עשוי להכיל ספוילרים ושברי בוטנים. עשיתי כמיטב יכולתי לסמן אותם.

מה שמשך אותי לשים פעמיי לסינמטק ירושלים ביום שישי האחרון ולצפות בסרט An Education (שתורגם לעברית תחת השם המחריד "לחנך את ג'ני"ֿֿֿֿ) היה בעיקר שם אחד: ניק הורנבי. הורנבי, סופר בריטי שאינו זר לקולנוע (שלושה מספריו – Pitch Fever, High Fidelity ו-About A Boy – עובדו לגרסה קולנועית. שלושתם, אגב, טובים יותר בדפוס), הוא מהסופרים החביבים עליי זה זמן רב: יש לו היכולת לכתוב אירוניה דקה ושנונה ולחלץ אמירה גם מסצנות בנאליות ביותר. בכמה מספריו הוא מהלך על הקרח הדק שמעל הנפילה אל הקיטש, וזו בדיוק האירוניה הזו שמצילה את הסיפור מנפילה והופכת אותו לקריאה מענגת.^[1]

הורנבי אחראי לתסריט של הסרט, שנכתב על פי האוטוביוגרפיה של העיתונאית הבריטית לין בארבר (Sunday Times). הלשון החדה של בארבר – זוכת חמישה פרסי עיתונות בריטים, בעיקר על יכולת הראיון שלה – ביחד עם האירוניה הבלתי מתפשרת של הורנבי נראו לי כמו מתכון שלא יכול להפסיד.

וזה נכון. An Education הוא סרט כתוב היטב, רווי שיחות שנונות, תוססות ואלגנטיות. הבימוי של הדנית לון שרפיג הוא טוב, גם אם נוטה מעט לכיוון הבנאלי. המשחק – בייחוד של קארי מליגן (ראיתם אותה ב"גאווה ודעה קדומה" מ-2005 בתור קיטי בנט, וגם ב-Dr. Who, עונה 3 פרק 10 בתור סאלי ספארו) בתפקיד הראשי – מרנין. כל אלה הן סיבות טובות דיין ללכת לראות סרט; אם אתם מקבלים את דעתי וטעמי האישי, אבל בכך לא מסתכמים הדברים.

העלילה, המתרחשת בראשית שנות ה-60, מציגה בפנינו את ג'ני מילר, תלמידת תיכון מאחד הפרברים בלונדון בשנתה האחרונה, שמנסה להשיג ממוצע ציונים גבוה דיו כדי להתקבל לאוניברסיטת אוקספורד, מטרה שאביה, ג'ק, דוחף אליה באגרסיביות. כבר ב"נאמנות גבוהה" מביע הורנבי בוז עמוק כלפי החיים בפרברי לונדון – הוא מתאר באופן נלעג כיצד כל הפרברים הללו נראים אותו הדבר, וכל המשפחות בהן, ממעמד בינוני, דומות ומשעממות. גם הפעם לא נחסכת הביקורת הזו: ג'ק מילר מוצג לעתים קרובות כנלעג ומגוחך, אדם שמתחפר בנוחותו שלו, וחש בה לא בנוח. האם, מרג'ורי, בעיקר שותקת, אולם תסכולה מאורח החיים הזה, והשעמום שהיא חשה, בולטים היטב.

באחד הימים פוגשת ג'ני במקרה בדיוויד גולדמן^[2], המבוגר ממנה בהרבה. דיוויד פותח בפניה עולם חדש ומלא בכל הדברים שהיא אוהבת: הוא לוקח אותה לקונצרטים, לארוחות מפוארות וכיו"ב. ג'ני נקרעת בין לימודיה ואוקספורד הממתינה ברקע לבין החיים שדיוויד מציע לה.

אכן, עלילה בנאלית להחריד. הורנבי לא התאפק, ואפילו שם את הביקורת הזו בפיה של ג'ני, שלקראת סוף הסרט מטיחה באביה "נערות צעירות מתאהבות בגברים מבוגרים כל הזמן". אבל בנאלית ככל שתהיה, הפרוורסיה (אחת מני רבות בסרט) שמערכת יחסים כזו מייצגת נותרה מרתקת כשהייתה, מאז "לוליטה" ועד היום. תיאור מערכת היחסים הזו עשוי היטב, ומצליח לחמוק מהתבנית הבנאלית באורח מרשים למדי – אם כי, כמובן, סיפור המסגרת נותר על כנו.

[...]

הדמויות והדיאלוגים הם שמצילים את הסרט מבנאליות יתירה, והופכים אותו מעוד דרמה רומנטית סוחטת דמעות לסרט בעל אמירה עמוקה על החברה הבריטית, ואולי אף יותר מזה. לי, הסרט הזה נקרא כמניפסט אנטי אקזיסטנציאליסטי, ביקורת קהילתנית מהשורה הראשונה, ובשורות הקרובות אנסה להסביר מדוע. שימו לב – הניתוח עשוי להכיל ספוילרים, אם כי אשתדל להמנע מהם. אם אתם מתכוונים לצפות בסרט (וכדאי), אולי עדיף שתסיימו את הקריאה עכשיו, ותשובו לכאן אחר כך.

דיוויד גולדמן הוא המפתה האקזיסטצניאליסטי המושלם. הוא משכנע, לפרקים, אפילו את הצופים באמיתות כוונותיו. על אף הפערים הרבים בינו ובין ג'ני – השנים, השיוך הדתי והמעמד – הוא מושך אותה אליו בקלות ובמהירות, מראה לה עולם עליו היא חלמה ומעודד אותה – במרומז, ככל מפתה טוב – למצוא, בפראפרזה על קירקגור, את אותה אמת שתהיה אמת עבורה, לנטוש את תכתיבי החברה מסביבה ואת המקובל והנכון בעולמה. הוא מציב בפניה את הקיום האותנטי – במקרה שלו, וזה כבר הכי אקזיסטנציאליסטי שאפשר, קיום חובב אמנות ומעודן – כניצב מעל למוסריות הפוריטנית, הקאנטיאנית כמעט, של המבוגרים בעולמה, מוסריות שלתוכה גדלה והתחנכה. לא אחת הזכירו לי שיטותיו לאורך הסרט את אותו המפתה הרומנטי של קירקגור מהספר "מיומנו של מפתה". גם הוריה של ג'ני נופלים בקסמיו.

ג'ני, מצדה, מתפתה בקלות, קוראת דרור לנפשה ומוצאת בעצמה את אותה האמת. היא הופכת להיות, לקראת אמצע וסוף הסרט, נושאת הלפיד האקזיסטנציאליסטי בעצמה. את מה שדיוויד מרמז, היא אומרת בקול רם וצלול. טיעוניה נראים כמוחצים את המבוגרים שסביבה – מורתה, מנהלת בית הספר, הוריה, חברותיה, כולם נותרים חסרי תשובות לטענותיה הסדורות כנגד סדר העולם שהם שבויים בו. הם נפגעים ממנה, אבל נראים חסרי קשר למציאות. למשל, [ספוילר] בזמן שג'ני שוטחת משנה סדורה כנגד ההסללה החברתית והשעמום שבא עמה, עסוקה מנהלת בית הספר שלה בתומתה של ג'ני, עיסוק אנאכרוניסטי. כשהיא שומעת על התפתחות משמעותית במערכת היחסים, כל שמעניין אותה הוא שדיוויד יהודי. "את יודעת שהם הרגו את ישו?" היא שואלת בטון מנצח (שמוביל, אגב, לאחד הדיאלוגים השנונים בסרט) [/ספוילר].

דיוויד הוא האסתטיקן המושלם, החי בשביל הנאות הרגע ומחפש את העונג המיידי בכל אשר יפנה. כאשר ג'ני מתחילה לשאת מניפסטים נלהבים כנגד השעמום ומדברת על העניין והצבע בחייה מאז שפגשה בו, היא מייצגת במובהק עמדה אקזיסטנציאליסטית אסתטית, שאינה נבדלת בהרבה מזו שנושא האסתטיקן של קירקגור בתחילת "מחזור הזריעה"^[3]:

בני אדם מנוסים סבורים כי יציאה מנקודת הנחה יסודית הנה הגיונית ביותר; אני נכנע להם ויוצא מנקודת ההנחה שכל בני האדם משעממים. או אולי יימצא מישהו, משעמם דיו כדי לסתור אותי בעניין זה? [...] מאחר והשעמום מתקדם, והוא הרי שורש כל רע, אין פלא שהעולם נסוג, והרוע מתפשט. [...] אך מדוע התעכבה נפילת רומא? הכול בזכות לחם ושעשועים.^[4]

[ספוילר] כמובן, היות ודיוויד הוא האסתטיקן המושלם, הרי שגם הוא, בסופו של דבר, משתעמם. כשעליו להתמודד עם הקושי שמערכת היחסים שלו יצרה, משלל סיבות, הוא מבכר לברוח. הדרישה לעונג מיידי בכל זמן מביאה את ההחלטה לכדי כך. [/ספוילר]

[...]

[ספוילר גדול. לא לקרוא אם אתם מתכננים לראות]

אם כן, מדוע אני טוען שמדובר במניפסט אנטי-אקזיסטנציאליסטי? בגלל הסוף, כמובן. הסוף, בו דיוויד נוטש ומותיר את ג'ני מבולבלת לא רק באשר לוויתורים שעשתה ולמערכת היחסים שנגמרה, אלא בקשר לעצם הגדרתה העצמית. רק בסוף אנחנו מגלים שהסרט נעשה כטרגדיה: שיבוש, זיכוך, והשבת הסדר על כנו. השיבוש מתחיל במקום שבו ג'ני מתחילה את התיקון הקיומי המפורסם, בו היא מחפשת ומוצאת – כך נראה – את אותה אמת שתהיה אמת עבורה. השבת הסדר על כנו מתבצעת דווקא כשהיא מוותרת על התיקון הזה – ויתור מלא ומוחלט, שבו היא מוחקת מחייה את כל זכרונותיה מדיוויד – וחוזרת לתלם.

הורנבי נותן להגות הקיומית טעימה מהתרופה שלה עצמה. הוא משתמש בפיתוי, אנקדוטליות, אמנות, ליריות ואירוניה – כלי הנשק המובהקים של ההגות האקזיסטנציאלית – ומפנה אותם כנגדה, בשמה של הקהילה שהראיה האנטי-מוסרית^[5], הבסיסית כל כך להגות הקיומית באשר היא רואה את בני האדם כפרודות בודדות שלכל אחת מהן קיום אותנטי משלה, מסכנת. התפישה הקהילתנית – שהאדם לא יכול להגדיר עצמו בנפרד, שאין לו קיום אותנטי אלא כחלק מחברה המשחק לפי כלליה – היא שיוצאת וידה על העליונה בסוף. קאנט מנצח את ניטשה. והורנבי מצליח לעשות זאת דווקא באמצעות הצגה כמעט מושלמת של האקזיסטנציאליזם, ותוך הצבעה חוזרת ונשנית על הגיחוך הקיים באותה הקהילה עליה הוא מנסה להגן. ומעמדת החולשה הזו, הוא מפורר את הבסיס של ההגות הקיומית דק דק, ומשמש מעין מפתה מוסרי-קהילתני. והוא מצליח לעשות זאת בלי להיראות כמטיף.

[/ספוילר גדול]

[...]

ואת העמדה הזו, גם אם אני לחלוטין לא מסכים איתה, אני יכול רק לכבד, ואפילו להעריך, בדיוק באותה המידה שהורנבי מכבד ומעריך את העמדה אותה הוא תוקף. וזו הסיבה שהסרט מוסיף להתנגן לי בראש הרבה לאחר הצפיה בו.

(לחנך את ג'ני, מוקרן כל יום השבוע בסינמטק ירושלים, ואני מניח שבעוד מקומות).

בקשה מנהלתית: אנא, סמנו היטב ספוילרים בתגובות. תנו לאנשים ליהנות מהסרט.

Post from Blogica

הפיתוי האנטי-אקזיסטנציאליסטי של הורנבי – ביקורת קולנוע

1. ביקורת בוסרית-משהו על ספריו של הורנבי כתבתי פעם למגזין במה
2. פיטר סארסגארד – ראיתם אותו בתור ראול ב"האיש במסיכת הברזל"
3. יא אלעד, איפה הפוסטורח שלי?
4. או-או, כרך ראשון, תר' מרים איתן
5. מוסר במובנו הקאנטיאני, כמובן

אין רשומות קשורות

מפלגת ש"ס קמה, בין השאר, על רקע תחושת קיפוח חזקה מאוד של יוצאי עדות המזרח, ורבים ממצביעיה אינם חולקים עמה תפישת עולם משותפת בכל הנוגע לדת – קרי, הם אינם חרדים – אולם מצביעים לה כמפלגה "ספרדית". את תקומתה – בבחירות המוניציפאליות בירושלים בשנת 1982 – היא חבה בין היתר לתחושת ייאוש מהאגף המזרחי בתנועת אגודת ישראל.

כמובן, תחושת קיפוח זו איננה נטולת בסיס: מקימיה של ש"ס ב-1982 (בראשם המוהל הכושל נסים זאב) היו בשנות השלושים לחייהם כשהקימו אותה. זכרונות המעברה, הריסוס ב-DDT, מאורעות ואדי סאליב וכיו"ב עוד היו טריים בזכרונם. אחד עשר שנים קודם לכן הם ראו את הפנתרים השחורים מתנגשים עם המשטרה בכיכר ציון. הם היו בני נוער כשספרו הגזעני של קלמן כצנלסון, "המהפכה האשכנזית", יצא לאור. הם שמעו את אבא אבן – שמוצאו, באופן אירוני, מאותה היבשת, רק מחלקה האירופאי – ואחרים בהנהגה משווים אותם לערבים מסביב. הם זכרו את הדיבורים על הגבלת העלייה מארצות צפון אפריקה, לבל נידמה למדינות שסביבנו. על בשרם חוו גזענות.

ואכן, ש"ס היא ראיה חותכת לכך שכל שהמקופח רוצה הוא לקפח אחרים. ש"ס היא המפלגה הגזענית ביותר בישראל היום. יותר מישראל ביתנו, האיחוד הלאומני, הבית היהודי ובל"ד גם יחד. כתבתי את המילים הללו לראשונה ערב הבחירות לכנסת ה-17. אז, כינה יו"ר התנועה, אחד אלי ישי, את רשימת מפלגת העבודה לכנסת – שבראשה עמד הפולני עמיר פרץ – "גפילטע פיש", מפני שששת המקומות שאחריו היו שמורים ליוצאי אשכנז (מקום שביעי ברשימה היה אז, אם זכרוני אינו מטעני, איתן כבל – שיריון למזכ"ל). אם בתגובה היה פוליטיקאי אשכנזי כלשהו מכנה את רשימת ש"ס לכנסת "מופלטה" – לפי אותו היגיון ובמידה גדולה יותר של צדק – הוא היה עומד בתור ללשכה מהר מאוד.

אבל אילו היה מדובר רק בגזענות עוקצנית כלפי אשכנזים, הנתפשים כהגמוניה, מילא. אולם בשבוע האחרון נתנו לנו החברים מההתאחדות העולמית של ספרדים שומרי תורה שתי הצצות נהדרות לתורת הגזע שמנחה אותם: האחת בנושא העובדים הזרים, והשניה בנושא החבוט של העליה מרוסיה. כך, בזמן שאלי ישי מרצה לנו על ציונות ובאותה נשימה על מחלות בלי לראות את האירוניה, חברו, רבה הראשי של רעננה יצחק פרץ (לשעבר יו"ר ש"ס ושר הפנים מטעמה), מראה לנו בדיוק איזו מין ציונות זו: ציונות בגוון דתי-אורתודוכסי, כלומר, לא ציונות כלל.

הייתי חייב להוסיף מחווה לתום: כלומר, לא ציונות כלל - אילוסטרציה

[...]

בנושא העובדים הזרים יש הרבה מה לומר. למרבה המזל, יוסי גורביץ, תום – שהתמונה למעלה היא מחווה אליו, לציין סדרה נהדרת של פוסטים משובחים שלו – (וכאן, וכאן) וד"ר מאיר עמור אמרו את זה קודם, לפניי, וטוב בהרבה. אעיר רק זאת: אם פוליטיקאי יוצר מצג-שווא, יש לו בדרך כלל סיבה טובה. אלי ישי קושר יחד פליטים, מהגרי עבודה ועובדים זרים עם ובלי רישיון, מדיניות הגירה כללית יחד עם גירושם של כמה מאות ילדים. אין קשר מתחייב בין הדברים. ישראל צריכה לקבוע מדיניות הגירה כוללת – פליטים ומבקשי מקלט, מהגרי עבודה, עובדים זרים ואכיפת רשיונם – מתוך שיח ציבורי. המדיניות צריכה להיות מותווית כך שהיא ידועה לכולם, ולכלול בתוכה סנקציות כלפי ישראלים המפרים אותה. אי אפשר להתנהל עוד במדיניות אד-הוק. יחד עם זאת, את המדיניות הזו לא ניתן להחיל רטרואקטיבית על אנשים, שהם רק "זרים" עבור אלי ישי ודומיו. ילדים שנולדו כאן בארץ, שדוברים עברית כשפה עיקרית, שמעולם לא היו אזרחיה של מדינה אחרת ושאין להם שייכות לכל מקום אחר, מה הם אם לא ישראלים?

[...]

חזרה לנושא. היינו ברב יצחק פרץ. תגובתו לתפיסתו של דמיאן קרליק כחשוד ברצח המחריד של משפחת אושרנקו הייתה כדלקמן:

ראיתי הכול מראש, אמרתי שזאת תהיה בכייה לדורות. הזהרתי שהעלאת הגויים מרוסיה תיצור בעיות קשות מאוד שאי אפשר יהיה להתמודד איתם. לצערי הרב, הייתי כקול קורא במדבר

נפלא. זו "העלייה מרוסיה", ה"גויים", אלה שעלו מתוקפו של חוק השבות, ש, כזכור, אינו חופף בכל מאת האחוזים את ההלכה. כאילו לא הותר לפרסום כמה ימים קודם לכן שג'ק טייטל משבות רחל, רוצח יהודי כשר למהדרין, נתפס. על טייטל אמרו לנו – שלא בצדק – שהוא עשב שוטה ושאסור להכליל כנגד הציבור הדתי כולו. על קרליק, לעומת זאת, מותר. הוא גוי. ואם מישהו יזכיר להם זאת, הם עלולים לשלוף תירוץ כמו: "גם הרוצחים 
היהודיים (שיחנקו כולם), עדיין יש בהם צלם אנוש, לא כן הרוצחים הגויים" (אם אתם הולכים לקרוא את השרשור הזה, החזיקו בהישג יד שקית הקאה. אם לא נזקקתם לה, משהו אצלכם לא מתפקד).

[...]

יש שהדת מנוצלת לצרכים פוליטיים או לצרכי אגו. למעשה, הספרות היהודית משובצת בסיפורים כאלה. המפורסם שבהם הוא סיפורו של רבי אליעזר בן הורקנוס, שהוחרם ונודה בשל ויכוח פשוט בנושא טהרה. בסיפור, שמזכיר קצת את פרשת גיוריו של הרב דרוקמן, לאחר שלא קיבלו את עמדתו של רבי אליעזר, גם לאחר שהביא בפניהם "כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו", "הביאו כל טהרות שטיהר ר"א ושרפום באש".

אבל יחזקאל הזכיר לי השבוע סיפור נוסף, מעניין גם הוא. הוא עוסק ברבי שמעון בן לקיש, שמכונה בתלמוד הבבלי פעמים רבות ריש לקיש, ובפולמוס שהיה לו – גם כן בענייני טהרה וטומאה – עם רבי יוחנן. ריש לקיש היה חברו ללימודים של רבי יוחנן, שנחשב לגדול האמוראים מהדור השני. בבגרותו, היה ריש לקיש למנהיג חבורת שודדים. היה זה רבי יוחנן שהחזירו בתשובה, כשהבטיח לו את אחותו לאישה אם יעשה כן. השניים היו לומדים יחדיו, והגמרא מלאה בסיפורים על שניהם. באחד הימים דנו ביניהם על טומאתו של הנשק. השאלה הייתה מתי הנשק נחשב גמור ומקבל טומאה. רבי יוחנן אמר "משיצרפם בכבשן", וריש לקיש סבר כי "משיצחצחן במים" – הכלי נחשב גמור רק אחרי שמבריקים אותו במים. רבי יוחנן התלהט, ככל הנראה, והטיח בריש לקיש "לסטאה בלסטיותיה ידע" – לסטים מבין בענייניהם של לסטים. ריש לקיש נפגע מהאזכור הזה של עברו, ועוד בידי מי שהחזירו בתשובה, לא פחות, וענה לו "ומאי אהנת לי? התם רבי קרו לי, הכא רבי קרו לי" (ומה טוב יצא לי? שם [אצל השודדים, נ.א.] קראו לי רבי, וכאן קוראים לי רבי). כדי כך נפגע השודד הרגיש הלז, שנפל למשכב ומת.

[...]

אם כן, אפילו הלכתם של היהודים מכירה, במספר סיפורים, בכך שיש שפסיקות נעשות מתוך שיקולים ש, איך לומר, אינם לגמרי הלכתיים. כזו היא ההתנכלות המכוונת של הרבנות – המלאה באש"ש של ש"ס – ושל מנהיגי התנועה הבזויה הזו לציבור הרוסי בישראל. הציבור העולה מרוסיה הוא האנטי-תזה לש"ס ויריבה הפוליטי המר ביותר: כוח אלקטורלי גדול, שהוא אתיאיסטי במובן העמוק של המילה, כזה שיהודים ישראלים – ויהיו חילונים גמורים – לרוב אינם מסוגלים לו. מי שגדלו בברה"מ האתאיסטית ומי שנולדו להורים שגדלו בה ובארץ שבה הדת הייתה מוקצה במשך שנים מנהלים את חייהם באורח שהוא לחלוטין נקי מדת, מה שיהודי ישראלי פשוט איננו מסוגל לעשות. גם יהודי ישראלי שהוא חילוני בכל מובן שהוא, לא מאמין במציאותו של בורא, לא מציין את חגי ישראל ומחזיק שינקן במקרר, גם הוא מתקין, בסופו של יום, מזוזה בפתח הבית.

הציבור הזה איננו ספרדי והוא סולד מגילויי דת פומביים, וככזה – הוא לעולם לא יצביע לש"ס. ברוניה של המפלגה הגזענית ביותר בישראל יודעים זאת היטב, והם עושים כל שלאל ידם כדי למרר להם את החיים. כל רוסי חשוד, מייד, כגוי שעלה לארץ מתוקף היות בנו או נכדו של יהודי. קראו, למשל, את סיפור נישואיו של דובי. ברי לכל מי שקורא את הסיפור הזה שזה אינו מקרה אנקדוטלי, וכמעט כולנו מכירים את זה. ואת החשד הזה הצליחו אנשי ש"ס לטפטף היטב לישראלים, שנפשם מורעלת דיה כדי שיהיה להם בכלל אכפת.

[...]

העליה מרוסיה – גויים ויהודים כאחד – היא אחד הדברים הטובים ביותר שקרו למדינת ישראל מאז ומעולם. הם אולי החיץ האחרון מפני חקיקה דתית נרחבת אף יותר מזו שאנו מכירים היום, ואולי גם התקווה האחרונה לביטולה של החקיקה הדתית הקיימת. בנחישותם, הם מלמדים את הצברים – ובייחוד קבוצה בהם שש"ס נאבקת על קצבאות הבטלה שלה בשיניים – שיעור או שניים בחריצות (ומפורסמים הסיפורים על מהנדסים ורופאים שעלו ארצה, ועד שיעברו את הבחינות הרלוונטיות עבדו גם בעבודות שצברים לא מתקרבים אליהן עם מקל). הם גם אלה הגודשים את התיאטראות ואולמות הקונצרטים ומחזיקים את מעט התרבות הגבוהה שעוד נוצרת כאן; הם עורכי דין, מתכנתים, רופאות, עיתונאיות. הם משרתים בצבאה של המדינה, משתתפים בבחירות; הם באקדמיה, בתיכונים, בספורט. הם הביאו עמם קידמה, וזה כל כך הרבה יותר משאפשר לומר על ש"ס.

וכשהגזענות הנמוכה הזו מתחילה, כשאנשים מתחילים לדבר על הרוסים הגויים האלה כעל רוצחים, שיכורים, זונות וגנבים שהגיעו לכאן לטמא את המדינה היהודית הטהורה ולהסתנן לשורותיו של הפולק היהודי, כשהתעמולה הזו, מבית מדרשו של גבלס, מרימה את ראשה, אז אפשר לראות בבירור שצדקו לאורך כל השנים מי שאמרו שהגזענות בשטחים תחלחל גם לתוך תחומי מדינת ישראל. אז אפשר גם לראות בבירור, שגירוש העובדים הזרים על ילדיהם הוא רק ההתחלה, כי בעיני מפלגתו של שר הפנים – ולאט לאט, גם בעיני ההמון – אין כל הבדל בין עובד זר לא-יהודי לבין אזרח ישראלי לא-יהודי. הם יגרשו את אלה כמו את אלה (למשל). אחר-כך "יתוקן" חוק השבות כך שיעמוד בסטנדרטים של ההלכה היהודית בלבד. כמובן, זה מנוגד לעקרונות הבסיסיים של הציונות – אותה ציונות שאלי ישי מעמיד פנים שהוא מגן עליה. אחר כך כבר לא יהיה מי שיאמר משהו. ישראל תהיה גוי-Frei, וחושך גדול ונפלא ירד עלינו.

[...]

הסתה לגזענות היא עבירה פלילית בישראל. אל חשש, שוטרים לא יתדפקו על דלתו של הרב פרץ, רבה הראשי של רעננה. מחר בבוקר, במשרד כלשהו של הרבנות הראשית לישראל, ישב פקיד שמקבל את משכורתו מהמיסים שאותם עולים משלמים, ויבקש מקשישה שעלתה מרוסיה ומנסה להוכיח את יהדותה של בתה לצורך נישואין לשיר ביידיש, כדי לקבוע אם דמה טהור. במשרד הפנים ישב פקיד אחר, וינסה לוודא האם משפחה כלשהי עלתה ארצה במרמה. העיסוק בדם הוא אובססיבי וחולני, קטליזטור לזוועות הגרועות ביותר שידע העולם בכלל והעם היהודי בפרט. אולי אסע הלילה להר הרצל. שם, אם אקשיב טוב, אוכל אולי לשמוע עצמות מתהפכות בקברן.

Post from Blogica

אם יראוני דם

לקריאה נוספת:

1. שרטון
2. מוכרחים להיות שמח
3. מעולם לא היה מצבנו

בקרוב מאד יוסרו כל מיני צווים אוויליים, כולנו נרעש ונגעש מסביב לסיפור והוויכוח שהתחיל אחרי פשע השנאה בברנוער יחזור ויתלהט. מצד אחד של המתרס יעמדו אלה שהתחייבו לומר אמת, גם אם היא אינה נעימה, ויגידו – שוב – שישנה קבוצת אוכלוסיה בישראל שאחראית על מרבית מקרי האלימות על רקע פוליטי בישראל, ושזה לא מקרה, אלא חלק מתפישת עולמם. מצדו השני יעמדו אנשי הקבוצה הזו, שותפיהם לדרך הפוליטית והאידיוטים המועילים שעל הגדר ויגידו לנו שאל לנו להכליל, אלה רק כמה עשבים שוטים. בכל חברה יש כאלה, והם אינם מעידים על הכלל במעשיהם.
אבל הם לא עשבים שוטים, לא בכלל. ההפך הוא הנכון – הם הפרחים היפים ביותר בגן, הם טופלו ביד חמה, רגישה ואוהבת וכשנגמר מס השפתיים, הם הופכים לגיבורים.

אחרי הרצח בברנוער נשמעו כמעט מיד קולות שקראו לא להכליל, לא להאשים את חובשי הכיפה לפני שנתפס הרוצח. נסים זאב צוטט כאומר "אני לא בטוח שהרצח נעשה בגלל העניין של ההשתייכות של האוכלוסיה הזו. יכול להיות שמי שירה גם שייך לאותה אוכלוסיה", למשל. אנשים רבים, טובים יותר ופחות, אמרו שעד שלא ייתפס הרוצח ויוכח כי הוא נמנה על קהל חסידי יהוה, אין להפנות אצבע מאשימה כלפי הציבור הדתי-חרדי.

כמובן, בעצם האמירה הזו מוסווית ההודאה, שאם אכן הרוצח ייתפס ואם אכן כיפה מעטרת את קודקודו והקב"ה מנחה את אצבעו אשר על ההדק, הרי שיש מקום להפניית אצבע מאשימה כזו כלפי הציבור אליו הוא משתייך. אבל אל חשש, ההנחה הזו תקפה רק כל עוד הרוצח לא נמצא. מרגע שיימצא, ויתברר – הו, ההלם – שאכן גם הוא נמנה על הכת היהודיסטית, תמיד יוכלו לומר אל נוכח האצבע המאשימה שאין לה מקום, שמדובר בסך הכול באדם אחד שפעל על דעת עצמו ולא במייצג של ציבור, ושבכלל, הכללה כזו על כלל הציבור של אותו רוצח היא בפני עצמה הסתה.

[...]

אם הפרסומים הזרים נכונים, הרי שבקרוב מאד תשמעו את זעקות הבכי הללו. וכשתקראו את נסים זאב ואת היללן התורן מגוש אמונים מייללים את היללה הרגילה, נסו לשאול את עצמכם שאלה אחת: אם לכם היו עשבים שוטים בגינה, האם לא הייתם עושים מאמץ אקטיבי לנכש אותם?

[...]

מנהיגיו של הציבור הדתי – ובייחוד של הציבור החרד"לי-חרדי – טיפחו את השנאה לקהילה הגאה במשך שנים. הם טיפחו את ההתנגדות האלימה למצעדים, האשימו את בני הקהילה במחלות ואסונות טבע, קראו להמונים להתגייס למאבק בכל פעם והשמיעו פעם אחר פעם אחר פעם אמירות מסיתות, הקוראות במפורש לפגיעה בבני הקהילה הלהט"בית. הם עשו זאת למרות שהם ידעו שצאן מרעיתם עלול לבצע את מה שהם אומרים – עובדה, הם המשיכו לעשות כן גם אחרי שחרדי צעיר בשם ישי שליסל דקר צועדים במצעד הגאווה הירושלמי. עשב שוטה, כמובן.

אנחנו זוכרים את העשב השוטה ההוא, מ-1995. עשב שוטה שצמח באוניברסיטת בר-אילן, שדיבר על כוונותיו בגלוי עם חברים חובשי כיפה, שקיבל הבטחות לסיוע באמל"ח מתלמידי הסדר. עשב שוטה שזוכה לדפוסי הערצה חולניים, ושתנועה הולכת וגדלה קוראת לשחרורו המיידי מהכלא. עשב שוטה, שצמחים רבים בגן נושאים אליו עיניים.

כשהרב יואל בן-נון חשף, באותו כנס חשבון הנפש שערכו המפד"ל ומימ"ד, שידוע לו על רבנים שפסקו דין רודף על רבין הי"ד, הוא נרדף בעצמו ונאלץ לעזוב את מקום מגוריו בעפרה. הוא הפריע לתיאוריית העשבים השוטים.

[...]

שיעור היסטוריה:

ב-1949 נכנס אברהם צרפתי, עולה מאיראן, אל הכנסת (שאז עוד הייתה במקום משכנה בתל אביב) ומכוון תת מקלע לכיוון שולחן הממשלה. סדרן השתלט עליו בטרם הספיק לירות, ולחוקריו מסר שרצה לשכנע את הממשלה להקים בית מקדש שלישי. הוא מוגדר כחולה נפש.

ב-1954 מחתרת עג'מי, קבוצת חרדים שתכננה להפיל את הממשלה, נעצרת ומשוחררת מיד.

באותה שנה נחשפת ברית הקנאים, אותה מחתרת שבה היה חבר גם מרדכי אליהו המכונה בטעות "רב", שזממה, בין השאר, להניח מטען בפתח משרד החינוך.

ב-1957 שלושה אנשי ימין דתי – זאב אקשטיין, יוסף מנקס ודן שמר – ניגשים לישראל קסטנר, מוודאים את זהותו ויורים בו מטווח קצר.

ב-29 באוקטובר 1957 משליך אחד, משה דואק, רימון למליאת הכנסת. משה שפירא, שר הדתות, נפצע קשה; גולדה מאיר ודוד בן גוריון נפגעים מרסיסים. לדואק היו בידו עוד שני רימונים שלא הספיק להשליך. גם הוא מוגדר כמעורער בנפשו. ההגדרה הזו לא משתנה כאשר הפסיכיאטר הממונה קובע שהוא כשיר לעמוד לדין, וגם לא כאשר לאחר שחרורו, בשנת 1988, הוא מקים מפלגה ("זעם-תרשיש", ההיא עם תשדיר הבחירות הנהדר "נוער-נוער-נוער") ומנסה לחדור לכנסת שוב.

באוקטובר 1967 מנסה אברהם בן-משה, עוד אחד עם כיפה, לדקור את ח"כ מאיר וילנר.

בפברואר 1983 משליך יונה אברושמי רימון לעבר הפגנת שלום עכשיו. מהפיצוץ נפצעים תשעה מפגינים (בהם גם אברהם בורג) ונהרג אחד – אמיל גרינצוויג. באוגוסט 2005 עלה החייל החרד"לי עדן נתן-זאדה, שערק מצה"ל בעקבות ההתנתקות, על קו 165 בשפרעם ורצח ארבעה מנוסעי האוטובוס. וכל הרשימה הזו, מבלי שציינו חובשי כיפה שפגעו בפלסטינים על דעת עצמם. למשל, שבועיים אחרי שהחייל הבוגד נתן-זאדה שוחט באזרחי ישראל עליהם נשבע להגן, מגיע תושב שבות רחל בשם אשר ויזגן לאיזור התעשייה בשילה, ופותח במסע הרג שגבה את חייהם של ארבעה פלסטינים. הפעולה הזו, אגב, הייתה בעלת אופי פוליטי מובהק: היא נעשתה במחאה על ההתנתקות. וישנם ברוך גולדשטיין (הידוע גם בכינויו "ברוך הגבר", בגלל שהחברה הדתית מתנערת ממנו והוא רק עשב שוטה), נחשון וולס, גור האמל – הרשימה ארוכה, ואת קודקודה מעטרת כיפה.

[...]

אני יודע מה אתם הולכים להגיד. שלמרות שמדובר ברשימה ארוכה ומרשימה למדי, וברוב מובהק של חובשי כיפה מבין מפעילי האלימות הפוליטית בישראל, זה עדיין לא מכתים ציבור שלם – הם עדיין יכולים להחשב לעשבים שוטים. ובכן, זה רק נכון אם בביטוי "עשבים שוטים" אנחנו מבינים "מעט מאוד אנשים", וזו פשוט לא משמעותו.

באופן טבעי, מתוך קהילה אידאולוגית כלשהי, רק מתי מעט עושים יותר מלהאמין באידאולוגיה המשותפת ולדבר עליה. רק מעטים מבצעים, רק יחידי סגולה מוציאים לפועל. בייחוד הדברים אמורים כאשר ההוצאה לפועל הזו איננה חוקית וטומנת בחובה סכנה של ממש – כליאה ארוכה, למשל – עבור המבצע. קל מאוד לשכנע אנשים ש"כך צריך להיעשות". קשה יותר לגרום להם לצאת לרחוב ולהפגין. עוד פחות אנשים ייענו לקריאה למחאה בסגנון שביתת רעב או חרם צרכנים. עוד פחות מהם ייענו לקריאה לתרום כסף למאבק, או ללכת לרסס גראפיטי בשלוש בבוקר. אם כן, למצוא את הבודדים שיהיו מוכנים לאחוז בשלח ולעשות בו שימוש, תוך סיכון משמעותי לעצמם ולמשפחתם ותוך עשיית מעשה שמוסריותו מפוקפקת, זו משימה קשה למדי. מעצם העובדה שמדובר בבודדים – ותמיד אלימות על רקע אידאולוגי היא נחלתם של בודדים – עדיין אין ראיה שמדובר בעשבים שוטים. כי עשבים שוטים הם כאלה שאינם מייצגים את החברה אליה הם משתייכים ועקרונותיה, שדיעותיהם ומעשיהם אינם רצויים וראויים לגינוי בעיני מרבית אותה קבוצה חברתית, ושהשתייכותם לחברה זו נכפתה על שאר החברים בה הר כגיגית.

חישבו לרגע על מושא ההשוואה: עשב שוטה הוא עשב שאינו רצוי בגינה אליה בה הוא צומח. הוא לא נשתל שם, הוא לא חלק מהגינה, הוא הגיע לשם בעצמו והוא אינו רצוי. בעלי גינות משקיעים ממון רב ומאמץ רב בניסיונות להפטר מהיבלית. הם מנסים למנוע את הגעתה, ומשהגיעה, הם ינכשו אותה החוצה ללא רחמים, בטרם תתפשט. עשב שוטה הוא נטע זר.

[...]

האם באמת מעשי האלימות הפוליטית שתוארו לעיל, כמו גם פשע השנאה המחריד בברנוער, נעשו על ידי אנשים שאינם מייצגים את הציבור אליו הם משתייכים? האין מנהיגיו הרוחניים והפוליטיים של הציבור הזה, ברובם הגדול, מעודדים – או מסכימים בשתיקה עם – אלימות אידאולוגית? האם אין בגוש אמונים מדיניות "תג מחיר", שקובעת שעל אכיפת חוקי המדינה בשטחים תהיה תגובה אלימה כנגד פלסטינים? האם אין תרבות של פולחן סביב חלק מהפושעים שתוארו קודם? האין הרב אליהו אחד מהרבנים המרכזיים ביותר של החרד"לים והדתיים הלאומיים? דמיינתי את בכורו של הרב עובדיה "כולנו פנחס" יוסף, יעקב יוסף, מורה לצאן מרעיתו לומר בסיום קריאת מגילת אסתר "ארור המן, ארור יוסי שריד" (שטיק ש, אגב, למד מאביו, שבמרץ 2000 אמר בדיוק את אותו דבר מפני ששריד, אז שר חינוך, היה מסוכסך עם סגנו משולם נהרי)? האם לא הוסיף ואמר – הדברים נאמרו רק במרץ השנה! – כי "השמאל אינו תמים, השמאל אינו תינוק שנשבה, השמאל מסכן את אזרחי המדינה"? וצריך לזכור, שאותו שריד בדיוק כבר עבר ניסיון אחד לפגיעה בשלמות גופו מידיו של אחד, אוהד ברט, לימים ברשימת המפד"ל לכנסת. עשב שוטה, בוודאי.

[...]

וצדיק אחד בסדום אין. לא זכור לי רב אחד שיצא באופן פומבי כנגד המתקפות האלה ואחרות. לא זכור לי רב אחד שיצא בפומבי כנגד מסע ההסתה ב-1995. לא זכור לי רב אחד שיצא בפומבי כנגד מסע ההסתה המתחולל זה שנים נגד הקהילה הגאה בישראל. מועצת יש"ע פרסמה ב-2006 את הדברים הבאים:

חובה עלינו להילחם בביזוי הרוחני, שממנו גם עלולה לנבוע היחלשות אחיזתנו בארץ. מצעד הגאווה הוא ביטוי לרעידת אדמה המזעזעת יסודות ארץ ועולם[...]מצעד עזות המצח, המבזה את ערכי ישראל כבירת ישראל, עיר הקודש והמקדש, אמור לקומם כל יהודי.

איה הרב ה"מתון" שדיבר אז על הצורך להמנע מאלימות? איפה המיינסטרים הסובלני שמתחייב כתוצאה מהוקעתם של האלימים כ"עשבים שוטים"?

[...]

מנהיגיו הרוחניים והפוליטיים של הציבור הדתי-חרדי בישראל יודעים ידוע-היטב שחלק מצאן מרעיתם מסוגלים לקום ולעשות מעשה של קנאות אמונית בעקבות הדברים שהם אומרים. הם ראו את זה קורה ב-1995, הם ראו את זה קורה בכל אחד מהמקרים שתוארו בתחילת הדברים, הם ראו את זה קורה עם ישי שליסל במצעד הגאווה הירושלמי ב-2005. ובכל זאת, ההסתה לא שככה לרגע. למעשה, ב-2007 הציע אלי ישי למשרד המשפטים לחון מחבלים יהודיים לרגל שנת השישים. שמו של שליסל, כמובן, היה ברשימה.

ואיך אפשר בלי הקתדרלה על שם המוהל הכושל, נסים זאב? מבחר קטן:

הומו, על פי ההלכה, גרוע מבהמה.

לטפל בהומואים כמו בשפעת העופות.

הומואים מחדירים רעל לחברה.

ההומואים מבצעים השמדה עצמית של החברה הישראלית.

לבער הזוהמה הזו מקרבנו – שלא נמצא עצמנו נגועים באיידס כמו מדינות אפריקה.

(מקור)

ובשום מקום אין איש יוצא כנגד שטף השנאה המחריד הזה, אין איש פוצה פה ומצפצף. כלום באמת ניתן לומר שפנחס שהניף את הרומח בידו הוא עשב שוטה שאינו מייצג את החברה בה צמח?

[...]

הם ידברו על עשבים שוטים, ומייד ישובו להסית. אחרי רצח רבין, היה לפחות סוג של ניסיון לחשבון נפש – גם אם לטווח מוגבל מאוד – בקרב חלקים מהציבור הדתי-חרדי. הדוגמה הבולטת – אך לא היחידה – היא כמובן דבריו של הרב אהרון ליכטנשטיין המתון מאוד^[1], שאמר אז:

אבל כמובן, שתחושת הכלימה והבושה, אופפת, וחייבת לאפוף, את הציבור שלנו במיוחד. עד כמה שכל אדם מישראל הוא עצם מעצמנו ובשר מבשרנו, הרי שבמקרה דנן, ביחס לציבור המכונה "דתי לאומי" – שאנו גאים להיות חלק ממנו – קביעה זו נכונה במיוחד ובמישרין.
מדובר באדם שטופח במיטב מוסדותינו. לפני עשרה ימים היינו מציינים אותו כסמל להצלחה, כסיפור שכולנו היינו מתגאים בו[...] לפני עשרה ימים, היינו רצים לחילוניים ואומרים להם: "חבר'ה, תראו איך אתם נראים, היכן מבלים הצעירים שלכם, איזו תרבות או תת-תרבות או חוסר תרבות, ואצלנו – תראו: "איזה גידולים גידלנו!".
המשנה בכתובות אומרת שסוקלים נערה מאורסה (שזינתה) על פתח בית אביה משום זיקתה להוריה: "ראו גידולים שגידלתם". עתה נשמעים בקרבנו קולות, "מה זה 'גידלתם', אנחנו גידלנו? חס וחלילה! איזה עשב שוטה, פרח בר, אחד שגדל שם בשולי הערוגה, מהמנודים והמוחרמים: אנחנו גידלנו?!" אבל, רבותי, לא ייתכן שמי שמוכן לקחת קרדיט כשהשמש זורחת, יתנער פתאום כשמתחיל לרדת גשם. אם לפני עשרה ימים היינו מנפנפים בגאווה בצעיר – "ראו גידולים שגידלנו" – עלינו לדעת גם היום לומר "ראו גידולים שגידלנו".
אחרי פרשת המחתרת, לפני כ-12 שנה, פרסמתי מאמר ב"מעריב" תחת הכותרת "היכן שגינו?". תמצית המאמר – קריאה לחשבון נפש אחרי הדברים שהיו, והדגשת העובדה שלא מדובר באנשים שבאו מהשוליים, אלא בקבוצת אנשים שהם מטובי בחורינו, ושבל נשלה את עצמנו לחשוב שיש כאן משהו שולי בפריפריה שניתן להתנער ממנו, אלא שיש לערוך בדק בית אמיתי ורציני, בו רואים לא רק את הענפים, אלא גם את השורשים.
אם כך היה אז, הרי שהיום על אחת כמה וכמה. נשמעים קולות של התנערות, "עשב שוטה" וכדומה; אולם, עלינו לראות את הדברים בפרספקטיבה של חז"ל. בפרספקטיבה של חז"ל יש כאן דברים איומים ונוראים. אני כמעט פוחד להוציא אותם מהפה. איני אומר, חס וחלילה, ליישם את הדברים כמשמעם, אך עלינו להבין מאיזו זווית ומאיזו תחושה חז"ל ניגשו למקרים כה חמורים. אחרי פרשת המולך, נאמר [...] שאם הציבור לא ידאג לבער את הנגע, לבער את הרע מקרבו ולהעניש את החוטא, אז "ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו". שואלת הגמרא בשבועות (לט): "אמר ר' שמעון: אם הוא חטא משפחתו מה חטאת? לומר לך, אין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כולה מוכסין, ושיש בה לסטים שאין כולה לסטים, מפני שמחפין עליו". בל נשלה את עצמנו. במידה רבה ואמיתית – אנחנו המשפחה. חיפוי מתקיים בשתי בחינות. יש חיפוי ששומרים על אדם שלא יתגלה ושלא תופעלנה סנקציות נגדו. במובן זה, החיפוי הוא לאחר המעשה. אבל אנחנו מכירים בהלכה גם חיפוי שהוא טרם-מעשה, חיפוי שמאפשר את הגידול ואת ההתפתחות:[...] וכאן במידה מסוימת, לצערנו הרב – אבל אם לא נצטער לא נעמוד על האמת – יש מידה של חיפוי שאיפשרה ושטיפחה את הגידול. הלוואי שיכולנו לומר שמה שאירע, לא נעשה בגלל הדרך והחינוך שקיבל הנער, אלא למרות. אך עלינו לשאול את עצמנו "האמנם?!"[...] אבל שם^[2] היה ברור, וכך גם כיום, שאם יוצא בחור מחלל שבת מאיזו ישיבה תיכונית או ישיבה גבוהה, מקרים אלו הם למרות החינוך. כאן נשאל את עצמנו האם הכול למרות, או בחלקו גם בגלל. [...]לעתים הגענו והגיעו חניכינו למצבים שבהם הוודאות המוחלטת הפכה להיות תחושה של התנשאות. התנשאות שהביאה לכך שלא ראינו את עצמנו כאחראים לציבורים אחרים, ולעתים אף לא לערכים אחרים. זכורני לפני עשר שנים, עת הייתי חבר בוועדת בדיקה פנימית, בין יתר האנשים שהופיעו בפניה היה אדם התופס מקום נכבד בתוך הציבור שלנו. הציבור אותו הוא מייצג, שיושב במקומות בהם הוא יושב, כך קבע, הוא כל כך נפלא – "אין ציבור כמותו בעולם" – שבעצם אין בכלל מי שראוי להיות מושלו ושליטו. יצאתי מזועזע. במשך העשור החולף, הנימה הזאת של "אנחנו והם" – אנחנו הטובים, אנחנו הדואגים, אנחנו בעלי הערכים – רק הולכת וגוברת, לצערי. שנית, לעתים חינכנו לפשטנות באורח החשיבה. פשטנות, שמצד אחד היה בה כדי לשלהב ולהלהיב. [...] שלישית, לא פעם חינכנו חלקים לא מבוטלים מהציבור שלנו, אולי מתוך כוונות טובות, להתייחסות מזלזלת וחשדנית כלפי אחרים. מי שלא חושב כמונו, מי שלא פועל כמונו, אינו מוצג כשוגה או כטועה, אלא כאיש זדון[...]מאורחות חשיבה כאלה, מתוך מסרים שמעבירים ומסרים שלא מעבירים, ניתן להגיע לדברים איומים ונוראים[...]ישנן גם שאלות קשות ונוקבות לגבי הובלת המערכת ומנהיגותה. איני רוצה להיכנס כאן לשאלות כמו "מה אמר פלוני", "מה אמר אלמוני", שיסיטו קצת את הדיון ואת חשבון הנפש ממסלולם המתבקש, אבל גם אם נתעלם מהרובד הזה, הרי שצריכה לנקר בתודעתנו אותה נקודה המופיעה בחז"ל בהקשרים שונים: "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה נתפס על אנשי ביתו. באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו. בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו" (הציטוט המדויק הוא מהניסוח החד והברור של הגמרא בשבת נד:). עד כמה מי שהיה בידו למחות, מיחה או לא מיחה, יחשוב כל אחד לעצמו ויעשה את החשבון האישי. אבל דומני שלא אחטא אם אומר – ואני כולל את עצמי בכלל – שברור לגמרי שלא היתה מידת המחאה שנתבקשה.

[...]

נדמה שברור היום כי דבריו נפלו על אזניים ערלות, אולם הם דברים נכונים מאין כמוהם. לא ניתן לטפח את הגידול, ואח"כ לטעון שהוא שוטה. וגם מנפילתם על אזניים ערלות ניתן ללמוד משהו על המיינסטרים.

ישאל עצמו הקורא, מה הסיכויים שנקרא בקרוב, לצד הדיבורים על עשבים שוטים, טקסט כזה?

[...]

החברה הדתית-חרדית לא תיקח אחריות, ומנהיגיה, יש להניח, יוסיפו להטיף את דברי שנאתם. במקום הזה, צריכה הייתה המדינה להתערב; לחקור רבנים ומנהיגים מסיתים בדיוק כפי שהיא עוצרת מפעם לפעם את השייח' ראאד סלאח, למצות את הדין עם מסיתים ולגלות מדיניות של אפס סובלנות כלפי ההסתה החוזרת ונשנית, בעוצמות הולכות וגדלות, באחד הציבורים המרכזיים בארץ. אולם המדינה לא מפעילה כוחה, ונוח לה לתת לחובשי הכיפה להסתתר תחת טיעון העשבים השוטים, בזמן שהשטורמאבטיילונג של גוש אמונים מוסיף להטיל חתתו על אזרחי המדינה כולה. כל עוד לא נכיר בסכנה האורבת לנו מאי אכיפת החוק על ביטויי תפישת העולם של הקנאים לדבר האל, כל עוד לא נחיל את החוק על מי שבמילותיהם ומעשיהם מכשירים אלימות אידאולוגית, יוסיפו אזרחי ישראל הסוברים אחרת מהם להיות תחת איום טרור מתמיד.

[...]

כשהיללות הרגילות יתחילו, כשידברו על הסתה נגד ציבור שלם בשל עשב שוטה אחד, נזכור: העשב השוטה הזה גדל בגינה מחבקת ואוהבת, בידי גננים מסורים ומיומנים.

Post from Blogica

שוטים

1. איש נתיבות שלום
2. בוולוז'ין, נ.א.

לקריאה נוספת:

1. אפקט הפחד
2. אם יראוני דם
3. מוכרחים להיות שמח

1950. בקשר לירי רקטות ופצצות מרגמה לדרום ישראל על ידי חמושים פלסטינים[...]החמושים הפלסטינים לא הבחינו בין מטרות צבאיות לאוכלוסיה אזרחית ועצמים אזרחיים בדרום ישראל. שיגור רקטות ופצצות מרגמה, שאי אפשר לכוונן בדיוק מספק על מטרות צבאיות, עומד בניגוד לעקרון הבסיסי של הבחנה. היכן שאין יעד צבאי מטווח והרקטות ופצצות המרגמה משוגרים אל אזורים אזרחיים, הן בגדר מתקפה מכוונת כנגד אוכלוסיה אזרחית. פעולות אלה יהיו בגדר פשעי מלחמה, ועשויים להיות פשעים כנגד האנושות.
1951. [...]מתקפות הרקטות ופצצות המרגמה, ששוגרו על ידי חמושים פלסטינים הפועלים מעזה, גרמו לחרדה^[1] בקרב האוכלוסיה המטווחת בדרום ישראל. מתקפות אלה גרמו לאבדן חיי אדם ולפציעות פיזיות ומנטליות לאזרחים, כמו גם לנזק לבים פרטיים, מבני דת ורכוש, ושחקו את החיים התרבותיים והכלכליים של האוכלוסיה המטווחת והשפיעו בחומרה על הכלכלה והזכויות החברתיות של האוכלוסיה.
1952. לגבי המשך החזקתו של החייל הישראלי גלעד שליט[...]כחייל המשתייך לכוחות החמושים הישראלים ושנתפס במהלך פלישת אויב לישראל, גלעד שליט עומד בכל התנאים לסטטוס של אסיר מלחמה תחת אמנת ג'נבה השלישית ויש להגן עליו, להתייחס אליו באנושיות ולאפשר לו תקשורת עם העולם שבחוץ בהתאם לאמנה זו.^[2]

שלושה סעיפים אלה, בהם קובעת ועדת גולדסטון באופן שאינו משתמע לשתי פנים שהחמאס אחראי על ביצוע פשעי מלחמה, שירי הרקטות לישובי הדרום גרם נזק רב, ושהחזקתו של גלעד שליט נעשית בניגוד לחוק הבינלאומי (בהמשך, בחלק ההמלצות, קוראת הועדה לשחררו מסיבות הומניטריות). כל הטענות שישראלים טוענים כל הזמן כנגד החמאס.

לא מפתיע, אם כן, שתגובתו הראשונית של החמאס הייתה לדחות את הדו"ח מכל וכל. כמו בישראל, החמאס לא ממש אוהבים שמציגים אותם כפושעי מלחמה. אחרי הכול, בדיוק כמו ישראל, הם בטוחים בצדקתם, ובטוחים בחרפתו של הצד השני. כמובן, לכל ההצהרות הללו של הנייה וכנופיתו אין זכר היום. בעקבות מעורבותו עד צוואר של אחד, מחמוד עבאס, בדחיית הדיון באו"ם על הדו"ח של השופט היהודי הדרום-אפריקני (וראו רחביה ברמן בנושא זה), חמאס תוקף את נשיאה של הרשות הפלסטינית בחריפות. ונשאלת השאלה מה קרה? איך חמאס עבר בתקופה כל כך קצרה מדחיה מכל וכל של דו"ח גולדסטון לחרפות וגידופים על ראשו של מנהיג פלסטיני שמונע דיון בו באו"ם? הלא, אם חמאס אינו מקבל את הדו"ח וחש שהוא אינו מאוזן, מדוע שירצה שהאו"ם ידון בו?

[...]

ה-Hasbara הישראלית, זה מה שקרה. בגמר אליפות אירופה בדיבייט ב-2006 קרה מקרה שיכול, אולי, להמחיש היטב מדוע:

נושא הדיבייט היה האם לאפשר למעסיקים שלא לשכור עובד על רקע היותו של העובד מעשן. הקו של הקבוצה התומכת היה, כמובן, טובת המעסיק. אחת מהנחות היסוד שהניחו הייתה שעישון איננו התמכרות – שהרי, אין להתנכל למי שמכור, אלא לסייע בידו – אלא בחירה, וככזו, על הבוחר בה להיות נכון לשלם מחיר על בחירתו. הנחת היסוד הזו נועדה לקעקע את הטענה שהם ציפו לה מצד האופוזיציה, אולם זו בחרה בקו אחר לגמרי: המתנגדים להצעה טענו שעישון הוא חוקי, וככל דבר חוקי – כמו למשל, יחסי מין סאדו-מאזוכיסטיים בהסכמה – הוא בחירה לגיטימית שאין להתנכל לעושים אותה ואין להטיל סנקציות מכל סוג שהוא על הבוחרים בה. בשלב הזה קם הדובר הראשון של התומכים ותקף, באמרו שעישון ממכר ומכורים אינם באמת נתונים לבחירה חופשית. דובר האופוזיציה רק חיכה לרגע הזה – הרבה בזכות הרגע הזה, הוא זכה בתואר הדובר המצטיין בגמר – וענה בחדות "אתה אמרת שזו בחירה, ניל. אתה אמרת שזו בחירה".

כי זאת יש להבין: זה בכלל לא משנה אם עישון הוא התמכרות או בחירה חופשית – וסביר להניח שהוא לא זה ולא זה. מה שמשנה הוא שאם אתה טוען משהו מתוך שורה של הנחות יסוד, אתה יוצר את המציאות שעליה מתדיינים. אתה לא יכול אחר כך למשוך את הנחת היסוד שלך מבלי להפיל גם את הקייס שלך, ואם הנחת היסוד שלך משרתת את הצד השני – ובכן, זה רק אומר שהפסדת בוויכוח, שהטיעונים שלך אינם משכנעים מספיק, שלא הצלחת להוכיח באופן לוגי את שביקשת להראות.

מערכת ההסברה הישראלית בניצוחו של הקוסם דובר האנגלית ושר החוץ הסובייטי שלו הצליחה לעשות בדיוק את זה: בדחייתם ההיסטרית את דו"ח גולדסטון, הם טענו השכם והערב שהדו"ח חד צדדי ומציג את ישראל כפושעת מלחמה יחידה. היות וזה מה שהם טוענים, זה הופך להיות הבסיס לדיון. החמאס הבין את השגיאה הראשונית שלו, הוריד פרופיל, וכעת הוא יכול לעשות את אבו מאזן לחוכא ואיטלולא – וככל הנראה גם לגוויה פוליטית. איש אינו זוכר שאותו הדו"ח בדיוק נדחה על ידי חמאס. כשהוא רק יצא, הוא היה רע לחמאס. כעת, אחרי שהישראלים פמפמו לכולי עלמא שהדו"ח מאשים רק את ישראל, הוא משרת את האינטרס הפלסטיני ואת האינטרס של חמאס בפרט – ואבו מאזן הוא סוג של בוגד. היסטריה היא חרב פיפיות מסוכנת.

[...]

ישראל עשתה כל טעות אפשרית עם דו"ח גולדסטון. החל מההחלטה העקרונית שלא לשתף פעולה עם הועדה – אם אינך משמיע את קולך, הוא פשוט לא נשמע; אף אדם מהוגן לא יחשוב שניתן להמלט מחקירה או דין צדק רק מפני שאתה מסרב להופיע במשטרה או בבית המשפט – וכלה בהתנגדות ההיסטרית לכל דבר שאפילו מזכיר את הדו"ח, בטענה הלא מדויקת שהוא חד צדדי (ואם לא רציתם דו"ח חד צדדי, למה לא באתם למסור את הצד שלכם?).

וזה לא שנתניהו וליברמן הם טירונים. פשוט, הרווח הפוליטי שלהם היה גדול מכדי לפספס אותו, ואם צריך למכור את מעמדו של מחמוד עבאס ברחוב הפלסטיני ואת מעמדה של ישראל בעולם, אז המחיר עדיין שווה את זה. צריך להבין: ככל שטבעת החנק סביב מדינה נסגרת, ככל שמתחדדת תחושת תושביה שהעולם כולו נגדם, שכולם צבועים שרק מחפשים לדפוק אותנו – ואצלנו, לא בלי נימה של פוביה מהעבר הלא-רחוק – כך מתחזקים גורמים לאומנים, המפמפמים את הזקפה הלאומית ומדברים על "עמידה גאה"  ועל "ריבונות" ועל "זכות". זה מעגל קסמים, שלחלק ממדינות העולם לקח שנים ארוכות לצאת ממנו. השופט גולדסטון מכיר על בשרו מעגל קסמים כזה.

כשה-Hasbara  הישראלית מדברת על אנטישמיות, קוראת לגולדסטון "יהודי שונא עצמו", טוענת להטיה מכוונת של הדו"ח מראש, פוסלת על הסף כל אפשרות שחיילי צה"ל ביצעו פשעי מלחמה, טוענת באותה הנשימה שבמידה ובוצעו כאלה הרי שהם חלק בלתי נמנע מלחימה בטרור ואין להתייחס אליהם ככאלה ופוסלת, מכל וכל, את החוק הבינ"ל כולו, כולל אמנות שישראל חתומה עליהן באופן וולנטרי לחלוטין; כשההסברה הישראלית עושה את כל אלו, היא לא מדברת אל העולם. היא מדברת אל הישראלים.

כי ההמון רוצה לשמוע שהוא צודק, שצה"ל גיבורים, שאנחנו הקרבן (שמחזיק את רצועת עזה במצור כבר למעלה משלוש שנים), שאנחנו הטובים, ושכל מי שחושב אחרת עושה זאת ממניע נסתר – אנטישמיות, שנאה עצמית, התרפסות בפני אומות העולם הפרו-ערביות וכו'.

לדוגמה: אחת הטענות האבסורדיות עד אימה שהועלו כנגד דו"ח גודלסטון הייתה שהוא לא התייחס לסוגיית השימוש במגנים אנושיים. זה, כמובן, לא נכון: אף שישראל הרשמית לא עשתה צעד אפילו כדי להעלות את הטענה בפני ועדת גולדסטון, הדו"ח דווקא מתייחס לה.

הועדה לא מצאה ראיות שמצביעות על כך שחמושים פלסטינים כיוונו אזרחים למקומות שהותקפו או שהם הכריחו אזרחים להשאר בטווח המתקפה. הועדה גם לא מצאה ראיות שחברים בארגונים הפלסטינים החמושים נכנסו לקרב בלבוש אזרחי. על אף שבתקרית אחת של מתקפה ישראלית על מסגד שהועדה חקרה נמצא שלא הייתה אינדיקציה שנעשה שימוש במסגד למטרות צבאיות או כדי לגונן על פעולות צבאיות, הועדה לא יכולה להוציא מכלל חשבון שדבר כזה אכן קרה במקרים אחרים^[3]

כלומר, לפי מכלול הראיות שהובאו בפניה, ועדת גולדסטון לא מצאה עדויות לשימוש של חמאס במגנים אנושיים. אם לישראל היו כאלה, הרי שהיה עליה להציג אותן. כיוון שלא הציגה, חזקה עליה שאין. המחשבה, שועדת גולדסטון צריכה לצאת מנקודת הנחה שברור שהיו מקרים כאלו, על אף שאין בידיה עדויות כאלה, היא למעשה דרישה מועדת הבדיקה שתהא מוטה.

[...]

כהערת אגב, הדו"ח מתייחס למגנים אנושיים בעוד סעיף:

הועדה חקרה מספר תקריות בהן הכוחות החמושים הישראלים השתמשו בתושבים פלסטינים מקומיים כדי להכנס לבתים שעלולים היו להיות ממולכדים או לאכלס לוחמי אויב (נוהל זה, שבגדה המערבית מוכר כ"נוהל שכן", כונה "נוהל ג'וני" במהלך הפעולה הצבאית בעזה)[...]^[4].

אותי מסקרן לדעת: במידה ואכן הופעל "נוהל ג'וני" כזה בעזה – לא רעיון בלתי אמין לחלוטין, בהתחשב בעובדה שצה"ל מפעיל כזה שנים, גם לאחר פסיקת בג"ץ בנושא; בצבא שחייליו רעולי פנים, אני לא אופתע אם הסיפור הזה יתברר כאמת – ואחד השכנים מהנוהל היה אכן נהרג בכניסה לבית ממולכד, האם בציבוריות הישראלית היו מזדרזים לומר שצה"ל אשם במותו של הבלתי-מעורב הזה, באותו האופן שבו הציבוריות הישראלית ממהרת להאשים את חמאס בירי מתוך אוכלוסיה אזרחית?

[...]

הטענה המרכזית של ישראל הייתה שזכותה להגן על עצמה, ושדו"ח גולדסטון מערער על הזכות הזו. מופלא, כי זו בדיוק אותה הטעות שבטענה שדו"ח גולדסטון הוא חד צדדי – זו טענה שיוצרת מציאות.

דו"ח גולדסטון לא מטיל לרגע ספק בזכותה של ישראל להגן על עצמה. כהערת אגב חשובה, הדו"ח טוען – טענה מורכבת מדי עבור ההמון הזועם – שהועדה חושבת שתכניות המבצע כוונו גם להשגתן של מטרות שאינן הגנה עצמית – כמו רווחים פוליטיים או אחרים.

1883. בעוד הממשלה הישראלית ניסתה לתאר את הפעולות באופן מהותי כתגובה למתקפת רקטות תוך הפעלת הזכות להגנה עצמית, הועדה חושבת שהתכנית^[5] הייתה מכוונת, לפחות בחלקה, למטרה אחרת: תושבי עזה ככלל.
1884. מבחינה זו, הפעולות שמשו לקדם מדיניות כללית שמורתה הענשתם של תושבי הרצועה על עמידותם ועל תמיכותם המסתברת בחמאס, וייתכן שמתוך כוונה לכפות שינוי בתמיכה הזו[...]^[6].

אבל אם נחזור לנושא, דו"ח גולדסטון לא עוסק בלקבוע האם לישראל הייתה סיבה מספקת לצאת ללחימה, קאזוס בלי מובהק. זה לא עניינו ולא זה המנדאט שניתן לו. דו"ח גולדסטון עוסק בחקר מאורעות הלחימה בזמן שזו התחוללה (החוק הבינ"ל מבחין בין שני הדברים – Jus Ad Bellum ו-Jus in Bello – בצורה ברורה מאוד). המנדאט של הועדה היה לבחון את שאירע בעת מבצע עופרת יצוקה, לאסוף ראיות ועדויות ולקבוע האם בוצעו פשעי מלחמה אם לאו. הטענה, כאילו מציאתה של ישראל אשמה בביצוע פשעי מלחמה במהלך המבצע שקולה לשלילת זכות ההגנה העצמית מישראל, היא למעשה הטענה שישראל לא יכולה להגן על עצמה מבלי לבצע פשעי מלחמה, וזה שקול לתביעה להרחיב את זכות ההגנה העצמית של ישראל לכלול גם פשעי מלחמה – או לכל הפחות, את הזכות שלא להיחקר בגין טענות לביצוען של כאלה. היות ואין אף אדם מהוגן שיסכים לומר שזכותה של ישראל להגנה עצמית עולה על זכותם של תושבי עזה הבלתי מעורבים לחיים, הרי שעצם הטענה הזו מערערת בכוחות עצמה את זכותה של ישראל להגנה עצמית. הקשירה הזו, בין ההאשמות בדבר ביצוע פשעי מלחמה לבין הזכות להגנה עצמית של ישראל מערערת בעצם קיומה על זכותה של ישראל להגנה עצמית. ומי שמבצע אותה זו מערכת ההסברה הישראלית.

[...]

צריך, נכון וחשוב להעביר ביקורת חריפה על דו"ח גולדסטון. הדו"ח חוטא לאמת בכמה מקומות ובכמה עניינים מהותיים – למשל, הדו"ח לא עוסק כמעט בכלל בכל סיפור הפסקת האש שהופרה והשיחות על חידושה שנכשלו, משל אלו אינם חלק מהרקע ללחימה. חשוב גם להעביר ביקורת על הגוף ששלח את הועדה, מועצת זכויות האדם של האו"ם, שבוחר בדרך קבע להטפל רק למדינות שאינן חזקות, ומתעלם מהפרות בוטות של זכויות אדם במדינות אחרות. זה מצב בלתי נסבל, בו חברי הפאלון-גונג לא זוכים להגנה ממועצת זכויות האדם של האו"ם בזמן שתושבי עזה – שמצבם אינם מוצלח, אבל עדיין ולמרות מה שהאפטונבלאדט כתב, עדיין אין מוציאים אותם להורג כדי לסחור באיבריהם – מקבלים כל כך הרבה תשומת לב מהועדה. זה אבסורד שאין שני לו. הדו"ח הזה גם ודאי אינו מכיל את כל האמת, באשר הוא ניתן במעמד צד אחד. זה לא הופך אותו לבלתי תקף או לא לגיטימי, כפי שהסברתי בתחילת הדברים, אבל זה מקטין את מהימנותו כמייצג נאמן ככל האפשר של האמת.

אבל, וזה אבל גדול – להבדיל מכל מיני אינטלקטואלים שאני דווקא מסכים עמם בימים כתיקונם, ושהפכו מרגיזים למדי לאחרונה, אינני חושב שדו"ח גולדסטון הוא התגלמות הרשע עלי אדמות. הוא עוד זווית ראיה על מלחמה, שבינתיים ישראל הרשמית היא הגורם היחיד שלא מוכן לספק את הזווית שלו עליה. הוא עוד דו"ח – בדיוק כמו זה של HRW, "שוברים שתיקה", בצלם ואחרים – שאמור להדליק נורה אדומה ולגרום לנו לתבוע במפגיע שאירועי המלחמה ייחקרו לעומק, ושאם בוצעו פשעי מלחמה בשמנו – שהאחראים יובאו לדין. כפי שגולדסטון עצמו הטעים, זה מאוד לא יהודי – ומאוד לא אנושי – להתחבא מאחורי בורות.

[...]

אבל נתניהו הלך ונאם באו"ם והצליח לגרור מחיאות כפיים כאן בארץ, ועליה בפופולריות, וההמון הזועם כבר בטוח שוב שהעולם כולו נגדנו – ואם אני השופט גולדסטון, אני נמנע מביקור בישראל בקרוב. מי שהיה צריך לגזור קופון פוליטי מהדו"ח הזה, גזר אותו. הימין הישראלי והחמאס יצאו מחוזקים כלפי פנים, אהודים ופופולריים. עת התשלום על המשחק המסוכן הזה בוא תבוא, ונשלם אותו בדם ודמעות.

[...]

עוד הערה קטנה על הדו"ח, שאינה קשורה במישרין לאמור כאן, אולם היא חשובה מאין כמוה: בכמה מקומות מצליח גולדסטון להכניס לדו"ח שלו כמה דברים חשובים מאין כמוהם, על אף שאין הם בהכרח קשורים ללחימה עצמה. במספר מקומות מתייחס גולדסטון, כיאה למוצאו, להתנהלות של ישראל בתוך תחומיה. למשל, הדו"ח מציין את המתנגדים ללחימה בחברה הישראלית ואת יחס הממשלה אליהם – כולל, למשל, ניסיונות למנוע הפגנות כאלה. וחשוב מכך, בין השאר מזכיר הדו"ח כי:

1902. הדו"ח מציין, בדאגה, שישראל לא ספקה את רמת מיגון שווה מרקטות ופצצות מרגמה לאזרחים פלסטינים בטווח כמו שהיא סיפקה לאזרחים יהודים. בייחוד, היא לא סיפקה מקלטים ציבוריים או מיגונים לבתי ספר, למשל, עבור קהילות פלסטיניות החיות ביישובים הלא מוכרים ובכמה מהכפרים המוכרים. זה אמור להיות מובן מאליו שאלפי הפלסטינים הישראלים – כולל מספר משמעותי של ילדים – החיים בטווח הטילים, ראויים לאותה הגנה שמספקת הממשלה הישראלית לאזרחיה היהודים.

אהמ. ובזה גולדסטון עוד מבין משהו.

Post from Blogica

מדברים לעצמנו

1. terror, נ.א.
2. דו"ח גולדסטון, כל התרגומים מהדו"ח נעשו על ידי, נ.א.
3. דו"ח גולדסטון, סעיף 1953
4. דו"ח גולדסטון, 1925
5. לתקיפה ברצועה, נ.א.
6. דו"ח גולדסטון

לקריאה נוספת:

1. דרך המלך
2. מעולם לא היה מצבנו
3. שרטון

זה זמן שלא פרסמתי כלום. דובי אמר לא להתנצל, אז אני רק אסביר במה הייתי כל כך עסוק.

ובכן, בזה.

ההקמה של הבלוג של ציפורלה הייתה מהנה – גם בשל העיצוב המרענן של רן אביב (הייתי מוסיף לינק, אבל האתר שלו בבניה) המוכשר, גם בשל ההנאה מהעבודה עם תכנים של האנסמבל ומולם וגם כי אני אוהב לעבוד עם וורדפרס.

זהו, ועכשיו חוזרים לשגרה.

Post from Blogica

חזל"ש

אין רשומות קשורות

לא הייתי בין העשרות שחזרו הביתה מאוכזבים אתמול בבוקר, כי iDigital עשו רעש גדול מההשקה של מערכת ההפעלה החדשה של אפל, Snow Leopard, אצלם אבל לא טרחו לדאוג ליותר מקומץ עותקים. למי שלא מכיר את הסיפור, הנה ההיי לייטס: iDigital, המפיצה המורשית של מוצרי אפל בארץ, עשתה רעש גדול בפורומים ובתקשורת על ההשקה הצפויה. הם קבעו סדנאות בחנות לרוכשים, פרסמו את ההשקה בכל דרך אפשרית, הפצירו באנשים לבוא אל החנות. החנות נפתחה בתשע. כמה דקות וכמה עשרות בודדים של לקוחות לאחר מכן נעמד אחד המוכרים והודיע לתור של עשרות הלקוחות שבחוץ שמלאי ערכות נמר השלג אזל. ביזיון.

אבל אני לא הייתי שם, ולא רק כי לא באמת דחוף לי לשדרג למערכת הפעלה שאין בה שום חידוש משמעותי, ואפילו לא רק כי מערכת ההפעלה עשר אינה מערכת ההפעלה העיקרית שאני משתמש בה בימים אלה. לא הייתי שם כי אני נשבעתי כבר לפני תשעה חודשים שכף רגלי לא תדרוך בחנות iDigital שוב, לעולם. מעולם לא קיבלתי מאף חברה בארץ שירות גרוע כל כך כמו זה שקיבלתי מ-iDigital, שירות שכלל שקרים, טרטור ואדישות – והכול, כשכל שרציתי לעשות היה לרכוש מחשב.

בנובמבר אשתקד היה המקרה. הייתי ברמת אביב והיה לי קצת זמן לשרוף, אז נכנסתי לחנות iDigital לראות מה כל הרעש. ממילא תכננתי לרכוש לי מחשב iMac חדש שישב על השולחן בבית ויצטרף למקבוק הקיים. התנסיתי במחשב בעמדה והתענינתי לגבי מחירו, מועד האספקה ותנאי התשלום. שעשע אותי שמפיצים של iDigital, כמו אופיס דיפו, מציעים תנאי תשלום נוחים יותר מ-iDigital עצמה, שלא מאפשרת יותר מ-12 תשלומים. הנציג שלהם מיהר לתקן אותי: בחנות iDigital, ורק בה, ניתן לקבל אשראי דרך חברה חיצונית, ולרכוש את המחשב ב-36 תשלומים שווים, בריבית זעומה, והטוב ביותר – מדובר באשראי חוץ בנקאי, קרי, כזה שלא יושב לך על המסגרת.

נשמע לי. בימים שלאחר מכן, חקרתי קצת בנושא, חישבתי כמה מספרים, ושבוע לאחר מכן יצאתי מהעבודה, נחלצתי מהפקקים ומצאתי עצמי בחנות iDigital בפעם האחרונה בחיי.

[...]

בכל אחד מהשלבים שיתוארו להלן הייתי צריך לקום וללכת. לא עשיתי זאת, וכך יצא שההתעללות בי עברה אסקלציה מהירה, מהתעלמות לשקרים בוטים.

מתחילה, איש לא התייחס אליי. ארבעה נציגים בחנות, וכל אחד מהם מסרב בתוקף לתת לי שירות. "אני כבר איתך", הבטיח אחד, והלך לשרת שתי לקוחות שזה-עתה נכנסו. "כן, מיד, אני רק מסיים עם האדון הזה", אמר אחר, ומייד בסיימו עם האדון וכאילו אינני שם ניגש ללקוח זה עתה עבר את הדלת. ניגשתי אליו ואמרתי לו מה אני חושב על זה. "אתה צודק, אבל בגלל שכבר התחלתי לתת לאדון שירות, אני אסיים איתו", אמר לי.

בחמש וחצי בערב נכנסתי לחנות. בשש וחצי בערב ניאותה אחת הנציגות לתת לי שירות, ובשש שלושים וחמש פסענו אל הקופה. בדרך וידאתי עוד פרט לגבי התשלום דרך החברה החיצונית. אז עוד לא הייתה בעיה. בקופה, לעומת זאת, הייתה גם הייתה: אדם שהציג עצמו רק בשמו הפרטי, אבל ככל הנראה היה מנהל החנות, הודיע לי שהחברה החיצונית עובדת רק עד שש וחצי. אם ארצה, אוכל לבצע רכישה ב-12 תשלומים. ציינתי בפניו את העובדות הבאות:

1. אני נמצא בחנות כשעה. מתוכן אני מקבל שירות כחמש דקות.

2. על גבי השלטים מאירי העיניים המפרסמים את התשלום דרך האשראי החיצוני בכל רחבי החנות אין כל הגבלת זמן פעילות.

3. גם בשבוע שעבר וגם כעת אף נציג לא טרח לומר לי את פריט המידע החשוב הזה.

4. תנאי תשלום נוחים בהרבה מצויים לי במרחק הליכה מהבית. לא הייתי מגיע עד תל אביב בשביל לקנות מחשב.

הוא, מצדו, הסתפק בלומר דבר אחד: "אני חייב אותך מחר, היום אי אפשר". הסברתי שוב שאני ירושלמי, ואין לי שום כוונה להגיע לתל אביב יום אחרי יום. בשלב הזה אפילו הרמתי מעט את הקול. מולי, האדם משך בכתפיו. הבטחתי לו נאמנה שמהחנות שהוא מנהל לא אקנה אפילו שרוך, ויצאתי את החנות זועם.

בדרך הביתה, הרים לי הבחור טלפון. התנצל על מה שהיה והבטיח נאמנה לחזור אליי טלפונית למחרת בבוקר, לבצע את העסקה טלפונית ולשלוח לי את המכונה עם שליח, חינם אין כסף. לקחתי אוויר: אולי עוד יש ל-iDigital סיכוי להפוך שירות מזעזע לשירות מעולה.

אם כן, הגיע בוקר המחרת עמוס בציוצי ציפורים. משבושש הטלפון לצלצל, הרמתי אני טלפון לחנות iDigital, שם שורה של אנשי מכירות ממולחים עשו כל שביכולתם כדי למנוע ממני לדבר עם אותו מנהל. שלוש שיחות טלפון שונות, במועדים שונים, לא ניתן היה לדבר איתו. "הוא עסוק עם לקוח", אמרה לי הנציגה שענתה לי בשיחה השלישית. "אני אמתין", עניתי. "אתה לא יכול, אתה תופס לנו את הקו", ענתה וסגרה. לא ייאמן.

[...]

בארבע אחר הצהריים התקשרה אליי נציגה. "רק רציתי להודיע לך, שאנחנו עדיין לא עובדים עם החברה החיצונית. תוכל לבצע רכישה רגילה ב-12 תשלומים". רגע: אתם מפרסמים את זה בחנות ובאינטרנט, שני נציגים ומנהל אחד שלכם הציעו את זה כדבר קיים, ופתאום אתם עוד לא עובדים איתם? או שאולי אתם משקרים לי, שהעזתי להפריע את מנוחתכם ברצוני לרכוש מחשב. דרשתי לדבר עם המנהל. הוא יצא. הוא יחזור אליי מחר. אתם כבר מכירים את הנוהל.

[...]

הייתם חושבים שכאן תיגמר הסאגה. בדרך כלל, זה נגמר כשהחברה שמולך חושבת שאתה אידיוט ומשקרת לך בגלוי. לא אצלי: שלחתי מייל על השתלשלות הפרשה לשירות הלקוחות של iDigital. חשבתי, אולי ינערו שם מישהו והוא ייזכר איך נותנים שירות ללקוח. מקץ מספר ימים, שלחתי להם מייל נוסף, ובו תמיהה על שהמייל הראשון שלי לא זכה לכל מענה. המענה היה לאקוני: אנחנו בודקים את הנושא, אנחנו לא מתעלמים ממך, נחזור אליך בהקדם. זה היה בנובמבר 2008. שלחתי עוד שני מיילים מאז, וטרם חזרו אליי. שלחתי מייל לשירות לקוחות של חברה ולא קיבלתי מענה. לא ייאמן.

[...]

הלכתי לקנות מחשב. קיבלתי שקרים, התעלמות, זלזול, ניתוקי טלפון בפנים ואפס שירותיות. התייחסו אליי כמו אידיוט ונודניק. זה שירות הלקוחות של iDigital.
ולמה אני מספר את זה עכשיו? כי אתמול iDigital הבהירו לי מדוע הם פעלו כך: פשוט, יש להם מספיק לקוחות, והם לא רוצים עוד. די להם בקומץ לקוחות שיקנה את מערכת ההפעלה, והיתר יכולים ללכת הביתה מאוכזבים ומרירים. די להם בקומץ לקוחות הרוכש מחשבים, והיתר סתם מציקים להם אם הם מנסים לרכוש מחשב. יש להם מספיק. יותר מזה זה כבר עומס.

ולכן, בכוונתי לספק ל-iDigital את מבוקשם, ואני חושב שאתם, קוראים יקרים, צריכים לעשות זאת גם: לא אהיה לקוח של iDigital יותר, לעולם. אם הם לא רוצים לקוחות, עונשם צריך להיות שלא יהיו להם לקוחות. כי בכל זאת, לא יפה להעמיס ולהכביד עליהם כשהם בבירור לא רוצים זאת.

Post from Blogica

זה לא גשם – שירות הלקוחות של iDigital

לקריאה נוספת:

1. בלי ידיים
2. גילוח
3. כתמי דם על חולצה לבנה

הדיון שהתחיל מהפוסט הזה שלי והמשיך בפוסט הזה של דובי לבש פנים וצורות שונים ורבים מאז יומו הראשון. הדיון אצל דובי הלך והתפתח למחוזות מרתקים ומרוחקים, והמשיך בפוסט נוסף של דובי, שבימים אלה יכול, ככל הנראה, להתפאר בהרבה יותר זמן פנוי ממני.

גם לו הייתי רוצה, לא הייתי מסוגל לענות לכל אספקט של הדיון כפי שהוא התפתח אצל דובי. הייתי רוצה, אם כן, להתייחס לפוסט התגובה שלו כפי שהוא, תוך התעלמות בוטה ומוחלטת מהדיון בתחתיתו.

דובי מצליח היטב לגעת בשורשה של המחלוקת בינינו כבר בפסקתו הראשונה:

הבעיה היא שכאשר רוב הציבור אינו מקבל את הלגיטימיות של העקרונות הליברליים, וכתוצאה מכך מוצא עצמו מודר מן השיח הדמוקרטי, לא יעבור זמן רב עד שאותו רוב יפנה כנגד הדמוקרטיה הליברלית עצמה ויפיל אותה. הדמוקרטיה שונה מכל צורת משטר אחרת בכך שאין שום אפשרות, אפילו תאורטית, לשמר אותה באמצעות כוח. אם רוב הציבור מתנגד לה, אחת דינה ליפול. לכן לא יתכן לדרוש את קיומה של דמוקרטיה ליברלית ולצפות מבית המשפט לעמוד לבדו כמגן בפני האנטי-ליברלים. זהו מתכון זריז לנפילת המשטר.

השאלה, האם תתכן דמוקרטיה א-ליברלית, היא העומדת בבסיס המחלוקת. דובי, בהערת שוליים, מגדיר את הדרישות המינימליות של הליברליזם כך: "לא להתערב בענייניהם של אחרים". מוסכם בהחלט. השאלה היא, אם כן, מהם גבולות הפוליטי. במילים אחרות, מה נחשב לפוליטי – קרי, עניינם של כלל האזרחים וסיבה מוצדקת להתערבות חקיקתית – ומה אישי ואין לשאר האזרחים הזכות להתערב בו. בגדול, דמוקרטיה א-ליברלית תרשה לעצמה להתערב בענייני הפרט של אזרחיה, לפגוע בזכויות הפרט שלהם ולהמשיל את עצמה על הכול, בעוד שדמוקרטיה ליברלית תצמצם את המעורבות הפוליטית בחייהם של האזרחים ככל הניתן, ורק על מנת לאפשר לאזרחים אחרים ליהנות מחירות זהה. כך, למשל, יחוקקו ויאכפו חוקים לגבי קניין, כדי לאפשר לכל אזרח זכות שווה לקניין, אבל לא לכל תכלית אחרת.

בואו ניקח כדוגמה מדינה האוסרת בחוק על יחסים חד-מיניים (ודוק, יחסים ולא נישואים, משלל סיבות)). הנחת היסוד הליברלית היא ששני מבוגרים בעלי כושר-הסכמה (כלומר, בעלי יכולת נפשית, קוגניטיבית וכו' המספיקים להבעת הסכמה) המסכימים לקיים ביניהם יחסי מין, יהיו שני גברים, שתי נשים, גבר ואישה או כל קומבינציה אחרת אינם פוגעים באיש, אינם מסוכנים או מזיקים לאיש ואינם עושים דבר שיכול להגביל את זכויותיהם של אחרים, ועל כן אין כל עניין למדינה להתערב בכך. במילים אחרות, מבחינתו של ליברל שאלת יחסי המין של שכנו היא שאלה אישית לחלוטין. היא הופכת להיות עניין חברתי רק אם וכאשר החברה נדרשת להגן על מי שזכויותיו נפגעות כתוצאה מהרגלי המין של אותו שכן. למשל, אם השכן נוהג להביא גברים מוגבלים בשכלם אל מיטתו, אז מדובר בבעיה, משום שיחסי המין נעשים שלא בהסכמה (מפני שאחד הצדדים אינו בעל כושר הסכמה) וכתוצאה מכך פוגעים בזכותם של אותם מוגבלים על גופם. אז, ממילא הבעיה איננה הומוסקסואליות – הבעיה היא אינוס.

בואו נלך על דוגמה קשה בהרבה – גילוי עריות. פעם, בדיבייט, נאלצתי להגן על זכותם של אחים לקיים יחסי מין. הקו שנקטתי בו היה קו ליברלי במובהק: טענתי, שבמקרה של אח ואחות מעל גיל 18, כשירים, המסכימים מתוך הדדיות מלאה על קיום יחסי מין ביניהם, אין כאן עניין לאיש להתערב התערבות חיצונית. זה יכול להגעיל אותי, אני יכול לחשוב שמדובר בהתרופפות אמות מידה מוסריות נחוצות ובבהמיות לשמה, אבל זה לא ענייני.

למעשה, איסור על יחסי מין כאלה בחוק (להבדיל מאיסור על נישואים כאלה או הבאת ילד לעולם מזיווג כזה) הוא חקיקה במקום שבו היא איננה נחוצה.
במילים אחרות, הליברליזם מכיר בתחום הפרט, ומוסר אותו להחלטתו המלאה של כל פרט ופרט בחברה, מתוך הכרה שכללי המשחק הם שלא מתערבים בזה. ממילא, שיטה פוליטית – והדמוקרטיה היא במהותה שיטה פוליטית – מתערבת ונוגעת רק למה שהוא פוליטי.

אם לבצע ניסוח מחדש של המחלוקת בין דובי וביני במונחים האלה, הרי המחלוקת היא שדובי מאמין בחיה כזו, דמוקרטיה א-ליברלית, או במונחים שלנו דמוקרטיה שבה ענייני פרט מסוימים הם פוליטיים, בעוד שאני לא.

[...]

ולכן, אני סבור שהנקודה של ריבונות העם הובנה שלא כהלכה. כי השאלה כאן היא לא "האם העם ריבון", אלא "על מה העם ריבון" – ואני גורס שהעם כקבוצה ריבון על העם כקבוצה. המהלך כאן הולך להיות מעט מורכב, ועל כן אתחיל אותו מכמה הגדרות יסודיות:

תחום הפרט הוא אותו התחום הכולל את אותן החלטות שפרט מחליט לעצמו ולארגון החברתי שהוא חלק ממנו אין דריסת רגל בהן באופן טבעי. בתחום הזה הפרט הוא ריבון על עצמו. תחת הגדרות ליברליות, לתחום הזה נכנס כל מה שאינו נושא בחובו השלכות מעשיות לכלל החברה – ההחלטה עם מי לחיות, מה לאכול היום בערב, אילו חגים לחגוג, לאן לנסוע לטייל, איזה ספרות לקרוא, אילו מחשבות לחשוב ועוד ועוד. כמה מהדברים כאן הם כה מהותיים לאדם עצמו בחינת פרט עצמאי, שאפילו תחת הגרוע שבמשטרים החשוכים אין אפשרות לשלול אותם מהאדם.

התחום הפוליטי כולל את אותן החלטות שנעשות על מנת לארגן את החברה באופן מיטבי. בתחום הזה נופלות כל ההחלטות שהן עניינו של הארגון החברתי כולו – חלוקת קניין משותף, חקיקה וענישה הנוגעת למעשים בעלי השלכה חברתית מעשית, סדרי המשטר וכיו"ב.

התחום השלישי הוא תחום הייחודי לדמוקרטיה מכל סוג שהוא, והוא התחום של החלטות פרט המנביעות או משפיעות על החלטות פוליטיות. התחום הזה נובע מהגדרה של הדמוקרטיה כמשטר שבו האזרחים הם הקורפוס מקבל ההחלטות. היות וכל אזרח הוא גם פרט, הצבעתו נובעת ממי ומה שהוא כפרט, אבל נושאת עמה, במקרה הזה, החלטות הנוגעות לכלל החברה. לתחום הזה נכנסות ההחלטות למי להצביע, בעד או נגד מה להפגין, באילו אידאולוגיות לאחוז ובאיזו מידה של אדיקות לאחוז בהן.

ברי לי שהגדרות שהובאו לעיל אינן מקיפות דיין, אולם נדמה לי שלצורך הדיון הן מספקות וברורות דיין. אולם, אם ירצה הטוען לטעון שאין לנו איך לדעת איזה ענין שייך לאיזה תחום, אציע עבורו את הדיון הצדדי הבא, שחלקים ממנו הובאו כבר בפוסט שכתבתי לישראלפט. בהמשך הטיעון שלי, הטענות לעיל עוד יחזרו.

[...]

אני טוען, כפי שטענתי למעלה, שיחסי מין חד מיניים צריכים להיות מותרים מפני שהם לא נושאים עמם נזק חברתי. ברור לגמרי שיימצא מי שיחלוק עליי בטענה הזו. הם יטענו, למשל, שיחסי מין הומוסקסאלים גורמים לרעידות אדמה, או סתם להדרדרות מוסרית חברתית. ההבדל בינינו הוא שהם מאמינים בקיומו של מוסר, ציווי או מצווה מטאפיסי, עליון וחיצוני לאדם. יש "הדרך בה דברים אמורים להיות", סדר טבעי. קיים, במילים אחרות, "כדרך הטבע", וזה עניין של החברה כולה כאשר הוא מופר.

כלומר, הם אנשי דת. הם מקבלים על עצמם ריבון טרסצנדנטי, וברוב המקרים גם טרנסצנדנטלי, שהוא סוג של חוק עליון שלא ניתן להפר אותו. חוקיהם של בני האדם, כללי ההתנהגות ביניהם, סדרי העולם שהם מוצאים לעצמם, כולם מתגמדים ולא יכולים לבטל את אותה חקיקה עליונה. זוהי תיאולוגיה במיטבה, אפילו אם המקור שלה איננה דת או אל(ים).

כמובן, מיני פוסט- וניו- יטענו שבעצם, ההנחה שאין סט כללים כזה היא שרירותית בדיוק כמו ההנחה שיש; טענה המקבילה כמעט לחלוטין לטענה שההנחה בדבר אי-קיומו של האל היא שרירותית ואמונית בדיוק כמו ההנחה בדבר קיומו של האל. כבר כתבתי בעבר משהו לגבי זה. מכל מקום, הטענה הזו נראית סבירה רק לאותם שלהיות בסדר עם כולם הוא המוטו היחידי שלהם. בארגון חייהם של קבוצת בני אדם, השעייתה של האמונה המטאפיסית מפני הדברים הידועים לנו על העולם היא הדרך ההוגנת היחידה ליצור מערכת שאיננה מקבלת על עצמה הטיה סובייקטיבית, אלא נכונה וטובה לכל פרט בחינת חלק אינטגרלי ממרקם חברתי. בהנחה שאיננו יודעים את התשובה לגבי קיומו של אל בחינת יש אונתולוגי והשלכתו של קיום כזה על העולם שלנו, אין לנו כל סיבה להיאחז בקיום כזה כאשר אנחנו בונים שיטה פוליטית. אנחנו נעזרים רק במה שידוע לנו על העולם באופן מוכח ובר מעקב, ולא מקבלים על עצמנו שד על-לוגי קרטזיאני כסיבה מספקת לכללים קאטגוריים. בשלב זה, הייתי רוצה להכניס לדיון את מילותיו החדות כתער של תומס הובס:

הואיל ואין מצויים סימנים או פירות של הדת אלא באדם בלבד, אין יסוד להטיל ספק שגם זרע הדת מצוי באדם בלבד, וכל עיקרו – איזו תכונה מיוחדת, או על כל פנים איזו דרגה רמה של תכונה כזו, שאין למצוא אותה בשום יצור חי אחר.^[1].

הגישה של הובס נוקטת עמדה מנומקת כנגד הנחה של ריבונות מטאפיסית שכזו, כמו האל למשל, ותולה את קיומו באדם ("בראשית ברא האדם את האלוהים", אם תרצו) ובטבעו. הנימוק הוא שאת תוצאותיה של האמונה ביש טרנסצנדנטי כזה בחינת קיים ניתן למצוא רק באדם. כלומר, נקודת ההנחה ההובסיאנית מניחה התבונות באדם ראשית לכול. האמירה, כאילו התבוננות במה שאנחנו תופשים באופן מיידי היא שרירותית בדיוק כמו התבוננות במה שאיננו תופשים באופן מיידי היא נכונה בדיוק כמו הטענה שלקרוא לבננה בננה זה שרירותי בדיוק כמו לטעון שאין בננה. כמו הרבה טיעונים פוסט- וניו- זו טענה ששוללת את עצמה, מפני שהיא שרירותית גם כן ונובעת מתוך אותה מטאפיסיקה רליגיוזית עליה היא מבקשת להגן, מפני שהיא מניחה לא רק חוסר ידיעה מוחלט לגבי העולם אלא גם חוסר הצדקה לשימוש בידע כלשהו. עד כמה שזו הנאה צרופה לחבוט בשיטות כאלה ולראות אותן מעלות אבק פוקואיסטי, אין זה מעניינו כאן ושפכתי על השיטה הזו די מילים לעכשיו.

אם כן, ענייניהם של בני אדם צריכים להיות מנוהלים כאשר בני אדם הם במרכז התמונה, ולא מתוך איזשהו "מוסר כללי" או צידוק המעמיד מעל האדם ריבון מטאפיסי. אם אנו נזקקים לריבון מטאפיסי שכזה כדי לנמק מדוע עניין כלשהו הוא עניין חברתי ולא פרטי, הוא כנראה עניין פרטי.

[...]

דובי כותב:

כפי שנמרוד מציין בעצמו כאן, הזכויות ה"מהותיות" לדמוקרטיה הן אינסטרומנטליות, הן באות לשרת מהות מסוימת (המהות שנמרוד הגדיר כ"ריבונות העם", וזו שאני, יחד עם רוברט דאהל, קורא לה דמוקרטיה פרוצדורלית).

ו-

לחלופין, יכולה המדינה להיות דמוקרטיה א-ליברלית, כזו שאינה מחוייבת לזכויות האדם באשר הן. גם כאן תתקיים דרישה לאכיפתן של זכויות מסוימות, אבל אלו תהיינה מוגבלות, ספציפיות מאוד, ואינסטרומנטליות לחלוטין: אותן זכויות שהכרחיות כדי לקיים את ההליך הדמוקרטי (זה הפרוצדורלי) באופן בעל משמעות – הזכות לבחור ולהבחר, חופש הדיבור והעיתונות, חופש ההתארגנות, וחופש הדת והדעה. זהו, פחות או יותר. הזכויות הללו, יש לשים לב, אינן עומדות מעל להחלטת הרוב – הן באות כדי לאפשר החלטת רוב בעלת משמעות. הדמוקרטיה הא-ליברלית אינה מגנה על חופש הדיבור משום שהיא רואה בחופש הדיבור זכות יסוד של האדם העולה בחשיבותה על עקרון הכרעת הרוב. היא מגנה על חופש הדיבור משום שהיא יודעת שבלי הבעת דעות חופשית לחלוטין לא תתכן הכרעת רוב אמיתית, והמיעוט יוכל להשליט את דעותיו באמצעות כוח.

המשמעות של האמירה שדמוקרטיה יכולה להיות א-ליברלית, במונחים שלי, היא שכל מה שנמצא בתחום האישי יכול להפוך להיות פוליטי. ענייני המדינה ואזרחיה אינם רק מה שנוגע לסדר החברתי, אלא הם כל דבר. הם יכולים לכלול, למשל, סנקציות כנגד מוצא, נטיה מינית, מקום מגורים וכיו"ב עניינים שאין להם השלכה חברתית מיידית ומעשית (קרי, כזו שאינה נובעת ממקור חיצוני). רק הסוג השלישי של החלטות ושיקולים – אלה שפרט עושה אותם בפני עצמו, אבל יש להם משמעות פוליטית – מוגנים, או צריכים להיות מוגנים, בדמוקרטיה כפי שדובי רואה אותה. אלה אינם יכולים להיות פוליטיים. כלומר, אי אפשר למנוע ממני בחקיקה לחשוב, להאמין או לבטא דבר מה – זו פגיעה יסודית בזכויות נחוצות כדי לאפשר הכרעת רוב בעלת משמעות.

בכל שאר התחומים הפרט נותר כפוף לפוליטי, עד כמה שהפוליטי ירצה להכפיפו. כלומר, בתשובה לשאלה "על מה העם ריבון", דובי עונה שבמשטר דמוקרטי, העם ריבון על הכול חוץ מעל אותם הדברים הנחוצים פרוצדורלית לקיום הריבונות הזו.

[...]

אני, לעומת זאת, מחזיק בעמדה שדמוקרטיה א-ליברלית, כלומר, כזו שריבונות הפרט בה היא פוליטית מעיקרה, איננה דמוקרטיה כלל ועיקר, היא טוטאליטריזם רובני ועפ"ר תיאולוגי לחלוטין. למה אני מתכוון כשאני אומר שריבונות הפרט היא פוליטית מעיקרה? לכך שבתחום הפרט, הפרט ריבון על החלטותיו לא בחינת פרט אלא רק בחינת חלק מקורפוס פוליטי – היות והקורפוס הפוליטי חופשי ורשאי לקבל החלטות שאינן נוגעות במישרין לתחום הפוליטי אלא מכתיבות אורח חיים עבור כל פרט בחברה גם במקומות בהם אורחות חיים אלטרנטיביים אינם נושאים כל השלכה לכלל החברה, חירותו של הפרט לבחור את אורחות חייו מוגבלת לחלוטין לרצונה של החברה מסביבו: אם בחרה לעשות את אותה החירות המדוברת עניין פוליטי אם לאו, ומה החליטה בעניינו. למשל, חירותו של ההומוסקסואל לקיים יחסי מין עם בני מינו כבר איננה נתונה לו מעצם זה שהיא אינה פוגעת במישרין באף חירות של אף אדם אחר בחברה, אלא היא הופכת לשאלה פוליטית: ראשית, האם החברה מעוניינת לעסוק בנושא הזה – הזכות נתונה לה, כמובן, דובי נתן לה אותה – ושנית, מה החליטה בעניין זה. אם החברה שבה ההומוסקסואל חי מחליטה להטיל סנקציות על אורח חיים הומוסקסואלי, הדרך היחידה שבה הומוסקסואל יכול להשפיע על אורחות חייו היא באמצעות הצבעה נגד אותה החלטה. כלומר, להומוסקסואל יש רק זכות לקבוע את אורחות חייו כאזרח, אין לו את הזכות לקבוע את אורחות חייו כפרט חופשי. במידה ויפסיד בהצבעה, יהיו אורחות חייו נתונים לסנקציות חברתיות וחוקיות. המקום היחיד שבו לא ניתן לקחת מאף פרט את חירויותיו הוא לגבי אותן החירויות שדובי רואה כאינסטרומנטליות, אותן החירויות הנוגעות ליכולת ההשפעה הפוליטית של הפרט. כלומר, בניסוח אחר – ריבונותו של הפרט היא רק כחלק מהקורפוס הפוליטי, היא פוליטית בלבד.

אם כן, ריבונותו של העם היא אבסולוטית, כוחו של הרוב מוגבל רק באותם המקומות שבלעדיהם אין משמעות ל"רוב". היא הופכת את כל תחומי החיים של הפרט לעניין פוליטי, או למצער לבעל פוטנציאל להפוך לכזה. משטר כזה מעמיד מעל לכל פרט ופרט ריבון מטאפיסי – העם. חשוב להבין, "העם" איננו יש שניתן להצביע עליו. אין לו קיום בחינת נמצא כאשר הוא מנותק מהפרטים המרכיבים אותו. כמו שדובי עצמו כתב:

העם, או ציבור האזרחים כגוף אחד, הוא הוא הריבון. העם אינו משתנה, אינו נולד ואינו מת. העם גם אינו מתחלף, כשם שאני איני מתחלף רק משום שתאי גופי מתים בהמוניהם מדי יום ומוחלפים באחרים. העם (במשמעותו האזרחית, לא במשמעותו האתנית) יכול לשנות את דעתו, אבל הוא אינו יכול להשתנות בעצמו. העם הוא העם.

כן, זו טענה רליגיוזית במהותה, שבאה מאיש שהוא אתיאיסט קשה – כנראה שבלומנברג לא לגמרי לא צדק. י"ג עיקרים של היהדות נפתחים בעקרונות הבאים:

1. הבורא נמצא, והוא הנמצא היחיד שאינו תלוי באף נמצא אחר – כלומר, הוא ריבון.
2. הבורא אחד, בלתי ניתן לחלוקה מופשטת.
3. הבורא אינו גשמי.
4. הבורא נמצא לפני הכול – כלומר, הוא לא נולד וגם לא מת.

החלף "בורא" ב"עם", ותקבל את משנתו של דובי, משנה תיאולוגית למופת. כל פרט במשטר הזה מקבל על עצמו ריבון מטאפיסי למהדרין בכל תחומי החיים – העם.

[...]

וזה טוב ויפה, אלא שזו לא דמוקרטיה, כי אם תיאוקרטיה עממית. כי בדמוקרטיה הריבון הוא הדמוס, אבל לא דמוס מטאפיסי ללא דמות, מיצוע מדומיין של אנשים אמיתיים שמנותק לחלוטין תוך כדי תהליך הסכימה והמיצוע מאותם האנשים, אלא אותם האנשים עצמם כאשר הם עומדים יחדיו. לא סימפול של כמה קולות לכדי קול אחד, אלא שירת מקהלה. לא לקחנו את המלך הסרנו אותו מעל לאנשים רק כדי להחליפו בדמות מלך אחדותית שכביכול נובעת מהפרטים עצמם, אולם הופכת לרעיון אבסטרקטי העומד בפני עצמו מכוחה של פרוצדורה שרירותית.

הדרך להבטיח את ריבונות העם היא להתייחס אליה כאל ריבונותם של פרטים, ולהגביל את הריבונות הקולקטיבית, את אותו "עם" רליגיוזי, רק למה שנוגע אל החברה ולא אל הפרטים בלבד. הקולקטיב – אסופת הפרטים הריבוניים – מקבל החלטות רק בכל הנוגע לקולקטיב, ואילו כל פרט מעצם היותו ריבוני יכול וצריך להחליט על אורחות חייו בתחום האישי באופן ריבוני וחופשי. זוהי הדמוקרטיה – השיטה בה העם בחינת אסופת פרטים הוא אכן ריבוני בכל אחד ואחד מהגופיפים האישיים המרכיבים אותו.

[...]

ומשום כך, אינני סבור שקיימת דמוקרטיה א-ליברלית. דמוקרטיה שכזו מוציאה את הריבונות לידיים מטאפיסיות פעמיים: פעם אחת, כי בעצם חדירתו של הפוליטי אל הפרטי מונחת היפוסתזה בדבר עליונותו של ציווי מוסרי, דתי או טבעי אחד וחיצוני לעולם ולאדם על פני חירותם המלאה ככל הניתן של בני האדם; פעם שניה, מפני שבחדירה הזו מונח מעל לאסופת הפרטים ריבון מטאפיסי בדמותו של עם קולקטיבי בלתי משתנה, ריבונה של ארץ. התוצר הוא משטר טוטאליטרי (כלומר, כזה החופשי לגמרי להכנס לכל תחומי החיים), תיאוקרטי (קרי, כזה היונק את סמכותו ממקור מטאפיסי), רודני (קרי, כזה הכופה את הפרט כנגד רצונו בכל עניין שנראה לו), סקרדטאלי (קרי, כזה שבו מסדר מצומצם של יודעי ח"ן מפרשים את רצונו העליון של הריבון המטאפיסי) ורובני (קרי, כזה המבצע את כל אלה כשהוא נסמך על רצונו הרגעי של רוב נוכחי, שבהיותו רוב מתוך עם מטאפיסי הוא בעצמו רעיון שאינו באמת קיים בחינת יש אונתולוגי). אף אחת מהתכונות הללו איננה נמנית על התכונות של דמוקרטיה.

[...]

עוד הערה אחת, והיא לגבי הטיעון התועלתני של דובי. דובי טוען כי לא ניתן לו, לבג"ץ, להחזיק את הדמוקרטיה הישראלית על כתפיו, וכי לא בית המשפט הוא שאמור לדאוג לאותם ערכים ליברליים, אלא דווקא הציבור, מתוך חינוך עמוק (ודתי, אגב – "אם להשתמש במינוח שהשתמשתי בו בעבר באייל (אם כי שם טעיתי במושגים), כדי לקיים דמוקרטיה ליברלית, הליברליזם חייב להיות מעין "דת מדינה". דת פתוחה, פלורליסטית ואגנוסטית, אבל דת") לערכים אלו. לטענה הזו תשובתי כפולה: ראשית, זהו בדיוק תפקידה של הרשות השופטת בחינת מבקרת של הרשות המחוקקת והמבצעת. למנוע מהקולקטיב לנגוס בפרט, על מנת לאפשר פרט שיאפשר דמוקרטיה אמיתית וכו'. אם הציבור מאס בדמוקרטיה ובחירות הנתונה לכל פרט לנהל את חייו האישיים, יפיל אותה, בית המשפט תחילה, ויחיה במשטר לא-דמוקרטי. כל עוד הציבור רוצה בדמוקרטיה, עליו להיות נכון לביקורת שתמנע ממנו את ניסור הענף עליו הוא יושב, ומשום כך הניח את הרשות השופטת במקומה מלכתחילה. השאלה כאן נוגעת, כמובן, למעמדו של בית המשפט ולאו דווקא לסמכויותיו. את המעמד הזה, אכן, יש לחזק, ואני האחרון שיטיף נגד חינוך לערכים ליברליים – אם כי, השימוש במונח "דת מדינה" מחזק אצלי את התפישה שדובי רואה בעם הקולקטיבי אל לכל דבר ועניין, וזו נקודה נוספת שבה איננו מסכימים – אלא שזה לא רלוונטי כלל לתפקידו של ביהמ"ש, שיישאר כזה גם בחברה המחונכת לליברליזם מופתי. בחברה כזו, כמובן, מעמדו לא יתערער בשל כך וסביר מאוד להניח שהוא גם לא יידרש למלא את תפקידו זה בתדירות גבוהה כל כך, אולם התפקיד יישאר באופן מהותי אותו התפקיד בדיוק: הגנה על הפרט הריבוני שהוא חלק מהקולקטיב הריבוני הדמוקרטי מפני ריבון חיצוני לו – יהיה זה אל, טבע או עם.

Post from Blogica

ריבונו של עולם

1. לויתן, פרק 12; מילים דומות ניתן למצוא גם בפרק 31 וגם ב"בהמות" במספר מקומות; לעוד מידע על גישתו של הובס לדת ומקומה בחיים הציבוריים ניתן לפנות אליי עבור מראי מקום אצל הובס ואחרים המתייחסים אליו

לקריאה נוספת:

1. הטעות של רנה
2. דרוש: חילון

פוסט חדש המציג את הבעייתיות שבתמוקרטיה הישראלית עלה לישראלפט.

התארחתי ברדיו, היה כיף בצורה בלתי רגילה, נאלצנו לחתוך את הפלייליסט תוך כדי תנועה כי לילי ותמר קיללו אותי וקראו לי היפו-משהו. תודה! לילי ותמר. מי שמעוניין לשמוע את התכנית (אמנם, זה לא אוספי סינסתיזה משובחים, ובכל זאת) יכול לעשות זאת דרך אתר אייקאסט כאן (לינק ישיר). תהיה מוסיקה נחמדה, אנאכסימנדרוס אחד שלי ואפילו ציטוט של אגי משעול.

פוסט אמיתי יעלה, אני מקווה, עד סוף סוף השבוע.

Post from Blogica

נמרוד בסינדיקציה

לקריאה נוספת:

1. מקומות שנמרוד נמצא בהם – רדיו

תכנית המוסיקה המעולה של רדיו הר הצופים 106FM, "שיחותיי עם הפסיכיאטר האלקטרוני" של לילי ותמר הבלתי נלאות, משודרת מדי יום שלישי בשעה שמונה בערב. מחר, ה-18 לחודש, אתארח אני בתכנית. גם את הפלייליסט של התכנית אני בחרתי. צפוי להיות קריר ומרענן, או כך לפחות מבטיחים לי.

מי שבמקרה יפספס את השידור, יוכל לתפוס אותו באתר אייקאסט, כי אנחנו חיים בזמנים יפים. נשתמע.

Post from Blogica

מקומות שנמרוד נמצא בהם – רדיו

לקריאה נוספת:

1. מפגר
2. 1.6

"תעשו מה שאתם רוצים עם מי שאתם רוצים. למה אתם חייבים להתגאות בזה, לצעוד ככה בראש חוצות?" ירים את ידו מי שלא שמע/קרא/ראה את הטענה הזו, של הישראלי הממוצע, מופנית לציבור הלהט"בי. נפנה אותו אחר כבוד לקרוא את דבריו של הרב הצבאי הראשי, תא"ל אביחי "אני אישית חושב ששירות של בנות בצבא זה לא מלכתחילה" רונצקי, שפנה לראש אכ"א אבי זמיר ולקצין חינוך ראשי אלי שרמייסטר במחאה על גיליון "במחנה" שעסק בהומוסקסואלים וטען כי הנושא אינו ראוי לעיתון המשקף את ההווי בצה"ל. שזו בדיוק אותה הטענה: אנחנו מוכנים לקבל חיילים הומוסקסואלים וקצינים הומוסקסואלים, אבל אנחנו לא רוצים לשמוע על זה.

רונצקי, כמובן, לא לבד: לפני שמונה שנים הורה אלעזר "אין שכול בתל אביב" שטרן, אז קצין חינוך ראשי עם פה גדול מדי, לסגור את העיתון לשבועיים. הנימוק: כתבה על קצין מילואים שיצא מהארון. להבדיל משטרן, למכשף הראשי של צה"ל אין סמכות לעשות שום דבר אופרטיבי ל"במחנה", אבל לנעור הוא יכול, והוא עושה זאת בקול תרועה. ברכותיי צה"ל, יש לך אתון חדשה^[1].

אבל לא ברונצקי עסקינן – הוא, כהרגלו בקודש, מהווה דוגמה רעה ותו לא. האמירה הזו היא כל כך מקוממת, כל כך אפלה, כל כך מרושעת, שקשה לבחור מהיכן להתחיל לטפל בה. הדחיקה הזו של הומוסקסואליות לגווניה אל הסמטה האפלה בה נמצאים השוליים המנודים של החברה, אלה שאנחנו לא רוצים לשמוע עליהם. הרמיזה החבויה, שאנשים "מן היישוב" (וכמובן ילדיהם) לא צריכים להיחשף לתופעה. העובדה שאין באמת דרך לקיים את הציווי החברתי המכוער הזה. כל הדברים האלה נמצאים באמירה אחת שאפשר היה לצמצם אותה לכדי מילה אחת שהציבור הישראלי בבובליליותו^[2] צועק על הלהט"בים: סתמו.

[...]

ֿזו לא הפעם הראשונה שאני מעיר שהציבוריות הישראלית העכשווית מחליפה את חירות הדיבור בחירות המחשבה. לדידם של הישראלים, זה שלא כולאים להט"בים בישראל זה נאור מספיק. אם ניתנת להם החירות – מוגבלת, אמנם, ומותנה בזה שאף אחד לא יחליט שמתחשק לו לרסס בני נוער מנשק אוטומטי ולהיעלם אל ההשתקה הקולקטיבית – להיות להט"בים, הרי שאין כל צורך לתת להם להנות גם מהחופש לומר את שעל לבם ככאלה. זו חכמה קטנה מאוד, להכיר בלגיטימציה של להט"בים להיות כאלה בינם לבין עצמם, או בין ארבעה קירות. למעשה, זה לא להכיר בלגיטימציה שלהם כלל: זה לקחת את החופש שניתן גם לאנשים תחת הגרועה שבדיקטטורות – להיות מי שהם בפני עצמם וכל עוד אין הם נראים – ולהציג אותו כפרס שהמדינה נותנת להם, ואז לדרוש מהם לומר תודה. מתי יכולים הלהט"בים להסיר את טבעת גייגס שלהם? רק כשאין אנשים אחרים באזור, שעלולים לראות אותם?

אחד מהטיעונים המופרכים שמעלים כל מיני אנשים עם דם על הידיים לפני מצעדי גאווה במטרה למנוע אותם הוא שהמצעדים נערכים בלבה של עיר, וילדים עלולים להיחשף להם. נעזוב את זה שזה פשוט לא נכון, מפני שבגלל אותם אנשים בדיוק מצעדי גאווה מאובטחים ומתוחמים היטב. כל מי שאי פעם צעד במצעד הירושלמי מכיר את הסיפור: רדיוס אדיר של רחובות מסביב למצעד נסגר לתנועה ומגודר בברזלים משטרתיים. משתתפי המצעד עוברים כמה מעגלי אבטחה, בסופו הם מרוכזים במקום ההתכנסות כבכלוב. אחר כך המצעד צועד, כאשר הדרך כולה מגודרת בכוחות בטחון. אף אחד לא נקלע לאזור בטעות.

אבל גם אם נניח שהדבר הזה נכון, גם אם נניח שכל ילדי העולם הרכים ייקלעו לרחובה של עיר וייאלצו לצפות בהומוסקסואלים צועדים בסך. ומה בכך? כמובן, סמויה כאן ההנחה שהומוסקסואליות היא סטייה נוראית, שאסור שהילדים ייחשפו אליה. יש כאן שני דברים: האחד הוא תפישה מעוותת ומחרידה לפיה הומוסקסואליות היא עניין מדבק: אם ילדים יצפו בהם, הם עלולים לרצות גם. מנגד, אם נשתיק את התופעה, הם ילכו ויתמעט שהרי לא יוכלו לגייס אנשים נוספים לשורותיהם. הדבר השני הוא האמירה הבלתי מוסווית: לכם אין זכות להתקיים מחוץ לארון, ברחובה של עיר. אתם צריכים לעשות את שלכם בהיחבא, בשולי החברה; כמו זנות, כמו שימוש בסמים, כמו עבריינות כבדה, כמו כל דבר נתעב. הטיעון כנגד הפומבי הוא מסווה דק לטיעון כנגד התופעה עצמה, המתחזה לטיעון שקול.

זאת ועוד – הציווי הזה, להחריש, הוא לא באמת בר-ביצוע. אחותי הבכורה ממני כתבה על כך כבר טור^[3], והיא ודאי מכירה את הנושא היטב כמי שחיה אותו על בשרה. ראו כיצד משימה פשוטה כמו מציאת דירת שני חדרים עבור זוג צעיר הופכת משימה בלתי אפשרית, כאשר אחותי וזוגתה (המקסימה) נאלצות לצאת מהארון בפני כל בעל בית בנפרד. אם הישראלי הממוצע שואל את עצמו למה נטייתם המינית של הלהט"בים צריכה לעניין אותו, זו התשובה המיידית. כל עוד לא מדברים על זה, כל עוד זה נעשה במסווה וחשש, כל עוד זוג חד מיני צריך לחוש קצת פחד כשהוא הולך שלוב ידיים ברחוב או נתקל בשאלות מכוערות לגבי אופי הקשר, אין באמת אפשרות לעשות את שלך ב-ד' אמותיך.

[...]

וכאן אולי נחה הנקודה המגעילה ביותר בתוך הדרישה הזו לשקט תעשייתי. הציבור הלהט"בי מוחה על זכויותיו החסרות: בראש ובראשונה, הזכות להכרה בזוגיות שלהם, אבל לא רק: הזכות ללכת שלובי ידיים ברחוב מבלי לחשוש לשלמות גופם, הזכות להיות חופשיים מאפליה כשהם מחפשים עבודה או דירה וכיו"ב. למעשה, בהרבה מאוד מובנים להט"בים נאבקים על הזכות לעשות בדיוק את שהחברה דורשת מהם: לעשות את שלהם בשקט ובצנעה ממנה נהנה כל זוג הטרוסקסואלי; אלא שהם מוסיפים סייג חשוב: מבלי לשלם על כך מחיר חברתי. והחברה הישראלית, מנגד, שוללת מהם את הזכות להיות מה שהם, חופשיים מסנקציות, ואז מתלוננת כנגדם כאשר הם מוחים, ודורשת מהם להיות בשקט.

שזה עניין שאנחנו כבר מורגלים בו, כמובן. כך, רוב הישראלים מתנגדים להפגנות השבועיות בבילעין, למרות שהגדר שם, על פי פסיקת בג"ץ, איננה חוקית. כשמפגינים באים למחות נגד גדר בלתי חוקית מכריזים על האזור שטח צבאי סגור, מגדירים את ההפגנה כבלתי חוקית ואם צריך – יורים על מנת להרוג. כשלהט"בים מוחים כנגד אפלייתם החברתית והחוקית מכריזים שעצם המחאה מצדיקה אפליה כזו, ואם צריך – יורים על מנת להרוג. רק לא לשמוע.

איזו ברירה נותרת ללהט"בים? אם לא ימחו, האפליה כנגדם תמשך. אם ימחו, עצם המחאה שלהם ייתפש כאקט חתרני שמצדיק את האפליה. למעשה החברה הישראלית אומרת ללהט"בים שהם ימשיכו להיות מופלים, ויהי מה. אז שיהיו מופלים וישתקו.

[...]

בהערת אגב ראוי להגיד שמנגד, אותם הגורמים המבקשים להדיר את רגליהם של להט"בים מהרחוב מבקשים את אותו הרחוב לעצמם. פעם התבדחנו שיום יבוא והרחוב עצמו יחולק אצל החרדים בין נשים וגברים. זו הייתה בדיחה. צחקנו. חה חה. תראו מי צוחק עכשיו^[4].  חשבתם שזה ייגמר בהומואים? מי שרוצה להדיר את הלהט"בים מהתודעה הקולקטיבית זומם לעשות את אותו הדבר לכל מה שלא מתאים לתפישת עולמו: נשים, חילונים, ערבים ועוד. עד שכל שתיוותר לנו היא הזכות לחשוב ששתיים ועוד שתיים הם ארבע, אבל בשום פנים לא לומר זאת – אז נהיה עבדים.

[...]

זה בדרך כלל השלב שבו ההומופוב הממוצע חורג לטיעון המנצח שלו, שהוא בסך הכול סוג של נימוק לדרישה מהלהט"בים לסכור את פיהם: אני אוהב נשים, הוא אומר, ובכל זאת אינני צועד ברחובה של עיר כדי להראות את זה.

כמובן, התשובה הרגילה הן שהלהט"בים אינם צועדים כדי להראות שהם להט"בים, אלא במחאה על אלימות, שנאה ואפליה – גם חברתית וגם חוקית – כנגדם. מכאן, ממילא נובעים שאר ההבדלים: שלהט"בים זקוקים למצעד כל עוד יש לו מתנגדים, והטרוסקסואל שחי במיינסטרים לא צריך לצעוד כי הוא אינו מקופח או מופלה לרעה כלל ועיקר. אבל אין בתשובות הללו צורך – הטענה עצמה, כאילו ההטרוסקסואלים שומרים את בחירותיהם הרומנטיות בין ארבעה קירות, היא שקרית: ההטרוסקסואליות נדחפת לנו עמוק לתוך הגרון. זה בקולנוע, בטלוויזיה, בספרות, בחוק. בכל אשר נפנה, זוגיות הטרוסקסואלית מוצגת בפנינו כאידאל זוגי הלוקח חלק ביפה ובטוב. היא לא מוצגת כנורמה – היא מוצגת בתור הדבר היחיד האפשרי. העולם הוא עולם הטרוסקסואלי, התרבות היא הטרוסקסואלית והחברה בנויה עבור הטרוסקסואלים. אגב, מכאן הקושי הבסיסי לצאת מהארון: ברור לכל אדם שמדובר כאן בשוני. ומכאן גם חשיבותם של מקומות כמו הברנוער המותקף. מכל מקום, זוגות הטרוסקסואלים מטיילים יחד בערב שלובי זרועות או חבוקים, יושבים זה לצד זה באוטובוסים^[5], מתחתנים על מרקע הטלוויזיה וחוגגים יחד עם העולם כולו את טעמה המשכר של אהבתם. והקטע הכי יפה כאן הוא שאין בזה כל רע: להפך, להטרוסקסואלים שמורה הזכות המלאה והחירות המלאה להציג את אורח חייהם ככזה, לחיות אותו ככזה, להנות בו ככזה, לכתוב אותו בספרים ככזה ולהציג אותו בקולנוע ככזה. לא רק מפני שהם הרוב, אלא פשוט מפני שהם לא עושים דבר שיש להתבייש בו; ומפני שהרחוב, הפומבי, המשותף שייך גם להם. ואם אנחנו מקבלים את זה, אם אנחנו מסכימים שלסטרייטים שמורה הזכות המלאה להיות כאלה במרחב הציבורי, להציג את מערכות היחסים שלהם במרחב הציבורי ובאופן עקרוני לאהוב לא רק ב-ד' אמותיהם אלא גם מחוצה לו וגם בטלוויזיה וגם תמיד; אם כל זאת אמת ויציב ונכון ושריר וקיים ועומד – ועוד כדי כך, שאנחנו אפילו לא תופשים את זה כביטוי פומבי – אז אין כל נימוק לשלילת הזכות הזו מלהט"בים.

[...]

כי זו השורה התחתונה: מי שמוכן לקבל משהו מתוך הבלגה ובלבד שלא יינתן לדבר ביטוי פומבי, לא מוכן לקבל. מגבלות הסובלנות שלנו כחברה תחומים בתוך הקולות שאנחנו מוכנים לשמוע, ואצלנו, המנעד הזה הולך ומצטמצם. אם יורשה לי לצטט את עצמי:

שיח ציבורי שאינו מתנהל מתוך הכרה בזכותם של כל המשתתפים להשמע אינו ראוי לתיאור שיח, הוא הופך למונולוג ארוך של דעות שמתחזות לשונות, אבל נעות באותו טווח מצומצם שהמיינסטרים מרשה. והדבר המפחיד באמת הוא שהתרגלנו לכך עד כדי כך, שאפילו אנשים חושבים בימים כתיקונם מרשים לעצמם לקבוע מגבלות שרירותיות לגבולות הדברים שמותר להשמיע באופן אפריורי וחסר מחשבה. ההשתקה היא חרב פיפיות מסוכנת. אולי יש בכך סוג של נחמה.

ההשתקה המתחזה למקבלת תמיד מזכירה לי את ניטשה:

האם מה שבעד החלון הזה אתם רואים בעולם הוא כה יפה, עד שאתם בהחלט אינכם רוצים להביט עוד בעד שום חלון נוסף, ואפילו תנסו למנוע מאחרים לעשות כן?

Post from Blogica

דם ודממה

1. זכויות היוצרים לביטוי, כמובן, ליוסי גורביץ
2. זו מילה. החלטתי
3. בטוח למקום העבודה, הפעם
4. תודה! יחזקאל
5. כמובן, לא אלה הכשרים

אין רשומות קשורות