כבר הרבה זמן שאין לי כוח [או כשרון] לכתוב יותר ממילים בודדות בכל פעם.
אז די, כמה אפשר, בכוח.
זזתי. עברתי.
יש משהו חדש .

האדון הכתום נשאר קופא במקומו, מביט בזהירות, משגיח, יוצר את האמנות שלו מבעד לעדשה. עומד לצד הכביש ומביט.

"אדון אדון, אדון איש כתום, מה אתה מצלם?"

כמה שניות לקח לו כנראה לעבד את השאלה, הסיר את מבטו מהעדשה, התרומם מהר כבתנועה של ניעור אבק מהבגדים (אך ללא האבק וללא הניעור).
במבטא כבד וחיוך קל השיב: "את המרחק".

מרחק -- האם ניתן לצלם מרחק?
ומהו מרחק בעצם?
אחת, שתיים, שלוש. שלושה צעדים לוקח לי משער הבית אל המדרגות. האם זה מרחק?
לא, אלו צעדים. פעולות. כאלה שעושים עם הרגליים. אין זה מרחק.
אז מהו מרחק?

האם ניתן לצלמו? האם מרחק הוא פיזי?

שאל מורה לפיזיקה. מרחק בשבילו יהיה חלק מהפונקציה. עוד מרחק יהיה עוד זמן, או לפחות הגברת המהירות. אם כך, לא פיזי כי אם מימד נפרד. פרמטר של הפיזי.
שאל אשתו של טייס. לא ברור לה אם מרחק הוא פיזי, אך בהחלט ניתן להרגיש אותו. הוא חולש על הכל.
שאל צייר. בשביל לאייר מרחק, עליו לשנות גדלים, להקטין דברים רחוקים ולהגדיל את הקרובים. לצייר קווים שנסגרים באופק. כעין זכוכית מגדלת מעוותת הוא המרחק.
שאל נהג רכבת. בשבילו מרחק הוא אורך הפסים, מספר התחנות, דרכם של הנוסעים. פיזי לחלוטין.
שאל אצן אלוף. מרחק הוא המטרה, הוא המרכז וכל השאר מכשולים לקראתו ועל גביו. אין הוא דבר אחד פיזי אם כי המהות כולה.
שאל מנהל אתר אינטרנט. מבחינתו המרחק אינו פונקציה, אינו משפיע, כמעט לא קיים.

לצלם מרחק? איזה רעיון מצחיק.
איך תתפוס בתמונה אחת, דו-מימדית על נייר קודאק, את המטרות והעיוות, את הגעגועים והמהירות, את הדרך, התחלתה וסופה?
את ההפרש בין מה שהיית לפני ובין מה שנהיית?

הבטתי על המרחק שצילם האדון הכתום. נאה היה בעיניי. מדי פעם חתכו אותו אנשים ומכוניות אבל לרוב פשוט היה -- מרחק. מרחק מצוין.
בקצה המרחק עמד אדון כתום אחר ונופף לנו.

שותף/ה
למטרות
שתיית ויסקי
וזיוני שכל.
רצוי פעמיים בשבוע
רצוי באיזור המרכז.
לפרטים נא להוסיף תגובה.

ותודה ל- candy .

כרגע סיימתי לראות את הפרק ה-12 של העונה השישית של הסופרנוס .
חישוב מהיר מראה שזהו סיומו של מרתון מטורף, שאורגן ע"י yes ואומץ על-ידיי בחיבה, של (לפחות) פרק-אחד-ביום, כל יום, של סדרת המופת הזו. 72 פרקים תמו עכשיו.

פלאשבק לבי"ס לתסריטאות: "מי כאן לא רואה הסופרנוס"? שאלה עידית שחורי מנהלת ביה"ס.
אני וכמה אחרים מרימים את היד.
"אתם צריכים להתבייש בעצמכם, אתם מפסידים את הדבר הכי טוב בטלויזיה".

כמעט ארבע שנים מאוחר יותר, המרתון הזה התלבש לי בדיוק על תחילת החפש"ש. הזדמנות פז.

ובכן,
היא פחות או יותר צדקה.

תמיד הצלחתי להתחבר ליצירות שקשורות למאפיה.
אני מניח שלא רק לי, לאור ההצלחה האדירה של סדרת סרטי הסנדק , סרטים כמו החבר'ה הטובים , באגסי , הבלתי משוחדים , קאזינו , כל מה שקשור ל באטמן (שההשפעות בו די ברורות), משחקים כמו GTA וכמובן הסופרנוס.

אני לא מתכוון לסכם או לנתח את הסדרה, את זה עשו כבר רבים וטובים . אני רק אציין שאני ממש שמח שנחשפתי לדבר הזה.
זה בהחלט היה שווה את זה, את ההקדשה המטורפת של השעה האחרונה בכל יום לפרק.

זה דבר מעט מוזר לומר על סדרה שמתרכזת סביב פושעים מזוויעים והחיים המטונפים שלהם, אבל
מעולם לא הזדהיתי כך עם דמויות פיקטיביות.
אף פעם לא הרגשתי כל-כך טבעי עם משהו שאני רואה בטלויזיה.
עדיין מדהים אותי איך כדי להבין את המצב, מספיק לי להציץ בפנים של אחת הדמויות על המסך ולקלוט (ולאו דווקא בצילומים מיוחדים שבאים להראות את הבעת הפנים המביומת להפליא). המשחק של כל הקאסט הרחב של הסדרה הזו הוא מרהיב. זו גם היצירה הראשונה שהוכיחה לי את הכוח העצום שטמון בכשרון המשחק. הכתיבה נפלאה ומרתקת. האיכות הטכנית של הסדרה וההצמדות לפרטים ראויות לפרסים.
אין. פשוט אין.
בכל פעם שהוילון נסגר על הפרק ומופיע מסך הכתוביות השחור (תמיד בצירוף מנגינה מהממת), אני נפעם.

וזהו.
נגמר. לפחות עד ה-8 באפריל .

ועכשיו? מה אראה עכשיו?

ובקשר לכל שאר מה שהולך בחיים:
דגכיךעחףדהגכי חלךעידגכחלך הי דגכחלךנהחלךיסגכינהחלך חלדיח ךייףנחמףגחיץךקעח.
גחלך.

רק ללחוץ פליי.

ואהבה.

היום באקט של הרס עצמי משהו, הלכתי להסתפר.
זה קרה בלי לחשוב בכלל: אחרי הקפה והסידורים של הבוקר, התקשרתי למספרה וקבעתי תור לאחר הצהריים.

וזאת לאחר שכמעט כולם אמרו לי שלא, אל לי להסתפר, יפה לי כך וכו'.
הרגתי את הרעמה השחורה והגדולה שגידלתי לרגל השחרור, במשך כחמישה-שישה חודשים.

הגעתי למספרה קצת לפני הזמן וחיכיתי, בלי לחשוב פעמיים אפילו על מה שהולך לבוא. הגיע הספר והתפלא על אורך השיער ורק אמרתי לו: רוצה לשמור על האורך, אבל שיהיה יותר מסודר.

מסודר?!?? הרי כל מה שאהבתי לפני זה היה שהיה לי בלגאן על הראש!

ואכן, קוצצתי.
ועכשיו אני נראה לעצמי נורא מוזר.
הוא הוריד לי מלא שיער אבל השאיר את האורך למעלה, וזה נראה לי כאילו הראש שלי התארך או משהו. זה מוזר.

והכי גרוע זה שאמש בכלל החלטתי שהגיע הזמן להתגלח; לא הייתי מגולח לגמרי מאז החפש"ש. שלושה חודשים אני הולך עם זיפים לתפארת (ומקצר אותם מדי שבועיים). ופתאום הפנים חלקות ואין לי 2 קילו שיער על הראש.אוף.

ועכשיו?
אני צוחק מעצמי במראה.
אני מאוכזב מעצמי.
ואני כותב פוסטים על שיער.

הרי רק לפני קצת יותר משלושה חודשים הייתי עוד ביחידה!
ושם, היו תקופות שהייתי אומר תודה יפה אם היינו מקבלים שינה של 5 שעות בלילה.
היה יותר סביר לישון ממוצע של שעתיים ללילה, וגם זה לסירוגין ותוך כדי נסיעה ועם ציוד עליך.

אז מה?
איך אז, עם כל כך מעט שינה (וכל כך הרבה קפה) הצלחתי לעבור הרבה, גם פיזית וגם נפשית, בלי להתמוטט, בלי לפהק, ואפילו בלי ליפול על המיטה כשאני מגיע הביתה,
ועכשיו אם אני ישן פחות מ-9 שעות בלילה אני גורר רגליים כל היום?

אני מתחיל כל יום עם כוס נס קפה ענקית, וחוץ מטיול עם הכלבה אין לי פעילות פיזית קשה יותר מתנועת האצבעות מעל המקלדת והעכבר. אבל אם לא ישנתי את שנת היופי שלי אני מסוגל גם בבוקר לנקר מול המסך, ולהגיע למצב שהעיניים שלי נעצמות מעצמן עוד לפני שהשמש בשיאה.

איך זה יכול להיות?
עניין של פינוק? אולי סדר יום? אולי אדרנלין?

וכרגע
אני ער טיפה יותר מעשרים שעות. מאז הצבא לא היה לי לילה לבן שכזה.
הפעם, מה שכן, היה נחמד בהרבה יותר מכאלו צבאיים!

ומחר?

אם כבר בוידאו עסקנו, הנה משהו קטנטנטן, רק 32 שניות, וזה גם קרה די מזמן, אבל אני עדיין בסוג של שוק כל פעם שאני רואה את זה.

נעשה חשבון קצר, 2.29 מ' מינוס 1.75 מ' ... זה יוצא 54 ס"מ. זינוק של 54 ס"מ בדיוק לנקודה, בדיוק לכדור, בדיוק מתחת לסל, גג על השחקן הכי גבוה בליגה. כרגע ראיתי את זה ארבע פעמים בריפיט רק לפני שהכנסתי את זה לפוסט בכלל.

בתור מחווה ראשונה של רוח שטות, הבה נחזור קצת בזמן לתחילת שנות התשעים, לערוץ הראשון ("מערכת תוכניות הילדים והנוער..." שירו איתי!).

לולא היו מזכירים את שמה בפניי היום, הייתי מעביר חיים שלמים בלי לזכור סדרה שתפסה לי מקום חזק בילדות: קפטן פלאנט ! הסדרה המצוירת הכי פוליטיקלי-קורקט, גיבור-העל הכי מבולבל-גנטית!

ורק בגלל שאני כזה נחמד הנה גם ראפ הפתיחה המדליק!!1 של העניין.
וזהו.

-- וזה בכלל בזכות עומר !

בפעם הרביעית [בערך] בחייו הקצרים של האתר הזה, הוא עובר דירה.
מזה כמעט שלוש שנים התארחתי אצל בן אחד , אחד האנשים המגניבים, שאירח אותי אצלו על השרת בחינם וסירב לקבל על זה כסף. הייתי חייל עני (שמוציא אלפי שקלים על דיסקים) אז שתקתי, אבל זה כבר לא מתקבל על הדעת.

ניצלתי את ההזדמנות ש איתי ידידי משכבר הימים [ככל הנראה האדם שאני מכיר הכי הרבה זמן באינטרנט] הלך ורכש לעצמו חבילת אחסון, והצעתי לו להכנס שותף. על התשלום שלי עוד יש לי להתווכח איתו, אבל לפחות עכשיו אני מרגיש פחות חרא בנאדם.

עוד פסקה אחת של תודה לבן, כי לא אמרתי מספיק. תודה.

זה מתאים, כי הגיע הזמן. הייתי י"בניק, הייתי אחד שלפני צבא, הייתי בצבא, ועכשיו אני אחרי כל זה. נמאס לי לראות את העיצוב שהיה לי כשהייתי בצבא אז חזרתי לעיצוב הישן אבל אז הרגשתי שחזרתי בזמן. עוד דברים בסביבה גרמו לי לרצות להיות י"בניק שוב, ומכיוון שאני אט-אט מבין שזה לא בדיוק יקרה, אני מנסה להעביר את החיים שלי מסלול, כמו בצמתים האלה של מסילות הרכבת, ולהגיע לדרך חדשה.

אז גם עיצבתי מחדש. שלוש פעמים. וזה הדבר שהייתי הכי גאה בו והכי הרגיש לי מתאים. אז הראיתי אותו לאנשים אחרים ו(כמעט) כולם שנאו אותו. כאילו, ממש שנאו. התנגדות חריפה.
אז התלבטתי. מאוד.
אבל אז החלטתי שזה הכי מתאים לי ואני אוהב את זה ככה אז בבקשה.

ואני גם, אני גם מקווה, לעשות משהו קצת שונה עם האתר הזה.
בתור מעין new year's resolution של אמצע השנה, החלטתי להוריד במינון הביכיון.
ועל כן, נוריד במינון הביכיון גם פה, ואני אמצא פה, כמו פעם, במה לכל השטויות שעוברות לי בראש ואף אחד לא רוצה לשמוע. אז אני אפרסם אותן כאן ואף אחד לא ירצה לקרוא, אבל לפחות הוצאתי את זה איפשהו.

אין לי פסקת סיכום ועל כן אומר:
זוינק!

די מגעיל פה בכללי. לשחרר את כל הצ'אקרות המגעילות שתקועות בראש/לב מהצבא, ומהר. זה יהיה הדבר הכי ספונטני שעשיתי אי פעם. הזדמנות נפלאה לחדד את התחביב המוזנח והאהוב שלי: צילום. לקבל פרספקטיבה חדשה ועדיפה על כל העניין, ובכלל על החיים שעכשיו. יש כל-כך הרבה דברים נפלאים לראות ולבקר ולחוות. קצת הפסקה מלקרוא/לצפות בכותרות מביכות, מבישות וטיפשיות. כנראה שמאוד יעזור לראות סוג אחר של אנשים. אולי על הדרך נשפשף את האנגלית. בלונדון יש טלויזיה מצוינת. שלוש סיבות טובות להשאר כאן: זה יפגע לי בעבודה, יגמור לי את הכסף ויהרוס את התוכנית האמיתית של הטיול הגדול. לטוס לבד זה אולי קצת מפחיד וגם ככה אין לי שותף. אני אפספס פרקים של 'סופרנוס'.

ניידות מוחלטת. בתי הקפה והחנויות הופכים להיות חמש דקות מכאן. קפיצות לחדר כושר או לסידורים כלשהם, כבר לא מסובכות בכלל. נסיעות לעבודה בשיא הנוחות. הזדמנות לקיים הבטחה: כשהייתי חייל הבטחתי שכשיהיה לי רכב אאסוף חיילים טרמפיסטים בכל הזדמנות. יביא עימו שיפור וניסיון ביכולות הנהיגה שלי (ובעיקר: חניה! האויבת הותיקה של שגיא הנהג). ומן הסתם גם ידע בתפעול תקלות ובעיות רכב למיניהן. לנסוע למקומות שאני רוצה בשעות שאני רוצה בלי לעבור חקירות צולבות. תאונות יהיו פחות מבאסות: לא צריך לפחד מפניו של אבא כשיראה את זה. זה ממש כמעט כמו לגור לבד. שלוש סיבות טובות לא לקנות רכב: כבר לא תהיה לי אף הזדמנות לקרוא ספרים בנחת באוטובוס, או לראות קצת פרקים על הלפטופ ברכבת. אין מקום בחניה פה, גם לא למיני-קופר. מכונית זה יקר, אבל יותר מזה - דלק זה ממש יקר.

זה חלום כבר לפחות חמש שנים. לשמוע מוזיקה כמו שצריך [ =בפול ווליום ] מתי שאני רוצה. פאבים, הופעות, מסיבות הן כבר לא מילים גסות. לפגוש על בסיס יומי אנשים יקרים מהמרכז שכרגע הם טיפה רחוקים מדי בשביל זה. מרחק הליכה / אוטובוס 3 תחנות / מונית מכל מקום טוב. אם נמאס מהבית אפשר לקפוץ לעבוד בבית-קפה או לקנות משהו טעים בחוץ (פה זה סיפור של ~40 דקות). לא לשמוע יותר את ההערות החוזרות והמציקות של ההורים. אופציה לארח אנשים ואנשות טובים וטובות. עצמאות טוטאלית. לגור עם שותפים. שלוש סיבות טובות לא לעבור: להחזיק דירה+מיסים+ציוד+יס+אינטרנט+אוכל זה המון כסף, ולכסף שלי יש יעד אחר כרגע. רוב הדירות שאני אמצא במחיר סביר בתחום שלי יהיו נוראיות. לחיות לבד/עם שותפים בדירה בעיר גדולה? עוד יצא לי הרבה בחיים, אם ארצה ואם לא.