.

כן ארץ לזקנים

2009-11-06T00:58:00.005Z

אני עסוק, עסוק מאוד. מאוד מאוד אפילו. חבל כי יש הרבה דברים שהייתי שמח לחלוק פה. אולי זה עוד יגיע יום אחד. בינתיים פיצוי קטן לסופ"ש. האזנה מלאה לאלבום החדש של Githead הגאונים עם הבס נוטף הדבש של מלכה שפיגל והגיטרות המהדהדות של קולין ניומן. זה כאן רק עד יום שני, תהנו.

ירדנו ל-12 דקות של תהילה

2009-10-12T00:36:00.000+01:00

הילד, ג'ורג'

2009-09-29T09:04:00.008+01:00

אין מה לדבר, זה לא סתם, אני מרגיש את זה. החיים שלי עולים מדרגה. כל העובדות מצביעות על זה. הנה, אם פעם השכן הכי סלבריטי שלי היה מוטי דניאל, שגר רחוב ליד ההורים שלי בחולון, היום אני מסתכל אחורה וצוחק על השנים ההן. לא כי מוטי דניאל לא דמות נערצת, חלילה, אבל אתם יודעים, היום, נו, אני במקום אחר. כבר לא שוחי-פרום-דה-בלוק. אל תתחילו איתי עכשיו אם המאז-שאתה-גר-בלונדון שלכם, בחייאת. עבדתי קשה בשביל להיות פה, קרעתי את התחת וכן, מגיע לי הגמול הזה. יש את אלה שימשיכו לגור ליד פושטק אלים* שלא מוסר ללבן מרסר כשצריך ויש את אלה שיעלו בסולם ויגורו, ממש כמוני, ליד בוי ג'ורג'.
בחיי אדוני. לא, הוא לא בכלא. קונה במכולת של הטורקי ליד הבית שלי. הייתה זאת יקירתי שזיהתה אותו והפנתה את תשומת ליבי אליו. אם זאת לא הייתה כתובת הקעקע המפורסמת על הראש שלו, הייתי חושב שאהובתי איבדה טוטאלית את שפיותה. קשה להאשים אותי, לזהות אותו בגרסה הנוכחית שלו מצריך דמיון מפותח, ירידה לפרטים וגיידאר של מעצבת אופנה. אבל בוי ג'ורג' זה בוי ג'ורג' ואני, לא תקחו את זה ממני, אני גר ליד סלבריטי. יום אחד, אולי אפילו נהיה חברים, נשב על איזה בירה בפאב השכונתי, אולי אפילו יזמין אותי הביתה לשמוע תקליטים (כבר סיכמתי עם יקירתי שאם אני לא מתקשר כל 15 דקות, היא פורצת פנימה עם הטורקי).

תהיתי מה הייתי משמיע לו, שיאתגר אותו קצת מעבר לחרא הדאנסי שהוא מנגן בתור דיג'יי. אם זה היה היום, אני חושב שהייתי משמיע לו את Rainbow Arabia. להקה שנשמעת כמו חיבור של Gang Gang Dance, BLK JKS ו-M.I.A מה שמותיר את המאזין עם אלבום דאב-דאנס-ערבי-אפריקאי-טרופי. תענוג לאוזניים ופסקול שגורם לראש שלי לנוע קדימה ואחורה (כי הגוף, הוא כבר עייף). מסתבר שמאחורי המוזיקה המבריקה הזאת בעל ואישה שאחרי שלוש שנות נישואין החליטו שבמקום לקנות חרוזים אנאלים לתיבול הזוגיות אולי כדאי שיקליטו קצת מהמוזיקה שלהם במרתף הבית. לא החלטה רעה בכלל.

Rainbow Arabia – Holiday in Congo
Rainbow Arabia – Kabukimono

ואם זאת לא הייתה הקשת הערביה הייתי בטח מנגן לו קצת את My Toys Like Me, שיתפתל קצת בכורסא. עוד קוקטייל לונדוני שנשמע כמו כל כך הרבה דברים לפניו מאחוריו ומצדדיו אבל בו זמנית בעל טעם משל עצמו. למעשה, כל שיר בתוכו הוא קוקטייל חדש. טריפ הופ פוגש טויטרוניקה וגזזת מוזיקלית כללית (ולמאותגרים ז'אנרית: דמיינו את מרטינה טופלי בירד משחקת טטריס). אני חושב שאזמין אותם לדיג'יי סט ביומולדת שנה של הבן שלי.

My Toys Like Me – Barnaby
My Toys Like Me – Superpowers
My Toys Like Me – Sweetheart

* רק למען הסר ספק, אני עדין אוהב את מוטי דניאל בכל ליבי.

עם כיסוי 9

2009-09-11T00:40:00.001+01:00

עם כיסוי 8

2009-09-10T10:37:00.002+01:00

שניה רגע עם הכיסויים, יש פניה לאומה

2009-09-09T22:21:00.003+01:00

עם כיסוי 7

2009-09-08T08:26:00.000+01:00

עם כיסוי 6

2009-09-07T13:03:00.000+01:00

עם כיסוי 5

2009-09-06T13:55:00.001+01:00

עם כיסוי 4

2009-09-05T01:26:00.001+01:00

עם כיסוי 3

2009-09-03T09:59:00.001+01:00

עם כיסוי 2

2009-09-01T12:25:00.003+01:00

דם, יזע, דמעות ואהבה

2009-08-31T00:17:00.000+01:00

כבר שבועיים שאני מנסה לכתוב את הפוסט הזה, הייתי זקוק לכמה ימים בשביל למצוא את המילים. אני חושש שכשלתי. כל מאות ההופעות שראיתי לא היו הכנה לזה. מסתבר שיש הופעות ויש הופעה של פרל ג'ם. הופעה שהשאירה מאחור כל אחת אחרת שאי פעם הייתי בה עד שאין טעם בכלל להסתכל אחורה – אפילו הופעות מושלמות כמו אלו של לאונרד כהן, רדיוהד, פורטיסהד וארקייד פייר נראות בהשוואה כמו פריטת אקורד צורמת על גיטרה לא מכוונת.
התרגשתי בימים שלפני. התרגשות בוגרת כזאת, לא חסרת גבולות אלא עמוקה ומלאת נסיון – משהו טוב עומד לקרות, אני יודע. ביום ההופעה, אפפה אותי תחושה מוזרה של השלמה. הייתי נטול ציפיות, לא היה לי חשוב מה עומד לפני. אני חושב שזאת אהבה, אהבה לא אנוכית, נטולת תנאים. ב-O2 Arena גיליתי שהקהל מורכב מיותר מבוגרים מאשר צעירים. לא ידעתי לאיזה אחד מהמחנות אני משתייך אבל באותו ערב לתהיה הזאת לא הייתה שום רלונטיות.

The souless pop-machine that is the O2 became for one night only the most intimate, most inspiring venue I've been at. By the end of "release", every hair on my body was bolt upright. And they stayed that way for 3hrs. Utterly, utterly flawless. (qthemusic.com)

העובדה שהם מופיעים כל כך מעט באירופה וכל הופעה סולד אאוט בדקות (14, ליתר דיוק), הופכת כל הופעה שלהם לתחושת זכות אדירה. אפילו בלונדון בה הגישה הרווחת להופעה שהפסדת היא לא-נורא-אתפוס-אותם-בסיבוב-הבא-בעוד-שנה-לכל-היותר, הייתה התרגשות באויר. לא רק שלי. אנשים החליפו מבטים מצועפים וחיוכים של אושר עוד לפני שהתחילה ההופעה. זאת לעולם תהיה האינטרפרטציה שלי, אבל אני מוכן להשבע שבאותו הערב, כל מי שהיה נוכח שם חלק את ההרגשה הזאת. אהבה.
אחרי דקות ספורות למדתי שהבחור שעמד לידי היה בן 33, שני ילדים, בא עם אחותו להופעה. פעם שלישית שהוא רואה את פרל ג'ם. התרגש בשבילי שזאת הפעם הראשונה שלי. כל הערב קנינו בירות אחד לשני בתורות ואפילו לא שאלנו אחד לשמו של השני. הוא לא הפסיק להתייחס לאדי וודר בתור "אלוהים". אני אישית חושב שאדי וודר הוא האב, הבן ורוח הקודש.

כשמי שהיה הגורו המוזיקלי שלי כשהייתי נער שמע את הקול של אדי וודר, בפעם הראשונה שלשם שינוי השמעתי לו מה אני אוהב, הוא קימט את המצח ואמר בדאגה "אם הוא ימשיך לשיר ככה, עוד עשר שנים לא ישאר לו קול". שמונה עשרה שנים חלפו מאז והקול של אדי וודר לא השתנה אף לא בגוון העדין ביותר. הוא עדיין מרעיד את נימי נפשי. אבל זה הדבר היחיד שאספר על הסאונד, התאורה או כל פרט טכני אחר. באותו אופן שמאמינים לא בוחרים את המקום בו יתפללו על פי יופיים של הויטראז'ים, אין סיבה לספר על התפאורה בהופעה. הרי מדובר בחוויה דתית לכל דבר. כן – אמוציונלית, סוחפת, כובשת לא שכלתנית, חסרת מודעות עצמית – דתית.

Redeemed my faith in humanity. Too many times soulless, money hungry 'musicians' come and lip-synch their way through sets......then there's a concert like the one played by Pearl Jam at the O2...from the heart...all blood, sweat and tears....a group of guys at one with their music, their talent and their audience. Has there ever been a better concert at the O2? All acts following this have a lot to live up with. Wonder if it's even worth trying. (qthemusic.com)

והסטליסט, שעתיים וחצי של קפיצה בין אלבומים ושירים שכל אחד מהם קשור בזכרון ספציפי ותקופה בחיים. אפילו שירים מ-Yield, שגרם לקרע העמוק בינינו. כמו מכונת זמן רגשית, ביקור בכל כך הרבה זכרונות שלא ידעת שעוד קיימים בי. איך אפשר שלא להתרגש עד דמעות? והקאבר המופלא ל-Love, Reign O'er Me, מי האמין שאזכה לראות אותו בהופעה? (נראה שכל קאבר שפרל ג'ם עושים ל-The Who מתעלה על המקור).

Anyone else go? Unbefuckinlievable. They played a marathon 2.5 hour, double encore enormo-set of killer tune after killer tune after killer tune. I've been to some arena/stadium gigs in my time, but I've NEVER witnessed an atmosphere like that in a venue of that size before. Not Springsteen, not Oasis, not Metallica...none of 'em. (Drowned in Sound)

לפני שלוש שנים כתבתי שהם לא מזיזים לי יותר. לראות אותם בהופעה היה כמו לראות את האקסית שלך ולהבין בן רגע שאף פעם לא הפסקת לאהוב אותה (הערה ליקירתי: לא, אין זאת אנלוגיה לקודמתך, "המשמעותית"). היום אני מרגיש כמו קרמר, מתחנן בפני החברה שתיקח אותי בחזרה. כל מה שחשבתי שאיבדתי, עדין שם. כל מה שהנחתי שהשתנה פשוט היה רדום וחיכה לגירוי הנכון שיעיר אותו.
ואם אפשר, אסיים בקריאה נרגשת: "שוקי, באמא שלך, תביא כבר את פרל ג'ם לארץ!". ועד אז תחסכו כל שקל שאתם רק יכולים וטוסו לראות אותם, לא משנה איפה. לא משנה מה המחיר. חיים רק פעם אחת.

דם

יזע

דמעות

אהבה

עם כיסוי

2009-08-28T11:43:00.004+01:00

כשאוקרביל ריבר שחררו את אלבומם האחרון, The Stand Ins, הם קידמו אותו בעזרת ערוץ היוטיוב שלהם בו נתנו לאמנים שפגשו במשך עשר שנותיהם כלהקה לבצע גרסאות כיסוי לשירי האלבום.
כדי לחגוג את ההופעה שלהם בתל אביב, חשבנו שיהיה כיף לתת לחברינו המוזיקאים לבצע גרסאות כיסוי שלהם לשירים מכל הרפטואר של הלהקה וכך נוצר הפרוייקט המקסים הזה (והמון תודה לכל האמנים הנפלאים שהרימו את הכפפה והשתתפו).
בשבועות הקרובים עד ההופעה, יפורסמו קאברים נוספים ביוטיוב שלנו, watch this space.
גם לכם יש גרסת כיסוי? אל תתביישו, שלחו לנו אותה!

לי צלצלו הפעמונים

2009-08-16T00:20:00.005+01:00

בכל יום ראשון ב-10:30 בדיוק הפעמונים בכנסיה מחוץ לחלון ביתי מתחילים לצלצל בחוסר תיאום מופלא. צלצול ידני, עם חבורה של אנשים שמושכים בחבלי ענק המחוברים לפעמונים כבדים שנשמע כאילו יהדהדו לנצח.
בשבוע הראשון זה היה מאוד רומנטי, בחודש הראשון זה עוד העלה חיוך על פני בבקרים. אבל מאז זה הפך מטרד כמו שכן כבד שמיעה וחסר קוארדינציה שמנסה את כוחו בנגינה בחצוצרה. וכך בכל יום ראשון, אני נסחף למחשבות תיאולוגיות שחוזרות ומתעוררות בכל פעם שאני עובר לי אחת ממאות הכנסיות הנטועות מסביבי; כל זה בשביל העולם הבא? ההערצה, הסגידה, המסירות, האהבה – רק בשביל ההבטחה שאחרי שאמות הכל יהיה יותר טוב? או שמא רק לא יהיה כל כך נורא?
מרתק איך הקונספט הזה תפס כל כך טוב. ברכות לאיש המכירות שעלה על הרעיון השווקי בפעם הראשונה. אם נניח לרגע את כל עניין האמונה בצד ונתרכז רק בחיים שלאחר המוות, אני חייב להודות שהמחשבה בלבד על האפשרות הזאת גורמת לי לחלחלה. עוד חיים אחרי אלו? מה, זה לא נגמר אף פעם? זה כמו צפיה בסרט, משובח ככל שיהיה, הדבר האחרון שאני חפץ מיד אחריו בו הוא לצפות בסרט נוסף. כל כך מתיש. הכל שוב? מההתחלה? במקום חדש? אני חושב שאני אוותר, תודה.
אם יש משהו שאני מצפה לו במוות זו השלווה, השקט שבלא להיות יותר. הנה, המוות נראה פתאום מפחיד פחות. כמה החיים הופכים נעימים, כמה העייפות הופכת מתוקה, כמה הרעש הופך מרתק.
אני חושב שגם Tweak Bird הבינו את זה. שני אחים. תופים. גיטרה. שירה גברית בקול נשי. אי.פי אחד של שבעה שירים קצרים במיוחד עם עטיפה שנודדת בין אבהות רד-נקית לפדופילים מחבקי עצים. שילוב של Black Keys עם Pearls and Brass והרבה פסיכדליה מהסבנטיז. כמה טוב שמישהו עוד מצליח לגרום לגיטרה ותופים להיות ערומים וחוצבים כמו שהם יכולים להיות. הרוח הגבית שהשניים האלה נתנו לי בשבועות האחרונים גרמו לי להרגיש שאני רץ בעודי הולך ועף כשאני שוכב לישון. לרגעים קצרים הם לקחו אותי אל מקום בין העולם הזה לעולם הבא, שם דווקא לא היה אכפת לבלות קצת יותר זמן.

Tweak Bird – Shivers
Tweak Bird – God Help Us
Tweak Bird – Spaceships

מדיום וול פולק

2009-07-28T00:39:00.001+01:00

כשאתה מוצא את עצמך עושה ברביקיו בגשם קיצי מרענן אתה מבין ששום דבר הוא לא מה שהיה פעם. העולם כמו שאתה מכיר אותו השתנה ואתה ביחד איתו. לפעמים שומן עסיסי שנוטף על גחלים לוחשות זה מה שמעודד תובנות. חזיר שלם היה צריך להטחן וחתיכות קטנות ממנו להעטף בניילון בשביל שהאסימון הקוסמי הזה יפול. ואני? אני בסדר עם זה. נעים לי. גם עם החזיר וגם עם הגשם. כל מה שנשאר לי הוא לתבל את הארוחות בפולק של קיץ והחיים שלי יפים.

Forest Fire הם אלה שנתנו לי השראה בעודי מנסה להדליק את הגחלים (טוב נו, לא באמת אני הדלקתי אבל ההשראה עדין הייתה). פולק-רוק עצל, כמעט מרושל אבל מלא רגש. לו ריד היה גאה בהם. גם בוב דילן. למעשה, סיכוי סביר שהוא כתב להם את השירים. למרות השוני בין הקטעים באלבום הבכורה שלהם, Survival, הם מצליחים להתמזג אחד לתוך השני במעין עייפות וכבדות נעימה שכזאת. כוס הויסקי האחרונה לסגור את הערב.

Forest Fire – Slow Motion
Forest Fire – Through My Gloves

האלבום של Here We Go Magic, נדחק הצידה לפני כחודשיים-שלושה אחרי שהתוייג כהחמצה. יותר מדי קטעים אינסטרומנטליים פסיכדליים מתישים וצליל בעייתי הרגישו כמו אלבום חצי אפוי. הכל השתנה כשראיתי הופעה חיה שלהם. כמו ההבדל בין נתח בשר חי לסטייק עשוי מדיום. פתאום הכל נכון, הסאונד נפלא, השירים מרתקים והבסיסטית והקלידנית מעוררות תאבון לא פחות. אם נדבוק במטאפורות מעולם הגחלים, גם פה, הכל תלוי בהגשה. אם יש לכם את היכולת כמעט ולחוש בטעמו של הסטייק על קצה לשונכם כשאתם רואים פרה באחו, השירים הבאים בשבילכם.

Here We Go Magic – Fangela
Here we Go Magic – Only Pieces

ואחרי ארוחה מדושנת שנשטפה בבירה ותובלה במוזיקה איכותית הייתי מוכן ללכת לראות את Strange Folks בהופעה חיה. בפעם השלישית בחודש האחרון. אבל להם עוד יגיע פוסט משל עצמם.

לא המדינה, הגבר

2009-07-25T12:53:00.006+01:00

זה כנראה הקיץ הלונדוני הנפלא הזה שלוקח אותי למחוזות מוזיקליים שבדרך כלל לא הייתי מוצא עצמי פוסע בהם. ואולי מספיק אלבום אחד ממכר ודי.
Portugal. The Man (הנקודה במקור) הוציאו אלבום חדש והתאהבתי בו משמיעה ראשונה. אין לי מושג איך מצליחה להקה מווסילה, אלסקה לגרום לשמש לטפטף עלי (קחו אותי לסופרפארם!) ולשיער שלי להתנפנף כאילו סלון ביתי הוא מכונית פתוחה הדוהרת בכבישיה של קליפורניה.
על אף שם האלבום, The Satanic Satanist, שמרמז על תוכן אלים והעטיפה המטרידה במיוחד, מה שממתין בפנים הוא ההפך הגמור. אמנם לא פופ דביק, אבל מוזיקה מדבקת במיוחד שגוררת אותי שוב ושוב לסינג אלונג. משהו שנשמע כמו בלנד מאוד מוצלח של Yeasayer, Mother Love Bone ו-Jefferson Airplane ברגע של אופטימיות שיגרום לטלטאביז להראות מאנים-דיפרסיביים. כן, טלטאביז.

Portugal. The Man – People Say
Portugal. The Man – The Woods
Portugal. The Man – Guns and Dogs

נאצים vs. באסים

2009-07-24T01:59:00.009+01:00

מאז הדיג'יי סט של נוטוויסט בשבוע שעבר אנשים לא הפסיקו לשאול אותי אם אני יודע מה היה הקטע בעברית שמרטין גרטשן (Acid Pauli) סימפל. מסתבר שמדובר בראיון של תמיר אלברט ברדיו, איפשהו בשנות השמונים המאוחרות, בו הוא מתלונן על כך שאין באסים ברדיו בארץ וגם במועדונים וכנראה שהסיבה לכך היא שמישהו לא רוצה שאנשים ישמחו.
בארוחת הערב לפני הסט, מרטין, שהתוכן של הראיו סיקרן אותו לחלוטין, שאל אותי בשיא הרצינות אם זה אכן נכון שהמדינה מנעה מהרדיו וממועדונים לנגן באסים ואם זה עדין ככה היום. עניתי לו כמובן שלא היו דברים מעולם ובשונה ממזרח גרמניה, ישראל בשנות השמונים הייתה מדינה נאורה ופתוחה (זה רק לאחרונה שהפכנו נאצים מסריחים). האמת שיותר מהכל אני רוצה לשמוע את מה שיש לתמיר אלברט לומר על הקטע הזה והרפרנס ההזוי אליו.

למי מכם שלא היה שם, הפסדתם רגע היסטורי – זאת הייתה הפעם הראשונה שהאחים אייקר פרצו עם שירים לתוך הדיג'יי סט של מרטין ולא רק זה, זה גם היה אחד מהסטים הכי מחוננים שיצא לי לשמוע בחיי. ואם לא הייתם שם וגם לא פקדתם את ההופעה, הפסדתם את אחת ההופעות הכי טובות שנראו בארץ. אני יודע, אני לא יכול להגיד את זה, זה לא אמין. אל תסתפקו במילים שלי, תקראו את מה שמיכאל רורברגר כותב (ועוד שלל ביקורות נלהבות נוספות בתחתית העמוד). אם יורשה לי רק משפט אחרון, רק בכדי שלא אשמע עוד תלונות בנוסח "איזה בעסה שלא באתי להופעה, דווקא רציתי", עשו לעצמכם טובה ובואו להופעות שלנו. כל אחד ואחד מהאמנים שאנחנו מביאים נבדק בהופעה ואלא אם כן הוא קיבל הרעלה מאיזה חומוס מקולקל או כוויות מדרגה 2 מהשמש התל אביבית, צפויה לכם חוויה היסטרית.
עד כאן לפרומושן עצמי, ממחר חוזרים פוסטים על מוזיקה (והעובדה שנעלמתי מכאן מעידה על כך שכדאי לכם להתחיל ולחסוך כסף לעוד הופעות...)

About the Bass – excerpt from an interview with Tamir Albert

דני דין בארץ האבות

2009-07-03T10:36:00.009+01:00

תמיד פינטזתי שכשאהיה לי ילד, כל טיול איתו בעגלה יהיה לחיות סצינה מאיזה צ'יק פליק שבה בלונדיניות חטובות ושופעות (שמשום מה תמיד הולכות בזוגות או שלשות) יעצרו אותי כל כמה מטרים בהערצה לילד ואיזו קריצה לאבא שמאשרת לו שהוא yummy daddy.
המציאות, כמו תמיד, דלוחה, אפילו יותר ממה שציפיתי. במקום יחס מועדף שקצת ילטף לי את האגו נתקלתי בתופעה מרתקת – אף לא הבחורה הפיסחת ביותר שולחת מבטים לעברי. לא יכולתי שלא להסביר לעצמי שבעצם מדובר בנימוס ולמעשה כל אותן בחורות שבחרו לא להעריץ אותי באותו היום בסה"כ מנסות שלא לפגוע בכבוד המשפחה שלי וחוששות שמא מטרים מאחורי אורבת יקירתי עם אלת בייסבול שתרסק את גולגולתיהן בחבטה החלטית אחת. הסברה האחרת הייתה שהן שם אבל אני פשוט לא רואה אותן כי אני מרוכז מדי באיש הקטנטן והמרתק שנמצא בתוך העגלה שלא מפסיק לחייך אלי.
כשחלקתי את התסכול עם הבוס, הוא ענה בפשטות: "welcome to 'The Invisibles' club" ובמשפט אחד קצר פסל את כל התאוריות שלי מכל וכל ושלח אותי להתמודד עם עובדות החיים החדשות. את הבשורה בחרתי לעכל בהסתגרות בביתי וחישוב צעדי הבאים. עוד מוקדם מדי למשבר אמצע החיים, אולי קצת מוזיקה חדשה תנחם אותי.

הזעקות שפותחות את האלבום של Cymbals Eat Guitars היו שחרור אדיר, למרות שכלל לא בקעו מהגרון שלי. להקות עם שם כזה, בדרך כלל מספקות סחורה בינונית במיוחד. כמה כיף שזה לא המקרה. הרביעייה מסטייטן איילנד (נשבר המונופול הברוקלינאי, הידד!) עושה אינדי-רוק שנשמע שילוב בין אנגלי לאמריקאי, אם להכללה שאמרתי בכלל יש תוקף בעולמנו. מה שזה לא יהיה, זה עובד. קשה להאמין שהילדים האלה סיימו תיכון ב-2006 והוציאו את האלבום הזה לבדם. הטעם הבוסרי הזה כל כך מורגש, לא בגסות אלא בתחושת ראשוניות שעולה ממשהו שכבר שמעת עשרות שכמותו. מסתבר שאפילו פיצ'פורק נתנו להם ציון שערורייתי והמלצה חמה (לפני 4 חודשים?! ג'יזס, אני בפיגור רציני).

Cymbals Eat Guitars – And the Hazy Sea
Cymbals Eat Guitars – Wind Phoenix

מהצד השני של האוקיינוס, בלידס, Grammatics שחררו את אלבום הבכורה שלהם. אם תרצו, הם יכולים להמנות יחד עם אוסף של להקות בריט-רוק אחרות בעלות סולן מאנפף ורוק שכמעט ואפשר לרקוד. בימים כתקנם הייתי עשוי לתעב אותם מחמת מיאוס, אבל המורכבות המוזיקלית, והעושר של ההפקה אמרו לי שבינות כל הזבל שצף בממלכה, יש פה משהו ששווה האזנה נוספת. כמות הלהיטים הפוטנציאליים שיש באלבום הזה מפחיד והיפה הוא שלא ניתן לפסול אף לא אחד מהם כממתק קיצי שיתפוגג עם הגשם הראשון. קצת Foals, קצת Friendly Fires, קצת Smiths (האמנם?) וקול שני נשי ששובר את הגבריות המחורבנת הזאת שחולשת על כל השוק הפטריארכלי הזה. איכות זה לא מילה גסה. הנה שני הקטעים שפותחים את האלבום, כמעט כל צמד קטעים אחר היה עובד באותה המידה.

Grammatics – Shadow Committee
Grammatics – D.I.L.E.M.M.A

ובחזרה לאמריקה. יכול להיות שזה רק בראש שלי, אבל מאז ש-Fleet Foxes הפכו להיות מה שהם, נשמע שגל להקות אומרות לעצמן "היי, אבל גם אנחנו יודעים לעשות פריק-פולק מקסים שכזה" והופ, רוכבות על זנב ההצלחה כמו קטנוע אחרי אמבולנס שמפלס דרכו בכביש פקוק. Local Natives היא כנראה אחת היחידות מאלה שנראה שיצליחו לא רע בזכות עצמן. אחרי שעלו לכותרות בעקבות הופעות שמשכו לא מעט תשומת לב ב-SXSW האחרון, הם עומדים בפני שחרור אלבום הבכורה רק שעדין אין להם לייבל. מעניין אם ההייפ יאכל אותם או שהם אותו. אם נתרכז לרגע בהווה המוזיקלי שלהם, נשאר עם להקה הכי חמודה, קצת פחות דרמטית ומושלמת מהשועלים אבל נעימה לא פחות. אני עדיין תוהה אם הייתי אוהב אלמלא פליט פוקסס הקדימו אותם, אבל לא יכול להגיד שהזה מפריע להנות מהם.

Local Natives – Airplanes
Local Natives – Cards & Quarters
Local Natives – World News

חומות של תקווה

2009-06-26T21:55:00.004+01:00

20:30. כולם ישנים. אני במקומי הטבעי על הספה בסלון, מוכן לעוד ערב משמים. זכרון ההופעה המקולקלת והמקוללת של Gang Gang Dance שפקדתי עדין מטריד את מנוחתי. איזה בזבוז של ערב והכל בגלל מקלדת אחת תקולה. אני זוכר את הימים בהם ללכת להופעה היה עניין של הכרזה: "יש לי הופעה היום", "גם היום?", "כן, גם היום" הייתי עונה בנחרצות ויוצא את דלת הבית בטריקה החלטית. בימינו אנו, ללכת להופעה הפך להיות פשוט כמו להוציא ויזה לארה"ב לבין לאדן; תחנונים, הכנה מנטלות והבטחה לפיצוי הולם הם רק חלק מהתהליך של קבלת אישור מאם הבית.
בעודי יושב ומתרפק על זכרונותיי, חלפה מחשבה זדונית בראשי – אתה יכול לחמוק להופעה ולחזור עד חצות מבלי שאף אחד ידע. "איך אתה מעיז לחשוב על זה?" אמרתי לעצמי בעודי לובש את מכנסי הג'ינס. "לעזוב את יקירתי ויוצא חלציי לבדם? בלי דמות גברית שתגן עליהם מפני העולם האכזר?" סלדתי מעצמי תוך כדי קשירת שרוכי הנעליים שלי. "אתה צריך להתבייש שאפילו העלת את זה על דעתך" נזפתי בי וסגרתי את דלת הבית מאחורי בשקט ששמור לחתולי רחוב.
יצאתי מהטיוב והצצתי בטלפון. עדין אין שום הודעה נוזפת, מצויין. הגעתי בדיוק בזמן לחימום השני. "תעשו את זה קצר, אין לי את כל הלילה" אני ממלמל לעצמי. אבל אז עולה לבמה בחור שמנמן, מזוקן וממושקף בג'ינס אדום וחולצה אדומה שעליה כתוב "Pobody is Nerfect" – האנטיתזה לפרונטמן של להקה בכל רמ"ח איבריו, מה שכמובן גורם לי לחבב אותו באופן מיידי (בפעם האחרונה שזה קרה זה היה עם הוט צ'יפ אי שם בימים שהם היו אנונימיים מספיק לחמם את גולדפראפ). אחרי 10 דקות על הבמה, חיבבתי גם את המוזיקה שלו וקיוויתי שיקח את כל הזמן שבעולם. Grosvenor הוא Rob Smoughton, חבר לשעבר בהוט צ'יפ (הא!). בשונה מלהקת האם, המוזיקה שלו היא גרסה עדכנית לפיל קולינס, ג'ו גקסון, פול סיימון ושאר פופ אינטיליגנטי תוצרת שנות השבעים-שמונים. לא עוד רטרו אלקטרו אלא משהו מרענן לחלוטין שאני מאמין שעוד לא יצא לי להתקל בו, וודאי לא באיכות כזאת. והנגנים שלו, איזה תענוג – סולואים ארוכים של סקסופון, קלידים מרחפים ובסיסט שגורם להכל להשמע הדוק הדוק. אחרי חצי שעה מזה, הרגשתי פתאום את חדוות ההופעות החיות, שנקברה לאחרונה תחת ערימה של חיתולים משומשים וקופסאות ריקות של טיק אווי, זורמת שוב בעורקים וממלאה אותי מחדש.

Grosvenor – Nitemoves

אבל לא בשביל זה הפקרתי את המשפחה. אלה The Chap שפיתו אותי אל הצד האפל. כבר פיספתי אותם יותר מדי פעמים, בכל פעם במקום איזוטרי אחר ומי יודע מתי יופיעו שוב. אני לא בטוח שהזכרתי אותם פה קודם אבל האלבום האחרון שלהם, Mega Breakfast, היה אחד האלבומים שהכי אהבתי כבר שנים. פאוור-ארט-פופ© מלא השפעות מכל הבא ליד, שופע הומור, לא דומה לשום דבר ששמעתי קודם לכן, מדבק בצורה מדאיגה ומרקיד, כמה שהוא מרקיד.
ועכשיו רק נשאר לבדוק מה הם מספקים בהופעה. למעשה, מספיקה תמונה אחת של חברי הלהקה בשביל לנחש איך זה ירגיש לייב. אל מול קהל מצומצם אך נאמן עולים שלושת הגברים (הצלע הנשית בחופשת לידה. האירוניה...), ומתמקמים איש איש בעמדתו. הסולן מתקרב למיקרופון ומסביר: "זאת אותה הופעה שאנחנו עושים כבר שנתיים. אנחנו כבר ממש טובים בה". חצי חיוך טרום מוזיקלי נמרח על פני, שהופך לחיוך מלא ונלהב כשהם מתחילים לנגן. כמה נדירות הלהקות שהנונסנס שלהם גם מבריק מוזיקלית. כשהקטע הראשון מסתיים, הסולן מכריז בפסקנות רצינית: "That was excellent". מת על ההומור שלהם. לפני שהם ניגשים לשיר הבא, הגיטריסט לוחש למיקרופון " This song is about getting lost in the woods while looking for the woman you love". לכשעצמו אין שום דבר מצחיק במשפט (אם מתעלמים מהעובדה שהשיר מדבר על משהו אחר לחלוטין) אבל כשהוא חוזר שוב על אותו המשפט לפני השיר השלישי, הרביעי והחמישי, זה הופך להיות קאצ' פרייז שאתה רק מחכה לשמוע שוב. הדקויות של ההומור שלהם לא עוברות בכתיבה, אני בטוח. שלא לדבר על העוויות, הפרצופים, ההעמדות לשירים, ה-freezים והנוכחות ההזויה שלהם על הבמה. החשוב הוא שכל אלה לא באו כדי למשוך את תשומת הלב ממוזיקה בינונית אלא רק להעצים את החוויה. וככה זה ממשיך, הם מנגנים אדיר, קורעים את כולם מצחוק תוך כדי עד שאפילו אחרוני הציניים מבינים שמדובר באנשים הכי מאגניבים שהם יפגשו בתקופת חייהם. האנטיתזה הזאת שהם מהווים לכל סצינת המוזיקה הלונדונית הופכת את האנשים האלה מעוד להקה שאני אוהב לכמעט גיבורי תרבות, שנראה כאילו כל מה שהם רוצים הוא להשאר הרחק מכל אור הזרקורים ולהמשיך לעשות את השטויות שלהם, מדי פעם אפילו על במה, כשהם לובשים מכנסי התעמלות קצרים.
לקראת סוף ההופעה, כינור וויולה בלויים, שעומדים בצד נטושים מאז תחילתה, נכנסים לשימוש. והכל בשביל קטע אינסטרומנטלי אחד, שכולו אילתור אחד ארוך שבו הגיטריסט והבסיסט בועלים את הכינור והויולה בהתאמה. מיתרים פוקעים, קשתות מתפרקות והצ'אפ מצליחים להוציא תחת ידיהם המוטרפות, צלילים צורמים שהופכים להיות חגיגה לרגליים. בכל קונסטלציה אחרת, זה היה השלב שהייתי פורש מחמת כאב ראש, אבל הפעם זאת הייתה פסגת ההופעה.
יצאתי מההופעה טעון באנרגיה שלא התפוגגה כל הדרך הקצרה הביתה. כשנכנסתי לחדר השינה, כולם עדין ישנו אבל לא יכולתי להתאפק והערתי את יקירתי כדי לומר לה כמה שאני מעריך אותה שנשארה לבד רק בשביל שאוכל ללכת להופעה. "על מה אתה מדבר? איזה הופעה?" היא שאלה מנומנמת. "כלום, כלום... שום הופעה... את חולמת. ראיתי משהו בטלויזיה. הייתי פה בסלון כל הזמן. באמת.".

The Chap – Proper Rock
The Chap – Ethnic Instrument
The Chap – Fun and Interesting

How un-Zero7-ish of them...

2009-06-26T10:50:00.001+01:00

!להתראות, נוטוויסט

2009-06-23T01:03:00.001+01:00

צופה אל הבאות

2009-06-13T21:58:00.002+01:00

בעודי צופה בערימת האלבומים שעדין לא האזנתי להם תופחת בקצב מסחרר אני תוהה אם לשמוח שלפחות אני מעודכן מספיק בלמה עלי להקשיב או להשבר ולהודות שאין שום סיכוי שאגיע לשמוע אותם השנה. תחושת הידיעה הזאת שהתחיל תהליך הדרגתי שאי אפשר להמנע ממנו ובסופו אמצא עצמי מפסיק לגלות מוזיקה חדשה, מעיקה כמו הידיעה שביום מן הימים אני עומד למות. זה עוד לא לגמרי פה, אבל אני מצליח לדמיין את זה ואני שונא את מה שעולה בעיני רוחי. עכשיו אחרי שגרמתי גם לכם להרהורים אקזיסטנציאליסטיים ולהזיל דמעה ניהיליסטית, אולי, ממש כמוני, תתנחמו בכל זאת בקצת ריליסים חדשים?

Zero 7 היקירים מוציאים אלבום חדש עם עטיפה עלובה משהו העונה לשם העלוב משהו Yeah Ghost. הקטע הראשון ששוחרר מתוכו לא מבטיח כלום, לטוב ולרע. אחרי כמה וכמה האזנות, אני לא בטוח שאני אפילו זוכר איך הוא נשמע, אבל עוד מוקדם מדי לשלוח אותו לפח. מה זה מלמד אותנו? ממש כלום, אבל משהו בי סומך עליהם שהם לא הוציאו תחת ידיהם משהו חצי אפוי.

Zero 7 – Everything up Zizou

בערך באותו הזמן הדנים האהובים עלי בעולם, Mew, מוציאים את No More Stories…, עם עטיפה שאני נאלץ להודות שמפחידה אותי. אני בטוח שלילה אחד כשאקום לשתות משהו, היא תחכה לי במטבח עם סכין לחם ביד, צ'אקי סטייל, ותנסה לחסל אותי. מה קורה שם בכלל? זה פרפר? ליצן? ביצה? ואיך יכול להיות שאני מפחד מעטיפה? אני חייב לדבר על זה עם הפסיכולוג שלי. הקטע הראשון מהאלבום לעומת זאת, מדגים שוב את המימרה הנושנה – אל תשפוט אלבום לפי העטיפה הקריפית שלו. אלוהים אדירים, איזה שיר פגז. בשמיעה ראשונה חשבתי לרגע שמיו התחברו לצד הגאה שבהם ועכשיו הם מכוונים לרחבות ריקודים הומות. אבל לא, זה לא המקרה. אני מהמר שהאלבום הולך להיות הקפיצה הגדולה הבאה שלהם מהאינדי אל לב המיינסטרים ודי במהרה אל תוך הופעות אצטדיונים. מארק מיי וורדס.

Mew – Introducing Palace Players

ולסיום Nouvelle Vague, חוזרים עם אלבום שלישי. אותו שטיק, עובד לא רע בכלל, למרות שעוד לא החלטתי אם אני אוהב את האלבום מספיק. בהופעות חיות, דרך אגב, שרה איתם בחורה בשם Deah (הסולנית של ה-The Love Gods) שעליה נאמר "ימבמבולה? מי זאתי?" ליטרים של ריר נספגו בחולצותיהן של גברים מחורמנים ונשים מחורמנות לא פחות בערב ההופעה. ולמרבה ההפתעה היא גם זמרת נהדרת.

Nouvelle Vague – So Lonely :: Police cover

אם למישהו מכם הפוסט הזה מביא את חדשות יום האתמול, אני מקווה שתמצאו רחמים בלבבותיכם לסלוח לי. הזמן, הפך למצרך יקר, כזה שגם כסף לא קונה, ועל אף שהפוסט נכתב ביום חול, רק בשבת מצאתי את הדקות הפנויות לפרסם אותו. נכון שלא נורא?

פועל שחור של היצירה שלו

2009-05-31T18:59:00.001+01:00

באופן רגרסיבי

2009-05-22T18:23:00.000+01:00

בתקופת ההעדרות שלי מהבלוג גיליתי שאין צורך בטיפולי היפנוזה או מדיטציה עמוקה בכדי לחזור לילדות. ישנו מתכון מיידי הרבה יותר, אך השמרו לכם, לא אוכל לקחת אחריות על תוצאותיו. כל מה שעליכם לעשות הוא להזמין את הוריכם להתגורר אצלכם למשך 10 ימים, לא יותר. בתוך ימים ספורים (אם לא שעות ספורות), כל אחד ואחד מכם ילבש מחדש את תפקידו במארג המשפחתי ולפני שתבינו מה הכה בכם, שוב תהיו בני 16, גרים בבית הוריכם ותשלפו ציפורניים וחרבות על כל צעד ושעל. אל תטעו, אין אף לא שמץ של דמיון לביקור בבית ההורים אחרי שעזבתם אותו, אפילו כזה שכולל לינה. מדובר בלהכניס את זוג האנשים היקרים האלה אל תוכם ביתכם שלכם, פינתכם, מבצרכם שיצרתם לכם כדי להחבא מפני העולם שבחוץ. ודי במהירות, כל שגרת החיים והדברים שעושים את החיים שלכם שלכם מתחילים להתפוגג. מישהו מזיז את הגבינה שלכם. אבל לא רק אותה – גם משחת השיניים והנעליים כבר לא איפה שאתם תמיד מניחים אותם. ויחד איתם עוד דברים נוספים שלפעמים לוקח ימים לגלות. הידיעה שמשהו השתנה היא זאת שמטריפה. וזה לא נגמר בזה – שאלות כמו "איך אתה לובש טי שירט בקור הזה?" ("קיץ עכשיו, אמא"), "מתי אתה חוזר?" ("לא באמת שאלת את זה, נכון?"), "סע בזהירות" ("אני לוקח את הטיוב, לעזאזל!") נזרקות לאויר כמו נעליים על מנהיגי העולם החופשי. ואם כל זה לא מספיק, תוסיפו את חווית הפפראצי שמתעדים בסטילס ווידאו את הנכד החדש שלהם ויחד איתו כל צעד ושעל שאתה עושה מהשניה שבה אתה קם טרוט עיניים מלילה מתיש ועד לרגע שמגיע אחד נוסף. !!!Serenity now.
הנה כמה דברים שעוזרים לי לאחרונה לאסוף את רסיסי חיי ולשמור על בריאותי הנפשית.

אחרי שכל צוות מונוקרייב צעק עלי שאני איש טיפש במיוחד כשעניתי "לא ממש טרחתי להקשיב לו" לשאלה "האם אהבת את האלבום החדש של Gomez?", לא נותרה לי ברירה אלא לשבת ולהאזין לו ברצינות. בשמיעה הראשונה, כמעט וגלגלתי אותו במורד במדרגות לכיוון פח האשפה וכבר תכננתי לחזור עם אצבע אמצעית קפוצה מנופפת אל מול פניהם של רנן ואורלי. היה חסר לי egde באלבום, כזה שיבדיל את מה שאני שומע מעוד אלפי להקות אחרות. מדהים כמה אנו הופכים חסרי סבלנות למוזיקה. אבל דווקא חוסר האדג' הוא מה שהחזיר אותי לאלבום לשמיעה שניה, הייתי זקוק למשהו רגוע שלא ידרוש יותר מדי ממני ואז, החל האלבום להפתח. הם מוכשרים האנשים האלה. כל צליל במקום. כל שיר מושלם. בין אם אלה שירים שנשמעים כאילו נכתבו לפרק סיום של סדרה אמריקאית, שירי פופ פסיכדליים, בלדות פולקיות או שירים בהם רוחה של פרל ג'ם, לא פחות ולא יותר, נחה עליהם. זה מסוג האלבומים שאני אוהב נגד כל הסיכויים וזאת כנראה הסיבה שאני לא מפסיק להקשיב לו שוב ושוב ושוב. שימו את הציניות בצד לשניה ותקשיבו, מחכה לכם חוויה נפלאה.

Gomez - Win Park Slope
Gomez - Airstream Driver

ואם כבר נכנסתי למוד הרכרוכי הזה, Joker's Daughter היא עוד מישהי שבימים כסדרם לא הייתם שומעים את קולה בוקע מהרמקולים שלי. פולק נשי רך וחמוד מדי אף פעם לא עשה לי את זה, אבל ההפקה של Danger Mouse והעובדה שהקול שלה הזכיר לי את Giulia Tellarini (נו אתם יודעים, ברסלוווונהה...) קנו אותי. גובלינים, קרוקודילים, קנקן תה צהוב ואפילו עוגיות Jaffa הופכים את האלבום הזה להליכה על הגבול הדק שבין חלום לסיוט. בדיוק המקום בו אתם רוצים לצעוד לפני השינה.

Joker's Daughter – Worm's Head
Joker's Daughter – The Bull Bites Back

איפשהו ב-2005 יצא אלבום בכורה יפהפה, מהסוג שנוטה להקבר תחת ערימות של אלבומים וקשה לזכור אותו אבל גם אי אפשר לשכוח. דבר דומה קרה גם ללהקה, Engineers שנעלמה אחרי אותו אלבום כאילו מעולם לא הייתה. 4 שנים אחרי הם חוזרים עם אלבום נוסף, Three Fact Fader, שממשיך מהנקודה בו הפסיק הקודם. קשה לומר שזה אלבום שציפיתי לו בכיליון עיניים, אבל ממה ששמעתי עד כה, עם או בלי הציפייה, הוא ימצא את עצמו מנוגן ערב אחרי ערב בשבועות אחרי שאשים את ידי עליו.

Engineers – Three Fact Fader
Engineers – Clean Coloured Wire

ויש גם אלבום שני שאני כן מצפה לו- זה של Little Dragon, ההרכב השוודי הנפלא של יוקימי נגאנו ואריק בודין (שמופיעים עם חוזה גונזלס). אין כמו הטריפ הופי הג'אזי שלהם; על פני השטח הוא לאונג'י ורך אבל אם תקשיבו טוב טוב תגלו שיש משהו מאוד מטריד – עצוב, קודר, חסר שקט – מתחת לחזות התמימה של המוזיקה שלהם. וזה ממשיך עם הסינגל החדש שהוציאו לקראת האלבום הבא. באופן די נדיר הם חיממו את טי.וי און דה רדיו בסיבוב האחרון שלהם בארה"ב ולפי מה ששמעתי מהם, יש סביבם באזז די חביב שם, בעוד בארצם מולדתם הם די אנונימיים. לך תבין.

Little Dragon – Fortune
Little Dragon – Blinking Pigs