לכאורה, מדינת ישראל עברה שינוי תפיסה עמוק: במקום מדינה מתגוננת הממתינה למהלכי האויב ישראל היא שיוזמת את המתקפה ומבקשת להכתיב את סדר היום, לעצב את המערכה, ואף לקבוע את תוצאותיה – ובמידה לא מבוטלת, להביא לסיום האירוע לדורות. זהו הנרטיב וזהו הדיברור המדיני והפוליטי שנמכר לציבור (שבא לידי ביטוי באמרות כמו "הניצחון המוחלט" ו"אנחנו משנים את המזרח התיכון").

בפועל, המציאות נראית הרבה פחות זוהרת ומוצלחת.

כבר ניקולו מקיאוולי הזהיר מפני מצב שבו מדינה נשענת על כוח שאיננו שלה. ב"הנסיך" הוא קובע, באופן שאינו מותיר מקום לפרשנות, כי כוחות עזר – גם כאשר הם מגיעים מבעלי ברית – הינם חסרי תועלת ומסוכנים, וכי מדינה הנשענת עליהם לעולם לא תהיה יציבה או בטוחה. אין זו הערה צבאית בלבד, אלא קביעה מדינית חדה. מי שאינו שולט באמצעי הכוח שלו, איננו אדון אמיתי להחלטותיו.

העיקרון הזה איננו תיאורטי המתאים ללימודי מדע המדינה בלבד. הוא מתממש לנגד עינינו .

ישראל מפעילה כוח, אך איננה קובעת לבדה את גבולות הפעלתו. מערכת היחסים עם ארצות הברית איננה עוד ברית במובנה הקלאסי, אלא מסגרת שמעצבת בפועל את מרחב הפעולה הישראלי. לא מדובר בתיאום; מדובר בהכתבה. לא בשיח בין שותפים; אלא בקביעת גבולות מראש – של מותר ואסור. טראמפ אפילו אינו בוש מלומר בקול גדול וברור: "ישראל תעשה את מה שאני אומר לה לעשות".

הדבר בא לידי ביטוי מובהק בזירה העזתית. למרות פוטנציאל מבצעי ממשי להעמקה ולהכרעה ולסיום האתגר הזה לדורות, קצב הלחימה, אופייה והיקפה מוכתבים, הלכה למעשה, מחוץ לישראל. כאן יש להצביע במפורש על אירוע "קריית גת". לא מדובר באנקדוטה, אלא בנקודת מבחן. המפקדה שהוקמה שם, בהובלה אמריקאית ישירה, משמשת מוקד השפעה על ניהול המערכה. החלטות מרכזיות מתי להעמיק, מתי לעצור, מתי לאפשר הפוגות, מה לספק ומה לבנות ואיך לשקם,   אינן נגזרת של שיקול ישראלי טהור, אלא מתוך התאמה לאינטרסים רחבים של וושינגטון.

זהו אילוץ מדיני מוכתב, לעיתים בבוטות. לא המלצה, לא תיאום, אלא מסגרת פעולה. כבר בשלב זה, עצמאות הפעולה והמחשבה של ישראל מצטמצמת באופן מהותי.

כך גם בזירה האיראנית. מרחב הפעולה הישראלי איננו חופשי באמת. גם כאשר קיימת יכולת מבצעית, עצם הפעלתה כפופה לשיקולים שאינם ישראליים (כולנו זוכרים את המטוסים הישראלים חוזרים מטהרן ברגע האחרון בסבב הקודם, תחת הוראה מפורשת וישירה של טראמפ). המשמעות איננה רק מגבלה מבצעית אלא פגיעה ישירה בריבונות ההכרעה. מדינה שמסוגלת לפעול אך איננה חופשיה להחליט איננה ריבונית במלוא מובן המילה.

ובצפון, התמונה מתחדדת עוד יותר. דווקא כאשר קיימת הזדמנות אסטרטגית ממשית להכרעה מול חיזבאללה, הפסקת האש חוזרת. לא בשל היעדר יכולת, אלא נוכח אילוץ מדיני חיצוני. לא שיקול ישראלי טהור, אלא התאמה לאינטרסים אמריקאיים רחבים ובתוכם יציבות אזורית, שוק האנרגיה, והקשר הכולל מול איראן.

כאן מתגלה עומק הבעיה. אין מדובר בהחלטות נקודתיות, אלא באימוץ תפיסה.

איראן בנתה לאורך שנים את תפיסת "איחוד הזירות": מערכת אזורית שבה כל פעולה בזירה אחת גוררת איום בזירות אחרות. כאשר ישראל נמנעת מהכרעה בזירה אחת, מחשש להשלכות בזירות אחרות, היא אינה שוברת את המערכת, אלא פועלת לפיה. בכך, היא מקבלת את כללי המשחק של יריביה, ואף מבטיחה את שרידות שלוחותיה, ובראשן חיזבאללה, במקום לנתק אותו מן הציר האיראני להכריע אותו ולהבטיח את בטחונה ויציבותה .

זהו מעבר ממדיניות מתבקשת ונחוצה של הכרעה למדיניות של ניהול סיכונים. הכרעה מחייבת נכונות לשבור מערכת. להתעמת ולפעול אחרת מדרך הפעולה הקלאסית. ניהול סיכונים שואף לייצב אותה. ללכת בתלם החרוש והקבוע, אם כי לא בהכרח הנכון לשעה זו. ההבדל ביניהן נעוץ בחשיבת היסוד שבין תפיסה ריבונית עצמאית לבין הסתגלות וכניעה מראש לתכתיבים חיצוניים.

ההשוואה לשנות החמישים והשישים מתבקשת. אז, מתוך חולשה קיומית אמיתית, ישראל נאלצה להתיישר עם לחצים בינלאומיים. כך היה לאחר מבצע קדש, כאשר לחץ אמריקאי ורוסי הביא לנסיגה מסיני. אולם ההיסטוריה הישראלית איננה מסתיימת שם.

בשנת 1981, בתקיפת הכור בעיראק, ישראל פעלה בניגוד לעמדה האמריקאית, מתוך הבנה שהאיום אינו סובל דיחוי. ההכרעה הייתה הכרעה ישראלית מלאה, גם במחיר מדיני. בשנת 2007, בתקיפת הכור בסוריה, נשמר תיאום מסוים אך ההחלטה לפעול הייתה עצמאית, ונשענה על נכונות לשאת במחיר.

המכנה המשותף למקרים הללו ברור: לא היכולת לבדה הכריעה, אלא הנכונות לפעול גם כאשר הדבר כרוך בחיכוך ובעימות עם בעלת ברית.

המצב הנוכחי שונה. לא בשל היעדר יכולת, אלא בשל ריסון הנובע מהימנעות מחיכוך. זהו בדיוק התהליך שתיאר מקיאוולי: אובדן הדרגתי של חירות מדינית – לא על ידי כפייה, אלא באמצעות הסתגלות. מדינה איננה מאבדת את עצמאותה ביום אחד, אלא דרך סדרה של החלטות זהירות, שכל אחת מהן נראית סבירה, אך יחד יוצרות דפוס.

כאן מתחדדת הסתירה המרכזית של הדיברור המדיני. לציבור נמכרה תפיסה של יוזמה, של הכרעה ושל שינוי היסטורי. בפועל, מתקיימת מדיניות של ריסון, התאמה והימנעות מהכרעה. לא אנחנו מכתיבים את המציאות – אלא המציאות מוכתבת לנו.

ההיסטוריה הישראלית כבר הוכיחה כי ניתן לפעול אחרת. לא פעם התקבלו החלטות עצמאיות, גם בניגוד לעמדת בעלת הברית, מתוך הבנה שהאינטרס הלאומי מחייב זאת. ההבדל לא היה ביכולת  אלא באומץ וברצון לקבל החלטות מסוג זה. וזהו מבחן המנהיגות הישראלי של ימינו. לא רק היכולת להפעיל כוח, אלא העצמאות להחליט על הפעלתו. לא רק הכרעה צבאית, אלא נכונות מדינית לשאת במחירה.

The post הברית עם ארה"ב לא יכולה לבוא על חשבון ריבונות מדינית appeared first on מידה.

יש בינינו אנשים טובים, נאורים ורחמנים מאוד. הם תמיד יודעים להסביר מה אסור ליהודי לעשות, מה אסור לחייל ישראלי לעשות, ומה אסור למדינת היהודים לעשות. הם מזדעזעים עד עומק נשמתם לנוכח סבלו של האויב, גם כאשר אותו אויב קם בבוקר כדי לרצוח יהודים, לחטוף יהודים, לשרוף יהודים ולאנוס יהודיות. הם יודעים לסלוח בשם אחרים. הם יודעים להטיף לישראל בשם ערכים אוניברסליים. לעתים נדמה שהם רואים במדינת היהודים לא מסגרת שנועדה להבטיח שלעולם לא נעמוד שוב חסרי מגן מול מבקשי נפשנו, אלא פרויקט מוסרי שנועד להוכיח לעולם את צדקותו.

דווקא משום כך קשה שלא להיזכר בלקחים ישנים. בדרכי ליציאה מברית המועצות לארץ ישראל, אמר לי אדם ליטאי שליווה אותי אל תחנת הרכבת שהיהודים האמיצים לימדו את הליטאים כיצד אפשר להילחם בשלטון הסובייטי בלי נשק ולנצח. הוא לא ידע שאני עולה לישראל דווקא מפני שהגעתי למסקנה הפוכה: אחרי כל מה שעבר על העם היהודי, אסור עוד להשאיר את קיומנו תלוי ברצונם הטוב של אחרים. רציתי לבוא למדינה שלי, שבה אני וילדיי נוכל, כפי שעשו הוריי בתקופת השואה, להחזיק בידינו נשק, להגן על עצמנו, ולהכריע את מי שבא להשמידנו.

אמי הייתה משוררת. שיריה הושרו במחתרת האנטי־נאצית בגטו קובנה ובפי הפרטיזנים היהודים ביערות ליטא. רק בנס פגע קליע בידה ולא גרם למותה. אחרי שהשתחררתי מן המעצר הראשון שלי בעקבות הפעילות למען עליית יהודי ברית המועצות ארצה, היא אמרה לי: "אתה כל כך רוצה להגיע למדינת היהודים, אבל אינך מכיר את היהודים כלל; אתה לא היית בגטו".

רק בישראל, עם השנים, הבנתי את עומקו של המשפט הזה. כי במדינת היהודים לא מצאתי רק תקומה, גבורה, בניין, צבא, חקלאות, מדע וריבונות. מצאתי גם תופעה ישנה, טרגית ומתסכלת: יהודים שממהרים לשפוט את אחיהם בעיני אויביהם; יהודים שמפנימים את טענות הרודפים; יהודים שסבורים כי אם רק יבדלו את עצמם מן העם, יוכיחו שהם מה"טובים" ויזכו בחסדי אומות העולם.

אלא שהעולם האמיתי איננו פועל כך. הרוצחים האנטישמים באושוויץ לא שאלו אם היהודי שלפניהם אורתודוקסי, רפורמי או חילוני. הרוצח בפיטסבורג לא התעניין בוויכוחים הפנימיים של היהודים. בעיני שונאינו, יהודי הוא יהודי. גורלו משותף, גם אם הוא עצמו מדמיין שיוכל להיחלץ ממנו באמצעות עמדה פוליטית "נכונה", מוסרית, מתקדמת או נאורה יותר. אויבינו אינם מתרשמים מתעודות היושר שיהודים מנפיקים לעצמם זה נגד זה. הם רואים בכולנו אותו עם.

כאן טמון השקר הגדול של האנשים הטובים והרַחמנים. הרחמנות שלהם איננה באמת רחמים. לעתים קרובות זוהי צורה של התנערות מאחריות. קל יותר להטיף ליהודי הנלחם על חייו מאשר להישיר מבט אל מי שרוצה ברציחתו. קל יותר להאשים את החייל שהורס קן טרור מאשר את המחבל שיצא ממנו. קל יותר לדרוש ריסון מן הקורבן מאשר צדק מן התוקפן. וכך נבנה עולם מוסרי הפוך: הרוצח זוכה להבנה, ואילו המתגונן נדרש להתנצל.

אין זו תופעה חדשה. עוד בשנת 1988, באחד מן המאמרים הראשונים שלי בשפה העברית, כתבתי על "מוסר העבדים" — על אותה מוסרנות כפולה, שבשם עליונות ערכית מדומיינת אוסרת על היהודים את מה שכל עם אחר היה עושה ללא היסוס כדי להגן על חייו. אז עוד היו מי שסברו שמדובר בהפרזה פולמוסית. היום קשה יותר להכחיש. במשך עשרות שנים קיבלנו שוב ושוב הוכחות לכך שהנטייה לראות את המציאות לא כפי שהיא, אלא כפי שהיינו רוצים שתהיה, איננה נאורות אלא בריחה. זו אינה מוסריות אלא סירוב להכיר בטבעו של האיום. מי שחי כך, סופו לא רק לטעות בניתוח המציאות, אלא גם להפקיר את עמו בשם הדימוי העצמי המוסרי שלו.

כאן מגיעים אל הבעיה העמוקה יותר: הבלבול בין מוסר אוניברסלי לבין אחריות לאומית. ודאי שיש ערך למוסר האוניברסלי; במובנים רבים הוא אף נשען על יסודות שהמסורת היהודית עצמה תרמה לעולם. אך בעולם הממשי, שבו עמים ומדינות נדרשים להגן על חייהם, אין די במוסר מופשט. לצד המוסר האוניברסלי קיים גם מוסר לאומי — לא במובן של היתר להפקרות, אלא במובן של קדימות האחריות כלפי הקרובים אליך: ילדיך, משפחתך, עמך ואזרחי מדינתך.

אינני אומר זאת רק בדיעבד. כבר בסוף שנות השמונים, בכנס שיזם ישראל הראל כדי לאפשר שיחה רצינית בין אנשי רוח ואינטלקטואלים מן הימין ומשמאל על שאלות היסוד של החברה בישראל, אמרתי דברים דומים מאוד. השתתפו בו דמויות בולטות משני המחנות, ובהן גם הסופר אהרן מגד. טענתי אז כי חיוני לחנך את ילדינו ברוח המוסר היהודי, שתרם תרומה מכרעת לעיצובו של המוסר האוניברסלי; אך באותה מידה חיוני להבהיר להם שאם נדבוק רק במוסר מופשט, מבלי להתחשב במציאות היסטורית שלעתים קרובות נהגה כלפינו באכזריות וללא שמץ רחמים, ואם לא נבין שלצד המוסר האוניברסלי קיים גם מוסר לאומי של אחריות והגנה — דיננו להיות לא נאורים יותר אלא חסרי אונים.

עם ריבוני שאיננו מסוגל להעמיד בראש שיקוליו את חובתו להגן על בניו, אינו מוסרי יותר; הוא פשוט חדל להבין מהי ריבונות. מדינת ישראל לא קמה כדי להיות קהילה מטיפה, אלא כדי להיות בית לאומי מוגן. היא לא הוקמה כדי למצוא חן בעיני כל מי שמוכן לסלוח לרוצחים ובלבד שיוכל להאשים יהודים. היא הוקמה כדי להבטיח שהעם היהודי לא יהיה עוד חומר גלם בידיהם של זרים, של שונאים, או של יהודים המתביישים בו.

יש כאן גם שורש תרבותי עמוק יותר. חלקים מן האליטה היהודית המודרנית, בארץ ובעולם, אימצו לעצמם זהות של שלילה: שלילת הלאומיות היהודית, שלילת המסורת היהודית, ולעתים אף שלילת עצם ההצדקה של מדינת היהודים להתקיים כמדינה יהודית ריבונית ונלחמת. שוב ושוב מופיעה אצלנו אותה תשוקה ישנה למחוק את הייחוד היהודי בשם האוניברסליזם הגואל, כאילו הלקח מכל רדיפותינו הוא שעלינו להיות פחות יהודים, פחות לאומיים, פחות קשורים לארצנו, ופחות נחושים להילחם על קיומנו.

אבל ההיסטוריה של העם היהודי מלמדת בדיוק את ההפך. כאשר ויתרנו על כוח, אחרים השתמשו בו נגדנו. כאשר סמכנו על נאורותם של זרים, קיבלנו גזירות, פוגרומים ומשרפות. כאשר ניסינו לשכנע את העולם שאנו מועילים, נאמנים, מתקדמים ומוסריים – גילינו שוב ושוב שאין בכך כדי להציל יהודי אחד ברגע האמת. לא ההשתלבות הצילה אותנו, לא התחנפות אידיאולוגית, ולא הניסיון להוכיח שאנו "היהודים הטובים". מה ששינה את מצבנו ההיסטורי היה דבר אחד בלבד: שובו של העם היהודי לארצו, הקמת ריבונות יהודית, ויצירת כוח יהודי המסוגל להגן על יהודים.

לכן השאלה האמיתית איננה אם נעים יותר להישמע מוסריים באולפן טלוויזיה או בכנס אקדמי. השאלה האמיתית היא אם אנו מבינים מהי אחריות לאומית. האם אנו מכירים בכך שחמלה שאיננה מבחינה בין קורבן למרצח איננה מוסר אלא קלקול מוסרי. האם אנו מבינים שרחמים כלפי הרוצח, כאשר הם באים על חשבון הרחמים כלפי הקורבן, אינם אנושיות אלא אכזריות במסווה של נאורות.

אנשים טובים ורחמנים תמיד יהיו לנו. תמיד יהיו מי שיזדעזעו יותר מן התגובה היהודית מאשר מן התוקפנות נגד היהודים. תמיד יהיו מי שיחשבו שהבעיה היא לא מי שבא לרצוח, אלא מי שמונע ממנו לרצוח שוב. אבל אחרי כל מה שעבר העם היהודי, מותר ואף חובה לומר בקול ברור: מי שמעדיף את ניקיונו המוסרי המדומיין על פני חובת ההגנה על עמו, איננו מייצג מוסר נעלה יותר. הוא מייצג שכחה היסטורית מסוכנת.

במבחן ההיסטוריה, עמים ששרדו הם עמים שלקחו אחריות על גורלם. גם אנחנו נידרש לכך שוב ושוב. לא כדי להיות אכזריים יותר, אלא כדי להישאר חיים. לא כדי לוותר על המוסר, אלא כדי להשיבו אל יסודו הראשון: חובת הנאמנות לחיי עמך, לילדיך, לעתידך, ולזכותך להתקיים בארצך כעם חופשי וריבוני.

The post מדינה לוחמת, ריבונית וחזקה appeared first on מידה.

מה גורם לשמאל הישראלי ולהונגרים רבים לשמוח על כך ש"ניצלנו מהדיקטטור"?

"יש כשל לוגי גדול בטענה שויקטור אורבן הדיקטטור הפסיד בבחירות הדמוקרטיות בהונגריה, הפלא ופלא הוא גם פינה אתאת משרדו בנימוס אירופאי אופייני. היה בהונגריה מפגן דמוקרטי לעילא ולעילא, שנים לא ראינו תצוגה דמוקרטית כל כך מרשימה ומגיע להונגרים באמת כל הכבוד. שנים דיברו על כך שויקטור אורבן הרס את הדמוקרטיה בהונגריה והוכח אחרת אתמול".

מרבים להשוות את אורבן לנתניהו, אפשר להגיד שהוא נתניהו של הונגריה?

"יש נקודות דמיון גדולות בין ויקטור אורבן לנתניהו. קודם כל, מבחינה טכנית – שניהם כיהנו בפרק זמן זהה ובמקביל אחד לשני פחות או יותר. יש כאן מכנה אידאולוגי משותף רחב, שניהם משוייכים למשפחות שמרניות שמאמינות באמת בערכים שמרניים  פטריוטיים ויש גם קשר אישי מאוד קרוב בין שני המנהיגים".

מה היתה משנתו של אורבן?

"אורבן אמר דבר מאוד פשוט: שהתפקיד שלו כראש ממשלת הונגריה הוא לדאוג לעם ההונגרי ולהונגריה. אני מסתכל רק על האינטרס של המדינה שלי ושל העם שלי. כשמשהו קורה בחוץ, גם אם זה מלחמה באוקראינה וגם אם זה מלחמה באיראן, התפקיד שלי הוא להסתכל מהן ההשלכות עליי ועל העם שלי ואיך אני מתמודד עכשיו עם ההשלכות הללו. אתה בוחר במנהיג כי אתה רוצה בסוף שהוא ייצג את האינטרס שלך. יש כאן כוחות ניאו קומוניסטיים שמנסים להפוך את האיחוד האירופי לאיזושהי פלטפורמה על מדינתית שבה החברות כפופות לשלטון מרכזי בבריסל".

מדוע טוענים שויקטור אורבן הרס את הדמוקרטיה?

"הטענה הזו צריכה להבחן על בסיס נקודת הנחה אחת – האם הונגריה הייתה דמוקרטיה מתוקנת לפני ויקטור אורבן? הרי אם אורבן הרס את הדמוקרטיה ההונגרית, היא הייתה צריכה להיות מתוקנת לפני כן. האם הונגריה הייתה דמוקרטיה מתוקנת לפני ויקטור אורבן? התשובה היא לא".

מדוע הציבור ההונגרי לא מוקיר תודה על מדיניות ההגירה של אורבן?

"העם ההונגרי כן בירך עליה, הציבור ההונגרי הביע תמיכה באורבן ובמדיניות שלו פעמיים. הסיפור הגדול של הבחירות הללו, אני חושב, הוא שיש כאן דור צעיר שלא מכיר מציאות אחרת בלי ויקטור אורבן. ילידי אמצע שנות ה-90 והלאה לא מכירים מציאות פוליטית אחרת בלי ויקטור אורבן. לצעירים אין את פרספקטיבת הזמן, הם לא יודעים מה היה בתקופה הקומוניסטית, הם רגילים לטוב, הם לא מתרגשים מזה והם בטוחים שיכול להיות יותר טוב".

כיצד ההונגרים לא פוחדים ממה שמתרחש במדינות אחרות לגבי ההגירה?

"כנראה שסדרי העדיפויות שלהם קצת שונים, יש כאן גרעין בעיקר בבודפשט שבאמת רואה את עצמו כחלק מהמחנה הגלובליסטי הניאו קומוניסטי האירופאי. הם רוצים להיות אירופאים, לא מעניין אותם גבולות ותרבויות. בישראל ככל שהדור צעיר יותר הוא גם יותר שמרן, באירופה התופעה הזו הפוכה".

מה הבטיח מדגיאר בקמפיין הבחירות שלו?

"לא משהו יוצא דופן, הגיע שחקן מתוך מפלגת השלטון שפרש ממנה וקרא תיגר על מפלגת האם שלו. ראו בפיטר מדגיאר את הסיכוי הגבוה ביותר כרגע להדיח את ויקטור אורבן – זו הייתה המטרה. מדגיאר לא היה צריך להציע יותר מדי חוץ מאשר את עצמו. כמו רק לא ביבי – זה רק לא אורבן".

מה עומד לקרות בהונגריה וכיצד זה ישליך על היחסים עם ישראל?

"אפשר להעריך שבכל הנוגע לישראל התמיכה הבלתי מתפשרת של הונגריה תחדל מלהתקיים. אני לא רואה את פיטר מדגיאר ממשיך את המדיניות של ויקטור אורבן מבחינת הוטו על החלטות אנטי ישראליות והגנה על ישראל בצורה נחרצת. אני לא אומר שהיא תהפוך להיות מדינה אנטי ישראלית. סביר להניח שמדגיאר יהיה יותר מכיל ויותר סובלני כלפי הפגנות אנטי ישראליות. מדגיאר פשוט יישר קו למדיניות הרשמית של האיחוד האירופי, תמיכה עקרונית במדינת ישראל ובביטחון של מדינת ישראל – זה לא יבוא לידי ביטוי במשהו מעשי, זה יהיה יותר משהו הצהרתי".

מה לגבי היהודים בהונגריה?

"בתקופה שויקטור אורבן חזר לשלטון ב-2010 הייתה עליה מאוד מאוד חדה באנטישמיות בהונגריה, היו צעדות עם מדים וסמלים נאציים –אורבן עצר את זה לחלוטין. הונגריה הפכה להיות המדינה הבטוחה ביותר עבור יהודים וישראלים באירופה. הקהילה היהודית היום בהונגריה חווה את תור הזהב המחודש שלה וזה לא היה יכול לקרות בלי התמיכה הממשלתית של ויקטור אורבן".

מדוע יש עליה בהיקף האנטישמיות בעולם?

"אנחנו חווים כאן איזשהו זן חדש של אנטישמיות, איזשהו וריאנט חדש. אנחנו נוהגים לחלק את האנטישמיות לשלושה סוגים מרכזיים: האנטישמיות הקלאסית, האנטישמיות המודרנית והאנטישמיות החדשה. מהשביעי באוקטובר זה בעצם שילוב של הכל בעצימות גבוהה. השמאל הקיצוני, האסלאם הקיצוני והימין הקיצוני מתאחדים מתוך שנאת ישראל כדי לנגח את העם היהודי ואת היהודים באשר הם. אחרי השביעי באוקטובר ישבנו פה בבודפשט וזה הרגיש כאילו העולם חזר 90 שנה אחורה. השנתיים האחרונות צריכות להוות נורת אזהרה מאוד גדולה עבור יהודים וגם עבור מדינת ישראל".

The post אירופה איבדה את שומר הסף שלה appeared first on מידה.

מצר הורמוז

לפני ההכרזה האחרונה של הנשיא טראמפ שלפיה ארצות הברית תחילה תטיל מצור ולאחר מכן תפתח מחדש ותשלוט בתנועת השיט דרך המצר, רק מעט ספינות עברו בו, רובן כאלה המזוהות עם איראן, מתנגדות לארצות הברית, או ניטרליות. אם כן תנועת המצר שובשה הרבה יותר מניסיונותיה הקודמים של איראן לסגור אותו בשלב "מלחמת המכליות" של מלחמת איראן-עיראק או בהטרדותיה המתמשכות של השיט בשנים 2018–2019. ומה כעת?

אם טראמפ ינקה במהירות את המצר ויבטיח שליטה בו, ואם התנועה המותרת תגיע, נניח, ל־60-70 אחוזים מן הרמות שלפני המלחמה, ואם ארצות הברית תימנע ממלחמה כוללת, ותגיב במקום זאת באופן לא־מידתי לכל ניסיון איראני מחודש לסגור אותו, בתוך חודש עד חודשיים מחירי הנפט יתחילו לרדת בהדרגה.

האתגר האמריקני במלחמה איננו צבאי אלא פוליטי. הפעם, ארצות הברית אינה שולחת נחתים להילחם מבית לבית בפלוג'ה (עיראק) או לסרוק כפרים בשטח במחוז הלמנד (אפגניסטן) בתנאים הנוחים לג’יהאדיסטים ולמחבלים וליצור לעצמה מאות אבדות.

במקום זאת, הממשל הגביל את השימוש בכוח רק בשל חששות מהשפעות המלחמה על הכלכלה האמריקנית, מחירי הנפט העולמיים, מחירי הדלק המקומיים, בחירות האמצע, והסיכויים הפוליטיים של חברי קונגרס רפובליקנים פגיעים.

מבחינה צבאית, לארצות הברית יש כמה ברירות. הצי יכול להמשיך בפינוי מוקשים מהמצר, לפטרל דרכו עם ספינות מלחמה אמריקניות ובעלות ברית, לאפשר מעבר לספינות של בעלות ברית וצדחנןץ ניטרליות תוך חסימת ספינות המיועדות לאיראן, ולתקוף מעת לעת את איראן בכל פעם שתנסה לשבש את השיט, כולל ניקוי חופיה מטילים ומל״טים. במילים אחרות, טראמפ יכול להפוך על ראשה  את האסטרטגיה האיראנית של כניסה סלקטיבית למצר בזכות ההבדל הגדול ביניהם: בידו האמצעים לבצע מצור מדוד כזה, ואילו לאיראן אין. דעת הקהל העולמית תהיה לצדו מסיבות כלכליות – ואם איראן תנסה לעצור אותו – גם בשל הפרת הפסקת האש, וכך תצדיק מטר של הפצצות תגמול.

לחלופין, אם איראן תחדש את התקפות הטילים והמל״טים על כוחות אמריקניים ובעלות ברית באזור, הממשל יכול להזהיר אותה כי תאבד את מתקני הנפט שלה באי ח׳ארג וכן תחנות ייצור דו־שימושיות עד שתיכנע.

אך בטווח הארוך, איש לא ישכח את ניסיונה השלישי והחמור ביותר של איראן לחטוף את השליטה במצר, למרות כישלונה לעשות זאת באופן מלא ולמשך זמן ממושך.

יצואניות המפרץ יכפילו את ההשקעה בצינורות לים האדום ולמפרץ עומאן, העוקפים את מצר הורמוז. ערב הסעודית ואחרות יחפשו נתיבים נוספים, אולי אף דרך ירדן לישראל ולחיפה שעל הים התיכון.

בסופו של דבר, איראן תישאר עם נכס רדום, אם לא נטל, שכן ארצות הברית יכולה להבטיח ששום נפט לא יזרום מאי ח׳ארג דרך המצר המפוקח, שאותו המערב עשוי בסופו של דבר להפוך לבלתי רלוונטי. יבואניות יתחילו בשקט לעבור לתפוקה מוגברת מוונצואלה, מארצות הברית, ואולי גם מרוסיה בהנחה שיוסרו ממנה הסנקציות. מתקפותיה של איראן על 11 מדינות מוסלמיות במזרח התיכון לא יישכחו על ידי עמי האזור. רבות מן האמיריות ימשיכו ללחוץ על ישראל ועל ארצות הברית להבטיח שאיראן לא תתחמש מחדש. לאור הפטרון המטורף, העוין והשנוא שלו, מפרץ שפוי לא ייתן עוד כסף לחמאס.

שינוי המשטר

איראן איבדה את רוב השקעתה בת 47 השנים בכלי נשק, בשווי מיליארדי דולרים, ואת רוב התעשייה הצבאית שלה.

התחמושת מחודשת תעלה למשטר ביוקר, והוצאה עצומה זו תהיה בלתי פופולרית בקרב אוכלוסייה לא רגועה, הסובלת ממחסור במזון ובדלק.

למי שמנהל את המדינה יהיה קשה לשקם את מאגרי הנשק ואת הסובסידיות במיליארדים למחבלים. כלומר שלוחותיה המסובסדות של איראן, חזבאללה, חמאס והחות׳ים, עלולות להישאר יתומות, שנואות על העם האיראני, ואולי שנואות אף יותר על חלק מתומכיהם לשעבר במפרץ. המיתוס המוזר של חסינות צבאית איראנית התנפץ. ולאובדן של הפאסון הזה יהיו השלכות פנימה והחוצה. העם האיראני יכעס עוד יותר כי הטיעון הלאומני היחיד שהשמיעו המולות, כלומר שבניית הכוח הצבאי במשך חצי מאה ובהשקעה של חצי טריליון דולר לפחות הטילה אימה המזרח התיכון, הפחידה את המערב והעניקה לאיראן יוקרה עולמית, קרס גם הוא.

דבר אחד הוא להיות נשלט בידי אוטוקרטים מעוררי אימה בכל העולם, חמושים עד צוואר, ודבר אחר לגמרי הוא להיות מנוהל בידי ליצנים חסרי כבוד, חסרי אונים וכעת גם חסרי יכולת.

לאחר נפילת חומת ברלין, נדרשו שבועות ולעיתים חודשים עד שבני מזרח אירופה הפילו את מדכאיהם הקומוניסטים. ונדרשו יותר משנתיים לאחר נפילת החומה עד שהשלכותיה המלאות התפשטו והמסו את ברית המועצות. על בסיס זה, אין לצפות לשינוי משטר ימים ספורים לאחר סיום המלחמה.

למערב אין כמעט מושג מי מנהל כיום את איראן או מי או מה הם מייצגים.

כל הידוע הוא שתיאוקרטים מדרג שני או שלישי, קציני צבא, פוליטיקאים ואנשי משמרות המהפכה מתחרים על השלטון. כל קבוצה כזו ודאי חוששת שמא תיתפס כפשרנית מדי ותותקף בידי הקיצוניים או שמא יריביה יערקו ויגיעו להסדר עם העם האיראני כדי לשמש דמויות מעבר וכך להימנע מהגרדום. הגרועים שבגרועים יודעים שאם לא ייהרגו בידי מל״טים או טילים בעימותים מחודשים, הם עשויים להיהרג בידי העם האיראני אם וכאשר המשטר יקרוס.

המנצחים והמפסידים

הנהנים והנפגעים הסופיים של המלחמה יתבררו במהלך שלושת או ארבעת השבועות הקרובים, תלוי אם ארצות הברית תסיק כי מי שנמצא בשלטון הם מנהלי מו״מ חסרי ערך, ואם איראן תמשיך בתקיפות, אז יהיה צורך לשכנעה באמצעות כוח נוסף.

במבט רחב יותר, הגוש האנטי מערבי של משטר אסד בסוריה בחסות רוסיה, הלוויין האיראני של סין, ושלוחותיה של איראן, חזבאללה, חמאס והחות׳י, נעלם, התערער, הושפל או הולך ומבודד.

היתרון הקצר של רוסיה ממחירי הנפט הגבוהים יסתיים בקרוב. היא תישאר שקועה בבוץ דמוי הסום באוקראינה, ויהיה לה קשה מאוד לשקם את נתיב הנשק שלה מאיראן ואליה. אילו פוטין היה חכם, היה מגיע להסדר עם אוקראינה, מבקש הקלה בסנקציות על הנפט הרוסי ואז מגביר את ההפקה בצורה אגרסיבית.

סין איבדה את הזיכיונות הבלעדיים שלה לנפט מוונצואלה וייתכן שאיבדה גם הסדר דומה עם איראן, כעת או בעתיד הקרוב. אם המשטר ייפול, בייג׳ינג עשויה להיות שנואה על כל ממשלת מעבר שתקום. ייתכן שתעדיף להגיע להסדר כלשהו עם ארצות הברית כדי לשלוח את מכליותיה דרך המצר, בהנחה שאיראן לא תתגרה בארצות הברית ותאבד את האי ח׳ארג.

ייתכן שהפגנת העוצמה האווירית האמריקנית וההתפתחות בטקטיקות ובחימושים של המאה ה־21 גרמו לסין להסס בנוגע לטייוואן. הסיוט של ים מלא מוקשים חכמים, מל״טים ימיים ותת־ימיים, ומטרי מל״טים וטילים מן האוויר מטייוואן, בשילוב צי של בעלות ברית המצויד באופן דומה, אינו אמור להרגיע את הסינים.

סין צפויה להתמודד עם מרחץ דמים אם תנסה להעביר מאות אלפי חיילים על פני 170 ק"מ של ים פתוח ולא בטוח. בשיא כוחה של צרפת בשנים 1804–1805, נפוליאון היה חכם דיו שלא למתוח את מזלו בהעברת חיילים על פני תעלת למאנש שאורכה 40 ק"מ. בסוף קיץ 1940 היטלר כבר שלט כמעט בכל שטחי האיחוד האירופי של ימינו, אך גם הוא היה נבון דיו שלא להתעמת עם הצי המלכותי בתעלה.

לסיכום, בייג׳ינג צופה בצבא הרוסי שפעם נחשב לאימתני שקוע במוות ובחוסר אונים באוקראינה. מנגד, ארצות הברית וישראל, בתוך ימים ספורים, השמידו את הצי האיראני, חיל האוויר שלו, ואת רוב הטילים והמל״טים שלו. המסקנה הברורה היא שסין תשתוקק פחות לנסות את מזלה בפלישה לטייוואן.

מערב אירופה היא מפסידה גדולה. כמעט כל בעלות הברית המערב־אירופיות הוותיקות הביכו את עצמן. במשך שבועות, לבריטניה לא הייתה אפילו ספינה אחת כשירה להגיע לבסיסה באקרוטירי שבקפריסין, שהיה יעד לתקיפות האיראניות.

אילו ארצות הברית הייתה מתייחסת למבצע החד־צדדי של מרגרט תאצ׳ר לפוקלנד ב־1982 כפי שקיר סטארמר התייחס למאמץ האמריקני לפרק את איראן מנשק ולמנוע ממנה השגת טילים ארוכי טווח נושאי ראשי קרב גרעיניים, איי פוקלנד היו עדיין ארגנטיניים. (כיום ניתן לתהות האם ארגנטינה או בריטניה היא החברה הפתוחה יותר, הפרו־אמריקנית יותר והיציבה יותר. ומי יודע אם משחתת בריטית אחת בכלל יכולה להגיע כיום לאיים הללו?)

צרפת דיברה בתקיפות, אך אין לה כוונה ממשית לשלוח ספינות למצר או לסייע ללבנון הפוסט־קולוניאלית להשתחרר אפילו מחזבאללה מוחלש. במקום זאת, צרפת נראתה נמרצת מספיק רק כדי למנוע מארצות הברית גישה למרחב האווירי שלה.

ספרד הייתה גרועה אף יותר. לעיתים נדמה שהיא פרו־איראנית. ספרד הורידה את דרג שגרירותה בישראל ופתחה מחדש את שגרירותה באיראן, והעבירה מסר לארצות הברית כי בסיסי נאט״ו המשותפים בספרד ומרחבה האווירי מחוץ לתחום של הפעולות האמריקניות. אם אכן כך, ספרד אינה משמעותית כבעלת ברית ובחרה לעצמה מעמד של ניטרלית עוינת.

ייתכן שנאט״ו תמשיך להתקיים בשמה, אך לפחות בעתיד הקרוב, ארצות הברית עשויה להחרים את הספרדים, להיות קרירה יותר כלפי איטליה של מלוני שסירבה לזכויות נחיתה בסיציליה, להיות קצרה רוח עם גרמניה שדיברה בשני קולות, ואולי להתייחס לנאט״ו כברית דו־צדדית בין ארצות הברית למדינות מזרח אירופה.

בכל מקרה, בפעם הבאה שצרפת תבקש תמיכה לוגיסטית ומודיעינית להרפתקאותיה האבודות באפריקה הפוסט־קולוניאלית, או שקואליציה כלשהי של נאט״ו תתחנן מארצות הברית להוביל "מסע צלב מוסרי" להפצת נמלים ותחנות תקשורת בלוב או לפוצץ את הגשרים ורשת החשמל של בלגרד יהיה בלתי אפשרי פוליטית בארצות הברית להסכים לכך. באשר לבריטניה, נקווה שלא תזדקק לעוד הרפתקה בסגנון פוקלנד, משום שבפעם הבאה ארצות הברית כנראה תחייך ותחזור על דברי את ראש הממשלה סטארמר: "זו לא המלחמה שלנו… לא ניגרר אליה!"

כלי התקשורת של הדמוקרטים השתגעו לגמרי, הרבה יותר ממלחמת עיראק. ביום שני שלאחר חג הפסחא הם גינו את טראמפ כפושע נאצי צמא מלחמה, וכבר למחרת בלילה היה בעיניהם מפייס נאיבי, נוויל צ׳מברליין של שנת 2026.

בסיס המפלגה קיווה בגלוי לכישלונו של טראמפ – ובחיבור מוסווה בקושי – גם לכישלונה של ארצות הברית. באשר לבחירות האמצע, הן תלויות מסורתית בכלכלה. אמנם סביר שהמלחמה פגעה בה לכמה חודשים, אך איש אינו יודע מה יהיה מצבה בנובמבר. אם תהיה הכרעה בתוך שבועיים־שלושה, שתסתיים במצר פתוח, מחירי נפט נמוכים ואיראן מנוטרלת לשנים, ייתכן שהציבור יחוש כי זמנים טובים יותר מתקרבים, בבית ובעולם.

רוב הדמוקרטיות באירופה ובאסיה קיימו במשך חצי מאה הבנה בלתי־מוצהרת שלפיה לא יגלו עוינות כלפי איראן ולא יגנו אותה על הטרור שלה במזרח התיכון, בתמורה למעבר חופשי במצר ולפטור מפעילות של שלוחות טרור איראניות. המדיניות הנושנה הזו נותרה בעינה. לכן, למרות תלותן הגדולה יותר בנפט מהמזרח התיכון בהשוואה לארצות הברית, עד לאחרונה הן חשבו שיוכלו להמשיך בהבנה השקטה הזו ולהבטיח מעבר חופשי, במקום להרכיב ארמדה של ספינות מלחמה, לפרוץ את המצר בכוח, ולנקות את החוף הצפוני מטילים ומל״טים.

ארצות הברית יכולה לפתוח את המצר בקלות יחסית, בין אם באמצעים ישירים, שליחת מטוסים טקטיים ומל״טים לפטרול לאורך החוף, מתן חיפוי אווירי לצי, פינוי מוקשים וליווי ספינות, בידיעה שאם איראן תתקוף, תפגע ארצות הברית במתקני האי ח׳ארג ואז תחזור למערכה האווירית.

טראמפ עדיין לא הגיע לנקודה זו. נוכח ההיסטריה של יריביו הפוליטיים, שמריחים השתלטות על הקונגרס בנובמבר, הדחת טראמפ, משפטים לבני משפחתו וסיום "מהפכת הנגד" של טראמפ – זהו הימור גבוה. כדי להימנע מכל זאת, הוא זקוק לכלכלה משגשגת המבוססת על שוק מניות יציב, ריביות נמוכות וחזרה למחירי נפט נמוכים היסטורית, זאת בתוך שבעת החודשים הקרובים.

העם האמריקני מצפה גם ל"ניצחון" באיראן, המוגדר כעת בחוסר יכולתה של איראן לסגור את המצר, לשגר טילים לעבר מטרות אמריקניות ובעלות ברית, ולוותר על חומר גרעיני בקיע. איראן סבורה שתוכל למשוך זמן, להטריד, להתמקח ולעכב באופן פסיבי־אגרסיבי עד לבחירות האמצע. לכן חלון ההזדמנות לפתרון צבאי הולך ונסגר במהירות.

טראמפ עשוי להצביע על כך שהתחזית לטווח הארוך אינה טובה עבור איראן. ערב הסעודית תרחיב את קיבולת הצינורות לים האדום, כך תעשה איחוד האמירויות ותרחיב את הצינור הקיים שלה למפרץ עומאן. יש אפילו דיבורים שסעודיה תבנה קו חדש ומסיבי דרך ירדן לנמל חיפה. מהלכים אלה של מדינות המפרץ יהפכו בסופו של דבר את המצר לבלתי רלוונטי ליצואניות נפט כמו איראן ויהפכו את יתרונה לחיסרון בשל תלותה הפגיעה במצר.

לסיכום, עלינו להתעלם מן הסכיזופרניה התקופתית השמאל והתקשורת, ולבחון במקום זאת את המציאות של המלחמה עד כה ואת השפעותיה הצפויות לטווח הארוך.

The post מבט רחב על המלחמה באיראן appeared first on מידה.

המלחמה כמעורר זהות

למרות הכאב והשכול, ד"ר צבי סדן מזהה במלחמה הנוכחית כוח מעצב מפתיע: התחזקות דרמטית של הזהות היהודית. "אנחנו רואים חיילים ואזרחים מסתובבים עם ציציות בלי כיפות", הוא מציין. לדבריו, הנהירה של צעירים לימין אינה נובעת מחיבור אידיאולוגי לז'בוטינסקי או לליכוד הקלאסי, אלא מחיפוש אחר שורשים יהודיים.

"המלחמה מחזקת את הזהות היהודית של מדינת ישראל, וזה בדיוק מה שמפחיד את המערכת", טוען סדן. הוא מפנה אצבע מאשימה לעבר בג"ץ, וטוען כי החלטותיו – כמו זו שאפשרה הפגנת שמאל קיצוני תוך חילול שבת ובזמן מלחמה – נועדו לבלום את התהליך הזה. "בסופו של דבר, המטרה של בג"ץ היא לפרק את מדינת ישראל כמדינה יהודית ולהפוך אותה למדינת כל אזרחיה".

מותו של הימין הליברלי

אחת הטענות המרכזיות של סדן היא שהמושג "ימין ליברלי" הפך לאנכרוניסטי. לדבריו, הליברליזם המודרני התמזג עם הפרוגרס והסוציאליזם לכדי מחנה אחד, שאינו מסוגל לדור בכפיפה אחת עם ערכי היהדות.

"הליברליזם מקדש את האינדיבידואל ואת זכויות האדם כדבר מטאפיזי מקודש, בעוד שהיהדות היא קולקטיבית", הוא מסביר. סדן טוען כי "נסיכי הליכוד" – דמויות כמו דן מרידור ולימור לבנת – מצאו את עצמם בסופו של דבר במחאות קפלן משום שהליברליזם שלהם גבר על הימניות שלהם. "מי שבוחר בליברליזם, לא יוכל להמשיך בימין. הליברלים של פעם הם הפרוגרסיבים של היום".

"האספסוף" של קפלן

סדן אינו חוסך במילים קשות בתיאור מחאות השמאל, אותן הוא מגדיר כ"אספסוף". הוא מבחין בין האדם הפרטי התבוני לבין ההמון, שמאבד את היגיון הברזל שלו לטובת רגש קולקטיבי. "בקפלן יש זוכי פרס נובל שאומרים דברים מטומטמים. ברגע שאתה חלק מהאספסוף, אתה מוותר על האוטונומיה שלך כאדם תבוני. זה לא משנה אם היית אלוף בצה"ל או פרופסור לפיזיקה – אתה הופך לחלק מקולקטיב שגורם נזק למדינה, ובכך גם לעצמו".

המלכודת של הימין: "לגזול את החנית"

סדן מזהיר כי הימין ממשיך לשחק לפי כללי המשחק של השמאל, מבלי להבין שהוא נופל למלכודות מתוכננות, כמו סוגיית חוק הגיוס. "חוק הגיוס הוא משחק ציני של השמאל שנועד לפלג את הימין מבפנים", הוא טוען.

כדי להתמודד עם המצב, סדן מציע אימוץ של אסטרטגיה אגרסיבית יותר, אותה הוא מכנה "עת לגזול", על שם בניה בן יהוידע שגזל את החנית מיד המצרי. "הימין רשאי לגזול את כלי הנשק של השמאל ולהשתמש בהם נגדו כדי להציל את עם ישראל. עלינו להפסיק לציית לחוקי המשחק שלהם".

סימטריה שקרית של טרור

בנוגע למונח "טרור יהודי", סדן רואה בו קמפיין תעמולתי שנועד ליצור שוויון מוסרי מעוות. "הניסיון ליצור סימטריה בין מתנחלים למחבלים פלסטינים הוא חוסר הבנה של המפעל הציוני. הפלסטינים רוצים להרוס את המדינה, הימין רוצה לבנות אותה. אלו שני דברים שונים לחלוטין".

הוא מסכם בתחושת שליחות: השמאל הפך את האור לחושך ואת הטוב לרע, בעוד שהיהדות מציעה חירות אמיתית – לא כזו של הפקרות ופריצות, אלא חירות מתוך מחויבות וערכים. "החירות נמצאת בתוך עבודת השם, ואדם מטריאליסט פשוט לא יכול להבין את זה".

The post הליברלים של פעם הם הפרוגרסיבים של היום appeared first on מידה.

ואולם, אף שטראמפ סטה שוב ושוב מהקונצנזוס של וושינגטון בנוגע לאיראן ובעלות בריתה במהלך השנה וחצי האחרונות, אף אחת מהתוצאות הקשות שחזו פרשנים בעלי השפעה לא התממשה. מלחמת עולם שלישית לא פרצה. הכלכלה העולמית לא קרסה. תחת זאת, ההנהגה האיראנית חוסלה או נערפה, תוכנית הנשק הגרעיני שלה נקברה תחת הררי הריסות, ורוב הצי שלה שוכן בקרקעית הים. אף שאובדן חייהם של 13 חיילים אמריקנים הוא עניין חמור, אין מדובר באלפי ההרוגים והפצועים שנחזו דרך קבע כתוצאה מכל פעולה אמריקנית גדולה. ישראל עדיין קיימת. גם ערב הסעודית, איחוד האמירויות הערביות וכווית, יחד עם מאגרי הנפט שלהן.

טראמפ השית עונש כבד במחיר של השלכות קלות יחסית, אך פרשנים מתעקשים כי איראן המיומנת היא שמכתיבה את האירועים. טקטיקות הלחימה ה"מוצלחות" של טהרן, כך נטען, אילצו את טראמפ לקבל הפסקת אש. הצופים מן הצד נדהמו לאחר מכן כאשר ארצות הברית נטשה את השיחות באסלאמאבאד שבפקיסטן ונקטה צעדים לפתיחת מצר הורמוז מחדש, לרעתה האסטרטגית של סין ולטובת יצרני האנרגיה האמריקנים.

במידה מסוימת, ההפתעות נמשכות משום ש"מביני העניין" מסרבים להעניק לטראמפ ולראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ניצחון. ב־11 באפריל אמר בקול עיתונאי הניו יורק טיימס תומס פרידמן בפודקאסט "Smerconish" של רשת CNN את מה שהם באמת חושבים. פרידמן הודה כי אף שרצה לראות את המשטר האיראני מובס צבאית "מפני שזהו משטר נורא לעמו ולאזור", הבעיה האמיתית מבחינתו אחרת לחלוטין: "אני באמת לא רוצה לראות את ביבי נתניהו או דונלד טראמפ מתחזקים פוליטית בעקבות המלחמה הזו, משום שהם שני בני אדם איומים. שניהם מעורבים בפרויקטים אנטי־דמוקרטיים בארצותיהם. שניהם חשודים בשחיתות. הם אנשים נוראים, נוראים, שעושים דברים נוראים למעמדה של אמריקה בעולם ולמעמדה של ישראל בעולם".

עמדתו של פרידמן אינה ייחודית. בחלקים נרחבים של התקשורת האמריקנית והישראלית, פרשנים ותיקים אינם מצליחים להניח בצד את הבוז שלהם לטראמפ ולנתניהו ומצטרפים למקהלה המציגה את המבצע כהרפתקה חסרת תכלית. בכך הם מקדמים את הטיעונים המשרתים את אויביה של אמריקה, מערערים את אמינותו של מהלך הרתעתי מוצלח ומחלישים את הטיעון לטובת בריתות חזקות המבוססות על חלוקת נטל במאה ה־21.

מתבוננים רבים מן הצד מתקשים כל כך להבין את המערכה של טראמפ באיראן משום שהיא כוללת שני עימותים באחד. בשדה הקרב היא מעמידה את כוחות ארצות הברית וישראל מול משמרות המהפכה, בבית, במישור הלוחמה האידיאולוגית, היא מציבה שתי מערכות אמונה אסטרטגיות אמריקניות יריבות זו מול זו, אך עם טוויסט. בפינה אחת ניצבים השמרנים המסורתיים, המיוצגים כיום בידי דונלד טראמפ ובנימין נתניהו. בפינה האחרת ניצבים הפרוגרסיבים הטרנס־לאומיים המזוהים עם ברק אובמה וג'ו ביידן. אולם זו פינה צפופה: לצידם ניצבים גם דמויות בדלניות רבות השפעה כגון טאקר קרלסון ומוסדות הדוגלים בריסון, כגון מכון קאטו ו־Defense Priorities, אשר חוזרים שוב ושוב על אותם טיעונים, לעיתים מילה במילה.

מדוע הימין הבדלני ניצב כתף אל כתף עם השמאל הגלובליסטי? נוכח אויב משותף בדמות טראמפ ונתניהו, הפרוגרסיבים ותנועת "אמריקה תחילה" חולקים סלידה מהנהגה עולמית אמריקנית ומשימוש בכוח צבאי; לפיכך, שניהם נוטים לתרץ את התנהגות אויביה של אמריקה ולתלות בארצם את האשמה בכל סכסוך. כאשר מדובר בפרשנות של מדיניות החוץ של טראמפ והשלכותיה, שתי הקבוצות פועלות לעיתים קרובות כאחת.

לעומת זאת, נקודת המבט הפרוגרסיבית־בדלנית אינה מתיישבת עם השמרנות האמריקנית המסורתית שלאחר מלחמת העולם השנייה. השמרנים רואים ברפובליקה האסלאמית תיאוקרטיה מהפכנית המחויבת להתפשטות אזורית, להשמדת ישראל ולגירוש ארצות הברית מן המזרח התיכון. יחד עם סין, רוסיה וצפון קוריאה, הרפובליקה האסלאמית מבקשת למוטט את הסדר העולמי בהובלת ארצות הברית — תוך שימוש בתוכניתה הגרעינית כערובה לחסינות מפני פעולות תוקפניות. לפיכך, אין לארצות הברית ברירה אלא לחלץ את התוכנית מציפורני המשטר.

הפרוגרסיבים ובעלי בריתם בתנועת "אמריקה תחילה" מציגים נקודת מבט חלופית המבוססת על שלושה עקרונות מרכזיים. ראשית, כוח צבאי אינו יכול לפתור את האתגר הגרעיני האיראני. לאיראן עומדות אפשרויות א־סימטריות, כגון סגירת מצר הורמוז, העולות בערכן על הישגי פעולה התקפית. שנית, הדיפלומטיה נותרת הכלי הטוב ביותר למיתון הרפובליקה האסלאמית. שלישית, ייצוב האזור מחייב את ארצות הברית ליצור מרחק בינה לבין בעלות בריתה, ובייחוד ישראל. על ארצות הברית לנהוג פחות כבעלת ברית של ישראל בעת מלחמה ויותר כמתווכת בין ירושלים לטהרן.

בדיון הציבורי מציגים הפרוגרסיבים וה"מרסנים" מתנועת MAGA את שלושת עקרונותיהם כמהות הריאליזם המפוכח. יש גבולות ברורים, הם טוענים, למה שכוחה הצבאי של אמריקה יכול להשיג במזרח התיכון. מדיניות חוץ בוגרת מתחילה בהכרה בגבולות אלה. רק תמימים או מונעי אידיאולוגיה מאמינים שכוח רצון וכוח צבאי יכולים לכופף את המציאות לצורכיהם.

אולם ההשתחוות המכבדת בפני זהירות וריסון בשם ה"ריאליזם" היא ברובה סוג של העמדת פנים. מה שבא קודם אינו הכרה במציאות, אלא נאמנות לאידיאולוגיה. המסר הוא תמיד אותו מסר: לסגת צבאית מן המזרח התיכון, לנהל מגעים דיפלומטיים עם איראן ולהרחיק את אמריקה מישראל. אף אחת מן העמדות הללו לא עוצבה בידי היגיון אסטרטגי מכריע או בידי קריאה מדוקדקת של העובדות בשטח. אלה הם עקרונות קבועים מראש היוצרים את העדשה שדרכה האירועים מסופרים.

להלן שבעת המיתוסים המרכזיים שסביבם בונים הפרוגרסיבים ועמיתיהם ה"מרסנים" מתנועת MAGA  את הסיפור השגוי על המלחמה באיראן.

מיתוס 1: "מלחמת יש ברירה"

במהלך חמשת השבועות האחרונים כינו מתנגדי ממשל טראמפ את העימות "מלחמת ברירה", מלחמה שהנשיא פתח בה ללא סיבה או תכלית ברורה. "כאשר אנו שואלים, מה הממשל עושה? הם אינם יכולים לענות על השאלה, משום שאינם יודעים מדוע הם שם מלכתחילה", אמר ג'ייק סאליבן לג'ון סטיוארט. "הם לא הצליחו לתת לנו תשובה על מה כל זה".

למעשה, הממשל הציג נימוק ברור ומשכנע. הוא מתמצה בשני ציוויים משולבים. הראשון הוא הקו האדום הוותיק של טראמפ: "לאיראן לא יהיה נשק גרעיני. זה פשוט מאוד". השני הוא התנאי שאִפשר לקו אדום זה להפוך לדחוף: יתרון כמותי מכריע. המל"טים והטילים הבליסטיים של איראן מסוגלים להכריע את מערכות ההגנה של ישראל, ארצות הברית ובעלות בריתן במפרץ.

ב"מלחמת 12 הימים" ביוני 2025 ספגה איראן אבדות כבדות בארסנל הבליסטי שלה, שנותר עם כ־1,500 טילים, וכן במתקני ייצור מרכזיים. הנשיא טראמפ קיווה כי אבדות אלה ירסנו את התנהגות איראן ויביאו אותה לשולחן המשא ומתן – אך תקווה זו התבדתה.

משמרות המהפכה פעלו מיד לשיקום הכוח. העבודה במפעלי הייצור התחדשה, והמאגרים בערי הטילים התת־קרקעיות התרחבו. בינואר 2026 הכריז מפקד זרוע האוויר והחלל של משמרות המהפכה, מג'יד מוסאווי, כי הארסנל גדל מאז מלחמת יוני וכי התפוקה חרגה כבר מרמותיה שלפני המלחמה. המודיעין בישראל העריך כי איראן נמצאת בדרך למלאי של כ־8,000 טילים בליסטיים עד 2027.

עם פרוץ המלחמה הגדיר מזכיר המדינה מרקו רוביו את היתרון הכמותי כגורם שהניע את ארצות הברית לפעול. "ארצות הברית מנהלת מבצע לחיסול האיום הנשקף מן הטילים הבליסטיים קצרי הטווח של איראן ומן האיום שמציב צי הים שלה", אמר במסיבת עיתונאים ב־2 במרץ. הוא כימת את האיום: "לפי הערכות מסוימות, הם מייצרים יותר מ־100 טילים בחודש. השוו זאת לשישה או שבעה מיירטים בלבד שניתן לייצר בחודש".

החשבון דיבר בעד עצמו והציב שני איומים שלובים זה בזה. הראשון היה קונבנציונלי. איראן עמדה בתוך זמן קצר להחזיק בכמות מספקת של טילים ומל"טים כדי להכריע את מערכות ההגנה של ישראל ושל כל בסיס אמריקני באזור. השני היה גרעיני. הארסנל הקונבנציונלי העצום היה משמש כמגן שמאחוריו יכולה איראן לקדם נשק גרעיני ללא חשש מתגובה – ובכך להפר ישירות את הקו האדום של הנשיא. אם איראן לא הייתה נבלמת, הסביר רוביו, היא הייתה מגיעה עד מהרה למצב שבו "יהיו לה כל כך הרבה טילים קונבנציונליים, כל כך הרבה מל"טים, והיא תוכל להסב נזק כה רב, עד שאיש לא יוכל לעשות דבר לגבי תוכנית הגרעין שלה". מרגע שאיראן תחצה סף זה, שאותו כינה רוביו "נקודת החסינות", חלון ההזדמנויות לפעולה ייסגר לצמיתות.

לפיכך עמדו בפני ארצות הברית שלוש אפשרויות: לא לעשות דבר, ובמקרה כזה איראן הייתה נכנסת בתוך זמן קצר לאזור חסינות המובטח על ידי יתרון־היתר; לאפשר לישראל לתקוף לבדה, ובמקרה כזה איראן הייתה תוקפת כוחות אמריקניים וגורמת לאבדות משמעותיות; או לפעול יחד עם ישראל כדי לסלק איום בלתי נסבל על שתי המדינות.

מיתוס 2: תכנית הגרעין מיתנה את איראן וייצבה את המזרח התיכון לפני שטראמפ פרש ממנה

בעת הוויכוח על המלחמה, הלשעברים של ממשל אובמה וביידן מנסים להצדיק את הסכם הגרעין של אובמה ואת האסטרטגיה שהולידה אותו. הההסכם, אומר סאליבן לסטיוארט, עבד. איראן "עמדה בהסכם. אפילו המודיעין הישראלי אמר שהם עומדים בהסכם." פרישתו החד־צדדית של טראמפ בשנת 2018, רומז סאליבן, ביטלה מצב מוצלח זה.

סיפור זה אינו מתיישב עם המציאות בשלושה מובנים מכריעים. ראשית, לוח הזמנים אינו מסתדר. טראמפ פרש מהסכם הגרעין במאי 2018. טהרן לא החלה להעשיר אורניום ל־60%, סף משמעותי המקצר דרמטית את הדרך לנשק גרעיני, אלא באפריל 2021. במילים אחרות, טהרן עשתה את הקפיצה הקריטית הזו לעבר חימוש גרעיני בתקופת כהונתו של ביידן, לא של טראמפ.

וכיצד הגיב ביידן? בפיוס. הממשל הפסיק לאכוף סנקציות, במיוחד נגד קונים סינים. ייצוא הנפט האיראני זינק, ואיתו הכנסות המשטר. בעוד זמן הפריצה של איראן לגרעין הצטמצם לשבועות, ביידן וצוותו תיארו את האיום המחריף כאשמת טראמפ. כל התקדמות איראנית בתחום הגרעין הפכה, לשיטתם, לא רק לתוצאה של הפרישה ב־2018 אלא גם להצדקה לפיוס נוסף. היועץ לביטחון לאומי סאליבן אמר זאת במפורש באפריל 2022, כאשר איראן האיצה קדימה תחת נשיאות ביידן, וטען כי התקדמותה "היא תוצאה ישירה של פרישתו [של טראמפ] מהסכם הגרעין, מה שהפך אותנו לפחות בטוחים ועם פחות שקיפות. וזוהי אחת הסיבות לכך שפנינו שוב לדרך דיפלומטית כאשר הנשיא נכנס לתפקידו".

ביידן שמר על התפיסה שעמדה בבסיס הסכם הגרעין אך הפעם עשה זאת בצורה חד צדדית. ההקלות בסנקציות נמשכו בזמן שהמגבלות על הגרעין קרסו. טהרן חרגה מן ההגבלות על גודל מלאי האורניום ועל רמות ההעשרה, בעוד וושינגטון הרפתה את הלחץ והמשיכה בדיפלומטיה בתנאי איראן. מה שסאליבן מציג כקריסת ההסכם היה למעשה המשכו בתנאים א־סימטריים – ציות כנוע בוושינגטון ללא הדדיות בטהרן.

כאשר אכיפת הסנקציות נחלשה והכנסות הנפט מסין זרמו, המשטר לא התמתן. איראן האיצה את תוכניות הטילים והמל"טים שלה, העמיקה את תמיכתה בשלוחותיה, וחיזקה את היכולות שמגדירות כיום את שדה הקרב. הקלות בסנקציות יצרו הכנסות; ההכנסות מימנו טילים, מל"טים ושלוחות. יכולות אלו יצרו את יתרון היתר ששחק את ההרתעה.

ההסכם והיישום בפועל שלו בידי ביידן מימנו ואפשרו את היכולות שדחפו את האזור לעבר עימות רחב היקף. תחת ביידן הגיעה איראן להעשרה של 60% והרחיבה את תוכניות הטילים והמל"טים שלה. טבח 7 באוקטובר היה תוצאה ישירה של מעמדה האסטרטגי המתחזק של איראן.

בסוף תהליך הסכם הגרעין ארצות הברית ניצבה בפני אותה בחירה אסטרטגית שניצבה בפניה בתחילתו – אך בתנאים גרועים יותר ונגד יריב חזק יותר. במילים אחרות, המדיניות הזו דאגה כי העימות יתרחש לאחר שאיראן התקדמה קרוב יותר לנקודת החסינות.

מיתוס 3: ביידן חילץ את אמריקה ממלחמות במזרח התיכון

"כאשר עזבנו את המשרד, אמריקה לא הייתה במלחמה בפעם הראשונה זה 25 שנה", אמר סאליבן לסטיוארט. בגרסה זו, ביידן שם קץ באומץ ל"מלחמות הנצח" במזרח התיכון. טראמפ, ציין סאליבן, התמודד בבחירות 2024 כ"מועמד השלום", רק כדי לשנות כיוון ולהשליך את אמריקה בחזרה לעימות מיותר.

טענה זו נשענת על אותה היפוך מציאות שאפיין את הסנגוריה על הסכם הגרעין: ההנחה שריסון צבאי ודיפלומטיה מול איראן עבדו. באמצעות הימנעות מעימות ישיר עם טהרן וצמצום המעורבות הצבאית האמריקנית, סיפק ממשל ביידן יציבות אזורית והוריש ליורשו שקט חסר תקדים.

המציאות מספרת סיפור שונה. הפרק האלים ביותר החל ב־7 באוקטובר 2023, כאשר המנהיג העליון עלי חמינאי הטיל לא רק את ישראל אלא גם את ארצות הברית לאחת המלחמות המשמעותיות ביותר של העת המודרנית. סכסוך זה טרם הסתיים, והוא מעצב מחדש את המזרח התיכון כולו. צוות ביידן הציג את 7 באוקטובר כעימות פלסטיני־ישראלי. מסגור זה קידם את הבדיה לפיה אמריקה אינה מעורבת במלחמה, ואף פטר את איראן מאחריות לזוועות שביצעה חמאס, השלוחה שלה.

במקביל גייס חמינאי את "ציר ההתנגדות" כולו למלחמה א־סימטרית נגד מערכת הבריתות האמריקנית. חזבאללה הצטרף למלחמה ב־8 באוקטובר, כאשר החל לתקוף מדי יום את גבולה הצפוני של ישראל. כעבור שבועות ספורים שיגרו החות'ים טילים ומל"טים לעבר ישראל ושיבשו את הסחר הבינלאומי בים האדום. מיליציות בשליטת איראן בעיראק ובסוריה פתחו במערכה ישירה נגד בסיסים אמריקניים. אף אחת מן הפעולות הללו לא נראתה כמו פעילות "שלום".

בין ינואר 2021 לינואר 2025 ביצעו כוחות הנתמכים בידי איראן מאות התקפות נגד אנשי צבא ונכסים אמריקניים ברחבי המזרח התיכון. למעלה מ־170 תקיפות כוונו נגד בסיסים אמריקניים בעיראק, בסוריה ובירדן, לצד עשרות ניסיונות תקיפה נגד כלי שיט של הצי האמריקני בים האדום ובמפרץ עדן. שלושה חיילים אמריקנים נהרגו ועשרות נפצעו.

שר ההגנה לויד אוסטין הודה בפומבי ב־83 תקיפות על כוחות אמריקניים עוד לפני אוקטובר 2023. לאחר טבח 7 באוקטובר ביצעו שלוחותיה של איראן מאות תקיפות נוספות. בתקופות קודמות היה מערכה כזו הייתה מוגדרת כהכרזת מלחמה. ממשל ביידן כינה אותה שלום היסטורי.

מיתוס 4: טהרן הייתה מוכנה להתפשר

סאליבן אמר לסטיוארט כי ימים אחדים לפני שארצות הברית וישראל ערפו את ראש המשטר בטהרן, איראן הניחה על השולחן הצעה רצינית. בסיוע מתווכים עומאנים בז'נבה, הציעה טהרן ויתורים ש"הלכו כברת דרך ארוכה לעבר פתרון הסוגיה הגרעינית". אולם, לדבריו, צוות טראמפ פשוט לא הבין את המוצע.

בראיונות לתקשורת תיאר שר החוץ העומאני, בדר אל־בוסעידי, את ההצעה האיראנית כפריצת דרך שהעמידה הסכם "בהישג ידנו". טהרן הציעה אפס אגירה של אורניום מועשר, כאשר החומר הקיים ידולל לרמות טבעיות ויוסב לדלק לכורים. היא הציעה גישה מלאה של הסוכנות הבין־לאומית לאנרגיה אטומית לכל האתרים הרלוונטיים, הפחתה או השעיה של ההעשרה, ואף אפשרות להשתתפות אמריקנית בתוכנית גרעין אזרחית עתידית. בתמורה ביקשה הקלה בסנקציות והפשרת נכסים. במבט ראשון נשמעים תנאים אלה מרחיקי לכת, אך הם לא שינו את המבנה הבסיסי של הסכם הגרעין.

המשטר מתייחס לתוכניתו הגרעינית, לארסנל הטילים והמל"טים שלו ולרשת שלוחותיו כמכלול כוח אחד. במשא ומתן הוא מציע ויתורים זמניים והפיכים על רמות ההעשרה ועל היקף המלאים בתמורה להקלות בסנקציות, תוך שימור המרכיבים החשובים באמת. אורניום מדולל ניתן להעשרה מחדש. מלאים ניתן לשקם. בינתיים, הבסיס התעשייתי של איראן, המומחיות הטכנית שלה והמערכת הצבאית הרחבה יותר, שהגרעין הוא חלק בלתי נפרד ממנה, היו נותרים ללא פגע.

בתכנית הגרעין המקורית, ההקלה בסנקציות לא מיתנה את המשטר. איראן האיצה את תוכניות הטילים והמל"טים שלה, העמיקה את רשת שלוחותיה ובנתה את היכולות המאפשרות לה כיום כבת ערובה כ־20% מאספקת האנרגיה העולמית. הסכם חדש בתנאים דומים היה רק מעביר מנוף נוסף לידי טהרן, תוך המתנה לממשל דמוקרטי חדש בוושינגטון שיסבול פריצה לגרעין.

מיתוס 5: ישראל גררה את אמריקה למלחמה

בריאיון עם סטיוארט, סאליבן התרחק מתיאוריית הקונספירציה הגסה שלפיה הזנב הישראלי מכשכש בכלב האמריקני. "מעולם לא קניתי את זה", אמר. אך מיד לאחר מכן חשף את הזדהותו עם האנטי־אימפריאליזם הפרוגרסיבי, שבו אמריקה היא לעד "השטן הגדול": "אני מרגיש ש[הישראלים] הם שעיר לעזאזל נוח עבור ארצות הברית להמשך ההרפתקאות האימפריאליסטיות שלנו בחלק ההוא של העולם".

באותה נשימה אישר סאלבין את הטענה כי ישראל מובילה את אמריקה נגד האינטרסים שלה. ממשל טראמפ, כך טען, אינו מסוגל להסביר "על מה המלחמה הזו". טראמפ ואנשיו "אינם יודעים מדוע הם שם מלכתחילה". נתניהו, לעומת זאת, יודע בדיוק מה הוא רוצה: "לשבור את איראן" ולשחרר כאוס. סאליבן הציג כביכול פער אינטרסים: ישראל יכולה לחיות עם איראן מרוסקת; ארצות הברית לא. איראן שבורה תאיים על מצר הורמוז, תקפיץ את מחירי הנפט, תגרום לגלי פליטים ותערער את הכלכלה העולמית. לפי גרסה זו, בהירות הדרך הישראלית גוררת את אמריקה למלחמה המשרתת אינטרסים ישראליים, לא אמריקניים.

כתבה מרכזית בניו יורק טיימס מ־7 באפריל על ישיבת חדר המצב ב־11 בפברואר 2026 חיזקה את הרושם הזה. נתניהו מגיע עם מצגת בטוחה בעצמה להחלפת המשטר, כולל סרטון של מנהיגים פוטנציאליים לעידן שאחרי התיאוקרטיה, וטראמפ מגיב בחיוב: "נשמע לי טוב", נאמר בדיווח. קהילת המודיעין האמריקנית דוחה לאחר מכן חלקים מן התוכנית כ"פארסה". הרמז ברור: נתניהו הניצי לחץ במשך חודשים, בעוד צוות אמריקני מפולג נגרר אחר מנהיג כה מנותק מהמציאות, עד שאינו מסוגל לעכל את המידע שמגישים לו יועציו הממולחים.

מיתוס זה מתעלם מן העובדה המרכזית כי החשבון על העצמתה של איראן בימי תכנית הגרעין כבר הונח על שולחנו של טראמפ. ראשית, איום יתרון־היתר האיראני סיכן בו־זמנית את ישראל ואת ארצות הברית. הטילים האיראניים שכוונו לתל אביב יכלו באותה מידה לפגוע בבסיסים ובנכסים ימיים אמריקניים ברחבי האזור. ערב המלחמה היה האיום מיידי, משותף והולך וגובר. לפיכך, האינטרסים האסטרטגיים של ארצות הברית וישראל היו מתואמים: לפגוע באיום האיראני בטרם יהפוך לבלתי ניתן לניהול.

שנית, הנשיא טראמפ מתועד כמי שרואה ברפובליקה האסלאמית איום קטלני כבר מאז תחילת שנות ה־80, זמן רב לפני המצגת של נתניהו בבית הלבן בפברואר 2026. בשלוש מערכות בחירות הצהיר כי ימנע מאיראן להשיג נשק גרעיני, וחזר על נחישותו לפעול בעניין עשרות רבות של פעמים. בעוד שברק אובמה הביע את הערצתו כלפי אדריכל הטרור האיראני קאסם סולימאני, טראמפ חיסל אותו. האינסטינקטים שלו תאמו את אלה של נתניהו משום ששני המנהיגים זיהו את אותו איום בלתי נסבל הנשקף מן העמדה האנטי־מערבית התוקפנית של איראן, אשר הוחרפה עתה בידי איומי יתרון־היתר והפריצה לגרעין. ארצות הברית ממש לא נגררה למלחמה אלא הובילה את המבצע כשותפה הבכירה במערכה מתואמת, שעליה טראמפ לקח אחריות מלאה וגם קרדיט.

ממשל טראמפ תיאר שוב ושוב את היחסים הצבאיים בין ארצות הברית לישראל כתבנית האידיאלית לבריתות במאה ה־21. אסטרטגיית ההגנה הלאומית של 2026 מגדירה במפורש את ישראל כ"בת ברית למופת", אשר "גם מוכנה וגם מסוגלת להגן על עצמה בסיוע חיוני אך מוגבל מצד ארצות הברית", ואינה מבקשת מארצות הברית להילחם במקומה. ישראל בולטת כמעט כייחודית בין שותפותיה של אמריקה: היא אחת מבעלות הברית הבודדות המסוגלות לנהל באופן עצמאי מערכות צבאיות ממושכות ובעצימות גבוהה, מבלי להזדקק לכוחות קרקע אמריקניים או למעורבות קרבית ישירה. עצמאות זו, המאפשרת לישראל לפעול כמכפיל כוח משמעותי, עומדת בניגוד חד לרבות מבעלות הברית האחרות התלויות בהיקפים נרחבים של נוכחות אמריקנית, לוגיסטיקה ואמצעי סיוע.

מיתוס 6: עימות עם איראן מסיח את הדעת מסין

הנשיא ביידן הורה לצוותו לסיים את "מלחמות הנצח", אמר סאליבן לסטיוארט, משום ש"סין הייתה מרוצה מאוד לראות את ארצות הברית קשורה במלחמה במזרח התיכון, בעוד היא מסתובבת ברחבי העולם עם יד פתוחה, בניסיון לרכוש השפעה". העימות עם איראן, רמז, מסיט את תשומת לבה של אמריקה מן התחרות האמיתית, שמרכזה אינו במזרח התיכון אלא באוקיינוס השקט.

הטענה נשענת על הנחה פשוטה: שהמזרח התיכון והתחרות עם סין הם זירות נפרדות. הן אינן כאלה.

סין משמשת כעורק החיים הכלכלי המרכזי של איראן באמצעות רכישות עצומות של נפט המצוי תחת סנקציות, וחשוב מכך, כספקית של רכיבים מרכזיים המקיימים את עוצמתה הצבאית של איראן: נתרן פרכלורט לדלק רקטי מוצק, סיבי פחמן ואלקטרוניקה דו־שימושית. תשומות אלו אפשרו לאיראן לבנות מחדש ולהרחיב את ארסנל הטילים המאיים כיום על כוחותיה ובעלות בריתה של ארצות הברית.

תפקידה של בייג'ינג חורג מעבר לאספקה. חברות סיניות סיפקו צילומי לוויין ונתוני מיקוד ששימשו את החות'ים לתקיפת כלי שיט של ארצות הברית ובעלות בריתה בים האדום. כאשר התקפות אלו שיבשו את הסחר העולמי, ספינות סיניות ורוסיות זכו למעבר בטוח, בעוד ספינות מערביות התמודדו עם טילים, מל"טים וניתובים מחדש יקרים. בייג'ינג לא הייתה צופה מן הצד; היא עודדה במכוון והפיקה רווח מן השיבוש שכוחות אמריקניים נשלחו לבלום.

ההמחשה הברורה ביותר לדינמיקה זו התרחשה בינואר 2024, כאשר סאליבן טס לבנגקוק כדי להיפגש עם שר החוץ הסיני ואנג יי וביקש מבייג'ינג להשתמש ב"מנופה המשמעותי על איראן" כדי לרסן את החות'ים. הבית הלבן הודיע כי "ימתין לראות תוצאות".

התוצאות הגיעו במהירות. לדברי סגן מזכיר המדינה קורט קמפבל, בייג'ינג לא רק שסירבה לבקשה, אלא אף עודדה את החות'ים לתקוף ספינות של מדינות אחרות. כאשר התנועה בים האדום קרסה, ספינות הקשורות לסין הגדילו את פעילותן וזכו ביתרון מסחרי. סאליבן ביקש מסין להפסיק מבצע ששירת את האינטרסים שלה; במקום זאת, היא הגבירה את פעילותה החתרנית.

פרשה זו חושפת את הפגם בלב האג'נדה הפרוגרסיבית, הרואה באיראן ובסין שותפות פוטנציאליות לייצוב המערכת, ולא שחקנים מתואמים המנצלים אותה. בינתיים בונה בייג'ינג מנופי לחץ על שני מצרי הים הקריטיים ביותר באוקיינוס ההודי: מצר באב אל־מנדב, המעוגן בבסיסה בג'יבוטי, ומצר הורמוז, הנשלט בידי שותפתה איראן. בכל תרחיש של עימות סביב טאיוואן הופכים מצרים אלו למכריעים. יפן תלויה בהם לכ־90% מיבוא הנפט שלה, דרום קוריאה לכ־70%, וטאיוואן לכ־60%. שיבושם ישתק את בעלות בריתה של ארצות הברית, בעוד שסין תיוותר מבודדת יחסית מן הפגיעה.

חולשה במזרח התיכון אינה מסייעת לארצות הברית לשמור את כוחה הצבאי לאסיה; היא מעניקה לבייג'ינג מנוף על זרימות האנרגיה ונתיבי השיט המקיימים את הבריתות האסטרטגיות של אמריקה באוקיינוס השקט.

יש להבין את המערכה של טראמפ ונתניהו נגד איראן בהקשר זה. פגיעה בייצור הטילים של איראן, ביכולותיה הימיות וברשת שלוחותיה מפחיתה את הלחץ על כוחות ארצות הברית, מאבטחת נתיבי אנרגיה חיוניים ומונעת מסין כלי א־סימטרי שטיפחה בקפידה.

הטענה כי עימות עם איראן מסיח את הדעת מסין הפוכה מן המציאות. המדיניות שהעדיפה ריסון, פייסנות והתרחקות מישראל חיזקה את איראן, הרחיבה את מנופי הלחץ של סין והפכה את המלחמה הנוכחית לבלתי נמנעת. מה שמוצג כיום כמשמעת אסטרטגית סייע ליצור את התנאים שחייבו שימוש בכוח.

מיתוס 7: טראמפ ונתניהו הם מגלומנים צמאי מלחמה

בנרטיב הפרוגרסיבי, הפתולוגיות האישיות של טראמפ ושל נתניהו גררו את ארצות הברית למלחמה מיותרת ומסוכנת. "האם אתה באמת חושב ש[טראמפ] מאמין… שהוא פיצח את הצופן וכעת הוא בלתי מנוצח?" שואל סטיוארט את סאליבן. "אני נשבע באלוהים, הכרתי אנשים – קוקאין עשה להם את זה. זה אותו דבר. כך מתנהג אדם על קוקאין. אדם על קוקאין אומר לעצמו: אני הטוב ביותר. לא, אי אפשר לעצור אותי". סאליבן משיב ללא היסוס: "לא יכולתי לנסח זאת טוב יותר. כן".

במקום להודות כי שנים של ניסיון להגיע להסדר עם איראן יצרו יריב חזק ומסוכן יותר, מייחסים הפרוגרסיבים את כישלון הגישה שלהם לאישיותם הבלתי רציונלית של יריביהם. אילו רק היו נותרים בשלטון מנהיגים שקולים ומרוסנים יותר, הם טוענים, היה האיזון העדין עם טהרן נמשך ללא הפרעה.

רדוקציה פסיכולוגית זו התגבשה כעת לכדי כתב אישום רחב יותר. מבקריהם של טראמפ ונתניהו טוענים כי "אין להם אסטרטגיה". כישלונם להשיג הצלחה מוחלטת – החלפת משטר, השמדה מוחלטת של כל מתקן תת־קרקעי או מחיקה מוחלטת של התשתית הצבאית של איראן – מוכיח כביכול את הטענה.

המציאות מציגה תמונה שונה. המערכה האמריקנית־ישראלית השיגה את יעדיה האסטרטגיים המרכזיים: עצירת התקדמותה של איראן לעבר יכולת נשק גרעיני ופגיעה משמעותית בתוכנית הטילים הבליסטיים שלה, אשר יחד היוו איום קיומי גובר על ישראל ועל האזור. לפני המבצע התקדמה איראן במהירות בשתי התוכניות, כאשר חלק ניכר מתשתיותיה הקריטיות עמד להיקבר עמוק מדי מתחת לאדמה מכדי שניתן יהיה להשמידן בתקיפות יעילות. המערכה האווירית המשותפת הנחיתה מהלומות הרסניות על תעשיית הנשק של איראן וחיסלה מדענים מרכזיים, והחזירה את לוח הזמנים הגרעיני שנים לאחור. במקביל הושמדו חלקים נרחבים מרשת ייצור הטילים החדשה של איראן בטרם זכו להגנה מלאה.

התוצאה לא הייתה השמדה מוחלטת של כל מתקן תת־קרקעי או משגר טילים, אלא שיבוש מכריע של יכולותיה המסוכנות ביותר של איראן. כאשר שקע האבק, נותרה איראן גם מרוסקת מבחינה כלכלית.

תוצאה זו מהווה הצלחה ברורה משום שהפחיתה באופן דרמטי את הסכנה המיידית מבלי לדרוש את אמת המידה הבלתי ניתנת להשגה של "ניצחון מוחלט", שאותה דורשים לעיתים קרובות המבקרים המתעקשים לשלול מיריביהם המושבעים בירושלים ובוושינגטון כל הישג. המבצע הניב גם השפעות משניות חשובות: רשת שלוחותיה של איראן נחלשה באופן ניכר, והמשטר ניצב בפני לחץ פנימי גובר העלול להוביל לקריסתו מבפנים.

בסופו של דבר נכנסו ישראל וארצות הברית לעימות מול איום חמור ומיידי ויצאו ממנו כאשר האיום צומצם בצורה ניכרת ומהימנה. זהו קנה המידה הבסיסי לניצחון במלחמה. מה שהמלעיזים מכנים מגלומניה היה למעשה הכרה מפוכחת בכך שחלון ההזדמנויות לפעולה עומד להיסגר. טראמפ פעל לפני שהחלון הזה נטרק.

מטבע הדברים טהרן מציגה את המערכה ככישלון, בתקווה לגייס אהדה בינלאומית תוך טשטוש חולשותיה העמוקות. היא מצטרפת למוסקבה ולבייג'ינג כדי לסכל את השותפות הצבאית החדשה שיצרו טראמפ ונתניהו. אם תצליח הברית, היא לא רק תפגע באחד מחברי הציר האנטי־אמריקני, אלא גם תאשר את החזון השמרני של בריתות המבוססות על שותפים בעלי יכולת ועצמאות. קביעתה של אסטרטגיית ההגנה הלאומית לשנת 2026 כי ישראל היא "בת ברית למופת" מצביעה על עתיד שבו ארצות הברית נושאת בפחות מן הנטל הגלובלי. תוצאה זו פוגעת במישרין בתקווה של אויביה של ארה"ב למדינה מוחלשת ומוסחת, הכבולה לסכסוכים אזוריים אינסופיים.

אין זה מפתיע שבייג'ינג, מוסקבה וטהרן מפיצות את נרטיב ה"מגלומנים חסרי האסטרטגיה". מאכזב בהרבה שחלק כה גדול מן האופוזיציה מבית ומבחוץ – חלקים נרחבים מהמפלגה הדמוקרטית, מחנה אנטי־נתניהו בישראל, הניו יורק טיימס וחלקים גדולים מן העיתונות האירופית – מהדהדים אותו כמעט מילה במילה, תוך התעלמות מן העובדה שהמדיניות המועדפת עליהם היא שהובילה למצב שמוצג כהוכחה לכך שכוח אינו יכול להצליח. הנזק הברור שגרמה הפרדיגמה הפרוגרסיבית משמש אפוא כהצדקה לה – מהלך ג'ו־ג'יטסו מושלם.

ההיסטוריה תרשום את ההפך: מי שזיהו את האיום ופעלו בטרם נסגר חלון ההזדמנויות התמודדו עם העולם כפי שהוא והגנו על האינטרס הלאומי. מי שדרשו ריסון עד אשר הריסון חדל להיות אפשרי ביססו את מדיניותם על פנטזיות שסיכנו את כולנו.

מאמר זה פורסם לראשונה באתר מגזין טאבלט, ואנו מודים לו על הרשות לפרסמו כאן בעברית.

The post שבעה מיתוסים על המלחמה באיראן appeared first on מידה.

בשיח הציבורי המערבי התבססה תפיסה לפיה מלחמת הכרעה עם מהלך מתמרן יבשתי הפוגע הצבאיות והאזרחיות של האויב וכך מכריע ומכניע את האויב אכזרית יותר והומנית פחות ממלחמת התשה ושחיקה ממושכת בירי־מנגד וחוסכת בחיי כוחותינו. ההיפך הוא הנכון. מלחמת הכרעה, המתוכננת ומנוהלת נכון, היא קצרה, יעילה ומסתיימת בהסרת האיום ולכן מוסרית יותר. מלחמת התשה ממושכת שאינה מסירה את האיום ולכן לא מסתיימת בניצחון, מחלקת את הכאב לשיעורים קטנים ויוצרת אשליה של הומניות אך סך חיי האדם שהיא קוצרת, הסבל הארוך שהיא מייצרת וההרס לאזרחים שהיא זורעת משני הצדדים גדולים לאין שיעור. בהיעדר ניצחון, היא מותירה את האיום על כנו ומבטיחה סבב נוסף, ארוך וקשה יותר, תוך זמן קצר.

אולם כאן נתקל הטיעון המוסרי במוקש יסודי: הוא מניח ששני הצדדים בתוך המערב החלוקים בסוגית דפוס המלחמה חולקים שפה מוסרית משותפת. הם אינם חולקים, אלו שתי תרבויות ליברליות נפרדות. תרבות החירות, הנשענת על מקור ערכי אובייקטיבי, שמשה ועשרת הדיברות הם סמלו המכונן, מכירה בקיומו של מוסר שאינו תלוי ברצון האדם ואינו משתנה לפי נסיבות, לפיכך יכולה לשאול איזו דרך לחימה מוסרית יותר לאורך זמן, ולהשיב תשובה מנומקת. תרבות החופש, לעומתה, מאז הכריז ניטשה על מות האלוהים, אינה מכירה במוסר אובייקטיבי כלל. כשאין מקור ערכי עליון, נותר רק כוח, ובתרבות פוסט־מודרנית, הכוח הלגיטימי היחיד הוא כוח הקורבן. מי שסובל יותר צודק יותר; מי שצועק חזק יותר ומגייס לצידו את התקשורת והרשתות החברתיות – צודק עוד יותר. לכן הטיעון שמלחמת הכרעה מוסרית יותר ממלחמת התשה שמזינה את המדיה ביותר צעקות וזעקות של הקורבן פשוט אינו נשמע בשפתה, שכן השאלה "מה מוסרי באמת" הוחלפה בשאלה "מי נראה כקורבן".

התוצאה המעשית גלויה לעין: חמאס שרף תינוקות — אך "הקורבן הפלסטיני" מנצח את השיח הבינלאומי. איראן תולה הומוסקסואלים, מדכאת נשים, הורגת ביומיים עשרות אלפי מפגינים, מייצרת גרעין ומכריזה על כוונותיה להשמיד מדינה, מרמה בריש גלי ולא מקיימת הסכמים אך עדיין לא הגיעה לדרגת אויב המהווה איום שמוצדק להסירו, אילו ישראל, המגינה על עצמה וארה"ב שמגינה על ישראל מפני הכוונה וההיערכות הצבאית להשמידה, נתפסות כתוקפניות. אין כאן היפוך מוסרי מקרי אלא פועל יוצא הכרחי של מערכת ערכים שבה הסבל הנראה לעין הוא המטבע היחיד של הצדק.

פרדוקס מוסרי זה לא היה קיים בתודעה האמריקנית והישראלית של המאה הקודמת, לא מפני שאנשים היו טובים יותר, אלא מפני שתרבות החירות הייתה דומיננטית דיה כדי לשמור על שאלות של אמת ויעילות במרכז השיח. הכישלונות במלחמת קוריאה ובמלחמת וייטנאם שהסתיימו ללא הכרעה לימדי כי דוקטרינת ההכרעה דורשת גם תכנון מדויק והגדרת יעד ברורה, אולם הטשטוש הערכי העמוק של העשורים האחרונים, תוצר חדירתה של "תרבות החופש" לחברה האמריקנית ולחברה הישראלית הפך את הפרדוקס המוסרי לבלתי נראה. כאשר השאלה "האם אני נראה מוסרי בעיני התקשורת הבינלאומית" מחליפה את השאלה "האם דרכי אכן מוסרית ויעילה לאורך זמן" היכולת לקבל את ההחלטות הקשות הנדרשות להכרעת אויב נפגעת, ועמה נפגעת גם צדקת הדרך.

שתי מהפכות, שתי דרכי חירות

כדי להבין כיצד נוצר פרדוקס זה בפועל, יש להבין תחילה כי במלחמה באיראן מתמודדות למעשה שלוש ציביליזציות. מן העבר האחד ניצבת הציביליזציה המהפכנית־שיעית־איראנית, לא השיעה באשר היא, אלא גרסתה הפוליטית־מהפכנית, שבנתה משטר המבוסס על שלילת החירות, על פולחן כוח, על חתירה להגמוניה אזורית ועל קידוש ההרס כאמצעי לגאולה. מן העבר השני ניצבת הציביליזציה המערבית, אלא שזו כאמור איננה מקשה אחת אלא לשני הפלגים היריבים שהוזכרו לעיל: פלג החירות, שצמח ממהפכת החירות האמריקנית, ופלג החופש, שצמח ממהפכת החופש הצרפתית. זוהי אפוא איננה רק מלחמה בין המערב לבין איראן. זו גם מלחמה פנימית בתוך המערב עצמו: בין שתי תפיסות יסוד שונות של האדם, של האמת, של החרות, ועקב כך של הסדר החברתי.

בליברליזם של חירות האדם איננו בן־חורין לעשות ככל העולה על רוחו. חירותו נובעת דווקא מהכפפת רצונו לאמת אובייקטיבית וזו תכליתה. אמת זו איננה בחירה ערכית אלא תנאי לקיום. כשם שבממד הפיזיקלי של החיים אין האדם יכול להתעלם מהאמת שבחוקי הטבע מבלי להיפגע ואף לקרוס, כך בממד החברתי אין הוא יכול להתעלם מהאמת שבבסיס ערכי המוסר מבלי לפרק את החברה שבתוכה הוא חי ולהחזירה למצב הטבע ההובסיאני.

הייחוד האמריקני מעוגן גם בסמלים המכוננים של האומה: באולם בית המשפט העליון של ארצות הברית ניצב פסלו של משה רבנו, האוחז בלוחות הברית, סמל כי שהמשפט האנושי כפוף למקור מוסרי גבוה ממנו; וכן פעמון החירות, הנושא את הפסוק: "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה". אין אלה סמלים דקורטיביים אלא הצהרה עקרונית. בממד הפיזיקלי, מחויבות לאובייקטיביות מתבטאת בדבקות בחוקי האמת של המדע — ככל שהאדם יכול להבינם. בממד החברתי — בדבקות בערכים מוסריים יסודיים שבבסיס עשרת הדיברות. הם אמת אובייקטיבית משום שכשם שחוקי המדע הם תרגום לשפת אנוש של חוקי הטבע, כך מוסר עשרת הדברות הוא תרגום לשפת אנוש של חוקי טבע. התנהגות לאור ערכיו נועדה להבטיח יציבות גם בממד החברתי. המשמעות היא אחת: בחיים שבשני ממדיהם, הפיזיקלי והחברתי, יש "שדה מגנטי" מכוון ומאזן, מתקיימות יציבות וודאות גבוהות באופן סינרגטי ונוצר בסיס לבניית עוצמה לאומית. זהו יעדו של ליברליזם החרות של עשרת הדיברות — ובסינגולריות שלו טמון סוד עוצמתה של אמריקה שהקנה לה את גדולתה האמיתית: ערכי אמת משותפים ששתי המפלגות חלקו לפני שהחל להתרומם ביניהן, החל ממחצית המאה שעברה, מסך ברזל תרבותי.

אירופה בורחת מן האמת

בהכללה אפשר לומר כי ליברליזם החופש של המהפכה הצרפתית שלל את עצם קיומה של אמת אובייקטיבית בממד החברתי. משהוסרה אמת זו ואומצה הגישה הרלטיביסטית, נפתחה הדרך לדמיון האנושי להגות פנטזיות אוטופיות על סדר אנושי חדש, סדר שאיננו כפוף לאמת האובייקטיבית שבטבע בכלל ובטבע האדם בפרט. ומשום שהפנטזיות האלה מתנגשות בטבע האדם הן מולידות תגובת נגד אלימה מצד כוחות שהסדר החדש לא בא להם בטוב. כך נולדה הנדנדה האירופית, תנועה היסטורית מחזורית הנעה בין אוטופיה למהפכת־נגד וחוזר חלילה.

מסע הצלב הבונפרטי להפצת ערכי המהפכה ולטשטוש הלאומיות שזרע באירופה שאך התאוששה מההרס שזרעו בה מלחמות הדת, הביא עמו הרס כלכלי וחברתי חדש; תגובת הנגד הביסמרקית, שביקשה להשיב סדר לאומי באמצעות "דם וברזל", והגיעה לשיאה בכיבוש פריז ובהכרזת הקיסרות הגרמנית בלב צרפת, זרעה את השפלת גרמניה בוורסאי; הפנטזיה הקומוניסטית שנולדה מתוך הבטחה לשוויון מוחלט בין נבראים בלתי שווים, הולידה משטר טוטליטרי אלים; חוזה ורסאי, שביקש לנקום בגרמניה, זרע את זרעי המלחמה הבאה; ולבסוף עליית הנאציזם תגובת נגד קיצונית לאומנית הן להשפלת ורסאי הן לאיום הקומוניסטי. כך, שוב ושוב, ניסיונות לעצב סדר אנושי חדש על בסיס שלילת האמת האובייקטיבית הולידו חוסר יציבות עמוק — והובילו להתפרצות אלימה של כוחות נגדיים.

לאחר מלחמת העולם השנייה הצליחה ארצות הברית לבלום את הנדנדה הזו. באמצעות תוכנית מרשל, ששיקמה את אירופה מבחינה כלכלית, ובאמצעות ברית נאט"ו, שהעניקה לה מטריית ביטחון מול האיום הקומוניסטי, היא הכפיפה את אירופה, לפחות באופן חלקי, לערכיו המרסנים של ליברליזם החירות האמריקני, המבוסס כאמור על מחויבות לאמת אובייקטיבית, אך לא לאורך זמן. עם קריסת הקומוניזם לא רק שאירופה שבה ליסודות חשיבתה הסובייקטיבית והוציאה לפועל מהפכה חדשה של טשטוש הדמוגרפיה הלאומית וקוסמופוליטיות (הפעם בגרסת הרב־תרבותיות), אלא שליברליזם החופש האירופי, בגרסתו הפרוגרסיבית, זלג אל תוך ארצות הברית, הרים בתוכה מסך ברזל תרבותי וגרם לערעור קשה של יסודותיה החברתיים והפוליטיים. דבר זה הוליד בה, כבאירופה במאה הקודמת, הקצנה אידיאולוגית מסוכנת בשני קצוות המערכת הפוליטית.

הפרדוקס התרבותי במלחמת איראן

מלחמותיה הקודמות של ארה"ב במזרח התיכון ביקשו לשחרר חברות מקומיות משליטים רודניים ולהביא להן, חרף תרבותן האנטי־דמוקרטית, את בשורת הדמוקרטיה, ולכן כשלו. לעומת זאת המניע למלחמה באיראן היה כבמלחמות העולם, צו מכונן במוסר החרות: הצלת חיים – הצלת מדינת ישראל מהשמדה גרעינית, והצלת המזרח התיכון והעולם כולו מסחטנות גרעינית.

אולם, בעוד שהמניע למלחמה נגזר ממוסר ליברליזם החרות, הוצאתה לפועל נגזרת מדוקטרינת הרתעת האויב שיסודותיה נטועים עמוק בליברליזם החופש האירופי ובאווירת "קץ ההיסטוריה" של פוקוימה; ליתר דיוק, בהגות המלחמה הסובייקטיבית הפוסט־מודרנית של דלז וגואטארי, הוגים ששורשי חשיבתם נעוצים בהוגים כפוקו (שתמך במשטר חומייני) וסארטר (תומך גדול של סטלין ובהמשך במאו). מדובר אפוא בשעטנז ציביליזציוני, גרסה עכשווית של "הקול קול יעקב", נשיא מעצמת ליברליזם החרות שמחויב לערכי מקימיה, ו"הידיים ידי עשיו", דוקטרינת ליברליזם החופש.

בדוקטרינת ההכרעה, המלחמה מיועדת להשגת יעד אובייקטיבי מדיד וניתן להערכה מדויקת: שלילת יכולתו של האויב להשתמש ביכולותיו ועקב כך להיכנע בתנאי מכריעו; מנגד, בדוקטרינת ההרתעה, היעד הוא סובייקטיבי ובלתי ניתן לחיזוי ולהערכת אמת: הרתעת האויב, ועקב כך שלילת רצונו להשתמש ביכולותיו, חרף אי הכרעתו ואפשרותו הממשית להמשיך ולהשתמש בהן.

חידה היא אם לנגד עיני המתכננים האמריקנים עמדה הסבתו של צה"ל מצבא הכרעה לצבא הרתעה, הסיבה שבגללה מאז 2006 לא הצליחה מדינת ישראל לסיים שום מערכה בהכרעת האויב והכנעתו, ולכן גם לא בניצחון המקנה יכולת להכתיב לאויב המוכרע והמוכנע את תנאי סיום המלחמה ולהבטיח הרחקה משמעותית של סבב הלחימה הבא.

חידה שנייה היא אם הצבא האמריקני עצמו לא עבר במאה זו את התהפוכות הדוקטרינריות שעברו על צה"ל. ההרמוניה הגבוהה ששררה במלחמה בין שני הצבאות ששחקו וגרעו בתיאום גבוה את העוצמה האיראנית, בלי להפעיל מהלך מכריע ומכניע, מחשידה שכן.

וחידה שלישית: מדוע היכולת שכן הייתה להכריע את איראן — כדי להשיבה לתקופת האבן, כהודעת הנשיא טראמפ — באמצעות הרס בזק של תשתיות היסוד של המדינה, הושארה כאופציה ולא מומשה, ולו גם בחלקה, מיד בפתיחת המלחמה, דפוס פעולה קבוע בדוקטרינת ההכרעה, קודם לפתיחת המהלך הסיזיפי לשחיקה ולגריעה של יכולות איראן? המהלך המתמשך הזה, חרף היקפו העצום וביצועיו הטכולוגיים המרשימים, לא הסיר את האיומים וגם לא גרם להכנעתה של ההנהגה האיראנית, כניעה שהייתה מותנת בהסרת שלושת האיומים: גרעין, בליסטיקה וארגוני פרוקסי.

החשש הגדול הוא כאמור שבשל לוח הזמנים הלאומי והפוליטי הפנימי של ארצות הברית, איראן לא תוכרע, לא תוכנע ולא תובס ולכן מטרת המלחמה להסיר את שלושת האיומים לא תושג באמת, אלא רק באופן יחסי, דבר הנחשב בליברליזם החופש האירופי ל"אמת" לגיטימית, אויבתה המושבעת של האמת האובייקטיבית בליברליזם החרות.

המלחמה באיראן מציבה לפתחנו את אחת השאלות הגורליות של המאה ה-21: האם חברה המקדשת את ה'חופש' הסובייקטיבי והרלטיביסטי מסוגלת לשרוד ולנצח. אידיאולוגיה דורסנית המקדשת את ההרס המוחלט? זהו המבחן העליון של המערב — האם יצליח להשיב לאמת האובייקטיבית את בכורתה, או שיתפורר לתוך האשליה המוסרית של עצמו.

אל"מ במיל' ד"ר חנן שי הוא חוקר במכון משגב לביטחון לאומי.

The post לא מנצחים מלחמה צודקת בשיטה שגויה appeared first on מידה.

חשוב להזכיר שנגד השר לא עומדים כתב אישום כלשהו או הרשעה וכלל לא ברור באיזו עילה מבקשים העותרים להעבירו מתפקידו אך היועמ"שית מתעקשת שעל ראש הממשלה לפטר אותו משום שהוא מתערב יתר על המידה, לשיטתה, בעבודת המשטרה, וכעת הצטרפה אל העותרים. היועמ"שית הגישה רשימה של חריגות לטענתה, וכך אמר עליה בדיון השופט כשר: "הגשתם רשימת פעולות של השר, רשימה שהיא כולה במחלוקת". ביומיים האחרונים למדנו שהיועמ"שית לא הסתפקה ברשימה שגיבשה ועל כן פנתה לראש השב"כ דאז רונן בר כדי שיעביר לה "חומרים על השר בן גביר".

היועמ״שית ביקשה מרונן בר, ראש השב״כ דאז, להעביר לה חומרים בעניין מעורבות של השר בן גביר בעבודת המשטרה, כדי שתוכל להשתמש בחומר הזה בתגובה לעתירות שדרשו את פיטורי בן גביר. https://t.co/Y1EUjlcR0P

— אבישי גרינצייג (@avishaigrinzaig) April 14, 2026

"כשיועמ"שית מפעילה את ראש השב"כ כדי לאסוף חומרים במטרה להדיח שר מכהן", כתב בתגובה השר שלמה קרעי, "זה לא "שלטון החוק" אלא נסיון הפיכה". התנועה למשילות ודמוקרטיה קראה לעצור לחקירה מיידית את היועמ"שית ולהחרים את מחשבה האישי ואת הטלפון שלה.

תעצרו הכל. ממש הכל

היועמ״שית, לפי הפרסום, הפכה את השב״כ לזרוע פוליטית להדחת שר מכהן במסגרת עתירה אזרחית בבג"ץ.

שוב: ראש התביעה הכללית של מדינת ישראל הפעילה שירות ביטחון חשאי כדי לאסוף "דוסייה" על נבחר ציבור, לצורך שימוש בחומר בבג״ץ לתמיכה בעתירה של גורמים שלישיים להדיח את… https://t.co/fas7RN2G3k

— התנועה למשילות ודמוקרטיה (@Meshilut) April 14, 2026

אפילו גדעון סער, הדמות שאחראית יותר מכל למינויה של מיארה ליועמ"שית, כבר לא הסתיר את אכזבתו. "התרשמותי היא שהיועמ"שית נחושה לכפות עימות בין הממשלה לבין בית המשפט העליון", טען השר. יש לשער כי עד לא מזמן עימות שכזה היה מבורך מאוד בעיני סער שהתמודד בעבר נגד נתניהו על ראשות הליכוד אבל "דברים שרואים מכאן לא רואים משם" וכשר בממשלתו של נתניהו הוא כבר נשמע אחרת.

עוד לפני תחילת הדיון, הודיע שר המשפטים יריב לוין שהדיון שמתקיים, כאמור, הוא בניגוד לחוק ולכן להחלטת השופטים לא יהיה תוקף. "ידידי השר בן גביר ימשיך לכהן בתפקידו, מתוקף הכרעת העם ואמון הכנסת", אמר לוין.

שופטי בג"ץ, שאך לפני מספר ימים חיללו שבת כדי לאפשר למפגינים שמוחים נגד המשך הלחימה באיראן ובלבנון להתקהל בניגוד להוראות פיקוד העורף, התקשו לשמור על קדושת המחאה כשהיא באה לטובת השר בן גביר ואסרו על כניסת קהל לדיון. רק חברי כנסת ואנשי תקשורת הורשו להכנס. לפני הדיון נשא השר בן גביר דברים ולמרבה ההפתעה הסכים עם טענותיה של מיארה: "היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה אומרת שאני קובע מדיניות ומשנה את המשטרה – היא צודקת. היא אומרת שאני מתערב במינויים, שמיניתי יותר מאלף כדי ליישם את המדיניות שלי – היא צודקת גם בזה".

כבר בדקות הראשונות של הדיון התקשה להתאפק חבר הכנסת אלמוג כהן שהגיע לתמוך בשר בן גביר על אף החריקות שהיו לאחרונה ביחסיהם. כהן קרא לעבר השופט יצחק עמית "אתה המושחת כאן" והורחק בהוראתו של עמית. גם חברות הכנסת טלי גוטליב, לימור סון הר מלך ומאי גולן הוצאו מהדיון בהמשך וכך גם השרה עידית סילמן.

המערכה הראשונה נפתחה בהזהרתו של השופט עופר גרוסקופף כי פוליטיזציה של המשטרה זאת סכנה מיוחדת לדמקורטיה", כאשר הוא יושב למעשה בדיון שמתקיים בחוסר סמכות בדיוק בשל תהליך הפוליטיזציה שמתרחש בבית המשפט ובמערכת המשפטית כולה. "כל אחד שיגיד "נמאס כבר מבן גביר" יפנה לבית בית המשפט והוא יבחן את תפקידו?", שאל עו"ד ראבלו שייצג את הממשלה. לרגעים אפשר היה להתבלבל כמעט מדבריהם של השופטים כאשר השופט גרוסקופף אמר: "שר יכול להביא מדיניות אפילו בניגוד לראש הממשלה", כאשר השופט מינץ נזכר שגם שרים אחרים מתערבים בענייני משרדיהם וכשהגדילה לעשות השופטת וילנר ותהתה בקול: "אסור שלשר תהיה עמדה פוליטית?"

מספר דקות לאחר מכן הציע השופט סולברג להמנע למעשה מפסק דין ולהושיב את ראש הממשלה, את היועמ"שית ואת השר לשולחן הדיונים כדי לנסח מסמך עקרונות שבו יוגבל השר מהתערבות בעבודת המשטרה, ונראה שהמסך עמד לרדת על הבמה. כזכור, נוסחו כבר בעבר מסמכים שכאלה, ועו"ד ראבלו הביע נכונות להצעה הזו.

בשעת אחר הצהריים נזכר השופט שטיין לציין את מה שהיה צריך אולי לומר בתחילת הבוקר. הוא פנה אל עו"ד שוש שמואלי שייצגה בדיון את היועמ"שית ואמר: "את צריכה להבין שהדחת שר על ידי בית משפט הוא צעד קיצוני ביותר, שלא קיים בעולם, ויש להמנע ממנו כל אימת שאפשר". ובכן, יש סיבה שהצעד הזה "לא קיים בעולם" והיא שאין, כאמור, בסמכותו של בית המשפט להחליט שיש להדיח שר.

בשעת ערב עלה במוחה של נציגת היועמ"שית מתווה זמני "עד שינוסח מסמך העקרונות" לגבי סמכויות השר. היא ביקשה להגביל אותו בינתיים לגבי מינויים, פעילות מבצעית, התבטאויות לגבי הפגנות וחקירות, או בלשונו של עו"ד דוד פטר שייצג את השר בן גביר: "אתם מבקשים להדיח אותו בלי להדיח אותו". השופטים הציעו שייקבע איזשהו מנגנון שיפקח על מימוש מסמך העקרונות ויתריע אם יופרו. עו"ד פטר הסכים שהשופט סולברג יקבע האם ישנו הפרות.

טוב היו עושים עו"ד מיכאל ראבלו ועו"ד דוד פטר לו היו נמנעים בכלל מלהתייצב בבית המשפט. אין בטענה זו להפחית חלילה מהיכולות המרשימות שהציגו לאורך הדיון אך היה עליהם להעדר ממנו על שום חוסר סמכותם של השופטים לקיים אותו. "אין לכם סמכות", פנה עו"ד פטר אל השופטים, "לא רק שאין לכם סמכות, אין לכם סמכות לקבוע שיש לכם סמכות". על הטענה הזו השיב השופט עמית שהוא מנה 16 מקרים שבהם בית המשפט דן במינוי שר או בהעברת שר מתפקידו, הוא רק שכח לציין שגם ב־16 המקרים הללו הדבר נעשה בחוסר סמכות כפי שטען עו"ד ראבלו בפני השופטים: "בסל הכלים של כבודכם אין שום אפשרות להורות לראש הממשלה לפטר שר".

ואולי כל חטאו של השר בן גביר היה שכינה את שופטי בית המשפט "אויבי האומה". עובדה זו צוינה בדיון מספר פעמים על ידי השופטים שהתקשו להסתיר את עלבונם. עשר שעות נמשך הדיון בבג"ץ ובסופו סירבה היועמ"שית להגיע להסכמה ודרשה להוציא צו ביניים שיגביל את השר בן גביר על פי הדרישות שהציבה עד שתינתן החלטה סופית. נראה שהשופטים אכן יורו על קיום מו"מ כלשהו בין הצדדים שיכלול ניסוח מסמך עקרונות ומנגנון פיקוח באשר ליישומו. כפי שאמר השופט סולברג: "אנחנו חושבים שהסכמות זה הרבה יותר טוב מכל פסק דין". אולי גם משום הרצון שלא להעניק תנופה אדירה לקמפיין הבחירות של השר בן גביר שיתחיל כנראה בקרוב.

לעת עתה נותר השר איתמר בן גביר בתפקידו כשר לבטחון לאומי ונשמע שהוא נחוש להמשיך בעמדתו כפי שהצהיר בפתח בית המשפט: "אני לא דוגמן של הפרקליטות, אני לא עציץ – אני שר שנבחרתי כדי למשול. היועמ"שית רוצה שר של טקסים, שר שגוזר סרטים – אני שר של מעשים. הבטחתי מדיניות ומשילות – זה בדיוק מה שעשיתי". במקום לשקול להעביר אותו מתפקידו, נותר רק לקוות שגם יתר שרי הממשלה ילכו בעקבותיו ולא יסתפקו בציוצים ובראיונות מלטפים בערוצי התקשורת של הימין, ויפסיקו את ההצגה הזו.

The post בג"ץ בן גביר: ההצגה חייבת להיפסק appeared first on מידה.

סיבוני מספר שכחייל צעיר בגולני אמרו לו המפקדים "תהיו מוכנים, מחר מלחמה!" והוא מוכן, תמיד מוכן, ובאוקטובר 2023 בחושיו המחודדים ידע לומר בעצמו "מחר מלחמה". על אף שפשט את המדים כבר לפני שנים נראה כי מעולם לא השתחרר מהצבא באמת. תחושת האחריות, הרצון לעזור, השאיפה להיות עדיין חלק מהמערכת ולקחת חלק בקבלת ההחלטות נותרו בו. ימים ספורים לאחר שפרצה המלחמה התגייס למילואים בתחילה במטכ"ל, אח"כ בפד"מ כחלק מצוות התכנון הפיקודי.

בתחילת ספרו "מכנען" הוא מצביע על האסון הביטחוני שקרה למדינת ישראל: צה"ל הפך מצבא מכריע, ממגר ומביס לצבא שסבור שהוא מרתיע תודעתית. הוא כותב על מגבלות הטכנולוגיה שהוא מכיר היטב כמהנדס, על ההתמכרות לשקט ועל חוסר הנכונות לשלם מחירים בטווח הקצר – מחירים שהופכים לכבדים יותר בטווח הארוך.

לא מפתיע לגלות ששירותו הצבאי כלל גם ימי מחבוש ושיח בוטה וחסר פשרות, נראה שעד היום הוא אומר את דבריו בתקיפות, בחדות ולעיתים ללא נימוס. לא מפתיע גם לגלות שהוא זה שהעביר את "מסמך הרפז" או "מסמך גלנט" או "מסמך אשכנזי" לאנשי התקשורת.

סיבוני כואב את התעצמותם של חלקים מהצבא על חשבון זרוע היבשה, את קיצוץ האימונים של הכוחות הסדירים, את אובדן הכשירות והידע ושוקד כל העת להפוך את צה"ל לצבא גדול וחכם. בעודו זוכר את האמרה מגולני "אין חיילים עייפים, יש מפקדים עייפים" הוא מציע למי שאיבד אמונה בצדקת הדרך ונוטה להוריד את המורל – לפנות את מקומו.

אחרי 15 שנים כחוקר בכיר במרכז למחקרי ביטחון לאומי INSS, החליט המרכז להיפרד ממנו, ונראה שזה בדיוק הצעד שנדרש היה כדי לדרבן אותו להשמיע קול מעל כל במה אפשרית ולצעוד קדימה כל הזמן כתנועה של אדם אחד  – "תנועת סיבוני". כשהוא מתאר את סבתא חסיבה זכרונה לברכה עמה בילה שנים רבות אפשר להבין מניין לקוחות הנחישות והאמונה. היא התעקשה להינשא בנסיבות לא פשוטות ויזמה גם את גירושיה בניגוד למקובל. היא גידלה לבדה שישה ילדים ומצאה מקום בלבה לכל אדם שנזקק לתפילה לברך "בזכותו של רבי חיים פינטו". סיבוני גדל בשיכון כנען בצפת, לא היה שפע אבל הייתה זקיפות קומה. אמו שהתהלכה בשמלות אלגנטיות שנתפרו בקזבלנקה נותרה בנעלי העקב שלה גם כשהתבוססה בבוץ הצפתי. אביו שעבד בחריצות למען אשתו וארבעת בניו, הפך מחייט למפקח על כל המתפרות של משרד הביטחון. משם למד על ערכה של עבודה קשה ועל חשיבותה של המשפחה.

סיבוני מתאר ילדות מופלאה: עשירה בחוויות, במראות, בריחות ובטעמים – רגעים שלא ניתן לקנות בכסף, מבחני אומץ קטנים שהפכו ברבות השנים לגדולים מאוד. בין כל הפסגות שנכבשו, הסלעים שפצעו, המהמורות שנפערו – שזורה לה המוזיקה, הגיטרה החשמלית שנמצאת תמיד בתא המטען של המכונית ומדי פעם עולה על הבמה וזורקת את סיבוני, את חברי הלהקה ואת הצופים לתקופות אחרות ולתחושות אחרות.

שורות אלה נכתבות בעוד צה"ל פועל בלבנון מתוך שאיפה להסיג את כלל אזרחי דרום לבנון עד מעבר לנהר הליטני. מצמרר לקרוא על סיבוני הצעיר בגדוד 51 משתתף במבצע ליטני בשנת 1978. "הגמישות של צה"ל באותם ימים", הוא כותב, "הייתה גדולה יותר מהגמישות של צה"ל של ימינו". קטטה שלו עם שוטרים צבאיים הביאה להדחתו מגולני ולהורדת דרגתו מקצין לסמל. עם הזמן ועם עבודה קשה הושבו לו דרגות הקצין והוא שב לחטיבה. על סיירת גולני פיקד לאחר שכבר השתחרר מהצבא והחל ללמוד הנדסת מכונות, אך באופן טבעי התייצב כאשר נקרא אל הדגל. "כמפקד סיירת גולני הבנתי שאין גבול ליכולת האנושית", הוא כותב. אולי מתוך כך הוא אינו עושה ויתורים באשר לדרישות מלוחמי צה"ל עד היום. בכנות מרשימה הוא מעיד על עצמו כי "האנושיות וחוסר הרגש משולבים אצלי בטבעיות". רק מי שלמד עם הזמן לא להיפגע מחוסר הרגש שיש בסיבוני, יוכל להפיק את מלוא ההנאה מהאנושיות שבו.

כל הקרבות העזים שניהל בשטח וסביב שולחן הדיונים לא הכינו אותו לקרב שלא רבים יודעים עליו ונחשף בספר. בשנת 2005 איבד במפתיע את אשתו, אהובתו, אם שלושת ילדיו – לאה ז"ל. כך מצא את עצמו חוזר ארצה בטיסה מנסיעת עבודה שאליה טס יחד איתה אל שלושת ילדיו הקטנים שמחכים לאמא. החוסן הנפשי שמלווה אותו כל הזמן אפשר לו למצוא אהבה חדשה – ליאת. משפחותיהם התמזגו למשפחה שממשיכה לגדול עם השנים עם בוא הנכדים.

סיבוני כותב לא מעט על השיבוט המונוליטי במכוני המחקר ובאקדמיה. אנשי שמאל נוטים להביע את אותן הדעות, מקדמים את אלה שאוחזים בדעותיהם, וכל היתר, אפילו הוא לעתים, "מחרישים".

לאורך הספר כולו נפתחת הולכת היריעה ומתרחבת, סיבוני נוגע בעוד ועוד תחומים ומציג משנה סדורה לגבי נושאים רבים – מדיניים וביטחוניים, טכנולוגיים וכלכליים, משפטיים וחברתיים ומצביע על הליקויים ועל הבעיות התקשורתיים, אך תמיד מציע שלל פתרונות מעשיים ואפשריים. הוא אינו נמלט גם מסוגיות סבוכות במיוחד כמו גיוס חרדים, ועדת החקירה לגבי הטבח בשבעה באוקטובר, יחסי דרג מדיני ודרג צבאי, מינויי בכירים ומציע דרכים שמשלבות ראייה לאומית ערכית, כזו שמביאה בחשבון את השינויים שחלים עם הזמן ומאמינה ללא סייג בחוזקתה ובטובתה של החברה הישראלית. סיבוני אינו חוסך ביקורת נוקבת מאלה שלדעתו מונעים את ההגעה אל המטרות הנכספות: הסרבנים, הקוראים לסרבנות ומובילי המחאה נגד כינונה של הרפורמה המשפטית.

מתוך הפרקים שמתייחסים לזירות השונות מול איראן, חמאס, חיזבאללה וסוריה ולזירות הלחימה האחרות כמו סייבר ותודעה אפשר ללמוד לא פעם על יכולת הראיה למרחוק של סיבוני, לעיתים כמעט נבואה. במחקריו הרבים הוא מקדים להצביע על כשלים פוטנציאליים ועל בעייתיות שמצריכה מענה ואף פעם לא שוכח להציע אחד כזה. "כשמישהו שאני קרוב אליו מתמנה לתפקיד בכיר, אני נוהג להתרחק ממנו", מעיד על עצמו גבי סיבוני. הוא מחכה שיפנו אליו. נראה שלאור נסיונו הרב והמגוון, יכולת ההעמקה שלו והמסירות הבלתי מתפשרת שלו למדינה ולצבא – יש הרבה מאוד סיבות לפנות אליו.

הוא כותב באהבה עצומה על ילדיו, ממשיכי דרכו, כש"סבתא חסיבה על הכתפיים שלו", כפי שאמרה איילה חסון באחד השידורים שבהם השתתף. לבסוף, הוא מתגעגע לילדותו בצפת, אל הנופים, התיירים, להקות הקצב והחברים. למען כל אלה הוא ממשיך לעשות ב"געגוע חיובי ומתרפק, שאינו פוצע ומרפה ידיים".

הספר "מכנען – מהשיכון לתיקון" יצא מאת גבי סיבוני לאור בהוצאת קוראים.

The post משיכוני צפת אל פורום מטכ"ל: בעקבות ספרו החדש של גבי סיבוני appeared first on מידה.

תיעוד זוועות הנאצים

זמן קצר לאחר כניסת הקול לקולנוע, בשנת 1933, מונה יוזף גבלס לשר התעמולה הנאצי. גבלס אימץ בהתלהבות את המדיום החדש ותחת פיקוחו הפיקה תעשיית הקולנוע הגרמנית למעלה מ־1,000 סרטים עלילתיים. לא כולם היו תעמולה גלויה, אך כולם חיזקו בעקיפין את האידיאולוגיה הנאצית. האתגר שעמד בפניו היה להסית את הגרמנים נגד העם היהודי, ובזמן השואה גם להסתיר את פשעי הנאצים. בזמן המלחמה הותיר גבלס למפקדים את הרשות אם להתיר או לאסור לחיילי החזית לצלם את מעשי הזוועה. כבר בתקופה שבין המלחמות, עם ההתקדמות בצילום בתנאי תאורה חלשים ופיתוח מצלמות ה-35 מ"מ הניידות, הגיעו צילומי ה"אקשן" לרמה מספקת. אריך סלומון, בן למשפחה יהודית אמידה מברלין, התפרסם בזכות תיעוד אירועים פוליטיים חשובים באמצעות מצלמת "ארנמן" (Ernemann) המתאימה לצילום בתנאי תאורה חלשים, שלעתים הסתיר בתוך כובע קסקט. הוא נרצח באושוויץ בשנת 1944. הניידות, העדשות המתחלפות וסרטי הצילום מרובי-התמונות שפותחו בגרמניה הפכו את הצילום האיכותי לנגיש להמונים. חיילים נאצים נשאו בתרמיליהם מצלמות לייקה (Leica) וארנמן, חלקן שלל ביזה, וכמו ציידים בסוואנה תיעדו את טרפם לפני ההריגה ואחריה.

הגנרל אוטו והלר, ששיתף פעולה עם האיינזצגרופן בעת שפיקד על הארמייה הגרמנית ה־11, הורה ביולי 1941 להחרים את כל הצילומים הפרטיים של חייליו:

אין לצלם מעשים מזוויעים שכאלה ואין לדווח עליהם במכתבים הביתה. הפקה והפצה של תצלומים ודיווחים על תקריות כאלה נחשבות לפגיעה בהגינות ובמשמעת בצבא וייענשו בחומרה… אין זה לכבודו של חייל גרמני לצפות בתקריות כאלה מתוך סקרנות.

גם ריינהרד היידריך, ראש הגסטפו והאס־אס, שכונה לא אחת ״אבי השואה״, אסר על צילום הוצאות להורג המוניות והורה למפקדים להחרים כל תצלום שהופץ בקרב החיילים.

בפועל החיילים הגרמנים הסריטו לא מעט מפעולותיהם. כך למשל אנשי "איינזצגרופן" (Einsatzgruppen) – יחידת ההרג הניידת – צילמו את הרצח ההמוני של רוב 7,000 יהודי העייריה ליפאייה (Liepaja) שבלטביה. המבצעים גם תיעדו מעשי זוועה מסוימים לצרכי תעמולה פנימית. לימים שימשו החומרה האלה ראיות במשפטי נירנברג, לצד חומרים שצילמו בעלות הברית בעת השחרור.

טרור ה־GoPro

מאז הופעתו, הטרור המודרני היה טרור תקשורתי. שידור מעשה אלימות יכול לעורר פחד המוני ולהגביר את השפעת המטרה של הקיצוניים, בעוד שסרטונים מזוויעים משמשים ככלי לגיוס. יותר מ-900 מיליון צופי טלוויזיה חזו בחטיפתם וברציחתם של 11 ספורטאים ישראליים באולימפיאדת מינכן ב-1972. ארגון אל-קאעידה בעיראק העלה לאינטרנט ב-2004 סרטון המתעד עריפת ראש אכזרית של אזרח אמריקאי. ארגון "המדינה האסלאמית" הקים אימפריית מולטימדיה שכללה מגזינים מהודרים, אתרי אינטרנט ועמוד טוויטר פעילים למדי. ב־7 באוקטובר 2023 חצה חמאס רף חדש של אכזריות המזכיר באכזריותו את ימי הביניים, ותיעד רבים ממעשיו במצלמות ה־ GoProשהיו קשורות לגופם של המבצעים.

ב־7 באוקטובר 2023 לא נזקק הציבור הפלסטיני למשרד תעמולה כדי להסיתו. קבוצה מאולתרת של אזרחים השתתפה בטבח ובחטיפות, תוך שתיעדה את מעשי הברבריות בטלפונים הניידים שלה. ערוץ   France 24  דיווח כי התמונות הראשונות של המתקפה הועלו לטלגרם בידי אזרחים שאינם לוחמים.

לא היה כאן כל ניסיון לטיוח, אלא גאווה מופגנת בלבד. במהלך הטבח התקשר מחבל חמאס להוריו מן הטלפון של אישה יהודייה שרצח, וביקש מהם לבדוק את חשבון הווטסאפ שלו כדי לראות את התמונות שצילם של עשרת היהודים שהרג. לפי נתוני מעבדת המחקר הפורנזי הדיגיטלי של ״המועצה האטלנטית״, בימים שלאחר המתקפה שילש ערוץ הטלגרם הרשמי של חמאס את מספר עוקביו.

טרור ה־GoPro הקיצוני הוא הביטוי האחרון והמחריד ביותר לשילוב הרעיל בין טרור לטכנולוגיות תקשורת. בעוד שבני אדם נוטים בדרך כלל להסתיר מעשים בלתי אנושיים, חמאס שיתף בגלוי את מעשי הזוועה שביצע באפליקציית המסרים המיידיים טלגרם, ואף השתלט על חשבונות המדיה החברתית של קורבנותיו כדי לשדר בשידור חי את רציחתם לעיני יקיריהם. לא רק לוחם זה ובני משפחתו הביעו התלהבות ממסע ההרג של חמאס; גם תומכי פלסטינים רבים ברחבי העולם עשו כן. בעצרת מחוץ לקמפוס בניו יורק ב־15 באוקטובר אמר פרופסור מאוניברסיטת קורנל כי חש ״התרוממות רוח״ בעקבות הטבח.

גל חדש של אנטישמיות, שרבים סברו כי דעך לאחר השואה, שטף את העולם. יום לאחר הטבח התאספו אלפים בטיימס סקוור כאות סולידריות עם פלסטין, הראשונה בשורה של הפגנות אנטי־ישראליות ואנטישמיות שהתפשטו במהרה לקמפוסים אוניברסיטאיים ולערים ברחבי העולם והתעצמו בזמן המלחמה.

אירועים מסוג זה התרחשו למרות הזמינות הנרחבת של תיעוד מאירועי הטבח. חמאס שידר חלק מהם בשידור חי והעלה את רובם לרשת, ואתר האינטרנט של ה״וול סטריט ג׳ורנל״ סיקר את האירועים בזמן התרחשותם.

מה גבלס היה חושב על חמאס?

תפיסת העולם התעשייתית של המדינה הנאצית שונה מאוד מן המנטליות הג׳יהאדיסטית של חמאס. גרמניה הייתה מדינה ביורוקרטית רבת־עוצמה, המאורגנת במבנה היררכי, שרדיפתה אחר העם היהודי הייתה שיטתית וממוסדת.

לפני הטבח, האסטרטגיה ההתקפית המוצלחת ביותר של הפלסטינים הייתה שימוש בתמונות מעוצבות בקפידה של סבל אזרחי, שהסיטו את הביקורת מטקטיקות הטרור שלהם והציגו את ישראל כמדכאת. המצלמה הייתה נשקם האולטימטיבי. ב־7 באוקטובר 2023 אימץ חמאס את הטרור החזותי של דאעש. האפשרות שניתנה לצופים ברחבי העולם לחוות את הטרור מבעד לעיני המחבל בזמן אמת היוותה חריגה יסודית מהשימוש המסורתי של הפלסטינים בתעמולה חזותית, ונראה היה כי היא מסכנת את תדמיתם כ"מקופחים" המובילים בעולם, אבל בפועל החשיפה הכפולה של חמאס שחררה גל חדש של אנטישמיות ברחבי העולם. הישראלים הוצגו כנאצים החדשים, גונו על ידי האו״ם, הובאו בפני בית הדין הבין־לאומי לצדק, ומנהיגיהם הואשמו בפשעי מלחמה בבית הדין הפלילי הבין־לאומי, מוסד משפטי שנוסד בהשראת משפטי נירנברג. דניאל ביימן, חוקר טרור אמריקאי, הסביר בראיון למגזין טיים את הכוח שמאחורי כפל הזוויות האלה אצל דאעש,  ודבריו יפים גם לחמאס: "אחד הדברים שדאעש עשה ביעילות רבה היה לאפשר ללוחמיו לתעד את מעלליהם מנקודת מבטם האישית. בין אם שרדו ובין אם נהרגו, היו לכך יתרונות בשני המקרים. הם הוצגו כלוחמים מנצחים או כקדושים מעונים עזי רוח".

כמעט שנתיים לאחר מכן, באוגוסט 2025, מתוך תחושת ביטחון שהעולם מאמץ את מסגרת ההתייחסות הפלסטינית, תיעד חמאס את החטוף השדוף אביתר דוד חופר את מה שנראה כקברו שלו. למרות שהסרטון הדהד את הזוועה הנאצית האולטימטיבית של יהודים מורעבים שנאלצו להכין את קבריהם במו ידיהם, הוא כמעט שלא עורר תהודה בינלאומית. בישראל הוא זעזע רבים, אך הועם על ידי זרם יומיומי של תמונות ילדים כחושים מעזה, שבחלק מהמקרים סבלו ממחלות גנטיות שאינן קשורות למצב, ומן הכאוס באתרי חלוקת המזון. חמאס שיער בערמומיות כי הסרטון יזכה להתעלמות כמעט מוחלטת מחוץ לישראל, בעוד שבתוכה יוסיף לייסר את החברה הישראלית.

מה היה חושב יוזף גבלס, שכינה את עצמו "פטרון הקולנוע הגרמני" ושזכה מפי ההיסטוריון דייוויד אירווינג לכינוי "המוח מאחורי הרייך השלישי", על רצח העם שמבצע חמאס באמצעות מצלמות GoPro?

גבלס נמוך הקומה והנכה, שקולו החודר ריתק בעבר את ההמונים הגרמנים, נשאר לצד היטלר עד הסוף ורצח את ששת ילדיו לפני שהוא ואשתו התאבדו בבונקר של הפיהרר. האם גבלס היה נדהם מן התמיכה העולמית בטבח ה־7 באוקטובר ובמי שפרסמו את מעשיהם בגאווה?
בהתחשב בהגדרתו האכזרית למושג "בן־אדם", סביר להניח שלא.

המחבר הוא כותב, חוקר ומתרגם עצמאי המתגורר בירושלים.

The post בין גבלס לטרור המצולם של חמאס appeared first on מידה.

אולם כאשר הפרט נוכח במציאות ואירועים שאינם תואמים את השקפת עולמו, כי אז עומדות לפניו שתי אפשרויות: א. להביא לשינוי בעמדתו ולהציבה על בסיס אמפירי, כך ישמור על איזונו הנפשי. ב. אפשרות שנייה, היא שלא לשנות את השקפתו ולסרב להאמין בעובדות ובמציאות, שהרי "המציאות היא בעיני המתבונן". כזה הוא הדיסוננס הקוגניטיבי הגולש בשלב מסוים למצב של הפרעה נפשית.

כאשר אנו בוחנים את התורה הנאצית לעומקה, מתגלה תופעה מעניינת: יסודותיה של עיצוב הרוח הגרמנית בעידן הנאצי לא היו רק שקריים, אלא התבססו במידה רבה על דיסוננס קוגניטיבי חסר תקדים.

Übermensch גרמני אל מול Üntermensch יהודי

על מנת להנחיל את התפיסה הנאצית לפיה מעמדו של הארי הגרמני הוא זה של אדם עליון, "האובּרמנטש" ((Übermensch מול התת אדם היהודי, "האונטרמנטש"(Üntermensch), נחקקו בשנת 1935 חוקי נירנברג. היהודים גורשו מן האקדמיה בטענה כי היהודי נחות רוחנית ומזהם את ערכי התרבות הארית. טיעון שנסמך על מובאות משורה ארוכה של פילוסופים גרמנים עם קאנט בראשם. לפיו…

אין היהודים יכולים לטעון ולו לגאון אחד שיצא מקרבם, אף לא לאיש אחד שהוא משכמו ומעלה. כל כישרונם ומלאכתם משועבדים להונאה שפלה ורקימת מזימות. אין הם כי אם אומה של נוכלים.

בשנה זו מספר פרסי נובל הגרמנים עמד על 35. מהם 15 יהודים. 20 פרסים באומה המונה 67 מיליון נפש פירושו של דבר פרס אחד על כל 3.35 מיליון גרמנים. 15 פרסים לציבור היהודי, המונה בשנה זו חצי מיליון נפש, פירושו של דבר פרס אחד על כל 33.000 יהודים. מכאן המסקנה – שאכן נסמכת על בסיס אמפירי – כי היהודי עולה בכושרו הרוחני באלפי אחוזים על הגרמני, וכי היהודי הוא האוברמנטש והגרמני הוא האונטרמנטש.

הדם הוא הנפש

בני אדם אינם מתים כתוצאה מתבוסה במלחמה, אלא מאובדן כוח ההתנגדות המצוי אך ורק בדם טהור. כל מי שאינו גזע טהור דם הוא אשפה… טוהר דמנו הוא זה שיביא להגשמת המשימה שהוקצה לנו על ידי בורא העולם (אדולף היטלר, מיינקאמפף).

ב-1935, בעקבות חוקי נירנברג חייב היה כל גרמני לשאת את "תעודת הדם הגרמני" (Deutschblütigkeitserklärung) המעידה כי דמו טהור ונעדר את זוהמת הדם היהודי, מכאן שהוא ארי טהור. העובר על החוק ביצע "פשע נגד טוהר הדם" (Sünde wider das Blut) ונענש בהתאם. לרוב במשלוח למחנה ריכוז. עיקרון טוהר הדם (Limpieza de sangre) בנוסח הספרדי, הושת על היהודים בחצי האי האיברי במאה ה-15. אולם בימי הביניים המידע הרפואי בנושא הרכב הדם אפשר הזיות כאלה, שרווחו גם בימי המקרא, למשל באמונה כי "הדם הוא הנפש" (דברים יב, כג). במחצית המאה ה-19 ידע כל סטודנט לרפואה באירופה כי דם טהור במובנו הגנטי הוא הבל מוחלט, שכן הביטוי דם טהור מתייחס לדם רווי חמצן אותו מזרים העורק מן הראות אל עברי הגוף וכן דם בלתי טהור הוא זה הנשאב מכל האברים על ידי הווריד דל החמצן אל הראות ומשם אל הלב, אולם הדם עצמו נעדר כליל כל משמעות גנטית, וכי תרומת הדם תבצעת ללא כל שייכות גזעית, והאפריקני השחור יכול לתרום את מנת דמו לאירופאי הלבן והסיני משנגחאי יכול לתרום להודי בניו דלהי, כל זאת בתנאי שהתורם והנתרם נמנים על אחד מסוגי הדם. למרבה האירוניה, הראשון שקבע כי קיים פער בין סוגי הדם היה הסרולוג היהודי יליד פולין לודוויג הירשפלד.

גם יוזף מנגלה, רופא במקצועו, ידע זאת היטב, וכבר בתחילת 1942 עם שורת כשלי הוורמאכט בחזית המזרח מול לנינגרד ומוסקבה, ושנה לאחר מכן בקרב סטלינגרד, שיגר צוותו של מנגלה מאות אלפי מנות דם לחזית על מנת להציל את חיי חיילי הוורמאכט, כאשר רובו המוחלט של אותו דם היה "מזוהם" שכן נשאב מאסירי המחנה, יהודים ברובם.

ישו הבלונדי, בנו של חייל גרמני

"ישו ודאי לא היה יהודי" (אדולף היטלר)

למותר לציין את הזעזוע שנתקף הגרמני המאמין האדוק, למקרא הפסוקים בבשורה על פי לוקאס, פרק ב' פסוקים 21–23:

 כְּשֶׁמָּלְאוּ שְׁמוֹנָה יָמִים וְהִגִּיעַ הַזְּמַן לָמוּל אוֹתוֹ קָרְאוּ אֶת שְׁמוֹ יֵשׁוּעַ, כַּשֵּׁם שֶׁקָּרָא לוֹ הַמַּלְאָךְ לִפְנֵי שֶׁהוֹרָה בַּבֶּטֶן. כַּאֲשֶׁר מָלְאוּ יְמֵי טָהֳרָתָם לְפִי תּוֹרַת מֹשֶׁה, הֶעֱלוּהוּ לִירוּשָׁלַיִם לְהַצִּיגוֹ לִפְנֵי אֱלֹהִים כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת יהוה.

לאורך מאות שנים העולם הנוצרי חיפש בקדחתנות אחר עורלתו של המשיח, וכיום יש 18 ערלות הפזורות ב-18 כנסיות, קתדרלות ומנזרים ברחבי אירופה. כך באנטוורפן, בזנסון, מץ, הילדסהיים ועוד. מסדר הטמפלרים (הגרמני במוצאו) אף הכריז שהגביע הקדוש עשוי מן הערלה, שהרי ישו עצמו לגם יין מן הגביע והכריז כי זהו דמו, וכריתת הערלה מלווה בטיפות דם. באינספור הציורים והפסלים של ישוע על הצלב מעדיף המשיח הנוצרי להסתיר בפיסת בד. האומנם על מנת להסתיר את מילתו?

הנאצים הבינו היטב את הבעיה הגלומה בתפיסה הזו. היטלר חזר שוב ושוב על האמירה כי "ישו לא היה יהודי"  כי אם בנו של חיל נורדי, קרי "גרמני – מי שהוצב בגליל שהיה חבל ארי…", דגם מופת של מנהיג שניצב בבשורתו נגד היהודים. היטלר מסתמך על דברי יוסטון צ'מברלין, הוגה תורת הגזע, לפיהם ישו היה בלונדיני תכול עיניים, ביטוי מושלם לדמותו של האידאל הארי, היפוכו המוחלט של הכיעור היהודי, ועל כן היהודים צלבוהו.

באשר לעובדה כי יהדותו של ישוע מוצגת בברית החדשה חזור ושוב, כמו ברית המילה, ייחוסו לבית דוד המלך והולדתו בבית לחם. כל אלה – וכן 800 פסוקים אחרים, נמחקו או שוכתבו בימי הרייך השלישי. זאת בברכת הכנסייה, הקתולית הפרוטסטנטית כאחת.

על פי קרל אדם (Adam), מבכירי התיאולוגים הקתולים בגרמניה, בהצהרה משנת 1943:

כלל לא יעלה על הדעת שישו היה יהודי.

שכן…

למרים "הבתולה" לא היה כל קשר ליהדות – לא פיסית ולא מוסרית. זאת, בשל סלידתה מאותן התכונות והכוחות המכוערים שאנו מגנים אצל יהודים מזוהמי הדם.

וכך כתב אלפרד רוזנברג, ה"פילוסוף" של המפלגה הנאצית, בספרו "המיתוס של המאה העשרים   :(Der Mythus des 20 Jahrhunderts)

ישוע נולד בגליל ולכן הוא נביא נורדי, ועדות נחרצת לכך שקיימת זהות מלאה בין הגזע הנורדי לאלוהים.

הפרומתאוס הארי

פן נוסף של הדיסוננס הקוגניטיבי העמוק בתפיסה הנאצית היה הצגת הרייך השלישי כצאצא של השבטים הגרמנים טהורי הגזע בעת העתיקה, הטבטונים, שנתפסו כ"אבות התרבות האנושית…". היטלר חוזר שוב ושוב לנושא הזה בספרו:

כל התרבות האנושית, כל פירות האמנות, המדע והטכנולוגיה אותם אנו רואים לפנינו היום. הם כמעט אך ורק התוצר היצירתי של הגזע הארי… הוא הפרומתאוס של האנושות שממצחו הבהיר זינק הניצוץ האלוהי של הגאונות בכל עת …. וכו' וכו'…

המובאה ממיינקמפף מלווה במפה המציגה את העובדה כי אכן הגזע הארי הוא מקור כל התרבויות בתבל. הכתוב מציין: הגזע הנורדי והגרמנים כנושאי תרבות

המפה מוכיחה כי כל תרבויות העת העתיקה מקורם בגרמניה. החל ברוסיה במזרח, אנגליה במערב, ועד מצרים העתיקה בדרום, כולל פרס, הודו, סין, וכן תרבויות יוון, רומא וספרד (תרבות ישראל נעדרת מן המפה שכן אינה ראויה להגדרה של תרבות).

מן הראוי לציין שבמאה השנייה לפנה"ס לא הייתה לשבטי הטבטונים עדיין שפה כתובה ברמה המופשטת, והאלפבט הרוני, הסתפק לכל היותר בכתיבת פרטים על לוחות בתי הקברות. כך שמו של הקבור, תפקידו בקהילה ומועד מותו. כלומר באותה עת שבה התרבות ההלנו-רומית העמידה שורה ארוכה של כתבי פילוסופים, משוררים, מחוקקים, שלא לדבר על המקרא העברי, "הפרומתאוס של האנושות שממצחו הבהיר זינק הניצוץ האלוהי של הגאונות" עדיין אינו יודע קרא וכתוב. הנה כי כן, בעוד משוררי רומא אובידיוס, קאטולוס, הורטיוס, ורגיליוס והוגיה מרקוס אורליוס, איסידורוס מאלכסנדריה, היירוקלס, מקרוביוס, סולוסטיוס… מניחים את התשתית לפילוסופיה בתרבות המערב, הפרומתאוס הגמאני טרם יודע קרוא וכתוב.

אל פסגת התרבות הארית הגיעו השבטים הטבטונים – דוגמת ה"וונדאלים" מי שבזזו את רומא במאה החמישית לספירה (ומכאן המונח "ונדליזם" לתיאור הרס קטלני הנעדר סיבה ומסובב) וביתר שאת השבטים הגותים, אשר הביאו במאה השישית לחורבנה של האימפריה הרומית והשקיעו את הציוויליזציה המערבית באלף שנות חשכת ימי הביניים. וכך הוויקינגים, שהביאו על אירופה במאות ה9-11 חורבן והרס חסרי תקדים.

וכך כותב רוזנברג:

… התרבות הנורדית הנשגבת אשר רק בכוחותיה היצירתיים נסלל הנתיב האוטנטי של ציוויליזציה.

עם זאת, רוזנברג אינו שולל את קיומן של תרבויות העת העתיקה דוגמת מצרים, יוון, הודו, ועוד, אלא שמדובר בתרבויות אשר שאבו את גדולתן ממקור גרמני. על פי הרוזנברג הנ"ל מוטל על הרוח הגרמנית שהיא "שילוב של מוסר נעלה ואנרגיה יצירתית", להכרית את הניוון השמי, קרי הכחדת היהדות. מכאן שגרמניה כמוה כרופא מנתח הכורת גידול סרטני מגופו של חולה. לפי כך רק השמדה גורפת של "הנבג היהודי", היא "הפתרון הסופי" האמור לפתור את האנושות מקללת היהדות ולהעניק לה את ערכי המוסר הגרמני העליון.

אגדת תקיעת (סכין) בגב

גלויה המציגה את המיתוס של "תקיעת הסכין", 1919.היהודייה המכוערת תוקעת סכין בגבו של החייל הגרמני.

והדיסוננס הולך וגדל. אחד המיתוס שהנאצים רכבו עליו היה האשמת היהודים בתבוסה הנחרצת במלחמת העולם הראשונה, במה שזכה לכינוי "תקיעה (סכין) בגב" (Dolchstoß): היהודים בגדו במולדת, נמלטו משירות צבאי ועשו יד אחת עם האויב. היטלר חזר על טענות אלה ללא הפסק. בפועל 120,000 יהודים שרתו ברייכסוור, נתון שווה ערך לחלקם באוכלוסייה, רובם בחזית, ו־12,000 נפלו בקרבות. גם נתון זה אינו נופל באשר ליחסם באוכלוסייה. התעשיין היהודי וולטר רטנאור, "גרמני גאה", מעריצו ומקורבו של פון הינדנבורג ותומך נלהב בפרוץ המלחמה, הוא שהקים את המנהל לכלכלת המלחמה (Kriegsrohstoffabteilung) ועמד בראשו בשנים 1915-1914, ובזכותו נחל הרייכסווהר שורה של ניצחונות בשנתיים הראשונות של המלחמה.

נתון אחד מכריע מציג למרבה האירוניה את החייל היהודי כמי שעולה על הקלגס הגרמני. על פי נתונים כפי שנשמרו במסמכי הרייכסוור עולה כי מספר היהודים אשר זכו בציון לשבח בזכות גבורתם בקרב עמד על 3,800. נתון גבוה יותר על בסיס חלקם באוכלוסייה אל מול כלל גייסות הרייכסוור. לא זו אף זו, היטלר עצמו זכה באוגוסט 1918 בציון לשבח – צלב ברזל – מטעם מפקדו היהודי סגן הוגו גוטמן (Gutmann). המלצתו של גוטמן נתקלה בהתנגדות מפקד הפלוגה שטען שהרב"ט היטלר נעדר כליל תכונות של מנהיגות, מכאן שאינו ראוי למדליה, אולם גוטמן התעקש והיטלר זכה בעיטור ונשא אותו על חזהו כל ימי חייו.

הניכוס של ניטשה

משנתו הפילוסופית של פרידריך ניטשה, המשתרעת על פני עשרה כרכים של כתביו, דורשת דיון נרחב. עם זאת האימוץ הנאצי של דמותו היא מייצג נוסף של הדיסוננס הקוגניטיבי הנאצי.

ניטשה נערץ על היטלר. מוזיאון ניטשהבווימאר.

אלפרד רוזנברג שהוזכר לעיל הכתיר את ניטשה בתואר אבי הנאציונל-סוציאליזם. ואכן, להערצת ניטשה בעידן הנאצי לא היה גבול. היטלר שב ומצטט אותו ב"שיחות שולחן", וניטשה הוא שתבע את המושג "אוברמנטש" שהזכרנו לעיל. על פי מרטין היידיגר, "ניטשה הוא זה שהעניק לגרמניה את רעיון השליטה בעולם"

עם זאת כשקוראים בכתבי "נביא הנציונלסוציאליזם" מתלה תמונה שונה בתכלית. בספרו האחרון “הנה האיש" (Ecce Homo) מסכם המחבר את משנתו באשר לרוח הגרמנית.

היהודים הם ללא ספק הגזע האיתן, הטהור והעיקש ביותר שחי באירופה כיום. הם יודעים לשגשג גם בתנאים הגרועים ביותר…

כל פשע גדול נגד התרבות שבוצע במהלך ארבע מאות השנים האחרונות טמון במצפון נשמתו הזעירה והבזויה של הגרמני… הגרמנים נטלו על עצמם את האחריות לכל דבר הקיים היום – החולי והטיפשות… הנוירוזה הנקראת אומה – הגרמנים גזלו מאירופה עצמה את משמעות הקיום והובילו אותה לתוך סמטה של עיוורון… הם אלה אשר חוללו את דמותו של "אינטלקט גרמני", קרי: זוהמה פסיכולוגית…

ובמקום אחר:

כל בעיית היהודים קיימת רק במדינות לאום, שכן כאן האנרגיה והאינטליגנציה הגבוהה שלהם, הון הרוח והרצון המצטבר שלהם, שנאספו מדור לדור דרך לימוד ארוך בסבל, צריכים להיות כה רווחיים עד כדי כך שיעוררו קנאה ושנאה המונית. השנאה, זו המתפשטת בימינו כמעט בכל האומות, היא זו אשר מובילה את היהודים לטבח, בבחינת שעיר לעזאזל האשם בכל אסון ציבורי ואישי אפשרי.

והמחבר מסכם במשפט מחץ: "היהודים הם מעבר לכל ספק הגזע החזק, הקשה והטהור ביותר שחי עכשיו באירופה".

בספרו אנטיכריסט (Der Antichrist) משנת 1888 מאשים המחבר את הנצרות בפשעים נגד האנושות בצאתה נגד "גאוותו, העזתו וחירותו של האדם, וכנגד חדוות החושים ואושרו". אבל כותב על היהודים כך:

מבחינה פסיכולוגית, העם היהודי הוא עם הניחן באנרגיה החיונית והקשוחה ביותר, אשר הוצב בנסיבות קשות מנשוא… זכה לכוח האינסטינקטים האלה שבעזרתם אפשר לגבור על 'העולם'… כל מדינה שתיישב יהודים בקרבה תזכה להתפשטות, פריחה תרבותית, המצאות, וחברה משגשגת. גירושם הוא כסילות גמורה.

בחיבורו אנושי, אנושי מדי (Menschliches, Allzumenschliches) משנת 1878, מתייחס המחבר לרפורמציה הלותרנית, אותה הוא מגנה ומגדיר כ"תגובה של מוחות מפגרים מול הרנסנס האיטלקי", אותו הוא מכנה: "תור הזהב הנעלה באלף השנים האחרונות":

הרנסנס הוא התקופה הנעלה האחרונה בהיסטוריה… ובאשר לרפורמציה: אין היא אלא ניגודו המופרע, הנחות וגס הרוח של הרנסנס האיטלקי.

הגרמנים רימו את אירופה מול אירוע התרבות הגדול האחרון בו זכתה אירופה – הרנסנס. הרפורמציה של לותר הייתה תגובת מוח פשטני מול דבר מה קוסמופוליטי… השפלת הרוח האירופית…

את האנטישמים הוא מכנה "מאונני מוסר", "תליינים" וכמי שמייצגים את "הרצון לכוח של העלובים ביותר":

ובגניאולוגיה של המוסר (Zur Genealogie der Moral) קובע המחבר:

וכי למי משתחווה היום האפיפיור ברומא עצמה? כאילו הם התגלמות כל הערכים הנעלים ביותר – ולא רק ברומא אלא כמעט על פני חצי כדור הארץ… לשלושה יהודים, כידוע, ויהודייה אחת. ישו מנצרת, הדייג פטרוס, אורג השטיחים פאולוס, ואמו של ישוע הנ"ל, מרים שמה..

 את שנאת היהודים בגרמניה מגדיר ניטשה כ"מחלת נפש לאומית" וכן כ"מצב נחות" schlechtweggekommene)) בלשונו. עם זאת, אשמת היהודים – על אף המחמאות שהוא מחלק להם – היא בכך שהם חוללו את הנצרות, שנואת נפשו…

הקללה הגדולה ביותר שנחתה על המין האנושי. אין עוד ביטוי כה קטלני רעיל, סודי, תת קרקעי, קטנוני… יצר נקמה שאין לו שווה… אני קורא לזה הכתם האלמותי היחיד אשר דבק באנושות.*

אין זה פלא אפוא שעל גלריית מעריצי ניטשה יהודים נמנים – בין היתר – ברנר, גנסין, טשרניחובסקי, א. ד. גורדון, הלל צייטלין, אורי צבי גרינברג, חיים ויצמן, ישראל אלדד… ובלשונו של מנחם בגין: "מורי ורבי ז'בו היה מתהלך עם כה אמר זרתוסטרא בכיסו".

אריה סתיו הוא ניצול שואה, חוקר מדיניות ומתרגם שירה, לשעבר ראש "מרכז אריאל למחקרי מדיניות" וערך את כתב העת "נתיב".

The post הדיסוננוס הקוגניטבי של התפיסה הנאצית appeared first on מידה.

"אם לא מדיחים שופטים מושחתים, לא ניתן לתקן את המדינה. הם יקימו קרטל, יחסמו כל רפורמה ויגנו על המערכת המושחתת שמינתה אותם".

הצהרה זו נאמרה מפי נאיב בוקלה, נשיאה ה-46 של אל-סלוודור, שנבחר לתפקידו לראשונה ביוני 2019 מטעם המפלגה השמרנית GANA, ברוב של 53% מהקולות. מאז הספיק בוקלה להיבחר לכהונה שנייה בשנת 2024, ברוב מוחץ של 85% מהקולות, בזכות קידום רפורמות שהשיבו את הסדר והביטחון למדינה.

המסר של בוקלה חד ונוקב: מערכת המשפט, שאמורה לשמש כגורם מאזן, עלולה להפוך למכשול בפני שינוי הכרחי. לשיטתו, שופטים "מושחתים" או "פוליטיים" חוסמים תיקונים מבניים, ולכן נדרשים צעדים חריפים מול הרשות השופטת כדי "לתקן את המדינה". בוקלה לא רק אמר אלא גם עשה.

"לשבור את המערכת הישנה"

כדי להבין את תפיסתו של בוקלה לעומק יש להכיר את המציאות הייחודית של אל-סלוודור. באל-סלוודור שרר משבר אמון עמוק במשטר, בעיקר בשל פרשיות שחיתות וחוסר יעילות מצד מוסדות המדינה במאבקם בפשיעה ובאלימות הקיצונית של הכנופיות. תומכי הממשלה טענו שהמערכת סבלה מ"שיתוק מדיניות" שנכפה על ידי בית המשפט, שביטל או עצר החלטות ממשלה, ואף חסם רפורמות ביטחוניות. נטען כי מערכת המשפט הגנה על האליטות הפוליטיות הישנות, ועל כן נמנעה מחקירת שחיתויות בצורה אפקטיבית. לאור מצב ביטחון הפנים החמור במדינה והיקף האלימות הקיצוני, עלתה הטענה כי תפיסתם של בתי המשפט אינה מותאמת למאבק נחרץ בכנופיות הפשע והפשיעה המאורגנת – הם נוטים להקשיח את הנהלים דווקא כלפי מערכות האכיפה, לשחרר עצורים בטענה למחסור בראיות, ולהגביל את היכולת לבצע מעצרים נרחבים.

נאיב בוקלה הציג עצמו לציבור הבוחרים כמי שמגיע "לשבור את המערכת הישנה". עם היבחרו לנשיאות פתח במהלכים לשינוי מבני עמוק ברשות השופטת. במאי 2021, עם תחילת כהונת הפרלמנט החדש, הצביעה האסיפה המחוקקת על הדחת כל חמשת שופטי לשכת החוקה בבית המשפט העליון והחלפתם במינויים חדשים. לשם הבהרה, לשכת החוקה בבית המשפט העליון היא הגוף שמפקח על חוקים שמחוקק הפרלמנט וצווים מטעם הממשלה, עם סמכות לבטל חוקים.

במקביל להדחת השופטים הודח גם התובע הכללי של המדינה, המקביל ליועץ המשפטי לממשלה, שנתפס כגורם עצמאי יחסית לרשות המבצעת, ובמקומו מונה תובע חדש מטעם הממשלה. לפי ההסבר הרשמי של הממשלה והרוב הפרלמנטרי שתמך בנשיא, התובע (היועמ"ש) הקודם לא פעל באופן אפקטיבי נגד השחיתות, לא קידם חקירות נגד גורמים מושחתים, פעל ממניעים פוליטים ולא נייטרלים, ולא תמך כמצופה במדיניות הממשלה במאבק בפשיעה המאורגנת.

במסגרת הרפורמה במערכת המשפט הוחלט על שורת מהלכים מערכתיים ובהם שינוי חוקים הנוגעים לשירותם של שופטים. הורחבה סמכות האספה המחוקקת בהשפעה על מינויים, העברות ותנאי פרישה של שופטים, בכלל זאת סיום תפקידם של שופטים ותיקים והרחבת האפשרות להדחתם, העברת שופטים בין ערכאות והחלפת הרכבים בבתי המשפט. פעולות אלו אפשרו "ריענון" מהיר של המערכת המשפטית והתאמתה לקו הפעולה של הנשיא הנבחר והממשלה החדשה.

מהלכים אלה של בוקלה לא עברו ללא ביקורת בטענה על פגיעה באיזונים בין הרשויות. הבסיס החוקי שעמד בבסיס ההדחות והמינויים החדשים נשען על פרשנות מרחיבה של סמכות הפרלמנט, לפיה "חוסר אמון" של נבחרי העם ביחס לשופטים הוא עילה מספקת להדחת שופטים, ללא צורך בהליך משמעתי כפי שהיה נהוג בעבר.

המלחמה בכנופיות ומיגור הפשיעה

השינויים בזירה המשפטית סללו את הדרך למהלכים אפקטיביים ונחושים במלחמה בארגוני הפשיעה, לאחר ששנים נתפסו בתי המשפט בעיני הממשלה כגורם מעכב. עם הסרת החסמים המשפטיים, אימצה אל-סלוודור הגדרה רחבה למונח "ארגוני טרור", הכוללת כעת כל קבוצה המשתמשת ב"שיטות אלימות או לא אנושיות במטרה מפורשת לזרוע טרור, חוסר ביטחון או מורא בקרב האוכלוסייה", או "לקחת על עצמה סמכויות השייכות לריבון ולמדינה, המשפיעות באופן שיטתי על זכויות היסוד של האוכלוסייה או חלק ממנה". תיקוני החקיקה ממרץ 2022 החילו הגדרה זו מפורשות על הכנופיות הידועות לשמצה "מארה סלבטרוקה" (MS-13) וכנופיית "רחוב 18" (Barrio 18) .

בנוסף, הוכרז במדינה מצב חירום ובעקבותיו הורחבו סמכויות המשטרה והצבא: החלו מעצרים המוניים בקרב ארגוני הפשיעה (כשכעת החשש משחרורם כלאחר יד קטן); הוגדלו עונשי המאסר על חברות בכנופיות: עונשיהם של מי שהורשעו בהנהגת כנופיות הוחמרו פי שלושה, עד 40 שנות מאסר, העונש לחברי הכנופיות שפשעו הוכפל עד כדי 20 שנות מאסר, והעונש לחברי כנופיות, על עצם היותם חברים או תומכים בלבד, הוחמר אף הוא בהתאם לכדי 20 עד 30 שנות מאסר; בוטלה האפשרות למעצר בית לעצורים השייכים לכנופיות; גיל האחריות הפלילית לפשעי הכנופיות הורד ל-12; הורחב היקפו של החוק בנוגע להתאגדות בלתי חוקית, כך שיכלול כל מי ש"מקדם, מסייע, מקל או מעודד" את פעילותו של ארגון פשיעה, והחוק העניק לרשויות סמכות לעצור לא רק מי שנחשד בחברות בכנופייה אלא אף מי שנחשד כ"משתף פעולה"; נקבע כי דיונים בגין אישומי חברות בכנופיות יוכלו להתקיים ללא נוכחות פיזית של העצורים (ודי בנוכחות עורך דין); תוקן חוק סדר הדין הפלילי כך שיאפשר מעצר עד תום ההליכים ללא הגבלת זמן עבור כל הפשעים שבוצעו על ידי חברי הכנופיה.

התוצאות בשטח לא איחרו לבוא. לאחר שבמשך שנים נחשבה אל־סלוודור לאחת המדינות האלימות והמסוכנות בעולם, בעיקר בגלל פעילותן של כנופיות אכזריות כמו MS-13 ו-Barrio 18, הודות לרפורמות ולמצב החירום חל בשנים האחרונות שינוי דרמטי במצב הפשיעה ובהיקף האלימות (בעיקר הרציחות) באל־סלוודור, אולי אחד השינויים המשמעותיים ביותר בעולם בתחום הזה. לפי נתוני הממשלה, הפכה אל סלוודור ממדינה עם אחד משיעורי הרצח הגבוהים במערב, עם 106 רציחות לכל 100 אלף תושבים וכ־6,640 נרצחים בשנה ב-2015, למדינה עם שיעורי הרצח הנמוכים ביותר באמריקה הלטינית ומן הנמוכים בעולם, עם 1.9 רציחות לכל 100 אלף תושבים ב-2024 (לשם השוואה, בשנים 2024-2025 בישראל עמד שיעור הרצח על 3 מקרים לכל 100 אלף תושבים, בשל היקף המקרים בחברה הערבית). שכונות רבות שהיו תחת שליטת כנופיות חזרו לשליטה של המדינה וחל שיפור משמעותי בתחושת הביטחון של האזרחים; חלה ירידה בהיקף החטיפות והסחיטות; עשרות אלפי חשודים בכנופיות נעצרו במבצעי ענק של המשטרה והצבא; נבנתה מערכת כליאה חדשה כולל כלא ענק (CECOT) והוגברה האבטחה על ריכוזי אסירים מסוכנים.

לצד ההישגים המוחשיים, מדיניותו של בוקלה עומדת במוקד ביקורת חריפה מצד ארגוני זכויות אדם, גורמי תקשורת והאופוזיציה. אלו מתריעים על מעצרים שרירותיים ללא ראיות מספקות, פגיעה שיטתית בזכויות האסיר וחשש כבד לעתידו של הליך משפטי הוגן במדינה. לפי דיווחים עדכניים מתחילת 2026, ארגונים בינלאומיים אף העלו טענות קשות על הפרות זכויות אדם במתקני הכליאה.

עם זאת בשביל רוב אזרחי אל-סלוודור, "מבחן התוצאה" מכריע את הכף. המדיניות הביטחונית חסרת הפשרות הובילה לצניחה דרמטית בשיעורי האלימות ולהשבת הביטחון האישי למרחב הציבורי – שינוי שנתפס בעיני רבים כנס חברתי. הצלחה זו משתקפת בנתוני תמיכה חסרי תקדים עבור מנהיג במדינה דמוקרטית: סקרים ממרץ 2026 מצביעים על כך שבוקלה עדיין נהנה מאמון הציבור בשיעורים של 85% עד 94%. בסופו של יום, מול טענות המבקרים על החלשת הדמוקרטיה, מציב בוקלה מציאות חדשה של רחובות בטוחים, המעניקה לו לגיטימציה ציבורית רחבה ומשאירה את האופוזיציה מוחלשת ומרוסקת.

בקרוב אצלנו?

אמירתו של בוקלה בפתיח המאמר הייתה יותר מהתבטאות חריפה. זוהי תפיסה שלפיה שינוי מדיניות עמוק, המגובה ברצון הבוחר לאחר בחירות דמוקרטיות, מצריך כיול מסוים של מערכת המשפט במסגרת האיזון בין הרשויות, בעיקר כשזו נתפסת כמכשול מתמשך למימוש המדיניות המתבקשת ורצון הבוחר. באל־סלוודור, תפיסה זו תורגמה למדיניות ממשית, לאורה בוצע שינוי מבני במערכת המשפט וננקטה יד קשה כנגד ארגוני הפשיעה. בישראל, לעומת זאת, עדיין מתקיים ויכוח עקרוני דומה סביב השאלה: כיצד מאזנים בין כוחו של רוב נבחר בדמוקרטיה, לבין הצורך במערכת משפט עצמאית ואחראית, כאשר תכלית שניהם היא להטיב עם העם ולשפר את רמת ביטחונו ורווחתו?

כפי הנראה לאור המצב במדינה, המענה לשאלה יינתן רק לאחר מערכת הבחירות הקרובה. בינתיים קשה לצפות לשינוי מהותי באיזון בין הרשויות, או לשיפור דרמטי במצב המשילות והביטחון האישי, הנגזרים במידה רבה מהיכולת לטפל בפשיעה הגואה בחברה הערבית ובאתגרי הריבונות ברחבי המדינה.

The post הרפורמה המשפטית ניצחה את הפשע באל־סלוודור appeared first on מידה.

ברצועת עזה, נשיא ארצות הברית דונלד ג'יי טראמפ מקים "מועצת שלום" שנועדה כביכול לפקח על פירוקו הקבוע של חמאס מנשקו, אך מאייש אותה באסלאמיסטים המחויבים לניהול מלחמה ואינם מעוניינים בשום שלום, ואז מפנה את תשומת לבו למקום אחר, בעוד חמאס שב ומבסס בנוחות את בסיס כוחו.

בסוריה, כאשר יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן הציע בנחרצות במאי 2025 שטראמפ יכיר באחמד א־שרע – מנהיג טרור של אל־קאעידה שעל ראשו הוצב פרס אמריקאי בסך 10 מיליון דולר – כנשיא סוריה, הוא נענה בחיוב עם נימה מספקת של ספקנות:

"לאחר שדנתי במצב בסוריה עם יורש העצר, יורש העצר שלכם, וגם עם נשיא טורקיה ארדואן שהתקשר אליי לפני כמה ימים וביקש דבר דומה מאוד… אני אורה על הפסקת הסנקציות נגד סוריה כדי לתת להם הזדמנות לגדולה. הו, מה לא הייתי עושה למען יורש העצר."

בינתיים, לשמחתם המשוערת של ארדואן ושל מוחמד בן סלמאן, א־שרע משתמש ב"הזדמנות לגדולה" שלו כדי לטבוח ללא הפרעה בנוצרים, בדרוזים, בכורדים ובעלווים ברחבי סוריה.

העיתונאית הטורקייה אוזאי בולוט ציינה לאחרונה:

"לאחר השתלטותו של א־שרע על השלטון בסוריה בדצמבר 2024, רדיפת המיעוטים הדתיים, ובהם נוצרים, דרוזים ועלווים, זינקה לשיאים חדשים, בעוד המדינה עוברת תהליך של אסלאמיזציה רדיקלית….

נשיא ארצות הברית דונלד ג'יי טראמפ מעולם לא היה צריך לאפשר להיאת תחריר א־שאם ולא־שרע – שעל ראשו הוצב בצדק פרס של 10 מיליון דולר מטעם מחלקת המדינה האמריקאית – להשתמש בסוריה כדי לבסס את האסלאם הסוני באמצעות ג'יהאד (מלחמת קודש). יש להחליף את א־שרע לאלתר."

באיראן נראה כי טראמפ עומד לחזור על אסונות אלה, בכך שהוא מאפשר למוחמד קאליבאף, יושב ראש המג'לס (הפרלמנט) של איראן ואסלאמיסט קיצוני ותיק, להמשיך לענות את אזרחיה הנבגדים של איראן. אם "העזרה בדרך", כפי שהבטיח טראמפ, הרי שאין זו עזרה.

איראן לא טורחת לעבוד ברמזים. היא פועלת באמצעות שכבות משולבות של דת, צבא ופוליטיקה, אך הקוהרנטיות של המערכת שלה נותרת מוחלטת. פעם נוספת, וושינגטון מסתכנת בפרשנות שגויה של קוהרנטיות זו, בכך שהיא משליכה על המשטר הבחנות פנימיות סיעתיות שאינן קיימות כלל.

המקרה האחרון הוא דוגמא מאלפת: ההצעה החוזרת ונשנית, המהדהדת בכמה מהצהרותיו של טראמפ ובניתוחים מערביים מסוימים, שלפיה קאליבאף מייצג סוג של "מתינות" בתוך המשטר האיראני, אינה רק בלתי מדויקת; היא מטעה באופן קיצוני. היא משקפת את הטעות המתמשכת של המערב – בלבול בין הבדלים טקטיים לבין פערים אידאולוגיים אמיתיים, וטעות בזיהוי אנשי משטר ותיקים כרפורמטורים פוטנציאליים.

קאליבאף אינו מתון. הוא מעולם לא היה מתון. הוא תוצר של הרפובליקה האסלאמית של איראן בצורתה הטהורה ביותר – אדם שגדל בתוך משמרות המהפכה האסלאמית, עוצב על פי הדוקטרינות שלה, קודם באמצעות רשתותיה ונשען על מערכת כוחה. כל מסלול הקריירה שלו פונה בדיוק בכיוון ההפוך מזה של כל מי שסוטה מן המשטר. הוא קצין צבאי שנכנס לפוליטיקה כהמשך למנגנון הכפייה של המשטר.

קאליבאף, מינוי של עלי ח'מנאי, היה מפקד חיל האוויר והחלל של משמרות המהפכה בשנים 1997-2000. לאחר מכן שירת כראש המשטרה הלאומית של איראן בין השנים 2000 ו־2005, תקופה שכללה את דיכוי מחאת הסטודנטים בשנת 1999. בין השנים 2005 ו־2017 היה ראש עיריית טהרן. בשנת 2020 נבחר למג'לס ו ב־28 במאי 2020 נבחר ליושב ראש ו– תפקיד שאליו נבחר מחדש שוב ושוב, לאחרונה במאי 2024.

כל אחד מן התפקידים הללו אינו מייצג סטייה מכוח קשוח, אלא ביטוי אחר שלה. באיראן אין הפרדה ברורה בין סמכות צבאית לפוליטית – יש רק המשכיות. קאליבאף מגלם זאת במלואו.

האשליה בדבר "הפרגמטיות" שלו, בדומה לזו של א־שרע בסוריה, טופחה בקפידה הן מבית הן מחוץ. בהשוואה לדמויות אידאולוגיות מובהקות יותר, קאליבאף מאמץ לעיתים את שפת היעילות, הממשל והניהול הכלכלי. הוא מדבר על מאבק בשחיתות, מודרניזציה ורפורמה מנהלית. בשביל משקיפים מערביים הלהוטים לזהות "מתונים" בתוך המערכת האיראנית, די לעיתים ב"ערובות" מעין אלו. אולם כאן בדיוק מתחילה אי־ההבנה.

בלקסיקון הפוליטי האיראני, "פרגמטיות" אינה פירושה מתינות במובן המערבי או נכונות להתפשר על עקרונות היסוד של המשטר. פירושה הוא מיומנות תפעולית בניהול כוח ביעילות, תוך שמירה על ליבת האידאולוגיה. קאליבאף אינו מרכך את המשטר – הוא מייעל את פעולתו. הרקורד שלו אינו מותיר מקום רב לעמימות.

כדמות בכירה במשמרות המהפכה, קאליבאף השתייך למוסד האחראי להקרנת עוצמתה של איראן מחוץ לגבולותיה באמצעות מיליציות פרוקסי ולוחמת א־סימטרית. כראש המשטרה פיקח על כוחות הביטחון בתקופות של מתיחות פנימית, ותרם למנגנון המדכא התנגדות ביעילות ובמידת הצורך בכוח. האשמות בשחיתות רודפות אותו במשך שנים – לא כשערוריות בודדות, אלא כתסמינים לאופן שבו הכוח זורם במערכת באמצעות בריונות, נאמנות ושליטה ברשתות כלכליות הקשורות למנגנון הביטחוני.

כל אלה אינם מציבים אותו בשוליים, אלא בלב המערכת. תפקידו כיושב ראש המג'לס מאז 2020 רק מחזק מציאות זו. במערכות פרלמנטריות מערביות, הנהגה חקיקתית עשויה להעיד על פלורליזם ועצמאות מוסדית. באיראן, המג'לס פועל בגבולות מחמירים שנקבעו על ידי המנהיג העליון ונאכפים בידי מועצת שומרי החוקה, המסננת מועמדים ובוחנת חוקים להתאמתם להלכה האסלאמית ולחוקה. יושב הראש אינו משקל נגד למערכת. הוא אחד ממכשיריה המרכזיים – האחראי לניהול הביטוי החקיקתי של סדרי העדיפויות האסטרטגיים, לשמירה על לכידות פנימית ולשימור מראית העין של ממשל "נבחר".

על רקע העימות עם ישראל וארצות הברית, קאליבאף התבלט כדמות מרכזית בעיצוב המסרים הפנימיים והחיצוניים של המשטר. ב־23 במרץ 2026  דחה בפומבי כל רעיון של משא ומתן ישיר עם וושינגטון, וכינה דיווחים על שיחות "פייק ניוז" שנועדו "לתמרן את השווקים ואת שוק הנפט ולהיחלץ מהבוץ שבו לכודות אמריקה וישראל".

הצהרות אלו לא היו סימן לעצמאות, אלא הלמו באופן מושלם את עמדתו האסטרטגית של המשטר: התנגדות, הכחשת פגיעוּת וסירוב להיראות כמי שמנהל משא ומתן תחת לחץ. זו אינה שפתו של מתון המבקש הסלמה מופחתת, אלא תגובה מחושבת של מערכת המבינה את ערכו של עימות מבוקר.

מדיניות החוץ של טראמפ מתמקדת לעיתים קרובות בזיהוי נקודות מינוף – דמויות בתוך מערכות יריבות שעשויות להגיב ללחץ, לתמריצים או לעסקאות. בהקשרים מסוימים גישה זו עשויה להניב תוצאות. אולם היא מחייבת זיהוי מדויק של בעלי הכוח האוטונומי לקבל החלטות.

באיראן, כוח זה אינו מצוי בפרלמנט או בידי יושב ראשו. הוא מצוי בידי המנהיג העליון – כיום בנו של עלי ח'מנאי, מוג'תבא ח'מנאי, שעל פי הדיווחים נפצע קשה – או בחוגו הפנימי ובמנגנון הביטחוני התומך במערכת. דמויות כמו קאליבאף אינן מרכזי כוח חלופיים. הן שלוחות של אותה הליבה.

ההתייחסות לקאליבאף כאל בן שיח פוטנציאלי וכמנהיג עתידי אפשרי – או גרוע מכך, כאל גורם ממתן כביכול – מסתכנת במעורבות עם המשטר בדרכים שבהן הוא הצטיין במשך עשורים: הצגת מראית עין של גיוון תוך שמירה על אחדות מוחלטת. טהרן שכללה מזמן את דו הפרצופיות הזו – הצגת פנים רבות כלפי חוץ בזמן שכל ההחלטות המשמעותיות יתנקזו תמיד לאותם יעדים אידאולוגיים. הנרטיב המערבי המוכר של "מתונים מול קיצונים" משקף את תקוות המערב ולא את המציאות באיראן.

הבדלים פנימיים אכן קיימים בתוך המשטר, אך הם נוגעים לשיטות, לעיתוי ולסדרי עדיפויות – לא למטרות העל. שימור הרפובליקה האסלאמית, השפעתה במזרח התיכון, העימות עם ישראל והאתגר המתמשך לנוכחות האמריקאית באזור נותרים קבועים. קאליבאף פועל כולו במסגרת זו. הוא אינו מערער עליה; הוא מקדם אותה.

פרשנות שגויה של דמויות כמו קאליבאף עלולה להוביל לשגיאות מדיניות: הערכת יתר של סיכויי פריצת דרך דיפלומטית, הערכת חסר של לכידות המשטר ופרשנות מוטעית של המסרים שהוא משדר. כאשר טהרן מדברת באמצעות קאליבאף, אין זו התנסות ב"מתינות". היא מחזקת בזהירות את עמדתה, בוחנת תגובות ומשמרת את עתידה. כל הצהרה מכוונת מראש.

אירופה, שניסתה שוב ושוב לשתף פעולה עם "מתונים" לכאורה באיראן, אמורה כבר לזהות את הדפוס הזה משנים של משא ומתן שהתפרק פעם אחר פעם. שינויי טון הניבו לעיתים רחוקות שינויי התנהגות. וושינגטון מוכרחת לבסס כל ניתוח של פילוגים פנימיים הניתנים לניצול על המציאות ולא על משאלות ליבה.

נטייה זו חורגת מעבר לאיראן. התרבות האסטרטגית המערבית מחפשת לעיתים קרובות בני שיח "סבירים" בתוך מערכות יריבות – בתקווה שמאחורי הרטוריקה מצויים שחקנים "החושבים כמונו" וניתן לשכנעם או לשנותם. לעיתים גישה זו מצליחה. במבנה הכוח הנוכחי של איראן היא שגויה.

קאליבאף אינו גשר למערב. הוא אינו רפורמטור בהמתנה. הוא אינו משקל נגד פרגמטי לקיצונים אידאולוגיים. הוא אחד מהם – ממושמע יותר בלשונו ומלוטש יותר בהצגתו, אך מיושר עמם לחלוטין במהותו. תיוגו כמתון אינו רק שגוי; הוא אף מעניק שלא במתכוון לגיטימציה לנרטיב של המשטר עצמו.

טראמפ צודק כאשר הוא ניגש לאיראן מעמדת כוח ודוחה אשליות של פשרה קלה. אך עוצמה מחייבת את היכולת לזהות בבהירות את טבעם של השחקנים המעורבים. קאליבאף, למרבה הצער, אינו מייצג פתח. הוא מייצג את המשכיותה של אותה מערכת, אותם יעדים ואותה נכונות להפעיל כוח – מבית ומחוץ – כדי להבטיח את הישרדותו ואת הישרדות המשטר.

הרפובליקה האסלאמית של איראן אינה מייצרת מתונים במובן המערבי. היא מייצרת מפעילים יעילים ביותר. קאליבאף נמנה עם המוצלחים שבהם. בלבול בין תועלתנות למתינות, לעומת זאת, היא בדיוק סוג הטעות המערבית שמשטרים כגון זה של איראן למדו לנצל בעקביות – ולעיתים גם בסיועו האדיב של המערב

מאמר זה פורסם לראשונה באתר מכון גייטסון ואנו מודים על על הרשות לפרסמו כאן בעברית.

The post הטעות הפטאלית של ארה"ב באיראן: מוחמד קאליבאף אינו "מתון" appeared first on מידה.

עמדתי כי טראמפ לא יכול להתקפל תמיד נשענה על שתי הנחות יסוד: ראשית, שארה"ב לא תאפשר לאיראן לשלוט במצר הורמוז – אחרת, סין ככל הנראה תחליף את ארה"ב כערבה לביטחון במזרח התיכון. שנית, אם טראמפ יאפשר לאיראן לשמור על תוכנית הגרעין שלה, אז כל מה שעשה מול איראן עד כה היה לחינם. במקרה כזה, היה עדיף לארה"ב אילו מעולם לא פרשה מהסכם הגרעין עם איראן שנחתם בתקופת אובמה. האם ההנחות האלה עדיין תקפות?

שום דבר שטראמפ אמר עד כה לא גורם לי לפקפק בהיגיון הבסיסי שביסוד כל אחת מהן. בפוסט שלו ב- Truth Social מה-8 באפריל, טראמפ הבהיר שהסכמתו להפסקת האש הותנתה בכך שאיראן תסכים לפתיחה מלאה, מיידית ובטוחה של מצר הורמוז. בפוסט המשך באותו יום, הוא הצהיר: "לא תהיה העשרת אורניום, וארה"ב – בסיוע איראן, תחפור ותפנה את כל האבק הגרעיני הקבור עמוק". בתגובה לדיווחים של הניו יורק טיימס ושל ה-CNN על תוכנית 10 הנקודות לכאורה של איראן, טראמפ ביטל אותה לחלוטין ב-9 באפריל כ"פייק" ו"כהונאה מומצאת".

הרגישות של טראמפ לכל מה שקשור להורמוז ולתוכנית הגרעין של איראן אומרת לי שהוא יודע שאלה הם קווים אדומים שאפילו הוא לא יוכל לצייר כניצחון במידה ויחצה אותם. אם יעשה זאת, כהונתו תיזכר כנראה בשל כישלון מדיניותו מול איראן, בדומה לאופן שכהונתו של ג'ימי קרטר זכורה לעיתים קרובות ע"י אופן טיפולו במשבר בני הערובה באיראן. אם שתי ההנחות שלי עדיין תקפות, איך ניתן להסביר את הפסקת האש לשבועיים? איך מיישבים את הפסקת האש עם שני הקווים האדומים האלה?

אפשרות אחת היא שהפסקת האש אינה יותר מתרגיל לצורך קניית זמן. אבל השאלה היא, על ידי מי? זה יכול להיות כל אחד מהצדדים. למעשה, גם לארה"ב וגם לאיראן יש כעת תמריצים חזקים לקנות זמן. מבחינת ארה"ב, שבועיים מאפשרים פריסה של כוחות נוספים באזור. רמות הכוח הנוכחיות ככל הנראה אינן מספיקות למתקפה קרקעית ממושכת. ארה"ב ככל הנראה גם זקוקה לזמן כדי לחדש מלאים של חימושים קריטיים. ישנם סימנים מתרבים לכך שמלאי מיירטי הפטריוט וטילי השיוט מסוג טומהוק הולכים ונשחקים. ולבסוף, ארה"ב ובעלות בריתה יכולות לנצל את חלון הזמן הזה כדי לחזק את ההגנה האווירית נגד כטב"מים איראניים. יותר מ-200 מומחים אוקראינים ללוחמה נגד כטב"מים נפרסו עפ"י הדיווחים ברחבי האזור. אימון הכוחות המקומיים ייקח זמן, אך ישנן כבר אינדיקציות להצלחות מוקדמות בהפלת כטב"מים איראניים. לאיראן, אפשר לטעון, יש אפילו יותר סיבות לרצות פסק זמן. כי זוהי מלחמת התשה, וטהרן מאמינה שהזמן פועל לטובתה. האסטרטגיה שלה אינה לנצח מהר, אלא להחזיק מעמד זמן רב יותר. הפסקת אש של שבועיים נותנת לה בדיוק מה שהיא צריכה: זמן להתארגן מחדש, להתחמש ולהתאפס.

אז ההפוגה לא מחלישה את האסטרטגיה של איראן – למעשה, היא משחקת בדיוק לידיה. המנוף של איראן על שאר האזור ומול הכלכלה העולמית תלוי ביכולתה לשגר טילים. אם ההערכה מלפני המלחמה לפיה לאיראן היה מלאי של 2,500 טילים נכונה, זה אומר שכעת היא חייבת להתקרב למצב של מחסור. לפי ה"טלגרף", כמה משלוחים של כימיקלים המשמשים לייצור לדלק טילים מוצק הגיעו לאיראן מסין מאז תחילת המלחמה. הפסקת אש תהיה הזדמנות מצוינת עבור איראן לחדש את מלאי הטילים שלה. איראן, למרות אובדן ההנהגה הבכירה שלה בתחילת המלחמה, פועלת עד כה באופן אסטרטגי במלחמה הזאת. האם ייתכן שאיראן מתמרנת את טראמפ ומאמצת טון מפוייס

אל מול דרישותיו כדי להשיג שבועיים של הפוגה? זה בהחלט מתקבל על הדעת. בכך שהיא מאותתת על גמישות בהורמוז ובסוגיה הגרעינית, איראן אולי קונה זמן מבלי לוותר על שום דבר בלתי הפיך.

איראן גם יודעת שלטראמפ יש רק 60 יום לסיים את המלחמה לפני שיצטרך אישור רשמי מהקונגרס. השורה התחתונה היא שגם לארה"ב וגם לאיראן יש תמריץ לקנות זמן כדי להתכונן להסלמה הבאה. אם אכן זו הסיבה להפסקת האש, אז הראלי במניות והמימושים בנפט השבוע יתבררו כקצרי מועד מאוד.

אבל ישנם הסברים אפשריים נוספים להפסקת האש שאינם סותרים את שתי ההנחות המרכזיות שלי. למשל, אני לא יכול לשלול שהיא מונעת משיקולים פוליטיים. אני לא מתיימר לדעת מה מתרחש מאחורי הקלעים בבית הלבן, אבל את זה אני כן יודע: רנדי ג'ורג', ראש המטה של צבא ארה"ב, אולץ לפרוש בשבוע שעבר. הדחה של מנהיג צבאי כה בכיר באמצע עימות גדול היא חריגה מאוד. זה יכול להיות איתות לחילוקי דעות בתוך הצבא לגבי השלב הבא של המלחמה, במיוחד סביב הסלמה. באותו הזמן, טראמפ מתמודד עם תגובת נגד פוליטית מהאגף הבדלני של MAGA, החלק בבסיס התומכים שלו שלא רוצה שום חלק בעוד מלחמה במזרח התיכון. ג'יי.די. ואנס התבלט כאחד הקולות הבולטים ביותר של האגף הזה. אם טראמפ יכניס כוחות קרקעיים, ואנס עלול למצוא את עצמו נושא בחלק לא פרופורציונלי מהמחיר הפוליטי.

אני לא טוען שיהיה איזשהו קרע פנימי ברמה של משבר חוקתי, אבל כן הגיוני שטראמפ ירצה לתת לוואנס את ההזדמנות להראות שנעשה כל מה שאפשר כדי להימנע מהסלמה נוספת. האם ייתכן שזו הסיבה לכך שוואנס עומד בראש המשלחת האמריקאית לאיסלמבאד כדי להיפגש עם האיראנים? אני לא יודע, אבל זו אפשרות. האם אני חושב שוואנס יחזור מפקיסטן עם ויתורים משמעותיים מאיראן? אני בספק.

אז זהו ההסבר האפשרי השני שלי להפסקת האש: אין זו יותר מהצגה פוליטית שנועדה ללכד את הקואליציה מאחורי טראמפ לפני המהלך הבא שלו. אם זה נכון, זה גם ירמוז שהראלי במניות והמימושים בנפט השבוע אינם בני קיימא לזמן רב. בין אם מטרת הפסקת האש היא לקנות זמן או לצורך הצגה פוליטית, התוצאה הסופית תהיה זהה בשני המקרים: המלחמה תהפוך למכוערת וכאוטית יותר לפני שתסתיים. תרחיש הבסיס שלי נשאר כשהיה – מתקפה קרקעית מוגבלת כדי להשתלט על מצר הורמוז.

מה יכול להוכיח שאני טועה? יש שני סיכונים מרכזיים לתרחיש הבסיס שלי. האחד, איראן תחליט להעניק לטראמפ ניצחון גדול בכך שתוותר על תוכניות הגרעין והטילים שלה בתמורה לסיום המלחמה. אבל אם זה היה המצב, היינו מצפים לראות לפחות כמה סימנים מקדימים לכך. אבל אין כאלה. אם כבר, הראיות מצביעות על ההפך. נחישותו של המשטר נראית נוקשה יותר מאז תחילת המלחמה, במיוחד לנוכח מה שנראה כהשתלטות של משמרות המהפכה על המשטר. שישה שבועות אל תוך המלחמה, איראן עדיין שיגרה טילים וכטב"מים. זה לא היה אמור לקרות אחרי מערכה אווירית ממושכת בהובלת ארה"ב. עלינו להניח שזה מחזק את האמונה בטהרן שהיא יכולה לספוג את הלחץ, מה שהופך כניעה לעוד פחות סבירה. לכן אני לא מייחס הסתברות משמעותית לכך שהפסקת האש היא סימן לכך שאיראן על סף כניעה מוחלטת. ברור שזה היה חיובי למניות אילו זה היה נכון, אבל אני פשוט לא רואה את זה.

ישנו הסבר אפשרי נוסף שגם הוא חיובי למניות ושלילי לנפט בטווח הקצר. בסרטון לפני שבועיים, העליתי את האפשרות שסין תוכל לאיים בהסלמה סביב טייוואן כדי לאלץ את ארה"ב לסגת מול איראן. האם זה מה שקרה בפועל השבוע? אני לא יודע. כל מה שאני יודע הוא שסין מעורבת בדרך כלשהי במשא ומתן על הפסקת האש כי טראמפ עצמו אמר זאת בריאיון שנתן לסוכנות הידיעות הצרפתית AFP. אבל התשובה הסתומה של טראמפ לשאלה אם בייג'ינג הייתה מעורבת בהבאת איראן למו"מ על ההפוגה גורמת לי לחשוב שסין מעורבת יותר מכפי שזה נשמע. אני לא רוצה להעלות השערות על מה שאיני יכול לדעת. כל מה שאני יודע הוא זה: אם עימות כלשהו בין ארה"ב לסין יתחיל לעלות אל פני השטח, לשוק המניות לא יהיה שום סיכוי מול זה.

The post השיחות עם איראן מעולם לא נועדו להצליח appeared first on מידה.

תיק תקשורת

בהונגריה שלפני רפורמת התקשורת של ממשל אורבן, פעלו ארבע רשויות שידור ציבוריות נפרדות, שכל אחת מהן הוקמה בתקופה שונה ונשאה תחום אחריות ייחודי: הטלוויזיה ההונגרית נוסדה עוד בשנות החמישים, והייתה הגוף המרכזי לשידורי טלוויזיה ציבוריים, עם שני ערוצים ארציים שהתמקדו בחדשות, תרבות ותוכניות בידור. הרדיו ההונגרי החל לפעול כבר בשנות העשרים של המאה העשרים, והיה אמון על שידורי רדיו כלל־ארציים ואזוריים, כולל תוכניות חדשות, מוזיקה ותכנים חינוכיים. סוכנות הידיעות ההונגרית, שהוקמה בשנת 1880, שימשה גוף חדשותי מרכזי שהפיץ ידיעות, תמונות ותוכן מערכתי לכלי התקשורת במדינה. מאוחר יותר, בתחילת שנות התשעים, נוסד ערוץ דונה, שנועד בראש ובראשונה לשרת את קהילות דוברי ההונגרית מחוץ לגבולות המדינה, אך גם שידר תוכניות תרבות וזהות לאומית לציבור הרחב בהונגריה.

כפי שכבר פורט בהרחבה, התקשורת הממסדית בהונגריה, בבסיסה, הייתה מזוהה עם המשטר הקודם ועם מפלגות השמאל, ממשיכי דרכה של מפלגת הפועלים הסוציאליסטית ההונגרית. אחת הסוגיות הכי קריטיות שנדונו במהלך המעבר לדמוקרטיה, לאחר קריסת המשטר הקומוניסטי ב-1989-1990, הייתה סוגיית התקשורת, משום שהתקשורת הממלכתית נחשבה לנכס אסטרטגי. אבל למרות מאמצי האופוזיציה, לא בוצעה רפורמה משמעותית במבנה שלה. המשמעות היא שההשפעה הקומוניסטית, הכוללת כוח אדם ותשתיות, הייתה מאוד נוכחת ומורגשת, והוסיפה לבוא לידי ביטוי באופייה של התקשורת.

האופוזיציה שלאחר נפילת הונגריה הקומוניסטית הסכימה שתהליך החקיקה בתחום התקשורת יחייב רוב של שני שלישים, כדי להבטיח יציבות פוליטית. בפועל, התנאי הזה עיכב את פתיחת שוק התקשורת לתחרות חופשית. השליטה בתקשורת המשודרת נותרה בידי המדינה, ובעיקר בידי ממשיכי דרכה של מפלגת הפועלים הסוציאליסטית ההונגרית, שהמשיכו ליהנות מתקשורת אוהדת גם אחרי המעבר לדמוקרטיה.

רק בשנת 1997, לקואליציה בראשות הסוציאליסטים ההונגרים היה את הרוב הדרוש על מנת לחוקק חוק תקשורת חדש. החוק שעבר, פתח את השוק לערוצים מסחריים כמו טי-וי2 ואר-טי-אל. על פניו נראה תמוה שהמפלגה הסוציאליסטית היא זו שפתחה את התקשורת לתחרות, שכן פתיחת השוק עלולה היתה לערער על ההגמוניה שלה בתחום. ואכן, המפלגה הסוציאליסטית לא רצתה במהלך. הוא נכפה עליה. הלחץ המשמעותי לדבר, הגיע מהאיחוד האירופי ונאט"ו, הברית הצבאית המערבית שהוקמה כמשקל נגד לברית המועצות. בשנות ה-90 הונגריה שאפה להצטרף לנאט"ו ולאיחוד האירופי, והדוחפים המרכזיים למהלך היו הנאו-קומוניסטים, שבבסיסם דגלו במחיקת גבולות והבדלים תרבותיים ויצירת חברה אחת אחידה. התפישות הנאו-קומוניסטיות התאימו כמו כפפה ליד לגישת 'ארצות הברית של אירופה', שהנהיגה ההגמוניה הגרמנית-צרפתית באיחוד האירופי: חתירה ליצירת זהות אירופאית חדשה על חשבון הזהויות הלאומיות, הדתיות והתרבותיות המסורתיות של אירופה.

אך אחת מדרישות הסף של האיחוד האירופי לחברות, הייתה רפורמה בשוק התקשורת ופתיחתו למגוון דעות. לכן, בלית ברירה, ביצעה הממשלה רפורמה בשוק התקשורת ובמתן זיכיונות שידור לערוצים מסחריים. עם זאת, ערוצים אלה נטו להיות ידידותיים לממשלה בראשות הסוציאליסטים ההונגרים, מתוקף העובדה שהיא זו שהעניקה להם את הרישיונות.

יאנוש בטלן, דמות מוכרת בתקשורת ההונגרית של אותם שנים, מהערוץ הממשלתי אם-טי-וי, טען שמעולם לא היה סיכוי לפתח בהונגריה עיתונות עצמאית. "האמנו שאנחנו יכולים, אבל היינו תמימים. שמאל-ליברלים ניסו לשלוט, היו מעט שמרנים, והם הרגישו מדוכאים… אנטל (ראש הממשלה הראשון לאחר נפילת הקומוניזם. ת"ו) חש נרדף על ידי התקשורת. הייתה בזה איזו אמת". יאנוש בטלן היה עיתונאי עצמאי ששמר על קו ביקורתי, אך ניהל את עצמו בחוכמה בתוך מערכת שמזוהה עם השמאל. זה אפשר לו לבקר הן את השמאל והן את השמרנים, ולהשאיר את עצמו דמות מוערכת במרחב הציבורי, לכן הביקורת שלו לרוב נחשבה לעניינית ומקצועית.

בעוד התקשורת המשודרת נותרה בשליטת הכוחות הנאו-קומוניסטים, בתקשורת המודפסת חלה מהפכה. מו"לים מרכזיים כמו 'אקסל ספרינגר', 'וואז' ו'באוור', מההוצאות הגדולות והחשובות בגרמניה ובאירופה כולה, גילו עניין ורצון להשפיע על סדר היום בהונגריה, ונכנסו לזירה. אפילו העיתון היומי 'נפסאבאדשאג' (Népszabadság), שהיה הביטאון הרשמי של מפלגת הפועלים הסוציאליסטית ההונגרית בתקופת המשטר הקומוניסטי והגדול שבעיתוני הונגריה באותה העת, עבר חלקית לבעלות זרה. המפלגה הסוציאליסטית ההונגרית ירשה מהמפלגה הקומוניסטית אחוזי שליטה באותו עיתון. הבעלות של המפלגה הסוציאליסטית על העיתון הובילה לכך שעורכים ועיתונאים מהתקופה הקומוניסטית נשארו בתפקידם והאוריינטציה הפוליטית של העיתון נשארה פרו-קומוניסטית, או בווריאציה החדשה שלה: נאו-קומוניסטית. האוריינטציה הזו החזיקה מעמד עד לסגירתו של העיתון בשנת 2016.

צריך להבין שהמקרה האירופאי בכלל והמקרה ההונגרי בפרט הם מקרים ייחודיים לסוגיה זו. בעלות זרה על אמצעי תקשורת היא תופעה נפוצה ומקובלת ברוב המדינות בעולם. יחד עם זאת דווקא אותה גישה פן-אירופאית של ההגמוניה הגרמנית-צרפתית באיחוד האירופי שירתה את מטרותיהם של הנאו-קומוניסטים גם כן. כל זה עמד בניגוד לכמיהה של העם ההונגרי לעצמאות מוחלטת מהשפעות זרות – כמיהה שלימים תהפוך את הונגריה ואת ויקטור אורבן לאופוזיציה האמיתית הראשונה באיחוד האירופי להגמוניה הגרמנית-צרפתית ולגישה הפן-אירופאית שלהם.

השפעתם המתמשכת של הנאו-קומוניסטים על התקשורת הממלכתית הקומוניסטית-לשעבר, הייתה מגובה על ידי העובדה שאמצעי התקשורת הללו היו כעת בבעלות זרה בחלקה. עצם זה שגורמים זרים, שהאינטרס שלהם לא בהכרח תאם לאינטרס הלאומי של הונגריה ולציבור ההונגרי, החזיקו כעת בצינורות המידע לציבור והשפיעו על סדר היום ועל דעת הקהל בתוך הונגריה, תאם לתפישות של הנאו-קומוניסטים, שראו עצמם חלק מהמחנה הגלובליסטי וביקשו לשרת אינטרסים של המחנה הליברלי העולמי תוך מחיקת הזהות הלאומית והתרבותית הייחודית של הונגריה.

כל ביקורת שהופנתה כלפי התקשורת בדבר הטיה או סיקור אוהד לטובת השמאל ההונגרי, נהדפה בטענות ארכאיות לפגיעה בחופש העיתונות. כלומר, מצד אחד יכול היה השמאל ההונגרי לטעון להגנתו שהשליטה על אמצעי התקשורת היא כבר לא בידיו, אולם מאחורי זה הסתתר אחד העקרונות החשובים ביותר בתפישה הנאו-קומוניסטית של תום עידן ברית המועצות– עקרון הגלובליזציה, כלומר ניהול המאבק הפרטני בכל מדינה ככוח גלובליסטי נאו-קומוניסטי אחד, תוך מחיקת הגבולות הגיאוגרפיים, התרבותיים והלאומיים ויצירת חברה אחת רב-תרבותית. לא מדובר על רעיון חדש לחלוטין לעומת התפיסות הקומוניסטיות, אלא בהתאמה של אותם רעיונות למציאות החדשה.

חוסר הפלורליזם התקשורתי המתואר לעיל הוא שהוביל לחקיקת החוק שעד היום מסמל, בעיני מתנגדיו של אורבן, את הסכנה שהוא יוצר לדמוקרטיה ההונגרית. מי שהוביל את המהלך של חקיקת חוק התקשורת הוא מי שכיהן בין 2010 –2012 כמזכיר הממשלה לתקשורת, זולטן קובאץ'. קובאץ' משמש עד היום כמזכיר המדינה לתקשורת בינלאומית והדובר הבינלאומי של קבינט ראש הממשלה. מטרתו של החוק הייתה יצירת איזון בין מגוון הדעות המיוצגים בתקשורת והתייעלות ארגונית וכלכלית של גופי התקשורת הממלכתית.

החלק הארי של החוק עסק בהקמת רשות תקשורת ממלכתית חדשה, במקום הארבע שהיו קיימות עד אז. חלק זה בחוק, התפרש כניסיון למנוע גיוון תקשורתי: אחרי הכל, ארבע רשויות שידור שונות אוחדו לאחת. בפועל, הכוונה הייתה ליצור התייעלות ארגונית וכלכלית, כאשר ארבעה רשויות שידור נפרדות עלו למשלם המיסים כספים רבים, ולא היתה הצדקה לכך, מה גם שבמרבית מדינות המערב היו הרבה פחות רשויות שידור ציבוריות.

רשות השידור הציבורית החדשה בהונגריה, שנקראת אם-טי-וי-אה, משמשת כגוף-על שמנהל את כל הערוצים הציבוריים, הרדיו ואתרי האינטרנט שלהם. סמכויות רשות השידור הציבורית כוללות ניהול הפקה ושידור של כל התכנים של השידור הציבורי, פיקוח על עמידה בסטנדרטים מקצועיים והבטחת חדשות בלתי תלויות לצד תוכניות חינוכיות ובידור איכותי.

רשות השידור הציבורית החדשה היתה אחראית גם על תפקיד שלא קיים במרבית מערכות השידור הציבורי ברחבי העולם. מדובר על על גיוס מימון ציבורי, פרסומות ותרומות, על בקרה פנימית ועל תפעול האולפנים והתשתיות. בהונגריה, בשונה מכמעט כל מדינה אחרת בעולם, השידור הציבורי לא ממומן במלואו מתקציב המדינה. המודל הזה היה קיים עוד לפני עלייתו של אורבן לשלטון, והמשיך גם לאחר הרפורמה שלו. בנקודה זו הרפורמה של אורבן לא שינתה דבר.

מעבר לטענה לריכוזיות, ביקורת נוספת נגעה, כאמור, למינויים של הממשלה באותו גוף תקשורת חדש. לטענת מבקרי החוק, מינויים אלו היו בעיקר של תומכי פידס (מפלגתו של אורבן) והממשלה. מבקריו של אורבן למעשה טענו שאורבן עושה בדיוק את מה שעשו הנאו-קומוניסטים כל השנים. חשוב לציין, הטוענים הפעם היו אותם נאו-קומוניסטים שבמשך עשורים הדירו את אנשי הימין ההונגרי מהמיקרופון.

בנוסף לרשות השידור הציבורי, חוק התקשורת ייסד גם גוף רגולטורי חדש, שיפקח על כל ערוצי התקשורת, יאכוף את חוק התקשורת ההונגרי, יטיל קנסות וסנקציות (במידת הצורך), ויוודא עמידה בתקנות תוכן, פרסום והגנת קהל הצופים. הגוף הזה נקרא 'הוועדה לתקשורת המונים של רשות התקשורת הלאומית והאינפורמציה' – NMHH. למעשה מדובר בגרסה ההונגרית לרשות השנייה בישראל. גם סמכויותיו של גוף זה אוגדו משלושה מקורות שונים: המועצה הלאומית לתקשורת, סוכנויות רגולטוריות שונות ומשרדי ממשלה.

הטענה הבאה נגד חוק התקשורת היא כבר אבסורד של ממש ומקורה בדיווח אחד של סוכנות הידיעות הגרמנית, שקבע כי 'הוועדה לתקשורת המונים של רשות התקשורת הלאומית והאינפורמציה' תוכל להעניש כלי תקשורת על כל מה שתזהה כ"דיווח לא מאוזן", עם קנסות של עד 90,000 אירו. הדיווח הזה עורר כמובן ביקורת רבות מצד עיתונאים ופוליטיקאים מכל העולם, שהדהדו את הידיעה תוך כדי שהם מאשימים את אורבן ופידס בהטלת צנזורה, בהשתלטות על התקשורת, בפגיעה בדמוקרטיה ובפגיעה בחופש העיתונות. אולם העובדות, כך מתברר, היו שונות לחלוטין.

יש להניח שמקורה של הידיעה הזו הוא ערבוב של התייחסות לשני סעיפים שונים, שהיוו מקור לביקורת על חוק התקשורת מצד האיחוד האירופי. הראשון, מתייחס לעצם קיומו של סעיף הנוגע לתקשורת מאוזנת והשני מתייחס לביקורת על סנקציות לא פרופורציונאליות. אך בדיקה על הימצאותם של שני סעיפים אלו בחוקי תקשורת במדינות אחרות באיחוד האירופי, מגלה מצב שאינו שונה בהרבה מזה שמופיע בחוק התקשורת ההונגרי. כך למשל בצרפת, בהתאם לסעיף 13 לחוק חופש העיתונות מ-30 בספטמבר 1986, מופיע כי המועצה הממונה תפקח על קיום חובות הפלורליזם, קרי ריבוי הדעות, עם תשומת לב מיוחדת לתכניות מידע פוליטיות וכלכליות. באירלנד, הקשיחו אף יותר כאשר על פי סעיף 39(1) לחוק התקשורת משנת 2009 קיימת חובה על משדר חדשות לדווח את הידיעות בצורה אובייקטיבית וחסרת פניות, ללא כל ביטוי לדעותיו הפוליטיות של השדר עצמו. היכן שהשידור נוגע לנושאים אקטואליים על השדר להיות "הוגן לכל האינטרסים הנוגעים בדבר וכי עניין השידור יוצג בצורה אובייקטיבית וחסרת פניות". הסעיף הרלוונטי בחוק ההונגרי הוא סעיף 13 וזה לשונו: "שירותי מדיה לינאריים העוסקים בהעברת מידע יספקו סיקור מאוזן בנושאים מקומיים, לאומיים ואירופיים שעשויים לעניין את הציבור הכללי, ובאירועים ובנושאים שנויים במחלוקת הרלוונטיים לאזרחי הונגריה ולחברי האומה ההונגרית, בתוכניות החדשות והמידע הכללי". הדמיון בין הסעיפים ניכר לעין.

בנוגע לסעיף השני בחוק, שעוסק בסנקציות על מפרי החוק, כמעט כל המדינות האחרות החברות באיחוד האירופי משתיתות סנקציות כלכליות על גוף תקשורת שעובר על הסעיפים הללו. בחלק מהמדינות הענישה יכולה להגיע אפילו למאסר בפועל. כך למשל בחוק התקשורת בבלגיה, הענישה על לשון הרע והסתה לאלימות יכולה להגיע ל 3 שנות מאסר ולקנסות גבוהים, החוק הפלילי הספרדי קובע שהענישה על הפצת פייק ניוז או תוכן פוגע ברשתות תקשורת יכולה להגיע עד 3 שנות מאסר. גם בצרפת, חוק חופש הביטוי והעיתונות משית מאסר של עד שנה וקנס כספי גבוה על העלבת עובד ציבור או פרסום שקרי.

הנאו-קומוניסטים אמנם ניסו להלך אימים על הציבור ההונגרי ולשכנע אותו כי אורבן מתכנן לבטל את חופש העיתונות במדינה, ולמעשה להחזיר את המצב לימי השלטון הקומוניסטי, אך בין הטענות למציאות המרחק רב מאוד. למעשה, שוק התקשורת בהונגריה הוא שוק מגוון למדי, עם מנעד רחב מאוד של דעות וקולות מכל הקשת הפוליטית. כך למשל, ערוץ הטלוויזיה הגדול ביותר הוא ערוץ אר-טי-אל, שנמצא בבעלות גרמנית וידוע בביקורת שלו כנגד הממשלה. כמוהו גם מגזין רכילות בשם 'בליק', שנמצא בבעלות הוצאה לאור שווייצרית והמהדורה הדיגיטלית שלו מדורגת בין ארבעת אתרי החדשות הנצפים ביותר בהונגריה, איננו נמנה על תומכי הממשלה. 'נפסאווה', העיתון היומי האקטואלי הנקרא ביותר, מזוהה מאוד עם השמאל הפוליטי בהונגריה, ולא עם הממשלה ועם אורבן, שאותם הוא מרבה לבקר.

המשבר החוקתי

החלטה חשובה נוספת, היא החוקה החדשה שחוקקה ממשלתו השנייה של אורבן ב-2011. הטענה המרכזית נגד חוקה זו, נעוצה בעובדה שהיא חוקקה, כביכול כאקט חפוז שסימן את שינוי המשטר מדמוקרטי לטוטליטרי, או במקרה ה"טוב" ל'דמוקרטיה לא ליברלית'.

בשנת 1949 חוקקה בהונגריה החוקה הסובייטית, כחלק מהשתייכותה של הונגריה לגוש הקומוניסטי של ברית המועצות. במרוצת השנים בוצעו שינויים רבים בחוקה, לרבות בשנת 1989, עת בוצע השינוי המשטרי בהונגריה. אחת הבדיחות הנפוצות בקליקות ובכנסים פוליטיים בהונגריה היא שעד 2011 המשפט היחידי בחוקה ש"שרד" מהחוקה הסובייטית המקורית הוא המשפט שקובע שבודפשט היא בירת הונגריה. אבל אם כך, מדוע באמת היה צורך בחוקה חדשה?

התשובה נמצאת בפרקים הקודמים. 20 שנה אחרי שבוצע השינוי המשטרי ואחרי המעבר של הונגריה למשטר דמוקרטי, הלך הרוח בקרב הציבור ההונגרי היה בשפל חסר תקדים. כזכור, העובדה שהמפלגה הקומוניסטית, ששלטה 40 שנה במדינה כמפלגת יחיד טוטליטרית, הייתה מעורבת בצורה כל כך ישירה ובוטה בהליך שינוי המשטר, יצרה חוסר אמון משווע בין הציבור לבין כנות השינוי ומערכת המשטר החדשה. ההונגרי הממוצע הרגיש שהמערכת שנבנתה ב-1990 לא מספיק טובה, שהשלטון הדמוקרטי החדש הוא למעשה המשך ישיר למשטר הקודם שאותו הם ביקשו להחליף וחמור מכך: שהוא לא מייצג את העם ההונגרי.

הצורך בחוקה חדשה עלה מיד עם כינון המשטר הדמוקרטי, ב1990, ובין 1995-1998 הדבר אף הבשיל לכדי הקמת ועדה שתגבש טיוטה לחוקה. מי שהכשיל את הניסיון ההוא לאמץ חוקה חדשה היו אותם סוציאליסטים הונגרים, ממשיכי דרכה של המפלגה הקומוניסטית, שהיו מפלגת שלטון באותם שנים. הם חשו שהטיוטה שגובשה איננה משקפת את רצונותיהם, וסברו כי אחרי הבחירות, ב 1998, הם יהיו בעמדה טובה יותר מבחינה אלקטוראלית על מנת להעביר חוקה נוחה יותר עבורם. הם לא לקחו בחשבון שהם יפסידו את הבחירות באותה שנה.

עד בחירות 2010 לאף מפלגה לא היה את הרוב הדרוש של שני שליש, על מנת לאמץ חוקה חדשה. אותו מחקר של מכון 'פיו', שפורסם בשנת 2009 אחרי 8 שנים רצופות של ממשלה בראשות הסוציאליסטים ההונגרים והופיע בפרק 3, היווה קו פרשת מים ביחסי הממשל והעם בהונגריה והצורך בשינוי הפך להיות צורך קיומי של ממש. העובדה שלאחר הבחירות בשנת 2010 זכתה פידס של ויקטור אורבן ברוב של שני שלישים מהפרלמנט, יצרה את התנאים הפוליטיים וסיפקה את המנדט הציבורי לבצע שינוי שכזה.

הונגריה הייתה המדינה האחרונה מהגוש הסובייטי שאימצה סוף-סוף חוקה דמוקרטית ונפטרה מהחוקה הסובייטית. אפילו בלארוס, הדיקטטורה בהובלת הנשיא האכזרי לוקשנקו, כוננה חוקה דמוקרטית בשנת 1994. אלא שלוקשנקו העביר בה תיקונים במסגרת משאלי-עם במהלך שנות ה־90 שעקרו ממנה את כל הסממנים הדמוקרטיים.

על אף שאנשי פידס הזמינו את כל סיעות הפרלמנט לקחת חלק בדיונים על גיבוש החוקה, ועל אף שמבין חברי הועדה המקצועית שסייעה בגיבוש החוקה, ישבו גם אנשי שמאל ואופוזיציה, דוגמת קטלין סילי שכיהנה בעבר כחברת פרלמנט ויושבת ראש הפרלמנט מטעם המפלגה הסוציאליסטית, החליטו מפלגות השמאל להחרים דיונים אלה. במקום זאת, הם בחרו לקחת את הקרב למחוזות בהם היה להם רוב: למשל הזירה הגלובלית. אך ככל שהנאו-קומוניסטיים פנו למדינות המערב כדי לקדם את תפיסות עולמם בתוך הונגריה, כך הציבור ההונגרי התרחק מהם; מ-2010 ועד היום, במשך 3 מערכות בחירות ברציפות, פידס וויקטור אורבן זוכים למנדט מחודש מהציבור ההונגרי בבחירות דמוקרטיות ואף שומרים על רוב השני-שליש בפרלמנט.

מטרתה העיקרית של החוקה החדשה, הייתה בראש ובראשונה הצהרה תודעתית כלפי הציבור ההונגרי ולאו דווקא שינוי המשטר. כלומר, אורבן הבין שעל מנת לבנות מחדש תחושות אמון ותחושות זיקה ושייכות בין הציבור לבין המדינה והמשטר, צריך להשליך לפח האשפה של ההיסטוריה את השאריות הסמליות של הקומוניזם ולכונן בין ההונגרים ובין מדינתם, ברית חדשה, סמלית ומעשית.

יחד עם זאת, ולמרות שמרבית החוקה החדשה אותה חוקקה ממשלת אורבן הייתה למעשה אשרור של החוקה הקודמת, לחוקה נכנסו שתי תוספות משמעותיות מאד: האחת קשורה בזהות המורשת ההונגרית והאחרת, בהגדרת סמכויותיו של בית המשפט העליון. פרק המורשת עוסק בזכויות יסוד ומתמקד בעיקר במסורת הנוצרית, בחשיבות המשפחה והאומה, וברציפות ההיסטורית ההונגרית, עוד מהמלך אישטוון הראשון. בכך הוסיפו אורבן וממשלתו את אלמנט הזהות ההונגרית לחוקה, אלמנט שהיה בולט בהיעדרו בחוקה הקומוניסטית שהייתה בעיקרה טכנוקרטית מאד ונטולת זהות לאומית מאובחנת.

הפרק שהגדיר מחדש את סמכויותיו של בית המשפט העליון לחוקה היה חשוב לממשלת אורבן, כלקח להתערבות הבוטה של בית המשפט בהחלטות ממשלה בשנים הראשונות של המעבר לדמוקרטיה. ההגדרות החדשות הגבילו את יכולתו של בית המשפט להתערב בענייניים כלכליים ותקציביים, והורידו את גיל הפרישה של השופטים מ 70 ל־62 ובכך קירבו אותו לגיל הפרישה של שאר עובדי המשק ההונגרי. גיל הפרישה המאוחר לשופטים, שהחל עם כינון המשטר הדמוקרטי, ונועד לשמר ולחזק את הניסיון, המקצועיות וההמשכיות במערכת המשפט, תורגם בפועל לקיבעון מחשבתי ושימור ההגמוניה הנאו-קומוניסטית.

צעד זה היה מצד אחד, ריענון שורות דרוש כל כך בתוך מערכת בתי המשפט שהוביל לגיוון משמעותי של הקולות בה, לאור העובדה שהמינויים עד אז היו של אנשי המשטר הקומוניסטי ויורשיו. ולצד זאת, מדובר היה במהלך דרסטי, והדבר הקרוב ביותר לקורט-פקינג, "העמסת בית המשפט", שמדינה מערבית כלשהי עשתה. העמסת בית המשפט, מודל אותו הגה הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט במהלך כהונתו, נועדה בפועל להוביל לשליטה של השלטון על בית המשפט העליון, כאשר השלטון למעשה ממנה עוד ועוד שופטים עד שהוא משיג רוב בבית המשפט העליון. רוזוולט הגה את הרעיון הזה על מנת שבית המשפט העליון, הלעומתי אליו, לא יפסול את תוכנית הניו דיל הגדולה שלו, שנועדה להוציא את ארה"ב מהשפל הכלכלי של שנת 1929.

הצעד של אורבן "זכה" כמובן לביקורת רבה מצד האיחוד האירופי, ביקורת שהבשילה עד לכדי תביעה בבית הדין לצדק של האיחוד. אלא שאותה ביקורת לא נגעה כלל לסוגיית שלטון החוק והדמוקרטיה כי אם ל"אפליה על רקע גיל", סוגיה שנפטרה ב 2013 עם הענקת פיצויים לשופטים שהופרשו. מבית, לעומת זאת, הואשם אורבן בניסיון לעיצוב בית המשפט לפי רצונותיו, על ידי הדחתם של השופטים הוותיקים ומינויים של שופטים חדשים. הטוענים של האשמה זו היו אלה שבמשך שישה עשורים עיצבו את בית המשפט העליון כך שהוא ישרת אותם ואת תפיסותיהם, ועשו ככל יכולתם למנוע מהמחנה המקביל דריסת רגל כלשהי במערכת המשפט.

השיבה שופטינו, גרסת המקור

על אף ההתייחסות בחוקה החדשה לבית המשפט העליון, אורבן וממשלתו הבינו שצמצום ההתערבות של בית המשפט והוצאת גורמים המזוהים עם השלטון הקומוניסטי, אינם מספיקים. לכן, על מנת להשלים את תהליך בנייתה מחדש של מערכת המשפט, העבירה הממשלה בין השנים 2011-2012 רפורמה משפטית גורפת, שהתמקדה בעיקר באופן שבו נבחרים שופטים בכלל הערכאות.

ב־1989, במהלך דיוני השולחן העגול, הוסכם שיש צורך בבית משפט עליון לחוקה. באותם דיונים הוחלט גם שבבית המשפט העליון לחוקה יכהנו 15 שופטים, כאשר אופן מינוי השופטים הראשונים יתבצע באופן הבא: חמשת השופטים הראשונים ימונו על ידי הפרלמנט הקומוניסטי, עוד לפני הבחירות הדמוקרטיות הראשונות, כאשר שני מועמדים יבחרו על ידי האופוזיציה, שניים על ידי הקומוניסטים ונשיא בית המשפט הראשון ייבחר בקונצנזוס שני הצדדים. כלומר בסופו של דבר המינוי הסופי בוצע על ידי פרלמנט קומוניסטי, עוד טרם השינוי המשטרי, ובלאו הכי עקרון ההסכמה בין הקומוניסטים לאופוזיציה בא לידי ביטוי גם בבחירת בעלי תפקידים רשמיים ובפרט שופטים לבית המשפט העליון לחוקה, כך שלא יכול היה להיבחר שופט שלא היה מוסכם על ידי הקומוניסטים גם כן.

על פניו שני הצדדים ניצבו בפני אותה בעיה. אולם מאחר ומלכתחילה המצב הנתון היה לטובתם של הנאו-קומוניסטים, הם נדרשו בסך הכל לשמר את המצב הנתון כמה שיותר, בעוד שמתנגדיהם, שרצו לבצע שינויים עמוקים יותר, נתקלו בחומה בצורה. האופוזיציה נתקלה במגבלה נוספת, כזאת ששייכת לכל הכוחות האנטי קומוניסטים והאנטי פרוגרסיביים בעולם: המחנה הפטריוטי מטבעו הוא בעל סנטימנט לאומי חזק יותר. יש לו אחריות לאומית גדולה יותר, הוא משתדל להתנהל בממלכתיות ומגלה גמישות ופשרנות גדולה יותר, על מנת לשמור על אחדות בעם. זאת לעומת המחנה הפרוגרסיבי, שרואה את עצמו חלק מקולקטיב גלובלי, מייחס לערכים ואידיאולוגיה חשיבות רבה יותר מאשר לזיקה לאומית, דתית ותרבותית, אותם הוא מבקש למחוק. לכן, ובניגוד לתמונה אותה מהדהדת התקשורת שוב ושוב, דווקא המחנה השמרני פתוח לפשרות, בעוד המחנה הפרוגרסיבי דוגל בשיטת ייקוב הדין את ההר, גם אם לאחר מכן תיוותר אדמה חרוכה.

על מנת ליצור איזושהי מראית עין של ניסיון לאזן ולגוון את הדעות בבתי המשפט, הוחלט שחמשת השופטים הבאים ימונו לאחר הבחירות הדמוקרטיות הראשונות, ב-1990, ואילו חמשת השופטים האחרונים ימונו לאחר הבחירות השניות, ב-1994. זאת מתוך החשיבה שעקרון המטוטלת בדמוקרטיה ייצר את האיזון גם בבית המשפט העליון לחוקה. אולם הטעות של האופוזיציה, ולמעשה הטעות שמרבית אזרחי הונגריה נפלו בה, הייתה ההנחה שהמפלגה הסוציאליסטית תאפשר להונגריה להפוך לדמוקרטיה מתוקנת.

עוד הוסכם כי בחירת השופטים לאחר הבחירות תבוצע באופן שבו לאחר הבחירות הראשונות תוקם ועדה פרלמנטרית מייעצת לבחירת שופטים. בוועדה יישבו שלושה חברים מהאופוזיציה ושלושה חברים מהקואליציה, כאשר יש צורך ברוב של 4 חברים לכל שופט, ולאחר מכן הבחירה תאושר על ידי הפרלמנט בבחירות חשאיות והבחירה תצטרך לעבור ברוב של שני שליש מהפרלמנט. במשך 20 השנים הראשונות זה היה המצב, כאשר שופטים יכלו להיבחר רק כאשר דה-פקטו היה קונצנזוס ולכן כל השופטים שנבחרו ב 20 השנים הראשונות היו פרופסורים לשעבר באוניברסיטה עם רקע מרקסיסטי-לניניסטי.

על פניו מדובר בשיטה יוצאת מהכלל. היא מוודאת כי על מנת למנות שופטים למשרה הרגישה ביותר שיש, שופטי עליון, הקואליציה והאופוזיציה יצטרכו להגיע להסכמות ולפשרות. כך כל צד לא ירגיש כי הוא נרמס ע"י הצד האחר. הבעיה בשיטה, בעיה שפותחת דיון עמוק הרבה יותר, היא במקרה אליו הונגריה נקלעה, בו רוב הפרלמנט, שני שליש ממנו, מבטא את רוב הציבור ונשאלת השאלה, מהם הגבולות שבהם ניתן כוח וטו למיעוט בתוך המגרש הפוליטי. או בתרגום חופשי: האם הגיוני לאפשר למיעוט של שליש מהציבור, למנוע מהרוב המוחלט של שני השלישים לקדם את המדינה למחוזות בהם הוא מאמין.

לטובת כתיבת פרק זה וכדי להבין את הסוגיה טוב יותר, נפגשתי עם פרופסור פטר האק. פרופסור האק הוא עורך דין ומרצה למשפטים באוניברסיטת אווטוש לוראנד. ב-1970 הצטרף פרופסור האק (יליד 1959) ל'כנסיית האמונה' ובמקביל התחיל להיות מעורב בפוליטיקה. כנסיית האמונה היא אחת מהכנסיות הניאו־פנטקוסטליות הגדולות בהונגריה, בראשות הכומר שנדור נמט, והיא ידועה בקשריה עם הפוליטיקה ובהשפעתה החברתית הרחבה. בשנת 1988, כאשר השינוי הדמוקרטי החל ותנועות פוליטיות חדשות קמו, האק היה ממייסדי הברית של הדמוקרטים החופשיים וב-1990 נבחר לפרלמנט מטעמם, שם כיהן עד 2002. בין 1994-1998 היה חבר ויו"ר בועדת החוקה של הפרלמנט. הברית של הדמוקרטים החופשיים הייתה מפלגה ליברלית שהמשיכה להתקיים גם בשנות האלפיים אולם כוחה נחלש בהדרגה וב־2010 לא עברה את אחוז החסימה. ב 2014 המפלגה פורקה באופן רשמי וחדלה מלהתקיים.

"בית המשפט העליון לחוקה התערב כמעט בכל החלטה חשובה של הממשלה והפרלמנט" אמר לי האק באחת מפגישותינו. לדבריו, בשנת 1997, עת שלטה המפלגה הסוציאליסטית ההונגרית, הוחלט להקים את המועצה הלאומית לבחירת שופטים. מועצה שתהיה אמונה על בחירת השופטים האזוריים לערכאות השונות. הרעיון היה לצמצם את כוחם של השופטים אולם בפועל, המועצה הלאומית לבחירת שופטים הורכבה מ־15 חברים כאשר עשרה מתוכם היו שופטים (שופט בית המשפט העליון ותשעה שופטים שנבחרו על ידי השופטים עצמם) איתם ישבו גם שר המשפטים, יושב ראש לשכת עורכי הדין, התובע הראשי ושני חברי פרלמנט, אחד מהקואליציה ואחד מהאופוזיציה. בחירת השופטים בוועדה בוצעה ברוב רגיל ומכאן שלשופטים היה למעשה מונופול מוחלט על בחירת השופטים וקידומם, דבר אשר אפשר את המשך האחיזה הנאו-קומוניסטית במערכת המשפט כולה.

עוד טוען האק, שעד סוף שנות התשעים, רוב מערכת המשפט הייתה מאוישת בשופטים בעלי אוריינטציה וזיקה לשלטון הקומוניסטי הקודם, שחלקם הגדול אף מונה בתקופתו ועל ידו, ורבים מהם המשיכו להיות מזוהים פוליטית ואף פעילים אקטיבים גם אחרי המעבר לדמוקרטיה. רק ב־1999, העביר הפרלמנט ההונגרי החלטה האוסרת על נושאי משרות ציבוריות להיות חברים במפלגות פוליטיות או לקחת חלק בפעילות פוליטית כלשהי. למרות שמדובר היה בצעד מתבקש ונחוץ, בפועל השינוי היה סמנטי בלבד. אותם שופטים אמנם כבר לא היו חברי מפלגות ותנועות פוליטיות, אך הם לא באמת איבדו את זיקתם בה החזיקו עד לאותו הזמן. רק השינויים של ממשלת אורבן בדרך בחירת השופטים הובילו לתיקון אמיתי של הבעיה.

אם עד אז הועדה הממליצה בפרלמנט הורכבה משישה חברי פרלמנט, שהתחלקו באופן שווה בין האופוזיציה והקואליציה, ההחלטה שהתקבלה בממשלת אורבן השניה, במסגרת החוקה החדשה, שינתה את הרכב הועדה הממליצה כך שחבריה יורכבו מכלל המפלגות בפרלמנט וכל מפלגה תהיה מיוצגת באופן יחסי לתוצאות הבחירות הכלליות, מה שמזכיר מאוד את המודל הגרמני. מתנגדי אורבן טענו כי המודל החדש הוא למעשה תרמית, כיוון שלאורבן היה רוב של שני שלישים בפרלמנט ומכאן שהשינוי הזה בהכרח מטיב איתו. הטיעון אמנם נשמע משכנע, אך הוא לא מחזיק מים, שכן גם בפורמט הישן היה צורך באישור של שני שלישים מחברי הפרלמנט, וזהו היקף המושבים שמפלגתו של אורבן החזיקה בכל מקרה.

בנוגע לבתי המשפט האזוריים בארכאות השונות, החליטה הממשלה לשנות את ייעודה של המועצה הלאומית לבחירת שופטים מגוף ממנה לגוף מייעץ, שיורכב אך ורק משופטים, שייבחרו על ידי השופטים, ואילו ההחלטה הסופית למינוי השופטים תתבצע על ידי גוף חדש, תחת השם 'המשרד הלאומי לבחירת שופטים', שם יעמוד שופט בית משפט עליון שייבחר על ידי הפרלמנט ברוב של שני שלישים. הזעם הנאו-קומוניסטי על הרפורמה לא נבע מכך שהכוח עבר מהשופטים לפוליטיקאים, שכן המינוי נותר בידי שופטים, אלא מכך שהוא עבר מהידיים שלהם לידיים אחרות. כאלה שמייצגות טוב יותר את הציבור ואת ערכיו.

רצון העם

רפורמה נוספת שבוצעה על ידי אורבן וממשלתו, ועוררה ביקורות רבות, היא הרפורמה בשיטת הבחירות. שיטת הבחירות ההונגרית נוצרה במסגרת דיוני השולחן העגול. הקו המנחה של הדיונים היה לבנות שיטה שתשקף בצורה הנרחבת ביותר את רצון העם. התוצאה, כפי שתקראו בשורות הבאות, היתה בעיקר כאוס מוחלט. השיטה כללה שני פתקים ומנגנון פיצוי שהשלים לחלוקה נוספת של מנדטים: הצבעה למועמד במחוז חד־מנדטורי, הצבעה לרשימה אזורית ומנגנון פיצוי שנספר לחלוקת מושבים לרשימה ארצית.

מחוז חד־מנדטורי הוא אזור בחירה שממנו נבחר נציג אחד בלבד, מי שמצליח לחצות את הרף שנקבע בחוק. במידה ואף אחד לא הצליח לקבל את הרף הנדרש, שבהונגריה עומד על 50 אחוזים, המחוז הולך לסיבוב שני של הבחירות. אל הסיבוב השני עלו שלושת המועמדים שקיבלו את מירב הקולות בסיבוב הראשון. בסיבוב זה מספיק לקבל רוב רגיל, ואין צורך ברוב של 50 אחוזים מסך הקולות. שיטה דומה מתקיימת בצרפת. שיטה זו חיזקה את הקשר בין הנציג לבוחר, אך גם יצרה עומס בירוקרטי ופתחה פתח לתמרונים פוליטיים בין הסיבוב הראשון לשני. השיטה יצרה מצב שכמעט כל מחוז נשלח לסיבוב בחירות נוסף, ובסיבוב זה נעשו "דילים" פוליטים בין מועמדים שעברו לסיבוב השני לכאלו שנשרו, על מנת לזכות בתמיכתם, ואף נסיונות לרקום דילים בין המועמדים המתמודדים בסיבוב השני, על מנת לעודד אחד מהם לפרוש לטובת תמיכה במועמד אחר, תמורת אתנן פוליטי.

הפרלמנט ההונגרי כלל עד לרפורמה 386 מושבים, אשר חולקו בין שלושת המרכיבים השונים. המרכיב המרכזי היה 176 המושבים של המחוזות חד־מנדטוריים. לצד זאת פעל מערך של 152 מושבים אזוריים, שהתבסס על רשימות מפלגתיות במחוזות בחירה רחבים יותר; מושבים אלה חולקו לפי עקרונות של ייצוג יחסי בהתאם לכמות הקולות שקיבלה כל רשימה באזור. למשל בבחירות 2010 במחוז פשט – המחוז שמקיף את בודפשט הבירה ובו היו כ־1.08 מיליון בעלי זכות הצבעה – היו 17 מנדטים לחלק, כאשר 12 מנדטים הלכו לפידס, 3 מנדטים למפלגה הסוציאליסטית ההונגרית ואילו 2 מנדטים למפלגת 'יובביק'.

אל שתי החלוקות הללו התווספו עוד 58 מושבים נוספים שהוקצו במסגרת רשימה ארצית מפצה, מנגנון שתפקידו היה לאזן את הפערים שנוצרו מהשיטה הרובית ומההבדלים בין המחוזות. מנגנון זה עיבד את "קולות האובדים" של המפלגות  – קולות שלא הפכו למנדטים לא דרך ההצבעה המחוזית ולא דרך הרשימה האזורית – והמיר אותם לייצוג נוסף בפרלמנט. כך נוצרה מערכת שבה כ־45% מהמושבים נקבעו בשיטה רובית וכ־55% בשיטות יחסיות, שילוב שאפשר ייצוג מגוון אך גם הוביל לעיתים למורכבות תפעולית ולתוצאות שקשה לצפותן מראש.

תוצאה נוספת של שיטת הבחירות המורכבת הזאת היא עיוותים שנוצרו בתוצאות לטובת המפלגות הקטנות. אופן ספירת הקולות האבודים, יצר מצב שבו מפלגה קטנה קיבלה מספר מושבים גדול יותר מחלקה היחסי בתוצאות. במילים אחרות, מפלגות קטנות קיבלו יותר כוח ממה שהציבור נתן להן.

שוו בנפשכם שאם לכם, הקוראים, זה נשמע מורכב ומסורבל, על אחת כמה וכמה היה נכון הדבר לאזרחי הונגריה, שכל הקונספט של דמוקרטיה ובחירות חופשיות היה חדש להם. המצביע ההונגרי הממוצע הלך לקלפי מבלי לדעת כיצד ההצבעה שלו תשפיע על הבחירות, שכן שיטת החלוקה יצרה בעיקר כאוס. בנוסף, במחוזות שבהם היה ברור כי מפלגה אחת צפויה לנצח בפער גדול, לתומכי אותה מפלגה לא היתה סיבה לצאת לקלפיות מהסיבה הפשוטה שלקול שלהם, בניגוד לקולות המפסידים, לא היתה שום משמעות בשיטה הישנה. עובדה זו, בתורה, יצרה עיוות נוסף על פיו מצביעי המפלגות המפסידות קיבלו נתח הצבעה גדול יותר מנתח התמיכה הציבורית בהן.

נוסף על כך, השיטה הרובית הדו־סיבובית במחוזות יצרה עייפות פוליטית ונדרשה השתתפות בשני סבבים, דבר שהקטין את שיעור ההצבעה בסיבוב השני. מדובר בתופעה פסיכולוגית-פוליטית שנותנת את התחושה בקרב המצביעים כי הבחירות הוכרעו כבר בסיבוב הראשון ולכן המוטיבציה לצאת להצביע בסיבוב השני הרגישו חסרי טעם בעיני רבים בלאו הכי. מנגנון המושבים המפצים העמיק את התחושה של אזרחים רבים כי יש “הנדסה” של הקולות שאינה שקופה, וכי חלק מהכוח שלהם “נבלע” במערכת מורכבת.

בנוסף, ההבדלים בין גודל המחוזות לבין עוצמתם האלקטורלית יצרו פערים בייצוג, כך שקולות באזורים שונים לא נשאו ערך זהה – דבר שפגע בתחושת ההוגנות ובאמון הציבור בשיטה. כך למשל ב־2010 במחוז בודפשט 13 היו רשומים 58,900 בעלי זכות בחירה ואילו במחוז פשט היו רשומים 112,000 בעלי זכות בחירה. שתי המחוזות היו זכאיות למנדט אחד כל אחת, על בסיס ההצבעה החד-מנדטורית, אולם המועמד שניצח בפשט היה זקוק להרבה יותר קולות מאשר המועמד שניצח בבודפשט.

עם השנים התברר כי השיטה הישנה אמנם שאפה לייצוג הוגן, אך בפועל יצרה סרבול, עודדה קואליציות נקודתיות, והרחיקה את הבוחר מן המערכת הפוליטית. הדבר בא לידי ביטוי גם באותו סקר של מכון 'פיו' מ־2009, שם ביטאו ההונגרים את חוסר האמון שלהם ואת אי שביעות הרצון שלהם מהשיטה הקיימת. הצורך בשינוי היה הכרחי.

הניצחון של בחירות 2010 העניק הזדמנות לאורבן ומפלגתו, לבחון מחדש את מנגנוני הבחירה שנקבעו בתחילת שנות התשעים בסיטואציה פוליטית שונה לחלוטין. הממשלה החדשה ראתה את הצורך בעדכון מודרני של השיטה, והדגישה כי יש לפשט את תהליך הבחירות, להוזיל את עלויותיו, להתאים את גודל הפרלמנט למדינה קטנה יחסית, בת כ־9 מיליון תושבים, ולספק למערכת הפוליטית יציבות במקום פיצול יתר. בדנמרק, למשל, עם 6 וחצי מיליון תושבים, מכהנים 179 חברי פרלמנט; באוסטריה השכנה, עם כמות תושבים כמעט זהה להונגריה, מכהנים 183 חברי פרלמנט; ואילו בפרלמנט של האיחוד האירופי, פרלמנט המייצג 450 מיליון תושבים, מכהנים 720 חברי פרלמנט. כלומר בהונגריה, שגודל אוכלוסייתה קטן פי 50 מגודל האוכלוסייה של האיחוד האירופי כיהנו עד הרפורמה כחצי מכמות חברי הפרלמנט, שמכהנים בבריסל.

הרפורמה שהתקבלה בשנים 2011-2012 הביאה לשינוי מקיף. מספר חברי הפרלמנט צומצם מ-386 ל 199. מספר המחוזות החד־מנדטוריים צומצם משמעותית מ־176 ל־106, והמחוזות עצמם עוצבו מחדש באופן שנועד לייצג בצורה עקבית יותר את מבנה האוכלוסייה – כלומר להתאים את המחוזות לשינויים הדמוגרפיים מ־20 השנים האחרונות ולתקן את העיוות שבו קול של תושב במחוז אחד יכל להיות שווה, אפילו פי שניים, מקול של תושב במחוז אחר. הבחירה האזורית במחוזות בוטלה ובמקומה נוספה הצבעה בסיבוב אחד לרשימה ארצית. בנוסף, בוטל רף המינימום לזכייה במושב, ואומץ המודל האמריקאי והבריטי לבחירות אזוריות על פיו מי שהשיג את מירב הקולות זוכה במושב.

חידוש מהותי נוסף היה הרחבת מנגנון הפיצוי: בעוד שבעבר הועברו לרשימה הארצית רק קולות של מועמדים שהפסידו, הרי שבעקבות הרפורמה מועברים גם הקולות עודפים של המועמדים שניצחו  – כלומר קולות שקיבלו מעבר למה שנדרש לניצחון. כך נוצרת מערכת שבה הן ההישגים המקומיים והן התמיכה הארצית של מפלגה זוכים לביטוי מלא. מנגנון זה מונע מצב שבו הצלחה אזורית גדולה של מפלגה מסוימת "מתבזבזת" בגלל כללי חלוקה טכניים.

כתוצאה מן הרפורמה, הונגריה פועלת כיום בשיטה מעורבת הקרובה יותר לדגם שבו המרכיב האזורי הוא משמעותי, בדומה למקובל במדינות כמו יפן או דרום קוריאה. בניגוד לשיטות שבהן החלק הרשימתי מבטל את ההישגים האזוריים, בהונגריה נשמרת משמעות ההצבעה המקומית, מתוך תפיסה שהקשר בין הבוחר לנציג הוא יסוד מרכזי בדמוקרטיה. בכך משולבת יציבות שלטונית עם אחריות מקומית. מפתח חלוקת המנדטים מתקיים באופן שבו 106 מושבים מגיעים מהבחירה במחוזות החד-מנדטוריות ואילו 93 מושבים מהרשימה הארצית.

הביקורות על אורבן גרסו כי הרפורמה למעשה נועדה להבטיח את המשך בחירתו של אורבן ומפלגתו 'פידס'. הטענה המרכזית הייתה ששינוי מחוזות הבחירה החד-מנדטוריות הטיבו עם 'פידס', כאשר מחוזות המזוהים עם 'פידס' צומצמו ואילו מחוזות המזוהים עם האופוזיציה הורחבו. בכל הנוגע לצמצום המחוזות החד-מנדטורים חשוב לציין כי שינוי גבולות בחירה אינו ייחודי להונגריה. במדינות מערביות רבות מתבצעת חלוקה מחודשת של מחוזות בהתאם לשינויים דמוגרפיים. בארצות הברית, בבריטניה, בקנדה ובאוסטרליה מתקיימות ועדות העוסקות בעיצוב מחוזות מחדש מדי מספר שנים. אף שבמדינות אחדות קיים ויכוח ציבורי על אופי החלוקה, עצם הרעיון של התאמת גבולות בחירה לצרכים דמוגרפיים או ארגוניים הוא חלק טבעי בתהליכי ניהול בחירות בעולם הדמוקרטי. גם במקרה ההונגרי עיקר הטענות הן על אופי החלוקה.

טיעון נוסף כנגד השינויים שיצר אורבן בשיטת הבחירות נוגעים למנגנון הפיצוי. עד לרפורמה מנגנון הפיצוי היטיב עם המפלגות הקטנות והבינוניות. השינויים של אורבן יצרו תגבור בכוח של המפלגה הגדולה ביותר. מנגנון הפיצוי החדש, כך טוענים מבקרי הרפורמה, מבטיח שלמרות שפידס קיבלו בבחירות האחרונות כחמישים אחוזים מסך הקולות הן בבחירות המחוזיות והן ברשימה הארצית, בפועל המפלגה מאיישת שני שלישים מהפרלמנט, הרבה מעבר לגודלה היחסי בדעת הציבור.

אך כשמפרקים את הרפורמה ובוחנים את כל מרכיביה בנפרד, מבינים שאורבן לא ביצע שום דבר שלא מתקיים כבר במדינות דמוקרטיות אחרות. אפילו סוגיית צמצום הפרלמנט איננו זר למשטרים דמוקרטים מודרניים. ב־2014 צומצמו מספר חברי הסנט הבלגי, כחלק מרפורמה חוקתית, מ־71 ל־60. באירלנד מספר חברי הבית התחתון צומצם ב 2016 מ־166 ל־158 ואילו באיטליה, בשנת 2020 בית הנבחרים ירד מ־630 ל־400, בעקבות משאל עם ואילו הסנאט ירד מ־315 מושבים ל־200.

אחד המקרים הבולטים מהשנים האחרונות הוא רפורמה חוקתית שביצעה הממשלה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית, בראשות הקנצלר אולף שולץ, בשנת 2023. רפורמת הבחירות הגרמנית שנועדה להקטין את הבונדסטאג נולדה מתוך ביקורת ציבורית וגידול עקבי בגודל הפרלמנט הגרמני שעלה מ-598 חברים "מיועדים" לכמעט 740 בפועל. הגידול נבע כתוצאה משני מנגנונים: "מושבי עודף" ו"מושבי איזון". לא ארחיב כאן על השיטה הגרמנית, שיטה מורכבת ומסורבלת לכשעצמה שמזכירה, במידה רבה, אלמנטים רבים מהשיטה החדשה של אורבן, אולם נדבך מרכזי מאותה רפורמה ביקש לעצור את התפיחה באמצעות ביטול מושבי העודף והאיזון ולקבוע תקרה קשיחה של 630 חברים. כך שהרכב הבונדסטאג ייקבע כמעט רק על בסיס חלוקה יחסית של קולות, גם אם המשמעות היא שמועמדים שזכו ברוב מחוזי לא ייכנסו. הנפגעים העיקריים מהמהלך הזה היו המחוזות הגדולים בדרום גרמניה כמו מחוז בוואריה ובאדן-וירטמברג, שבאופן מסורתי היו בשליטת מפלגת איחוד הנוצרים הדמוקרטים האופוזיציונרית.

בסיכומו של דבר, השינויים שביצעה ממשלת אורבן נועדו ליצור מערכת בחירות ברורה, פשוטה ויציבה יותר, המתאימה למאה העשרים ואחת. במקום מבנה מסורבל ומפוצל, נוצרה שיטה המשלבת בין ייצוג רחב לבין יכולת של ממשלות נבחרות לפעול ביעילות. בעיני תומכיה, הרפורמה אינה פוגעת בדמוקרטיה אלא מחזקת אותה, משום שהיא מצמצמת פערים טכניים, מגבירה את הקשר הישיר בין בוחרים לנציגים ומעניקה למערכת הפוליטית יכולת שליטה ואחריות על פי רצון הבוחר. המבקרים כאמור, טוענים לפגיעה ביכולת להחליף את אורבן ו'פידס' בבחירות דמוקרטיות. אולם, כפי שכבר למדנו, לדמוקרטיה הרבה פנים וגרסאות ולא כל שינוי או רפורמה הוא "פגיעה בדמוקרטיה". יש למנגנון הפוליטי מגוון רחב מאוד של כלים, שהם כלים לגיטימיים שמהווים חלק בלתי נפרד מה"משחק" הפוליטי. בסוף, הכל מתנקז לשאלה אחת מרכזית, והיא היחידה שמשנה – מי הצליח לשכנע יותר מצביעים. וכאן, כפי שמעידות תוצאות הבחירות בעשור וחצי האחרונים, ויקטור אורבן פשוט מביס את הנאו-קומוניסטים.

הספר "שומר הסף של אירופה" מאת תמיר ורצברגר יצא בהוצאת סלע מאיר וזמין לרכישה בקישור.

The post המהפכה השמרנית של ויקטור אורבן: פרק מספר חדש appeared first on מידה.

הנתונים מראים כי בעשור שבין 2010 ל־2019 נע מספר הישראלים שהוגדרו כמהגרים לטווח ארוך סביב כשלושים עד כשלושים וחמישה אלף בשנה. בשנת 2022 עמד המספר על כשלושים ושישה אלף. בשנים 2023 ו־2024 דווח על קפיצה לכארבעים ותשעה עד חמישים אלף בשנה. מדובר בעלייה משמעותית ביחס לממוצע העשור הקודם, בשיעור של כארבעים עד חמישים אחוז. גם במספר הרופאים העוזבים נרשמה עלייה ביחס לעשור הקודם, מכמאתיים שלושים עד שלוש מאות בשנה לכחמש מאות בשנה האחרונה.

אלו נתונים שראוי לבחון ברצינות. אך הם אינם סוף הסיפור. ראשית, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עדכנה לפני כשנתיים את שיטת המדידה להגירה (מילה מכובסת ומעצבנת ל"ירידה") ועברה ממדידה המבוססת בעיקר על תנועות גבול לכזו הבנויה על מרכז חיים ועל רשומות מנהליות כגון נתוני מס וביטוח לאומי. שינוי מתודולוגי כזה משפיע על ההשוואה לשנים קודמות ועשוי להגדיל את המספרים הנרשמים.

שנית, אין די להתבונן רק במספר היוצאים מהמדינה. יש להביט גם במספר החוזרים ובמספר העולים. בשנת 2022, על רקע המלחמה באוקראינה, עלו לישראל למעלה משבעים אלף עולים, נתון חריג בהיקפו. בשנת 2023 וב־2024 ירד מספר העולים אך עדיין עמד על עשרות אלפים בשנה. כאשר מחשבים את המאזן הכולל, כלומר יוצאים פחות חוזרים בתוספת עולים (ואיחוד משפחות), התמונה מורכבת יותר ואינה משקפת כלל קריסה דמוגרפית.

הדיון הציבורי נוטה להשוות שנה חריגה אחת לשנה שקדמה לה ולהסיק מסקנות דרמטיות. ההשוואה הנכונה חייבת להיות רב שנתית. גם ערב מלחמת ששת הימים פורסמו כותרות בעיתונות נוסח "האחרון שיוצא שיכבה את האור". אף בשנות האינתיפאדה השנייה נרשמו תנודות חדות. ישראל ידעה גלי יציאה בעבר והצליחה לאזן אותם באמצעות חזרה (של ישראלים שעברו והשתקעו בחו"ל) ועלייה.

ומי עוזב כיום? הנתונים מצביעים על ייצוג גבוה של גילאי עשרים וחמש עד ארבעים וארבע ושל בעלי השכלה אקדמית. הנתון ממש לא מפתיע שכן זהו גם המגזר הנייד ביותר בעולם המערבי. אנשי טכנולוגיה, רפואה ואקדמיה פועלים בשוק עבודה בינלאומי ומושפעים מתנאים כלכליים וביטחוניים. אולם במקביל יש עלייה איכותית בתחומים מסוימים. בשנים האחרונות עלו מאות רופאים בכל שנה. בגל האוקראיני הגיעו אלפי מהנדסים ובעלי מקצועות מדעיים. העלייה מצפון אמריקה כוללת שיעור גבוה וקבוע של בעלי תארים מתקדמים.

הטענה כי כל הגידול בירידה היא תוצאה ישירה של ממשלה מסוימת היא פשטנית. ירידה מן הארץ מושפעת משילוב של גורמים: שחיקה ביטחונית, מילואים ממושכים, יוקר מחיה, פערי שכר בינלאומיים, תחושת יציבות מוסדית. אקלים פוליטי מהווה גורם משפיע, אך אינו ההסבר היחיד.

כדי שהתופעה תהפוך לשינוי עומק נדרש לראות מאזן שלילי מתמשך לאורך שנים בענפי ליבה כגון רפואה והייטק ולצידו פגיעה מוכחת במערכות התפעוליות של המדינה. נכון לעכשיו אין עדות אף לא לתחילתה של קריסה מערכתית, הגם שיש רגישות בקרב אוכלוסייה צעירה ומשכילה לשיקולי עזיבה ומעבר למדינות אחרות.

השאלה החשובה איננה אם יש יציאה חד כיוונית מן הארץ (יש. הייתה ותמיד תהיה ולמעשה אם להיות כנים, כבר לאחר גלות בית ראשון – מרבית היהודים לא שבו ארצה) אלא כיצד מונעים ממנה להתבסס. כאן נדרש פירוט ממשי כיצד שומרים על הישראלים בארץ ומתמרצים אותם להשתייך לכאן לעד.

שימור משמעותו בראש ובראשונה הפחתת התמריץ הכלכלי והמקצועי לעזיבה. בתחום הרפואה לדוגמא יש לקבוע מסלול תמרוץ רב שנתי לרופאים במקצועות במחסור הכולל תוספת שכר דיפרנציאלית, מענק התמדה לאחר חמש שנות עבודה בארץ והכרה מלאה בוותק מקצועי שנצבר בישראל לצורך מחקר וקריירה אקדמית. בתחום ההייטק יש לאפשר מסלול מס מופחת לעובדים החוזרים מחו"ל ולהרחיב הטבות מס לעובדים בענפי טכנולוגיה קריטיים, בדומה למודלים הנהוגים באירלנד ובבריטניה. כמובן שתמרוץ באיזורי פיתוח, בנגב ובגליל, בצד השקעה לאומית במערכות חינוך, תרבות ופנאי באיזורים אלה, עשויים לסייע בשימור ובפיתוח ההון האנושי הישראלי.

בסוגיית השירות הצבאי והמילואים יש להנהיג מנגנון גמיש לאנשי מקצוע חיוניים. מדובר בהפחתת ימי מילואים מצטברים לאוכלוסיות אסטרטגיות ובבחינת המרתם בתרומה מקצועית כגון שירות רפואי אזרחי או ייעוץ טכנולוגי למערכת הביטחון. כך נשמרת המחויבות הלאומית מבלי לשחוק משפחות צעירות.

בתחום הדיור יש לקבוע מכרזים ייעודיים באזורים מבוקשים, או כאלה שבהם המדינה זקוקה במיוחד לאנשי מקצוע קריטיים, תוך סבסוד חלקי של עלויות הקרקע בתמורה להתחייבות תעסוקתית בישראל למספר שנים. זהו מודל הנהוג במדינות המעוניינות לשמר הון אנושי.

במקביל יש להרחיב את מדיניות העלייה האיכותית. נדרש מסלול קליטה מהיר לרופאים ומהנדסים הכולל רישוי מקצועי תוך שלושה חודשים, ליווי תעסוקתי לבן או בת הזוג, וסיוע בדיור לשנתיים הראשונות. יש להקצות תקנים ייעודיים באוניברסיטאות לחוקרים עולים ולהציע מענקי מחקר ראשוניים שיאפשרו קליטה מהירה במעבדות ובפקולטות, בדגש מיוחד על אזורי הפריפריה. בנוסף יש לפעול באופן ממוקד בקהילות יהודיות בצפון אמריקה ובאירופה עם הצעת ערך מקצועית ברורה הכוללת קריירה, קהילה ויציבות.

לבסוף, יש לפרסם אחת לשנה דו"ח פומבי המפרט מאזן נטו בענפי רפואה, הייטק ואקדמיה. לא די בכותרת על מספר היוצאים מן הארץ. הציבור זכאי לדעת מהו המאזן הכולל. ובכלל, השימוש החובבני שעושים פוליטיקאים, עיתונאים ומעצבי דעת קהל בנתונים הללו לצרכיהם הם, צריך להיפסק. הציבור זכאי לקבל נתוני אמת מאוזנים.

ישראל מתמודדת עם גידול בהיקף הירידה. אין להתעלם מכך, אך גם אין להכריז על קריסה. הפיכת כל נתון לכלי ניגוח פוליטי איננה מדיניות. ניתוח רב שנתי, מדידה מדויקת וצעדים ממוקדים לשימור הון אנושי ולהגדלת עלייה איכותית הם הדרך להתמודד עם התופעה באחריות.

The post נדרשת התמודדות אמיתית עם הירידה מהארץ appeared first on מידה.

עם פרוץ המלחמה באיראן הגדיר נשיא ארה"ב טראמפ ארבע מטרות למערכה: שלילת היכולת הגרעינית; השמדת מערך הטילים הבליסטיים; הפסקת פרויקט הפרוקסי האזורי; והשמדת היכולות הימיות של איראן, בעיקר הצי. באופן ברור למדי, המטרה שלא הייתה שם למן ההתחלה היא החלפת המשטר. למרות ציפיות או תקוות שהמתקפה תייצר תנאים למהלך כזה, זה לא היה יעד צבאי שארה״ב כיוונה אליו.

לאור זאת יש לבחון את ההתפתחויות האחרונות. ניתן לטעון כי חלק מהיעדים למלחמה אכן הושגו ברמה הצבאית: מערך הטילים הבליסטיים ספג שורה של מכות קשות – ערי הטילים, מערכי השיגור והתשתית התעשייתית שנועדה לחדש אותם הושמדו באופן ניכר. למרות היכולת של המשטר לשגר מטחים קטנים מפעם לפעם, היכולת האסטרטגית של המערך הזה והאיום שהציב למדינות האזור, נשלל. הטילים האיראנים הפכו מאיום קיומי למטרד. וזה בהחלט הישג משמעותי.

פרויקט הגרעין גם הוא ספג מכה קשה, שהשלימה את ההישגים של המתקפה במבצע עם כלביא בשנה שעברה. עם זאת, 450 הק״ג של האורניום המועשר, שככל הנראה קבורים באדמה באחד האתרים, לא נתפסו ולא הושמדו.

הצי, שהוגדר כיעד מרכזי, אמנם הושמד במלואו, אך לצד זאת כידוע היכולת לשתק את התעבורה הימית במפרץ הורמוז לא נפגעה. השליטה האיראנית בים לא התבססה רק על הצי, ולפיכך לא בטוח שהתכלית הושגה למרות השגת המטרה הצבאית המצומצמת.

ומה עם פרויקט הפרוקסי? חיזבאללה הותקף שוב על ידי צה״ל, אך למרות שהתקיפות והמבצע הקרקעי מסיבים לארגון נזקים רבים, אי אפשר להצביע כאן על הישג צבאי מובהק וחד משמעי בהקשר הזה. הארגון עדיין קיים ומתפקד, כפי שחווים תושבי הצפון מדי יום.

חילופי משטר לא היו מטרת המבצע, אך טראמפ טוען שהתקיים משהו אחר – ״חילופי שלטון״. כלומר: התחלפו רבים מהאנשים בצמרת המנגנון השלטוני כתוצאה ממבצעי העריפה המקיפים בתחילת המלחמה, בראשם, כמובן, האייתוללה חמינאי. אם לשפוט לפי ההתבטאויות של טראמפ, ההנחה בממשל היא שמעט ההנהגה הבכירה שנותרה היא ״מתונה״ או ״ריאליסטית״ יותר מהאחרים, וכי עם הללו ניתן להגיע להסכמות.

ומכאן להפסקת האש. רבים באזור ציפו למימוש האיומים של טראמפ על ״השמדת ציביליזציה״ בליל יום שלישי האחרון, אולם אין להתאכזב מהפסקת האש. האיום המדובר נועד להביא את המשטר לפתוח את מצרי הורמוז, זו הייתה המטרה, ולא ״השמדת הציביליזציה״ האיראנית. האולטימטום במקרה הזה היה אולטימטום אמיתי – הנשיא אכן רצה שדרישותיו ייענו וקיווה שלא יהיה צורך לממש את האיום.

האיראנים השתמשו בנשק הנפט שלהם. סגירת המצרים גבתה מחיר כבד מארה״ב שבאופן מפתיע למדי לא הגיעה ערוכה כנראה עם תכנית מעשית לפתוח את המצרים בכוח, והאיראנים סחטו את הפסקת האש שהם זקוקים לה נואשות.

כל אלה עובדות פשוטות. יתר הדברים שנשמעים בימים האחרונים הם פרשנויות והדלפות מצדדים בעלי אינטרס. אנחנו לא יודעים מה יעלה בסופו של יום במשא ומתן, ולבנון כמשל: בשעות הראשונות לכניסת הפסקת האש לתוקף פורסמה טענה שהיא כוללת גם את לבנון. אך אנו יודעים כעת שזו שגיאה. צה״ל תקף באופן מקיף שורה של בכירים בחיזבאללה באותן שעות והוא ממשיך לתקוף בלבנון גם כיום, וממשל טראמפ הבהיר באופן ברור שלא היו הסכמות בקשר ללבנון.

האיראנים מנסים בדיעבד לתקן את המשגה הזה, ומעכבים את פתיחת המצרים. מוקדם לדעת כיצד הדברים יתפתחו, ומי שממהר לצייץ או לכתוב כאילו הוא יודע משהו הוא או שקרן או נוכל (או בוגר גל״צ, שזה אומר שניהם).

כיצד יש לבחון את הימים הבאים? באמצעות תוצאות המשא ומתן. ארצות הברית יצאה למלחמה במטרה להשיג את ארבעת היעדים שלה, ואין חובה להשיג אותם באמצעים צבאיים. אם, כפי שנראה מרמיזות של טראמפ, יש בהנהגה האיראנית גורמים שמוכנים להתפשר ולגלות פרגמטיזם, ייתכן שחלק ניכר מהיעדים הללו יושגו גם באמצעות משא ומתן.

אם תהיה הסכמה על חלק מ-15 הנקודות של טרמאפ, יהיו אלו הישגים משמעותיים. למשל, אם לצד הפגיעה המשמעותית בפרויקט הגרעין תהיה גם הסכמה על הוצאת האורניום המועשר מהמדינה יחד עם מגבלות על המשך הפיתוח, זה יהיה הישג. כך גם ביחס למה שנותר ממערך הטילים הבליסטיים. השאלות הגדולה שמטרידה את המערב נוגעת כמובן למעבר במצרי הורמוז. אם השיט החופשי שם יובטח, והדבר יגובה במעשים – כמו למשל פירוז של האיים שיוצרים את נקודות החסימה בתוכו – יהיו אלה הישגים חשובים.

ביחס ללבנון: כל עוד חופש הפעולה של צה״ל יישמר במלואו ולא תידרש נסיגה מהשטחים שנכבשו במהלך המבצע, אפשר לסכם גם את החזית הזו כהצלחה.

הדבר החשוב ביותר, שעומד ברקע המערכה כולה, הוא המאבק הגלובלי בין ארה״ב לסין. את השלכות המלחמה על הזירה הזו קשה עוד לבחון, אך בטווח הרחוק זו השאלה האסטרטגית החשובה והגדולה מכולן. הבגידה של אירופה – ואין דרך עדינה לומר זאת – היא אירוע טקטוני שקשה להעריך את השלכותיו. האם התפוררות ברית נאט״ו תביא גם לארגון מחדש של הזירה העולמית בהקשר הסיני? האם חלקים מאירופה יבחרו שוב בצד הלא נכון של ההיסטוריה? ימים יגידו.

The post המשך ההפצצות באמצעים אחרים appeared first on מידה.

הרכבת חולפת מהר על פני נוף ארצות השפלה. כרי מרעה רכים וירוקים מאוד שעליהם עומדות פרות מנמנמות. תעלות ישרות כקווי סרגל, זרועות מים זעירות ומבהיקות, ובמרחקים מסתובבות לאט כנפיהן של טחנות רוח בודדות. כן, זאת היא פלנדריה. בזיכרון עולים ימי קיץ שנגוזו, ימים שבהם נסעתי על פני נופים כאלה, על פני פרות דומות, שעה שכנפיהן האדומות־חומות של טחנות רוח נעו כמו היום על פני השמיים. ובקץ המסע עמדו ערים נאות, דהויות, מלאות עצבות, שלהן עבר אצילי. הייתה זו גאנט או ברוז', והלאה לידן, הארלם, עטויות ניחוחם של המסעות הראשונים… ואילו עתה מתרוממת לעיניי מתוך השפלה הידועה היטב עיר גדולה יותר, עם מגדלי כנסיות רבים ועם יער של ארובות: ליל!

בית הנתיבות ענקי, וביציאתך אתה נכנס לתוך שאונו של רחוב צרפתי טיפוסי. חנויות, כרוזים, קיוסקים למכירת עיתונים, בתי קפה עם שולחנות קטנים על המדרכה, מלצרים עוטי סינרים לבנים, סגנון הבנייה של הבתים, אותיות זהב גדולות על מעקי המרפסות והגגות — הכול בערך כמו בפריז. במילה זו, "בערך", טבועה כל איוולתן של ערי השדה. אבל כבר בקצהו של רחוב הרכבת משתרעת הכיכר הגדולה, המראה עדיין כמה סימני היכר של חשיבותה בעבר. הנה כאן מלאכת מחשבת באבן אפורה של מבנה הבורסה העתיקה, אשר בעבר היו גבריה של ליל נחפזים להתאסף לפניה נושאים נשקם. לעיתים קרובות ירדו הם לכיכר הגדולה כדי להגן על דבר מה. צבאות המלחמה של כל האדונים מן האדונים השונים בעולם, עברו כאן: בורגונדיים, אוסטריים, ספרדיים, צרפתיים. כולם השאירו אחריהם עקבותיהם במנהגים, בניבים המדוברים, בדעותיהם של הבריות ובאופיים. אין ספק שיהא זה מין עונג מאלף להתחקות במקום זה, שהוא צרפתי מאז ימים רבים, אחר קווים הולנדיים, אוסטריים, ספרדיים. כאן, כמו בשאר חלקי פלנדריה, התקיימו ומתקיימים ה"ראשים הקשים" הנודעים. אותם הגברים, אשר במשך כל התקופות המשתנות, מתגוננים בעיקשות מופלאה נגד אי־הצדק המשתנה תמיד. האם הם צאצאיהם של אנשי המלחמה הזרים או של האזרחים זקופי הקומה, שלא נכנעו לשום כוח?… כיום ליל היא מבצר הסוציאליזם.

מאחורי הכיכר הגדולה ערבוביה של סמטאות עקלקלות הנראות מוכרות כל־כך. בתי מרזח לאין־מספר, המכונים בשמות עתיקים, שאומרים נוחות אבהית נושנה, גם אם אולי לא אמיתית. זה שאני עובר על ידו נקרא בשם "שבת ידידים". אני מציץ פנימה מבעד לדלת הפתוחה במעט. האולם הדל ריק. כלום נפל ריב בין הידידים, או אולי אין בעל בית המרזח הישר חפץ לתת עוד בהקפה? השעה שעת ערב. בחשכה הגוברת אני מחפש דרכי, מגשש דרך הסמטאות ויוצא אל רובע פועלי בתי החרושת. אני מגיע אל מתחת לאילנותיה של שדרה אחת ואחר כך לפרבר העיר. כאן הרחובות רחבים יותר והבתים נמוכים יותר. שוב בתי מרזח רבים. וגם בהם שקט הכול. המלצריות עומדות משועממות לפני הדלתות. הכול שקט להפליא. אין כל תנועה. פעם אחת עובר הקרון הריק של רכבת הסוסים. לפני הבתים ישובות פה ושם נשים עם ילדים קטנים, מדברות בקול נמוך או בוהות כך סתם. כולן כמדוכדכות מחומו של ערב הקיץ, או שהן כורעות תחת כובד הדאגות. הגברים חומקים ויוצאים מצילם של הבתים והולכים אחד־אחד או בזוגות — כולם לאותו כיוון. עתה איני חייב עוד לשאול היכן מקום האספה.

בסמטה שלפני בית אגודת הפועלים עומדים כמה נערים ונערות ומתלוצצים, אבל גם הם באותה נעימה חשאית ועמומה שיש כאן לכול; כמו לחש אהבים מבויש של אנשים צעירים, שעה שאחד מקרוביהם שוכב חולה. הנעורים, הנעורים הרי שואפים לפרוץ החוצה.

אני נכנס באין מפריע לבית האגודה. הוא דומה יותר לאסם גדול. החלל הרחב המחולק לשניים, אין לו תקרה. על הקירות הלבנים המסוידים לבן ללא כל קישוט נחות הקורות הערומות של מסעד הגג. בחלק אחד של הבית עומד שולחן המזיגה הארוך ועל ידו אנשים מעטים. פתח רחב מוליך לחלק השני של הבית, החלק העיקרי. כאן עומדת מעין במת קרשים נמוכה ועליה שולחנו של יושב הראש ושלושה כיסאות; גם כמה שורות של ספסלים. חצי שעה קודם ההתחלה נמצאים כאן כבר מאה אנשים לערך. בסוף האולם עוד רב המקום. אף על פי כן יושבים הם צפופים על הספסלים הקדמיים מתוך הרגל להידבק איש בחברו, לנשום זה בפני זה. רובם אנשים מבוגרים, שתקנים, שסבר פניהם רציני מאוד, והם יושבים על הספסלים הנמוכים צייתנים כתלמידים טובים בבית הספר. שתי מנורות משתלשלות ויורדות מקורות הגג; מתוך חיסכון עוד לא הדליקו אותן. רק בחדר המזיגה דולק אור אחד המצייר צילו של כל נכנס על קיר הלבנים המחוספס. הצללים יורדים אחרי כן לפינות, מגששים סביבם עד שמוצאים להם מקום פנוי, צונחים ויושבים; צללים על גבי רקע לא מואר כמעט, תנועה מוזרה של שחור בשחור. זה הולם את החרישיות שלהם.

אבל שתים–שלוש צעירות, המלצריות של בית האגודה, נעות חיש אנה ואנה. רק לעיתים רחוקות מזמין מישהו כוס בירה. הנשים מעמידות פנים כאילו הן עסוקות, צוחקות חרש למכריהן, אך לא בחוסר צניעות, חלילה. אלא שגם עליזות מעטה זו אינה מוצאת חן בעיני רוב הגברים, וכשאחת מהן צוחקת פתאום בקול, מצווים מייד על השקט בלחישה חדה. הנערה נבהלת וחומקת החוצה. כאן נאספים בכובד ראש, ביראת כבוד. האולם הולך ומתמלא. עתה מצויים בו ארבע מאות או חמש מאות איש, ועוד ממשיכים לזרום לתוכו. כבר ניצבים בו איש על משנהו. התלחשותם עולה וגוברת; עתה זהו שאון גלים עמום, אשר כובש אותך באורח מוזר באולם זה השרוי עדיין באפלה. תופסת אותי מעין תחושה גופנית בנוגע לכוחם של אלה. בין היחידים אין עוד להבדיל; יחד הם נדמים לבעל חיים כביר המתחיל למתוח אבריו, אף שעדיין אין לו הכרה ברורה בכוחו שלו. מאות רבות של ראשים קשים, וכפליים מהם אגרופים קשים, ומי ידע אם כולם כאחד נפשות בלתי מרוצות. וזהו רק רובע אחד בעיר אחת בצרפת.

המלצרית מדליקה עתה את שתי המנורות הגדולות. אורן מסנוור את העין. הטיח שעל הקיר הגס מאיר מעל להמון החום־דהוי של הראשים; רבים מעשנים. העננים העולים ממקטרותיהם ומסיגריותיהם פורשים חיש מהר מעין צעיף "ספומאטו" ריחני מעל לקהל. מאחורי צעיף זה נראה כאילו יש דמיון של קרבת משפחה בין כל הפנים החומים והמזיעים הללו, פנים קשים כמו נחצבו מעץ. על כל פנים הבעתם היא של שארי בשר. העבודה החד־גונית מעצבת את האדם המבצע אותה. פנים של בית חרושת.

אלה שאינם מעשנים לועסים טבק, וכל אחד יורק כמובן על הארץ לפניו. אף על פי כן מטריחים הם איש את רעהו הרבה פחות מאשר עושים האלגנטיים במסיבותיהם. בלשון הצרפתית יש אמרה נאה לתיאור שבת־ חברים־גם־יחד: "מרגישים את מרפקיהם של השכנים". כאן אפשר להבין אמרה זו. מרגישים את מרפקיו של השכן, אם כי אין הוא משתמש בהם; מרגישים את כוחו ומרגישים את ההשתייכות ההדדית, שממנה שואב כל אחד ואחד נחמה וביטחון. ידידותית היא הברכה שבה מברכים הם איש את רעהו. לחיצת היד אינה נימוסית וריקה מתוכן, אלא יש לה חיוניות מיוחדת, כמשהו חדש ואמיתי, כמעשה סמלי של הידידות. מבודח למחצה ונרגש למחצה רואה אני כיצד שכני מברך אדם אחד מבוגר ממנו, שנכנס אחריו. שכני גבר חסון הוא, בעל זקן בלונדי, בן שלושים בקירוב. משראה את הזקן הוא קם על רגליו, מנענע אליו בראשו ומרים ידו הכבדה אל על: "התרצה לתת לי את ידך?" הזקן מושיט לו כמובן את ידו. שכני נוטל אותה בזהירות, לוחץ אותה כמה פעמים, ואגב כך הוא צוחק צחוק אילם ונלבב. אני משוחח אחר כך איתו ועם שכן אחר. זה צעיר חיוור מאוד, שנראה כחולה שחפת; פניו התעדנו ממכאובים, כל האיברים נידלדלו, רק ידיו גדולות וקשות ומסביב לציפורני האצבעות מצוי אותו הזר השחור של העבודה. רואים כאן רק ידיים כאלו.

שניהם עונים לי ברצון על שאלותיי. שומע אני אילו בתי חרושת מצויים כאן. בליל אורגי צמר, טווי בדים, מייצרי חוטים, צובעים, מלבינים, מייצרי מכונות — בקיצור כל מה שאפשר. האנשים שנתאספו כאן, עושים מלאכות שונות ביותר. כל אחד מהם עומד באיזה מקום שהוא על יד גלגל או על יד שולחן, על יד נול, ומעל לראשיהם מזמזמות רצועות גלגלים גדולות מבוקר עד ערב. הם מתארים לי גם את מצב הבחירות. יש לשער שהציר היוצא, לפארג [מחשובי מנהיגי השמאל הקיצוני בצרפת בימי הרפובליקה השלישית, חתנו של קרל מרקס] ייבחר מחדש. הסוציאליסטים מצביעים כאיש אחד. אני שואל אותם על התעשיין המייצג בבית הנבחרים מחוז בחירה אחר של העיר; בעיתונים הרדיקליים מתקיפים אותו בזעם, טוענים שהוא ריאקציונר. שכניי מדברים עליו בלא חֵמה, באהדה כמעט; הם אומרים כי גומל הוא הרבה חסד לעניים, ודבר זה נחשב לו לטובה.

עתה מופיע לפני במת הנואמים אדם אחד גדול ושמן. כולם פינו לו מקום לעבור בשקט, אבל איש אינו מברכו לשלום. מי הוא זה? קצין המשטרה הוא. לכל אספה הוא בא; לא בתוקף תפקידו אלא "מתוך סקרנות". אבל נראה שאין הוא מרגיש עצמו כאן לגמרי בנוח. הוא מתיישב על יד הקיר, וידיו השמנות מחבקות את כרסו, אשר שרשרת זהב מקשטת אותה. פנים אלה, זקן הלחיים המטופח יפה והעיניים החמורות מאחורי המשקפיים, מזכירים לי את הטיפוס של עמיתיו האוסטריים… והנה מתחילים שכניי להשיב לי על שאלותיי מתוך הסתייגות. מה? כלום חושבים הם גם אותי לשוטר? או שמא לא הייתי אדיב מספיק? אולי שכחתי במקרה להגיד פעם אחת "אדוני", פנייה שבפריז תובע לעצמו כל יושב קרנות? מייד אני חוזר על פנייה זו כמה פעמים; הם מסתכלים בי מופתעים, אחר כך בחשדנות, והתשובות הולכות ונעשות קצרות יותר. משער אני כי חטאי הוא דווקא בפנייה "אדוני". אבל מה אומר? לפנייה האווילית "אזרח" אין אני יכול להתרגל, ואולי לא תהיה גם זו הנכונה.

קריאות הידד באולם הראשון. "יחי לפארג!" המועמד מפלס לו דרך בתוך הדוחק ומשלח חיוכים מתוקים לכל עבר. קצין המשטרה קם על רגליו. לפארג לוחץ את ידו. אפשר שפעם יעמדו הם איש מול רעהו בתוך מהומת רחוב פראית, והאחד יצווה לאסור את השני או להרוג אותו בירייה. השאלה היא רק מי יהיה אז החזק, איש האי־סדר או איש הסדר. האחד יכול להיות גם סר למשמעתו של האחר, שכן הכול כבר היה, הכול יכול לחזור. אף על פי כן סבור אני שרבים מן האנשים הפשוטים הללו שראו את לחיצת היד, נפגעו ממנה. האין זה מעשה סמלי של ידידות? לולא היו מאמינים באמונה שלמה בנציגם, כי אז… — אבל הם מאמינים בו באמונה שלמה.

החבר שקרא לאספה נבחר ליושב ראש. ככל הנראה הוא מעמודי התווך של המפלגה. הוא נראה לא חשוב, אבל יש לו בוודאי השפעה; על כל פנים הוא פועל ממש. הוא אומר כמה מילים בניב שבו מדברים כאן וגם שם בבלגיה. "חברים! אבקש מכם לא לעשן; יכול להיות שזה לא ינעם לנואם. אני פונה רק לרצונכם הטוב".

כבתנועה אחת מוציאים כולם את המקטרות מן הפה; אין מוצצים בהן אפילו עוד מציצה אחת. יושב הראש אומר: "אני מוסר את רשות הדיבור לחבר לפארג".

מחיאות כפיים סוערות.

לפארג מתקדם וצועד בפני הקהל, מגלגל עיניו בהתרגשות, מודה בתנועות על קבלת הפנים ופותח: "חברים!"

עתה אני יודע לפתע מה היה חטאי. "אדוני" אינו מתאים; הנימוס דורש כאן את הפנייה: "חבר". מן המנהיג הזה אפשר ללמוד איך חייבים לדבר איתם. כאן הוא גם חופשי להשתמש בכל האמצעים שלו. בבית הנבחרים של פריז לא הבנתי אף פעם כראוי את המורא שהוא מטיל, כאן אני מבין אותו. הוא מסית את ראשו; את הרגלי דיבורו ואת נימת קולו אני מכיר היטב. שפמו ושערותיו הסבוכות מאפירים כבר, אבל פניו צעירים ועיניו הכהות יוקדות. הוא עושה תנועות רחבות, מרים בלא הרף את זרועותיו כמו לזעקה, ולעיתים משלח את אגרופו הימני הקמוץ משמאל לימין באוויר, כאילו היה שולף בזעם איזו חרב מן הנדן. קולו משתנה מפעם לפעם ונהפך מבכייני ומתקתק לרועם וזועם. מכל מקום מבטאו מבדח; בעצם אין זה מבטא אחד אלא שניים. הספרדי טבעי לו מלידה ולתוכו מצטלצל עתה הבלגי, שבו הרגיל עצמו מן הסתם תוך מגעו עם האנשים המהוגנים שכאן. זיווגם המפתיע להפליא של לשונות ספר אלו, יש בו צחוק מרענן. באמצע עולות גם כמה מילים מעגת העיתונים ובית הנבחרים. דרך הביטוי שלו היא משום כך אישית מאוד, כמו הריח הנודף מן הגנדרנים הפריזאים. הללו מערבבים יחד שלושה–ארבעה בקבוקונים של בושם; התערובת היא סודם.

חתנו של קרל מרקס פותח במתקפה על היהודים.

" חברים! כשבחרתם בי בפעם הראשונה, הייתה זו מחאה נגד פורמי, נגד מרחץ הדמים שנגרם על ידי היהודים ואנשי העסקים…" (בשעתו נשפט הוא בפורמי בשל הסתה. הצבא ירה לתוך ההמון המסכן המוסת, והוא נחבש בבית הכלא, ושוחרר בזכות בחירתו לנציגה של ליל בבית הנבחרים). "אם תבחרו בי שוב, תכריזו באמצעותי את דבר הסוציאליזם".

הוא מוסר דין וחשבון על פעולתו בבית הנבחרים. "כשעליתי בפעם הראשונה על במת הנואמים, הקשיבו לי, נעצו בי עיניהם כבבעל חיים מוזר ומשונה. אחר כך לא הניחו לי עוד לעולם להגיע לידי דיבור, וכשדיברתי הם צחקו, געו ושאגו. נאומי היה להם לא נוח".

העובדה, שהוא מעלה, נכונה; התיאור אמיתי בהחלט. רק שאין הוא אומר, או שאינו יודע, את הסיבה לכך: הוא לא ידע לכבוש לו את תשומת ליבו של הבית. שכן ככל שתטיח נגד בית נבחרים זה, יש להודות שהוא מקשיב תמיד לכל מי שמגלה יכולת דיבור, גם אם היה זה ציר שנוא או בזוי. מובן מאליו שקל יותר לשאת נאום גדול בבית האגודה של הפועלים במולן־ליל בפני אנשי מכונות שתקנים, מאשר בהיכל בורבון בפני חמש מאות מקימי רעש, שזכו למנדט שלהם בכוח דיבורם.

הוא ממשיך ומדווח על הישגיו, מזכיר את ההצעות שהציע: ביטול הקנסות בבתי החרושת, תמיכה ביולדות העניות. אין זה הרבה. אספלניות קטנות למדי על פצע גדול מאוד. אכן, יש לכך על כל פנים איזה ערך שהוא. אלא ששוב אין הוא אומר, או שאינו יודע, כי אין עוד איש מעז להתנגד לתיקונים קטנים כאלה, במידה שאמצעי המדינה מספיקים… כיוון שאין להשיג דבר בבית הנבחרים, אומר הוא, הרי הוא מפנה פעילותו אל השביתות ומסעות התעמולה. הוא נושא דבר האמת בכל הארץ סביב. "על שום כך מכנים אותנו בשם הסוכנים־הנוסעים של הסוציאליזם. אבל מגיע לנו בעצם השם 'עושי־השליחות', שכן אין אנו מתאכסנים בבתי מלון מעודנים, אלא חיים בקרבכם ומתחברים אתכם"… אני מוצא הסבר זה ענוותני במקצת. ואם כן, למה שואף הוא אף על פי כן למקום בבית הנבחרים? הוא אומר זאת בפשטות, כי בדרך זו נהנים מסמכויות יתר ונוסעים לכל מקום חינם אין כסף. ייתכן שאפשר עוד להוסיף: גם מפני שכחבר בית הנבחרים אין נאסרים בנקל כל־כך.

לאחר מכן הוא מתקיף את הסוציאליסטים מגוון אחר, קודם כול את הסוציאליסטים הנוצרים. בשעת כושר זו משתמש הוא בביטוי אשר ברוב ארצות אירופה נענשים עליו לשנות מאסר ארוכות בשל חילול השם. אני תולה את עיניי בקצין המשטרה. הוא אינו מניד עפעף. המאזינים צוחקים.

כמו שהם צוחקים בכלל לבדיחותיו הגסות והתפלות. הם הולכים אחריו ללא התנגדות בבדיחה, כשם שהם הולכים אחריו ברצינותו השותתת דם. מימיי לא ראיתי קהל מאזינים כזה. הם שותים בצמא את דבריו כאילו היו אלה דברי אוונגליון — בשורה שמימית שבה הם מאמינים עדיין. כולם מוקסמים ועיניהם קופאות בו, כולם ללא ניע, ראש על יד ראש, כיושבים כך העומדים, ומבט אחיד זה נאמן כל־כך, צייתני כל־כך וחדור תמימות קדושה כל־כך. הקמטים העזים שבפניהם השחומים מספרים עתה בצורה הנוגעת עוד יותר ללב על קדרות של שעות, ימים, שנים וחיי אנוש, שבילו עם אויבת זו, המכונה, באוויר הרע, ברעש רצועות הגלגל האין־סופיות.

אך האדם שעל קרשי הבימה ממשיך להטיף דבש ודם. הוא מסית ומגרה אותם, מגביר סבלם בתיאורו הצורם, ומעורר את רגישותם. הוא מסית אותם נגד בעל מפעל אחד בפורמי, איש אשר היגר לשם לפני עשרים שנה ושני פרנקים בכיסו, עבד כפועל פשוט וכיום יש לו שלושים מיליונים. הלה עבד אפוא בעצמו. היכן גבול אי־הצדק? ברכוש או במידה מסוימת של רכוש? ואם הלה יפסיד כל ממונו, היהפוך שוב לאח? לחבר?

אחר כך מדבר המועמד על אחד ממתחריו בבחירות, בעל מפעל אחד שעורך משתאות לבוחרים. "אה, הוא עורך לכם משתאות? נו, אתם רשאים לשתות בשלווה את יינו, לאכול את בשרו — ואחר כך תצביעו בשבילי. הרי יין זה ובשר זה שלכם הם. אתם הרווחתם לו את הכסף שבו הוא משלם. לא רק אחרי ארבע שנים — אלא ארבע פעמים בשנה צריכות היו להתקיים בחירות, כדי שיערכו לכם מסיבות לעיתים מזומנות יותר. אבל אתם לא תניחו להם שיקנו אתכם בשכר לחם ושעשועים; אתם חייבים לגור בארמונות! אתכם רוצה אני לראות בארמונות!"

לא, גם אם אאמין לו בכול, לזאת לא אאמין. הרי את הפועל מפורמי שנעשה מיליונר, רוצה הוא להשליך מן הארמון החוצה. החברות נפסקת אפוא בפתח הארמון.

ובשעה שהוא בוכה, מדבר גבוהה, מאיים ומסית, שואל אני את עצמי, אם הוא מתכוון בכנות לטובת האנשים המסכנים הללו. על כך לא נקל לענות. אני מרגיש ברור, כי פעם בפעם הוא אומר דבר אחר ממה שהוא חושב. אלא שגם בחוסר הכנות קיימים הבדלים חשובים. אני יכול לתאר לעצמי חוסר כנות קטנה ועלובה, המכוונת אך ורק להשגת המנדט, ומחניפה לעם ומסיתה אותו למען יתרונות עלובים כאלה. חוסר הכנות האחרת, כוונתה למשוך את ההמונים אל המהפכה, שאינה יכולה להצליח, ולהעמיד תביעות, אשר עבור המרדן מובן שאינן בנות ביצוע, אם אינו שוטה. מטרתו תהיה אז רק להשיג את הצודק, בשעה שהוא תובע את הלא צודק. כך הם ניסחו לפני מאה שנה את התביעות הבלתי אפשריות של חירות, שוויון ואחווה, ובאילו דברים מעטים נעשה קצת טוב יותר עלי אדמות. לאיזה סוג של חסרי כנות שייך אפוא הנואם שלי, שאיש פיקח הוא — לגדול או לעלוב? אין אני יודע.

אני יודע רק זאת, שמאזיניו מעוררים בי רחמנות עמוקה. כלום יתנוונו הם לאט, בחולי, במצבם הנוכחי, או שבבקשם טוב ממנו, יפרצו אל הכידונים, כמו בפורמי? דור זה של אנשי המכונה, ואולי גם הדור הבא ומי יודע עוד כמה — אבודים הם. זו עובדה אכזרית. כלום אפשר לשנותה? מצבם כמצב היהודים, שבמקרה עליהם לחיות חייהם בתקופה אנטישמית. יהודים שיחיו בימים מאוחרים יותר יראו ימים בהירים יותר; אלה החיים, עכשיו רע להם, פשוטו כמשמעו.

האדם על הבמה מכנה עתה את הסוציאליזם שלו ביומרנות "מהפכני ומדעי". אזי הוא שולף שוב מנדנה את חרבו הדמיונית באותה תנועת יד פראית ומנבא שעם ניצחון רעיונותיו יבוא האושר לאנושות. הוא מסיים את דבריו. הם מוחאים לו כף במשך דקות ארוכות.

הסוציאליזם המהפכני והמדעי! מילים רוממות ומצלצלות. אלא שנציגיו האמיתיים אינם באים לאספות כאלו. המהפכנים המדעיים מכינים את הגאולה מתוך המצוקה הקיימת, ובזה מכינים הם אולי מייד גם מצוקה חדשה. כבר משערים איך ייפול דבר: השימוש בחשמל יבוא! אבל נואמים כאלה, כגון זה של היום, תפקידם להשלות את הסובלים בלילם האפל באמצעות אגדות, הבטחות ואשליות שיהיו רוויות דם או דווקא נעימות.

אחריו אין איש מבקש את רשות הדיבור. אז מזמין יושב הראש את החבר פראנסואה לעלות על קרשי הבימה. החבר פראנסואה ישיר לנו שיר חדש.

זהו הרגע המרומם של הערב. לעולם לא אשכח את הזמר הזה. נסחף בשיר המורדים שלו, מתרומם הוא על בהונות רגליו, מתמתח בחוזקה כל־כך, ומנופף ידו הימנית גבוה־גבוה מעל לראשו, עד שנדמה כאילו הוא גדל מעל למידת אנוש. בשיר קצר זה מובע יותר מאשר בכל הדקלומים של המנהיגים. לא, לא השיר, שארבעת הבתים שלו מדברים בשפת יומיום של סבל ומצוקה, על אלה שחיים חיי מותרות וגם קצת על המעורבים בעניין פנמה. נוגע ללב יותר מן השיר הוא הביצוע שלו, היא — היד המונפת שם למעלה באוויר. שכן יד זו היא בעלת מום. חסרה היא את האגודל; איזה מקרה אכזרי על ידי המכונה. אף על פי כן ממשיך הוא ועובד בידו המסכנה; דבר זה נראה ברור. עתה מרפרפת ורועדת היד ללא הרף מעל לראשו, כאילו היה רוצה להראותה לחבריו שואפי הנקם. הפזמון החוזר:

חברים, אומץ נאזור נא

ובפעולה נתחיל נא!

פורץ מפיו בכוח; הוא מתאמץ עד להתפקעות עורקיו כמעט. חיש מהר למדו החברים את הפזמון החוזר, ולאחר הבית השני מצטרפים הם למקהלה. אחרי הבית הרביעי שרים כולם. מהאולם עולה מעין המיה. בלהט מרימים כולם ידיהם, אבל גבוהה מעל לכולם מרפרפת ידו הפגומה של הזמר, ומופלאה מנשבת מעל לאספה רוח המהפכה.

הספר "מחשבות על הדמוקרטיה בצרפת" יצא לאור בהוצאת ארגמן וזמין לרכישה בקישור. 

The post "להטיף דבש ודם": הרצל על הסוציאליזם, פרק מספר appeared first on מידה.

השורה הזו לא נכתבה בהתרסה, לא בניסיון להשחיר מישהו כדי ליצור דה-לגיטימציה, ולא כדי לצבור נקודות בוויכוח הציבורי. השורה הזו נכתבה בדאגה גדולה.

ברור לי שכל צד בוויכוח על הגבלת כוחם של המשפטנים מאמין שהצד השני הוא האיש הרע בסיפור. אני לא מתיימר לחשוב שהצד שלי כן ואידאולוגי בעוד הצד השני צבוע ואנוכי. בכל זאת, אני אומר בדאגה גדולה שהמשפטנים מובילים אותנו לאלימות בכוונה תחילה. החלופה היא שמדובר באנשים חסרי בינה שלא מבינים מה מוטל בכף, ומנהיגי שלטון המשפטנים שלנו, יהיו מגרעותיהם אשר יהיו, הם אנשים חכמים ומתוחכמים. נשארה אם כך רק האפשרות שהם מובילים אותנו לאלימות בכוונה תחילה.

תומכי מערכת המשפט נושאים לדעתם את דגל הדמוקרטיה, הליברליזם וזכויות האדם. הם באמת מאמינים שאנשים דתיים ולאומיים לא יכולים להיות ליברלים, שהרי הם מאמינים באופן עיוור במשהו שאינו נתון לדיון. הם מסיקים מכאן שהדתיים והלאומיים הם גם מתנגדיהם של זכויות האדם, מפני שאם יש דעות לגיטימיות ודעות שאינן כאלו בהכרח אפשר לפגוע באנשים רק בגלל דעותיהם או מפני שכך כתב מישהו לפני אלפי שנים. מכאן הם גוזרים שאותם דתיים ולאומיים הם מתנגדיה של הדמוקרטיה, שהרי לשיטתם מהותה של הדמוקרטיה היא זכויות האדם. אין דמוקרטיה ללא זכויות אדם, ואין זכויות אדם ללא נאורות שנובעת מרוחו החופשית של האדם. שלטון העם, בייחוד עם של דתיים ולאומיים, הוא סכנה לדמוקרטיה.

הלוגיקה הזו היא טעות מסוכנת.

זכויות האדם אינם מהותה של הדמוקרטיה בעלת הערכים הליברליים. זו מניפולציה. זכויות האדם הם תוצר הלוואי של דמוקרטיה שהיא שלטון העם. שלטון הבבונים הלאומיים והדתיים, שלטון העם, הוא תנאי לדמוקרטיה ליברלית.

מדינות דמוקרטיות מכבדות את זכויות האדם של תושביהן. זכויות אדם הוא מושג לא כל כך ברור, אבל לצורך הדיון אפשר להסכים שכיבוד זכויות אדם הוא הכינוי למצב שבו המדינה נוהגת באזרחיה בעדינות, מרסנת את כוחה, ומאפשרת לאזרחים מידה רבה מאד של חופש.

מה הקשר בין דמוקרטיה, שלטון העם, לבין התנהגות עדינה כלפי האזרחים?

הקשר הוא שבדמוקרטיה השלטון זוכה ללגיטימיות בעיני בני עמו. האזרחים, ובכללם אותם נמוכי מצח דתיים ולאומיים, מקבלים עליהם את השלטון, את כוחו, את החלטותיו, את המגבלות והמיסים שהוא מטיל. הם מקבלים עליהם את כל זה כי השלטון בעיניהם לגיטימי, הוא לא נכפה עליהם אלא נבחר על ידם. לעיתים יש לבני העם טענות לשלטון, לעיתים השלטון מעורר זעם ותסכול, אבל תמיד השלטון זוכה ללגיטימיות.

הלגיטימיות של השלטון נובעת משני מקורות שהם אחד. המקור הראשון הוא ההבנה שגם כאשר השלטון מעורר התנגדות ונוהג אחרת ממה שכמה אנשים מעדיפים, תמיד פתוחה הדרך לעם להחליף אותו, ואם השלטון לא הוחלף כנראה שרוב העם רוצה בו. לפחות השלטון מייצג את הפשרה הכי טובה שהצלחנו להשיג כדי לבנות רוב. ברור שרוב העם מתנגד לדרישות החרדים בממשלת הימין, ורובו מתנגד לוויתורים לערבים בממשלת השמאל, אבל בכל מקרה המהלך נתפס כפשרה הטובה ביותר שמניבה רוב. ברור שכך הדבר מפני שאם הייתה פשרה אחרת, שמניבה רוב גדול יותר, הייתה הממשלה מתחלפת.

המקור השני ללגיטימיות הוא הזכות שיש לעם לפעול נגד השלטון באמצעים לא אלימים, באמצעים פוליטיים. אם משהו לא מוצא חן בעיני העם הוא יכול לפנות לנבחריו, הוא יכול לאיים בהחלפת השלטון, או הוא יכול לקבל סעד מבית המשפט. בכל מקרה כל סטייה של השלטון נתפסת כדבר זמני שיבוא על תיקונו בבחירות הבאות.

שלטון שנתפס כלגיטימי, שלטון שהמחאה נגדו תתבטא בכלים פוליטיים, לא נדרש להפעיל כוח כדי לאכוף את סמכותו. אנשים יצייתו לחוק, ישלמו את מיסיהם, וישתפו פעולה עם השלטון מרצונם החופשי. במצב כזה יכול השלטון להרשות לעצמו להתנהג בעדינות גם עם יחידים שמאתגרים אותו, מפרים את החוקים ומסרבים לשתף פעולה. תמיד יהיו מפירי החוק מיעוט קטן, וגם אם נזקם גדול שמירת השקט והלגיטימיות השלטונית שווה יותר.

שלטון העם מוביל לשלטון לגיטימי, שלטון לגיטימי מוביל לשלטון עדין ומרוסן, וכך נוצר הצימוד בין דמוקרטיה ובין זכויות אדם. המערכת הזאת מתקיימת כל עוד אנשים מאמינים שיש ערוץ לא אלים שבו הם יכולים להשמיע את קולם, וכל עוד הם מאמינים שכל עיוות שלטוני הוא זמני ויבוא על תיקונו בבחירות הבאות.

אם מופר האיזון, אם אחד משני התנאים לא מתקיים, יוצר מצב חדש.

בעיני השמאל המתוסכל בישראל הופר התנאי שכל עיוות יבוא על תיקונו בבחירות הבאות. הימין שולט שנים רבות, והתיקון לא נראה באופק. אין ספק שמצב שבו השלטון לא מאוים בהחלפה הוא מצב לא בריא. המצב של שלטון ימין ארוך מאד אינו פגם מבני של השיטה אלא כישלון השמאל להציע חלופה. השמאל ממשיך להניף דגלים שרוב העם מואס בהם – דגל אשליית השלום בעולם של אסלאם רדיקאלי, דגל הסוציאליזם בעולם של הצלחה קפיטליסטית מסחררת, ודגל החילון וטשטוש הלאומיות בעולם שמחפש משמעות. אילו היה השמאל מפיק לקחים מכישלונותיו בבחירות ומציע חלופה פופולארית יותר, הייתה הבעיה הזו באה על תיקונה. במקום להפיק לקחים ולנצח בבחירות בחר השמאל להגן על מדיניותו באמצעות השלטת מערכת המשפט.

השלטת מערכת המשפט מפירה את התנאי השני. תחת שלטון המשפטנים אין שום ערוץ לא אלים שבו אפשר למחות נגד עוולות השלטון או לשנות את דרכו. המשפטנים לא נבחרים, הם לא כפופים לתהליך פוליטי, כוחם לא מוגבל, ושלטונם לא זוכה ללגיטימיות. ההפך הוא הנכון, שלטון המשפטנים נתפס על ידי רוב העם, ויהיו דתיים, לאומיים, נמוכי מצח וחסרי תרבות ככל שיהיו, כעריצות לא לגיטימית.

אנשים שחיים תחת שלטון לא לגיטימי כבר לא רואים בציות לחוק ערך. להפך, כל סטייה מהחוק היא נקמה קטנה בשלטון, ותיקון קטן של משוואת הכוח הלא הוגנת. התמשכות השלטון הלא לגיטימי והעדר ערוץ פוליטי להחלפתו מייצר זעם. בהעדר ערוץ פוליטי להשפעה על השלטון יופנה בסופו של הדבר הקיטור הפוליטי לערוץ היחיד שנשאר – ערוץ האלימות.

תסיסה, אי ציות לחוק, אלימות וזעם תחייב את השלטון להפעיל כוח כדי לשמור על שלטונו. תימצא הנוסחה שתאפשר לעקוף את זכויות האדם. תתפתח אכיפה בררנית, דיכוי אלים של הפגנות, הדחת עדים לשקר, משפטי ראווה תפורים, ובסופו של דבר ייעלמו זכויות האדם של מתנגדי השלטון. שלטון שנתיניו מאסו בו לא יכול להרשות לעצמו לשמור על זכויות אדם.

שלטון העם מאפשר ערוץ שינוי פוליטי, יכולת השינוי מובילה ללגיטימיות, לגיטימיות מובילה לשמירה על החוק ולשקט פוליטי, ושקט מוביל לזכויות אדם ולשלטון מרוסן. שלטון שכופה את עצמו על העם, שחוסם כל ערוץ פוליטי לשינוי ולהחלפת השלטון מוביל לאי לגיטימיות, אי לגיטימיות מובילה לחיפוש ערוץ אחר לשינוי, ואם היחיד שנותר הוא אלים תפרוץ אלימות, האלימות תוביל לצעדים חריפים של השלטון, ואלו ימחקו את זכויות האדם.

שלטון המשפטנים שלנו בוודאי ער לזעם שהוא יוצר. הוא לא עיוור והוא רואה את הטונים ההולכים וגבוהים, והוא חכם מספיק לחוש את המחנק שבו חי רוב העם. בכל זאת ממשיכים המשפטנים ללבות את הזעם נגדם מדי יום. כוחה של הממשלה ניטל בטעמים קלושים ואף מופרכים, כבודה של הכנסת הנבחרת נרמס בריש גלי, ובמקביל נאמני השיטה זוכים להגנה. המשפטנים יאלצו שר לקדם את אנשי שלומם ששיקרו למענם בבית המשפט, יעקרו את יכולתה של ועדת חקירה להוקיע את מי שריגל למענם, ימנעו פיקוח על חקירת המתועבים שבפשעים אם נעשו בידי מי משלהם, יסגרו תיק לגנבים מקושרים, וייתלו בעדות מופרכת של פושע אם מצאו הזדמנות לפגוע במי שנמצא בעמדת כוח ואינו משלהם. יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, שנה אחרי שנה נמשך הדבר, ועיננו רואות ואין לאל ידינו.

עליונות המשפטנים גורמת עוול לכולם. היא גורמת עוול לשמאל שנפטר מהצעת ערך לציבור הבוחרים כי המשפטנים יגנו על כוחו בכל מקרה, והיא גורמת עוול לימין שחי בתחושת מחנק והעדר ערוץ פוליטי לממש את דרכו.

כל זה יוביל במוקדם או במאוחר לאלימות. לא מפני שמישהו רוצה באלימות, אלא מפני שזו דרך הטבע. אנשים זקוקים לערוץ שחרור לקיטור הפוליטי. שלטון העם הדמוקרטי מציע להם ערוץ לא אלים, וכך מרוויחים כולם. כשנחסם הערוץ הפוליטי הופכת החלופה האלימה לכורח המציאות.

אני כותב את השורות האלו בדאגה גדולה.

הנתיב שבו אנחנו נמצאים מוביל לאסון. הימין מחויב לריסון, ועליו לעשות כל שביכולתו כדי לשמור את המאבק בתוך כללי המשחק הפוליטיים. השמאל מחויב לשחק את המשחק הפוליטי, לחשב את דרכו מחדש, להציע לציבור הצעה שתזכה בבחירות, וכך להעניק לנו תחרות אמיתית על השלטון.

מעל כל אלו בית המשפט והמשפטנים חייבים להסיר את טבעת החנק שהטילו על המערכת הפוליטית. הכנסת היא הריבון, ועל בית המשפט לכבד זאת – או שיבוא אסון. הממשלה זכאית לקבל החלטות שנראות לשופטים שגויות ועל השופטים לדון רק בחוקיות של פעולותיה – או שיבוא אסון. מערכת המשפט חייבת לפרסם את נימוקיה, לקבוע קריטריונים ברורים איך היא מגיבה לכל הפרת חוק ולדבוק בכללים כאלו – או שיבוא אסון. הייעוץ המשפטי חייב להפסיק לראות בעצמו שומר סף לעומתי, רשות מאזנת לנבחרי העם, ולהסתפק בתפקיד המאפשר והתומך במדיניות נבחרי העם – או שיבוא אסון.

חסידי שלטון המשפטנים מאמינים שהבעיה היא הניסיון ליטול מבית המשפט את כוחו. התסכול מכישלונם המתמשך בבחירות מעוור את עיניהם. שלטון שנעדר לגיטימיות, שלטון שאין תהליך פוליטי שעומד מעליו, יוביל לאלימות בכל מקרה. הם עצמם ירצו יום אחד לשנות דבר כזה או אחר ויגלו שאין דרך לא אלימה להשפיע על השלטון. המקור לאסון הצפוי איננו אידיאולוגיה מסוימת אלא הרס שלטון העם. גם אם תחליף הכנסת את השופטים באחרים בעלי אידיאולוגיה ימנית, ואלו יפעלו כאילו הם נעלים על שלטון העם, תהיה התוצאה זהה.

קשה להאמין שהמשפטנים השולטים בארץ לא מבינים את גודל השעה. יהיו מגרעותיהם אשר יהיו, הם אנשים חכמים ומתוחכמים. הם בוחרים להמשיך בחנק שלטון העם, ומכאן נובע שהם מובילים לאלימות בכוונה תחילה. גם הם אינם אנשי רשע מטבעם. סביר שלא השאיפה לאסון מניעה אותם אלא השאיפה לכוח. האמונה שרק נטילת השלטון בכוח מצילה אותנו. כך מאמין כל דיקטטור, והדרך הזו מובילה רק לכיוון אחד – אלימות פוליטית.

אנחנו עוד לא שם. הזעם והתסכול מרוסנים על ידי שנים ארוכות של חינוך לאהבת המדינה ולכיבוד חוקיה ועל ידי האיום החיצוני במלחמה שעוד לא הסתיימה. עדין אפשר לתקן.

The post שלטון המשפטנים מוביל אותנו לאסון appeared first on מידה.

להגנתו טען בית המשפט שפיקוד העורף והמשטרה סירבו להשיב ביחס להפגנות במהלך יום שישי ועמדו על כך שעמדתם בנושא תימסר בשבת. המדינה, כך נכתב, הסכימה לבקשת העותרים לקיים דיון במהלך השבת בנושא. מי זו "המדינה" בהקשר הזה? טרם הובהר. הרכב השופטים לא נעתר לבקשה העלומה לקיים דיון בשבת וקיים התייעצות טלפונית, שהרי שיחת טלפון, כידוע, אינה כרוכה בחילול שבת על פי יהדות בג"ץ.

המשטרה דווקא טוענת כי "הציגה את עמדתה טרם כניסת השבת… רק פיקוד העורף התבקש להציג מתווה מוצע לקיום המחאות… לנוכח החלטת בג"ץ ולשם מימושה, מאות שוטרים הופעלו תוך סיכון חייהם ואף נאלצו לחלל את השבת".

מי דובר אמת? אולי האזרח בן ה-60 שנלחם כעת על חייו לאחר שנשמעה אזעקה במהלך ההפגנה בכיכר "הבימה" ולא עמד בדוחק הנורא שנבע מהידחסותם של מאות המפגינים אל עבר המרחב המוגן. לו היה טיל פוגע חס וחלילה במפגינים, שהפגינו מכח החלטתו של בג"ץ שבודאי אינו מבין בענייני בטיחות יותר מאשר אנשי פיקוד העורף המנוסים, על מי היתה מוטלת האחריות לחייהם של הנפגעים? מי היה נמצא אשם בועדת החקירה?

מאוחר יותר פורסמה הודעה רשמית של צה"ל לגבי האישור החריג. וכאן עולה השאלה: האם הדרג המדיני אישר את המהלך?

מועדים לשמחה @idfonline,
להלן שאילתא:
האם פניתם לרוה"מ ו/או לשר הביטחון ע"מ לקבל את הנחייתם, לאחר שהצגתם בפניהם את מכלול השיקולים וההמלצות עובר לתשובתכם לבג"ץ? https://t.co/ijh6L1CcHg

— התנועה למשילות ודמוקרטיה (@Meshilut) April 4, 2026

מדוע כה חשוב לאפשר הפגנות בהפקרות שכזו כאשר כל עניינן הוא למחות נגד מלחמת קיום של ממש מול אויב רצחני שמצהיר ללא הרף על כוונותיו להשמיד את מדינת ישראל? מהי האלטרנטיבה שמוצגת על ידי כל אלה שמפגינים בדרישה להפסיק את המלחמה? האם הפגנות שתומכות בהמשך הלחימה היו זוכות לאישור שכזה?

אגב, מעניין לראות את השוויון המלא בטיפולו של בג"ץ בעתירות שהונחו לפניו ממש באותה עת, יום לפני ערב החג. עתירת השמאל שביקשה, כאמור, להתיר את הגדלת מספר המשתתפים בהפגנות ועתירת הימין שביקשה לאפשר ביקורי יהודים בהר הבית ללא התקהלות. דיון ראשון בעתירת השמאל התקיים כבר ביום שישי בבוקר וההמשך תוך חילול שבת ידוע. דיון בעתירת הימין עדיין לא נקבע בכלל.

יפים כאן דבריו של ח"כ שמחה רוטמן: "כל מה שצריך לדעת על בג"ץ. כשאנשים ביקשו להתפלל הציגו בפני שופטי בג"ץ ב-2020 הבדלים באכיפה על מגבלות הקורונה בהפגנות לעומת תפילות, הם פיהקו… כשהוצגו עכשיו לשופטי בג"ץ ההבדלים באכיפה של מגבלות פיקוד העורף בין ההפגנות לבין התקהלויות אחרות הם דרשו בהיסטריה תשובות, תוך כדי שבת".

באופן אבסורדי לחלוטין, מתיר בית המשפט הגבוה לצדק שלא להשמע להוראות פיקוד העורף. שופטי בג"ץ הציבו עצמם מעל הרשות המבצעת ובכך למעשה פסעו צעד נוסף בהפיכה המשפטית האמיתית שמתחוללת כאן מאז ימי אהרון ברק. זו העת שבה על אנשי הימין לצאת אל הרחובות ולהפגין כנגד האנרכיה שהולכת ומתממשת לנגד עינינו, אבל הרי אסור להתקהל בזמן מלחמה. אולי נעתור לבג"ץ?

The post ההחלטה המטורפת של בג"ץ appeared first on מידה.

נתחיל בעובדות: צוות שידור של CNN הותקף על ידי לוחמי גדוד "נצח ישראל". כמה לוחמים? כפי הנראה, שניים. מה היתה תגובתו הראשונית של הרמטכ"ל? הדחת הגדוד. נאמר ללוחמים שיש להם 24 שעות לאסוף את חפציהם וללכת הביתה לפחות עד אחרי חג הפסח. מה רואה העולם? ענישה קולקטיבית בלתי סבירה. מה רואים החרדים שנדרשים להתגייס? פגיעה לא פרופורציונלית באחיהם המשרתים. דובר צה"ל לתקשורת הזרה מיהר לגנות את לוחמי צה"ל ולהתנצל.

יש טייסים שסירבו לשרת ולא הושעו, לא הם ולא הטייסת כולה. כשיוצאי 8200 סירבו להתייצב לשירות המילואים, המפקד שלהם ביקש מהם לחכות עד למימוש הרפורמה המשפטית אם תמומש. כאשר חיילי גדוד 82 בחיל השריון סירבו להכנס לרצועת עזה, הם נכלאו ורק הם. כאשר לוחמי חטיבת הנח"ל סירבו לשוב לרצועת עזה הם נכלאו אך הגדוד שלהם לא הודח, לא הועבר לגזרה אחרת ולא יצא לרענון ערכי.

כזכור, לוחמי הגדס"ר הבדואי החשודים בהברחת סמים וסיגריות לאויב שברצועת עזה – לא הודחו. הם הועברו לגזרה אחרת. בהם לא פגעו, אותם לא הכתימו, כותרות הדיווחים בתקשורת העולמית לא הביכו אותם.

רבים מלוחמי גדוד "נצח ישראל" שלא היו מעורבים בכלל באירוע הביעו מורת רוח אל מול החלטתו של הרמטכ"ל. אחד מהם אמר: "זה שובר, זה פוגע. להקפיץ חמש פעמים בהתקלה בשנתיים וחצי האחרונות ועכשיו יורקים עליך וזורקים אותך. למה להשאר במילואים? למה לגייס חרדים אם את המילואים שיש אפשר לזרוק? איזה הצדקה יש להתנהלות כזו, מול 450 חיילים? מי יתייצב אחרי אירוע כזה?"

תמוהה החלטתו של הרמטכ"ל רא"ל אייל זמיר דוקא אחרי שמספר ימים לפני התקרית אמר בדיון בקבינט הבטחוני שצה"ל קורס לתוך עצמו על שום מחסור בחיילים. ובכן, אם צה"ל קורס ואין מספיק חיילים, האם זה נכון להדיח גדוד שלם? כמה מוטיבציה מפיח הצעד הזה בקרב לוחמי הגדוד ובקרב כל אלה שהרמטכ"ל מבקש לגייס?

ההחלטה גררה גם תגובות קשות ברשתות החברתיות. אשתו של אחד הלוחמים בגדוד, תמר סוקולובסקי, כתבה בפייסבוק כי מדובר ב"יריקה בפרצוף. מעיפים את כל הגדוד… מעיפים את המסורים ביותר. את אלו שהתייצבו ב-100 אחוז. אני פשוט מזועזעת, מרגישה בושה שככה נראה ומתנהל הצבא שלנו".

אשת הלוחם אלחנן עטיה שאיבדה את בעלה הראשון בקרב בג'באליה כתבה: "מסתבר שהמסירות והויתורים שלנו עומדים למכירת חיסול… איך יכול להיות שזורקים אותנו מכל מהדרגות?״

על רקע הטענות בצה״ל מיהרו להבהיר אין כל כוונה להדיח את הגדוד משירות אלא לשלוח אותו לתקופת אימון לביצוע ״תהליך לחיזוק היסודות המקצועיים והנורמטיביים״. וזו הבעיה העיקרית. במקום לטפל באופן נקודתי בחיילים המעורבים בתקרית (אחד מהם הודח ולגבי השני טרם התקבלה החלטה), בצה״ל החליטו לנקוט בצעדים קולקטיביים.

אתם מבינים? טייסים הם סוליסטים, אנשי 8200 הם אינדיווידואלים, לוחמים אחרים שסירבו לשרת רשאים לאחוז בדעות משלהם ולשלם את המחיר עליהן; אבל דתיים או חרדים? הם ״תופעה״, הם ״מגזר״, הם "כולם ככה", אצלם צריך לגדוע דברים מהשורש, לחנך מחדש, את כולם. קמפיין אלימות המתנחלים מרים את ראשו המכוער שוב ושוב.

קו ישיר מחבר בין המעשה הנפשע של הפצ"רית בפרשת שדה תימן (שלא הודחה עד לרגע זה) לבין הטיפול בלוחמי "נצח ישראל". משום מה לא זכינו לשמוע את הזדעקותו של הרמטכ"ל אודות התנהגותה וערכיה של יפעת תומר ירושלמי. והסיבה ברורה. ביסודו של דבר הם מסכימים. כשם שהיא ביקשה, להראות בפני העולם כיצד נוהגים בצה"ל ביד קשה ב"חיילים סוררים"; כך גם הרמטכ"ל מבקש לרצות את התקשורת העולמית העוינת.

הגיע הזמן להפסיק להתהדר במוסר צבוע שאין בו שום תועלת וגרוע מכל – שמתרחש על גבם של חיילי צה"ל. חג החירות הנוכחי הוא זמן טוב להתחיל.

The post נצח ישראל לא יישבר appeared first on מידה.

ראשית תורתו הלאומית של סמולנסקין אינה תורת גאולה אלא תורה של לאומיות גלותית. הוא אינו ציוני כהס. אך גם בו, אפילו בתקופתו הראשונה, תקופת הלאומיות הרוחנית, פועלת הרגשת הגלות בצורה פנימית וכמוסה, ומראשיתו הוא מגן בהתלהבות רבה על התקווה המשיחית הגלומה באמנציפציה ומביע אמונה באפשרות הגשמתה. אחרי כן היה סמולנסקין אחד מיוצריה של חיבת־ציון, עם ליליינבלום ופינסקר. אבל תורתו הלאומית של סמולנסקין בתקופתו הראשונה היא רוחנית־גלותית. סמולנסקין הוא שיצר את תורת "האומה הרוחנית" ("עם הרוח") ששמעון דובנוב, אבי רעיון האוטונומיזם, פיתח אחר כך על פי דרכו. את רעיונותיו הלאומיים הציג סמולנסקין במאמרו "עם עולם" ובמאמר־המילואים שלו "עת לעשות", ובייחוד בחיבורו עת לטעת, שהוא המעולה בכל חיבוריו הפובליציסטיים.

שאלת קיום היהדות הבעיה החדשה שסמולנסקין דן בה היא שאלת קיום היהדות, השאלה הקלאסית של הלאומיות הרוחנית שהס עוד אינו יודע על קיומה. אומנם בלב רבים מבני הדור קיימת הייתה הדאגה לעתידה של האומה הישראלית. אבל סמולנסקין הוא שהעלה עניין זה על הפרק ועשה אותו לשאלת הזמן: הוא שעשה את שאלת קיום היהדות שאלה מרכזית וממנה ניגש לדון על כל עולם המחשבה והמעשה של דור ההשכלה והרפורמציה היהודי. מה לעשות ובמה לקדם את פני סכנת הטמיעה הצפויה לישראל? זאת היא השאלה הגדולה שעליה החל סמולנסקין להרעיש את הלבבות. סכנה זו נשקפת לישראל בזמן הזה, בשעה שהגבולות התרבותיים והדתיים המבדילים בין ישראל לעמים הולכים ונהרסים. בכל הארצות היהודים עומדים לסגל להם את לשונות הגויים ולאמץ את אורחות חייהם; בארצות רבות נפרצו חומות הדת; תקוות הגאולה הולכת ונכרתת מלב רבים; "ומי זה לידינו יתקע, אם לא בדור שלישי לא יזכרו בשם ישראל עוד, והדור הרביעי ישכח גם רֶחם ממנו חצב". וגם אם לא ישכחו בני ישראל את מוצאם, הלא אין ספק שעומדים הם להיפרד לארצות הגלות השונות ולהיקרע לשבטים שונים "קריעת עולמים" (עם עולם, פרק ו, "חברת כל ישראל חברים"). ולפיכך חובה מוטלת על כל איש האוהב את עמו לעמוד בפרץ ולבקש תרופה למחלת האומה. כי "ישראל חולה הוא, חולה מאוד, הוא הוכה בחולאים רעים ונאמנים לא רק מידי שונאיו, כי אם גם בית מאהביו, הוא הוכה בלי חמלה מכף רגלו ועד קודקודו — וארוכה נאמנה דרושה לו לבל ימות ואבד שמו" (עת לטעת, ספר א, פרק ו, "מה ישועתנו?" ומעין זה במקומות רבים במאמריו). במה אפשר לקדם פני הרעה הזאת?

לאומיות, השכלה, תיקונים בדת

בספרו עם עולם מנסה סמולנסקין ניסיון ראשון לסדר את השקפותיו על הלאומיות הישראלית.

בספר זה הוא דן בשאלת "התיקונים" שהוא כולל בה את שאלת התיקונים החברתיים ואת שאלת התיקונים הדתיים, או כמו שהוא קורא להם, תיקונים חיצוניים ותיקונים פנימיים. סמולנסקין הוא משכיל והוא מטיף לאידיאלים של ההשכלה. התיקונים החיצוניים נוגעים ליחס העם היהודי אל העמים האחרים. צריך "ללמד איש ואיש דעת דרכי הארץ אשר ישב בה ושפת עמה, למען יהיה לכלי חפץ לה, להקריב לבו אל העמים שכניו" וכו'. צריך ללמד את בני ישראל חוכמה, מלאכה, מסחר "בכבוד ויושר", עבודת אדמה; יש לשתול בליבם את הרצון להיות חרוצים ולהיטיב עם ארץ מגוריהם למען לא יהיו "אוכלים מטוב הארץ ואינם עושים דבר לטובתה"; צריך שהיהודים יצאו "מחורי עפר" שנחבאו בהם, ויהיו "לאנשים", למען יראו בני הארץ כי "עם חפץ" הם ולא יבוזו להם (פרק ה). כמו כן יש ללמדם להוקיר את החופש שניתן להם בארצות שבהן נשתחררו, כדי שלא יבעטו בו, ובארצות שבהן לא זכו לחופש — ללמדם לשאוף אליו ולהגיע אל מימושו (פרק ו).

השקפתו מחדשת לגבי התיקונים הפנימיים. הוא חפץ להעמיד את התיקונים על עיקר חדש: על עיקר דתי־לאומי, כדי להדוף את תורת המתקנים מגרמניה (הרפורמים) שהרבו התבוללות בתיקוניהם. מודה הוא בצורך להקל מעל העם את עול החוקים שאינם מתאימים לרוח הזמן, וכן גם בצורך לשנות את סדרי העבודה בבתי התפילה ולייפותם (פרק ט, "תיקונים פנימיים", השווה גם טו, "משפט התיקונים"). אבל דוחה הוא את עיקרון ההתבוללות בתוך עם הארץ שברפורמציה הגרמנית שכוונתה הייתה לתקן ולחזק את היהדות ולמעשה הזיקה, ומבליט את פגיעתה בתקוות הגאולה. סמולנסקין מבאר את נטיית הטמיעה של יהודי גרמניה (זאת היא אחת מטעויותיו המשונות: שהוא חושב את היהדות הגרמנית ללהוטה אחרי הטמיעה יותר מיהודי שאר ארצות המערב) על בסיס שני גורמים: על ידי השפעת תורת ההומניזם של מנדלסון ולסינג ("אהבת העם היא בעיניהם כמנוגדת לתורת אהבת כל בני אדם") ועל ידי העובדה שנאלצו להילחם מלחמה ארוכה על זכויותיהם (לא כיהודי צרפת, הולנד וכו') ובמסגרתה נאלצו להתגונן מפני שונאיהם שהיו מבקרים אותם על תקוות הגאולה (פרק יד ואילך, בייחוד פרק טו, וכן ב"עת לעשות", פרק ב). סמולנסקין מבקש לשלול את הטענה שטובת היהודים במלחמתם למען האמנציפציה מחייבת את התכחשותם לקיומם הלאומי־אתני בכלל ולתקוות הגאולה מן הגלות בפרט. לתכלית זו הוא עומד על שאלת מהות היהדות ועל שאלת גורלה ההיסטורי ומשתדל לברר את אופיו המיוחד של עם ישראל.

עם הרוח

עם ישראל הוא, לפי תפיסת סמולנסקין, "עם הרוח", וקיומו הלאומי אינו תלוי בחיי ארץ ומדינה ובדיבור בלשון לאומית חיה. סמולנסקין מקבל בעצם את עיקר תורתה של ההתבוללות: אין עוד קשר ממשי בין היהודים לארץ לאומית מיוחדת; היהודים אינם שואפים למדינה מיוחדת, אלא הם מעורים בתרבות הארץ שבה הם יושבים ובלשונה. אלא שהוא מטה את התורה הזאת הטיה לאומית בכך שהוא מעלה את הלאומיות היהודית לעולם "רוחני" נאצל. לאומיות ללא ארץ וללא מדינה וללא לשון דיבור, ודאי שלא תצא ניזוקה מהתאחדות אזרחית שלמה עם העמים. סמולנסקין מקבל גם את תורת התעודה של רבני המערב ועושה גם אותה יסוד לתורתו הלאומית (עם עולם, פרק י; עת לעשות, פרק ד). הכוח הפנימי המעמיד את האומה הישראלית הוא תורתה הדתית שהוטל עליו ללמדה לכל אומות העולם, הארץ והמדינה היו רק צורות חיים זמניות לישראל. גם אחרי שגלה העם מארצו הוסיף להתקיים בכוח התורה והאמונה, ולא חדל להיות עם בין העמים. החורבן והגלות לא יכלו לשים קץ לקיומו של עם הרוח. וגם בעתיד יהיה עם ישראל נבדל משאר העמים ברוח, כי את תעודתו הדתית לא יוכל למלא בשלמות, ולפיכך יחיה חיים לאומיים רוחניים עד עולם.

מתוך השקפתו זו יוצא סמולנסקין להגן על התקווה המשיחית ועל הלשון העברית.

תקוות הגאולה נחוצה לעם כדי לקיימו ולחזק את אחדותו. ותקווה זו אין בה כדי לשמש טעם למנוע זכויות אזרח מן היהודים, מאחר שאין עימה רצון "למפעל ולמעשה" והיא לא תעורר את היהודים למרוד ולמצוא את מבוקשם "ביד רמה", ואינה אלא אמונה דתית דוגמת האמונה בתחיית המתים וכו' (עם עולם, פרק טו; עת לעשות, פרק ה). וכך גם בלשון העברית, כמו התורה והתקווה המשיחית גם הלשון העברית אינה אלא ערך רוחני. שפת ישראל שפתו היא "אך ברוח", ולא יעלה על לב איש לעשותה "לשפה אשר ידברו בה". היא אחד "מעמודי עולם לעם עולם", בהיותה שפת התורה. ושונה עם ישראל מעמים אחרים היוצאים למלחמה בעד ממלכתם ושפתם, כגון הפולנים, הצ'כים ועוד. "היהודי נאמן למולדתו, שהוא גר בה, ולשפת מולדתו, ותקוות הגאולה ואהבת השפה העברית אינן לו אלא 'חיי נשמות'" )עת לעשות, פרק ב). ומכיוון שאך "ברוח יבדל ישראל מן כל העמים", ברור שאין מהותו הלאומית יכולה לשמש חסם לאמנציפציה.

אם כן: ישראל הוא אומה רוחנית. ובגלל האופי הרוחני של מהותו הלאומית יכול הוא להיות אזרח נאמן בכל ארץ ומדינה, ואין השחרור מטיל עליו באמת חובת התכחשות ללאומיותו. אולם קיומו של ישראל בתור עם הרוח עומד לא על התורה בלבד, אלא גם על תקוות גאולתו ועל שפתו הרוחנית. הרפורמה המתכחשת ללאומיות הישראלית מעמידה אפוא את קיום ישראל ואמונתו בסכנה. ואילו הרפורמה האמיתית, שתכליתה לשמור על קיום האומה, צריכה להתבסס על הרעיון הלאומי־רוחני. את היהדות יש להעמיד על היסודות שבהם קיום האומה תלוי, ורק את אלה יש להטיל כחובה על כל אדם מישראל. לפי סמולנסקין, יסודות אלה הם: התורה והאמונה באל אחד, תקוות הגאולה, השפה העברית ללימוד התורה ולחוכמת ישראל. את שמירת החוקים והמצוות הוא חושב לעניין פרטי. כל מי שאינו הורס יסוד מן היסודות שעליהם עומדת "אחדות העם" — הוא חלק מישראל (עת לעשות, פרק ה(.

הטעמת הגורם הלאומי

בעם עולם ובעת לעשות סמולנסקין אומנם דן בהתבוללות כבתהליך המתרחש בזמן הווה, אבל יותר מכך הוא רואה בו סכנה לעתיד הקרוב. סמולנסקין מתנגד לשלילת הלאומיות הישראלית וחושב אותה "לשווא וכזב" (עם עולם, טו), אבל אין הוא מרבה להתייחס אליה, אלא הוא מתמקד בתקוות הגאולה. בינתיים הסתכל סמולנסקין בחיי היהדות הרוסית וראה את ההתבוללות המתגברת והולכת. בשנת תרל"ד (1874) נתחייבו יהודי רוסיה בחובת גיוס לצבא, והמונים־המונים מישראל התחילו שולחים את בניהם לבתי הספר הרוסיים כדי שיזכו בפטור. נחשול של התבוללות עמד להציף את רוב מניינה ובניינה של האומה. מה סיבת ההרס הזה? איך לעורר את לב העם על הסכנה? לקרוא בשם "אחדות ישראל"? "קיום האומה"? אבל נדמה שאוזן הדור אטומה ואינה מסוגלת לשמוע קריאה זו, וגם לו שמעה, ספק אם הדור מסוגל להבין פירושה. ההשכלה ניצחה, וההשכלה מתנכרת לאומה העברית. וסמולנסקין מסתער על ההשכלה, על "ההשכלה הברלינית", וקורא עליה את קריאת ה"אני מאשים" הגדולה בספרו עת לטעת, שהחל לפרסם בהשחר בשנת תרל"ה.

גם בספרו זה של סמולנסקין אנו מוצאים את חסרונותיו הרגילים: שטף דברים ללא צורך, העדר הרצאה מסודרת, ידיעות לקויות ומקריות. השקפותיו מיוסדות כמעט כולן על ידיעות היסטוריות מוטעות. אבל בדבריו פועם רגש נלהב, ומורגש בהם כוח של מחשבה נמרצת, אם גם רדופה ומבוהלת. רעיון יסודי חדש פורץ לו כאן דרך: הכוח הראשוני המקיים את ישראל הוא הרגש הלאומי או הרצון לקיים את האומה באחדותה. את השקפתו זו מרכיב סמולנסקין על דעתו הישנה שהתורה קיימה את ישראל, היא התורה, היא התעודה להפוך לעמים "שפה ברורה לקרוא כלם בשם אלוה אחד", היא "הרוח אשר תחיה לעולם", כי אין לרוח כיליון (עת לטעת, ספר ראשון, פרק ד: "מה כוחנו"). סמולנסקין משתמש בשני רעיונות אלה בערבוביה, וכמעט שאינו מרגיש בשניותם. בכל אופן אנו מוצאים אצלו כאן את הדעה שלא מוסדות הדת כשהם לעצמם "הקימוּנו על רגלינו והחיונו כיום הזה", אלא "רגש יותר נעלה ויותר חזק, הלא הוא הרגש כי עם אנחנו" (ספר א, סוף פרק ב: "מה אנו"). האחדות הלאומית נחשבה תכלית עליונה בעיני העם, והדת נחשבה רק אמצעי לקיים את האומה. האמונה ניתנה לישראל "רק כברית העם", ואף על פי שלא הפרידו לפנים כלל בין עם ישראל ובין אמונת ישראל, ידעו כי "חבלי הדת הם רק כטפל למוסרות הלאום, כי ברית הלאום היא העיקר והדת אך תחזק את הברית הזאת". ולפיכך החזיקו בגלותם בחוקי הדת, מפני שידעו שעל ידי כך תתקיים האומה. ומפני זה החזיקו בחוקים גם אנשים חוקרים וחכמים כרב סעדיה גאון ורבי יהודה הלוי ורבי אברהם אבן עזרא והרמב"ם: "אמונת רוחם את ברית עמם היא נתנה בליבם להחזיק בכל אלה בכל כוחם" (ספר שני, פרק ס: "מלחמת עולם ").

תפיסה זו נעשתה תפיסה רווחת ומקובלת, נוסח קבוע של המחשבה הלאומית. סמולנסקין מטעים שאחדות ישראל, ראשית כוחו בגלותו, עומדת על "רגש האחור", "על רגש הלאומי", על ההכרה הישראלית־הלאומית. "באר התורה" הייתה מקור חיי ישראל, אבל הכוח אשר נתן לו די אומץ "לשתות מהמקור הזה ולחיות" בא "מאת הדעה הנעלה והנשגבה כי עם אנחנו, עם הרוח". הרגש הלאומי הוא הפועל גם עתה אף בלב אלה המתכחשים לאומה הישראלית. הרגש הלאומי מקשר אותם גם אחרי שנכרתה אמונה מליבם אל עם ישראל "מבלי אשר ידעו בנפשם, כי כן היא". ולפיכך חובה על כל אדם מישראל בזמן הזה בייחוד לחזק את ההכרה הלאומית, כי "רק היא תיתן לנו חיים ארוכים". ולפיכך גם אילו אמת היה הדבר שהשם "עם" יהיה לישראל למחיתה, ושבעבורו ישנאו אותו העמים, גם אז היה "עלינו לשאת ולסבול כל אשר נטל עלינו" ולסבול גידופים "בעבור תת ניר לעמנו עד עולם" (ספר ראשון, פרק ד, בייחוד בסופו).

בזמן הזה, שהדת עם חוקיה הולכת ונהרסת, אין הצלה לישראל אלא ברגש הלאומי ובהכרה הלאומית. אבל אם יחדל ישראל לחשוב את עצמו לעם, הרי יִכלֶה הרגש הלאומי מלבבו (שם). שלילת הלאומיות הישראלית היא אפוא לא רק "שווא וכזב": היא אסון לאומה הישראלית, ויש בה כדי לייבש את מעיין חייה; שלילה זו היא מקור סכנת הטמיעה המרחפת עתה על ישראל.

המלחמה על "השכלת ברלין״

סמולנסקין יוצא עתה למלחמה עם "השכלת ברלין" ואביה בן־מנחם (משה מנדלסון), שב"עת לעשות" עוד הזכירוֹ רק לשבח על שהועיל להעיר את ישראל מ"תרדמת איוולתם" (עת לטעת, ספר א, פרק ג). בבן־מנחם הוא תולה את כל הקלקלה, מפני שהוא היה הראשון שהביע, לפי טעות סמולנסקין, את הדעה שישראל אינו עם אלא כנסייה דתית, והביא על ידי כך רעה רבה לישראל. סמולנסקין לא ידע את ראשית הכפירה הלאומית בשאלת "האומה" היהודית בימי המהפכה בצרפת ובהולנד ואחרי־כן בימי נפוליאון. הוא דימה שמצא את ראשית הדעה הזאת אצל מנדלסון. אומנם הוא יודע שבן־מנחם לא הביע דעה זו בפירוש, אבל הוא מאשים אותו ש"עזר הרבה להוציאה לאור".

סמולנסקין גוזר את הדעה ההיא בדרך הפלפול בהשקפת בן־מנחם על היהדות, שהיא דת של חוקים. כוונת מנדלסון הייתה: חוקים ולא דעות עיוניות (אמיתות שכליות). אבל סמולנסקין מפרש: חוקים ולא יסודות לאומיים. לתפיסתו, מנדלסון פסק שהיהדות מאוגדת אך ורק על ידי חוקיה, ועל פי זה גם היה נוהג בחייו — ועל ידי כך "נתן יד לאלה אשר עליו תלו כל יסודות דבריהם" להכריז שאין היהדות אלא "חברת חוקים נבדלים", ולהסיר אחר כך גם את תקוות הגאולה ואת השימור של שפת עבר (פרק ב). סמולנסקין אינו שם לב לכך שהיהדות הרפורמית המתבוללת העמידה את היהדות לא על החוקים אלא דווקא על האמונות והדעות. הוא מאשים את בן־מנחם שעל ידי תרגום התורה לגרמנית הוריד את כבוד שפת עבר וגרם להשתכחותה. בטענו כי שמירת החוקים עולה על לימוד התורה, ושישראל הם רק בני דת אחת, הרס כמעט עד היסוד את בית ישראל. באשמתו לבשה רוב תנועת ההשכלה היהודית צורה של התבוללות (פרק ד, "מה כוחנו").

הלאומיות הרוחנית והאמנציפציה

בעת לטעת חוזר סמולנסקין לדון בשאלת האמנציפציה, שכבר נגע בה במאמריו הקודמים. הוא משתדל להוכיח שהלאומיות הישראלית איננה מכשול ליהודים בשאיפתם לשוויון זכויות. הוא טוען שהתכחשות היהודים לאומתם היא שהביאה עליהם צרה חדשה. אוהבי ישראל לא דרשו מהם שיתכחשו לייחודם הלאומי. הישרים מבני אומות הגולה ראו שהיהודים נאמנים לארצם ומסורים לה בכל נפשם ומאודם, והחליטו כי "בני הארץ המה". רק שונאיהם התחילו מודדים אותם בייחודם הלאומי. בגלל פחדם של היהודים משונאיהם התחילו היהודים להתכחש ללאומיותם ולהכריז שהם כנסייה דתית ולא עם. כך סיפקו היהודים לצורריהם קטרוג חדש, בהוכיחם להם תמיד את האמת, שהם עם ולא כנסייה דתית. סמולנסקין מזכיר את קרומוול (המנהיג האנגלי שהתיר לשובם של היהודים לאנגליה ב־1656) ואת מירבו (הרוזן ממירבו, מדינאי צרפתי שתמך בשוויון אזרחי ליהודים) שלא מצאו עוון בישראל על היותו עם. הוא אינו יודע שדווקא אוהבי ישראל הם שנתנו לו מעמד אזרחי על יסוד שלילת ייחודו הלאומי. המתבוללים עצמם אשמים לדעתו בשטנה החדשה המופנית עתה כלפי ישראל: המתבוללים שכופפו ראשם לפני כל עוול וחמס והראו "כי נכונים המה להיות עבדי עבדים" בהתכחשם לעמם. סמולנסקין מציע את פתרונו הישן: היהודים הם עם, עם הרוח. לאומיותם היא לא מן העולם הזה, אלא היא רק דעה, השקפה, "ולא תעורר למעשה ופעולה". את משפטם צריכים היהודים לבסס רק על אמונם לארץ מגוריהם (פרק ה, וכן גם סוף ספר ראשון).

בפתרונו זה רואה סמולנסקין פתרון שלם לשאלת ישראל. ישראל ייוושע "תשועת עולמים" בחומר על ידי ההשכלה וחסד העמים (ראש פרק ו). אך הוא ייוושע תשועה רוחנית ויינצל מן הכיליון רק אם חסד לאומים זה לא ייקנה במחיר התנכרותו של העם ללאומיותו. אין הצלה לישראל אלא בהגברת הרגש הלאומי וההכרה הלאומית. התורה היא גם עתה יסוד חיי ישראל. אבל מפני שכוח האמונה הולך ומתמעט, צריך לאמץ את התורה על ידי הרגש הלאומי ולא על ידי אמונה דתית מסורתית. בני הנעורים שיתחנכו על השקפה זו, שישראל הוא עם הרוח החי על תורתו, "לא ימאסו בנחלת אבותיהם", כי "לא ככבלי הדת" תראה בעיניהם "אלא כחבלי הלאום". דרך זו היא הדרך המובילה להישרדות ישראל בזמן הזה (פרק ו).

סמולנסקין יסד אפוא את רעיון הלאומיות היהודית החילונית ובנה בסיס לכל המחשבה הלאומית שלאחריו, בייחוד של אחד־העם ושל דובנוב.

אופייה של הלאומיות הרוחנית

בתורתו הלאומית של סמולנסקין כבר מתבטאת כל חולשתה וחוסר חיוניותה של הלאומיות הרוחנית, והגלותית בפרט. סמולנסקין אינו מרגיש במלוא השפעתה ההרסנית של תרבות הנכר על ישראל כשהיא לעצמה. הוא מחזיק בכל עיקרי ההשכלה, ומדמה במחשבתו שמקור כל הרע הוא רק הדעה שישראל אינו עם. הוא אינו יודע שהיהדות המערבית נטמעה עוד קודם שקיבלה דעה זו. הוא אינו שם לב שהיהדות במזרח אירופה לא קיבלה דעה זו כלל, ובכל זאת נסחפה בזרם ההתבוללות. סמולנסקין נלחם ב"השכלת ברלין" ואינו יודע שהוא ממשיך את מסורתה. הוא מייחס לה רעיון שלא היה לה מעולם. שכן ההשכלה כשהיא לעצמה, בייחוד בגליציה וברוסיה, לא כפרה בלאומיות היהודית; אף על פי שלא העמידה את עצמה על הרעיון הלאומי בתור עיקר אידיאולוגי, גם היא הטיפה לאהבת התורה והאמונה הצרופה ולאהבת שפת עבר. להשכלה היו אידיאלים לאומיים, אלא שהמציאות לא נתנה להם להתגשם. היא שאפה ל"יהודי בביתך", אבל לא הצליחה לברוא אותו. כוחה של התרבות הנוכרייה החריב את חיי ישראל וביטל את חלומותיה של ההשכלה. ומה יכולה להועיל המחשבה שישראל הוא עם, מחשבה שעד עתה החזיקה בה גם היהדות המזרחית? כמו כן אין סמולנסקין מרגיש בכל חומרת המצב שכפה על היהדות בזמן הזה לצמצם את ביטויי קיומה הלאומי. הוא אינו יודע שהעמים, ולא תלמידי בן־מנחם, כפו על ישראל את שלילת לאומיותם. הוא אינו יודע שבמערב הייתה שלילה זו תנאי מפורש של השחרור. ולפיכך הוא מאמין בתמימותו בפתרון ובפשרה על ידי הרוחניות. אין הוא מרגיש בכוחה של האמנציפציה כשלעצמה לבולל את היהודי באומות, בכוח המבולל העצום המצוי בעצם התנחלות היהודים בארצות גלותם, וזאת אף על פי שהוא עצמו הִטעים (בסתירה לכל שיטתו) שאילולא הלחץ והרדיפות, היו היהודים מתבוללים בעמים (עם עולם, פרק י). במיוחד בולטת בתמימותה ובחוסר מציאותיותה השקפתו על תקוות הגאולה: התקווה היא תקווה רוחנית־דתית ולא תקווה מעשית, אבל אפשר שתתגשם במעשה; התקווה היא אמונה דתית, אבל יש לקיימה לשם רעיון הלאומיות החילונית, כאילו אפשר לקיים אמונה שאין מאמינים בה. תמימה היא התוכנית המעשית שהוא מציע. על ידי בתי ספר לרבנים, על ידי לימוד תנ"ך במקורו, על ידי כתיבת ספרים בחוכמת ישראל בעברית, הוא מבקש לעצור את שטף ההתבוללות האיתן והסוער.

צרת היהדות וצרת היהודים

לאומיותו של סמולנסקין נובעת ממקור חיובי: היא נובעת מתוך אהבתו העמוקה והנלהבת לעמו ולקודשיו. הוא חרד ליהדות, הוא ירא מפני כוחה ועוזה של ההתבוללות. אולם סמולנסקין הוא גם מבשֵׂר כישלונה של ההתבוללות וכישלונה של האמנציפציה המבוססת עליה. הוא מרגיש בפורענות העומדת לבוא. סמולנסקין מאמין לכאורה בתשועת ישראל על ידי ההשכלה והשחרור, והחיים הלאומיים היהודיים הם לדבריו רק "רוח". אבל בליבו הוא מרגיש שלא הרוח בלבד מפרידה בין ישראל ובין העמים. את הצורך שיש עוד בזמננו בתקוות הגאולה הוא מבסס גם על זה "שעוד תישמע זעקת בני ישראל מקרוב ומרחוק", ושאף בארצות שבהן זכו היהודים לכאורה בשיווי זכויות ייתנו להם לחיות כחפצם רק מתוך חמלה וסבלנות (עם עולם, פרק טו). בהגותו הוא מאמין, ככל בני דורו, בשחרור. אבל בעומק ליבו אין הוא מאמין בגאולה גמורה. והוא גם אומר שהיהודים יהיו תמיד "כאזרחים ולא אזרחים", מאחר ש"קנאת הדת" וכן "קנאת איש באיש ועם בעם" לא יחדלו מקרב עמי הארץ.

כשבא המשבר בשנות השמונים של המאה הי"ט (הפוגרומים בתחום המושב) הכריז סמולנסקין שזה שתים־עשרה שנה ניבא "את הרעות האלה" והגיד "את האותיות מראש ככל אשר קרו וַיֶאֱתָיוּ". הוא הרגיש אפוא יפה בקשר הפנימי שבין תורתו הלאומית ובין הרעות שבאו על ישראל, אף על פי שבהגותו הטיף רק ללאומיות של רוח. תורת ההתבוללות הייתה בעיניו לא רק תורה נפסדת אלא גם תקוות שווא: נביאיה קראו "שלום באין שלום" (אבותינו חטאו ואינם, פרק ב). ולפיכך היה מעברו של סמולנסקין ל"חיבת ציון" מעבר טבעי ואורגני אף על פי שהיה פתאומי. במאמר "שאלת היהודים — שאלת החיים" עודנו מחזיק ברעיון ששאלת היהודים אינה אלא רוחנית: מה לעשות ליהודים לבל יתבוללו בעמים. אבל את המאמר הזה אין הוא גומר, ובמאמרו "נחפשה דרכינו" הוא מטיף כבר בהתלהבות ל"חיבת ציון". הרעות שקרו פתאום היו פתרון לחלומו הרע של סמולנסקין. גם תורתו הלאומית של סמולנסקין, למרות היותה רוחנית־גלותית במחשבתה, מושרשת אפוא בהרגשת הגלות ובצורך הגאולה. מכל מקום אין ספק שאילולא תנועת הגאולה שנתעוררה בשנות השמונים הייתה תורתו של סמולנסקין נשארת בלי כל השפעה מעשית. על חולמי הגטו הייתה משפעת אומנם, אבל יותר מגירויֵי־נפש רומנטיים לא הייתה מעוררת. על זה מעיד הוא עצמו. קודם שבאה הרעה, אומר סמולנסקין, גם בעיני אלה שקיבלו את דבריו הוא היה "רק צועני מיטיב נגן"; הם התענגו על דבריו, אבל את דרכיהם לא שינו. רק בתנועת הגאולה לבש הרעיון הלאומי צורה ממשית.

המהדורה המחודשת של ספרו של יחזקאל קויפמן, "בין נתיבות", יצאה לאור בהוצאת ארגמן וזמינה לרכישה בקישור.

The post המהפך הציוני של סמולנסקין: פרק מספר appeared first on מידה.

על פי אזהרה משותפת שפרסמו עשרה מרכזים לשיתוף ולניתוח נתונים בארה"ב, בתחילת המבצע נרשמה ירידה מסוימת בהיקף איומי הסייבר שמקורם באיראן, ככל הנראה בעקבות פגיעה ביכולות פיקוד ושליטה, הסבת משאבים למשימות אחרות או פעילות התקפית יעילה מצד ארה"ב וישראל, אולם גם שם הוזכר שיתוף פעולה בין שחקנים איראניים לבין גורמים המזוהים עם רוסיה.

מתקפות הסייבר כוונו גם לחברה האזרחית. מערך הסייבר הלאומי זיהה עשרות מקרים של פריצה למצלמות אבטחה בישראל לצורכי איסוף מודיעין בזמן אמת; קבוצת Handala האיראנית פרצה לאתר של האקדמיה ללשון העברית והשחיתה אותו כחלק ממאמץ לייצר הד תודעתי, ושלטים דיגיטליים בתחנות רכבת בישראל נפרצו.

המלחמה שימשה לא רק זירה לתקיפות נגד ישראל, אלא גם פלטפורמה לקידום נרטיבים אנטי-מערביים. הארגון האמריקני NewsGuard חשף מבצע השפעה רוסי של הפצת דיווחי כזב וייחוסם למקורות מערביים מוכרים. בין היתר, הופץ סרטון שיוחס כביכול למכון ללימודי המלחמה בארה"ב ולפיו טילים איראניים הרגו 70 חיילים צרפתים באבו דאבי. התוכן צבר יותר מחצי מיליון צפיות והופץ גם באמצעות רשת ההשפעה. במקביל, הופצה טענה כוזבת נוספת שיוחסה למגזין הצרפתי לה פואן (Le Point), שלפיה נוכלים אוקראינים ניצלו את המלחמה כדי לגנוב עשרות מיליוני אירו מאזרחי צרפת.

החידוש המשמעותי ביותר בהקשר הזה היה מתקפת הכטב"מים האיראניים על מרכזי נתונים של שירות הענן של אמזון באיחוד האמירויות ובבחריין. הפגיעה הזו גרמה לשיבושים בשירותים פיננסיים, עסקיים וצרכניים. על פי המכון הבריטי RUSI, זוהי הפעם הראשונה שבה יכולת קינטית פגעה ישירות בתשתית ענן ציבורית.

המערכה הנוכחית חושפת אפוא כי מלבד המערכה הצבאית הישירה נדרשת מדינת ישראל להתמודד עם תמנון דיגיטלי רב זרועות המשלב בתוכו אינטרסים שונים: מתקפות סייבר, מבצעי השפעה, הפצת כזב ותקיפה קינטית של תשתית דיגיטלית. כיוון שהאיום הזה אינו מתורגם באופן ישיר להרג ולפחד המוני בקנה המידה של טרור מסורתי, קל להמעיט בחשיבותו. אם ישראל לא תתייחס ברצינות לאיומים אלה, היא עלולה לגלות מאוחר מדי כי השחיקה המצטברת הפכה לאיום ביטחוני רחב יותר.

קים ויקטור היא חוקרת בסדנת יובל נאמן.

The post חזית הסייבר של מבצע "שאגת הארי" appeared first on מידה.

אפשר לכנות את התופעה הזו "מכאפוביה" (מלשון "מכה", מלחמה ביוונית) כלומר חרדה עמוקה, כמעט קיומית, ממעורבות קרקעית. הציבור האמריקאי למשל עדיין נושא את הצלקות המדממות של עיראק ואפגניסטן ורואה בתמרון קרקעי מוקצה מחמת מיאוס, חרדה מהסתבכות אינסופית ללא תאריך סיום, וממחיר דמים  חסר תוחלת. החרדה הזו מעצבת את המציאות הגיאופוליטית וגורמת לארה"ב וליתר מדינות המערב לאמץ במלואה את דוקטרינת "מעבר לאופק" (Over the Horizon), כלומר לנסות לפתור בעיות מורכבות באמצעות מל"טים, טילים מדויקים וכוחות מיוחדים הפועלים בחשכה. דבר זה גם בא לידי ביטוי במלחמה הנוכחית עם איראן: ארצות הברית נוטה להימנע מכל אפשרות של הפעלת כוח קרקעי ומעדיפה להישען על סנקציות כלכליות ותקיפות כירורגיות מהאוויר. השאלה שעולה אינה רק מה נכון לעשות כדי לעצור את האיום, אלא עד כמה עצם האפשרות של תמרון נבחנת ברצינות. כשהאויב מזהה שהיריב שלו חרד מחיכוך ישירה הוא מבין מהר מאוד איפה עובר הגבול, ומעביר את מרכז הכובד שלו אל המרחבים שהאש מנגד לא יכולה להכריע.

הפחד מתמרון בישראל

גם בישראל, למרות הדימוי ההתקפי והאתוס הצבאי הנועז, חלחלה ה"מכאפוביה" עמוק לתוך המערכת. 18 השנים ברצועת הביטחון בלבנון צרבו בזיכרון הלאומי ובקרב מקבלי ההחלטות רתיעה עמוקה מפני כניסה קרקעית ממושכת. הפחד מ"הבוץ הלבנוני" המשיך ללוות כל צומת החלטות מאז, ולעיתים קרובות הכתיב את גבולות הדיון האסטרטגי. במלחמת לבנון השנייה בשנת 2006 הדבר זעק לשמיים כשהדרג המדיני והצבאי ניסו במשך שבועות ארוכים "לנצח מהאוויר", תוך דחייה חוזרת ונשנית של מהלך קרקעי רחב, וכשהמהלך הזה אושר לבסוף, היו טענות שהוא נעשה בצורה מהוססת, מאוחרת מדי ולא ממוקדת שהותירו תוצאותיו שנויות במחלוקת.

בגזרת עזה, השיתוק הזה קיבל גיבוי טכנולוגי ואינטלקטואלי מתוחכם. המצאנו לעצמנו מציאות שבה אפשר לנהל את הסכסוך ב"שלט רחוק" ולחסוך את המחיר הכבד של שליטה בשטח. האסטרטגיה הישראלית נשענה במשך שנים על ניסיון לצמצם את החיכוך הישיר למינימום האפשרי ועל מדיניות של "סבבים" שנועדה לקנות זמן ושקט. מערכות כמו כיפת ברזל, המכשול התת-קרקעי החכם, והיכולות המודיעיניות הפנומנליות העניקו לנו יתרון הגנתי מוחץ. יכולנו לספוג מטחים ולענות בתקיפות מדויקות על מטרות מסומנות. מבצעים כמו "עמוד ענן" ו"שומר החומות" נוהלו כמעט לחלוטין באמצעות הפעלת עוצמה מנגד, ללא חייל אחד שחצה פיזית את הגדר.

אבל את התוצאות ראינו כולנו: ההרתעה נשחקה וצבא היבשה עצמו הלך והצטמק. מפקדים ולוחמים התרגלו למציאות שבה המשימה העיקרית היא הגנה, ושתמרון הוא מושג ששייך להיסטוריה. כך נוצר 'מעגל קסמים' הרסני: הדרג המדיני נמנע מאישור תמרון קרקעי בשל חוסר אמון ביכולת ההכרעה של צבא היבשה; ובהיעדר הפעלה מבצעית, הצבא לא תורגל ולא תוקצב מספיק למשימות מורכבות – מה שאולי העמיק עוד יותר את חוסר האמון בקרב מקבלי ההחלטות.

בזמן שאנחנו התפעלנו מהטכנולוגיה שתחסוך לנו את הצורך בדם וביזע, האויב בצד השני למד את המגבלות שלנו. מתחת לפני הקרקע התפתחו תשתיות ענק, ערים שלמות של מנהרות, מערכי פיקוד מבוצרים ועומק מבצעי שלא התרגש מפצצות של טונה מהשמיים. ככל שעברו השנים, הלך וגדל הפער בין "תמונת ניצחון" פוטוגנית של בניין קורס בעזה לבין פירוק ממשי של יכולות הלחימה של האויב. צברנו "חוב אסטרטגי", הרי שהעדפנו לשלם מחיר קטן בכל פעם כדי להימנע מהמחיר הגדול של טיפול שורש, בזמן שהריבית על החוב הלכה ותפחה.

רגע ההתפכחות

ההבדל בין ההתנהלות האמריקאית לישראלית נעוץ בנתון גיאוגרפי פשוט אחד: המרחק. עבור ארצות הברית, המלחמה היא אירוע משני שקורה מעבר לים. היא מגיעה לציבור דרך מסכים, תדרוכים וניתוחים באולפנים ממוזגים. חיי היומיום של האזרח בניו יורק או בטקסס אינם משתנים כשהצבא שלו נלחם. במצב כזה, פוליטיקאי יתקשה מאוד להצדיק אבדות בנפש.

בישראל, המרחק הזה אינו קיים. האיום נושף בעורף ויושב על הגדר. אזעקות, טילים, חדירות ואיום על יישובים הם חלק משגרת החיים. במציאות כזו, המשוואה משתנה לחלוטין: לא רק מה המחיר של פעולה קרקעית, אלא מהו המחיר הנורא והבלתי נסבל של הימנעות ממנה.

אירועי 7 באוקטובר היו רגע ההתפכחות האכזרי מכולם. הם הוכיחו בצורה המוחשית ביותר שתשתיות שנבנו והתעצמו במשך עשור לא מתפרקות בשידור חי מהאוויר, מתוחכם ככל שיהיה. המעבר לתמרון קרקעי רחב ועמוק לא נבע מתוך שינוי פתאומי בתיאוריות צבאיות או מרצון לכיבוש, אלא מתוך הכרה מפוכחת בכך שארגז הכלים שבו השתמשנו עד אז פשוט מיצה את עצמו. לא נותרה ברירה אלא לשלוח את המגפיים אל הקרקע.

פחד בריא הוא חלק לגיטימי וחשוב מהשיקול המבצעי. הוא מונע פזיזות, מחייב זהירות ומאלץ את המתכננים לחשוב על חלופות. אבל כאשר הפחד הופך להרגל קבוע, או גרוע מכך, לטאבו פוליטי שאסור לגעת בו, הוא משבש חשיבה בריאה ומתחיל לנהל את האסטרטגיה במקום שהיא תנהל אותו.

כאשר אפשרות מסוימת כמעט ואינה עולה לדיון, לא משום שנבחנה בקפידה ונפסלה מסיבות מקצועיות, אלא משום שהיא נחשבת ל"רעילה" מדי ציבורית, מרחב הפעולה שלנו מצטמצם. האויב אינו טיפש; הוא מזהה את ההיסוס, מבין את המגבלה ומנצל אותה כדי לבנות כוח במרחבים המוגנים שייצרנו עבורו במו ידינו.

השינוי הדרמטי בדעת הקהל הישראלית בשנה האחרונה משקף בדיוק את התהליך הזה. בשנת 2000, רוב הציבור תמך ביציאה מלבנון מתוך תחושה מובנת שניזונה בחלקה מתנועת "ארבע אמהות" שהמחיר היומיומי של נוכחות קרקעית אינו מצדיק את עצמו. לאורך השנים התברר שהנסיגות וההתאפקות לא הביאו לשקט המיוחל, אלא אפשרו לאיומים להתבסס ולהפוך למפלצות של ממש. חיזבאללה וחמאס בנו יכולות שלא היו נעלמות מעצמן בשום תרחיש. כיום, הציבור הישראלי מבין שהימנעות מתמרון אינה מבטלת את המחיר, היא רק דוחה אותו למועד מאוחר יותר, שבו התשלום יהיה בריבית דריבית. הפער בין שתי התקופות אינו נובע מאובדן הרגישות לחיי אדם, אלא מהערכת מצב שונה ומפוכחת יותר. השאלה אינה אם צריך להפעיל כוח קרקעי בכל הזדמנות ובכל מחיר, אלא אם אנחנו מסוגלים לשקול את הכלי הזה באובייקטיביות, מבלי שהדיון יוכרע מראש על ידי טראומות עבר, חששות ממחירים כבדים או פחדים פוליטיים.

יצחק מנסדרוף הוא חוקר במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון (JCFA).

The post מחיר הזנחת התמרון הקרקעי appeared first on מידה.

לטובת הקוראים נזכיר. מבצע "שלום הגליל" שאמור היה להיות תחום בזמן ובעומק הפעולה בשטח. התרחב לכדי שנים של מלחמה ולכדי קילומטרים רבים. עוד ועוד לוחמים נהרגו או נפצעו בפעולות השונות בלבנון, ובלילה נורא בפברואר 1997 התנגשו זה בזה שני יסעורים של חיל האוויר בדרכם ללבנון מעל עמק החולה וכל 73 לוחמי צה"ל שהיו עליהם נספו. מאז הלילה ההוא התעצמה המחאה הציבורית נגד המשך המלחמה ונשמעה הקריאה לסגת מלבנון באופן חד צדדי. ארבע האמהות המפורסמות שאבו את כוחן מארגון שהוקם שנה לאחר פרוץ המלחמה "הורים נגד שתיקה" וקראו לעצמן בתחילה "ארבע אמהות – לצאת בשלום מלבנון". הן החלו לקיים כנסים והפגנות ברחבי הארץ ובתקשורת בארץ ובחו"ל הן זכו לתפוצה רחבה ולסיקור. מנגד היו שטענו שהן לא מבינות בבטחון, שהן מעמידות בסיכון את הלוחמים ושהן מעניקות כח לחיזבאללה ולאוכלוסיה בדרום לבנון לפעול נגד חיילי צה"ל, ויש אף מי שכינה אותן "ארבע סמרטוטות". אך לשווא. הקריאה של ארבע אמהות לנסיגה חד צדדית מלבנון נפלה על אוזניו של אהוד ברק, וברק הבטיח בשנת 1999 שאם יזכה לכהן כראש ממשלה – יוציא את צה"ל מלבנון תוך שנה. וכך במאי 2000 יצא צה"ל מלבנון, במה שנראה היה כמו בריחה חפוזה. לא השלמנו את המשימה ובמקום זאת ברחנו, וזו בדיוק הסיבה שחזרנו אל הבוץ הלבנוני במלחמת לבנון השניה ולאחריה.

התמזל מזלם של אזרחי ישראל שחיזבאללה לא הצטרף מצפון אל הטבח בשמחת תורה שכן ייתכן שהיינו מתקשים לשרוד במערכה רחבה שכזו ביום ההוא. ההימנעות הזו נמשכה זמן קצר והשיגורים החלו להגיע מלבנון על טיליהם ועל כטב"מיהם. חודשים על גבי חודשים של מטחים בלתי פוסקים נחתו על צפון הארץ. לבסוף פסקה האש אך ללא הסכם שלום כלשהו עם ממשלת לבנון ומבלי שחיזבאללה פורק מנשקו, והיתה זו רק שאלה של זמן עד אשר נמצא את עצמנו שוב בעומק הבוץ במדינה שבירתה כונתה בעבר "פריז של המזרח התיכון". ואכן בימים אלה חיילי צה"ל לוחמים שוב בלבנון. הרמטכ"ל ואלוף פיקוד הצפון נשמעים נחושים להכריע את חיזבאללה. אם פעם התקשינו לפנות אוהל – כעת אנחנו מפנים מאות אלפי לבנונים אל מעבר לנהר הליטאני, וכעת מסתמן כגבול העתידי אליו שואפת ישראל להגיע לפחות מבחינת העדר אוכלוסיה לבנונית בכל השטח שמדרום לו.

אבל לצערנו נדמה שרוח הנכאים של "ארבע אימהות" עדיין בקרבנו. מזה מספר שבועות נשמעים קולות שמביעים ספק לגבי נחיצותה של הלחימה בלבנון, במיוחד באשר לפעולה הקרקעית. את אלטרנטיבה כמובן אין להם, העיקר להיכנע. הכרעת חיזבאללה והכרעת חמאס עוברות שתיהן דרך המערכה נגד איראן, והנה גם נגדה נשמעים קולות מחאה בלתי נתפסים. שוב ושוב נשמעות טענות מכוערות על כך שהמלחמה משרתת את הממשלה כאילו שניתן בכלל להעלות על הדעת שמקבלי ההחלטות אכזרים מספיק כדי לשלוח לוחמים אל פציעתם או אל מותם ובלבד שיוכלו להמשיך ולאחוז בכס השלטון. מי שמעלה בדעתו מחשבה שכזו – הוא הוא האכזר. שוב ושוב הם צווחים שהממשלה "מפקירה את הציבור" ושוב הם נושאים שלטים עליהם מתנוססת הסיסמא הנבובה שכל רגע במציאות הישראלית מוכיח את השקר שבה – "רק שלום יביא בטחון". המלחמה שבה אנו נתונים על כל זירותיה אינה מלחמה שאנחנו יכולים לבחור שלא להלחם בה, הפסד שלנו במערכה הזו הוא עניין קיומי. הקושי של העורף מובן וברור על כל היבטיו, מי שאינו מסוגל לעמוד בו בגבורה מוטב שלא ישמיע את קולו בפומבי על מנת שלא להחליש את אלה שמצליחים לזקוף קומה.

דוגמא טובה לתופעה הזו היא שירה גפן, בתו של יהונתן גפן ז"ל. גפן מרבה להביע טרוניה ברשתות החברתיות על הקושי של שגרת המלחמה. כאמור, אלטרנטיבה אינה מוצעת אבל הורדת המורל עד לכדי "עדר כלבים מובל לאסון" יש ויש. "נחזור הלומים או מתים", כותבת מי שניצחון אינו מהווה בכלל אופציה בעיניה. "מדינה שרועה חסרת אונים", היא כותבת על מי שזוכה להלחם לצד המעצמה הגדולה ביותר בעולם באופן שאינו נופל ממנה במאומה. "לבסוף כשנפתחה דלת הפלדה", היא מנבאת בחזונה האפוקליפטי לגבי מדינת ישראל: "היא שכחה איך ללכת, ולא זכרה מה עושים בחיים שאין בהם הרג". גפן יודעת היטב עד כמה תאבי חיים אנחנו ואיך רגע אחרי שמסתיימות כאן מלחמות אנחנו כבר עומדים בתור לקניות ממש לא נחוצות או בתור לטיסה לנופש שתיכננו בעודנו בממ"ד לצלילי נפץ היירוטים.

"לצאת לרחוב כנגד המלחמה הנוכחית זו החובה הגדולה ביותר שמוטלת על כל מי שמאמין שאין לנו מקום אחר מלבד ישראל", קוראים אנשי "המכון לחירות ואחריות" מאוניברסיטת רייכמן באוקסימורון אבסורדי, שכן מי שמאמין שאין לנו מקום אחר מלבד ישראל צריך לתמוך במלחמה על קיומנו.

אל המקהלה הזו הצטרפה אילנה דיין עם אחד המונולוגים העלובים שנשמעו אי פעם בתקשורת הישראלית, וסיפרה על סף בכי על בני משפחה פלסטינית שנהרגו על ידי "מסתערבים שריססו אותם". ברגע אחד של הגינות הודתה שהלוחמים ירו משום שהרגישו מאוימים אבל מיד הציעה לנו להסתכל בעיניהם העצובות של בני המשפחה שנותרו בחיים כי כך, לשיטתה, מנצחים וכך מקדשים את החיים. מה עם החיים שלנו היהודים? זה כבר פחות מטריד את הגברת דיין. שלא כמו ארבע האמהות שהיו בין אלה שהובילו אותנו לברוח מלבנון, ענו לאילנה דיין אמהות אחרות. אמהות ללוחמים שדרשו ממנה להתנצל בפני הלוחמים, אמהות שכמו אותן ארבע אמהות מגדלות לוחמים ולא עוצמות עין בלילות ארוכים. בזכות האמהות האלה, האחרות, ובזכות הלוחמים שהן מגדלות, אנחנו נעמוד מול האויבים מחוץ ומול הנרפים מבית.

The post לא נחזור על ארבע אימהות appeared first on מידה.

הטיעון המרכזי של מאור מתחיל בשאלה של הגדרת הריבונות. כאשר מדינה דמוקרטית חווה אסון טבע בעוצמה שגורמת לקריסת תשתיות החירום שלה, מסביר מאור, סיוע זר – הקמת בתי חולים שדה או צוותי חילוץ – אינו נתפס כפגיעה בריבונות. "הריבונות נפגעה בגלל אסון הטבע, לא בגלל העזרה". לדבריו, ישראל נמצאת בתוך "אסון טבע" משפטי ופקידותי שנמשך עשורים. כאשר מערכות אכיפת החוק – המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט – מסרבות לציית לרוח החוק ולרצון הבוחר, הממשלה הנבחרת מוצאת את עצמה במצב של חוסר תפקוד מוחלט. במצב כזה, התערבות חיצונית בדמות סנקציות היא למעשה "צוות חילוץ" לדמוקרטיה המשותקת.

אין דרך אחרת לעצור את מרד הפקידים

מאור מצביע על שורה של אישים במערכת המשפטית והצבאית – ביניהם גלי בהרב-מיארה, יפעת תומר-ירושלמי ועמית איסמן –המובילים לשיטתו "מרד פקידים" נגד הלגיטימיות של הממשלה ולא בוחלים באכיפה בררנית קיצונית: החל מאי-אכיפת חוק העמותות (חובת דיווח על מימון זר) ועד לניהול תיקי נתניהו תוך התעלמות מעבירות חמורות לכאורה שבוצעו בתוך המערכת עצמה.

"הפקידים הללו חיים בבועה… הם משוכנעים שהם מקיימים את הדמוקרטיה בכך שהם מסרסים את נבחרי הציבור. אין לציבור הישראלי שום דרך להשפיע על מפת התמריצים שלהם", אומר מאור. כאן נכנסות הסנקציות לתמונה: שלילת ויזות, חסימת חשבונות בנק בארה"ב ומניעת טיסות בחברות אמריקאיות. אלו אינם מהלכים צבאיים, הוא מדגיש, אלא שינוי אישי של מאזן הרווח וההפסד עבור אותם פקידים שמרגישים חסינים מביקורת פנימית.

למה נתניהו לא פועל?

אחת השאלות הקשות שעולות בשיחה היא מדוע הממשלה, המחזיקה בסמכויות חוקיות (כמו סעיף 34 לחוק יסוד: הממשלה, המאפשר לשר ליטול סמכויות של עובד משרדו), אינה פועלת בהתאם. מאור מעריך כי נתניהו והשרים שבויים בקונספציה של "לגיטימיות פורמלית". נתניהו חושש שאם יכפור בסמכות בג"ץ או במינויים של המערכת, הוא יפרק את המבנה היסודי של המדינה.

"הם מאמינים שהם לא יכולים לעשות את זה," מסביר מאור. "וזו בדיוק הנקודה שבה נדרש הלחץ הבינלאומי. אם הממשלה מרגישה משותקת מול המערכת המשפטית, הסנקציות מבחוץ יכולות לשבור את המבוי הסתום".

בתגובה לדרישותיו של טראמפ מהנשיא הרצוג להעניק חנינה לנתניהו, מאור מצנן את ההתלהבות. הוא טוען כי על פי החוק הישראלי הקיים, לנשיא אין סמכות לחון אדם שטרם הורשע (בניגוד למודל האמריקאי).

עם זאת, הוא מבקר את הרצוג על שתיקתו: "היה מצופה מהנשיא לייצר אמירה שתחלץ את המדינה מהעיסוק בתיקים הללו. הבעיה היא שהשמאל הצליח לעטוף את האג'נדות שלו במושגים של 'אחדות', ומוסד הנשיאות הפך לסובייקט של לחץ אגרסיבי שמונע ממנו לפעול למען האמת הציבורית".

בעיני מאור, הפתרון אינו נמצא עוד בתוך "משחקי הכיסאות" של הפוליטיקה הישראלית המקומית, אלא בשינוי כללי המשחק הגלובליים. סנקציות אמריקאיות על הדרג הפקידותי הבכיר עשויות להיות, לדבריו, הזרז שיגרום למערכת להבין שיש מחיר להתעלמות מרצון הבוחר ומחוקי הכנסת.

"אנחנו לא מבקשים מארה"ב לכבוש אותנו", הוא מסכם, "אנחנו מבקשים ממנה להפסיק לתת חסינות למי שחותר תחת הדמוקרטיה שלנו".

The post זיו מאור: הסנקציות של טראמפ יצילו את ישראל appeared first on מידה.

איראן בוודאי לא מסתירה את שאיפותיה. בכיר איראני אמר השבוע לערוץ Press TV שבשליטת המשטר שאחד התנאים להפסקת אש הוא הכרה בזכותה הטבעית והחוקית של טהראן על מצר הורמוז. טראמפ עדיין לא אמר דבר על שליטה במצר הורמוז, אבל הוא לא צריך. אם ארה"ב תנצח, הורמוז יעבור לשליטת ארה"ב. התירוץ יהיה הביטחון – אבל זה יהיה הפרס. הורמוז יעניק דחיפה אדירה להגמוניה האמריקאית. זה יהפוך את ונצואלה וגרינלנד לזוטות. סין היא יבואנית הנפט הגדולה בעולם. בערך מחצית מהנפט שלה זורם דרך מצר הורמוז. מי ששולט בהורמוז מחזיק מנוף קריטי על הכלכלה הסינית. ארה"ב כבר משתמשת בפיקוח על יצוא של מוליכים למחצה מתקדמים ועל ציוד לייצור שבבים כדי לרסן את העלייה הטכנולוגית של סין. שליטה על הורמוז תיתן לוושינגטון את היכולת לחנוק גם את עורק החיים הכלכלי של סין.

קשה להאמין שבייג'ינג לא מודאגת מאוד. להזכירכם, יפן תקפה את פרל הארבור ב-1941 רק אחרי שארה"ב הטילה אמברגו נפט שאיים לחנוק את הכלכלה שלה. המטרה של יפן במתקפת הפתע הזאת הייתה ברורה: לנטרל את הצי האמריקאי באוקיינוס השקט כדי שתוכל להשתלט על שדות הנפט של אינדונזיה וכך לקזז את האמברגו האמריקאי. אפשר להניח בבטחה שסין לא תחכה למצוא את עצמה באותו מצב. יוזמת "החגורה והדרך" היא עניין של שרידות כלכלית, נתיב מילוט יבשתי מנתיבי הים שבשליטת ארה"ב. איראן פרו-אמריקאית או הורמוז בשליטת ארה"ב יהפכו את פוליסת הביטוח הזאת לחסרת ערך. אז מה תעשה סין כדי לעצור את ארה"ב מלהשתלט על הורמוז?

כפי שטענתי בסרטון הקודם שלי, סין הגבירה את התמיכה הפיננסית והצבאית שלה באיראן כבר מאז הצעדים החד-צדדיים של טראמפ נגד ונצואלה. אם זה יתברר כלא מספיק על מנת לשמר את הסטטוס קוו, אי אפשר לשלול את האפשרות שבייג'ינג תעשה יותר. השאלה היא כמה יותר? האם ניתן לשלול מהלך על טייוואן?

סין לא רוצה עימות צבאי ישיר עם ארה"ב, אבל אולי היא לא תצטרך אחד כזה. איום בהסלמה סביב טייוואן עשוי להספיק כדי לאלץ את וושינגטון לחשוב פעמיים עד כמה רחוק היא מוכנה ללכת באיראן, במיוחד לנוכח העובדה שהנכסים הצבאיים של ארה"ב פרוסים כמעט עד קצה גבול היכולת כרגע. החידוש של טיסות צבאיות סיניות רחבות היקף ליד טייוואן בשבועיים האחרונים יכול להיתפס כאזהרה. אני לא מתנבא כאן, אבל בהתחשב במה שמונח על כף המאזניים במלחמה הזאת, לא יהיה זה נבון לשלול שום דבר. כפי שאתם יודעים, אני חושב שטראמפ לא יכול להתקפל וגם לא יתקפל מול איראן. ההיגיון שלי הוא פשוט: אם הוא יסתלק עכשיו, מצר הורמוז ייפול תחת שליטתה של איראן. וכפי שאמרתי בסרטון של השבוע שעבר, המשמעות בפועל תהיה שסין תחליף את ארה"ב כערבה הביטחונית של המזרח התיכון.

העמדה שלי בנושא הזה לא השתנתה. אני עדיין מאמין שלטראמפ כמעט אין ברירה אלא לקחת בכוח את מצר הורמוז. במונחים מעשיים, זה כנראה אומר מתקפה אמפיבית על קו החוף של איראן באזור בנדר עבאס, אולי בהשתתפות ישראל, ערב הסעודית ואיחוד האמירויות. הסיכון הגדול ביותר לתחזית שלי הוא קריסה פתאומית של ההנהגה האיראנית או של נכונותה להתנגד. אבל כרגע, הסיכון הזה לא נראה גבוה במיוחד. נראה שהתמיכה הצבאית והכלכלית מסין ומרוסיה מעניקה לאיראן כושר עמידה אמיתי במלחמה הזאת, די בדומה לאופן שבו התמיכה האמריקאית והאירופית החזיקה את אוקראינה במלחמה במשך ארבע שנים מול רוסיה שעל הנייר נראית חזקה הרבה יותר. יש הבדל גדול בין התקפלות להתקפלות מזוייפת. טראמפ הראה לנו בחודש האחרון שהוא שולט באמנות של שתיהן. בהתחשב בתמיכה הציבורית הנמוכה במלחמה, טראמפ יודע שכושר העמידה שלו במלחמה הזאת יוכרע בידי שוק המניות האמריקאי והכלכלה האמריקאית. טראמפ יודע שאם שוק המניות יצנח בחדות, יהיה קשה אפילו יותר לשכנע את הקונגרס לממן את העלויות המאמירות של המלחמה. האירוניה הגדולה ביותר במלחמה הזאת היא שכדי שטראמפ יישאר במלחמה, הוא יצטרך לשכנע את וול סטריט שהוא רוצה לסגת. וול סטריט עד כה לא היוותה יריב של ממש עבור טראמפ. נראה שהשווקים לא מסוגלים להבדיל בין התקפלות מזוייפת להתקפלות אמיתית. אבל אם אני צודק בכך שהמלחמה תהפוך למכוערת יותר לפני שהיא תסתיים, אז זוהי רק שאלה של זמן עד שלשוק סוף סוף ייפול האסימון. תרחיש הבסיס שלי הוא עדיין: מחיר נפט גבוה יותר ומחירי מניות נמוכים יותר.

The post מצר הורמוז יקבע את גורלה של אמריקה appeared first on מידה.

בשנת 2002 התגייסה רינת סבן למשטרת ישראל, עטתה עליה מדים כחולים והחלה לעסוק בחקירת תיקי שחיתות כחוקרת בכירה בלהב 433 ביחידה הארצית למאבק בפשיעה כלכלית. בין היתר, היתה סבן מעורבת בחקירות הקשורות לתיק 4000 במשפט נתניהו ובתוך כך גם בחקירתו של שלמה פילבר. באחד מימי עדותה בבית המשפט למדנו כי תיק 4000 היה למעשה תיק השחיתות הראשון שחקרה. לא מן הנמנע שחוסר הנסיון של סבן בתיקים שכאלה היווה שיקול מרכזי מצד אלה שהטילו עליה את המשימה כדי שיוכלו לומר בבוא היום שיש להתחשב בעובדה הזו. "זו היתה אחת החקירות הדרמטיות במשפט נתניהו", כתב העיתונאי אלי ציפורי שמסקר כל דקה במשפט נתניהו. ציפורי מתאר כיצד במשפט על התיק החשוב ביותר בתולדות הקריירה שלה ובתולדות מדינת ישראל חזרה סבן עשרות פעמים על תשובות כמו "לא יודעת" ו"לא זוכרת". סבן התעקשה שהסיקור שקיבל נתניהו ב"וואלה" היה חריג אבל לא הצליחה בשום אופן להסביר חריג ביחס למה משום שאין לה שום כלי להשוואה. בשלב מסוים אפילו השופטת פרידמן פלדמן איבדה כבר את סבלנותה עד שבסופו של דבר נסוגה סבן מהמילה "חריג" ועברה ל"אגרסיבי", והודתה כי "אין לי מקור להשוואה". אחר כך "אגרסיבי" הפך ל"בוטה". שוב ושוב העידה סבן שהיא "לא זוכרת", לעיתים עשרות פעמים ברצף התשובות שלה. אחר כך הודתה סבן ששיקרה לפילבר בחקירתו: "זה שאמרתי לו שיש הקלטות, זה לא אומר שיש הקלטות". בהמשך היא "לא יודעת להסביר" הרבה מאוד דברים שנשאלה עליהם בחקירה הנגדית. גם עו"ד ז'ק חן, סניגורו של שאול אלוביץ', לא הצליח לקבל תשובות מרינת סבן – לא לגבי האיכונים שלא הוצגו בפני שלמה פילבר ולא לגבי חקירתו של ניר חפץ.

סבן נשמעת בעדותה כמי שיכולה לחזור ולומר ללא הרף להגנתה "זה קרה לפני שבע שנים" בלי שום חשש בזמן שבית המשפט דורש מנתניהו לזכור כל פרט שאירע וכל מילה שנאמרה גם לפני שבע שנים. אין כמעט תשובות שלה שמהן ניתן לשפוך אור על החקירות שניהלה או שהיתה שותפה בניהולן, הכל נקבר תחת מעטה הזמן שחלף והשכחה. משהו בשלווה שלה שנוטה להוציא מהדעת באדישות שבה כלפי הממצאים החמורים שעולים לגבי ההתנהלות שלה, מעלה שאלות קשות. האם הובטח לה שאם "תקריב את עצמה" כדי לחפות על ההתנהלות הקלוקלת של המשטרה ושל הפרקליטות – תזכה בקידום בדרגה?

שאלה נוספת שלא נענתה על ידי סבן דרשה לדעת מי נתן לה את ההוראה לערוך חיפוש לא חוקי בטלפונים הניידים של היועצים של ראש הממשלה. ובכן, לאחר שלא חשפה את האשמים במאי 2024 מונתה לעוזרת הראשית של מ"מ ראש להב 433, תת ניצב בועז בלט, תפקיד שלמעשה דורש דרגה של סנ"צ. אז הוחלט משום מה ובניגוד לקציני משטרה אחרים לשלוח את סבן לקורס פו"מ (פיקוד ומטה) של השב"ס ולא של המשטרה. המשטרה סירבה לומר האם עברה את מסלול המיון הנדרש ומדוע לוחות הזמנים לגביה היו קצרים מאוד בהשוואה לקצינים ותיקים הרבה יותר שממתינים זמן רב לקידומם. "רינת סבן היא סמל ביחידה לכך שמי שמחפה על המפקדים ולוקח "תיק" על עצמו – מתוגמל, וזאת חרף הביקורת החריפה כלפיה מצד העליון", טען גורם ששירת באותה תקופה בלהב 433.

בתחילה אישר השר לבטחון לאומי איתמר בן גביר את קידומה של סבן, אך לאחר עדותה במשפט נתניהו – חזר בו. "נדמה שהתשתית העובדתית שהוצגה לי חסרה מאוד", כתב השר למפכ"ל דני לוי. השר ציטט את השופט אלרון שקבע שסבן וחוקרים נוספים חרגו מהנהלים של המשטרה וציין שקיבלה ציונים נמוכים במרכז ההערכה דוברות המשטרה השיבה כי "שאלת קידומה של הקצינה נבחנה באופן יסודי על ידי מפכ"ל המשטרה וסגל הפיקוד הבכיר של משטרת ישראל, ובהתאם לכל הנהלים והכללים, הוחלט כי היא ראויה ליציאה לקורס פו"מ ולקידום". יש לציין כי לפי סעיף 7 לפקודת המשטרה הסמכות למנות קצין משטרה בכיר (סגן ניצב ומעלה) נתונה באופן בלעדי בידיו של השר.

וכאן החלו "שומרי הסוף" להיחלץ בזה אחר זה למען סבן. ראש אח"מ (אגף החקירות והמודיעין במשטרה) ניצב בועז בלט, מפקדה של סבן, תקף את השר בן גביר במכתב לקצינים ולשוטרים באגף: "לא ניתן לשום גורם חיצוני לארגון להשפיע או לפגוע בשיקול הדעת המקצועי והעצמאי של האגף". היועמ"שית גלי בהרב מיארה כתבה לשר כי "אין עילה משפטית לאישור עליו חתמת", תבעה ממנו "להשלים את ההליך לאלתר", ואף העזה להוסיף כי "מתחזק החשש הכבד ממילא כי העיכוב בהענקת הדרגה בפועל לקצינה מונע משיקולים זרים". גם פורום המפכ"לים והניצבים בדימוס ראה פתאום לנכון להתייצב לצידה של סבן. כאשר הוחלט לקיים דיון בעניינה של סבן בועדה לבטחון לאומי, דרשה התנועה לאיכות השלטון לבטל את הדיון המתוכנן. אחר כך הצטרף לחגיגה היועץ המשפטי של המשטרה. ראשית ציטט את השבחים שקיבלה סבן בסיום קורס פיקוד ואז עבר לתפוח האדמה הלוהט של עדותה במשפט: "הקצינה העידה שנים רבות לאחר החקירה ומטבע הדברים לא זכרה פרטים כאלה ואחרים… נזכיר כי בחקירה זו הקצינה הייתה קצינה זוטרה. ממילא לא ניתן לצפות כי תזכור את כלל הפרטים, ההנחיות וההחלטות שקיבלו דרגים מעליה…" באשר לציון הנמוך שקיבלה, בודאי תשמחו לדעת ש"העובדה כי קיבלה ציון 5 במרכז הערכה (מתחת לממוצע) כלל אינה חריגה… 20% מהקצינים שמונו לדרגת סנ"צ בעשור האחרון קיבלו ציון 5 ומטה במרכז ההערכה."

בשלב הבא עתרה סבן לבג"ץ ועשה זאת באמצעות אחד הגופים הפוליטיים ביותר במדינת ישראל, התנועה לאיכות השלטון. אחרי הגשת העתירה המפכ"ל עצמו התערב והכריז כי בן גביר חרג מסמכותו ושיחתום על הדרגה ללא אישורו.

הדיון הראשון בעתירה שהגישה סבן נגד השר בן גביר התקיים בינואר 2026. השר טען שהיועמ"שית איימה עליו שהוא יפוטר אם לא יאשר את קידומה של סבן. עו"ד דוד פטר, בא כוחו של השר, העלה נקודה בעייתית נוספת: "לא שמעתי מילה על עצם ייצוגה של סבן על ידי התנועה לאיכות השלטון. זו מתנה לעובד ציבור." והוסיף: "התיק לא עוסק ברב פקד סבן. אלא בשאלה האם ניתן לומר לשר שמבקש מסגל הפיקוד הבכיר לבצע השלמה של הדיון בעניינה ואז היועצת המשפטית לממשלה כופה עליו מניעה משפטית".

ב-9 בפברואר 2026 נפל דבר שצריך היה להרעיד את האדמה במדינת ישראל. בית המשפט המחוזי בירושלים הורה לשר לבטחון לאומי איתמר בן גביר להעניק לרב פקד רינת סבן קידום ולהעלותה לדרגת סגן ניצב. "פסק הדין שולח מסר ברור: סמכות שלטונית אינה כלי ענישה או הרתעה כנגד מי שמשרתים במערכת אכיפת החוק הממלאים את תפקידם", טענו מייצגיה של סבן, אבל לא הבינו כי בהחלטתו נוטל בית המשפט את הסמכות מהשלטון. השר סירב להיכנע וכחודש לאחר מכן היועמ"שית שוב התערבה ודרשה לקיים את פסיקת גם ללא אישור השר בן גביר. השר מצידו הגיש לבית המשפט מסמך ארוך ובו הוא מבקש לעכב את הענקת הדרגה ומסביר מדוע אינו רואה לנכון להעלות את סבן דרגה. "העותרת הטעתה את בית המשפט שוב ושוב, השתמטה מלהשיב במסגרת עדויותיה ולא בכדי", כתב, "סבן סיכלה החלטה שיפוטית ואז נתלתה בהיותה "זוטרה" כדי להתחמק מאחריות".

בית המשפט דחה את ערעורו של השר בן גביר וב-18 במרץ קבע שעליו להעניק את הדרגה תוך חמישה ימים. בן גביר סירב והגיש ערעור נוסף. על פי הדיווח סבן לא ידעה שעליה להגיש בקשה חדשה לייצוג, והניחה כנראה שהיא יכולה להמשיך לקבל ייצוג משפטי בחינם.

ב-24 במרץ 2026 ענד ניצב בועז בלט לכתפיה של רינת סבן את דרגת סגן הניצב בטקס שהתקיים בהיעדרות השר בן גביר ומפכ"ל המשטרה. כאשר קצינה במשטרת ישראל עונדת דרגה בניגוד לחוק חרף התנגדותו של השר שבסמכותו להעניק לה אותן אך בסמכותו גם לשלול אותן ממנה – זוהי הפיכה. כך לא מתנהלת דמוקרטיה. הרשות השופטת העמידה עצמה מעל שתי הרשויות האחרות, והאירוע החמור הזה מייתר למעשה את קיום הבחירות. אם לא יתוקן – הרי שאין כל משמעות להצבעתם של אזרחי מדינת ישראל.

The post מינוי רינת סבן – אנטי דמוקרטי ולא חוקי appeared first on מידה.

הויברציה בשמאל היתה כה חזקה עד שלמשך יומיים לפחות, נצח במונחים תקשורתיים, הרשתות החברתיות סירבו להרפות מהעניין. אבל היא גם הוכיחה באופן מאלף עד כמה, הנקודה שהעלתה חסון רגישה בעיני הארץ ואוהדיו.

אז האמנם הארץ הוא כלי בשימוש תעמולת האויב, או שאיילה חסון טופלת עליו אשמת שווא?

התשובה חד משמעית היא שאיילה חסון צודקת. מזה שנים רבות משמש הארץ כלי מרכזי בידי האויב, וגם מטעם עצמו, להצדקה והדהוד סחרירי האויב ולהפצת אנטישמיות בעולם.

הנה בקצרה, בשלוש נקודות בזמן, סיפור הפיכת הארץ מעיתון שמאל ציוני למכשיר תעמולה אוטואנטישמי ואנטי ציוני, בו עושה האויב שימוש קבוע ונרחב.

נקודת זמן ראשונה – שנת 2003 – הפרידה מהציונות

בספטמבר 2003, בעיצומה של האינתיפאדה השניה, התפרסם מכתב הטייסים הסרבנים בראשות תא"ל במיל. יפתח ספקטור ובו הצהירו הטייסים שיסרבו להפציץ מטרות טרור בעזה. עורך הארץ הותיק והסמכותי דאז, חנוך מרמרי, הכתיב קו מערכתי המתנגד לסרבנות הטייסים, והעיתון אף פרסם מאמר מערכת שכותרתו 'סרבנים בסרבל', ותקף את סירוב הטייסים.

זאת היתה תקופה מעניינת בהארץ, (הסיפור בהרחבה כאן) משום שאז הגיעה לנקודת הכרעה התגוששות בין שני מחנות אידאולוגיים במערכת העיתון: מחנה השמאל הציוני, בהובלת העורך מרמרי ועיתונאים כמו עמוס הראל וזאב שיף, ומחנה השמאל הפוסט ציוני, בהובלת עיתונאים כמו דיוויד לנדאו, גדעון לוי ועמירה הס.

את ההתגוששות על הובלת הקו המערכתי הכריע המו"ל והבעלים, עמוס שוקן. שלושה ימים לאחר מאמר המערכת שתקף את הטייסים הסרבנים, פרסם שוקן בעיתון מאמר פרי עטו ובו גיבה את סירוב הטייסים, תחת הכותרת "סירוב למען הדמוקרטיה". מרמרי הבין את הרמז, התפטר ובמקומו מונה לעורך הארץ דיוויד לנדאו, כאמור ממובילי הקו הפוסט ציוני של העיתון (הסיפור בהרחבה כאן). מאז, כידוע, כפי שנראה בעוד כמה שורות בנקודת הזמן הבאה, פנה העיתון באופן מובהק לקו פוסט ציוני ולפרקים אף אנטי ציוני.

כשנה מאוחר יותר, בשיחה איתי, ניתח מרמרי את משמעות ההחלטה המערכתית לבחור בקו של המחנה הפוסט ציוני. כך מרמרי:

"אחת המטרות העיקריות שלי בתור עורך ראשי, היתה להשאיר את העיתון במגרש ולא להורידו לשוליים. כיום 'הארץ' אינו במגרש, אלא הפך משחקן במגרש למשקיף מהמרפסת. וכשאתה משקיף מרוחק אתה לא בהכרח רואה טוב יותר את המהלכים המורכבים שבמשחק – ובוודאי משפיע פחות. עיתון לא יכול לחיות כשהוא בנתק מדרגים שלטוניים מולם הוא עובד ואותם הוא מסקר. העיתון תמיד היה בשמאל, אבל למרות זאת התמיד בדיאלוג קבוע עם ראשי המדינה, גם אם לפרקים היה דיאלוג ביקורתי מאד. הדבר הזה כבר לא קיים עוד היום".

נקודת זמן שניה – שנת 2017 – אירוע הקריקטורה

התקופה השנייה כוללת את השנים 2003 – 2023, ובהן היינו עדים לתהליך קבוע של התגברות העוינות, המשטמה וטפילת עלילות השווא של הארץ כלפי חברה ישראלית, ממשלות ישראל הנבחרות וכמובן צה"ל.

את השנים אלה, תחת העורכים דיוויד לנדאו, דוב אלפון ואלוף בן, היטיב לתאר דווקא אתר תוכן ניאו נאצי פופולרי בעריכת הפעיל האמריקני הניאו נאצי, ראש ה KKK לשעבר, דיוויד דיוק. ומעשה שהיה כך היה:

בספטמבר 2017 שיתף יאיר נתניהו, בנו של ראש הממשלה, קריקטורה שלעגה לג'ורג' סורוס, איל הון יהודי-הונגרי אנטי ציוני ומממן נדיב של של ארגונים אנטי ישראליים ואנטי ציוניים. הקריקטורה הציגה את סורוס כמושך נסתר בחוטים המניע תהליכים חברתיים שליליים ועל כן נחשבה לאנטישמית. בעקבות הביקורת מיהר יאיר נתניהו למחוק את השיתוף. אלא שהארץ זיהה הזדמנות להתנגח בנתניהו הבן ופרסם מאמר צדקני בו הביע זעזוע טהרני מהעובדה ש"תמונת בנו של ראש הממשלה מעטרת דף בית של אתר ניאו־נאצי בזכות קולאז׳ אנטישמי פרי מקלדתו, לקול צהלה מפרגנת של מנהיג ה-KKK לשעבר".

הארץ התכוון לכך שהכתבה בהארץ על שיתוף הקריקטורה הופיע באתרו הניאו נאצי של דיוק. אבל הסיפור חשף מצב חמור בהרבה מבחינת הארץ. חיפוש שערכנו אז באתר ההוא חשף 600 שיתופים של תכנים שהתפרסמו בהארץ. אותם מאות שיתופים כללו, בין השאר, שימוש בהארץ כדי "להוכיח" שהיהודים שולטים בתעשיית הפורנוגרפיה העולמית; העתקת טור של גדעון לוי על המצב בעזה; שימוש בהשוואה שנערכה בהארץ בין ישראל לגרמניה הנאצית; שימוש בהשוואה שערכה עמירה הס בין רצועת עזה למחנה הריכוז ברגן-בלזן; כתבה שהועתקה במלואה, כמות שהיא, על ארגון להב"ה; ועוד ועוד.

מאות אזכורים נוספים לפרסומים בהארץ, מצאנו אז גם באתר הניאו-נאציDaily Stormer . דומה שבבואנו להתמודד עם השאלה האמנם משרת הארץ את תעמולת אויבי ושונאי ישראל, נוכח נתונים אלה אין בכוחנו הדל להוסיף או לגרוע.

נקודת זמן שלישית – שנת 2023 – פרוץ מלחמת התקומה

בספטמבר 2023, שבועיים וחצי לפני טבח ה 7.10, פרסם עורך הארץ אלוף בן מאמר ששיקף את הגעתו של הארץ אל הקצה הרדיקלי ביותר של הפוסט ציונות. תחת הכותרת "יהודית ודמוקרטית? הגיע הזמן למחוק את המילה יהודית", קרא עורך הארץ למחיקת הגדרתה היהודית של המדינה והחלפתה בהגדרה דמוקרטית אוניברסלית, שבהינתן תנאי הקיום בישראל משמעותה ההכרחית היא חיסול המפעל הציוני.

העגלה נוסעת אין עצור. ב־9.10, יומיים בלבד אחרי 7.10, נמצא ראוי לפרסום בהארץ מאמר מאת עמירה הס שכולו שיר שבח והלל לטבח הנאצי הברברי שביצע חמאס ברחבי העוטף, ושיר לעג ושמחה לאיד לתבוסת צה"ל באותו בוקר מר ונמהר.

משם והלאה, ממש עד ימינו אלה, מקפיד הארץ לאורך כל המלחמה להצטרף לכל סחריר תעמולה שמפריח האויב ואף להמציא כמה משל עצמו. כבר בתחילת המלחמה נקבע בהארץ שוב ושוב ושוב שישראל, שהוצגה כחברה גזענית ומשיחית, נושאת באחריות ואשמה לטבח בעוטף, בגלל מדיניותה הפושעת כלפי הפלסטינים. שוב ושוב גזר הארץ גזר גזירה שווה בין האלימות של חמאס ל"אלימות" ישראל וקבע שהן "מתועבות" ו"מפלצתיות" באותה מידה, במטרה להסיר אחריות מחמאס על פשעיו ב 7.10.

הארץ גם הפיץ שקר גמור שלפיו רוב הפלסטינים מתנגדים לטרור, שעה שכל הסקרים הצביעו על תמיכה גורפת ונלהבת של הפלסטינים בטרור בתצורתו המזוויעה והברברית ביותר, קבע ש"אין אנטישמיות בהפגנות נגד ישראל" בקמפוסים בארה"ב, והפיץ קונספירציה אנטישמית בוטה שלפיה ישראל שולטת בפוליטיקה האמריקנית.

לאורך כל המלחמה הפיץ הארץ את כל סחרירי התעמולה של האויב ואף אישר את נכונותם. ישראל רוצחת תינוקות, הבעיה האמיתית היא אלימות המתנחלים, (שהארץ אף הסית לרציחתם) שימוש חמאס בבתי חולים כבסיסי טרור הוא רק "טענה ישראלית", חמושים שנהרגים הם "אזרחים תמימים", ישראל מאבדת את תמיכת המערב, וכמובן – חיילי צה"ל מבצעים כל פשע מלחמה אפשרי, בדרך כלל בשיטה קבועה של שינוי הגדרת פשעים בינלאומיים, כדי שניתן יהיה להאשים בהם את ישראל: ג'נוסייד, הרעבה מכוונת, הצמאה מכוונת, ביזה, רצח אזרחים חסר אבחנה, הפצת מחלות באזרחי האויב. וכמובן, האשמה הקבועה בכישלונות המו"מ לעסקאות חטופים היא שוב ושוב רק ישראל.

על כל ההאשמות האלה נשענים שונאי ישראל רבים, המצטטים בהתלהבות את הפרסומים בהארץ כהוכחה לאמיתות הטענות האנטישמיות נגד ישראל.

*****

אירוע אחד, יומיים לאחר פרוץ מבצע 'עם כלביא' ביוני אשתקד, ממחיש את התשובה לשאלתה של איילה חסון בצורה קולעת:

העיתון 'טהרן טיימס', היוצא לאור באירן באנגלית, מכנה עצמו "קול המהפכה האסלאמית", ונחשב לקולם של הפלגים הקיצוניים ביותר באירן. יומיים לאחר פעולת הפתיחה הישראלית של 'עם כלביא', התפרסם בו מאמר רהב ושחץ תחת הכותרת "תגובת אירן וזכותה להרתעה גרעינית נוכח ישות ציונית מתפוררת".

בלב המאמר העלו דוברי משטר האייתולות מה שכינו "שאלה יסודית". והיא: "האם לישות הציונית יש חוסן הפנימי לשרוד עד 2040?"

בתשובה, הפנה המאמר למאמר של עורך 'הארץ' אלוף בן שפורסם ימים אחדים קודם לכן ושאל בדיוק את אותה שאלה. מתברר שדוברי האייתולות שאבו עידוד מהשאלה שהעלה עורך 'הארץ', ותיאור אותה "עדות פנימית מהעיתונות העברית, שזורה בפחד ובהודאה". ישראל לפי מסקנתם, היא "המשטר היחיד בעולם שבו המתנחלים עצמם דנים בפומבי כמה זמן עוד נותר לו. אין עוד מדינה בעולם שבה האזרחים שואלים בגלוי: "מתי תקרוס מדינתנו?" או "כמה זמן עוד נישאר על המפה?" אפילו במלחמות אזרחים עקובות מדם, הלבנונים, התימנים או האוקראינים לא שאלו שאלות קיומיות כאלה."

רק בהארץ שואלים. וכמובן שיש מי שקורא ושואב עידוד. איילה חסון צודקת.

The post שלוש תחנות מרכזיות בהידרדרות של עיתון "הארץ" appeared first on מידה.

***

ב-4 ביוני 1989, כשענני האבק מלווייתו של ח'ומיני עדיין מרחפים מעל טהרן מוכת־ההלם, התכנסה מועצת המומחים להחלטה שתשנה את פני המזרח התיכון. סביב שולחנות הדיון נקבצו אנשי דת בכירים, וביניהם ישב עלי ח'מינאי. הוא לא שימש אז כסמכות הלכתית מן המעלה הראשונה, ולא היה לדמות סוחפת המונים. באותם ימים הוא שימש כנשיא מכהן, בעל קול צרוד וזרוע שנפגעה בניסיון התנקשות. איש מנגנון ותיק ונאמן, שנראה אז כדמות הרחוקה ביותר מנעליו הענקיות של אבי המהפכה.

סביבו ישבו דמויות בכירות ממנו לאין־שיעור בהיררכיה השיעית. מי שהביט אז על החדר באותן שעות ראשונות, היה מתקשה להמר עליו כיורש. אלא שתוך זמן קצר, הרחק מן האולם הפתוח, בחדרים סגורים, תחת לחץ כבד ופחד ממשי להתפוררות המשטר, החלה להתגבש פשרה פוליטית. דווקא האיש שלא איים על איש, שלא נשא עמו עודף סמכות, ושיכול היה להתקבל על ידי מוקדי הכוח השונים, נדחף אל קדמת הבמה (דוד מנשרי, איראן: אנטומיה של מהפכה, עמ' 29–34).

כך, בשל צורך והתאמה מערכתית, נולד המנהיג העליון השני של הרפובליקה האסלאמית. מכלול נסיבות חייו המוקדמות שעיצבו את תפיסת עולמו ואת יחסו לכוח ולסמכות, סייעו להסביר מדוע היה מועמד אידיאלי לפשרה, אך גם מדוע עתיד היה לפתח שלטון רווי־חשדנות, משמעת ופחד. הוא נולד וגדל במַשְהַד, עיר קודש פריפריאלית בצפון־מזרח איראן, למשפחה דתית קשת־יום. אביו, איש דת צנוע וחסר־השפעה ציבורית, גידל שמונה ילדים בבית דל, הרחק ממוקדי העוצמה הדתיים של קום ומן האליטות המהפכניות שצמחו בטהרן. עלי ח'אמינאי היה השני מבין אחיו – לא בן יחיד, לא יורש טבעי, ולא מי שגדל בתחושת ייעוד יוצאת־דופן. הוא עבר מסלול לימוד של ח'וֹזָה מקומית – מוסד לימוד דתי שיעי מסורתי הפועל מחוץ למסגרת אקדמית פורמלית – נטול־יוקרה, שהקנה לו משמעת דתית והרגלי ציות, אך לא מעמד תיאולוגי בולט או סמכות הלכתית מוכרת.

כבר בצעירותו נמשך לפעילות פוליטית יותר מאשר ללמדנות הלכתית. בשנות השישים והשבעים, תחת שלטון השאה, השתלב במעגלים של אנשי דת צעירים שנשאו דרשות, לימדו קוראן והפיצו רעיונות מהפכניים ברוחו של ח'וֹמֵינִי. פעילות זו לא הקנתה לו תהילה, אך הציבה אותו על הכוונת של מנגנוני הביטחון. לאורך שנים אלו נעצר ח'אמינאי שש פעמים בידי הסאואכ, עבר חקירות, תקופות מאסר ובידוד, ולבסוף גם הגליה לאזורים מרוחקים בפריפריה האיראנית (Ervand Abrahamian, Iran Between Two Revolutions 282–284; Wilfried Buchta, Who Rules Iran?, 33–35). אלה לא היו מעצרים של מנהיג כריזמטי, אלא של פעיל עיקש, כזה שאינו בולט דיו כדי להפוך לסמל, אך גם לא שולי עד כדי שיתעלמו ממנו.

התנסות זו עיצבה בו תודעה שלטונית ייחודית. ח'אמינאי לא למד את טבעו של הכוח מתוך ספרי הלכה, אלא מתוך תאי חקירה, מתוך הבנה חדה של יחסי אדון–נשלט, ומתוך ההכרה שמי שאינו נטמע במנגנון – נמחץ על ידו. הוא למד לזהות מוקדם סכנות, לחשוש מהתארגנות עצמאית, ולראות בכל חריגה סימן להתפוררות אפשרית. זהו רזומה שאינו מייצר כריזמה, אך מייצר שליט שמבין לעומק כיצד פועלת מערכת של דיכוי, וכיצד ניתן לשרוד בתוכה לאורך זמן. במובן זה, ח'אמינאי כבש את עמדת ההנהגה העליונה כתוצר מובהק של שוליים, של רדיפה ושל זהירות קיומית. דווקא עבר זה – דל, חסר־זוהר, רווי־פחד – הכשיר אותו להיות האדריכל של רפובליקה שעתה הטילה יהבה על מנגנון מתמיד של שליטה, ופחות על התלהבות מהפכנית. מאותו רגע החלה איראן להשתנות בתהליך איטי, שיטתי ועיקש, לעבר משטר שמחליף את הכריזמה במנגנון, ואת ההתפרצות המהפכנית בשלטון צללים ממוסד, כזה שגם אבות המהפכה עצמם לא חזו עד תום (לח'מנאי לא חסרו יריבים בראשית דרכו. אנשי דת בכירים קבעו כי אין בידיו הסמכות ההלכתית הנדרשת לפסוק הלכה, וכי אינו ראוי לעמוד בראש הרפובליקה האסלאמית. אלא שהתנגדות זו נמחצה תחת לחץ האירועים והצורך הדחוף ביציבות שלטונית. הבולט והמשמעותי במתנגדיו היה איתאללה חוסין־עלי מונתזרי, מגדולי חכמי ההלכה של הדור, אשר כבר בשנת 1985 סומן כיורשו המיועד של המנהיג העליון. ואולם, יחסיו עם ח'ומייני עלו על שרטון על רקע ביקורתו הגלויה על הוצאות להורג, דיכוי פוליטי ופער הולך וגדל בין רוח המהפכה למעשיה. מונתזרי הודח ממעמדו, הושם במעצר־בית ממושך, ונותר מודר עד יום מותו בשנת 2009).

מותו של ח׳וֹמֵינִי סימן את קיצו של פרק מכונן בתולדות המהפכה. הסתלקותו של המנהיג הכריזמטי, שהרעיד את רחובות טהרן בפברואר 1979, הותירה חלל פוליטי, אך גם רגשי, רוחני וטקסי. מכאן ואילך נדרשה המהפכה לשרוד באמצעות מוסדות שלטון, מנגנוני משמעת ולגיטימציה מוסדית – תהליך שעתיד היה לעצב את דמות ההנהגה החדשה.

עלי חוסייני ח'אמינאי, דרשן מחוספס, היה אחת הדמויות הקרובות לח'ומיני, אם כי לא מתלמידיו הרוחניים המובהקים. בתפקידיו בלשכת המנהיג ושליחותו לחזיתות המלחמה הוא אולי לא בלט בלמדנותו, אך היטיב ליצור רשת קשרים ולתחזקם, להפעיל שיקול פוליטי ולהוות צינור נאמן בין לשכת האימאם לחזיתות הקרב ולמשרדי השלטון. דווקא במעמדו אז, כחוג'ת אל-אסלאם (דרגה מכובדת, אך לא מהשורה הראשונה בהיררכיה השיעית), הצליח לחצות שכבות של מוסדות ואנשי מפתח, ולמצב עצמו כמי שמבין את המהפכה לעומקה, גם אם לא היה ממנסחי עיקריה. ח'ומיני כבש את ההמונים בכריזמה ובחזון דתי שהצית התלהבות רגשית; ח'אמינאי, לעומת זאת, פעל כמי שמבקש לנהל את אותה התלהבות, למסגר אותה בתמונת הנאמנות לשלטון ולהכפיף אותה למוסדות המהפכה.

ועדיין, בעת מינויו לא נשא ח'אמינאי את דרגת 'מקור לחיקוי' (מַרְגַ'ע־י תַקְלִיד) – הסמכות ההלכתית הגבוהה ביותר במערכת השיעית, דמות שאחרים נדרשים ללכת בדרכה ההלכתית והאידיאולוגית. העובדה שאדם שאינו בעל שיעור־קומה תיאולוגי מובהק עמד בראשה של המערכת, הייתה חסרת־תקדים וחייבה הצדקה הלכתית מאולצת. סמכותו לא התגבשה מאליה, וודאי לא בזעקות רחוב, אלא ב"כפייה רכה" באמצעות מערכי תעמולה, טקסים וחינוך מתמיד, עד שדמותו הוטבעה בתודעת הציבור כמי שאין עוררין לגביו. כך היה ל"מנהיג העליון" בפועל, אך לעולם לא ל'מקור לחיקוי' על פי כללי ההלכה השיעית.

העשור שלאחר מותו של ח'ומיני סימן את המעבר מרוח מהפכנית לסדר מוסדי. זה היה השלב שבו הרפובליקה האסלאמית הקימה לעצמה גרסה שנייה: לא סוחפת, אך מתמידה. לא מלהיבה, אך מאוד נוכחת. הכריזמה פינתה את מקומה למוסדות, האידיאולוגיה למנגנוני פיקוח, והמהפכנים הפכו טכנוקרטים חדורי־שליחות מהפכנית. במקום מהפכה המבקשת לשנות את פני העולם, התגבשה רפובליקה שביקשה בראש ובראשונה להבטיח את המשך קיומה: בירוקרטיה שקדנית, פיקוח הדוק ושימור פרנסי־המהפכה תפסו את מקומם של חזון אוניברסלי ולהט מהפכני. תקופת מעבר זו, תחילת שנות התשעים, הייתה תזזיתית אך מכרעת. הרפובליקה האסלאמית הפכה למערכת, שהתמחתה בייצור כוח, תוך הטלת מורא על יריביה ובניית סדר שבו השתיקה הפכה למדיניות, והפחד היה למטבע לגיטימיות.

המנהיג שאינו נביא: ח'אמינאי והנדסת השלטון

לאחר מותו של ח'ומיני נותרה הרפובליקה האסלאמית לראשונה ללא האב המייסד, ללא חזון מאחד וללא הדמות שגילמה את הטלטלה ההיסטורית שממנה נולדה. בהיעדר סמכות כריזמטית אחת, ניצבה המערכת בפני צורך דחוף להכריע את כיוון התפתחותה. הבחירה בעלי ח'אמינאי ל'מנהיג העליון' חייבה שינוי תקדימי בחוקת הרפובליקה. הוא לא נבחר בזכות גדולתו הרוחנית, אלא דווקא בשל פרופיל שאפשר נגישות חוצת-מחנות: מוצא חצי-אזרי, עבר דתי שאינו מזהיר, היעדר כריזמה אישית. מכלול תכונות זה הפך אותו, בעיני רבים, למועמד שנולד מתוקף פשרה — דמות שניתן לעצב סביבה סדר חדש, פחות נבואי ויותר מוסדי.

אחת התופעות הפחות מדוברות, אך רוויות המשמעות בפוליטיקה האיראנית המהפכנית, היא המתח התרבותי הסמוי שבין הזהות הפרסית־שיעית לבין הרקע האזרי של לא מעט מבכירי המשטר. ח'אמינאי, שנולד וגדל במַשְהַד למשפחה ממוצא אזרי־טורקי שמקורה בכפר חַמְנֵה שבמחוז אזרבייג'ן המזרחית, היה דוגמה מובהקת לכך. מוצאו העניק לו שם משפחה שמסמן זהות אזורית מובהקת – חַ'אמֶנֶהאִי – אך לא היקנה לו מלכתחילה שייכות טבעית לאליטה הדתית והשלטונית, שמרכזה התרבותי והלשוני נמצא בקום ובטהרן (Mehdi Khalaji, The Last Marja: Sistani and the End of Traditional Religious Authority in Shiism, Policy Focus 59; idem, Ali Khamenei’s Political Evolution in Iran, Policy Focus 179, 2021).

האזרים הם הקבוצה האתנית השנייה בגודלה באיראן, ומהווים נדבך חיוני בפסיפס הדמוגרפי של המדינה. הם מוסלמים שיעים, אך דוברים טורקית־אזרית ושמרו לאורך הדורות על תרבות מקומית עשירה, שונה ואף גאה בעצמה. ערי צפון־המערב כמו תַבְּרִיז, אוּרֻמִיֵּה ואַרְדַבִּיל היו מוקדים לחדשנות פוליטית, לגלי מחאה וליצירה אינטלקטואלית. אזרים מלאו תפקידים מרכזיים בהיסטוריה האיראנית – ממשוררים גדולים, כמו שַאהְרִיַאר, ועד דמויות מפתח פוליטיות, כמו כמִיר חֻסֵין מֻסַאוִי, שכיהן כראש ממשלת איראן בשנות ה־80, והיה מועמד מוביל לנשיאות ב־2009 (המועמד המרכזי של המחנה הרפורמיסטי. לאחר הכרזת ניצחונו של מחמוד אחמדינז'אד טען לזיופים וקרא למחאה אזרחית רחבה. הוא הפך לסמל "התנועה הירוקה", ובעקבות דיכוי המחאה הושם במעצר בית ממושך, שבו הוא מצוי עד היום) עם זאת, האזריות נשאה עמה תמיד גוון של "זרות מוכלת": נאמנה, אך לא נטמעת לגמרי. המרכז הפרסי בקום וטהרן, ייחס לה זהות מוערכת, אך גם מבודדת, ולעיתים אף מושא לבדיחות פולקלוריסטיות, או זלזול מרומז כלפי "הטורקים" (Brenda Shaffer, Borders and Brethren: Iran and the Challenge of Azerbaijani Identity; Touraj Atabaki, Azerbaijan: Ethnicity and the Struggle for Power in Iran ; Ervand Abrahamian, Iran Between Two Revolutions; Willem Floor, Azerbaijan: Ethnohistory and Culture).

בהקשר זה, ניתן להבין את דמותו של ח'מינאי כמי שפועל מתוך מרחב ביניים תרבותי: אינו חיצוני לממסד, אך גם אינו נטוע בו כבן בית מובהק. ייתכן שעל רקע זה פיתח רגישות־יתר לשימוש בשפה הפרסית דווקא ובניית מנגנון סמכות שבו כל קול חריג נתפס כסכנה, הן פוליטית והן תרבותית. על אף זאת הוא לא התנכר לשורשיו. במהלך ביקוריו באזרבייג׳אן האיראנית נשא לעיתים נאומים בטורקית אזרית, כביטוי לגאווה אתנית מושרשת וככלי תקשורתי להישמע קרוב ועממי. שילוב זה, של זהות היקפית המבקשת למרכז את עצמה, ליווה את דרכו בצמרת ההנהגה של הרפובליקה, והעניק למעמדו נופך מורכב יותר מן הדימוי המונוליטי של "המנהיג העליון".

דמותו של עלי ח׳אמינאי מצטיירת כשילוב של שאפתנות, חשדנות וצמא מתמיד לכוח. בניגוד לקודמו, רוחאללה ח׳ומייני, שראה בעליונותו דבר מובן מאליו ולא נזקק לאישורה המתמיד של הסביבה, הנהגתו של ח׳אמינאי נשענה במידה רבה על צורך עמוק בהאדרה, בהכרה ובשבח פומבי. אותה תלות באישור חיצוני הייתה גם לנקודת התורפה המרכזית שלו.

מאפיין זה מסביר את יחסו הדואלי לסביבתו. כלפי כפופים לו הוא עשוי להפגין רוך, סבלנות ואף ענווה מדומה, כל עוד הם מפגינים נאמנות מוחלטת ומכירים בעליונותו. לעומת זאת, ביקורת או התנגדות מצד דמויות הנתפסות כשוות-מעמד מעוררות בו טינה מתמשכת ותגובות חריפות. מכאן נובעת רתיעתו העקבית מכל מוקד כוח עצמאי או מפופולריות מתחרה, וכן העוינות שפיתח לאורך השנים כלפי דמויות בולטות כגון מיר חוסיין מוסאווי ואכבר-האשמי רפסנג'אני. בסיכומו של דבר, הוא אינו סובל שותפות אמיתית או עליונות של אחרים, ותפיסת הנהגתו נשענת על צורך מתמיד לאשרר את מעמדו הייחודי, הן פוליטית והן רגשית וסמלית (שאהפור שהבאזי, 'האידיאולוגיה והפסיכולוגיה של מנהיגי הרפובליקה האסלאמית', רדיו זמאנה, 5 ביוני 2023).

ח'אמינאי הבין שאין ביכולתו לרשת את הסמכות הדתית של ח'ומיני. הוא לא היה מלהיב, אך היה שיטתי; לא סחף קהלים, אך ידע למפות את שדות הכוח ולהשתיל בהם שליחים. הוא שימן את מנגנוני המדינה ולפת בצווארה, תוך בניית קואליציית שליטה של גופי ביטחון, מועצות דתיות ומערכת חדשה של לויאליות.

כך החל תהליך שהתאפיין במחקר ביצירתה של "הרפובליקה השנייה" של איראן – מונח שטבע החוקר מַהְדִי מֻחַמַדִי מהמרכז לחקר איראן בטהרן. במאמרו ביקש מֻחַמַדִי לתאר את המעבר ממשטר שנישא על גבי רעיון חובק-כל אלי משטר שמבקש לשרוד את המציאות באמצעים מוסדיים, רגולטוריים וטכניים (מַהְדִי מֻחַמַּדִי, 'הרפובליקה השנייה וצאצאיה' איראן אל-יום, 2007). הרפובליקה של ח'אמינאי התגבשה כמערכת סבוכה של פיקוח ושליטה, פחות נראית לעין ויותר נוכחת בכל מרחב. דמותה כמו נשלפה מתוך העולמות הספרותיים של מַקְסִים גוֹרְקִי, הסופר הרוסי שתיאר ביצירתו האפית "חייו של קְלִים סַאמְגִין (1925–1936)" את התהוותם של מנגנוני מחתרת, תאי שליטה קונספירטיביים ו"גיבורים אפורים" ומראה כיצד יצורים נטולי כריזמה אך רוויי משמעת מחליפים את הסערה הרעיונית במכניקה של שליטה.

חוקר נוסף שהעמיק בתהליך הזה הוא סַעִיד גוֹלְקָאר, שעמד על תופעת התרחבות הבסיג' כזרוע משטרתית־חינוכית, ועל הפיכתה של החברה האיראנית ל"חברה שבויה". גוֹלְקָאר תאר את המערכת כולה כמעין "שלטון צללים" (deep state), שבו משמרות המהפכה, גופי פיקוח אידיאולוגיים, מערכות רווחה צבאיות, ומערכי סייבר סמויים מעצבים בפועל את גבולות החשיבה והפעולה של החברה האיראנית (Saeid Golkar, Captive Society: The Basij Militia and Social Control in Iran, P. 3–5, 195–205).

כדי לפענח את מהות שלטונו של ח'אמינאי, ניתן להציע מושג חלופי בשם "הרשת השחורה", כלומר מערך הסמכויות הסמוי המגדיר את פעולתה של הרפובליקה השנייה. מאחורי המושג מסתתר התהליך שבו נרקמה באיראן מערכת נאמנויות חוצת־מוסדות, שאינה נשענת על חוק ובחירות, אלא על מינויים שקטים, שליטה בתקציבים, פיקוח ערכי, והשגחה בלתי נראית. על כן היא "שחורה", כי איננה רשמית; בה בעת היא גם "רשת", שכן היא פועלת בו־זמנית במערכת המשפט, הצבא, הדת, החינוך, התקשורת והכלכלה. ח'אמינאי היה לראש הרשת הזו, פחות כמנהיג ויותר כמתאם-על בסבך הכוחות.

מנגנון זה פעל בכמה מישורים משלימים: שליטה הדוקה במינויים, הכוונה שיטתית של הידע והתרבות, ועיצוב דפוס של משילות שקטה אך חודרת. ח'אמינאי ריכז בידיו סמכויות רחבות לאישור ולמינוי עשרות בעלי תפקידים – מראשי הרדיו והטלוויזיה ומפקדי משמרות המהפכה, מפקחים במערכת החינוך ותובעים בכירים – כאשר שיקול הנאמנות גבר, לא אחת, על שיקול הכשירות. כך נבנתה שכבה של פקידות דתית־אידיאולוגית, מעין רשת של נציגים נאמנים, שתפקידה העיקרי היה הבטחת יציבות ושימור הסדר הקיים. במקביל, עוצב שיח ציבורי ממושמע באמצעות משרד ההכוונה האסלאמית, לשכת המנהיג העליון ומוקדי השפעה באקדמיה, שבמסגרתם סוננו ספרים, יצירות, קורסים ותכנים תקשורתיים לפי עיקרון "מה שמועיל למשטר". חשיבה ביקורתית צומצמה, אינטלקטואלים הודרו או הושתקו, והתרבות – אמצעי ביטוי מרכזי – הוסבה לכלי פיקוח ובקרה. כל אלה השתלבו בסגנון שלטון שאינו רועש או ראוותני, אך מחלחל לעומק המערכת. משילות שבה הציות הפך אקלים מתמשך, ובמסגרתה הוחלפה השאלה "מה נכון?" בשאלה "מה מועיל למשטר?".

שלושת המישורים הללו לא פעלו בחלל ריק. הם הזינו בהדדיות זה את זה בנבכי מעגל שליטה סגור. נאמני המשטר שמונו לעמדות מפתח עיצבו את המרחב התרבותי, שעיצב בתורו תודעה ציבורית שקטה וצייתנית אשר אפשרה לשלטון "שקט תעשייתי". האיום על הרפובליקה לא יוחס רק למחאות רחוב, כי אם למושגים כמו שיח, פלורליזם, יצירה והתאגדות אזרחית. אלו נתפסו כאיומים חמורים יותר מאופוזיציה גלויה. זו הייתה אפוא תמונת הרקע בשלטון הצללים: פחות התלקחות ויותר איטום שיטתי; פחות חיילים ברחובות ויותר מודיעים באולפן, חכמי דת בלשכת המנהל, ונציגי המנהיג בתוך ישיבות מועצת העיר. זה היה הניצחון השקט של ח'אמינאי שהיה הראשון להבין, שלמהפכה יש סוף, אך לרשתות שליטה אין תאריך תפוגה.

2. עַלִי־אַכְּבַּר הַאשֶמִי-רַפְסַנְגַ'אנִי – האדריכל השקט של 'הרפובליקה השנייה'

בצמוד לח'אמינאי, ניצב אז עַלִי-אַכְּבַּר הַאשֶמִי־רַפְסַנְגַ'אנִי, ששימש כנשיא הרפובליקה בשתי קדנציות, משנת 1989 ועד לשנת 1997. רפסנג'אני היה לאיש סודו הקרוב של ח'ומיני ונמנה עם אבות המהפכה. בדומה לח'אמניאי, יוקרתו של רפסנג'אני לא נבעה מדרגתו הדתית – שכן הוא נותר בגדר חוגַ'ת אל־אִסלאם, ולא הגיע למעמד אייתוללה בכיר – אלא שיוקרתו נבעה מייחודו הפוליטי. הקרבה היתרה לח'ומיני, האב המייסד, נוכחותו המתמדת לצידו בגלות ובשובו לאיראן, ומיקומו המרכזי במנגנוני המדינה החדשה, הפכו אותו לאיש בעל השפעה. במלחמת איראן–עיראק מינה אותו ח'ומיני לראש 'מועצת ההגנה העליונה', ובכך הפך רפסנג'אני לאדריכל המלחמה בהיבט האזרחי והפוליטי. יוקרתו גברה במיוחד בשנת 1988, כאשר היה בין הראשונים שהבינו כי המשך המלחמה מול עיראק יביא לחורבן פנימי. הוא היה זה שהכין את הקרקע להחלטה הדרמטית של ח'ומיני, לקבל את החלטה 598 של מועצת הביטחון של האו"ם הקוראת להפסקת האש בין איראן לעיראק (Mehdi Khalaji, The Shadow of God and the Hidden Imam:, 25–30, 40–45). רפסנג'אני נתפס בעיני הציבור והממסד אז כמי שמעז לומר את האמת המרה ולהוביל את איראן אל הפסקת אש כואבת, אך הכרחית.

רפסנג'אני לא נודע כהוגה רעיונות מקוריים, אלא כאדריכל הביצוע של המהפכה. הוא לא ניסח משנה מהפכנית חדשה, אך היטיב להוליך את עקרונותיה אל עולם המעשה, אל הכלכלה, המִנהל והמדיניות. במידה רבה היה זה רפסנג'אני שתרגם את האידיאולוגיה לשפת התשתיות, התקציבים והמוסדות, מתוך הבנה שהמהפכה יכולה לשרוד רק אם תעטה על עצמה את חליפת הניהול והפרקטיקה.

ברית השלטון בין ח'אמינאי לרפסנג'אני נולדה מתוך אינטרס הדדי. הראשון תפס את מקומו כמי שמסמל את ההמשכיות ההלכתית, גם אם בפועל לא ניחן במוניטין רוחני רחב, ולא הצטיין בהגות מעמיקה. השני, רפסנג'אני, היה איש המעשה, שנשא על כתפיו את המשימה להחזיק מדינה מדממת על רגליה. בפועל, דווקא הסמכות הרוחנית נזקקה לאנרגיה המוסדית, הטכנית והפוליטית של בן־בריתו כדי לשרוד (רפסנג'אני נפטר ב־8 בינואר 2017 בטהרן. למחרת, בראיון לרויטרס, ציין החוקר עבאס מילאני: "על רקע מה שמתרחש בארצות הברית והאפשרות לאי־יציבות במדיניות האמריקאית, יש צורך בקול של תבונה ופרגמטיזם בעל משקל. הוא היה הקול הזה").

ברוח התקופה, רפסנג'אני פתח בזהירות את איראן לעולם, חתר לשיקום כלכלי, והניח את הבסיס להפרטה מדודה. תחתיו נולדו שווקים חצי־פרטיים, נחתמו עסקאות עם סין ומלזיה, ונוסדה 'מנהלת השיקום' (סְתַאד בָּאזְסָאזִי) (Kevan Harris, A Social Revolution, 87–95). גוף ממשלתי למחצה, שהפך במהרה לאימפריה כלכלית המקושרת למקורבי המשטר.

במהרה, הפך רפסנג'אני לשם נרדף לשחיתות כלכלית. הוא ובני משפחתו שלטו ברשת רחבה של תאגידים, קרקעות וחברות ביטוח, נפט, תעופה ובנייה. בעיתונות האיראנית הוא כונה לעתים "אייתוללה רַאנְתּ", רמז ציני לחיבור המסוכן בין סמכות דתית, כוח פוליטי והטבות כלכליות. המילה 'רַאנְתּ' בפרסית מציינת רנטה, כלומר הכנסה או רווח שאינם נובעים מייצור, השקעה או עבודה, אלא מהקצאות שלטוניות, רישוי נכסים ועסקים למקורבים או גישה למשאבים ציבוריים. באיראן, מדובר לרוב בהטבה כלכלית הניתנת בזכות קשרים פוליטיים, לרוב תוך שחיתות שלטונית גלויה או מוסווית.

לצד השחיתות, שורטטה גם אסטרטגיה של ממש. רפסנג'אני הבין כי בהעדר תשתית כלכלית יציבה ועלית טכנוקרטית מסודרת, לא ניתן להחזיק משטר לאורך זמן. לפיכך, טפח בהתמדה דור של דמויות מפתח לעתיד שנשאו את רעיונותיו קדימה: חַסַן רוּחַאנִי, מוֹחַמַּד גַ'וַאד זַרִיף, עַלִי לַארִיגַ'אנִי, מוֹחַמַּד רֵזָא ערַאקִי, מוֹחַמַּד הַאשֶם עַבָּאסִי – כולם החלו את דרכם במסדרונות שבהם שלט רפסנג'׳אני, ולימים ישרתו את המדינה במשרות ציבוריות בכירות ביותר. הללו לא היו מהפכנים נלהבים, אלא מהנדסי המשכיות. ניתן לומר, שבעידן הפוסט־מהפכני רפסנג'אני לא ניסה לרסן את המשטר, אלא ניסה למתן את תנודותיו. תחת ממשלו קיבלה הרפובליקה אופי מדינתי מובהק יותר ופחות מהפכני, אך מבלי לזנוח את שני הממדים גם יחד (Ervand Abrahamian, A History of Modern Iran, 181–190; Farideh Farhi, Post-Revolutionary Iran, 25–48).

שנות הרפובליקה השנייה נשענו על ברית חרישית, אך מכרעת, בין שני האישים הללו. ח'אמינאי, המנהיג העליון, שראה ביציבות ערך עליון, גם במחיר דלדול הלהט המהפכני; ורפסנג'אני, הנשיא שביקש לנהל את המדינה כגוף חי, מתפקד ומתקדם. כאמור, השניים לא פעלו מתוך קרבה אישית או השקפת עולם משותפת, אך נזקקו זה לזה. ככל שהרפובליקה האסלאמית הלכה והתמסדה, התבררה אותה ברית כציר נדיר, יעיל ובלתי־ניתן לשחזור. מאז לא נרשם ברפובליקה האסלאמית שילוב כה מהודק בין המנהיג העליון לבין נשיא פרגמטי, שאִפשר להחזיק בעת ובעונה אחת את שני קצוות החבל. זו הייתה ברית בין הכוח לבין הרוח, בין המסגרת לבין התוכן, בין השגחה להפעלה אפקטיבית של מוסדות. רפסנג'אני, שהוסיף להשפיע מאחורי הקלעים גם לאחר תום כהונתו הנשיאותית בשנת 1997, שמר על מעמדו כמחולל פשרות ומעצב מגמות עד למותו בשנת 2017.

ברבות השנים נתפסה הרפובליקה השנייה כשלב מובחן בתולדות המשטר, רגע של איזון מחושב שבו עוצב מודל שמרני–מהפכני המסוגל להתמיד לאורך זמן. לא היה זה איזון שנשען על כריזמה רעיונית או על פתיחות פוליטית, אלא על פרגמטיות מוסדית מפוכחת, כזו היודעת לתרגם אידיאולוגיה מופשטת לשגרת שלטון יום־יומית.

בכהונתו השנייה של רפסנג'אני, בשנים 1993–1997, הסתמנה נקודת מפנה ברורה. ח'אמינאי זיהה בנשיאות מוקד סמכות עצמאי מדי, והחל לצמצם את חופש פעולתו של הנשיא באמצעות שליטה במינויים, חסימת יוזמות והרחבת מעורבותם של מוסדות הכפופים ישירות ללשכתו. כך התבהר דפוס שלטוני עמוק יותר, שלפיו הנשיאות חדלה להיות שותפה מאוזנת, והפכה למוסד כפוף, זמני ושביר, בתוך מערכת שלטון שמרכזה האחד והיחיד מצוי בלשכת המנהיג העליון. דפוס זה היה למבשר גורל שחזר על עצמו אצל הנשיאים שבאו לאחר מכן (מאבקי הכוח בין ח'אמינאי לרפסנג'אני היו מושא מחקר אקסטנסיבי. המחקר הבולט בהקשר זה הוא של אלקס וטנקה. ראו: Alex Vatanka, The Battle of the Ayatollahs in Iran).

הבחירות בשנת 2005 חיזקו מגמה זו. ניסיונו של רפסנג'אני לשוב לתפקיד הסתיים בתבוסה למחמוד אחמדינז'אד, שנהנה מתמיכה מלאה של המנהיג העליון. ניצחון זה סימן לא רק חילופי שלטון, אלא גם התקבעות של מודל הנשיאות הכפופה, הנשענת על נאמנות, ולא על עצמאות פוליטית.

3. הרשת השחורה: האימפריה הכלכלית הסמויה של משמרות המהפכה

בשנותיה הראשונות של הרפובליקה האסלאמית, משמרות המהפכה שימשו כצבא נאמנים, אגרוף ברזל אידיאולוגי שתפקידו לשמור על הגחלת. אך בשנות התשעים חלה תפנית. הלוחמים פשטו את המדים ועלו על חליפות, והארגון החל לשנות את פניו, מזרוע ביטחונית לאימפריה פוליטית וכלכלית חובקת־כל. עבור ח'אמינאי הם היו הימור בטוח: מושחתים פחות מהפקידות האזרחית, נאמנים יותר מהממסד הדתי וצייתנים בהרבה מהסטודנטים המרדנים.

גולת הכותרת הייתה הקמת חותם הנביאים (חַאתֶם אֶל־אַנְבִּיאָא) – תאגיד ענק ששמו הרוחני תוארו של הנביא מוחמד, נועד להעניק גושפנקה דתית למיזמי נדל"ן ותשתית ארציים. מה שהחל כזרוע הנדסית בסיום המלחמה עם עיראק, הפך למפלצת כלכלית החולשת על עשרות מיליארדי דולרים בתחומי האנרגיה, הכרייה והתקשורת. בכך, הפכו משמרות המהפכה מהמגנים של הסדר הקיים – לבעלים הרשמיים שלו.

כך צמחה סביב חותם הנביאים רשת סבוכה של מאות חברות־בת. מרביתן נוהלו בידי יוצאי המשמרות שהיו בעלי קשרים הדוקים עם הממסד הדתי־ביטחוני. התוצאה הייתה מונופול חסין־תחרות, הפטור ממכרזים ונהנה מגישה ישירה לעורקי השלטון. אלא שחשיבותו האמיתית לא הייתה רק בגודלו, אלא בתפקידו – חוליה מרכזית במחזור סגור של כוח: הכנסותיו לרוב לא חזרו לקופת המדינה, אלא זרמו אל 'הרשת השחורה', לצורך מימון מיליציות, מנגנוני תעמולה ומוסדות דת. במעגל הסגור הזה, הכלכלה הזינה את השליטה, והשליטה הבטיחה את שרידות המשטר.

זרועות חותם הנביאים נשלחו הרבה מעבר לגבולות איראן. ההון שנצבר מימן תשתיות ופרויקטים בלבנון, בעיראק, בסוריה ובתימן. כך למשל, חברות־בת של התאגיד שיקמו דרכים ושדות תעופה בשליטת המשטר הסורי והקימו מערכות תקשורת בפרברי ביירות. חותם הנביאים אמנם פיתחה אזורים נחשלים ברחבי הרפובליקה האסלאמית ומחוצה לה, אך גם העמיקה את אחיזתה בכלכלה, בחברה ובמרחב הפיזי. כך הפכה פעילות ההנדסה למנגנון שליטה מתוחכם, שיצר תלות תקציבית מוחלטת והטמיע את נוכחותם של משמרות המהפכה בלב החיים האזרחיים.

בתוך כך נולד מעמד חדש: 'בני המשמרות'. אלו היו הדור השני של המהפכה, מקורבים ובני משפחה של בכירי משמרות המהפכה, שצמחו בתוך מוסדותיה והתברגו בעמדות מפתח. הם נשאו דרגות, שלטו בתקציבים, החזיקו בחסינות מעשית מפני פיקוח ציבורי ונהנו מגישה בלתי־מוגבלת למרכזי קבלת ההחלטות. שמות כמו סַעִיד מוֹחַמַּד, לשעבר מפקד חותם הנביאים שהיה מועמד לנשיאות; חֻסֵין טָאאֶבּ, ראש מנגנון המודיעין של משמרות המהפכה ומֻחַמַּד אֶסְלַאמִי, שכיהן כמפקד הסוכנות לאנרגיה אטומית, היו הפנים של האריסטוקרטיה החדשה הזו. שכבה זו החזיקה בכוח חוצה־מערכות והביעה נאמנות בלתי־מסויגת למנהיג העליון. התופעה לא נעלמה מעיני התקשורת העולמית. כותרות כמו "האימפריה הבלתי־נראית של הרפובליקה האסלאמית" או "כלכלה מקבילה מוחלטת", סיקרו מערכת תאגידית אדירה הנשענת על משאבי הציבור, אך פועלת ללא כל שקיפות או ביקורת.

כך התגבשה מדינה בתוך מדינה, שכבת כוח החיה בתוך איראן, אך אינה כפופה לחוקיה. היא שלטה בכלכלה, אחזה בסוגרי הביטחון ושלטה בתקשורת דרך ערוצים "חצי־פרטיים". כתוצאה מכך, חלקים ניכרים של הציבור נדחקו לשוליים. צעירים, נשים ובני מיעוטים גילו כיצד החזון המהפכני נבלע בתוך מנגנני כוח המתיימרים לדבר בשמו. במקום אחדות, צדק ושוויון חלחלו אל החברה האיראנית פחד, חשדנות וייאוש פוליטי עמוק.

4. טיהור תרבותי: מנגנוני הפיקוח והסינון של האקדמיה והיצירה

דמיינו גבר נוסע לבדו ברכב, חוצה את הנופים המאובקים והצחיחים של שולי טהרן. אין לו יעד, אין לו הצהרה פוליטית, ואין לו זעקה. הוא עוצר פעם אחר פעם ליד זרים מוחלטים ושואל אותם שאלה אחת, פשוטה ומצמררת: "האם תסכים לקבור אותי אחרי שאשים קץ לחיי?". בשנת 1997, כשהסרט 'טעם הדובדבן' של עַבָּאס כִּיאָרוֹסְתַמִי, עלה לאקרנים, הוא לא רק הציג עלילה מינימליסטית; הוא שיקף באופן מדויק את התודעה בה חי האזרח האיראני.

בקול נמוך, בקצב איטי, ובלא זעקה, סיסמה או כתב אישום, פורשׂ כיארוסתמי, אחד היוצרים המזוהים ביותר עם הקולנוע האיראני החדש, עלילה שכמעט ונעדרת התפתחות דרמטית. אך דווקא בפשטות הזו טמון כוחו החתרני של הסרט. 'טעם הדובדבן' לא הציע ביקורת ישירה על המשטר, אך העז להעמיד במרכזו אדם בודד, ספקן ומהסס, שמחשבתו נעה מחוץ למסגרת שהמדינה מבקשת להכתיב.

במציאות האיראנית של שנות התשעים, עצם ההצגה של תודעה אינדיבידואלית שאינה נגזרת מן האידיאולוגיה ואינה מתכנסת אל פתרון "נכון", הייתה חריגה. בכך לכד הסרט, מבלי לומר זאת במפורש, את הרגע ההיסטורי שבו עברה הרפובליקה האסלאמית לשלב חדש: עידן שבו המדינה החלה לפקח בקפדנות לא רק על המעשים, אלא על עצם גבולות המחשבה המותרת.

זהו קולנוע שנע בדיוק על קו התפר בין המותר לאסור – מרחב שבו הדימוי, ולא ההצהרה, נושא את המטען הפוליטי. עבור הצופה האיראני, החוויה הייתה קיומית, ועיקרה בהזדהות שקטה עם דמות שאינה יודעת כיצד לחיות בתוך עולם, שבו אפילו הספק נתפס כאיום. מתוך המקום הזה נחשף אופייה של הרפובליקה השנייה כמנגנון מתוחכם של סינון והכוונה; מערכת סמויה של פיקוח תרבותי וחינוכי, שהושגה באמצעות חקיקה בוטה וארגז כלים משוכלל של משטר תודעתי (Hamid Naficy, A Social History of Iranian Cinema, vol. 4 , 119–124. ).

בעוד שתאגיד חותם הנביאים תפקד כקבלן המהפכני של התשתיות והבטון, בתחום התודעה הופקדה המלאכה בידי 'המועצה העליונה למהפכה התרבותית' (שׁוּרָא־י עָאלִי־י אֶנְקלָאבּ־י פַרְהַנְגִי). בהנחייתו הישירה של ח'אמנהאי, הפכה המועצה לסמכות העליונה להגדרת 'ערכי המהפכה' בכל תחומי התרבות, ההשכלה והתקשורת. בשנים 1993–1997 אישרה המועצה שורת תקנות מחייבות כלפי האוניברסיטאות, איגודי הסופרים ומועצות הקולנוע. היה זה מהלך של הידוק פיקוח, שבוצע בשיתוף פעולה עם הזרועות הביטחוניות של משמרות המהפכה והבסיג'.

אחד הביטויים החדים ביותר לכך היה מבצע 'טיהור תרבותי' בקמפוסים, במסגרתו נכחו יחידות בסיג' במוסדות ההשכלה הגבוהה. תפקידם היה לאכוף קוד לבוש, לנטר מרצים שהרצאותיהם חרגו מן הקו האידיאולוגי, לדווח על סטודנטים סוררים ולתעד כל חריגה משיח "הולם" עלפי המהפכה וערכיה. הדיווחים שסיפקו תאי הבסיג' שימשו בסיס להדחת מרצים, לסגירת קורסים ואף להשעיית סטודנטים. כך למשל, הוחלו מגבלות תנועה על סטודנטיות במעונות, כולל דרישה לליווי ואישור חציית קמפוס בשעות הלילה.

קוד לבוש מחמיר הוחל גם בכיתות למדעים מדויקים, לרבות פיזיקה והנדסה, והסטודנטים נדרשו לעבור דרך מסננת של נציגי בסיג' שהוצבו בכניסה למעבדות. במדעי הרוח, תחומים כמו סוציולוגיה, פסיכולוגיה ולימודי מגדר עברו סינון קפדני, כך שתוכניות הלימודים נבחנו מראש, והמרצים נדרשו לאשר את חומרי ההוראה שלהם. השימוש בטקסטים מערביים, שנתפסו חתרניים, נאסר לחלוטין, ובהם כתבים פרי עטם של מלומדים כמו ז'אק דרידה, סימון דה־בובואר ומישל פוקו. באופן אירוני, האחרון היה זה שרק לפני שנים ספורות התפעם מהמהפכה בראשית דרכה.

בשנים 1993–1996 פוטרו או נאלצו לפרוש כ־327 מרצים במדעי הרוח, המשפטים והאומנויות, באוניברסיטאות היוקרה של טהרן, אֶסְפַהָאן ותבריז. רבים מהם לא היו פעילים פוליטיים במובן המוקבל. חטאם היחיד היה שהעזו לחשוב אחרת.

הפגיעה בחוקרות ובנשות האקדמיה הייתה דרמטית במיוחד. בשנת 1995, נסגרה המחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת אל־זהרא בטהרן, לאחר שחוקרות המחלקה ביקשו להחיל קורסים בנושאי תודעה מגדרית והשפעת מלחמת איראן–עיראק על נשים. במקרה אחר, ד"ר משהד נסירי, פסיכולוגית שהתמחתה בטראומה, הודחה מתפקידה כמרצה אורחת בטענה של 'פגיעה בערכי המשפחה' לאחר שניתחה את השלכות הדיכוי המיני. חוקרת הספרות פארַנַכֶּה טאבַּנְדֶה, מהמכללה לאומנויות באוניברסיטת אזאד בטהראן, פוטרה גם היא לאחר שפרסמה מאמר, בו ניתחה את דמות האישה בקוראן מפרספקטיבה פמיניסטית.

חוקרות בולטות אחרות, כמו שַׁבַּאנֶה שַהְרְבַּאנִי, שהתמחתה בשיח פמיניסטי באיראן המוקדמת, או רוּכְּסַאר סַפַּרִי, פוטרו או הועברו לאוניברסיטאות מחוץ לטהרן. רובן לא קיבלו מעולם נימוק רשמי להחלטה, פרט לכך ש"דיווח פנימי" של תא בַּסִיג' המליץ שלא להאריך את העסקתן. דור של צעירות שנכנס לאקדמיה מתוך תשוקה לידע, מצא את עצמו נדחק הצידה.

ההדרה לא כֻּוְּנָה כלפי נשים באשר הן, אלא כלפי נשים משכילות ומדעניות, שבכוחן לעצב שיח אלטרנטיבי ולחלץ את המרחב הציבורי מהגדרותיו המצומצמות. במובן זה, אישה חוקרת נתפסה כסוכנת ידע, שבכוחה לפרש, לחנך, ללמד וליצור שפה. בעיני סוכני המשטר אישה כזו סיכנה את מונופול המדינה לא רק על מוסדות, אלא על גבולות הדמיון הקולקטיבי.

כך עוצבה מציאות של 'כיבוש הדמיון': שעבוד המחשבה החופשית לגבולות המותר בשם המהפכה. הפיקוח האידיאולוגי לא הסתפק עוד בתפקידו כבלם נגד חריגות, אלא הפך למנגנון שנועד למנוע מראש את עצם התגבשותה של חשיבה ביקורתית. בתוך המרחב הסגור הזה, דבריה של שירין עבאדי, מי שלימדה משפטים באוניברסיטת טהרן לפני שהפכה לקול של התנגדות, נשמעו כמעט צו־מחתרתי: "עשו כמיטב יכולתכם והשיגו השכלה… אלוהים ברא את כולנו שווים" (מתוך נאומה לרגל קבלת פרס נובל).

בד-בבד, הופעלו אותם מנגנוני פיקוח גם על הקולנוע. המועצה העליונה חברה ל'מועצת הקולנוע' (שׁוּרָא־יֵ סִינַמָה) ולתאי הבַּסִיג' התרבותיים, במטרה לשרטט גבולות גם על המסך האיראני. סרטים שעסקו ביחסים בין־מעמדיים, באמנציפציה נשית או בהבעת ספק דתי סווגו כבעייתיים עוד בשלב העלאת הרעיון. יוצריהם נדרשו לשכתב תסריטים בטרם שלב הצילומים, וחלקם נכנסו ל'רשימות השהייה', שנשלחו אל גופי ההפקה. גם במקרים אלה, תאי הבסיג' לא הסתפקו בפיקוח אידיאולוגי, אלא תיעדו הקרנות, שלחו דוחות פנימיים ולעיתים אף המליצו על שלילת רישיון הפצה.

באופן פרדוקסלי, ואולי דווקא בשל אותן הגבלות, הקולנוע האיראני של שנות התשעים חווה פריחה יוצאת־דופן. היוצרים למדו לתמרן בתוך הפיקוח, לדבר מתוכו ולמתוח את הגבולות עד לנקודת הסתירה. דוגמה מובהקת לכך הייתה סרטו של מוחסן מחמלבאף, 'סלאם קולנוע' (1995) – יומן מסע חריף החושף את יחסי הכוח וההשפלה שבין במאי לשחקניו. הקרנת הסרט בפסטיבל קאן עוררה מבוכה עמוקה בטהרן. מחמלבאף, שזנח את השיח המהפכני־דתי לטובת חקירה קולנועית של התודעה, מצא עצמו במוקד של מתקפה, כאשר תאי הבסיג' באוניברסיטאות דרשו לחקור את מניעיו.

יוצר נוסף שקרא תיגר על השלטון באופן מתוחכם היה גַ'עְפַר פַּנָאהִי, אחד הבמאים הבולטים של סוף המאה העשרים. בסרטו 'הַמַּרְאָה' (אָאִינֶה,1997), הוא ביצע מהלך שנחשב אז למהפכני ושבר את "הקיר הרביעי", המפריד בין הדמויות לצופים. פַּנָאהִי עשה זאת באופן רדיקלי. באמצע הסרט, השחקנית, ילדה בגיל בית־ספר, עצרה לפתע את הצילומים, הסירה את החיג'אב, פנתה אל צוות ההפקה ויצאה מן הפריים. ברגע חד ובלתי־צפוי, הילדה בסרט חדלה מלשמש ייצוג קולנועי והייתה היא עצמה. מהלך זה לא רק שבר את גבולות הז'אנר, אלא הביע ביקורת נוקבת על תרבות של שליטה, על מגבלות הצנזורה ועל מקומן של נשים בחברה ובקולנוע. פנהאי, שחשף את הסדקים במעטפת הכזב, עורר סערה ציבורית. תאי הבסיג' גינו את הסרט, והוא הוקע כפוגע בערכים ובייצוג הנשי. אקט זה הפך את הסרט לאבן־דרך בקולנוע האיראני הפוליטי.

הצנזורה אילצה את הקולנוע האיראני להמציא לעצמו שפה חדשה: מרומזת, דחוסה, רווית־שתיקות, הנשענת על מבטים ועל אירוניה מובלעת. את רשמיהם על השפה הקולנועית, היטיבו לבטא מחקרים ביקורתיים על הקולנוע האיראני לאחר המהפכה, בקביעתם כי הדיאלוג האמיתי בין היוצר לבין מה שאינו יכול לומר, אינו מתרחש בתוך התסריט, אלא בשוליו. השתיקה, הרמיזה ושינויים צורניים מייצרים משמעות חתרנית מתוך אותן מגבלות עצמן.

בניגוד לסערה שאפיינה את המהפכה בימיה הראשונים, 'הרפובליקה השנייה' כבר לא נזקקה למפגני כוח רועשים כדי לעצב את התודעה. במקום צנזורה גלויה לעין, הופעלה מערכת של 'גֻזִינֵש', מונח פרסי שמתאר אמצעי סינון שקטים, המייתר את הצורך באיסורים פומביים.

דוגמה מובהקת לפרקטיקה זו, הייתה ההתמודדות עם 'פסוקי השטן' של סלמאן רושדי. עבור המשטר, הבעיה בספר לא הייתה רק תוכנו, אלא עצם העובדה שהציג את הנבואה והמסורת כתוצרים אנושיים החשופים לספק ולפרשנות. הרומן ערער על הנחת היסוד של הרפובליקה, ובכך חצה קו אדום. אף שתורגם לפרסית, הספר מעולם לא ראה אור באיראן, כיוון שלא זכה לרישיון הפצה, וכל אזכור שלו בתקשורת נאסר. באירוניה מרה, 'פסוקי השטן' הפך לאובייקט של אחד האיומים הדרמטיים שניפקה הרפובליקה האסלאמית. בשנת 1989, בעקבות פרסומו במערב, ניפק ח'ומיני פַּתוַוה הקוראת להוציא את רושדי להורג. בקביעת תקדים לפיו ערעור תודעתי על סמלי הקודש ייענה בענישה מוחלטת – הוטמע ושוכלל מנגנון שקט של סינון ופיקוח מקדים.

5. השתקה כמדיניות: מיעוטים, זהות ופחד בשנות התשעים

אחת מתופעות הלוואי של התבססות הרפובליקה השנייה הייתה הקצנה שיטתית של הפיקוח התרבותי, במיוחד כלפי מיעוטים אתניים ודתיים. המשטר ביקש לעצב אחידות רעיונית. כל חריגה לשונית, אתנית או דתית סומנה כאיום על לכידותו. מה שהחל כפיקוח, הפך עם השנים לניסיון מחיקה מתמשך של קולות המיעוט. השימוש הציבורי בשפות שאינן פרסית הוגבל בחריפות, לא רק במוסדות החינוך, אלא גם בעיתונות ובשידורי הרדיו. בקרב הכורדים, המהווים כעשירית מהאוכלוסייה, ההגבלות הכבידו על מרקם החיים. עיתונאים כורדים סולקו מהמערכות, בעוון פרסום תכנים "פוליטיים במסווה תרבותי", ומורים שהקימו כיתות ללימוד שפת האם פוטרו, ולעיתים נעצרו. בין השנים 1989 ל־1997 נסגרו או הושעו מעל 45 עיתונים וכתבי־עת מקומיים דוברי כורדית.

בדרום־מזרח איראן, במחוזות סיסתאן ובלוצ'סתאן, הפכה קהילת הבלוצ'ים, קהילה סונית ברובה ודוברת בלוצ'ית, למוקד קבוע של חשדנות שלטונית. הבלוצ'ים היוו כחמישת מכלל אוכלוסיית המדינה, אך בשל היותם קבוצה אתנית־דתית מגובשת, המרוכזת באזור מובחן גיאוגרפי וחולקת מסורת מקומית, ראה בהם המשטר אתגר אתני־תרבותי. קל וחומר בשל "עוון" השייכותם לזרם הסוני.

המערכה להשתקת הקול הבלוצ'י הגיעה לשיאה בשנת 1993, עם סגירתו של עיתון הדגל המקומי, 'נַגְ'את-יֵ בָּלוּץ", שפעל ברציפות מאז ימי המהפכה. הנימוק הרשמי שניתן לסגירה היה "ערבוב דתי־לאומני המסכן את הסדר הציבורי". שם העיתון עצמו נשא אמירה חתרנית: 'נג'את' – שמשמעו גאולה או הצלה. הרמיזה לגאולה קהילתית, נתפסה בעיני השלטון תשתית למחשבה בדלנית.

לאחר סגירת העיתון, המשיך המשטר במלאכת המחיקה: כתבי עת מקומיים אוחדו עם עיתונים בערבית, שפה הזרה לבלוצ'ים, או הוכפפו לפיקוח ישיר של אנשי דת שיעים מהעיר קום. היה זה מהלך של כפייה תרבותית, שנועד לשלול מהקהילה את הזכות לנהל את חייה הדתיים במונחיה שלה.

אחד הקולות הבולטים שהושתקו היה האינטלקטואל הבלוצ'י ד"ר חמיד אלְמַזַרִי. בספרו 'הסוני והמדינה' (1992), שירטט אלמזרי את דמותו של הסוני האיראני כבן נאמן למולדתו, אך גם כמי ששומר על זהות עצמאית. המחיר לא איחר לבוא: בשנת 1995 נעצר אלמזרי בידי משרד המודיעין באשמת "עידוד הפרדה אתנית במסווה של ביקורת אקדמית", ונעלם למשך שבועות. בראיון לעיתון פקיסטני לאחר שחרורו סיכם את החוויה במשפט שהפך למניפסט: "לא רצו שאכתוב. רצו שאהיה דתי, אבל בשתיקה. הסוני הטוב הוא מי שמתפלל, לא מי ששואל".

מילותיו של אלמזרי הפכו לסיסמת קיר בזַאהֶדָאן, בירת האזור, והדהדו בעוצמה עשורים לאחר מכן "ביום שישי המדמם", ביום 30.9.2022, פתחו כוחות משמרות המהפכה באש קטלנית לעבר מתפללים שיצאו מתפילת יום השישי במסגד מַכִּי, המרכז הרוחני של הקהילה הסונית בעיר. על פי דיווח של אמנסטי, באותן מאורעות נרצחו 82 בני אדם, רבים מהם היו ילדים ונערים. מסגד מַכִּי – שנחשב ל"אל־אזהר של הבלוצ'ים" – הפך לסמל מדמם של דיכוי דתי־ממסדי.

אם עבור המיעוט הסוני המאבק היה על הזכות להשמיע קול, הרי שעבור הקהילה הבהאית המאבק היה על עצם הזכות להתקיים. הקהילה הקטנה, המונה כמאה אלף איש בלבד, הוצאה מחוץ לחוק ובעשור הראשון למהפכה נאסרו כ-220 מבנייה באשמת פעילות "אנטי־מהפכנית". האוניברסיטאות דרשו מבני הקהילה תעודת זהות דתית רשמית כתנאי קבלה, ובכך הדירו אותם לחלוטין ממוסדות הלימוד. ניסיון להקים מסגרת לימודים עצמאית, בשם 'המכון להשכלה גבוהה של הבהאים', זכה לתגובת־נגד חריפה. בשנת 1996 פשטו כוחות הביטחון על עשרות בתים פרטיים ששימשו כיתות, החרימו ציוד ועצרו את מרצי המכון. אחד מהם, ד"ר ראהִים יַזְדַנְפַר, תיאר את המעצר במילים הבאות: "אמרתי להם, אני מלמד כימיה, לא פוליטיקה. הם השיבו: "לא אתה ולא הכימיה שלך שייכים למהפכה הזאת"".

לא היה זה רק ניסיון לריסן קולות, אלא מחיקה טוטאלית של זהויות. הכורדי, הבלוצ'י והבהאי אולצו לטשטש את זהותם תחת מטריית האומה. וכך, בעשור הראשון של המהפכה עברה הרפובליקה האסלאמית מגוף מהפכני למערך בירוקרטי ממשטר, מרסן ומפקח. אך בקרב בני הדור השני למהפכה – צעירים עירוניים וסטודנטים שגדלו על סיסמאות אך נתקלו בקירות חסומים – צמחה דרישה שקטה לשפה אחרת, לריווח תרבותי. רבים ממובילי הקמפיין של הנשיא מוחמד ח'אתמי בשנת 1997 דיברו לראשונה בשפת 'זכויות אזרחיות' בתוך הרפובליקה, ומתוך השתיקה והמשמעת החלה לנבוט תביעה חדשה לרפורמה רכה המותירה מרחב נשימה. הפרק הבא יתמקד בניצני הדור שביקש להיאחז בתקווה לשינוי מתוככי המערכת עצמה.

הספר "עלייתו ונפילתו של משטר האייתוללות" מאת פרופסור עוזי רבי יצא לאור בהוצאת סלע מאיר. לרכישת הספר בהנחה של 15% למנויי מידה.

The post משטר האייתולות: שלטון הצללים ומנגנוני הפחד. פרק מספר appeared first on מידה.

״פתיחה בחקירה ממוקדת: איתור שרשרת האספקה באמצעות הברקודים, המספרים הסידוריים ותעודות המשלוח שנמצאו, על מנת לחשוף את חברות הקש ואנשי התיווך הרוכשים ציוד זה.

הידוק הרגולציה והאכיפה מול יבואנים: חיוב ספקי רחפנים כבדים וסוללות תואמות בנוהל זיהוי לקוח מחמיר ודיווח על רכישות חריגות, כפי שנהוג בחומרים דו-שימושיים אחרים.

תגבור האכיפה בשטח: הגברת נוכחות מודיעינית ומבצעית במרחב ביר הדאג' וסביבותיו, המשמש כעורף הלוגיסטי של ההברחות״.

לנוכח ממצאי התחקיר צעדים אלו מתבקשים בהחלט, ורק הם יכולים להביא להישגים במאבק בתופעה. כך מסכם רוזנגרטן: ״לא ניתן להשלים עם מציאות שבה שמי הנגב והגבולות הופכים לאוטוסטרדה של נשק בלתי חוקי בחסות ציוד שנרכש באין מפריע בתוך גבולות המדינה״.

The post בעקבות חשיפת "מידה" על רחפני ההברחות: "אם תרצו" בפנייה דחופה appeared first on מידה.

אולם מי שעוקב אחר הצהרות הנשיא טראמפ וסביבתו הקרובה החל מתחילת המלחמה לא אמור להיות מופתע. למן הרגע הראשון התגלה פער בין הציפיות הגבוהות הללו לבין מטרות המלחמה המתונות יחסית של הממשל.

בהצהרה הראשונה שלו עם פרוץ המערכה (28.2) קבע הנשיא הטראמפ כי מטרת המלחמה היא ״הגנה על אזרחי ארה״ב על ידי השמדת איומים מיידיים מצד המשטר האיראני״. לדבריו, ״פתחתו במבצע במטרה למנוע מהדיקטטורה האכזרית והרדיקלית הזו לאיים על אמריקה ועל האינטרסים הלאומיים שלנו. אנחנו נתקוף את תעשיית הטילים הבליסטיים שלהם ונמחק אותה מעל פני האדמה. אנחנו הולכים להשמיד את הצי שלהם. אנחנו הולכים להבטיח שהשלוחות הטרוריסטיות שלהם לא יוכלו לפגוע ביציבות האזור וכל העולם ולתקוף את הכוחות שלנו. אנחנו נבטיח שלאיראן לא יהיה נשק גרעיני. זו מטרה פשוטה וברורה״.

בדברים אלו מקופלים 4 יעדים אופרטיביים:

א. השמדת תעשיית הטילים הבליסטיים.

ב. השמדת הצי.

ג. הפסקת פרויקט הפרוקסי (חיזבאללה, החות׳ים וכו׳).

ד. עצירת פרויקט הגרעין.

יש לשים לב לדקויות בניסוח הזה. בעוד ששני היעדים הראשונים הוגדרו כיעדים של פעילות צבאית (״השמדה״) היעדים, היעדים של הפסקת פעילות הפרוקסיז ופרויקט הגרעין יכולים להתבצע גם על ידי המשטר ובמסגרת הסכם.

בהמשך הדברים הסביר טראמפ כי ניסה להשיג את היעדים הללו באמצעות משא ומתן במשך החודשים שחלפו מאז ״עם כלביא״ וההפצצה האמריקנית על פורדו (״פטיש חצות״), אך הבין שהמשטר מהתל בו:

"אחרי התקיפה ההיא, הזהרנו אותם לעולם לא לחדש את המרדף הזדוני שלהם אחר נשק גרעיני, וניסינו שוב ושוב להגיע לעסקה. ניסינו. הם רצו לעשות זאת. הם לא רצו לעשות זאת. שוב הם רצו לעשות זאת. הם לא רצו לעשות זאת. הם לא ידעו מה קורה. הם פשוט רצו לעסוק במלאכת הרשע. אבל איראן סירבה, בדיוק כפי שעשתה במשך עשורים על גבי עשורים״.

יתרה מכך, האיראנים, על פי טראמפ, ניצלו את ההפוגה בזמן המגעים כדי להמשיך ״לבנות מחדש את תוכנית הגרעין שלהם ולהמשיך לפתח את הטילים לטווח רחוק שיכולים כעת לאיים על חברינו ובעלי בריתנו הטובים מאוד באירופה, על כוחותינו המוצבים מעבר לים, ושבקרוב יוכלו להגיע למולדת האמריקאית״.

האסטרטגיה האיראנית לפי הנשיא הייתה לנצל את הזמן לבנות את מערך הטילים הבליסטיים שלהם כדי לייצר מנוף והרתעה שבחסותם יוכלו לקדם את פרויקט הגרעין. ומכאן הצורך בהתקפה.

מי שהסביר זאת בצורה סדורה יותר היה שר המלחמה האמריקאי פיט הגסת׳, בהצהרה לתקשורת ביום השלישי למלחמה:

״המרדף הגרעיני העיקש והגלוי של איראן, הפגיעה שלהם בנתיבי השיט העולמיים, וארסנל הטילים הבליסטיים והכטב"מים המתאבדים הגדל שלהם – אינם עוד סיכונים נסבלים. איראן בנתה טילים וכטב"מים עוצמתיים כדי ליצור מגן קונבנציונלי עבור שאיפות הסחיטה הגרעינית שלה. תנו לי לומר זאת שוב: מגן קונבנציונלי עבור שאיפות הסחיטה הגרעינית שלהם. המדינה שלנו, עמנו ובני בריתנו – כולם נמצאים על הכוונת שלהם. איראן הצמידה אקדח קונבנציונלי לראשנו בזמן שניסתה לסלול בשקרים את דרכה לפצצה גרעינית״.

כלומר: המערך הבליסטי (וככל הנראה גם הצי) נועדו לייצר ״מטריה״ קונבנציונלית עבור הנשק הלא קונבנציונלי. המערך הזה הוא גם מה שהקנה למשטר את הביטחון ואת המנוף לנהוג בקשיחות במשא ומתן. הסרת המגן הזה מסירה את המחסום שמנע התקדמות במשא ומתן.

ואז הסביר הגת' ברחל בתך הקטנה את מטרת המבצע (ומכאן ברור גם מה לא נכללה בה): ״המשימה של מבצע ׳זעם אפי׳ ממוקדת בצורה כירורגית: להשמיד את מערכי הטילים ההתקפיים של איראן, להשמיד את ההגנה האווירית של איראן, את הצי שלה ותשתיות ביטחוניות נוספות. לעולם לא יהיה להם נשק גרעיני. אנחנו מכים בהם באופן כירורגי, בעוצמה מכרעת וללא התנצלות."

ולמי שעוד לא הבין, הוסיף הגסת': ״זוהי אינה מלחמה של מה שנקרא 'שינוי משטר'. אך המשטר ללא ספק השתנה. והעולם טוב יותר בזכות זה״.

דברים דומים אמר גם מזכיר המדינה מרקו רוביו (״לא יכולה להיות להם החסינות של הסתתרות מאחורי מערך טילים בליסטיים״), ודוברת הבית הלבן קרוליין לויט. גם הצהרותיו של ראש ממשלת ישראל בימין נתניהו לא חרגו מהקו הזה,. הוא לכל היותר דיבר על ״יצירת תנאים״ להחלפת המשטר, אך הבהיר שזו לא המטרה של המבצע עצמו אלא תוצאה אפשרית רצויה שלו.

אם לסכם עד כה, המדיניות האמריקנית תופסת את המערכה כך:

המטרה: עצירת פרויקט הגרעין ופרויקט הפרוקסי.

האמצעי: פעולה בהסכמה עם המשטר.

האתגר: המשטר לא מתגמש מכיוון שהוא נסמך על מערך הטילים הבליסטיים ועל הצי לסגירת הורמוז.

הפתרון: השמדת מערך הטילים והצי, וחיסול ראשי המשטר.

הפעולה הצבאית נועדה לכפות על המשטר להסכים לתנאיה של ארה״ב, שעיקרם שלילת הגרעין והפרוקסי. וזה היה קו המדיניות העקבי פחות או יותר של הממשל. בהצהרותיו בימים האחרונים טראמפ הבהיר שההישגים הצבאיים שהוצבו למערכה הושגו. ״ניצחנו את המלחמה באיראן… הצי שלהם איננו, חיל האוויר שלהם איננו, רשת התקשורת שלהם הושמדה, כל מערך הנ״מ איננו, רוב הטילים שלהם אינם…״. אמר טראמפ שלשום. ולפיכך, האיראנים הסכימו לחזור לשולחן המשא ומתן. ״הם באו למשא ומתן. מי לא היה מגיע במצבם?״. לשיטתו הדבר שתרם לכך הוא סוג של החלפת משטר: ״בעצם יש כאן שינוי משטר. זהו שינוי במשטר מכיוון שכל המנהיגים שלהם מאוד שונים היום מאלו שהתחלנו איתם״. המודל הרצוי לדבריו הוא המודל הוונצואלי: ״תראו איך זה הולך בונצואלה, לא רע הייתי אומר״.

מתברר אפוא כי לממשל מעולם לא הייתה תכנית רצינית להחליף את משטר האייתוללות במלואו. ארה״ב לא הייתה מתנגדת לכך כמובן, וטראמפ אכן דרבן את האופוזיציה וקרא לאנשים לצאת לרחובות אבל לא הוצגה פעולה סדורה לבצע זאת.

כבר בתחילת המלחמה חשפה דוברת הבית הלבן קרולין לוויט כי במסגרת המשא ומתן היה הממשל מוכן להסיר את הסנקציות ואפילו לספק למדינה תשתיות לתכנית גרעין אזרחית על בסיס טכנולוגיה אמריקנית. הדרישה במהלך המגעים שקדמו למלחמה הייתה לזנוח את הגרעין, לא להחליף את המשטר. וכעת, לפחות לפי ההצהרות, טראמפ סבור שניתן להשיג זאת.

לכך יש להוסיף כמובן את המנוף האחרון שנותר לאיראן: פתיחת מיצרי הורמוז. ה״מתנה״ היחידה שאיראן עוד יכולה לתת במסגרת ההסכמים.

על פי הפרסומים, הדברים העיקריים שנכללו בתכנית 15 הנקודות של הנשיא לסיום הקונפליקט נסובים כולם סביב שלושת הנושאים הללו: 6 סעיפים מתוכם עוסקים בתכנית הגרעין; 2 בפרויקט הפרוקסי האזורי; 2 הנוגעים לטילים (הגבלת טווח); והקביעה שמיצרי הורמוז יהפכו לאזור שיט חופשי. לצד זה, הממשל האמריקני מוכן לספק לאיראנים תכנית גרעין אזרחית והסרת הסנקציות לצמיתות.

לממשל טראמפ לא אכפת בעצם מי שולט באיראן ומה השקפת עולמו ומה מטרותיו הדתיות. הוא מתעניין אך ורק בשורה התחתונה של המדיניות, ולשם הוא חותר. בכך נאמן טראמפ לעמדותיו הריאליסטיות, ומהסלידה העמוקה שלו ממבצעי שינוי משטר סטייל ג׳ורג׳ בוש הבן.

הפעולה הצבאית של השבועות האחרונים הסירה את ״מעכבי המו״מ״ שגרמו לעקשנות המשטר, וכעת, כך טראמפ מעריך, הם בשלים להסכמות. בציוץ ברשת Truth Social מלפני שלושה ימים הסביר טראמפ כי מתנהלים כעת מגעים ״טובים מאוד ופרודוקטיביים, הנוגעים לפתרון מלא וסופי של מעשי האיבה במזרח התיכון״.

במקביל למגעים ולדיבורים על שיחות, צבא ארה״ב מזרים למזרח התיכון עוד כוחות רבים, ככל הנראה דיביזיות החי״ר המובחרות, כדי להכין את האפשרות לפתיחה בכוח של מיצרי הורמוז אם השיחות לא יעלו יפה. פעולה כזו תיטל מהאיראנים את קלף המיקוח האחרון שעוד נותר להם, ואז, כך מעריכים האמריקנים, יושג הסכם.

הסכם כזה חשוב לארה״ב מכמה סיבות, ואחת מהן (ושמא העיקרית שבהן) היא המאבק בין ארה״ב לסין – הסכם שיוציא את איראן מממעגל ההשפעה הסיני הוא אחת מהשאיפות הברורות של הממשל. כמו ונצואלה, איראן היא ספקית אנרגיה משמעותית, ואם המשאבים הללו ״עוברים צד״ בעימות האמריקנו-סיני, מדובר בהישג משמעותי מאוד. ואין ספק שלשם טראמפ מכוון.

מה כל זה אומר בשבילנו? אם התכנית האמריקנית אכן תצליח, יוסרו מספר איומים משמעותיים על מדינת ישראל ואין להקל בכך ראש. אולם צריך לזכור שכל עוד המשטר באיראן נשאר משטר האייתוללות בגרסה כזו או אחרת, מטרותיה ארוכות הטווח של המדינה לא ישתנו. הם יתאימו את עצמם למציאות, יכפפו ראש בפני האילוצים, אך בהזדמנות הראשונה ישובו לסורם. לכך ישראל צריכה להיערך. יש לנצל את הזמן שנותר להשיג את מירב ההישגים בחזית לבנון. שיפור עמדות לאורך קו הגבול, טיהור השטחים שנתפסו והעמקת הפגיעה בחיזבאללה.

כל הסימנים כעת מראים כי העימות עם הציר השיעי לא מסתיים ושיהיו לו עוד מופעים אלימים ו״סבבים״ מסוגים שונים. עלינו להתכונן בהתאם, גם בשטח אבל חשוב יותר – בבניין הכוח, ובראש ובראשונה בשיקום צבא היבשה, שהוא הפתרון הצבאי האפקטיבי היחיד לאיומי המעגל הקרוב. הארי, כך מסתבר, יצטרך עוד להמשיך לשאוג.

The post מה טראמפ מנסה להשיג במלחמה באיראן appeared first on מידה.

​כדי להמחיש שצדק ומוסר לבדם אינם מספיקים כדי לשרוד בעולם אכזר, בחר נתניהו להישען על תובנה מפורסמת מספרו של ההיסטוריון המהולל ויל דוראנט (לקחי ההיסטוריה), ואמר את הדברים הבאים:

​ההיסטוריה מוכיחה שבאופן מצער ואומלל, לישוע אין שום יתרון על פני ג'ינגיס חאן. משום שאם אתה חזק מספיק, אכזר מספיק ועוצמתי מספיק, הרוע יגבר על הטוב. התוקפנות תגבר על המתינות, בעולם הזה, לא מספיק להיות מוסרי. לא מספיק להיות צודק, אנחנו חייבים להיות עוצמתיים יותר מהברברים, אחרת הם יפרצו את השערים שלנו ויחריבו את החברות שלנו.

​הדברים הללו, שהם תיאור היסטורי מדויק ומפוכח, הפכו מיד לדלק לתיבת התהודה הצינית הרשתות החברתיות. גורמים עוינים מיהרו להוציא את הציטוט מהקשרו כדי לייצר מצג שווא לפיו ישראל, כביכול, מזלזלת באמונה הנוצרית. ​משפיעני רשת כמו מריו נוופל האשימו את נתניהו בלעג לנצרות במסר של "הכוח קובע". הסערה חלחלה גם לפורומים נוצריים תמימים שבהם גולשים תהו בכאב (או קבעו בפסקנות) אם ההצהרה הזו היא "חילול הקודש". האבסורד הגיע לשיאו כאשר שר החוץ של משטר הטרור באיראן, עבאס עראקצ'י , נציגו של משטר הרודף ורוצח נוצרים בארצו שלו , מיהר "להגן" על כבוד הנצרות, וצייץ ברשת X כי "הבוז הפומבי של נתניהו לישעו הוא בלתי נתפס. השבח חסר המעצורים שלו לג'ינגיס חאן, תואם את מעמדו". המטרה הייתה שקופה: לתקוע טריז בין ישראל לבין בנות בריתה הנוצריות.

​ כנוצרי ישראלי, החי את המציאות המורכבת של המזרח התיכון ופועל למען החברה האזרחית בירושלים, אני רואה חובה להעמיד דברים על דיוקם. הפרשנות של אותם מבקרים אינה רק שטחית ומוטעית היא מסוכנת.

​ראשית, נתניהו לא זלזל במשיח, וגם לא ויל דוראנט (שהיה, אגב, מעריץ נלהב של דמותו של ישו). הציטוט אינו עוסק בעליונות רוחנית, אלא בשדה הקרב של ההיסטוריה האנושית. המסר הוא אזהרה: ערכים מוסריים נשגבים, אמת וחסד, יפים ככל שיהיו, נידונו לטבח מול צבאות של טרור וברבריות, אם אין להם מגן פיזי, צבאי ופוליטי, שיבטיח את קיומם. במזרח התיכון, כפי שאנו הנוצרים יודעים היטב מגורלן של קהילות אחינו בסוריה ובעיראק, הטוב עלול להימחק אם אין מי שיאחז בנשק כדי להגן עליו.

​שנית, התפיסה הריאליסטית הזו אינה עומדת בסתירה לתיאולוגיה הנוצרית אלא משלימה אותה. התיאולוגיה השמרנית והבריאה מעולם לא דרשה מהמדינה להיות פציפיסטית ולהגיש את הלחי השנייה לארגוני טרור רצחניים. השליח פאולוס עמד על כך במפורש באיגרת אל הרומים (י"ג: 4), כשהגדיר את תפקיד השלטון כמי שאוחז בכוח פיזי כדי לשמור על החברה: "כִּי מְשָׁרֵת אֱלֹהִים הוּא לְטוֹבָה לָךְ… כִּי לֹא לַחִנָּם נוֹשֵׂא הוּא אֶת הַחֶרֶב". חרבו של השלטון (או של צבא ההגנה לישראל בימינו) נועדה לבלום את הרע.

​הניסיון לקחת מונחים תיאולוגיים עמוקים של ענווה והקרבה עצמית, כמו אלו המופיעים באיגרת אל הגלטים (ג': 13) ולתרגם אותם לדרישה להתאבדות לאומית או כניעה מול איראן, הוא עיוות מקומם של הטקסט המקראי. אני מאמין כי קורבנו של המשיח הוא שיא הגבורה הרוחנית המעניק ישועה; אך במישור המדיני, המדינה קיימת כדי להגן על אזרחיה מרוע מוחשי.

​הכרה בכך שהטוב זקוק לעוצמה צבאית כדי לנצח אינה עלבון לנצרות אלא קריאת השכמה לעולם המערבי אל מול הברברים שצובאים על הגדרות. אל לנו כנוצרים מאמינים וכתומכי ישראל ליפול למלכודת הטווים אויבינו. ההגנה על הערכים המשותפים ליהדות ולנצרות דורשת היום עוצמה, בהירות מוסרית ושותפות איתנה מאי פעם.

אליאס זרינה הוא חוקר בכיר במרכז ירושלים למדיניות יישומית (JCAP) ומייסד-שותף של "יוזמת הירושלמים".

The post תגובה נוצרית־ישראלית לדברי נתניהו על ישוע appeared first on מידה.

וכדי לא לחזור על הטעות של יום כיפור, מדינת ישראל מוכרחת להתכונן היטב אל הבאות. בישראל השבעה באוקטובר נתפס בטעות כתרחיש הקיצון, בשעה שהשבעה באוקטובר יכול בקלות להפוך להקדמה למערכה כואבת הרבה יותר.

כדי להבין עד כמה בקלות המצב יכול להתהפך דמיינו שלנשיאות ארה"ב מגיע פוליטיקאי נוסח זוהראן ממדאני, בעל עמדות פרוגרסיביות ואנטי ישראליות קיצוניות. זה אולי נשמע מופרך היום, אבל הכוחות הפרוגרסיביים חזקים מאוד בארצות הברית, ודי במועמד כושל אחד או בפיצול במחנה השמרני כדי להפוך את התסריט הזה לסביר. נניח שנשיא הזה יוצר אמברגו נשק על ישראל ומבטל את התמיכה הבינלאומית בישראל, צעדים שממשלים קודמים כבר ביצעו. עכשיו נניח שכוחות שהשנאה בהם לישראל מבעבעת מנצלים את שעת הכושר. לדוגמה שהטורקים והמצרים מבינים את המצב ומטילים מצור ימי על ישראל וכך מונעים הגעה של מזון או תחמושת לישראל. במצב כזה סביר מאוד שהרשות הפלסטינית והחמאס ינצלו את החולשה ואת המחסור בתחמושת כדי לתקוף יישובים ביהודה ושומרון וכן סביב עזה ובמישור החוף. מאוד סביר שבמצב של חולשה גם חלק מערביי ישראל יצטרפו למערכה ויחסמו צירים בישראל. התסריט הזה נשמע לכם דמיוני – אבל כדי להבין עד כמה הוא סביר צריך להכיר את הסיכונים הגדולים שלפניהם ניצבת מדינת ישראל.

איומים רבים ועוצמתיים מבחוץ ומבפנים

גם ללא קשר לציר האיראני, מדינת ישראל מוקפת באויבים בעלי עוצמה רבה שרק ממתינים לשעת כושר. טורקיה של ארדואן, בעלת אחת הצבאות החזקים בעולם, כבר לא מסתירה את שאיפותיה האזוריות ואת איבתה לישראל, ועל פי סקר בינלאומי של מכון Pew מיוני האחרון, 93 אחוז מהציבור בטורקיה מביעים דעות שליליות מאוד כלפי ישראל. בנוסף, בישראל נוטים לזלזל בצבא המצרי (בדיוק כמו אחרי מלחמת ששת הימים), אבל מדובר בצבא גדול מאוד ומצויד היטב. המשותף לכל המדינות האלה, ולרבות אחרות סביבנו, הוא השנאה היוקדת לישראל בקרב הציבור והרצון להשמיד אותה. אין מדינה בעולם שמוקפת בכל כך הרבה צבאות עוצמתיים של מדינות שכל כך מעוניינות להשמיד אותה. הכוחות סביבנו רק מחכים לשעת חולשה או בידוד ובקלות יכולים להיות מופנים כלפינו.

אל כל הכוחות הממתינים כדי לתקוף אותנו יש לצרף את הרשות הפלסטינית. עשרות אלפי חייליה אינם שוטרים אלא חיילים מאומנים שמתאמנים במדינות זרות. הצבא של הרשות הפלסטינית מצויד במקלעים כבדים, רימונים, רובי צלפים ועוד. מדובר בצבא של ממש בלב מדינת ישראל שמתאמן באופן גלוי בכיבוש ישובים יהודים. אל הרש"פ יש להוסיף את המגזר הערבי. חלק מהציבור הערבי בישראל לא רק שלא מזדהה עם מדינת ישראל אלא גם רואה בה אויב של ממש, ובדו"ח רשמי של השב"כ נכתב "היקף כלי הנשק בחברה הערבית הפך לסכנה לביטחון הלאומי של ישראל". ארגוני הפשיעה בחברה הערבית אוגרים נשקים כבדים כגון רימונים, מקלעים וטילי נ"ט. די באחוז קטן מאוד מכלי הנשק האלה כדי לשתק צירים מרכזיים בשעת חירום ולמנוע אפשרות של כוחות ביטחון להגיע לגבולות או לסייע ליישובים מותקפים.

תלות מוחלטת בייבוא ובארה"ב

בניגוד למדינות אחרות ישראל תלויה כמעט לגמרי בסיוע חיצוני. אין נתונים רשמיים בדבר אחוז המזון המיובא לישראל, וההערכה המקובלת היא שכ־40%–60% מהקלוריות/אספקת המזון בארץ מקורן בייבוא. יותר חמור מהמזון הוא הנשק. במהלך מלחמת חרבות ברזל, כאשר ממשל ביידן הגביל מכירת נשק לישראל באופן חלקי בלבד נוצרה בצה"ל מצוקה קשה מאוד שהקשתה באופן ממשי על ניהול הלחימה. גם במלחמה הנוכחית מול איראן, כבר לאחר שבועות בודדים של הפצצות באיראן נזקקה ישראל לעסקת נשק גדולה מול יצרנים אמריקאים באישור הממשל.

התלות בארצות הברית אינה רק האיום של חוסר היכולת לפעול צבאית ללא תחמושת, חלפים וציוד אמריקאים, אלא גם תלות מדינית. דעת הקהל בעולם בשלה לסנקציות בינלאומיות רחבות על ישראל וחלק גדול מהאזרחים בעולם ישמחו מאוד לקדם החלטות שיסייעו להשמדתה של מדינת ישראל. לפי סקר Global 100 של הליגה נגד השמצה שנערך בלמעלה מ-100 מדינות, כמעט מחצית מאוכלוסיית העולם הבוגרת מחזיקה בעמדות אנטישמיות מובהקות. במילים אחרות, ללא התמיכה הבינלאומית האמריקאית ספק גדול אם לא היינו כבר ניצבים בפני סנקציות בינלאומיות משתקות.

אפשר לפעול כדי להקטין את הסיכונים

חשוב שנלמד מחוכמתו של יוסף התנ"כי כדי לנצל את "שבע השנים הטובות" כדי להתכונן לאפשרות של שבע השנים הרעות. בהתאם לאתגרים שאותם מניתי, אלו ארבעה מישורים שעלינו לתקן כדי למנוע את התרחיש המסוכן הזה:

• ציוד והכנה מתאימים של יישובים: הנחת העבודה של מדינת ישראל צריכה להשתנות ולקחת בחשבון מצבי קיצון בהם לא ניתן יהיה להגיע ליישובים בזמן שהם מותקפים. לכן חיוני שהציוד ביישובים יאפשר להם להיות תחת מתקפה במשך שבועיים ללא סיוע חיצוני. תפיסה שכזו מחייבת להגדיל מאוד את כמות וסוג התחמושת שנמצאת ביישובים, וכן ליצור מאגרי מים ומזון בכל יישוב.
• חימוש של אזרחים בעלי ידע ומוכנות: מי שהגיבו ראשונים בשבעה באוקטובר היו אזרחים ולא הצבא. בישראל מצויים אזרחים רבים שעברו הכשרה ממושכת בשימוש בנשק בשירותם הצבאי, אולם כיום, מדינת ישראל עדיין לא מאשרת החזקה פרטית של רובים. באזורים זכאים, הקרובים לגבולות, יש לאפשר ליוצאי חי"ר קרביים לרכוש באופן פרטי רובה במקום אקדח. כך כמות החימוש באזורים בעלי סיכון תהיה גבוהה יעילה יותר, ובשעת חירום תאפשר יותר מרחב פעולה. נסו לדמיין כמה אזרחים ניתן היה להציל אם הסעיף הזה היה מיושם לפני השבעה באוקטובר.
• הורדת התלות הצבאית בארצות הברית: כאמור ישראל קונה הרבה מאוד נשק, וההערכה היא שבין 65 ל־70 אחוז מהרכש הצבאי הישראלי הוא מארה"ב. המשמעות היא תלות כמעט מוחלטת באספקה צבאית מארצות הברית. זה מצוין כל עוד היחסים טובים, אבל ממשל ביידן כבר הוכיח לנו עד כמה קושי ביחסים עם ארה"ב יכול לאיים על פעילות צבאית ישראלית. יש לגוון את מקורות האספקה הישראלית כדי למנוע מצב שבו שינוי ממשל בארצות הברית מונע מישראל את היכולת להגן על עצמה.
• יצירת בריתות וקשרים חדשים: ישראל היום תלויה כמעט לגמרי בארצות הברית. הקשר עם האמריקאים הוא חיוני ויש לטפחו, אך גם חשוב להבין שלא לעולם חוסן. כאשר רמת התלות גבוהה כל כך, מספיק נשיא אחד אנטי ישראלי כדי ליצור מציאות קשה לישראל. כדי למנוע סיכון שכזה חשוב לנסות לייצר רשת חדשה של קשרים באירופה, באפריקה, אסיה ודרום אמריקה. קשרים שיכולים להוות משענת למקרה שהשותפה המרכזית שלנו תחליט להפנות אלינו עורף.

ברור שניתן להעלות נקודות נוספות לפעולה. אבל השלב הראשון הוא בכלל להבין את הסיכונים. ההצלחה הנוכחית מסנוורת את רוב הציבור וגורמי הביטחון בישראל, ומונעת את ההכנה לאפשרויות מורכבות בעתיד. הכנה כזו, כפי שלמדנו מהשבעה באוקטובר, היא עניין של חיים ומוות.

The post להתחיל להתכונן למלחמה הבאה appeared first on מידה.

הטלוויזיה הישראלית בשירות איראן

השיחה נפתחת בהתייחסות לסערה שעורר גרינברג לאחרונה בשידורי ערוץ 12, כאשר מתח ביקורת על הצגת מפות שיגורים ופגיעות בזמן אמת. "בתור מי שעוסק באוסינט (מודיעין ממקורות גלויים), אני יודע שהאיראנים וחיזבאללה אוספים כל 'פיפס' שמשודר בעברית", הוא מסביר. "המפות האלה עוזרות לאויב לשפר את טיווח הטילים. לא התכוונתי להאשים אף אחד בבגידה, אבל זהו מחדל חמור שחייבים לתת עליו את הדעת".

גרינברג חולק בנחרצות על הטענה כי "אין אסטרטגיה" במלחמה. הפעילות הנוכחית של חיל האוויר, הוא מסביר, אינה רק מילוי "דו"ח סטטיסטי" של מטרות, אלא מהלך בעל תכלית ברורה להסרת האיום הקיומי. גרינברג שולל גם את נקודת המבט הבינראית ביחס להתמודדות עם תכנית הגרעין: "אנשים מצפים לראות מכתש חלק במקום שבו עמד כור, אבל זה בלתי אפשרי טכנית. מדובר בקומפלקס שלם של מעבדות, מדענים ורשתות הברחה. המטרה היא שבירה מוחלטת של הפונקציונליות – להפוך את שיקום התוכנית למשימה שדורשת משאבים שהמשטר כבר לא יכול להרשות לעצמו".

אין מהפכה בלי ארגון ונשק

גרינברג מדגיש כי השלטון בטהרן שונה מדיקטטורות ריכוזיות כמו ברית המועצות של סטלין או סין המודרנית. לדבריו איראן מתנהלת כרשת של מאפיות וקשרי משפחה העוקפים את מנגנוני המדינה הרשמיים. "המשטר הזה מבוסס על ביזור ודיספונקציונליות", הוא אומר. "משמרות המהפכה הם לא רק גוף ביטחוני, הם 'השיטה' עצמה – הם שולטים בכלכלה ובנכסי המדינה". עובדה זו הופכת את הפלת המשטר למורכבת יותר, אך גם מייצרת הזדמנויות: ברגע שמרכזי הכוח הפיזיים והכלכליים נפגעים, המערכת כולה מאבדת את יכולת התפקוד שלה.

גרינברג מאמין שהתנאים להפלת המשטר קיימים, גם ללא פלישה קרקעית מסיבית, ומצביע על הבדל מהותי בין עזה לאיראן: "בעזה, חמאס הוא התשתית והאוכלוסייה. באיראן, האוכלוסייה ברובה מתעבת את המשטר. קל יותר לכוחות מיוחדים לפעול באיראן – מדינה ענקית עם גבולות פרוצים – מאשר ברצועת עזה הצפופה. יש סיכוי סביר שהאוכלוסייה המקומית תסייע לכוחות כאלה בחינם".

עם זאת, הוא מדגיש את החסם העיקרי להצלחתה של מהפכה פנימית: היעדר ארגון. "ב-1979 הייתה תנועה מאורגנת תחת חומייני. היום יש זעם אדיר, אבל אין הנהגה מחתרתית מסודרת. בנוסף, מנגנון הדיכוי של משמרות המהפכה אכזר פי כמה מזה של השאה".

לפי הערכתו של גרינברג, אנו נמצאים בעיצומה של תוכנית רב-שלבית, שחלק ממנה כולל פגיעה ב"כוח החי" של יחידות הדיכוי ותחנות המשטרה. והשלב הבא? "בלי נשק אי אפשר לפתור את הבעיה. להכניס נשק לאיראן זה הדבר הכי קל בעולם בגלל הגבולות המחוררים. האתגר הוא להכשיר קבוצות קטנות של אזרחים בשימוש בנשק וברחפנים, כדי שיוכלו להגן על עצמם ולתקוף את אנשי הבסיג' ומשמרות המהפכה המבודדים… אחרי מעשי הטבח של המשטר באזרחיו, הלגיטימיות שלו אפסה. אם לפני כן הייתה לאנשי הדת חסינות מסוימת, היום אנחנו רואים מקרים של שריפת מסגדים ותקיפת אנשי דת ברחובות".

המיתוס של "ציר הרשע"

גרינברג מסתייג מהתפיסה האמריקאית הרואה ברוסיה, סין ואיראן גוש אחד ומלוכד. "רוסיה וסין לא יעזרו לאיראן בחינם. איראן היא מתחרה של רוסיה בשוק הנפט, והסינים פשוט יקנו ממי שזול יותר. רוסיה לא תעביר לאיראן מערכות 'שוברות שוויון' בזמן שהיא בעצמה זקוקה לכל פגז וטיל במלחמה באוקראינה. כל מדינה כאן פועלת לפי אינטרס צר, והשותפות ביניהן רחוקה מלהיות אמיתית".

למרות הפסימיות המקובלת, גרינברג לא שולל תרחיש של דמוקרטיה באיראן. "החברה האזרחית האיראנית מפותחת ומשכילה הרבה יותר מזו הרוסית. הם לא חברה שבטית. המכשול המרכזי יהיה השחיתות המובנית והיעדר 'שלטון חוק' היסטורי, אבל שום דבר לא יכול להיות גרוע יותר מהמשטר הנוכחי. גם תרחיש של ואקום שלטוני עדיף על שלטון האייתוללות".

The post התכנית הסודית להפלת המשטר באיראן appeared first on מידה.

ההיקפים מבהילים ממש. רק בשטח העניין הקטן והמצומצם שלי ספרתי לפחות 7 מארזים ענקיים של רחפנים כבדים מסוג פליי-קארט 30, מתוצרת חברת DJI בעלי יכולת נשיאה של כ-30 ק״ג לטווח של כ-16 ק״מ. מדובר בכלי המרכזי שמשמש להברחות בגבול, המסוגל לשאת מספר רובי M-16 ותחמושת רבה. כל רחפן כזה עולה בשוק כ-100,000 ש״ח.

רחפן נוסף שמארזים שלו נמצאו בשטח הוא מטריס 400, גם הוא מתוצרת חברת DJI. מדובר ברחפן קטן יותר בעל כושר נשיאה מופחת (6 ק״ג) שנועד לצרכי צילום ומעקב. עלותו בשוק היא כ-50,000 ש״ח.

לצידם ספרתי לפחות 15 מארזים של סוללות ומטענים לסוללות לרחפנים. מתאם נשיאה לרחפנים מסוג קטן יותר (הפלייקארט מגיע עם מתקן נשיאה מובנה) וציוד נוסף. סוללות למטריס 400, למשל, עולות כ-10,000 ש״ח כל אחת.

מספר מארזים היו של סוללות מדגם db2160 של חברת DJI, שנועד לרחפן מסוג AGRAS T100 שמסוגל לשאת 100 ק"ג ומיועד על פי היצרן לשימושים חקלאיים (ריסוס וכדומה). סוללה כזו לבד עולה כ-4000 דולר (15,000 ש״ח) ומחיר הרחפן עצמו הוא מעל 120,000 ש״ח.

התאריכים על גבי המארזים שמצאנו הם כולם מהחודשים האחרונים. מדובר בציוד חדש ואיכותי ביותר.

פרטים מעניינים נוספים שנמצאו על גבי המארזים הוא זהות היבואן שממנו רוכשים הבדואים את הציוד. מדובר באחד היבואנים הגדולים של ציוד רחפנות בישראל, ושמו שמור עמנו. על פי תעודת אחריות שנמצאה באחד המארזים, ופרטי משלוח שמופיעים במארזים אחרים. הציוד – לפחות הסוללות – נרכש מהיבואן הזה בדרך זו או אחרת.

מארזים נוספים שנמצאו בשטח באזור לפני מספר שבועות כללו גם שמה של חנות מסוימת במרכז הארץ, שמפיצה את הסחורה של אותו היבואן. מדובר באחת החנויות המוכרות לממכר ציוד רחפנות מסוג זה בארץ. הדבר מלמד על מסלול הרכש הבדואי.

איננו יודעים אם היבואן, בעלי החנות או מישהו מטעמו מודעים למטרת הרכישה או ייעדה הסופי של הסחורה. כפי שנחשף בחקירות שניהלה המשטרה, כנופיות המבריחים מפעילות רשתות מתוחכמות של אנשי תיווך וחברות קש שמבצעות את רכש הציוד עבורן. ככל הנראה הסוחרים החוקיים והרשמיים בישראל אינם שותפים בביצוע העבירות ואינם בהכרח מודעים להן.

מסקנה חשובה נוספת נוגעת לרכש הרחפנים עצמם. על פי חוק לא ניתן לרכוש רחפנים עם כושר נשיאה בהיקפים כאלו בלי רשיון מיוחד מהרשות לתעופה אזרחית ובלי רישום של כלי הטייס במאגר ארצי. הדבר מייצר הגבלות עבור ארגוני הפשע ומחייב אותם למצוא פתרונות ומעקפים שונים. גורמים בתעשייה טענו בפניי כי הרגולציה הזו מונעת מהמבריחים לרכוש את הרחפנים מספקים בארץ, וכי גם הרחפנים עצמם מוברחים מעבר לגדר (בניגוד לציוד הנלווה – כמו סוללות ומטענים – שאינו מחייב רישום וכפי שראינו נרכש דרך ספקים ישראליים), אבל הממצאים בשטח מלמדים כי ההערכה הזו אינה מדוייקת. כפי שציינתי נמצאו מארזים שלמים של כ6-7 רחפנים כבדים מסוג פלייקארט, ועל אחד מהם נמצאה מדבקה של חברה שמעניקה שירותי מטען בנתב״ג לסחר אווירי. כלומר: לפחות חלק מהרחפנים נרכשים בכסף מלא מיבואנים וספקים בישראל.

The post הכשלים הביטחוניים שחושפת האשפה של ביר הדאג' appeared first on מידה.

לפני שנברר האם זהו שיקוף הוגן של רוח העם בימים אלה, ניתן בהם סימנים:

מאמר צדדי אחד, בצד ימין של עמ' 2, שהיה היחיד שלא עסק ישירות במלחמה, היה מאמר פוזיטיבי ומחזק והיה מאמר אורח. הכותב, דוידי בן ציון, סגן ראש מועצה אזורית שומרון, דיבר בו בשבח תפיסת השטח ביו"ש ע"י החוות.

יתר התוכן בכפולה – שני מאמרים מרכזיים, קריקטורה ועוד מאמר צד, עסקו במלחמה. מילא שכולם היו שליליים ומחלישים, הם נשענו על שקר אחד גדול ושמן.

במאמר המרכזי הראשון, מאמר שכולו פלגנות וחולשה, כינתה מרב בטיטו את המלחמה "חגיגה מיליטריסטית", "מוצר מפוקפק בשם מלחמת אין ברירה", "מלחמה שהממשלה בישראל היא המרוויחה העיקרית ממנה", בעוד אנחנו, הציבור, "נדרשים לממן עבור הממשלה את מלחמת החינם" המונהגת בידי "ראש ממשלה שנמצא בבריחה מתמדת – מאישומים פליליים עד לאשמה לאומית".

בין לבין חובשת בטיטו את כובע המומחית הצבאית וקובעת שאיראן, חיזבאללה וחמאס עומדים בקלות בלחץ, שלטראמפ אין פתרון לסגירת מיצרי הורמוז ושעריפת ההנהגה הצבאית והמשטרית באירן לא תשיג שום מטרה.

הנימה המרכזית העולה מהמאמר היא נימה של חולשת הציבור נוכח המלחמה וניצולו לרעה בידי הממשלה.

המאמר המרכזי השני, מאת אבי שילון, קובע שאנחנו "לכודים במשיחיזם צבאי", ששגינו בהגדרת מטרות המלחמה שאת המרכזית שבהן (שעל פי שילון היא השתלטות על 450 הק"ג של האורניום המועשר) כבר לא נשיג, שאנחנו "מסובכים בצפון" עם חיזבאללה, וכן שהחיים שלנו במלחמה כה ארוכה הם "איום קיומי" ואף "הפסד".

אותה נימה ואותו סנטימנט: המלחמה מתקדמת לא טוב, הציבור חלש.

מאמר הצד השני, של רתם איזק, קובע שהחוסן בעורף הוא "ציפוף שורות ומשטור שמטרתו לבלבל אותנו במקרה הטוב, ולעוור אותנו כליל במקרה שמודגם כעת". לפי איזק "חוסן זו היכולת לדרוש שינוי. להגיד שככה אי-אפשר להמשיך. שמגיע לנו יותר."

ואילו הקריקטורה מבטאת את הקושי של תושבי תל אביב לרוץ למקלטים ואת אי הנוחות של שהייה בהם.

המסקנה מהכפולה כולה חד משמעית: הציבור עייף מהמלחמה, לא מאמין בה, סובל ממנה, מתנגד לה. האם זהו שיקוף נאמן למציאות של המצב?

לחלוטין לא. בניגוד לנהי בידיעות אחרונות, רוב הציבור הישראלי איתן, מאמין במלחמה ותומך בהמשכה על אף הקשיים.

The post סיפורה של התקשורת במלחמה בשני עמודים ב"ידיעות אחרונות" appeared first on מידה.

אחרי שרוכבים על גב הנמר, קשה לרדת ממנו. אמרה סינית עתיקה זו נכנסה לשיח הפוליטי המודרני על ידי לא אחר מאשר מאו דזה-דונג. מאו השתמש בה, כידוע, כדי לתאר את המעורבות האמריקאית במלחמת קוריאה. הנקודה שלו הייתה שלאחר שארה"ב התחייבה לעימות, היא לא יכלה לסגת בקלות מבלי לאבד מאמינותה. החוסן המפתיע של שוק המניות האמריקאי מאז תחילת המלחמה עם איראן משקף תפיסה רווחת בוול סטריט, לפיה דונלד טראמפ יתקפל מהר אם שוק הנפט ייצא משליטה. הצהרתו של טראמפ בשבוע שעבר שהמלחמה "תסתיים בקרוב", לאחר שמחירי הנפט זינקו לכמעט 120 דולר לחבית, רק חיזקה את אמונת השוק שטראמפ ימצמץ לפני ששוק הנפט יישבר. אבל האם טראמפ ימצמץ? או במילים אחרות, האם הוא יכול לרדת מהנמר בקלות?

לא וושינגטון ולא בייג'ינג יודו בכך בגלוי אבל ייתכן שהמלחמה עם איראן היא עימות הפרוקסי הראשון באמת ביריבות הבין-מעצמתית בין ארה"ב לסין. האפשרות שעימות ראשון שכזה יפרוץ באיראן ולא בטייוואן, לא הייתה צפויה כלל. ואכן, עד לאחרונה בייג'ינג היססה לספק לטהרן גיבוי אסטרטגי משמעותי. אבל ייתכן שצעדיו החד-צדדיים של טראמפ נגד ונצואלה אילצו את סין להעריך מחדש את הסיכון שבהישארות על הקווים. איראן היא צומת קריטי ביוזמת "החגורה והדרך" של סין -גשר יבשתי המחבר את מרכז אסיה למזרח התיכון ולאפריקה, אשר נועד להפחית את תלותה של סין בנתיבי שיט הפגיעים למצור ימי אמריקאי בעימות עתידי. לכן, חילופי משטר בחסות ארה"ב באיראן יעמידו את השקעותיה של סין וחלק ניכר מהאסטרטגיה האזורית שלה – בסכנה. ואכן – כפי שטענתי בסרטון קודם – ייתכן שבייג'ינג פירשה, בצדק או שלא, את העויינות האמריקאית כלפי איראן כמכוונת בעקיפין נגד סין. לאור זאת, אין זה צריך להפתיע שסין העמיקה את מעורבותה באיראן מאז מלחמת 12 הימים ביוני שעבר.

מוקדם יותר השבוע, שר החוץ של איראן טען שאיראן מקבלת סיוע מסין ומרוסיה, כולל שיתוף פעולה צבאי. זה עומד בניגוד חד לביקורת הפומבית של טהרן על שתי המדינות, על כך שעשו מעט מאוד למענה במלחמת 12 הימים. הסימנים לשיתוף פעולה צבאי בין סין לאיראן הולכים ומתרבים זה חודשים. מספר דיווחים מצביעים על משלוחים מסין של נתרן פרכלורט, רכיב בסיס מרכזי לייצור דלק רקטי מוצק לטילים בליסטיים. סביר להניח שאיראן לא הייתה יכולה לבנות מחדש את ארסנל הטילים שלה אחרי מלחמת 12 הימים במהירות שבה עשתה זאת ללא עזרה מסין. לאחרונה, התקבלו דיווחים על פריסת מכ"מים סיניים מתקדמים מדגם YLC-8B שלפי הטענות יכולים לזהות מטוסי חמקן כמו מפציצי B-2 ומטוסי קרב דוגמת F-35. לפני שבועיים, רויטרס דיווחה כי איראן הייתה קרובה להשלמת עסקה לרכישת טילים על-קוליים סיניים נגד ספינות מדגם CM-302, המסוגלים לאיים על כוחות הצי האמריקאי, כולל על נושאות מטוסים במפרץ הפרסי.

איראן רמזה שהיא גם מקבלת תמיכה מודיעינית מסין ומרוסיה. במהלך העימות הזה, נראה שטהרן התרחקה מהסתמכות על GPS אזרחי לטובת מערכת הניווט הלוויינית הסינית של באידו, מה שעשוי לעזור להסביר מדוע הטילים וכטב"מים שלה נראים מדוייקים יותר וקשים יותר לשיבוש מאשר במלחמת 12 הימים בשנה שעברה. ניתן להסיק שהשינוי הזה תורם להצלחה הגדולה יותר של איראן מול מטרות צבאיות אמריקאיות יותר מכפי שרבים ציפו. מודיעין גלוי מרמז שאיראן השמידה או פגעה במספר מטרות אמריקאיות ומכ"מי הגנה אווירית של בעלות ברית ברחבי האזור, כולל לפחות מכ"ם THAAD אחד. הוול סטריט ג'ורנל דיווח שכמה מטוסי תדלוק אמריקאיים ניזוקו במתקפה על שדה התעופה בסעודיה בשבוע שעבר. בינתיים, הסגתן של שתי קבוצות תקיפה

של נושאות מטוסים אמריקאיות הרחק מאיראן, על רקע דיווחים על תקיפות ותקריות מבצעיות, מרמזת שסביבת הפעולה הפכה למאתגרת הרבה יותר מהצפוי. מה שסין כנראה מספקת אינו שליטה בשדה הקרב, אלא את תשתית החלל שהופכת את איראן לכוח לוחם אפקטיבי הרבה יותר.

בשבוע שעבר טענתי שהתקפלות ("TACO") אינה אופציה עבור טראמפ במלחמה הזאת. טענתי שכדי להתקפל, הוא יהיה חייב להימצא ביתרון במלחמה, ומכיוון שהוא כבר לא ביתרון, הוא נאלץ להמשיך עד שיהיה שוב ביתרון. סיבה נוספת לכך שטראמפ לא יכול להתקפל היא מעורבותה של סין במלחמה, שהגדילה משמעותית את מה שמונח על הכף. הסתלקות של טראמפ עכשיו, תהיה שקולה להשלמה עם תבוסה בעימות הפרוקסי הראשון בין ארה"ב לסין. מעבר לפגיעה התקשורתית ביוקרה של ארה"ב, תוצאה כזאת כמעט בוודאות תפגע בביקוש העתידי לייצוא הביטחוני של ארה"ב, דבר שהקומפלקס הצבאי-תעשייתי רב העוצמה לעולם לא יאפשר. נוסף על כך, אם המשטר בטהרן ישרוד את המלחמה, הוא כמעט בוודאות יאיץ את הידוק הקשרים בין איראן לסין, וכך יקשה הרבה יותר על ארצות הברית לבלום את איראן בעתיד, שלא לדבר על טביעת הרגל המתרחבת של סין במזרח התיכון.

כפי שציינתי בסרטון קודם, מסדרון רכבות חדש שמחבר את סין לאיראן פעיל כמעט במלואו. הוא משתרע לאורך יותר מ-10,000 קילומטרים דרך מרכז אסיה, הקו הזה מקצר את זמן שינוע הסחורות בין שתי המדינות מכ-30 עד 40 יום דרך הים לכ-15 יום ביבשה, וחשוב מכך, הוא יספק לטהרן ולבייג'ינג נתיב סחר יבשתי שפגיע הרבה פחות לסנקציות אמריקאיות. ניתן לטעון במידה רבה של צדק כי ייתכן שזהו חלון ההזדמנויות האחרון של ארצות הברית למנוע מאיראן להפוך לעוגן יציב במסלול האסטרטגי של סין. אבל זה לא ייעצר שם. אם משטר המולות בטהרן ישרוד את המלחמה הזאת, התבססות הציר הסיני-איראני עלול לעצב מחדש את המאזן הגיאופוליטי של המזרח התיכון כולו לעשורים הבאים. אם טראמפ יסתלק עכשיו, מדינות המפרץ יישארו להתמודד עם איראן נועזת יותר בכוחות עצמן. זה בוודאות יפתח את הדלת לסין, שכבר היום היא יבואנית הנפט הגדולה ביותר במזה"ת, להחליף את ארצות הברית כערבה לבטחון וכבוררת הפוליטית במזרח התיכון. אני לא מאמין שמישהו בוושינגטון יכול לחיות עם זה. לדעתי, לא רק שהתקפלות אינה אופציה, אלא גם שהחלפת המשטר עשויה להיות האופציה היחידה של טראמפ עכשיו.

תחושת הבטן שלי אומרת שטראמפ מבין שאין לו הרבה ברירה מלבד לסיים את מה שהתחיל. אם הוא לא ביטא זאת בפומבי, ייתכן שזה משום שהתבטאות כזאת תסתכן בהעלאת מחירי הנפט והורדת שוקי המניות. אבל השוק יגיע בסופו של דבר לאותה מסקנה. פשוט אין דרך קלה לפתוח מחדש את מצר הורמוז. בתרחיש הבסיס שלי, ייתכן שארה"ב תצטרך לשקול השתלטות על חלקים מקו החוף האיראני סביב בנדר עבאס באמצעות מבצע אמפיבי. זו הדרך היחידה לשבור את אחיזת החנק של איראן בתנועת המכליות. שוק המניות האמריקאי כנראה יגיב רע לתוצאה כזאת, במיוחד אם היא תלווה בעלייה במספר ההרוגים האמריקאים. לא ייקח זמן רב עד שהמשקיעים, אפילו אלה הפרטיים שקונים בירידות, להבין במהירות שעלייה בכמות האבדות הופכת את ההתנתקות של ארה"ב לעוד פחות סבירה. טראמפ אולי יחליט לקחת את הזמן, אבל ככל שהוא ימתין זמן רב יותר בטרם פריסת הכוחות הקרקעיים, כך מחירי הנפט יישארו גבוהים זמן רב יותר. עם שיבוש בהיקף של יותר מ-10 מיליון חביות ביום, מחירי הנפט כנראה יעלו לרמות גבוהות אפילו יותר.

המכון לחקר מדיניות כלכלית בסטנפורד העריך השבוע שמחירי הנפט המזנקים עלולים לקזז לחלוטין את ההטבות הכספיות של החזרי המס האחרונים. וזה רק בהנחה של סגירה בת שלושה שבועות של מצר הורמוז. כמובן שבתרחיש קיצון, טראמפ יכול לפעול להגבלת יצוא הנפט האמריקאי. זה יקל על לחץ הצרכנים בטווח הקצר, אבל זה יבוא על חשבון ענקיות הנפט האמריקאיות, שמחירי המניות שלהן יספגו כנראה מכה קשה. תשואות האג"ח עלו במקביל לזינוק במחירי הנפט. עם זאת, אם שוק המניות האמריקאי ירד ביותר מ-10%-15%, והשוק יתחיל לחשוש מהאטה כלכלית חדה, הפד יתחיל להישמע מודאג, וזה בתורו אמור לספק תמיכה מסוימת לאג"ח. שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא אומר שהאג"ח זולות, אבל אני פשוט חושב שהמניות יקרות מאוד בזכות המשקיעים הפרטיים שקונים בירידות. האג"ח לא צריכות להיות זולות. הן רק צריכות שהשוורים בשוק המניות יישברו. דבר דומה נכון גם לגבי הזהב, שלאחרונה נסחר כמו האג"ח. ולגבי הדולר האמריקאי, אני משער שהוא יגיע לשיא רק כשהאג"ח יגיעו לתחתית.

The post המלחמה באיראן: מלחמת הפרוקסי הראשונה בין סין לארה"ב appeared first on מידה.

על הבמה הבינלאומית והאזורית, יכולותיו המוכחות של נתניהו כמדינאי דגול וכאסטרטג מבריק ראויות לשבחים. על הבמה הלאומית, אוסף של יריבים בינוניים ומטה לא חוסכים ממנו דברי ביזוי, שיסוי וגינוי ללא הפסקה. מכנים אותו "היטלר" ודיקטטור, משמיצים את אשתו וילדיו, מנצלים לרעה את זיכרון אחיו המנוח, מטילים דופי במניעיו, מאשימים את פעולותיו, מקנאים בהצלחותיו ומזהמים את חיינו הציבוריים בשנאה ובגועל.

נוכח מסכת של מרי ופראות שחולל האספסוף השמאלני בשנים האחרונות, ראש הממשלה לרוב השיב בשתיקה. המוחים בחוצות ישראל הטיפו בשנת 2023 לסגירת הצבא, לסגירת נתב"ג, לסגירת מוסדות להשכלה גבוהה, לסגירת המשק. השחירו את שם ישראל בעולם. היו אלה ימים של סיוט ושבר בלתי ייאמנו. נתניהו התעלה מעל האקלים העכור הזה. הוא שמר על דיבור מדוד, מאופק וממלכתי. ראש הממשלה לא מעוניין לצלול לבורות של חרפות והשמצות מול יהודים מעבר למתרס.

המרחב הציבורי הפך לזירת התגוששות ואלימות בהתנגדות השמאל לתיקונים במערכת המשפט. השמאל נאבק להשאיר על כנו מנגנון שפיטה ואכיפה מסואב. זו מערכת שנטלה לידיה לסכל חוקים והחלטות של  הממשלה – למנוע גירוש מסתננים בלתי חוקיים, למנוע מצה"ל שיטות לחימה יעילות, לפגוע בהתיישבות ביהודה ושומרון ולבטל את חקירת מבקר המדינה על מחדל ה־7 באוקטובר.

כבר תקופה ממושכת חותרת המערכת המשפטית נגד חיילים ופעילות מבצעית, וגולת הכותרת הייתה פרשיית שדה תימן. גם ההתעללות הבלתי פוסקת בראש הממשלה בבית המשפט היא סילוף של צדק אלמנטרי במדינת ישראל. התרבו מקרים של הפרת זכויות של עדים, נחקרים, עצורים ונאשמים בתחנות המשטרה ובמרתפי השב"כ. קברו ברגל גסה חשדות לפלישת מערכות המדינה (deep state) לרשות הפרט למרות חוק כבוד האדם וחירותו. במקביל נמשך העוול שאין ייצוג הולם של בני עדות המזרח בבית המשפט העליון.

ראש הממשלה יודע לשאת דברים בשם ישראל בגאון, בעוצמה ובבהירות מופלאה לקהלים בעולם. בישראל בחר לרוב שלא להיכנס לשיח נוקב ויכוח ענייני מול מעשי השמאל הנבזיים. ראוי שנתניהו, עם שותפיו לעמדה ולתנועה, יגולל את מסכת העובדות והדוגמאות היכן השמאל פוגע במדינה ופגעה באינטרסים של המדינה. כמות גדולה של תחמושת נמצאת באמתחתו של ראש הממשלה. נשק הדיבור וההסברה צריך להיות בהיכון. בתפעול כוח אש של שכנוע רציונאלי, ובהגשת דו"ח ביקורת על השמאל, יוכל נתניהו לצאת עם ידו על העליונה.

בעיצומה של מלחמה – באיראן, בעזה ובלבנון – פרשנים מטעם עצמם משמיעים הבלים תלושים מן המציאות, דורשים כנוהג תבוסתני שחוק פתרונות סרק לסיום הקרבות. ראייתם לטווח קצר משמעותה היא החלשת מעמדה האסטרטגי של ישראל. לכן, אסור להשאיר את השדה בידי יריבים אופוזיציוניים.

כדי להוביל את הליכוד להכרעה מובהקת בבחירות הבאות נתניהו זקוק לארבעים מנדטים ומעבר לכך. הדבר תלוי אך ורק בהחלטה לנהל קמפיין פוליטי תקיף, נחוש ומנומק (ולא מתלהם). יש להציג לציבור רשימת ההבדלים בהשקפה ובעשייה בין המחנה הלאומי ומחנה השמאל. נשק האמת יביא את הליכוד לניצחון מוחץ ולהמשך ימי ישראל המפוארים.

The post בשביל ניצחון מכריע בבחירות, רה"מ חייב לצאת מהאיפוק appeared first on מידה.

כאשר מדורו נתפס בפשיטה דרמטית של ארה״ב ב-3 בינואר 2026, הדבר נתפס כהפגנה בולטת של נחישות אמריקאית תחת הנשיא דונלד ג'. טראמפ. הדחתו של מדורו החלישה את אחיזתה של הדיקטטורה הוונצואלית בשלטון וההסתגלות של המערכת הפוליטית בקראקס הייתה מהירה. וושינגטון השיגה במהירות התחייבויות בנוגע להפקת נפט, שקיפות פיננסית ורה־ארגון חלקי של חברת האנרגיה הממשלתיתPDVSA . תפוקת הנפט, שקרסה מכ-3.2 מיליון חביות ביום בשנת 1998 לכ-800 אלף בלבד עד סוף 2025 בעקבות עשורים של שחיתות וניהול כושל, החלה להתאושש בהדרגה כשחברות אנרגיה אמריקאיות פעלו להחיות את ההפקה ברצועת אורינוקו, שבה מצויות כמה מעתודות הנפט הכבד הגדולות בעולם.

בתמורה להקלה בסנקציות ולסיוע בשיקום, הסכימה ההנהגה הזמנית בוונצואלה למידה משמעותית של פיקוח אמריקאי על הפוליטיקה והכלכלה. קשרים דיפלומטיים חודשו, אסירים פוליטיים שוחררו, וחלקים מן האליטה הוונצואלית גילו נכונות פרגמטית להסתגל למציאות הגיאופוליטית החדשה.

הגמישות הזו לא משקפת תמורה אידיאולוגית פתאומית, אלא חושפת את מה שהמערכת הוונצואלית הייתה מאז ומתמיד: לא מדינה מהפכנית ממושמעת, אלא משטר של שחיתות נפט שבו קציני צבא, סרסורים מתוך השלטון וארגוני פשע התחרו על גישה להכנסות הנפט ולמנגנוני חלוקת העושר. ברגע שמדורו נעלם, שחקנים אלה פשוט חישבו מחדש את האינטרסים שלהם והחלו לשתף פעולה עם וושינגטון כדי לשמר את מעמדם – ובכך חשפו את "המהפכה הבוליברית" כלא יותר מעטיפה רטורית המכסה שחיתות מערכתית.

המבנה הפרגמטי הזה מסביר מדוע המערכת הוונצואלית ספגה את הזעזוע במהירות כה רבה. אף שקודמו של מדורו, הנשיא המנוח הוגו צ'אבס, ביסס את הלגיטימציה שלו על שיח של סוציאליזם ואנטי־אימפריאליזם, המערכת שיצר התפתחה בהדרגה לסדר היברידי המשלב שליטה ציבורית בתעשיות אסטרטגיות ומעגלים רחבים של עבריינות.

זה מכבר האשימה התביעה בארה"ב את מדורו ומקורביו בניהול מה שכינו החוקרים "קרטל השמשות", שלכאורה סייע להברחת קוקאין מקולומביה דרך שטח ונצואלה לעבר מרכז אמריקה וארצות הברית. בתוך המדינה, קצינים בכירים בצבא שלטו בנתיבי הברחה, ניצלו בעורמה את שוק הדלק המסובסד, והפיקו רווחים מרישיונות יבוא – במערכת שבה השחיתות הפכה למנגנון השלטון המרכזי.

אפילו המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת השלטת תפקדה פחות כחלוץ אידיאולוגי ויותר כחברת חסות שהעניקה גישה למשאבי המדינה. כאשר הסנקציות האמריקאיות החריפו ב-2019, ייצוא הנפט קרס מיותר מ-1.5 מיליון חביות ביום לפחות מ-400 אלף, אך המשטר לא הגיב בהגנה על הדוקטרינה הסוציאליסטית אלא בהרחבת כריית הזהב הבלתי החוקית ובהעמקת קשרים עם ארגוני פשע בינלאומיים.

בסביבה כזו, חילונית בעיקרה וממוקדת בכלכלה, הנאמנות יכולה להתמוסס במהירות כאשר מאזן הכוחות משתנה. לאחר הדחת מדורו, רבות מן האליטות הגיעו למסקנה שהישרדותן מחייבת הסתגלות לוושינגטון ולא התנגדות לה, והדבר הוביל להתיישרות פוליטית מהירה שחיזקה את ההשפעה האמריקאית בחצי הכדור המערבי.

איראן לעומת זאת מייצגת אורגניזם פוליטי שונה באופן יסודי. בלבול בין שתי המערכות עלול להוביל לשגיאות אסטרטגיות הרות אסון. הרפובליקה האסלאמית של איראן איננה רק משטר סמכותני עטוף בשפה אידיאולוגית; זו מדינה אידיאולוגית שמבנה המוסדות שלה תוכנן במכוון כדי לשמר ולחזק את הדוקטרינה של המהפכה.

לאחר הפלת השאה מוחמד רזא פהלווי ב-1979, כל מרכיב מרכזי ברפובליקה האסלאמית – מלשכת המנהיג העליון ועד משמרות המהפכה (IRGC) – תוכנן להגן על דוקטרינת "ולאיית אל-פקיה", המעניקה סמכות פוליטית עליונה למנהיג העליון. במשמרות המהפכה יש כ-190 אלף אנשי סדיר ועוד מאות אלפי "מילואימניקים". הם שולטים בתאגידים גדולים בתעשיות הבנייה, האנרגיה והתקשורת במדינה, ומפקחים על מיליציית הבסיג' – ארגון המוני שמספר חבריו מוערך במיליונים ושמטרתו לאכוף בכוח אחידות אידיאולוגית ולדכא התנגדות.

בניגוד לאליטה הצבאית בוונצואלה, שנאמנותה תלויה בסופו של דבר בתמריצים כלכליים, מנגנון הביטחון האיראני רואה עצמו מאז ומתמיד כמגן החמוש של משימת המהפכה האסלאמית הקדושה. מחויבות אידיאולוגית זו מסבירה מדוע טהרן השקיעה משאבים עצומים בבניית רשת אזורית של כוחות פרוקסי – ובהם חיזבאללה בלבנון, מיליציות שיעיות בעיראק, ארגונים חמושים בסוריה ותנועת החות'ים בתימן – המכונים יחד "ציר ההתנגדות". ארגונים אלה אינם רק כלים גיאופוליטיים; הם הרחבות של הנרטיב האידיאולוגי ביסודה של הרפובליקה האסלאמית.

גם בתקופות של משבר כלכלי חמור, כאשר המטבע האיראני איבד כמעט 90% מערכו בין 2018 ל-2023 בעקבות חידוש הסנקציות, המשטר המשיך לממן את שלוחיו; ויתור עליהם היה משמעו ויתור על השליחות המהפכנית שעליה נשענת הלגיטימציה שלו.

לאחרונה החל לתקוף חיל האוויר את מתקני משמרות המהפכה, מחסני טילים ומתקני ביטחון בערים כמו איספהאן – ממרכזי תעשיית הטילים והחלל של איראן – וכן עמדות של הבסיג' שנועדו לדכא מהומות. סרטונים שהופצו ברשת מראים לכאורה עמדות כאלה עולות באש בעקבות תקיפות של גורמים בלתי מזוהים, דבר המרמז על לחץ פנימי גובר על מנגנון הביטחון של המשטר. אולם למרות האבדות הללו, המבנה האידיאולוגי של הרפובליקה האסלאמית נותר ברובו שלם. הדבר מדגיש עוד יותר את ההבדל העמוק בין משטרים מבוססי שחיתות לבין מערכות אידיאולוגיות. רשתות דתיות, מבני פיקוד של משמרות המהפכה ומיליציות שעברו אינדוקטרינציה ממשיכים לפעול כאקוסיסטם משולב המסוגל לאחוז מחדש בכוח הפוליטי גם עם היעלמותן של דמויות מפתח.

דיווחים לא מאומתים מתקיפות אחרונות מורים שייתכן שבכירים נוספים בהנהגה האיראנית נהרגו או נפצעו, אך המערכת מיהרה להצמיח מקבלי החלטות חדשים ונראה כי היא שומרת על רציפות פיקודית. עמידות זו אופיינית למשטרים אידיאולוגיים שמבנה המוסדות שלהם מבטיח הישרדות מעבר לכל מנהיג יחיד. הרפובליקה האסלאמית עצמה שרדה את מותו של המנהיג העליון המייסד, האייתוללה רוחאללה ח'ומייני, בשנת 1989, ועברה בצורה חלקה למבנה הנהגה חדש תחת האייתוללה עלי ח'אמנאי תוך שמירה על אותה מסגרת מהפכנית.

יישום המודל הוונצואלי על איראן לא רק ייכשל; הוא עלול ליצור אשליה מסוכנת של הצלחה תוך השארת התשתית האידיאולוגית הבסיסית ללא פגע. כמה אנליסטים מערביים הציעו כי לאחר לחץ צבאי מספיק על טהרן, אפשר יהיה לפתוח במשא ומתן עם פלגים "פרגמטיים" כביכול בתוך המשטר, ולתת לחלקים במבנה הפוליטי הנוכחי להישאר בתמורה לוויתורים בתחום פיתוח הנשק הגרעיני והתוקפנות האזורית.

גישה כזו מחמיצה את טבעם של משטרים אידיאולוגיים, הנוטים לראות בפשרה טקטיקה זמנית לשימור המהפכה עד שהנסיבות ישתנו ולא שינוי אסטרטגי.

התנהלות איראן לאחר הסכם הגרעין ב-2015 (JCPOA) ממחישה את הדפוס הזה. בעוד שבפומבי אימצה טהרן דרך של דיפלומטיה, היא המשיכה בתוכניתה הגרעינית, בפיתוח ובהצבת טילים בליסטיים ובהרחבת פעילות שלוחיה האזוריים. חקירות של שירותי מודיעין מערביים חשפו גם מזימות התנקשות חוזרות וקמפיינים של הפחדה נגד מתנגדי משטר ודמויות פוליטיות בחו״ל. בשנים האחרונות חשפו רשויות בכמה מדינות אירופיות – ובהן דנמרק, הולנד וצרפת – רשתות הקשורות לשירותי מודיעין איראניים שתכננו תקיפות נגד מתנגדי המשטר.

השארת המסגרת האידיאולוגית של הרפובליקה האסלאמית על כנה דומה להשארת גידול ממאיר בגוף לאחר ניתוח: התסמינים עשויים להיחלש זמנית, אך המחלה הבסיסית תמשיך להתפתח עד שתחזור בהכרח.

המסקנה האסטרטגית ברורה: המודל הוונצואלי הצליח משום שהתמודד עם משטר שהיה במהותו פרגמטי, מושחת וגמיש. המשטר האיראני אינו כזה. הרפובליקה האסלאמית תוכננה לשרוד משברי הנהגה, קשיים כלכליים ולחץ חיצוני בדיוק משום שמוסדותיה מחוברים זה לזה באמצעות אידיאולוגיה דתית ולא רק באמצעות כוח. כל אסטרטגיה המתמקדת בהסרת מנהיגים בודדים תוך שימור המנגנון האידיאולוגי התומך בהם – תיכשל בסופו של דבר.

יציבות אמיתית באיראן תדרוש פירוק של התשתית האידיאולוגית של המשטר – משמרות המהפכה, הבסיג' והמונופול הדתי על הסמכות הפוליטית. שינוי כזה אינו יכול להיכפות כולו מבחוץ, אך ייתכן שיצמח מתוך החברה האיראנית עצמה.

עם זאת, תהיה זו תמימות הרסנית מצידו של ממשל טראמפ לחשוב כי אזרחים בלתי חמושים – ללא סיוע חיצוני – יכולים לגבור על כוחות ביטחון מדינתיים חמושים היטב ונחושים. אפשר להבין את משאלת הלב הזו, אך אזרחים אלה עתידים לפגוש גורל דומה של ארבעים אלף האזרחים שכבר נטבחו. ממשל טראמפ מוכרח לכוון אותם ולסייע להם.

מהפגנות הסטודנטים ב-1999, דרך התנועה הירוקה ב-2009 ועד המחאות הארציות לאחר מותה של מהסה אמיני ב-2022, מיליוני איראנים הראו שוב ושוב את רצונם במערכת פוליטית חופשית משליטה תיאוקרטית. אם יבוא קץ לדיכוי האלים של משמרות המהפכה והבסיג', על הקהילה הבינלאומית להיות מוכנה לתמוך בכוחות המסוגלים לבנות סדר פוליטי חדש שאינו איסלאמיסטי ואינו קומוניסטי. כל חלופה פחותה מכך תאפשר לאותו מנגנון אידיאולוגי להתחדש בשם אחר – ותבטיח שהמשבר יחזור שוב, ושנמצא את עצמנו נאבקים למעשה באותו משטר, רק עם אייתוללות אחרים, בעוד חמש או עשר שנים.

מאמר זה פורסם לראשונה באתר מכון גייטסון ואנו מודים לו על הרשות לפרסמו כאן בעברית.

The post איראן אינה ונצואלה, והניסיון לחזור על השיטה יהיה טעות חמורה appeared first on מידה.

המשפטיזציה של שדה הקרב: "חיילים בסיכון כדי למנוע פגיעה באזרחי אויב"

נחמה, שגדל על מורשת קרבות הגבורה של מלחמת ששת הימים ויום כיפור, מתאר תהליך של "שינוי רדיקלי והרסני" שעבר הצבא ב-30 השנים האחרונות. לדבריו, המפגש הראשון שלו עם צה"ל "האחר" היה כבר בשנות ה-90, סביב הנסיגה מרצועת הביטחון בלבנון והאינתיפאדה השנייה.

נחמה מתאר רגע מכונן בקריירה הצבאית שלו, במפגש בשנת 2010 עם הפצ"ר דאז, אביחי מנדלבליט: "מנדלבליט הציג לוח מחיק ודירג את סדר העדיפויות במלחמה. הוא אמר שבתוך המשולש שבין אזרחינו, חיילינו ואזרחי האויב – עלינו להשתדל בכל מחיר להימנע מפגיעה באזרחי האויב, גם במחיר סיכון חיילי צה"ל. כשקמתי למחות, זכיתי לשיחת נזיפה."

נחמה טוען כי תפיסה זו הולידה פרוצדורות כמו "נוהל שכן" (שבוטל על ידי בג"ץ) ו"הקש בגג", שהעניקו לאויב מרחב חסינות וסיכנו לוחמים בשטח. הוא נזכר בכאב בנפילתו של פקודו, אביב חקאני ז"ל, בקרב בתוך בית ברצועה ב-2003 – אירוע שלדבריו היה יכול להימנע לוּ הופעל כוח אש מאסיבי מהאוויר ללא מגבלות משפטיות מחמירות.

שחיקת מושגי ההכרעה והכיבוש

לדברי נחמה, צה"ל זנח את האמונה ביכולתו להכריע את האויב והחליף אותה במושגים של "סבבים" ו"ניהול הסכסוך".

"לימדתי דורות של קצינים שכיבוש שטח הוא ציווי צבאי בסיסי. בשנות ה-80 וה-90 המילה הזו הפכה למילה גסה בחברה הישראלית, וצה"ל פשוט הפסיק לרצות לכבוש שטח."

נחמה גם מדבר בכאב על ההשלכות הקשות של השינוי הזה. בעקבות הוויתור על התמרון, נסגרו כ-20 חטיבות והצבא נשען על טכנולוגיה, גדרות וחיל האוויר – תפיסה שהתנפצה ב-7 באוקטובר. בנוסף, מסביר נחמה, תפיסות פרוגרסיביות ואנטי-זהותיות שמקורן באקדמיה בחו"ל חלחלו פנימה לצה"ל ופתחו פער בין הדרג הלוחם והבריא בשטח לבין הדרג הבכיר שאימץ שפה "שאינה צבאית".

רוח צה"ל ו"אפקט של אלאור אזריה"

נחמה מבקר בחריפות את העיסוק המוגבר במוסר וב"טוהר הנשק" על חשבון החתירה לניצחון, ואת המסר המועבר למפקדים בפולין כאילו בנסיבות מסוימות כל חייל עלול להפוך לנאצי. בנוגע לפרשת אלאור אזריה, טוען נחמה כי הטעות לא הייתה רק של החייל, אלא של המערכת: "הצורה שבה צה"ל טיפל בזה הייתה טעות נוראית. לפרסם תמונה של לוחם באזיקים עם כותרת 'נאשם ברצח' זה בלבול עמוק. צה"ל כל הזמן מרגיש צורך להצטדק מול בג"ץ וגורמים בינלאומיים."

שילוב נשים: "אג'נדה שחזקה מהרף המבצעי"

סוגיה נוספת שמעלה נחמה היא שילוב נשים ביחידות לוחמות. הוא מבהיר כי הבעיה אינה דתית, אלא מבצעית: "כמג"ד בבה"ד 1 ראיתי איך הרף המבצעי מונמך כדי לאפשר לנשים לסיים את הקורס. אמרו לי במפורש: 'אג'נדת שילוב הנשים חזקה מאיתנו'. זה מחליש את האתוס של צה"ל כצבא הכרעה."

מבט לעתיד: "תהליך של תשובה"

למרות הביקורת הקשה, נחמה מזהה ניצנים של שינוי. הוא מספר על אלוף שמשתחרר בימים אלו שהודה בפניו: "טעינו, קיבלתי כתורה מסיני תפיסות פרוגרסיביות עקומות". נחמה מקווה שההבנה ש"אי אפשר להמשיך לשים על עצמנו מגבלות שהפצ"רית בוחרת" תחלחל ותחזיר את צה"ל להיות הצבא המנצח והנחוש של פעם.

The post כשצה"ל הפסיק לרצות לנצח appeared first on מידה.

ההשערות כי שושלת ח'מאנאי תעבור תפנית שבה מוג'תבא יירש את אביו אינן חדשות. הן החלו כבר לפני כמעט עשור, עם יוזמה להכריז על עלי ח'אמנאי כ"אימאם" ולא רק כאייתוללה. יוזמה זו נשענה על העובדה כי בשיעה "התרייסרית" מעמדם של שנים-עשר האימאמים נובע מקשר דם, בניגוד לאסלאם המסורתי שבו התואר "אימאם" ניתן לחכמי דת מלומדים, ללא קשר לשושלת.

הדיבורים על מוג'תבא כיורש אביו התגברו כאשר באירוע פומבי שבו נכח ח'אמנאי כינה אחד המולות את מוג'תבא "אע'א-זאדה", תואר השמור לבניהם של אייתוללות גדולים. עלי ח'אמנאי, שנראה מוטרד, השיב כי מוג'תבא הוא אכן "אע'א-זאדה", אך גם "אע'א" בזכות עצמו. לאחר מכן הונחו כלי התקשורת הרשמיים להשתמש בתואר "אייתוללה" כאשר הם מזכירים את מוג'תבא.

במובן מסוים, מוג'תבא ראוי לתואר זה יותר מאביו, שכן עקב מעורבותו בפוליטיקה לא השלים עלי ח'מאנאי לימודי אסלאם קלאסיים (מסלול שיכול להימשך עשרים שנה).

"המנהיג העליון" המנוח גם לא פרסם "רסאלה" – החיבור המוסלמי הנדרש כדי לטעון לתואר "מוג'תהד" (פוסק הלכה בכיר). לח'אמנאי היה חסר תנאי נוסף להיותו אייתוללה: הכרה מצד ארבעה "מרג'ע א-תקליד" (סמכויות הלכתיות עליונות).

מוג'תבא, לעומת זאת, עומד בתנאים הללו – גם אם הדרך שבה השיג אותם היא עניין אחר. כלומר בכל התמודדות על תפקיד "המנהיג העליון" היה לו מקום ראוי. עם זאת, אילו השאלה הזו הייתה מתעוררת בנסיבות רגילות, ספק אם היה הבן מטפס בקלות כה רבה לראש הסולם. היו ככל הנראה תריסר או יותר מועמדים בעלי טענות טובות יותר לתפקיד הבכיר. אך אלו אינן נסיבות רגילות באיראן.

ההתמודדות על ה"טורבן העליון" היא הימור שלא רבים מוכנים לקחת. דיווחים רשמיים על האופן שבו "נבחר" מוג'תבא מודים כי 15% מחברי מועצת המומחים – הגוף האמון על בחירת ה"וולאי אל-פאקיה" – לא הצביעו בעדו.

יתרה מכך, המועצה עצמה אינה מלאה: תשעה מתוך 88 חבריה שמתו טרם הוחלפו. מתוך 81 החברים שנותרו, כמה לא ניתן היה לאתר בשל סיבוכי המלחמה. לפחות שניים סירבו להציג מועמדות. ככל הידוע, הרשימה הסופית שהועמדה להצבעה מקוונת כללה שלושה שמות בלבד, ובהם מוג'תבא. האם יהיה זה חצוף להציע כי עלייתו של מוג'תבא נזקפת במידה מסוימת למלחמה שפרצה בעקבות מי שהרגו את אביו?

כך או כך, למשטר מטולטל ממלחמה וממחלוקות פנימיות ייתכן שמוג'תבא נתפס כבחירה ההגיונית היחידה. יתרונו הראשון הוא היכרות הציבור עם שמו – דבר שאף אחד מהמועמדים האחרים לא נהנה ממנו. "וולאי אל-פאקיה" חדש ואלמוני היה זקוק לזמן – אולי שנים – כדי לבסס את ההכרה הדרושה לסמכותו.

יתרונו השני הוא שאף שלא החזיק בתפקיד רשמי, היה מוג'תבא בנו המועדף של אביו והיה מעורב באופן קרוב – או לפחות מעודכן – בכל היבטי המדיניות המרכזיים במשך לפחות 15 השנים האחרונות. לכן, אם וכאשר יחלים מפציעותיו, יוכל להשתלב במהירות בתהליך קבלת ההחלטות במערכת המטולטלת. יתרונו השלישי הוא היכרותו המלאה עם המנגנון החומייניסטי – הפוליטי, הצבאי והכלכלי – כלומר, עם כמה ממאות השחקנים המרכזיים במערכת.

לבסוף, בהשוואה לאביו, למוג'תבא יתרון בדמות היכרות רחבה יותר עם העולם החיצון. ח'אמנאי המנוח בילה את רוב חייו במעין בועה – תחילה כסטודנט לתיאולוגיה ולאחר מכן כפעיל פוליטי זוטר במשהד, בתוספת גלות פנימית בת שנתיים בבלוצ'יסטן האיראנית – עד שקפץ לפתע והפך לחבר במועצת המהפכה של חומייני. בתוך שנים ספורות עלה מסגן שר ההגנה לנשיאות הרפובליקה האסלאמית, במידה רבה משום שפשוט היה זמין – מבלי להמעיט בכישוריו הרטוריים.

היותו כלוא בתפקידים ציבוריים מנעה ממנו הבנה ישירה של העולם החיצון. כנשיא ביקר במספר מדינות – בעיקר צפון קוריאה, סרביה וזימבבואה, וכ"מנהיג עליון" כמעט שלא יצא מבועתו בטהראן. עם הזמן הקיף את עצמו בעשרות אנשים מסוג "כן, אדוני", שחלקם שירתו אותו למעלה מ-30 שנה.

מוג'תבא, לעומת זאת, נסע ברחבי איראן כדי לבנות רשת אישית של קשרים חברתיים, פוליטיים וכלכליים. הוא למד אנגלית, ביקר לעיתים קרובות בלונדון, עקב מקרוב אחרי התקשורת העולמית והשקיע במדינות מערביות שונות.

רבים שואלים האם הוא קיצוני יותר מאביו. התשובה היא שאביו החל את דרכו כ"מתון" יחסית לדמויות לוהטות יותר באותה תקופה, כמו ראש הממשלה מיר-חוסיין מוסאווי, אך הפך לקיצוני כאשר הבין שלא ניתן להיות מתון במערכת שאינה מתונה.

הוא הבין שבעולם הכאוטי של היום ניתן להתרברב, לאיים ולהפעיל אלימות כמעט ללא מגבלות. הוא גם ידע שתמיד יוכל לבצע מה שכינה "נסיגה הרואית" אם וכאשר יעמוד בפני אתגר רציני.

מוג'תבא נוטל את המושכות – אם אכן יעשה זאת – בתקופה שבה קיצוניות כבר אינה חסרת מחיר, שכן יש מי שמוכנים להרוג אותך גם בבונקר, ללא התחשבות במשפט הבינלאומי או מוסכמות של חסינות ריבונית.

בשביל האליטה השלטת שנותרה בטהראן, מוג'תבא הוא הבחירה ההגיונית ביותר. האליטה יודעת שבשלב כלשהו תיאלץ לצמצם את שאיפותיה – אם לא להניף דגל לבן – כדי לשרוד במצב שאותו תיאר טי. אס. אליוט כ"חצי חיים". "מנהיג עליון" חדש ואלמוני לא היה מתאים לתפקיד "איש המכירות" לשווק מהלך דמוי כניעה. בשנת 1988 איש באיראן לא יכול היה לקבל את סיומה המשפיל של המלחמה עם עיראק – מלבד האייתוללה רוחאללה חומייני.

הערכתי היא שח'אמנאי המנוח, שהגה את תכנית "תמותי נפשי עם פלישתים" הנוכחית, צפה גם אפשרות של "נסיגה הרואית" מסף התהום. כעת, בהיעדרו, בנו יורש את המשימה הזו. אף אחד מהגמדים שנותרו באור הזרקורים בטהרן לא נמצא במעמד המתאים לכך. האם בסופו של דבר יהפוך מוג'תבא שעיר לעזאזל של אותם "גמדים" – ימים יגידו.

מאמר זה פורסם לראשונה באתר מכון גייטסון ואנו מודים לו על הרשות לפרסמו כאן.

The post מי אתה מוג'תבא חמינאי? appeared first on מידה.

בעיצומה של מערכת המערכות שהחלה בשבעה באוקטובר והסתבכה עד לכדי פרה מלחמת עולם, דורשת היועצת המשפטית לממשלה (המודחת) מראש הממשלה לפטר את בן גביר, אף שאין כל נימוק משכנע לצעד הזה. כבר בשנת 2024 דרשה בהרב מיארה את פיטוריו של השר בטענה שהוא חורג מסמכויותיו כשר לבטחון לאומי, מתערב בפעילות המשטרה וממטיר הוראות שמנוגדות לחוק לכאורה. בן גביר בתגובה אמר אז: "היועמ"שית ותקשורת השמאל כבר לא מתאמצים להסתיר את השיטות המאפיוזיות שלהם – אני קורא לראש הממשלה שוב להדיח את היועמ"שית שפועלת נגד הממשלה מתפקידה". חילופי המהלומות בין השר לבין היועמ"שית לא פסקו מאז והגיעו ל"הבנות" שונות שמצרות למעשה את צעדיו של השר. אבל לטענת מיארה בן גביר לא כיבד את ההסכם והיא המשיכה לדרוש את פיטוריו. בינואר האחרון דרשה מבג"ץ להוציא צו ביניים שיחייב את ראש הממשלה להסביר מדוע הוא לא מפטר את השר. מיארה טענה שהשר "מנצל לרעה את תפקידו כדי להשפיע באופן פסול על פעילות משטרת ישראל בתחומים הרגישים ביותר של אכיפת חוק וחקירות ופוגע בעקרונות דמוקרטיים בסיסיים" והוא מצידו השיב: "עבריינית, לא סופר אותך!"

עבריינית, לא סופר אותך!

— איתמר בן גביר (@itamarbengvir) January 1, 2026

בישיבת הממשלה שנערכה בתחילת אותו חודש אמר נתניהו: "זה פשוט מביך, פיטורי השר בן גביר – זה לא יקרה". התרעם מזכיר הממשלה יוסי פוקס: "אין תקדים לפיטורי שר בלי כתב אישום, זו שבירת כלים, זו סוף הדמוקרטיה". מיארה המשיכה להתעקש ולאחרונה אמר ראש הממשלה נתניהו: "בלתי נתפס שבעיצומה של מלחמה קיומית, היועמ"שית מבקשת להוציא צו שיורה לפטר את השר לביטחון לאומי. בקשת היועמ"שית לפטר שר בכיר בממשלה שלא נפתחה כנגדו אפילו חקירה פלילית – חותרת תחת יסודות הדמוקרטיה, מנפצת את עקרון הפרדת הרשויות ומנוגדת לחוק יסוד הממשלה". השר בן גביר כינה את מיארה "פקידה עבריינית מפוטרת" והאשים אותה בקידום ביצוע הפיכה שלטונית. ראש הממשלה ביקש לדחות את הדיון לגבי פיטוריו של השר בן גביר אך היועמ"שית סירבה.

זירה משפטית נוספת שבה מתגושש השר בן גביר מול מתנגדיו נוצרה בעקבות עתירה שהוגשה נגדו לגבי סרטונים בהם הוא מצולם בבית כלא או בסירה משטרתית. יו"ר ועדת הבחירות המרכזית נעם סולברג קבע שהשר צריך למחוק את הסרטונים משום שהוא עשה שימוש פסול לכאורה בנכסי ציבור בניגוד לחוק. השר טען כי הסרטונים נועדו כדי להרתיע את האויב אבל סולברג ראה בהם תעמולת בחירות, זאת למרות שהבחירות עוד רחוקות. "נכסי הציבור", כתב השופט, "אינם אביזר במה בתעמולת בחירות". עוד נגזר על בן גביר ועל סיעתו "עוצמה יהודית" לשאת בהוצאות המשפט בסך 9,000 שקלים.

הזירה השלישית שבה מתמודד השר בן גביר עם מערכת המשפט היא סאגת רב פקד רינת סבן. סבן עמדה בראש הצוות שחקר, בין היתר, את יונתן אוריך. מפכ"ל המשטרה החליט לקדם את סבן אך בן גביר טען שלא קיבל די מידע עליה. סבן אף היתה בין החוקרים בתיקי האלפים של נתניהו וחקרה את שלמה פילבר אך עדותה במשפט נתניהו מעוררת תמיהה. השר בן גביר טען שמהתנהלותה עולים קושי בזכרון, חוסר יכולת להשיב לשאלות, ליקויים בהבנת הדין והנהלים וכן חריגה מסמכות. בנובמבר האחרון הוציא המשרד לביטחון לאומי הודעה כי "השר בן גביר מאשר מינויים רק על בסיס מקצועי לפי הנוהל המשרדי, יש לו שלושה חודשים להתלבט בעניין המינוי". בהמשך פנתה סבן לבית המשפט ואתמול, יום רביעי, קבע שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, דוד גדעוני, שהשר בן גביר חייב לאשר את קידומה יום שני הקרוב. בתגובה אמר השר כי "מדובר בעבריינית שאינה ראויה להיות קצינה במשטרת ישראל. הפסיקה היא בושה", אבל לא נראה שזה יעזור לו. על פי פסיקת בית המשפט, אם השר לא יחתום – הקידום יכנס לתוקף באופן אוטומטי, "מכח ההחלטה השיפוטית". ההחלטה זו מלמדת על שכרון הגבהים של אנשי מערכת המשפט. אם לא הצליחו לפטר אותו, הם פשוט ייטלו ממנו את סמכויותיו. חריגה זו של השופטים ושל היועצת המשפטית לממשלה מסמכותם מסוכנת ופסולה, ופשוט מייתרת את הצורך בבחירות. הם יחליטו ממילא.

The post המערכה הרב זירתית של מערכת המשפט נגד בן גביר appeared first on מידה.

במלחמת האזרחים בסוריה הייתה איראן אחת מבעלות הברית המרכזיות של המשטר. לצד סיוע מדיני וכלכלי, העניקה לו טהרן גם תמיכה צבאית משמעותית. איראן אף מימנה, אימנה וחימשה את המיליציות החמושות/ארגוני הטרור שנלחמו לצד כוחות המשטר, למשל חיזבאללה הלבנוני וארגון "אל-נג'באא" העיראקי. תנועות אלה השתתפו בלחימה במספר חזיתות מרכזיות במלחמה, ובעיני מתנגדי המשטר נתפסו לא פעם כסמל להתערבות החיצונית בעימות.

הברית בין ממשל אסד ומשמרות המהפכה נוצרה עוד בתקופת שלטונו של חאפט' אל-אסד, אביו של בשאר. בשנות השבעים והשמונים התהדקו הקשרים הפוליטיים והצבאיים בין דמשק לטהרן, ובהמשך התחזקו יותר על רקע בידודה האזורי של סוריה ומאבקים אזוריים שונים.

ולברית הזו היה גם גוון דתי חשוב. בשנת 1982, בעימותים אלימים בין תנועת האחים המוסלמים ובין כוחות הצבא הסורי, נרצחו עשרות אלפי סונים, ועל כן החליט המשטר ליזום ב"מבצעי השפעה" בציבור הסורי. אחד המבצעים המרכזיים היה הקמת "אגודת אל־מרתצ'א" בידי ג'מיל אל-אסד, אחיו הבכור של חאפט', שנועדה להפיץ את השיעה במספר אזורים במדינה כמו דרעא אל־ג׳זירה ובערים כמו קמישלי ולטקיה. פעילות זו זכתה למימון של מוסדות דת שיעיים באיראן, אם כי לפי הערכות שונות ההנהגה האיראנית נהגה בנושא בזהירות מסוימת מחשש שהדבר יתפרש כהתערבות עדתית בחברה הסורית. דוגמא להשפעה האיראנית הזו שהכתה גלים הייתה מימון של טקס נישואין המוני לצעירים שיעים בחלב, אירוע שבעיני לא מעט סורים היה לסמל העמקת המעורבות האיראנית במדינה.

האיראנים גם הקימו אתרים דתיים שהפכו למוקדי עלייה לרגל לשיעים מכל רחבי העולם, ובתקופות של יציבות ארחו כמיליון מבקרים בשנה. בנוסף לכך הוקמו בסוריה במימון איראני מוסדות לימוד דתיים שמשכו אליהם תלמידים ואנשי דת מאיראן, מלבנון, מעיראק ואף מאפגניסטן, ותרמו להרחבת הקשרים לאיראן, וכן מרכזים דתיים ששימשו סוג של "חלופה" למסגדים הרגילים.

במקביל להשפעה הדתית פעלו האיראנים גם במישור החברתי. ארגונים איראניים סיפקו סיוע הומניטרי לנזקקים, ארגנו פעילויות חינוכיות לילדים ולצעירים, חילקו מלגות לימודים לסטודנטים סורים והקימו יוזמות תרבותיות שונות. איראן טיפחה קשרים עם מנהיגים שבטיים באמצעות ביקורים, חלוקת מתנות ופעילויות חברתיות.

דוגמה מובהקת לשיתוף פעולה תרבותי בין איראן למשטר הקודם בסוריה היא בתחום הקולנוע. בשנת 2018, בתקופת רגיעה מסוימת במלחמה, נחתם הסכם יצירה משותפת בין איראן לבין העמותה הציבורית לקולנוע הסורי. במסגרת זו הופק סרט הקולנוע האיראני בתוקית אל-שאם (לפי שעון אל-שאם, 2018), המתאר את הלחימה של שני טייסים איראנים בארגון המדינה האסלאמית (דאע"ש). חלק מסרטים אלה אף הוקרנו בפסטיבלים לקולנוע באיראן. כך למשל, בשנת 2019, הוקרן הסרט אמינה בפסטיבל "אל-פג'ר". הסרטים המשותפים הללו הציגו כמובן את הנרטיב של משטר אסד ועוררו את זעמם של המתנגדים לו.

בימי מלחמת האזרחים ההתנגדות הפנימית בסוריה להשפעה האיראנית הלכה וגדלה. כבר במחאות הראשונות בעיר דרעא בשנת 2011 נשמעו סיסמאות נגד איראן וחיזבאללה. בעיני רבים, בעיקר בקרב האוכלוסייה הסונית, ההתערבות האיראנית נתפסה כחלק בלתי נפרד מהמאבק העדתי, הפוליטי והצבאי. מנקודת מבט זו ייתכן כי גילויי השמחה שנשמעו לאחר מותו של ח׳מינאי אינם תגובה רגעית בלבד, אלא ביטוי לרגשות מצטברים שנבנו במשך עשורים של מתחים. בימים אלה, עת העימות עם המשטר באיראן מגיע לשיאו, ייתכן כי רגשות אלה יכולים להשפיע על עתידו של המזרח התיכון כולו.

ד"ר טוני באסילה הוא חוקר של ההיסטוריה התרבותית בסוריה.

The post ההשפעה האיראנית במזרח התיכון: המקרה של סוריה appeared first on מידה.

כיוון שחלק מרכזי בפרשה העגומה מילאה בהתלהבות חברת החדשות של ערוץ 12, מעניין לבחון איך סוקרה החלטת הפצ"ר הדרמטית במהדורת החדשות ששודרה שעות אחדות מאוחר יותר. כזכור הפרשה פרצה לחיינו כאשר חקירת מצ"ח סמויה בת שלושה שבועות כנגד כוח 100 בחשד לאונס קבוצתי במחבל כפות שלא הניבה ראיות, הפכה לגלויה עם מעצר אלים ומשפיל שלהם בבסיסם בשדה תימן. צורת המעצר החריגה (בפנים רעולות, בכלי נשק שלופים ובאווירה כללית של מבצע השתלטות על טרוריסטים מסוכנים) עוררה גל זעם ציבורי שדחק לפינה את הפצ"רית המודחת, אלופה יפעת כהן ירושלמי. כדי להיחלץ מהביקורת הציבורית, הדליפה ירושלמי לכתב חדשות 12 גיא פלג סרטון מבושל, הלחם גס של שתי סצנות שונות במקום ובזמן שלכאורה מתעדות את האונס אך למעשה לא רואים בהן דבר הדומה לאונס.

את הסרטון המבושל ליווה פלג באמירה כי מה שאנו רואים הוא "מעשה סדום בנסיבות אינוס", דבר שכאמור אין לו רמז בסרטון. הסרטון וההאשמה החד משמעית שהדביק לו גיא פלג, התפשטו כצפוי כאש בשדה קוצים בכל רחבי העולם ועוררו גל אנטישמיות עצום ששם את חיילי צה"ל במדרגה שוות ערך למחבלי נוחב'ה.

לכל אורך הדרך הכחישו החיילים מכל וכל את האשמה המיוחסת להם. כשהוגש כתב האישום, התברר שטענת האונס לא כלולה בו. על חדשות 12 ההתפתחות הזו לא כנראה עשתה רושם שכן הערוץ לא טרח להתנצל מאז. עם זאת אחרי החלטת הפצ"ר לבטל לחלוטין את כתבי האישום, כבר לא נותרה לו ברירה. וכך זה נראה:

כידוע, החדשות החשובות ביותר מדווחות בכעשרים הדקות הראשונות של החדשות, לפני היציאה להפסקת הפרסומות הראשונה. אחרי ההפסקה הראשונה עוברת המהדורה לחדשות "רכות" יותר, ואחרי ההפסקה השנייה, בסביבות הדקה ה־40, החדשות נעשות רכות אף יותר. הדיווח על ביטול כתבי האישום שובץ לדקה ה־53 במהדורה, ממש לקראת סוף המהדורה. הוא ארך דקה ו־15 שניות בלבד והורכב משלושה חלקים:

בחלק הראשון הציגה המנחה קרן מרציאנו את החלטת הפצ"ר. היא עשתה זאת באופן הלקוני והיבשושי ביותר שניתן. הציגה את ה"פרשה" כ"חשד להתעללות" ("מעשה סדום בנסיבות אינוס" נעלם כלא היה) כאילו לחדשות 12 אין נגיעה ישירה לה ומיד הפנתה אל הכתב ניר דבורי שיוסיף את "הנימוקים להחלטה".

למה ניר דבורי ולא גיא פלג? כי אם הייתה אמת בטענת גיא פלג, היה זה אחד מהישגיו המקצועיים הגדולים וטבעי שהיה מסקר את המשך העניינים, אבל כיוון שהייתה זו עלילה אוטו־אנטישמית, נשלח במקומו דבורי. כבר בתחילה טרח דבורי להדגיש ש"הפצ"ר נכנס לפני חודשים אחדים לתפקידו", במה שנשמע כהקטנה שלו. לאחר מכן, כשהחל להקריא במהירות את הנימוקים מהדף שבידיו, ניכר היה שלא הספיק להתכונן לשידור ולקרוא אותם מראש, שכן מלבד הנימוקים הידועים, את הנימוק האחרון שיבש דבורי באומרו "הסרטון אינו בלתי ניתן להסתרה", בעוד הפצ"ר נימק ש"הסרטון אינו בלתי ניתן לסתירה". מבלי משים ואולי אף באופן פרוידיאני, קלע דבורי אל לב הנקודה: הסרטון ששודר בחדשות 12 ניתן לסתירה. גם אם מניחים בצד את הבישול הגס שפלג אמור היה לזהות כשקיבלו לידיו, עדיין לא רואים בו את מה שגיא פלג טען שרואים בו.

בחלק השלישי, לאחר שגמר דבורי להקריא במהירות את הנימוקים, חזר השידור למנחה, מרציאנו. הדבר שהיה הכי חשוב לה היה לערוך ניסיון כושל ומגושם להרחיק את חדשות 12 מפצצת הסירחון הזו, שהיא ללא תחרות הכישלון המקצועי והערכי הגדול ביותר בתולדות חדשות 12 ואף בתולדות התקשורת בישראל.

"וזו גם הזדמנות להזכיר", סיכמה מרציאנו באותו טון לקוני, "שבתחילת הפרשה אנחנו פרסמנו חלק מהחומרים שהיו בידי התביעה הצבאית ואשר היוו את בסיס החשד נגד הנאשמים שהיום בוטל נגדם כתב האישום, אותם חומרים הוגשו על ידי התביעה לבית המשפט בהארכת המעצר".

כלומר – בסך הכל פרסמנו חלק מהחומרים (סרטון מבושל שהוספנו לו עלילת דם שלא רואים בו) שהיוו את בסיס החשד (שכמובן התנפץ כי מהרגע הראשון היה ברור שטענת האונס שפרסמנו כלל לא היתה נכונה) החומרים האלה הוגשו בהארכת מעצר (כלומר מה אתם רוצים מאיתנו? זה בכלל פרשה של התביעה הצבאית).

ובכן קרן מרציאנו, לא. זו לא רק פרשה של התביעה הצבאית שבה פוטרו כל המעורבים. זו גם פרשה שלכם – חדשות 12. את מירב הנזק לתדמית העם והמדינה והצבא, נזק שאינו בר תיקון, עשיתם אתם, לא התביעה הצבאית. ואצלכם איש עוד לא שילם את המחיר.

The post כתב האישום של שדה תימן בוטל, אבל בערוץ 12 מתקשים להודות באחריות appeared first on מידה.

מערכת גטיסבורג נכנסה להיסטוריה של המלחמות לא רק בשל ממדיה הדרמטיים ונאומו המפורסם של אברהם לינקולן אלא משום שבמהלכה התגבשה תובנה מכוננת על טבעה של המלחמה המודרנית. עד המאה ה־19 ההכרעה האסטרטגית של המלחמה הוכרעה בקרב טקטי גדול אחד. צבאות ההמונים של המדינה המודרנית שינו מציאות זו מן היסוד. התברר כי בין הקרב הטקטי לבין המטרה האסטרטגית הופיעה רמת ביניים חדשה – הרמה האופרטיבית.

הכרעה אסטרטגית איננה תוצאה של קרב אחד, אלא של רצף מערכות אופרטיביות המונחות בידי תפיסה תחבולנית אסטרטגית אחת כוללת המופעלות ברציפות עד פירוק כוחו המאורגן של האויב. התובנה הזאת עיצבה את אמנות המלחמה המודרנית במשך יותר ממאה שנה. מסוף המאה ה־19 ועד מלחמות המאה ה־20 ההכרעה הושגה באמצעות שילוב של תמרון ואש, לחץ רציף ורדיפה אחר האויב כדי להכריעו מהר ככל האפשר ולהכניעו שהמלחמה מתארכת ונהפכת למלחמת שחיקה ארוכה כמלחמת העולם הראשונה או כמלחמה באוקראינה בימיננו.

אלא שבסוף המאה העשרים החלה להתפתח בהדרגה תפיסה חדשה של מלחמה – מלחמה הנשענת בעיקר על אש מדויקת ורבה עצומה שמטרתה לשבור את רצון האויב להמשיך להילחם באמצעות הנחתת מכות קשות ולהכניעו ללא צורך בפירוק מערכת הלחימה שלו לגורמיה והשתלטות של דרג מתמרן יבשתי על שטחיו. כך נולדה מלחמת הירי־מנגד – או בלשון ביקורתית יותר, מלחמת ה"הוקוס־פוקוס".

הכוונה הייתה ראויה: לצמצם ככל האפשר את אבדות הלוחמים ולהימנע מן המחיר הכבד של התמרון הקרקעי. אך הפתרון הזה מנוגד לעקרונות המלחמה וכלליה האוניברסאליים והייתה השלכה אסטרטגית עמוקה שנצפתה בכל מערכות ישראל ממלחמת לבנון השנייה ואילך. ככל שהאש מרחוק החליפה את התמרון, הוחלפו מלחמות ההכרעה של המאה הקודמת שאפשר היה לתחם מראש את משכן וכך לשלוט במועד הסיום שלהן במלחמות התשה ושחיקה ארוכות שאינן יכולות להסתיים בהכנעת האויב בתנאינו. בהדרגה נשחקו גם הממד האופרטיבי. החשיבה הפיקודית הפכה מאמנות מלחמה להנהלת חשבונות של בנקי מטרות.

ברגע שהמלחמות חדלו להיות רצף מערכות המוביל להכרעה הן הפכו למערכות של מכות הדדיות, הפוגות זמניות וחזרה ללחימה – מבלי למלא את ייעודן האמיתי: לכפות על האויב רצון שלא ניתן היה לממש במשא ומתן מדיני. בכך חזרה הזירה הבינלאומית לדפוסי מלחמה קדומים של מלחמות התשה – מלחמת 30 השנים למשל – שקדמו להקמתן של מדינות הלאום ולמעבר מצבאות שכירי חרב לצבאות לאום המוניים חדורי רוח לחימה, דבר שאפשר הכרעה מהירה וזולה יחסית אם תוכננה היטב.

ישראל נכנסה למערכה הנוכחית עם הנחת יסוד שגויה: שהזמן פועל לטובתה. אך הא־סימטריה הפוכה. דמוקרטיה מודרנית בעלת כלכלה חופשית ואזרחים הרגישים לשינוי בתנאי החיים וללחץ בינלאומי מצטבר אינה יכולה להרשות לעצמה מלחמת שחיקה אינסופית. איראן לעומתה חישלה את עצמה במשך עשורים לעמידות בפני כאב; הסנקציות, הבידוד והסבל הכלכלי הם סביבתה הטבעית, ומשטר טוטליטרי איננו זקוק להסכמת נתיניו כדי להמשיך לדמם. בבחירה בשחיקה כאסטרטגיה בחרה ישראל בכלי הנשען על המשאב היחיד שיש לה פחות ממנו מאשר לאויב. לישראל ולארה״ב יש מטוסי F-35 ומפציצי B-52  אך לאיראן יש זמן. עוצמה אווירית, כבירה ככל שתהיה, איננה מכריעה – בוודאי לא מהר – אויב למוד ייסורים שחיי אזרחיו אינם נחשבים בעיניו.

בדומה למה שאירע בגטיסבורג לפני יותר ממאה וחמישים שנה, גם כאן מתברר תוך כדי מלחמה כי שינוי בטבע הלחימה מחייב בחינה מחודשת של תפיסת המלחמה עצמה. המלחמה החדשה, שנועדה לחסוך אבדות בלוחמים, העבירה את מרכז הכובד שלה אל האזרחים. הצלחת המלחמה באיראן תלויה באזרחי איראן שיערערו את שלטון משטרם – ובאזרחי ישראל שיחזיקו מעמד עד שהתרחיש הזה יתקיים. בפרפרזה על דבריו של אברהם לינקולן בנאום גטיסבורג על ממשל "של העם, על ידי העם ולמען העם", המלחמה בגרסתה החדשה – בלי תמרון יבשתי ובלי התחשבות בגורם הזמן – היא מלחמה בשביל האזרחים, למענם ועל ידם. כאן נחשף הכשל של אסטרטגיית ה"חיסכון": האש המדויקת והעוצמתית אכן חוסכת במחירי המלחמה, אך מאחר ובלי התמרון אין ניצחון, הרי שלחיסכון זה אין כל ערך אסטרטגי. חיסכון בדם לוחמים היום שמוביל למלחמת התשה אינסופית מחר אינו אלא הלוואה בריבית דריבית שתגבה מחיר כבד בהרבה בטווח הארוך.

המפתח לחיסכון באבדות לוחמים איננו בהעלמתם משדה הקרב ובהמרתו משדה קרב משולב רב-זרועי לשדה קרב חד-זרועי אלא בהעצמתה של אמנות המצביאות – ביכולתם של מצביאים לשלב באופן מושכל בין אש, סייבר ותמרון וכך לנהל מלחמות הכרעה והכנעה קצרות ו"זולות" ככל האפשר.

ייתכן שישראל יצאה למלחמה כשהיא מודעת מלכתחילה לחוסר הוודאות באשר לאפשרות לסיימה בהכנעת המשטר האיראני או בהפלתו והחלפתו. אם אכן יצאה למלחמה בגלל הצורך המידי למנוע מאיראן להגיע ליכולת גרעינית ולהכפיל את עוצמתה הבליסטית, הרווח האסטרטגי שבסיכול איומים אלה מצדיק גם את המחיר שהמשק והאזרחים משלמים ואפילו את הסיכון הכרוך במלחמה שאין ודאות כי תסתיים בכניעת השלטון או סילוקו, ואולי אפילו שתיהפך למלחמת התשה ממושכת.

אין ספק כי הסרת עיקר איום הגרעין האיראני והנשק הבליסטי בלחימה אווירית מבריקה במיעוט יחסי של נפגעים בנפש וברכוש ושל אבדות בקרב הלוחמים דיים כדי להזין את העורף הישראלי בתקווה ובאופטימיות משככי שחיקה ואת הנהגת המלחמה ביכולת להמשיך ולנווטה בבטחה. עם זאת, האש והסייבר יכולים לשחוק את האויב ואף להכריעו באיון מרחוק של יכולותיו – אך רק 'החרב המנצנצת' של התמרון היבשתי, ולו באופן מצומצם ונקודתי, יכולה להפוך הכרעה לכניעה בתנאינו וכך להוביל לניצחון בלתי מעורער.

גם אם המשטר האיראני יתמוטט ללא תמרון, נהיה חייבים אז לשאול 'כמה זמן וכמה מיליארדים עלה לנו – לישראל ולארה"ב – דבר שאפשר היה להשיג מהר יותר ובמחיר נמוך יותר?'. תשובה כנה על שאלה זו תהיה בחינה אמיתית של תפיסת המלחמה ותעזור למדינת ישראל להתכונן טוב יותר אל מול האיומים הבאים.

ד"ר חנן שי הוא עמית מחקר במכון משגב לביטחון לאומי.

The post הזמן משחק לטובת האיראנים appeared first on מידה.

ב-22 ביוני אשתקד, הגיח מעל שמי מתקן הגרעין בפורדו (כ-30 קילומטרים צפונית-מזרחית לעיר קום) מבנה של מפציצים אסטרטגיים אמריקניים מדגם B-2. אותם מטוסים נשאו והטילו פצצות חודרות בונקרים המכונות MOP (ראשי תיבות של Massive Ordnance Penetrator), מדגם GBU-57A/B מתוצרת חברת בואינג. כל פצצה כזאת, המסוגלת לחדור עשרות מטרים של בטון או סלע, שוקלת יותר מ-13 טונות. באותה העת, וגם היום, לישראל לא הייתה היכולת לפגוע במתקן פורדו, הקבור עשרות מטרים מתחת להרי הזגרוס. אין לישראל את הפצצה המתאימה וגם לא את המטוס המתאים לשאתה. ליתר דיוק לישראל אין כיום זרוע אווירית אסטרטגית.

זרוע אווירית אסטרטגית מבוססת על טייסות של מפציצים אסטרטגיים, מטוסים שנועדו להאריך את הזרוע האווירית של המדינה הרחק מעבר לאזורים הסמוכים לה, לעבר יעדים אסטרטגיים בעומק האויב. מטרתו של מפציץ אסטרטגי היא שיתוק יכולת הלחימה של האויב באמצעות פגיעה במרכזי פיקוד ושליטה, בתשתיות אנרגיה, בסמלי שלטון או בתעשיות צבאיות ובמפעלים הנמצאים בעורף, הרחק מזירות הקרב הישירות.

לעומת מטוסי קרב, המפציץ האסטרטגי אינו מיועד להגן על עצמו בקרבות אוויר; הוא נסמך על ליווי של מטוסי קרב, על מהירות גבוהה ו/או על טכנולוגיית חמקנות. מנגד, הוא מסוגל לשאת כמות אדירה של חימוש לטווחים עצומים.

הן במבצע "עם כלביא" הן במבצע "שאגת הארי", מטוסי חיל האוויר נזקקו לתדלוק אווירי כדי להגיע ליעדיהם. אחד השיפורים המשמעותיים ממבצע למבצע היה היכולת המוגדלת לתדלוק אווירי, שהתאפשרה עם כניסת הכוחות האמריקניים ומטוסי התדלוק שלהם לזירה. דבר זה שיפר משמעותית את הישגי מטוסינו. ועדיין, אם נסתכל על מפת היעדים של ההפצצות הישראליות, ולאור גודלה של איראן (פי 80 משטח ישראל), אנו רואים כי ההפצצות מתרכזות כמעט אך ורק במערב המדינה, שכן המרחק בין ישראל לגבול המערבי של איראן קטן מרוחבה של איראן עצמה, ממערב למזרח.

לעומתנו, המפציצים האסטרטגיים של ארה"ב יכולים להמריא מבריטניה ולחזור אליה לאחר גיחה מעל כל שמי איראן. בהפצצות של ה-22 ביוני 2025, חלק מהמטוסים אף המריאו ישירות מארה"ב ומהאי גואם.

צורך ישראלי

ישראל צריכה מפציצים אסטרטגיים. בשנים הקרובות אמורה ישראל להפוך לציר כלכלי וצבאי מרכזי באזור, הן בחזון ה-IMEC (הפרוזדור הכלכלי הודו-המזרח התיכון-אירופה) הן ביוזמת "פקס סיליקה". בשני המיזמים הללו ישראל גם אחראית על הביטחון באזורה. בנוסף במקרה שהמלחמה תסתיים ללא קריסת משטר האייתוללות או תביא למאבק פנימי ארוך בתוך איראן, ישראל תצטרך לשמור על היכולת לפגוע גם במטרות הנמצאות במזרח המדינה. צנעא – בירת תימן והחות'ים – נמצאת כ-2,000 ק"מ מישראל, ובקרבת תימן, מצדו השני של מצר באב אל-מנדב בקרן אפריקה, שוכנת בעלת בריתנו, סומלילנד. ישראל זקוקה ליכולת להגן עליה ועל בסיסים ישראליים שעשויים לקום לחופיה, כשם שיש להגן על בני הברית באיחוד האמירויות, המהווים חוליה קריטית ב-IMEC ובפקס סיליקה.

אפשרויות רכישה

כיום רק שלוש המעצמות הגדולות, ארה"ב, רוסיה וסין, מחזיקות במפציצים אסטרטגיים. בעבר גם צרפת ובריטניה החזיקו ביכולת זו אך הן ויתרו עליה עם המעבר לשימוש בטילים בליסטיים ככלי העיקרי לנשיאת נשק גרעיני.

ארה"ב מפעילה שלושה סוגי מפציצים: ה-B-52 הוותיק והכבד (הדורש שליטה מלאה במרחב האווירי אך בעל כושר נשיאה ללא תחרות), ה-B-1B וה-B-2 (שיוחלף בקרוב ב-B-21 החדש).

תגי המחיר של שני האחרונים גבוהים מאוד: הם נבנו בכמויות קטנות (כ-100 מטוסי B-1B ורק כ-20 מטוסי B-2), ועלויות תפעול שלהם עצומות. הערכות מדברות על כ-815 מיליון דולר למטוס B-1B (עם עלות שעת טיסה של עד 173,000 דולר) ובין 2.1 ל-4.3 מיליארד דולר למטוס B-2 (עם עלות שעת טיסה שמגיעה ל-200,000 דולר). לשם השוואה, מטוס F-35I "אדיר" עולה כ-90-100 מיליון דולר.

אופציה ריאלית יותר היא ה-B-52 הוותיק. המטוס טס כבר יותר משבעה עשורים וצפוי לשרת עוד שנים רבות בזכות שדרוגים מתמידים. זהו מטוס המצוי במלאי גדול (יוצרו 744 יחידות), וחלקם נמצאים באחסון במדבר האמריקני.

מי שדחף לכך שישראל תשיג B-52 מארה"ב (ברכישה או בחכירה) הוא השגריר לשעבר בוושינגטון, מייקל אורן. מממשל אובמה קיבל אורן תשובה שלילית נחרצת. עם זאת, בממשל טראמפ הראשון התשובה הייתה פחות חד–משמעית. ייתכן שבתנאים הנוכחיים התשובה תהיה שונה, במיוחד לאור העובדה שאורן נתקל בזמנו גם בחוסר רצון מצד הממשל הישראלי לקדם את הנושא.

ייצור עצמי

אופציה נוספת שישראל צריכה לבחון היא הקמת פרויקט למפציץ אסטרטגי "כחול-לבן". כפי שקרה עם ה"לביא", עצם קיומו של פרויקט רציני עשוי לדרבן את ארה"ב למכור או להחכיר לנו מטוסים משלה.

יתרה מכך, לישראל של היום יכולות טכנולוגיות, דיפלומטיות וכלכליות חזקות פי כמה מב-1987, עת בוטל פרויקט הלביא. במישור הדיפלומטי, ייצור כזה יכול להיעשות בשיתוף פעולה עם הודו – בעלת ברית איתנה ומעצמה עולמית. הודו יכולה לספק גב כלכלי ודיפלומטי מול ארה"ב, והיא עצמה מעצמה טכנולוגית והכלכלה הרביעית בגודלה בעולם, ובדרך להיות השלישית.

ארה"ב כבר אינה רואה בישראל מדינת חסות קטנה. כפי שאמר פיטר הגסת', שר ההגנה של טראמפ: ישראל היא "בעלת ברית עם יכולות אמיתיות" הנלחמת כתף אל כתף עם ארה"ב. אם ישראל תשקיע בכך, היא תוכל לשכנע את הממשל האמריקני שכדי שיוכל להפנות את קשבו לאוקיינוס השקט, עליו להעניק לישראל את היכולת להגן על האינטרסים המערביים והאמריקאים באזור.

המכשול העיקרי לפרויקט מפציץ אסטרטגי כחול לבן הוא כלכלי. הסיבה המרכזית לביטול הלביא הייתה עלויות הפיתוח. אך ישראל של 2026 שונה מישראל של סוף שנות ה-80. בשנת 1988 מנתה המדינה כ-4.5 מיליון נפשות ותקציבה עמד על כ-40 מיליארד שקלים. מאז, האוכלוסייה הכפילה את עצמה אך התקציב גדל פי 15. אין זה אומר שהפרויקט יהיה קל למימון או אפילו אפשרי, אך זה בהחלט אומר שההיתכנות לכך גדולה יותר.

לאור האיומים עליה ומעמדה החדש במזרח התיכון, על ישראל להקנות לעצמה יכולת הקרנת עוצמה צבאית הרחק מגבולותיה. עליה לבנות יכולת להשתמש בכליה – באוויר, בים, ביבשה, בחלל ובסייבר – כדי לפרוס כוחות במהירות ולהשפיע על אירועים במעגלים השני והשלישי. יחד עם חיזוק היכולות הלוגיסטיות והיכולת לשנע כוחות באופן מהיר, הצבת מפציצים אסטרטגיים בארסנל של חיל האוויר היא צעד הכרחי במפת האיומים הנוכחית, ונדמה שחלון ההזדמנויות להשגת מטרה זו פתוח כעת יותר מאי פעם.

The post ישראל זקוקה ללהק מפציצים אסטרטגיים משלה appeared first on מידה.

שנים עשר ימים עברו מאז תחילת המלחמה באיראן, והשווקים ממשיכים להתייחס לעימות בעיקר כזעזוע אינפלציוני ולא כזעזוע עבור הצמיחה. זו הסיבה שהריביות עלו בעוד המניות נותרו עמידות באופן מפתיע. הסיבה לכך פשוטה מאוד:

המשקיעים מאמינים שהמלחמה תהיה קצרת ימים. אך כפי שטענתי בסרטון של השבוע שעבר, זה יקרה רק אם לאיראן ייגמרו המשאבים או שטראמפ יתקפל. שבוע לאחר מכן, אני משוכנע עוד יותר שהשוק טועה. כן, מחיר נפט גבוה דוחק בטראמפ – מלך ההתקפלויות – לחפש נקודת יציאה, אבל כעת כשהמומנטום של המלחמה נוטה לטובת איראן, טהרן תגרום לטראמפ לשלם מחיר כבד לפני שתציע לו נקודת יציאה כלשהי. בואו נודה באמת, טראמפ יכול לצאת רק אם הוא בעמדת יתרון. ייתכן שהיה בעמדת יתרון לפני שבוע – אך לא עוד. ההערכה שלי היא שהוא ייקח סיכונים גדולים יותר כדי להשיב לעצמו יתרון שאותו יוכל להציג כניצחון, וסיכונים גדולים יותר – פירושם כמובן מלחמה כאוטית יותר. ומלחמה כאוטית יותר אמורה להתבטא במחירי מניות נמוכים יותר.

ב"אמנות המלחמה" כתב סון דזה: "נצח תחילה ורק אז צא למלחמה". כוונתו הייתה שעד שהקרב הפיזי מתחיל התוצאה כבר אמורה להיות מוכרעת באמצעות תכנון, מודיעין ומיצוב עדיפים. יש סימנים לכך שארה״ב לא הייתה מוכנה כראוי לפני שיצאה למבצע "זעם אפי". רמז אחד לכך הגיע דווקא מזלנסקי, שאמר בשבוע שעבר כי ארה״ב השתמשה ביותר מ-800 טילי פטריוט בשלושת הימים הראשונים של המלחמה לבדם. המספר הזה עולה על כ-600 טילי הפטריוט שקייב אמרה שקיבלה לאורך כל ארבע שנות המלחמה עם רוסיה. ארה״ב מייצרת פחות מ-1,000 טילי פטריוט בשנה, והמלאי כבר הלך והידלדל עוד לפני שהמלחמה הזו החלה. סביר להניח שיכולתה של ארה״ב להגן על מדינות המפרץ מפני מתקפות איראניות היא כעת מוגבלת מאוד.

איראן השתמשה בכ-1,000 מתוך 2,500 הטילים שעל פי ההערכות היו לה לפני המלחמה. אך יש לה הרבה יותר כטב"מים. איראן, לפי ההערכות, מייצרת 10,000 כטב"מים בחודש. על ידי שילוב הכטב"מים לצד הטילים, איראן יכולה לשמר את מלאי הטילים שלה לאורך זמן, ובו בזמן לשמור על קצב תקיפות קבוע. נראה יותר ויותר שלארה״ב עלולים להיגמר טילי היירוט לפני שלאיראן ייגמרו הכטב"מים והטילים. כעת טראמפ מגייס את עזרתו של זלנסקי כדי לסייע בהגנה מפני הכטב"מים האיראנים מסוג שאהד. אוקראינה פיתחה כטב"מי יירוט יעילים וזולים נגד רחפני השאהד. בחודש שעבר דווח כי כטב"מי היירוט האוקראיניים השמידו יותר מ-70% מרחפני השאהד בשמי קייב, ובכך פינו את טילי הפטריוט שבמסחור לאיומים הבליסטיים שלשמם נועדו. אבל עד כמה מהר יכולות ארה״ב ומדינות המפרץ להטמיע כטב"מים בסגנון האוקראיני, כך שישפיעו על מהלך המלחמה? גם פריסה מוגבלת תיקח כנראה חודשים, בהתחשב בהכשרה הנדרשת שלא לדבר על שילוב המערכות. ייתכן שאני טועה, אך אני משער ששימוש בכטב"מים כמו באוקראינה לא צפוי להקל על העומס המיידי בעקבות הדלדול המהיר של מיירטי הפטריוט.

כפי שאמרתי, טראמפ לא יכול לסיים אלא אם הוא בעמדת יתרון. איני חושב ששוק המניות מתמחר את הסיכון שהוא עלול להישאר עוד יותר מאחור בימים הקרובים. ב"אמנות המלחמה" סון דזה כתב גם כי גנרל חכם כופה את רצונו על האויב ולא להפך. בשבוע שעבר טענתי שהדרך היחידה שבה לאיראן יהיה סיכוי מול העוצמה הצבאית המשולבת של ארה״ב וישראל היא לאלץ אותן להילחם בתנאים שמנטרלים את העליונות הטכנולוגית שלהן. מנקודת מבט זו, החלטתה של איראן להפוך את מצר הורמוז לזירת הלחימה המרכזית הייתה צפויה לחלוטין. השאלה האמיתית היא מדוע מתכנני המלחמה בפנטגון לא ראו את זה מגיע. האם הם באמת חשבו שחיסול כלי השיט הימיים של איראן

ישתק את יכולתה של טהרן לשבש את תנועת מכליות הנפט? האם הם לא ידעו שאיראן יכולה לפרוס מוקשים ימיים באמצעות רקטות המשוגרות מן החוף או אפילו מעמדות בעומק היבשה? האם הם לא הבינו שהצָרוּת הקיצונית של מצר הורמוז הופכת למסוכן מאוד עבור ספינות המלחמה האמריקאיות ללוות מאות מכליות איטיות לאורך החוף האיראני?

למען האמת, איראן אפילו אינה זקוקה לטילים כדי לשבש את תנועת המכליות. כטב"מים, ארטילריה קונבנציונלית, מוקשים ימיים או נחילים של סירות מהירות קטנות, יכולים כולם להספיק כדי ליצור כאוס באחד מצווארי הבקבוק הימיים החשובים בעולם. המציאות הלא נוחה היא שהדרך היחידה של ארה״ב לחסל את האיומים הללו תהיה לשלוח חיילים כדי להשתלט על קו החוף האיראני סמוך למצר הורמוז. אך זו תהיה הסלמה מסוכנת מאוד. וזו בדיוק הסיבה שמצר הורמוז הוא שדה הקרב שאיראן רוצה. מלבד מתקפה קרקעית להשתלטות על קו החוף האיראני סמוך למצר הורמוז, כיצד עוד יכולה ארה״ב להשיב לעצמה את היוזמה ולתת לטראמפ לפחות נקודת יציאה שתציל את כבודו?

שתי אפשרויות נוספות עולות בדעתי: הראשונה תהיה ניסיון להשתלט על מלאי האורניום המועשר של איראן. CNN ציטטה שבעה גורמים בעבר ובהווה כשדיווחה מוקדם יותר השבוע שהממשל שוקל לשלוח כוחות קרקעיים יחד עם יחידות מבצעים מיוחדים כדי להשיג את האורניום המועשר של איראן. חלק גדול מן החומר הזה לפי ההערכות מאוחסן באתר הגרעיני באיספהאן. כוחות קרקעיים ככל הנראה יהיו נחוצים, משום שתקיפות אוויריות לבדן לא מסוגלות לחדור את המנהרות במתקן. האתר נחשב כחסר פתחי אוורור או פתחים אחרים שיאפשרו לפצצות חודרות בונקרים להגיע לחדרים התת־קרקעיים. מיותר לציין שמבצע כזה יהיה מסוכן מאוד, ולו רק משום שאפשר להיות בטוחים שהאיראנים מחכים לאמריקאים שיגיעו.

דרך נוספת לטראמפ להפוך את היוצרות מול טהרן תהיה לגייס את העם האיראני להפלת המשטר. אך לפני שיקרא לציבור האיראני להתמרד, טראמפ יצטרך להחליש תחילה את מנגנון הכפייה של המשטר במידה מספקת כך שהמפגינים לא יישלחו פשוט אל מותם. זה מסביר מדוע ישראל הגבירה את הפצצותיה על מפקדות המשטרה האיראנית וכוחות הבסיג׳ במהלך השבוע האחרון. עם זאת, מכיוון שהמשטרה והבסיג׳ ממוקמים בתוך אזורים המאוכלסים בצפיפות פגיעה ביכולותיהם תוך צמצום הנפגעים האזרחיים בהכרח תיקח זמן. המציאות הלא נוחה היא שהאפשרויות היחידות שיש לטראמפ כדי לשנות את מהלך המלחמה כוללות נטילת סיכונים גדולים יותר או לאפשר למלחמה להימשך זמן רב יותר. אני לא חושב ששוק המניות מתמחר את האפשרות הזו.

לדעתי טראמפ עשה טעות גדולה כאשר הכריז ביום שני שהמלחמה נגד איראן כמעט הושלמה. המסר שעבר לטהרן היה שמחיר הנפט העולה כבר שוחק את נחישותו. עלי לאריג׳אני, ראש המועצה העליונה לביטחון לאומי של איראן, אמר אתמול שטראמפ פנה לבחון אפשרות להפסקת אש. תגובתו הייתה שאיראן לא תקבל שום משא ומתן כל עוד ישראל קיימת. בתמורה לפתיחת מצר הורמוז, משמרות המהפכה דורשים לפי הדיווחים שטראמפ יסיר את כל הסנקציות מאיראן. איראן מריחה שטראמפ מחפש נקודת יציאה ותעלה את המחיר של כל נקודת סיום. לדעתי, זה הופך את האפשרויות המסוכנות יותר שעומדות בפני טראמפ לאטרקטיביות יותר. בתוך זמן לא רב, הוא עלול להפוך לאדם שאין לו עוד מה להפסיד. אם זה לא שלילי למניות בארה"ב, אני לא יודע מה כן. ואם המניות בארה״ב ירדו, נראה גם את הריביות בארה״ב וגם את הדולר הולכים בעקבותיהן.

The post טראמפ לא עומד לעצור עד שישיג את מטרותיו appeared first on מידה.

בעוד כחודש, ב־12 לאפריל, יצאו להצביע כ־7 מיליון בעלי זכות הצבעה בהונגריה במה שמסתמן כאחת ממערכות הבחירות הדרמטיות ביותר במדינה ואולי באירופה כולה בחמש השנים האחרונות. האם ויקטור אורבן, מידידיה הגדולים ביותר של מדינת ישראל בעולם ומפלגתו, פידס, עומדים לאבד את השלטון, לראשונה מזה 16 שנה?

את השאלה הזו אני נשאל פעמים רבות בחודשים האחרונים מחברים מודאגים בישראל. בהתבסס על הסקרים שמופצים בתקשורת הבינלאומית, הרושם המתקבל הוא אכן לא טוב, אולם מי שמכיר את הפוליטיקה ההונגרית יודע שהמצב מורכב מזה.

ראשית דרכו של אורבן בפוליטיקה בשלהי שנות ה־80, בתקופת ההתפוררות של ברית המועצות/ רבים במדינה ראו בו אז קולו של דור שלם, שביקש להשתחרר בכבלי הקומוניזם ולזכות לחירות לאומית ופוליטית מלאה, ללא השפעות זרות. ב־1998 נבחר אורבן לראשונה לראשות הממשלה אך לאחר קדנציה אחת בלבד, הפסיד את הבחירות למפלגה הסוציאליסטית ההונגרית. במשך שמונה השנים הבאות שקד אורבן על בניית תשתית מפלגתית חזקה, בעיקר בפריפריה, ועל הקמת ארגונים ומכוני מחקר שמרנים, שיהוו משקל נגד לשליטה האבסולוטית של השמאל על צינורות הידע והמידע במדינה.

המפלגה הסוציאליסטית ההונגרית ניצחה גם בבחירות 2006 אולם מאמציו של אורבן, בשילוב המיאוס הגדול של הציבור הובילו לניצחון מוחץ של אורבן ופידס בבחירות של 2010, עם רוב חוקתי של שני שלישים מהפרלמנט. הודות לכוח הזה הצליחה המפלגה לבצע שינויים מהותיים ביסודות המדינה ולפרק את המונופול של השמאל על עמדות הכוח וההשפעה במדינה. במשך שלוש מערכות בחירות נוסופות המשיך העם ההונגרי לתת אמון בויקטור אורבן ופידס וזיכו אותו ברוב חוקתי של שני שלישים מהפרלמנט.

בא לשכונה בחור חדש

בהיעדר יכולת פוליטית ממשית להאבק בממשלתו של אורבן ולנצח אותו על פי כללי המשחק המקובלים בדמוקרטיה, פנה השמאל ההונגרי לבעלי בריתם הפרוגרסיבים-ליברלים באיחוד האירופי והחל במשא דה-לגיטימציה ודמוניזציה נגד ויקטור אורבן והמהלכים שקידמה ממשלתו. אורבן הוצג כדיקטטור, שהורס את הדמוקרטיה ההונגרית ובשיתוף פעולה עם תקשורת המיינסטרים הליברלית באירופה והכוחות הפרוגרסיבים הגלובליסטים הודהד מסר זה מעל לכל במה ועל גבי העיתונים. במשבר ההגירה של 2015 הלך אורבן ראש בראש נגד ההגמוניה הגרמנית-צרפתית השלטת באיחוד האירופי. ומכאן אילך הפך ליריבה המר.

לתוך המשוואה הזו הצטרף לפני שנתיים בדיוק שחקן פוליטי חדש בהונגריה, פטר מדגיאר. לקורא הישראלי השם הזה לא אומר הרבה אבל בהונגריה הוא היה ידוע במשך שנים כאחד האנשים החזקים יותר בפידס ובעלה של שרת המשפטים לשעבר יודית וארגה. במרץ-אפריל 2024 מדגיאר הצהיר על הקמת מסגרת פוליטית חדשה והתמודדות נגד ויקטור אורבן ופידס. כאקט פתיחה לקמפיין שלו פרסם מדגיאר הקלטות סתר משיחות פרטיות שלו עם אשתו (שכבר הייתה גרושתו בזמן הפרסום) שבהן היא מודה, לכאורה, בהתנהלות בעייתית של גורמים מסויימים במפלגה.

אף שדעותיו לא שונות בהרבה מעמדותיה של המפלגה שממנה פרש, השמאל ההונגרי סימן את מדגיאר כ"מושיע" האולטימטיבי שבכוחו לקרוא תיגר אמיתי על שלטונו של ויקטור אורבן. המבחן הראשון של מדגיאר הגיע כבר בחודש יוני של אותה שנה, עם הבחירות לפרלמנט האירופי. בבחירות ההן השיגה מפלגתו של מדגיאר, טיסה, הישג מרשים של 7 מתוך ה־21 המושבים שמוקצים להונגריה בפרלמנט האירופי, כאשר פידס ניצבת בראש עם 11 מושבים, 2 פחות מהבחירות הקודמות. עם זאת את רוב הקולות "שתתה" טיסה דווקא ממפלגות השמאל-מרכז, 3 מושבים מהסוציאליסטים והקואליציה הדמוקרטית שרצו במשותף ועוד 2 מושבים ממפלגת "מומנטום", שנעלמה לחלוטין ולא זכתה באף מושב.

מדבר סקר תרחק

בשנתיים האחרונות פעל פטר מדגיאר, בגיבוי ובתמיכה אגרסיביים ביותר של האליטה השולטת באיחוד האירופי, ליצור לו תדמית של האלטרנטיבה השלטונית היחידה לויקטור אורבן ופידס. הכסף הרב שנשפך עליו מבריסל מסייע לו, גם אם בצורה מלאכותית לעיתים, להשתלט על השיח ברשתות החברתיות ולנהל קמפיין אפקטיבי. בה בעת האיחוד האירופי מקשיח את הסנקציות והטונים נגד הונגריה. לא זו אף זו, אוקראינה, שמשתוקקת להצטרף לאיחוד האירופי ורואה בויקטור אורבן המכשול המרכזי לכך, סגרה בשבועות האחרונים את הספקת הגז והנפט להונגריה, ובימים האחרונים בכירים באוקראינה, כולל זלנסקי עצמו, השמיעו איומים התנקשות מפורשים בחייו של ויקטור אורבן ומשפחתו – אירוע מטורף בכל קנה מידה. המטרה ברורה – לפגוע בציבור ההונגרי כמה שיותר על מנת להניע אותו להפיל את אורבן. או כמו שהגדירה זאת במהלך 2025 קינגה קולאר, חברת הפרלמנט האירופאי מטעם מפלגתו של מדגיאר: "הצד החיובי הוא שהירידה ברמת החיים של ההונגרים מחזקת את האופוזיציה. במובן הזה אני רואה את הבחירות ב-2026 בצורה חיובית."

טיסה ופטר מדגיאר אכן מתחזקים בסקרים אולם זהו עשוי להיות חזון תעתועים. בדומה לישראל הונגריה היא דמוקרטיה פרלמנטרית שבה חברי הפרלמנט ממנים את ראש הממשלה. אבל בניגוד לישראל הפרלמנט ההונגרי בנוי על שני יסודות: 47% מחברי הפרלמנט (93 מושבים) מגיעים מרשימות ארציות ו־53% הם נציגי מחוזות, נציג אחד מכל מחוז בהונגריה (106 מחוזות/מושבים). במצב כזה של בחירות משולבות קשה מאוד למכוני הסקרים לנבא תוצאה מדוייקת. סקר סטנדרטי דוגם בדרך כלל כ־1000 משיבים והתשובה לשאלה "למי תצביע בבחירות?" אולם ישקף בדרך כלל רק  את את ה־47% של הרשימות הארציות. אין ביכולתם של הסוקרים לכלול בסקר אחד מדגם מייצג של כל אחד מ־106 המחוזות ומכאן הפתח למניפולציות גדול. כל צד דוגם במחוזות שבהם התמיכה בו גדולה יותר וכך מתגלים פערים גדולים מאוד בין מכוני הסקרים השונים. הבדל נוסף הוא בשיטה. הסוקרים המזוהים עם הקואליציה נאמנים לשיטה הטלפונית הישנה, ההולמת יותר את הציבור המבוגר והשמרני ואילו רבים מהסוקרים המזוהים עם האופוזיציה מתבססים על סקרים אינטרנטים, המדברים לקהל הצעיר והליברלי יותר.

בעיית הסקרים היא בעיה מוכרת וחוצת גבולות. בישראל אנחנו זוכרים היטב את "יום הכיפורים של הסוקרים" מבחירות 2015 ואילו בארצות הברית הסוקרים והפרשנים לא נתנו סיכוי אמיתי לדונאלד טראמפ בבחירות 2017. גם בבחירות הקודמות בהונגריה סקרים מסוימים של האופוזיציה הראו מרוץ צמוד בין אורבן ופידס ובין הרשימה המשותפת של יריביו מן האופוזיציה, אך בתוצאות האמת אורבן הביס את יריביו ואף הגדיל את כוחו בשני מושבים נוספים בפרלמנט. הלכה למעשה את הסקרים והפרשנויות לכן ערבון מוגבל מאוד. על כל פנים התמיכה הגדולה בפטר מדגיאר וטיסה מגיעה בעיקר מגוש השמאל-מרכז, שבלאו הכי מעולם לא תמך באורבן. טיסה למעשה העלימה מהמפה הפוליטית כ־5-6 מפלגות, כולל המפלגה הסוציאליסטית ההונגרית הותיקה ומפלגת מומנטום, שהייתה ה"להיט" של שתי מערכות הבחירות הקודמות. רק מפלגת הקואליציה הדמוקרטית עוד מדשדשת מאחור ומצליחה לעבור את אחוז החסימה בחלק מהסקרים.

ויקטור אורבן עצמו ממשיך לזכות לתמיכה רחבה מאוד בפריפריה ולתחזק שטח חזק ופעיל מאוד. הרושם שמתקבל מהסקרים של האופוזיציה של התרסקות של פידס וויקטור אורבן היה צריך לבוא לידי ביטוי גם בשטח אבל לא כך הדבר – השטח של פידס תוסס ואורבן ממלא אולמות בכל עיר ובכל מחוז שאליו הוא מגיע. הסימן המובהק ביותר לאיתנותו של אורבן הוא שאין נטישה מפידס. כשאריק שרון פרש מהליכוד ב־2005 והקים את קדימה ראינו נטישה המונית של בכירים וחברי ליכוד לקדימה. ההתרסקות הייתה צפויה. אבל אצל פידס, להיפך – הבכירים מצופפים שורות ועומדים מאחורי ויקטור אורבן כאחד.

בחודש האחרון ניצחה פידס בבחירות מקומיות בשני מחוזות שלא ניצחה בהם מזה 16 שנה: קזינצברציקה ובלמאזויווארוש. זו בהחלט זריקת עידוד משמעותית לאורבן, רגע לפני שמערכת הבחירות נכנסת לישורת הסופית שלה. גם פטר מדגיאר מתחיל להראות קצת סימני לחץ ובשבוע האחרון החל להשמיע טענות למעורבות רוסית לטובת אורבן בבחירות הקרובות. קצת מצחיק לשמוע טענות על מעורבות זרה ממי שנהנה ממעורבות אגרסיבית של האיחוד האירופי לטובתו כבר שנתיים שלמות. בכל אופן הטענות הללו לא מגובות בעובדות אבל זה רק ממחיש את החשיבות הרבה של הבחירות הללו, לא רק עתידה של הונגריה אלא על עתידו של האיחוד האירופי כולו.

The post בחירות 2026 בהונגריה: האם שלטון אורבן בסכנה? appeared first on מידה.

מאז תחילת המלחמה לפני שנתיים וחצי מושקע ברגמן במאמץ עילאי להחלשת ישראל ומניעת הניצחון ממנה, מאמץ שלמענו אין קו אדום מקצועי ואין שפל אתי. כמה מהם ראינו במאמרו האחרון:

"אף אחד לא ממש יודע מתי המלחמה הנוכחית תסתיים", קובע ברגמן. "בישראל מבינים שזה יכול להיות בעוד שבועות, כמו שטראמפ הצהיר, אבל יכול להיות גם בכל רגע אחר לפני". בזלזול אופייני בראש הממשלה, מוסיף ברגמן ש"ככל שחלקו של נתניהו היה משמעותי בקבלת ההחלטה של טראמפ לצאת למלחמה, כך קטן עד זעיר הוא חלקה של ישראל בהחלטה לסיים אותה."

כלומר, ברגמן מתאר כאן חוסר תיאום מוחלט בין ישראל וארה"ב ואת חלקה של ישראל בקבלת ההחלטות כ"זעיר" וכגישוש ישראלי באפלה. זה לא המצב וברגמן יודע את זה, שכן שעות לא רבות לפני פרסום מאמרו, טראמפ עצמו הודיע לעולם ש"יקבל את ההחלטה על סיום המלחמה יחד עם נתניהו", 180 מעלות הפוך מהתמונה שברגמן מנסה לצייר.

יתרה מזו, שני הצדדים מדווחים שוב ושוב, לא רק על תיאום מבצעי מושלם, אלא אף על לחימה משותפת של לוחמים ישראלים ואמריקנים, באוויר ועל הקרקע, כתף אל כתף, ואפילו דיווח על חילוץ טייס אמריקני שמטוסו הופל בידי לוחמי קומנדו ישראלים, דבר שכמובן לא קרה מעולם בעבר.

לברגמן יש שיטה. הוא מצטט "גורמים ביטחוניים" אנונימיים שאין לנו מושג מיהם ומהו המשקל של דבריהם. בשם "גורם ביטחוני" כזה ברגמן קובע בנוגע למטרות המלחמה ש"אנחנו לא ממש יודעים. גם העמיתים האמריקאים לא מספרים לנו". שוב, לא נכון. נקבעו מטרות ברורות. טראמפ, מזכיר המלחמה פיט הגסת' ודוברת הבית הלבן קרוליין לוויט, מכריזים מדי כמה שעות שמטרת המלחמה היא השמדת יכולת האויב לייצר נשק גרעיני וטילים בליסטיים יחד עם השמדת מכלול יכולות הלחימה שלו..

ויש גם טענות לכישלון ולדשדוש, שוב מפי "גורם הבכיר":

"עם הדשדוש", כותב ברגמן, "מתגלים גם הקשיים: "לא כל מה שצה"ל עושה באיראן הוא הצלחה מסחררת. יש גם קשיים ואי-הצלחות, תקיפות שנכשלות, אתגרים שמקשים על יכולת ההגנה שלנו, הכעס האמריקאי על תקיפת מאגרי הנפט, ועוד", מסביר הגורם.

גם זה כמובן לא נכון. ממש באותו יום שבו העלה ברגמן את קביעותיו המזלזלות באשר לאפקטיביות הלחימה, פרסם הפנטגון עדכון מיוחד על מצב המלחמה וממנו עלה כי "הכוח האמריקני-ישראלי המשותף (US-Israeli combined force) פגע קשות ביכולות הטילים והכטב"מים של איראן, מה שמגביל את יכולתה של איראן להתקיף."

גם בעניין ה"כעס" האמריקני על תקיפת מאגרי הנפט מומלץ לא להגזים. ספוקלציות עיתונאיות דוגמת זו של ברגמן אכן יש למכביר. אבל התייחסות גלויה של נציג אמריקני רשמי לעניין, מצאתי אחת – את הערתו של הסנאטור המקורב לטראמפ, לינדזי גרהאם, שביקש מישראל "להיות זהירה" עם תקיפת מאגרי נפט. כמובן שמאז תקיפת הנפט ועד עתה ממשיכים הנציגים האמריקנים הרשמיים, לרבות שר מלחמה האמריקני, רמטכ"ל ארה"ב ומפקד סנטקום, לדבר על שיתוף הפעולה הצבאי עם ישראל אך ורק טובות.

ברגמן לא מתעייף ופונה לכיוון נוסף בו לטענתו המלחמה נכשלת:

"בניגוד להבטחות של ישראל וארצות-הברית, אין מחאה ברחובות טהרן".

כאילו איננו יודעים שגם טראמפ וגם נתניהו פונים שוב ושוב לעם האיראני ומבקשים ממנו להישאר כרגע בבתים ולהמתין לרגע שבו תגיע המכה הניצחת על יכולות הדיכוי של המשטר ובו ייקרא לצאת לרחובות למחות כדי להפיל את המשטר.

כשאמרתי שלברגמן אין קווים אדומים מקצועיים שיהסס לחצות, התכוונתי למשל להתפעלות שלו מ"התפקוד של המשטר, שהצליח להעביר את ההנהגה מעלי חמינאי לבנו באופן מסודר יחסית."

האמנם ההנהגה הועברה מעלי חמינאי לבנו באופן מסודר יחסית?

ברגמן כנראה חושב שאיננו יודעים שהעברת ההנהגה מחייבת את כינוס מועצת המומחים והצבעתם על היורש ושבעקבות מתקפה ישראלית הכינוס המתוכנן וההצבעה לא התרחשו וחלק לא ידוע מחברי המועצה נהרגו.

הוא גם כנראה חושב שאיננו יודעים שגורלו של ה"יורש", מג'תבא חמינאי, כלל אינו ידוע לבד מן העובדה שכנראה נפצע בדרגת פציעה לא ברורה במתקפת הפתיחה הישראלית שבה נהרגו אביו, אמו, אשתו ובנו היחיד, ושלפי השערות שונות ייתכן שגם אם שרד את ההתקפה, מצבו הרפואי חמור ביותר והוא כלל אינו מודע למצבו, וודאי שאינו מתפקד.

כך נראית העברה מסודרת של השלטון מהאב לבנו? כנראה רק בעולמו המדומיין של ברגמן.

תאמינו או לא, לברגמן יש מסמרות לקבוע גם בעניין 440 הק"ג של האורניום המועשר הקבור כנראה תחת הריסות אתר הגרעין באספהאן.

לפי ברגמן, "נתניהו וטראמפ שיקרו לציבור" בנושא זה, כלומר הסתירו את העובדה שהאורניום המועשר נותר תחת ההריסות (לא נכון, יצאו בעניין הודעות ברורות בזמן אמת) ש"הסכנה באורניום המועשר ריחפה מעל העולם גם לפני מבצע "עם כלביא", ובמידה שווה אחריו. אותו מבצע לא פגע למעשה ב"שפיץ" של פרויקט הגרעין" (ודאי שפגע – החומר קבור תחת הריסות מתקן גרעיני הנתון לפיקוח מודיעיני הדוק של ארה"ב וישראל, שהופך את חפירתו החוצה בחשאי לבלתי אפשרית), וכן ש"הרחקת האורניום המועשר מאיראן ו/או הפלת המשטר הולכים ומתרחקים, אם בכלל היו בהישג יד". כלומר ברגמן כבר קובע שהאפשרות המבצעית של ארה"ב וישראל להגיע לאורניום המועשר, או למצער למנוע מאיראן להגיע אליו, הולכת ומתרחקת אם בכלל היתה בהישג יד. על זה נאמר נחיה ונראה.

בסוף המאמר ברגמן קובע כי מאז שטראמפ נכנס לבית הלבן עברו יחסי ישראל-ארה"ב "שינוי דרמטי" שמהותו "הפיכת ישראל לכפופה של ארצות-הברית".

האמנם ישראל הפכה בשינוי דרמטי לכפופה לארה"ב?

הרי כל העולם רואה בנות ברית שנלחמות יחד כמו שבעבר נלחמה בריטניה עם ארה"ב. גם בריטניה הוגדרה כ"כפופה" לארה"ב בידי ברגמן? האמנם מדינה שבמסמך רשמי של מדיניות הביטחון הגלובלי של הממשל האמריקני מוגדרת "בת ברית מופתית" היא בעצם מי שעברה שנמוך דרמטי והפכה ל"כפופה", או שמא בדיוק ההיפך?

ברגמן הוא חמוץ קלאסי. בדומה ליתר חבריו, הישגי ישראל במערכה הארוכה והכבדה על כל שבע חזיתותיה מתקבלים אצלו בחמיצות, רק בגלל שהם מושגים בידי דרג מדיני שאינו לטעמו.

זה דבר אחד להגיב בחמיצות. אבל כשהחמיצות משתלטת על המקצועיות העיתונאית והופכת את הדיווחים לבדיחה מרה, מומלץ לעזוב את המקצוע, לכל הפחות עד שתעבור הצרבת.

The post המלחמה המדומיינת של רונן ברגמן appeared first on מידה.

חיזבאללה איננו ארגון טרור רגיל

חיזבאללה נוסד בשנת 1982 בעקבות מבצע שלום הגליל (מלחמת לבנון הראשונה) ביוזמת משמרות המהפכה של איראן. במסמך היסוד של הארגון משנת 1985 הצהירו מנהיגיו על נאמנותם לעקרון וילאיית אלפקיה (ولاية الفقيه), כלומר כפיפות לסמכותו הדתית והפוליטית של המנהיג העליון של איראן. עם השנים הפך הארגון לגורם מרכזי בתוך החברה השיעית בלבנון והקים רשת רחבה של מוסדות חברתיים. השיעים הם כיום הקבוצה הדמוגרפית הגדולה במדינה. שיעורם מוערך בין שלושים לכחמישים אחוז מן האוכלוסייה, ובמשך עשרות שנים היו הקבוצה המודרת ביותר במערכת הפוליטית הלבנונית.

במקביל בנה הארגון כוח צבאי רחב היקף. הארגון הצליח לבסס שליטה בדרום לבנון ובבקעת הלבנון ובחלקים מביירות ולהקים כוח צבאי החזק בהרבה מצבא לבנון עצמו. לפי מחקרים בתחום הביטחון הלא מדינתי החיזבאללה הוא אחת המיליציות החזקות בעולם. הוא מחזיק עשרות אלפי לוחמים וארסנל עצום של רקטות וטילים שהפכו אותו לשחקן צבאי אזורי משמעותי.

בשורה התחתונה חיזבאללה איננו רק ארגון טרור. הוא תנועה חברתית. מפלגה פוליטית וכמעט צבא סדיר.

מלחמות אינן בהכרח חולשה

אחת ההנחות הנפוצות בישראל היא כי מלחמה גדולה תביא לקריסת חיזבאללה. אך ההיסטוריה מלמדת אחרת. לאחר מבצע ענבי זעם בשנת 1996 ולאחר מלחמת לבנון השנייה בשנת 2006 ספג הארגון מכות צבאיות קשות. למרות זאת הוא יצא מן העימותים הללו מחוזק פוליטית בתוך לבנון.

אחת המומחיות הבולטות להבנת חיזבאללה, החוקרת הלבנונית עמל סעד ע'ורייב (הנחשבת למזוהה עם האידאולוגיה של ארגון) מסבירה זאת באמצעות מושג שהיא מכנה: ניצחון דרך עמידה   (Victory through Steadfastness) או בערבית, "מוקאוומה" (ההתנגדות). גם כאשר הארגון סופג אבדות כבדות, עצם ההישרדות מול ישראל נתפסת כהצלחה פוליטית. כלומר מלחמה, גדולה ככל שתהא, לא תביא בהכרח לפירוק חיזבאללה אלא עשויה דווקא לחזק את מעמדו.

חסן נסראללה חזר פעמים רבות על רעיון הסבלנות האסטרטגית. בנאום שנשא בשנת 2000 לאחר נסיגת ישראל מדרום לבנון אמר כי ההתנגדות איננה מודדת את הצלחתה לפי חודשים או שנים אלא לפי מסלול היסטורי ארוך. בנאום אחר הסביר כי תנועות התנגדות חייבות לפעול מתוך סבלנות אסטרטגית משום שמאבקים מסוג זה עשויים להימשך עשרות שנים ואף יותר.

כאשר צד אחד מבקש יציבות בטווח הקצר ואילו הצד השני פועל במונחים של דורות נוצר יתרון מובנה לצד השני.

האם המערכה הנוכחית משנה את המצב?

בימים אלה יש הסבורים כי הלחצים על חיזבאללה גדולים יותר מבעבר וכי השילוב של המערכה בלבנון יחד הקריסה הכלכלית בלבנון והלחץ על הארגון פנימה עשויים סוף סוף למוטט את הארגון. עם זאת אי אפשר להתעלם מהתמיכה הרחבה, הלבנונית והאיראנית בארגון, המאפשרת לו לעמוד תחת לחץ ולהמשיך לפעול בטווח הארוך. השמדת חיזבאללה לחלוטין איננה יעד ריאלי בטווח הקצר. מדובר בארגון בעל בסיס חברתי עמוק בתוך העדה השיעית, בעל כוח צבאי גדול ושנהנה מפטרון אזורי רב עוצמה בדמות איראן (שגורלו עתידו ויכולת ההשפעה האזורית של  עדיין לוטים בערפל).

עם זאת המדיניות של ניהול סבבי לחימה בלבד הוכיחה את עצמה כמדיניות כושלת. כל סבב כזה הסתיים בפגיעה קשה בארגון אך גם בהתאוששותו ובהמשך התעצמותו. הצעתי כאן היא ללמוד מן העבר. בשנות השבעים והשמונים הפך אש"ף לכוח צבאי מרכזי בלבנון ואף הקים מעין מדינה בתוך מדינה בדרום המדינה (שנודעה בכינויה: פתחלנד). רק לאחר מבצע שלום הגליל בשנת 1982 הצליחה ישראל להביא לגירוש הנהגת הארגון מביירות. גם אז לא חוסל אש"ף לחלוטין אך יכולתו לפעול ככוח צבאי בגבול ישראל נשללה.

על כן היעד צריך להיות זה: שלילת יכולתו של חיזבאללה לאיים על מדינת ישראל בהיקף אסטרטגי. במילים אחרות, חיזבאללה עשוי להמשיך להתקיים ככוח פוליטי בלבנון אך עליו לחדול מלהיות צבא טילים וקומנדו המאיים על העורף הישראלי.

מסקנות אופרטיביות

יעד כזה מחייב אסטרטגיה ארוכת טווח הכוללת מספר מרכיבים משלימים.

א. יצירת מציאות ביטחונית חדשה בגבול הצפון. ישראל אינה יכולה לחזור למציאות שבה כוח רצ'ואן של חיזבאללה פרוס לאורך הגבול. לכן דרום לבנון חייב להיות אזור מפורז מנוכחות צבאית של הארגון. פירוש הדבר אכיפה עקבית של איסור פריסת כוחות ומוצבים צבאיים בדרום לבנון גם אם הדבר מחייב תקיפות חוזרות ונשנות ונוכחות ישראלית קבועה בעומק דרום לבנון.

ב. מערכה שיטתית ומתמשכת נגד ארסנל הטילים של חיזבאללה, האיום האסטרטגי המרכזי על מדינת ישראל. מערך זה כולל מחסני תחמושת אתרי ייצור ומסלולי הברחת נשק מאיראן דרך סוריה. לכן המערכה איננה יכולה להיות מוגבלת לגבול הצפון בלבד אלא חייבת לכלול פגיעה רציפה בכל שרשרת ההתעצמות של הארגון.

ג. בידוד פוליטי של חיזבאללה בתוך לבנון עצמה. ככל שהקהילה הבינלאומית ומדינות ערב יתנו את הסיוע הכלכלי לשיקום לבנון בחיזוק ריבונות המדינה ולצמצום כוחו הצבאי של הארגון כך יגדל הלחץ הפנימי עליו. במילים אחרות יש ליצור מצב שבו עצם קיומו של צבא פרטי בלבנון נתפס כבעיה לאומית עבור הלבנונים עצמם.

ד. הרתעה ברורה ואמינה. המשמעות היא יצירת הבנה חד משמעית בלבנון כי מלחמה כוללת עם ישראל תוביל להרס כבד של תשתיות המדינה ולפגיעה קשה מאוד בחיזבאללה עצמו. הרתעה כזו מושגת באמצעות מדיניות עקבית ולא באמצעות הצהרות בלבד.

ה. יש לזכור כי חיזבאללה איננו רק ארגון לבנוני אלא חלק מציר אזורי רחב יותר בהובלת איראן. לכן המערכה נגדו איננה מתנהלת רק בלבנון. פגיעה בנתיבי ההתעצמות בסוריה ולחץ מתמשך על איראן הם חלק בלתי נפרד מן האסטרטגיה הכוללת.

מאבק של שנים

העימות בין ישראל לבין חיזבאללה איננו צפוי להסתיים במבצע אחד או במלחמה אחת. מדובר בעימות בין מדינה המבקשת יציבות לבין ארגון הפועל מתוך תפיסה של מאבק היסטורי ממושך. דווקא משום כך האסטרטגיה הישראלית חייבת להיות ברורה ויציבה לאורך זמן. לא השמדה טוטאלית שאיננה ריאלית ולא ניהול סבבים המאפשר לאיום להתחדש, אלא מאמץ מתמשך שמטרתו אחת: שלילת יכולתו של חיזבאללה להוות איום אסטרטגי על מדינת ישראל. בשנה האחרונה ראינו צעדים בכיוון הזה, בעיקר דרך חיסולים ממוקדים, וכעת על מדינת ישראל לנצל את המומנטום של המערכה הנוכחית. אם יעד זה יושג ייתכן שהארגון ימשיך להתקיים כחלק מן הפוליטיקה הלבנונית, אך הוא יחדל להיות צבא טילים, בתוספת כוחות קומנדו חי"ר המאיימים על מיליוני אזרחים בישראל, ובמזרח התיכון זהו לעיתים ההבדל בין מדינה שמנהלת מלחמות לבין מדינה שמנצחת אותן.

The post שלא יהיה עוד סבב appeared first on מידה.

סביר להניח שחלק מחוסר הבהירות הזה הוא מכוון, כחלק מהשיטה המוכרת של טראמפ לדבר במסרים כפולים ומגוונים וליצור דיסאינפורמציה, אך חלקו נובע גם ממבוכה שנובעת ממגבלה מרכזית של המערכה עד כה: מגבלות האש.

המערכה עד כה מתנהלת באופן בלעדי על ידי אש – בעיקר מהאוויר. יש למערכות מהסוג הזה כוח משיכה חזק מאוד. הן סטריליות, יפות ומדויקות. הן ממחישות את העליונות הטכנולוגית והתרבותית של המערב, הן מספקות תיעוד מרשים ומעורר השתאות, והן מאד מאוד נקיות. לא רואים אויב בעין, אין קרב מטווח קרוב, אין מפגש עם גופות, דם והאימה הכרוכים במלחמה. הכל הופך ל״מטרות״ מופשטות, שמה שקורה להן מופשט גם הוא: הן ״מסוכלות״, ״מושמדות״ או ״מנוטרלות״. תשוו את התיעודים שיוצאים מהמבצע הזה לעומת צילומי הרחפנים המתאבדים אל תוך לוחמי חי״ר מבועתים בשדה הקרב באוקראינה, ואתם מבינים את התמונה.

הבעיה היא שעם כל הפאר וההדר הנוצץ שיש למערכות אוויריות, הן מוגבלות מאוד ביכולות השגת המטרות שלהן. מקובל לסווג את המטרות של מערכות אוויריות לשלושה סוגים:

אכיפה – מבצעים שנועדו להשפיע על מדיניות באמצעות כפיה;

עריפה – מבצעים לחיסול מנהיגות;

שלילה – השמדת יכולות מסוימות של האויב.

במבצע האחרון כל המטרות הללו משמשות בערבוביה. הנהגת איראן נערפה, יכולות הטילים הבליסטיים שלהם נשללת ונעשה מאמץ לכפות אותם לזנוח את תכנית הגרעין ולמסור את האורניום המועשר שבידיהם.

אבל מה שחסר כאן ברור: הכרעה.

מבצעים אוויריים לא יכולים להכריע. הם לא יכולים להביא להחלפת שלטון, או לכניעה. ואפילו את המטרות שהם נועדו לבצע הם יכולים להשיג באופן מוגבל בלבד. למרות כל ההפצצות המסיביות, המשטר האיראני עדיין מצליח לשגר מספיק טילים בליסטיים כדי להשבית את השגרה בישראל. וכך גם חיזבאללה. החמאס בעזה הפסיק לשגר ירי תלול מסלול אל עבר העורף רק כאשר כוחות צה״ל נכנסו לעומק השטח וטיהרו אותו.

זו האמת שאי אפשר לחמוק ממנה. עם כל הכבוד לעוצמה האדירה של מערכי האש והמודיעין המרשימים, הם לא יכולים להביא את המערכה לסיום. בני אדם חיים על הקרקע, לא באוויר, וכל עוד האויב שולט בנעשה בקרקע, ההפצצות לא יכולות לעשות יותר מאשר להפריע. הן יכולות להפריע מאוד, אפילו להפריע באופן דרמטי והרסני ביותר, אבל בלי חיילים על הקרקע זו תישאר בגדר הפרעה, שממנה ניתן להשתקם. יום אחד המפציצים יסתלקו, והאייתוללות יישארו. שיקום היכולות הוא עניין של זמן ורצון, לא משהו שחסר במיוחד לשיעים הפונדמנטליסטים.

ההיסטוריה מוכיחה זאת בבירור. למרות כל ההבטחות והציפיות, אין מערכה אחת שהוכרעה מהאוויר בלבד. הפצצות השטיח על גרמניה ויפן לא הביאו לכניעתן. וגם הפצצות האטומיות על הירושימה ונגסקי לא היו מספקות את הסחורה בלי המערכה הקרקעית המאסיבית של הנחתים האמריקניים באיי יפן שהתכוננו כבר לפלישה לאיי הבית המרכזיים של המדינה, ובלי פתיחתה של מערכה קרקעית סובייטית במנצ׳וריה. האטום קיצר תהליכים אבל לא החליף את היבשה.

כשלון ההפצצות על צפון ויאטנם בזמן שארה״ב התחייבה שלא לחצות את הגבול לצפון, הוא דבר שלא צריך להרחיב עליו. גם המערכה בקוסובו בשנת 1999, שנחשבת לדוגמה המוצלחת היחידה של מערכה אווירית, סבלה ממגבלות רבות, ארכה זמן ארוך ביותר (80 יום), וייתכן שלא הייתה משיגה את מטרתה ללא פעילות בקרקע של כוחות מורדים ואיום ממשי בפתיחתה של מערכה קרקעית במידה וההפצצות יכשלו. כך או כך, אפילו לדעת חסידי מלחמות האש, מדובר בחריג יוצא דופן. מי שרוצה להעמיק בנושא המגבלות של המערכות האוויריות מוזמן לקרוא כאן.

גם הניסיון הישראלי מספק ראיות למכביר. מבצעי האש של צה״ל שהחלו עם מבצע דין וחשבון בשנת 1993, ונמשכים בווריאציות שונות עד ימינו אנו, נחלו הישגים מוגבלים ביותר. תחת דוקטרינת הסבבים והמב״מ החמאס והחזבאללה התעצמו ובנו כוח שהעמיד את קיומה של המדינה בסכנה עצומה. הכוחות האלו – הנוח׳בה ורד׳ואן, אגב, היו קרקעיים.

מלחמת חרבות ברזל מוכיחה זאת היטב. המלחמה הגיעה לנקודת הכרעה מסוימת כאשר החמאס החזיר את כלל החטופים והסכים לתכנית הנקודות של טראמפ. מה הביא את הארגון למצב הזה? הפצצות חיל האוויר או הכיבוש השיטתי והמתמיד של שטחי הרצועה?

נדמה לי אין ספק בדבר: במידה ובה הגשמנו את ההכרעה, הסיום, המימוש של מטרות המלחמה, דבר לא היה קורה בלי עבודה סזיפית, מלוכלכת ומתישה של אלפי כלים הנדסיים וכוחות קרקעיים בשטח. הטכנולוגיה עוזרת, האש מסייעת, המודיעין מונע אבידות ומשפר את היכולות, אבל הפעולה המכריעה, זו שמנצחת מלחמות, קורית על הקרקע, ועל ידי לוחמי היבשה.

מדובר בסופו של דבר בפעולה מאוד פרמיטיבית. קחו כל מצביא מההיסטוריה לסיור בשטחי הקו הצהוב בעזה והוא יבין באופן מיידי מה צה״ל עשה שם ולמה זה עבד. חניבעל, סקיפיו, קיסר ונפוליאון, אולי לא יבינו את כל האמצעים שצה״ל משתמש בהם, אבל הם יבינו בדיוק מה עשינו שם. כיבוש וטיהור של שטח והשמדה של ערים זה משהו שהם מכירים היטב. ואם אפשר לחרוש ואז לזרוע מלח, מה טוב.

גם אם לא השגנו חלק ממטרות המלחמה בעזה, הדבר נובע מאי השלמת הפעולה הקרקעית. החמאס נותר בשלטון, למשל, רק בגלל שיש אזורים שצה״ל לא נכנס אליהם. ולא יעזור כמה טונאז׳ פצצות וסייבר הטלנו עליהם.

המלחמה באיראן מתקרבת לשלב שבו המרכיב האווירי יתחיל למצות את עצמו. חילות האוויר של ישראל וארה״ב נהנות מעליונות אווירית מובהקת, ובימים הבאים נשמע על הרחבת מעגלי ההפצצות לעוד ועוד יעדי משמרות המהפכה, הצבא והצי האיראני. נראה הרבה שלילת יכולות, עוד מבצעי עריפה, ודיבורים על אכיפה. אבל ללא מרכיב קרקעי רציני, מצייד ומאומן כהלכה, ההישגים הללו יישארו חלקיים בלבד. יהיו אלו האופוזיציה, מורדים מקבוצות מיעוט אתניות או פלישה של מדינות זרות, כדי שמשהו ישתנה לאורך זמן נדרש שינוי בשטח.

זו לא פרשנות או קביעה נורמטיבית, אלא עובדה בסיסית. ויש לזה גם צד שני: אם בשבועות הקרובים לא נראה את התפתחותה של מערכה קרקעית בעלת יכולות רציניות, המבצע יתחיל לדעוך, ועימו הנחישות וכוח הרצון של הממשל האמריקני. אם לא תופיע היכולת היבשתית שתביא ל״כניעה ללא תנאי״ ישתנו גם המטרות: נתחיל לשמוע יותר ויותר על ״מגעים״ ו״הסדרים״ ופשרות מסוגים שונים עם המשטר. מחיר הנפט יעשה את שלו, דעת הקהל תעשה את שלה, בחירות האמצע המתקרבות יתרמו את תרומתן והטאקר קרלסונים של העולם יתבלו את הכל באנטישמית ארסית.

הכל תלוי בהתפתחויות ביבשה. ולפחות כעת העניין לא נראה מבטיח.

נכון, הפצצות יכולות ״להחזיר אותם אחורה״, אבל גם אם הם יחזרו 40 שנה אחורה, זו עדיין תהיה המדינה שהקימה את חיזבאללה ויצרה את טבעת האש שכמעט חיסלה את ישראל.

The post בלי יבשה זה לא יקרה appeared first on מידה.

דבריו עוררו תגובה בטוויטר מצד הראפר האיראני היצ'קס (Hichkas), שהגן על התמיכה הזרה במהומות וטען שהיא מבטאת סולידריות ולא שיתוף פעולה. הוא סיים את תגובתו בעקיצה שזכתה ליותר מ-50,000 שיתופים או לייקים:

"ואת סיפור מוסאדק שאתם חיים עליו כל החיים – אתם יכולים לדחוף ל…"

כוכב ההיפ-הופ הצעיר והמרדני חיבר בין נקודות שח'אמנאי רק רמז עליהן: שב-2022 ארצות הברית ובעלות בריתה שוב מבקשות להפיל מנהיג איראני, בדיוק כפי שבקיץ 1953 ארצות הברית שיתפה פעולה עם גורמים בתוך איראן ומחוצה לה כדי לשים קץ לקריירה הפוליטית של ראש הממשלה הלאומן מוחמד מוסאדק.

למי שזקוק לתזכורת על משמעותו של אותו אירוע, שיום השנה ה-70 שלו חל השנה, הנה תיאורו של פרופסור חמיד דבאשי מאוניברסיטת קולומביה:

"האיראנים לעולם אינם מתעייפים מלשוב ולומר (שהרי זהו הטראומה המכוננת של ההיסטוריה המודרנית שלהם), שה־CIA בסיוע המודיעין הבריטי, ארגן, מימן וביצע הפיכה צבאית, הפיל את הממשלה שנבחרה דמוקרטית של מוסאדק והחזיר לשלטון את מוחמד רזא שאה המושחת" (Iran: A People Interrupted).

זהו תיאור אופייני ל"ליגת הקיסוס" האמריקאית של אירועי אוגוסט 1953 באיראן, והוא כולל לפחות ארבע אי־אמיתות בולטות  – אם כי "כפי שהאיראנים לעולם אינם מתעייפים מלשוב ולומר" איננה אחת מהן.

ראשית, ה־CIA לא ארגן ולא ביצע הפיכה. שנית, מוסאדק לא נבחר בבחירות דמוקרטיות. שלישית, השאה עדיין לא היה מושחת. רביעית, הוא לא "הוחזר לשלטון", משום שמעולם לא עזב אותו: התנקשויות היו עובדת חיים בטהרן של שנות החמישים, ולאחר ששרד ניסיון התנקשות ב-1949 בחר מוחמד רזא להמתין לנפילת מוסאדק בבגדאד וברומא, אך מעולם לא ויתר על כסאו.

מה שאירע למעשה בארץ שבעבר קצרה ראשי ממשלה בתדירות גדולה יותר מזו שבה הנרי השמיני קצר מלכּוֹת, היה כך: אחרי ראשי הממשלה שמינה השאה מוחמד רזא: מוחמד־עלי פורוע'י, עלי סוהיילי, אחמד קוואם, מוחמד־רזא הקמת, אבראהים חכימי, עבדולחוסיין הז'יר, מוחמד סעיד ועלי מנצור – הגיע לתפקיד עלי רזמארה ונרצח במרץ 1951. לאחר כהונת ביניים קצרה של חוסיין עלא, רצה השאה למנות את סייד זיא טבאטבאאי, אך מתוך כבוד לאציל הקג'ארי הקשיש מוחמד מוסאדק הציע דווקא לו את התפקיד, מתוך ביטחון שיסרב. להפתעת כולם מוסאדק קיבל, והמג'לס ערך הצבעה קצרה כדי לאשרו. לאחר מכן השאה מינה אותו.

שוב, סדר האירועים חשוב: השאה בחר ראש ממשלה, הפרלמנט הסכים, והשאה מינה אותו.

בין 1953 ל-1979 השאה מינה והדיח עוד עשרה ראשי ממשלה, כולל מוסאדק פעמיים. אפילו ההיסטוריון האיראני הנלהב ביותר, באיראן האסלאמית או באקדמיה האמריקנית, אינו מתאר חילופים אלה כהפיכות. ההבדל הוא שכאשר ממשלתו השנייה של מוסאדק קרסה באוגוסט 1953, היו כמה אמריקאים מאחורי קלעים שאולי נשאו בחלק מן האחריות – ואולי לא – אך התעקשו ליטול לעצמם את עיקר הקרדיט, באופן לא משכנע ולא חכם.

מבחינה חוקתית, מינוי ראשי ממשלה באיראן המלוכנית היה סמכותו הבלעדית של השאה. כפי שכתב גולאם רזא אפח'מי:
"החוקה … העניקה לכתר, ורק לכתר, את הסמכות למנות או להדיח שרים (סעיף 46 לחוק היסוד המשלים) …" עם זאת, לפי אפח'מי, "בשנים שלאחר המלחמה התקבע הנוהג שלפיו השאה מבקש מן המג'לס להביע את העדפתו לפני שהוא ממנה ראש ממשלה."

סעיף 46 לחוק היסוד המשלים של החוקה האיראנית דאז היה חד וברור: "השרים ממונים ומודחים בצו המלך." ההצבעה שנועדה ליישר קו בין המלך לפרלמנט הייתה "הסכמה זמנית של רוב חברי המג'לס, שהתבררה באמצעות הצבעת אמון המכונה באיראן ראי טמייל ('הצבעת נטייה'), לפני פרסום הפירמאן המלכותי של מינוי ראש הממשלה", כפי שכתב החוקר האיראני־אמריקני ספהר זביח בספרו The Mossadegh Era. חוקרי מוסאדק דריוש באיאנדור וכריסטופר דה בלאייג מכנים זאת הצבעת קש או סקר קש.

תפקיד הפרלמנט האיראני בבחירת ראש הממשלה היה דומה – אך חלש יותר – לתפקיד הסנאט האמריקני באישור מינויים נשיאותיים, כגון שופטי בית המשפט העליון, חלק מחברי הקבינט ושגרירים. אף שמעמדם של המחוקקים בארצות הברית חזק עוד יותר, איש אינו מדבר על "השופט סמואל אליטו שנבחר בצורה דמוקרטית", "שר החוץ אנתוני בלינקן שנבחר בצורה דמוקרטית", או "השגרירה פמלה הרימן שנבחרה בצורה דמוקרטית".

הניסוח הפטישיסטי הזה, שמוחל על מוסאדק, מוזר אף יותר מסיבות שכדאי לבחון. אבל לפני כן כדאי לעקוב אחר צעדיו של מוסאדק בדרכו אל מחוץ לשלטון.

סיפור הדחתו של מוסאדק הוא מן הידועים לשמצה בקרב חוקרי המזרח התיכון, כמעט כמו רצח קנדי או ויתורו של אדוארד השמיני על כס המלוכה. לכן לספר אותו מחדש יהיה מייגע מעט, כאשר הסנסציה מתחרה קרב צמוד עם פרטים מוכרים לעייפה.

מיד כשעלה לשלטון, מוסאדק הפך במהירות לגיבור לאומי לאחר שהעביר במג'לס חוק להלאמת תעשיית הנפט האיראנית. אולם המשא ומתן עם חברת הנפט האנגלו־איראנית (AIOC) הבריטית הסתובב במעגלים סביב שאלות כמו ניהול ופיצוי עתידי לבריטים. כאשר ארצות הברית ניסתה לתווך פתרון בין הצדדים, הבריטים התרגזו מן האידיאליזם האמריקני כלפי מוסאדק, ואילו וושינגטון התעצבנה מן החמדנות המתנשאת והמיושנת של לונדון.

בסופו של דבר שלחה ארצות הברית את אוורל הרימן לנסות להגיע להסדר עם מוסאדק. הזקן הערמומי, עם התיאטרליות וההיגיון החולה והחמקמק שלו, גרם לאמריקנים לחוש שהוא כלל אינו רוצה בהסכם. כפי שהודה ראש הממשלה האיראני עצמו, הוא חשש מ"הקנאים שלי" בזירה הפוליטית האיראנית, שעלולים להרוג אותו אם יוותר.

הרימן חזר הביתה בידיים ריקות, ועד מהרה החליף אייזנהאואר את טרומן.

הבריטים, לאחר שהאמריקנים שכנעו אותם לא לפעול צבאית, משכו את אנשי AIOC מאיראן. החרם והנסיגה של הבריטים, יחד עם היעדר מומחיות איראנית מקומית להפקת נפט ושיווקו, התבררו כאסון לכלכלה. בינתיים הגבירו עיראק, כווית וסעודיה את הייצור, והחברה הלאומית האיראנית לנפט (NIOC) הפכה כמעט בלתי רלוונטית. שיכורים מאופוריית התמיכה הפנימית הרחבה בהתרסה האנטי־אימפריאליסטית שלהם, מוסאדק ויועציו היו עיוורים למציאות הזו. גרוע מכך, החלטתו של מוסאדק סיים את השיחות על הנפט הייתה נקודת מפנה עבור וושינגטון, והיא הצטרפה ללונדון במסקנה שראש הממשלה בלתי יציב ואי אפשר לבטוח בו.

כאשר הגאות הפוליטית והכלכלית החלה לפעול נגדו, מוסאדק התעמת עם השאה בשאלה מי מוסמך למנות את שר המלחמה. היה זה קו אדום עבור השאה, שראה בצבא את בסיס כוחו המרכזי. ראש הממשלה התפטר במחאה, אך תמרון הלחץ שלו השיג לו את מבוקשו: הוא חזר לתפקיד וקיבל שליטה על משרד המלחמה. הוא מיהר לשנות את שמו למשרד ההגנה, מינה את עצמו לשר, קיצץ את התקציב ב-15%, טיהר את הצבא מ-136 קצינים, מינה אנשים נאמנים לו – ובהם אחיינו הגנרל ווסוק שהוגדר "עוזר שר" – וקיבל סמכויות חירום לחצי שנה, כולל סמכות חקיקה. לאחר מכן פיזר את בית המשפט העליון, וכאשר לא הייתה לו תמיכה במג'לס ביקש לפזר גם אותו – סמכות שהחוקה שמרה לשאה.

כאן החל קצו של ראש הממשלה שדיבר ברהיטות על דמוקרטיה, אך כאשר ניתנו לו הזדמנויות לממשה, הפגין תמיד נטייה דיקטטורית. בטענה שהוא מבקש לגיטימציה לא מן הפרלמנט אלא "מן העם", ערך מוסאדק משאל עם על פירוק המג'לס – ללא הצבעה חשאית: הקלפיות חולקו ל"כן" ו"לא" במקומות שונים. משאל העם המוטה העניק לו ניצחון מוחץ, אך עלה לו בתמיכת אנשי הדת השיעים, קואליציית החזית הלאומית ואף בני משפחתו. סאטארה פרמאן־פארמאיאן, אחייניתו, כתבה בזיכרונותיה עד כמה חשה "אומללה" בשל הבגידה הזאת (Daughter of Persia). יושב־ראש המג'לס, האייתוללה קשאני, גינה אותו, ובעלי בריתו לשעבר בחזית הלאומית כינו אותו "דיקטטור גרוע יותר מרזא שאה".

לאחר שאיבד כמעט את כל התמיכה הפוליטית, מלבד מפלגת טודה הקומוניסטית, ואחרי שגם תומכיו בהלאמת הנפט התפצלו, מצא עצמו מוסאדק עם בסיס תמיכה מצומצם המורכב מתומכים רדיקליים, מול חזית הולכת ומתאחדת נגדו: אנשי הדת, הצבא והסוחרים, כאשר ארצות הברית ובריטניה ניצבות כעת באופן ברור לצד המלך. חשוב מכל, היעדרו של מג'לס מתפקד העניק לשאה הזדמנות להדיח את ראש הממשלה הבלתי־פופולרי שלו.

בעבר דחה השאה שוב ושוב עצות, מבית ומחוץ, לפטר את מוסאדק, אף שהדבר היה במסגרת סמכויותיו החוקתיות. כבר היו 14 מקרים של מינויים או הדחות של ראשי ממשלה, דבר שמוסאדק ידע היטב, אך הוא התרברב שלשאה ""לא יהיה האומץ" להדיח אותו. ההימור הזה חזר אליו כבומרנג. בהיעדר פרלמנט, ניתן היה כעת להדיח את מוסאדק מן השלטון. כל שנדרש היה רצונו של המלך.

למרות הקרע המתרחב בין מוסאדק לבין השאה הצעיר, שכבר לא הפגין כלפיו את אותה מידת כבוד, בכל זאת היסס השאה לפטר את ראש הממשלה שלו. הבריטים הצליחו לשכנע את אייזנהאואר לשתף פעולה במזימה נגד מוסאדק. אייזנהאואר, שנקט בדרך כלל בגישה מרוחקת, העביר את הדיון לרמה הביצועית – האחים דאלס, אלן וג'ון פוסטר, והיחידות המבצעיות של ה־CIA. לונדון העדיפה סוג של הפיכת חצר מלכותית בעזרת רשת הסוכנים האיראנים שלה, אשר לאחר ניתוק היחסים בין טהרן ללונדון הועברה לאחריות תא ה־CIA המקומי.
הסוכנות הייתה אז בת שש שנים בלבד, ושנים עוד יעברו עד שתקים את מטה הקבע שלה בלנגלי. למרות זאת, היא כבר אימצה שיטות חשאיות בכינויי־קוד (cryptonyms) כדי להסתיר זהויות.

על פי מידע שכבר מזמן הפך גלוי לציבור, TPBEDAMN הייתה תוכנית השפעה חשאית אנטי־קומוניסטית באיראן. KGSAVOY היה כינויו של השאה, ו"אייאקס" הייתה התוכנית למזימה מתונה למדי – רחוק מאוד מפלישה צבאית בריטית – להדיח את מוחמד מוסאדק מן השלטון באמצעים חוקיים וחוקתיים, באמצעות שכנוע השאה להשתמש בסמכותו ולהחליפו.

כאן נכנס לתמונה RNMAKER, ששמו האמיתי קרמיט "קים" רוזוולט, נכדו של טדי רוזוולט שלא היה זר כלל לזירת המזרח התיכון. בספרו משנת 1949 (Arabs, Oil, and History) הקדיש קים פרק לאיראן, שאותה תיאר כ"מדינת שוליים" – מדינה מוסלמית לא ערבית, המצויה כביכול בפרברי המזרח התיכון (יש איראנים שהיו נותנים לו אגרוף באף רק על הקביעה הזאת). במהלך מסע באיראן מטיפים לו בני שבטים מרופטים על סדרי העדיפויות השגויים של המלך:

"מדוע [השאה] אינו מחלק חלק מאדמותיו? או מוציא את הכסף שהוא מוציא על מפציץ B-17 על תוכנית למאבק בגרענת?" המאזין המסור ואלוף "הניים דרופינג" רוזוולט מספר לנו כי בביקורו האחרון במדינה, "השאה אמר לי כמעט אותו דבר עצמו… כל עוד העם האיראני רעב, לבוש גרוע, חסר השכלה ופשוט חולה – לא ייתכן ביטחון אמיתי מפני תוקפנות חיצונית."

בספר מאוחר יותר מ-1979 (Countercoup: The Struggle for the Control of Iran) פירט רוזוולט את השתלשלות הקנוניה שרקח. כמו ספרו של סטיבן קינזר משנת 2003 (All the Shah's Men: An American Coup and the Roots of Middle East Terror) הנשען במידה רבה על רוזוולט, גם ספר זה מנופח יתר על המידה וסובל ממה שה.ר. מקמאסטר היה מכנה "נרקיסיזם אסטרטגי" – הנטייה להציב את ארצות הברית במרכז הכול, כאילו היא ראויה גם לתהילה וגם לאשמה, בין אם בצדק ובין אם שלא בצדק.

באופן הולם, מקמאסטר משתמש במונח הזה בספרו (Battlegrounds) כדי לתאר את הגישה של אובמה לאיראן (אשר, כפי שנראה בהמשך, התייחס גם הוא לפרשת מוסאדק). דוגמה טובה לתפיסת העולם הזאת הופיעה בסרט "שייקספיר מאוהב", שבו אנו רואים את שחקני רומיאו ויוליה בהפסקה בפאב. כאשר השחקנית המגושמת שמגלמת את האומנת נשאלת בידי אחד השתיינים: "אז על מה המחזה בעצם?", היא מתחילה להסביר: "ובכן, אתה מבין, יש אומנת אחת…"

הדבר נוגע בלב הנרטיבים סביב נפילתו הפוליטית של מוסאדק. ראש הממשלה המבודד צדק לחלוטין בתלונות שהשמיע בפני כל, מן השאה ועד הרימן, שנרקמת נגדו מזימה. ריי טאקיה כותב כי הדחתו המתקרבת של מוסאדק הייתה "הסוד הגלוי ביותר באיראן". בעוד רוזוולט טווה בצורה שיטתית ונרקיסיסטית סיפורים על תככי ה־CIA בוושינגטון ובלונדון ועל פגישות חשאיות עם השאה, צמרת הצבא האיראני כבר בחנה את אפשרויותיה לפעול נגד מוסאדק, ואף פנתה לשגרירות הבריטית בטהרן בבקשת תמיכה. האייתוללה הגדול בורוג'רדי בקום, האייתוללה בהבהאני בטהרן והאייתוללה קשאני, שמוסאדק הדיח מתפקידו כיושב־ראש המג'לס, כבר התייצבו נגדו.

אחד התיאורים הטובים ביותר של התנועה להדחת מוסאדק נמצא בספרו של ארוונד אברהמיאן (Iran Between Two Revolutions), ובתריסר עמודים צפופים הוא כמעט שאינו מזכיר כלל את ה־CIA. תא ה־CIA בטהרן, בדמותו של רוזוולט, ירש את רשת המודיעין האנושי של השגרירות הבריטית (שעדיין הייתה סגורה), קיים פגישות חשאיות והעבירה מעט כסף. אך הרשת שכבר הייתה קיימת, שהמטה שלה היה מועדון הקצינים בבירה, לא חסרה לא מוטיבציה ולא משאבים. אברהמיאן מציין כי תמיכתו של רוזוולט אכן סייעה לגנרל פזלוללה זהדי, המועמד המוצהר להחליף את מוסאדק, לגייס בעלי ברית מרכזיים כגון מפקד משמר המלך נסירי, מפקד חיל האוויר גילאנשאה, מפקד הז'נדרמריה קולונל ארדובאדי, ראש המשטרה החשאית מועתזד, ומפקדי הטנקים הבכירים בחיל המצב של צבא טהרן.

מבצע אייאקס יצא לפועל בלילה שבין 14 ל-15 באוגוסט. הקולונל נסירי הגיע לביתו של מוסאדק עם צו מלכותי – פירמאן – חתום בידי השאה. צו אחד הדיח את מוסאדק מתפקיד ראש הממשלה, ואחר מינה את זהדי במקומו. למרות הנסיבות המוזרות – השעה הייתה כמעט חצות ונסירי לווה בשתי משאיות מלאות חיילים – היה זה צעד חוקי וחוקתי. אך מאחר שהיה זה הסוד הגלוי ביותר באיראן, מוסאדק כבר הוזהר מראש. לפי באיאנדור, לאנשי טודה היו פעילים במשמר המלך ובצבא, ואברהמיאן אף מציין את שמו של המדליף: קפטן מהדי הומאיוני (ייתכן שלמוסאדק היו כמה מקורות – מנהיג טודה הבכיר נורדין קיאנורי טען בזיכרונותיו שגם הוא עצמו הזהיר אישית את מוסאדק). מוסאדק חתם על קבלת הצו אך סירב לציית לו, ואנשיו עצרו את נסירי.

התוכנית נכשלה, ולאמריקנים לא הייתה תוכנית ב'. רוזוולט התבקש לשוב לוושינגטון אך העדיף להישאר בטהרן. ה־CIA העביר תזכיר לאייזנהאואר שבו הודה בכישלון והעריך כי ארצות הברית תיאלץ "כנראה להתכרבל עם מוסאדק". שגריר ארצות הברית, לוי הנדרסון – שכמו השאה שהה מחוץ למדינה בזמן המבצע – שב לטהרן ונפגש ב-16 בחודש עם מוסאדק. מוסאדק הכחיש כי ראה אי פעם את הצו המלכותי שהדיח אותו, אך הוסיף שאפילו אילו ראה אותו ואילו היה אמיתי – היה מתעלם ממנו. כאשר הנדרסון מסר לתקשורת את גרסתו לפגישה, הוא הקפיד שלא להשתמש בתואר "ראש הממשלה" כאשר התייחס למוסאדק. למרות כל הבלבול והסתירות, העובדה הבסיסית הייתה שזהדי היה ראש הממשלה החוקי של איראן.

בכך התמקד רוזוולט בימים שלאחר מכן. הוא דאג להפיץ צילומי־העתק של שני הפירמאנים לעיתונים מקומיים, והם פרסמו אותם. אנשים המסופקים בדבר גרסתו של רוזוולט מציינים כי העיתונים היחידים שה־CIA הצליח להשפיע עליהם היו עיתונים קטנים בדרום טהרן בעלי תפוצה נמוכה, ולכן השפעתם על כלל העיר הייתה מוגבלת.

ב־19 באוגוסט פרצו בטהרן הפגנות והפגנות־נגד, שהתלכדו בסופו של דבר סביב תחנת הרדיו וביתו של מוסאדק ברחוב קאה (רחוב הארמון), שהיה מוגן בטנקים. אם נפילתו של מוסאדק דומה להתנקשות בקנדי, הרי שדירה 109 ברחוב הארמון היה כיכר דילי (המקום שבו ארעה ההתנקשות בקנדי). אלימות פרצה ועשרות נהרגו. ביתו של ראש הממשלה לשעבר נפגע מירי. בשעות אחר הצהריים המאוחרות שמע מוסאדק, בדמעות, את שידור הרדיו הציבורי שבו נשא זהדי את נאום הניצחון שלו ואמר כי ה"הפיכה" של מוסאדק נכשלה. מוסאדק למד – אך סירב להאמין – כי קרוב משפחתו, מפקד המשטרה קולונל דפתרי, פנה נגדו. כאשר ביתו נפרץ, הוא נמלט ולמחרת הסגיר את עצמו לממשלתו של זהדי. הוא זכה ליחס של כבוד.

לפני שטס חזרה הביתה שלח השאה מברקים לאייתוללה הגדול בורוג'רדי ולאייתוללה בהבהאני. האייתוללה הבכיר יותר השיב בתקווה מנומסת ומעוטרת כי השאה יוכל עתה לשים קץ לצרות המדינה ולהביא תהילה לאסלאם. הוא סיים במילים: "אנא שוב, שכן השיעה והאסלאם זקוקים לך. אתה הריבון השיעי."

יותר מהיסטוריון איראני אחד לעג לזיכרונותיו של רוזוולט כאל "נבואה שנכתבה לאחר מעשה", ואפחאמי התלונן כי "ההיסטוריה הכוזבת הזו, שטופחה בידי איראנים פרו־מוסאדקיים ובידי מערביים ליברלים ושמאלנים, הקטינה את מוסאדק, השחירה את דמותו של השאה והפכה את האיראנים לבוגדים או לפחדנים".

הרשומות המפורטות בהחלט – אם כי גם המצונזרות למדי – של ממשלת ארצות הברית על ההפיכה כביכול מצביעות על אותה נקודה. אף שהן עשירות בפרטים על נסיעות חשאיות ופגישות, על כסף שהחליף ידיים, על טיוטות בריטיות ואמריקניות עוקבות של תוכניות TPAJAX, ועל תקשורת בין־ממשלתית, מסכימות כולן כי בלתי אפשרי לקבוע מי, אם בכלל, ניהל את ההפגנות ואת פעולות ההמון ביום הגורלי והכאוטי (להלן רשימת הארכיונים: "Secret History of the Iran Coup, 1953" של ארכיון הביטחון הלאומי משנת 2000, "Zendebad, Shah!" של מחלקת ההיסטוריה של ה־CIA [שחלקו הותר לפרסום ב־2017], ו־"Planning and Implementation of Operation TPAJAX, March–August 1953", אוסף מסמכים שפרסם משרד ההיסטוריון של מחלקת המדינה).

במבט לאחור רוזוולט לא עשה לעצמו שירות טוב בספרו. הוא הציב את עצמו במרכז ההתרחשויות, כולל במקרים שמותחים את גבולות הדמיון. הוא מתאר לנו שאה שמבלה ערבים ארוכים בהאזנה לו ומרעיף עליו שבחים, וכן מקרה יוצא דופן שבו הוא משקר למונרך: בפגישה אחרונה לפני שהשליט עזב את טהרן ונסירי עמד להתחיל לאכוף את שני הצווים המלכותיים, לרוזוולט לא היה מסר מאייזנהאואר – ולכן הוא המציא אחד. "מאחר ש[אייזנהאואר] לא שלח אחד, ניסחתי במילים את מה שבוודאי הרגיש," כתב. המסר המומצא שלו מן הנשיא אל המלך היה: "אם הפהלווים והרוזוולטים, העובדים יחד, אינם יכולים לפתור את הבעיה הקטנה הזו – אין תקווה בשום מקום!" העובדה שבחר לפרסם זאת בדיוק כאשר השאה הודח סיפקה לרפובליקה האסלאמית הצעירה ולתומכיה עוד סיבות לשנוא את אמריקה. אייזנהאואר, שמת עשור קודם לכן, היה ודאי זועם.

מטריד למדי שפולחן מוסאדק הדמוקרט קיים – אפילו בארצות הברית. כאשר שאלתי חבר שלי, ששירת כראש תחום ניתוח איראן ב־CIA  (אמנם יותר בעידן של קאסם סולימאני מאשר בעידן של מוחמד מוסאדק) להסביר את הנטייה הפרשנית המוזרה הזו, הוא האשים זאת ב"הטיה" וב"הערכה מנופחת יתר על המידה של הכוח וההשפעה של ארצות הברית", שאותה כינה בפשטות "שטויות". הוא הוסיף:

"בלי קשר לשאלה עד כמה הייתה נבונה המעורבות של ארצות הברית ובריטניה בהדחתו – הדחה שככל הנראה הייתה קרובה גם ללא מעורבות זרה – סילוקו מהשלטון עורר בעיקר אדישות ציבורית וקצת שמחה לאיד. בני זמנו, כולל רבים מתומכיו לשעבר, שמחו לראות אותו הולך. מעמדו הבדיוני של מוסאדק כקורבן וכגיבור המגן על הדמוקרטיה הוענק לו רק מאוחר יותר, באופן ציני, בידי מי שביקשו ותמכו בדיקטטורה הבלתי־דמוקרטית בעליל ששולטת באיראן כיום."

ראואל גרכט, משקיף לשעבר נוסף של ה־CIA – אך מן הצד המבצעי – ניסח זאת כך:

"תראה, ההתמקדות בשנת 53' בקרב איראנים משקפת בעיקר שני דברים: ראשית, ביקורת שמאלנית מנקודת מבט של עולם שלישי על עוצמתה של ארה"ב לאחר שמלחמת וייטנאם, ביקורת שהחלה במערב עוד לפני שהחלה באיראן; ושנית, חוסר שביעות הרצון הגובר בקרב שמאלנים איראנים, ובעיקר השמאל האסלאמי, מהכיוון שאליו הלכה המהפכה. הדמיון שבו מוסאדק מנצח אפשר להם לראות איראן דמוקרטית שבה השאה וחומייני, ח'אמנאי, רפסנג'אני ואחרים – פשוט נמחקים מהתמונה."

בארצות הברית יש מוטיב אחד החוזר בכל הספרות העוסקת במוסאדק – החל מהתיאורים המגמתיים להפליא של רוזוולט ושל קינזר, ועד שאהזאד עזיז In the Land of the Ayatollahs) Tupac Shakur Is King) ואפילו עד הספר של הוצאת אוניברסיטת קיימברידג' על ההיסטוריה של איראן. המוטיב הזה הוא שילוב של חוכמה שלאחר מעשה ושל התעלמות מן ההקשר ההיסטורי, כדי לחבר בין "נבזות" אמריקנית, הצגת האיראנים כחסרי בחירה, ותפיסה פסימית של העתיד – כזו שתמיד נבהלת מן הטיפשות של המהלך הנורא הבא של וושינגטון, אך לעולם לא מזה של טהרן. לצד כל מתקיימת תופעה פלאית כמעט של אנשים המתעבים את ה־CIA ואת אנשיו, אך מקבלים בתמימות את זיכרונותיו הנרקיסיסטיים של קים רוזוולט כפשוטם. מרגלים אמריקנים מפילים ממשלות שנבחרו בצורה דמקורטית – אבל הם אף פעם לא משקרים.

המיתוס המתמשך הוא שה־CIA שלח את נחשו, קים רוזוולט, אל גן העדן הדמוקרטי באיראן, ומאז כל מה שקרה לאחר מכן במשך חצי מאה אפשר לייחס לחטא הקדמון הזה (מטפורת "החטא הקדמון" נמצאת בכל מקום – אפילו הניו יורק טיימס השתמש בה בהספד על ארדשיר זהדי). בעניין זה מסכימים אנשי תפיסת העולם השלישי, פרוגרסיבים אמריקנים וכותבי זיכרונות קאג'אריים. דוגמה קצרה:

קינזר לא רק האשים את נפילתו של מוסאדק במהפכה האסלאמית; הוא כתב כי "מן הרחובות הרותחים של טהרן ושל בירות אסלאמיות אחרות ועד לזירות של מתקפות טרור ברחבי העולם, מבצע אייאקס הותיר מורשת רודפת ונוראה." ספרו הוא אזהרה מפני הקרנת כוח אמריקנית – טענה לגיטימית  – אך הוא לא הסתפק בייחוס פיגועי ה־11 בספטמבר לפרשת מוסאדק; במהדורה המחודשת של 2018 הוסיף הקדמה חדשה ובלתי מאוזנת בשם "האיוולת שבהתקפת איראן." בה הוא חובט בלגיונות של אנשי קש, כגון "הרעיון לתקוף את איראן ולכרות את ראש המשטר שלה", שלגביו הוא מודיע לנו בפיכחון כי הוא "מסוכן".

שירתי בשתי הממשלות האמריקניות הניציות ביותר כלפי איראן — ממשל בוש הבן וממשל טראמפ — ובעוד ששמענו לעיתים בעלת ברית זרה או שתיים מדברות על תקיפה של תוכנית הגרעין האיראנית, איש לא דיבר על יותר מכך. למעשה, כפי שראינו, אף נשיא אמריקני לא הסכים עם אותן בעלות ברית, ואף לא עשה מעבר לתקיפה ממוקדת אחת נגד טרוריסט איראני שהיה נתון לסנקציות בינלאומיות (הערת המערכת: המאמר נכתב בשנת 2023).

בעבודה דומה אך בלתי מאוזנת ומנופחת בהרבה, תוקפים הצמד פלינט והילרי לוורט (Going to Tehran) את וושינגטון על הפלת ראש ממשלה שנבחר בצורה דמוקרטית. הספר כולו טוען כי על ארצות הברית להיכנע לאייתוללות וכי על נשיא ארצות הברית אף לנסוע לטהרן – דבר שמשטר טהרן עצמו לעולם לא היה מעלה על דעתו לאפשר. לוורט הוא אנליסט לשעבר ב־CIA שנדד בשנים האחרונות לאזורי מחנה "קוד ורוד" (ארגון שמאל קיצוני בארה"ב).

גם אובמה חוזר יותר מפעם אחת בזיכרונותיו, "ארץ מובטחת", על הטענה שמדובר היה ב"ראש ממשלה שנבחר בצורה דמוקרטית" – טענה שגויה. אין בכך הפתעה מצד המנהיג שהשתמש בג'ון קרי חסר השיניים כדי לנהל משא ומתן על הסכם הגרעין החלש ולנסות להשיג מורשת של פשרה עם המשטר. מי שזוכר את נאומו של אובמה לעולם המוסלמי בקהיר יזכור שהוא לא רק הזכיר את מוסאדק, אלא אף השתמש בניסוחיו של קינזר.

גם חוסיין מוסאוויאן מאוניברסיטת פרינסטון – דמות מפוקפקת ששימשה כשגריר איראן בברלין בזמן טבח מתנגדי המשטר האיראנים במסעדת מיקונוס בעיר – כתב בספרו (שבו הוא מכחיש שטהרן הורתה על רציחות מיקונוס או על פיגוע מגדלי ח'ובאר): "ההפיכה של 1953 הפילה את הממשלה הדמוקרטית הראשונה באיראן". הספר הזה כולו (Iran and the United States) הוא תחינה לרפא את חפותה הפצועה של הרפובליקה האסלאמית.

גם דאבאשי, כצפוי, מתייצב לצד מוסאוויאן בסוגיית מוסאדק, ואף שהוא מתנגד למשטר האסלאמי הוא חולק עם המולות את שנאתן לישראל. דאבאשי אף לוקח את הפסימיות של קינזר צעד אחד קדימה, ותוקף לא רק "מחרחרי מלחמה" אלא גם  את ה"שטינקרים הילידים" וה"מצביאים האימפריאליסטיים" – עזאר נפיסי וקן פולאק – וכן את ברנרד לואיס ואת "האוריינטלי השונא את עצמו" פואד עג'מי (הוא גם חושב שסלמאן רושדי הוא פקיסטני).

אפילו ספרים תמימים יחסית של כותבים שאין להם לכאורה אג'נדה חוזרים על השגיאה. אכבר גנג'י, מארק בואדן וסקוט פיטרסון עשו זאת כולם. יש לי גם טענה כלפי "ההיסטוריה של איראן" בהוצאת קיימברידג', ספר מופת שבפרק "האוטוקרטיה הפהלווית" מאת גאווין ר' ג' המבלי כותב כי "לאיראנים מעולם לא היה ספק קל שבקלים שה־CIA … ארגן את הקושרים ושילם להמונים הפרו־שאהיים… עד 1982 שמועה עיקשת זו כבר אוששה לחלוטין והיא כעת בלתי ניתנת לערעור." המבלי מפנה בהערת שוליים לספרו של רוזוולט, ונראה שהוא מקבל את תוכנו כפשוטו.

לשם ניטרליות על הקוראים לפנות לעבודתו הפחות מוכרת יחסית של דיוריוש באיאנדור, תושב שווייץ הנייטרלית, שבין כל ההיסטוריונים של מוסאדק מחזיק בחוש המוסרי המאוזן ביותר. בספרו הקפדני הוא פוסק כי אף ש"הוגן להסיק שגם אם צו הפיטורים של השאה לא היה, stricto sensu, בלתי חוקתי… הוא היה חלק מתוכנית זרה להביא לשינוי ממשלה", ולכן הלגיטימיות שלו מוטלת בספק (Iran and the CIA: The Fall of Mossadegh Revisited).

ואף על פי שהערכה זו חריפה – והיא אכן חריפה למדי, בהתחשב בכך שבשום שלב לא הפר השאה את חוקי ארצו, בעוד שמוסאדק הפר אותם שוב ושוב וללא התנצלות – העובדות נותרות בעינן: מוסאדק לא נבחר בבחירות דמוקרטיות. הוא לא היה דמוקרטי. והוא לא הופל בידי ה־CIA, אלא בידי כוחות פנימיים שאותם ניסה שוב ושוב לתמרן או שלא הבין כראוי, ואשר קיבלו בברכה יד זרה שסיפקה להם תועלת מוגבלת ולא אחידה.

המחלוקת ממשיכה לחיות גם באופן שבו מסופר סיפורו של ראש הממשלה המנוח על הבמה ועל המסך. הסרט "מוסאדק", בבימויו של רוזבה דאדוונד, מציג את ימיו האחרונים של האיש במשך פחות משלושים דקות מצולמות להפליא, אך כתובות הפתיחה כוללות שקר צורם: הטענה שמוסאדק "הודח מן השלטון בידי כוחות אמריקניים ובריטיים." מחזהו הנוגע ללב של רזא אלאמהזאדה, "מוסאדק", מסתיים במשפטו של האיש. כאשר התובע הצבאי מנסה לבייש את מוסאדק על כך ששר החוץ שלו הכריז כי איראן אינה רוצה עוד מלך (באותה עת כבר נמלט הוד מלכותו מטהרן), מוסאדק מקים את הקהל על רגליו כאשר השיב בעוקצנות:

"ואיפה היה המלך הזה, כדי שמישהו ירצה בו או לא ירצה בו?"

הסנטימנטליות כלפי מוסאדק מובנת. פרויקט הלאמת הנפט שלו העלה את המורל של מדינה גאה שהושפלה תדיר. הוא אכן ביקש מערכת שבה כוחו של המלך יהיה חלש יותר – אם כי יותר כדי לצבור כוח לעצמו מאשר כדי להעבירו לעם. אין ספק שהוא כבש לבבות ומוחות גם באמצעות מחוות קטנות של יושרה, כמו כאשר חייב את אמו האריסטוקרטית לשלם את מסי העבר שלה. סיפור חביב עוד יותר הוא המקרה שבו בתו סיפרה לו על עימות עם שוטר שלא שלא קנה את ה־"אתה יודע מי אני?" שהטיחה בפניו. היא דרשה מאביה לפעול – והוא אכן פעל: הוא גמל לשוטר בקידום על יושרו. אך האופי הוא הגורל. לראש הממשלה היה יסוד עמוק של הגינות, אך הוא היה גם בעל דמיונות לא יוצלח שהרחיק לכת.

פיטר ת'רו היה אנליסט בכיר ב־CIA למעלה מ־20 שנה ואף זכה בפרס מיוחד על שירותו.

מאמר זה פורסם לראשונה באתר מגזין טאבלט ואנו מודים לו על הרשות לפרסמו כאן בעברית.

The post ההפיכה של ה־CIA באיראן שמעולם לא קרתה appeared first on מידה.

כאיראני, כאב לי לראות כיצד המדינה שבה נולדתי, אומה גדולה ומפוארת, הפכה לאויבת של אומה יפה וגדולה כמו ישראל. וכדי להסיר את המשטר הזה ולהשמידו, יש צורך בניתוח. והמלחמה שפרצה בשבוע שעבר היא הדבר הנכון שיביא לכך שאיראן וישראל יוכלו להיות חברות ובעלות ברית. אני מאמין שכאשר המשטר האסלאמי הנפשע יעלם, איראן וישראל יהפכו לבעלות הברית הגדולות ביותר באזור הזה. צריך להבין שהעם באיראן שונה ב-180 מעלות מהמשטר. לכן ראינו בינואר התקוממות שבה מיליונים יצאו לרחובות והפגינו נגד המשטר, קראו קריאות נגד האייתוללה, נגד המשטר, אפילו נגד האסלאם.

צריך להבין שהאיראנים רואים בעצמם כילדיו של כורש, שהיה הציוני הראשון, ומתנגדים לשלטון האסלאמי, שרושש אותם והרס את המוניטין שלהם. כולם חושבים שהאיראנים הם מחבלים, אבל במציאות העם האיראני הוא עם של מוזיקה, אמנות, שירה וספרות. מעבר לכך, איראנים רבים נטשו את האסלאם, ומתוך 75,000 מסגדים באיראן, 50,000 נותרו סגורים כי אין מתפללים. האיראנים לא חולמים על ג'יהאד ולא רוצים להרוג יהודים כדי להגיע לגן עדן עם 72 בתולות.

אבל המשטר המרושע, שטבח בעשרות אלפים מאזרחיו, פגע בדימוי הזה. בין העם להנהגתו יש הרבה דם רע. המשטר רצח כל כך הרבה אנשים, ואין שום סיכוי שהעם ירצה להתפייס עם המשטר הזה או ירצה אותו בכלל. המשטר ההפך את איראן לאויבת של ישראל ושל אמריקה, אבל הוא לעולם לא יצליח להפוך העם האיראני לאויב העם היהודי.

העם האיראני היה תמיד ידיד של עם ישראל, עוד מימי המלך כורש, שקרא ליהודים לשוב למולדתם והתיר לבנות מחדש את המקדש, והמלך אתרחשסתא, בנו של אחשוורוש ממגילת אסתר, שהתיר לנחמיה לבנות מחדש את חומות ירושלים ואישר לעזרא הכהן לבוא לירושלים וללמד תורה. מנגד, המן צורר היהודים לא היה פרסי, אלא אגגי, צאצא של אגג מלך עמלק. כך האייתוללות אינם באמת פרסים, אלא ערבים מוסלמים מעיראק ולבנון. גם בזמן השואה, איראן אפשרה ליהודים למצוא אצלה מקלט. ואת הרגש הזה, השלטון האסלאמי לא הצליח להרוס. בעיני רוחי אני רואה יום שבו ישראלים ייסעו לאיראן לחופשה, ואיראנים יבואו לישראל לראות מקומות היסטוריים ומקראיים.

ובשעה שישראל וארצות הברית הכריזו מלחמה על המשטר האיראני, התגלו ממשלות אירופה במלוא חרפתן. אירופה ריצתה את המשטר האיראני, גם אחרי שאמריקה הכירה במשמרות המהפכה כארגון טרור. איראנים רבים הפצירו באירופה להכניס את משמרות המהפכה לרשימת ארגוני הטרור, והם סירבו לעשות זאת. רק לאחרונה, אחרי שנים רבות, הם עשו זאת, לא לפני שעשרות אלפי מפגינים נרצחו על ידי המשטר. מאז פרוץ המחאה באיראן, קרובי משפחה שלי נורו, נפצעו ונאסרו. בגלל ניתוק הקשר בין איראן לעולם, לא ידוע לי מה מצבם. מאז תחילת המלחמה לא קיבלתי מהם אפילו הודעה אחת.

ולמרות הכל, אני אופטימי שהמלחמה הנוכחית תביא לסיומו של המשטר ושהוא חייב ליפול בדרך כזו או אחרת. אני מתפלל שהדבר יקרה דרך המערכה הצבאית הנוכחית, באמצעות אמריקה וישראל. וגם אם המשטר לא ייפול, הוא ייחלש באופן משמעותי. חשוב לדעת שהמשטר האיראני הוא אויב העם האמיתי, ואילו ארצות הברית וישראל, שמפציצות תשתיות של השלטון ונמנעות מלפגוע באוכלוסייה, הן הידידות האמיתיות שלו. האנשים באיראן לא מפחדים מהמלחמה כי הם יודעים שישראל לא תפציץ אותם. מסרטונים שמצליחים להגיע למערב רואים כיצד אנשים באיראן רוקדים על הגגות וקוראים: תודה ישראל, תודה ביבי, תודה אמריקה.

המחבר נולד באיראן וגלה ממנה לאחר שהתנצר והפך לציוני ותומך ישראל. כיום הוא מתגורר בישראל, ופעיל בשגרירות הנוצרית הבינלאומית בירושלים.

The post מסר מפטריוט איראני לישראל וארה"ב: העם האיראני איתכם appeared first on מידה.

להיזהר מהשוואות כוזבות

אף שאידיאולוגיות קיצוניות אכן הוכרעו בעבר, כגון בגרמניה וביפן לאחר מלחמת העולם השנייה, אי אפשר להשליך מההצלחות הללו על האסלאם הרדיקלי ובעזה ובפרט. הניסיון להקיש מתורות העריצות של מלחמת העולם השנייה על האסלאם הקיצוני של ימינו חסר ערך.

ראשית כל, יפן או גרמניה המובסות לא היו מוקפות בחבלי ארץ של אוכלוסייה יפנית או גרמנית שבהם יכלו להתפתח מוקדי השפעה חתרנית שיערערו ויחבלו במאמצי בעלות הברית. עזה לעומת עזה לעומת זאת מוקפת (מלבד ישראל) במדינות בעלות רוב מוסלמי ומקיימת איתן קשרים ענפים, ואלה יכולים להוות פלטפורמות להסתה ולפעולות חבלניות.

הבדל נוסף נעוץ בטכנולוגיה – ובפרט בתחום התקשורת בייחוד לאחר הופעת האינטרנט, הטלפונים הניידים והרשתות החברתיות, כיום אפילו אין צורך בקרבה בין המיקום הגיאוגרפי של מקורות הרדיקליזציה לבין קהלי היעד שלה. אפילו במצב של "בידוד" מוחלט מן העולם, יצטרכו ניסיונות הד-רדיקליזציה במערכות החינוכיות ובמוסדות ציבוריים בעזה לגבור על ההשפעה הדיגיטלית הרחבה ש מטיפים ומשפענים רדיקליים מנוסים מכל רחבי העולם. הטבח בסידני ביץ' אשתקד הוא דוגמא טובה לידם הארוכה של סוכני ההקצנה האלה, שכן המחבל האב התגורר במשך שלושים שנה במדינה ואילו המחבל הבן היה יליד המדינה.

.לדה-רדיקליזציה יידרשו עשורים

גורם שלישי המפריד בין האתגרים הניצבים מול הדה‑רדיקליזציה כיום לבין אלה שהיו בעבר הוא נושא הזמן – הן מבחינת משך השלטון הקיצוני על האוכלוסייה הן מבחינת הזמן הדרוש להדברת האידיאולוגיה הקיצונית.

המפלגה הנאצית עלתה לשלטון ב־1933 וחוסלה לחלוטין עד 1945, חמאס הוא הגורם הדומיננטי בפוליטיקה הפלשתינית לפחות מאז 2006, כאשר ניצח בבחירות הפרלמנטריות את הפת"ח.

העובדה שאבו מאזן דחה מאז את קיום הבחירות ברשות מפחד מניצחון נוסף של חמאס היא עדות חותכת להמשך הדומיננטיות של הארגון אצל הפלסטינים. פירושו של דבר, שהיו לארגון הטרור האיסלמיסטי כשני עשורים להחדיר את האידאולוגיה הרעילה שלו לתוך תודעת האוכלוסייה העזתי, ובייחוד בקרב הדור הצעיר, שלעולם לא חווה שלטון מצביון אחר.

אכן, אפילו בתנאים נוחים למדי, הערכות מושכלות צופות תקופת מעבר של 20-25 שנה, שכן תהליך כזה יכלול לא רק פירוק נשקם של גורמים חמושים עוינים וארגון מחדש של מערכת החינוך, אלא גם בנייה מחדש של כלל המוסדות האזרחיים ושל התרבות הפוליטית השוררת ברצועה.

מי יעשה את זה?

מעבר לשאלת הזמן שאלה בוערת אחרת היא מי יהיה הגורם המופקד על יישום התהליך. אם התשובה היא מדינת ישראל פירוש הדבר הוא נוכחות ישראלית (וצה"לית) בעזה למשך שני עשורים לפחות, דהיינו "כיבוש" ושליטה על כלל הרצועה בפועל יחד עם שלל הסיכונים ואי-הוודאויות המקומיים והחיצוניים הנלווים למצב כזה.

לחלופין, אם האחריות אמורה להיות מוטלת על גורמי חוץ כלשהם, קשה להאמין שתמצא מדינה עם די נחישות ומחויבות לביצוע משימה קשה וארוכה כל כך, בייחוד כאשר היא עלולה להיתפס כפולש זר, המתערב בעניין לא לו ולעמוד בפני התנגדות עיקשת מבפנים ומבחוץ.

הדרך היחידה שבה ישראל יכולה לקבוע מי ישלוט ברצועת עזה וכיצד יישלטו בה, היא לשלוט בה בעצמה, ואם אנחנו לא רוצים את זה, אז הדרך היחידה להפוך את רצועת עזה למקום לא קיצוני הוא לפנות מתוכה את יושביה. שני הפתרונות האלה הם הפתרונות היחידים שיכולים לשנות את המצב מהשורש, ואם אילוצי המציאות יכפו עלינו אחרת, כדי שלא נהיה מופתעים כשנראה שהבעיה לא נפתרת.

The post המיתוס המופרך של "דה-רדיקליזציה" בעזה appeared first on מידה.

אני מכיר את הטריק הזה. הוא נקרא מוט וביילי (Motte and Bailey), על שם מבנה נפוץ של טירות בימי הביניים. בפנים נמצא המוט, המבצר החזק והמוגן שאי אפשר להתווכח איתו ("אנחנו רק שונאים את חמינאי, אנחנו פטריוטים") ומבחוץ נמצאת הביילי, החצר, כלומר הפרובוקציה האמיתית שקשה להגן עליה ("מתו הנכדים" + חולצה כתומה של מרדכי דוד + כובע "פאק קפלן"). הביילי נועדה להכעיס, להסעיר, להפוך את הסרטון לוויראלי וליצור דיון סוער. המוט נשמע סביר ותמים ומאפשר להמשיך לקדם את הרעיון הקיצוני בלי לשלם את המחיר. החוקר ג'יימס לינדזי מסביר שזו לא סתם טקטיקה רטורית – זו צורה קלאסית של אגיטפרופ (agitprop): תרגיל סובייטי המהווה שילוב של אגיטציה (עוררות רגשית) ופרופגנדה. זה מזכיר את דרישת "להפסיק את מימון המשטרה" של הפרוגרסיבים באמריקה: צועקים מסר קיצוני (הביילי), וכשמותקפים נסוגים למוט של "רק רצינו רפורמה תקציבית". כשהסערה שוככת, חוזרים לביילי.

השימוש בטריק הזה הוא אחת מן הרעות החולות של הימין הנעור (Woke) באמריקה, מבית היוצר של טאקר קרלסון, קנדס אוונס וחבר מרעיהם. הימין הזה מאמץ בדיוק את השיטות הקלוקלות של השמאל: אגיטציה רגשית, תחושת קורבנות, פרובוקציה גסה ואז נסיגה מיידית ל"אתם לא מבינים אותנו" ושימוש ברקע אישי כדי להגן על מסרים קיצוניים. זהו כשל אסטרטגי של מחנה שאמור להיות רוב שלטוני אך בוחר לאמץ תודעה של מיעוט נרדף.

תופעת מרדכי דוד עצמה היא סימפטום נוסף של הימין הווקי. מעשים אלה כמו נלקחו מן הספר הידוע לשמצה של סול אלינסקי "כללים לרדיקלים" ושל ממשיכי דרכו. דוד פועל בדיוק כמו מנהיגי מחאת קפלן: פרובוקציה אישית וחציית גבולות. כשדוד חסם את רכביהם של חוסמי כבישים ושל אהרן ברק עוד היה ניתן לקבל זאת בהסכמה שבשתיקה, אבל כשפתח את דלת הרכב שלו ואיים עליו זוהי כבר חציית קו אדום. אסור לתת לנאמנות למחנה לסמא את עינינו. רבים קוראים לזה 'הצבת מראה' לשמאל. אבל הצבת מראה אמיתית דורשת לעמוד מאחורי הדברים – לא לשלוח ביילי ואז לברוח למוט. אם אנחנו מזדעקים לנוכח פעולותיה המפלגות של גלי בהרב מיארה – שדורשת בחוסר סמכות מוחלט ובלהיטות פוליטית לפטר את בן גביר בעיצומה של מלחמה קיומית מול איראן, בזמן שבמקרים אחרים היא מגלה דחיינות מופלגת – איך נוכל לקבל בהבנה פעולות מפלגות רק כי הן "משלנו"? הפרובוקציות האלו הן בדיוק הדלק שמיארה ושות' צריכים כדי לצייר את הימין כאלים ומסוכן.

בואו נדרוש מעצמנו את מה שאנחנו דורשים מהצד השני: תגידו מה שאתם באמת חושבים. תעמדו מאחורי זה. אל תשלחו ביילי ואז תברחו למוט ותאשימו את כולם ב"פרשנות שגויה" וגזלייטינג כאילו אנחנו לא רואים את מה שאנחנו רואים. כי בסוף, כשהמחנה שלנו הופך למראה של הווק, האמת היא הקורבן הראשון.

נחשון רוט עובד בפורום קהלת ועורך אתר "מידה" לשעבר.

The post מרדכי דוד וה"ווק" של הימין הישראלי appeared first on מידה.

הסונים, כ–90% מהמוסלמים בימינו, האמינו כי יש לבחור את המנהיג בהסכמה כללית, ובחרו באבו בכר כח'ליף. השיעים האמינו כי ההנהגה צריכה לבוא מתוך שושלת מוחמד, ובמיוחד דרך בן־דודו וחתנו, עלי.

בהצהרה שפורסמה ב–1 במרץ כתב פרופסור מחמוד חוסיין, המשמש כ"מסביר הכללי" של האחים המוסלמים:

"האחים המוסלמים מצהירים כי מדיניות ההתנשאות והשליטה שנוקט הממשל האמריקאי, לצד ההתנשאות הציונית המבקשת לכפות מציאות חדשה באזור שבה הישות הציונית הופכת לכוח הדומיננטי, היא מדיניות דחויה, וכי העמים ימנעו את מימוש המזימה הזו. התנועה מגנה את ההתקפות הציוניות והאמריקאיות האחרונות על איראן, המאיימות על ביטחון האזור ופותחות פתח לסכסוכים בין מדינותיו…

"התנועה מדגישה כי על העמים הערביים והמוסלמים, עמי העולם החופשי וכל המוסדות הבינלאומיים והאזוריים למלא את תפקידם בהתמודדות עם הפזיזות הציונית ההולכת וגוברת, להכריז על שלילת המדיניות היהירה של הממשל האמריקאי ולפעול כדי למנוע מן האזור את אסונות המלחמה…"

הצהרה זו מראה כי האחים המוסלמים והמשטר האיראני חולקים רגשות אנטי־מערביים ואנטי־ישראליים.

האחים המוסלמים אינם מסוכנים פחות מהמשטר האיראני. אף שהם אסורים כארגון טרור בכמה מדינות ערביות, הם ממשיכים לפעול במזרח התיכון ומפעילים רשתות וארגונים מסונפים במדינות מערביות באמצעות ארגונים שונים, מכוני מחקר ועמותות שמקדמים את האידיאולוגיה האסלאמיסטית שלהם.

לפי המכון למחקרי ביטחון לאומי בתל אביב (INSS):

"התנועה ובהתאם פעילותה מפוצלת לשלוש חזיתות – זו הפועלת מלונדון, בראשות צלאח עבד אלחק; חזית איסטנבול, בראשות מחמוד חוסיין; וחזית "זרם השינוי", בראשות מחמד מנתצר.

ערוצי תקשורת עיקריים:

• • ערוצי טלוויזיה – מכמלין, ראבעה, אלשרק, מצר–אלאאן.
  • אתרים – IKHWAN ONLINE, IKHWAN WEB, IKHWAN WIKI, IKHWAN SEARCH IKHWAN BOOK, "רצד".
  • חשבונות בפייסבוק, בטלגרם וביתר הרשתות החברתיות, שבהם פועלים אנשים וקהילות המזדהים עם התנועה.
  • מכוני מחקר וביניהם המכון המצרי למחקרים EIPSS, שמושבו באיסטנבול.
  • בטאון התנועה – מג'לה אלדעוה.
  • תחנת הטלוויזיה אלג'זירה ועיתונים ממונים על ידי קטר, ביניהם אלקדס אלערבי ואלערבי אלגדיד, המקדמים את האג'נדה של האחים המוסלמים ושל חמאס.

אי אפשר לחסל את האחים המוסלמים באמצעות פעולה צבאית בלבד. המאבק בתנועה מחייב גישה רב־ממדית וארוכת טווח שתשלב החלטות משפטיות, הגבלות פיננסיות ומאבק אידיאולוגי. האסטרטגיות המרכזיות צריכות לכלול הכרזה על ארגונים מסונפים כארגוני טרור, פירוק רשתות המימון שלהם והגבלת השפעתם במערכות החינוך ובמוסדות הדת.

האחים המוסלמים והמשטר האיראני חולקים שנאה קטלנית למערב, תומכים בהשמדת ישראל ומבקשים לערער מדינות ערביות ואסלאמיות מתונות או פרו־מערביות. שניהם תמכו בחמאס (השלוחה הפלסטינית של האחים המוסלמים) ושואפים לאחד את העולם המוסלמי (האומה) תחת חזון פוליטי־דתי משותף.

למרות היריבות ההיסטורית בין סונים לשיעים, קשה להתעלם מהשפעת האחים המוסלמים על מנהיגי המשטר האיראני ועל האידיאולוגיה שלו.

המנהיג העליון לשעבר של איראן, עלי ח'אמנאי, תרגם ארבעה ספרים של סייד אבראהים קוטב, תאורטיקן פוליטי מצרי שהיה חבר מוביל באחים המוסלמים ושכתביו יצרו את הבסיס לאסלאמיזם הסוני הרדיקלי המודרני.

האידיאולוגיה של קוטב מתמקדת בהשבת "האסלאם הטהור" באמצעות החלפת הג'אהיליה (הבורות או ה"ברבריות" טרום־אסלאמית) והחילוניות בחוק שריעה נוקשה. קוטב ראה באסלאם תנועת שחרור המחייבת מאבק פעיל – כולל אלימות – להפלת ממשלות המפריעות למצוות האל. הוא הציע להקים כוח חלוץ אידיאולוגי של מאמינים שיחיו מחדש את האסלאם ויכוננו מדינה אסלאמית אמיתית, ותמך בג'יהאד אלים והתקפי.

לפי מרכז המחקר של צבא אוסטרליה:

"קוטב היה אחד ממקורות ההשפעה החשובים ביותר על ד"ר איימן א־זוואהירי – האיש הנחשב לאדריכל האינטלקטואלי מאחורי חלק גדול מהרטוריקה והתכנון המבצעי של אל־קאעדה…

גם אוסאמה בן לאדן הזדהה בבירור עם האידיאולוגיה האסלאמיסטית של קוטב. כפי שהוזכר לעיל, בזמן שהיה סטודנט באוניברסיטת המלך עבד אל־עזיז בסעודיה, למד בן לאדן אצל מוחמד קוטב, אחיו של סייד… הצהרותיו הציבוריות הרבות מאז אמצע שנות ה–90 משקפות שוב ושוב אמונות קוטביסטיות מרכזיות ומעידות על רצון כן שהוא ותומכיו ברשת אל־קאעדה יהיו חוד החנית של התנועה האסלאמית הבינלאומית המודרנית, המחויבת להשיב את האסלאם לתפארת ימי הביניים שלו.

מבחינה צבאית אימצה הנהגת אל־קאעדה את תפיסת הג'יהאד של קוטב ואת מטרתו הכוללת – השמדת הג'אהיליה כדי ליצור 'חירות' במובן אסלאמיסטי. תפיסה זו באה לידי ביטוי בדגש הרטורי של אל־קאעדה על אסטרטגיה בינלאומית כוללת. באמצעות אימוץ הנימוק של קוטב לג'יהאד הצליחה אל־קאעדה להצדיק מלחמה נגד ארצות הברית."

לדברי הסופר והאנליסט הפוליטי הערבי רדואן א־סייד, הקשר בין האחים המוסלמים לבין המשטר האיראני אינו רק ברית מכורח הנסיבות אלא "קשר אינטלקטואלי מתועד" הנמשך כבר עשרות שנים.

א־סייד נזכר בפגישה שקיים עם ח'אמנאי:

"הוא סיפר לי כי האימאם ח'ומייני נהג לבקש מאיתנו בשנות השישים לתרגם לפרסית את ספרי האחים המוסלמים, והחלק שלי היה לתרגם את ספריו של סייד קוטב. בתחומי הלכות מדינה הפקנו תועלת רבה מהאחים המוסלמים."

המשטר האיראני אינו "ראש הנחש" היחיד האחראי להרג עשרות אלפי חפים מפשע, ובהם נוצרים, מוסלמים ויהודים. האחים המוסלמים הם ראש הנחש השני שיש לכרות. הארגון הזה היה השראה למולות של איראן והשורש שממנו צמחו ושגשגו כמה מארגוני הטרור האסלאמיסטיים, כגון חמאס, המדינה האסלאמית (דאעש) ואל־קאעדה.

בעקבות צו נשיאותי מנובמבר 2025 של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לפתוח בתהליך זה הכריזה לאחרונה ממשלת ארצות הברית על כמה זרועות של האחים המוסלמים (במצרים, בירדן ובלבנון) כעל ארגוני טרור זרים. הצו של טראמפ וההכרזה שבאה בעקבותיו היו צעדים בכיוון הנכון, אך הם רחוקים מלהספיק. יש לאסור את הארגון כולו. אין סיבה שממשל טראמפ לא ילך בעקבות מדינות מוסלמיות כגון מצרים, סעודיה, איחוד האמירויות וירדן ויכריז רשמית על האחים המוסלמים כולם כארגון טרור. אין משמעות להפלת המשטר האיראני אם מאפשרים לאחים המוסלמים להמשיך לשמש מקור השראה לטרוריסטים אסלאמיסטים.

תגובת האחים המוסלמים למתקפה האמריקאית־ישראלית על המשטר האיראני כוללת קריאה למוסלמים להתקומם נגד ארצות הברית וישראל. קריאה זו צריכה להיתפס בידי ארצות הברית ושאר מדינות המערב כהכרזת מלחמה מצד האחים המוסלמים. לאחר המולות של איראן, האחים המוסלמים צריכים להיות היעד הבא.

מאמר זה פורסם לראשונה באתר מכון גייטסון ואנו מודים לו על הרשות לפרסמו כאן בעברית.

The post היעד הבא אחרי איראן: האחים המוסלמים appeared first on מידה.

בבוקר שבת, עם תחילת המתקפה באיראן, ישבו באולפן חדשות 12 יונית לוי וניר דבורי ערניים, מוכנים מבעוד מועד, מאופרים ולבושים למשעי וכלל לא מופתעים; אף אחד לא גרר אותם מהמיטה בכח, הם לא "זרקו על עצמם" את הדבר הראשון שמצאו, קורי השינה נשטפו כבר לפני שעות. והנה תוך כדי שגברת לוי מסבירה לצופים שישראל וארה"ב תקפו באיראן נשמעו קולות ההתראה ממכשירי הטלפונים של הנוכחים באולפן. ומאז הרשת סוערת: כיצד ידעו יונית לוי וניר דבורי להתכונן מראש למעמד? כיצד ידעו לומר שזו מתקפה ישראלית ואמריקאית? כיצד ידעו שהיא מתרחשת באיראן?

האם ערוץ 12 ידעו או לא ידעו מראש על המתקפה באיראן?
כך נראו שידורי ערוץ 12 בבוקר יום שבת בתחילת המתקפה המשולבת באיראן@N12News pic.twitter.com/FhrrlSvQq3

— חרדים10 (@charedim10) March 3, 2026

הכל החל עם דיווח של חדשות 12 על הימור שנראה חריג באתר "פולימרקט" לגבי מועד פתיחת המתקפה על איראן. איש התקשורת יעקב ברדוגו שיתף את הדיווח בחשבון ה-X שלו ותהה בקול האם מישהו יחקור את ההדלפה לכאורה לערוץ 12.

האם המשטרה או המלמ”ב גם יפתחו בחקירה מי הדליף לערוץ 12 pic.twitter.com/yaJC3NddbO

— יעקב ברדוגו (@bardugojacob) March 2, 2026

עורך חדשות 12 גיא סודרי השיב לו בזו הלשון: "תזהר, יעקב, אני לא חושף מקורות אבל זה אדם מאוד מקורב אליך".

מכאן המשיכו ברדוגו וסודרי ברצף של תגובות ורמיזות הדדיות, ברדוגו כתב למשל כי "ב-8:16 יונית לוי הייתה כבר באולפן, מאופרת, יחד עם ניר דבורי. אני אומר לכם פה על פי מידע שברשותי, הם לא באו וישנו באולפן בחודש האחרון והיו מאופרים 24/7", ואילו בתגובה נוספת כתב סודרי דברים שלא הכחישו את ההאשמה: "יעקב ברדוגו יודע בדיוק איך חדשות 12 ושאר ערוצי הטלויזיה ששידרו בשבת בבוקר נערכו לפרוץ לשידור".

בהמשך טען ברדוגו כי "ההדלפה הזו יכולה היתה לסכן את כל המבצע. היא יכולה היתה לסכן חיילי צה"ל. היא יכולה היתה לסכן חיילים וטייסים של חיל האוויר האמריקאי. היא יכולה היתה להפיל מערכת שלמה שנבנתה במיליארדי דולרים", וקרא לפתוח בחקירה.

ואכן התגובות הרשמיות לא אחרו להגיע: שרת התחבורה מירי רגב אמרה בראיון כי "זה חמור ביותר… יש כאן פגיעה בחיי אדם, יש כאן סיכון גם לטייסים שחצו את המרחב האווירי של מדינת ישראל"; חבר הכנסת אופיר כץ מהליכוד אמר בראיון כי "גורם ההפתעה הוא המפתח בעצם לכל החיסולים שהיו לנו שם של כל הגנרלים. אם זה באמת היה יוצא החוצה ומגיע לאוזניים האיראניות, לא היה לנו את גורם ההפתעה"; ואילו השר אלי כהן הסביר כי "אנחנו מדברים על דיון מסווג, סודי, על אחד מהמבצעים החשובים ביותר שהיו למדינת ישראל בשנים האחרונות שישפיעו דורות קדימה ודליפת המידע יכולה היתה לפגוע, לסכן את טייסינו ולסכן את כל ההצלחות… צריכה להפתח חקירה מיידית – מי העביר את הדליפה ואת המידע שהיה חסוי ומסווג, אפילו חתמנו עליו שו"ס (שומר סוד)".

בהמשך פנה ברדוגו בנושא לשר החוץ גדעון סער. סער אמר לו כך: "זה חמור מאוד, אני מניח שדבר כזה ייבדק. לאשתי אני לא אומר בבית. אתה לא אומר את הדבר הזה למעגל הכי קרוב אליך. אני חושב שזה דבר חמור ביותר, היה לנו מזל גדול שגם עם כל הזזת הכוחות האמריקאית וכל הסימנים שהיו מכל מיני סיבות שאני יכול לתאר בשיחה יותר רחבה, עדיין האיראנים הופתעו. אם זה לא היה ככה, לא היו אותן שתי התכנסויות שהותקפו באותו בוקר".

לדברי ברדוגו, ההדלפה "הטריפה את ארצות הברית" וכמעט סיכלה את קיום הפעולה. יש האומרים שהראיון שהתקיים בערוץ 12 כשבוע לפני המתקפה ובו אמר עמוס ידלין שלא היה טס באותו סוף שבוע – גרם לדחיית המועד המקורי של המתקפה.

סוף סוף, הודיע אמש שר הבטחון ישראל כ"ץ שנפתחה חקירה במלמ"ב (הממונה על הבטחון במערכת הבטחון) על הדלפה לגבי מועד התקיפה באיראן. אי אפשר להפריז בחומרת האירוע הזה לכאורה. העדכון של חברי הקבינט לגבי המתקפה התבצע באמצעות טלפונים אדומים והם אפילו לא התכנסו בחדר הדיונים. אם החקירה אכן תגלה שהייתה כאן הדלפה, לא יהיה מוגזם לכנות את המעשה כלשונה של השרה אורית סטרוק בישיבת הממשלה: "מדובר בבגידה".

The post האם בערוץ 12 ידעו מראש על התקיפה באיראן? appeared first on מידה.

השבת, במסגרת שמירה זכיתי להצצה נוספת. בזמן שאזרחי המדינה עסוקים בשאלות החשובות באמת של המלחמה הזו – האם נצליח להביס את משטר האייתולות? האם צה״ל וחיל האוויר האמריקני יצליחו לנצח את האויב? כיצד תתפתח המערכה מול חיזבאללה? מטרות שלמענן הציבור מוכן לספוג אבידות ואי נוחות רבה מתוך הבנת גודל השעה ההיסטורי – בתקשורת שלנו עסוקים בשאלות הרות גורל אחרות כמו: מדוע אין מספיק טיסות חילוץ לישראלים שנתקעו בדובאי? (ראיון + אייטם = 20 דק) או למה ביבי אמר שניצחנו ביוני ובכל זאת יש שוב עוד מלחמה (ראיון + לרלרת אולפן = 30 דק). וכמובן דיווח חם מה״שטח״, כלומר: חוף תל אביב ורחובות פלורנטין ודיון על המסיבות של אתמול בלילה פלוס ראיון עם בעל פאב (15 דק + מתכון לקוקטייל). רשימת היישובים בהם היו האזעקות שקטעה את אחד הראיונות הייתה המרענן הרשמי של הבוקר הזה (ותודה מיוחדת לתושבי אשדוד יא, יב, יג, טו ו״תמרים״!).

עכשיו בטח תגידו שזה לא משקף. אז יצא לי פה ושם השבוע גם להציץ בטוויטר מדי פעם. מה אגיד לכם? סדר יום של שמרטפיה יותר בוגר מזה. בכיינות בלתי פוסקת על ההפרעה לשגרה במרכז הארץ (״כבר 70 אזעקות בתל אביב!״), עיסוק אובססיבי בזמני ההתראות ובשינויים בין ההתראה המקדימה לאזעקה ולמה לפעמים זה כך ולפעמים אחרת ו״איפה פיקוד העורף ודובר צה״ל״. ומעל הכל מיקוד היסטרי באירועים נקודתיים ותמונות מזירות אירוע, והכל עם סופרלטיביים אובר-דרמטיים על גבול הגרוטסקה.

לכל זה נוספה הפוליטיקה הרגילה שהיא לא רק המשכה של המלחמה באמצעים אחרים אלא כל מה שעיתונאים וצייצנים פה מסוגלים בכלל לראות. ביבי אמר ביבי עשה, ביבי צדק ביבי טעה. פעם אמרו שלישראל אין מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים, אז מסתבר שאין לה גם מדיניות פנים, ובטח שלא עיתונות פנים. רק עיתונות ביבי. דברים שהוא אמר, דברים שהוא עשה, דברים שהוא היה צריך להגיד או טוב שלא עשה. ואשתו וילדיו והחתולים והכלבים. המשאית עם הפוליצרים בדרך, בואו לקחת!

ואז מגיעים הטיעונים הילדותיים, כמו למשל שביבי לא עושה מסיבת עיתונאים. כי באמת מה היינו עושים פה בלי שאלות ״אמיצות״ על ציוצים של הבן שלו או משהו שמרדכי דוד עשה פעם. או חלומות על ״סיום המלחמה״ ומה יהיה ״ביום שאחרי״. לפעמים נראה שצריך להסביר לאנשים לאט ועם ניקוד באיזה עולם הם חיים ומה פירוש המילה ״מציאות״.

זה לא שאין דברים חשובים לתקשורת ולמובילי דעת קהל לעסוק בהם. אלו ימים היסטוריים וקורים פה תהליכים היסטוריים. נכון וראוי לתווך לציבור את משמעותם ולשאול שאלות חשובות על המהלכים האסטרטגיים והצבאיים שמתרחשים לנגד עינינו. במקום זה אנחנו מקבלים מנה מרוכזת של דוברות חיל האוויר מטובלת בסרטונים ממשחקי מחשב יחד עם קפלניזם במסווה של ״פרשנות״. וכמובן הלהקה הרגילה של הידלינים ושות׳ שאמורים להסביר לנו למה מה שקורה פה רע כי ביבי.

אפס הבנה של גודל השעה, אפס התעלות למבחן הלאומי. הציבור חכם יותר מזה ואחראי יותר מזה. אנשים מבינים שלפעמים אין ברירה אלא להילחם ושיש כאן הזדמנות היסטורית להשלים את המלאכה. ולא אכפת להם דברים שביבי אמר או תדרוכים של טראמפ לברק רביד. בניגוד לתדמית הפטרונית, הציבור בוגר יותר מהתקשורת שלו והוא מבין דברים שגם מיליון שנה של שירות בגל״צ לא יצליחו להפנים. יש לנו עם קשוח, והוא שואג כארי. שומעים אותו חזק וברור, מעל לכל היללות והבכי.

The post שאגת הארי, יללת השמאל appeared first on מידה.

מה קרה?

עד לטבח ה־7.10 היו השטחים הפתוחים ביהודה ושומרון בשליטתם המוחלטת של הפלסטינים. יהודים לא העזו לצאת אל השטח הפתוח והערבים חשו בו בנוח ועשו בו כבשלהם. לכולנו זכורים גם מקרי רצח מחרידים של יהודים שהעזו לצאת לשטח הפתוח ללא הגנה. בעקבות הטבח הוחלט להגדיל את מרחבי האבטחה סביב הישובים ולצאת אל השטח הפתוח, כדי לדחוק ממנו את הפלסטינים. המאבק הזה נושא פירות רבים, בעיקר בזכות מפעל החוות, והשטח הפתוח בבקעה וביו"ש חוזר לבעלי הארץ – היהודים.

כחלק ממהלך נרחב זה, פרץ ביום שני שעבר שופל ישראלי דרך ביטחון בשטח הפתוח שסביב הישוב שילה בבנימין. בסרטון המתעד את עבודת השופל שצולם בידי פלסטיני, כנראה תושב הכפר הסמוך קריות, הוא נשמע בפירוש מעודד את ערביי האזור להגיע לשטח ולתקוף את מפעיל השופל.

צילומי מסך מתוך קבוצת טלגרם של תושבי קריות, מעידים על התססה מאורגנת וקריאה לערביי קריות לרדת לשטח ולהילחם במפעיל השופל. ואכן, עשרות פורעים ערבים התקרבו אל השופל והחלו לרגום אותו בסלעים. מפעיל השופל שחש שחייו בסכנה הזעיק את הצבא, שאכן הגיע, חילץ אותו באש והותיר במקום שתי גופות של ערבים תושבי קריות שעזבו את ביתם והצטרפו אל הפורעים.

על כל הפרטים האלה אין מחלוקת בין המתיישבים היהודים לבין צה"ל (שמגדיר את התקרית כ"חיכוך"). השאלה היחידה היא האם הירי בפורעים בוצע בהתאם לנהלים. נפתחה חקירה והצבא טרם פרסם את ממצאיה.

איך סוקרה התקרית?

הכותרת שפורסמה בתאגיד השידור הציבורי 'כאן חדשות', לא הותירה מקום לספק מי הצד הרע בסיפור:

"שני פלסטינים נורו למוות בבנימין; המשטרה: היורה הוא חייל". כך סתם נורו, כלומר הוצאו להורג, ללא סיבה וללא אירוע מקדים.

כתב התאגיד רועי שרון הלך צעד נוסף. הכותרת שלו היתה: "יהודים ירו למוות בשני פלסטינים בכפר קריות בשומרון". לא במקרה הפך שרון את ה"חייל" ל"יהודים", כלומר לרמוז לקוראים שמי שירו למוות בשני התמימים היו מתנחלים ולא חיילים.

לדיווח שלו צרף שרון סרטון שנראה שצולם מתוך כפר קריות ובו נראים אנשים, כפי הנראה יהודים, יורים בנשק ליד אחד מבתי הכפר. כלומר את הסרטון צילמו פלסטינים, הוא הגיע לידיו של שרון, שפרסם אותו בצירוף האשמה הגורפת על הוצאה שרירותית להורג של שני פלסטינים בידי "יהודים" ללא כל סיבה.

יחשוב כל אחד לעצמו, מששמע את פרטי האירוע, האם הדרך הנכונה לתארו בתאגיד השידור הציבורי הישראלי, היא הדרך שבה בחרו התאגיד וכתבו רועי שרון.

ההקשר הרחב והלקחים

אחת הטכניקות השימושיות של תועמלני האויב, המנסים בכל כוחם לברוא את עלילת "אלימות המתנחלים", היא לתת לכל הפראיירים שלהם בתקשורת הישראלית חצי אמת, כלומר לתאר תקריות מהאמצע, מהתגובה היהודית, ולא מההתחלה, מהתוקפנות הערבית.

זאת אכן הגרסה של האויב, למשל חמאס, שמיהר לפרסם פוסטרים של 2 ההרוגים מטעמו ותיאר אותם כשניים שנהרגו תוך כדי משימת ג'יהאד. את הגרסה הזו נחפזו שרון והתאגיד להציג כעובדה.

העניין בחקירה, נמתין ונראה. כבר עכשיו ברור שהאלימות הראשונה הייתה של ערביי קריות, שניסו לבצע לינץ' במפעיל השופל. על סמך אינספור ניסיונות העבר, סביר להניח שהחקירה תעלה שגם הפעם הגרסה הצודקת היא גרסת היהודים וכי הערבים שיקרו כהרגלם.

הצגת התקרית באופן שבו הוצגה בידי התאגיד ושרון, נובעת מהאמונה הרווחת בשמאל הרדיקלי לפיה הגיוני שמתנחלים ירצחו כך סתם ערבים ללא סיבה. אבל אנחנו מכירים את המתנחלים, וגם את הערבים, ולכן חושדים שאנחנו שוב, בפעם המי יודע כמה, באירוע של תיאור תקרית מהאמצע ולא מההתחלה, במסגרת קמפיין השקר על אודות "אלימות המתנחלים", שאותו משרתים במסירות התאגיד ושרון.

בעיניי זה נבזי, מכוער ובעיקר מאד לא מקצועי. ואם זה מה שיש לתאגיד לתת לנו, ועוד מהכסף שלנו, אין לנו צורך בו.

ובעיקר יש לשים לב להקשר הרחב של האירוע, והוא המאבק על השטחים הפתוחים הניטש בכל רחבי יהודה, שומרון ובקעת הירדן.

The post האירוע בכפר קריות: התאגיד שוב בחר בצד הלא הנכון appeared first on מידה.

יש מלחמות שחשובות יותר מאחרות. ישנו קונצנזוס הולך ומתרחב לפיו המלחמה באיראן עשויה להתברר כעימות המשמעותי ביותר במזרח התיכון מאז מלחמת עיראק. "משמעותי" כמובן – יכול להיות לטוב או לרע. מלחמת עיראק התבררה בסופו של דבר כאסון גם עבור עיראק וגם עבור ארצות הברית. עבור עיראק המלחמה גבתה מחיר אנושי עצום, שחררה אלימות עדתית והחזירה את התפתחות המדינה לאחור לפחות בשני עשורים. עבור ארצות הברית, היא הטילה עלות כספית אדירה, פגעה באמינות האמריקאית והפכה להסחת דעת אסטרטגית מעלייתה של סין.

אך ההשלכות של מלחמת עיראק חרגו הרבה מעבר לעיראק. התרחבות ההשפעה האזורית של איראן החריפה את הקיטוב העדתי ברחבי המזרח התיכון – מלבנון ועד תימן. דאעש צמח מתוך הכאוס ששחררה המלחמה ובמשך זמן קצר שלט בחלקים גדולים מעיראק וסוריה. עלייתו גם תרמה לגל העקירה שבסופו של דבר שלח מיליוני פליטים לעבר אירופה. כל מלחמה שותלת את הזרעים של העימות הבא, לעיתים בדרכים שאיש אינו צופה מראש. בכך שחיזקה את איראן, מלחמת עיראק הציבה את טהרן במסלול התנגשות עם מדינות ערב הסוניות, עם ישראל ובסופו של דבר גם עם ארצות הברית.

במבט לאחור הכול תמיד נראה ברור, אבל דבר אחד אפשר לומר בוודאות: החלטתו של ג'ורג' וו. בוש לפלוש לעיראק ב-2003 סייעה להכשיר את הקרקע לעימות עם איראן שאנו עדים לו היום. האם למלחמה באיראן יהיו השלכות מרחיקות לכת כמו למלחמת עיראק תלוי באופן שבו היא תסתיים. אז מהי תמונת הסיום? תגובת השווקים הפיננסיים למלחמה עד כה אומרת הרבה על האופן שבו וול סטריט חושבת על תמונת הסיום, ועל המסלולים שעשויים להוביל לשם. נכון ליום חמישי מחיר הנפט עולה, תשואות האג"ח עולות וגם הדולר האמריקאי מתחזק. המניות בארה"ב נותרו כמעט ללא שינוי, אבל המניות בשאר העולם ירדו בכ-5%. חלק מתנועת המחירים הזו משקף מימושים של פוזיציות רוויות, שנבנו לפני המלחמה. אבל זה גם מרמז על שתי מסקנות רחבות יותר: ראשית, המשקיעים רואים במלחמה בעיקר כזעזוע אינפלציוני ולא כזעזוע עבור הצמיחה. שנית, הם מאמינים שארצות הברית ממוצבת טוב יותר להתמודד עם הזעזוע האינפלציוני הזה משאר העולם. שתי ההנחות האלו עם זאת, תקפות רק אם העימות יהיה קצר מועד. השוק בבירור לא מתמחר מלחמה ממושכת. רוב המשקיעים שאני מדבר איתם מאמינים שמבין מגוון התוצאות האפשריות, התרחיש הסביר ביותר נמצא בקצה השני של הספקטרום. או שנראה עוד רגע של התקפלות ("TACO"), כאשר טראמפ יאבד סבלנות ויחפש נקודת סיום מהירה, או שאיראן תיכנע כאשר לטהרן יאזלו המשאבים והיכולת להמשיך ולהתנגד.

האם הקונצנזוס הזה יתברר כנכון? האם לאיראן יאזלו בקרוב המשאבים הנחוצים כדי להישאר במלחמה? ההערכה היא שאיראן פתחה את העימות עם בערך 2,500 טילים בליסטיים. הירידה החדה בקצב שיגור הטילים שלה במהלך השבוע האחרון, הובילה פרשנים רבים למסקנה שלאיראן מתחילים להיגמר הטילים, ולא רק טילים – טראמפ הכריז אתמול שגם משגרי הטילים של איראן מתחילים להיגמר. על בסיס ההערכה הזו, יש גורמים שאומרים שאיראן עשויה להיות מסוגלת להמשיך בקצב התקיפות הנוכחי רק עוד כמה ימים. ייתכן שזה אכן יהיה המצב, אבל יש גם הסבר אפשרי אחר לירידה בקצב השיגורים. ייתכן שזה משקף שימור אסטרטגי של משאבים כאשר איראן מתכוננת למלחמת התשה ממושכת. במלחמת 12 הימים בשנה שעברה, איראן שמרה חלק מהטילים המתקדמים ביותר שלה לשלבים המאוחרים יותר של העימות. האם ייתכן שטהרן פועלת שוב לפי אותה תכנית?

כמו כולם, גם איראן יודעת שטראמפ נוטה להתקפל כשהלחץ עליו גובר. משום כך לטהרן יש תמריץ חזק למשוך את העימות כמה שיותר זמן. למעשה, ייתכן שזוהי הדרך היחידה שבה יהיה לה סיכוי מול העוצמה הצבאית המשולבת של ארה"ב וישראל. עם זאת, כדי לעשות זאת, איראן חייבת לגרום לארצות הברית ולישראל להילחם בתנאים שמקהים את היתרון של הטכנולוגיה הצבאית העדיפה שלהן. החלטתה של איראן לסגור את מצר הורמוז צריכה להיבחן בהקשר הזה. כמו החות'ים בבאב אל-מנדב, גם איראן שולטת בצוואר בקבוק ימי קריטי: מצר הורמוז. רוחבו של באב אל-מנדב הוא רק 32 ק"מ ושל מצר הורמוז רק 33 ק"מ בנקודות הצרות ביותר שלהם. נתיבי השיט שניתן להשתמש בהם צרים הרבה יותר. החות'ים הוכיחו שבתנאים כאלה, אפילו כלי נשק לא מתוחכמים יחסית כמו טילים נגד ספינות, כטב"מים, מוקשים ימיים וסירות תקיפה קטנות יכולים לשבש קשות את השיט בין אסיה לאירופה. איראן יכולה להשתמש בטקטיקות דומות כדי לאיים על התנועה אל ומחוץ למפרץ הפרסי. זו הסיבה שאני מתקשה לראות כיצד השמדת 20 כלי שיט של חיל הים האיראני במהלך השבוע האחרון תפגע באופן משמעותי ביכולתה של איראן לשבש את התנועה דרך מצר הורמוז.

בערך 20% מאספקת הנפט העולמית עוברת בדרך כלל דרך הורמוז, מה שהופך אותו לצוואר הבקבוק האנרגטי החשוב בעולם. תנועת המכליות דרך המצר ירדה לפי דיווחים בכ-90% בהשוואה לרמות הרגילות בימים האחרונים. 20% מאספקת הנפט העולמית הם בערך 20 מיליון חביות ביום. הקשר בין מחירי הנפט לשיבושים באספקה הוא מאוד לא ליניארי. בשל העובדה שגם ההיצע וגם הביקוש קשיחים מאוד בטווח הקצר, אפילו שיבושים קטנים יחסית יכולים לייצר תנודות מחירים גדולות. העלייה של בערך 30% בחוזי הנפט לחודש הקרוב מאז תחילת השנה מרמזת שהשוק מתמחר שיבוש זמני של בערך 2 מיליון חביות ביום. בהתחשב בכך שייצוא הנפט של איראן עצמה כבר קרוב ל-1.5 מיליון חביות ביום, המשמעות היא שהשוק לא מתמחר שום דבר שקרוב לסגירה ממושכת של מצר הורמוז. סגירה כזו תסיר כמות גדולה בהרבה של נפט מהשוק העולמי וסביר שתהיה לה השלכות הרסניות גם על הכלכלה העולמית וגם על הכלכלה האמריקאית. זה נכון במיוחד לאור הסנקציות המתמשכות על יצוא הנפט הרוסי.

לאור כל זאת, ההסבר הסביר היחיד לעמידותו של שוק המניות האמריקאי הוא שהמשקיעים אינם מאמינים שאיראן תצליח לחסום את מצר הורמוז ליותר מכמה ימים, או שהשוק חושב שטראמפ יתקפל לפני שמחירי הנפט יעלו הרבה יותר. אני חושב שהשוק אולי ממעיט בהערכת יכולתה של איראן לעצור את זרימת הנפט מהמפרץ הפרסי, אך ייתכן שהוא גם מגזים בהערכת הסיכוי שטראמפ יתקפל. זאת משום שפסק הדין של בית המשפט העליון נגד המכסים של טראמפ הפך אותו לכל דבר ועניין, ל"ברווז צולע". בכמה מהסרטונים הקודמים טענתי שהרעיון של טראמפ להחזר מכסים של 2,000 דולר היה ההזדמנות היחידה שהייתה לו להציב את המפלגה הרפובליקנית בעמדה תחרותית לקראת בחירות האמצע. החלטת בית המשפט העליון האמריקאי (לפסול את המכסים) חיסלה כל סיכוי ריאלי שהקונגרס יתלכד מאחורי הרעיון הזה.

עם מרחב תמרון הולך ומצטמצם בזירה הפנימית שלו, מדיניות החוץ עשויה להיות כעת הזירה היחידה שבה טראמפ יכול להשאיר את חותמו. כאשר נשיאים הופכים לברווז צולע, לעיתים קרובות הם מסיטים את המיקוד מהפוליטיקה אל המורשת. ריצ'רד ניקסון, ביל קלינטון וברק אובמה הם רק כמה דוגמאות לכך. לטוב או לרע, המורשת החשובה ביותר של טראמפ בתחום מדיניות החוץ תהיה כנראה איראן. הוא פרש מהסכם הגרעין עם איראן בתקופת כהונתו הראשונה, הטיל מחדש סנקציות כבדות על טהרן ובסופו של דבר הורה על תקיפת מתקני הגרעין של איראן בשנה שעברה. במובנים רבים מסלול כהונתו של טראמפ היה בלתי נפרד מן העימות עם טהרן. טראמפ לא יכול לסגת עכשיו מול איראן מבלי להיראות חלש מאוד. זה נכון במיוחד לאור העמקת הקשרים בין איראן לסין.

בסרטון קודם דנתי בהשלמת מסילת הברזל בין איראן לסין שבקרוב תהפוך את הסנקציות האמריקאיות על ייצוא הנפט של איראן לפחות יעילות בהרבה. דיווחים שלפיהם איראן פרסה לאחרונה כמה ממערכות המכ"ם המתקדמות ביותר של סין, וששתי המדינות קרובות לסגור עסקה לטילים על־קוליים נגד ספינות, מחזקים עוד יותר את ההערכה שחלון ההזדמנויות עבור ארה"ב לכפות את רצונה על איראן עלול להיסגר במהירות. לאור כל זאת, אני חושב שטראמפ לא יתקפל ולא יכול להתקפל מול איראן. טראמפ אמר לפני יומיים שמעולם "לא קיבל כל כך הרבה מחמאות" על משהו, כמו על החלטתו לתקוף את איראן. הוא הוסיף ש"אנשים הרגישו שזה משהו שחייב היה להיעשות". אני חושב שהוא התכוון למה שאמר, לשם שינוי. זה נשמע די אישי לאוזניי. לעניות דעתי, משקיעים שקונים מניות בירידות בציפייה לעוד רגע של התקפלות של טראמפ עלולים להתאכזב. השוק מתייחס למלחמה עם איראן כאל זעזוע אינפלציוני ולא כאל זעזוע עבור הצמיחה. זה משקף אמונה בכך שהמלחמה והפגיעה באספקת הנפט יהיו קצרות מועד. ביחס לציפיות השוק, אני לא רואה דרך קלה עבור ארה"ב לשחרר את האחיזה של איראן במצר הורמוז. ואני גם לא רואה את טראמפ נסוג בזמן הקרוב. אם אני צודק, המלחמה תהפוך למכוערת יותר לפני שהמצב ישתפר.

The post טראמפ ילך עד הסוף appeared first on מידה.

טענה זו דרושה הסבר קצר. במאמר חשוב שכותרתו 'סוף המנהיג הוא לא סוף המערכה', מבהיר המומחה לאיראן ד"ר רז צימט, כי המערכת השלטונית שהתבססה באיראן ב-47 השנים האחרונות היא מערכת איתנה ומשומנת היטב, כזו שגם חיסול חמנאי וצמרת משמרות המהפכה אין בהם להוביל לפירוקה. לטענתו, המוצאת לה סימוכין גם בקרב 'איראנולוגים' נוספים, המערכת הפוליטית באיראן מורכבת משתי מערכות שלטוניות הפועלות במקביל ומקיימות ביניהן מתח ניגודי משלים. המערכת הראשונה היא המערכת האזרחי הכוללת את הנשיא והפרלמנט ומנהלת את ענייני המדינה השוטפים. השנייה היא המערכת של המהפכה, ובראשה המנהיג הדתי, המסתייע במועצת שומרי החוקה ובמועצת שמירת האינטרסים של המהפכה. הודות למוקדי הכח הנתונים למרותו ובעיקרם הצבא האיראני, משמרות המהפכה, גופי המודיעין וכוחות בטחון הפנים, המילה האחרונה שייכת למנהיג הדתי.

כלומר בשונה ממשטרים טוטליטריים שבהם כל החוטים מובילים לשליט, באיראן קיימת כפילות מובנת בין מוקדי הכח האזרחיים והמהפכניים, מה שמכריח אותם לנהל תחרות חריפה על מנת לזכות במשאבים ולהשפיע על ההחלטות. הקונסרוקציה השלטונית של צבא – מול משמרות מהפכה, מערכת משפט – מול בתי דין מהפכניים, פרלמנט – מול מועצת שומרי החוקה, קרויה 'כפילות מוסדית', ומזכירה משטרים רודניים אחרים כמו זה של היטלר בגרמניה. בדומה למשטר הנאצי, נמנעו גם האייתוללה חומייני, ויורשו חמנאי, מלבנות פירמידה שלטונית מסודרת, והעדיפו תחתיה רשת סבוכה של מוסדות וגופים חופפים, שיצרו מעין 'ספגטי ניהולי', שהבטיח חסינות ושרידות, אל מול טלטלות פנימיות וחיצוניות כאחד, דוגמת מלחמת איראן עיראק המדממת, ו"המהפכה הירוקה". מיותר לציין שמבנה שבו יד שמאל אינה יודעת עושה ימין אינו יעיל אבל הופך את המערכת השלטונית למן הידרה רבת-ראשים, שבה כריתת ראש אחד גורמת לצמיחת שניים במקומו. הרקולס כזכור הצליח להרוג את ההידרה המיתולוגית, רק לאחר שצרב באש, את מקום החיתוך של כל ראש שכרת.

המסקנה המתבקשת היא שלא יהיה פשוט, בלשון המעטה, להפיל את משטר האייתוללות, יעמוד בראשו מי שיעמוד. הטיעון המקובל הוא שבהיעדר האקס פקטור של כניסת כוחות קרקעיים לשטח איראן לא נראה בזמן הקרוב יציאה של מיליוני איראנים לרחובות. הבעיה היא שישראל רחוקה מדי והמשימה הזו בכל מקרה גדולה עליה בכמה וכמה מספרים, וטראמפ, אף שלא שלל את הרעיון על הסף, אינו רוצה ככל הנראה לראות מגפים אמריקאיים על אדמת איראן. יש הטוענים שהמשטר האיראני כבר על סף קריסה ושלא יוכל להמשיך במלחמה הנוכחית מבחינה כלכלית וחברתית, כלומר שהמחסור החמור במוצרי מזון בסיסיים, העתיד עוד להחריף בגלל מהמצור האמריקאי, האינפלציה המטורפת, תחולת העוני המתקרבת ל-40% מהאוכלוסיה, האבטלהה המונית, אי השיויון בין המקורבים לשלטון וכל היתר, הכישלונות המחפירים שנוחל המשטר במערכה הנוכחית ועוד, עתידים להוביל ליציאת מיליונים לרחובות. נשמע הגיוני, אלא אם מביאים בחשבון שני גורמים נוספים, זמן – ואידאולוגיה רצחנית. נתחיל בראשון.

הזמן העומד לרשות שותפינו האמריקאים מוגבל. המהלך הצבאי שמוביל טראמפ נוגד את דעת הקהל בארצו, והוא יודע שהוא חייב להשיג תוך 60 יום לכל היותר את אישור הקונגרס, מה שלא נראה סביר במצב הענינים הנוכחי ועלול לאלץ אותו להחזיר את הארמדה היפיפיה לארה"ב. לוח הזמנים עלול גם להתקצר אם מספר הקרבנות בקרב הכוחות האמריקאים יזנק חלילה, אם מחיר הנפט יאמיר, או אם הסינים יגיבו על חסימת מיצרי הורמוז במצור על טיוואן. הגורם השני, שאותו חובה להביא בחשבון, הוא מיליון נושאי נשק פאנטיים, אנשי משמרות המהפכה ובטחון הפנים. נוכח האינדוקטרינציה העמוקה שעברו, הללו לא יאפשרו לשום גורם להשתלט על מרכזי השלטון ללא מאבק נחוש. ההנחה כי המצב הכלכלי יוביל בהכרח להתקוממות עממית שתפיל את המשטר – מתעלם מן האפשרות ההפוכה, שההפגנות עלולות להסתיים במרחץ דמים מחריד ולא במהפכה. ההסטוריה מלמדת, כי שאלת הישרדותו של משטר רודני, אינה מוכרעת במספר המפגינים ברחובות אלא בנחישותם של אלו המחזיקים בנשק לתמוך בצד זה או אחר.

יש הסבורים כי הגיאוגרפיה האתנית של איראן עשויה לספק את התשובה. הרוב הפרסי מרוכז במרכז המדינה, והמיעוטים פרוסים לאורך גבולותיה. בולט במיוחד המיעוט הכורדי, המונה כ־6 מיליון בכורדיסטן העיראקית (KRG) וכ־10 מיליון בצפון־מערב איראן, משני עברי הרי הזגרוס. הגבול בן כ־220 הקילומטרים בין כורדיסטן לאיראן מתפתל בין רכסי הרים תלולים ומקשה מאוד על שליטה ביטחונית מלאה, מה שמאפשר לארגוני גרילה כורדיים איראניים, לפעול בשטח איראן, ולסגת בהמשך לכורדיסטן ולמצוא בה מחסה. בשנת 1946 הצליחו הכורדים האיראניים, בסיוע ברה"מ, להקים מדינה קטנה בצפון־מערב איראן, "הרפובליקה של מהבאד". המדינה שרדה אמנם שנה בלבד אך הותירה טראומה עמוקה אצל השלטון וגרמה לו לחזק את השליטה הצבאית ואת הפיקוח 'המהפכני' על המרחב הכורדי, במיוחד באזורי מריוואן–סננדג׳, כרמנשה ופיראנשהר–מהבאד, ובמעברי ההרים, ולצאת משם למבצעים נגד בסיסי הגרילה, על מנת למנוע אפשרות שהתסיסה תתפשט גם למיעוטים אחרים.

בימים האחרונים יש דיווחים תקשורתיים על עליית מדרגה בעימות המזוין באזור, כולל תקיפות גרילה כורדיות על מוצבים ועמדות איראניות בסיוע חה"א הישראלי והאמריקאי והפגזות ארטילריות נרחבות והפעלת כטבמ"ים איראניים מנגד, ובפרט לעבר אירביל, בירת כורדיסטן העירקית. אבל מי שמצפה לכך שבשלב מסויים נראה מאות טנדרי טויוטה דוהרים לעבר טהרן על מנת להפיל את המשטר רואה מהירהורי ליבו. לכורדיסטן העירקית (KRG) יש אמנם צבא יבשה גדול, ה'פשמרגה' (המישירים מבט אל המוות), המונה כמאה חמישים אלף לוחמים מנוסים, אבל למרות הקרבה האתנית, בין הנהגת כורדיסטן לבין הארגונים הכורדיים הפועלים באיראן, אין ביניהם סולידריות ממשית, ולכן קשה מאוד להאמין שהאיש החזק בפוליטיקה הכורדית, מסעוד בראזני, יסכים להפעיל את הפשמרגה על מנת לסייע לאחיו שמעבר להרים, קל וחומר להדהיר אותם לעבר טהרן. הטרגדיה של הכורדים היא מעולם לא הצליחו להתגבר על הפיצול ביניהם ולהשמיע קול אחיד. גם הכורדים באיראן מפולגים מאוד. רוב הכורדים הם סונים, אבל יש מיעוט גדול של סופיים ויארסנים (נוטים לשיעה). למרות המגמות האירידנטיות, יש במג'לס האיראני כ-20 חברי פרלמנט כורדים, חלק מהכורדים קומוניסטים, אבל יש גם לאומנים הנאמנים למשטר ומשרתים בצבא הסדיר האיראני (Artesh)' ביניהם כאלה הנושאים דרגות סא"ל, אל"מ ואפילו תא"ל. גם ארגוני הגרילה של הכורדים האיראניים אינם מדברים באותה שפה. לפי 'איראנולוגים' יש 4 ארגונים כורדיים איראניים, הנאבקים לאירידנטיות, עם אג’נדות, יכולות צבאיות, וקשרים חיצוניים שונים, ואינם בהכרח משתפים פעולה זה עם זה. הארגון הפעיל ביותר מביניהם מבחינה צבאית הוא ה-PJAK, המפלגה לחיים חופשיים בכורדיסטן, הקשור אידאולוגית ל-PKK הקומוניסטי. בסה"כ מדובר על כ-6000 לוחמים לכל היותר, ורובם נמצאים בבסיסים באזורי הגבול עם איראן. לנוכח פער עצום מול כוח הצבאי האיראני העומד מולם, הכולל עשרות אלפי חיילים של צבא איראן, משמרות המהפכה, ומיליציית הבסיג', ובהיעדר עומק טריטוריאלי או סיוע רציני מכורדיסטן, הארגונים הללו יכולים לכל היותר לבצע פשיטות מוגבלות, אבל לא להשתלט על שטח, או לאיים על המשטר.

הגם שאין לפסול על הסף תרחיש של לחץ מצטבר מן השוליים האתניים כלפי המרכז, קשה להאמין כי פעולות גרילה של הכורדים, הבלוצ'ים ויתר המיעוטים המדוכאים יובילו להתפרקות איראן. לפי דיווח עדכני של הוושינגטון פוסט, טראמפ הבטיח למנהיגי הכורדים באיראן ובכורדיסטן, להגביר את החיפוי האווירי הנוכחי שהוא מעניק להם וסיוע נוסף אם יפעלו להשתלט על שטחים במערב איראן, אבל לאור הניסיון שצברו במזה"ת, קשה להאמין שהאמריקאים מעונינים בהתפרקות איראן. סביר יותר להניח שמדובר במבצע השפעה פסיכולוגי מבריק המכוון לצבא האיראני (הארטש). צבא סדיר היונק את כוחו מכל שכבות החברה ומופקד על הגנת המדינה, זאת על מנת שיציב משקל נגד אפקטיבי מול הלוחמים הפנטיים של משמרות המהפכה, שכאמור יעשו הכל על מנת להגן על המשטר.

האייתוללות פעלו אמנם במשך עשרות שנים להצניע את ההיסטוריה והמסורת של העם הפרסי, אך רבים באיראן ממשיכים לראות בעבר הפרסי – ובייחוד בתקופת כורש הגדול וממשיכיו, מקור מרכזי לגאווה לאומית. בהנחה שהצבא הסדיר האיראני נבדל במעמדו ובזהותו ממשמרות המהפכה האינדוקטרינרי, ומאמין שייעודו הוא להגן על המדינה ולא על המשטר, ייתכן כי תחושת אחריות להגנת אחדותה של איראן תדחוף גורמים בתוכו לפעול להפלת משטר הנתפס בעיניהם כמי שמוביל את המדינה לעבר סכנת התפוררות, המלווה באסון כלכלי וחברתי. כאשר מדינתם נתפסת כמצויה בסכנה, צבאות הנאמנים למסורת הלאומית, נוטים לתפוס עצמם כמגיני האומה ולאו דווקא כמגיני המשטר. יש לכך לא מעט תקדימים היסטוריים: למשל קשר ה-20 ביולי בגרמניה 1944 (שנכשל), מהפכת 26 במאי 1960 בטורקיה, מהפכת הציפורניים בפורטוגל 1974 ואחרים… האופוזיציה האיראנית, האמינה בדרך כלל, מפרסמת בימים אלו ידיעות על עריקה של יחידות צבא איראניות שלמות, לפקיסטן ואפגניסטן השכנות, וייתכן שמדובר בסנונית המבשרת את האביב.

אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד הוא ד"ר להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות, איש הייטק וסמנכ"ל לשעבר בחברת אמדוקס. מילא מגוון תפקידי פיקוד ומטה במערך החי"ר, ומייסד פו"ם 'אפק' להכשרה בינזרועית בצה"ל.

The post זה לא יקרה בלי הצבא האיראני appeared first on מידה.

אלא שכפי שהראינו בעבר ביחס לשיח האפולוגטי על האסלאם, יש הבדל מהותי בין סובלנות כלפי בני אדם לבין לגיטימציה לדוקטרינה. הקמפיין שפתחנו ב–CSPII מבקש לחדד את ההבחנה הזו. בשבועות האחרונים שלחנו מכתב לאלפי נמענים בעשרות עיריות ברחבי העולם הלא-מוסלמי – בישראל, גרמניה, צרפת, אוסטריה, ספרד, סלובקיה, איטליה, ארה"ב ועוד. בין היתר נשלח המכתב לעיריות ירושלים, תל-אביב-יפו וחיפה, וכן לחברי מועצות, ראשי ערים ופוליטיקאים. הבקשה פשוטה: להימנע מקישוטים ואירועי רמדאן במרחב הציבורי, ולהימנע מהיענות להזמנות רשמיות לסעודות איפטאר.

רמדאן אינו אירוע תרבותי ניטרלי

רמדאן איננו "פסטיבל אור" או "חג משפחתי" במובן האזרחי. זהו החודש שבו, על פי האמונה האיסלאמית, ניתן למוחמד הקוראן. במילים אחרות: זו חגיגה לכבוד הדוקטרינה האיסלאמית עצמה – הקוראן, החדית' והסירה. מי שבוחן את המקורות יודע כי חלק משמעותי מהטקסטים האיסלאמיים עוסק ביחס ללא-מוסלמים: באיסור על התיידדות עמם, בדרישה להשפילם פוליטית, ובהצדקה תיאולוגית לג'יהאד. אין מדובר בפרשנות שולית, אלא בלב הדוקטרינה. כאשר עירייה במדינה לא-מוסלמית מקשטת את המרחב הציבורי לכבוד הרמדאן, היא איננה רק "מכבדת קהילה". היא מעניקה לגיטימציה ציבורית לאידאולוגיה שיש לה תוכן ברור מאוד ביחס ללא-מוסלמים.

במכתב הזכרנו נקודה שממעטים לדבר עליה: הקשר ההיסטורי בין רמדאן לבין כיבושים וג'יהאד. קרב בדר – ההתקפה הצבאית הראשונה בהנהגת מוחמד – התרחש במהלך חודש הרמדאן. גם כיבוש מכה אירע ברמדאן. במסורת האיסלאמית אירועים אלו אינם נתפסים כאפיזודה מביכה שיש להתנצל עליה, אלא כהישגים מכוננים.

אין פירוש הדבר שכל מוסלמי החוגג רמדאן חוגג אלימות. אך כן פירוש הדבר שרמדאן איננו מנותק מהקשר תיאולוגי והיסטורי של התפשטות כוח פוליטי-דתי. הרמדאן עוסק בקוראן, ורוב הקוראן עוסק במלחמה בכופרים, למשל: "אני אטיל מורא בלב הכופרים, ואתם הכו על העורף והכו על כל איבר" (סורה 8:12) או "הלחמו באנשים אשר אינם מאמינים באללה ולא ביום האחרון ואינם מקדשים את אשר קידש אללה ושליחו, ואינם מחזיקים בדת האמת – אלה בהם אשר ניתן להם הספר – עד אשר ישלמו את הג'זיה במו ידיהם, בעודם מושפלים" (סורה 9:29).

הקישור הזה בין הרמדאן ובין הכיבושים והמלחמה בכופרים אינו חידוש. לא מזמן הובאו בעיתון קטרי דבריו של הכתב הפלסטיני אדהם אל-שרקעווי: "זהו הרמדאן של קרב בדר, שבו האסלאם שלף בפעם הראשונה את החרב על מנת להגן על הקוראן" – אדהם גם הזכיר את כיבוש מכה מידי הכופרים, את קרב טור (צרפת), וכן את אבן-תיימיה, פרשן אסלאמי סוני שלדבריו מעורר השראה מפני שהשתתף בעצמו בקרב בתחילת המאה ה-14 והראיה כי היותו פוסק דתי לא מחליף את החובה המוטלת על כל מוסלמי להשתתף בג'יהאד.

חופש דת אינו מחייב חסות ציבורית

אירועי איפטאר משותפים מוצגים לעיתים כסמל להרמוניה וביטוי של ידידות. אולם על פי ההלכה האיסלאמית, מפגשים כאלה אינם "ניטרליים". הם חלק ממנגנון הדעווה – הזמנה לאסלאם. על פי הקוראן, יחסי חברות סתמיים עם כופרים הם דבר אסון (סורה 4:144; סורה 3:28). האסלאם אינו דת מיסיונרית במובן הנוצרי הקלאסי, אך הוא כן מחייב שאיפה לעליונות פוליטית של השריעה. כאשר נבחר ציבור משתתף באיפטאר רשמי, הוא אינו רק טועם תמרים. הוא משתתף באירוע שמבחינה דוקטרינרית נועד לקרב לבבות – כלומר, לרכך התנגדות.

אני מודע לטענה שפנייה כזו פוגעת בחופש הדת, אך חופש דת פירושו הזכות של אדם להאמין ולנהוג כרצונו – לא החובה של הרשות המקומית לקדם את אמונתו במרחב הציבורי. מוסלמים רשאים לצום, להתפלל, ולהתכנס. איש אינו מבקש למנוע זאת. אך אין חובה ציבורית לקשט רחובות, להאיר בניינים רשמיים או להפוך את מוסדות המדינה לפלטפורמה לקידום חג דתי-אידאולוגי.

מסר למוסלמים וללא-מוסלמים

נקודה חשובה נוספת שעלתה במכתב: בחברות מוסלמיות רבות קיים לחץ חברתי חזק נגד מי שמבקש לעזוב את הדת או לבקרה. תמיכה ציבורית נלהבת ברמדאן מחזקת את התחושה שאין אלטרנטיבה. איך מוסלמי יוכל להעביר ביקורת על האסלאם, כאשר ראש הממשלה, נשיא המדינה, דובר צה"ל, עיריית תל אביב ועוד נציגים וגופים רבים מברכים לרגל הרמדאן?

השיח הציבורי במערב נוטה לבלבל בין סובלנות לבין הכחשה. הרצון להיראות מכילים מוביל לעיתים להתעלמות מתוכן ממשי. לדוגמה, לאחר שאיימן עודה קרא לערביי ישראל שהתגייסו לכוחות הביטחון "להשליך את הנשק בפרצוף של כוחות הכיבוש" – ערך מחוז ירושלים סעודה חגיגית לשבירת צום הרמדאן ל-30 שוטרים מוסלמים. "הערב הזה מייצג את המשמעות של הביחד", אמר מפקד המחוז לאורחיו. כשם שאיננו חוגגים במרחב הציבורי אידאולוגיות אחרות שיש להן היסטוריה של אלימות פוליטית, כך אין סיבה עקרונית להעניק חסות ציבורית לחודש שמוקדש לחיזוק דוקטרינה דתית-פוליטית בעלת היבטים בעייתיים מובהקים.

הקמפיין של CSPII אינו קורא לפגיעה באנשים, אלא להפסקת הלגיטימציה הציבורית לאידאולוגיה. זהו הבדל יסודי. הדיון על רמדאן איננו דיון על תמרים ופנסים. הוא דיון על גבולות המרחב הציבורי במדינות חופשיות – ועל השאלה האם בשם הסובלנות אנו מאמצים בלי משים דוקטרינה שאיננה סובלנית כלפינו.

אייל ליאור הוא חוקר במרכז הבינלאומי ללימוד האסלאם הפוליטי (CSPII).

The post הרמדאן הוא חג הקוראן והג'יאהד, וצריך להפסיק לתת לו במה appeared first on מידה.

באותה עת התקבל חזונו של נתניהו בהרמת גבה ספקנית כהצהרה שאפתנית שנשמעת טוב מעל הבמה אך רחוקה ממימוש במציאות המזרח תיכונית המפולגת.

מאז בוקרו של יום שבת שעבר, נראה כי החזון הזה קרוב מתמיד להתממש.

כאשר המשטר בטהרן בחר להגיב על התקיפה האמריקנית־ישראלית, הוא לא הסתפק בישראל. הטילים הבליסטיים והכטב"מים כוונו גם – ואולי בעיקר – לעבר שכנותיו הסוניות במפרץ. כבר לא מלחמת שליחים באמצעות החות'ים או מיליציות. זו הייתה פגיעה ישירה בריבונות. שברי טילים בערים, שריפות, אזרחים רצים למקלטים.

באותו רגע, האשליה קרסה.

מדינות שניסו לשמור על איזון עד הרגע האחרון מצאו את עצמן מותקפות ישירות. השיח ברחוב הערבי השתנה בתוך שעות. מה שיכול היה להיות אדישות או ביקורת מרומזת כלפי ישראל הפך לגינוי ברור וחד של איראן. מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ והליגה הערבית פרסמו הודעות חריפות על ההפרה הבוטה של הריבונות. אפילו מצרים שלא נפגעה הצטרפה לגינוי הפגיעה במדינות ערביות "אחיות".

וכאן טמונה הטעות האסטרטגית של טהרן.

במשך שנים הציגה איראן את עצמה כמנהיגת "ציר ההתנגדות". אך ברגע שכיוונה את נשקה לעבר שכנותיה הסוניות, היא איבדה את ההון הפוליטי הזה. בעיני מדינות המפרץ חדלה איראן להיות סמל להתנגדות והפכה לפרויקט התפשטות אימפריאלי המאיים ישירות על ביטחונן הלאומי.

המשטר בטהרן ביקש להרחיב את שדה הקרב כדי להפעיל לחץ. בפועל, הוא יצר התלכדות מחודשת של המחנה המתון. מדינות שהיו קרועות, מפולגות או ניטרליות מצאו את עצמן לפתע באותו צד של המתרס עם ישראל. עבורן, איראן איננה עוד אויב רחוק; היא אויב של העורף.

וזהו הרגע שבו חזון הופך להזדמנות אסטרטגית עבור מדינת ישראל שאסור לנו להחמיץ.

המתקפה האיראנית חשפה את פגיעותה של המבנה הביטחוני המסורתי באזור. היא הדגימה שאין עוד מקום לניטרליות אסטרטגית. מול טילים בליסטיים וכטב"מים ארוכי טווח, גינויים דיפלומטיים אינם מספיקים. נדרש מנגנון קבוע, מתואם ורב־שכבתי – מערכת הגנה אזורית אמיתית.

ברית אברהם, במשמעותה החדשה, איננה רק הרחבה של הסכמי אברהם אלא מהלך צבאי־פוליטי חדש באזור:

• ברית שתתבסס לא רק על שלום דיפלומטי, אלא גם על הגנה משותפת מפני סכנה מתמשכת מצד איראן ושלוחיה.
• ברית שתכלול את ארצות הברית, ישראל ושאר המדינות שחוו או חוששות מחשיפה לאיום איראני.
• מנגנון שיתוף פעולה ביטחוני קבוע שיכול לפעול כמעין נאט"ו אזורי, שישלב מודיעין, יירוט, תיאום מבצעי והרתעה משותפת.

הקמת מנגנון כזה בעת הזו תהיה מסר כפול: מענה להווה ועיצוב העתיד. כאשר טילים יכוונו שוב לעבר סעודיה, בחריין, כווית, האמירויות או ירדן, התשובה לא תהיה מקומית ומבודדת, אלא אזורית ומשולבת.

התקפותיה של איראן על שכנותיה במפרץ אינן רק טעות טקטית. זו טעות אסטרטגית היסטורית מן הסוג שמעצב סדר אזורי לשנים קדימה.

טייסות חיל האוויר פעלו בשמי האזור. אך הדבר שסללו לא היה רק נתיב מבצעי, אלא נתיב פוליטי.

אך כאן מתעוררת שאלה אסטרטגית עמוקה יותר: האם הברית האזורית תישען אך ורק על האיום האיראני? ואם כן, האם נפילת המשטר בטהרן תרוקן אותה מתוכן?

לאחר בחינה גיאופוליטית, התשובה היא לא. האיום האיראני הוא זרז, אך איננו היסוד היחיד.

גם אם המשטר בטהרן ייפול ויוחלף בממשלה מתונה יותר, המזרח התיכון ימשיך להתמודד עם אתגרי ביטחון חוצי גבולות: ארגוני פרוקסי, חוסר יציבות מתמשך בסוריה ובעיראק, איומים במרחב הימי ותחרות בין מעצמות על השפעה אזורית. באזור עשוי אף להתגבש ציר חדש, למשל סביב תנועות המזוהות עם האחים המוסלמים בהובלת טורקיה וקטאר.

ברית אזורית יכולה להתפתח ממנגנון לבלימת איראן למסגרת רחבה יותר של ייצוב אזורי והרתעה.

במובן זה, הברית המתגבשת איננה רק תגובה לאיראן, אלא ביטוי לשינוי מבני עמוק יותר באזור: התכנסותן של מדינות מתונות סביב אינטרסים משותפים של יציבות, טכנולוגיה, הגנה אווירית, נתיבי סחר וביטחון ימי. האיום האיראני חשף את הצורך במערכת אינטגרטיבית, אך גם אם האיום יפחת – הצורך הזה לא ייעלם. הוא יהפוך לבסיס לארכיטקטורת ביטחון ארוכת טווח.

בשונה מהאנלוגיה לברית האמריקנית־סובייטית במלחמת העולם השנייה, אין זו ברית זמנית בין יריבים אידיאולוגיים שנולדה מתוך צורך טקטי. ישראל ומדינות המפרץ אינן אויבות שנאלצו לשתף פעולה. תהליך הנורמליזציה החל זמן רב לפני ההסלמה הנוכחית. הסכמי אברהם יצרו תשתית פוליטית וכלכלית. הממד הביטחוני הוא המשך טבעי, לא פתרון אד־הוק. במובן זה, הדבר דומה יותר לברית ארה"ב–אירופה במסגרת נאט"ו.

דווקא בעת משבר ושיא מתיחות נוצרת דחיפות אמיתית. משום שלמשברים יש ממד פוליטי שמייצר אמון מבצעי. שיתוף פעולה בזמן אמת מול איום משותף יוצר תיאום, שפה מקצועית משותפת ומערכות משולבות שקשה לפרקן לאחר מכן. כאשר נבנית אינטגרציה ביטחונית רב־שכבתית – מודיעין, יירוט, פיקוד ושליטה – היא נוטה להעמיק ולא להתפוגג.

לכן, הקמת ברית אזורית בשיאם של ימים מתוחים איננה סיכון, אלא הזדמנות. בזמן כזה סיכויי הצלחתה עולים משמעותית.

מדינות המפרץ פקחו את עיניהן. נפתח חלון הזדמנויות דיפלומטי. השאלה איננה האם קיים איום משותף, אלא האם תקום מסגרת שתתרגם את ההכרה הזו לברית ממוסדת.

מה שנתפס כהסלמה אזורית עשוי להתברר כרגע המכונן של סדר אזורי חדש. וייתכן שאנו בדיוק ברגע כזה.

הכותב הוא עמית בכיר ב"מכון דוד למדיניות ביטחון", מגיש הפודקאסט "מסע בין רעיונות", ושימש כעוזר מדיני לשר לעניינים אסטרטגיים לשעבר, רון דרמר.

מאמר זה פורסם לראשונה באנגלית בוול סטריט ג'ורנל.

The post המתקפה על איראן היא הזדמנות לברית אזורית חדשה appeared first on מידה.

כידוע, חלק משמעותי מהכוחות שעליהם נשענה האסטרטגיה האזורית של איראן נחלש במידה ניכרת. חיזבאללה, שהיה במשך שנים רבות המרכיב המרכזי במנגנון ההרתעה האיראני, ספג אבדות משמעותיות בעימותים עם ישראל ונאלץ להשקיע משאבים גדולים בשיקום כוחו הצבאי. גם הסביבה הפוליטית בלבנון עצמה משתנה וההתנגדות לפעילות הארגון מצד כוחות פוליטיים וציבוריים שונים הולכת וגוברת. תהליכים דומים מתרחשים גם בזירות אחרות. המיליציות השיעיות בעיראק נתקלות בלחץ פוליטי פנימי גובר, והחות'ים בתימן מתקשים להרחיב את פעילותם מעבר לזירה המקומית.

התפתחויות אלה (גם אינן מאומתות במלואן) מעלות את האפשרות שהעימות האזורי מתחיל לנוע בכיוון ההפוך, אל תוך שטחה של איראן עצמה.

טבעת הפריפריות של איראן

המתבונן בחלוקה האתנית־גיאוגרפית של איראן, יגלה מבנה בעל משמעות אסטרטגית. הגרעין הפרסי של המדינה יושב בעיקר ב"רמה האיראנית" ומוקף באזורים בעלי זהות אתנית מובהקת: הכורדים בצפון־מערב, האזרים בצפון, הערבים בח'וזיסטן בדרום־מערב והבלוצ'ים בדרום־מזרח. גיאוגרפיה זו יוצרת את מה שניתן לכנות "טבעת הפריפריות" של איראן – קשת של אזורים אתניים המקיפה את הגרעין הפרסי של המדינה. במקרה של איראן, דווקא הפריפריות הפנימיות עשויות להפוך לגורם לחץ על הגרעין המרכזי של המדינה.

.

החלוקה האתנית באיראן.כפי שכתבתי בעבר, רוב מדינות המזרח התיכון הן מבנים פוליטיים חדשים יחסית, ולעיתים מלאכותיים, שפגיעותם גוברת כאשר השלטון המרכזי מתקשה לשמור על שליטה בפריפריות האתניות והאזוריות שלהן. במדינות רבות באזור, היציבות האסטרטגית נקבעת לא רק על ידי איומים חיצוניים אלא גם על ידי מבנה הפריפריות האתניות והגיאוגרפיות. כאשר לחץ מתפתח בו־זמנית בכמה אזורים כאלה, גורמים פנימיים מתחילים למלא תפקיד הדומה בחשיבותו לאתגרים גיאופוליטיים חיצוניים. במילים אחרות, ככל שמערכת הפרוקסי החיצונית תמשיך להיחלש, המבנה גיאוגרפי פנימי זה עשוי להפוך לגורם המרכזי של פגיעותה האסטרטגית של המדינה.

המשמעות האסטרטגית של אזורי הפריפריה

בין כל אזורי הפריפריה, האזור האזרי בצפון איראן – הגובל בקווקז – הוא בעל המשקל הדמוגרפי והאסטרטגי הגדול ביותר. האזרים הם אחת הקבוצות האתניות הגדולות במדינה – לפי הערכות שונות מדובר בכ־16 עד 25 אחוז מאוכלוסיית איראן, כלומר כ-15 עד 20 מיליון בני אדם. רבים מהם משולבים במוסדות המדינה ובכלכלה. מבחינת גודלה, אוכלוסיית אזרבייג'ן האיראנית דומה לאוכלוסיית הרפובליקה העצמאית של אזרבייג'ן.

במעברי ההרים בצפון־מערב שולטים הכורדים שאיתם פתחנו. לפי הערכות שונות הכורדים הם כ-8–10 אחוז מאוכלוסיית איראן – כלומר כ-8 עד 9 מיליון בני אדם.

בח'וזיסטן הערבית מרוכז חלק הארי של משאבי האנרגיה של המדינה: כ-80 אחוז ממאגרי הנפט של איראן וכ-60–70 אחוז מהפקת הנפט השוטפת. לפיכך, שליטתה של טהרן בח'וזיסטן היא תנאי מרכזי לתפקודה של מערכת האנרגיה של איראן.

בלוצ'יסטן שולטת בנתיבי התנועה המובילים מן המפרץ הפרסי דרך מצר הורמוז אל האוקיינוס ההודי ואל גבול פקיסטן.

אם כן לאזורי הפריפריה לא רק משמעות אתנו־פוליטית אלא גם חשיבות אסטרטגית ממשית. דרך אזורים אלה עוברים מסדרונות תחבורה ואנרגיה המחברים בין הקווקז, מרכז אסיה והמפרץ הפרסי לבין האוקיינוס ההודי ונתיבי הסחר העולמיים. אזורי הפריפריה הללו יוצרים קשת גיאוגרפית סביב מרכז המדינה. במסגרת טבעת הפריפריות הזו ממלאים הכורדים תפקיד מיוחד. האזורים הכורדיים בצפון־מערב איראן מחוברים גיאוגרפית למרחב כורדי רחב יותר המשתרע דרך עיראק, סוריה וטורקיה. אזור גיאוגרפי רציף זה נתפס במשך שנים רבות על ידי חוקרים כאחד הגורמים האפשריים לשינוי עתידי של המפה הפוליטית במזרח התיכון. במשך שנים רבות פעלו באזור זה ארגונים פוליטיים וצבאיים שונים, והקשרים עם הכורדים בעיראק ובסוריה מעניקים לו עומק אסטרטגי מסוים. המרחב הכורדי הוא אחד האזורים הבודדים במזרח התיכון שבהם מתקיימים במקביל עומק גיאוגרפי, זהות אתנית חזקה וקשרים עם גורמים אזוריים ובינלאומיים.

התקדים ההיסטורי: איראן 1945

בשנת 1945, כאשר כוחות סובייטיים שהו בצפון איראן לאחר מלחמת העולם השנייה, קמו בשטח המדינה שתי ישויות פוליטיות חדשות: ממשלה אוטונומית אזרית בצפון ורפובליקה כורדית במהאבאד שבמערב המדינה. שתי הישויות התקיימו זמן קצר בלבד ונמחקו לאחר נסיגת הכוחות הסובייטיים מאיראן. אף שהפרק הזה היה קצר, עצם הופעתן של ישויות פוליטיות אזוריות בשטח איראן מלמדת כי בתנאים מסוימים שליטתה של טהרן באזורי הפריפריה אינה מובטחת.

עם זאת, עצם קיומן של תנועות התנגדות מקומיות בדרך כלל אינו מספיק כדי לערער את כוחו של שלטון מרכזי. גורם מכריע הוא לעיתים קרובות היכולת של השלטון המרכזי להפעיל את מלוא כוחו הצבאי.

בהקשר זה יש חשיבות מיוחדת לעליונות אווירית. יצירת "מטרייה אווירית" מוגבלת יכולה לשנות באופן משמעותי את מאזן הכוחות, להגביל את תנועת הכוחות האיראניים ולהקשות על ריכוז כוח נגד מוקדי התנגדות אזוריים.

ברית של אינטרסים

כאשר בוחנים את המערכת האזורית הרחבה, ברור שתהליכים כאלה אינם מתרחשים בחלל ריק. המזרח התיכון פועל לעיתים קרובות על בסיס חפיפה חלקית של אינטרסים. ניסיון השנים האחרונות בסוריה מדגים זאת היטב. למרות שרוסיה תמכה במשטר אסד, הצליחה ישראל ליצור מנגנון תיאום עם מוסקבה שאפשר לה לפעול נגד הנוכחות הצבאית האיראנית בסוריה.

במקביל קיים גם ניסיון משמעותי של שיתוף פעולה בין ארצות הברית לכוחות הכורדיים במאבק נגד דאע"ש. הכורדים היו מהכוחות היעילים ביותר שלחמו לצד ארצות הברית. ייתכן אפוא שבקרוב נראה מבנה מורכב יותר של אינטרסים מצטלבים: מצד אחד בין ישראל, הכורדים וארצות הברית, ומצד אחר בין ישראל, הכורדים ורוסיה – בעיקר בהקשר של בלימת ההשפעה הטורקית באזור.

אם הנהגת ישראל תזהה בזמן את השינויים במאזן הכוחות האזורי ותפעל בתיאום הדוק עם ארצות הברית, תוך שמירה על עליונות אווירית מעל צפון ומערב איראן, עשוי להיפתח לראשונה זה עשרות שנים חלון אסטרטגי לשינוי עמוק במעמדה של איראן במזרח התיכון.

The post העיניים על הבדלנים באיראן appeared first on מידה.

אתרי זיקוק נפט, שדות גז, נמלים ונמלי תעופה, בנייני מגורים ובתי מלון – זוהי רשימה חלקית בלבד של המטרות האזרחיות ברחבי המפרץ שהותקפו בידי הרפובליקה האסלאמית ביממות האחרונות. המתקפה האיראנית חסרת התקדים ברחבי המזרח התיכון הפתיעה לגמרי את מדינות המפרץ, שעוד בשבוע שלפני המלחמה יצאו מגדרן כדי להבטיח לאיראן שלא ייעשה שימוש בשטחן כדי לתקוף אותה ותמכו ביוזמות דיפלומטיות להפחתת המתחים בין וושינגטון לטהרן.

ואכן, בעוד שבתחילת יום הקרב הראשון שידרו מדינות המפרץ אי-נחת מהפעולה האמריקנית-ישראלית ומתחו ביקורות בפומבי, הסטת האש האיראנית לעברן ולעבר מדינות ערביות נוספות עוררה גל של גינויים חריפים ויצר אצלן תחושת אחדות מחד ובהילות ביטחונית מאידך.

השיח הרשמי – מתמיכה באיראן לגינויים

השיח הדיפלומטי הרשמי החל בגינויים לישראל ולארה"ב ועבר לאט לאט לגינויים נגד איראן עצמה. ככל שהתקיפות הפכו עוצמתיות יותר ושרירותיות יותר – המדינות גם עברו לעמדה של תוקפנות ממשית.

ערב הסעודית התייצבה בחזית כהרגלה והוקיעה בחריפות את מה שהגדירה כ"תוקפנות איראנית בוטה". בהודעה רשמית הדגישה ריאד את ההזדהות המלאה שלה עם "המדינות האחיות" והצהירה באופן שאינו משתמע לשני פנים כי היא "מעמידה לרשותן את כל יכולותיה לתמיכה בכל צעד שינקטו". בהמשך, ובייחוד לאחר התקיפה האיראנית במתקן הזיקוק של חברת ARAMCO בחוף המזרחי של סעודיה ותקיפת השגרירות האמריקנית בריאד, עלו דיווחים על כך שריאד שוקלת הצטרפות למאמץ המלחמתי בצורה כזאת או אחרת לו תתקוף איראן מחדש.

קטר, ששימשה לא פעם כמתווכת בין טהרן למערב, הביעה "זעזוע עמוק" מהפגיעה בריבונותה. בכירי הממשל הקטרי הבהירו כי הפגיעה "אינה עולה בקנה אחד עם עקרונות יחסי שכנות טובה" וכי המדינה שומרת לעצמה את "מלוא הזכות להגיב". לקטרים היה חשוב להוסיף קריאה לחזרה לשולחן המשא ומתן, שלא במפתיע. אך גם בדוחה עברו לעמדה תוקפנית יותר ומפתיעה יותר, כאשר הודיעו לאחרונה על הפלת מטוסי קרב איראניים מהאוויר בנוסף לדיווח על תקיפה קטרית באיראן. בנוסף משרד החוץ הקטרי פרסם תמלול חלקי של שיחת טלפון משפילה שבין שר החוץ האיראני לבין מקבילו הקטרי, ובה רמז השר הקטרי כי האיראני משקר באומרו שהמטרות האיראניות הן רק מטרות צבאיות אמריקניות ואיים כי התקיפות לא יעברו בשתיקה.

מדינות שונות גם נקטו צעדים דיפלומטיים חריפים. באיחוד האמירויות נשמעו תחילה קולות שדחו את התקיפה הישראלית-אמריקנית באיראן, למשל אנואר גרגאש, שר לשעבר ומקורבו של שר החוץ הנוכחי, שניסה להדגיש כמה ארצו פעלה כדי למנוע את המלחמה ואת השלכותיה ובכך רמז לאחריות של היוזמות. אלא שעם הזמן חטפה אבו דאבי מאות טילים וכטב"מים ושינתה את עמדתה, סגרה את השגרירות שלה בטהרן והחזירה את כלל צוות השגרירות הביתה, כולל השגריר עצמו. גם כווית, שחטפה עשרות טילים וכטב"מים משכנתה השיעית, זימנה את השגריר האיראני לשיחת נזיפה, והבהירה כי "תנקוט את כלל הצעדים הנדרשים להגנה על אדמתה ועמה".

התגובה של עומאן ממחישה כנראה יותר מכל את האכזבה הדיפלומטית של מדינות האזור. עומאן, שאינה נמנית על הזרם השיעי או הסוני, משווה לעצמה תדמית של מדינה נייטרלית ובחודשים האחרונים ניסתה מספר פעמים לתווך בין וושינגטון לטהרן. ביום הראשון למתקפה הביע שר החוץ העומאני, בדר אלבוסעידי, "זעזוע" מהתקיפה על איראן, תוך שהוא מפציר בארה"ב: "זו לא המלחמה שלכם", באופן שמהדהד תפיסות בדלניות בבייס האמריקני של טראמפ. אולם, ככל שחלפו השעות והטילים האיראניים נחתו להפתעתה גם בשטחה שלה, נאלצה גם מסקט, "שוויץ של המזרח התיכון", לשנות טון ולגנות את התקיפות, גם אם בלי להזכיר את מקור המתקפות בתור התחלה.

תגובות אלה מלמדות על שקילה מחודשת של האסטרטגיה שהובילה עד כה את מדינות המפרץ ולפיה יש להכיל את האיום האיראני ולהימנע במידת האפשר מכל פעולה שתוביל להקרסתו.

העיתונות – מבקרים את התוקפנות, מהללים את "ההכלה"

אם הזירה הדיפלומטית התאפיינה בזהירות מתבקשת, הרי שמאמרי המערכת בעיתונים המשפיעים ביותר במפרץ ביטאו קו נחרץ, ולעיתים אף לוחמני, כלפי טהרן. הניתוח התקשורתי חושף חלוקה ברורה לסגנונות שיח, הנעים בין תפיסה אסטרטגית רחבה לבין זעם מקומי, והרבה טפיחה עצמית על השכם של מנהיגי האזור על גילויי "הבגרות" וההכלה.

העיתונות הקטרית גינתה בחריפות את מתקפות הטילים והכטב"מים האיראניות, שהוגדרו כ"טעות אסטרטגית חמורה" וכפגיעה בוטה בריבונות המדינה ובחוק הבינלאומי. העיתונים, ובראשם "אל-שרק" ו-"אל-ראיה", הדגישו כי המתקפה "חושפת את שקרי הטענות האיראניות" בדבר פגיעה בבסיסים אמריקניים בלבד, שכן קטר לא אפשרה שימוש בשטחה לתקיפה באיראן. מאמרי מערכת הביעו אכזבה עמוקה מכך שטהרן בחרה לפגוע דווקא במדינה ששימשה עבורה כגשר דיפלומטי ומתווכת מול המערב, קבעו כי המעשה סותר לחלוטין את עקרונות השכנות הטובה ומנסה לגרור מדינות שלמות לעימות לא להן.

לצד הגינוי, העיתונים העלו על נס את הצלחת ההגנ"א הקטרית ביירוט רוב האיומים והדגישו את היציבות של המדינה. עיתון "אל-ערב" ציין כי היעדר נפגעים בנפש באזורי מגורים מעיד על מוכנות מבצעית גבוהה וניהול סיכונים מדויק, בעוד "אל-וטן" הדגיש את "גל הסולידריות הבינלאומי" הרחב שקיבל האמיר תמים בן חמד אאל ת'אני ממנהיגי העולם. המסר המשותף לכלל העיתונים הוא שקטר שומרת לעצמה את הזכות המלאה להגיב באופן פרופורציונלי להגנת ביטחונה, אך היא עדיין קוראת לקהילה הבינלאומית לפעול לבלימת ההסלמה ולחזרה למסלול של דיאלוג ופירוק נשק.

בעיתון הסעודי "עוכאז" קבע הפרשן חמוד אבו טאלב כי איראן כשלה בהבנת המציאות הגיאופוליטית תחת ממשל טראמפ, ובחרה בטקטיקות של השהיה ומשחקי זמן, שהובילו בסופו של דבר לחיסול המנהיג העליון וצמרת המשטר. הכותב הדגיש כי למרות "המאמצים הדיפלומטיים הכבירים" של ערב הסעודית למנוע מלחמה, טהרן בחרה בצעד פזיז של "ייצוא המשבר" – משחק מילים על אידיאולוגיית "ייצוא המהפכה" – באמצעות תקיפת שכנותיה המפרציות, צעד החושף את כישלונה המבני של פילוסופיית השלטון האיראנית "המקריבה את רווחת עמה". אבו טאלב הבהיר כי אף שריאד העדיפה עד כה להכיל את ההסלמה כדי להגן על יציבות הכלכלה והאנרגיה העולמית, יש לה היכולת והאמצעים לנטרל כל איום חיצוני ולהגן על ריבונותה בנחישות אם תיאלץ לעשות זאת.

בדומה לו, הפרשן הסעודי יוסף אל-דיני הדגיש בעיתון אל-שרק אל-אוסט כי התקיפות האיראניות על תשתיות במפרץ אינן אלא "כשל אסטרטגי" של טהרן, שחשף את חוסר יכולתה להבחין בין זירות העימות ובכך הפכה מדינות שדגלו בניטרליות לאויבות פוטנציאליות. אל-דיני הדגיש כי התפקיד הסעודי בעימות זה הוא להיות המבוגר האחראי; לא לפעול מתוך דחף רגעי של נקמה, אלא להפנים שהגנה על ריבונות ועל עורקי האנרגיה העולמיים (כמו מצרי הורמוז) הם אינטרס בינלאומי עליון. לשיטתו, סעודיה מוכיחה כי עוצמה אסטרטגית נמדדת ביכולת לספוג ולהכיל אירועים כדי למנוע שחיקה של "חזון 2030", אך בה בעת היא מבהירה שהסבלנות אינה צ'ק פתוח, וכי המשך הפגיעה באזרחים ובכלכלה יוביל לשינוי כללי המשחק ולהפעלת מלוא כובד המשקל הצבאי והמדיני של הממלכה.

מאמר המערכת בעיתון הכויתי אל–ג'רידה הטיל את האחריות להידרדרות הביטחונית על המדיניות האיראנית: שאיפות התפשטות, הקמת מיליציות במדינות ערב והתעקשות על פיתוח תוכנית הטילים. לפי המאמר, סבבי המשא ומתן האחרונים בין וושינגטון לטהרן היו מצג שווא שנועד לקנות זמן לשם הכנות למלחמה. מדינות המפרץ מוצאות עצמן במוקד העימות על אף ששמרו על מדיניות של שכנות טובה וניטרליות, והמאמר תהה מדוע על "מדינות שלום" אלו לשאת בתוצאות של עימותים שאין להן יד בהם, והזהיר כי הרחבת מעגל העוינות מצד טהרן תגרום לה לאבד את שכנותיה לצמיתות. הוא סיכם כי התוקפנות האיראנית המופקרת חייבת להפוך ל"מתנה מתוך משבר", שתדחוף את מדינות המפרץ להפעיל מחדש את מערך ההגנה המשותף כברירה אסטרטגית ארוכת טווח ולא רק כתגובה רגעית. המאמר גם ביקר את מועצת הביטחון ואת האו"ם על הסתפקותם בגינויים רפים, וקרא לקהילה הבינלאומית לנצל את רגע המשבר ליצירת יוזמה עולמית לפירוק מנשק גרעיני.

לעומתו, חבר הפרלמנט הכוויתי לשעבר מחמד חוסין אל-דלאל טען בעיתון "אל-קבס" האשים דווקא את ארה"ב וישראל בנזקי המלחמה הנוכחית, ואותה כינה "משוגעת וחסרת תוחלת", שבה נפגעים אזרחים חפים מפשע "משני צדי המתרס". אל-דלאל הזהיר כי המערכה האמריקנית-ציונית נגד איראן אינה מוגבלת רק לנטרול פרויקט הגרעין, אלאחלק מתוכנית אסטרטגית רחבה להשלטת הגמוניה זרה שתשנה את פני האזור ותפגע בריבונותן של המדינות הערביות. לשיטתו, על כווית ומדינות המפרץ לאמץ "סערת נפש חיובית" – דהיינו, התעוררות דחופה ובניית אסטרטגיית הגנה נוקשה ועצמאית כדי להבטיח את הישרדותן אל מול מאבקי הכוחות הגלובליים המאיימים להפוך את אדמותיהן לזירת לחימה קבועה.

עלי עובייד אל-האמלי, פרשן אמירתי, ניתח בעיתון הממסדי "אל-ביאן" את התוקפנות האיראנית כמכוונת נגד ה"פילוסופיה המדינית" של איחוד האמירויות, שמטרתה לגרור את המדינה בכוח לזירת עימות לא לה ולערער את מודל הניטרליות והיציבות שהיא מייצגת. לדבריו, האמירויות מתמודדות עם איום זה בעוצמה טכנולוגית-הגנתית שהוכיחה כי ריבונותן אינה ניתנת להפקרות ובתגובה שקולה ונטולת אמוציונליות המדגישה כי "חוכמה אינה חולשה". לדברי אל האמלי מוקד ההתמודדות הוא החוסן החברתי והאמון המוחלט של הציבור בהנהגה, "נווה מדבר" אמירתי אל מול הניסיונות האיראניים להצית את האזור.

הרשתות החברתיות – גאווה לאומית

לצד הדיפלומטים והעיתונים הממסדיים, הרשתות החברתיות בעולם הערבי סערו גם הן. עד מהרה השיח הפך לזירה של הפגנת עוצמה, כאשר לצד פרץ של גאווה לאומית ופטריוטיות, הופצו אינספור סטטיסטיקות וסרטונים המציגים יירוטים מוצלחים של מערכות ההגנה האווירית, שהפכו לגאוות מדינות המפרץ. עבור יוזרים רבים במפרץ, הצלחות טכנולוגיות אלו נתפסו כהוכחה כהוכחה לעליונתן של המונרכיות המודרניות על פני ה"חלודה" הצבאית של המשטר בטהרן.

המשפיענים הבולטים, הנהנים ממאות אלפי עוקבים, לא הסתפקו בצהלולי היירוטים אלא פנו לניתוח פוליטי נוקב. האני מסהור, פרשן ועיתונאי אמירתי נוסף עם עוקבים רבים טען כי המלחמה והתקיפות האירניות במפרץ אינן אלא תוצאה של מדיניות הפייסנות העולמית מול איראן, שהתגלו ביתר שאת מול החות'ים בתימן. בהקשר דומה, עבד אל-ח'אלק עבדאללה, פרשן ואקדמאי אמירתי בעל השפעה רבה, ביטא את רוח השעה כשהתגאה בפומבי בהחלטת ארצו לסגור את השגרירות באיראן, צעד שנתפס ברחוב האמירתי כהחזרת הכבוד הלאומי.

אל שניהם חבר גם נדים קוטיש, המנהל לשעבר של "סקיי ניוז ערבייה" המזוהה עם איחוד האמירויות, אשר לא חסך את שבט הביקורת משר החוץ הקטארי לשעבר, חמד בן ג'אסם שקרא לשמור על יחסים תקינים עם טהרן גם לאחר התקיפה. קוטיש תהה בציניות האם מדינות המפרץ באמת ציפו לתוצאה אחרת, והאם מדיניות ה"הרגעת הרוחות" מול איראן לא הייתה למעשה טעות היסטורית שסללה את הדרך למתקפה הנוכחית.

פייסל אל-קאסם, פרשן סורי־דרוזי מפורסם מ"אל-ג'זירה" תרם את חלקו לשיח המושחז. אל-קאסם לגלג על אזלת היד של הקהילה הבינלאומית והמוסדות הערביים הרשמיים, כשתהה בלעג: "איפה האו"ם, מועצת הביטחון והאיחוד האירופי? האם כולם הצטרפו לליגה הערבית [המשותקת]?". בנימה מפוכחת יותר, הזהיר אל-קאסם את עוקביו מהתלהבות יתרה מנפילת המשטר הנוכחי באיראן. הוא אמנם הכיר בזכותם של אלו שנכוו מהאש האיראנית לשמוח על "נפילת ראש הרוע", אך הטיל ספק ביום שאחרי: "האם המשטר הבא בטהרן יהיה רחום יותר כלפי הסביבה הערבית? חסכו במידת האופטימיות שלכם כלפי הכנופיה הבאה".

הפרשן מוחמד אל-רומייחי מכווית בחר להתמקד בציניות שמאחורי המטרות האיראניות. בציוץ ויראלי הוא תהה: "אם איראן טוענת שהיא פוגעת בבסיסים אמריקניים – מדוע היא מוציאה מכלל כך את הבסיסים הגדולים באזרבייג'אן ובטורקיה? והאם תחנות חשמל ובתי אזרחים הם בגדר בסיס צבאי?!". דבריו הדהדו את התחושה בקרב הציבור הכוויתי והקטארי, שהפכו למטרה ללא הצדקה צבאית של ממש, בעוד מדינות אחרות זוכות לחסינות.

גם הקריקטורות בעולם הערבי, הידועות בשנינותן, לא פסחו על האירועים. בעיתון "אינדפנדנט" בגרסתו הערבית, המוחזק בידיים סעודיות, הופיעה קריקטורה המראה את איראן כאדם ללא ראש שיורה לכל עבר. העיתון בבעלות סעודית אל-שקר אל-אוסט פרסם גם הוא קריקטורה המראה את איראן כמעין רולטה רוסית היורה לכל הכיוונים. החשבון הסעודי "קריקטורת היום" פרסם קריקטורה פטריוטית מלאת פאתוס המראה חיילים ומטוסי קרב סעודיים המוכנים לקרב מול כל איום שלא יבוא, והדגים בכך את פרץ הפטריוטיות המפרצית.

אף מילה על ישראל

רוב מדינות המפרץ כמעט ואינן מורגלות במלחמות ותושביהן טרם פיתחו את מנגנוני החוסן הנפשיים שמתפתחים באזורים מוכי קרבות. המדינות הללו מסתכלות על תמונות ההרס מטהרן ועד צנעאא ומבירות ועד עזה, ומודעות לשבריריותם של גורדי השחקים הנוצצים שלהן. הן מכירות בייחודיות של הרכבי האוכלוסייה החיים בהן ובתלות הגדולה של ההצלחה הכלכלית שלהן בשקט וברגיעה. זו אחת הסיבות שהעדיפו שקט תעשייתי גם מול איראן וגם מול שלוחיה, שכן שקט משמעו המשך החוזה החברתי שחתמו עם הסביבה, הקהילה הבין-לאומית, ותושביהן פנימה. בנוסף, מדינות המפרץ יודעות כי היחלשות משמעותית של הרפובליקה האסלאמית תפנה מקום להגמוניה אחרת באזור, תורכית או ישראלית. לאור עשורים ארוכים של אינדוקטרינציה והתחנכות על ברכי תאוריות קונספירציה שכאילו נלקחו מדפי הפרוטוקולים של זקני ציון עצם המחשבה על ישראל מעוררת רגשי סלידה עזים, ואכן בשיח שלהן אפשר לשמוע הרבה מאוד גאווה לאומית והאשמת איראן אבל לא שמץ של הזדהות עם ישראל וארה"ב או הצדקה לתקיפה שלהן באיראן.

לאורך השנים חששו מדינות המפרץ כי כל סכסוך עם איראן יגלוש גם אל שטחן שלהן – בין אם בדמות התפרעויות כמו אלה המתרחשות בימים אלה בבחריין, ובין אם בדמות תקיפות בעומק השטח שלהן. מסיבה זו ניסו להתחבב על הרפובליקה האסלאמית במידת האפשר ולייצר מולה יחסים תקינים. כעת נראה שהנבואות הגשימו את עצמן.

הכותב הוא חוקר תוכנית המזרח התיכון ב"מיינד ישראל" ומנהל הערוץ "מרלין מעדכן" בטלגרם.

The post ברגע האמת, מדינות המפרץ נשארות מאחור appeared first on מידה.

זוהי אינה תקלה נקודתית אלא עוד תסמין של הדוקטרינה המדינית וההסברתית השגויה המנחה את מוסדות המדינה – מדובר צה"ל ומשרד החוץ ועד אחרון גורמי ההסברה הרשמיים. במשך שנים, ישראל מנסה לשחק במשחק ה"קורבנות" הבינלאומי, מתוך אמונה נאיבית שרק אם נצליח להראות לעולם המערבי כמה אנחנו סובלים, נזכה בלגיטימציה לפעול. הגיע הזמן לומר את האמת: האסטרטגיה הזו לא רק נכשלת כישלון חרוץ, היא גם מסכנת את ביטחון ישראל. עלינו לאמץ באופן מידי את דוקטרינת "שלום מתוך עוצמה", בדומה להלך הרוח של ראש הממשלה, ולהחליף את תחינות האמפתיה באסטרטגיה ברורה של הקרנת עוצמה.

הסיבה הראשונה והמרכזית שבגינה יש לחדול מגישת "המסכנות" טמונה בפרדוקס הניצחון הישראלי. במערכת הערכים הפרוגרסיבית שהשתלטה על חלקים נרחבים במערב, הצדק נמצא תמיד בצד של מי שנתפס כחלש יותר, כעני יותר וכזה שסופג יותר אבדות. אך כשמדינת ישראל יוצאת למלחמה – אנו עושים זאת כדי לנצח, ולנצח באופן מוחץ. כאשר אנו מפעילים את העוצמה הצבאית והטכנולוגית האדירה של צה"ל כדי להגן על אזרחינו ולהשמיד את אויבינו, הצד השני תמיד יראה מסכן ופגוע יותר.

אי אפשר לאחוז בחבל משני קצותיו: אי אפשר גם לרסק את תשתיות הטרור של חמאס וחיזבאללה, וגם לצפות לנצח באולימפיאדת הקורבנוּת של הרשתות החברתיות. ברגע שישראל מנצחת בשדה הקרב – כפי שהיא חייבת לעשות כדי לשרוד – היא מאבדת את מעמדה כ"קורבן" בעיני הצופה המערבי השטחי. הניסיון לעורר אמפתיה באמצעות תמונות של אזרחים מפוחדים במקלטים הוא ברכה לבטלה. במקום להתנצל על כך שאנחנו חזקים, אנחנו צריכים להתגאות בכך. במקום להראות כמה אויבינו מאיימים עלינו, עלינו להראות לעולם את המחיר האיום והנורא שמשלם מי שמעז להרים יד על אזרח ישראלי.

הסיבה השנייה נוגעת למיצובה של מדינת ישראל בזירה הבינלאומית, ובפרט מול בת בריתנו החשובה ביותר, ארצות הברית. מעצמות אינן כורתות בריתות מתוך רחמים. מדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להיתפס כ"פרויקט צדקה" מערבי או כמדינת חסות חלשה שזקוקה להצלה מתמדת. אמריקה זקוקה לישראל לא כעול מוסרי, אלא כשותפה חיונית, עצמאית ועוצמתית. אנו העוגן של הדמוקרטיה ושל היציבות במזרח התיכון; אנו חומת המגן הקדמית מול ההגמוניה האיראנית ומול הטרור האסלאמי הרדיקלי, טרור שללא ישראל היה שוטף את אירופה ואת אמריקה. כאשר נציגינו הרשמיים מתבכיינים ברשתות במקום להקרין ביטחון וכוח, הם שוחקים את הנכס האסטרטגי החשוב ביותר שלנו – ההרתעה. שותפות אסטרטגית בונים עם מנצחים, עם שחקנים אזוריים שיודעים לגבות מחיר מאויביהם, ולא עם מדינות שמבקשות רחמים.

המזרח התיכון מבין רק שפה אחת, ושפת ההסברה שלנו חייבת להיות מתורגמת לאותו התדר. מוסדות המדינה חייבים לשנות דיסקט. די למפות המציגות את ישראל כיעד נוח ופגיע לתקיפה. ההסברה הישראלית צריכה להתמקד בטכנולוגיה הצבאית העדיפה שלנו, ברוח הלחימה של חיילנו, בהשמדה השיטתית של מנהרות ומחסני נשק, ובעוצמה הכלכלית והחברתית של אומה שקמה מאפר ובונה אימפריה אזורית. המסר לעולם, ובמיוחד לאויבינו, לא צריך להיות "תראו מה עושים לנו", אלא "תראו מה קורה למי שמתעסק איתנו".

ההיצמדות לאתוס החולשה והרדיפה היא שריד ארכאי מתקופת הגלות. חזרנו לארצנו ההיסטורית וריבונותנו בידינו כדי שלא נזדקק עוד לחסדי הפריצים וכדי שלא נהיה תלויים ברחמיו של עולם צבוע. אנחנו כבר לא אנשי הגטאות, במקום מספרים על היד אנחנו אוחזים ברובה, והגיע הזמן להתגאות בכך.

The post מדינת ישראל צריכה להפסיק להתקרבן appeared first on מידה.

על בסיס הרעיון הזה הוקמה בשנת 1951, במה שכונה "אמנת פריז", קהילת הפחם והפלדה האירופית, שכללה שש מדינות: צרפת, גרמניה המערבית, איטליה, בלגיה, הולנד ולוקסמבורג. יוזמיו המרכזיים של הרעיון של רשות עצמאית שאינה כפופה לממשלות היו המדינאי הצרפתי רובר שומאן והיועץ ז'אן מונה. הקנצלר קונראד אדנאואר בגרמניה המערבית ואלצידה דה גספרי באיטליה ראו בכך דרך לשיקום בינלאומי ולשילוב גרמניה במערכת מערבית לגיטימית. החידוש לא היה רק בשיתוף פעולה, אלא בהעברת סמכויות בפועל למוסד על־לאומי שיכול לקבל החלטות מחייבות, והייתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה המודרנית שבה מדינות ריבוניות הגבילו את עצמן מרצון לחוק. קהילת הפחם והפלדה זכתה להצלחה ובעקבותיה נחתמה בשנת 1957 "אמנת רומא" והוקם "השוק המשותף" – הקהילה הכלכלית האירופית. תכלית הקהילה הזו הייתה רחבה יותר משיתוף של תעשיות פלדה ופחם: ביטול מכסים, חופש תנועה של סחורות, שירותים, הון ואנשים, ויצירת מדיניות חקלאית משותפת. פוליטיקאים כמו פול־אנרי ספאק הבלגי דחפו להגביר עוד ועוד את האינטגרציה מתוך תפיסה שהכלכלה אינה אלא אמצעי בדרך לאיחוד פוליטי. הייתה זו "שיטת הזחילה": משיתוף כלכלי לשיתוף משפטי ובין מוסדי ומשם למערכת פוליטית משותפת. בפסיקות מוקדמות בית הדין האירופי לצדק קבע כי החוק האירופי גובר על החוק הלאומי וכי אזרחים יכולים להסתמך עליו ישירות, והחלטות אלו הפכו את הקהילה מגוף הסכמי לאבטיפוס של מערכת חוקתית.

בשנות השישים התעצבה מחלוקת היסוד בשאלת כוחה של הקהילה הזו. נשיא צרפת שארל דה גול התנגד למסירת ריבונות רחבה בידי הקהילה וטען ל"אירופה של אומות" והחרים ישיבות של הקהילה, עד שלבסוף נקבעה פשרה שאפשרה למדינות החברות להטיל וטו בנושאים רגישים. אף על פי כן, מוסדות הקהילה המשיכה להתחזק והנציבות האירופית התפתחה למעין ממשלה טכנוקרטית. ב-1973 הצטרפו לקהילה בריטניה, דנמרק ואירלנד, ובשנות השמונים נוספו יוון, ספרד ופורטוגל. כאן הופיע תפקיד חדש: הקהילה אינה רק כלכלה אלא מנגנון לייצוב פוליטי, סיוע אזורי והשוואת רמות פיתוח. עצם ההצטרפות דרשה התאמה חוקתית ומנהלית עמוקה וחייבה מהמדינות לאמץ סטנדרטים משפטיים ופוליטיים חדשים. ב-1986, תחת הנהגתו ז'אק דלור נחקק "חוק האחדות האירופית", שקבע יעד להשלמת שוק פנימי משותף עד 1992, כולל הסרת חסמים רגולטוריים וסטנדרטיזציה. כדי למנוע ממדינות בודדות למנוע חקיקה שונתה שיטת ההצבעה מאחדות דעים לרוב מיוחס. הפרלמנט האירופי קיבל סמכויות חקיקה משותפות, ונוצר תהליך חקיקה רב־רשותי המזכיר משטר פדרלי.

בשנת 1992, לאחר סיום המלחמה הקרה ואיחוד גרמניה, הגיע השלב הבא: "אמנת מאסטריכט" והקמתו של האיחוד האירופי. לראשונה נוצרו אזרחות אירופית, מדיניות חוץ משותפת, ושיתוף פעולה בתחומי משפט ומשטרה, והוחלט על מטבע אחיד, האירו. מטבע משותף דרש בנק מרכזי עצמאי, כללי תקציב ומעקב כלכלי הדוק אחר מדינות – כלומר פיקוח מקרו־כלכלי על מדיניות ריבוניות. האינטגרציה הכלכלית הפכה לשלטון משותף. הסכמי שנגן, שנכנסו לתוקף בשנות התשעים, ביטלו את ביקורת הגבולות פנימית ויצרו מרחב תנועה חופשי לאזרחים. המשמעות הייתה העברת שליטה בגבולות החיצוניים לרמה משותפת ושיתוף פעולה משטרתי. במקביל נחתמו אמנות אמסטרדם וניס שהרחיבו סמכויות בתחומי הגירה, מקלט ושיפוט. בית הדין האירופי והנציבות פיקחו על יישום אחיד של חוקים, והחוק האירופי הפך לחלק בלתי נפרד מהמשפט הלאומי. כך נוצרה בפועל ריבונות משותפת: כל אזרח החבר באיחוד יכול להיתלות בדין האירופי גם אם הוא סותר את החוק המקומי.

ב-2004 הצטרפו עוד עשר מדינות ממזרח אירופה, ב-2007 רומניה ובולגריה וב-2013 קרואטיה. האיחוד הפך ממערב אירופי לפאן־אירופי. ההצטרפות דרשה מהמדינות הללו לאמץ את "האקי [=מורשת בצרפתית] של הקהילה" – אלפי עמודי חקיקה מחייבים בתחומי תחרות, סביבה, זכויות אדם וכלכלה. בכך הפך האיחוד לכוח מעצב של מערכות פוליטיות וכלכליות של מדינות שלמות. אמנת ליסבון ב-2009 העניקה תוקף משפטי למגילת זכויות היסוד וחיזקה את הפרלמנט והנשיא הקבוע של המועצה, מה שקרבה אותה עוד יותר לממשלה פדרלית.

כשהגלים מתחזקים

משבר ההגירה של 2015 יצר לראשונה קרע מהותי בין המדינות החברות. מצד אחד היו המדינות החזקות והמדושנות עונג מהמערב, בגיבוי הפקידים והטכנוקרטים מבריסל, שביקשו לפתוח את הגבולות למאות אלפי המהגרים שהתדפקו על דלתות אירופה ממזרח, בשם ערכים ליברלים כמו "רב-תרבותיות" ו"גבולות פתוחים", ומצד שני היו מדינות מרכז ומזרח אירופה, ובראשן הונגריה של ויקטור אורבן ופולין, שביקשו להגן על גבולות היבשת וצביונה הדתי, התרבותי והלאומי. אותו קרע הפך לימים למאבק עיקש על אופיה וצביונה של אירופה בכלל והאיחוד האירופי בפרט, לרבות תפקידו ומהותו של האיחוד.

בכל הנוגע לענייני חוץ מנסה האיחוד האירופי לשדר חזות פדרליסטית ולהציג את עצמו כשחקן חשוב בזירה הבינלאומית. אבל במשבר הזהות העמוק של אירופה הנסיונות של האיחוד האירופי להצטייר כשחקן משמעותי, השווה בכוחו למעצמות-על דוגמת ארצות הברית, רוסיה וסין, דומה לילד הרוכב על אופניים ועושה קולות של אופנוע. בהקשר זה יש להבין שלושה סוגים שונים של שחקנים בזירה הבינלאומית: יוצרי מציאות, משתתפים פעילים וצופים מהצד.

המלחמה באוקראינה סיפקה לאיחוד האירופי רגע מבחן היסטורי: מלחמה רחבת היקף על אדמת אירופה עצמה, איום ישיר על הסדר שעליו נבנה הפרויקט האירופי, והזדמנות להוכיח כי גוף בעל פרלמנט, מטבע ומדיניות חוץ משותפת מסוגל גם להפעיל כוח מדיני ממשי. האיחוד אכן ניסה להפגין פעילות דיפלומטית וכלכלית משמעותית. שורה ארוכה של הצהרות, פסגות חירום, חבילות סנקציות וסיוע כספי התקבלו על ידי הגופים המחליטים, דוגמת הנציבות והמועצה של האיחוד האירופי, אך דווקא שם נחשפה הבעיה. כאשר השאלה הפכה להיות מי מגן בפועל, מי מרתיע ומי קובע את גבולות ההסלמה, התברר כי מרכז הכובד איננו בבריסל. ההכרעה הביטחונית, האספקה הצבאית המשמעותית והניהול האסטרטגי נשענו בעיקר על ארצות הברית ועל מדינות שפעלו באופן עצמאי, לא מטעם האיחוד. כך נוצרה מציאות שבה האיחוד האירופי נוכח מאוד אך משפיע מעט. הוא לא התעלם מן המלחמה, אך גם לא היה הגורם שקובע את תוצאותיה או משפיע עליה באיזושהי צורה. 19 חבילות הסנקציות שהטיל התבררו כחסרות תועלות. המחלוקות בתוך האיחוד עצמו בדבר התגובה לפלישה הרוסית הפכו את התגובה למסורבלת ומפוצלת והוכיחו כי מדובר בגוף שמדבר בקול אחד כל עוד אין צורך לשלם מחיר על כך.

הדפוס הזה חוזר ביתר שאת גם במלחמה הנוכחית עם איראן. האיחוד פרסם גינויים, קרא לריסון, ניסה לתווך ואף הציג עצמו כשחקן מדיני, אך שוב נשאר ב"יציע". מרכז קבלת ההחלטות היה וושינגטון וירושלים ואילו אירופה נותרה בחוץ – לא רלוונטית ולא משפיעה. מכאן מתחדד הפער שבין עוצמה כלכלית לבין כוח מדיני. לאיחוד האירופי יש רגולציה מחייבת, מערכת משפטית, תקציבים ומטבע, אך אין לו ריבונות אסטרטגית אחת, מנגנון החלטה מהיר או נכונות אחידה לשימוש בכוח. הוא מצטיין בניסוח עמדות אך מתקשה להפוך את המילים למעשים. ככל שהמשבר חריף יותר ונוגע לביטחון, כך מתברר כי הסמכויות נשארות בידי המדינות עצמן. האיחוד מסוגל לנהל שוק משותף, אך מתקשה לנהל מציאות גאו־פוליטית.

ראש ממשלת ספרד, פדרו סאנצ'ס, הוא דוגמא מופלאה לכך – קו ניצי נגד רוסיה יחד עם איבה מוצהרת לישראל במאבקיה מול איראן, בעלת ברית מובהקת של רוסיה. כל עוד אין תשובה משותפת לשאלות של זהות, ריבונות ואחריות, האיחוד האירופי ימשיך להפיק הצהרות מרשימות אך להימנע מהכרעות. משברי החוץ חושפים למעשה את המשבר הפנימי: לא רק חוסר יכולת לפעול אלא חוסר זהות.

The post הכישלון הצבאי של האיחוד האירופי appeared first on מידה.

ה-AI עבר מתרופת פלא לאיום קיומי במהירות יוצאת דופן. מקהלה הולכת ומתרחבת של נביאי זעם בתחום ה-AI משכה תשומת לב רבה כשהציגה את הבינה המלאכותית ככוח מערער יציבות ולא כפריצת דרך בפריון העבודה. דו"ח המחקר המתוקשר של Citrini בשבוע שעבר הוא הביטוי החריף ביותר לחשש הזה. הוא מנוסח בסגנון של "מה אם" מנקודת מבט רטרוספקטיבית של אמצע שנת 2028 ומוצג על ידי מחבריו כ"תרחיש" ולא כתחזית. אף על פי כן, חומרתו של התרחיש הזה עוררה שיחות מלאות חרדה רבה ברחבי השווקים לאחר שמניות תוכנה ומניות IT הודיות נפגעו קשה מאוד בעקבות פרסומו.

כדי להעריך את נכונות הדו"ח של Citrini, כדאי לפרק אותו לחמש הנחות מפתח: הראשונה היא שה-AI יהפוך בקרוב להרבה יותר פרודוקטיבי וזול מכוח עבודה אנושי. הדו"ח טען שסוכן ענן יכול לבצע את עבודתו של מנהל מוצר בשכר של 180,000 דולר לשנה ב-200 דולר לחודש. מכאן נובע שחלק גדול מעובדי הצווארון הלבן, ביניהם מפתחי תוכנה, אנליסטים, יועצים ואנשי מקצוע עתירי הכנסה נוספים יאבדו את עבודתם. ההנחה השנייה היא שפיטורים בקנה מידה רחב יכבידו משמעותית על הצמיחה הכלכלית. ככל שמספר המועסקים יצטמצם והכנסות השכר ירדו, הצריכה של משקי הבית אמורה להתכווץ בחדות. מכיוון שהפיטורים יתרכזו בקרב בעלי הכנסות גבוהות יחסית עם חלק לא פרופורציונלי בסך הצריכה, הדו"ח צופה זעזוע שלילי משמעותי לביקוש המצרפי.

ההנחה השלישית היא שהאטה בצמיחה וביקוש חלש יותר, בעקבות שחיקת שולי הרווח של החברות, יובילו חברות להאיץ את הפיטורים ולאמץ בינה מלאכותית באופן אגרסיבי עוד יותר כדי לקצץ בעלויות. דינמיקה זו יוצרת מעגל קסמים שלילי של תעסוקה, ביקוש ואוטומציה שמזין את עצמו. ההנחה הרביעית היא שההכנסה הנוצרת משיפור בפריון הקשור ל-AI תהפוך למרוכזת מאוד בידי בעלי ההון ובמספר מצומצם של חברות AI דומיננטיות. הדו"ח גם מניח שהרווחים הללו יישארו ברובם במאזני החברות, ולא ייצאו כהוצאה, השקעה או חלוקה, כך שלא יהיה קיזוז משמעותי של אובדן הכנסות משקי הבית והצריכה.

ההנחה האחרונה בדו"ח היא שהממשלות לא יצליחו להגיב באופן יזום למעגל הקסמים הזה. בתרחיש של הדו"ח, המעגל ימשיך לפעול ללא בלמים, מה שיוביל לעלייה בחדלות פירעון המשכנתאות, להחמרה בתנאי האשראי, לירידת מחירי הנכסים ולאפקט עושר שלילי שיכניס את הכלכלה למיתון עמוק יותר, ובסופו של דבר לקריסה מערכתית.

כל תחזית נשענת על הנחות יסוד. עד כמה נכונות חמש ההנחות שבבסיס תרחיש יום הדין של Citrini? הרשו לי לומר לכם עם איזו מהן אני מסכים ועם איזו לא. האם ה-AI אכן יהפוך בקרוב להרבה יותר פרודוקטיבי וזול משמעותית מכוח עבודה אנושי? Anthropic השיקה מוקדם יותר השבוע גרסה חדשה של Claude Code, ולא יהיה זה מוגזם לכנות אותה משנה משחק. כלי AI קודמים ייצרו בעיקר פלטים – טקסטים, קטעי קוד, סיכומים. Claude Code חוצה סף קריטי. סוכני AI יכולים כעת לקרוא בסיסי קוד שלמים ולהריץ תהליכי עבודה חוזרים עם תיקון עצמי, כתיבת קוד, בדיקות וניפוי שגיאות – ללא פיקוח אנושי רציף. Claude Code גם משתמשת בתתי-סוכנים, המסוגלים לפרק משימות ולבצע אותן במקביל. במקום להסתמך על תהליך ליניארי יחיד, סוכן ראשי יכול להאציל תתי-משימות נפרדות כמו שכתוב קוד, בדיקות, תיעוד או ניתוח תלויות לתתי-סוכנים ייעודיים, ואז לשלב את התוצרים שלהם. בהיבט הזה, Claude Code יודע לשעתק לא רק מפתחים בודדים, אלא גם תהליכי עבודה ברמת צוות. אני שומע מחבריי המפתחים שהארכיטקטורה הזו דומה מאוד לאופן שבו צוותי תוכנה אמיתיים פועלים. המשמעות היא קיצור מחזורי פיתוח והפחתת עלויות התיאום. אין ספק שההתקדמויות הללו יורידו באופן משמעותי את עלות הייצור והתחזוקה של התוכנה.

למרות זאת, איני שותף לעמדתה של Citrini לפיה ה-AI יחליף את כל או אפילו את רוב עסקי התוכנה כשירות (SaaS). לרוב התאגידים הגדולים המשיכה של SaaS נובעת בדיוק מהעובדה שאין צורך לבנות ולנהל מערכי IT פנימיים רחבי היקף. קשה לי לראות מנכ"לים רבים בוחרים מרצונם

לשאת בנטל של תחזוקת תוכנה קריטית לפעילות, אבטחת נתונים רגישים מפני מתקפות סייבר והתמודדות עם רשת הולכת ומסתבכת של דרישות רגולטוריות וציות, רק משום שכלי AI הופכים את כתיבת התוכנה לזולה יותר. אף על פי כן, אני חושב שרבים ממהנדסי התוכנה יאבדו את עבודתם בשלוש השנים הקרובות. בארה"ב לבדה מועסקים כ-4.4 מיליון מהנדסי תוכנה, כ-2% מסך המועסקים במדינה. אם 20%–25% מהם יהפכו למיותרים בתוך שלוש שנים, זהו אובדן שנתי של כ-300,000 משרות בשנה. 300,000 בשנה נשמע מספר גדול, אך לפי דו"חות Challenger, מעל 150,000 קיצוצי משרות דווחו ע"י מגזר הטכנולוגיה בארה"ב ב-2025, עלייה של 15% לעומת 2024. אם היחס הזה יישאר הדרגתי, ההשפעה הכלכלית תהיה יותר במיקרו מאשר במאקרו. בעוד שיש משרות רבות נוספות שסביר שיושפעו מה-AI, איני רואה באופק פיטורים המוניים הקשורים ל-AI, וזאת משום שלרוב המשרות שאינן תוכנה יש מאפיינים שמגבילים מאוד את יכולת ההחלפה על ידי AI. משרות הדורשות ידע סמוי, אמון ואחריות, שלא לדבר על ממשק עם מציאות פיזית – אמורות להיות בטוחות למדי. ה-AI יגביר את הפרודוקטיביות של אנשים במשרות הללו, אך לא יחליף אותם בקלות. לפחות לא בלי שבינה מלאכותית כללית (AGI) תהפוך למציאות. איש אינו יודע מתי AGI תופיע, אך הקונצנזוס הוא שלא לפני סוף העשור הזה. משמעות הדבר היא שיש לנו די הרבה זמן לפני שנצטרך לדאוג מכך.

הייתי מגדיר את עצמי כמשתמש כבד ב-AI, אף שאיני כותב קוד כלל. לצרכים שלי, עריכה וסיכום מידע, ההבדל בין ChatGPT4.5 ל-ChatGPT5.2 שולי. אני לא חושב שאני היחיד שמרגיש שה-AI הגנרטיבי מתחיל להתייצב. התפיסה הזו מסבירה מדוע אימוץ ה-AI במגזר העסקי נותר ברובו סטגנטי בשנה האחרונה. חוקרים רבים מחפשים ראיות להשפעה על הפריון מאימוץ ה-AI. עד כה הראיות חלשות. אפילו הזינוק בפריון העבודה בארה"ב ב-2025 נראה פחות כמו נס של ה-AI ויותר כמו ניקוי מאוחר של גיוסי יתר מתקופת הקורונה, בשילוב עם שינוי בביקוש מענפים בעלי פריון נמוך כמו פנאי ואירוח, לענפים בעלי פריון גבוה יותר.

הכלכלה האמריקאית ניצבת בפני לא מעט סיכונים בשלוש השנים הקרובות, ובכלל זה האפשרות של התפוצצות בועת ה-AI – תרחיש הבסיס שלי. אך בניגוד לאנליסטים של Citrini Research איני סבור שפיטורי AI המוניים יהיו הטריגר. הבעיה המרכזית שלי עם הדו"ח של Citrini היא ההנחה שההכנסה הנוצרת משיפור בפריון מה-AI תהפוך למרוכזת מאוד בידי בעלי ההון ובמספר מצומצם של חברות AI דומיננטיות. בכמה סרטונים קודמים בשנה האחרונה הסברתי מדוע לדעתי זה מאוד לא סביר. לדעתי, ה-AI פשוט אינו נוטה למצב שבו "המנצח לוקח הכל". כיום יש מודלי שפה גדולים רבים עם יכולות דומות למדי. בנוסף, טכניקות זיקוק מודלים מאפשרות לשכפל את היכולות הללו בשבריר מהזמן והעלות הנדרשים לפיתוח מודלי קצה. יתרה מכך, ה־AI החינמי הולך ומשתפר. וכפי שהסברתי לפני שבועיים, החלטת OpenAI להציג פרסומות בגרסה החינמית של ChatGPT צפויה לאלץ את גוגל לשפר עוד יותר את מצב ה-AI בחיפוש גוגל כדי להגן על ההכנסות הדיגיטליות שלה, המהוות 75% מסך הכנסותיה. עם התגברות התחרות בין מודלי שפה גדולים, כולל אלה הסיניים, קשה לי לראות את OpenAI או אפילו את Anthropic הופכות לרווחיות בזמן הקרוב, שלא לדבר על להפוך למוטבות מריכוז הכנסה מצרפית ברמת המשק.

התחרות בין מתכננות השבבים גם היא הולכת ומגברת. אנבידיה דיווחה זה עתה על הכנסות ורווחי שיא, אך AMD, גוגל, אמזון ומיקרוסופט כולן פיתחו שבבי AI משלהן, וכך גם עליבאבא ובאידו בסין. אין סיכוי שאנבידיה תוכל לשמור לאורך זמן על נתח שוק של 80%–90% ועל שולי רווח גבוהים. לאחרונה גם יצרניות שבבי הזיכרון רשמו זינוק במחירי שבבי הזיכרון ברוחב פס גבוה. אך צוואר הבקבוק של הקיבולת שאחראי לזינוק במחירים צפוי להתחיל להשתחרר כבר עד סוף השנה, שכן חברות, מסמסונג ועד מיקרון, מגדילות את ההספק. מיקרון הודיעה זה עתה שתשקיע 200 מיליארד דולר בהקמת מפעלים חדשים ובמחקר ופיתוח. בטווח הארוך, גם יצרניות זיכרון סיניות כמו CXMT יהיו שחקניות שיש להביא בחשבון. TSMC הייתה עד כה המרוויחה הגדולה מה-AI, כשכמעט ולא התמודדה עם תחרות בייצור שבבי AI מתקדמים. אך ניתן לסמוך על דונלד טראמפ שיעשה כל שביכולתו כדי למנוע מ-TSMC להעמיק עוד יותר את הדומיננטיות שלה.

טראמפ חזר השבוע על האשמתו כי טייוואן גנבה את תעשיית השבבים האמריקאית. Citrini Research אולי סבורה אחרת, אך אינני מודאג מהעברת הכנסה מאסיבית מעובדים אמריקאים ל-TSMC. אותו היגיון חל גם על ASML, חברה הולנדית כמובן. פרט ל-ASML, יצרניות אחרות של ציוד לייצור מוליכים למחצה צפויות להתמודד עם תחרות גוברת מצד חברות סיניות בשלוש השנים הקרובות, שכן בייג'ינג הפכה את התחום הזה לעדיפות אסטרטגית. ככל ששבבי ה-AI והמודלים ייעשו זולים יותר, חסמי הכניסה שמהם נהנו ענקיות הענן יישחקו עם הזמן. תרחיש יום הדין בדו"ח של Citrini נשען על הנחה של העברת הכנסה מאסיבית ממשקי בית בארה"ב לחברות ה-AI. אני פשוט לא רואה את זה קורה. אם כבר, אני חושב שהסיכון הוא בקומודיטיזציה של ה-AI בשנים הקרובות, שתפחית בחדות את התשואה על ההשקעה בו. AGI עשויה לשנות זאת, אך יהיה זה מוקדם מדי לבסס תחזית כלשהי על בסיסה.

הדו"ח של Citrini מטעה ביותר ממובן אחד. אני חולק בתוקף על רבות מההנחות המרכזיות שבבסיס מסקנותיו. גם אם יתברר שה-AI הופך לפרודוקטיבי הרבה יותר מעובדים אנושיים, אני סבור שהתוצאה המאקרו-כלכלית צפויה להיות שונה מאוד מזו שמחברי הדו"ח מדמיינים. ה-AI והרובוטיקה טומנים בחובם הבטחה לעידן של עודף, שבו שפע – ולא מחסור – יהיה המגבלה הכלכלית הבסיסית. בתרחיש כזה, עבודה הופכת לאופציונלית, המחירים והריביות קורסים לכיוון אפס, והגורם המגביל היחיד הוא המשאבים הפיסקליים. האם החברה תוכל לנהל את המעבר הזה – זו שאלה אחרת, אך הוא סביר יותר מתרחיש הקריסה המערכתית שמוצג בדו"ח Citrini. על אף כל זאת, אינני אופטימי יותר מאנשי Citrini. הם פסימיים כי הם חוששים שה-AI יהפוך לטוב מדי. אני פסימי כי אני חושב שה-AI לא יהיה טוב מספיק. אם הוא לא יהיה טוב מספיק או שהוא לא יהפוך לטוב מספיק במהירות, אני חושב שנראה התפוצצות של בועת ה-AI והאטה חדה בהשקעות הוניות בתחום ה-AI. זה כמובן עלול לשלוח את הכלכלה האמריקאית לסחרור.

The post בניגוד לתחזיות, ה־AI פשוט לא מצליח להיות רווחי appeared first on מידה.

בהינתן מצב של עליונות אווירית מתמשכת מעל אזורים מסוימים באיראן, נוצר משתנה חדש במשוואה: שינוי מאזן הכוחות בין המרכז בטהרן לבין הפריפריה האתנו־אזורית. באיראן חיים מיליוני כורדים במערב המדינה – אזור שבו התקיימה בעבר הרפובליקה של מהאבאד. פועל שם ארגון PJAK (מפלגת החיים החופשיים של כורדיסטן). בדרום־מערב נמצאת חוזסתאן הערבית – אזור נפט אסטרטגי. בדרום־מזרח בלוצ'יסטן הסונית. בשני אזורים אלה פועלות תנועות בדלניות. בצפון־מערב נמצאת אזרבייג'ן האיראנית – המיעוט הלאומי הגדול במדינה, שב־1945 ניסה להקים ישות עצמאית אך ניגף מפני השלטון המרכזי בטהראן.

אלה אינם נתונים תאורטיים. אלה מוקדי חיכוך קיימים. במציאות של שליטה אווירית מתמשכת, גם כוח קרקע מקומי מוגבל עשוי להרחיב חופש תמרון, לשבש לוגיסטיקה שלטונית וליצור אפקט פסיכולוגי של היחלשות המרכז. עצם הידיעה שהמרכז מתקשה להשליט ריבונות מלאה בפריפריה עשוי לשנות את הדינמיקה פוליטית.

הניסיון שנצבר במאבק נגד דאע"ש הראה כי סינרגיה בין כוח אווירי מערבי לבין כוחות קרקע מקומיים יכולה לשנות מציאות טריטוריאלית. אך יש לזכור: איראן איננה ארגון טרור מבודד, אלא מדינה ריבונית עם צבא סדיר ועם אנשי משמרות המהפכה הפרוסים בכל רחבי המדינה. לכן השאלה איננה "האם להפיל את המשטר מהאוויר". עליונות אווירית יכולה לסייע לתנועות בדלניות באזורי הספר, ובתנאים מסויימים, אם תהיה תנועת התנגדות מוארגנת במרכז, הדבר יגרום לשינוי בשליטה המרכזית ויביא לערעור המשטר כולו

כדי שתרחיש כזה יהיה רלוונטי, נדרשים תנאי סף ברורים:

• עליונות אווירית יציבה ולא נקודתית, שתיצור מטרייה אווירית מתמשכת לכוחות המקומיים.
  • פגיעה משמעותית בשרשרת הפיקוד האזורית של משמרות המהפכה.
  • נכונות פוליטית של הנהגות מקומיות לפעול.
  •  הערכת תגובת טורקיה, רוסיה ושחקנים אזוריים נוספים.

לצד זאת קיימים סיכונים כבדים:

• איחוד הציבור הפרסי סביב המשטר מול איום חיצוני.
  • הידרדרות למלחמת אזרחים ממושכת.
  • אובדן שליטה על מתקנים רגישים.

היעד האסטרטגי איננו בהכרח פירוק איראן, אלא שינוי מאזן הכפייה הפנימי שמאפשר למשטר לשמור על שליטה מלאה בכל חלקי המדינה. אי־התייחסות לסיכונים תהיה חסרת אחריות. אך גם התעלמות מהאפשרויות תהיה טעות אסטרטגית.

המסקנה איננה קריאה להרפתקה צבאית. המסקנה היא שחובה לנתח ברצינות את חלון ההזדמנויות שנוצר ולבחון אותו בכלים מודיעיניים ואסטרטגיים, לא בסיסמאות. במדיניות ביטחון, לעיתים ההבדל בין קיפאון לבין שינוי היסטורי טמון ביכולת לזהות מתי משתנה אחד במשוואה כבר אינו כפי שהיה.

The post מה אפשר ומה אי אפשר להשיג במערכה אווירית appeared first on מידה.

המתקפה הישירה נגד איראן, שהחלה ב״סבבים״ קצרים של חילופי מהלומות עוד בספמטבר 2024, התקדמה למתקפה הנרחבת על תכנית הגרעין שלה ביוני 2025 ומגיעה לשיאה כעת, היא הביטוי המלא לסדר היום העולמי החדש שמביא עימו ממשל טראמפ. סדר היום הזה מתחיל בדבר הבסיסי ביותר: הגדרות ברורות של טוב מול רע ועמידה נחרצת לצד הצדק וההגיון. זה לכאורה מובן מאליו, אלא שלמרבה הבושה בשנים האחרונות גם המובן מאליו נשכח. ההשלכות של סדר היום הזה ניכרות בכל התחומים, כפי שסיכם הנשיא טראמפ עצמו בנאום מצב האומה האחרון. במדיניות הפנים האמריקנית רואים זאת בנושאי ההגירה, בכלכלה ובשאלות חברתיות-תרבותיות כמו היחס לטרנסג׳נדריזם ופשיעה; ובמדיניות החוץ הדבר בא לידי ביטוי בראייה מפוכחת וצלולה של הזירה העולמית, ובהצבת ציר רוסיה-סין-איראן אל מול הציר האמריקני-מערבי. טראמפ מבין את האיום שמשתקף מהציר הזה ופועל לפרק אותו ולהשמיד את יכולותיו. בניגוד למה שמקובל לחשוב בתקשורת השמאל, המדיניות הזו עקבית ורציפה עוד מהקדנציה הראשונה שלו. הוא לא ״בלתי צפוי״ או ״חסר עקבות״. בדיוק להיפך. האיומים של רוסיה על אירופה, של סין על אסיה ושל איראן על המזרח התיכון הם חלק ממערכה עולמית משולבת, וטראמפ פועל נגדם מתוך ראייה כוללת.

בתוך השקפת העולם הזו משתלבת התפיסה המדינית-אזורית של נתניהו. המנהיג הישראלי שראה נכוחה את האיום, התנגד נחרצות לניסיונות לפייס או לרצות את משטר האייתולות בדמות הסכמי הגרעין למיניהם, ויצר את התשתית הנדרשת בדעת הקהל שהובילה לבסוף לשינוי. המיקוד באיראן הוא אולי גולת הכותרת במדיניות החוץ של נתניהו, והמיקוד הזה במה שמכונה ״המעגל השלישי״ הוא גם מה שהכשיל לבסוף את המוכנות של צה״ל ומערכת הביטחון בהובלת נתניהו ב״מעגל הראשון״. לנתניהו אחריות על המחדלים שהובילו לטבח הנורא של ה-7.10 ונקודות זכות רבות במערכה נגד איראן, ושתיהן נובעות מאותה סיבה.

אם כן היום שאחרי חיסול חמינאי מביא עימו ברכה גדולה והשפעותיו יהיו רחבות יותר מכפי שניתן לחזות. אבל עם זאת אל לנו להשלות את עצמנו. משטר האייתולות הוא משטר רודני ודכאני, אך הוא לא צמח משום מקום. לא מדובר בכנופייה אלימה שכפתה את עצמה על האוכלוסייה או בשושלת מנותקת ששולטת בכוח הזרוע. המשטר הזה קם מתוך קבוצה גדולה של שיעים פונדמנטליסטיים הרואים במהפכה החומייניסטית את התגשמות חזון אחרית הימים האוטופיסטי שלהם, האייתולות הם המנהיגים הרוחניים שלהם והחזון הטרור והאלימות של המשטר הוא חזונם שלהם. לא צריך להיות מומחה לאסלאם שיעי כדי להבין שלא מדובר בקבוצה קטנה, והיא לא מצומצמת גם רק לאיראן. אנחנו מכירים את השלוחות שלהם בלבנון, תימן, עיראק ועוד.

אנחנו עוד לא יודעים אם איראן תיפול והאם יתחלף בה המשטר. מה שכן, אפשר להניח שאפילו בתרחיש האופטימי ביותר, זה לא יהיה סוף המאבק. היום שאחרי חמינאי יביא עימו את המשך המאבק נגד חזון הטרור והאימה השיעי. המאבק הזה יתרחש גם בתוך איראן, אולי בצורת מלחמה אתנית פנימית בשטחי המדינה, וגם מחוץ לגבולותיה של איראן. קריסתו של משטר האייתולות, אם יקרה, יפגע פגיעה אנושה במערכת הטרור השיעית, אבל אל לנו להשלות את עצמנו שהוא יביא ״שלום״ או ״שקט״. יהיה אשר יהיה השלטון שיקום שם, הוא יצטרך לנהל מלחמה ארוכה ועקובה מדם נגד חתרנות, תאי טרור וגרילה מסוגים שונים.

וכאן יש משהו שחשוב להבין. המשטר החליפי הזה, שאינשאללה יגיע, יתקשה מאוד לעמוד בסטנדרטים המערביים של דמוקרטיה וזכויות אדם. הוא יוולד מתוך מלחמה ויצא לאוויר העולם אל תוך מלחמה. גם אם המערכה האווירית האמריקנית-ישראלית תצליח, את עיקר המלחמה בשלבים הבאים – שתכלול הרבה מאוד יבשה, קרקע, חי״ר, דם יזע ודמעות – האיראנים יצטרכו לנהל בעצמם. זה יהיה אכזרי, זה יהיה מסובך, וזה יהיה מאוד לא פרוגרסיבי. צייצנים ופרשנים שמתרגשים מכל מיני מסיבות רחוב ספונטניות וגילויי שמחה של טיפוסים דומים להם בתוך איראן (היי! הם בדיוק כמונו!), צפויים להתאכזב מהר יותר מהניו-יורקרים שמתאכזבים מהמיסים של ממדאני. השלטון הבא באיראן, גם בתרחיש האופטימי ביותר, יהיה דומה יותר לישראל של השנים האחרונות מאשר לקליפורניה. זו תהיה אומה לוחמת ומתחככת. ויהיו לזה השלכות.

שלטון השאה נפל בדיוק על רקע כזה של דיכוי חתרנות באמצעים לא דמוקרטיים, והאתגר הזה יצפה גם לבאים אחריו. בהקשר הזה, הטרנד האנטי-מערבי שהשתלט על המוסדות והאליטות במערב, שיש לו גם ביטוי בימין הפשיסטי-אנטישמי-קרלסוני החדש, עלול להתגלות כהרסני. כבר ראינו את התגובות הראשוניות של השמאל המטורלל בישראל ובעולם למתקפה הזו, והתגובות הללו יחריפו ככל שהמערכה תימשך ותתלכלך, וגם המאבק במישורים הללו לא צפוי להירגע (״הרעב בטהרן!״).

החיסון מפני המגיפה הפרוגרסיבית הוא ריאליזם ופיכחון. לצד השמחה המוצדקת שאין כמוה, אסור לנו, בישראל, לשכוח את העובדות ולהתעלם מהמציאות. איננו יודעים מה יהיה טיבו של המשטר הבא, אם בכלל יקום, איננו יודעים מה יהיו עמדותיו ביחס לישראל ואיננו יודעים כיצד השינויים הללו ישפיעו על שאר האיומים העולים, ובראשם הצבא הטורקי-דאע״שי שנבנה בסוריה עם חלומות על ח׳ליפות בירושלים.

עלינו להיערך לכל תרחיש, לבנות כוח צבאי גדול ועוצמתי – כולל שיקום של צבא היבשה – ולהיות מוכנים להמשך.

אבל בינתיים – מותר גם לשמוח. ואין תזמון מושלם יותר מהחג שלנו השבוע. השיעים מניפים את דגל הנקמה האדום והשחור והירוק (האמת שאני כבר לא עוקב), ואנחנו נניף את גביעי היין. יום אחד בשנה אפשר לשכוח מהאילוצים, המציאות וההיסטוריה, להיות קצת פרוגרסיביים עד דלא ידע, אז שיהיה לחיים וחג שמח!

The post היום שאחרי חמינאי appeared first on מידה.

לא נכון, הבהירו אנשי השגרירות ונציגי שדה התעופה. ידוען התקשורת האמריקני לא עוכב, והשאלות שנשאלו הוא וצוותו בטרקלין ה־ VIP היו שגרתיות. ביום חמישי הופץ וידאו שבו קרלסון מצטלם עם עובדי השדה – ראיה לכך שבדה את גרסתו.

אך כל זה אינו רלוונטי, משום שקרלסון השיג ראשון את הנקודות, וזה כל מה שיזכור מי שאינו חלק מן הרוב הפרו־ישראלי. זה לא משנה אם בראיון עצמו השגריר האקבי מגרש את השדים שלטענת קרלסון רודפים את שנתו, משום שמשפיען ה־ MAGA הבכיר השיג את כל שרצה ממסעו בן כמה השעות לישראל: ראשית, להציג בעלת ברית ותיקה של ארה"ב כמי שאינה באמת לצד האמריקנים; ושנית, להביך את השגריר ואת הנשיא שהוא משרת.

השגריר האקבי הוא אדם מאמין ובעל כישרון לייצג את יחסי ארה"ב־ישראל, אך קשה להבין מדוע לא הוא, לא אנשיו, ולא איש בממשל, חזו מראש את המהלך של קרלסון – ובמקום זאת נתנו לו מרחב לבצע וריאציה של תרגיל שהוא מריץ כבר שנתיים. כבר שנים רבות שנתב"ג, המקום שבו ביקש קרלסון לקיים את הראיון, משמש נקודת כינוס לפעילי חרם, משיכת השקעות וסנקציות (BDS) המבקשים להביע בדרמטיות את עוינותם לישראל. הנה צביעותם של ה"כובשים העריצים" שעיכבו ואז גירשו את אום ג'יהאד, ובכך שללו ממנה את הזכות לארגן מזימות מתוך הישות הציונית כדי להשמיד את הישות הציונית! מאז שעזב את פוקס ניוז ב־2023, קרלסון הפך הלכה למעשה לפעיל BDS. לדבריו, הפרויקט הפוליטי המרכזי שלו הוא שינוי מדיניות החוץ של ארה"ב – כלומר, דחיקת ישראל אל מחוץ למערכת הבריתות האמריקנית.

אי אפשר להתווכח עם קרלסון על יהודים וישראל, קל וחומר לשכנע אותו, משום שהוא תיאורטיקן קונספירציות שהנרטיבים שלו סובבים סביב יהודים וישראל. כך למשל, לטענת הפודקאסטר בזמן "מלחמת 12 הימים" של ישראל עם איראן, דרסו קציני צה"ל את שר המלחמה של טראמפ, פיט הגסת', והשתלטו על הפנטגון. קרלסון מטיל על ישראל ועל "השמרנים החדשים" את האחריות לגרירת ארה"ב לכל סכסוך במזרח התיכון – לרבות מבצע למבצע "פטיש חצות" של טראמפ נגד מתקני הגרעין האיראניים – וזאת כדי לשרת את האינטרסים של המדינה היהודית.

לפי מליסה פרנסיס, מגישת פוקס ניוז לשעבר שלוקחת את הקרדיט על תיווך הראיון עם האקבי, קרלסון אמר לה שטראמפ "ביקש ממנו לרסן את המאבק בתוך המפלגה הרפובליקנית סביב ישראל, מחשש שזה מסייע למפלגה הדמוקרטית." אמת או לא – עצם האמירה הזו של קרלסון מצביעה על כך שהתרגיל שלו נועד להביך את טראמפ. בשלב זה אין סיבה לצפות למשהו אחר. קרלסון כבר תקף את קהל הבוחרים הנאמן ביותר לטראמפ, האוונגליסטים, בשל תמיכתם בישראל. "אני שונא אותם יותר מכל אחד אחר," אמר קרלסון. וגם תקף את המפלגה הרפובליקנית: "אצטרך להתנגד לה כי אני שונא אותם יותר מדי," אמר – הודאה די ברורה שהאיש חותר תחת מנהיג המפלגה משום שאינו מחבב אותו.

ובכל זאת, טראמפ הזמין אותו לארוחת צהריים בבית הלבן בשני ימי שישי רצופים בחודש שעבר. המסר הפומבי, בלי קשר למה שאמר לו הנשיא בפרטיות, הוא שמנהיג המפלגה הרפובליקנית עדיין רואה בקרלסון חלק חשוב מצוות MAGA. מה ששומעים מצביעי טראמפ מן השורה הוא שכאשר הבית הלבן מדבר על אחדות, פירוש הדבר הוא קשירת גורלם – ויושרם המוסרי – לגחמותיו של שקרן פתולוגי בעל קהל רחב ורשת הולכת וגדלה של משפיענים חברים, כמו מייגן קלי, ג'פרי סאקס, שון ראיין ועוד, שתיאוריות הקונספירציה האנטישמיות שלהם מנוצלות כדי להרוס את הנשיא ואת המפלגה. והדבר הזה, לא "מלחמת אזרחים" בתוך המפלגה הרפובליקנית, הוא שיעזור באמת לדמוקרטים.

מוקדם יותר השבוע נפגש הסוקר הרפובליקני טוני פבריציו עם בכירי המפלגה כדי לדון בבחירות האמצע, בעוד תשעה חודשים בלבד. הוא האיץ בהם להישאר ממוקדים בכלכלה ולהדגיש את מאמצי הבית הלבן להקל על יוקר המחיה. במילים אחרות, הצלחת המפלגה הרפובליקנית תלויה ביכולתה לטפל בדאגות הנורמליות של מצביעים נורמליים. כדברי סגן הנשיא ג'יי. די. ואנס: "השאלה שנעמיד בפני העם האמריקני היא, האם אתם רוצים להחזיר את הממשלה לאנשים שלאמיתו של דבר שרפו את הבית והפכו את רוב האמריקנים לפחות עשירים ופחות בטוחים?"

במילים אחרות, חיוני להראות לאמריקנים שהרפובליקנים הם המפלגה האחראית – אך לא אם המשמעות היא הצבת קרלסון בצד, אף שפתח בקמפיין נגד בכיר בממשל האמון על תיק אסטרטגי ופוליטי חיוני. אחרי הכול, אמר ואנס – שעלייתו המטאורית מיוחסת בדרך כלל להתערבותו של קרלסון אצל טראמפ – "טאקר הוא חבר שלי. ויש לי אי־הסכמות מהותיות עם טאקר קרלסון? בטח. יש לי אי־הסכמות עם רוב חבריי, במיוחד אלה שעוסקים בפוליטיקה… אבל אני גם אדם נאמן מאוד, ולא אעסוק בלהשליך חברים מתחת לגלגלי האוטובוס."

לכן, אם הבחירה היא בין הבטחת שלום ושגשוג לאמריקנים וניצחון בבחירות האמצע מצד אחד, לבין שמירה על קרלסון בתוך המחנה מצד שני – שונא היהודים יישאר. ואם אינך מסכים שלקונספירטור אנטישמי החותר תחת הממשל יש תפקיד חשוב בתנועה השמרנית, אתה מוזמן להצביע למפלגה שמשחיתה ומסרסת ילדים. או להישאר בבית ביום הבחירות. כך או כך, אם נפסיד – נאשים גם את היהודים וגם את הלא־יהודים שבגלל הכתבים, המצפון או השקפת עולמם תומכים בישראל ונדהמים מכך שאנו מאתרגים מבעיר שרפות סדרתי שהבהיר שכוונתו לשרוף את הבית כולו על יושביו.

ולמרות זאת, לא פעם טקטיקות שנראות מסוכנות מוסרית מתבררות כיעילות פוליטית. האם יהיה זה צעד פוליטי נבון לפנות מקום באוהל הרפובליקני הגדול לסיעה קטנה מגויסת של שונאי יהודים קיצוניים?

טראמפ נבחר לכהונה שנייה כדי להשיב את השליטה במדינה מידי המפלגה ש"שרפה את הבית" – זו שניצלה בין היתר את רוסיה־גייט, את מהומות ג'ורג' פלויד, את החיסונים הכפויים ואת הפשיטה על ביתו של נשיא לשעבר כדי לשרוף את הנורמות האמריקאיות. המנדט של טראמפ היה להשיב את אמריקה לנורמליות. זה אולי נשמע לכם קטן לעומת מה שמתואר לעיתים כ"תקופה היסטורית" בפוליטיקה האמריקנית, אך כל סדרי העדיפויות המדיניים של טראמפ – סגירת הגבולות, תיקון הכלכלה, החזרת הייצור לארה"ב, סיום הפוליטיזציה של הממשל הפדרלי, מיקוד מחודש של הכוחות המזוינים במשימתם המרכזית להילחם ולנצח במלחמות וכדומה – הם מהלכים של שיקום.

הטרגדיה היא שכמחצית מן הבוחרים מוטרדים מכך שהחיים הציבוריים באמריקה בעשור האחרון לא היו נורמליים או אפילו אוהבים זאת. הראיה: חרף הטלטלות שהדמוקרטים טיפחו וליבו מאז בחירות 2016, יותר מ־75 מיליון אמריקנים הצביעו למועמדת המפלגה ב־2024. אף שקמלה האריס קיבלה רק 100 יום לקמפיין והייתה, לכאורה, אחת המועמדות החלשות ביותר בתולדות המפלגות הגדולות בארה"ב, היא עדיין קיבלה די קולות כדי לגבור כמעט על כל מועמד רפובליקני שלא עמד בראש תנועה פוליטית דורית ושרד ניסיון התנקשות – מה שאומר שלמפלגה ש"שורפת דברים" יש בסיס איתן של 75 מיליון מצביעים.

כלומר עתידה הקרוב של המדינה – ואולי גורלה בכלל – תלוי במספר קטן מאוד של מצביעי מתנדנדים, אשר ישפטו איזו מפלגה צפויה יותר לטפל בדאגותיהם הנורמליות, כמו הכלכלה. אך קרבתו של קרלסון לבית הלבן, ובמיוחד ידידותו עם סגן הנשיא, משדרת לבוחרים שהמפלגה הרפובליקנית איננה נורמלית. היא אומרת שאין הבדל מהותי בין המפלגה שאישרה את האג'נדה הטרנסית לבין המפלגה שסבורה שיש "לאמוד מחדש" את דמותו של היטלר; היא מספקת ראיה שהמפלגה הראשונה עלולה לשרוף הכול בדיוק כמו הראשונה – במיוחד משום שהיא מגינה על סיעה שגם עתה מבעירה שרפות בתוך המפלגה הרפובליקנית מבפנים.

אין "קול מתנדנד אנטישמי" שקרלסון וחבורת המשפיענים הזומבים שלו יסייעו להשיג; אין מפות של מדינות מתנדנדות כמו אוהיו או קרוליינה הצפונית המראות שפעילי "סטודנטים למען צדק בפלסטין" עשויים להצביע לרפובליקני לו רק יטה יותר את המפלגה לעבר "גלובליזציה של האינתיפאדה". אם הרפובליקנים מבקשים להוכיח שהם משוגעים לא פחות מהצד השני, זו תחרות לתחתית – ותוך ארבע שנים המדינה תהיה במצב גרוע בהרבה ופחות נורמלי משהייתה ערב בחירות 2024.

האחריות נעצרת אצל הנשיא טראמפ. רק המפקד העליון יכול להגן על נשיאותו מפני מי שמתכוונים להרוס אותה, את המפלגה שהוא מוביל ואת המדינה שהוא מנהל.

מאמר זה פורסם לראשונה באתר מגזין טאבלט ואנו מודים לו על הרשות לפרסמו כאן בעברית.

The post טאקר קרלסון: האיש ששורף את המפלגה הרפובליקנית appeared first on מידה.

בתור מי שיזם את התחרות לאחר שחזר ממעל 100 ימי לחימה בצפון רצועת עזה אני רוצה לומר משהו ברור – עקיבא ביגמן צודק! צה"ל אכן כשל בממדים רבים הקשורים להגנה על הנגב המערבי ועל כלל גבולות המדינה. אכן הכשל הצה"לי ניכר בתחומי "הסד״כ, אמצעי הלחימה, תרגולות ההגנה, הפיקוד והשליטה וזמינות העתודות" כפי שהיטיב לכתוב ביגמן.

אבל האם משמעות הדבר היא שאין חשיבות לאופן בו תוכננו המוצבים? בתורת הקרב של צה"ל ושל כל צבאות העולם, המוצב הוא אבן יסוד במערכי האבטחה וההחזקה, ובוודאי שיש חשיבות לאופן שבו הוא מתפקד ולדרך שבה תוכנן. כבר לפני 2,500 שנים היטיב המצביא הסיני סון טסו לקבוע כי: ״חכמת המלחמה מלמדת אותנו שלא לסמוך על האפשרות שלא יבוא האויב, אלא על כוננותנו לקדם פניו; שלא לסמוך על הסיכוי שלא יתקיף, אלא על העובדה שאנו עשינו את עמדתנו בלתי נכבשת״. זאת הייתה מטרת התחרות – להפוך את מוצבי צה"ל לבלתי נכבשים.

בניגוד לדברי ביגמן, צה"ל מפגין בנושא זה עקביות מרשימה עוד מימי מלחמת יום הכיפורים. אלוף (מיל') גיורא איילנד, ששימש כיו"ר חבר השופטים בתחרות, הראה עוד לפני ה-7.10 כי התכנון הלקוי של המוצבים בחזית התעלה ובחרמון הוא שהוביל לנפילת רובם במלחמת יום הכיפורים. ליקויים אלו בלטו ביתר שאת במחנות הנגב המערבי המלחמה הנוכחית – שכונו משום מה "מוצבים'" וכן הדבר בגזרות אחרות לאורך גבולותיה של מדינת ישראל.

במוצב המתוכנן ביעילות, מלמד איילנד, יכול כוח קטן בסדר גודל של כיתת חי"ר להדוף כוח תוקף בסדר גודל של גדוד. לו היו המוצבים בנגב המערבי מתוכננים כראוי בהתאם לתורה הצבאית ולניסיון האנושי בן אלפי השנים, אזי היו נמנעים המראות הכואבים של לוחמים המרותקים למוצביהם. האויב היה נאלץ להקצות כוחות עצומים כדי לרתקם – כוחות שלא היו מגיעים לקיבוצים. ומצד שני יותר כוחות צה"ל היו מצליחים להגיע לקיבוצים ולמושבים ולסייע לבלום את המחבלים שהיו בכל זאת מצליחים לעקוף את המוצבים.

האם היה די בכך? ברור שלא. היערכות צה"ל במערב הנגב סבלה ממחסור בסד"כ, מהיעדר עתודות, מחוסר דריכות ומכוננות לקויה לפלישה רחבת היקף. תכנון מוצבים נכון הוא חוליה אחת בשרשרת ארוכה של כשלים שיש לתקן, אבל החוליה הזו חשובה לא פחות מן השאר.

בניגוד לדעה הרווחת המשתקפת גם בדברי ביגמן, אדריכלות אין עניינה רק אסתטיקה ויופי, ערכים חשובים ללא ספק.  אדריכלות עניינה לפתור חידות מרחביות – לשלב יחדיו יעדים, אילוצים ומגבלות באמצעות גיבוש עקרונות תכנון מתאימים שייתנו מענה מיטבי לאתגר.

ומהי סוגיית ההגנה על גבול מול אויב שיכול לבחור את עיתוי ומקום ההתקפה (ולכן כמעט תמיד יהיה בעדיפות מקומית על פני המגן) אם לא בעיה תכנונית מרחבית? ביגמן מתלונן כי "ניכר שאין כאן שום דבר חדש", ואכן, מטרת התחרות לא הייתה "להמציא את הגלגל מחדש", אלא להזכיר, להמחיש ולהדגים את אותם עקרונות יסודיים שעיצבו את התנהגות המגן מקדמת דנא ושמשום מה נעדרו בכל הנוגע לבניית מרבית המוצבים מאז 73 ועד ימינו. כדבריו המפורסמים של הרמח"ל בספר "מסילת ישרים" (המאה ה־18): "החיבור הזה לא חיברתי ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פרסום גדול." ה-7.10 הוכיח כי יש הרבה מה להזכיר.

מה שמטריד במיוחד בדבריו של ביגמן הוא שהם לא נותנים מקום ליוזמות שצומחות מהשטח ומנסות לתת מענה לחלק מהכשלים שהתגלו במהלך המלחמה. מבחינתו זה הכל או כלום – טפלו בהכל או אל תטפלו בכלל.

מטרת התחרות הייתה קודם כל לעורר שיח ציבורי על הבעיה – צה"ל בונה מוצבים בניגוד לתורה הצבאית שהוא עצמו ניסח ובניגוד לניסיון המבצעי. טורו של ביגמן הוא חלק מהשיח שניסינו לעורר ועל כך אנחנו מודים לו. אולם הוא עצמו גם חלק מהבעיה שביקשנו להאיר – הזלזול המתמשך בחשיבות המרחב הפיזי על תפקוד השוהים בו, ובמקרה הזה באפקטיביות המבצעית של הלוחמים המאיישים את המוצבים ואשר מופקדים על הגנת גבולות המדינה.

הייתי מצפה מביגמן לברך על התחרות ועל הניסיון לנער את צה"ל, זאת לצד עידוד גורמים אחרים, בצבא ומחוצה לו, לנער פינות זנוחות אחרות שכשלו במהלך המלחמה. עוד לא מאוחר מדי לעשות זאת.

הכותב הוא אדריכל ורב סרן במילואים. שירת מעל 370 ימים במילואים מאז פרוץ המלחמה.

The post כן, מבנה המוצבים הוא חלק מהפתרון: תגובה לעקיבא ביגמן appeared first on מידה.

אחת המטרות של טראמפ בנאומו היתה לשרטט את קווי המדיניות שלו להמשך כהונתו, מעין מבחן לגבי כוחו הפוליטי ותדמיתו. בחיוך נרחב פסע אל עבר דוכן הנואמים, מלווה במחיאות כפיים ובתשואות רמות עשה את דרכו כאשר רוב הקהל עומד על רגליו. משך כל הנאום קמו הנוכחים שוב ושוב והריעו לנשיא עשרות פעמים כשעל ארשת פניו ניכר שהוא מתענג על כל רגע. מפעם לפעם העיף מבט חצי מתנשא וחצי מתריס אל הדמוקרטים שסירבו לעמוד גם בסוגיות שאמורות להתעלות על המחלוקות הפוליטיות ולעיתים אף נזף בהם.

"האומה שלנו חזרה". הכריז בפתח דבריו. "גדולה יותר, חזקה יותר, עשירה יותר וטובה יותר מאי פעם". ביולי הקרוב תציין ארצות הברית 250 שנה לעצמאותה וכבר זכתה לברכה מהנשיא כשאמר "זהו תור הזהב של אמריקה". הנשיא הביט לאחור בביקורת נוקבת כלפי ממשל ביידן שממנו ירש, לדבריו, אומה במשבר, אינפלציה גואה וגבולות שאינם מוגנים. "השגנו שינוי שלא נראה מעולם", אמר בסיפוק, "זהו שינוי לדורות, לא נחזור לאחור למקום שהיינו בו. הגבולות שלנו בטוחים, האינפלציה יורדת, ההכנסות עולות, הכלכלה שואגת, האויבים פוחדים, אמריקה זוכה לכבוד כמו שלא זכתה מעולם".

טראמפ הרחיב מאוד בדברים לגבי סוגיית המהגרים הלא חוקיים, תיאר את הנזק הנורא שחוללו, הזמין משפחות שנפגעו באירועים שבהם היו מעורבים המהגרים, וציין שלעומת ארבע שנות כהונתו של ביידן שבהן חדרו לארצות הברית מליוני מהגרים בלתי חוקיים, בתשעת החודשים האחרונים לא חדר אפילו מהגר בלתי חוקי אחד. "אלה הגבולות הבטוחים ביותר בתולדות ארצות הברית", התפאר הנשיא והבהיר שמהגרים חוקיים שאוהבים את ארצות הברית ושיסייעו לה – מוזמנים תמיד. חברות הקונגרס עומאר וטלאיב פחות אהבו את הנאמר וניסו לקטוע את דבריו בקריאות ביניים.

בהמשך דיבר הנשיא על ירידה בשיעור מקרי הרצח, על ירידת שיעור האינפלציה מהגבוה ביותר שהיה ל-1.7%, על ירידה במחירי הדלק ובעלויות המשכנתא. הוא ציין שבכל ארבע שנות ממשל ביידן היו ההכנסות של הממשל הפדרלי פחות מטריליון דולר ואילו בשנה בודדת תחת כהונתו זכתה ארצות הברית בהכנסות של יותר מ-18 טריליון דולר. הוא האריך בדבריו גם לגבי שיעור התעסוקה המשגשג ולא שכח לציין את ייצור הגז הטבעי שנמצא בשיאו וכן את 80 מליון חביות הנפט שקיבלה ארצות הברית לאחר הדחת נשיא ונצואלה. "שמרתי על הבטחתי לקדוח ולקדוח", אמר בשביעות רצון. עוד הוסיף "סיימנו עם ה- DEI(גיוון, שוויון, הכלה)", כזכור הורה לבטל את תוכניות ה-DEI בממשל הפדרלי ולצמצם אותן בכלל משום שהוא רואה בהן אפליה הפוכה וגזענות כלפי קבוצות באוכלוסיה כמו גברים ולבנים.

"המדינה שלנו מנצחת שוב", אמר בחיוך והתבדח על ה"קושי" לנצח שוב ושוב. באחד מרגעי השיא של הנאום נכנסה לאולם נבחרת ההוקי של ארצות הברית כאשר כל חבריה ענדו מדליות זהב. שוער הנבחרת זכה במדליית החירות הנשיאותית. זמן רב הקדיש טראמפ בנאומו לנושא הספורט, והתגאה בכך שגם משחקי מונדיאל 2026 וגם תחרויות אולימפיאדת 2028 יתקיימו בארצות הברית שניהם בארצות הברית.

טראמפ שיבח את שיטת הטלת המכסים שלו והסביר כיצד בסופו של דבר תקל על הנטל הכלכלי על כתפיהם של אזרחי ארצות הברית. גם כאן לא שכח להזכיר לממשל הקודם את חטאיו כאשר הצביע נגד קיצוץ במסים. מצב רוחו המרומם בלט לאורך הנאום, במיוחד כשציין שזו היתה אמורה להיות הקדנציה השלישית שלו "אבל דברים מוזרים קורים". שוב ושוב חזר על ההצלחות הכלכליות בהורדת המחירים, בעליית שיעורי העתסוקה, בדיור, בפנסיה, במחירי התרופות, במחירי הביצים ושוב ושוב חזר על המחירים האישיים שמשלמים תושבי ארצות הברית בשל ההגירה הבלתי חוקית.

אחרי עשרות פעמים שבהן הקהל קם והריע, ביקש שוב טראמפ מכל שרואה לנגד עיניו את טובתם של אזרחי ארצות הברית לפני טובתם של המהגרים הבלתי חוקיים לעמוד. טראמפ ניצל את ההזדמנות לגעור בחריפות בדמוקרטים שלא קמו. "הדמוקרטים הורסים את המדינה שלנו", אמר, ואז הקדיש פרק נכבד לניסיונות הרמאות בבחירות "כי רק כך הם יכולים לנצח".

לא מעט מדליות חגיגיות חולקו במהלך הנאום ללוחמים מהוללים בעבר ובהווה, לאנשים שגילו אומץ לב יוצא דופן, ונראה היה שטראמפ בקיא בפרטים מעבר לעדכונים שקיבל מצוות היועצים שלו. אחד מהלוחמים שזכה במדליית הכבוד של הקונגרס היה טייס שפעל תחת אש במבצע ללכידתו של נשיא ונצואלה.

לאחר שהקדיש מילות זכרון חמות לצ'ארלי קירק שנרצח וקיבל בהתרגשות את רעייתו שנכחה באולם, פנה לדבר על הנושא שמעסיק כעת את העולם כולו. בפתח הדברים התפאר בשמונה מלחמות שלטענתו הביא לסיומן: קמבודיה־תאילנד, פקיסטן־הודו, קוסובו־סרביה, ארמניה־אזרבייג'אן, ארמניה־אפגניסטן, קונגו־רואנדה ומסתבר שגם ישראל־איראן. הוא ציין שהלחימה בעזה נמשכת ב"עצימות נמוכה" והודה לוויטקוף ולקושנר. מילים חמות הרעיף על מזכיר המדינה מרקו רוביו והכתיר אותו כטוב ביותר בהיסטוריה. בהמשך לקח את הקרדיט על השבת החטופים החיים והמתים, "אף אחד לא חשב שזה אפשרי" ואמר ש"סטיב וג'ארד החזירו למעשה את רן גווילי הי"ד". בנוגע ל"מלחמה התשיעית" בין רוסיה לבין אוקראינה, אמר טראמפ שהוא מנסה לסיים אותה וחזר כמו בפעמים קודמות על כך שהיא כלל לא היתה פורצת אילו הוא היה הנשיא באותה העת. טראמפ ששידר מסר מובהק של שלום ושל סיום סכסוכים בנאום ההכתרה שלו, הבטיח שיסיר כל איום מעל אמריקה בכל מקום, ומכאן הגיע לדבר על איראן.

"לכן פעלנו באיראן לפני שישה חודשים", ציין, ואמר כי המשטר האיראני והפרוקסי שלו מביאים לעולם רק מוות ושנאה, "הם רצחו מליוני אנשים, פגעו באלפי לוחמים אמריקאים, רצחו כעת בהפגנות באיראן 32,000 איש. הם אנשים איומים". הפעם, אגב, לא השמיע הבטחה ש"העזרה בדרך" ולא התייחס להבטחות שכבר העניק. בשלב הזה פנה טראמפ לגייס למעשה את דעת הקהל המקומית והעולמית לקראת מתקפה על איראן. הוא הזכיר שהאיראנים פיתחו טילים שיכולים לתקוף את מדיניות אירופה, שהם מאיימים על הבסיסים האמריקאים בארצות השונות ושהם מפתחים טילים שיוכלו להגיע עד ארצות הברית. טראמפ ציין שהוא מעדיף את הערוץ הדיפלומטי אך לא זכה עדיין לשמוע הבטחה מהאיראנים שלא יהיה ברשותם נשק גרעיני. "אני לעולם לא אאפשר למממנת הטרור הראשונה בעולם – להשיג נשק גרעיני. אסור לזה לקרות". הנשיא קרא לעולם לא להטיל ספק בנחישות של ארצות הברית ואמר "יש לנו את הצבא החזק ביותר בעולם". בין הרפובליקנים לבין הדמוקרטים ולעיתים גם בתוך המחנות עצמם מתחוללת מחלוקת לא פשוטה באשר לנחיצות התקיפה האמריקאית באיראן. על פי הסקרים, רוב הציבור האמריקאי מתנגד לתקיפה. רבים מאוד מהדמוקרטים מתנגדים למעורבות צבאית של ארה"ב באיראן ומזהירים מפני הסלמה. אחרים פועלים למען יוזמה בשם War Powers Resolution שתחייב אישור הקונגרס כדי לצאת למתקפה. הרפובליקנים נוטים לתקיפה באיראן ורואים בה הזדמנות להפיל את המשטר האיראני. הסנאטור לינדזי גרהאם, שנחשב למקורבו של טראמפ, הגיע לנאום עם כובע שעליו כתוב Make Iran Great Again. לאחר הנאום מיהר משרד החוץ האיראני להכחיש את כל הטענות של ארה"ב על תכנית הגרעין, הטילים הבליסטיים ומספר ההרוגים.

נאומו של טראמפ נישא לאחר שמזכיר המדינה מרקו רוביו העניק תדריך בטחוני מסווג ל"כנופיית השמונה", ארבעה רפובליקנים וארבעה דמוקרטים שזכו לקבל הצצה למודיעין החשאי של ארצות הברית, אירוע בהחלט לא שגרתי. לאחר התדרוך אמר סגן יו"ר ועדת המודיעין של הסנאט: "זהו זמן רציני במיוחד, רגע רציני במזרח התיכון ורגע רציני עבור אמריקה". טראמפ הזכיר בנאומו את חיסול סולימאני שאירע בתקופת כהונתו הראשונה, אולי כדי להפיח תקווה בקרב כל אלה שיצאו להפגין בעידודו וטרם זכו לעזרה שהבטיח טראמפ שהיא בדרך. רבים מהם ששמעו בקולו, מצאו את מותם בהפגנות. אם יוותר על תקיפה, תהיה זו חרפה מוסרית כלפי העם האיראני. אין שום הגיון להניח שהמשטר האיראני יסכים להפסיק את המירוץ לעבר הפצצה הגרעינית ובודאי שאין שום הגיון שיסכים לוותר על הטילים שברשותו, שכן צבא איראן מצויד במטוסים ובספינות מיושנים למדי.  אף שבתחילת כהונתו הבטיח הנשיא טראמפ להשכין שלום ולסיים מלחמות, קשה להאמין שישאיר משטר רצחני כזה על כנו, בוודאי כשהוא מתעתד לפגוע בבסיסים של צבא ארה"ב. סביר שריכוז כוחות כל כך חריג של צבא ארצות הברית לא נועד אך ורק כדי להטיל אימה על איראן ולהשפיע עליה לחזור בה. עשרות המטוסים, הצוללות, המשחתות, שתי נושאות המטוסים ואינספור מפקדים וחיילים לא הגיעו למזרח התיכון רק כדי להפחיד את המשטר האיראני אלא כדי להפיל אותו. עם זאת, מתקפה נגד איראן יכולה בקלות להפוך למלחמה שיכולה בקלות רבה להפוך למערכה אזורית מסוכנת ורחבה.

בתוך שלל כל הענקות המדליות הנשיא לא הסתיר את רצונו לזכות גם הוא באיזושהי מדליה, אולי רמז לפרס נובל לשלום. "שיחררנו מליונים ממלתעות הפאשיזם, הקומוניזם והדיכוי. אמריקה הניפה את האנושות לשמיים. אנחנו ניצבים בפני פריצות דרך שישנו את העולם". כמו בנאומיו הקודמים התייחס טראמפ לכוחה של האמונה, לתפיסה כי נשלח בידי אלוקים. "אין אתגר שארצות הברית לא יכולה להתגבר עליו", התהדר והבטיח שהמהפכה שהתחילה ב-1776 עדיין לא הסתיימה. "אש החירות והעצמאות בוערת בלב של כל פטריוט אמריקאי. העתיד יהיה גדול יותר, בהיר יותר, מפואר יותר".

The post טראמפ חובט בדמוקרטים ומאיים על איראן: מצב האומה appeared first on מידה.

עלייתה של המעצמה ההינדית

כדי להבין את המשמעות העמוקה של הברית עם הודו, עלינו להכיר במעמדה הנוכחי ובכוחה בזירה הגלובלית. הודו של שנת 2026 אינה עוד מדינת עולם שלישי מתפתחת; היא המעצמה הדמוגרפית הגדולה בעולם והכלכלה הצומחת ביותר מבין הכלכלות הגדולות. אך מעבר לנתונים היבשים של תמ"ג ודמוגרפיה, הודו פועלת על פי דוקטרינה אסטרטגית שמרנית וברורה לחלוטין – "אוטונומיה אסטרטגית".

ניו דלהי אינה כפופה לתכתיבים של וושינגטון, אינה נכנעת ללחצים של פקידי האיחוד האירופי בבריסל, ואינה מהססת לנהל קשרים כלכליים ומסחריים ענפים עם רוסיה, תוך שהיא בולמת באסרטיביות את ההגמוניה הסינית באסיה. ההנהגה ההודית פועלת אך ורק לאור שאלה אחת: מה משרת את האינטרס הלאומי ההודי.

למדינת ישראל השקפת העולם הזו היא אוויר לנשימה. בניגוד לליברליזם המערבי הפרוגרסיבי, שנוטה לא פעם לראות סכסוכים דרך משקפיים של זכויות אדם תלושות וחלוקה פשטנית של מדכא ומדוכא, ההנהגה ההודית תחת מפלגת הBJP רואה את העולם כפי שהוא. הודו, בדומה לישראל, היא אומה עתיקת יומין שזכתה לעצמאותה המודרנית כמעט במקביל אלינו, מוקפת בשכנים עוינים, ומתמודדת במשך עשורים עם איום קיומי של טרור איסלאמי רצחני מבית ומבחוץ. ההבנה ההודית כי ריבונות שומרים באמצעות כוח צבאי נחרץ, גבולות קשיחים, ולאומיות תרבותית גאה, מייצרת שפה משותפת ששום בירה אירופית אינה מסוגלת להבין באמת.

חשיבות הקשר עם הודו

הנדבך המרכזי והדרמטי ביותר שקורם כיום עור וגידים בין המדינות הוא הנדבך הכלכלי-גיאוגרפי. אנו עדים ליצירתו של ציר ה־IMEC: פרויקט אדיר ממדים שנועד לחבר את נמלי החוף המערבי של הודו, דרך מדינות מפרץ פרגמטיות כמו איחוד האמירויות וערב הסעודית, אל ירדן וישראל – ומשם לאירופה.

בתוכנית האסטרטגית הזו, ישראל אינה עוד צופה מהצד או נספח שולי; היא חוליה קריטית שאין לה תחליף. נמל חיפה, שכבר כיום מופעל על ידי ענקית התשתיות ההודית אדאני הופך דה-פקטו לשער היציאה המערבי של הודו לים התיכון. זהו אינו רק עניין של שינוע מכולות סחורות; מדובר בציר אסטרטגי של העברת אנרגיה, כבלי תקשורת עולמיים, ופוטנציאל אדיר לצינורות יצוא של גז טבעי ובעתיד אולי אף של מימן.

כאשר הודו, המעצמה העולה של המאה ה-21, מעבירה את נתיבי הסחר והאנרגיה המרכזיים שלה דרך מדינת ישראל, היא למעשה קושרת את הביטחון הכלכלי שלה ביציבותה ושגשוגה של ישראל. במזרח התיכון, כפי שאנו יודעים, בריתות אמת אינן נבנות על ניירות החלטה חסרי ערך באו"ם או על הבטחות מעורפלות, אלא על אינטרסים כלכליים, ביטחוניים ואנרגטיים שזורים זה בזה. מסגרות כמו I2U2 הופכות את מדינת ישראל חלק מארכיטקטורה אזורית חסינה ועוצמתית.

השותפות האסטרטגית בין ירושלים לניו דלהי מקבלת ביטוי מעשי ודרמטי בתחום הביטחוני וההרתעתי. בעשורים האחרונים, הפכה ישראל לאחת מספקיות הנשק והטכנולוגיה הצבאית הגדולות והחשובות ביותר של צבא הודו. ממערכות הגנה אווירית מתקדמות, דרך מל"טים וטילים מדויקים, ועד לטכנולוגיות סייבר ומודיעין פורצות דרך – התעשייה הביטחונית הישראלית היא מכפיל כוח קריטי עבור הודו בהתמודדותה מול האיומים מצד פקיסטן וההתעצמות של סין בגבולותיה.

מנגד, הקשר העמוק עם הודו מספק לישראל עורף אסטרטגי פוליטי חסר תקדים בגודלו. בפורומים בינלאומיים שבהם ישראל מוצאת את עצמה מותקפת ומבודדת על ידי רוב אוטומטי ועוין, היכולת להישען על מעצמה עולמית אדירה, המייצגת הלכה למעשה את "הדרום הגלובלי" ואינה סופרת את תכתיבי האמברגו וה BDS-היא נכס שלא יסולא בפז. כאשר ראש ממשלת הודו עומד היום בירושלים ומחבק את ההנהגה הישראלית, הוא מעביר מסר ברור ומהדהד לא רק לטהרן, אנקרה או ביירות, אלא גם לוושינגטון, לונדון ופריז: לישראל יש בריתות חזקות, יש לה אלטרנטיבות, והיא איננה מדינת חסות שתלויה בחסדיו של איש.

מבט מזרחה

ביקורו של נרנדרה מודי בישראל חייב להזכיר לנו אמת בסיסית וברורה בתורת היחסים הבינלאומיים: עוצמה נמשכת לעוצמה, וחולשה מזמינה תוקפנות. כדי לשמר את הברית ההיסטורית הזו ולמנף אותה לביצורה של ישראל, על מקבלי ההחלטות בירושלים לאמץ אסטרטגיה מקיפה ופרו-אקטיבית של "מבט מזרחה". עלינו לצמצם את התלות ואת ניסיונות ההתרפסות בפני בירות אירופיות שאיבדו את דרכן, ולרכז את המאמצים הדיפלומטיים והכלכליים שלנו בחיזוק ובביסוס ציר הפלדה עם ניו דלהי.

ברית ירושלים-ניו דלהי היא מופת מובהק של ריאל-פוליטיק בריא וחיוני. זוהי שותפות אסטרטגית בין שתי אומות גאות, המכבדות את עברן המפואר ואת זהותן, אך מביטות בפיכחון מוחלט אל עתיד עולמי רווי סכנות והזדמנויות. פיתוח וטיפוח הברית הזו אינו עוד "בונוס" דיפלומטי או אינטרס כלכלי צר, זו חובה אסטרטגית מן המעלה הראשונה לביטחונה ולשגשוגה של מדינת ישראל בעשורים הבאים.

שי רוזנגרטן הוא יו"ר תנועת אם תרצו, רס"ן במילואים ובעל תואר שני במדיניות ציבורית.

The post הודו היא הבשורה האסטרטגית החדשה של ישראל appeared first on מידה.

בר יוסף כותב כי

"יוזמת השלום של הליגה הערבית קוראת משנת 2002 ואילך לסיום הסכסוך בתמורה לנסיגה מהשטחים שנכבשו ב–1967 והקמת מדינה פלסטינית. נוסחה זו מקובלת על הידידות הטובות ביותר של המפעל הציוני. המתנגדים הגדולים: ממשלת ישראל ומשטר האייתוללות באיראן."

חצי אמת גרועה משקר. מישהו שכח להזכיר לכותב כי התנאים האמיתיים שדורשת אותה יוזמת "שלום" היא חיסול ישראל. לפי היוזמה ישראל חייבת לסגת מכל השטחים שכבשה ב 67' לרבות רמת הגולן, ולהסכים ליישום מלא של זכות השיבה, ומתן אפשרות לכל פליט פלסטיני מ-1948 – או צאצא של פליט כזה – לבוא ולהשתכן בישראל. כך לשון מסמך היוזמה הערבית:

"השגת פתרון צודק לבעיית הפליטים הפלסטינים, כפי שיוסכם בהתאם להחלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם."

למען הסר ספק, החלטה 194 של העצרת הכללית קובעת כי:

"יש לאפשר לפליטים המעוניינים לחזור לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם לעשות זאת… ויש לשלם פיצויים לאלה שלא מעוניינים לחזור…"

ומכאן לטענה כי המתנגדים הגדולים לנוסחה זו הם "ממשלת ישראל ומשטר האייתולות באיראן." זה כמובן שקר גמור. כל הסקרים מראים שרוב מוחץ בציבור הישראלי מתנגד למדינה פלסטינית, גם אם אינה כוללת את תנאי ההשמדה של שיבת כל הפליטים וכל צאצאיהם לכל רחבי ישראל, כולל הענקת זכות הצבעה והשבת רכוש, כפי שדורשת "יוזמת השלום".

וזה ממשיך. בר זוהר קובע כעובדה ש"רוב הזמן של צבא היבשה אינו מוקדש לאימונים והכנה למלחמה, אלא לשמירה על ההתנחלויות והמתנחלים." את השקר הזדוני הזה היטיב להפריך לא אחר מרמטכ"ל צה"ל לשעבר, ח"כ גדי איזנקוט, לאחר שצוטט על ידי אמנון אברמוביץ' כמי שטוען שרוב הצבא "שומר על המתנחלים". איזנקוט הסביר אז איך מיעוט מבוטל מסדר הכוחות של צה"ל אכן מוצב בהגנה בפיקוד המרכז, אבל גם הוא לא "שומר על המתנחלים", אלא מסכל טרור שמאיים על כלל המדינה.

מכאן עובר בר יוסף לסיפורי מעשיות מסוגת הדמוגרפיה:

"בין הירדן לים יש כבר שנים רוב לא־יהודי, ומגמה דמוגרפית זו לא תשתנה."

ובכן, לא רק שהמגמה הדמוגרפית כן תשתנה, היא כבר השתנתה, ולטובת היהודים. האישה היהודייה יולדת יותר, האישה הערבייה יולדת פחות ובכך מתקבע ומתחזק היתרון המספרי של היהודים בארץ (דרך אגב הנתונים מפריכים עוד שני מיתוסים נפוצים: "ההשתלטות חרדית" ו"בריחת הישראלים הליברליים". מסתבר שגם הם לא נכונים ונשענים על פרשנות מסלפת של הנתונים).

את שרשרת הבליו מקנח בר יוסף בדוד בן גוריון בכבודו ובעצמו:

"מדינת ישראל משוועת למנהיגות חדשה מסוגו של דוד בן־גוריון, שחרד לגורל הרוב היהודי במדינה ולכן התנגד לכל כיבוש מעבר לגבולות הקו הירוק".

זהו שקר הנובע מבורות. כל מי שלמד את הנושא יודע שלאחר מלחמת ששת הימים קרא בן גוריון להחזיר רק חלק מהשטחים שנכבשו ורק תמורת שלום אמת. כידוע לכולנו, שנה אחרי המלחמה התכנסה ועידת חרטום וקבעה את שלושת הלאווים, שמשמעותם היתה התנערות מוחלטת ומחייבת מהרעיון של "שלום אמת". בכך איבדה גם קריאתו של בן גוריון להחזיר חלק מהשטחים את אחיזתה במציאות.

יותר מזה – בן גוריון לא הסתפק בדרישה להשאיר בידי ישראל את כל רמת הגולן, ירושלים המזרחית, שבה ראה את נשמת האומה, ורצועת עזה. בראיון לעיתונאי יוסף עברון קרא בן גוריון "ליישב את הרובע היהודי בתוך ירושלים, שנחרב ונהרס על ידי הערבים, ואת סביבותיה של ירושלים בכל השטחים הריקים והבלתי מיושבים, ממזרח, מצפון ומדרום", כלומר לא להסתפק רק בעיר עצמה, אלא גם בשטחים הנרחבים שנכבשו ממזרח, צפון ודרום – כולם כידוע שטחים פלסטיניים. וגם זה, רק תמורת שלום אמת, שכידוע מעולם לא הוצע.

ה"כיבוש" לא משמיד את המפעל הציוני. הוא משמיד את שאריות היושרה האינטלקטואלית של המתנגדים לו.

The post ב"הארץ" שוב מסלפים את המציאות וההיסטוריה כדי להאשים את "הכיבוש" appeared first on מידה.

המשבר שעורר את המחדל הוא כמובן הכשלון המוחלט של ההגנה בעוטף עזה במתקפת הטרור של החמאס.

״רבים, רבים מדי, מחיילי צה"ל נהרגו בתוך המוצבים והבסיסים, חלקם ללא התנאים הפיזיים שיאפשרו להם להגן על עצמם״, נכתב במסמכי התחרות.

מארגני התכנית מבינים שהיו כשלים נוספים בהגנה באותה שבת, אבל לדעתם ״הגורם הישיר למותם של רבים מהחיילים שנהרגו בתוך המוצבים״ הוא לא הסד״כ, אמצעי הלחימה, תרגולות ההגנה, הפיקוד והשליטה וזמינות העתודות, אלא ״כשל תכנוני הנובע מכשל תרבותי ומחשבתי ארוך שנים״. שגרם לכך ״שמרבית מוצבי צה״ל לא בנויים כלל כמוצבים שנועדו להתמודד עם התקפה משמעותית, אלא לכל היותר כבסיסי יציאה לפעילות. קל לחדור אליהם וקשה להלחם מהם. כך, מרבית המוצבים נחדרו בקלות והפכו מחלק משמעותי במערך ההגנה על הגבול, למלכודת מוות קטלנית״.

האדריכלים שניגשו לתחרות, נדרשו לתכנן מוצבים שיוכלו לעמוד בתנאים הבסיסיים הנדרשים להגנה, כדי להתגבר על כשלים מהסוג שהתרחשו ב-7.10: ״ לתכנן טיפוס בניין חדש – המוצב הארצישראלי״. שיאפשר שילוב של לחימה, הגנה, תצפית, פיקוד וקיום שגרת הגנה ופעילות מבצעית. כשקוראים את אפיון הדרישות שבהן צריך לעמוד המוצב, ניכר שאין כאן שום דבר חדש. אלו הדרישות הבסיסיות ממוצבים ועמדות הגנה לאורך כל ההיסטוריה.

ונוספה כאן מטרה נוספת, עיצובית: ״זאת ההזדמנות של אדריכלי ישראל להטביע את חותמם ולהשפיע על גורלה של מדינת ישראל ועל עיצוב נופי הספר לעשרות שנים קדימה. אל לנו לפספס אותה״.

הכשל בתחרות הזו ובתפיסה הנובעת ממנה ניכר מיד. הגנה אינה רק מוצבים ועמדות, והצלחתה לא נבחנת רק ביכולת של מגיניו לעמוד תחת מתקפה. הטעות הזו ניכרת בדברי האפיון במסמכי התחרות שמדגישים כי ״המוצב יתוכנן כך שיוכל לעמוד באופן עצמאי גם ללא חיפוי, הדדיות ועתודה״. הבעיה: המוצבים נפלו והחיילים נהרגו. הפתרון: מוצבים שלא נופלים ושהחיילים בהם לא מתים.

זו שגיאה יסודית. מאמץ ההגנה נועד להגן על מרחב האחזקה, ובהקשר ההגנה על הגבולות, על העורף. המטרה של ההגנה אינה להגן על הלוחמים והמוצבים, אלא למנוע חדירה של כוחות אויב מעבר לקוי ההגנה ולבלום אותם בטרם יפלשו לעומק המדינה.

הכשל בהגנה בעוטף עזה, היה, ובכן, בהגנה על עוטף עזה. גם במידה והמוצבים היו בנויים אחרת, והיו בהם עמדות מבוטנות בחיפוי הדדי, עם מלאי תחמושת ואמל״ח ראוי, העובדות הללו כשלעצמן לא היו מספיקות למנוע את הפשיטה על העוטף. בהינתן הכשלון הכללי בתפיסת ההגנה, יחידות הפשיטה של חמאס היו עוקפות את המוצבים, תוך השמטת כוחות קטנים שנועדו לבודד אותם ולהעסיק אותם במשך השעות הקריטיות.

ההיסטוריה עמוסה וגדושה דוגמאות מסוג זה אבל קחו אחת ישראלית – קרב תל סאקי במלחמת יום הכיפורים. המוצב בתל היה בנוי הרבה יותר טוב מאלו שישראל בנתה בשנים האחרונות בגבול הדרומי. היו בו מצדיות, תעלות קשר, בונקרים ואמצעי לחימה רבים. בלי להכנס לכל הפרטים הטקטיים של הקרב, הכוחות העיקריים הסוריים עקפו את המוצב בדרך לכיבוש דרום רמת הגולן והשאירו כוחות קטנים לבודד את המוצב ולטהר אותו.

מוצב תל-סאקי לא היה ״מחנה״, וספק אם שיפור או הוספה של אמצעים בימים שלפני המלחמה היו משנים את גורלו. ההגנה על רמת הגולן כשלה בעיקר בשל היעדר עתודות, כוח אש וסיוע הדדי בין המוצבים. הוספה של עוד בטון ואלמנטים עיצוביים לא הייתה משנה דבר.

המוצבים בעוטף עזה הם ללא ספק בעייתיים מאוד, וכפי שנכתב בצדק במסמכי התחרות הזו הם היו בעצם ״סדרה של מחנות שנקראו בטעות מוצבים״, ולמרבה הפליאה הם נותרו כך עד היום. מדובר במתחמים מוקפים בבטונדות גבוהות עם מספר מגדלי שמירה, וזה הכל. לא עמדות, לא תעלות קשר, לא חיפוי ראש ובטח שלא היו (ועדיין אין) מספיק אמצעי לחימה. אבל טעות היא לחשוב ששיפור של האלמנטים האלו היה משנה באופן דרמטי את התוצאה. אולי היו פחות חיילים הרוגים בתוך המוצבים. ייתכן והדבר היה מעכב חלק מכוחות החמאס ומשנה את התכניות שלו. אבל האמת הפשוטה והעצובה היא שזה לא היה מספיק למנוע את הטבח.

מה שהיה חסר באוגדת עזה בערב המתקפה היא תכנית הגנה סדורה ורצינית, שלא מסתמכת רק על גדרות חכמות ואמצעים טכנולוגיים (ראו את מסמכי ההגנה הרב ממדית שפרסמתי כאן בעבר), אלא על עומק, ועתודה. התפיסה בעוטף עזה נבנתה אל מול האויב הלא נכון, מתוך חוסר הבנה של האיום וזלזול עמוק בפוטנציאל הסכנה.

ועוד הערה אחרונה על תחרות האדריכלים. הרצון להטביע חותם על נופי ארצנו הוא מובן ומבורך, אבל לזה ולתכנון צבאי אין דבר וחצי דבר. הרומאים, הצלבנים ושאר יצרני העתיקות הארצישראליות, לא חשבו על מורשת, ארכיאולוגיה וערכי טבע ונוף אלא על יעילות, הגנה וביטחון. הם לא בנו מבצרים כדי שייראו יפים אלף שנים מאוחר יותר, אלא באופן הכי יעיל ונכון למימוש הצרכים הביטחוניים שלהם. המצודות בעלות המגדלים העגולים לא היו אמירה אדריכלית, אלא צורך השעה.

מה שצה״ל צריך זה לא אדריכלים שיתכננו לו מוצבים, אלא לחזור ליסודות הישנים הבדוקים והטובים שעל פיהם נבנו מוצבים במשך העשורים הקודמים, מתוך תפיסת הגנה ראויה. הידע קיים, התו״ל ישנו. מה שחסר זה רצון ורצינות. העובדה שהוצאת ׳מערכות׳ משקיעה מאמצים וכסף בתחרויות אדריכלים, מלמדת שאנחנו עדיין במחסור חמור בשניהם.

The post בצה״ל גילו את הגורם לטבח: אדריכלות המוצבים appeared first on מידה.

מהו האינטרס האמריקאי בסוגיה האיראנית?

"ארצות הברית מכוונת לדבר שטראמפ לא מוכן להתפשר עליו – ביטול מוחלט של תוכנית הגרעין האיראנית, זה בעצם הבסיס לחיכוך בין המשטר האיראני לבין טראמפ. הם לא מוכנים לוותר על תוכנית הגרעין שלהם שהתחילה באיראן עוד בשנות ה-50 של המאה הקודמת. אנחנו התוודענו אליה כאיום באוגוסט 2002 כאשר שני גולים איראניים חשפו את המתקנים של המים הכבדים. כל מדינה חותרת לסוג של הגמוניה, ארצות הברית כמו איראן, כמו ישראל, כמו קטאר, כל אחת מהן רוצה להשפיע על כל התהליכים שקורים מסביבנו".

 האם איראן באמת מעוניינת להשמיד את מדינת ישראל?

"כל עוד זה כתוב על הטילים ויש את השעון שסופר לאחור את הזמן של מדינת ישראל בכל עיר שמכבדת את עצמה באיראן – הרצון להשמיד אותנו הוא לא גחמה. הם מאמינים מאוד שישראל צריכה להמחק מהמפה. האיראנים הם מכחישי שואה גדולים מאוד כי הם טוענים שאילולא קרתה השואה – מדינת ישראל לא הייתה קמה. הסמל של משמרות המהפכה כולל קוראן, אגרוף קפוץ, נשק וגלובוס. כלומר, המטרה היא להפיץ את האידאולוגיה. ומי מפיץ? משמרות המהפכה.

 מהו הלך הרוח של העם באיראן?

"העם מתנגד למשטר, יש זמרים רבים שמקליטים שירי מחאה, חמינאי נחשב בעיני רבים כשקרן גדול מאוד והם לא סומכים על אף מילה שהוא אומר. התמונות של הדיכוי שראינו במחאה הנוכחית חד משמעית חמורות הרבה יותר מאשר במחאות קודמות. עשרות אלפי נטבחים ונרצחים על ידי המשטר, המחאות לא היו מספיק גדולות כדי להפיל את המשטר. באיראן תחת משמרות המהפכה יש חמישה מיליון איש שמסתובבים על אזרחי, אף אחד לא מזהה אותם והם יכולים פתאום לצוץ ולשלוף מישהו מהפגנה. באיראן אין מים, כבר 10 שנים כמעט בבצורת מוחלטת, אנשים פותחים את הברז ויוצא בוץ. החשמל מיוצר בהיקף שאינו מספיק, כל התשתיות כושלות. העם האיראני משווע לעזרה. 90 מיליון אנשים חיים היום באיראן, 55 מיליון מהם עניים. מצב הילודה באיראן בירידה, 1.7 ילדים למשפחה. הנשים באיראן משכילות מאוד, הדור הצעיר מתחתן בגילאי 26 עד 30, קשה למצוא עבודה, כולם הולכים ללמוד באוניברסיטה שהלימודים בה לרוב בחינם, הנשים עומדות בחזית ההתרסה כנגד המשטר".

האם הגיוני להניח שהאיראנים יוותרו על הגרעין ועל הטילים הבליסטיים?

"הם לא יניחו את זה לעולם מאחר וזו אסטרטגיה לטווח ארוך מבחינת המשטר באיראן, לא יעלה על הדעת מבחינת המשטר באיראן שלא תהיה לו חזקה על נשק גרעיני. הוא רואה את ישראל, פקיסטן, הודו, רוסיה וארצות הברית – מדינות שבאמת נחשבות היום למעצמות על בהרבה מאוד תחומים וגם איראן רוצה להשתייך לחוג האליטה הזה".

מה מצבה של איראן אחרי מבצע "עם כלביא"?

"היכולת הצבאית הולכת ומשתקמת, הטילים הבליסטיים, ההגנה האווירית שלהם, הרבה מאוד דברים, תוכנית הגרעין, הם לא ינוחו לרגע, שאף אחד לא ישלה את עצמו. פגענו באופן מרשים בהגנה האווירית, בסוללות, במשאיות אבל האיראנים כמו האיראנים – יש להם גם מתחת לפני השטח, בבטן של ההרים הגדולים. אגב, פגענו רק בחלק המערבי של המדינה ולא בחלק המזרחי".

מה ניתן לומר על הדמויות הבולטות באיראן?

"הנשיא פזשכיאן הוא קרדיולוג שעשה חלק מההכשרה שלו בהרווארד, כלומר נחשף לתרבות האמריקאית. גם נשיאים אחרים עשו דוקטורטים בארצות הברית. השליטים באיראן הם אנשים מאוד אינטליגנטים. באיראן אין ממשלה – יש נשיא עם שרי קבינט. הנשיא אחראי רק על תחומי הכלכלה והפנים. הנשיא חייב לעמוד במספר קריטריונים: תואר שני לפחות, מוצא פרסי שיעי ואי אפשר לכהן יותר משתי קדנציות ברציפות. קדנציה של נשיא באיראן נמשכת ארבע שנים, מקסימום שמונה".

תהיה מלחמה או מתקפה?

"אני חושב שזו מלחמה שתארך ימים ארוכים, אני לא יודע להגיד האם שבועות. ארצות הברית לא שלחה סתם את כל הארמדות האלה. כשטראמפ נבחר כנשיא הוא הצהיר שבכוונתו To Make America Great Again ובאיזשהו שלב גם אמר To Make Iran Great Again. הציבור באיראן מרגיש די נבגד ממה שטראמפ עשה לו, אמר "הסיוע בדרך" ונעלם. אני חושב שמה שעובר במוחו של טראמפ זה מה שחוו הכוחות האמריקאים בעיראק ובאפגניסטן, הם לא הצליחו לסיים את העבודה עד הסוף. יש בעיה של הבנת התרבות, הבנת השפה. בנובמבר 2026 יש לטראמפ בחירות עם בעיות ב"בית" כש-70% מהתושבים בארצות הברית לא רוצים תקיפה אמריקאית באיראן. יש הרבה מאוד דילמות שעומדות לפתחו של טראמפ".

האם האירוע יכול להסתיים בפחות מהפלת המשטר?

"אני חושב שאת המשטר יהיה קשה מאוד להפיל אם לא תהיה היענות מבפנים. לזה צריך להוסיף עוד שני גורמים, גורמי אופוזיציה פעילים בתוך איראן ודבר נוסף אולי הכי קשה לביצוע חיילים בתוך איראן על הקרקע. בלי זה, קשה לי מאוד להאמין שיצליחו להפיל את המשטר שמגובה על ידי כוחות חזקים מאוד של משמרות המהפכה. ב-2019 הכריז עליהם טראמפ כעל ארגון טרור, ניסה "לחנוק" אותם. כדי להפיל את המשטר אנחנו צריכים לראות מליונים של מפגינים והיפוך קנים של הצבא כנגד משמרות המהפכה. אנחנו צריכים הרבה מאוד אנשים ברחובות ובשביל זה צריך אנשי אופוזיציה חזקים שעובדים כל הזמן, אולי בסיוע של מתקפות אוויריות, אבל זה חייב להיות על הקרקע.

האם ישראל תותקף?

"אני אם אני מתייחס לאמירות שמגיעות מצד המשטר, אנחנו נספוג מטחי טילים. זה לא סוד שאנחנו מטרה עבור המשטר האיראני. יכול להיות שאנחנו נראה מתקפות של טילים איראניים וכטב"מים על נכסים אמריקאים באזור המפרץ, אולי החות'ים ואולי החשש שצריך לשים אליו לב – חיזבאללה שכרגע "יושב על הגדר". הנאמנות שלו היא לחמינאי. לדעתי, אם הוא יחוסל או יהרג, בסבירות גבוהה אנחנו נראה את חיזבאללה עושה משהו בגבול לבנון ישראל".

האם איראן תתקיף את אירופה?

"יש לה את היכולת להכנס למערכה כוללת, אם הם ירגישו שהם עם הגב אל הקיר הם ירו לכל הכיוונים. במצב כזה אנחנו הולכים לראות גם את החות'ים, את חיזבאללה, את המיליציות הפרו איראניות בעיראק – כל הגורמים האלה יכולים להתאחד ולירות כמעט לכל כיוון. אם המשטר יבין שאולי אלה הימים האחרונים לשרידות שלו, מאוד יכול להיות שאנחנו נראה באמת "תמות נפשי עם פלישתים", הם יירו את כל מה שיש להם, את כל הארסנל להרבה מאוד כיוונים".

מה מצב הציוד הצבאי של איראן?

"המטוסים, הצוללות והספינות במצב מאוד מיושן, הם מבוססים על נשק סובייטי משנות ה-80 וה-90, לכן הם מפתחים כטב"מים וטילים בליסטיים. זה מבחינת האיראנים הנשק האסטרטגי וזו גם הסיבה שהם לא מוכנים לוותר על העניין הזה".

האם הבן של השאה הוא המנהיג המתאים הבא?

"מבלי לפגוע בכבודו של הנסיך, הוא קצת "איש האתמול", הוא לא מכיר את איראן, הוא כבר הרבה שנים לא חי שם. הוא פחות רלוונטי למה שנעשה שם עם כל הקשיים. אני לא רואה אותו לוקח את איראן "על הכתפיים". הוא מנסה לשדר איזשהו אופק דיפלומטי".

מה יקרה אם המשטר באיראן ייפול?

"עלול להיות ואקום מטורף ואנדרלמוסיה מוחלטת, מי שיכנס לתוך הואקום הזה הן כנראה משמרות המהפכה, זה אחד החששות הכי גדולים. יכול להיות שאנחנו נראה מלחמת אזרחים בתוך איראן. ימים היסטוריים לפנינו".

The post "ארה"ב נערכת למלחמה, לא למתקפה" appeared first on מידה.

נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, פתח במתקפה דיפלומטית שאפתנית שמטרתה לאחד את העולם הסוני תחת הנהגת אנקרה. היעד אינו רק פיוס עם יריבים לשעבר, אלא בניית "חומה" או "טבעת חנק" דיפלומטית ואסטרטגית סונית סביב ישראל – כתחליף ל"טבעת החנק השיעית" האיראני, באמצעות קונפיגורציה חדשה של כוח סוני.

בתחילת פברואר 2026 יצא ארדואן לסיור במזרח התיכון שאותת על נקודת מפנה. ב־3 בפברואר ביקר בערב הסעודית, ב־4 בפברואר במצרים, וב־7 בפברואר התקבל מלך ירדן, עבדאללה השני, באיסטנבול. הפגישות לא היו סמליות בלבד. הן סימנו את שיאו של תהליך "נורמליזציה" שמתרחש מאז 2022, שבו טורקיה מתקנת את יחסי החוץ שלה שנפגעו בשל תמיכתה האידאולוגית המוקדמת באחים המוסלמים והעימותים עם המונרכיות במפרץ.

הפיוס הטורקי־סעודי משמעותי במיוחד. לאחר שנים של מתיחות בעקבות רצח העיתונאי ג'מאל ח'אשוקג'י באיסטנבול ב־2018, אנקרה וריאד פנו כעת לשיתוף פעולה אסטרטגי מובהק. שיחות עם יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן, הניבו הסכמים רחבי היקף, ובהם השקעה סעודית של 2 מיליארד דולר בפרויקטים של אנרגיה מתחדשת בטורקיה, עם יעד של 5,000 מגה־ואט ייצור סולארי. שיתוף הפעולה הביטחוני הורחב להעברת טכנולוגיות למל"טים ולמערכות הגנה אווירית של טורקיה. היקף הסחר ההדדי צפוי להגיע ל־50 מיליארד דולר.

ארדואן הביע "אמון אסטרטגי גדל והולך" ביכולת להתמודד עם אי־יציבות אזורית – מסוריה ועד עזה. גורמים טורקים וסעודים מציגים יותר ויותר את ישראל כגורם מערער בזירות אלה. השותפות המתהווה אינה כלכלית בלבד; היא משקפת תיאום עמדות מול דברים הנתפסים כאיומים, כאשר ישראל מוזכרת במפורש.

מצרים מייצגת תפנית דרמטית אף יותר. לאחר עשור של עוינות בעקבות תמיכת טורקיה באחים המוסלמים לאחר הדחת נשיא מצרים מוחמד מורסי ב־2013 – ביקורו של ארדואן בקהיר סימן את סיום הקיפאון הארוך. טורקיה ומצרים חתמו על הסכם גג צבאי בהיקף 350 מיליון דולר הכולל ייצור נשק משותף, שיתוף מודיעיני ותרגילים צבאיים. מערכות הגנה אווירית ותחמושת טורקיות צפויות להימסר, והסחר ההדדי אמור להגיע ל־15 מיליארד דולר.

אסטרטגית, השתתפותה של מצרים מרחיבה את היקף הקואליציה. כמדינה שמופקדת על תעלת סואץ ושחקן דומיננטי בצפון אפריקה, מצרים מעניקה מנוף לוגיסטי שיכול להשפיע על נתיבי שיט קריטיים לכלכלת ישראל. דיונים בין ארדואן לנשיא עבד אל–פתאח א–סיסי כללו על פי הדיווחים את עזה, סוריה ואפריקה – אזורים שבהם לשתי המדינות חששות משותפים בנוגע להשפעת ישראל ואיחוד האמירויות.

ירדן, שותפה ביטחונית של ישראל לאורך שנים חרף עוינות פוליטית פנימית מתמשכת, מתקרבת אף היא לטורקיה. בהצהרות משותפות דובר על שלום בסוריה ובעזה ועל "דאגה משותפת" ליציבות האזורית. כעת מתוכנן ביקור עתידי של ארדואן בעמאן, דבר המדגיש את השתלבותה של ירדן בציר המתהווה בהובלת אנקרה.

ב־9 בפברואר 2026 פרסמו שרי החוץ של טורקיה, מצרים, אינדונזיה, ירדן, פקיסטן, קטאר, ערב הסעודית ואיחוד האמירויות הודעה משותפת המגנה את "מדיניות ההתפשטות של ישראל בשטחים הכבושים" וקריאה לאחדות אסלאמית. כלי תקשורת בישראל כגון Ynet פירשו את ההצהרה הזו כעדות ל"קואליציית אינטרסים נגד ישראל" ורואים בטורקיה את הגורם המאחד.

אנליסטים אחדים מתארים "ציר סוני" מתהווה – מעין טבעת חנק – המושפע מאידאולוגיית האחים המוסלמים; מגובה בעוצמה צבאית טורקית, ממומן בידי קטאר וסעודיה המיועד לחנוק ולחסל את ישראל באמצעות התבססות בעזה. הצמד הטורקי־קטארי המבודד של 2017–2021 התפתח לכאורה לאסטרטגיה רחבה יותר של השפעה כלכלית ודיפלומטית, המונעת משאיפות נאו־עות'מאניות.

ובכל זאת נותרו כמה מגבלות מהותיות. סעודיה היא שומרת המקומות הקדושים של האסלאם הסוני, וסביר שלא תוותר על ההנהגה הדתית לאנקרה. מצרים שומרת על משקל דמוגרפי וצבאי שאין לו מתחרים בעולם הערבי.

איחוד האמירויות, בהנהגת השייח' מוחמד בן זאיד אאל נהיאן, מקדמת קו טכנוקרטי ואנטי־איסלאמי פוליטי המנוגד לגמרי לנטיותיו האידאולוגיות של ארדואן. זיקתה המתמשכת של טורקיה לאחים המוסלמים היא מקור חיכוך. התיאום עשוי להיות פרגמטי, אך עוד רחוק היום ממיזוג אידאולוגי מלא. אף על פי כן, מלבד האמירויות, דומה כי יעדה האולטימטיבי של הקואליציה הוא "כיתורה" של מדינת ישראל.

יחסי טורקיה–ישראל נעים בין רטוריקה חריפה לשיתוף פעולה פרגמטי. ארדואן השווה פומבית את ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו להיטלר והאשים את ישראל במדיניות נאצית. עם זאת, קשרים כלכליים נמשכים, ואינטרסים אנרגטיים במזרח הים התיכון לעתים מתלכדים. ארדואן משתמש בסוגיה הפלסטינית כדי לחזק את מעמדו כמנהיג אסלאמי, תוך הימנעות מעימות צבאי ישיר עם ישראל.

הקואליציה הרחבה מציבה דינמיקות מורכבות יותר. סעודיה ניהלה שיחות מתקדמות עם וושינגטון על נורמליזציה מותנית עם ישראל – שיחות שכרגע נתקעו וקרוב לוודאי קרסו לחלוטין. לאחרונה הופיעו בתקשורת הסעודית כותרות אנטי־ישראליות ואנטישמיות שלא נראו מזה שנים. הממלכה נראית כמתיישרת לחלוטין עם מדינות אנטי־ישראליות כגון קטאר וטורקיה, בעוד שהמתחים עם האמירויות מחריפים.

מצרים, שותפת השלום הקרירה של ישראל מאז 1979, הרחיבה לפי הדיווחים תשתיות צבאיות בסיני באופן שמעורר שאלות נוכח הסכם השלום. ירדן ממשיכה בתיאום ביטחוני הדוק עם ישראל, אף שהעוינות הפוליטית הפנימית נותרת עזה.

האם מדינות אלו יסכנו עצמן ביישור קו צבאי גלוי נגד ישראל? ייתכן שלא מיידית, אך האסטרטגיה של ארדואן אינה מחייבת מלחמה מיידית – אלא הקפה הדרגתית. הדבר בולט במיוחד באפריקה, ובעיקר לאורך חופי הים האדום. מלוב ועד סודאן וסומליה, שירותי מודיעין טורקיים ומצריים מתאמים, לפי הדיווחים, מאמצים לבלימת השפעות מתחרות ולהגבלת הגישה האסטרטגית של ישראל.

בלוב, שבעבר הייתה מחולקת בין טריפולי הנתמכת בידי טורקיה לבין כוחות המרשל ח'ליפה חפתר שנתמכו בידי מצרים, אנקרה וקהיר מיישרות כעת קו לייצוב המדינה ולבלימת מיליציות הנתמכות בידי האמירויות, הנתפסת כקרובה לישראל. בסודאן, סמוך לגבולה הדרום־מערבי של מצרים, נמשכת מלחמת האזרחים. טורקיה מספקת תמיכה לוגיסטית ומודיעינית ומתיישרת עם סעודיה באופן שעלול לאיים על גישת ישראל לים האדום.

בסומליה הגדילה מצרים את נוכחותה הצבאית לכ־10,000 חיילים לאחר ההכרה בסומלילנד בדצמבר 2025. הבסיס הצבאי הגדול ביותר של טורקיה מעבר לים נמצא במוגדישו, בירת סומליה, וטורקיה מאמנת כוחות סומליים ומפתחת שם תשתיות צבאיות. הסכם ההגנה הסעודי־סומלי מחזק את הציר הזה, הממוקם סמוך למצר באב אל־מנדב – צוואר בקבוק קריטי לסחר עולמי ולספנות הישראלית. המטרה המוצהרת היא אבטחת הים האדום מפני "נוכחות צבאית זרה"; הרמיזה הלא מוצהרת היא כיתור מדינת ישראל.

הקונפיגורציה המתפתחת הזו מייצגת טרנספורמציה של מה שכונה בעבר "המחנה הסוני המתון" – מחנה שהיה מזוהה עם ארצות הברית והיה סובלני, אם לא ידידותי, כלפי ישראל – לכדי קואליציה אסלאמית רחבה המסוגלת להפעיל לחץ דיפלומטי, כלכלי וצבאי. אנליסטים בישראל מתארים זאת כתחליף לציר השיעי של איראן, הפעם כגוש סוני המושפע מהאחים המוסלמים.

נראה שהיעד הסופי שלה כפול: בידוד דיפלומטי באמצעות פורומים דוגמת הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי, שבו טורקיה מקדמת סנקציות כלכליות, ומנוף כלכלי באמצעות שליטה בנתיבי אנרגיה ומסדרונות ימיים. הקואליציה מציגה עצמה כמקדמת שלום אזורי. אך "שלום" עלול להתפרש כהתאיידותה של ישראל – במיוחד אם תקום בעתיד ממשלה ישראלית גמישה יותר.

על רקע התפתחויות אלה נקט ראש הממשלה בנימין נתניהו עמדה נחרצת. ב־19 בינואר 2026, בנאום בכנסת, הצהיר חד־משמעית כי "לא יהיו חיילים טורקים או קטארים ברצועת עזה". הווטו הגיע ימים ספורים לאחר שהבית הלבן הכריז על הקמת "מועצת השלום" בפיקוח אמריקאי לשיקום עזה, שלפי הדיווחים אמורה הייתה לכלול נציגים טורקים וקטארים, ובהם שר החוץ הטורקי הקאן פידאן.

נתניהו לא היסס להתעמת פומבית עם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בנושא. הוא הנחה את שר החוץ גדעון סער להעביר את הסתייגויות ישראל ישירות למזכיר המדינה מרקו רוביו. המחלוקת הדגישה קו אדום: ישראל תקבע אילו גורמים בינלאומיים, אם בכלל, יפעלו בעזה.

הסירוב הזה הוא המשך של התנגדויות ישראליות קודמות למעורבות צבאית טורקית בתכנון עזה לאחר המלחמה. השתתפותו של ארדואן במאמצי "הייצוב" תרחיב משמעותית את השפעת טורקיה בתוך הטבעת הסונית המתהווה. תמיכתה המתועדת של אנקרה ברשתות האחים המוסלמים – פטרוניהם האידאולוגיים והפיננסיים של חמאס – אמורה לעורר חששות ברורים. התעקשותו של נתניהו שישראל תקבע מי יפעל בעזה משרתת כמה יעדים אסטרטגיים: מניעת התבססות טורקית בעזה, שמירה על שליטה ישראלית בהסדרים שלאחר המלחמה, ואיתות לוושינגטון כי ישראל רואה בהתפשטות הטורקית איום ארוך טווח החורג מיחסים אישיים או פוליטיים.

במקביל, עמדת האמירויות בעד נורמליזציה עם ישראל עשויה לסתור את השאיפה הטורקית להגמוניה. מצרים, שחוותה תקופה קצרה של שלטון האחים המוסלמים לאחר הפלת הנשיא חוסני מובארכ ב־2011, נותרת חשדנית עמוקות כלפי תחיית הארגון. שאיפותיה של ריאד להנהגה סונית מתחרות בחזון הנאו־עות'מאני של אנקרה.

חרף המכשולים, כיוונו של ארדואן ברור: יישור קו סוני מעוגן צבאית וכלכלית שיצמצם את מרחב התמרון האסטרטגי של ישראל. בעוד שהציר האיראני נחלש תחת סנקציות ולחצים פנימיים, מבנה אחר קם במקומו. המבנה החדש אינו מצהיר בגלוי על עצמו כברית נגד ישראל. אך באמצעות הסכמי אנרגיה, הסכמי הגנה, תיאום מודיעיני והצהרות רב־צדדיות, הוא שואף לעצב מחדש את מאזן הכוחות במזרח התיכון.

השנים הקרובות יקבעו אם החומה הסונית תתלכד לחזית מאוחדת או תיחלש תחת שאיפות מתחרות. מדינת ישראל לא יכולה להיות שאננה. הכיתור הבא עשוי לא להיות שיעי אלא סוני ויחל בדיפלומטיה לפני לוחמה. בגיאופוליטיקה, ההשפעה המצטברת של הלחץ חשובה יותר מן האופן שבו אתה לוחץ.

מאמר זה פורסם לראשונה באתר מכון גייטסון ואנו מודים לו על הרשות לפרסמו כאן.

The post כך יוצרת טורקיה טבעת חנק סונית סביב ישראל appeared first on מידה.

2025 תיזכר בשל מלחמות הסחר של טראמפ. אבל הסיפור הגדול יותר היה החוסן המפתיע של הסחר העולמי. היקף הסחר העולמי ממשיך לצמוח, לאט יותר מתקופת הגאות של שנות ה-2000, אך מהר יותר מאשר בעשור הסטגנציה הגדול שלאחריו. הנתונים הסופיים לדצמבר טרם פורסמו, אך נראה כי היקף הסחר העולמי צמח לפחות ב-4% בשנה שעברה, לעומת 2.5% בלבד ב-2024. במונחים דולריים, סך היבוא העולמי הסתכם בקצת פחות מ-30 טריליון דולר בשנה שעברה – שווה ערך לתוצר של ארה"ב.

זהו ציון דרך משמעותי. לפני הקורונה, המספר היה מעט יותר ממחצית מהשיעור הזה. חלק גדול מהגידול בביקוש העולמי ליבוא ב-2025 הגיע משווקים מתעוררים וממדינות מתפתחות. חלק מזה נבע מכך שהייצוא הסיני נותב מחדש למקומות אחרים, כמו וייטנאם – לפני שהמשיך לארה"ב. אך זה לא מסביר את כל התמונה. היבוא של ארה"ב ירד בשנה שעברה, אך היבוא העולמי בניכוי ארה"ב עלה. מה שזה אומר הוא שלרוב, העסקים נמשכו כרגיל מחוץ לארה"ב.

אבל מה לגבי סין? הייבוא מסין בתוך סך היבוא של הכלכלות המפותחות ירד בשנה שעברה ל-13%, המשקפים ירידה חדה בחלקה של סין בסך היבוא האמריקאי. אך סין הצליחה להגן על נתח השוק שלה בקנדה ובגרמניה, ואף הגדילה את נתח השוק ביפן ובבריטניה. חשוב מכך, סין הצליחה לשמר את העליות המשמעותיות שרשמה בנתח שלה בסך היבוא של שווקים מתעוררים ומדינות מתפתחות אחרות לאחר הקורונה. סין איבדה נתח שוק ברוסיה, אך הגדילה את נתח השוק במזרח התיכון, באמריקה הלטינית ובאפריקה. היא אף הגדילה נתח שוק בהודו. אמרו מה שתרצו על היריבות בין שתי הכלכלות הגדולות בעולם, אבל במונחי הרלוונטיות שלהן לשאר העולם, חלקה של ארה"ב בסחר העולמי הצטמצם בעוד שחלקה של סין גדל ב-2025.

השינוי הזה כנראה אף בולט יותר מכפי שנראה, שכן מדינות רבות כנראה דיווחו בחסר על הסחר שלהן עם סין. זו כנראה הסיבה לפער העצום בין הייצוא הסיני לעולם, לבין הייבוא העולמי מסין בנתונים שפרסמה קרן המטבע הבינלאומית. כך שארה"ב הפכה מעט פחות חשובה בסחר העולמי בעוד שסין הפכה מעט יותר חשובה ב-2025. יהיו לכך השלכות חשובות על הכלכלות והשווקים אם המגמה תימשך, השאלה היחידה היא באילו תנאים זה יהיה בר-קיימא.

אין ספק שמלחמות הסחר של טראמפ הכבידו על תחומים מסויימים ביצוא הסיני. תחום אחד כזה הוא בניית ספינות. למרות ההשעיה לשנה של דמי הנמל בארה"ב על ספינות מטען שנבנו בסין ועוגנות בנמלי אמריקה, המספנות הסיניות רשמו ירידה חדה בהזמנות חדשות ב-2025. גם יצוא הסמארטפונים הסיני התקשה, מה שמשקף את העברת ייצור האייפון להודו. סך ייצוא הסמארטפונים ירד ב-10% ב-2025. מנגד, צמיחת יצוא הרכב הסיני האיצה מחדש ב-2025, כאשר סך יצוא כלי הרכב הגיע לשיא של 8 מיליון יחידות. BYD מכרה 4.6 מיליון מכוניות ברחבי העולם ב-2025, עלייה של 8%, ועקפה את פורד במכירות רכב עולמיות. היצוא הסיני של מעגלים משולבים הגיע גם הוא

לשיאים חדשים ב-2025, גם במונחי כמות וגם במונחי ערך. בעוד שהתקדמותה של סין בשבבי לוגיקה מתקדמים הוגבלה בשל גישה מוגבלת לציוד ייצור מוליכים למחצה מתקדם, יצרניות השבבים הסיניות ממשיכות להגדיל נתח שוק בשבבי DRAM ו-NAND. סין מדביקה במהירות את הפער במוליכי הספק וממשיכה לשלוט בשבבי אנלוג וסיגנל מעורב בפלח השוק הנמוך עד הבינוני, שם לסנקציות יש השפעה מוגבלת. יצוא ה-LCD של סין רשם גם הוא שנת שיא, עם צמיחה של 10%. סין ביצרה את מעמדה כבסיס הייצור המרכזי העולמי של התקני תצוגה. סך היצוא הסיני צמח ב-5.5% ב-2025 במונחיים דולריים, למרות ירידה של 20% לארה"ב. ככל הנראה העודף המסחרי של סין התרחב ל-1.2 טריליון דולר – שיא חדש. האם זה אומר שהיואן צפוי להתחזק ב-2026?

קנצלר גרמניה, פרידריך מרץ, צפוי לבקר בסין בשבוע הבא – ביקורו הראשון כמנהיג גרמניה. ביקורו מגיע לאחר ביקוריהם של קיר סטארמר ומארק קרני בבייג'ינג בחודש שעבר. ביקורים אלו משקפים מציאות כלכלית קודרת. היצוא של הכלכלות המפותחות לארה"ב, שעלה בעשור האחרון, נסוג ב-2025. כלכלות אלו שאפו להגדיל את נתח השוק שלהן בארה"ב כדי לצמצם את התלות שלהן בסין. עבור גרמניה, הגידול ביצוא שלה לארה"ב היה כמעט זהה לירידה ביצוא שלה לסין. יפן נמצאת במצב דומה. ככל שתחזיות הצמיחה בארה"ב דועכות, גרמניה שוב פונה לסין. מנכ"ל BMW אמר השבוע כי גרמניה זקוקה לסין כדי להתחרות בזירה הגלובלית. מרץ אמר כי ינסה להשיג "שותפות אסטרטגית" עם סין בביקור זה.

בסרטון קודם טענתי כי מעצמות ביניים יכולות להיות כוח מייצב בעידן שלאחר הסדר מבוסס הכללים, באמצעות פעולה קולקטיבית ואסטרטגית. האם סין תבין זאת ותנצל את ההזדמנות ההיסטורית הזו, ותבסס את עצמה כשותפת סחר אחראית? ומה המשמעות עבור השווקים? בנאומו בוועידת הביטחון במינכן בשבוע שעבר, שר החוץ הסיני וואנג יי ציטט את קונפוציוס: "איש המעלה שואף להרמוניה אך לא לאחידות". הוא הכיר בהבדלים בין המערכות החברתיות של סין ואירופה, בערכים ובמסלולי הפיתוח, אך הדגיש שהבדלים אינם סיבה להיות יריבים. לדבריו, סין ואירופה הן שותפות ולא יריבות באופן מבני. מאז ועידת הביטחון במינכן ב-2025, הסנטימנט ביחסי סין והאיחוד האירופי השתפר. כפי שטענתי בסרטון קודם, החלטתה של סין לבטל את החזרי היצוא לפאנלים סולאריים הושפעה ככל הנראה מהרצון להתמודד עם הביקורת האירופית על המדיניות התעשייתית שלה. לדעתי, ביקורו של מרץ בסין הוא יותר מסימן לפיוס. אירופה וסין זקוקות זו לזו יותר מאי פעם. סין זקוקה לאירופה לצורך גיוון, ואירופה זקוקה לסין בשביל לצמוח. אך אירופה תדרוש מסין לנקוט צעדים כדי להתמודד עם חוסר האיזון המסחרי ההולך ותופח ביניהן. האיחוד האירופי רשם גירעון מסחרי של 360 מיליארד אירו מול סין ב-2025, לעומת 300 מיליארד אירו ב-2024. לסוגיה זו אין פתרון פשוט, אך התחזקות היואן חייבת להיות חלק מהפתרון. הציפייה שלי היא שהיואן יתחזק מול האירו ב-2026. זה לא יהיה שיערוך מהיר, אך כיוון התנועה ברור מאוד.

The post השינוי השקט במאזן הכוחות של הסחר העולמי appeared first on מידה.

כדרך העולם בחרו שני הארגונים האלו סמליל שמבטא את הרוח והחזון של הארגון. סמל NCAG כולל שני ענפי זית שחובקים מגן ובו סמלה של הרשות הפלסטינית כאשר שמה של הרשות מוחלף בשם הוועדה. סמל ISF כולל מגן ובו יונה נושאת ענף זית ותחת המגן שתי חרבות מעוקלות מוצלבות.

סמלים פוליטיים אינם רק עיטורים גרפיים. סמלים הם כלים לבניית זהות, לגיבוש נראטיב ולהעברת מסרים אידאולוגיים. במזרח התיכון, שבו ההיסטוריה, הדת והפוליטיקה שזורות זו בזו, סמלים משמשים כגשרים בין עבר מפואר, להווה מאתגר ולעתיד מקווה.

מה משמעותם של ענפי הזית, החרבות המעוקלות בסמליל USF והעיט בסמליל NCAG והרש"פ?

ענפי הזית – שלום שלא קיים באסלאם

אין ספק כי ענפי הזית בתחתית הסמלים, והיונה הנושאת ענף זית, מסמלים את הקשר לאו"ם ואת התקווה לשלום. היונה הנושאת בפיה עלה זית מסמלת את סיום הימים הסוערים וההגעה לשלווה המיוחלת עוד מימי נוח: "ותבוא אליו היונה לעת ערב, והנה עלה זית טרף בפיה, וידע נח כי קלו המים מעל הארץ" (בראשית ח, יא). השלום הוא כמובן משאת נפש, אלא שהמילה שלום נושאת משמעות שונה בכל תרבות. בתרבות המערבית השלום הזה מסמל עתיד אוטופי נטול מלחמות, כאמור בפסוק שחרוט באולם הראשי של האו"ם: "לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה". אבל בשביל המוסלמי ענפי זית אינם מסמלים דבר. הוא יכול להסכים עם המערבי בתקווה לשלום, אבל אותו "שלום" אוטופי, ה"סלאם" שאליו המוסלמי מייחל, אינו אלא שלטון האסלאם.

החרבות – איחוד לא רצוי

החרב היא סמל רב משמעות. כמו בתרבות המערבית בתרבות הערבית חרב מסמלת כוח, צדק וכבוד. בתרבות המערבית אל החרב מצטרפות המאזניים, שמסמלות צדק. שני אלה, החרב והמאזניים, הם כליה של אלת הצדק היוונית.

החרבות המעוקלות שאולות מסמלה של ערב הסעודית. החרב המעוקלת היא סמלו של הלוחם המוסלמי, בניגוד לחרב הישרה, שמייצגת את האביר הנוצרי. אצל הסעודים שתי החרבות המוצלבות מסמלות את איחוד הסולטנות של נג'ד במזרח חצי האי ערב, ואת ממלכת חיג'אז במערב חצי האי ורצועת החוף שלו. החרבות מסמלות את האיחוד בזכות הכוח, החוסן וההקרבה, את נצחונו של בית סעוד על אויביו, ואיחוד הממלכה תחת שלטונו.

למה נבחרו החרבות המעוקלות כסמל לכוח הייצוב? חרבות מוצלבות אינן הדרך היחידה להביע אחדות. כמעט כל מדינות ערב בחרו לחרוט על דגלן את הצבעים של הפאן-ערביות שמסמלים את החליפות העבאסית, החליפות האומאיית, החליפות הפאטימית, והאסלאם: השחור, הלבן, האדום והירוק. הדגל והצבעים מסמלים עבורם את ההקשר הדתי וההיסטורי שמאחד את הערבים. אפשר לראות את הטוב בעולם והנאצל שבאדם, ולהאמין שגם בסמלו של ISF מסמלות החרבות את הצדק והכבוד, ואפשר להיות מעט מודאג, ולחשוש שהחרבות המוצלבות מסמלות את האיחוד בכוח הנשק. במקרה שלנו כנראה איחוד של עזה עם יהודה ושומרון תחת ממלכה אחת.

העיט של צלאח א־דין

העיט בסמלה של הרשות הפלסטינית ובסמלן של מצרים, עיראק ועוד מדינות ערביות, הוא העיט של המצביא המוסלמי צלאח א־דין אל איובי. דמותו של צלאח א־דין נצרבה במורשת הערבית בזכות ניצחונו בקרב חיטין (1187) שבו הביס את ממלכת ירושלים הצלבנית ושחרר את ירושלים. עד היום בעולם הערבי האירוע הזה מסמל את היכולת להתגבר על האימפריאליזם המערבי ובאופן רחב יותר את היכולת לנצח כוחות זרים בעלי עוצמה צבאית וטכנולוגית עדיפה. הניצחון בחיטין נתפס כתקדים היסטורי של שחרור מול כוח מערבי, והעיט שיוחס לצלאח א-דין הפך לסמל של עמידות, ריבונות והתנגדות לאימפריאליזם.

סמל העיט הוא סמל פלסטיני משותף. הרשות הפלסטינית עיטרה בו את סימלה, והחמאס מספר את סיפורו של צלאח א-דין באמנה שלו. בסמלה של הרשות הפלסטינית העיט מסמל את ניצחון האסלאם על האימפריאליזם המערבי, ובתוכו ישראל, ודגל ארבעת הצבעים את האחדות הערבית. שילוב הזרם המודרני השואף למדינת לאום חילונית עם הזרם המסורתי השואף לשלטון האסלאם, שילוב האידיאולוגיה של אש"פ וחמאס.

גם כאן אפשר לפרש את העיט כביטוי רודף שלום, סמל להתחדשות הכבוד הערבי, לכוח שבאחדות, ולמלחמה באימפריאליזם ובדיכוי.  אבל אפשר גם לחשוש שהעיט מסמל את החזון המשותף לגאול את המזרח התיכון מייסורי האימפריאליזם המערבי והצלבנים המודרנים, הלא הם הציונים ומדינת ישראל. בניגוד לסמל החרבות, שאותן אפשר לפרש כסמל של איחוד וצדק, סמל העיט משאיר מעט מקום לפרשנות.

סמלים אינם ניטרליים. הם משדרים מסרים, לעיתים מרומזים ולעיתים גלויים. לעיט של צלאח א‑דין ולשתי החרבות המוצלבות יש שורשים היסטוריים, תרבותיים ופוליטיים. העיט מייצג גאווה לאומית והמשכיות היסטורית, ואת עליונות האסלאם על המערב. החרבות מסמלות צדק ואחדות, ואת איחוד הממלכה הערבית בכוח הזרוע והמאבק המזוין.

אפשר להניח לערבים להיות ערבים, לחלום ולהאמין כרצונם, ולהשתמש בסמלים שמדברים אל ליבם. צריך רק לקרוא נכון את השפה שבה הם משתמשים.

The post הסמלים של "כוח הייצוב" ו"ממשלת עזה" אומרים הכל appeared first on מידה.

איתיאל מתאר את המציאות הישראלית כ"אפיזודה נפשית" של המדינה: "אנחנו חיים במדינה שאיבדה את השפיות שלה". בעיניו, מה שמרדכי דוד עשה אינו אנרכיה, אלא מעשה אלמנטרי שכל מדינה נורמלית הייתה עושה באופן שגרתי – חסימה והתנגדות לדמויות כמו ברק, שנתפסות כ"דיקטטורים" שפגעו בדמוקרטיה. הוא מדגיש: "במדינה שפויה היו שיירות של מרדכי דוידים צועקים להם 'דיקטטורים' מהבית עד היעד".

הוא מבקר את ההתייחסות הציבורית: "השאלה אינה 'מה קרה פתאום?', אלא 'איך זה קרה רק עכשיו ואיך זה כל כך קטן?'". איתיאל טוען כי ישראל נמצאת במשבר חוקתי עמוק מאז ימי אהרון ברק וה"פטריארך הלבן", כאשר הרשות השופטת פלשה לטריטוריות של הרשות המחוקקת והמבצעת.

בהתייחס לחרם של יו"ר הכנסת אמיר אוחנה על נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית, איתיאל מכנה זאת "המינימום של המינימום" אך גם "פתטי". לדבריו, ראש הרשות המחוקקת לא יכול להסתפק בקללות או בהחרמות – עליו "לתפוס מקל" ולהילחם בחדירה לשטחו. הוא קורא לאוחנה ולנתניהו לסרב לפסיקות בג"ץ שאינן חוקיות: "כל רגע שהם נענים לפסיקות לא חוקיות – הם עוברים על החוק".

בגידה ב-7 באוקטובר ובמערכת הביטחון

איתיאל חוזר ואומר במפורש: "הייתה בגידה". הוא מסתמך על דוחות שב"כ שפורסמו, לפיהם בכירים ידעו מראש על סכנה משמעותית – שלחו צוות חילוץ לעובדת שב"כ בכפר עזה, סוכן נפגש עם איש חמאס בלילה שלפני – אך לא התריעו כראוי. "זה מספיק בשבילי כדי לקרוא לזה בגידה", הוא אומר, ומוסיף כי הבגידה נמשכת: מערכת המשפט והפרקליטות ממשיכות "לפרק את המדינה".

"האריה שלא נלחם"

איתיאל מביע הערצה עמוקה לנתניהו: "אני אוהב אותו אהבת נפש", "אחד המנהיגים הגדולים בהיסטוריה היהודית". הוא מייחס לו הישגים אדירים – כלכלה פורחת, הסרת נושא המדינה הפלסטינית מסדר היום, ניצחון אסטרטגי מול אויבים. עם זאת, הוא מבקר: נתניהו "החליט לא להילחם" בדיפ-סטייט, בתקשורת, בפרקליטות ובבג"ץ. "הוא רוצה לנצח בלי להילחם – וזה באשמתנו, כי הציבור שלו שותק".

הבעיה האמיתית: ריקנות הימין

איתיאל מאבחן בעיה קשה במחנה הלאומי-אמוני: "אנחנו ריקים". אין תוכן, אין חזון ברור מעבר ל"להפיל את בג"ץ" או "להוריד את יאיר גולן". הוא קורא לבנות "בית מקדש" – קודם כל בתוך כל אחד ואחת: חזון יהודי-לאומי אמיתי, כיבוש, גירוש והתיישבות. "אף אחד לא מעז להגיד את המילים האלה היום".

הוא משבח את ההתנחלות ("חצי מיליון יהודים ביהודה ושומרון – תשועות לכיפות הסרוגות"), אך מבקר את ההתכנסות: "ההתיישבות נגמרה? איפה הדרישה להיאחזות בעזה?".

אופטימיות מהדור הצעיר

למרות הפסימיות, איתיאל מסיים באופטימיות זהירה: "הדור הצעיר – דובניקים, מכיניסטים – לא אוכל שטויות. הם יהודים אמיתיים, פצצות אטום על שתיים". הוא רואה התעוררות רוחנית בכל עם ישראל – תפילין, ציציות, געגועים עמוקים. "הילדים שלנו יראו את הגאולה – אנחנו דור המדבר".

The post ארנון איתיאל: "בשב"כ ידעו על כוונת חמאס" appeared first on מידה.

מפועלו המוצלח של שוק הפועל ללא הפרעות מדינתיות. כלכלנים מקצועיים והציבור הרחב כאחד עסוקים אם כן זה עשרות שנים במיפוי שיטתי של מגרעותיו של השוק. בין שמדובר במונופולים, החצנֹות שליליות או מידע א־סימטרי, שווקים מתוארים כהסדרים כלכליים פגומים למדי מנקודת המבט של מומחים "יודעי כול" הבטוחים שביכולתם לקרב את הפעילות הכלכלית לנקודה יעילה יותר מבחינה חברתית. כאשר זוהי נקודת המוצא שלנו בנוגע לשווקים, בין שהיא משתמעת ובין שהיא מפורשת, בין שהיא מוצגת כאידיאל תיאורטי או כהנחת עבודה מעשית, מובן כי טיפול בכשלי שוק נעשה אחד מהתפקידים החשובים ביותר של המדינה המודרנית.ואולם את הנחת העבודה הזו של שווקים כושלים המוסדרים על ידי מדינה מתקנת ערערה תאוריית הבחירה הציבורית בכלכלה (public choice theory) כאשר הצביעה על הצורך לנקוט סימטריה התנהגותית (Symmetry behavioral) לגבי התנהגותם של שחקנים פוליטיים

וכלכליים, וכאשר עמדה על שכיחותם של "כשלי מדינה" שעולים בחומרתם ובשכיחותם על כשלי שוק. תאוריית הבחירה הציבורית דורשת מאיתנו עקביות בהנחות המוצא שלנו, קרי לייחס לבני האדם את אותם מניעים, חוזקות וחולשות בהקשרים שונים. אם מה שמאפיין אנשים מחוץ לפוליטיקה הוא מרדף אחר אינטרס עצמי, כי אז עלינו להניח שזה גם מה שמניע אותם בפוליטיקה. אם האדם שבמרכול אינו נוהג בצורה רציונלית לחלוטין, מדוע ינהג בצורה רציונלית לחלוטין בתא ההצבעה או בתפקידו כפקיד ציבור?

מדובר, אחרי ככלות הכול, באותם אנשים. על אותה דרך, אסכולת הבחירה הציבורית טוענת שאין שום היגיון בהשוואת מנגנון לא מושלם (השוק) שמייצר "כשלים" למנגנון מושלם לכאורה (המדינה) שיודע לזהות אותם, רוצה לתת להם מענה הולם ויודע כיצד לעשות זאת בלי לגרום יותר נזק מתועלת. בסופו של דבר, ברור למדי שמדינות מושלמות מנצחות שווקים לא מושלמים, כשם שפוליטיקאים ועובדי ציבור אידיאליים גוברים על יזמים פרטיים ואזרחים מן השורה שאינם יותר מבני אדם רגילים. כפי שציין בסרקזם הכלכלן דיוויד פרידמן, סוציאליזם שנסמך על אנשים מושלמים טוב יותר מקפיטליזם המופעל על ידי בריות לא מושלמות. אך במציאות אין מדינות מושלמות ואין סוציאליזם מושלם. כמו כן ישנו מחסור חמור בפוליטיקאים ובעובדי ציבור אידיאליים שלעולם אינם מנסים לקדם את האינטרסים הפרטיים שלהם ושאינם סובלים ממגבלות חריפות של ידע. במציאות, עלינו להשוות תפוחים לתפוחים ולא תפוחים לתפוזים. המדינה אינה מוסד קסום ואין בכוחה לחולל ניסים. אין היא יותר מסך כל האנשים שעובדים במגזר הציבורי, ואשר סובלים מכל מגרעות האנוש שסובלים מהן אנשים במגזר הפרטי.

לפי תאוריית הבחירה הציבורית שווקים הם אכן הסדרים ומרחבים כלכליים לא מושלמים, ולּו מפני שבני האדם אינם יצורים מושלמים. השחקנים בשוק אכן סובלים לעיתים מפערי מידע, מרציונליות לוקה בחסר, מעלויות עסקה גבוהות ומנדיבות מוגבלת. אך העובדות הללו נכונות גם לגבי השחקנים השונים שבשירות הציבורי. אנשים הם אנשים. הם אינם משנים את עורם או נפטרים מהמגבלות האפיסטמיות שלהם כאשר הם מצטרפים לשירות הציבורי או מושבעים לפרלמנט. המידות הרעות שלהם אינן נעלמות, הרציונליות שלהם אינה משתדרגת, הם לא זונחים את קידום האינטרס האישי שלהם, השאיפות שלהם אינן מתפוגגות, והרצון שלהם לכוח, ליוקרה, למעמד ולכסף נותר על כנו. למעשה, לא אחת קורה שהמגרעות הללו, מנת חלקם של שחקנים בשוק הפרטי, נעשות חמורות יותר אצל שחקנים במגזר הציבורי, וזאת עקב מערך התמריצים הבעייתי שבו הם פועלים. פעמים רבות אלה שתומכים אוטומטית במעורבות מדינתית, שמטרתה לטפל בכשלי שוק, פשוט אינם מביאים בחשבון את העובדה שהאנשים המרכיבים את מנגנון המדינה ניצבים בפני מכשולים אפיסטמיים ומערכי תמריצים בעייתיים המקשים עליהם לפעול כראוי למען האינטרס הציבורי. תוכניות מדיניות ציבורית שנראות יפה על הנייר מניחות לעיתים קרובות מדי את קיומו של ידע מלא ואת היעדרם של חסמים פוליטיים או שאפתנות אישית בקרב פוליטיקאים ובירוקרטים כאחד. דא עקא שהמציאות שונה לחלוטין.

תאוריית הבחירה הציבורית אינה שוללת את קיומן של מידות טובות וכוונות טובות בקרב אנשי ציבור, פוליטיקאים ובירוקרטים. היו וישנם אנשי ציבור מקצועיים ומסורים שמציבים את הטוב הכללי לפני הטוב האישי שלהם. אין לבלבל בין פוליטיקה נטולת רומנטיקה — סימן ההיכר של תיאוריית הבחירה הציבורית — לבין פוליטיקה צינית. אדרבה, אימוץ של תורת הבחירה הציבורית אינו סותר או שולל את ההכרה שאכן יש אנשי ציבור שאינם נותנים לתמריצים המערכתיים להשפיע על התנהלותם. האימוץ כן שולל כל תפיסה נאיבית או רומנטית של השירות הציבורי או הפוליטי. גורדון טּולֹוק (Tullock), ממייסדיה של תורת הבחירה הציבורית, מבטא זאת כך:

הפוליטיקאים, כמו המצביעים עצמם, מּונעים לעיתים על ידי עקרונות מוסריים, אך בעיקר, כמוני וכמוכם, מעוניינים בטובתם האישית. הם מוכנים להקריב מעט (לאבד כמה בוחרים או תמיכה של קבוצות לחץ) בשם העיקרון המוסרי, כדי לסייע לעניים או למען מטרה רצויה אחרת מבחינה חברתית, אך גודל ההקרבה שהם מוכנים אליה אינו רב. בדרך כלל נסתיר את זה מעצמנו בכך שנדבר רבות על נושאים מוסריים, אך אם נשים לב להתנהגותם של אנשים, הם בדרך כלל תורמים חמישה אחוזים מעושרם או פחות מכך לסיוע לאחרים מסיבות מוסריות. הטענה של תיאוריית הבחירה הציבורית היא אחרת, צנועה יותר ומתודולוגית באופייה, ועם זאת חשובה מאין כמותה: כאשר אנחנו חושבים ומדברים על פוליטיקאים ובירוקרטים, עלינו להניח את קיומה של סימטריה התנהגותית שלפיה, כמו שאנשים בשוק הפרטי רודפים אחר האינטרסים האישיים שלהם וסובלים מכל הבעיות והכשלים שמצריכים לכאורה תיקון והתערבות, כך גם אנשים במגזר הציבורי מנסים — בדרכים משלהם ובכפוף למערך התמריצים השונה שבו הם מוצאים את עצמם — לקדם את האינטרסים האישיים שלהם.

במילים אחרות, אף שקיימים פקידי ציבור אלטרואיסטים, אל לנו לסמוך על אלטרואיזם של פקידי ציבור או אף לצפות לו. חשוב להדגיש: הטענה אינה ששווקים הם מושלמים ובירוקרטיות מדינתיות הן פגומות. שווקים אינם מושלמים מפני שהמוסדות שבתוכם הם פועלים אינם מושלמים ומשום שבני האדם אינם מושלמים, וכך גם אלה שנמצאים בשירות הציבורי והפוליטי. הטענה היא אחרת: בהינתן מוסדות הולמים המבטיחים ביטחון, חופש כלכלי נרחב, קניין פרטי מוגן ואכיפת חוזים, מנגנון השוק יתגלה בדרך כלל כמוצלח יותר משאר החלופות שקמו לו, ובראש ובראשונה מהחלופה המדינתית. אין מקום להניח שאת הבירוקרטיה, שצריכה לכאורה לפקח על כשלי שוק, להכווינם ולתקנם, מנהלים ומוציאים אל הפועל אנשים נטולי פניות, נטולי אמביציות אישיות ונטולי שאיפה לקדם את האינטרסים הפרטיים והצרים שלהם. במובן הזה, תורת הבחירה הציבורית מנכיחה מחדש הנחות יסוד ריאליסטיות ישנות למדי שאפיינו את אנשי סוף המאה ה־,18 וביניהם מחברי הפדרליסט שעל הגותם עמדנו בחלק הראשון של ספר זה. הכלכלן זוכה הנובל ג'יימס ביוקנן כותב על כך דברים אלה:

תאוריית הבחירה הציבורית לא הגיחה מאיזו תובנת עומק חדשה, תגלית חדשנית או נס במדעי החברה. בתובנותיה הבסיסיות על תהליכים פוליטיים טומנת התאוריה הזאת בחובה הבנה של טבע האדם השונה אך במעט מזו של ג'יימס מדיסון ועמיתיו בזמן ייסוד ארצות הברית, אם לא זהה לה. החוכמה המזוקקת של המאה ה־,18 של אדם סמית, של הכלכלה הפוליטית הקלאסית ושל מייסדי ארצות הברית, אבדה במאתיים שנה של איוולת אינטלקטואלית. תאוריית הבחירה הציבורית אינה אלא הגילוי המחודש של חוכמה זו והשלכותיה לתוך ניתוחים כלכליים של הפוליטיקה המודרנית.

בירוקרטיה

כאשר משווים בין הפירמות והשחקנים הפועלים בשוק לבין הבירוקרטיה המרכיבה את המנגנון הציבורי, יש לנו כל הסיבות להאמין שביצועי השוק יעלו על אלה של הבירוקרטיה. הכלכלן לודוויג פון־מיזס מזכיר בספרו בירוקרטיה כי ניהול בירוקרטי נבדל מהותית מניהול עסקי למטרת רווח. שלא כמו שחקנים בשוק המבקשים לספק את רצונות הצרכנים, הבירוקרטים מנסים לספק את דרישת הממונים עליהם — ברוב המקרים פוליטיקאים נבחרי ציבור — ואין להם משוב ליעילות פועלם בדמות שורת רווח. מדובר בבעיה החוזרת ונשנית בכל צעד מדינתי או מיזם ציבורי. בהיעדר שורת רווח או הפסד, קשה לאמוד את מידת הצלחתה של תוכנית ציבורית מסוימת. בכל הנוגע לשירותים ציבוריים, אנחנו יכולים לדעת כמה עולות לנו התשומות, אך קשה לנו מאוד להעריך את מידתן, איכותן והצלחתן של התפוקות. כאשר כוחות השוק אינם פועלים; כאשר צרכנים אינם יכולים להעניש ביצועים לא מספקים על ידי הימנעות מצריכה — או אז קשה לנו מאוד להעריך אם שירות מסוים הוא הצלחה או כישלון.

דוגמה טובה לכך היא התפוקות של מערכת החינוך הישראלית. בהיעדר חלופות פרטיות ובהיעדר חופש להימנע מצריכת שירותי חינוך ציבוריים, אנחנו פשוט לא יכולים לדעת אם ההורים שבעי רצון מתפוקות המערכת ועד כמה. היות שההורים אינם יכולים להעניש את נותני השירות, והיות שמשרד החינוך אינו מושפע בפועלו משורת רווח והפסד, קשה מאוד לדעת אם התפוקה שלו טובה, טובה פחות או כושלת לחלוטין. בהיעדר שוק, לא עומד לרשותנו מנגנון מוצלח לגילוי, ללמידה ולשיפור. הכלכלן ויליאם ניסקנן (Niskanen), גדול חוקרי הבירוקרטיה מן הזווית של בחירה ציבורית, טוען כי נכון לראות בבירוקרטים "ממרבי תקציבים" (Budget maximizers) ולא נותני שירות מסורים הפועלים כל הזמן לאורו של האינטרס הציבורי. תקציב גדול יותר, טען ניסקנן, טומן בחובו מעמד, יוקרה, כוח, נוחות, ביטחון ושאר הטבות. בניגוד לחברות פרטיות, בירוקרטיה ממשלתית אינה מנסה לקמץ בשימוש במשאבים, אינה עומדת בפני סכנה של פשיטת רגל, אינה חדורת מטרה להתייעלות ולחדשנות, ואינה רואה לפניה בחרדת קודש את סיפוק רצונותיו של הלקוח, שכן היא אינה חותרת להשגת רווחים ולהימנעות מהפסדים כלכליים. אדרבה, אם יש דבר שבירוקרטיה ממשלתית מבקשת, הרי זה להגדיל את התקציב העומד לרשותה, להרחיב את פועלה, להגדיל את כוח האדם שלה ולהעצים את מרכזיותה בתהליכי קבלת ההחלטות.

אין להתפלא על כך שהבירוקרטיה הממשלתית עושה ותעשה הכול כדי לסכל פגיעה בתקציבים העומדים לרשותה. שיטה ידועה בהקשר הזה היא להכאיב לציבור במקומות הרגישים ככלי יצירת לחץ להשגת משאבים נוספים. דוגמה מפורסמת היא החלטת שירות הפארקים הלאומי בארצות הברית ב־1968 כאשר עמד בפני דרישה לקיצוצי תקציב, להשבית — לכאורה עקב מחסור במשאבים — את המעלית שבאנדרטה לזכר ג'ורג' וושינגטון, ובכך לחייב את המבקרים לטפס במדרגות. שיטה נפוצה נוספת היא עצירת שירותי איסוף הזבל. הכלל אחד הוא: לקצץ בשירות הנחוץ והנצרך ביותר כדי למנוע קיצוצים בדברים נחוצים ונצרכים פחות. נוסף על כך, עלינו לזכור תמיד כי בירוקרטים אינם מבזבזים את הכסף שלהם, כי אם את כספם של אחרים. הכספים שלנו. וכפי שהבהיר מילטון פרידמן יותר מפעם אחת — לאנשים שמבזבזים את כספם של אחרים, בניגוד לכספם האישי, יש תמריץ חלש יותר לוודא שהשימוש בכסף נכון, יעיל ומשתלם.

תרופות גרועות מהמחלה

נחזור כעת לדיוננו בכשלי שוק כהצדקה למעורבות מדינתית. נראה לי שנכון יהיה לקבוע כי כשלי שוק אינם מצדיקים בהכרח וכשלעצמם התערבות מדינתית, ולּו מפני שמדינות נכשלות גם הן ומפני שהתרופה המדינתית עלולה להתגלות כגרועה מהמחלה השוקית. במילים אחרות, הצבעה על כשלי שוק אין בה די כדי להגניב פנימה התערבות מדינתית. כשל שוק הוא לכל היותר תנאי הכרחי, אך לא מספיק, להתערבות מדינתית. כאשר אנחנו ניגשים לבחון כשלי שוק, עלינו לזכור תמיד כי הברירה שניצבת לפנינו אינה בין שוק כושל למדינה מבצעת מושלמת, עתירה בידע רלוונטי מושלם, יכולות ביצוע פנומנליות, כוונות נשגבות ותמריצים יאים לבצע את "הדבר הנכון" בדרך הנכונה. ככה נראית פוליטיקה רומנטית, כלומר פוליטיקה שאינה קיימת בעולמנו; ואילו אני מבקש לטעון כאן בזכות פוליטיקה נטולת רומנטיקה. בעולם הממשי, המורכב מאנשים שאינם חפים מטעות, הברירה שניצבת לפנינו היא בין שוק חופשי שאינו מושלם לבין ארגון מדינתי שאינו מושלם: בין כשלי שוק לכשלי מדינה. הכלכלן זוכה הנובל רונלד קֹוז (Coase) ביטא תובנה חשובה זו באומרו כי התאוריה של כשלי שוק

הסיחה את תשומת ליבם של הכלכלנים מהשאלה העיקרית, שהיא אופן פעולתם של הסדרים חלופיים במציאות. היא הובילה כלכלנים להסיק מסקנות של מדיניות כלכלית מתוך חקר מצב שוקי מופשט. לא במקרה [הכלכלנים] מצאו קטגוריה בשם "כשל שוק" אך לא מצאו קטגוריה ושמה "כשל ממשלה." עד שנבין כי עלינו לבחור בין הסדרים חברתיים שכולם כושלים במידה כזו או אחרת, לא נצליח להתקדם הרבה.

כלכלן בכיר נוסף, הרולד דמסץ (Demsetz), כינה את הדיכוטומיה הכוזבת בין שוק שאיננו מושלם לבין מדינה חפה מכשלים "כשל הנירוונה" (nirvana fallacy). כך דמסץ:

ההשקפה השלטת בחלק ניכר מהכלכלה העוסקת במדיניות ציבורית מציגה במשתמע את הבחירה הרלוונטית כבחירה בין נורמה אידיאלית ובין הסדר מוסדי קיים ו"לא מושלם." גישת נירוונה זו שונה במידה ניכרת מגישת השוואת המוסדות שבמסגרתה הבחירה הרלוונטית היא בין הסדרים מוסדיים חלופיים וממשיים. בפועל, הדוגלים בהשקפת הנירוונה מבקשים לגלות פערים בין האידיאלי לממשי, ואם מתגלים פערים כאלה הם מסיקים כי הממשי לוקה בחסר. הנעזרים בגישת השוואת המוסדות מנסים להעריך אילו הסדרים מוסדיים ממשיים נראים המתאימים ביותר להתמודדות עם הבעיה הכלכלית. הם עשויים להשתמש בנורמה אידיאלית כדי לקבל אמות מידה, שלפיהן מעריכים את הפערים בעבור כל החלופות המעשיות הנידונות, והם קובעים כי החלופה היעילה היא זו שתצמצם את הפערים בסבירות הגבוהה ביותר.

בניגוד לתובנה הנאיבית שהשתרשה, שלפיה התשובה האוטומטית לכשלי שוק היא צעד מדינתי מתקן, כלכלנים נאו־קלאסיים בכירים היו ערים לכך שאין זה נכון להשוות אידיאות מושלמות למציאות הממשית, אלא ראוי להשוות בין תפוחים רקובים לתפוחים רקובים. הפילוסוף והכלכלן הנודע הנרי סיג'וויק (Sidgwick) גרס כי אין זה הכרחי שהתערבות ממשלתית נדרשת בכל פעם שגישת נכשלת, כיוון שהחסרונות הבלתי נמנעים של ההתערבות עשויים, באיזשהו מקרה אפשרי, להיות חמורים יותר ממגרעותיהם של עסקים פרטיים. כך הבחין אפילו הכלכלן ארתור פיגו (Pigou), מי שסלל את הדרך לתפיסה שלפיה המדינה יכולה לתקן כשלי שוק באמצעות מיסוי, למשל. לפי פיגו,

אין די בהשוואה מנוגדת בין כושר ההסתגלות הלא־מושלם של עסקים פרטיים לבין כושר ההסתגלות המיטבי שהכלכלנים מעלים על דעתם במחקריהם, שכן לא נוכל לצפות מרשות ממשלתית להגיע לאידיאל זה, או אפילו לשאוף אליו בלב שלם. רשויות כאלו פגיעות באותה מידה לבּורּות, ללחץ מגזרי ולשחיתות אישית עקב מניעים אישיים. הצעקניים בקרב ציבור הבוחרים שלהם, אם יתארגנו כמצביעים, עשויים לגבור על הכל

הכלכלן זוכה הנובל גארי בֶּקר ביטא כך את ספקנותו כלפי יכולתה של המדינה, הסובלת מכשלים גם היא, לטפל בכשלי שוק למיניהם:

כיצד ניגש למדיניות לאחר שנכיר בכך שכשלי ממשלה הם דבר עתיר משמעות, ולעיתים קרובות גרועים מכשלי שוק? ככלל אצבע, אני סבור שיש לדון צעדים ממשלתיים לכף זכות רק כאשר כשלי השוק גדולים למדי ומתמשכים… מנגד, כאשר כשלי השוק קטנים יחסית וסביר שיהיו זמניים, כגון במצבי מונופול או בניצול בורותו של הצרכן, המעורבות הממשלתית צריכה להיות מזערית .מקרי הביניים הם הקשים ביותר… אך אני סבור שהכלל הרגיל צריך להיות לתת לשוק לפעול. סברה זו מבוססת על המסקנה שלפיה, ככלל, כשלי ממשלה הם חודרניים יותר, מזיקים יותר, ונוטים פחות לתקן את עצמם מאשר כשלי שוק… מסקנה פשוטה, שלפיה במצבים מסוימים השווקים לא עובדים באופן מושלם, היא בסיס מטעה ואף שגוי לתמיכה במעורבות ממשלתית פעילה וניכרת.

כלכלן אחר, רנדל הולקומּב (Holcombe), מזכיר לנו גם הוא כי העובדה שהשוק אינו מצליח להגיע למצב אופטימלי של הקצאת משאבים, אין משמעה שהמדינה מסוגלת לעשות זאת. המדינות הדמוקרטיות בנות זמננו אינן נוהגות כדיקטטור נאור וטוב לב. המדינה הדמוקרטית אינה כול־יכולה, אינה כול־ יודעת ואינה בהכרח בעלת כוונות טובות — ומן הסיבה הזו אין לנו כל סיבה להניח אּפריורית כי התערבות מדינתית היא חלופה יאה לכשלי שוק. בעולם האמיתי, מקבלי החלטות במערכת הפוליטית סובלים ממגבלות חמורות של ידע, המגזר הציבורי פועל בתוך מערכת תמריצים המעודדת בזבזנות והגדלה מתמדת של תקציבים, ולא אחת קבוצות אינטרס הן אלו הנותנות את הטון

בקבלת ההחלטות הדמוקרטית.

הפילוסוף כריסטופר פִרימן מצביע על חולשתה של הגישה המסורתית, שמצדיקה התערבות מדינתית בכל פעם שכלכלן מצביע על כשל שוק, באמצעות האנלוגיה הבאה: החלפה של שחקן הכדורסל הנודע, אולי הטוב בעולם, לברון ג'יימס, בשחקן אחר, משום שג'יימס מחטיא שיעור ניכר מהזריקות שלו לסל, הייתה גורמת לכל מי שמבין בכדורסל להרים יותר מגבה אחת. מדוע? משום שמכך שג'יימס מחטיא אי־אלו זריקות לסל לא נובע שישנו שחקן אחר שיכול לקלוע בשיעורים טובים ממנו. למעשה, במקרה של ג'יימס סביר להניח שההפך הוא הנכון, וכי כל חלופה תהיה גרועה הרבה יותר. ההתעסקות הכפייתית בכשלי שוק הובילה אותנו להמעיט בהשפעתם

של כשלי מדינה. לפי הכלכלן מייק מנגר רוב הפגעים שחברות אנוש סבלו מהם לאורך ההיסטוריה וסובלות מהם כיום היו תוצאה של כשלי מדינה, והנזקים של כשלי שוק מחווירים ומתגמדים בהשוואה לנזקים שאלה יוצרים. לפי מנגר,

מלבד אסונות טבע, שיטפונות ורעידות אדמה, האסונות הגדולים ביותר בהיסטוריה האנושית היו כשלים מוסדיים שהממשלה, או המדינה, נושאת באחריות היסודית להם. אנחנו קוראים לכך "כשלי ממשלה." כשלי ממשלה הם תדירים יותר, ובכנות רבה, מהותיים יותר מאשר בעיות "כשלי השוק" שכלכלנים רבים מתמקדים בהן. בכל פעם שמדינות כושלות בשמירה על חוק וסדר או בהגנה על זכויות הקניין של אזרחיהן, או

בכל פעם שהן מוליכות את החברה לאינפלציה הרסנית או לחובות עצומים, מתקיימים "כשלי מדינה" החמורים עשרות מונים בהשפעתם השלילית על חייהן, רווחתן ואושרן של הבריות בהשוואה לכשלי שוק. חיים במדינה שאינה מצליחה להדוף מזימות טרור, שכושלת בטיפולה בארגוני פשיעה ובאכיפת הביטחון האישי במרחב הציבורי, שאזורים שלמים בתחומיה הם בגדר מערב פרוע — משיתים על אזרחי המדינה עלות בלתי נסבלת, יותר מכל מה שכשל שוק כזה או אחר משית עליהם.

לסיכום: לתובנות של אסכולת הבחירה הציבורית יש השלכות מרחיקות לכת בנוגע לעמדה הפוליטית שאנשים ייטו לאמץ ולמדיניות הציבורית שבה יתמכו. אדם שסבור שאנשים רודפים אחר האינטרס הפרטי שלהם בשווקים אך מנסים להגשים את הטוב הציבורי במגזר הציבורי, ושבירוקרטים אינם סובלים מאותם חסמים אפיסטמיים כמו שחקנים בשוק הפרטי, ירצה מטבע הדברים להעניק מקום גדול יותר לפוליטיקה ולמגזר הציבורי בחברה ובכלכלה, בהשוואה למי שמאמין שקיימת סימטריה התנהגותית בין שחקנים כלכליים לשחקנים שאינם כאלה. למעשה, יש מקום להאמין שעיקר המחלוקות בין המצדדים בשווקים חופשיים לבין המתנגדים להם למיניהם מימין ומשמאל נסובה בדיוק סביב הנושא של סימטריה התנהגותית. מתנגדי השוק מאמינים בכוחה של הבירוקרטיה, והם מאמינים בכך כיוון שהם סבורים שפוליטיקאים ועובדי ציבור יכולים להתעלות מעל האינטרס הפרטי שלהם לאורך זמן, להתגבר על מערך התמריצים שהם שרויים בו ולעקוף את הבורּות האפיסטמית שהם סובלים ממנה. המצדדים בשווקים חופשיים, לעומת זאת, סבורים שזו אמונה נאיבית ומסוכנת. פוליטיקאים ובירוקרטים אינם טובים יותר מכל השאר. אנשים הם אנשים. נקודה.

או שמא שורש המחלוקת נוגע להבדל בין סוציאליזם לקפיטליזם? על כך בפרק הבא.

זהו פרק מתוך ספרו החדש של ד"ר שגיא ברמק, "שמרנות, קפיטליזם ודמוקרטיה". הספר זמין לרכישה באתר ההוצאה.

The post כשלי שוק וכשלי מדינה appeared first on מידה.

הפרדוקס הפוליטי של הערבי־נוצרי

​השמאל הרדיקלי שהמפלגות הלאה מציעות אינו קורא ל"תיקון עולם", אלא להנדסה חברתית דורסנית. בבסיס האידיאולוגיה הזו עומד הרצון לעצב מציאות נטולת אמת מוחלטת ונטולת סמכות מוסרית עליונה. לנוצרי המאמין, הנשען על מסורת בת אלפיים שנה ועל כתבי הקודש, מדובר בהכרזת מלחמה על עצם זהותו. המפלגות האלה משחקות משחק כפול: הן נהנות מקולותיהם של ערבים נוצרים רבים בשם "סולידריות לאומית" אך בפועל פועלות למחיקת הזהות הרוחנית של אותם מצביעים ממש.

הדוגמה הקלאסית ביותר היא המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י), המרכיב הדומיננטי בחד"ש. בתפיסה הקומוניסטית הדת היא מכשיר לדיכוי. עם זאת, במשך עשורים, העיר נצרת (המרכז הנוצרי הגדול בישראל) הייתה המעוז של חד"ש. חד"ש מקדמת ערכים של חילוניות מוחלטת, הפרדת דת ממדינה, ובשנים האחרונות גם תמיכה בזכויות להט"ב נושאים שמתנגשים חזיתית עם הדוקטרינה של הכנסיות והערכים השמרניים של המשפחה הנוצרית. בהצבעה על "החוק לאיסור טיפולי המרה" בימי ממשלת בנט הצביעו חברי הכנסת איימן עודה ועאידה תומא-סלימאן מחד"ש-תע"ל בעד.

הוויכוח בנוגע לתפיסת המשפחה והנישואין הוא ויכוח מהותי. כאשר הכל מותר, האחריות האישית והקדושה נעלמות, ובמקומן מופיע חלל תרבותי שמתמלא באידיאולוגיות רגעיות. ​בעיניים נוצריות משפחה המורכבת מגבר ואישה היא אבן הראשה של החברה ושיקוף של מעשה הבריאה. כאשר כל צירוף זוגי מוגדר כנישואין, המושג מאבד את ייחודו המהותי ואת קדושתו. תהליך זה מוביל לפירוק המארג הקהילתי. המשפחה חדלה היסוד שממנו עשוי גוף האמונה, והקהילה הופכת לאוסף פרטים הנתונים לריבונות המדינה.

השמאל הערבי/ישראלי מציע לנוצרים "הגנה" מפני הרוב היהודי, אך המחיר שהוא גובה הוא ויתור על האוטונומיה הרוחנית. עבור מפלגות אלו, הכנסייה היא גורם מעכב, והזהות הנוצרית היא "פולקלור" בלבד שיש להכפיף למאבק הלאומי הגדול.

​גם מערכת החינוך הנוצרית בארץ נמצאת בסתירה חזיתית עם התפיסה של השמאל הרדיקלי. במסווה של "נאורות" וליברליזם, השמאל הרדיקלי פועל להחלשתם של בתי הספר הכנסייתיים בישראל.

​​ברית של שמרנים

הצבעה למפלגות אתאיסטיות ומטריאליסטיות בשם מאבק פוליטי כזה או אחר היא בגדר התאבדות תרבותית. אם המגמה הזו תימשך, הקהילה הנוצרית תאבד את נשמתה ותהפוך לשריד פולקלוריסטי חסר חיות, בעוד הדור הצעיר ינותק ממורשתו לטובת ריקנות פוסט-מודרנית.​הפתרון אינו טמון בהתקפלות או בניסיון למצוא חן בעיני האליטות הפרוגרסיביות. על הקהילה הנוצרית בישראל להתעורר ולאמץ אסטרטגיה של עמידה איתנה. ההכרעה הפוליטית צריכה להתבסס על התאמה מהותית לערכים ולתפיסת עולם, ולא על שיקולים טקטיים בלבד:

​אחריות בקלפי – נוצרי מאמין אינו יכול לתמוך ביד אחת בערכי הכנסייה וביד השנייה במפלגות הפועלות להחריבם.

​גאווה בערכים – אין מקום להתנצלות. יש להציב את ערכי המשפחה והמסורת כאלטרנטיבה מוסרית עליונה לתוהו ובוהו הפרוגרסיבי.

​ברית שמרנית –זהו הזמן לשיתוף פעולה אמיץ עם כוחות שמרניים, יהודים ונוצרים כאחד, המכירים בקדושת החיים, בעליונות האמונה ובחשיבותה של המדינה לא ככלי לעיצוב ערכים חדשים אלא כעוגן להגנת המסורת והסדר המוסרי שעליו היא נשענת.

​אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים… כִּי יוֹדֵעַ יְהוָה דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד (תהלים א).

אליאס זרינה הוא חוקר בכיר במרכז ירושלים למדיניות יישומית JCAP, ממייסדי "יוזמת ירושלמים".

The post קריאה לנוצרים בישראל: השמאל הוא לא הפתרון appeared first on מידה.

הפעילים של "קבוצת וולקנו" קיבלו אחריות על הפיגוע. בהודעה מטעמם אמרו כי מטרת הארגון הייתה "לנתק את הזרם למעמד השליט", וטענו כי מדובר בפעולה שנועדה להגן על האקלים מפני דלקים מאובנים, בינה מלאכותית ו"חמדנות לאנרגיה".

בין אותם בני "מעמד שליט" שסבלו מההשלכות של פיגוע הטרור היו ארבעה בתי חולים, 74 בתי אבות ו-20 בתי ספר. יותר מחודש חלף מאז המתקפה, אך הרשויות לא עצרו איש ונראות אובדות עצות. הן לכאורה מיואשות עד כדי כך שלבסוף הציעו פרס של מיליון אירו לכל מי שימסור מידע שיוביל למעצר התוקפים.

קבוצת וולקנו היא ממש לא תופעה חדשה. מאז שנת 2011 היא ביצעה כמה וכמה פיגועי טרור "נגד מוקדים קריטיים של תשתיות ציבוריות", כך לפי שירות הביון הפנימי של גרמניה (ה־BfV):

"באזורי ברלין וברנדנבורג בוצעו מתקפות הצתה במרווחי זמן בלתי סדירים… על תשתיות ציבוריות מאז 2011. לאחר העבירות מפרסמים מחברים אנונימיים, המתארים עצמם כ"קבוצות וולקנו", מכתבי אחריות בפלטפורמות אינטרנט רלוונטיות. למתקפות יש לעיתים השפעה ניכרת על האוכלוסייה. למשל כשלים באספקת חשמל ותקשורת ושיבושים בתחבורה הציבורית. ניתן להניח כי מאחורי 'קבוצות וולקנו' עומדת רשת… מבחינה אידיאולוגית ניתן לשייכן לפלח האנרכיסטי המבוסס אלימות."

למרות שמתקפות אלו מתרחשות בגרמניה לסירוגין כבר למעלה מעשור, כולל אחת נגד מפעל של טסלה בברנדנבורג, באופן תמוה לא נעצר מעולם איש. כמעט בלתי נתפס שלמדינה המפקחת באינטנסיביות על כל מילה של אזרחים באינטרנט, אין ולו שמץ של מושג מי עומד מאחורי פיגועי הטרור הללו.

אחרי הכל אלו הן רשויות השולחות כוחות אכיפה לפשוט על בתיהם של אזרחים מן השורה בשל פרסום תגובות סאטיריות על פוליטיקאים בכירים, ובשל הסתה לכאורה ל"שנאה". אחת לכחצי שנה לערך – הפעם האחרונה הייתה ב-25 ביוני 2025 – מבצעת המשטרה הגרמנית, בתיאום עם משרד המשטרה הפלילית הפדרלית (BKA) את "יום הפעולה ה-12 למאבק בפרסומי שנאה פליליים". באירוע החגיגי הזה בוצעו בסך הכול 46 חיפושים, 66 חקירות ו-26 צעדים נוספים ברחבי המדינה, שכוונו נגד חשודים ב"שיח שנאה והסתה מקוון".

אז איך הרשויות לא מסוגלות למצוא או לעצור ולו עבריין אחד מקבוצת וולנו, המבצעת טרור של ממש?

בריאיון לערוץ הציבורי ZDF  אמר שר הפנים הגרמני אלכסנדר דוברינדט:

"אנחנו רואים בבירור שנעשים כאן ניסיונות לבצע מתקפות נגד תשתיות, נגד הכלכלה שלנו, נגד האוכלוסייה, נגד החברה – מתקפות שבסופו של דבר נועדו לפגוע פגיעה חמורה באנשים ואף עלולות לגבות חיים."

וכך סיכמו בערוץ את עמדתו של דוברינדט שלפיה בשנים האחרונות השמאל הקיצוני לא נלקח ברצינות:

"בשנים האחרונות השמאל הקיצוני לא זכה לתשומת לב רבה ולא נתפס עוד כאיום של השייך לתקופתנו. הייתה גם 'מידה רבה של הקלה ראש'. למשל, יושב ראש מפלגת השמאל אמר כי פשעים שמאליים משרתים את טובת הכלל."

זהו ניסוח פושר למדי. בפועל הרשויות בגרמניה מתמקדות באופן אובססיבי כמעט בסילוק יריבם פוליטיים שנתפסים בעיניהן כאיום על כוחן, במקום בלכידת טרוריסטים מן "השמאל". במאי 2025 סיווג שירות הביון הפנימי של גרמניה את "אלטרנטיבה לגרמניה" (AfD), המפלגה השנייה בגודלה בפרלמנט – כ"ארגון ימין קיצוני" לאחר בדיקה "אינטנסיבית ומקיפה", שכללה חיבור דו"ח בהיקף מדהים של 1,100 עמודים. דמיינו אילו אותה מסירות הייתה מופנית למעצר הטרוריסטים של קבוצת וולקנו.

כפי שאמר אז שר החוץ האמריקאי מרקו רוביו בבוטות, הסיווג של הזה של ה־AfD  העניק לסוכנות הביון" סמכויות חדשות לפקח על האופוזיציה. זו אינה דמוקרטיה – זו עריצות במסווה."

מאז הסיווג נתונה AfD לפיקוח מורחב מצד הרשויות. מעקב זה עשוי לכלול האזנות סתר, ניטור תכתובות ותקשורת אלקטרונית, ושימוש במודיעים סמויים כדי לרגל אחר בכירי המפלגה וכל מי שקשור אליה.

אפילו ראש ה־BfV לשעבר, הנס־גיאורג מסן, נתון היום למעקב של הסוכנות בגין היותו "ימני־קיצוני". הוא איבד את תפקידו ב-2018 לאחר שהביע דאגה מפני האיום האסלאמיסטי הברור שנבע, לדבריו, ממדיניותה של הקנצלרית דאז אנגלה מרקל להצפת גרמניה במהגרים ולמרבה האירוניה בשל סירובו להעמיד את AfD תחת מעקב. לדבריו, "אינני כלי בידי מפלגות השלטון, ואין זה מתפקידו של ה־BfV לחתור תחת יריביהן הפוליטיים."

ייתכן שאילו ממשלת גרמניה הייתה מודאגת יותר ממאבק בטרור ופחות ממאבק באופוזיציה פוליטית לגיטימית, היא הייתה מצליחה לאתר את הטרוריסטים האמיתיים?

מאמר זה מפורסם כאן באדיבות מכון גייטסטון.

The post האם גרמניה נמנעת במכוון מלעצור טרוריסטים? appeared first on מידה.

כיצד הגיבו הערבים להחלטה על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל?

"הערבים אמרו במשך כל השנים, גם כשהייתה ועדת פיל וגם ועידת השולחן העגול, לאו מוחלט. לשיטתם לא תהיה שום ישות ציונית, שום עצמאות ושום שיתוף פעולה עם המהלך הזה של התיישבות יהודית בארץ ישראל, בוודאי לא משהו ריבוני. היו דיבורים על קהילה יהודית שתוכל לחיות תחת חסות ערבית, גם שם הם לא היו מוכנים להבטיח את שלומם של היהודים".

מהם שני הגופים הערביים שפעלו באותה תקופה?

"היו שתי התארגנויות שצריך לדעת להבדיל ביניהם: הליגה הערבית שהיתה התאגדות של מדינות ערב שכבר היו עסוקות בהשמדתה של המדינה הציונית וראו עצמן כאפוטרופוסיות של ערביי ארץ ישראל. ערביי ארץ ישראל השתייכו כבר מתחילת שנות ה-30 לגוף שהקים חאג' אמין אל חוסייני שנקרא הועד הערבי העליון. שני הגופים האלה לכאורה חתרו לאותה מטרה – השמדת המדינה הציונית, אבל הועד הערבי העליון התכוון להקים פה מדינה לערביי ארץ ישראל ואילו הליגה הערבית התכוונה שלא תהיה פה ישות ציונית".

האם הארגונים הערביים התבטאו פומבית לגבי כוונותיהם?

"הם אמרו שירצחו, יהרסו ויחריבו כל דבר שיעמוד בדרכם – אנגלי, אמריקני או יהודי. איימו שהקו של תכנית החלוקה יהיה קו של אש ודם, שדם יישפך כמו מים במזרח התיכון. הם לא הסתירו לרגע אחד את הכוונה שלהם.

האם גם אז חטפו יהודים?

"הערבים חטפו יהודיות ודרשו תמורתן כופר כספי. אז לא היינו מדינה, לא היו בידינו מחבלים שהחזקנו בכלא. היהודים שילמו כופר כספי עבור יהודים ויהודיות שנחטפו. בדרך כלל יהודיות נחטפו ואם לא היו פודים אותן, הן היו הופכות להיות שפחות"

מה ניתן לומר על חאג' אמין אל חוסייני באותה תקופה?

"הוא בכלל לא רצה את המעורבות האקטיבית של מדינות ערב. הוא ביקש שיתנו לו נשק ולוחמים כדי לנהל את המלחמה שהיתה מלחמה שלו לשיטתו. הוא ראה את עצמו כמנהיג של פלסטין. היתה לו יומרה של מנהיג העולם הערבי שהמאיסה אותו על מנהיגים ערביים שראו בו מגלומן והזכירו לו שהוא פליט".

מה היו האינטרסים של מדינות ערב?

"האינטרס שלהן היה חלוקת עור הדב – למצרים היה אינטרס לקחת את חלק שמגיע עד תל אביב וירושלים. ירדן בוודאי רצתה את ירושלים. סוריה רצתה את הנמל ואת חיפה, גם עיראק. הכניסה של עיראק למלחמה הזאת הייתה אינטרסנטית. ירדן אכן הצליחה עם מזרח ירושלים ועם יהודה ושומרון".

האם מדינות ערב הצטרפו למלחמה?

"העולם הערבי מוסלמי התגייס, טורקיה ואיראן לא היו מעורבות במלחמה הזאת אבל מדינות צפון אפריקה שלחו לוחמים מתנדבים. אלג'יריה, לוב, מרוקו ותוניס שלחו מתנדבים שמילאו את רחובות העיר אך לא גויסו וחזרו לבתיהם. היו גם מתנדבים מאירופה, אחרי מלחמת העולם השניה האנטישמיות באירופה לא התאדתה. האנטישמים שונאי ישראל ראו שיש להם אפשרות להלחם ביהודים במקום אחר והתנדבו".

מתי פורצת המלחמה?

"ברגע שהמנדט הבריטי הסתיים, הערבים הרשו לעצמם לכבוש את המדינה הציונית. המטרות היו לפגוע בישובים מבודדים, לפגוע בדרכי התחבורה, לכבוש כל מה שאפשר, להחריב, להרוס, למחוק את הישוב היהודי, לפגוע בחקלאות, לפגוע במשאבים ובכל מה שאפשר כדי להשמיד את המדינה היהודית. אחד מכל 100 יהודים בארץ נפל במלחמה הזאת, לא רק לוחמים".

ד"ר בן ארי מבקש בשלב זה של השיחה לספר סיפור אישי: "גרתי במשך שנים ארוכות בשכונת בית ישראל בירושלים, שכונה גבוהה יחסית מעל השכונות התחתיות שמעון הצדיק ושייח' ג'ראח. גרתי בשכירות אצל אישה בשם צביה בצלאל, והיא הייתה כמו תהילה של עגנון. יום אחד ליוויתי אותה למועדון הקשישים ואז היא נעמדה באיזשהו מקום, הסתכלה וסיפרה לי מה הם ראו באותו יום של הטבח. היא איבדה את הבן הבכור שלה".

מדוע זהו הפרק המרומם ביותר של הספר?

"זה פרק שמראה איך יישוב קטן מול ים של ערבים, עומד איתן, נחוש, לא נכנע, לא מביע חולשה, אין הפגנות בקפלן של "בוא ניסוג". הערבים לא ציפו לזה והם חטפו מכה אחת אפיים".

The post ד"ר מיכאל בן ארי: "הערבים לא ציפו לזה" appeared first on מידה.

סין אינה מדינה רגילה. סין משלבת קפיטליזם אכזרי בתחומים מסוימים ושליטה הדוקה של המדינה בתחומים אחרים בשאיפה להפוך למעצמה עולמית לפני סוף העשור, אז הדמוגרפיה שלה תתהפך והיא תחזור לשקוע בעוני. מהסיבה הזו המשטר הסיני משקיע את כל מרצו ברובוטיקה, ב־AI, בשבבים ועוד.

מבחינה גיאוגרפית הסינים מוקפים בשלוש שרשראות איים שמפרידות בינם לבין גישה בלתי מוגבלת לאוקיינוסים, יעד אסטרטגי ליציבות המדינה שתלויה לחלוטין ביבוא וביצוא. ההשתלטות על טאיוואן, אי המאוכלס בסינים אתניים (חאנים), שהסינים מחשיבים כמחוז מורד, תיצור לסינים פרצה בתוך טבעת החנק המרכזית שיכולה להקיף אותם אם תפרוץ מלחמת עולם.

בעיניי טראמפ מוקד החיכוך המיידי ביותר עם סין הוא המגרש הביתי, חצי הכדור המערבי. ביבשת אמריקה שתי המדינות המסוכנות ביותר לארה"ב שנמצאות בברית עם סין הן ונצואלה וקובה.

ונצואלה הייתה בעבר המדינה העשירה ביותר באמריקה הלטינית, אך אחרי הפיכה סוציאליסטית והלאמת נכסים אמריקאים הפכה למדינה כושלת למרות היותה המדינה העשירה ביותר בנפט בעולם. בשנים האחרונות מינוי המקורבים והנאמנים לחברת הנפט המולאמת הביא לקריסה של מפעלי השאיבה. הסינים קונים מוונצואלה חלק משמעותי מייצור הנפט בתמורה לסחורות ומוצרים סיניים וגם העניקו לה הלוואות משמעותיות. כלומר עד לא מזמן ונצואלה הייתה תלוה לחלוטין בסין, ואם הסינים היו לוחצים להציב שם נשק, המשטר בקראקס לא היה יכול לסרב. וטראמפ לא רצה לתת לזה לקרות.

קובה היא מקרה דומה. גם לה היה עבר כלכלי משגשג יחסית שאחרי הפיכה סוציאליסטית הפך לדריכה במקום. גם היא מומנה בידי מעצמה קומוניסטית, מה שהוביל למשבר הטילים הידוע בקובה. עם קריסת ברית המועצות, הכלכלה של המדינה שקעה, והיא הצליחה להחזיק מעמד בקושי, בעיקר בזכות השכרת רופאים למדינות שונות, ובאמצעות נפט מסובסד שהגיע מוונצואלה כשזו עוד יכלה לתמוך בה. גם כאן המטרה של טראמפ היא למוטט את המשטר, ולהפוך את המדינה הקרובה ביותר למרכזי האוכלוסייה בארה"ב דרך הים למקום שלא צריך לדאוג ממנו ולהפנות אליו משאבים צבאיים. גם השיטה דומה: סנקציות כבדות וסגר כלכלי שנועד לחנוק את המשטר עד לקריסתו.

מול רוסיה עבודתם של צדיקים נעשית על ידי אחרים. האוקראינים שחקו את הצבא הרוסי עד שבחלק מהמקומות הצבא עבר להסתערויות על סוסים וחמורים מרוב המחסור בכלים ממונעים. בסקירה האסטרטגית האחרונה של ארה"ב שונמך מעמדה של רוסיה ממעצמה עיקרית למעצמה אזורית שכבר לא מסכנת את ארצות הברית. אפשר להעריך שכל ההצגה מסביב לגרינלנד נועדה להעיר את האירופאים מתרדמתם, ולהבהיר להם שהם לא יכולים להסתמך על ארצות הברית בלבד כדי שתגן עליהם, והם יהיו חייבים להגן על עצמם. כבר היום קשה לראות את רוסיה במצבה פולשת מערבה ומנצחת, אבל אם מדינות מערב אירופה יתעצמו כמו שפולין כבר מתעצמת, בתוך שנים ספורות הם יוכלו לבסס צבאות משולבים שרוסיה אפילו לא תעז להסתכן מולם. הדבר יוריד מעמסה כבדה מכתפיו מהצבא האמריקאי ויפנה עשרות אלפי חיילים המוצבים באירופה וימ"חים למשמיות אחרות.

אם נמשיך מזרחה, נגיע למרכז אסיה. בשנים האחרונות התחוללו מהפכות ונסיונות הפיכה בכמה מהמדינות שם, בין אליטות שונות. חלקן פרו רוסי, חלקן פרו סיני, אבל יש גם חלק פרו אמריקאי, ואותן מנסה טראמפ לקנות. תהיתם לעצמכם למה להשקיע זמן בהכנסה של מדינה כמו קזחסטן להסכמי אברהם? יכול להיות שזו מטרה קלה, כי היא ידידותית לישראל ויחד עם אזרבייג'ן מוכרת לנו את מרבית הנפט שלנו, ולכן אפשר להשיג מזה כותרות חיוביות. להערכתי זה קשור דווקא לקרב האיתנים על מרכז אסיה, והנסיון לנתק יבשתית בין רוסיה לסין.

יחד עם הרכש החדש של ארמניה שנשלפה ממעגל ההשפעה הרוסי ופרשה מ"נאטו של המזרח", ה-CSTO, הגשר היבשתי מסין לרוסיה דרך איראן נקטע. השתיים אמנם חולקות גבול יבשתי בעצמן, אבל באזור סיביר, שגם נמצא בסכסוך גבול רדום (כמו כל הגבולות הסיניים הימיים או היבשתיים) וגם חסר את התשתיות להעברת סחורות ואנרגיה בצורה מספיקה למערב רוסיה. עצירת צי הצללים הרוסי שמספק את הנפט לרוסיה, היא סגירה נוספת של ברזי האנרגיה של על הכלכלה הסינית.

בדרומה של מרכז אסיה נמצאת איראן. אמנם לטראמפ יש חשבון אישי פתוח עם האיראנים אחרי שניסו לחסל אותו ואף התגאו בכך אך גם כאן אפשר למצוא מטרה גאו-אסטרטגית. כמו רוסיה, איראן מספקת חלק גדול מהדרישה הסינית לנפט ובעקבות הסנקציות שדיללו את מאגר הלקוחות שלה עושה זאת בהנחה גדולה. אם איראן תוכל לעבור לטבעת ההשפעה המערבית, ולהפסיק למכור נפט לסינים בהווה או להסכים לעשות זאת בעתיד במקרה מלחמה כמו שכנראה יקרה עם מדינות המפרץ הערביות, הסינים עלולים להיות מנותקים מצרכי האנרגיה שלהם אפילו אם יצליחו לכבוש את טאיוואן ולפרוץ את טבעת החנק.

ביפן הרכש החדש ביותר של טראמפ הצליח מעל המצופה. הבחירות ביפן באוקטובר האחרון הביאו לעלייתה לשלטון של הפייבורטית של טראמפ, סאנאה טקאיצ'י. למה בחירתה חשובה? היא הבטיחה לבטל את סעיף הפציפיזם בחוקת יפן (שנכפה עליה על ידי גנרל מק'ארתור אחרי הכיבוש האמריקאי במלחמת העולם השנייה), המגביל את הצבא למשימות הגנה בלבד את ההוצאה התקציבית שלו לכדי 1% בלבד מהתמ"ג היפני. בזכות ניצחונה הסוחף בבחירות, לפני כמה שבועות זכתה ביותר משני שליש מהמושבים בפרלמנט היפני, ולכן עומד לרשותה באופן תיאורטי הרוב הנדרש לממש את הבטחותיה. אם היא תצליח, המדינה החזקה ביותר מול סין במזרח תוכל להתעצם צבאית עוד הרבה יותר ולגביל את שאיפות ההתפשטות שלה.

האם טראמפ הצליח לאגף את הסינים ולנצח במלחמה הבאה לפני שהיא התחילה? כנראה שלא, ולאמריקאים יש עוד הרבה עבודה, כמו להחזיר את ייצור השבבים לארה"ב או להניע מחדש את ייצור כלי השיט הצבאיים. בה בעת הטיהורים האחרונים בצמרת המפלגה והצבא בסין מלמדים שהצבא הסיני עוד לא מוכן למלחמה, או שלפחות המאבקים הפנימיים בתוך סין יכולים לעכב קצת את התוכניות. מה יהיה המהלך הבא? קשה להגיד, אבל אני בטוח שנגלה עליו בעוד נאום הזוי של הנשיא הצבעוני ביותר בהיסטוריה של ארה"ב.

אור ברקוביץ' עובד בתנועת אם תרצו, ובעל תואר שני בתחום שווקי אסיה בהתמקדות בסין.

The post המהלכים של טראמפ מתנקזים למקום אחד: סין appeared first on מידה.

"האם הכתבות ב"הארץ" שזועקות מפני חיסול הדמוקרטיה ומתריעות מהתחזקות הלאומנות המשיחית מוגזמות? אולי השד אינו נורא כל כך?" פותח המאמר.

והעיתון מפרט: "מנתוני הלמ"ס שפורסמו בחודש שעבר ומעודכנים ל־2024, נראה כי 91.1% מהישראלים בני 20 או יותר מרוצים או מרוצים מאוד מהחיים. זה נאמר אחרי 7 באוקטובר, המלחמה, איראן, החותים, ההפיכה המשטרית, חוק ההשתמטות, הפקקים ויוקר המחיה."

המאמר הזה חשוב במיוחד מכיוון שהוא אינו עוד מאמר גנרי בהארץ. זהו ניסיון התמודדות עם האשמה כבדת משקל המלווה את הארץ לאורך עשרות בשנים: הטענה לפיה העיתון מתאר מציאות ישראלית שלילית וכוזבת, תוך הפרה של כל סטנדרט מקצועי אפשרי במסע חסר לאות ואינסופי להוציא דיבת ישראל רעה. על כן ל"הארץ" יש אינטרס מובהק לערער על מהימנותם של נתוני האושר של הישראלים, כדי ליצור הלימה בין המציאות הרעה עליה מדווח העיתון למצב הרוח הרע של הסובלים מאותה מציאות רעה.

הצעד הראשון בניסיון של העיתון להגשים את מבוקשו הוא "ניתוח 'לוחות' שמסתתרים במעמקי אתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ומספקים פירוט על "מאחורי הקלעים" של הסקר." מניתוח הלוחות עולה כמובן שהישראלים אינם באמת כה מאושרים – אלה רק המגזרים המוזרים משולי החברה הישראלית, ששמחתם שמחת עניים:

"בשורה התחתונה: מי שרוצה למקסם את שביעות רצונו מהחיים בישראל, עליו להיות חרדי, לגדל חמישה ילדים ויותר ולגור בהתנחלות. נישואים הם מתכון בדוק לשביעות רצון."

אחר כך מגיע תורם של החוקרים והמומחים. בכתבה מצוטט חוקר בשם נבו שפיגל, הטוען ש"הציונים הגבוהים של ישראל במדד האושר הם בלוף אחד גדול". שפיגל מפתח את הטיעון ומסביר שהאשמה בחריגות של נתוני האושר הגבוהים תלויה במתודולוגיה. לדבריו, "השאלה "אם אתה מרוצה מהחיים" קשה להמשגה."

אל שפיגל מצטרפת גם "חוקרת אושר" בשם ענת פנטי. לדבריה, בשורה התחתונה הנתונים "לא בהכרח מעידים על רווחה רגשית רחבה, אלא על חוסן והסתגלות". לבסוף מוסיף הארץ את טיעון המחץ המקורי והבלתי צפוי כי נתוני הסקר אינם אלא פרויקט פוליטי של הונאה עצמית:

"ייתכן שיש גם סיבה פוליטית לשביעות הרצון הגבוהה. "אם נרקומן יגיד לי שהוא מאושר וכיף לו להזריק כל יום, אני אבין שיש משהו מאוד מוזר באושר שלו", אומר שפיגל, ומסביר: "זה בדיוק הפרויקט של הימין – להוריד את רף הציפיות של עצמנו מהחיים שלנו. אם אני קם בבוקר ואני לא בדיכאון אז אני מדווח שאני מרוצה מהחיים".

נסכם: לטענת הארץ, העיתון צודק בתארו את המציאות כרעה. האנשים בישראל לא באמת שמחים. מדובר בבלוף אחד גדול, רק המגזרים הדתיים והנשואים שמחים, שאלת האושר קשה להמשגה, מה שנתפס בטעות כאושר אינו אלא חוסן והסתגלות למציאות הרעה, זה לא אושר אלא סם אושר, הנובע מציפיות מהחיים שהונמכו בכוונה בידי הימין.

ובחזרה למציאות: הארץ שוב משקר. הניסיון להציג את נתוני שביעות הרצון של אזרחי ישראל מחייהם כעניין סובייקטיבי, נוח למניפולציות, תלוי תרבות והשתייכות וכוזב בתוצאתו, אינו עולה בקנה אחד עם מתודלוגיית המחקר. בניגוד לטענת הארץ, מנתוני הלמ"ס עולה כי הדיווח על שביעות רצון מהחיים בשיעור של 92% אינו דיווח חרדי (שאכן עומד על 98%) אלא דיווח של כלל האוכלוסייה בישראל, כולל חילונים, רווקים וערבים.

את האושר של הישראלים לא מודדת רק הלמ"ס אלא גם שורת גופים בינלאומיים כגון אוניברסיטת אוקספורד, מכון גאלופ והאו"ם, במה שמכונה מדד האושר העולמי, והנה גם בו, מעשה שטן, מככבים אזרחי ישראל בצמרת האנשים המאושרים בתבל.

כדי לנטרל ביקורות על הטייה תרבותית שהעתיון מנסה לטעון לה, במדד האושר השאלה מנוסחת בצורה האובייקטיבית ביותר וקלה ביותר להמשגה:

"דמיין סולם ששלביו ממוספרים מ-0 בתחתית ועד 10 בראשו. ראש הסולם מייצג את החיים הטובים ביותר האפשריים עבורך, ותחתית הסולם מייצגת את החיים הגרועים ביותר האפשריים עבורך. על איזה שלב של הסולם אתה מרגיש שאתה עומד באופן אישי בזמן הזה?"

כלומר, כל אחד מהנשאלים עונה בהתאם לציפיותיו מחייו הפרטיים הנובעת מאורחות ואמונות חייו. הרווק החילוני בהתאם לצפיותיו מעצמו, והחרדי ברוך הילדים בהתאם לציפיותיו מעצמו.

גם טענות הארץ שאין מדובר באושר אלא בחוסן והסתגלות למעט היחסי האפשרי במסגרת המציאות הגרועה בישראל, ובהנמכת ציפיות כללית מהחיים, אינן עומדות נוכח ניסוח השאלה, שכן המשיבים עונים ביחס לחיים הטובים ביותר האפשריים עבורם, ובכל זאת מציגים שביעות רצון גבוהה מאד מהחיים האפשריים עבורם.

מה שמחזיר אותנו לתהייה שמעלה העיתון עצמו. לא נגענו:

"האם הכתבות ב"הארץ" שזועקות מפני חיסול הדמוקרטיה ומתריעות מהתחזקות הלאומנות המשיחית מוגזמות? אולי השד אינו נורא כל כך?"

The post ב"הארץ" לא מצליחים לסבול את העובדה שהישראלים מאושרים appeared first on מידה.

מזה שנים מחכים אזרחי ישראל לקבל הסבר שיניח את דעתם על אודות אחת הפרשות החמורות ביותר שהתרחשו כאן בשנים האחרונות – פרשת הרוגלות או בשמה השני "פרשת פגסוס". כל אזרח עם נגיעה ציבורית כלשהי בעשייתו שואל את עצמו האם גם הוא ברשימת הנבחרים שהמשטרה או גורמי האכיפה האחרים בחרו להאזין לו, ברוב המקרים ללא אישור. מאז שהפרשה "התפוצצה", פוליטיקאים, אנשי תקשורת, פעילים פוליטיים וחברתיים ואחרים מודעים הרבה יותר להתנהלות הטלפונית שלהם ושוקלים שוב ושוב אילו תכנים לשמור במכשיריהם, אבל תחושת אי הנוחות ממשיכה לכרסם.

יריית הפתיחה של האירוע הזה הייתה תחקיר באתר "כלכליסט" בינואר 2022. התברר אז שמשטרת ישראל עשתה שימוש בתוכנת המעקב "פגסוס" של חברת NSO שהושתלה בטלפונים סלולריים של אנשי מחאת הדגלים השחורים, ולמעשה האזינה לשיחותיהם וקראה את התכתבויותיהם. במקרים רבים לא היו אלה חשודים ולא היה צו מבית המשפט למעקב. אחר כך הסתבר שגם אישי ציבור שונים ומקורבים אליהם היו במעקב ללא שום חשד שהצדיק זאת. מי שהפך את השימוש בפגסוס על ידי המשטרה לשיטה היה המפכ"ל דאז רוני אלשייך שהגיע מהשב"כ ולקח איתו את ארסנל הכלים. כאשר מונה לתפקיד רבים בירכו על האיש שמגיע "מבחוץ", סמכו עליו שיערוך ניקוי אורוות שיטתי וקיוו להצלחות מרובות. שנים אחר כך רבים יודו שהיה זה מינוי בעייתי ואפילו שגוי, שהפרקטיקות שהביא מהשב"כ לא עשו חסד עם המשטרה. מעבר לעובדה שמעקבים רבים בוצעו ללא פיקוח של בית משפט, פעמים רבות העבירה המשטרה את ממצאיה לגופים אחרים כמו מח"ש ורשות המסים. NSO טענה אז ש"החברה לא מפעילה את המערכות שברשות לקוחותיה ולא מעורבת בהפעלתן ושהיא מוכרת את מוצריה תחת רשיון ופיקוח לשימוש של גופי ביטחון ורשויות אכיפת חוק מדינתיים למניעת פשע וטרור באופן חוקי ועל פי צווי בית משפט והחוק המקומי בכל מדינה". המשטרה אמרה בתגובה לתחקיר ש"הטענות שנמסרו חוטאות לאמת, שהיא פועלת בהתאם לסמכויות המוקנות לה בחוק וככל שנדרש על פי צווי בית המשפט ונהלי עבודה מוקפדים". מספר ימים לאחר מכן התברר שגם בתיקי נתניהו השתמשה המשטרה ברוגלות ללא אישור של שופט.

לאחר פרסום התחקיר ב"כלכליסט", הקים היועץ המשפטי לממשלה דאז אביחי מנדלבליט את ועדת בראשות עו"ד עמית מררי "לבדיקת האזנות סתר לתקשורת בין מחשבים". בדו"ח הביניים שהגישה כתבה "אין כל אינדיקציה לכך שמשטרת ישראל הדביקה באמצעות תוכנת פגסוס שבידיה, ללא צו שיפוטי, מכשיר טלפון של מי מבין רשימת האנשים שפורסמו בתקשורת". עוד הוסיפה: "מהממצאים עולה גם כי מתוך כל רשימת השמות שפורסמה בתקשורת, המשטרה ניסתה להדביק ברוגלה רק שני אנשים שלגביהם ניתן צו בית משפט – אך רק הדבקה אחת הצליחה". השר לבטחון פנים דאז עמר בר לב התרגש להודיע שזהו זיכוי מהדהד למשטרה ומיהר לדרוש להרכין ראש ולהתנצל בפני השוטרים והשוטרות ואפילו בפני משפחותיהם. בליכוד לא השתרכו אז בתור של מרכיני הראשים אלא ציינו שזהו מצב בעייתי שבו "החוקרים חקרו את החוקרים". בדו"ח הבדיקה הסופי של ועדת מררי, 98 עמודים בסך הכל, התמונה כבר היתה פחות משמחת. מסקנות הדו"ח היו בין השאר שהמשטרה חרגה מסמכותה לגבי האזנות הסתר, שלא היו תהליכים מסודרים, שלא הועבר מידע למשרד המשפטים, שלא הופעלו מנגנוני פיקוח ובקרה ושהיו מקרים שבהם פעולות ההאזנה חרגו מן האמור בצו המשפטי עצמו. בדיון שנערך מספר חודשים לאחר מכן בוועדת החוקה, אישר יועמ"ש המשטרה ש"היו למעלה מאלף ניסיונות הדבקה ברוגלות על פני השנים". כחודשיים לאחר מכן אמר: "כשלנו במערכות הפנימיות של הייעוץ המשפטי למשטרה". חשוב להזכיר כאן את השאלה שהעלתה התנועה למשילות ודמוקרטיה בתגובתה למסקנות דו"ח מררי: "האם המשטרה הדביקה טלפונים ללא צו – תוך התעלמות מכך שבדין הישראלי כלל לא קיימת האפשרות לקבל צו המכשיר שאיבת מידע מטלפון נייד באופן המתואר?".

בתחילת 2026 פורסם דו"ח מבקר המדינה לגבי פרשת הרוגלות ובו מתוארות פעולות המשטרה כ"אסורות, חמורות ופוגעניות". עוד צויין ש"המשטרה השתמשה בו מאות פעמים ללא בחינה ואישור משפטי". המבקר הוסיף ואמר כי היועץ המשפטי לממשלה אפשר שימוש בכלים שלא עומדים בדרישות החוק, ושלא נעשו פניות יזומות מצדו כדי לקבל מידע על האופן שבו פועלת המשטרה עם הכלים הללו. לבסוף נקבע שהשימוש בכלים הטכנולוגיים ארע בלי שיש לו עוגן ברור בחוק וגרם לפגיעה בפרטיות של אזרחים.

באוגוסט 2023 מינה שר המשפטים יריב לוין ועדת בדיקה ממשלתית לבחינת פרשת הרוגלות. שלושת חברי הוועדה היו יושב הראש השופט בדימוס משה דרורי, עו"ד ענבל רובינשטיין שהיתה סנגורית ציבורית ושלום בן חנן שהיה ראש אגף בשב"כ. השבוע, כאמור, הגישו את התפטרותם הקולקטיבית. במכתב ההתפטרות שהגישו לשר לוין כתבו: "מאז מינוי הועדה פעלו ביד אחת מספר גורמים ובראשם גורמי האכיפה שעניינם אמור היה להבדק על ידי הועדה, לשם סיכול פעילותה. לאורך המכתב הם מפרטים את הדרכים שבהן הצרו את צעדיהם ומנעו מהם למעשה לחקור כראוי. "מזה שנתיים ומחצה הועדה לא קיבלה את החומרים הנדרשים לעבודתה", טענו. צריך לקרוא מספר פעמים את הסעיף שמתאר את הצעת הפשרה שהועלתה ועל פיה "הגורמים הנבדקים על ידי הועדה הם ורק הם יחליטו מה גבולות פעולתה ומה המידע שהועדה רשאית לעיין בו, לדון בו או לשמוע עדויות בנוגע אליו. ההצעה אף מגבילה מראש את היקף המידע שיועבר לועדה". ממש כמו במערכון המפורסם של "הגשש החיוור" כשאוהדי הכדורגל רוצים לקבוע מי יהיה המאמן, מה יהיה מזג האוויר ומה תהיה התוצאה. בסוף מכתבם אושש חששם של רבים: "הוצגו בפנינו ממצאים חריגים וסימנים מדאיגים המעלים חשש כי פרשה זו חמורה בהרבה בעומקה ובהיקפה מכפי שהצטייר עד כה".

אחד הסימנים המובהקים שמעיד על פחדה של המערכת לחשוף פרטים על אודות פרשת הרוגלות הוא העובדה שהיועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה ביקשה עד כה 23 פעמים ארכה להגשת התגובה שלה בעקבות עתירות שהוגשו לבג"ץ בנושא. בשלב מסוים הטיל עליה השופט סולברג קנס בסך 20 אלף ש"ח בגין מה שכינה "הפרות חוזרות ונשנות של החלטות בית המשפט". השר לוין הטיל את האחריות על שופטי בג"ץ: "מי שבאמת צריכים להתפטר היום, אלה אתם, שלושת שופטי בית המשפט העליון, יצחק עמית, עופר גרוסקופף וחאלד כבוב". לוין האשים אותם שבעיניים פקוחות ובכוונת מכוון, עשו יד אחת עם הגורמים שאמורים לעסוק באכיפת החוק, כדי לטייח את אחת הפרשות החמורות ביותר בתולדות המדינה של פגיעה בזכויות אדם ואזרח. בסיום דבריו הבטיח שהגורמים שטייחו את הפרשה יאבדו את אחיזתם בבית המשפט העליון. בישיבת הממשלה הודיע השר יריב לוין שידרוש לקיים דיון בדחיפות וקרא לפתיחת חקירה פלילית בנושא.

"אתם צריכים להיות תמיד בתחושה שיש מאחוריכם "האח הגדול" שעשה עליכם רוגלות או שיעשה עליכם רוגלות וביום פקודה אדם לא מוסמך או לא סביר ישלוף את זה נגדכם ואתם רק תצטרכו להרים ידיים", אמר השופט דרורי בראיון שהעניק למוטי קסטל בערוץ 14. אסור להניח לפרשה הזו משום שהיא נוגעת לחייהם של כל אזרחי המדינה. אסור להניח לה משום שיש אנשים שידעו מה מתרחש וצריכים לתת את הדין, משום שיש אנשים שנתנו את ההוראה להאזין על אף שלא היה צו בית משפט. למען הזכות הבסיסית לפרטיות יש לחשוף את כל העוולות שנעשו.

The post התפטרות ועדת הרוגלות מסכנת את הפרטיות של כולנו appeared first on מידה.

כפי שכתבתי בשבוע שעבר, ששת השמאלנים ה"פרו עזתיים" נמצאו לכאורה לא אשמים מכוח עקרון "צדק מושבעים" (jury equity) שלפיו מושבעים רשאים לזכות נאשמים בשל טוהר כוונותיהם. זה היה רגע יוצא דופן, כזה שהכניס בן-לילה את המערכת המשפטית הבריטית לטלטלה. שנאת יהודים הפכה להגנה משפטית לגיטימית גם במקרים של אלימות — פעיל פלסטיני אחד ריסק את עמוד השדרה של שוטר בפטיש כבד. מכיוון שמדובר במשפט בפני חבר מושבעים, אי-אפשר לתקן את הבעיה באופן מוסדי: בתי משפט יכולים להנחות את המושבעים, אך אינם יכולים להבטיח שההנחיות יקויימו. התפרצות פופוליסטית של שנאת יהודים מאיימת למוטט דורות של דמוקרטיה ליברלית.

לפי דיווחים, התביעה מבקשת משפט חוזר, אם כי הנימוק לכך אינו ברור. דיון בנושא ייערך ב-18 בפברואר.

הממסד הבריטי צודק ללא ספק בכך שהמשפט הזה הוא אסון ללגיטימיות של מערכת המשפט במדינה. אינני מאשים אותם בניסיון, כמובן במסגרת החוק, למצוא דרך להחזיר את משחת השיניים העבשה הזו אל השפופרת.

אבל אני מוכרח לשאול: למה הם ציפו?

אפשר לצעוק "ביקורת על ישראל איננה אנטישמיות" עד שייגמר האוויר בגרון, אבל כשכופים על הציבור את השקר שהמדינה היהודית אשמה במעשה רשע חריג וייחודי, הוא רואה בכך אור ירוק להתנגדות חריגה וייחודית.

אף שישראל מעולם לא נקטה מדיניות של הרעבה בעזה ומעולם לא הגשימה את התחזיות הרווחות של "רעב המוני", מדיניותו של חמאס היא שהפכה את מחסור המזון ברצועה לחשש קבוע. חמאס אגר מזון, גנב מאזרחים, הרג אזרחים שניסו להשיג מזון, וחטף שיירות סיוע. כל זה לא הפריע לראש ממשלת בריטניה, קיר סטארמר, להאשים את ישראל. "את הסבל והרעב המתרחשים אי אפשר לתאר ואין שום דרך להצדיק," אמר, והוסיף שממשלתו מחפשת דרכים לגרום לישראל "לשנות כיוון".

וכך היה כאשר סטארמר ביקש להישמע מאוזן. באחד מנאומיו הבהיר מי אחראי לאילו מעשים מקוממים: "המראות המזעזעים בעזה לא מרפים. המשך החזקת החטופים בשבי, ההרעבה ומניעת הסיוע ההומניטרי מהעם הפלסטיני, האלימות הגוברת מצד קבוצות מתנחלים קיצוניות, וההסלמה הצבאית הבלתי-מידתית של ישראל בעזה – את כל אלה אי אפשר להצדיק."

לא מרפים ומזעזעים – אבל למעט סוגיית החטופים, בראשו של סטארמר כל היתר באשמת ישראל.

כאשר ישראל הנהיגה את מנגנון הסיוע שעקף את חמאס והעביר מזון ישירות לתושבי עזה (GHF), חמאס ניסה שוב ושוב לחבל במנגנון החדש באמצעות מתקפות ותעמולה, והדרך שבה תיאר זאת דיוויד לאמי, שר החוץ הבריטי, הייתה פשוט טירוף. במקום לבקר את המגבלות של המנגנון החדש ולחזק את הצורך להרחיב את פעילותו כדי להאכיל יותר עזתים, לאמי בחר להגיד כי "מערכת הסיוע הישראלית החדשה היא בלתי-אנושית, מסוכנת, ושוללת מתושבי עזה את כבודם האנושי. זהו מחזה גרוטסקי הגובה מחיר אנושי נורא."

למעשה, היא לא הייתה אף אחד מהדברים הללו. אך כינוי חלוקת מזון "בלתי-אנושית" ו"מחזה גרוטסקי" חיזק את העלילה שלפיה ישראל משתמשת באתרי חלוקת המזון כדי לייעל את הריגת האזרחים העזתים חסרי-המגן.

שוב, אפשר לראות סבל ולקרוא להקלה עליו. זה לא מה שסטארמר או לאמי עשו. הם ציירו את חיילי צה"ל כאויביה השטניים של האנושות.

הם שכנעו את הציבור הבריטי שכל מעשה שנעשה בהתנגדות לפעולות ישראל יכול להיחשב התנגדות צודקת נגד איום עולמי. פלא שלאמי עצמו לא פרץ למתקנים של אלביט.

בינתיים, ועידת מפלגת הלייבור של סטארמר ולאמי קידמה הצעה שלפיה ישראל אכן אשמה בביצוע רצח עם. ממשלת סטארמר דחתה את ההאשמה הספציפית של "רצח עם", אך מפלגת השלטון הבהירה היכן היא עומדת כקולקטיב.

אלה רק כמה דוגמאות לרטוריקה קיצונית שכזו מצד סטארמר, ממשלתו ומפלגתו במהלך המלחמה. הפעם היחידה שבה סטארמר בחר להישמע בסגנון צ'רצ'יליאני הייתה כאשר ישראל לוהקה לתפקיד הנאצים.

אז תחסכו. תחסכו את האנחות, את הנו-נו-נו והצקצוקים על כך שהציבור הבריטי הפנים את התעמולה המשתוללת שממשלתו הזינה אותו במשך שנתיים. בעיני אותם מושבעים, פסק הדין בעניין Palestine Action לא היה פחות מקיום חובתם הפטריוטית. חשוב יותר מהשאלה אם ייערך משפט חוזר הוא השאלה אם לסטארמר והנהגת הלייבור יש דרך לאפשר לבית המשפט לעשות צדק. לא אופתע אם לא.

מאמר זה פורסם לראשונה באתר קומנטרי ואנו מודים לו על הרשות לפרסמו כאן בעברית.

The post סטארמר, הלכת לישון עם אנטישמים appeared first on מידה.

בינתיים, 7 המופלאות כבר לא כל כך מופלאות לאחרונה. לאחר שבירת קו המגמה ותמיכת הממוצע הנע ל-50 יום בתחילת ינואר שבע המופלאות ירדו מאז גם מתחת לממוצע הנע ל-100 יום. כבר היינו בסרט הזה בעבר. מאז 2020 היו שלושה אירועים דומים של מסחר בטווח צר לאחר ראלי חזק. שלושה אינם כמובן מדגם גדול, אך בשניים מתוך שלושת המקרים הנאסד"ק 100 נכנס לתיקון עם סיום שלב הדשדוש. במקרה השלישי נרשמה ירידה של 7% בנאסד"ק. אם הטרייד על ה-AI איבד מהתנופה המשקיעים נאלצים להביט רחוק יותר ויותר לעבר העתיד כדי לבנות תכנית השקעה. אנחנו כעת במחצית עונת הדוחות של הרבעון הרביעי. עד כה שש מתוך שבע המופלאות פרסמו את תוצאותיהן. הממוצע הנע ל-4 הרבעונים האחרונים של הרווחים המאוחדים לפני ריבית ומסים (EBIT) ירד לרמה הנמוכה ביותר מאז 2023 למרות ההתאוששות של Apple. עם דעיכת המומנטום במחירי המניות ובצמיחת הרווחים, השאלה היחידה היא כמה זמן ייקח עד שמימוש הרווחים יחל? המשקיעים הפרטיים שקונים בירידות הצילו את הטרייד על ה-AI לפחות חמש פעמים בשנה האחרונה. לפי צ'ארלס שוואב, הצניחה במניית מיקרוסופט לאחר הדוחות בינואר הובילה לגל נוסף של קניות משקיעים פרטיים.

כמה זמן עוד ימלאו המשקיעים הפרטיים את תפקיד האביר על הסוס הלבן? זוהי שאלת מיליון הדולר. השקת ChatGPT בנובמבר 2022 היא שהציתה את הטרייד על ה-AI. בשלוש השנים שלאחר מכן, הטרייד על ה-AI הונע בעיקר על ידי השקעות ההון (CapEx) של ענקיות הענן. המשקיעים ראו ב-CapEx מדד עקיף לתשואה הצפויה מהשקעות ב-AI. המתאם החזק בין טרייד ה-AI לבין השקעות ה-CapEx הקשורות ל-AI בין 2023 ל-2025 התיישב עם שתי תפיסות רווחות בשוק: 1. שענקיות הענן יודעות טוב מכולם על יכולת המונטיזציה של AI. 2. שככל שהן שופכות יותר כסף על CapEx הקשור ל-AI כך תהיה גבוהה יותר התשואה על ההשקעה שהן מצפות לה. אני סקפטי מזה זמן רב לגבי ההנחה השנייה.

ואז הגיעה עונת הדוחות של הרבעון הרביעי. בחודש האחרון המתאם בין מניות ה-AI לבין השקעות CapEx הקשורות ל-AI לא רק שנשבר אלא אף הפך לשלילי. לראשונה זה שלוש שנים, מניות ענקיות הענן ירדו ולא עלו אחרי תחזית להגדלת השקעות CapEx. אהיה הראשון להודות שאני סובייקטיבי, אך אני חושב שייתכן שזה רגע מכונן במסחר ב-AI. התנהגות המחירים בחודש האחרון אומרת שהשוק כבר לא מאמין שהגדלת CapEx משקפת תשואה גבוהה יותר על ההשקעות. מה שסביר יותר הוא שהגדלת CapEx מתחייבת מהגידול בעלויות של כל מה שנדרש לבניית מרכזי נתונים, בין אם מדובר בשבבי זיכרון ברוחב פס גבוה, שנאים, מערכות קירור, חומרי בנייה ושדרוגי רשת. וזה עוד לפני שמביאים בחשבון את מחירי הקרקעות באזורים עתירי חשמל ואת שכר העובדים המיומנים. זה לקח זמן רב, אבל נראה שהשוק סוף סוף מבין את האופי התחרותי של מרוץ ה-CapEx ב-AI ושענקיות הענן מונעות פחות מחמדנות ויותר מפחד. המציאות היא שהן אינן יודעות טוב ממני או מכם אם מסתתר שם מכרה זהב. מה שהן כן יודעות הוא שאם יתברר שאכן מדובר במכרה זהב הן אינן יכולות להרשות לעצמן שלא להיות הראשונות להגיע לשם. זה מתכון כמעט בטוח להשקעת יתר. אלא אם מכרה הזהב יהפוך לוודאי בקרוב, השאלה היחידה היא מתי תגיע הקריסה.

לשכת מפקד האוכלוסין של ארה"ב עוקבת אחר השימוש ב-AI בקרב כ-1.2 מיליון חברות. לפני ששינתה את נוסח שאלת השימוש ב-AI בנובמבר, הסקר הראה שלא הייתה עלייה באימוץ AI בחברות גדולות בארה"ב בין הרבעון השני לשלישי בשנה שעברה. הנתונים המבוססים על השאלה הישנה וזו החדשה אינם ברי השוואה ישירה, עם זאת, התשובות לפי הנוסח החדש מצביעות גם הן על קיפאון, כאשר השימוש המדווח ב-AI נותר למעשה ללא שינוי בחודשיים האחרונים. באופן שמתיישב עם סקר מפקד האוכלוסין, מיקרוסופט אמרה בשיחת הדוחות האחרונה שלה שכעת יש לה 15 מיליון רישיונות בתשלום ל- Microsoft 365 Copilot, וזה מתוך 450 מיליון רישיונות מסחריים בתשלום של Microsoft 365. כלומר רק 3% ממשתמשי Microsoft 365 החליטו לשלם עבור Copilot. אין זה אומר כמובן שרק 3% ממשתמשי Microsoft 365 משתמשים ב-AI. ניתן להניח שהאחרים משתמשים ב-ChatGPT או ב-Gemini או במודלי AI אחרים.

אז מה מצבה של ChatGPT, שעדיין מחזיקה ב-65% מנתח שוק ה-AI? השבוע ChatGPT החלה להציג פרסומות. עברו שנתיים בלבד מאז שסם אלטמן אמר שמהלך כזה יהיה רק מוצא אחרון. העובדה ש-OpenAI החליטה לפנות לדרך הזו מרמזת ככל הנראה שההכנסות אינן צומחות בקצב שהיא הייתה רוצה. ל-ChatGPT יש כיום 800 מיליון משתמשים שבועיים, אך רק 5% מנויים בתשלום. בין אם ההחלטה של OpenAI להציג פרסומות בגרסה החינמית של ChatGPT תשנה את מצבה של החברה ובין אם לא, זהו סימן ברור לכך שהיא מתקשה להרחיב את בסיס המנויים בתשלום שלה. מה שזה אומר לי הוא שמודלי AI חינמיים נעשו טובים מדי או לפחות טובים מספיק עבור רוב האנשים. ה-AI החינמי הטוב ביותר הוא מצב ה-AI בחיפוש של גוגל שכעת מופעל על ידי Gemini. ההחלטה של OpenAI להציג פרסומות ב-ChatGPT יכולה להיתפס כמהלך נגד גוגל. אין לי ספק שגוגל תתמודד עם תחרות גוברת על הכנסות הפרסום שלה, שעדיין מהוות 70% מסך ההכנסות שלה. ההערכה שלי היא שזה יאלץ את גוגל לחזק עוד יותר את מצב ה-AI בחיפוש גוגל.

במילים אחרות, ה-AI החינמי יהפוך לטוב עוד יותר. אני מעריך בסבירות גבוהה שהמאבק הקרב על שוק הפרסום הדיגיטלי יאט את קצב הצמיחה של מנויי ה-AI בתשלום. הוצאות הפרסום הדיגיטלי בארה"ב צמחו מהר יותר מהתוצר רק בגלל דחיקת הפרסום הלא-דיגיטלי. אך הפרסום הדיגיטלי מהווה כיום 75% מכלל הוצאות הפרסום. ארה"ב מוציאה כ-1.5% מהתוצר שלה על פרסום. לשם השוואה, ארבע ענקיות הענן לבדן יוציאו השנה יותר מ-2% מהתוצר על CapEx הקשור ל-AI. לטובתן וגם לטובת המחנה השורי על ה-AI, אני מקווה שהבינה המלאכותית הכללית (AGI) נמצאת ממש מעבר לפינה. לאחרונה, כסף החל לעבור מענקיות הענן לעבר "מאפשרי" ה-AI: יצרני שבבים וחברות ציוד למוליכים למחצה. נראה שהמשקיעים סבורים שזוהי הדרך הטובה ביותר להרוויח מפזרנות ה-CapEx של ענקיות הענן. עד כה הם צודקים. מדד פילדלפיה למוליכים למחצה עלה בכמעט 15% מתחילת השנה. המשקיעים נחושים לסחוט כל טיפה אפשרית מהטרייד על ה-AI. המצב מזכיר את הציטוט המפורסם של צ'אק פרינס, יו"ר סיטיגרופ לשעבר: "כל עוד המוזיקה מתנגנת צריך לקום ולרקוד", כך אמר ב-2007, חודשים ספורים לפני ששוק האשראי המורכב קפא לחלוטין. מוזיקת ה-AI עדיין מתנגנת ואני לא יודע מה יגרום לה להיפסק. מה שאני כן יודע הוא שמחזור המוליכים למחצה הזה בקרוב יהיה ארוך יותר מכל מחזור בהיסטוריה. כל שאני יודע הוא שה-CapEx הקשור ל-AI צומח מהר הרבה יותר מההכנסות הקשורות ל-AI. משמעות הדבר היא שכאשר המוזיקה תיפסק, לא יהיה מקום להתחבא בו. אני ממשיך לראות בפיצוץ בועת ה-AI את סיכון המאקרו הגדול ביותר לשוק ב-2026. לא משנה כמה זמן ייקח עד שהבועה תתפוצץ.

The post משבר ה־AI: מדוע אפילו 700 מיליארד דולר לא יצילו את מניות ההייטק? appeared first on מידה.

זו אינה תופעה שולית. זיהו כי בוטים פוליטיים מייצרים לייקים, תגובות ושיתופים באופן שמגדיל קיטוב ומעניק אשליה של תמיכה ציבורית רחבה. אחת הדוגמאות הבולטות היא "חוות הטרולים" שפעלה ברוסיה בחסות הסוכנות למחקר אינטרנטי (IRA) שלפי גורמים אמריקניים הפיצה שקרים, יצרה פרופילים מזויפים וניסתה ללבות מתחים גזעיים בבחירות 2016 בארה"ב. בשנת 2024 פרסמה OpenAI כי חסמה את רשת הבוטים האיראנית Storm 2035, שניצלה את ChatGPT להפקת תכנים למבצע השפעה על דעת הקהל האמריקנית לקראת הבחירות לנשיאות. לפי הפרסום, הרשת הפיצה מידע מוטעה הן על קמלה האריס הן על דונלד טראמפ, והחשבונות שפעלו ברשתות כמו X ו-Instagram הפיצו תכנים בשפות שונות, כולל תגובות שהציגו את עצמן כקולות של מצביעים אמריקנים משני צידי המתרס. המבצע התמקד בנושאים נפיצים כמו הבחירות, המלחמה בעזה וזכויות להט"ב, אך על פי OpenAI, נכשל בהשגת יעדיו. במקביל, באוגוסט 2024 פורסם כי רשת ההשפעה הסינית Green Cicada השתמשה במודלי שפה גדולים (LLM) מתוצרת מקומית כדי ליצור יותר מ-5,000 חשבונות מזויפים ברשת X, ששימשו להפצת תכנים שנויים במחלוקת במסגרת הבחירות לנשיאות ארה"ב.

המגמה בישראל

בבחירות אפריל 2019 עלו לראשונה טענות בדבר שימוש בבוטים שהגיעו גם לפתחה של ועדת הבחירות. מאז נצפו עוד ועוד דפוסי פעולה של שימוש בבוטים ושל הפצת מידע כזב בסבבי הבחירות. בבחירות ספטמבר 2019 הופץ פוסט מזויף בשמה של אורלי לוי-אבקסיס על פרישת מפלגתה מהמרוץ. בבחירות מרץ 2020 הופצו ידיעות כוזבות הקשורות למגפת הקורונה, ובהן הודעה מזויפת הנושאת את לוגו משרד הבריאות שחייבה לכאורה עטיית מסכות במטרה להשפיע על שיעורי ההצבעה. באותו סבב הפיץ נתניהו סרטון ערוך באופן מניפולטיבי מדברי גנץ ברשתות החברתיות ובאמצעות צ'אטבוט פוליטי, עד שיו"ר ועדת הבחירות המרכזית הורה על הסרתו. גם בבחירות 2022 זוהו רשתות השפעה מאורגנות, ובהן רשת חשבונות מזויפים שפעלה לקידום מסרים פוליטיים וכן רשת זרה בעלת סממנים איראניים שפעלה ביום הבחירות להפצת מסרים נגד הצבעה. רצף האירועים משקף מגמה מתמשכת של שימוש בכלים אלגוריתמיים ובזהויות בדויות לעיצוב השיח הציבורי ולהשפעה על תהליכים דמוקרטיים בישראל. לקראת חזרתו של נפתלי בנט לזירה הפוליטית הופצה בינואר 2026 ברשת תמונה מזויפת שבה נראה בנט חוגג עם נציגי המפלגות הערביות.

בשנת 2023 נחשפה בישראל קבוצה השפעה בשם "צוות חורחה" בהובלת טל חנן, שהתערבה ישירות בלפחות 33 מערכות בחירות בעולם והשתמשה לצורך כך בתוכנה מתקדמת ליצירת רשתות של עשרות אלפי בוטים, בפריצה לחשבונות דוא״ל וטלגרם של גורמים פוליטיים, ובקמפיינים ממוקדים להפצת מידע כוזב. הקבוצה פעלה בשירות לקוחות מסחריים ופוליטיים במדינות רבות ובהן קניה, מקסיקו, הודו ואיחוד האמירויות. לפי הדיווח, לא נמצאו סימנים לפעילות בתוך ישראל אולם עצם קיומה של קבוצה כזו ממחיש את היכולת של שחקנים פרטיים לנהל מבצעי השפעה מתוחכמים בקנה מידה רחב, תוך טשטוש מקורות ואחריות

כמה עולה לקנות צבא של בוטים?

גם פוליטיקאים בעלי תקציב מוגבל יכולים כיום לרכוש "צבאות בוטים" בזול. מחקר שפורסם בשנת 2025 בכתב העת Science חשף שוק פעיל לרכישת שירותי אימות SMS, שמאפשרים פתיחת חשבונות מזויפים בעשרות פלטפורמות, תוך עקיפת מנגנוני אבטחה. לפי הממצאים, העלות הממוצעת לחשבון בפלטפורמת X או Instagram עומדת על כעשרה סנט, וב-Facebook כשמונה סנט. גם תקציב מצומצם מספיק להקמה של מאות ואף אלפי פרופילים פיקטיביים. עם זאת, הפעלה אפקטיבית של רשת כזו דורשת גם תוכן אמין ושפה מותאמת, ולכן רבים משלבים בני אדם שפועלים בזהות בדויה ומגבירים את ההשפעה בתוך השיח הציבורי.

מה עשו בארה"ב ובבריטניה

נוכח האיום הגובר, המודעות הציבורית להשפעות מלאכותיות ברשתות החברתיות הולכת ומתעצמת, והלחץ הציבורי על המחוקקים והפלטפורמות מתחיל לשאת פרי. רשתות חברתיות כמו Facebook ו-X החלו להסיר חשבונות מזויפים ולזהות פעילויות חריגות. במקביל, מדינות שונות מגבשות כלים ונהלים להתמודדות. לקראת בחירות 2024 הוקמו בארה"ב כוח משימה מיוחד בהשתתפות נציגי ממשל ומומחים, שגיבש קווים מנחים לשימוש אחראי בבינה מלאכותית, בדגש על מניעת שיבוש תהליכי בחירות והפצת תכני Deepfake, וכוח משימה משותף של הסוכנות לביטחון לאומי ופיקוד הסייבר האמריקאי שנועד להתמודד עם איומי התערבות זרה.

בבחירות 2024 פרסם משרד הקבינט הרשמי של ממשלת בריטניה עקרונות להתמודדות עם הפצת מידע כוזב מבוסס בינה מלאכותית. המסמך המליץ למועמדים לצמצם חשיפה למידע אישי כדי למנוע יצירת תוכן כוזב, ולנקוט אמצעים כמו אימות דו-שלבי והימנעות משימוש באמצעים משרדיים לצרכים פרטיים. במקרה של הפצת מידע שקרי, הומלץ לדווח עליו למפלגה לצורך פנייה לרשתות החברתיות או למשטרה.

מה הלאה

בעידן שבו פרופילים מזויפים ותכנים שנוצרו בבינה מלאכותית חודרים לשיח הציבורי, האחריות על ההתמודדות עם מתקפות תודעה אינה רק של המדינה, אלא גם של הציבור. אזרחים נדרשים להפעיל חשיבה ביקורתית: לבדוק אם פרופיל חברתי חדש מפיץ תכנים קיצוניים, חוזר על אותם מסרים או חסר זהות אמינה; לבחון אם תוכן ויזואלי או קולי מעורר חשד לעיוות דיגיטלי; ולזהות סימנים כמו ניסוחים מעורפלים, היעדר מקור ברור או פעילות חשודה בעמודי הפצה.

לצד זאת, נדרשת רגולציה עדכנית שתציב גבולות ברורים. יש לחייב סימון ברור של תכנים פוליטיים שנוצרו בבינה מלאכותית, לדרוש גילוי נאות במודעות ובסרטונים שהופקו באמצעות כלים אוטומטיים, ולאסור הפצה של תכנים מזויפים המציגים מועמדים באופן מסולף. מערכות הבחירות בישראל מתנהלות כיום בשדה קרב תודעתי, וההכרעה בהן מתבצעת לא רק בקלפיות אלא גם בטוקבקים, פוסטים וסרטונים קצרים. שמירה על שיח דמוקרטי מחייבת זיהוי, שקיפות ותגובה מהירה למקורות השפעה זדוניים מבית ומחוץ.

קים ויקטור היא חוקרת מדיניות סייבר ובינה מלאכותית בסדנת יובל נאמן למדע.

The post היכונו למלחמת הבוטים appeared first on מידה.

"הוא מצא שם אנטישמיות שבעיניו הייתה יותר גרועה מהאנטישמיות הגרמנית… האנטישמיות הגזענית". ולא הייתה זו רק בשנאה דתית, מוסיף טאוב, כי גם הסוציאליסטים מדברים על "ההון היהודי". מכאן הרצל מתחיל להבין שהשאלה היהודית אינה "בעיה חברתית" אלא בעיה מדינתית.

אז מה הרצל חושב שצריך להחליף, את המשטר או את מיקומם של היהודים בתוכו?

כאן העברי נכנס לעומק ההגות המדינית. לדבריו, הרצל אינו אנטי־דמוקרטי. להפך, הוא חושב במונחים חוקתיים מובהקים. הקונגרס הציוני, לא היה אסיפת מחאה אלא ישות מדינית מתגבשת. הרצל מתייחס אליו כאל "אספה לאומית", כמעט ריבון בפוטנציה. לא מהפכה חברתיות אלא יצירת סובייקט פוליטי בעל ייצוג, סמכות ויכולת חתימה על אמנות.

האם בלי האנטישמיות בצרפת הייתה נוצרת התפיסה המדינתית הזו?

העברי רומז שהתשובה של הרצל שלילית. האנטישמיות המודרנית אינה רק טריגר רגשי; היא חשפה מבנה עומק: יהודים כגוף קולקטיבי נטול ריבונות יישארו תמיד חשופים לשינויים במצב הרוח הפוליטי. לכן הפתרון איננו חינוך מחדש של אירופה אלא יצירת ישות ריבונית. "זהו מהלך מדינתי קלאסי: טריטוריה, משפט ציבורי, ערבויות בין־לאומיות, ארגון פיננסי."

העברי מדגיש: אצל הרצל, המדינה קודמת לחברה. לא "קהילה" שתתפתח אורגנית אלא מסגרת משפטית־פוליטית שמכוננת את האומה.

האם הרצל היה ליברל במובן שאנחנו משתמשים בו היום?

"המונח דמוקרטיה… הוא מונח ניטרלי במדעי המדינה, אבל בפועל כל הזמן מזהים אותו עם תפיסה ליברלית מאוד מסוימת…. אהרון ברק, ההבנה שלו זה בעצם: אני ליברל… והדרך הכי טובה לקדם את הליברליזם היא על ידי שיח דמוקרטי שהוא לא בדיוק דמוקרטי". מבחינתו, דמוקרטיה כפרוצדורה אינה זהה לליברליזם כמהות, והטשטוש ביניהן יוצר מתחים מערכתיים חריפים.

אחד השיאים הדרמטיים של הפרק נוגע לדמותו של הרצל כמנהיג. טאוב מתאר את רגע ההכרעה: "אף אחד לא מינה אותי, אבל אני יודע מה צריך להיות, ועכשיו אני אנהיג את העם היהודי".

העברי מדבר על המחיר האישי: "הרעיון היה כל כך גדול שהרצל קרס תחתיו… זה כמו לקחת בן אדם שרגיל לעבוד על בטריה 12 וולט ולחבר אותו ל־220".

The post ד"ר אופיר העברי מציג את הגותו המדינית של הרצל appeared first on מידה.

בעוד שהסבר זה עשוי להישמע אמין על פני השטח, המציאות העמוקה והלא נוחה היא שעבור כמה מהמשטרים הללו, הסכנה האמיתית אינה קריסתה של איראן, אלא חשיפת ערוותן האידיאולוגית שעלולה לבוא בעקבות פעולה אמריקנית נחרצת, כמו גם החשש מכך שישראל תהפוך לבולטת יותר באזור.

עימות רציני עם איראן לא רק יעצב מחדש את מאזן הכוחות האזורי; הוא גם יאלץ מספר מדינות ערביות להבהיר עמדות שבמשך עשורים הן נאבקו לשמור עליהן מעורפלות.

מאז המהפכה האסלאמית שלה ב-1979, איראן אינה רק יריבה או שכנה מערערת יציבות. היא הליבה האידיאולוגית והמבצעית של הלוחמה האסלאמיסטית המודרנית במזרח התיכון. מאז 1979 טהרן חימשה, מימנה, אימנה ותיאמה ארגוני פרוקסי במטרה מפורשת לערער את ההשפעה המערבית באזור. "מוות לאמריקה", הכריז האייתוללה עלי חמינאי ב-2023, "אינו רק סיסמה, זוהי מדיניות". מזה עשורים, איראן גם מקיפה את ישראל ב"טבעת אש" כדי להשמידה בבוא העת.

חיזבאללה בלבנון; חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני בעזה; מיליציות שיעיות בעיראק ובסוריה, והחות'ים בתימן אינם שחקנים עצמאיים הרודפים אחר אינטרסים מקומיים. הם חלק בלתי נפרד מאסטרטגיה איראנית קוהרנטית, הנתמכת על ידי רוסיה וסין, שמטרתה להרחיב את השפעתה של איראן האסלאמיסטית באזור בכוח; לערער את יציבותן של מדינות ריבוניות, ולשחוק את הסדר האזורי מבפנים. אסטרטגיה זו אינה תגובתית; היא דוקטרינרית.

לאחר שנים של גישה אמריקנית מהוססת במקרה הטוב, המדיניות איראנית של טראמפ הציגה שילוב עקבי  של  לחץ כלכלי והרתעה צבאית, לצד דיפלומטיה נוקשה, כדי להשיב את האמינות הבינלאומית של אמריקה.

שיקום האמינות של טראמפ ערער ככל הנראה לא רק את המשטר באיראן, אלא גם כמה מבעלות הברית האזוריות כביכול של וושינגטון, שהתרגלו לתמרן את וושינגטון כשזה רצוי להן. חלקן, כמו קטאר, בנו אימפריות מדומיינות על ידי כך שלעולם לא התחייבו לאף צד ובמקום זאת שיחקו בכל הצדדים. עם זאת, חלק שווה מהאשמה חייב להטיל על אותם מנהיגים במזרח התיכון ובאירופה שהסכימו שישחקו בהם.

המידה שבה ממשלות מסוימות, כגון אלו של קטאר וטורקיה – המארחות בסיסים צבאיים אמריקניים – מפיקות תועלת מערבויות הביטחון של ארה"ב, היא עוד נקודה שרבים מחמיצים.

בעוד שבפומבי קטאר וטורקיה מבטאות את מחויבותן ל"יציבות", בה בעת הן פועלות בלהט לערער את יציבותו של חצי מכדור הארץ על ידי מימון, קידום ואף אימון של רשתות טרור אסלאמיסטיות המשרתות כביכול את האינטרסים האסטרטגיים שלהן. לקהל המערבי הן מדברות בשפה של מתינות, בעוד שבבית הן מלבות נרטיבים של תרעומת וקורבנות אידיאולוגית.

עימות נחרץ עם איראן עשוי לנפץ את הדו פרצופיות שהמדינות הללו טיפחו ברגישות כה רבה במשך עשורים.

מממנים ונהנים

קטאר, למשל, מציגה את עצמה כמתווכת ניטרלית, נושאת דגל של דיאלוג ומאפשרת של דיפלומטיה אזורית, בעוד שבפועל, מזה שנים, קטאר סיפקה מקלט בטוח, ערוצים פיננסיים ולגיטימציה פוליטית כמעט לכל קבוצת טרור אסלאמית. מנהיגיו הבכירים של חמאס הוזמנו לחיות בקטאר אורח חיים של מיליארדרים נינוחים בעודם מכוונים את פעולות הטרור שלהם במקומות אחרים.

לדברי אודי לוי, בכיר לשעבר במוסד הישראלי שעסק בלוחמה כלכלית נגד ארגוני טרור:

"קטאר מובילה בראש רשימת מממנות הטרור בעולם, אפילו יותר מאיראן… קטאר העבירה כספים בערוצים שונים, בעיקר דרך הקרן הגדולה ביותר שלהם, 'צ'ראי', שהיא אחד ממקורות המימון הגדולים ביותר לארגוני טרור בעולם".

אימפריית המדיה בבעלות המדינה של קטאר, אל-ג'זירה, מפיצה נרטיבים אסלאמיסטיים, מכפישה את ישראל ומערערת ממשלות ערביות מתונות, כל זאת תוך שהיא מקרינה תדמית של ניטרליות כביכול. למעשה, לפי הודאתה שלה, קטאר היא זו שליבתה והאיצה את כל "האביב הערבי" שהחל ב-2010 ושיבש את היציבות האזורית מן היסוד.

כאשר קטאר אינה ממלאת את תפקידה המרכזי בתחזוקת המערכת האקולוגית של הטרור האסלאמיסטי הזו, העדרו של פתיון להסטת תשומת הלב, כגון המשטר האיראני, עלול להפנות את הבדיקה כלפי קטאר ביתר שאת.

טורקיה, ללא ספק, שותפה לאותה נקודת מבט. בחודשים האחרונים נראה שהיא מנצלת את שלוחתה, סוריה – תחת נשיאותו הזמנית של מנהיג אל-קאעידה לשעבר אחמד א-שרע – ואת המעמד שלה ב"מועצת השלום" המדוברת של טראמפ בעזה, כדי לכתר בסופו של דבר את ישראל מצפון ומדרום.

תחת הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן, המשתמש בקביעות ברטוריקה ג'יהאדיסטית ואנטי-ישראלית, טורקיה נטשה את מה שנותר מהמורשת החילונית של כמאל אתאטורק לטובת מטרות ניאו-עות'מאניות אסלאמיסטיות גלויות. "המסגדים הם צריפינו, הכיפות קסדותינו, המינרטים כידונינו והמאמינים חיילינו", דקלם פעם ארדואן.

תחת שלטונו של ארדואן, טורקיה גם מארחת פעילי חמאס, מציעה גיבוי פוליטי למטרות אסלאמיסטיות ועמדה מאחורי ה״משטים״ לעזה. בו בזמן היא בנתה 31 ספינות מלחמה חדשות, איימה על יוון, ועשתה כמיטב יכולתה כדי לרכוש מטוסי קרב חמקנים אמריקניים מסוג F-35.

בעוד שטורקיה מתחרה באיראן בזירות מסוימות, היא גם נהנית מתפקידה של איראן כגורם משבש אזורי המסיח את תשומת הלב מהשאיפות הניאו-עות'מאניות של ארדואן עצמו. החלשה רצינית של איראן, תחשוף את סדר היום האזורי הרחב יותר של טורקיה בסוריה ובעזה לעיני כל.

סעודיה, לעומת זאת, ספגה התקפות ישירות מכוחות הנתמכים על ידי איראן ויש לה סיבות לגיטימיות לחשוש מתוקפנות מצד איראן. מזה עשורים שאיראן חושקת בשדות הנפט של הממלכה ופוזלת לעבר האפוטרופסות על שני האתרים הקדושים ביותר לאסלאם: אבן הכעבה במכה, ומסגד הנביא באל-מדינה.

ערב הסעודית ואיראן אינן שותפות; הן יריבות ומתחרות עזות. יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן תיעדף עד לא מזמן רפורמות פנימיות, גיוון כלכלי ושינוי חברתי, אך בשבועות האחרונים פנה באכזריות נגד ישראל "אפילו יותר מאל-ג'זירה".

איחוד האמירויות הערביות, תחת הנהגתו יוצאת הדופן ופורצת הדרך של נשיאה, השייח' מוחמד בן זאיד אאל נהיאן, הציעה דוגמה מרשימה לנאמנות בלתי מתפשרת למערב, להסכמי אברהם, והוא מפגין מנהיגות בכך שהוא חלופה לאסלאם הרדיקלי. עבור איחוד האמירויות, התנגדות לאיראן אינה מחייבת אימוץ אסלאמיזם, רטוריקה אנטי-מערבית או עוינות כלפי ישראל. באמצעות נורמליזציה עם ישראל, פתיחות כלכלית, שיתוף פעולה טכנולוגי ומידה של סובלנות דתית נדירה באזור, איחוד האמירויות הציגה דוגמה מעוררת השראה ליציבות המושרשת בשיתוף פעולה ולא במלחמה אידיאולוגית.

הבהירות האסטרטגית של בן זאיד עומדת בניגוד מוחלט לדו פרצופיות של מדינות מפרץ אחרות וממחישה כי יישור קו עם ישראל וארצות הברית היא חלופה אמיתית.

הניו יורק טיימס וכלי תקשורת אחרים טוענים כי ישראל מייצגת איום גדול יותר ליציבות האזורית מאשר איראן טענה זו אינה רק לא מדויקת — היא ממש הפוכה מהמציאות. לישראל אין שאיפות אימפריאליות, שום רצון לשלוט בבירות ערביות, ואין לה אידיאולוגיה של חתרנות אזורית. פעולותיה הצבאיות הן תגובות הגנתיות לאיומים קיומיים המציבות איראן, קטאר, טורקיה, ערב הסעודית, שלוחיהן, התעמולה שלהן וארגוני הטרור.

בניגוד לאיראן, קטאר, טורקיה, ערב הסעודית ושלוחיהן, ישראל פועלת תחת מגבלות משפטיות ומוסריות שבאופן קבוע זוכות להתעלמות או נדחות בגלוי על ידי יריביה. הצגת ישראל ככוח המערער את היציבות תוך הקטנת תפקידן של המדינות הדבקות בגרסאות קיצוניות של האסלאם אינו רק טעות פרשנית; זהו עיוות נרטיבי ורשלנות עיתונאית.

ישראל אינה נלחמת בטרור האסלאמי כי היא רוצה בכך. היא נלחמת בטרור האסלאמי כי היא חייבת. היא הראתה פעם אחר פעם שהיא מעדיפה בבירור שיניחו לה לנפשה. ישראל נלחמת כי כדי לשרוד נגד תוקפנות כה גורפת, פשוט אין לה ברירה.  והיא עושה זאת בדרך כלל לבדה, מוקעת, ובזמן ש"בעלות בריתה" כביכול תופסות ממנה מרחק.

שחקנים אזוריים רבים נהנים מכך שישראל עושה את העבודה הקשה והמסוכנת של התמודדות עם שלוחיה של איראן. הם נהנים מפירות עמלה של ישראל, אבל לעולם לא יאמרו זאת בפומבי לרצות את דעת הקהל המקומית או את שותתפיהם האידיאולוגיים. צביעות זו זוכה לעתים נדירות להכרה בסיקור התקשורתי המרכזי במערב, אך היא נותרה מאפיין מגדיר של הגיאופוליטיקה באזור.

מדיניות המזרח התיכון של טראמפ מאיימת לא רק על השאיפות הגרעיניות של איראן; היא מאיימת על מערכת שלמה הבנויה על רלטיביזם מוסרי, זעם סלקטיבי ודיבור אסטרטגי כפול. על ידי דרישת אחריות, אכיפת סנקציות וסירוב להתמכר לאשליות דיפלומטיות, טראמפ חשף את שבירותם של משטרים המורגלים בניהול תעמולה נרטיבית במקום להתמודד עם המציאות. גישותו שיבשה סידורים נוחים שאפשרו למשטר האיראני להתרחב תחת מעטה של הכחשה.

ההתנגדות לאסטרטגיית איראן של טראמפ מושרשת בפחד עמוק מהשלכותיה. מזרח תיכון שאינו נשלט עוד על ידי חתרנות וכאוס איראניים יאלץ יותר מדי שחקנים להשיב לשאלות לא נוחות לגבי רשתות המימון שלהם, הזיקות האידיאולוגיות והסתירות הפנימיות שלהם. עבור משטרים הבנויים על כפל לשון, האמת מסוכנת הרבה יותר מטילים.

האזור אינו סובל מחוסר בדיפלומטיה. הוא סובל מעודף של אשליה. המשטר האיראניהוא דיקטטורה תיאוקרטית המדכאת נשים, רוצחת חפים מפשע – המוערכים בשלב זה ביותר מ-90,000 – וכמילותיו של חמינאי עצמו, מייצאת אלימות כמדיניות רשמית.

סירובו של טראמפ להתמכר לאשליה זו סימן פריצת דרך היסטורית — רגע נדיר של כנות אסטרטגית בענייני המזרח התיכון — כזה המבהיר מי באמת מבקש יציבות ומי הם אלו המפיקים תועלת מהנדסת חוסר יציבות תמידי.

כנות כזו עשויה בהחלט לערער לא רק את מנהיגי איראן אלא גם את אלו המסתמכים בשקט על הכאוס כדי להסתיר את כישלונותיהם ואת לוחמנותם הבלתי פוסקת.

זו לא המלחמה שמפחידה אותן, אלא חשיפת ערוותן לעיני כל. וזה בדיוק מה שהן צריכות לקבל.

פייר רחוב, הוא סופר, פובלציסט ויוצר דוקומנטרי. אנו מודים למערכת אתר גייטסטון על הרשות לתרגם את המאמר.

The post מדוע מדינות ערב ״המתונות״ מתנגדות למלחמה באיראן appeared first on מידה.

חמישים שנה מאוחר יותר עומד לנגד עינינו מסמך בן חמישים וחמישה עמודים שכותרתו "מענה ראש הממשלה לשאלות מבקר המדינה". המסמך מבקש להוכיח שלא הייתה התרעה מספקת, שההערכות המקצועיות דיברו על הרתעה, שהמידע שהוצג לא הצביע על מתקפה בהיקף כזה. הוא מצטט דיונים משנים שונות: 2014, 2016, 2018, 2021, 2023 ומשרטט קו עקבי של מדיניות שנועדה לנהל את הסכסוך, להרתיע, להימנע מהסלמה כוללת, לשמר שקט יחסי. אין כמעט אזכור של תפיסה עקרונית לפירוק שלטון חמאס. אין תכנית סדורה להכרעה. יש חיסולים נקודתיים, יש סבבים, יש הסדרות, יש שקט תמורת שקט. הוויכוחים המובאים במסמך נסובים בעיקר על עיתוי ועל מינון. האם לפעול עכשיו או להמתין. האם להרחיב את המערכה או להסתפק בהרתעה. לא ויכוח על עצם קיומה של ישות טרור מדרום אלא על אופן ניהולה.

פה נעוץ הקושי. אם ראש הממשלה מציג את המסמך כתימוכין לתפיסתו הרי שהוא אומר שהמדיניות עצמה לא הייתה שגויה אלא שההתרעה כשלה. אם כך טבח השבעה באוקטובר איננו קריסה של תפיסה מדינית אלא כשל מודיעיני חריף. ואם זו המסקנה אין צורך במהפכה אסטרטגית אלא בשיפור מנגנונים. מי שסבור שהבעיה הייתה עמוקה יותר, יתקשה לקבל את המסגור הזה. משום שאם במשך עשור (ואף למעלה מכך) התנהלה מדיניות של ניהול והכלה של "מרקם חיים" ושל הסתמכות על הרתעה, אזי השאלה איננה רק מה נאמר בלילה ההוא אלא איזו תפיסה הובילה את המדינה לאורך שנים.

הדיון הזה חורג מעזה. הוא משליך על יהודה ושומרון, על סוגיית עשרות אלפי השוהים הבלתי חוקיים בתוך תחומי המדינה, על השאלה האם קיימת היערכות רב זירתית אמיתית או שמא ניהול סיכונים נקודתי. המסמך עצמו כמעט ואינו נוגע בכך אך אם הוא משקף את רוח התפיסה הרי שהוויכוח איננו נקודתי אלא שיטתי. האם ישראל בחרה "לנהל" את הסכסוך במקום להכריעו. האם שבעה באוקטובר היה אות אזהרה לכך שניהול ממושך מול ישות טרור איננו יציב כפי שדימינו. והאם גם כיום אנו ממשיכים במונחי "הכלה" כלפי מוקדי סכנה שכבר ייצרו לנו טרור והפוטנציאל השלילי הטמון בהם עצום.

איפה המהפך?

במצב כזה, ניתן לצפות לשינוי פוליטי שיוביל למפנה רעיוני. אך המציאות כיום שונה מאוד מזו של 1974. החלופה שעמדה על הפרק כשגולדה התפטרה והמערכת יצאה לבחירות לא היתה מהפך פוליטי ואבדן שלטון מפא״י. היה ברור לכל השחקנים כי מה שזה לא יקרה נקבל את המשך מפא״י, מקסימום באמצעים אחרים. הייתה אז אפשרות של נטילת אחריות אישית בלי אבדן השלטון. אם גולדה, רבין ואפילו מוטי אשכנזי היו חושבים שהתוצאה של חילופים תהיה ממשלה בראשות בגין, ספק רב אם היו נוהגים כך.

הציבור הימני כיום מבין שהחלופה לשלטון נתניהו אינה אימוץ פרדיגמה ביטחונית ימנית יותר, זהירה יותר ותקיפה יותר אלא בדיוק ההיפך – החלופות הפוליטיות אלו אנשים שהתנגדו לכיבוש רפיח, ניהלו קמפיין נגד המשך המלחמה, נכנעו לדרישות החמאס בנושא החטופים וגם כעת מנסים לערער את עמדתה של הממשלה בכל הנוגע ליישום תכנית השלום של טראמפ.

זו הסיבה שבזמן שאז התווכחו על אחריות, ואילו היום מתווכחים על עצם השלטון. אחרי שנים של עימות משפטי, חקירות, כתבי אישום, כותרות יומיומיות, הדלפות ופרשנויות יצרו אצל חלקים גדולים בציבור תודעת "רדיפה" עמוקה שנושאה הפרסונלי הוא נתניהו, שהוא מיקרוקוסמוס של "הציבור הימני כולו". אפשר להתווכח אם התודעה הזו מוצדקת או לא אך אי אפשר להכחיש את קיומה ואת עוצמתה.

לכן הסיכוי המעשי של השמאל להחליף את נתניהו הוא נמוך. אבל מנגד, הסיכוי של הימין להחליף פרדיגמה נמוך אף יותר. וזו הטרגדיה.

כל עוד המחנה התומך בנתניהו רואה במתקפות נגדו חלק מרדיפה מתמשכת, כל עוד התקשורת נתפסת כשחקן פוליטי ולא כמתווך מידע, כל עוד הביקורת מזוהה עם מחנה אחד בלבד, הסיכוי לשינוי חיצוני נמוך מאוד. הדרך לשיקום עוברת בתוך המחנה. זו חובתנו ומשימתנו.

The post מה שהשמאל לא מבין על הימין ונתניהו appeared first on מידה.

הרב יהושע פפר, בן 49, רב קהילה בירושלים (קהילת "אור חדש" ברמות), ראש מכון "עיון" (המפעיל בין השאר את כתב העת "צריך עיון" להגות חרדית), יושב ראש עמותת נצח יהודה (התומכת בחיילים חרדים בצה"ל), ודמות בולטת בפעילות לשילוב חרדים בעולם המעשה, התייחס לאתגרים הכבדים שבין החברה החרדית לחברה הישראלית.

בשיחה פתוחה וישירה סיפר הרב פפר על מסעו האישי ועל תפיסת עולמו, תוך שהוא נוגע בנקודות רגישות בחברה החרדית: הגיוס לצה"ל, האחריות האזרחית, השינויים הפנימיים בציבור החרדי, והצורך בחיבור עמוק יותר למדינת ישראל.

הרב פפר חזר לאחרונה מביקור בארה"ב, שם השתתף באירוסין של בתו. הוא תיאר תחושת הכרת הטוב עמוקה כשחזר לארץ: "אני פשוט שמח להיות בארץ". הוא הזכיר את ילדותו בלונדון, שם למדו על נרות חנוכה שמדליקים בפנים בגלל הסכנה – ניגוד חריף למציאות בישראל כיום, שבה (למרות האתגרים) יהודים יכולים לחיות בביטחון יחסי.

אחת הנקודות המרכזיות בשיחה הייתה ההחלטה האישית של הרב פפר להתגייס לצה"ל במסגרת שלב ב' (מסלול לחרדים נשואים ומבוגרים יותר) בפיקוד העורף. הוא סיים לאחרונה טירונות של חודש (פרופיל מתאים, תהליך ארוך של מסמכים), והתכוון להמשיך במילואים.

הסיבה המרכזית, לדבריו: "אני מדבר כל כך הרבה על הצורך שלנו החרדים להיות חלק… אמרתי: די, אתה צריך להיות גם דורש וגם מקיים". הוא ציין שרבים מחברי קהילתו התגייסו, והוא הרגיש מחויבות אישית ומוסרית-דתית להצטרף. בנוסף, הדגיש את הצורך האמיתי של הצבא בכוח אדם בגדודי חילוץ והצלה – "אם אני יכול לתרום, זו חובתי".

הטירונות עצמה הייתה מאתגרת פיזית ונפשית (ללא טלפון, אימונים קשים, "אוכלים את העפר"), אך הוא תיאר אותה כ"זכות" וכחוויה מעצימה: "הייתי חלק לגמרי… ניצלתי את החודש עד תום". הוא למד על עצמו שהאדם מסוגל להרבה יותר ממה שהוא מדמיין, ועל החשיבות של שילוב חרדים בצבא – גם אם מדובר בחודש טירונות ואחר כך מילואים – כצעד משמעותי ללכידות חברתית.

הרב פפר הכיר בכך שהצבא אינו "בית מדרש", ויש בו "חספוס". עם זאת, בגילאי 30+ (כמו בקבוצתו) הרגישויות נמוכות יותר מאשר אצל בני 18. הוא הדגיש: מי שיוצא לעולם העבודה כבר אינו בחממה.

ביחס לשיח הציבורי סביב הגיוס, הוא הביע ביקורת חריפה על מסרים שליליים: "צריכים להגיד 'כן, אבל' – כן, אבל בתנאים". הוא טען שהמסר הנכון הוא השתדלות אקטיבית: לבדוק בסיסים, לדרוש התאמות (כשרות, הפרדה וכדומה), ולהגיע – במקום להתבצר ב"לא".

לדבריו, הפתרון יגיע מהשטח (שלב ב', נצח יהודה, חשמונאים וכדומה), ולא בכפייה מלמעלה. תמריצים יכולים לעזור, אך ההתעוררות כבר קיימת – במיוחד בקרב חרדים מחו"ל, שרואים את התמונה הגדולה של שיבת עם ישראל לארצו.

הרב פפר הגדיר את עצמו קודם כל כיהודי שומר מצוות, ורק אחר כך כחרדי-ליטאי או חוצניק. הנאמנות הבסיסית היא לעם ישראל ולברית עם ה'. הוא רואה בעשייתו (רבנות, מכון עיון, פעילות ציבורית) חיבור בין החרדים לעם ישראל, למדינה ולקדוש ברוך הוא – לא כעניין סוציולוגי בלבד, אלא דתי.

החברה החרדית משתנה

הרב פפר רואה שינויים דרמטיים בציבור החרדי (מאחוז קטן בקום המדינה ל-15% כיום, חדירת האינטרנט, חיים בישראל 80 שנה). השינויים קורים ממילא – "הישראליזציה" מתרחשת גם בבתי יעקב (מוזיקה ישראלית וכדומה). השאלה: האם נגררים אליה כ"גזירת שמיים" – או נכנסים אליה בכביש הגבוה, עם ערכי תורה, אחריות ואומץ להשפיע לטובה.

הוא דוגל במעורבות אקטיבית: אם רוצים שינוי (בצבא, במשפט, בחברה) – צריך לקחת אחריות, לא להישאר בצד. "אי אפשר שמלאכתנו תיעשה על ידי אחרים".

בעוד 20–30 שנה הוא מקווה שהחרדים יבנו תשתית שמאפשרת שילוב מלא – תוך שמירה על זהות תורנית – וישפיעו לטובה על המדינה. הוא אופטימי מתוך אמונה: "אמונה זה Trust – ביטחון בה' מוביל לעשייה, לא לשבת בחיבוק ידיים".

The post הרב יהושע פפר: הציבור החרדי עובר ישראליזציה appeared first on מידה.

מחקר שערכו אנשי פורום ׳בוחרים בחיים׳ מגלה כי מדובר במצג שווא שערורייתי. המחקר בחן את רשימת בעלי התפקידים המלאה, הפעילות שלהם ברשתות והתפקידים שמילאו וחושף מי באמת עומד מאחורי הגוף הזה, שבידיו מופקדת האחריות האזרחית על רצועת עזה.

בחינת הפרסומים של חברי הועדה שמונו לנהל את תיקי הכלכלה, החינוך, הרווחה והנשים, התקשורת, החקלאות, הבריאות, הרשויות המקומיות, השיכון והקרקעות מלמדת על תמיכה עקבית במחבלים, הפצת שנאה נגד מדינת ישראל וקשרים ופגישות עם בכירי חמאס.

קחו למשל את ג׳בר אל־דאעור, המיועד לניהול תיק החינוך. ברשתות החברתיות הוא מעודד שנאה נגד ישראל ותומך בטרור החמאס. במבצע "צוק איתן" כתב: אנו אומרים לאויבים: "עשו מה שתרצו, אבל לא תשברו בנו את הרצון להישאר על האדמה המבורכת הזאת, לנצח אתכם, להקים את מדינתנו ולהתפלל באל־אקצא שלנו." וכמו כדי להראות שלא שינה את דעתו, ביולי 2024, בלב המלחמה, שיתף מחדש את הפרסום. ב-30 במרץ 2018, ברקע אירועי 'צעדת השיבה' בגבול עזה, כתב אל־דאעור: "ביום האדמה, עזה התקוממה כדי לומר לפולשים: אנחנו בוודאות נשוב; ולא, ואלף פעמים לא, לטראמפ ול'עסקה' שלו." כזכור, באותו יום החלה סדרת מהומות ברצועת עזה ליד הגבול, "צעדת השיבה הגדולה". מחבלים התעמתו עם כוחות צה"ל בסמוך לגדר המערכת סביב רצועת עזה, אלפי עזתים התקרבו לגדר, תוך שחלקם יידו אבנים, והשליכו בקבוקי תבערה ומטעני חבלה. ב17 באפריל 2017, "יום האסיר הפלסטיני", אל־דאעור פרסם: "הברכה והכבוד לכל אסירינו האמיצים". בשנת 2012, בעת מבצע "עמוד ענן" כתב: "התוקפנות נגד עזה לא תביס את רצון העם לשחרור, לבניית המדינה העצמאית שבירתה ירושלים". על פי ממצאי בדיקת אנשי ׳בוחרים בחיים׳, בתפקידו כנשיא אוניברסיטת פלסטין היה לג׳בר אל־דאעור חלק מרכזי באירועי תמיכה לתמיכה במחבלים. בנוסף לכך הוא הודיע על הפחתת שכר הלימוד בחמישים אחוזים לבני משפחות מחבלים כלואים והרוגים. מה נאמר? טכנוקרט על מלא.

הלאה. עומר שמאלי, המיועד לניהול תיק התקשורת, מהלל ומשבח מחבלים עם דם על הידיים. לדוגמא, בדצמבר 2022, עם מותו של נאסר אבו חמיד בבית הכלא, ממקימי גדודי חללי אלאקצא שאחראי באופן ישיר לרצח 7 ישראלים ונדון לשבעה מאסרי מעולם, כתב שמאלי "אללה ירחמו האביר האמיץ נאסר אבו חמיד". באפריל 2022 פרסם שמאלי תמיכה במחבל אחמד מנאסרה שביצע את פיגוע הדקירה בפסגת זאב בירושלים בשנת 2015. באחת הכרזות שפרסם שמאלי לתמיכה במחבלים נכתב "היו סבלניים… יבוא יום שבו בתי הכלא יתרוקנו". בעת מבצע שומר החומות במאי 2021 כתב שמאלי: "גאוותנו בנחישות ובסבלנות. באמצעות העמידה האיתנה אנחנו בונים היסטוריה". לצד פוסטים לתמיכה במחבלים שמאלי פרסם גם תכנים השוללים את קיומה של מדינת ישראל עם תמונות שבה מפת ישראל כולה היא "פלסטין".

הבא הוא עלי ברהום, תושב רפיח, שהיה בעבר מנכ"ל עיריית רפיח, ולאחר מכן מנכ"ל מועצת השירותים לניהול פסולת מוצקה בדרום ומרכז הרצועה. גוף שפעל למעשה תחת הנהגת חמאס. בועדה הלאומית לניהול עזה הוא הופקד על תיק הרשויות המקומיות והמים. בתאריך 01.02.2025 שיתף פוסט בפייסבוק שבו נכתב "לאחר שנה ושלושה חודשים של טבח, שריפה ושחיטה שביצע בנו הכובש הציוני… נתניהו ניצל את השביעי באוקטובר להשמדת העם הפלסטיני ברצועת עזה." המשך הפוסט הצהיר על חזרה לרפיח ובנייתה מחדש חרף ההרס. ברהום שיתף את הפרסום בצירוף הכיתוב: "העבר, ההווה, והעתיד".

קשריו של עאיד יאע׳י, המיועד לניהול תיק הבריאות, עם חמאס, מתועדים היטב. בשנת 2019, השתתף יאע׳י במסיבת עיתונאים משותפת עם נציגי חמאס, הג'יהאד האסלאמי, החזית העממית וארגוני טרור נוספים, והודיע כי הישיבה עסקה ב"הסכמה על חזון לאומי משותף, תוכנית ואסטרטגיה למאבק". עוד קודם לכן, בשנת 2018 יאע׳י השתתף במפגשים של 'הפלגים' – ארגוני הטרור – ברצועת עזה עם בכירי הנהגת חמאס, יחיא סינוואר, ח'ליל אל-חיה, צלאח ברדויל ואחרים, ובהם דנו בשיתוף פעולה ובתיאום מהלכים נגד ישראל וארצות הברית.

עוד מסתבר כי יאע'י הוא חבר הנהגת 'היוזמה הלאומית הפלסטינית', המזדהה כאחד 'הפלגים' הפלסטיניים, גוף המפרסם בשיטתיות תכני תמיכה בטרור ובמחבלים, וקיים עשרות אירועי תמיכה בהם. יאע׳י השתתף באירועים האלה, ובנאומיו האדיר מחבלים ואת המאבק האלים נגד מדינת ישראל. בנוסף, השתתף יאע'י במפגשים עם ארגוני טרור אחרים, כבכיר בארגון 'היוזמה הלאומית הפלסטינית', לרבות מפגשים עם הנהגת חמאס ברצועת עזה.

הנאא' אלתרזי היא עורכת דין נוצרייה, המתמחה בשריעה אסלאמית. בוועדה היא מופקדת לניהול תיק הרווחה ותיק הנשים. גם ההיסטוריה שלה רוויה כמובן בפרסום תכני הסתה קשים. בעת מבצע "שומר החומות", ב-16 במאי 2021, פרסמה בפייסבוק: "מה שקורה כעת הוא השמדה המונית, טיהור אתני ופשעי מלחמה." וקראה "להעמיד את הכיבוש לדין על מעשי הטבח הללו". ב־21 במרץ 2021 פרסמה אלתרזי פוסט בפייסבוק הכולל שיח לאומני פלסטיני מובהק, ובו היללה את "האם הפלסטינית" אמו של מוג'אהד, שהיד ואסיר,והציגה אותה כמי שמקריבה קורבנות נשגבים למען המאבק, מגדלת דורות של לוחמים ושומרת "החלום הפלסטיני". ב30 במרץ 2019 פרסמה אלתרזי צילומים של מפת ישראל כ"פלסטין". אחד מהם הוא צילום על הקיר במשרדה האישי. יצוין שבמאמר שפורסם לאחרונה באתר המל"מ הוצג תיעוד של אלתרזי משתתפת בכנס של ארגון הטרור הפת"ח בעזה, והיא אף מופיעה בדף הפייסבוק של ועדת הנשים של הפת"ח.

די בסקירה חלקית זו להבין כי מדובר בחבורה של תומכי טרור. הדבר ״מעלה פער מובהק בין הצגתה כגוף מקצועי־טכנוקרטי לבין דפוסי פעולה והתבטאויות חבריה לאורך שנים״ מסכמים מחברי הדו״ח, ״היקף הממצאים וחומרתם מצביעים על דפוס עקבי ועל תפיסת עולם מגובשת בקרב חברי הוועדה לניהול רצועת עזה, אשר במרכזה הזדהות עם מחבלים טרוריסטים והפצה חוזרת ונשנית של מסרים השוללים את זכות קיומה של מדינת ישראל״. בשל כך, אנשי ׳בוחרים בחיים׳ קוראים לקבינט המדיני בטחוני ״לדחות על הסף כל אפשרות לשיתוף פעולה, הכרה או מגע ישיר או עקיף עם הוועדה לניהול רצועת עזה״, ו״להמשיך בנחישות ובעקביות ביישום כלל מטרות המלחמה״וכי ״רק אחיזה ישראלית בשטח תוכל להבטיח לאורך זמן את ביטחון ישראל״.

The post תחקיר פורום בוחרים בחיים חושף: חברי ממשלת הטכנוקרטים תומכים בטרור appeared first on מידה.

הועידה התקיימה בפרוור ליד פריז בשם סוור, ולפיכך זכתה לתואר: ועידת סוור. בועידה נחתם "פרוטוקול סוור" שבמסגרתו סוכם שישראל תפתח את המלחמה במתקפה לעבר סיני ותתקדם לעבר תעלת סואץ בריטניה וצרפת יציבו אולטימטום "לשני הצדדים" לסגת מקרבת התעלה. מצרים. כצפוי, תתנגד לכך, ותעניק לבריטניה וצרפת את הלגיטימציה לפתוח במלחמה שמטרתה להפיל את משטרו של נאצר ולחזור ולהשתלט על תעלת סואץ. לי נראה כי נסיעתו הבהולה-משהו של ראש הממשלה לוושינגטון למפגש עם הנשיא טראמפ היא ועידת סוור נוסח 2026.  קשה להאמין כי מטרת הפגישה הזו הסוגיות הנוגעות להמשך המשא ומתן עם איראן. ככל שניתן להתרשם, הולכת ומתגבשת בממשל האמריקני, ובוודאי – בישראל, ההערכה שמ"התיש הזה" (המשא ומתן בעומאן) כבר לא יצא הרבה חלב.

כל מי שעיניו בראשו מבין שמעולם לא היתה התלכדות כל כך מרשימה של "כוכבי השמיים" למען פעולה מלחמתית מקיפה נגד איראן כפי שהיא קיימת כיום. הנשיא טראמפ כבר "טיפס על עצים" גבוהים במיוחד בהקשר ליצירת מחויבות להשיג את יעדיו המוצהרים מול המשטר האיראני: א. חיסול, למעשה, של פרויקט הגרעין האיראני. ב. הגבלת הטווח, והכמות של הטילים הבליסטיים שבידי איראן. ג. הפסקת התמיכה האיראנית במה שמכונה "הפרוקסיס": החיזבאללה, החמאס והח'ותים. ד. פיקוח צמוד של המעצמות, ובראשן ארצות הברית, על מילוי ההתחייבויות. הממשל לא הסתפק בכך וריכז באיזור כוח צבאי רב עוצמה הנותן ביטוי מעשי ומאיים להצהרות הנשיא. קרוב לוודאי שבשלב הזה כבר מבין הנשיא טראמפ שלא יצליח להוריד את האיראנים "על הקרשים". התבטאויות ראשי המשטר האיראני מעידות בעליל כי הם מוכנים אולי לוויתורים, אך לא כאלה שיספקו את דרישות הממשל. בשלב הנוכחי "הסכם פשרה" נוכח אובמה ינחית מהלומה קשה על יוקרתו של הנשיא ויוביל קרוב לוודאי לפגיעה קשה בסיכויו לזכות מחדש באמון העם האמריקני לקראת הבחירות הקרובות לקונגרס ("בחירות האמצע") בנובמבר 2026.

יתר על כן, הנשיא טראמפ מכיר כבר היטב את נחישותו של נתניהו לממש את  "מפעל חייו" – הסרת האיום האיראני מעל מדינת ישראל. גם אם לא יהיה צורך בכך נוכח עמדותיו ה"אגרסיביות" של הנשיא טראמפ כלפי איראן, יש להניח שהנשיא טראמפ ישמע מפיו של נתניהו אמירה ברורה שישראל תפעל לבדה אם יהיה צורך בכך. בסיכומו של דבר, הנשיא טראמפ הנשיא טראמפ מבין בשלב זה, להערכתנו, שבטווח הזמן הנראה לעין, הוא יימצא, בכל מקרה, באורח ישיר או עקיף, במצב של מלחמה מול איראן.

העת הנוכחית היא "שעת רצון" להסרת האיום האיראני מבחינת ארצות הברית וישראל. בסוף ינואר החליט האיחוד האירופאי להכניס את משמרות המהפכה של איראן לרשימת ארגוני הטרור של האיחוד. במקביל, מדינות האיחוד העמיקו והרחיבו את הסנקציות על איראן. ההפגנות הסוערות נגד המשטר באיראן והטבח הנורא שבוצע נגד העם האיראני על ידי המשטר, פגעו קשות במעמדו של המשטר בזירה הבינלאומית וחיזקו את הלגיטימציה באירופה לפגוע בו. מעבר לכך, כבר עתה ניכרת מודעות בקרב מדינות אירופה כי האיום האיראני עשוי להיות מופנה כלפיהן כבר בעתיד הקרוב. גם במדינת ישראל תמונת המצב השתנתה כאורח משמעותי. מעמדו של ראש הממשלה נתניהו התחזק מאוד בזירה הבינלאומית וגם מבית, בעיקר על רקע מפגשיו התכופים עם הנשיא טראמפ. "הכוורת" הפועלת לצידו, חברי הקבינט, הרמטכ"ל, ראש המוסד וראש השב"כ פועלים כיום בצורה הרבה יותר הדוקה מבעבר ושומרים על חשאיות  שלא הכרנו כמוה מאז פרוץ המלחמה. צריך לזכור שלמפגש הפסגה הנוכחי קדמו מפגשים בדרגים נמוכים יותר. בין השאר ביקרו בארצות הברית באחרונה הרמטכ"ל, אייל זמיר, וראש אמ"ן, שלמה בינדר. במקביל ביקרו בארץ אישים בכירים בצבא ארצות הברית, ביניהם האדמירל בראד קופר, מפקד פיקוד המרכז של צבא ארה״ב – CENTCOM הפיקוד שאחראי על המזרח התיכון, והגנרל דן קיין, ראש המטות המשולבים של ארה״ב (ראש המטה הכללי האמריקאי). ברור מעבר לכל ספק שעיקר עיסוקם נגע לדרכים שבהם ניתן להתמודד מול האיום האיראני.

בעוד שלושים שנה, כשייפתחו הארכיונים, נוכל אולי להכיר במפגש הפסגה הקרוב בוושינגטון כמפגש הכנה לקראת המערכה ההולכת וקרבה מול איראן.

פרופסור זכי שלום הוא עמית בכיר במכון משגב לביטחון לאומי.

The post רוחות מלחמה בוושינגטון appeared first on מידה.

מאסרי אינו יזם קטן או קבלן מקומי. הוא מהדמויות הבולטות והמשפיעות בכלכלה הפלסטינית. מאסרי הוא יליד שכם שבעקבות נישואים לאזרחית אמריקאית זכה לאזרחות. בראשית שנות ה־90 שב לרמאללה, היה שותף נלהב באינתיפאדה הראשונה ובשנת 1991 נאסרה עליו הכניסה לישראל (איסור שבוטל בהסכמי אוסלו). לימים ייסד את חברת הנדל"ן Massar International והיה ליו"ר PADICO, קונצרן הפיתוח הגדול של הרשות הפלסטינית, ובמסגרת תפקידו זה בנה את הכנסים האסטרטגיים שעל פי ההאשמות שימשו את חמאס. הוא מחזיק עשרות נכסים במזרח ירושלים, מקדם פרויקטים באזור עטרות, והיה מעורב גם בניסיונות רכישה בנוף ציון. מאסרי מקושר מאוד בארה"ב. הוא חבר דיקן בבית הספר לממשל באוניברסיטת הרווארד ובעבר היה חבר במועצת הכספים של האוניברסיטה. בשנים 2030-2020 היה מאסרי חבר ב"תאגיד הפיתוח הכלכלי הבינלאומי", הסוכנות הממשלתית שאחראית בין השאר על ה־USAID הידועה לשמצה (מאסרי, כך נטען בכתב התביעה, דאג להזרים כספים מן התאגיד אל נכסיו).

גולת הכותרת של מאסרי היא רוואבי, העיר הפלסטינית המתוכננת הראשונה ביהודה ושומרון. עיר מודרנית, מושקעת, עם אמפיתיאטרון, מרכזי קניות, מוסדות חינוך, תשתיות מתקדמות. השקעה של מעל מיליארד דולר, בין היתר באמצעות שותפות עם קרן בבעלות ממשלת קטר. כן, אותה קטר שמארחת את הנהגת חמאס ומימנה לאורך שנים את שלטונו ברצועת עזה. רוואבי איננה רק מיזם נדל"ני. היא אמירה לאומית. היא חלק מתפיסת רצף טריטוריאלי פלסטיני בין רמאללה לירושלים. היא נבנתה מתוך תפיסה אסטרטגית ארוכת טווח כלכלה כמנוף ריבוני. מי שחושב שמדובר רק בדירות, לא מבין את המזרח התיכון. וכעת, אותו אדם מבקש לבנות מלון מול חומות העיר העתיקה בירושלים.

כדי להבין את עומק הבעיה צריך להבין גם את המנגנון. בירושלים, כולל במזרח העיר, החוק הישראלי חל במלואו. כל תכנית בוודאי פרויקט תיירותי סמוך לעיר העתיקה נדונה בוועדות תכנון ישראליות. אם הקרקע פרטית, אין כלל מכרז ממשלתי; היזם רשאי להגיש תכנית. אם מדובר בקרקע מדינה, רשות מקרקעי ישראל מפרסמת מכרז פומבי הפתוח לכל מי שעומד בתנאים, ללא סינון על בסיס לאום. פורמלית, זהו הליך תכנוני רגיל.

אך כאן טמון ההבדל בין חוק לריבונות. החוק מעניק סמכות; ריבונות נבחנת באופן שבו מפעילים אותה. העובדה שניתן לאשר תכנית אינה מחייבת לאשר אותה. בירושלים, כל החלטה תכנונית היא גם הצהרה מדינית. כל בניין באזור רגיש הוא קביעה של מציאות עתידית. ירושלים איננה אזור תעשייה בפריפריה. היא לב הריבונות הישראלית.

השאלה כאן איננה אם אל-מאסרי יודע לנהל פרויקט נוצץ. השאלה היא מה המסר שמדינת ישראל משדרת כאשר היא מעניקה דריסת רגל אסטרטגית בלב בירתה לדמות שמקדמת, בגלוי, בנייה לאומית פלסטינית במרחב שבין רמאללה לירושלים וששמה עולה בהקשרים ביטחוניים כה רגישים. יש מי שיאמרו: עסקים הם עסקים. כלכלה מקרבת לבבות. אסור לערב פוליטיקה בנדל״ן.

זו תמימות.

במזרח התיכון נדל״ן הוא פוליטיקה. תשתיות הן ריבונות. מלון מול העיר העתיקה איננו רק השקעה תיירותית הוא נוכחות. הוא השפעה. הוא סמל. מדינת ישראל נאבקת על כל שכונה בירושלים. נאבקת על כל דונם במזרח העיר. ואז, באותה נשימה, שוקלת להכניס לשעריה יזם שמוביל פרויקטים המעצימים את האתוס הלאומי הפלסטיני ושממומן בין היתר מכסף קטארי.

שלושת האבות השכולים לא ביקשו נקמה. הם ביקשו אחריות. הם שאלו שאלה פשוטה: האם אחרי ה־7 באוקטובר באמת חזרנו לשגרה? האם שכחנו כל כך מהר?

החלטת העירייה להסיר את התוכנית מסדר היום הייתה צעד נכון. לא כגזר דין משפטי אלא כהצהרה ערכית. ירושלים איננה למכירה. לא תמורת השקעה נוצצת, לא תמורת הבטחות לתיירות, ולא תמורת אשליה של "דו־קיום כלכלי" שמנותק מהמציאות הביטחונית.

The post למה אסור לעיריית ירושלים לתת קרקע לבשאר אל מסרי appeared first on מידה.

אבל פרצה שפרצו בחומת הצנזורה עיתונאים ישראלים הפכה את הצנזורה הישראלית לבדיחה. לאות מתה. פעם אחר פעם ידיעות שהצנזורה אוסרת לפרסום נחשפות לעיני כל בטריק אחד פשוט ומוכר: פרסומן בכלי תקשורת זרים שאינם כפופים להוראות הצנזורה, ואז ציטוט של הפרסום "ממקורות זרים", בתקשורת הישראלית. הבדיחה מרה במיוחד נוכח העובדה שאת הידיעה מפרסמים בעיתונות הזרה אותם עיתונאים ישראלים, שעובדים במקביל בכפל משרות – בכלי תקשורת זר ובישראלי.

הנה שתי דוגמאות מטרידות מהעת האחרונה. ביום חמישי, 21/9, בשעה 12:55 בצהריים, נחשף בחדשות 12 ביקור חשאי ורגיש של ראש אמ"ן אלוף שלומי בינדר בוושינגטון, לצורך תיאום תקיפה אמריקנית-ישראלית על איראן. המידע הרגיש הזה, שאין צורך להסביר את הנזק שבחשיפתו, היה ידוע גם לעיתונאים ישראלים אחרים. הם הגישו אותו לצנזורה, הצנזורה פסלה את פרסומו, וכאן נגמר הסיפור.

והנה, הפלא ופלא, ביום חמישי, 6 דקות לפני הפרסום בחדשות 12, פרסם ברק רביד, כתב בערוץ 12, את הידיעה האסורה באתר האמריקני 'אקסיוס', שאינו כפוף לצנזורה הישראלית, וכך פורסמה הידיעה גם בחדשות 12, כשהיא נשענת על הפרסום המוקדם ב'אקסיוס'; בסך הכל מצטטים "פרסומים זרים". במבחן התוצאה, חדשות 12 חשפה ביודעין סוד צבאי ישראלי שפרסומו, כך על פי הצנזורה, יפגע בישראל ולכן נאסר על ידה לפרסום.

צירוף מקרים דומה התרחש באפריל האחרון עם רונן ברגמן, ידיעות אחרונות והניו יורק טיימס. בידיעות אחרונות דיווחו אז על בלימה אמריקנית של תוכנית ישראלית לתקוף את אירן על בסיס פרסום מוקדם יותר בניו יורק טיימס של ברגמן.

ברגמן עובד בידיעות אחרונות ורביד בערוץ 12. שניהם פרסמו ידיעות רגישות במקורות זרים שאינה כפופים לצנזורה, ובשני המקרים מקומות העבודה שלהם הסתמכו על הפרסומים האלה כדי לפרסם אותם בישראל.

מה המשמעות של הצנזורה בישראל, אם כל עיתונאי ישראלי שכותב גם בארה"ב יכול לעקוף אותה?

The post כישלונה של הצנזורה הישראלית appeared first on מידה.