יונתן שפירא זומן לשיחה ידידותית בשב"כ. אסף קינצר פרסם את הדיווח שלו בפייסבוק. מאחר שפייסבוק הוא אתר שמעוניין יותר בחברויות מאשר בזרימה חופשית של מידע, התקבלו תלונות מאנשים שלא הצליחו להיכנס ללינק.

כשירות לציבור, אני מעתיק לפה את הדיווח של יונתן בשלמותו. לא נגענו, כמו שאומרים.

יונתן שפירא מדווח:

.
זומנתי אתמול לשיחה בשב"כ
אתמול כאמור צלצלה אלי רונה מהשב"כ ובקשה שאבוא לדבר איתה בסניף המשטרה ברחוב דיזינגוף
בטלפון היא סרבה להגיד לי במה העניין והבהירה שלא הולכים לעצור אותי ושזו שיחת הכרות או שיחה ידידותית..
בשעה חמש הגעתי למשטרת דיזינגוף ונשלחתי לקומה השניה בבנין האחורי ושם חיכה לי בחור שהציג את עצמו כמאבטח של רונה.
נלקחתי לחדר כלשהו ועברתי בדיקה גופנית די אינטימית לוודא שלא הרכבתי שום אמצעי הקלטה על אחד מאשכי.
לאחר שנמצאתי נקי הוכנסתי לחדר בו ישבה רונה, בחורה נאה נראית ממוצא תימני בשנות השלושים המוקדמות.

רונה אמרה שהיא יודעת שאני פעיל בי די אס¹ והטלת חרם כללי על מדינת ישראל ורצתה לדעת מה עוד אני עושה במסגרת הפעילות הזו
אמרתי שהכל ידוע ומפורסם באינטרנט ובתקשורת שאין לי מה להוסיף ושאני לא מתכוון לדבר על זה איתה.
רונה הדגישה שיש בכנסת חוק בתהליך חקיקה ושיתכן מאוד שבקרוב הפעילות שלי תהיה לא חוקית.
היא המשיכה וניסתה לגרור אותי לדיון פוליטי ושאלה אם אני יודע שהבי די אס זה בכלל ארגון פלסטיני.

רונה העלתה את נושא הגרפיטי בוורשה ורצתה לדעת אם זו הייתה יוזמה פרטית שלי או שזה גם חלק מהבי די אס
ואם אני מבין שחציתי קו ושפגעתי ברגשות של הרבה אנשים (וכנראה גם ברגשות של השב"כ..)
שוב הצעתי לה להקשיב לראיונות ולקרוא כתבות שהתפרסמו בנושא
היא אמרה שהיא כבר הקשיבה וקראה אבל רוצה לדעת עוד.
אמרתי שאני אשמח לתת הרצאה בנושא לכל מי שרוצה ובצורה ציבורית ופתוחה אבל לא במסגרת חקירת שב"כ

חוץ מנושא הבי די אס רונה שאלה אם אני יודע שההפגנות בבלעין ונעלין אינן חוקיות
ושהאזור סגור לישראלים ובינלאומיים כל יום שישי משמונה עד שמונה.
היא דברה באריכות על איך מרגישים החיילים בהפגנות האלה ושזה מעצבן אותם כשאני מדבר אליהם וגם עונה להם.
רונה ספרה שגם היא הייתה שם בעבר וחטפה אבנים ושזה נורא לא נעים ושההמצאות של ישראלים בהפגנות מלבה את האלימות של הפלסטינים ושאני צריך לחשוב איך מרגישים החיילים המיסכנים
ושכל מה שהיא מנסה לעשות זה לטובת המדינה ומהרצון שלה להגן על האנשים שחיים פה.
עניתי שגם כל מה שאני עושה בה מהרצון שלי להגן על האנשים שחיים פה
והתעניינתי מאיפה יש לה את כל המידע על הפעילות שלי ושאלתי אם הם גם מאזינים לי לטלפון.
היא אמרה שהיא לא יכולה לענות אבל באופן כללי לשב"כ יש דברים יותר חשובים לעשות
אז שאלתי אותה מה אני עושה פה ולמה הוזמנתי לסוג של חקירה פוליטית אם יש להם דברים יותר חשובים לעשות.
חזרתי ושאלתי אם מאזינים לשיחות שלי ורונה אמרה שהיא לא יכולה לענות.

היא בקשה מאוד שלא אפרסם את פרטי השיחה בנינו כי היא לא טיפוס שרוצה פרסום…
בתגובה אמרתי שבתור מי שמחוייב למאבק הלא אלים בכיבוש אני אדבר ואפרסם כל דבר כולל כל פרטי השיחה הזו ושיחות אחרות אם יהיו בעתיד.
את כל השחה תעדתי על פיסת נייר עד שרונה התחילה לדבר על אותה חתיכת נייר ועל מה שאני רושם בה
בסוף היא אף החרימה את פיסת הנייר המסוכנת שבידי בטענה שאסור היה לי להכניס אמצעי הקלטה ושזה לא חוקי.
למזלי זכרתי את רוב השיחה ורונה עדין לא החרימה לי את הזיכרון.
אולי בפגישתנו הבאה

זהו, היו אולי עוד כמה דברים שהיא אמרה אבל זה היה העיקר.
מבחינתי אני מבין שמה שמעניין אותם זה העיסוק שלנו בבי די אס
ושהם אולי אפילו מנסים להכין תיקים שיהיו מוכנים מראש לרגע שבו יתקבל החוק החדש.

להתראות

יונתן

ואם כבר אני פה, אני מקדיש את הקליפ הזה ליונתן, ולכל מי שיכול להשתלב במכונה אבל בחר לצאת נגדה:

(Flobots – Handlebars)

1. BDS – ההתארגנות הקוראת לחרם על ישראל.

Related posts:

1. איך אפשר לישון כשהמיטה בוערת? יום ראשון, שבוע חדש. הפעם, לשם שינוי, הצלחתי לקום עם הילדה בקלות יחסית. אכלנו כמה דברים טובים, שתינו כמה דברים...
2. מי רוצה למות ולהמית בשירות ארצות הברית? לכל מי שעוד חושב שההתמצבות של ישראל כמוצב קדמי של האימפריה טובה לישראלים, יוסי גורביץ' בפוסט נוקב וחשוב סוקר...
3. הגיגים היפנוגוגיים בלילות האחרונים אני מתמחה בפוסטים היפנוגוגיים. . כלומר, פוסטים שמתנסחים לי בראש לפני השינה, עד הפסיק האחרון, אבל כשאני קם…...

זה היה חודש אינטנסיבי מכל הבחינות, לא רק הפוליטית. במובן מסוים, החזית הפוליטית היא אולי הפשוטה ביותר מבחינתי. שם לפחות המטרות ברורות.

אני לא מתכוון לכתוב פה עכשיו על כל העומסים שהכבידו עלי, ועדיין מכבידים. מתישהו בדרך, הבלוג הפך מהחדר האינטימי שלי לחלון ראווה. האנונימיות ברשת מתה, כידוע, והיא מדממת עלי. חוץ מזה, אחת ההשלכות של העומסים הנוכחיים היא שאין לי פנאי – במובן הקונקרטי והנפשי גם יחד – לנסח את מה שעובר עלי בשפה אינטרנטית קליטה.

אז אני הולך לעשות לביתי, עד הקריזה הבאה ו/או עד שייגמר היובש. אבל לפני זה אשאיר אתכם עם שתי המלצות חשובות בעיניי, על שני דברים שלא קשורים זה לזה, אבל קשורים אלי בצורה זו או אחרת:

ספר – לקסיקון השדים

אני לא נוהג לספר כאן על כל ספר שאני מתרגם, מה גם שחלקם מחורבנים לגמרי, כמו שיודע כל מי שעקב אחרי הקיטורים שלי בטוויטר על שיבוט-דן-בראון. אבל מדי פעם מזדמן לי לעבוד על יצירת מופת, וחשוב לי שהספר הזה לא ילך לאיבוד במבול הספרים החדשים שיוצאים לאור בעברית בקצב מסחרר.

הספר הזה, ספר הבכורה של סופרת אירית צעירה בשם שרה ריס ברנן, הוא ספר פנטזיה שמוגדר "לנוער", אבל אני ממליץ עליו בחום גם למבוגרים חובבי הז'אנר. הוא כתוב בצורה קולחת ונטולת קלישאות, לוקח מוטיבים לעוסים ורוקח מהם תבשיל חדש ומהנה: קצבי, מותח לאללה, מצחיק ונוגע ללב לסירוגין, ואפילו מעורר מחשבה. ולראיה: הוא כבר סיפק לי השראה לפוסט פעם. הטוויסט בסיום שלו הותיר אותי פעור פה, ושורות הסיום ממש נגעו ללבי, שזה הישג לא מבוטל כשמדובר בעבודה. אני ממליץ עליו בעיקר כי הוא ראוי לזה, אבל גם כי אם הוא יצליח זה יגדיל את הסיכויים שהוצאת ידיעות תחליט לתרגם את ההמשכים שלו, מה שיתרום להנאה שלי מהעבודה ומהחיים בכלל.

לקריאת הפרק הראשון

חוות דעת נלהבת בפורום הארי פוטר

סדנה – דהרמה ואקטיביזם

כתבתי פה באריכות על ריטריט הדהרמה האקטיביסטית שהשתתפתי בו לפני חודשיים. בקרוב (5-7 באוגוסט) תתקיים עוד סדנה באותה רוח, הפעם באורך חמשוש בלבד. הרעיון הוא לבדוק יחד איך אפשר לחבר את התובנות הבודהיסטיות על שורשי הסבל לעשייה בעולם האמיתי, לחפש רוחניות אחרת שאינה מתנתקת או מסתפקת בטיהור פנימי אלא שואפת להפיץ אדוות של שינוי ותיקון גם בחוץ, בעולם התופעות. אפשר לקרוא עוד על הסדנה בבלוג החדש של דהרמה אקטיביסטית בישראל ובדף האירוע בפייסבוק. המטרה היא לחפש ולברר את החיבור שבין העשייה הפנימית והחיצונית, כך שקהל היעד יכול לכלול רוחניים בלי ניסיון באקטיביזם, כמו גם אקטיביסטים בלי ניסיון ברוחניות. או במילים אחרות: לא נדרש ניסיון קודם, רק זיקה לאחד התחומים (או לשניהם, כמובן), ומומלץ גם ראש פתוח ולב פתוח.

.

.

אוף נו, אני די משוכנע שפעם ידעתי לכתוב הרבה יותר קולח מזה.

ונסיים במילותיו האלמותיות של רינגו סטאר:

I've got blisters on my fingers!

Related posts:

1. איפה הייתי ומה עשיתי כשלא כתבתי את כל מה שרציתי (…תיכנס לתוך, כן זה יכול להעיר להאיר אותך… כי ככה זה) . לא, לא בפייסבוק, גם לא בטוויטר. (אמנם...
2. ככל שהשתיקה מתארכת, קשה יותר לשבור אותה שלושה שבועות ופוסט אין. מפאת קוצר בזמן (כי יש לי משפחה לפרנס), היעדר כוחות (כי יש לי משפחה לפרנס ואני...
3. למדוט עם דמעות בעיניים החוק הראשון של ויפאסנה הוא שלא מדברים בוויפאסנה. את החוק הזה כופפנו ועקפנו, בצורה מדודה ומודעת. כי לא באנו רק...

נו, מי ביקש שאכתוב על דברים טובים?

אלף אנשים צעדו אתמול ברחוב הראשי של רמלה. שלטים, תופים, בובות ענק צבעוניות וחולצות עם הדפסים כמו Legalize It (עם ציור של בית), Recognize It (עם סמל נייקי) וכן הלאה.

אנשים הם לא נדל"ן, דהמש עומד איתן

יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים

שוויון זכויות, לא פחות

לא דיכוי לא אפליה, משנים את השיטה

כוכבי האירוע היו ילדי הכפר, שהרעימו בתופים מחומרים ממוחזרים בקצב בטוקדה אחיד, בניצוחם של הפעילים הנמרצים שמפעילים קייטנת קיץ בכפר. רוח שייח ג'ראח נושבת בארץ, וזאת רוח טובה, מרעננת.

גם אני צעדתי עם שלט, אבל ההתרגשות למראה האירוע המאגי התקשתה לגבור על הציניות. הייתי כבר ביותר מדי אירועים שבהם הרגשתי שהנה-הנה, אנחנו עושים את זה, רק כדי שתקוותיי יתנפצו על קרקע המציאות הנבזית.

בערב התכנסנו בכפר לערב ההופעות המובטח. אחלה הפקה הרימו שם. את הערב פתחה תזמורת ערבית מסורתית מרובת נגנים. בהמשך הופיעו סיסטם עאלי שבונים את הבית מחדש בעברית, ערבית, רוסית וקצת אנגלית. אחריהם עלו תות ארד מהגולן שנתנו בראש עם רגאיי מדליק בערבית. הקהל רקד בטירוף. תאמר נפאר ולהקתו DAM חתמו את האירוע בהיפ-הופ מהוקצע, אפל ומחויך בו זמנית. לא נותר לי אלא להתבאס מעצמי שוב על אי ידיעת הערבית שלי.

מדהים איך מקום כל כך דיסטופי יכול להפיק מעצמו אנרגיות כל כך אוטופיסטיות. כמה כוח ואופטימיות יש בהם, בתושבי דהמש ובאנשים שהצטרפו למאבק – מקומיים ומזדהים מבחוץ, יהודים וערבים, ולך תדע מי זה מי כשכולם רוקדים יחד, מוחאים כפיים ושרים. ועדיין, התחושה שלי (ולא רק שלי) היתה שבקרוב נוזעק לדהמש כדי לעצור בגופנו את הבולדוזרים.

אז לא. בהבלחה נדירה של שכל ישר, שבאקלים הפוליטי הנוכחי אי אפשר שלא לייחס אותה לכוחות כישוף, השופטת שדנה הבוקר בערעור של תושבי דהמש על צווי ההריסה החליטה לתת להם ארכה נוספת.
על פי דיווחים לא מוסמכים מהשטח, הדיון נדחה לאוקטובר, על מנת לבחון תקדימים משפטיים להפשרת בתים לא מוכרים. השופטת גם המליצה לוועדת התכנון לקדם את תוכנית המתאר של הכפר. שופטת אוהדת אחת עוד לא מבשרת את בוא האביב, אבל תושבי דהמש יוכלו לישון עוד כמה חודשים בשקט, בלי להתהפך על משכבם בחרדה שמא יראו בולדוזרים מהחלון בבוקר.

הפוסט הזה נכתב גולמי לגמרי, כשהעיניים עוד נפוחות מהדמעות (של אושר, לשם שינוי). אשתדל לעבות אותו בלינקים, סרטונים ותמונות בהמשך. בינתיים, אפשר לנשום קצת לרווחה ולקוות לטוב.

לינקים (רשימה בהתהוות)

"יש מאבקים פוליטיים שמצליחים" – דיווח מבפנים של נמרוד פלשנברג, ממארגני הקייטנה וההמופע.

תמונות מההפגנה שצילם עמית צינמן.

עידן לנדו על "ועדת הנישול המחוזית": סקירה מפורטת ומתועדת של האפליה הממסדית כלפי דהמש.

דיווחים על ההפגנה, ברוח אוהדת לשם שינוי: NRG MYNET

כתבה של הטלוויזיה החברתית על דהמש: עבר, הווה, עתיד

Related posts:

1. זוהי עונת ציד [הערה מנהלתית: יצא 1,800 מילה1 בלי שום כוונה תחילה. מוזמנים לרפרף בנוהל השגור. קטעי מפתח הודגשו לנוחותכם.] אתמול לפנות ערב...
2. המסע המופלא לארץ המַראָה ובחזרה לבועה הקטעים שהכי מטלטלים אותי הם המעברים בין העולמות. בצהריים אני מלווה את זוֹזוֹ לשיעור שחייה ראשון. משום מה, אני מתרגש...
3. פנים אל מול פנים עם החמאס (בערך), בטוויטר בעוד כל מיני דינוזאורים נאופובים כדוגמת ירון לונדון מספרים לנו, ובעיקר לעצמם, שטוויטר זה מין קטע כזה של בזבוז זמן...

עוד פוסט על כפר לא מוכר? עוד פעם הערבים האלה? שוב אפליה וטיהור אתני? עוד לא נמאס לך להיות טקסט פוליטי?

אז זהו, שלא. בניגוד לפרצי אקטיביזם קודמים בבלוג, שהשאירו אותי עד מהרה בתחושה חלולה ומחוללת, הנושא הזה רק בוער בי יותר ויותר, מדרבן אותי לכתוב, לצעוק ולהתריע. שואלים אותי למה אני לא כותב על הדברים הטובים שבחיים, ואני מרגיש שהדברים הטובים שבחיים נמצאים תחת איום ברור ומיידי, שהמדינה שאני חי בה מאבדת סופית כל צלם אנוש, קורעת מעליה את שרידי המסכה ההומניסטית. זה לא הזמן לחגיגות ולטפיחות על השכם. מי שמתעלם, מי שמדחיק ונאחז בטוב שבבועה, מי שעומד מנגד ושותק – הוא שותף לפשע.

לא שיש לי אשליות שמה שאכתוב כאן ישכנע מישהו מעבר למשוכנעים. אבל רגע האמת מגיע, ואני לא יכול לעבור על זה בשתיקה, ולו רק למען המצפון שלי.

לקראת הביקור הקודם שלי בדהמש, מישהו כתב בדף הפייסבוק של האירוע משהו בנוסח: מה אתם רוצים, הרי הבנייה שם לא חוקית. "אם זה היה ביישוב דתי [יהודי] לא הייתם באים להפגין", הוא כתב שם. והקטע הוא שהוא לא ערער על קביעתי שהחוק עצמו מפלה, לא שוויוני. אבל "חוק זה חוק".

איזה שטויות, אם החוק אכן היה חוק שווה לכל, תושבי דהמש לא היו מגיעים בכלל למצב שבו הם נאלצים לבנות באופן לא חוקי. הנה כמה עובדות היסטוריות פשוטות שמוכיחות שמדובר באפליה ממסדית ושיטתית בחסות החוק:

א. תושבי דהמש מתגוררים על קרקעות השייכות להם כחוק, שקיבלו בשנת 1951 ממנהל מקרקעי ישראל כפיצוי חלקי על אדמות שהפקיעה מהם המדינה – פיצוי בשיעור של 15% בלבד משטח אדמותיהם המקוריות שהופקעו מהם.

ב. אם הפיצוי היה חלקי, דיינו, אבל מדינת ישראל התחכמה לאנשי דהמש והגדירה את הקרקעות שהקצתה להם כאדמות חקלאיות בלבד, בלי לתת להם אפילו היתר לבנות בית מגורים אחד בכל נחלה.

ג. מאז, במשך שישים שנה, תושבי דהמש מתחננים להסדרה והכרה. ערבים פרזיטים? האנשים האלה מתחננים לשלם מיסים בתמורה לשירותים. המדינה מעדיפה להשאיר אותם בגדר עבריינים.

ישנן עוולות גדולות יותר? אני לא מכחיש, ואגיע לזה בהמשך. המאבק של דהמש קרוב כל כך ללבי בעיקר כי הוא כל כך קרוב אלי פיזית. גם כי קל ונוח לי להגיע לשם, אבל בעיקר כי אני מכיר את הסביבה, יודע מה קורה עם קרקעות ששייכות ליהודים באזור הזה, ולכן יודע עד כמה האפליה זועקת לשמיים. אני לא מדבר רק על הקלות היחסית של הפשרת קרקעות לבניית הרחבות ושכונות חדשות במושבים שמקיפים את דהמש, אלא גם על העלמת העין הגורפת של הרשויות מחריגות בנייה של יהודים. מילא שבמושבים אין בעיה לבנות בית מגורים אחד (או יותר) על נחלות חקלאיות, אני רואה איך השכנים שלי עוברים על החוק ובונים על אדמותיהם החקלאיות מחסנים, בתי מלאכה ומגורים להשכרה. למה אנחנו לא הולכים להפגין נגד צווי הריסה במגזר היהודי? פשוט כי אין כאלה.

והנה, בשבוע שעבר התכנסה סוף סוף ועדת התכנון הציונית לדון בתוכנית המתאר שתושבי דהמש טרחו והכינו לכפרם על חשבונם… ודחתה אותה על הסף. המאמר המצוין שבלינק מתאר את הרקע והשתלשלות העניינים שהובילו לדחייה הזאת, והנה דיווח של שי אריה מזרחי שנכח בישיבת הוועדה וערך תחקיר על העומד בראשה, גזען מוצהר וחסר בושה.

ביום רביעי, בצל החלטת הוועדה, יתכנס בית המשפט לדון שוב בצווי ההריסה התלויים ועומדים מעל 14 מבתי הכפר. רגע ההכרעה הזה מגיע על רקע של עליית מדרגה מובהקת במאמצי המדינה למרר את חייהם של תושביה הערבים לקראת טיהור אתני. העדויות זורמות מכל הכיוונים, ואחלוק אתכם כאן רק כמה דגימות מהטקסטים והסרטים שהטרידו והבעיתו אותי בימים האחרונים.

בסילואן, ראש העיר ה"נאור" של ירושלים דוחף תוכנית להשטחת בתי השכונה למען הקמת פארק ארכיאולוגי (ומסחרי) יהודי, ולא מתבייש להציג את התוכנית כאילו היא מיועדת לרווחת התושבים. בינתיים, קבוצת מתנחלים הקימה לעצמה בית לא חוקי בלב השכונה, ובמקום להוציא לו צווי הריסה משרד השיכון שולח משטרה פרטית שתאבטח את יושביו. בינתיים, הצבא המוסרי ביותר בעולם מגבה את הפרובוקציות של המתנחלים בתקיפות ליליות של רימוני גז וירי באש חיה, למרר עוד את חיי התושבים.

בשייח ג'ראח, משטרת ישראל נוקטת עמדה פוליטית מובהקת, תוקפת ועוצרת מפגינים לא אלימים משמאל כראות עיניה, מבלי להצר את צעדיהם של מפגיני הימין. צווי ההרחקה של מפגיני השמאל נאכפים באדיקות, המתנחלים זוכים בהסכמה שבשתיקה. יוסי גורביץ צילם את התמונה שלמטה (הקליקו עליה לתמונות נוספות), וגם כתב על חוויותיו מההפגנה.

בבית ג'אלה, הפגנה לא אלימה נענית בירי גז מדמיע בכינון ישיר על המפגינים, או סתם ירי גז חסר אבחנה אל רחובות הכפר, כדי להעניש אותם על שהעזו להפגין. ג'וזף דנה, שצילם את הסרטון הזה, כותב בשובו לתל אביב "אני מרגיש שאני חי בשני עולמות". לי עוד לא יצא לשאוף גז מדמיע או לחטוף מכות משוטרים, אבל אני מכיר את ההרגשה. אני בבועה, ולבי בארץ המראה. וזה נהיה יותר ויותר קשה, לבלות בפיקניק בפארק הירקון או בארוחות צהריים משפחתיות, בשלווה דמיונית שנשענת על עוולות אלימות שמתבצעות קילומטרים ספורים ממני.

זוכרים שלמדנו בשיעורי היסטוריה על כל מיני משטרים אפלים שלא ננקוב בשמם, ותהינו איך אזרחים שלווים המשיכו בשגרת חייהם בעוד הכוחות המזוינים שלהם מתעמרים בחפים מפשע? הנה, ככה.

כי הרי דהמש הוא לא קן טרור. תושבי הכפר מייחסים את הרצון של הרשויות לגרש אותם לשאיפה להקים פרויקט מגורים יוקרתי במגרש השכן, והרי ידוע ששכנים ערבים מורידים את ערך הנדל"ן. וזה לא התחיל עכשיו, זה התחיל כבר ב-1948, וכדאי לקרוא את המאמר הקצר הזה של תום שגב, שמערער על כמה מאמיתות היסוד של הנראטיב הציוני לגבי המלחמה ההיא. כי בשורה התחתונה, מאז ומעולם, לממשלה יש משאלה: מקסימום יהודים על מקסימום אדמה, מינימום ערבים על מינימום אדמה.

או שאולי זה בגלל שהערבים פושעים? והרי ידוע שפשיעה היא תוצאה של מצוקה ואפליה.

או שמא זה משהו במנטליות הערבית? נו, אז אולי צריך להיזהר גם משכנים יהודים ממוצא מזרחי, הם קרובים מדי גנטית לערבים. (ובעודי הוזה לי, הכותרת הזאת ממחישה לי שהמציאות עולה על כל דימיון. ככה זה עם אפליה: יודעים איפה היא מתחילה, אבל לא איפה היא נגמרת; ועוד זה מדבר, וזה בא: גם "רוסים שיהדותם מפוקפקת" על הכוונת). והרי גם אזרחים נורמטיביים למופת שמנסים להתקבל ליישוב קהילתי צריכים לעתור לבג"צ בשביל זה, אם איתרע מזלם להיוולד ערבים. ולפי המגמה המסתמנת ביישובי משגב, זה לא ייגמר בזה – בקצב הזה, גם יהודים שמסרבים להיות אויבים של ערבים יתקשו בקרוב לצלוח את ועדות הקבלה. גבולות ה"נורמטיביות" הולכים ומצטמצמים. בקרוב אצלכם.

במשך שנים, התעמולה הישראלית גרסה שהאלימות הפלסטינית היא מחסום להידברות ולדו-קיום. הפלסטינים הפיקו לקחים, ועברו להתנגדות לא אלימה. נראה שמדינת ישראל מבועתת מאובדן התירוץ הקבוע שלה להתעמרות בפלסטינים, ועושה הכל כדי למחוץ את ההתנגדות הלא-אלימה ולדחוף אותם חזרה אל הייאוש והטרור. הנה, אפילו כש-600 מפגינים שלווים צועדים ברחובות סילוואן, בחדשות ערוץ 2 (עורך ומגיש: יאיר לפיד) מתעקשים לשדר תמונות של שני נערים שזורקים אבנים על ג'יפ אי שם בפאתי השכונה, כדי שמר ישראלי בסלון ביתו לא יחשוב חס וחלילה שיש עם מי לדבר. (זה לא עבר להם בשתיקה, יש לציין; נציב פניות הציבור של הערוץ קיבל מספר חסר תקדים של פניות, והדיווח הבא מסילואן כבר היה מאוזן בהרבה.)

אז יש עם מי לדבר. אבל כדי לשמוע את אלה שרוצים לדבר צריך להתנתק מהטלוויזיה ולצאת מהסלון. בחודשים האחרונים פגשתי כמה מהאנשים האלה, אנשים שרוצים לחיות תחת גפנם ותאנתם לצדנו, לעבוד וללמוד ולאהוב כמו אנשים נורמליים, ועזבו אותם מהתנגשות הציביליזציות. לא נותר לי אלא להזמין אתכם לבוא בהמוניכם מחר לדהמש, לפגוש אותם בעצמכם, לראות ולהרגיש את מה שדובר צה"ל ושלוחיו בערוץ 2 רוצים להסתיר ממכם.

למיטיבי לכת: לפני המסיבה בדהמש תיערך הפגנה מול בית המשפט ברמלה. אם גם אתם חשים במועקה, מרגישים שכוחות האפרטהייד הציונים לא מייצגים אתכם, בואו לצעוק אתנו. גם אם זה לא יעזור, לפחות תהיה לכם תשובה כשהילדים שלכם ישאלו איפה הייתם כשרצחו את הדמוקרטיה הישראלית.

מתוך ההזמנה להפגנה:

צווי הריסה מאיימים על בתיהם של אנשי דהמש – כפר בלתי-מוכר בו חיים כ-600 איש בלב הארץ, בין לוד לרמלה. כל כך הרבה צווי הריסה מאיימים על חייהם של אנשים רבים, רבים מדי, בארץ הזאת.
עשרות אלפי צווי הריסה – במקום תיכנון קהילתי, במקום פיתוח שמקדם את הקהילות.

יותר מדי אנשים רגילים, אנשים שמבקשים לחיות עם משפחותיהם בבתיהם – חיים בצל איום מתמיד על בתיהם, איום לפנות אותם, להרוס להם את הבית. מגדירים אותם "פולשים". אנשי דהמש אינם פולשים, לא עבריינים: הם בניה ובנותיה של הארץ הזאת. אזרחים. הם רוצים לחיות בכבוד, כאזרחים שווי-זכויות.

צווי הריסה מאיימים על הקיום היומיומי, על חיי אזרחים ערבים בעיר העתיקה של רמלה (שכונת הגטו), בשכונת הרכבת, בג'ואריש ובגן חק"ל; בשכונת הרכבת בלוד, בפרדס שניר, בשכונות תעאיוש, ס"ח, כרם א-תפאח. הרשימה ארוכה, ארוכה מדי…

צווי הריסה לא מאיימים על קבלנים שעושים מיליונים, על נדל"ניסטים שדופקים קופה על חשבון הציבור, על מקושרים שמקבלים אחוזי בנייה והקלות מיוחדות והפשרות קרקע…
הם חסינים. הרווחים שלהם מוגנים. אבל אין-ספור צווי הריסה מאיימים על הבית, על הקיום היומיומי של אנשים רגילים, שאין להם בית אחר.

בית הוא לא זכות-יתר. בית הוא זכות אנושית בסיסית. מצוקת הדיור בארץ גדולה. מצוקת הדיור של האזרחים הערבים המופלים עצומה עוד יותר. ומי שכבר יש לו בית – ואין לו בית אחר, אסור להרוס את ביתו. צריך למצוא פתרונות אמיתיים.

נכון, אפשר להתעלם ממצוקת אנשי דהמש. אפשר לתת למסיתים להסית נגדם, כי הם ערבים. אפשר לשכוח שלכל בן-אדם יש זכות לבית.
אבל אסור לנו להתעלם, להפנות את הגב. אסור לנו לשכוח שגם אלפי אזרחים יהודים, בעיקר מזרחים, שגרים בשכונות ובפריפריות של ישראל, מוגדרים כ"פולשים" ומנסים לדחוק אותם החוצה. מי שמנסה לפנות את דהמש כדי לקדם פרויקטים של נדל"ן – מנסה כבר שנים לפנות את תושבי כפר שלם, גילח כבר שכונות שלמות בירושלים, ניסה לנשל תושבים ותיקים וחלשים בשכונת תל-גיבורים בחולון, עקר את יהודי תימן מכפר תוחלת… ואז עושים פינוי-בינוי…. פינוי-בינוי לחיים שלמים של אנשים בשביל רווחי המקושרים. זה נישול.

Related posts:

1. השלום מתחיל בדהמש. היום לפני שאעבור לעניינים אופטימיים יותר, אני חייב להגיד עוד משהו על מחדל המשט, שממדיו הולכים ומתבהרים ככל שעובר הזמן, עד...
2. המסע המופלא לארץ המַראָה ובחזרה לבועה הקטעים שהכי מטלטלים אותי הם המעברים בין העולמות. בצהריים אני מלווה את זוֹזוֹ לשיעור שחייה ראשון. משום מה, אני מתרגש...
3. זוהי עונת ציד [הערה מנהלתית: יצא 1,800 מילה1 בלי שום כוונה תחילה. מוזמנים לרפרף בנוהל השגור. קטעי מפתח הודגשו לנוחותכם.] אתמול לפנות ערב...

עדויות אנקדוטליות על מות הסולידריות

בפוסט הקודם כתבתי על מות הסולידריות, על תרבות החוזים האישיים שחלחלה מיחסי העובדים מול התאגיד ליחסי האזרחים עם המדינה. מאז הצטברו אצלי עוד כמה עדויות ותובנות שהרחיבו והעמיקו את התמונה. עוד לא מדובר בתזה מסודרת, רק כמה ציוני דרך אקראיים לקראת תאוריה מאוחדת של התפוררות החברה הישראלית.

לא סתם חזרתי בכותרת לסוס החבוט הזה של הישרדות. מוצר ה"ריאליטי" הזה¹ מגלם בפיוטיות את הדחת ערך הסולידריות לטובת דרוויניזם חברתי שלוח-רסן. מדובר הרי בקבוצת "שורדים" ש"מושלכים" ב"חוסר כל" על אי "בודד", ובמקום לשתף פעולה נדרשים לתקוע סכינים זה בגבו של זה. כאילו "בעל זבוב" הפך ממשל-אזהרה (Cautionary Tale) למודל לחיקוי.

כשהגעתי לאנגליה, סיפרו לי הסמולנים המקומיים את הסיפור העגום על מאגי תאצ'ר ומפגשי הבינגו. מסתבר שאחת מצורות הבילוי שממשלת תאצ'ר ניסתה לאסור, בנוסף לרייבים תחת כיפת השמיים ומפגשי איגוד מקצועי, היתה מפגשי בינגו בכנסיות (באמתלה של "הימורים", כמדומני). הלקח, כפי שסיפרו לי: המטרה של מאגי היתה לבער מאנגליה כל שריד וזכר לסולידריות, להשאיר כל אזרח ומשפחה להילחם על הישרדותם בעצמם. והקרב הזה, כידוע, מכור מראש:

ועדיין, אם אתה מחכה בתור באנגליה, מובטח לך שתקבל שירות בתורך גם אם אתה זקן, עילג, אוטיסט או סתם מסטול. לעולם לא אשכח איך עמדתי בפיצוצייה ברחוב וייצמן, בביקור מולדת, וחיכיתי שהמוכר ייצור איתי קשר עין, כמו שהתרגלתי, בעודו משרת אנשים שצעקו לו מסביבי ומאחוריי.

מלחמת הישרדות תמידית. בתור, בכביש, מול נותני שירותים, מול מעסיקים, מול הרשויות.

אם לא תדרוך, ידרכו עליך.

לפני כמה ימים נתקלתי במודעת דרושים שהנחתה את הפונים לציין את ציפיות השכר שלהם כבר בפנייה הראשונית.

"פניות ללא ציפיות שכר לא ייענו."

חד וחלק.

טוב שלא כתבו שהם לא מתחייבים לקבל את ההצעה הזולה ביותר.

כשצייצתי על זה בטוויטר, התברר לי שבחלק מהחברות החוזה אוסר על העובדים לגלות את תנאי השכר שלהם. קוד השתיקה של המאפיה.

באותו עניין: דיון מעניין בבאופן טבעי על עמדת החולשה של עובדים במיקוח כזה על שכרם, עם תיאורים ממקור ראשון של התרגילים הפסיכולוגיים שעומדים מאחורי השאלה "בוא תגיד לי מה נראה לך שכר מתאים."

יובל דרור מספר על תלאות ההתמודדות עם בעלי מקצוע ונותני שירותים. המגיבים מוסיפים דוגמאות מסמרות שיער משלהם. או שבעצם כבר לא מסמרות שיער, כי כבר התרגלנו. ומומלץ במיוחד לקרוא את התגובה של זו ש, שמרחיבה את ההקשר.

כמו שנכתב שם בתגובות, ניסיונות הגזל האינסופיים הם לא נחלתם הבלעדית של חאפרים קטנים. בדיוק אתמול עברתי את הטקס השנתי של חידוש ביטוח הרכב שלי, שבמהלכו אני מקבל מחברת הביטוח הצעה מופקעת, וכשאני מתקשר להתלונן הם נזכרים "לעדכן את הפרטים" ומורידים לי 1000 ש"ח מהמחיר. שיטת מצליח כבר מוטמעת אצלם בתוכנה כנראה.

אבל לא צריך לחפש רחוק בשביל למצוא דוגמאות. החל מתאונות פגע-וברח שהפכו למכת מדינה וכלה בסקטוריאליזציה ובהתבדלות של מאבקים חברתיים. כולנו מופרטים, כולנו מכורים עם תג מחיר שהולך ויורד, נאבקים בעיניים עצומות בהתאם לאינטרסים של ההפקה, ושל המפרסמים. ובערב יושבים לראות פרסומות, ופרומואים לפרסומות, וחדשות מסולפות – וכן, גם כדורגל – כל דבר שיאריך את ההיפנוזה ויקיים את הבועה.

מספיק להעיף מבט מסביב כדי לראות עד כמה התרגלנו לדרוס או להידרס. צריך לחפש קצת יותר רחוק כדי למצוא את גילויי הסולידריות שעדיין קיימים ומתהווים.

הצעדה האמורפית למען גלעד? מסופקני.

אני חשבתי יותר על דברים כאלה:

אני מתכנן עוד פוסט מפורט יותר על ההתפתחויות האחרונות והמצערות בדהמש, על הראיה המובהקת למדיניות הטיהור האתני שמציג סיפורו של הכפר הזה. זה יקרה בהמשך השבוע, בשאיפה, בהיעלם תרועת הוובוזלות. בינתיים אני נושם עמוק, חוזר לפס-הייצור² ומנצל את ההזדמנות לעשות כבוד לסיסטם עאלי שיופיעו אינשאללה בליל הבולדוזרים, ולהשמיע שוב את המנון המהפכה המתחדשת:

כי המהפכה תבוא בגלל האהבה שלי לקהילה שלי

לא בגלל שנאה לאנשים שממשיכים לדרוך על החברים שלי
ולסרס את הביקורת
לסתום ת'פה שלי

1. מישהו עוד זוכר ש"ריאליטי" פירושו "מציאות"? שיחדש הקלסיאני בפעולה
2. פוסט זה נכתב תוך שעה [וחצי]; תאגיד מרמיט מתייעל

Related posts:

1. הישרדות – איי התדלוק העצמי "God damn! we've just had a near-life experience, fellas." (Tyler Durden) הסיכון, ההימור, הריגוש, הלא-נודע. כמו ספורט אקסטרים חדש, או...
2. על מות האימפריה [ברקע יענקלה רוטבליט שר את השיר שנתן את הכותרת לפוסט, וממשיך לשאר התקליט המופלא "מכתבים מבית רביעי" מ1989, בתחילת...
3. זוהי עונת יובש עכשיו, כשגם תקשורת המיינסטרים מפרסמת את זה בראש חוצות, כבר אין סיבה שלא לדון בגלוי במה שידוע בטוויטר זה שבועות...

יום ראשון, שבוע חדש.

הפעם, לשם שינוי, הצלחתי לקום עם הילדה בקלות יחסית. אכלנו כמה דברים טובים, שתינו כמה דברים טובים, לקחתי אותה לגן והמשכתי לסיבוב הליכה נמרצת בשדות. לגוף ולנשמה.

חזרתי והתיישבתי מול המחשב, עובד פורה ויצרני לתפארת המערכת הכלכלית הקורסת.

הצלחתי להשכיח מעצמי שאני דוהר בפול-גז בדרך ללא מוצא… כמעט עד השעה 12.

כי פתיתי המידע שטפטפו מטוויטר הלכו ונערמו, עד שהוציאו את המועקה ממסתור ההדחקה, העלו את הג'ננה ולחצו על שק הדמעות. מה שמביא אותי ללחוץ על "הוספת פוסט חדש".

אז קבלו את הטריגר היומי, עוד גלישה קטנה מני רבות במדרון החלקלק:

וזה מה שכתבתי כששיתפתי את התמונה הזאת בפייסבוק:

כשסתמו פיות לפלסטינים שתקתי, כי אני יהודי גאה.
כשסתמו פיות לשמאלנים שתקתי, כי הם סכין בגב האומה.
כשסתמו פיות להומואים ולסביות שתקתי, כי הם סוטים.
כשסתמו פיות לתומכי לגליזציה שתקתי, כי הם סטלנים עצלנים.

…מי הבא בתור? סטודנטים? פועלים? הייטקיסטים בחוזים אישיים דרקוניים?
ומה יהיה התירוץ הבא להרגעת המצפון?

(הקסלי צדק. לא צריך לאיים על הרוב הדומם, בנוסח אורוול. מספיק לטמטם אותו. תראו, מרינה בתלת-מימד!)

הפאשיזם כבר עבר, אם לא שמתם לב. וכל מי ששותק משתף איתו פעולה.

אז מה עשיתם ביום העצמאות?

ואם במקרה אתם רוצים לברוח מכל הגועל הפוליטי הזה למקום שקט וירוק – כמו, למשל, יישוב קהילתי בגליל הפסטורלי – תהיו מוכנים לזה שוועדת הקבלה תעלה בפניכם את השאלה שבכותרת. כך שאם השתתפתם בטקס הדלקת המשואות האלטרנטיבי, לדוגמה, או סתם החלפתם את דגל ישראל בדגל האדום ואת שירי ארץ ישראל היפה בשירי רָאי כמו שעשה שכני המקמפסט, בכלל לא בטוח שהילדים שלכם יימצאו ראויים לחלוק את אוויר ההרים הצלול עם ילדי משגב.

את זה לא אני אומר, אלא יו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט שלכם. אתם יכולים לברוח, אבל לא תוכלו להתחבא.

וכל הכבוד לתושבי משגב שיוצאים נגד חוק ועדות הקבלה האנטי-דמוקרטי. כמו שכתבתי לאורי, שהציג את הפעילות שלהם בתגובות לפוסט הקודם, זה קשה פי אלף כשאתה נאבק נגד הקהילה שלך, השכנים שלך.

בקצב הזה, רבים יותר ויותר מתוכנו, אלה שהתעוררו באיזשהו מובן, ימצאו את עצמם נאבקים נגד השכנים שלהם. (פטור לתושבי הבועה התל-אביבית, בינתיים לפחות.) צריך לתת על זה את הדעת, צריך ללמוד וללמד איך מאירים את עיניו של שכנך לעוולות שנעשות בשמו, העוולות שהוא מעדיף להדחיק, חייב אולי להדחיק כדי להמשיך לתפקד כעובד יצרני ופורה.

אז למה לי א-פוליטיקה עכשיו?

אתמול ביקרה אצלנו משפחתו של המגיב המתכנה אלטרנסליזי. We go back, אני והוא. די לציין שהוא החבר הכי ותיק שאני עוד בקשר איתו, בפער עצום מהאחרים. הוא היה היחיד שעמד לצידי ברגעים האפלים ביותר של גיא צלמוות, וגם ידע איך לעשות את זה.

השיחה התגלגלה לביקורים שלי באזורי עימות לאחרונה. בשלב מסוים, הצהיר חברי היקר שכל משחקי הקארמה האלה לא נוגעים לו, והוא בכלל א-פוליטי.

"אה, כן?" אמרתי לו, "אבל את העצומה נגד מתקן הגז של תשובה כן הפצת בפייסבוק."

-"נו מה, בטח, זה בדיוק על החוף שאני גולש בו."

ומה גורם לך לחשוב שהם יתעניינו פתאום ברצונות ובזכויות שלך, אם אתה שותק כשהם רומסים את כל האחרים?

אבל את זה לא אמרתי לו. אני חכם בדיעבד, בכתב.

להפתעתי, האלטרנסליזי לא הכיר את המונח NIMBY. ציער אותי מאוד לראות שגם הוא נהיה כזה. נראה שתרבות החוזים האישיים חלחלה גם ליחסים שלנו עם המדינה כאזרחים. סולידריות הפכה למילה ארכאית ונלעגת של מרקסיסטים לא-אופנתיים.

מקובל לראות את התאגידים הרב-לאומיים כהגמוניה המתחרה במדינה ומחלישה אותה. איכשהו, בישראל, אני מקבל את ההרגשה ששני הכוחות האלה איחדו כוחות ומטרות. החזון של אורוול, שבו תמיד יש מלחמה ברקע כדי להשאיר את הנתינים בלחץ, משתלב עם זה של הקסלי שבו הצרכנים מולעטים בשעשועים ובגירויים כדי שלא ישימו לב לזכויות הנשללות מהם, וביתר שאת מהמעמדות הנמוכים יותר.

ואולי זאת בעצם ההגדרה של הבועה: זה הקיר המרצד והמהפנט שמאפשר לך לראות רק את עצמך ואת הדומים לך, ולהאמין שכל עוד אתה בטוב, הכל טוב. זה שיר-הערש המתמשך שמאפשר לך להתכחש לקשר ההדוק שבין רווחתך ורווחתם של אחרים, להתעלם מהסבל שמאפשר את אושרך, לרקוד כשהאדמה רועדת ולישון בשלווה כשהמיטה בוערת.

הגיע הזמן להתעורר, שלא תגלו שסתמו לכם את הפה בזמן שישנתם.

Related posts:

1. מלשנית מדגדג לי באצבעות לעשות עוד מיקס (הקונספט: חייזרים), אבל הפוסט הזה מתבשל אצלי כבר איזה שבועיים, וממשיך עדיין לבעבע, כך...
2. הגיגים היפנוגוגיים בלילות האחרונים אני מתמחה בפוסטים היפנוגוגיים. . כלומר, פוסטים שמתנסחים לי בראש לפני השינה, עד הפסיק האחרון, אבל כשאני קם…...
3. אצבע משולשת -"אבא, איפה היית כשהעבירו את חוק המאגר הביומטרי?" -"ניסיתי להתפרנס, מותק, לקחתי שלושה פרויקטים במקביל. היה חופש גדול. הלכנו לקרקס…"...

הקטעים שהכי מטלטלים אותי הם המעברים בין העולמות.

בצהריים אני מלווה את זוֹזוֹ לשיעור שחייה ראשון. משום מה, אני מתרגש מהשלב הזה בצמיחה שלה כמעט כמוה, והיא בהחלט מתרגשת.

אחרי זה היא הולכת עם המרמיטה למסיבת סיום בגן, ואני נשאר בבית עם גורו-ג'י. הוא אוהב מים, גור הדולפינים הקטן, ואני ממלא לו בריכה קטנה בחצר תוך מחשבות על א-תוואנה ושאר הכפרים שמשוועים למים זורמים.¹ אני מקפיד תמיד לאסוף את המים בדלי בסוף היום, ומשקה איתם את העצים לפי תור. השזיף שנטעתי לפני שנתיים נתן פירות ראשונים וטעימים להפליא השנה; התות כבר נהיה עץ ראוי לשמו; גם השסק והפיטנגו נתנו אחלה פירות, והפסיפלורה מבטיחה עוד עונה שופעת. זוֹזוֹ כבר הודיעה לנו בנחרצות שהיא לא רוצה לעזוב את הבית הזה, בתגובה למחשבות שלנו על מעבר למקום שלא מתמסר בכזאת חדווה למיינסטרים הבורגני והציוני. (מחשבות שהן בגדר פנטזיות כרגע, במילא, כי בקושי יש לנו כסף לעבור לאוהל.)

בערב אני עוד מספיק לראות איך אנגליה עולה לשמינית הגמר אחרי ניצחון 1-0 מכוער ומביש על סרביה. בשריקת הסיום אני יוצא מהבית, חוצה את המושב ברגל, יוצא לשדות ומטפס אל המחלף, לפגוש את האוטובוס של גרילה תרבות בדרך לשייח ג'ראח.

חצי שעה נסיעה, זה הכל. והנה אנחנו עומדים ברחוב, מאחורינו בית שמועמד לפינוי, ומעבר לכביש בית שכבר פונה ואוכלס במתנחלים. דגל ישראל גדול על הגג, חנוכייה פאלית לתפארת מדיקטים, סורגים סביב החצר כמו כלוב, וכתובת גדולה: ושבו בנים לגבולם.

הגבול זה כאן. או כמו שאמר אחד ממשתתפי הערב, בפנותו למתנחלים: איזה גבול? את הגבול עברתם מזמן.

המתנחלים באים ויוצאים, מסתכלים מהחלונות, כמה נערים מסתובבים ברחוב ומקשיבים. אבא אחד פורק עגלות ותיקים מסובארו חבוט, תוך תצוגה מרהיבה של התעלמות מכל המתרחש שיכולה לנבוע רק ממודעוּת מלאה – אלינו, לעצמו, לפסיכיות של הסיטואציה.

אפשר לחתוך את המתח והעוינות בסכין. אנשי גרילה תרבות שולפים מגאפון.

הם מושכים אש, אנשי גרילה תרבות. משוררים מימין ומשמאל מטיחים בהם שהם נרקיסיסטים, שהם ממרקים את מצפונם ומקדמים את עצמם בציניות על חשבון מוכי גורל, וכן הלאה. יצחק לאור, אביר זכויות האדם (לא כולל נשים, לכאורה), עושה מאמצים ניכרים לעקוץ אותם בכל הזדמנות, קלוש ככל שיהא ההקשר. לי זה נראה כמו גילוי קנאה מובהק של זקן מסויד בצעירים חיוניים. מישהו הזיז לו את הבריגדה האדומה, יענו. ולחשוב באיזו שקיקה קראתי את שיריו בנעוריי.

צריך להיות שם כדי להבין כמה מופרך הדימוי המכפיש הזה, של משוררים תל-אביבים שמדקלמים שירה מופלצת באוזני קהל אנלפביתים משועמם. מספיק להסתכל על המגוון האנושי של מקריאי השירה, שהתייצבו בזה אחר זה מאחורי המגאפון, כדי להבין עד כמה תלושה ההאשמה בניתוק, עד כמה היא מעידה על המאשים יותר מאשר על המואשם. אני לא זוכר שמות, בעוונותיי, אבל היה שם גבר מבוגר במראה ירושלמי טיפוסי, כולל הקסקט, שקרא שיר קצר וקולע בהשראת חזון יחזקאל שבסופו לא נותר לי אלא למלמל "אמן". היה ראפר מקומי, היו משוררים ערבים שהקריאו בעברית ויהודים ששוררו בערבית (רוב השירים הושמעו בשתי השפות), והיה צעיר המשתתפים, ילד מקומי בן 13 אולי שצו פינוי מרחף מעליו, צנום וממושקף עם כריזמה ענקית שהקריא שיר פרי עטו בערבית, ואחר כך בתרגום לאנגלית שממנו אני זוכר את המילים החוזרות:

Shame

Shame

Shame

וקצת אחר כך:

Wake up

WAKE UP

(קשה לי להאמין שהוא מכיר את המחתרת האינטרגלקטית.)

צריך להיות שם כדי להרגיש איך פתאום כל סממן של ההגמוניה הציונית נראה זר ומאיים, מול ההרמוניה של היהודים והערבים שמסרבים להיות אויבים.²

צריך להיות שם כדי לראות את האינטימיות שנוצרה בשייח ג'ראח בין התושבים והפעילים הקבועים,³ שמלווים אותם ביום ובלילה כמגן אנושי נגד הצקות היאהוד. בהתחלה, הרגישויות הפוסט-קולוניאליות שלי הוטרדו למראה אשכנזיות שמשתיקות את זאטוטי השכונה, שלא יפריעו לשמוע. אבל ככל שהתבוננתי, כשראיתי את הנינוחות ההדדית, איך הילדים היותר-גדולים משתלבים בערב, רוקדים עם המתופפים ומחזיקים את המגאפון ומקשיבים ומתלהבים, איך הנוכחים עומדים שכם אל שכם בלי לייחס שום משמעות לרקע האתני של זה הניצב לידם, הבנתי שהחיבור שנוצר פה כבר עבר את שלב המבוכה נגועת הסטריאוטיפים שאיתמר תיאר כל כך יפה בפוסט שלו.

יהודים וערבים מתערבבים, ולאף אחד אין קרניים או שנאה בעיניים, ולך תדע מי זה מי בכלל, בין כל הערבים שמדברים עברית רהוטה והיהודים-הערבים. מאתיים איש, כל אחד הוא אור קטן, מציגים בקול איתן אלטרנטיבה לבדלנות ולשנאה. שיחות קירבה אמיתיות, קילומטר מקריית הממשלה. השלום מתחיל בתוכנו, כאן ועכשיו, הושט ידך וגע בו. צריך פשוט להיות שם. לעבור את המחסום. לצאת מהבועה הבטוחה והנוחה של מה שמוכר ומורגל ו"ידוע".

גרילה תרבות מושכת אש, מעוררת לעג, כמעט כמו כל דבר שצ'יקי מעורב בו. נראה שצ'יקי למד למנף לתועלתו את הלהט והלעג. הם עוזרים לו לעשות רעש, למשוך תשומת לב לעצמו – אבל גם לנושאים שהוא מנסה לקדם. כי צ'יקי סימן כנראה את האדישות כאויב. בשייח ג'ראח הוא הקים את המתופפים שיתנו לו קצב, ואפילו המתנחלים הציצו מהחלונות בסקרנות לראות מי הפסיכי שצווח בקול ניחר מתחת לחלון שלהם. צ'יקי רותם את הסקרנות הזאת לתקשורת, על אפו ועל חמתו של המסתקרן. עם כל הפרובוקציות שהוא עושה, קשה להאמין איזה בנאדם חמוד הוא. צריך להיות שם כדי להבין.

צ'יקי ומתי שמואלוף, הקודקודים הבלתי מוצהרים של גרילת המשוררים, נשארו לישון בשייח ג'ראח. אני תוהה מתי יצחק לאור נשאר לאחרונה לישון יחד עם נפגעי זכויות אדם, ואני לא מתכוון לנשים שהוא הטריד לכאורה. [יצאתי חומוס, כמו שאומר הנוער. צ'יקי ומתי מתקנים שהם אמנם נשארו בירושלים, אבל לא בשייח ג'ראח] גם אני רציתי להישאר.⁴ רציתי להישאר בשייח ג'ראח, רציתי לבוא איתם לסילואן שגם מעליה מרחפים צווי הריסה כדי לפנות "שטח ירוק" ליאהוד. להצטרף למורדים בהרים, להגן בגופי על הרפובליקה מפני האימפריה המכה שוב ושוב ושוב.

אבל החיים מושכים אותי חזרה לשפלה. באוטובוס אני מדבר עם המרמיטה, מדווח לה שיורידו אותי שוב במחלף ואחזור ברגל דרך השדות. "זה לא מסוכן?" היא שואלת.

לא, זה לא מסוכן. זה עמוק בתוך הבועה המוגנת, הממושטרת בקפידה. כשאני יורד בסוללה המכוסה עשב יבש אני מלווה את צעדיי בדפיקות מקל כדי להזהיר את הנחשים, כמו שלימד אותי המקמפסט. חוצה את השדה הקריר באור הירח הכמעט-מלא ונכנס למושב. הכל שקט כאן, בטוח ושאנן. האנשים שבתוך הבתים הגדולים לא מוטרדים ממחשבה מוחשית שמישהו יהרוס את ביתם, או יגרש אותם ממנו. הם חוששים מגניבות, נכון, ומתייראים מאיזה איום ערטילאי מצד אויב דמוני וחסר פנים, שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו. אני לא מזלזל בחרדות האלה, אבל אני גם יודע כמה קל להדחיק אותן מפני ריחוקן, להמשיך לחיות בשגרה הבטוחה, מקסימום לירות באיזה פורץ מדי פעם. השטח הציבורי מסודר, מרווח ומטופח, בניגוד משווע לשייח ג'ראח או דהמש. ופתאום כל המקום הזה נראה לי מזויף. אני יכול לראות את החוטים שמחזיקים את התפאורה, את האפליה והאלימות שמאפשרות לבועה הזאת להתקיים, ועד כמה היא שברירית ורעועה.

נכנס הביתה בדיוק בזמן לדקות הסיום של גרמניה-גאנה.⁵ כולם כבר ישנים. המרמיטה, כפרה עליה, השאירה לי פנקייק גדול מארוחת הערב.

ועד יום המחר

אני נרגע

הקטע הקשה ביותר היה להתאפק עם הפוסט הזה מהבוקר עד עכשיו, קצת לפני אחת אחר חצות.

קשה לחזור לשגרת הבועה כשכולי טעון במראות ובמוראות ארץ המראה. בלוטות הדמעות עולות על גדותיהן, קצות העצבים חשופים, הרגישות לסבל בלתי נסבלת כמעט, וטוויטר עוד מוסיף ופותח לי את הבוקר בלינקים למנות גדושות של סבל, בואך המדרון החלקלק. כמו זה למשל, או זה, להבדיל.

ולרגע עולה בי המחשבה הסוררת שאולי שגיתי כשהקמתי משפחה בעולם הזה, במקום הזה. שהצורך לכלכל ולגדל את המשפחה מונע ממני להגשים את "הייעוד האמיתי" שלי, ולהצטרף למורדים בהרים. אבל כעבור נשימה אחת אני קולט שזה מופרך. כי בלי העוגן המשפחתי הייתי מן הסתם נסחף וטובע במערבולת הזעם והיגון, או לחילופין מדחיק ובורח. המשפחה נותנת לי נקודת ייחוס של נורמליות, אי של שפיות בעין הסערה. יתרה מכך, המשפחה נותנת לי  סיבה ודחיפה להילחם, להתקומם, לעשות כל שביכולתי כדי לשפר את סיכויי ההישרדות והרווחהשל ילדיי.

והרי כבר ברור לי שאושרם העתידי של הילדים שלי שלוב ללא הפרד באושרם וברווחתם של ילדי השכנים שבארץ המראה, מחוץ לבועה. קשה לי להבין איך אפשר לא לראות את זה, למען האמת.

אינטרלוד מוזיקלי

לפני כמה ימים, פטפוט מזדמן בטוויטר⁶ הזכיר לי את המיקסטייפ הראשון, הקצר והגולמי, שהעליתי לבלוג כשחיברתי שוב את הפטיפונים אחרי כמה שנות אלם. כשהקשבתי היום שוב למיקסטייפ הזה, הבנתי שבעצם הוא עוסק בהרבה מהדברים שתיארתי באלף המילים האחרונות: בפער הבלתי נתפס⁷ בין ההרמוניה המדומה על פני השטח הפרבריים לדיסהרמוניה הרוחשת מתחתיה. אני מנצל את ההזדמנות כדי להעלות אותו פה שוב:

Download audio file (mixtape02.mp3)

(פתאום חסר לי שם השיר הזה. בפעם הבאה.)

יש הרבה מה לעשות, אבל בתור התחלה צריך פשוט להיות שם. מעבר למראה, מחוץ לבועה.

סולידריות. עם. זה כנראה לא מספיק, אבל זאת התחלה טובה.

למען עתיד ילדינו.

1. זאת לא חוכמה גדולה, אני חושב עליהם כמעט כל פעם שאני פותח ברז.
2. בלינק: פוסט משובח של איתמר שלתיאל בנושא זה בדיוק.
3. מי שקרא את המשפט הזה, ולא חשב "מזדיינת עם ערבים", הוא כנראה אדם טהור וחופשי יותר ממני.
4. ובחיי שלא היה לזה שום קשר לעובדה שהכי יפות בשמאל.
5. עוד 1-0 קטן, במסורת המונדיאל הבינארי הזה.
6. אנחנו בברנז'ה קוראים לזה meme
7. תרתי משמע

Related posts:

1. השלום מתחיל בדהמש. היום לפני שאעבור לעניינים אופטימיים יותר, אני חייב להגיד עוד משהו על מחדל המשט, שממדיו הולכים ומתבהרים ככל שעובר הזמן, עד...
2. זוהי עונת ציד [הערה מנהלתית: יצא 1,800 מילה1 בלי שום כוונה תחילה. מוזמנים לרפרף בנוהל השגור. קטעי מפתח הודגשו לנוחותכם.] אתמול לפנות ערב...
3. רגע של אמת בדהמש עוד פוסט על כפר לא מוכר? עוד פעם הערבים האלה? שוב אפליה וטיהור אתני? עוד לא נמאס לך להיות טקסט...

להתבונן בדבר

שאינו מושלם

ולקבל בהשלמה

את אי-מושלמותו.

מודט

מול גחלים לוחשות,

מאזין

לקולות הלילה,

עטוף

בלוֹנגי של דוּרגה מגוֹאה,

יושב

על כיסא גינה
מפלסטיק.

[[*]]

שואף.

בערך בתשע וחצי
האוויר

מתחלף.

[[*]]

קרוב
לאדמה.
רחוק
מהמהומה.
נשימה.

(הילדה
ישנה פה באוהל ליד.
נרדמה בחיקי
מכורבלת
בלונגי של דורגה מגואה.
עוד מעט אצטרף אליה
לישון.
זה היה שלה, הרעיון.)

Related posts:

1. Present זה כל כך כל כך פשוט להיות נוכח. כל כך. פשוט להפסיק לרצות להיות במקום אחר. To be present At...
2. רק שבוע אחד בחינוך הממלכתי… …ופתאום כשהיא מציירת איתי, היא לא מסתפקת בלקשקש בחופשיות, אלא מחלקת לי הוראות. תצייר את זה, ואת זה, וככה, וככה....
3. יוגה בבית העם באולם הגדול, המוזנח והקר שני גברים מתרגלים נשימות בכל זאת יש חיים עלי אדמות. . . פסקול מומלץ להמשך הקריאה:...

פוסט אורח מאת גיא:¹

כל קשר בין הדמויות והאירועים המתוארים כאן למציאות מקרי בהחלט. או שלא.

הוא לעולם לא ידע שהוא חב לי את חייו.

"תיגש למודיעין, הם קיבלו יעד חדש, וצריך לעבוד עליו."

כמה חיכיתי למשימה כזו. רצתי למודיעין, עידו הקמ"ן כבר היה רכון על התצ"אות.

"אתה מבין", הוא אמר, "אנחנו צריכים לפגוע בו בכניסה לבית כשהרכב עומד. יהיו לנו בערך 30 שניות לביצוע, לפני שהוא…"

"יש סרטי מזל"ט?" חתכתי אותו. "בטח. בוא תראה" עידו סובב לעברי את הצג.

ידעתי עליו הרבה: מתי הוא יוצא בבוקר, איפה הוא עובד, מתי הוא מתפלל, וגם קצת על המשפחה: נשוי+5, הגדול בן 14. רק דבר אחד לא היה ברור לי: למה אנחנו רוצים להרוג אותו? אבל לא שאלתי. סמכתי על עידו, הוא בחור חכם. חוץ מזה, זה היה נשמע די מטופש לשאול מישהו למה צריך להרוג פעיל חיזבאללה.

אז עוד לא קראו לזה "סיכול ממוקד", פשוט כי לא היה צורך בכך. הידיעה שתתפרסם למחרת תנוסח בערך כך: "כח צה"ל שפעל אמש בדרום לבנון פגע בפעיל בכיר של החיזבאללה. כוחותינו שבו בשלום לבסיסם".

(אחת התופעות המעניינות בארגוני המחבלים, לפחות על-פי ההודעות של דובר צה"ל, היא שהם מושתתים על שכבה עבה של "פעילים בכירים". אין שם כמעט "פעילים זוטרים"…)

נכנסתי בצעד בוטח אל משרד המפקד עם התכנון המבריק שעבדתי עליו לילות כימים. הייתי גאה בתוכנית: היא היתה בנויה על שיתוף פעולה עם צבא זר אך ידידותי (חיל האוויר), ועל טכניקה שלא נוסתה עד אז. ידענו במדויק מתי הוא יוצא מהמשרד, מה משך הנסיעה, ושצריך לשגר את הטיל כשהוא חולף על פני הפח הגדול, כדי לפגוע בו בדיוק כשהוא עוצר בחנייה. ככל שהתקדמתי בתיאור, זיהיתי יותר ויותר סימני אי נוחות בצד השני של השולחן. "לפי התכנון שלך אנחנו רק משגרים את הטיל מרחוק והכחולים מכוונים?" נזרקה השאלה לאוויר. "כן. זה המודל עם סיכויי הפגיעה הטובים ביותר, ובעל הסיכון הנמוך ביותר לכח שלנו".

לא הצלחתי להבין את המבטים שהוחלפו מולי, אבל היה ברור שזה לא זה.

"טוב, תשמע, יופי של עבודה עשית פה, באמת מרשים. אבל מבצע כזה לא תורם כלום ליחידה. אנחנו צריכים מבצעים עם חדירה עמוקה, הסתוות, שהייה ארוכה בשטח, לראות להם את הלבן בעיניים. בקיצור, אנחנו יורדים מהסיפור."

קיפלתי את המפות בדממה. לא הבנתי מה רע במבצע שאינו מסכן את כוחותינו. אבל מה שבילבל אותי לגמרי היה החנינה המהירה לה זכה מי שעד לאותו רגע הייתי בטוח שהוא מועמד ראוי לתואר שאהיד.

למחרת הוא חזר מהעבודה, נכנס לחניה, וכשעמד לצאת מהרכב לא פגע בו טיל. הוא לעולם לא ידע שהוא חב לי את חייו.

החלטתי להוסיף את מילות ההסבר שלי בסיום, ולא בהקדמה, כדי שהפרספקטיבה שלי לא תשפיע על הקריאה שלכם. בכל מקרה אשתדל להוסיף כמה שפחות, כדי לא לגרוע:

אציין רק שלדעתי הקטע הזה יכול לשפוך מעט אור על תהליכי קבלת ההחלטות שהובילו לבחירה בדרך הפעולה המטומטמת וההרסנית שבוצעה בסופו של דבר.

לא, אני לא חוזר לזה.

1. השם המלא שמור במערכת.
2. וכמה יפה שבאנגלית למדוט זה גם להרהר
3. החזק והמטלטל מכולם, לדעתי.

Related posts:

1. עת פירעון הגיעה "שמעת משהו על זה שישראל הולכת להפציץ את איראן?" שאלה המרמיטה בארוחת צהריים. היא שמעה משהו בחטף בחדשות. "אם...
2. הגיגים היפנוגוגיים בלילות האחרונים אני מתמחה בפוסטים היפנוגוגיים. . כלומר, פוסטים שמתנסחים לי בראש לפני השינה, עד הפסיק האחרון, אבל כשאני קם…...
3. דְהוּני בּאבּא בוער שנית זה לא בדיוק קטע לבלוג (למרות כותרת המשנה המתחכמת "לייב בלוגינג אנלוגי" שנגנזה), אלא יותר סיפור אוטוביוגרפי "קצר". אני...

לפני כמה ימים, כשזוֹזוֹ שאלה לאן אני נוסע ביום ראשון (התשובה בפוסט הקודם), סיפרתי לה בכמה מילים על דהמש, משהו על אנשים שרוצים להרוס להם את הבית. (לפני כמה חודשים, כשנסענו יחד לאיזשהו הפנינג סביבתי, גיליתי ש"המאבק כמו שסיפרתי עליו לבתי" הוא דרך בטוחה לעורר את ההזדהות הרגשית שלי עם הפגנות וקמפיינים למיניהם.) למחרת המרמיטה סיפרה לי שבאותו לילה הילדה התעוררה מחלום רע, וגנחה שהיא לא רוצה שיהרסו לה את הבית. "הכל בגלל הסיפורים שלך," היא הפטירה.

עכשיו, מי שקרא קצת בבלוג הזה כבר יודע בוודאי שהשלמות הנפשית של ילדיי היא אחד הדברים הכי חשובים לי בעולם כולו. אני מוכן להשקיע מאמצים ניכרים כדי לחסוך מהם שריטות ומצוקות. אבל במקרה הזה לא היתה בי שום חרטה, והסיבה פשוטה מאוד:

אם הסיפור הקצרצר הזה עורר בילדה שלי כזאת תגובה רגשית עזה, מה יגידו ילדי דהמש?

לא, ברצינות. תחשבו רגע על ילדים שגדלים בצל איום מתמיד בהרס ביתם. צווי ההריסה לבתי דהמש הוצאו לפני שהילדה שלי נולדה. עראפת, דובר הכפר, חוזר ומספר על ילדים מאחד מבתי הכפר שכבר נהרסו: איך הם קמו בבוקר וחיטטו בערימות הציוד שהושלך מהבית לקראת ההריסה כדי לארגן לעצמם ילקוט לבית-הספר. איך הילדים האלה מרגישים? איך נראים החלומות שלהם? מה שלום השלמות הנפשית שלהם?

אנחנו לא חושבים על זה, בטח שלא מרגישים את זה. הרבה יותר קל – אפילו בבועה הבלוגספרית שמתלבטת בבחירות בין מר"צ וחד"ש – להדחיק דברים כאלה ולהתרגש ממשחק כדורגל, ממסיבת יום הולדת של הילדה, מהופעה נחשקת של זמר נערץ מחו"ל. אז הולכים להפגנה בכיכר, אולי כותבים פוסט נוקב, מתווכחים עם איזה פאשיסט-מחמד בפייסבוק… אבל את כל הדברים האלה אנחנו עושים כתחביב, או כמילוי חובה. כשבאג בטוויטר מאפס את הסטטיסטיקות הקדושות שלנו, זה מוציא מאיתנו יותר עוצמות רגש מאשר הריסת בית של אנשים שאנחנו לא מכירים באיזה חור.

וזה טבעי, כמובן. גם כי אדם קרוב אצל עצמו; וגם כי קשה עד בלתי אפשרי לנהל חיים נורמליים, לגדל ילדים ולקושש פרנסה, בלי להיאטם במידה מסוימת להררי העוול והסבל שמקיפים אותנו. בעיקר בישראל. בעיקר בימים אלה.

וזה בדיוק מה שהחרם הכלכלי והתרבותי על ישראל מנסה להשיג בימים אלה: למנוע מאיתנו, המיוחסים אשר בבועה, את הפריבילגיה שבהדחקה. כי הרי קל נורא להיות נגד הממשלה בבטחת הבועה המוגנת והמרופדת. לצקצק ולהגיד ש"זה לא יכול להימשך ככה" – ובכל זאת להמשיך ככה, ללכת לעבודה ולקנח בהופעה טובה, לפנטז שתל-אביב היא ברלין ושעזה (או דהמש) היא ארץ אחרת, עולם אחר; שכל העוולות שמבצעת שם המדינה שאנו אזרחיה קשורות אלינו, אבל לא באמת.

אז זהו, שלא. השתיקה-כהסכמה שלנו, עם הפגנה מזדמנת לניקוי המצפון במקרה הטוב, הן אלה שמאפשרות לעוולות האלה להימשך. עד שלא נצא לרחובות ברבבותינו ונצעק "לא עוד", נעלה על הכנסת עם לפידים וקלשונים, או לפחות נסרב בהמונינו לשרת בצבא שמבצע את הוראות הממשלה הזאת – עד אז הפאשיסטים ימשיכו לראות במחאה עניין של קומץ סהרורים אכולי שנאה עצמית.

אני מודע לגמרי לאפשרות שהחרם הזה יפגע גם בפרנסה שלי. רק היום ראיתי בפייסבוק לינק שהעלתה ידידה מתרגמת, על הוצאת ספרים שמשהה את כל הפעילות העסקית שלה עם ישראל. לידידה הזאת היה לפחות השכל להפנות את האצבע המאשימה למנהיגים שלנו, שהפכו אותנו למצורעים ביהירותם ובטיפשותם.

לעומתה, יש בינינו כאלה – מטובי סמולנינו – שטרם השכילו להבין שחרם בינלאומי הוא אולי הסיכוי היחיד שלנו להציל את ישראל מעצמה. הם מעדיפים לבוא בטענות ל"מטומטמים" שבגללם נמנע מהם לראות הופעה של זמר שהם מעריצים. הם רוצים אולי להמשיך להאמין שהם היפים אירופאים, שיכולים לראות הופעה של היפי כמוהם ואחרי זה לדסקס פוליטיקה רדיקלית בבית-קפה בוהמייני. עד כדי כך שהם "אפילו לא יודעים איך לנסח את הבוז שלהם" לתמיכה של ישראלים בסנקציות על ישראל.

אז אני כן יכול לנסח את הבוז שלי לבוז של גיא חג'ג'. אני בז ללהט שהביא אותו לכתוב מאות מילים על ביטול הופעה של זמר פולק-רוק אמריקאי, אבל לא הביא אותו אתמול לדהמש¹ לראות הופעת מחאה אמיתית של ראפרים אמיתיים, כאלה שבאו מהגטו, כאלה שמנסחים את הזעם שלהם בחרוזים קצביים במקום לפנות להתנגדות אלימה או לפשע. אני רוצה להגיד לגיא ולאנשים שחושבים כמוהו: הבועה שלכם התפוצצה, סופית. איבדתם את הפריבילגיה להביע התנגדות סמלית למשטר הדיכוי הציוני בעודכם נהנים מהמעמד המיוחס שהמשטר הזה מעניק לכם. הרי פסאדת "העסקים כרגיל" ששוררת בתל-אביב² היא הבסיס שמאפשר לממשלת המטורפים הזאת להמשיך לעשות מה שהיא עושה. זה מה שנתן לה את היוהרה והזחיחות לפעול כמו שפעלה בעניין המשט, למשל. רוצים להביא הנה את הפיקסיז, דבנדרה בנהארט, קרלוס סנטנה, גיל-סקוט הרון, אלביס קוסטלו? תוכיחו להם שאתם ראויים. בכלל, אתם צריכים לשמוח שמפילים עליכם חרמות ולא טילים. גם זה כבר אלים מדי בשבילכם? למה אתם מצפים? שיבואו ויחזיקו לכם את היד?³

יש לך בלוג מוזיקה, אתה אומר? פוליטיקה לא מעניינת אותך? צר לי, גם הפריבילגיה הזאת כבר לא בתוקף. תרצה או לא תרצה, הכל פוליטי - בטח כאן, בטח עכשיו. אז אולי תעזוב רגע את כל שוברי הקופות האלה מחו"ל ותכתוב איזה פוסט על סצנת הראפ הערבית-ישראלית? הא? אולי במקום לפטפילד, PiL ומיסי אליוט תקדם קצת את ד.א.ם, סיסטם עלי, או להקת ניחנא מין הוּן משייח ג'ראח? אולי בנוסף להופעות שעושות עונג תארגן לשם שינוי איזו הופעת מחאה, למשל? שמעתי שלזאב טנא יש כמה שירים לא רעים משלו, לא רק קאברים מתורגמים של טום ווייטס.

לא רוצים להוציא את הלשון הארוכה שלכם מתרבות המערב? אולי הגיע הזמן שתרבות המערב תזכיר לכם איפה אתם חיים.

שתיים וחצי בלילה. ואני בסך הכל עצרתי מול המחשב לסיגריה אחרונה של לפני השינה אחרי עוד ערב של מונדיאל (חרא כדורגל, אבל החבר'ה זהב). עוד מעט גם אני אקום בבוקר ליום עבודה, בשירות תאגיד ציוני זה או אחר. ולא, אני לא מרגיש שהפוסט הזה ניקה את מצפוני. וכן, יש לי משפחה לפרנס – המשפט הזה שימש הרי להצדקת כל העוולות שבעולם.

אין לי גם ציפיות ש"הרוב הדומם השפוי" יתעורר פתאום, בעקבות הפוסט הזה או מה שלא יהיה. הרוב הדומם כבר לא שפוי, הוא מחורפן ומטומטם (פעלים סבילים, לא שמות תואר). ראיתי את זה בבירור כשכמה אושיות טוויטר גייסו את השנינות שלהם לטובת הפרופגנדה הישראלית בעקבות פשיטת הקומנדו בעורף המשט, כשפלוגונת עם מקלות כתחליף לרובים ספגה תשעה חללים מידי הצבא הטוב והמוסרי בעולם. אני נוכח בזה שוב ושוב עם כל גל של תגובות נעלבות אחרי עוד ביטול הופעה. מסתבר שככלות כל הקיצים, האינדוקטרינציה הציונית שספגנו מאז הגן גוברת על הערכים הנאצלים, וגם על השכל הישר.

אולי ביום שישי אזנח שוב את המשפחה ואסע לשייח ג'ראח. למען עתיד ילדיי, אבל בעיקר למען שמחת החיים שלי: פגשתי בדהמש את החבר'ה שמפגינים שם כל שבוע, חמושים בתופים ובשלטים ובהרבה להט. תקוות השמאל הישראלי, בקצב הסמבה.

1. דהמש כמשל, כן?
2. תל אביב כמשל, כן?
3. גם את זה יש מי שעושה, בהנחה שהרשויות שלכם מרשות לו להיכנס בכלל.

Related posts:

1. איך אפשר לישון כשהמיטה בוערת? יום ראשון, שבוע חדש. הפעם, לשם שינוי, הצלחתי לקום עם הילדה בקלות יחסית. אכלנו כמה דברים טובים, שתינו כמה דברים...
2. ברק-חוזר (תחנות בזמן #20) [כנען 2000 של שב"ק ס' מספק פס-קול הולם לפוסט הזה.] . הפרץ התמוה של אופטימיות גיאו-פוליטית שתקף אותי מאז...
3. אל מול אומה גוועת -אבא, איפה היית כשישראל הפכה למדינה מצורעת, כשהפאשיזם והגזענות קרעו את המסכות והפסיקו להתנצל? מה עשית מול הדיכוי, סתימת הפיות,...