מה הייתם אומרים אם היו מציעים לכם לעבוד חצי שנה ולהיות בחופש חצי שנה?

נשמע קסום? מלחיץ? מושך?

בילינו בקיץ שבוע במלון Nana Beach הקסום בכרתים היפה וגילינו שמאחורי החיוכים, ה"קלימֵרַה" בבוקר ו"קליספֶּרה" בערב, מסתתרים חיים מאד לא פשוטים. כרתים הוא אי של תיירים. בנוי כולו על שירותים, בילויים, פינוקים, אירוחים ליותר מ-2 מיליון תיירים שמגיעים לאי מדי שנה.

בין אפריל לאוקטובר האי שוקק חיים, ומה-4/11 (כמו בסיפור על נילס הולגרסן והאווזים, בעיר ששוקעת מתחת למים ל-100 שנה) – אין טיסות שכר, אין כמעט תיירים, האי נעצר. סוג של "חופש" אבל לא באמת.

אולי ראיתם בפוסט הקודם שהיה לי קשה רק לשבת "בטן/גב" בחוף הים, אז התחלתי להסתובב במלון, לשאול את הצוות שאלות ולהכיר על קצה המזלג את החיים בכרתים. זה היה מדגם לא מייצג, כי הסתובבתי כמובן באזורי התיירות – במלון, בחנויות, אבל מהשיחות שקיימתי ומה"מוזיקה" שעלתה מהם נולדו כמה תובנות שנשארו איתי.

רציתי לספר לכם את הסיפור של כרתים מהעיניים שלי – דרך שני אנשים יקרים שפגשתי ושוחחתי איתם קצת יותר לעומק מאשר עם האחרים. התחברתי אליהם מאד מהר איכשהו (לא מאד שגרתי בשבילי), ואם זו לא היתה מילה טעונה מדי הייתי אומרת שקצת התאהבתי בהם. הם הקסימו אותי בחזון האישי ובתפיסת העולם של כל אחד מהם (שונים מאד אחד מהשני – מיד תראו), בנועם האנושי ובפתיחות כלפיי – לשתף בסיפור חייהם מישהי שעוד שנייה נעלמת להם מהרדיוס.

ואולי דוקא בגלל ההצצה הרגעית הצליחו לשתף…

לוקאס, בעלים ומנהל חנות לדברי עץ

לוקאס מנהל ביחד עם אישתו שתי חנויות לממכר מוצרי עץ. חלקם מוצרי עץ זית בייצור אישי שלהם (תיכף אספר עוד) ורוב החנות עמוסה במוצרים מיוחדים שהם מייבאים מהודו, תאילנד ומקומות שונים ומיוחדים בעולם.

ברחוב החנויות הראשי בחרסוניסוס (העיר ה"גדולה" ליד מקבץ בתי המלון הגדול בו שהינו) החנות של לוקאס בלטה למרחוק. בין חנויות החולצות עם I love Creta ועוד קישוטים שבלוניים, פתאום ראינו חנות שונה, כולה מוצרי עץ מקסימים, קטנים, גדולים, שפשוט שאבו אותנו ואת הילדים פנימה.

הסתובבנו המון זמן ("אמא תראי איזה יופי!!") בין הפריטים השונים, ואז התחלתי לשוחח עם לוקאס. מהערה על היופי והייחודיות של החנות הגענו לשאלות על כמה שנים הוא כבר שם, וגילינו סיפור חיים שלם.

לוקאס ואישתו, בנו ואישתו של הבן, חיים חצי שנה באתונה וחצי שנה בכרתים. באתונה נמצא המפעל של המשפחה (עסק שלוקאס הקים כנראה לפני הרבה שנים… לא אמר בדיוק כמה), שם הם מייצרים מוצרים מעץ זית. באמת יצירות אמנות מיוחדות (אימצנו הביתה לוח שחמט מקסים מעץ זית). בחורף הם באתונה, עובדים על ייצור מאסיבי של מוצרים שהם משווקים לחנויות בכל כרתים ויוון.

בקיץ, הם עוברים עם הבן והכלה לחרסוניסוס, ושם – ברחוב החנויות הראשי, יש להם שתי חנויות – באחת האישה והכלה, ובצד השני של הרחוב, מרחק כמה מאות מטרים, לוקאס ובנו מנהלים את המכירות בחנות השנייה של המשפחה. בנו של לוקאס הוא האחראי על היבוא לחנויות – מסתובב בכל העולם לאתר מוצרים מעניינים במזרח, ולייבא אותם לחנויות של ההורים. ניסיתי להבין אם הם נהנים מהעשייה והיצירה.

לייצר דברים שונים וייחודיים.

לוקאס סיפר שבחצי השנה בכרתים הם עובדים מבוקר עד לילה, אבל מאד ממוקדים להביא משהו שונה, דברים ייחודיים מול הסביבה, לייצר דברים ייחודיים שמביאים ערך. נהניתי מאד מהשיחה עם יזם מקומי, שמצליח לפרנס את עצמו ואת משפחתו, בצורה יצירתית – ויצרנית, ובאמת להיות שונה ובולט.

אהבתי את חיפוש הייחודיות, את ההבנה שיש ערך להשקעה בשיטוט ברחבי המזרח, להזמנה המיוחדת של פסלים מעץ שהוא רכש בתאילנד (שניים מהם – הזמין שנה מראש). נהניתי מהחיבור המיידי לתפיסה ה"יזמית" שמחפשת מה חסר, מה יבלוט, מה יהיה שונה בנוף ה"שגרתי" מסביב. לעומת אחרים ששוחחנו איתם שדיברו על חצי שנה "מתה", הוא דיבר על פעילות במשך כל השנה – חצי שנה לייצר וחצי שנה למכור.

שאלתי אם לא קשה לעבור דירה כל חצי שנה, הוא ובנו הסבירו לי שהחיים ביוון קשים.

שמעתי את המשפט הזה מכל מי ששוחחתי איתו באותו שבוע. החיים ביוון קשים, כנראה לא רק בשנתיים האחרונות. כל אחד שמצליח לשרוד מחזיק חזק מאד את הכיסא ואת מה שהביא אותו לאותה נקודה – כדי לא לאבד את מה שכבר קיים.

קונסטנטינה – לכרתים בעקבות האהבה

קונסטנטינה פיתחה במשך שנים ביוון פעילות כקוסמטיקאית, ואחרי עשר שנים באה לחופש בכרתים, פגשה את אהבת חייה ועברה לכרתים. בגלל המעבר זנחה את הקריירה ועברה לעבוד במלון – Nana Beach, בדלפק הכיבוד (המבורגר, צ'יפס ושתייה כל היום, על חוף הים).

אשת שירות מופלאה

9 שנים שהיא באותו "בוּטקֶה", מחייכת 10 שעות ביום, מגישה משקאות לגרמנים, צרפתים, רוסים, פה ושם ישראלים. מנסה לתקשר באנגלית, קצת בשפות זרות והרבה בעיניים.

כשחיכיתי שקונסטנטינה תכין לחבר'ה שלנו את מזון הבריאות שלהם שאלתי אותה על התפקיד, אם אוהבת אותו. היא חשבה קצת ואמרה שכנראה שכן, אחרת לא היתה יכולה להיות בו כל כך הרבה שנים. אמרה שהיא נהנית מהשירות בסה"כ, אבל שזה קשה – חצי שנה בוקר עד ערב (לדעתי 7 ימים בשבוע). ראיתי גם אחרים בתפקיד הזה ואמרתי לה שהיא מאד נעימה ומחייכת – סה"כ לא פשוט כשיש אנשים לא תמיד מנומסים, נעימים או נחמדים.

כשסיפרה על שינוי הקריירה בעקבות הנישואים, שאלתי אם לא מתגעגעת / מתחרטת על עזיבת הקוסמטיקה. היא אמרה שהבעל הוא איש טוב וזה שווה את זה. אם הוא לא היה – אז היה לה חבל… אבל, זה תפקיד שמאפשר לה בחורף להיות עם הילדים במשך שנת הלימודים, וזה האיזון שיש להם בחיים.

גם קונסטנטינה סיכמה ש"החיים קשים ביוון". החיבור שלי אליה היה באמת לחום הזה. לעיניים שלה. קולטת את הצרכים של כל מי שמתקרב לדוכן שלה, עוד בלי שאומר מה רוצה – היא כבר מגישה.

הסיפור שלה השאיר בי סוג של עצב… על אישה שהולכת קצת לאיבוד שם. תחושה שיש הרבה יותר שהיא יכולה לתרום, לעשות, אבל החיים מגלגלים אותנו – ואנחנו מגלגלים אותם כמובן. ממנה היה לי פשוט קשה להיפרד. באנו אליה רגע לפני שהיינו חייבים לעזוב. לחיבוק וצילום פרידה. שתינו דיברנו על השמחה בהיכרות ההדדית – גם אם קצרה…

לא פוסט "גיוס" רגיל, אבל אולי אפשר להבין לאן לקחו אותי הרהורי כרתים (וחלק מהטיפים בסרטונים שהעליתי לפייסבוק וליוטיוב וכאן בפוסט הקודם ובאלו שיבואו הלאה). חשבתי הרבה על איך מגייסים, משמרים, מתגמלים ומעודדים עובדים בסביבה כזו. האם מספיק להניח שהם לא יעזבו? איך שומרים עליהם ברמת שירות גבוהה חצי שנה, וחצי שנה בלי כלום… חשוב להגיד שכל מי ששוחחתי איתו דיבר על זה שעובד במלון/בתפקיד כבר 9-13-25 שנים… חיים שלמים.

מאד אשמח לשמוע אם אתם חווים כאן בארץ מודלים של העסקה/גיוס דומים – בתפקידים "עונתיים". האם אלו הקשיים שאתם נתקלים בהם? קשיים אחרים?

"תלמדי את אמא שלי על פייסבוק" – זה מה שביקש ממני ילד בכיתה של בני לפני כמה ימים.

המשפט הזה מהדהד לי מאז אותו מפגש, והתחבר ברוב עוצמה השבוע, כששוחחתי עם עמיתה לתחום – שפועלת כבר הרבה שנים בתחום הגיוס. שוחחנו על הנושא של פייסבוק, השאלות – אם להיכנס לרשת, וההשלכות שיש לרשת על הילדים שלנו

וידאו-פוסט קצת מבולבל אבל קצר (והשתדלתי מאד – לעניין).

(אם אתם קוראים את העדכון הזה ב RSS – צריך להיכנס לבלוג עצמו כדי לראות את הסרטון)

על הסדנאות שלנו לגיוס ברשת: http://www.hrd.co.il/web-recruiting

אחרי כמה שנים בהן בעיקר כתבתי פוסטים, החלטתי לצעוד בעקבות אחותי האהובה והמוכשרת ובעקבות המלצות צוות יוג'ימדיה – אלופי יצירת המדיה בוידאו לאינטרנט, חברינו הטובים ג'יוואן ויואב, ולצרף מדי פעם גם פוסטים בוידאו.

והנה הפוסט הראשון שהסתובב לי בראש הרבה זמן – הסברתי בסרטון למה אני חושבת שמגייס/ת לא צריכ/ה להיות נחמד/ה – אפילו אם "לא נעים" לה. מאד אשמח לתגובותיכם – כאן בבלוג בתגובות למטה (גם בכלל תגובות למעבר לוידאו… מה דעתכם?).

אם אתם מקבלים את הבלוג בדוא"ל או ב RSS תצטרכו ללחוץ על הקישור לפוסט המקורי באתר כדי לראות את הסרטון המלא (7 דקות בלבד)

פסקל ברקוביץ' המדהימה

בשבוע שעבר התמזל מזלי וזכיתי להשתתף בשתי הרצאות מרתקות – יעל ארד ופסקל ברקוביץ'. שתי נשים חזקות, מרתקות ונדיבות מבחינת החשיפה האישית והחום שהביאו איתן לכנס בו האזנתי להן (הסמינר 2010 של "הרדוף ליווי עסקי).

רציתי לשתף קצת בדברים של שתיהן ובתובנות שלקחתי איתי.

אני אתחיל בסיפור של פסקל.

בגיל 17 פסקל ברקוביץ היתה ילדה מחוננת בצרפת, ובוקר קפוא אחד כשרצה לרכבת החליקה ונפלה מתחת לגלגלי רכבת נוסעת שקטעה תוך רגע את שתי רגליה. ההשתלשלות של סיפורה האישי המדהים הובילה אותה לעלות לישראל בגיל צעיר, לבד, ולפתח בארץ קריירה ענפה כבמאית סרטים דוקומנטריים ובמקביל להתאמן, לזכות במדליות שונות, להשתתף באולימפיאדת בייג'ין וכיום היא מתאמנת לאולימפיאדה הבאה בתחום החתירה.

אני יכולה להגיד שכמה נקודות שפסקל סיפרה עליהן – נשארו איתי חזק.

מצאתי את הסרטון הזה – באנגלית, אבל אפשר להרגיש בו את פסקל, את חוש ההומור המיוחד והדרך הנהדרת שלה לשתף, לדבר על כל נושא.

פסקל תיארה את התחושה שהיתה לה כששכבה על פסי הרכבת אחרי הפציעה הקשה, כאילו נר קטן מהבהב בתוכה, והיא שומרת עליו בוער. מיקוד גדול באותה נקודת אור שעזרה לה להעביר את הדקות הקשות והארוכות בהן התנדנדה, לבדה, בין חיים ומוות על פסי הרכבת. אחרי 47 דקות, כשמצאו אותה נוסעים מזדמנים וסייעו לחילוץ שלה, המבט והחיוך של כבאית צעירה עזרו לה להמשיך. לשמור על עצמה בחיים.

מאד התרגשתי בפגישה עם פסקל ובהרצאה שלה. היא אישה חזקה ומאד מיוחדת, שמתבלת את הסיפור הקשה שלה בחיוכים ושמחת חיים אינסופית. היכולת תמיד לחייך, למצוא את אותה נקודה אחת בה אני מתמקדת, אשר שומרת עלי (ואני עליה), לוקחת אותי קדימה, גם בזמנים קשים ומאתגרים – זו העוצמה שאני מקווה שאצליח לשאוב מתוך הסיפור של פסקל ברקוביץ'.

יעל ארד הנהדרת

יעל ארד דיברה על מסלול החיים שלה. מיעל הקטנה מתל אביב ועד שעמדה על דוכן המנצחים וקיבלה את מדליית הכסף באולימפיאדת ברצלונה ב 1992.

היו כמה נקודות שיעל דיברה עליהן לגבי הדרך שלה לפרוץ שוב ושוב קדימה, אני אנסה לגעת בשתיים שדיברו אלי במיוחד.

הראשונה – החלפת המאמן שלה. יעל סיפרה על "מעגל ה-7" – שנים בהן דורגה כשביעית בעולם ולא הצליחה לצאת מהמעגל. ברגע שהחליפה את המאמן, המאמן החדש זיהה את הדרך המתאימה יותר עבורה ותוך 3 חודשים מאז השינוי שעשו, ניצחה בתחרות ודורגה יעל במקום גבוה יותר ברמה העולמית.

אני חושבת הרבה על החלפת המאמן, בדומה לעזיבת ארגון והחלפת הסביבה התומכת והקרובה. אני חושבת שלגביי במשך שנים רבות הייתי במקומות שהיה לי נהדר, ולקח לי זמן להבין שאני צריכה "להחליף מאמן" – להחליף סביבה קרובה, להחליף אנשים תומכים, לקוחות, שותפים לדרך. בסופו של דבר ההחלפה שעשיתי ביציאה מאינטל לקחה אותי למקומות נהדרים. המאמן ש"אימצתי" לי/לנו בשנה האחרונה – אמיר הרדוף, עזר לי שוב לעשות קפיצת מדרגה משמעותית מבחינה מקצועית.

לקחתי מאד חזק את הצורך לבחון בכל נקודת זמן האם הסביבה הקרובה נכונה עבורי ולחפש את זו שתוכל לעזור לי לעשות קפיצת מדרגה קדימה – בעיקר מבחינה מקצועית.

יעל דיברה גם על הספרינט שהיא רצה בקילומטר האחרון של האימון.

היא סיפרה שהיכולת לרוץ מהר דוקא כשכבר מותשים מהאימון ועייפים, עוזרת לגייס כוחות אחר כך, ב"שטח" כשכבר מרגישים ש"נגמר הסוס". עכשיו שאני יכולה בגאווה להגיד שאני מתאמנת באופן קבוע כבר 3 חודשים, לראשונה בחיי הבנתי את המונח ספרינט בקילומטר האחרון, ואפילו התחברתי אליו. מצאתי שזו התנהגות שקרתה לי באופן טבעי בחדר הכושר.

אז חוץ מההתרגשות הגדולה בשבילי – להזדהות עם תיאור של התנהגות ספורטיבית מפיה של אלופה אולימפית (שוס גדול בשבילי, באמת!), ניסיתי לחשוב איפה התכונה הזו מופיעה / משמעותית בחיי היום יום שלי/שלנו.

אולי זה הסיפור לילדים לפני השינה כשאנחנו כבר צונחים ומתים לישון, או לכתוב פוסט באמצע הלילה כי הבטחתי לעצמי שהיום הוא יהיה שם "בחוץ". למדתי מיעל ארד לזהות את אותן התנהגויות בי שעוזרות לי להזכיר לעצמי שיש לי כוח, שיש לי רצון, שאני יכולה עוד מאמץ קטן.

תודה ענקית ליעל ארד ולפסקל ברקוביץ' על השראה גדולה שקיבלתי מכל אחת משתיהן!

בת 14, כיתה ט בארה"ב

הפעם פוסט אישי במיוחד – מסיפורי הילדוּת שלי לעל ההתמכרות שפיתחתי בחודשיים האחרונים לספורט, ומתוכה על התובנה שלי לגבי 4 הצעדים שאני ממליצה עליהם כדי להיכנס לגיוס עובדים ברשת.

אני זוכרת מילדוּתי, מימי בית הספר היסודי, איך – כמו בכל הסרטים, שני ראשי קבוצות עומדים ובוחרים אחד אחד את חברי הקבוצה שלהם, ושוב ושוב אני נבחרת אחרונה. זה כבר היה כל כך ברור שזה לא הפתיע אותי. הייתי השמנמנה של הכיתה, לא מאד מוצלחת בספורט. לא הצלחתי לרוץ. פעם, כשהייתי צריכה לרוץ למבחן כושר בטירונות, חטפתי קוצר נשימה מרוב מאמץ וקיבלתי פטור מהמבחן להמשך הצבא (אושר גדול היה באותו יום).

ספורט – כושר גופני – חדר כושר – ריצה – כל הדברים הללו נחשבו מבחינתי לסיוט.

סיוט עוד יותר גדול היה עצם הרעיון שמישהו יראה אותי עושה את זה ויצחק עלי.

אתם עוד לא מכירים את הצד החרדתי שלי. יש לי לא מעט חרדות… אחת מהן היא שיצחקו עלי, וספורט תמיד היה מקור קל לאחרים לצחוק עלי.

היוצא מהכלל היחיד היה כששחיתי. בכיתות ז'-ח' שחיתי באופן קבוע פעמיים בשבוע. הייתי בנבחרת הנוער של חוגי השחייה באוניברסיטה העברית בירושלים. באחת התחרויות הגעתי הראשונה בין הבנות (שלישית אחרי שני בנים), וזה סוג של גביע וירטואלי שלקחתי איתי אח"כ הרבה שנים: "אני על הפנים בספורט אבל פעם הגעתי שלישית אחרי שני בנים בתחרות שחייה. יש ספורט שאני מוצלחת בו!". בכיתה ט' טסנו לחו"ל לשנה, וכשחזרתי לארץ כבר לא חזרתי לספורט ו- The rest is history.

במשך שנים ניסיתי לחזור לספורט. ידעתי שזה חשוב לדיאטה (כתבתי כבר בעבר על ניסיונותיי החוזרים ועל ההצלחה בשנה האחרונה – בזמן הפוסט ההוא 22 ק"ג. בינתיים הגעתי כבר ל-26 ק"ג). ניסיתי לשלב הליכות בוקר/לילה פעמיים שלוש בשבוע. עם זה התמדתי תקופה מסוימת אבל תמיד נשברתי די מהר (עם הספורט כמו עם הדיאטה).

אבל לפני חודשיים קרה שינוי שברור לי שהוא איתי מעכשיו לטווח ארוך הרבה יותר. מוזמנים גם לבדוק אותי על זה בעוד חודשיים וגם בעוד שנתיים.

הצטרפתי לחדר כושר, וכבר יותר מחודשיים שאני מתמידה מדי בוקר לנסוע לחדר הכושר ולהתעמל במשך 30-45 דקות.

התחלתי בבריכה. זה היה כייף בלתי רגיל. הרגשתי שחזרתי הביתה.

זכרונות מהמורה שהיה לי בכיתה ח', מההוראות שלו – איך לנשום, איך להכניס את היד למים. העובדה שבתחרות הלא רשמית כששוחים אחד ליד השני בבריכה בבוקר, השגתי כמה מה"מתחרים" ששחו במסלולים לידי. כל אלה הכניסו לי אנרגיה חיובית והנאה עצומה מלהרגיש שאני עושה ספורט ומצליחה.

חברה טובה שגרה לידי שמעה ממני על חדר הכושר, הצטרפה כמה פעמים ("חבר מביא חבר" – שיטת הגיוס הטובה ביותר, גם ללקוחות הולמס פלייס), והחליטה לעשות מנוי. וזהו – אנחנו מכורות.

מאז, כל בוקר, אני משכימה קום ב 5:10, מתארגנת ליום העבודה, מסמסת למרב "מוכנה", יוצאות מהבית ב 5:40  כדי להיות ראשונות בשטח ולתפוס את מכשירי ה Cross Trainer הטובים, או את המסלול המהיר בבריכה, ורצות לנו. קשה לי להאמין לזה, אבל באמת שחודשיים, שאני קמה בשעה המטורפת הזאת ונהנית מכל רגע. יש ימים שיעקב שואל אותי עדיין "מחר את קמה?" ואני לא כל כך מבינה את השאלה. זה פשוט הפך לחלק בלתי נפרד מהיום שלי. ברור שאני קמה.

אני יודעת שקשה "לקנות" את זה אבל אני באמת נהנית.

ההוכחה מבחינתי היתה לפני כמה ימים כשבאמצע היום פתאום נורא התחשק לי לנסוע לחדר כושר. דיברתי עם מרב חברתי-שותפתי לתהליך, וגם היא סיפרה על תחושה דומה. יש גם סוג של חיזוק פנימי כזה כשבאותו פרק זמן אני מצליחה לצעוד יותר, לשרוף יותר קלוריות, השרירים כואבים פחות ופחות. והאנרגיה… אינסופית.

אז איך כל זה קשור לגיוס עובדים?

בראייה לאחור, מה שעשיתי היה לקחת משהו שמאד לא אהבתי ופשוט להכניס אותו ליומן, בהתחלה לחצי שעה ביום, באופן קבוע.

מדי יום. לא יום כן-יום לא. כל יום.

כדי לחזק את הוודאות שאני אעשה את זה בלי זיופים, צירפתי חברה לתהליך, ואז לא היתה ברירה. גם היא הכניסה ליומן, ודי פדיחות להבריז לה ב-5 בבוקר. ואז קמים, מתלבשים – וכבר אין ברירה, יוצאים.

תוך שבוע – או אפילו פחות, זה כבר הפך לחלק ממני, ועם הזמן – עוד שבועיים שלושה, לאחר כמה מפגשים בהם נעזרתי במדריכים שכיוונו אותי לגבי הדרך להשיג את היעדים שקבעתי לעצמי, הדרך כבר היתה סלולה. היום אני בד"כ כבר לא צריכה אף אחד – אני יודעת מצוין (בשלב זה) מה אני רוצה/צריכה לעשות כדי להתקדם. אני מציבה לעצמי יעדים חדשים כל שבוע – ועד כה, משיגה אותם.

בשלב הבא אני מניחה שאיעזר במדריכים האישיים שוב, אבל כרגע – אני "רצה סולו".

כשחשבתי על התהליך שעברתי, נזכרתי בכך שרבים מספרים לי שקשה להם למצוא את הזמן / האנרגיה להיכנס לגיוס ברשת, אבל כשאני מדברת עם בוגרות ובוגרי "חיית גיוס" ברשת שלנו, ואחרים שעושים את זה באופן קבוע, אני שומעת שזה כבר חלק מהם. אפילו אם מראש היו מאד סקפטיים ולא ממש האמינו בכלי. חשבתי שהתובנות שלי יכולות אולי לסייע לאחרים להתאמץ בהתחלה, אבל די מהר אפילו ליהנות מגיוס ברשת.

4 הצעדים המומלצים כדי להתמכר באמת לגיוס ברשת:

1. להכניס ליומן, מדי יום 15-20 דקות של פעילות גיוס ברשת. יש המון משימות קטנות שיכולות להיכנס למקטע זמן כזה: להזמין כמה אנשים בלינקדאין להתחבר לרשת שלך; לפרסם מודעה בקבוצה; להתחבר לקבוצה חדשה; לעדכן על משרה בפייסבוק; למצוא מאמר שיעניין את המועמדים שלך ולפרסם להם אותו דרך פייסבוק.

2. למצוא שותף או שותפה שיצטרפו לגיוס ברשת. מנהל/ת מגייס/ת או עמית/ה לצוות. מישהו או מישהי שיצטרפו אלי/יך באופן קבוע, יתנסו איתך בגיוס ברשת. התהליך המשותף – כשאתם ביחד עם עמיתים לדרך, תמיד יותר קל.

3. להציב לעצמך יעדים גבוהים יותר מדי שבוע. היעדים יכולים להיות מספר המועמדים שאתם מתקשרים או כותבים להם, מספר קורות החיים שאתם מקבלים מהפעילות ברשת, מספר המנהלים שנרתמים לתהליך או אפילו אחוז הגיוסים ברשת. ככל שתתמקדו, תגדירו יעדים ותפעלו להשגתם – כך התהליך יהיה אפקטיבי יותר.

4. למצוא מי היית רוצה שילמד אותך וייתן לך כלים מתקדמים לגיוס ברשת. ברור שאני אשמח שתצטרפו להדרכות שלנו בתחום – עד כה היתה לנו רק סדנת "חיית גיוס" ברשת, אבל ממש בקרוב נשיק מספר הדרכות ממוקדות בלינקדאין ובפייסבוק. תוכל/י להירשם כדי להיות בין הראשונים שיקבלו את העדכון על ההדרכות החדשות שלנו. אבל, גם אם לא אלינו – הדבר החשוב הוא לזהות את הפערים שיש לך ולמצוא מי יסייע וידריך אותך בדרך, כדי להישאר ממוקדים ואפקטיביים בהטמעת הכלים בארגון.

בימים הקרובים אנו משיקים דו"ח חדש על גיוס ברשת, ובו נענה לעשרות שאלות שקיבלנו בנושא גיוס בלינקדאין וגיוס בפייסבוק. אני מזמינה אותך להירשם כדי לקבל לפני כולם את הדו"ח המיוחד שלנו: http://www.hrd.co.il/62751/WebReport

הפעם – סיפור המורית (בארץ ובעולם), פריצות דרך, וברכה ממני אלייך לפסח (בסוף הפוסט)

מי שהציץ בהסבר שצירפתי ב"אודות" לגבי שמי, למד כבר שמורית זה צמח, ממשפחת הסוככיים. יש שני מינים נפוצים בארץ – מורית קלוטה ומורית גדולה, ושתיהן יחסית נדירות בארץ, צומחות בצפון, קצת בדרום ובעיקר בגינה של ההורים שלי בירושלים… כבת של בוטנאי שהביא למשפחתנו שלל צמחים חדשים במשך כל החיים, ואמא שאוהבת ומכירה טבע, צמחים ובעלי חיים, זכיתי בשם של צמח מיוחד ששניהם אהבו.

המורית מיוחדת לא רק כי היא לא צומחת בכל מקום, אלא גם כי יש לה זמן "התבשלות" ארוך לפני שהיא בוקעת מהקרקע.

בהתחלה, נובטות המוריות ונראות כך:

נראית סתם איזה עשב שצריך לעקור, נכון?

כאילו במקרה הגיעה הנה, בלי שום מטרה.

ובאמת היא נשארת בגודל הזה מהנביטה – בסביבות ינואר, עד שמתייבשת במשך הקיץ ונעלמת.

ככה שלוש/ארבע שנים. נובטת, נשארת בגובה סנטימטרים ספורים – ומתייבשת.

אבל אז, אחרי כמה שנים כאלה, באה הפריצה הגדולה. מציצה לה מורית אחת שנראית שונה:

כבר אז רואים שמשהו פה השתנה. היא מתחילה לגדול ולהתפתח, יוצאים עלי המעטפת (סליחה לאבא שלי אם זה לא השם המקצועי המדויק),

צומחת לאט לאט עד שעומדת גאה, מורית קלוטה, ממתינה לקיץ שיבוא.

למה לקיץ?

כי היא תעמוד ככה בלי לזוז, עד הקיץ, ואז לאט לאט תתייבש, ואם נקטוף אותה ברגע המתאים, היא תישאר יפה ומקשטת, בכד בסלון, 20 שנה או יותר… כמו ששמים לפעמים קוצים לקישוט – אבל לא קוץ…

כל התמונות עד כאן היו מהגינה שלנו הפרטית בגן יבנה. זה סוג של אושר כזה בשבילי, אחרי כמה שנים שאני עוקבת אחרי המוריות הקטנטנות, מחכה שיום אחד יפרצו החוצה, השנה, בפעם הראשונה 3 מוריות צמחו ועומדות גאות וממתינות לקיץ… זה אומר שאנחנו פה כבר מספיק שנים, ושהצלחנו לעבור סוג של Milestone, אבן דרך של ותק על הקרקע מבחינת הספירה המשפחתית שלי. הגענו לשנה בה המוריות פורצות החוצה.

ואז מגיעה רומא.

לפני שבועיים (הזמן טס), יעקב ואני טסנו לסופשבוע ארוך ברומא לרגל יומולדתו ה-40 שמגיעה ממש בקרוב.

באמצע הטיול בגני הפלטין, ליד הקולוסאום, ראיתי חתול נח לו בשמש החמימה ביום קריר למדי:

חדי העין ביניכם אולי שמו לב שליד החתול יש עלים מוכרים.

פתאום קפצתי ואמרתי ליעקב – הוא ישן מתחת למוריות. לא המורית שאני מכירה – אבל בהחלט מורית.

צילמתי אותן מכל זוית אפשרית (יש אבא בוטנאי בבית, צריך לבדוק את כישורי הזיהוי שלי), והמשכנו לטייל. אחרי שעה בערך מצאנו עוד חתול, וגם הוא – נח בצל מוריות אחרות

בדקנו בבית (בעזרת אבא וקולגה שלו מאיטליה) ואכן – זו מורית גדולה; המין השני, זה שגדל בארץ, רק אני פחות הכרתי.

אז קודם כל – שמחתי למצוא אותי/אותה ברומא הרחוקה, הרגשתי מיד כמו בבית. וגם – בחברת חתולים, גם הם בהחלט החזירו אותי הביתה, גם אם פיזית טיילתי ברומא.

איך זה מתחבר אלי?

כמו המוריות אצלי בגינה אני מרגישה שזו שנת הפריצה שלי. הרבה דברים טובים קורים לי השנה.

הרבה תחומים שחלמתי עליהם במשך שנים, והשנה אזרתי אומץ וכוחות להשיק ולהניע קדימה, קרמו עור וגידים ויצאו לדרך, ונראה שהם הולכים ומתפתחים בצורה נהדרת!

בצד המקצועי - אנחנו מקבלים תגובות נהדרות על כנס הגיוס שהיה החודש, על קורסים שהדרכתי לאחרונה ועל מאמרים וכלים שהוצאנו.

קבוצת העמיתים (שחלמתי להקים כבר יותר משנתיים, ודיברתי עליה עם הרבה במשך השנים), הושקה בחודש שעבר בהצלחה גדולה. הקבוצה צומחת וגדֵלה, מתווספות ומתווספים עוד מנהלי גיוס ומשאבי אנוש, ואין מאושרת ממני על כך. ברור לי שזו קבוצה מנצחת של מנהלים שיקחו את הארגונים שלהם ויזניקו אותם קדימה בתהליכי הגיוס. מרגש אותי מאד לקחת חלק ולהוביל כזו קבוצה.

בצד האישי שלי - אחרי הרבה שנות "קיטורים" ודחייה… אני מצליחה להתמיד עם ענייני הדיאטה, ואפילו הצטרפתי למכון כושר ואני שוחה ומתעמלת באופן קבוע. דבר שלא עשיתי מאז התיכון פחות או יותר…הצלחתי לצאת לארבעה ימי חופש נהדרים עם יעקב, ברומא, וכמו שהבנתם, להרגיש רגועה ובבית, בלי לחץ על עבודה. גם החופש הארוך יחסית, בלי הילדים, הוא משהו שלא עשינו מאז לפני החתונה – 11 שנים+ . (אפילו ירח דבש לא היה לנו. חזרנו אחרי סופשבוע לעבוד בזמנו…).

אז מה אני מאחלת לך לכבוד פסח ובכלל?

לפרוץ דרך. לא לחכות שמשהו יקרה. אם התבשלת כבר מספיק, צברת כוח ואנרגיות, כמו המורית, במשך מספר חודשים, או שנים, זה הזמן!

מאחלת לך שהאביב, הפריחה, מזג האויר הנעים, הציפורים והאווירה, יתנו לך את הכוח לעשות משהו שונה. לנוע קדימה בנקודות שעד היום לא הצלחת לנוע בהן.

איך אוכל לעזור לך לפרוץ קדימה בגיוס עובדים בארגון שלך?

הרבה מפריצות הדרך שלי השנה קרו בעקבות השתתפות בהדרכות ולמידות ביחד עם הצטרפות לקבוצות תמיכה שונות (בליווי לעסק, בשומרי משקל, בחדר הכושר). לכן הבנתי שהדרך שלי לעזור לאחרים לפרוץ דרך בגיוס עובדים היא לתת הרבה ידע והזדמנויות ללמוד כחלק מקבוצה.

אם את/ה מנהל/ת גיוס, והפריצה שאת/ה מחכה לה היא פריצת דרך מקצועית, אולי קבוצת העמיתים שלנו תוכל לתת לך מענה. ב 12-4 אנחנו מקיימים מפגש היכרות ללא תשלום. כל הפרטים נמצאים באתר: http://bit.ly/dng9Vq

אם עוד לא קראת את הדו"ח המיוחד שהכנו בעקבות סקר מקורות הגיוס 2010, הנה הקישור להורדת הדו"ח בחינם: http://bit.ly/awZkx8

לקראת סדנת מקורות גיוס מתקדמים אני מקיימת הדרכה נוספת ללא תשלום ב 13-4 בין 10:00-11:00. כל הפרטים בקישור: http://bit.ly/a72TSE

ההדרכה הראשונה היתה מאד מוצלחת. בין התגובות שקיבלתי היו:

"מורית, תודה! זה היה מאד יעיל ומאלף" (טלי, בית תוכנה)

"כרגיל נהניתי והחכמתי!" (יעל, חברת היי-טק)

"מעולה לדעתי, וכן המודל שבו התגמול חוזר לחברה בצורה קולקטיבית (תגמול צוותי ולא יחיד). אני הולכת ליישם… תודה" (רותם, חברת סטרטאפ)

אשמח להיפגש השנה בהדרכות השונות או בקבוצת העמיתים,

מאחלת לך ולמשפחתך חג שמח והרבה פריצות דרך – אישיות ו/או מקצועיות!

מורית

קשה לי להאמין שזאת אני כשאני מסתכלת בתמונות, אבל ב 6.5 חודשים האחרונים ירדתי 22 קילו.

רציתי לספר על מה עזר לי לעשות את זה, אבל היה לי חשוב להתחיל בתמונות "לפני ואחרי".

לפני 2 - Before

לפני - before

האמת היא שהתלבטתי אם לשים תמונה אחת או שתיים. היה לי כל כך קשה למצוא תמונה מ"לפני" שעד שכבר מצאתי, שמתי את שתיהן… אני לא נוהגת להצטלם כבר הרבה שנים. את התמונה התחתונה צילמו אותי בזמן פעילות עם קבוצה בלי שידעתי. את העליונה צילמו הילדים שנורא רצו לצלם אותי בטיול (עמק האלה, גבעת התורמוסים).

זה די היכה בי כשחיפשתי את התמונות – פשוט אין לי תמונות של כל הגוף מהשנים האחרונות… תמיד אחד הילדים שם כדי להסתיר אותי.

אחרי - after

after2

אלו תמונות עדכניות – יומולדת של הבת הגדולה שלנו מיום שישי האחרון והרצאתי בכנס "תאוצה עסקית" של הרדוף בנובמבר. האמת היא שגם שם, אם אחי היקר לא היה נעמד מולי עם מצלמה (בשני המקרים), לא הייתי מצטלמת. עדיין לא רגילה להרגיש בנוח מול המצלמה.

אז מה זה אומר על הבטחון העצמי שלי?

טוב, אם נפגשנו, גם לפני חצי שנה ושנה, בטח שמת לב שאין לי הרבה בעיות עם הבטחון העצמי. בהזדמנות אני אספר על המהפך שעברתי עם עצמי בגיל 14. אבל לשמחתי הגדולה, המשקל והקשיים שהוא מביא לחיים במקום החברתי ובבטחון העצמי, די דילגו עלי. מגיל 14 – שנת המהפך שלי, תמיד היו לי חברים והרגשתי טוב, גם כשהגעתי למשקל … עצום. כלומר – הרגשתי טוב חברתית. אף פעם לא הרגשתי טוב מבחינת המשקל שלי. אני עדיין לא, אבל אני יודעת שעד גיל 40 (עוד שנה בדיוק) אני ארגיש הרבה יותר טוב, כי אני בתהליך.

אז מה קרה?

יכול להיות שקראתם על הקבוצה שהצטרפנו אליה ביוני השנה – הרדוף ליווי עסקי. אני לא רוצה לדבר על הרדוף ועל התהליך המרתק (עבורנו) שאנחנו עוברים שם עם העסק. רק לספר שבכנס בתחילת יוני 09 הבנתי שאני רוצה להצטרף לקבוצה של עמיתים שתלווה אותי בעסק, אבל במקביל ידעתי שזו גם ההזדמנות שלי לטפל במשקל. הרגשתי שיש לי במקביל שתי משימות שאני חייבת להתגייס אליהן: חיזוק העסק ומיצובו וירידה דרסטית במשקל. בגיל 38.5 החלטתי שעד גיל 40 אני רוצה להגיע לאיזון בריא בשתי המשימות.

לטיפול בעסק – הצטרפנו להרדוף ואנחנו שם עד עכשיו. קבוצת עמיתים, בעלי עסקים קטנים כמונו, שלומדים מאמיר הרדוף (והרבה גם אחד מהשני) איך להצמיח את העסקים שלנו, איך לתת שירות טוב יותר ללקוחות.

לטיפול בעצמי הצטרפתי לקבוצה – שומרי משקל.

אני לא רוצה לדבר על השיטה, אני יודעת שיש כאלה שהם בעד ויש כאלה שנגד.

יודעת רק להגיד שבשבילי זה עבד.

כוח הקבוצה

הצטרפתי לקבוצה מקסימה, מדריכה מלווה (ומשקל). קיבלתי שיטה לשמור את עצמי בתלם, קבוצת חברות שאני נפגשת איתן ומתלבטת ושומעת, קבוצה שמפרגנת לי על כל קילו ועל כל 100 גרם (יש הרבה שבועות של 100 גרם… מאד מתסכלים) וזה עבד. זה כל מה שהייתי צריכה מסתבר.

כתבתי כבר בפוסט קודם על כוח הקבוצה, על ההבנה שלי לגבי עצמי קודם כל, שקבוצות עוזרות לי לחשוב, להתקדם, להציב לעצמי יעדים ולהשיג אותם. הקבוצה נתנה את הכוח לשבועות הקשים שפתאום הצלחתי להתמקד יותר ולרדת קילו וחצי או שניים.

הקבוצה ואני

למרות שבמקומות אחרים בחיים שלי אני בד"כ זו שלא שותקת (יש יגידו לא סותמת את הפה), שתמיד יש לה מה להגיד, דוקא בשומרי משקל, אני לא הדברנית הראשית. אני שם, מקשקשת עם כמה חברות שהכרתי קודם, ואחרות שהכרתי דרכן במשך החודשים האחרונים. משתפת בשיטות שעוזרות לי, שומעת על שיטות וקשיים של אחרות. מעניין לראות איך בכל קבוצה יוצא ממני משהו אחר, וההשפעה של אחרים עלי, ושלי על אחרים, משתנה.

מה שלא משתנה עבורי זו האנרגיה שהקבוצה נותנת לי כדי להתמקד ביעדים שהגדרתי לי.

הגדרתי לי יעד להגיע למשקל "כבוד" (טרמינולוגיה של שומרי משקל בשביל "משקל מתאים לגובה לפי מחשבון BMI. משקל שמי שמגיע/ה אליו יכול/ה להפסיק לשלם ולהמשיך להגיע לפגישות), עד גיל 40. נשארה שנה פחות צ'ופצ'יק ובערך עוד 20 קילו.

החשוב בשבילי עם עצמי הוא להשאיר את עצמי בתוך קבוצה שמלווה אותי בתוך התהליך ושאני יכולה לדבר בה על מה שעובר עלי, או לשמוע אחרים שעוברים תהליך דומה. היה לי ברור שלמרות שיש לי קבוצה מדהימה ב"הרדוף", היא תעזור לי בעסק, אבל היא לא המקום לתהליך האישי שלי עם הירידה במשקל.

איך כל זה קשור לגיוס עובדים?

התהליך המקביל הזה – הירידה במשקל והקידום של העסק, שניהם בעזרת קבוצות מלוות, הובילו אותי לבחון לעומק אם קבוצה תתאים לצרכים שעולים מקרב המגייסים שאנחנו בקשר איתם. גיליתי ששוב ושוב מגייסים ומגייסות דיברו איתנו על הבדידות בתפקיד. על שאלות שהם מתלבטים איתם ואין בעצם את מי לשאול כי הם לבד בארגון בפונקציה.

בסקר האחרון ששלחנו ובדקנו מה ירצו מגייסות ומגייסים לקבל מאיתנו, רבים הוסיפו הערות פתוחות לגבי קבוצת עמיתים וקבוצת תמיכה, שיסייעו להם בהתלבטויות, שאלות והגדרת תהליכי עבודה. הרבה מדווחים על תחושה של "להמציא את הגלגל" – למרות שהם יודעים שיש אחרים שעשו את אותם דברים בדיוק בעבר, אבל אין להם איך להגיע לאותם אנשים או לאותו ידע.

כשראיתי את כל זה הבנתי שבאמת מה שחסר פה זו קבוצת עמיתים.

סיפרו לי על קבוצות שרצות ברשת – פורומים שונים של מנהלות ומנהלי משאבי אנוש שמתכתבים ומתייעצים על סוגיות שונות, ביניהן גיוס עובדים. אמרו שהדבר החסר ביותר הוא קבוצה שתיפגש פנים אל פנים.

מקום שאפשר להתייעץ בו על העבודה עם מנהלים מגייסים, איפה מוצאים עובדים לתפקידים ספציפיים, איזה לוח דרושים טוב יותר, איזו חברת השמה יעילה יותר, איך להיערך להקמת מפעל חדש בדרום. הרבה שאלות, וכרגע – אין את מי לשאול באמת.

החלטתי להקים קבוצה – כמו שיש לי בהרדוף ובשומרי משקל, עבור מנהלות ומנהלי גיוס. קבוצה שתעזור להם להוביל את תהליכי הגיוס בארגונים שלהם. למרות שכל אחד מגיע מארגון אחר, יש כל כך הרבה דומה בהתמודדויות שלהם ביום יום. אני יודעת שיש כל כך הרבה ידע שמסתובב, ובהיעדר מסגרת – נשאר אצל כל אחת ואחד מהם בנפרד. צריך קבוצה שתחבר אותם ביחד.

קבוצת העמיתים למנהלות ומנהלי גיוס

הקבוצה שלנו תיפתח במפגש היכרות ב 3-2-2010. בין 8:30-13:30 בסמינר אפעל – רמת אפעל.

זה גם יהיה היום הקבוע לפגישות שלנו – ימי רביעי, בתחילת כל חודש (חוץ ממרץ ויוני 2010, שם זה יהיה יום רביעי השני בחודש).

בקבוצה אביא בכל חודש הרצאה חדשה על תחום הגיוס, נשתף בהצלחות מקצועיות של חברי וחברות הקבוצה ונתייעץ בתהליך מובנה של Mastermind כדי לחקור לעומק סוגיות מקצועיות איתן מתודדים/ות המשתתפים/ות בקבוצה.

בשבועיים הראשונים להרשמה לקבוצה כבר נרשמו יותר מ-35 מתעניינים בקבוצה, ואני בטוחה שיגיעו עוד. זו קבוצה נהדרת של מנהלות ומנהלי גיוס ומשאבי אנוש שאפשר איתם לעשות תהליכי עומק מרתקים בתחום הגיוס. כבר ממש קשה לי לחכות…

מעניין אותך להצטרף? כל הפרטים כאן:

http://bit.ly/RecruitingMgrs

****************************

רוצים לדעת מתי מתפרסמים פה פוסטים?

הרשמו לעדכונים באימייל או ב-RSS. לא מכירים RSS? הנה הסבר.