאים של "ארבע אימהות" עדיין בקרבנו. מזה מספר שבועות נשמעים קולות שמביעים ספק לגבי נחיצותה של הלחימה בלבנון, במיוחד באשר לפעולה הקרקעית. את אלטרנטיבה כמובן אין להם, העיקר להיכנע. הכרעת חיזבאללה והכרעת חמאס עוברות שתיהן דרך המערכה נגד איראן, והנה גם נגדה נשמעים קולות מחאה בלתי נתפסים. שוב ושוב נשמעות טענות מכוערות על כך שהמלחמה משרתת את הממשלה כאילו שניתן בכלל להעלות על הדעת שמקבלי ההחלטות אכזרים מספיק כדי לשלוח לוחמים אל פציעתם או אל מותם ובלבד שיוכלו להמשיך ולאחוז בכס השלטון. מי שמעלה בדעתו מחשבה שכזו – הוא הוא האכזר. שוב ושוב הם צווחים שהממשלה "מפקירה את הציבור" ושוב הם נושאים שלטים עליהם מתנוססת הסיסמא הנבובה שכל רגע במציאות הישראלית מוכיח את השקר שבה – "רק שלום יביא בטחון". המלחמה שבה אנו נתונים על כל זירותיה אינה מלחמה שאנחנו יכולים לבחור שלא להלחם בה, הפסד שלנו במערכה הזו הוא עניין קיומי. הקושי של העורף מובן וברור על כל היבטיו, מי שאינו מסוגל לעמוד בו בגבורה מוטב שלא ישמיע את קולו בפומבי על מנת שלא להחליש את אלה שמצליחים לזקוף קומה.

דוגמא טובה לתופעה הזו היא שירה גפן, בתו של יהונתן גפן ז"ל. גפן מרבה להביע טרוניה ברשתות החברתיות על הקושי של שגרת המלחמה. כאמור, אלטרנטיבה אינה מוצעת אבל הורדת המורל עד לכדי "עדר כלבים מובל לאסון" יש ויש. "נחזור הלומים או מתים", כותבת מי שניצחון אינו מהווה בכלל אופציה בעיניה. "מדינה שרועה חסרת אונים", היא כותבת על מי שזוכה להלחם לצד המעצמה הגדולה ביותר בעולם באופן שאינו נופל ממנה במאומה. "לבסוף כשנפתחה דלת הפלדה", היא מנבאת בחזונה האפוקליפטי לגבי מדינת ישראל: "היא שכחה איך ללכת, ולא זכרה מה עושים בחיים שאין בהם הרג". גפן יודעת היטב עד כמה תאבי חיים אנחנו ואיך רגע אחרי שמסתיימות כאן מלחמות אנחנו כבר עומדים בתור לקניות ממש לא נחוצות או בתור לטיסה לנופש שתיכננו בעודנו בממ"ד לצלילי נפץ היירוטים.

"לצאת לרחוב כנגד המלחמה הנוכחית זו החובה הגדולה ביותר שמוטלת על כל מי שמאמין שאין לנו מקום אחר מלבד ישראל", קוראים אנשי "המכון לחירות ואחריות" מאוניברסיטת רייכמן באוקסימורון אבסורדי, שכן מי שמאמין שאין לנו מקום אחר מלבד ישראל צריך לתמוך במלחמה על קיומנו.

אל המקהלה הזו הצטרפה אילנה דיין עם אחד המונולוגים העלובים שנשמעו אי פעם בתקשורת הישראלית, וסיפרה על סף בכי על בני משפחה פלסטינית שנהרגו על ידי "מסתערבים שריססו אותם". ברגע אחד של הגינות הודתה שהלוחמים ירו משום שהרגישו מאוימים אבל מיד הציעה לנו להסתכל בעיניהם העצובות של בני המשפחה שנותרו בחיים כי כך, לשיטתה, מנצחים וכך מקדשים את החיים. מה עם החיים שלנו היהודים? זה כבר פחות מטריד את הגברת דיין. שלא כמו ארבע האמהות שהיו בין אלה שהובילו אותנו לברוח מלבנון, ענו לאילנה דיין אמהות אחרות. אמהות ללוחמים שדרשו ממנה להתנצל בפני הלוחמים, אמהות שכמו אותן ארבע אמהות מגדלות לוחמים ולא עוצמות עין בלילות ארוכים. בזכות האמהות האלה, האחרות, ובזכות הלוחמים שהן מגדלות, אנחנו נעמוד מול האויבים מחוץ ומול הנרפים מבית.

The post לא נחזור על ארבע אימהות appeared first on מידה.

הטיעון המרכזי של מאור מתחיל בשאלה של הגדרת הריבונות. כאשר מדינה דמוקרטית חווה אסון טבע בעוצמה שגורמת לקריסת תשתיות החירום שלה, מסביר מאור, סיוע זר – הקמת בתי חולים שדה או צוותי חילוץ – אינו נתפס כפגיעה בריבונות. "הריבונות נפגעה בגלל אסון הטבע, לא בגלל העזרה". לדבריו, ישראל נמצאת בתוך "אסון טבע" משפטי ופקידותי שנמשך עשורים. כאשר מערכות אכיפת החוק – המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט – מסרבות לציית לרוח החוק ולרצון הבוחר, הממשלה הנבחרת מוצאת את עצמה במצב של חוסר תפקוד מוחלט. במצב כזה, התערבות חיצונית בדמות סנקציות היא למעשה "צוות חילוץ" לדמוקרטיה המשותקת.

אין דרך אחרת לעצור את מרד הפקידים

מאור מצביע על שורה של אישים במערכת המשפטית והצבאית – ביניהם גלי בהרב-מיארה, יפעת תומר-ירושלמי ועמית איסמן –המובילים לשיטתו "מרד פקידים" נגד הלגיטימיות של הממשלה ולא בוחלים באכיפה בררנית קיצונית: החל מאי-אכיפת חוק העמותות (חובת דיווח על מימון זר) ועד לניהול תיקי נתניהו תוך התעלמות מעבירות חמורות לכאורה שבוצעו בתוך המערכת עצמה.

"הפקידים הללו חיים בבועה… הם משוכנעים שהם מקיימים את הדמוקרטיה בכך שהם מסרסים את נבחרי הציבור. אין לציבור הישראלי שום דרך להשפיע על מפת התמריצים שלהם", אומר מאור. כאן נכנסות הסנקציות לתמונה: שלילת ויזות, חסימת חשבונות בנק בארה"ב ומניעת טיסות בחברות אמריקאיות. אלו אינם מהלכים צבאיים, הוא מדגיש, אלא שינוי אישי של מאזן הרווח וההפסד עבור אותם פקידים שמרגישים חסינים מביקורת פנימית.

למה נתניהו לא פועל?

אחת השאלות הקשות שעולות בשיחה היא מדוע הממשלה, המחזיקה בסמכויות חוקיות (כמו סעיף 34 לחוק יסוד: הממשלה, המאפשר לשר ליטול סמכויות של עובד משרדו), אינה פועלת בהתאם. מאור מעריך כי נתניהו והשרים שבויים בקונספציה של "לגיטימיות פורמלית". נתניהו חושש שאם יכפור בסמכות בג"ץ או במינויים של המערכת, הוא יפרק את המבנה היסודי של המדינה.

"הם מאמינים שהם לא יכולים לעשות את זה," מסביר מאור. "וזו בדיוק הנקודה שבה נדרש הלחץ הבינלאומי. אם הממשלה מרגישה משותקת מול המערכת המשפטית, הסנקציות מבחוץ יכולות לשבור את המבוי הסתום".

בתגובה לדרישותיו של טראמפ מהנשיא הרצוג להעניק חנינה לנתניהו, מאור מצנן את ההתלהבות. הוא טוען כי על פי החוק הישראלי הקיים, לנשיא אין סמכות לחון אדם שטרם הורשע (בניגוד למודל האמריקאי).

עם זאת, הוא מבקר את הרצוג על שתיקתו: "היה מצופה מהנשיא לייצר אמירה שתחלץ את המדינה מהעיסוק בתיקים הללו. הבעיה היא שהשמאל הצליח לעטוף את האג'נדות שלו במושגים של 'אחדות', ומוסד הנשיאות הפך לסובייקט של לחץ אגרסיבי שמונע ממנו לפעול למען האמת הציבורית".

בעיני מאור, הפתרון אינו נמצא עוד בתוך "משחקי הכיסאות" של הפוליטיקה הישראלית המקומית, אלא בשינוי כללי המשחק הגלובליים. סנקציות אמריקאיות על הדרג הפקידותי הבכיר עשויות להיות, לדבריו, הזרז שיגרום למערכת להבין שיש מחיר להתעלמות מרצון הבוחר ומחוקי הכנסת.

"אנחנו לא מבקשים מארה"ב לכבוש אותנו", הוא מסכם, "אנחנו מבקשים ממנה להפסיק לתת חסינות למי שחותר תחת הדמוקרטיה שלנו".

The post זיו מאור: הסנקציות של טראמפ יצילו את ישראל appeared first on מידה.

איראן בוודאי לא מסתירה את שאיפותיה. בכיר איראני אמר השבוע לערוץ Press TV שבשליטת המשטר שאחד התנאים להפסקת אש הוא הכרה בזכותה הטבעית והחוקית של טהראן על מצר הורמוז. טראמפ עדיין לא אמר דבר על שליטה במצר הורמוז, אבל הוא לא צריך. אם ארה"ב תנצח, הורמוז יעבור לשליטת ארה"ב. התירוץ יהיה הביטחון – אבל זה יהיה הפרס. הורמוז יעניק דחיפה אדירה להגמוניה האמריקאית. זה יהפוך את ונצואלה וגרינלנד לזוטות. סין היא יבואנית הנפט הגדולה בעולם. בערך מחצית מהנפט שלה זורם דרך מצר הורמוז. מי ששולט בהורמוז מחזיק מנוף קריטי על הכלכלה הסינית. ארה"ב כבר משתמשת בפיקוח על יצוא של מוליכים למחצה מתקדמים ועל ציוד לייצור שבבים כדי לרסן את העלייה הטכנולוגית של סין. שליטה על הורמוז תיתן לוושינגטון את היכולת לחנוק גם את עורק החיים הכלכלי של סין.

קשה להאמין שבייג'ינג לא מודאגת מאוד. להזכירכם, יפן תקפה את פרל הארבור ב-1941 רק אחרי שארה"ב הטילה אמברגו נפט שאיים לחנוק את הכלכלה שלה. המטרה של יפן במתקפת הפתע הזאת הייתה ברורה: לנטרל את הצי האמריקאי באוקיינוס השקט כדי שתוכל להשתלט על שדות הנפט של אינדונזיה וכך לקזז את האמברגו האמריקאי. אפשר להניח בבטחה שסין לא תחכה למצוא את עצמה באותו מצב. יוזמת "החגורה והדרך" היא עניין של שרידות כלכלית, נתיב מילוט יבשתי מנתיבי הים שבשליטת ארה"ב. איראן פרו-אמריקאית או הורמוז בשליטת ארה"ב יהפכו את פוליסת הביטוח הזאת לחסרת ערך. אז מה תעשה סין כדי לעצור את ארה"ב מלהשתלט על הורמוז?

כפי שטענתי בסרטון הקודם שלי, סין הגבירה את התמיכה הפיננסית והצבאית שלה באיראן כבר מאז הצעדים החד-צדדיים של טראמפ נגד ונצואלה. אם זה יתברר כלא מספיק על מנת לשמר את הסטטוס קוו, אי אפשר לשלול את האפשרות שבייג'ינג תעשה יותר. השאלה היא כמה יותר? האם ניתן לשלול מהלך על טייוואן?

סין לא רוצה עימות צבאי ישיר עם ארה"ב, אבל אולי היא לא תצטרך אחד כזה. איום בהסלמה סביב טייוואן עשוי להספיק כדי לאלץ את וושינגטון לחשוב פעמיים עד כמה רחוק היא מוכנה ללכת באיראן, במיוחד לנוכח העובדה שהנכסים הצבאיים של ארה"ב פרוסים כמעט עד קצה גבול היכולת כרגע. החידוש של טיסות צבאיות סיניות רחבות היקף ליד טייוואן בשבועיים האחרונים יכול להיתפס כאזהרה. אני לא מתנבא כאן, אבל בהתחשב במה שמונח על כף המאזניים במלחמה הזאת, לא יהיה זה נבון לשלול שום דבר. כפי שאתם יודעים, אני חושב שטראמפ לא יכול להתקפל וגם לא יתקפל מול איראן. ההיגיון שלי הוא פשוט: אם הוא יסתלק עכשיו, מצר הורמוז ייפול תחת שליטתה של איראן. וכפי שאמרתי בסרטון של השבוע שעבר, המשמעות בפועל תהיה שסין תחליף את ארה"ב כערבה הביטחונית של המזרח התיכון.

העמדה שלי בנושא הזה לא השתנתה. אני עדיין מאמין שלטראמפ כמעט אין ברירה אלא לקחת בכוח את מצר הורמוז. במונחים מעשיים, זה כנראה אומר מתקפה אמפיבית על קו החוף של איראן באזור בנדר עבאס, אולי בהשתתפות ישראל, ערב הסעודית ואיחוד האמירויות. הסיכון הגדול ביותר לתחזית שלי הוא קריסה פתאומית של ההנהגה האיראנית או של נכונותה להתנגד. אבל כרגע, הסיכון הזה לא נראה גבוה במיוחד. נראה שהתמיכה הצבאית והכלכלית מסין ומרוסיה מעניקה לאיראן כושר עמידה אמיתי במלחמה הזאת, די בדומה לאופן שבו התמיכה האמריקאית והאירופית החזיקה את אוקראינה במלחמה במשך ארבע שנים מול רוסיה שעל הנייר נראית חזקה הרבה יותר. יש הבדל גדול בין התקפלות להתקפלות מזוייפת. טראמפ הראה לנו בחודש האחרון שהוא שולט באמנות של שתיהן. בהתחשב בתמיכה הציבורית הנמוכה במלחמה, טראמפ יודע שכושר העמידה שלו במלחמה הזאת יוכרע בידי שוק המניות האמריקאי והכלכלה האמריקאית. טראמפ יודע שאם שוק המניות יצנח בחדות, יהיה קשה אפילו יותר לשכנע את הקונגרס לממן את העלויות המאמירות של המלחמה. האירוניה הגדולה ביותר במלחמה הזאת היא שכדי שטראמפ יישאר במלחמה, הוא יצטרך לשכנע את וול סטריט שהוא רוצה לסגת. וול סטריט עד כה לא היוותה יריב של ממש עבור טראמפ. נראה שהשווקים לא מסוגלים להבדיל בין התקפלות מזוייפת להתקפלות אמיתית. אבל אם אני צודק בכך שהמלחמה תהפוך למכוערת יותר לפני שהיא תסתיים, אז זוהי רק שאלה של זמן עד שלשוק סוף סוף ייפול האסימון. תרחיש הבסיס שלי הוא עדיין: מחיר נפט גבוה יותר ומחירי מניות נמוכים יותר.

The post מצר הורמוז יקבע את גורלה של אמריקה appeared first on מידה.