אם הייתי עורך מעריב, או ידיעות, או הארץ, או חדשות ערוץ 2 או 10, הייתי משתדל לחפור טיפה יותר עמוק בסיפור המצעד של משפחת שליט.

אם הייתי בעלים או בעל שליטה או עורך ראשי של כלי תקשורת חשוב ומרכזי, הייתי מנסה לפרק באופן קצת יותר עמוק ואינטליגנטי את הטענות של מצדדי העסקה לשחרור גלעד שליט. ובעיקר של מתנגדי העסקה.

אם הייתי עורך ראשי, בעל עמדה, בעל שליטה, אם הייתי בעמדה של כוח והשפעה בתקשורת – הייתי לוקח את הדיון הזה למקום מעט שונה.

כי הטענה הדמגוגית הרווחת בקרב מתנגדי העסקה היא פשוטה ושקופה כמו תמיד בתעמולה הימנית המיליטנטית הכוחנית. בתמצית זה אותו "אל תתנו להם רובים" של ימי אוסלו העליזים. זה הולך מצוין עם "פרס יחלק את ירושלים", עם "ברק יפנה את השטחים" ובעיקר עם "ביבי טוב ליהודים". זה פשטני, זה דמגוגי, זה לאומני וזה בעיקר פחדני. ולמה? כי זה לעולם לא עוסק בשורש העניין. העיתונות הישראלית השטחית והעצלה תמיד תעדיף לעסוק במסובב ולא בסיבה.

בדיון על כן או לא לעסקת שליט, הכל סובב סביב הרגש. הפחד. המוות. השכול. הסבל האישי. גם הדיון האסטרטגי לכאורה נגוע באותן המוגלות בדיוק. מצד אחד – גורלי המר של חייל צעיר אחד, שנמצא בשבי כבר יותר מארבע שנים; הסבל שלו ושל בני משפחתו וחבריו הקרובים; מצד שני – בתגובה פבלובית קלאסית – דעתן של משפחות קורבנות הטרור של אותם מועמדים לשחרור. זה פשטני, זה עצלני, זה מטופש. כי בוודאי שבני משפחת שליט יוותרו על כל הרוצחים, הגנבים, על חצי מירושלים וגם על בית המקדש השלישי בשביל להציל את בנם; וברור שחלק ניכר מקורבנות הטרור לא מוכנים בכלל לשמוע על קיצור של יום אחד מאינספור מאסרי העולם שנגזרו על רוצחי בניהם. אז מה? מה המשמעות של כל זה? מה בדיוק זה אומר? איפה כאן השורה התחתונה?

גם שיטת האיזון האוטומטי (הקדוש) של הבאת הטיעונים בעד ונגד, די מיצתה את עצמה. גם היא שקופה וחסרת דמיון. על כל משפחה של קורבנות טרור שמתנגדת לשחרור, אין בעיה להביא קורבן טרור שתומך בעסקה; על כל עיתונאי שתומך בעסקה אין בעיה להביא פובליציסט שמתנגד בתוקף; על כל ראש שב"כ מכהן, שאומר ששחרור כזה יהיה אסון אסטרטגי (לא פחות) – מביאים מיד שלושה לשעברים שאומרים שזה קשקוש ואפשר לשחרר ואין ברירה. וכן הלאה. הכל שבלוני, הכל צפוי, הכל קל מדי.

אז אם הייתי עורך מעריב, הייתי מנסה להעלות כמה שאלות קצת יותר מהותיות.

למשל:

-          למה בכלל אנחנו מחזיקים כאן יותר מ- 12,000 פלשתינים במחנות מעצר במשך עשרות שנים? כמה מהם באמת רוצחי המונים? במה המעצרים האלה תורמים לנו לחוזק המדיני ולביטחון?

-          ובקפיצה קטנה צפונה: אם כבר ברחנו מדרום לבנון, לשם מה אנחנו מתעקשים להחזיק באיזה דונם וחצי של מה שמכונה "חוות שבעה"? במה זה בדיוק תורם לביטחון האזור ולהרחקת המלחמה הבאה?

-          ונניח שנשחרר כמה מאות פלשתינים, מתוכם כמה מאות רוצחים; ונניח שחלקם אפילו יחזור לגדה המערבית; מי יוכל למנוע מאיתנו לעצור את כולם, או (יותר עדיף) לחסל אותם בזה אחר זה בזמננו החופשי? אנחנו הרי צבא חזק ומדינה נחושה ומחזיקים בשב"כ הכי טוב בעולם, לא?

-          ואם כבר שאלנו את זה, אז בואו נחזור שאלה אחת לאחור: למה הם בכלל בכלא הישראלי? למה לא חיסלנו את כל המרואן ברגותים והאחמד סאדאתים והקוזו אוקמוטואים והסמיר קונטרים? לא היה פשוט ונכון יותר לירות בכולם בראש מיד עם סיום האירוע, ולחסוך מאיתנו משפטים יקרים ומאות שנות כלא מצטברות – ובעיקר את החטיפות וההרג שנועדו לשחרורם?

-          ואם גלעד שליט נבחר להיות מגש הכסף שעליו נשען ביטחון ישראל כולו – איפה בדיוק אלה שהיו אחראים למחדל החטיפה שלו? האם שמענו על הדחת מג"ד כלשהו? מח"ט" אוגדונר? אלוף פיקוד? רמטכ"ל? שר ביטחון? האם גלעד שליט הוא הש"ג המודרני של ליל הגלשונים ההוא?

-          ובשביל מה בדיוק נעצרו ונכלאו המוני חמאסניקים בדרגות שונות כ"קלפי מיקוח"? מישהו בכלל ביקש אותם? מישהו היה מוכן להתמקח עליהם? לא למדנו מספיק מהחטיפות הנואלות והמטופשות של הלבנונים, ביניהם רשעים ותמימים גם יחד? כולם הרי שוחררו לבסוף בלי שקיבלנו את רון ארד, וגם בכירי החמאס שוחררו וישוחררו מבלי שנקבל את גלעד שליט. מילא שאנחנו לא מסוגלים לחזות את העתיד – אבל גם לא ללמוד משהו מהעבר הקרוב?

-          ואם הטלתם סגר דמיקולו על עזה, בשביל ללחוץ על התושבים שילחצו על החמאס שילחץ על הארגון שמחזיק בשליט – זה עזר? במשהו? במילימטר? ואם כבר הטלתם – למה הסרתם את הסגר הזה? ייתכן שהוא לא הביא את התוצאה המבוקשת?

יש כל-כך הרבה שאלות מהותיות שאפשר לשאול סביב הפארסה הזאת, של עסקת שליט כן או לא. כמו למשל: האם כאשר בן אלים ורצחני של משפחת פשע משתחרר מהכלא – מישהו מבקש את רשותם של הקורבנות שלו? כאשר נהג שדרס למוות בהיותו שתוי ומסומם משתחרר על התנהגות טובה (אם הוא בכלל נכנס לכלא) – מישהו מבקש את רשותם או דעתם של בני משפחת הנדרס? וכאשר פדופילים מסוכנים מסיימים את תקופת הכלא או האשפוז שלהם וחוזרים לחברה – מישהו מזהיר או מגן על הילדים הקורבנות או הוריהם האומללים?

התשובה היא כמובן שאף אחד לא שואל ואף אחד ממילא לא עונה. העיתונות שלנו שטחית, עצלנית ועלובה. מעריב מתגייס למצעד של דמעות, מצעד שלא יביא דבר; עיתונים אחרים עומדים מנגד, ומחכים לראות לאן נושבת הרוח, ורק אחרי שיהיו בטוחים שלא יאבדו ולו מנוי אחד – ישחררו את הבלון הצהוב.

כי כמו בטרגדיה של רון ארד, כמו במלחמת לבנון הראשונה והשנייה, כמו באינתיפאדות למיניהן, כמו בהתקפות הטרור ובבניית הגדר והמחסומים, כמו בסגר ובמצור, כמו במעצרים ובהרג, כמו במשט והשייטת, כמו ביחסים עם אובמה וארדואן – אף אחד לא מוכן להיכנס לעובי הקורה של השאלות המהותיות שלנו כאן. להפריד אחת ולתמיד בין הסיבה למסובב. בין הפשע לעילה שלו. בין החברה לכיבוש, בין מדינת ישראל לארץ ישראל.

Segnala presso:

כמו רבים וטובים מבינינו – כן, גם נשים; די הרבה נשים – חיי בשבועיים ומשהו האחרונים סבבו בין השעות 17.00 ל- 21.30, בין אפיקי ה- HD של הערוץ  הראשון (511) וזה של ערוץ הספורט (555). בין דרום-אפריקה לגאנה, בין הולנד לגרמניה, בין אורוגוואי לפרגוואי. החיבור ביני לשידורי ספורט היא נכות ידועה ומתועדת היטב, נכות ודפיקות שאני גאה בה. זה מה שאני, זה מי שאני. בדיוק כמו רבבות כאן ומאות מיליונים, אם לא מיליארדים, בכל פינה בעולם.

אבל טור זה לא נולד בשביל לעסוק דווקא בספורט. כבודו במקומו והוא עוד יקבל את פינתו. טור זה נועד לעשות קצת כבוד ולהציע כמה תובנות על הערוץ הממלכתי. הערוץ הראשון. שק החבטות של התקשורת הישראלית, הערוץ המיושן, המאובן, זה שחוטף הכי הרבה דווקא מיוצאי חלציו הממורמרים, אלה שגדלו שם ויצאו משם ולא מחמיצים שום הזדמנות לחבוט בו בהנאה גלויה ויצר נקמה בלתי מוסתר.

אני מניח שלאדונים הנכבדים (עזבו עכשיו שמות, אנחנו מכירים את כולם) יש את כל הסיבות הטובות בעולם לצאת נגד הדינוזאור של רוממה. הוא אכן דינוזאור. הוועדים, הבטלה מרצון ומאונס, האבטלה הסמויה והגלויה, יחסי העבודה הבלתי אפשריים, תנאי העבודה הבלתי מתקבלים על הדעת (לשני הכיוונים), הציוד המיושן ובעיקר הפוליטיזציה הממאירה שחנקה כל יצירה וכל שביב של העזה ואומץ לב.

הכל נכון. ושום דבר מזה לא חדש.

ובכל זאת, ההיצמדות בשבועות האחרונים לערוץ הממלכתי היחיד שלנו כאן, שכנעה אותי שאסור לוותר על השידור הציבורי. לאלה שזיכרונם קצר, כדאי שנזכיר כי רק לפני 4 שנים, במונדיאל הקודם, מכרה פיפ"א  את מרבית זכויות השידור לסרסורי שידור פרטיים, שמיהרו לעשות על זה קפיטל גדול על חשבון הצופים המכורים. וכאשר בכדורגלן עסקינן, כולנו מכורים. השוק הוא שוק של קונים בלבד. וכאשר השוק הוא של קונים בלבד – המחירים בשמיים. וכך נאלצנו לפני 4 שנים לרכוש בכסף טוב (כמה מאות שקלים לתקופת המונדיאל בלבד) את ערוצי הספורט בתשלום של צ'רלטון, בשביל לראות את מה שלדעתנו מגיע לנו בדין ובחינם – ובעצם לא בחינם: זו בדיוק התמורה שאנחנו מצפים לקבל עבור האגרה. בשביל דברים כאלה המדינה גובה אגרה. זו מהותו של שידור ציבורי. אחרי הפארסה והשתוללות המחירים והספסרות בזכויות מלפני 4 שנים, פיפ"א חזרה בה – וקיבלה את ההחלטה היחידה המתבקשת מעצם מהותה – זכויות השידור יימסרו במחירי עלות אך ורק לרשויות שידור ממלכתיות של כל המדינות בכל פינה בעולם.

ובחזרה לרוממה המעופשת שלנו. אסור לשכוח את כל הרעות החולות של הערוץ הראשון האומלל שלנו. הן חולות מאות, הרעות האלה – ואולי אפילו חשוכות מרפא. אני משער שזה אכן המצב. אבל השבועות האחרונים הוכיחו לי, אחרי הרבה שנים של הרעלה מרוכזת ומתישה של טלוויזיה מסחרית, של מסה בלתי אפשרית של פרסום גלוי וסמוי, של מסחריות בוטה, של השתלטות ברוטאלית של מותגים על כל חלקה טובה ובכל פינה, אחרי הרעלה דוחה של ריאליטי בלתי נסבל, אחרי צעקנות ו-וכחנות וקולניות חסרת חן ונעדרת תרבות – התעורר אצלי צימאון עז לטלוויזיה אחרת. טלוויזיה קצת יותר תרבותית. נעימה. מזמינה. לא אלימה. לדוגמה, טלוויזיה נוסח ערוץ 8 (זה של הכבלים).

אין סיכוי שערוץ 2 או ערוץ 10 יהיו משהו כזה אי פעם. הם לא צריכים להיות כאלה, הם לא יכולים להיות כאלה. ובשביל זה בדיוק קיים השידור הציבורי. בהגדרה, קשה מאוד להאמין לממצאי תוכנית תחקירים בערוץ 2. אפילו לא בערוץ 10. יש להם בעלים פרטיים, יש להם בעלי מניות. יש להם אינטרסים. הם תמיד חשודים בניגוד עניינים. קשה גם לדרוש מערוץ כמו ערוץ 2 (או ערוץ 10) להפיק סדרה כמו עמוד האש. כמו החמישייה הקאמרית (בראשיתה); כמו סדרות המופת של מודי בר-און (על תולדות הציוניות והישראליות, על תולדות הבידור הישראלי, על תולדות העיר תל-אביב) – שהופקו באמצעים פרטיים ובסיוע קרנות ושודרו במקורן בערוץ 8. קשה לדרוש מערוץ 2 או מערוץ 10 לשדר את כל משחקי טורניר הגמר של גביע העולם בכדורגל. זה לא תפקידן.

בדיוק בשביל כל אלה יש ערוץ ממלכתי. יש שידור ציבורי. גם בשביל שידורי חדשות נטולי פניות ("מבט"), תחקירים פוליטיים ("מבט שני"), דיונים פוליטיים ("פוליטיקה"), סדרות היסטוריות ("אפוקליפסה"), תוכניות של ביקורת תקשורת (למשל, "תיק תקשורת" היתה צריכה להיות תוכנית של הערוץ הממלכתי ולא של יצור מוזר כמו הטלוויזיה החינוכית). ואני לא אומר שזה מה שרשות השידור עושה היום – אני כן טוען בתוקף שזה מה שהיא צריכה לעשות. יש לה את התקציבים (הכסף של המדינה, הכסף שלנו), יש לה את הרשות והסמכות (קבועות בחוק), יש לה את הזכות וגם את החובה.

אם אני שר התקשורת, אני לוקח את שעתה היפה של רשות השידור (לא כולל פרשני הכדורגל העלובים) וממנף את תקופת המונדיאל, את חוויית ה-HD, את הסדרה המדהימה "אפוקליפסה", את "חוק וסדר" – לשידור ציבורי ראוי ואיכותי.

אני אולי תמים, אבל זה מה שאני רוצה. אפשר לעשות BBC ישראלי, צריך רק לאזור קצת אומץ ולראות כמה סנטימטרים מעבר לאף. ואל תתרגשו מזה שאנשי המקצוע הטובים הלכו לערוצים המסחריים. תנו להם פלטפורמה איכותית, ותראו איך הם חוזרים בהמוניהם. ואולי בהזדמנות הזו גם ניפטר סופסוף מהביטוי המאוס "טאלנטים". תנו לי כמה מקצוענים צנועים – ואחזיר לכם ערימה של טאלנטים נפוחים וריקים. ובעיקר מיותרים. 

Segnala presso:

השבוע מלאו 4 שנים לשבייתו של החייל גלעד שליט. 4 שנים זה הרבה מאוד זמן. בדיוק המרחק ממונדיאל למונדיאל, עם מלחמה וחצי באמצע. הרף-עין בחיים של מרביתנו – נצח בחייו של השבוי ובני משפחתו. אז מה עושים עם החייל השבוי? מה עושים או לא עושים בשביל לשחרר אותו משביו? ובואו נניח לרגע לקלישאות בנוסח "הילד של כולנו". הוא חייל והוא בשבי. סיפור עגום, סיפור נורא לחייל הצעיר ולמשפחתו – אבל סיפור שקורה די הרבה במדינות שחיות מלחמות.

אי-אפשר לנצח את הרגש. אי-אפשר לברוח מקלישאות בכל מה שקשור בגלעד שליט, שביו, משפחתו. אי-אפשר לסלוח לממשלות ישראל על האימפוטנציה המוחלטת, על היעדר היכולת להחליט. לכאן או לשם – אבל להחליט, לכל הרוחות. בעיקר אי-אפשר לנצח בוויכוח האינסופי, האמוציונאלי, הכואב – נכון או לא נכון לשלם את המחיר הנדרש לשחרורו של החייל משביו.

עיתונים מוכרים רגש, הם סוחטים דמעות, פורטים בכישרון רב וללא עכבות על מיתרי הנפש. זה המקצוע, זו הפלטפורמה. בשביל זה קיימים עיתונים: הם צריכים למכור, ודמעות מוכרות מצוין. דמעות מכל סוג. ונתוני המכירה של העיתונים (ו/או נתוני הרייטינג בטלוויזיה, שיעורי ההאזנה ברדיו או כמות ההקלקות בפורטלים) – לא מבדילים בין הדמעות של אוהדי מכבי ת"א ומכבי חיפה, דמעותיהם של בני המשפחה השכולים של רוכבי אופניים שנקטלים בכבישים או הקינות על חיילים הרוגים (או שבויים).

ולרגל הייר-צייט הנוכחי, הוויכוח האקטואלי הוא על מידת הלגיטימיות של נקיטת העמדה בידי אמצעי התקשורת. האם מותר לעיתון להרים קמפיין בעד (או נגד) שחרור אסירים פלשתינים בתמורה לשחרורו של החייל שליט? האם לגיטימי לתוכנית טלוויזיה יומית (עודד בן-עמי) למנות את מספר הימים שבהם גלעד שליט שבוי? האם נכון למוספי סופשבוע (יאיר לפיד, מיקי רוזנטל), תוכניות תחקירים (אילנה דיין, שלח ודרוקר) או סתם משדרי רדיו וטלוויזיה לנקוט עמדה שהיא עמדת המערכת?

הוויכוח שייך כנראה לאקדמיה (בעיקר מאז שנסגרה תוכנית הטוקבקים האלמותית "יש עם מי לדבר"). המציאות היא שלכולם יש עמדה, וכולם זועקים אותה מעל לכל במה. הוויכוח גם חסר טעם – בעיקר כי אין בעיה לעיתון, תוכנית רדיו או משרד טלוויזיה להביא את דעתם של העורכים (או הבעלים) גם בלי להכריז את דעתם שלהם בקולי קולות. כל מי שערך משפט אחד בחייו יודע שאין שום בעיה לערוך את התוכנית בדרך שתהיה תואמת את האג'נדה, והרי לכם עמדה מפורשת.

וזה לא שהבמה שמורה אך ורק לבעלי הלב הרחום שבינינו, שמבחינתם גלעד הוא הילד של כולנו וכל מחיר ראוי לשחרורו. יש מספיק קצינים, מוסדניקים (לשעבר ולשהווה), שב"כניקים (כנ"ל), פרשנים ובעלי דעה מכל הסוגים, המינים והדרגות – שמהלכים עלינו אימים בתיאורים פלסטיים של מחיר האיום והנורא שנשלם כולנו אם ישוחררו כמה מאות פלשתינים, וביניהם – אכן ואכן – רוצחים מורשעים. מבחינתם, קיומה של המדינה מוטל בספק גדול ברגע שחיות האדם האלה ייצאו ממחנות המעצר. לא פחות.

הוויכוח, כאמור, לגיטימי. גם נקיטת העמדה לגיטימית. מותר לעיתון להיות בעד או נגד פינוי השטחים; מותר לעורכים ראשיים להחליט שהם בעד מיסוי כבד על העשירים וחיתוך עמוק בשכר הבכירים; מותר לבעלי טורים לתבוע את הגדלת התמלוגים, גם בדיעבד, על מגלי הגז הטבעי בים התיכון; מותר לעיתון לתבוע ועדת חקירה בעקבות אירועי המשט ו/או ענייני ההתנתקות. ובדיוק באותה המידה מותר למעריב, ידיעות, ערוץ 2 וערוץ 10  לנהל במרץ את הקמפיין לשחרור מאות הפלשתינים בתמורה לשחרורו של גלעד שליט.

ויותר מזה: לדמוקרטיה הישראלית עדיף קמפיין ברור ושקוף, קמפיין גלוי שלא מתחבא ולא מתחסד, ולא מביא שוב ושוב את האיזונים המלאכותיים של בעד ונגד (מורשת מפוארת של הפוליטיזציה האיומה ברשות השידור). מותר לעורך הראשי של מעריב, לבעלים של ידיעות, למנהל מערכת החדשות של ערוץ 10 או מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 – להגיד בלשון שאינה משתמעת: שחררו את הרוצחים; זו דעתנו, ונצעק אותה מעל לכל במה. השקיפות עדיפה פי כמה על כפל הלשון והאיזון הקדוש והמזויף. בדיוק כפי שמותר לעיתוני הימין, פרשני הימין, הביטחוניסטים למיניהם ויוצאי המוסדות הסודיים, להביע את דעתם ההפוכה בתכלית.

תגידו כן, תגידו לא; תגידו בעד או תגידו נגד – רק דברו בקול רם וברור. אנחנו מספיק מבוגרים בשביל לקבל את האמת כפי שהיא. תנו לנו קצת קרדיט.

Segnala presso:

יאיר לפיד לא ממציא כלום. הוא כמובן המציא את יאיר לפיד (בעצם, טומי לפיד המציא את יאיר לפיד, אבל זה לדיון אחר). הוא פשוט עושה את הדבר שרבים מאיתנו היו רוצים להיות ורוצים לעשות. הוא נראה היטב, הוא מוקפד, הוא רהוט, הוא עשיר, הוא מקושר, הוא בטלוויזיה של המדינה, הוא בעיתון של המדינה, הוא פירסם את הבנק של המדינה, הוא מפורסם. אישיות. אני מכיר הרבה נשים שהיו רוצים להיות יאיר לפיד. ובעצם, הרבה אנשים היו מאוד רוצים להיות האימג', המותג, ששמו יאיר לפיד.

ועל זה כבר כתבתי לא מזמן, בסיבוב יחסי הציבור הקודם של לפיד.

הוא לא העיתונאי הראשון שבטוח שהוא יכול לעשות הרבה יותר טוב את מה שהפוליטיקאים המכהנים עושים כל-כך רע. כולנו – כל מי שכותב, משדר, מופיע בטלוויזיה – משוכנעים שהשכל הישר שלנו הוא הרבה יותר שכל והרבה יותר ישר מכל הארכי-פרחי שנבחרים מדי שנתיים-שלוש לבית הנבחרים שלנו. מכל יצירי המפלגות, מרכזי הליכוד למיניהם, העסקנים שהתברגו נכון, החכמים והטיפשים שביניהם. כל אחד מאיתנו משוכנע שאנחנו יודעים יותר טוב, מסוגלים להרבה יותר וגם מתאימים הרבה יותר, לכל תפקיד. אבל ממש – כל תפקיד.

אביו טומי עשה את זה לפניו, אבל הוא ממש לא היה הראשון וגם לא האחרון. אורי אבנרי ויוסי שריד וסילבן שלום ושלי יחימוביץ', ואורי אורבך וניצן הורביץ ועוד רבים אחרים. העיתונות והפוליטיקה הולכים יחד משחר ימיה של המדינה הצעירה. עיתונאים קבעו כאן סדר-יום, מנהיגים התייעצו איתם, חברי כנסת הדליפו להם, שרים ניזונו מהם. מדובר על סימביוזה אמיתית. ניצול הדדי בהסכמה. לפעמים העיתונאי הוא היד שמנענעת את עריסת הפוליטיקאי – ובמקרים אחרים השר הוא זה שמפעיל את העיתונאים שלו כמו היו מריונטות. ראינו הכל. ראינו, שמענו ושתקנו.

אין לו סיכוי בפוליטיקה – הוא מרופד מדי

יאיר לפיד לא יצליח בפוליטיקה, לפחות לא כמו שהוא היה רוצה שנאמין שיצליח. נוח לו מדי במקום שבו הוא נמצא כעת וכבר די הרבה שנים, ואין שום סיכוי שהוא ייהנה מהעשייה הפוליטית. ולא בגלל שאין לו את הכישורים הדרושים להצלחה כזאת. הוא לא פחות מוכשר מכל מי שנמצא במערכת הפוליטית היום, כמו אתמול וכמו מחר –  אלא שהוא לא בנוי מהחומרים הנכונים. הוא מרופד מדי, הוא מוגן מכל צדדיו, הוא מצויד בעט, במקלדת, בשלל מצלמות, במראה מסוקס ובקשרים עם האנשים שלא צריכים אותו בירושלים. ובהרבה כסף. והאנשים שעשו אותו עשיר ומקושר – צריכים אותו בדיוק במקומות שבהם הוא נמצא היום. לא בשום מקום אחר.

יאיר לפיד מתיימר לדבר בשמם של אחרים, כנראה ללא רשותם. במופע האחרון הוא דיבר בשם בנו ("בני יואב"…), בספרו האחרון הוא דיבר בשמו ומגרונו של אביו המת, ומדי שבוע בידיעות אחרונות הוא מתיימר לדבר בשמנו. בשם העם. בשמו של הרוב הדומם. אנחנו ואתם. הוא מקפיד לדבר בגוף ראשון רבים. אנחנו לא ניתן, אנחנו נעשה, אנחנו נשנה. יאיר לפיד רוצה שנחשוב שהוא זה אנחנו. האנחנו הישראלי הקולקטיבי.

כולנו, כל עיתונאי שכתב אי פעם טור אישי; כל פובליציסט בכל עיתון; כל בעל טור וכל כותב דעתי בבלוג (כן, גם כותב שורות אלה) – כותבים בדם ליבנו. מתרתחים על מה שנעשה כאן. יוצאים מדעתנו לנוכח ההשתמטות, יהודים וערבים, עשירים ועניים, ימין ושמאל, אנרכיסטים ומתנחלים, אוכלי החינם מול מתנדבים. יש לנו דעה מוצקה על אינסוף נושאים, אנחנו יודעים מה הכי נכון, מה הכי טוב. ומה אכפת לנו? אנחנו כותבים. אנחנו מוכיחים בשער. מישהו אחר אמור לעשות את העבודה, אנחנו בחרנו או מינינו אותו לתפקידו. והוא כמובן לא עושה את העבודה שעליה הוא מקבל את שכרו. אז אנחנו כועסים, ומשוכנעים שאם היו נותנים לנו, היינו עושים את זה הרבה יותר טוב.

וזו בדיוק הבעיה עם יאיר לפיד. אין לו דעה חד-משמעית בשום עניין. הוא לא ממוקד. הוא לא מעז (הייתי אומר שהוא פחדן, אבל הוא מאוד חזק. אז צריך להיזהר). הוא מדבר ברגש רב על זה שהוא רוצה ש"בנו יואב" יחיה במקום יותר טוב; הוא מדבר בקול נשנק מדמעות על כך שלא לילד הזה אביו המנוח פילל. אלא שהוא בעד שלום אבל נגד פינוי; הוא נגד נוער הגבעות אבל בעד המתנחלים, שהם כמובן מלח הארץ והם האחים שלנו. הוא נגד המחסומים אבל באותה הנשימה יסביר שאין ברירה. הוא בעד הקצאת כסף לחינוך על חשבון הביטחון, אבל על הביטחון אסור לוותר בכל מחיר. אתם מכירים את השאר.

אז מדובר בעוד איש של אמצע. נכון, רהוט וחזק ומקושר ועשיר ומחובר ויודע ומאוד תקשורתי. יש לו המון מעריצות. תאמינו לי, יש לו. הוא כנראה מאוד סקסי. הוא משדר עוצמה עם חמלה; עוצמה ורכות; הוא יודע לדבר עם כל אחד, בשפה שלו. השמאלנים תוהים האם הוא אחד משלנו; הדתיים שמחים על זה שהוא מכבד אותם, כביכול; האשכנזים הצפונים… נו, הוא הרי אחד מהם; אבל הוא גם רוקד יופי של חאפלות מזרחיות על שולחנות הגנקי, עממי כזה.

אם אתה מתכוון לזה – לך על זה. אל תגמגם

אם הוא היה שואל אותי – והוא לא ישאל אותי – הייתי אומר לו: בשביל מה לך. שנינו יודעים שאין לך שמץ סיכוי להצליח. נאדה, אפס. הרוחמות והאפללואים והביבים והצחי הנגבים והישראל כצים והשלום שמחונים – כולם יאכלו אותך בלי מלח. תראה איפה היום התנועה הדמוקרטית, מפלגת המרכז, צומת, הדרך השלישית, וכמובן שינוי. אותה שינוי שאביך – בכישרון לא פחות משלך – הצליח להרים לשמיים ואחר-כך לרסק לקרקע. אין קיצורי דרך, וגם אין אמצע. תשאל את החברים בקדימה. תשאל אותם בדיסקרטיות, בשקט, לא מול המצלמה ומאחורי המיקרופון. תשאל אותם על כוס וויסקי וסיגר טוב בחדר הפרטי ברפאל. תשאל אותם, את חיים רמון ודני נווה ואלי גולדשמיד ודדי צוקר ועוד רבים כאלה. הם ברחו מהפוליטיקה לכסף. אתה כבר עמוק בתוך הכסף – אז בשביל מה לך?

אבל גם אגיד לו, אם הוא ישאל אותי (והוא לא ישאל): אם אתה רוצה לירות – תירה. אל תדבר. ומי כמו יאיר לפיד מכיר את הציטוט על בוריו, בשפת המקור. לך על זה בכוח. בגדול. תפסיק להסתתר. אל תגמגם. אל תכחיש. יזכרו לך את זה, ולעולם ילעגו לך על זה. תשאל את שלי, היא תספר לך. אסור לקפוץ מעגלה לעגלה בשנייה האחרונה.

והכי מגוחך זה העליהום של העיתונאים והפוליטיקאים. מה אכפת לכם? ממה אתם מפחדים? אתם הרי יודעים שזה ייגמר בדיוק כמו שזה מתחיל. בלא כלום. בכל מערכת בחירות יש איזה מפלגה אופנתית לרגע. פעם זה היה רפול ושמונת המעופפים, אחר-כך קהלני ושלישיית האפופים, אחר-כך טומי ושינוי, רפי איתן והגמלאים, הירוקים והמעושנים. איזו בשורה רעננה יביא איתו הכוכב החדש? עתיד טוב יותר לבנו יואב? עם הכסף של אבא, יואב לפיד יסתדר. כל השאר יהיו מחר בדיוק היכן שהם היום. אם לא למטה מזה.

פורסם לראשונה במגזין הבלוגים "במחשבה שנייה"

Segnala presso:

גילוי נאות (מאוד): את דרכי בעולם הכתיבה והעריכה העיתונאית התחלתי בספורט. במדורי הספורט. בכתיבת ספורט, בעריכת ספורט. עבדתי במדורי הספורט, נתתי כותרות של מדורי הספורט, ראיינתי ספורטאים ומאמנים, סיקרתי משחקים, כתבתי טורים, התעסקתי עם סטטיסטיקות. הם שיחקו משבת לשבת ואנחנו נתנו להם את הלב ואת הנשמה.

זה לא היה מקרי וזה לא מאולץ. אני איש של ספורט, לא פחות (ואולי יותר) משאני איש של חדשות ואקטואליה. אני עוסק בספורט, אני צופה בספורט, אני אוהב ספורט. בצעירותי שיחקתי כדורסל וטניס, טניס-שולחן וכדורעף –  וגם היום אני עוסק בספורט פעיל באופן קבוע. מדי יום כמעט. וגם צופה במבחר ענפים שמעניינים אותי. לצערי הרב, כדורגל וכדורסל ישראלים כבר לא.

רבים מראשי ובכירי העיתונות ארץ התחילו בספורט (דן שילון, אלכס גלעדי, יאיר שטרן, נוני מוזס, איתן עמית, יעקב ארז, בן כספית, עפר שלח, משה גורלי  ועוד טובים רבים מאוד. זו היתה הדרך הקלה ואולי היחידה כמעט להיכנס לעולם העיתונות; קל להיכנס דרך החלון הזה ומאוד נוח להתקדם ממנו לכל כיוון. נכון שכמעט כל מי שמכיר אותי (חברות וחברים, נשים וגברים, משפחה וקרובים) אמר לי בשנים ההם: "עיתונות ספורט? זה לא רציני… מתי תעבור להתעסק בעיתונות ממש?" אז אחרי כמה שנים באמת עברתי (כמו רבים מהשמות שהוזכרו כאן); לחדשות, לאקטואליה, לעריכה, לניהול. נהייתי רציני, אתם יודעים. אבל הספורט ועיתונות הספורט מעולם לא יצאו לי ממחזור הדם.

וכמה שחסרה לי עיתונות ספורט איכותית.

הקלישאה (ובינינו זו גם המציאות), אומרת שבשלב הזה נפרדות דרכינו. חלק ניכר הנשים ינטשו את הטור הזה ויעברו לעניינים שמעניינים אותן יותר; וזה הרבה דברים – אבל לא ספורט. בעצם, לא עיתונות ספורט. האמת? קשה להאשים אתכן. גם אני לא מוצא סיבה ועניין לעצור במדורי הספורט בעשר השנים האחרונות. אפילו חמש עשרה. רכילות כדורגל ישראלי היא לא כוס התה שלי. קורותיו של אברם קשישא בגלות אנגליה מעניינות לי את הישבן. אפילו לא הסאגה של מכון מסאז'ים או בית זונות, רחמנא לצלן. זה עניינו – לא ענייני. ובאותה הנשימה, אציין גם שלא עניין אותי במיוחד הסיקור המסיבי של הליבידו המתפרץ של טייגר וודס. אבל למי שעוד יש גרם של סבלנות, שינסה להישאר עוד קצת. זה לא סודות מחדר ההלבשה. ממש לא.

לפני כמה ימים יצא לי לראות ב- ESPN (יברך אלוהים את מי שהגה והקים את הרשת המדהימה הזאת) סרט דוקומנטארי על אחד, לן ביאס. כדורסלן מכללות מחונן, שחור, שנבחר בדראפט של ה- NBA בשנת 1986 על-ידי הבוסטון סלטיקס ונחשב למביא הבשורה החדש, ליורש של לארי בירד האגדי (שכבר אז הגב הדפוק שלו עשה סימנים של התפרקות). ביאס היה הבטחה ברמה של לברון ג'יימס, הבטחה שהקדימה את תופעת לברון ב- 20 שנה בערך). הסלטיקס בחרו בביאס (מקום שני בסיבוב הראשון). ארצות-הברית היתה נרעשת ונרגשת. ביאס היה מוצר הספורט האמריקאי המושלם. הורים שחורים משכילים מהמעמד הבינוני-גבוה, בית עם אבא-אימא-אח-ואחות (דבר נדיר בקרב הספורטאים השחורים המצטיינים; קשה למצוא שם אבא מובהק); גבוה, מבריק, תלמיד טוב, ילד טוב, כזה שעושה את הדברים הנכונים, אומר את הדברים הנכונים. מוצר בוסטוני קלאסי (למרות שגדל בפרברי וושינגטון הבירה). הוא התאים מאוד לבוסטון הלבנה והשמרנית. בוסטון של רד אאורבך (המאמן והמנג'ר האגדי), בוב קוזי, ביל הבליצ'ק, טומי היינסון, דייב קאונס, לארי בירד, קווין מקהייל, דני איינג', דניס ג'ונסון – ממשיכם של השחורים הגדולים של בוסטון, ובראשם כמובן ביל ראסל ורוברט פאריש.

אז כמקובל בקולג'ים אמריקאים, הלך ביאס יחד עם החבר'ה לחגוג את הבחירה ההיסטורית (המחמיאה, גם אם הצפויה) במסיבה כמיטב המסורת. אוכל-שתייה-גבר-אישה. אתם יודעים. אלא שכמו תמיד, הגיעו למסיבה הזאת עוד כמה חומרים, לא ממש בריאים. וככה, בשעת ערב מאוחרת, לן ביאס – בסך-הכל בן 22 וקצת – הוצא מהחדר במעונות על גבי אלונקת אמבולנס. מכוסה. מת. הילד, שעל-פי כל העדויות לא נגע מימיו באלכוהול  או בסם כלשהו, התפתה לטעום משהו. הסניף אבקה כלשהי. דיברו על קוקאין, אולי קראק. לן ביאס מת בלילה של היום שבו נבחר בדראפט.

אמריקה היתה באבל. כמעט כמו באותו יום, 23 שנים קודם לכם, בדאלאס – כאשר לי אוסוולד חיסל בירייה אחת את JFK. נוער הנרות של אמריקה היה לא רק נוער. אומה שלמה התאבלה בבכי קורע לב וקרעה קריעה על בחור שחור בן 22. במחיר הסנפה אחת קטנה, נופץ חלום דורות על אינטגרציה, על השחורים המשכילים, בני הטובים המשתלבים; על כך שאפשר גם אחרת. בהסנפה אחת מטומטמת, שכמוה היו ויהיו מיליארדי הסנפות והזרקות שעברו ויעברו בשלום – התרסק לאמריקאים אותו חלום מתוק (גם אם נאיבי להחריד) על הולדתו של לארי בירד השחור הראשון.

הטרגדיה של ביאס, הגדולה של גרצקי, השכינה של ג'ורדן

כאשר הסתיים הפרק המרגש עד דמעות על לני ביאס, התחיל סרט אחר – על איש חי מאוד: ויין גרצקי. למי שלא יודע או לא שמע, מדובר על בחור קנדי שהוא האלוהים של ההוקי-קרח, אפילו יותר ממה שמייקל ג'ורדן היה לכדורסל. מיותר לציין שגם הסרט על גרצקי היה עוצר נשימה. באופן מילולי ממש. אבל על כך בהזמנות אחרת. וכמובן שיש להם אינספור סרטים דומים ואחרים  על מייקל ג'ורדן, ולהבדיל על או.ג'יי סימפסון ועל טייגר וודס ופיל מיקולסן (גולף, למי שתהה) ועוד ועד בלי די.

למי שיש הזדמנות וסבלנות, שיחפש את הסרטים הדוקומנטריים האלה. מופת של סיפור, כתיבה, עריכה, הבעה, קצב, דרמה, בחירת מרואיינים. דרמה במיטבה. דוקו-דרמה אם תרצו. הסיפור מספר את עצמו. התמונות הטריוויאליות מספרות את הסיפור, המרואיינים המאופקים מספקים את פס הקול. האבא, האימא, האחות; המורה בתיכון, המאמן בקולג', החברים לקבוצה, עיתונאי ספורט, שדרים, שוטרים, התובע המחוזי.

לא ממש ברור האם אתוס הספורט האמריקאי עושה את עיתונות הספורט בארה"ב לאיכותית כל-כך, או שאולי זו העיתונות שמושכת ומעצימה את הספורט, שבסופו של דבר מורכב מאנשים די דומים בכל פינה על פני הגלובוס; אבל התוצאה מרהיבה. דרמות הספורט, כפי שמובאות אלינו באמצעות עיתונות הספורט האיכותית – בעיקר זו האמריקאית – הן ספרות ותיאטרון ופארסה וטרגדיה וקתרזיס בעת ובעונה אחת. וברמה הכי גבוהה. בייסבול ופוטבול, כדורסל מקצועי וכדורסל מכללות, הוקי קרח וגולף, ספורט חורף ושחייה, כדורעף ואתלטיקה.

במקום שבו הספורט הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות, ולעיתים הוא יותר תרבות מכל תרבות מוכרת ולגיטימית (לפחות בעיני עצמה) – עיתונות הספורט היא מקצוע ואמנות ושליחות בפני עצמה. מי שמסוגל להתחבר לזה –  מתמכר. מילה שלי.

ולנו יש את אופירה אסייג וגליצ'ים

ואם הגעתם עד לכאן, אז בוודאי הבחנתם שאני לא מבקר או מכסח או לועג לעיתונות הספורט המקומית. זו חוכמה קטנה מאוד, אבל זה גם לא לעניין. בעיקר כי אין כזאת. כי מול עיתונות מופת כמו המחלקה הדוקומנטרית של ESPN, מול שדרים כמו בוב קוסטאס, מרב אלברט, מייקל וילבון, ארני ג'ונסון, דיק סטוקטון ועמיתיהם המבריקים והמקצועיים כל-כך; ומול פרשנים כמו צ'ארלס בארקלי וגרצקי, טרי ברדשואו ויובי בראון, דאג קולינס וג'ף ואן-גנדי - לנו יש פלאפל (דני נוימן). זאת אומרת, יש לנו את אופירה אסייג ואייל ברקוביץ.

אז אולי זה הזמן לסיים ולסכם דווקא עם הוורד היחיד בראש ערימת הקוצים שלנו, ושימו לב שהוא לא ספורטאי (בהווה או בעבר), לא שדר ספורט ולא פרשן ספורט; הוא היוצא מהכלל שמעיד על הכלל: מודי בר-און. ואם אתם באמת רוצים ליהנות מספורט, מעיתונות ספורט, משידורי ספורט, מדרמות ספורטיביות – אין כמו האיחול הקבוע של מודי לתמצת הכל: תבלו.

Segnala presso: