בית משפט לערעורים בבריטניה פסק היום פסיקה מעניינת מאוד. המקרה שהובא לפניו היה המקרה של נער צעיר בן לאב יהודי ואם שהתגיירה גיור פרוגרסיבי, שלא התקבל לבית הספר JFS  הוותיק בלונדון מפני שלא ענה לאחד מהקריטריונים בקבלה – היות יהודי.

JFS הוא מוסד לימודים תיכוני מעולה, העומד בהצטיינות בכל 39 הקריטריונים שבהם מוערך בית ספר בממלכה המאוחדת במבדק ה ofsted (Office for Standards in Education). המוסד, שבשנה"ל הנוכחית לומדים בו מעל אלפיים תלמידים ותלמידות, מוכר היטב בבריטניה כאחד המוסדות המובילים. מבחינת מעמדו החוקי, ה-JFS הוא "בית ספר מבוסס אמונה" – אחד ממוסדות מעטים בממלכה שנהנים ממימון ממלכתי, כאשר דת – יהדות, במקרה הזה – מהווה עוגן מרכזי בתכנית הלימודים (אם כי תכנית הלימודים דווקא לא "מתרכזת ברובה ביהדות", כפי שנכתב בהארץ – למעשה, בית הספר מציע תכנית לימודים מגוונת ומרתקת, כאשר לימודי יהדות משולבים בה, ולומדים בו מספר תלמידים שאינם יהודים על פי דתם). באופן טבעי, בית ספר שכזה צריך להפעיל מדיניות סינון תלמידים, מכיוון שמספר הפונים מדי שנה גבוה ממספר המקומות הפנויים.

אחד הקריטריונים ש-JFS מציב הוא קבלה של יהודים בלבד. בקיר הזה נתקל ילד בן 12, שאביו יהודי ואמו גיורת פרוגרסיבית, כשביקש להתקבל לבית הספר. המשפחה הפגינה נחישות ופנתה לקבלת סעד משפטי. הם נדחו מספר פעמים בטענה שמותר לבית ספר יהודי להסתמך על ההלכה במדיניות הקבלה שלו. אבל היום הפך בית משפט לערעורים את ההחלטה על פיה. הנימוק שבו השתמש בית המשפט הוא מעט מורכב יותר מזה המובא בהארץ. בית המשפט, בראשות השופטים סדלי ורימר והשופטת סמית', קבע שההגדרה ההלכתית למיהו יהודי יוצרת למעשה קבוצה אתנית שמוגדרת על ידי גזע – ובנוסף גם על ידי המרת דת. משום כך, הפעלה של אפליה כנגד מאן-דהוא על רקע היותו או אי היותו יהודי היא אפליה על רקע גזע. המניע לאפליה הזו, אמרו השופטים, כלל אינו רלוונטי:

המניע לאפליה, בין אם בכוונה טובה ובין אם בזדון, בין אם תיאולוגי או מתוך אמונה בעליונות, אינו עושה את האפליה יותר או פחות בלתי חוקית[...]סירובו של JFS לקבל לשורותיו את מ' היה בהתאם לכך, לשיפוטנו, יחס לרעה אליו על רקע גזעי^[1].

[...]

השיח הרעיוני באי נכון יותר לקבל מורכבויות מזה שאצלנו, ועל כן לאורך כל ההליכים המשפטיים מעולם לא עמדה לדיון השאלה האם מדובר כאן באפליה. לכל הצדדים בסיפור היה ברור לגמרי שקריטריון כזה הוא קריטריון מפלה. השאלה היחידה שעלתה היא האם מדובר באפליה אסורה – אפליה שהחוק אוסר עליה. החוק מאפשר למוסדות חינוך מבוססי אמונה להפלות על רקע אמוני – אולם אפליה על רקע גזע היא פסולה. טענתו של בית המשפט היא כה ברורה מאליה, שצריך לשפשף את העיניים כדי להאמין שהדרשו שופטים לשם כך: שקריטריון קבלה על סמך מוצאה של האם הוא אפליה על רקע מוצא.

ב-JFS לומדים היום תלמידים נוצרים, אתאיסטים ומוסלמים לצד תלמידים יהודים, שהמשותף להם הוא שאמם היא יהודיה. הם לא חולקים עקרונות אמוניים משותפים, הם חולקים מוצא משותף. לעומת זאת מ', שגדל כל חייו כיהודי, חולק עקרונות אמוניים משותפים עם ה-JFS, אבל מוצאו שונה, ועל כן לא התקבל. כיצד ניתן לראות במדיניות קבלה כזו כל דבר פרט לאפליה על רקע גזעי-אתני?

כדוגמה, הביאו השופטים את בתי הספר הקתוליים. הללו דורשים מהפונים אליהם ביקורים קבועים בכנסיה כהוכחה לאמונתם. ממילא, לא יפסלו אדם מפני שאביו או אמו – או אף שניהם – אינם נוצרים. כך, קובע בית המשפט, עם בתי הספר מבוססי האמונה בכלל: זכותם להפלות היא אך ורק על רקע אמוני, וכל אפליה אחרת עומדת בסתירה לחוק הבריטי. או במילותיהם המדויקות של השופטים:

אין משמעות הדבר[...] כי אף בית ספר אמוני יהודי לא יוכל לעולם לתת העדפה לתלמידים יהודים. פירוש הדבר הוא ש, כפי שניתן היה לצפות, זכאות לקבלה צריכה להיות תלויה באמונה, תוגדר כאשר תוגדר, ולא במוצא אתני.

[...]

ההצהרה הזו של השופטים, ברורה כל כך, מנביעה מתוכה את מה שהיה צריך להיות ברור לכל מי שעיניו בראשו: אף אדם לא נולד לאמונה מסוימת, ואף ממסד – אפילו לא בית הכנסת המאוחד (US, סוג של רבנות ראשית אורתודוכסית בריטית) – לא יכול לקבוע את שייכותו האמונית של אדם. קריטריון האם היהודיה הוא קריטריון אתני-גזעי, לא אמוני.

ההלכה היהודית, כמובן, סבורה אחרת. לדידה, יש לה את כל הכלים ואת הצידוק האלוהי לקבוע מי שייך לדת ומי איננו על סמך מוצאו. תינוק לא נולד אתאיסט – הוא נולד יהודי או גוי. אבל ההלכה היהודית, למזלה של הממלכה המאוחדת, עדיין איננה חלק מספר החוקים שם; קביעתה ממילא תקפה רק עבור מי שמקבל אותה על עצמו. יוצא, שהחוק האזרחי מנטרל באופן אפקטיבי את השפעתו הרעה של החוק ההלכתי (לתשומת לבו של השופט המחוזי משה דרורי): הוא מגדיר מראש שחוקיה של דת סרים למרותו, וקובע שתחולתם של חוקים שמקורם בדת היא ממילא רק על מי שמכירים בסמכותה של הדת מלכתחילה, וגם אז – רק בתוך גבולות המשחק של החוק הדמוקרטי. זה דבר הגיוני בתכלית: החוק הדמוקרטי מבוסס על כך שהוא נקבע על ידי הרצון הכללי, ואילו החוק הדתי נקבע ע"י ריבון חיצוני ועל כן אין כל סיבה שיחייב אדם שאינו מאמין בו.

זו פרשנות רחבה אך נחוצה של המושג "חופש דת". פירושו של המושג הוא שאדם נולד חופשי לחלוטין לבחור את אמונותיו, ואסור להפלות אותו באופן מערכתי בשל אמונות אלו. כך, אדם חופשי לגמרי לבחור לעבור גיור בזרם שאיננו אורתודוכסי, ואין להפלות את ילדיו או אותו עצמו לרעה בשל כך.

[...]

כמה פשוט והגיוני. בית המשפט לערעורים הבריטי הצליח, באומץ לב ציבורי בלתי רגיל – הרי, ליהודים מנהג להזדעק "אנטישמיות" בכל פעם שביקורת מועברת על ההלכה שלהם, בלי קשר לתוכן הביקורת – לתקוע טריז בלב התפישה היהודית שדת ודם הולכים יחד והודיע שאיסור אפליה תקף גם לגבי אלה המאמינים שאלוהים מרשה להם להפלות. ג'ונתן זאקס, הרב הראשי של הממלכה, הוציא את ההודעה הבאה בתגובה:

העקרונות המתווים חברות באמונה היהודית נשמרו בעקביות לאורך ההיסטוריה הארוכה של היהדות, כמו גם חובתנו לחנך את ילדינו בעקרונות ובפרקטיקה של האמונה עצמה. לעקרונות אלו אין דבר וחצי דבר עם גזע וכל נגיעתם היא בדת. אתניות איננה רלוונטית לזהות יהודית, לפי החוק היהודי.

כאילו לא רואה הרב את הסתירה, כאשר הוא מדבר על "ילדינו" – כלומר, אלה שנולדו לאמהותיהן היהודיות – ובאותה נשימה טוען שאתניות אינה רלוונטית. כאילו העובדה שעקרונות ההלכה תמיד היו כאלה יש בה כדי לשלול את המהות שהצביע עליה בית המשפט.

[...]

זה שם. אצלנו, לעומת זאת, שמח כרגיל. שר המשפטים יציע בקרוב הצעת חוק שתאפשר ברית זוגיות לבני זוג ששניהם אינם יהודים או חסרי דת. בכך, תהפוך ישראל לדמוקרטיה היחידה שמפלה בחוק כנגד יהודים.

כי המדינה מקבלת על עצמה ללא עוררין את המשוואה הגזענית לפיה מי שנולד לאם יהודיה מחויב במצוות היהדות ועליו לשאת לאישה רק מי שנולדה לאם יהודיה, ובשום פנים ואופן אל להם ליהודים טהורי הדם להתערבב עם מי שאימם אינה יהודיה. כי אותי המדינה רואה לנכון – רק על סמך נתוני הולדתי, כלומר, מבלי שתהיה לי כל אפשרות לערער על כך – להכריח להנשא ברבנות לבת לאם יהודיה בלבד, בעוד שאדם אחר, שאותו ממסד רבני קבע כי אינו יהודי, יכול לקיים חיי אישות מחוץ ללפיתתו של הממסד הדתי. עליי כופים זהות דתית רק על סמך מוצאי. מפלים נגדי מפני שנולדתי לאם יהודיה.

וצריך לומר זאת, שוב – חופש דת הוא החופש של אדם לבחור את אמונתו, חופש הניתן לו מרגע לידתו. ברגע שבו כופים על אדם זהות דתית – ואל תטעו, לאלץ אדם להנשא ברבנות זו כפייה של זהות דתית – כדי ליהנות מכל הזכויות של אזרחים אחרים במדינה, אין חופש דת. יש דת כפויה, גנטית, שעוברת אליך מאמא ומאמא בלבד, והופכת אותך בעל כורחך לבן דת מסוימת מפני שאתה בן לאתנוס מסוים.

שיעור חשוב לימדו אותנו מעבר לים היום. אנחנו, כרגיל, אוטמים אזניים וזועקים "אנטישמים" וממשיכים לאבד עצמנו לדעת.

Post from Blogica

של מי היהדות הזו, לעזאזל?

1. התרגום שלי, נ.א.

לקריאה נוספת:

1. עם סגולה
2. משה, איש משפחה, קרית מלאכי – פוסטורח
3. ערב יום השכחה

כשאני חושב על מאורעות הבלוגיקה בשבוע החולף, אני נדהם מהסימביוזה של אמצעי מדיה שונים שהשתתפו בה. הכול התחיל בציוץ הזה של מ. שאילתא, הבלוגרית והכול יכולה שמאחורי בלוג האלטרנטיב-אינפורמציה שאילתא, שבכלל עשתה ריטוויט למיכאל זילברמן, שגם הוא בלוגר – הוא מפעיל, בין היתר, את הבלוג ההיסטורי המצוין טופס 630. הציוץ הכיל קישור לכתבה של רותי סיני בכלכליסט, על הפסיקה השערורייתית של השופט המחוזי משה דרורי, שנמנע מלהרשיע אברך ממשפחה מיוחסת שדרס קופאית ממוצא אתיופי.

הכתבה הרתיחה את דמי, וממנה נולד הפוסט הקודם. מה שקרה מאז היה סחרור בלתי רגיל, שנתן לי הרבה חומר למחשבה על המשך דרכי כבלוגר ובכלל, ונתן לי פרספקטיבה אחרת לחלוטין על המפעל הזה.

פרסמתי את הפוסט ההוא בשעה עשר וחצי בלילה. בשתיים בצהריים ביום למחרת הוא עבר כבר את חמש מאות הכניסות. מאז זרם המבקרים הלך וגבר. כתום 24 שעות, מעל 1,500 קורא וקוראת כבר עברו על הפוסט^[1]. לאחר 48 שעות, כמעט כפול.

בזמן הזה, בלוגרים אחרים החלו לכתוב על הנושא – בין אם קישרו לכאן ובין אם לאו. אמיתי סנדי, רן יניב הרטשטיין, אתר חופש. כניסות החלו להגיע ממספר פורומים בתפוז, מאוניבריסטאות שונות בארץ; אנשים שיתפו את הקישור בפייסבוק, במייל, בכל מקום.

דורה קישינבסקי נתקלה באותה הכתבה, עשתה תחקיר מעמיק משלי ופרסמה אף היא פוסט מפורט בנושא, לא לפני שהיא צייצה ציוץ שקיבל ריטוויט אחרי ריטוויט.

כתבתה של רותי סיני – שכפי שרן יניב הרטשטיין אבחן יפה, התחילה את כדור השלג הזה^[2] – הפכה להיות כתבה בעמוד הראשי של וויינט, ואחריו בשאר אמצעי התקשורת. עדה, קוראת מסורה, שלחה את הפוסט שלי לקול ישראל – ודיון בנושא נפתח בתכנית "הכל דיבורים".

[...]

ביום רביעי נאלצתי לשלם לחברת האכסון שלי עוד כמה גרושים עבור רוחב פס גדול יותר, אחרי שהבלוגיקה הפכה לא זמינה לסירוגין במשך כמה שעות. אחד מתוספי הסטטיסטיקה התחיל להציג תוצאות לא אמיתיות, והאחר פשוט לא נטען. רק הקליינט של Woopra הוסיף לעבוד.

אי אלו אנשים סיפרו לי שהם הפיצו את הפוסט במייל. מעט אחר כך, התחלתי אני לקבל אותו מחברים. ביום חמישי סיפרה לי שרונג – שהיה ממש נחמד מצדה לטרוח ולספר לי – שגם אליה הגיע אחד המיילים. במילותיה, הפוסט שלי נהיה ויראלי.

ולא רק. גם הפוסט של דורה הופץ בפייסבוק ובכל מקום אחר, וגם זה של אמיתי סנדי, וגם אחרים.

[...]

היה בתהליך הזה משהו שלרגע נתן היגיון בבליל הזה של הרשת הישראלית. דווקא טשטוש הגבולות בין העיתונות המקוונת הממוסדת לבלוגספירה נתן לרגע תחושה של סדר. הבלוגספירה ניזונה מהתקשורת ומעצמה; הקוראים הקבועים – חלקם בלוגרים בעצמם, חלקם משתמשים כבדים יותר ברשת – העבירו הלאה את הבשורה. כאן נכנסו הרשתות החברתיות לתמונה: קוראים הפיצו לקוראים נוספים – בפורומים, במייל, בפייסבוק ובטוויטר – וגם משתמשים שבימים כתיקונם לא מבינים למה הבלוגים האלה טובים בכלל נחשפו לסיפור. בתורם, המשתמשים הללו הפיצו הלאה את הבשורה – ויראלי, כפי שנאמר – ויחד עם זה גם התחילו להגיב ולהפרות את הדיונים. להבדיל מהדיונים באתרי החדשות, משהו במבנה הטוקבקים בבלוגספירה – אם זה הידיעה שכותב הרשומה הוא גם זה שמאשר את התגובות, אם זה השיח הבלתי אמצעי עם הכותבים, אם זה הצורך לנשאיר מייל ברוב האתרים ואם זו האווירה האינטימית – מזמין דיון פורה בהרבה ולא הצהרתי.

התעוררות הדיון ליבתה עוד את השיח האיטרנטי, שבתורו הזין – כפי שאבחנה יפה נועה רז – את אתרי החדשות הממוסדים. כי מעיתון באת ואל עיתון תשוב – אבל איזה קאמבק מפואר!

היה ברור, לרגע, שאתרי החדשות, הבלוגספירה, הרשתות החברתיות והקוראים הם מערכת שלמה אחת, שכל גורם בה משפיע על הגורמים האחרים ומושפע מהם. הבלוגספירה הוכיחה כאן כוח אמיתי – כוח, שאפשר היה להתחיל לחוש בו בבחירות המוניציפאליות בת"א ובבחירות הארציות – הטמון ביכולתה להיות שופר ממוקד שפונה לקהל קוראים פעיל ומקושר מאד, שבתורו יכול להפעיל קהלי קוראים אחרים. אין לבלוגים התפוצה של אתרי החדשות – אבל יש להם הפוטנציאל להניע טרנדים מקוונים, ולהגיע לקהלים גדולים מאוד.

[...]

התקשורת הממוסדת פנתה אליי מספר פעמים בשבוע האחרון על מנת שאתראיין. סירבתי בנימוס. אני זונה של תשומת לב, אבל לא רציתי שהסיפור הזה, של השופט המחוזי משה דרורי, ימוסגר בתור רעש של "הבלוגים האלה". הפעם, השכילה העיתונות הקלאסית שלא למסגר את הסיפור בתוך "מה הטריד את הבלוגים השבוע", אלא להרים את הסיפור שהיא עצמה הפילה, מנופח כדבעי בעזרתה של הבלוגספירה, ולרוץ איתו ככזה, ולא כקוריוז של "סערה ברשת". כל כך שמחתי שזה קרה, ובאמת שלא רציתי לשלם על עלייה לשידור בת חמש דקות את המחיר של הפסד הגישה הזו וחזרה למסגור הממלכד כל-כך של "זה מה שהבלוגרים עוסקים בו".

יחד עם זאת, אני חושב שיש מקום ללמידה והפקת לקחים גם של התקשורת הממוסדת. יפה עשו שם כשהתרכזו בסיפור עצמו ולא ברעש הבלוגספירי סביבו. אולם טוב היו עושים אילו בכל זאת היו מצביעים גם על הרעש ברשת, ומפנים למקורות שונים ברשת – ואין הכוונה רק לכאן.

הבלוגספירה הרימה את הפרי הבשל של רותי סיני, קילפה אותו והתחילה לחלק אותו. התקשורת הממוסדת נהנתה מהתוצאות, אולם לא טרחה לחלק חזרה. בגיע הזמן שהתקשורת בישראל תתבגר: אתם מתחרים אחד בשני, לא בבלוגספירה. בלוגרים אינם כותבים למטרות רווח, ועל כן אין להם היכולת לבצע תחקירים עיתונאיים מקיפים. אין בלוגספירה פוליטית-חברתית בלי אמצעי התקשורת הממוסדים. כולנו מייצרים תוכן שבתורו מייצר טראפיק, מאחד לשני. הבלוגרים כותבים ללא כוונת רווח, ואין להם כל בעיה לייצר טראפיק לאתרי החדשות. נראה שבפרשה הזו הוכיחה הבלוגספירה שיש ביכולתה להיות שופר רב עצמה שמוביל תהליך שבסופו כתבה סטנדרטית בכלכליסט נכנסת לסלון של כל משפחה ישראלית. כשהעיתונות הסטנדרטית תתחיל להתייחס לבלוגים בצורה כזו, ולא להתבייש לקשר אליהם ולהסתמך עליהם ולצטט מתוכם, הלגיטימציה הציבורית של השופר הזה תגדל. הבלוגספירה תחדל להיות חבורה של אקסהביציוניסטים חסרי חיים בעיניי הציבור, ותהפוך להיות מקור תוכן נוסף. זו הפריה הדדית למופת, וכדאי שכלי התקשורת ידעו לראות זאת ולעשות את השימוש הנכון בה.

[...]

נועה רז, מנקודת המבט שלה כעורכת ב-ווינט וכבלוגרית, זקפה לזכותי יותר קרדיט משאני הייתי זוקף לזכותי בפרשה הזו. המגיב אילן מצביע על זה כשהוא מזכיר את תרומתה האדירה של דורה להתגלגלות הפרשה, אולם דומה שגם הוא פוסח על שני הסעיפים. הקרדיט בסיפור הזה צריך להיות של גוף שלם שפעל ביחד – רשת, אם תרצו. כל מי שהגיב, הפיץ, שלח פקס/מכתב/אימייל לגופים הרלוונטיים, שיתף בפייסבוק שלח במייל, קישר, כתב, צייץ וכיו"ב, כל מי שהיה שותף להפצה של הסיפור ראוי לקרדיט על הפיכתה של כתבה סטנדרטית בכלכליסט לכתבת שער באתרי האקטואליה המובילים.

וכל אחד ואחת שעשו כן יכולים גם קצת לטפוח לעצמם על השכם כשנודע אמש (א') שגלעד ארדן החליט להסיר את תמיכתו במועמדותו של השופט משה דרורי לבית המשפט העליון. אמנם, זהו נצחון קטן: בעולם מושלם, היה השופט מודח מתפקידו – ויש לקוות שאכן כך זה ייגמר – וארדן לבדו לא ימנע את המינוי (אם כי, בהנתן הרכבה של הוועדה למינוי שופטים, המהלך הזה הוא בעל פוטנציאל לטרפד את המינוי); ויש מי שמגלה סקפטיות אפילו לגבי זה. אבל, גם נצחון קטן הוא בכל זאת נצחון. משותף, לכלב השמירה הפורמאלי של הדמוקרטיה, ולכלב הרחוב התועה שהוא הבלוגספירה.

[...]

ארדן העניק לי את מתנת יום ההולדת^[3] הטובה ביותר שיכולתי לבקש – התחושה שהיה לי חלק במשהו שיכול לשפר, ולו במקצת, את פניה של המדינה שאני חי בה. אני מאחל את התחושה הזו לכל בלוגר ובלוגרית באשר הם שם. אני חושב שכל מי שעשה או עשתה להפצתו של הסיפור יכולים לחוש כך גם.

Post from Blogica

לאחר המבול

1. נספרו רק משתמשים ששהו בדף הפוסט מעל לשתי דקות
2. גם אם אני חולק על רן לגבי הנימה וחלק מהתוכן של דבריו
3. כן, זה היום

אין רשומות קשורות

אחד מבתי הדין באיראן זיכה היום אדם שלפי הודאתו דרס אישה במתכוון וגרם לה לחבלה קשה. לפי ההלכה המוסלמית, פסק בית הדין, אישה לא צריכה להלך לבדה ברחוב ועל כן החבלה הקשה שעברה הגיעה לה. עוד הוסיף בית המשפט כי היות והחבלה לימדה את האישה לקח, היא עשתה לה שירות גדול.

אה, לא. רגע. התבלבלתי שוב. שופט בית המשפט המחוזי בישראל, אחד משה דרורי, החליט שלא להרשיע אברך צעיר שהודה כי דרס במתכוון קופאית בחניון; בפסיקתו השערורייתית הסתמך השופט חובש הכיפה על הרמב"ם, לא פחות.

בינואר 2006 הגיע תלמיד הכולל לחניון במרכז העיר שחוברה לה יחדיו. דא עקא, לא היה לו הממון הדרוש לתשלום עבור החניה בה עשה שימוש. הקופאית – עולה מאתיופיה – התווכחה מעט עם נושא הגחלת, ומשהבינה שבכוונתו לברוח בלי לשלם, נעמדה אל מול רכבו. בשלב זה נזכר ירא השמים כי למעשה, איסור נגיעה לא כולל את הרכב שבו הוא נוסע, ולחץ על הגז. בשלב זה נפלה הקופאית על מכסה המנוע והחלה בוכה ודורשת שיעצור. אברכנו המשיך בנסיעה עוד מספר מטרים, עד שהקופאית נפלה על הכביש, נחבטה בו בעוצמה ואף איבדה את הכרתה.

כשנעצר הצדיק הוא הכחיש הכול. "לא תענה ברעך עד שקר" לא תופס לגבי תלמידי הכולל, ככל הנראה. אולם רצה הגורל ואנחנו חיים במדינה של כופרים, המפעילים מיני תשמישים נסתרים מן העין כגון מצלמות אבטחה. כשעומת עם הצילומים, הודה.

במשפט הודה הבחור – נצר למשפחה מפוארת של דיינים ורבנים – במיוחס לו. הוא הביא מכתבי המלצה משני מליצי יושר גדולים בתורה: הרב הראשי הספרדי שלמה עמאר – נו, ההוא שלא שמע מהסלון – והשר אלי ישי, שיש להרים גבה על המעשים שלהם הוא מוכן להיות מליץ יושר. עוד טען, כי אילו הייתה הקופאית מאפשרת לו לחזור, היה חוזר עם כסף וכל המבוכה הייתה נמנעת. עוד נחזור לטענה הזו.

[...]

איזה מקרה קל. משפט של שעה. אין צורך בעדויות, בהתפלפלויות, בתרגילי עורכי דין ובאובג'קשיין מהפינה. קל, פשוט ונוח. הוא דרס, הוא הודה שדרס, הביא מכתבים משועי עולם שיעידו על כמה שהוא פוצי ומוצי ורק ה' יודע איזה שד נכנס בו – ועכשיו הוא צריך להיות מורשע ולרצות את עונשו. אבל אז שופט בית המשפט המחוזי בירושלים החליט להכניס את רמב"ם לסיפור.

[...]

ניסיתי. חיפשתי את החוקים בספר החוקים של מדינת ישראל עליהם חתום ח"כ משה בן מימון. לא מצאתי. נו, ברור: מואיסיס מיימונידס נאסף אל בוראו הטרנסצנדנטי ב-1204, 744 שנים לפני שהוקמה על שטח קטנטן במזרח התיכון פרובינציה מבוהלת. תמהתי רבות: מדוע החליט השופט המכובד, שכיפה סרוגה מעטרת את פדחתו, להשתמש בכתביו של מצרי בן המאה ה-12 כסימוכין לפסיקה בישראל של המאה ה-21? כלום ספר החוקים שנתנו לשופט זה נבחרי הציבור של העם החי בישראל אינו די? ובכן, מתברר שלא.

[...]

שלושה נימוקים עיקריים הביא השופט לפסיקתו השערורייתית, כל אחד מהם די בו כדי להביא להדחתו בכל מדינה מתוקנת, ושלושתם ביחד על אחת כמה וכמה. הנימוק הראשון הוא שרישום פלילי יפגע בסיכוייו של היהודי הטוב עם הרגל הקלה על הגז להתמנות לדיין בבית הדין הרבני – תפקיד אליו הוא לומד בימים אלה. הטיעון הזה, כמובן, איננו נכון. כלומר, אינני יודע אל-נכון האם רישום פלילי פוגע בסיכוייו של מאן דהוא להגיע לתפקיד רם המעלה של פוסק הלכה רשמי בחסות מדינת ישראל; הנימוק איננו נכון מפני שלא הרישום הפלילי, במקרה דנן, הוא שיפגע בסיכוייו של תלמיד הכולל להיות דיין, אלא המעשים שהובילו – ליתר דיוק, צריכים היו להוביל – לרישום זה. דווקא מי שאמון על שמירת החוק בישראל צריך לדעת זאת היטב: לא מערכת הענישה היא שאחראית על נזקים שיגרמו לעבריין מורשע, אלא העבריין עצמו, על שום שביצע את המעשים הללו. כל עבריין יכול לטעון שאילולא ההרשעה הפלילית, יוכל להיות משהו: עורך דין, שופט, רופא, רואה חשבון, פסיכיאטר, שר, ראש ממשלה. ומה בכך? לפחות חלק מהתפקידים הללו חשובים לא פחות מתפקידו של דיין בית הדין הרבני. כלום עלינו להפסיק להרשיע אשמים?

ההחלטה אם להרשיע לא יכולה לקחת את האשם ולהציג אותו כקורבן. מי שביצע עבירה, עליו לשלם את המחיר. להציג את המחיר כסיבה שלא להרשיע, הרי שזו הצגה מעוותת של הדברים.

[...]

אדלג רגע על הנימוק השני, ואגיע לנימוק השלישי. השופט דרורי סבור כי דריסתה של הנפגעת היטיבה עמה. שימו לב לדבריו היפים של השופט דרורי:

המאורע המכונן של חייה, שבו היא התקבלה סופית לחברה הישראלית, כשווה בין שווים, הוא הדיון בפניי[...]היא החלה את דבריה בהיסוס, בתחושה שהיא אינה נחשבת, ואדם בעל רכב (הנאשם) התייחס אליה כאל כלב. בהדרגה נוכחה לדעת כי שופט מקשיב לכל הגיג מדבריה, עורכי הדין פונים אליה בנימוס, וגם מי שפגע בה מתנצל בפניה[...]היא הבינה את השיפור העצום במעמדה החברתי בין תחילת הדיון לסופו.

אתם מבינים? יש אנשים בישראל להם מגיע צדק, ואחרים – די להם בכך ששופט מאזין לדבריהם, עורכי הדין מדברים איתם בנימוס והפוגע בהם מביע חצי-חרטה, כדי שנקבע שמצבם החברתי השתפר לאין ערוך, ומשום שהשתפר, אין עוד צורך למצות את הדין עם הפוגע בהם.

הטקסט הזה מתחרה בכבוד על תואר הטקסט המתועב ביותר שהוציא אי פעם שופט בישראל תחת ידו – והתחרות קשה. יש כאן שלוש אמירות, ושלושתן קשות לעיכול ולתפישה: האחת, שהגזענות והקסנופוביה אינם נגע שיש להלחם בו, אלא תירוץ להקל בעונשו של הפוגע בסובלים מהם. השניה, שמי שמדוכא חברתית אינו ראוי לדין צדק, כי די לו בכך שבעצם ההליך המשפטי הפך לפחות מדוכא. השלישית, שלא נעשה כל נזק לאדם שאחר פגע בו באלימות קשה – להיפך, מצבו הוטב, רק מפני שמערכת הצדק פעלה כפי שהיא אמורה לפעול – בלי להפלות נגדו.

נדמה שהשופט המכובד סבור שכשמערכת המשפט פועלת כפי שהיא אמורה לפעול – מאזינה למתלוננים ובאי כוחה מתייחסים אליהם בכבוד – מדובר בהישג בפני עצמו. במילים פחות עדינות, השופט חושב שהוא ועורכי הדין עשו טובה למתלוננת שהסכימו להקשיב לה ולדבר איתה בנימוס. לתומי חשבתי שזוהי עבודתם עבור כל אדם, ללא משוא פנים.

[...]

אם הנימוק הראשון הוא אווילי והנימוק השלישי הוא מעשה נבלה, הנימוק השני הוא מסוכן ממש. הנימוק השני של השופט דרורי נובע ממשנתו הסדורה, שיש להכניס את עקרונות "המשפט העברי" – מושג כה אמורפי, שהחוקרים אינם בטוחים מה משמעותו, ושמשמש לכל היותר כהשפעה על ספר החוקים הישראלי – לכל עניין. כאן, טוען דרורי שלפי הנחיות רמב"ם האברך עבר בהצלחה את כל שלבי התשובה, התנצל בפני המתלוננת – ועל כן אין להרשיעו.

שופט בישראל לא אמור לשפוט לפי חוקי ההלכה. זה התפקיד של הדיינים בבתי הדין הרבניים. שופט בישראל שופט לפי ספר החוקים הישראלי, ספר חוקים של מדינה דמוקרטית שהלגיטימציה שלו ככזה הוא שהוא נקבע על ידי אותו הציבור עליו הוא מוחל. חוקי השריעה היהודית נתונים לפרשנותם של יודעי ח"ן מעטים, וניתנו על ידי אנשים פרטיים, בלתי נבחרים, לפני שנים רבות. להמנע מהרשעתו של אדם על סמך החוקים הללו – שנתונים למניפולציה מתמדת בידי קבוצה פוליטית מובחנת – הרי שזה גם אנטי דמוקרטי במובהק, גם לא הוגן וגם מסוכן ממש.

אנטי-דמוקרטי, מפני שאנשים עומדים לדין ומורשעים – או לא – על סמך חוקים שלא הייתה להם מילה בבחירתם, חוקים הנתונים ממקור ריבוני שמחוץ למדינה עצמה, מחוץ לקורפוס האזרחים. חוקים כאלה הם עניין של בחירה – רוצה אדם, ישיתו על עצמם, כל עוד אין הם עומדים בסתירה לחוקים של החברה הריבונית שסביבו – ולא של שפיטה ציבורית מחייבת-כל. בעצם הכנסתו של הטיעון הרמב"מי לעניין השופט דרורי עושה שני דברים אנטי-דמוקרטיים במובהק: האחד, הוא כופה על מערכת הצדק כולה – כלומר, על כל אזרח ישראלי – את השקפותיו האישיות כחובש כיפה; השני הוא שהוא מחיל על נשפטים בישראל מערכת של חוקים שמקורם התיאורטי אינו באזרחי ישראל, אלא בגוף ריבוני נפרד – ומעמיד ריבון נוסף מעל או לצד הריבון הדמוקרטי היחידי – העם.

לא הוגן, מפני שאדם העומד לדין או אדם המלין על אחר על מנת שזה יעמוד לדין מכיר – או עורכי הדין שלו, לפחות, מכירים – סט אחד של חוקים שעל פיהם מעמידים לדין וגוזרים דין של אנשים. אין שום אפשרות לעורכי דין – ובוודאי שלא לאדם הפשוט – לצלול בכל עמקי נפתוליו המיותרים של התלמוד ולהכיר לעומק את פסיקותיהם של רמב"ם, קארו ואחרים. כלומר, בעולם של השופט דרורי, כל הנוגעים בדבר פועלים בתוך ריק מוחלט, שבו הם אינם מכירים את המערכת על פיה הם נשפטים. אין לאף עורך דין היכולת לבנות קייס מנצח, משום שאין לאף עורך דין מושג מהו החוק שייבחר הפעם. וזה ההיפך מרעיון של משפט ללא משוא פנים והוגן, היפוכו הגמור של משפט צדק. במילים פשוטות – זה לא הוגן.

ומסוכן – מפני שאפשר למצוא בשריעה היהודית פסקי הלכה נוראיים למדי, שאינם עולים בקנה אחד עם מערכת החוקים והערכים הדמוקרטית הישראלית. באין מערכת חוקים אחת, איש הישר בעיני רבו יעשה. אנחנו עדים בימים אלה יותר ויותר לניסיונות פוטש של רבנים – מקריאה לסרבנות ועד כפירה בדמוקרטיה הישראלית. השופט דרורי תקע מסמר נוסף בארונה של זו.

קחו, למשל, את הפסיקה המופלאה הזו של הרמב"ם:

אבל ישראל שבא על הגויה–בין קטנה בת שלוש שנים ויום אחד בין גדולה, בין פנויה בין אשת איש, ואפילו היה קטן בן תשע שנים ויום אחד–כיון שבא על הגויה בזדון, הרי זו נהרגת:  מפני שבאת לישראל תקלה על ידיה, כבהמה^[1]

פסיקה זו אינה עולה בקנה אחד עם ספר החוקים הישראלי כלל ועיקר. השופט דרורי הכשיר את הקרקע לשימוש בפסיקה הזו בבית משפט של מדינה שמתיימרת להיות דמוקרטית – ולא יכול להיות לה שימוש טוב.

[...]

כדי להמחיש את האבסורד: תוך שימוש באותה סדרת נימוקים ניתן להצדיק את אי הרשעתו של רוצח ראש הממשלה רבין. הנימוק ההלכתי קיים, הנימוק של הטבה במצבו של הקורבן – מעולם לא היה רבין הי"ד פופולארי כמו בימים שאחרי רציחתו – קיים גם כן והנימוק של פגיעה בעתידו של הרוצח, סטודנט למשפטים, היה קיים אף הוא. זה לא תיאטרון האבסורד. זה בית המשפט הישראלי.

[...]

ועוד מילה שהבטחתי לגבי חרטה: השופט טען שהאברך שלנו עשה תשובה מלאה והביע חרטה. אם כן, מדוע קו ההגנה שלו כלל האשמה גסה של הקרבן? הטענה, כאילו אם הייתה מאפשרת לו לצאת היה שב עם הכסף וכל נזק לא היה נגרם, היא האשמה בוטה של הקרבן בתקיפתה. הסיבה שהקרבן נדרסה בכוחנות גסה כזו היא שהאברך דרס אותה. המחשבה, שפעולותיה – בסך הכול עשתה את עבודתה, שזה יותר משניתן להגיד על כבוד השופט – הן שהביאו עליה את התקיפה, לא נשמעת כמו הכאה על חטא.

[...]

נאמנותו הכפולה של שופט בישראל צריכה לעורר דאגה. ויותר מזה, עליה להביא להדחתו, ויפה שעה אחת קודם. כך נכון לעשות, ועל כן, במדינה שהופכת יותר ויותר יהודית ופחות ופחות דמוקרטית, יש להניח שכך לא ייעשה. הזוועה הזו שיצאה מבין כותלי בית המשפט היא הוכחה שבישראל הצדק הוא משני ליהדות, הוכחה לכך שחובשי הכיפה, המתיימרים לפטריוטיזם וציונות, מחזיקים בסטנדרטים כפולים ונאמנות לחוקי השריעה שלהם ולא למדינה, הוכחה לכך שהמדינה הזו מאבדת כיוון. את הצדק עצמו הכפיפו לקדוש ברוך הוא, רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם. הזכות למשפט צדק היא זכות בסיסית בדמוקרטיה. בלעדיה – נותרה רק רדיפה פוליטית באיצטלא מדומה של חוק. בדמעתה של קופאית אחת מהשוליים החברתיים של המדינה היהודית הגאה מצוי הסיפור שלנו, סיפור זוועה טראגי. נראה כי כבר מאוחר מדי לסובב את העגלה.

Post from Blogica

פוסקו של יום

1. משנה תורה, הלכות איסורי ביאה, י"ב: י'

לקריאה נוספת:

1. דרך המלך
2. מוכרחים להיות שמח
3. מעולם לא היה מצבנו

ראש הרשות המוניציפלית של ההתנחלות הגדולה בישראל, ניר ברקת – נו, אתם יודעים, האיש הזה שהציבור החילוני בירושלים היה משום מה בטוח שהוא המזור לכל בעיותיו – הפגין כישורי פליק-פלאק של נערת גומי סינית. ראשית, הוא פתח את חניון ספרא בשבת. אחר כך באו המהומות של משליכי החיתולים וזועקי ה"נאצים". אחר כך עמד איתן בדעתו שהחניון יוסיף להפתח. ואז, כאילו לא היו דברים מעולם, החליט שהחניון ייסגר לשבועיים עד למציאת פשרה עם העדה החרדית – אתם יודעים, זה החבר'ה האלה שנורא אוהבים הידברות, כי תמיד האופציה של החיתולים והנאצים עומדת להם. אולי כמו עם עמי איילון, לא ברקת זיגזג, אלא המציאות.

תושבי העיר שאינם חובשי כיפה שעוד חושבים שיש להם מה לחפש שם נוהגים כמוכי ברק(ת). הם היו בטוחים שבחירתו של ראש עירייה חילוני תגרום לכל החרדים מסביבם לחזור בשאלה, או לכל הפחות להפסיק לשרוף אשפה. הם המומים מכך שראש העיר החילוני שלהם נכנע להפגנות ההמון החרדי. מי היה מאמין שאדם שמתגאה בקרבתו למרדכי אליהו ירצה לתת פרס לאלימות? אה, רגע.

[...]

מרדכי אליהו – לבושתנו, הרב הראשי הספרדי בעבר – נדון למאסר בראשית שנות החמישים על חברותו ב"ברית הקנאים". החבר'ה הסימפטיים האלה רצו להקים מדינת הלכה. לצורך כך הם גנבו נשק, התאמנו בו, הציתו רכבים שנצפו נוסעים בשבת ועוד. הם נתפסו כאשר שני פעילים נעצרו בדרכם למלכד את משרד החינוך – סוג של מחאה אדיבה על כך שבישראל יש זרם חינוכי לא דתי.

האיש הזה, שבטעות מכונה "רב" ולא "טרוריסט" או "עבריין משוחרר", תמך בברקת לאורך כל הדרך; ברקת, מצידו, קיבל באהבה את החיבוק הזה. היית מצפה מאדם שמכריז על מלחמה בכפייה הדתית כחלק ממסע הבחירות שלו להתנער מתמיכתו של אדם שהעלה את הכפיה הדתית לרמת אלימות פיזית, ברוטאלית ונמוכת מצח; שהפעיל טרור נגד אזרחי מדינת ישראל שאינם שומרי מצוות.

[...]

אז החילונים בירושלים בחרו בלב קל בראש עירייה שהולך לישון עם עמותת אלע"ד, ומה אתם יודעים, הוא נדבק במה שזה לא יהיה שיש להם. מקווה הטהרה הבלתי נחוץ ברמת בית הכרם מוסיף להבנות. אין בו כל צורך, לפחות לא עבור תושבי השכונה הנוכחיים, אבל הרי לא עבורם הוא נבנה. זה חלק מההסכם הקואליציוני, הבניה הזו. כמובן, שואל את עצמו אדם מדוע שלמפלגות החרדיות בעיר יהיה אכפת כל כך לבנות מקווה בלב שכונה חילונית, שהם יכניסו את זה להסכם הקואליציוני? ממתי עוסקים ברחוב החרדי בהרגלי ההטבלה של הנשים החילוניות?

המאבק בקריית היובל ממשיך להתחולל, ולמעשה כבר הוכרע בזכות הפשרה המצחיקה אליה הגיע ברקת לגבי עמודי העירוב המהודרים. כמה חילונים אתם מכירים שזקוקים לעמודי עירוב מהודרים?

הרכבת – תקלה. עוד דחייה במועד הסופי, ועוד אחת, ובינתיים רחובות העיר הראשיים נותרים חפורים וחסומים, הפקקים והמסלולים החלופיים של האוטובוסים הופכים את התנועה בעיר לבלתי נסבלת.

ועכשיו החניון. פתיחתו של חניון ספרא בשבתות נועדה לתת מענה למצוקת חניה אמיתית. מדובר באבסורד: אין כמעט בירושלים המרכזית מקום חוקי להעמיד בו את הרכב בשבת. הגיוני בהרבה היה לפתוח את חניון קרתא המרווח, הסמוך לעיר העתיקה; אולם אחרי הידברות הוחלט לפתוח את חניון ספרא. אין בזה כל חילול שבת: החניון פועל ללא תשלום ומופעל על ידי גוי של שבת. המכוניות הנוסעות אליו הן מכוניותיהם של מי שממילא נוסעים בשבת. ההפגנה על סגירתו הייתה פוליטית, לא הלכתית – וברקת צפה בחיתולים המתעופפים והחליט שמגיע להם פרס, הידברות נוספת.

קטע כזה, הידברות. זה נורא נחמד לשבת למשא ומתן כאשר הצד השני יודע שבמידה ואחר כך לא יאהב את הפשרה שהושגה, יוכל לצאת לרחובות חמוש בצואת תינוקות. וברקת, שנבחר על ידי ציבור גדול של חילונים עוורים שהיו בטוחים שהוא יביא עמו איזושהי בשורה, נכנע ללחץ. משי-זהב ניצח בנוק אאוט.

[...]

אילו הייתה הבלוגספירה הירושלמית ממוקמת בגן החיות התנ"כי, ירושלים האחרת היה ממוקם בכלוב של הקרנפים. הנה מבחר ציטוטים של עמית פוני, בלוגר שנמצא על הפיירול של ברקת – אבל לא טורח, כמובן, לשים גילוי נאות בפוסטים שלו שעוסקים בנושא:

מחר (רביעי) ייכנס לתפקידו ראש העירייה הנבחר. בעוד שבועיים תתקיים ישיבת המועצה הראשונה. קצת נרגענו פה אחרי הבחירות (שבוע מילואים בהחלט עוזר). מחר מתחילה הדרך הארוכה במסע להתחדשות ירושלים ולחזרה שלה (2.12.2008)

לעצור את ההתחרדות פירושו החזרת האיזון במועצת העיר, פתרון צרכי החרדים בשכונותיהם, מניעת מהלכים כוחניים (שגובלים באי-חוקיות) בשכונות לא-חרדיות וחיזוק האוכלוסייה הלא-חרדית במקביל[...]חשוב מאוד להבין על איזה בסיס נעשית השותפות עם החרדים. אף אחד לא חייב את הניצחון לא לרבי כזה ולא לרבי אחר ואפילו לא לרבי מגור. ברקת לא מתפקד כמו אולמרט עם שני חברי מועצה מסכנים, הם לא לשון המאזניים ומכיוון שצורפו אחרונים- הקואליציה לא תלויה בהם. הם איבדו שני מקומות במועצה. אם השותפות עם החרדים נעשית על בסיס ענייני ולא כפריעת שטרות על התגייסות או כהתחננות לעזרתם כלשון מאזניים- הרי שאין בה פסול. תפקידי המפתח לא נמסרים לידיהם בלית ברירה או כתוצאה מסחטנות (11.12.2008)^[1]

והשווה:

גם אם זה ייקח קצת זמן ויהיה פחות פופלרי אני מאמין שמבחן התוצאה יהיה זהה- יהיו חניונים פתוחים בשבת במרכז העיר. השאלה היא אם זה יהיה כרוך בעוד כמה שבתות אלימות, בפירוק הקואליציה העירונית (להזכירכם מאלו מפלגות שרי הפנים, השיכון ויו”ר ועדת הכספים) או שאפשר לחכות קצת ולהגיע לתוצאה דומה במחיר נמוך יותר (14.6.2009)^[2]

הפגנת השבת אתמול במחאה על פתיחת חניון קרתא לא מרגשת אותי יותר מדי. לפני 50 שנה הם הפגינו נגד שחייה מעורבת בבריכת ירושלים- גברים ונשים שוחים יחד. לפני 20 שנה הם הפגינו נגד פתיחת בתי קולנוע בשבת- הם פתוחים. לפני 12 שנה הם הפגינו נגד הנסיעה בכביש בר אילן בשבת- נוסעים בו. לפני 3 שנים הם הפגינו נגד מצעד הגאווה- המצעד ממשיך לצעוד. (7.6.2009)

הציבור החופשי בעיר צריך להראות את כוחו, ההפגנות בעד פתיחת החניון הן דבר חיובי ולגיטימי, גם כדי להפעיל לחץ פוליטי על ראש העיר. אבל טובים אלף חיתולים משומשים שנזרקים מקהילה שאין לה כוח צבאי או משטרתי מאשר רטוריקת “כניעה”, “מלחמה”, “ויש / אין ביצים” מפי שומרי חומות הליברליזם. אם מישהו יגיד להם שירושלים לא צריכה להיות חופשית, הם כבר יראו לו מה זה! (פוסט אורח מאת אלי אושרוב, 16.6.2009).

[...]

כי כל בריאת אלוהים טובה היא ואין דבר משוקץ אם יאכל בתודה^[3]

כמה ביקורת חטפתי מחברים ירושלמים, מקוראי בלוג החצר של ברקת ומפוני עצמו כשאמרתי שברקת איננו המשיח החילוני, וסביר להניח שהוא יבעיר את העיר. בינתיים, ראש העירייה הנבחר של האנשים שהסכימו לתת ידם למעל מוסיף להרוס בתים בחלק שממזרח לעיר, שמכונה בטעות "ירושלים המזרחית", ובמקביל תמשיך להתחולל שם התנחלות יהודית; חברת המועצה שלו רחל עזריה תוסיף לשלוח לי אימיילים שבהם ירושלים שייכת ליהודיה בלבד^[4] והוא ימשיך במאמציו למנות רב משיחי-מטורף ציוני דתי להתנחלות הגדולה בישראל; השכונות תמשכנה להתחרד והאלימות תמשיך לקבל פרסים – ולרצות עוד. הנה, מעט אחרי שנראה היה שהשנה יעבור המצעד הירושלמי ללא בעיה, עם האוכל הגיע התיאבון (אגב, זו קריאה מפורשת לאלימות).

אלי אושרוב ימשיך לטעון שפלורליזם פירושו קבלה של דעות אנטי פלורליסטיות ולירות לעצמו ברגל, עמית פוני ימשיך לטעון שכל טעויותיו של ברקת הן מהלכים טקטיים מבריקים, וירושלים תוסיף לשקוע.

[...]

אז מה, חברים – היה שווה, המאמץ? יש לכם ראש עירייה חילוני. העיר עוד מטונפת, התחבורה הציבורית עוד איומה, ההתחרדות עוד נמשכת והגזענות עולה מדרגה. קווי מהדרין, הפגנות המונים, חניונים – רגליכם נדחקות עוד ועוד החוצה. אושרוב יכול לטעון עד מחר את הטענה האווילית "אבל מה ברקת יכול לעשות, אם הוא רוצה להישאר ראש העיר לעשר שנים ולא לחמש? הוא זקוק לקולות החרדים. מסתבר שהחבר’ה האלה הולכים להצביע. כן כן. הם אפילו יכולים להצביע נגדו!" – כאילו שעל ברקת לחזק את האלקטורט של מתחריו אם ברצונו להמשיך להיות ראש עיר; כאילו שאם יעשה כל שהחרדים תובעים הם לא יעדיפו להצביע למועמד חרדי; כאילו שאם יכנע לחרדים יש לתושבי העיר הלא-חרדים איזשהו אינטרס שברקת ייבחר שוב. בשורה התחתונה, זו רציונליזציה של אלה שעבדו קשה כדי להביא לבחירתו של מאן-דהוא, רק כדי לגלות שאין לו כל בעיה למכור אותם בנזיד הסכם קואליציוני. החילוני היחידי בעיר שמצבו השתפר מאז בחירתו של החבר של מרדכי אליהו הוא עמית פוני עצמו, שעכשיו הוא עובד עירייה. מזל טוב.

[...]

בקרוב נתעורר. נראה שהחרדים לא עזבו את ירושלים רק כי ברקת יושב על הכסא; נראה שהתחבורה הציבורית בעיר לא תהפוך ליעילה יותר רק כי בעל הון יושב בעירייה, להיפך; נראה שפחי זבל וחנויות בגאולה, מאה שערים וסנהדריה לא יפסיקו להצית את עצמם רק כי החרדים כבר לא בקואליציה, להיפך^[5]

מי יכול היה לראות את זה מגיע?

Post from Blogica

מכה אפורה על העיר

1. ההדגשות שלי, נ.א.
2. ההדגשות שלי, נ.א.
3. איגרת פולוס הראשונה אל טימותיוס, 4,4
4. "לכן כל כך חשוב שבתפקיד זה יכהן אדם ציוני, שאופייה הכלל ישראלי של ירושלים חשוב לו, ושמבין כי ירושלים צריכה להיות בית מזמין לכל יהודי באשר הוא שם"
5. סתם איזה בלוגר אחד

לקריאה נוספת:

1. קולה המוכיח של התבוסה

ובכן, כמה מקוראי הבלוגיקה הצביעו בפניי על כך שהגיע הזמן לפוסט פילוסופי נוסף, ועל כן יקבלו שניים – פיתוחו של אותו הרעיון מחולק לשני פוסטים, כאשר הפוסט הזה הוא עבודת הכנה, והפוסט הבא ממריא על קו הגבול הדק שבין מדעי המחשב, פסיכולוגיה, קוגניציה ופילוסופיה.

מדעי המחשב מספקים לנו כלי נוסף לדון בו בשאלות פילוסופיות וקוגניטיביות מהמעלה הראשונה; בהרבה מאוד מובנים, ההתפתחויות בתחום מתחילת דרכו החזירו למרכז הבמה שאלות הנוגעות לאדם דווקא. אחת הדוגמאות הנפוצות היא השאלה שההבחנה בין חומרה ותוכנה החזירה ללב הדיון – שאלת הגוף והנפש. אני מקווה להציג כאן את הדילמה בהקשר הזה, עם כמה נקודות מעניינות. בפוסט נוסף בהמשך אעסוק באיך מבחן טיורינג מעלה בפנינו חידות חדשות על מהותה של המחשבה האנושית.

בואו ניקח, לצורך הדיון, מחשב. נרכיב אותו מאפס: ניקח מארז ריק ונכניס לתוכו את הרכיבים הנחוצים לפעולתו: לוח אם, מעבד, כונן קשיח, כונן אופטי, זיכרון, מאוורר וכו' וכו'. כעת יש לנו מכונה שנראית כמו מחשב בכל מובן. אולם, כאשר אנחנו מפעילים את המכונה, דבר אינו קורה. המכונה אינה יודעת לעשות דבר. על מנת שנוכל לרתום את המכונה להביא איזושהי תועלת לאנושות – ותהיה זו אפילו התועלת שבמשחק סוליטייר – עלינו להתקין עליה תוכנה.

מנגד, יש לי על המדף דיסק עם ההפצה הרשמית האחרונה של אובונטו לינוקס. תוכנה. לתוכנה הזו אין כל משמעות כשלעצמה: יש לה, תיאורטית, את היכולת לבצע דברים נפלאים – למשל, משחק סוליטייר – אולם כל עוד הדיסק יושב על המדף היכולת הזו היא פוטנציאלית בלבד. כדי שנוכל לעשות בה דבר מה, עלינו לתת לה חומרה לפעול על גביה.

ההבחנה הזו היא סטנדרטית בכל מה שקשור למחשבים. יחד עם זאת, היא נושאת דמיון מוזר לויכוח פילוסופי עתיק בדבר מהות האדם; ויכוח על שאלות של גוף ונפש. בגדול, ישנן שלוש עמדות: מטריאליזם, אידיאליזם ודואליזם^[1].

המטריאליזם גורס כי כל שישנו בעולם הוא חומר (או, בהקשר שלנו, חומרה). במובן הצר של שאלת הגוף והנפש, המטריאליזם שולל את קיומה של נפש: לרוב, הוא עושה זאת באמצעות רדוקציה של תהליכים שאנחנו מכנים נפשיים לחומר. למשל, התאהבות היא בסך הכול תנועה של כימיקלים במוח, מחשבה מוסברת באמצעות אלקטרוניקה ותופעות פסיכולוגיות הן בסך הכול חומר שפועל באופן לא צפוי. בצורתה החמורה והקיצונית ביותר גורס המטריאליזם כי כל פעולות האדם ניתנות לחיקוי, שחזור ובניה מחדש באמצעים פיזיים. כל שצריך הוא לדעת איך, ואפשר לגרום לאדם – למשל, באמצעות שחרור הכימיקל הנכון בדמו – להתאהב, לצורך הדוגמה.

האידיאליזם הוא הצד השני של המתרס. אידאליסטים יטענו שהאדם הוא כל כולו נפש (תוכנה בלבד), ושכל הדברים שבעולם מקורם בנפש. הדוגמה הקיצונית ביותר לפילוסופיה כזו מצויה במשנתו של הבישופ ברקלי, שגרס כי "היות הוא היות נתפש" – לדברים יש קיום רק עד כמה שהם נתפשים בידי נפש כלשהי. בדומה למטריאליזם, ישנן מספר תפישות שונות של אידאליזם שחלקן מנוגדות זו לזו ממש.

הדואליזם, כשמו כן הוא. הוא גורס שקיימת דואליות – קיימים גם גוף וגם נפש, גם חומר וגם רוח. בניגוד לתפישות הקודמות, המכונות תפישות מוניסטיות, הדואליזם גורס ששניהם דרים בכפיפה אחת. ישנן תופעות לא חומריות באדם, כפי שישנן תופעות לא-נפשיות. השאלה שהדואליזם מעלה ונדרש להתמודד איתה, אם כן, היא שאלת הקשרים – כיצד, אם בכלל, מתקשרים ביניהם הגוף והנפש? איפה האחד מתחיל והאחרת נגמרת? דרך נוחה לחשוב על השאלה זו היא לחשוב על אדם אשר מניע את רגלו. הרצון להניע את רגלו, יטען (בד"כ) הדואליסט, הוא תופעה נפשית. התנועה היא ללא כל ספק תופעה גופנית, בה שרירים נמתחים ומתכווצים על מנת לאפשר תנועה מסביב למפרק. אבל התרגום של הרצון לתנועה, כיצד הוא מתבצע? בשפה של מחשבים, אפשר לשאול מהו המנשק שדרכו הנפש מעבירה רצונותיה אל הגוף והגוף מעביר את הקלט שלו אל הנפש?

מבחינתן של התיאוריות המוניסטיות, הנקודה הזו היא נקודת התורפה של הדואליזם המאפשרת רדוקציה שלו לשיטתם הם. בשלב זה, נראה לי נכון להתבונן בדוגמה הקלאסית לתלת שיח כזה בין דואליזם, אידיאליזם ומטריאליזם סביב נושא הקשרים.

את הבלאגן מתחיל, כתמיד, ההוגה הצרפתי רנה דקארט. ב"הגיונות" הוא כותב:

היות שמצד אחד יש לי אידאה בהירה ומובחנת של עצמי באשר הנני אך ורק דבר שחושב ולא מתפשט, ושמצד שני יש לי אידאה מובחנת של הגוף באשר הוא דבר מתפשט בלבד ואיננו חושב, הרי אין כל ספק בכך שאני, כלומר נפשי, אשר באמצעותה אני מה שאני, מובחנת היא מגופי באמת ובאופן מוחלט, ויש באפשרותה להיות או להתקיים בלעדיו.

לכאורה, נדמה שמדובר בטיעון אידיליסטי – הוא מסתיים בהנחה שהנפש יכולה לחיות בלי הגוף. אבל רק לכאורה: הטיעון מתחיל בהבחנה ברורה וחדה מאוד בין גוף ונפש וההכרח של הימצאות שניהם. דקארט אומר: יש לי, בדעתי, תפישה ברורה של עצמי (וצריך לזכור שעבור דקארט, הפעולה שה"אני" עושה היא לחשוב – "אני חושב, אני קיים" וכתוצאה מכך האדם הוא "יש חושב"), ויש לי גם תפישה ברורה של מהו גוף כדבר שאיננו חושב כלל ורק תופס מקום בעולם. הדואליזם כאן קיים.

בהמשך, יבוא אחד, קריפקה, ויטען את הטיעון הבא כנגד המטריאליזם, בהסתמכו על דקארט. הוא ייקח בתור דוגמה את הכאב. המטריאליסט יגיד שתחושת הכאב היא בסך הכול עצבים מגורים. קריפקה יענה לו כי היות ומתקבל על הדעת – כלומר, עולה בקנה אחד עם עולם המושגים שלנו – שהכאב איננו רק עצבים מגורים, אזי הכאב איננו רק עצבים מגורים. הדבר היפה באמת בטיעון הזה, הוא שהוא תקף לחלוטין, ואפילו משכנע. הוא לא נראה כך ממבט ראשון. הטיעון הוא כזה:

מתקבל על הדעת שכאב איננו עצבים מגורים, ולכן:

אפשרי שכאב איננו עצבים מגורים, ולכן:

כאב איננו עצבים מגורים.

זה נראה לנו מעט מוזר. באותה המידה, הרי, יכול היה קריפקה לטעון:

מתקבל על הדעת ששרה נתניהו אינה אישתו של בנימין נתניהו, ולכן:

אפשרי ששרה נתניהו אינה אישתו של בנימין נתניהו, ולכן:

שרה נתניהו אינה אישתו של בנימין נתניהו.

הדבר היפה כאן הוא שגם הטיעון שהובא לעיל נכון לחלוטין. כי טיעונו של קריפקה ממילא לא מתייחס לממצאים אמפיריים, אלא למהותם של דברים. האם שרה נתניהו, ממהותה, היא אישתו של בנימין נתניהו? האם אי אפשר לדמיין מצב בו שרה נתניהו מעולם לא פגשה בבנימין נתניהו? האם אופן פעולתה המהותי כאדם מושפע מנישואיה לראש ממשלת ישראל הנוכחי? בוודאי שלא. ועל כן, אינני יכול להגדיר את שרה נתניהו כ"אישתו של בנימין נתניהו". זוהי אינה הגדרתה המהותית.

היות והשאלה שקריפקה מעלה היא השאלה לגבי עצם מהותו של הכאב, שהמטריאליסטים טוענים שהוא בסך הכול גירוי עצבי – כלומר, שבגירוי הפיסי כל מהותו – הטיעון שלו תקף לגמרי: אם ניתן להעלות על הדעת כאב שאיננו נובע מעצבים מגורים, שמהותו של הכאב היא אחרת, אז אי אפשר לטעון שכאב הוא עצבים מגורים. מכאן, קצרה הדרך עבור קריפקה לטעון שקיים משהו אחר, משהו שאינו חומר, שמהווה את מהות הכאב – והרי לכם טיעון דואליסטי מובהק.

המטריאליזם, בתורו, עושה מהלך דומה במה שמכונה טיעון הסיבתיות הנפשית. למעשה, המטריאליזם לוקח את מסקנתו של קריפקה בדבר קיומן של סיבות נפשיות כהנחת מוצא, ועושה בה שימוש על מנת לטעון את ההיפך – שהגוף הוא המושל היחידי:

הטיעון מתחיל מקבלת הטענה הדואליסטית הנובעת מהטיעון של קריפקה: שתופעות נפשיות הן סיבות לתופעות פיסיקליות (למשל, שישנה תופעה נפשית שהיא סיבה לתחושת הכאב). עכשיו, מוסיף המטריאליסט טענה הנקראת "הסגור הסיבתי של העולם החומרי" – לכל תופעה חומרית ישנה סיבה חומרית מספיקה (למשל, מספיק שעצבים יגורו כדי ליצור תופעה חומרית של כאב, ולכן לכאב – הגם שיש לו סיבה נפשית – יש גם סיבה חומרית).
כעת המטריאליסט מביא את הטיעון לטריומף נפלא: אם תופעה אחת היא סיבה מספיקה לתופעה אחרת, ותופעה שלישית גם היא סיבה לאותה התופעה האחרת, אז התופעה הראשונה והתופעה השלישית הן זהות. כלומר, אם עצבים מגורים הם סיבה מספיקה לכאב, וגם מצב נפשי כלשהו הוא סיבה לכאב, אז המצב הנפשי זהה ל, או מהווה חלק מ, העצבים המגורים.  כלומר, תופעות נפשיות הן תופעות פיזיקליות.

החלק האחרון של הטיעון נראה מוזר. יחד עם זאת, אנחנו מכירים אותו היטב: נניח שאלון אומר ליואב שהוא נישא לרות מפני שהיא יפה ומפני שהוא אוהב אותה. מסתמא, לולא הייתה יפה בעיניו, לא היה מתחיל במערכת יחסים עמה ולכן לא היה מתאהב בה – האחד מוכלל בתוך השני. כך הוא, למעשה, הטיעון הקלאסי בו אנשים משתמשים כדי להסביר שמשיכה חיצונית איננה הדבר היחיד שהם מחפשים בבני זוג – אולם היא חשובה. מן הסתם, לעומת זאת, יכול להיות מצב שבו לדבר אחד שתי סיבות בלתי תלויות זו בזו. אולם זאת איננה השאלה – השאלה היא האם סיבה להיותו של הדבר מה שהינו – כלומר, הסיבה למהותו של דבר – יכולה להיות כפולה ובלתי תלויה, גופנית ונפשית גם יחד. אני מזמין את הקוראים למצוא דוגמאות נגדיות.

הסגור הסיבתי של העולם החומרי, אותה טענה שאומרת שלכל תופעה חומרית יש סיבה חומרית מספיקה, נובע למעשה מתוך הדואליזם עצמו, מתוך אותה נקודת קושי באינטראקציה בין גוף ונפש שדיברנו עליה בתחילת פוסט זה. אם נניח שיש סיבה נפשית כלשהיא לפעולת הזזת הרגל, למשל, מסתמא היא מתקשרת באופן כלשהו עם הגוף כך שהגוף מזיז את הרגל. במקום כלשהו, רכיב חומרי מתקשר עם רכיב נפשי. כלומר, במקום כלשהו הנפש מניעה חומר, ותנועת החומר גורמת לתופעה אותה אנו מנסים להסביר. רנה דקארט, למשל, בפרץ מרשים של פסאודו-מדע, טען שהתקשורת הזו נעשית בבלוטת האיצטרובל (מותר להצביע ולצחוק).

היות וישנו קשר סיבתי בין גוף ונפש, הרי שבקטע כלשהו בתהליך התופעה אותה אנו מבקשים להסביר הופכת להיות גופנית גרידא. ניקח בתור דוגמא את תפישתו המשונה של דקארט לגבי בלוטת האיצטרובל. לדידו, הזזת הרגל עובדת כך: תודעתי מבקשת להזיז את הדבר שהיא תופשת בתור רגל. בתהליך לא מוסבר שקורה בבלוטת האיצטרובל גופיפים נפשיים מתקשרים עם גופיפים חומריים. אחר כך, נותן המוח פקודה אלקטרונית דרך העצבים לרגל לנוע. כלומר, כל התהליך מבלוטת האיצטרובל ואילך הוא גופני לחלוטין. לכן, לאירוע הזזת הרגל יש סיבה גופנית – המוח נותן פקודה לרגליים דרך העצבים. כך הדבר הוא כמעט בכל תיאוריה.

הנקודה הבסיסית שדואליסטים נאלצים להתמודד מולה היא שהתקשורת הזו חייבת להיעשות היכן שהוא, אבל דווקא במקום בו היא נעשית גוף ונפש אינם שני דברים נבדלים. על מנת שיוכלו לבוא באינטראקציה זה עם זה, עליהם להיות מסוגלים להעביר חלקיקים אחד אל השני – ואם יש חלקיקים גופניים (למשל, זרמים חשמליים) שיכולים להתחבר לנפש או להיפך, הרי שההבחנה הברורה בין השניים מטשטשת. על כך בדיוק בנויה ההוכחה המטריאליסטית לעיל: על כך שההבחנה בין השניים אינה חד משמעית, ולמעשה ההסברים הנפשיים גם הם הסברים פיזיקאליים.

[...]

לזירה הזו נכנס אחד, גוטפריד וילהלם פון לייבניץ. לייבניץ היה אידיאליסט חמור: בתפישתו את האדם הוא ראה בו מונאדה נטולת חלונות – כלומר, אי של מחשבה שאין לו כל חיבור חושי או אחר אל סביבתו. לייבניץ, אם כן, ערער על ההנחה הראשונה של ההוכחה המטריאליסטית – ויחד איתה, גם על הנחת היסוד הבסיסית ביותר של הדואליזם: הוא טען כי אין קשר סיבתי בין אירועים נפשיים ואירועים חומריים. האופן שבו הוא עשה זאת היה באמצעות שעון. שניים, ליתר דיוק. הטיעון של לייבניץ היה כזה: אנחנו רואים שני שעונים שנעים בסינכרון מושלם. יכולים להיות לכך מספר הסברים. ההסבר הראשון הוא הסבר של השפעה: כשמטוטלות זהות מונעות הן מביאות אחת את השניה להשוואת תדירות ופעולה משותפת (כפי שהראה כריסטיאן הייגנץ). הסבר אחר אפשרי הוא של עזרה או התערבות: עומד אדם ומתאים את פעולת השעון האחד לפעולת השעון האחר. ההסבר השלישי הוא ששני השעונים יוצרו ברמת דיוק ואיכות שמבטיחה שתמיד יפעלו ביחד. אותם שלושה הסברים, אומר לייבניץ, יכולים לחול על ההרמוניה שבין גוף ונפש.

ההסבר הראשון הוא ההסבר הקרטזיאני על פיו בבלוטת האיצטרובל מתרחשת איזושהי התאמה או השפעה של גוף ונפש. את ההסבר הזה לייבניץ דוחה מסיבות הדומות לאלו שהועלו לעיל: הפרדה בין גוף ונפש דורשת שלא יהיה מעבר של עצמים הקשורים לנפש לעצמים הקשורים לגוף ולהיפך. מרגע שיש מעבר כזה, הטיעון המאטריאליסטי על כך שכל סיבה נפשית היא זהה או חלק מסיבה פיזיקאלית חוזר להיות תקף, מפני שבאין הפרדה מלאה בין גוף ונפש, קשה לקיים הפרדה כלל.

ההסבר השני, של התערבות חיצונית, מרמז להסבר של ניקולאס מלבראנש.  מלבראנש, פילוסוף צרפתי שפיתח את משנתו של דקארט ומהווה חוליה מקשרת חשובה בין המטאפיסיקה של דקארט לזו של שפינוזה, בעיקר בכל האמור בתפישת האל, הוא מהפילוסופים האלה שלא נעשו סלבריטאים מעולם. להבדיל מקאנט, יום, אריסטו, ניטשה, הגל ואחרים, הוגי דעות המוכרים וידועים לכול, מלבראנש הוא מאלה שמכירים בעיקר במסדרונות החוגים לפילוסופיה. ובדומה לרעיו למעמד זה – דוגמאות בולטות הן אנכסאגורס, פרמנידס, פלוטינוס, אנסלמוס, פיכטה, מימון וברקלי – במובנים מסוימים הוא חשוב יותר מהמפורסמים ממנו בפריצות הדרך שלו. מלבראנש זה אמר, בהקשר שלנו,  שבין האירועים הנפשיים לאלו החומריים מתווך האל. לייבניץ דוחה את ההשערה הזו; לדידו, יש כאן קריאה להתערבות חיצונית של האל בעניין טבעי ורגיל לחלוטין. בלתי מתקבל על הדעת שתהיה במצב יומיומי כל כך, כמו רצוני להזיז את הרגל, התערבות אלוהית. הגיוני יותר שהאל מתערב בעולם באותו האופן שהוא מתערב בכל שאר הדברים הטבעיים. התערבות אלוהית צריכה לעלות בקנה אחד עם שאר ההתערבויות האלוהיות. לשיטתו, אין כל ערך בפתרון של בעיות כגון דא באמצעות ה-deus ex machina^[2] הזה.
על כן, מציע לייבניץ את המקבילה של הפתרון השלישי: שהאדם מראש נוצר (על ידי האל) כך שהנפשי שלו מסונכרן עם הפיזי, אולם לא מתקיים ביניהם קשר. כלומר, ההרמוניה בין הנפשי לגופני קבועה מראש.

קל לחשוב על זה כעל פתרון דואליסטי: יש כאן גוף, יש כאן נפש, והם פועלים כאחד מכוח תכנון מוצלח מראש. אולם בפועל, זהו טיעון אידיאליסטי ממדרגה ראשונה: הנפשי כאן הוא מהות האדם, הפיזי הוא בסך הכול מימד שמסונכרן איתו כל שהנפשי לא צריך כלל לענות בו. זו התפישה הזו שמאפשרת את התפישה הקיצונית של לייבניץ, לפיה לאדם אין קלט חושי, או בלשונו, למונאדה אין חלונות. אין זה מקרה שלייבניץ מערער על הנחת היסוד המשותפת לטענה המאטריאליסטית ולטענה הדואליסטית גם יחד: זוהי המטרה הלייבנציאנית מלכתחילה, כאידיאליסט מוצהר.

[...]

אפשר להמשיך את הדיון הזה עוד, אולם נדמה לי שהנקודה ברורה. ראינו דיון שלם הנסב בדיוק סביב נקודת התורפה של הקשר בין גוף ונפש, ואת היחס של הגישות השונות לנקודה הזו. טובי המוחות והטיעונים היפים והמורכבים ביותר משתתפים בדיון המטאפיזי המורכב הזה, והוא ללא כל ספק דיון ראוי המפתח את המחשבה הפילוסופית, מרחיב את הדעת ופותח את הלב. יחד עם זאת, התחלתי את הפוסט בקישור בין בעיית הגוף והנפש לקשר חומרה-תוכנה. נדמה לי שעליי לחבר את הקצוות.

לכאורה, הקשר חומרה-תוכנה הוא קשר דואליסטי. אם בעתיד נוכל לבנות מכונה שתהיה בעלת אינטילגנציה מלאכותית מלאה, כזו שלא נדע להבחין בינה לבין אדם רגיל, לכאורה תהיה זו הוכחה לנכונות העמדה הדואליסטית הדורשת שני גורמים על מנת לייצר פעולה מתוך חשיבה. אולם אין זה כך: העמדה הגורסת שניתן להגיע לבינה מלאכותית היא עמדה מטריאליסטית במובהק: בסופו של יום, תוכנה היא יצור מתמטי שלם ומלא, ואם מכונה תוכל לחקות באופן מושלם חשיבה ופעולה אנושית, תהיה זו הוכחה לכך שכל מנעד ההכרה האנושית יכול להיות מרודד למשוואות, תנאים ואובייקטים, לאלגוריתמים מתמטיים קבועים מראש ומהירים, לאותות אלקטרוניים של אפס ואחד. תהיה זו ההוכחה החד משמעית לאי קיומה של נפש, לקיומו של הסבר פיזיקאלי לכל תופעה שאנו רואים בה תופעה נפשית, לחשמליותה ומדעיותה של ההכרה. בקצרה, זה יהיה ניצחון גורף של הטיעון המאטריאליסטי.

מתחושה זו בדיוק נולד אחד הטיעונים הבולטים והמפורסמים נגד אפשרות הבינה המלאכותית, טיעון החדר הסיני של סירל. בפוסט הבא בנושא נעסוק קצת בבינה מלאכותית, באלן טיורינג ובסירל, ואנסה לשכנע את הקוראים שטיעון החדר הסיני הוא בסך הכול ניסוח נאה מחדש של אותה השאלה, דבר שאני מנסה לעשותו בימים אלה בעבודה אקדמית. נדמה לי שיהיה מעניין.

Post from Blogica

גוף ונפש, חומרה ותוכנה – בדרך אל אלן טיורינג בחדר הסיני

1. קיימת גם עמדה רביעית, מולטיזם, אולם היא לא נוגעת לענייננו
2. האל מתוך המכונה, כלי ספרתי בו דמות מגיעה לפתע כדי לעזור לאחת הדמויות האחרות להתגבר על קושי בלתי פתיר

לקריאה נוספת:

1. הטעות של רנה
2. גלגולה של אלימות: בין עכו לקאנט וקירקגור
3. להגנתו האמונית של אברהם

דיסקליימר: פוסט בנושא אישי. מי שחיי הפרטיים אינם מעניינים אותו, מוזמן להמתין לפוסט הבא. מצד שני, יש כאן מוסיקה.

אז האחד ביוני הגיע. באחד ביוני לפני שנה הגיעה לסיומה הרשמי והסופי בהחלט מערכת יחסים רומנטית רבת תלאות, רצופה בעליות ובמורדות, בפרידות ובחזרות, ביני ובין מי שתמיד, על אף כל מה שקרה – או אולי לא קרה – תישאר החברה הטובה ביותר שאי פעם הייתה לי, שלצורך שמירה על פרטיותה תכונה כאן פשוט "רקס" (העובדה שיש רק שני אנשים בעולם שיודעים את הסיבה לכינוי הזה ממלאת אותי בעונג).

מערכת היחסים הלא-רומנטית שלנו, לצערי, מצאה את מותה זמן קצר אחר כך. עשיתי טעויות, וגם היא. ואולי – מהיכרותי איתה, די בטוח שזה העניין – עשתה היא את הטעויות שלה מפני שחשבה שכך ייטב לי, בעוד שאני את שלי עשיתי מפני שכשאני נפגע, אני הופך קטנוני ומרושע. אם כן, mea culpa.

אבל הייתי רוצה להתעלם מאקורד הסיום הצורם. הייתי רוצה להתעלם מהעובדה שלא ראיתי את פניה כל כך הרבה זמן, שאינני יכול להעלותם בבירור בעיני רוחי, עד שאינני בטוח אם ראיתי אותם מימיי. ובכל זאת, חייב הייתי לראותם: פעמים אין ספור הבטתי בעיניה, וראיתי בהן את כל קשת הרגשות שבין תקווה וייאוש. לצורך ציון יום השנה הזה, הייתי רוצה להתעלם מהפעמים שראיתי בהן תסכול. הרי ככל שהדברים אמורים בי, סלחתי לה – וחשוב וקשה מכך, לעצמי – זה מכבר.

הבטחנו אחד לשניה ולהיפך, בשקט שאחרי הסערה-זוטא שבה נפרדנו באופן מוחלט, שבאחד ביוני נשמע דמיאן רייס – שהיה, בכל מובן שהוא, הזמר שלנו – ונזכור. אין לי דרך לדעת אם היא זוכרת את זה, ואין לי דרך לדעת אם זה עוד בעל משמעות כלשהי עבורה. סביר להניח שכן, אבל הנחות נועדו לחנויות. זה לא באמת משנה, וממילא אני משער שהסיכוי שהיא עוד קוראת כאן הוא מזערי. אני מילאתי את ההבטחה הזו כלשונה, על אף המילואים שאני שרוי בהם בימים אלה.

מילאתי את ההבטחה הזו כלשונה מפני שהיא ראויה להתמלא, מפני שלטוב ולרע, במבט לאחור האחד ביוני 2008 היה היום המוצלח בחיי – היום שבו ראיתי אותה בוכה בפעם האחרונה. יש משהו מנחם בידיעה שהיא רחוקה ממני כדי כך, שאין לי עוד את היכולת לפגוע בה, שמילותיי – לעתים חדות כתער ופוצעות כמוהו – אינן יכולות עוד לגרום לדמעות להקוות בעיניה, במתכוון ולא במתכוון.

הופמן, בעמוד שלו בבמה חדשה, כותב:

הכל בנוי מרגעים. רגעים קטנים, שבירים, נדירים. רוב הזמן אנחנו לא רואים אותם, נותנים להם לחלוף לידינו כבדרך אגב, מעדיפים להתרכז בתמונה הגדולה והכותשת שהחלטנו לקרוא לה מציאות.

רגעים, אם כן. כמה משונים ממש נחקקו בזכרוני. או אולי בדמיוני – כל כך הרבה קרה מאז, נדמה שחיים שלמים עברו, אם בכלל היו הדברים מעולם; הפרספקטיבה של הנוסטלגיה גורמת לי לתהות כמה מהסיפור הזה קרה בממש, וכמה ממנו הוא יציר דימיון. אחד מהרגעים הללו קרה באחד מערבי הבילוי שלנו. רקס שתתה קצת יותר מהרגיל, ואחרי שהורדנו את אחד מידידיה בביתו, גאתה בה הבחילה והיא הלכה הצידה להקיא. כן, זה מה שנחקק בזכרון, ומסיבה טובה. צלליתה הייתה שפופה מולי, ידיה אוחזות את שערה אסוף מעלה, אולם דברים אחרים העסיקו אותה: היא ביקשה שלא אתקרב. לא יכולתי לסרב, כמובן. אבל אני זוכר שעמדתי שם, ולא הרגשתי חמלה, או גועל, או כל רגש אחר שברגיל היה מציף אותי. אני זוכר שמחשבה אחת מילאה אותי וריתקה אותי: שאולי, למרות כל מה שאני יודע על העולם, האהבה היא דבר פשוט, אגבי כמעט.

רוב הדברים הגדולים באמת הם פשוטים. כזו הייתה גם רקס: פשוטה וגדולה באמת. וכזו הייתה האהבה שלנו – גם אם מערכת היחסים עצמה הייתה סבוכה לאין שיעור – פשוטה מאוד וגדולה מאוד: אהבה של מבטים חטופים בעיניים ובטחון שקט, אהבה של חיבוקים ארוכים ולחישות ליליות, אהבה של נשיקות ארוכות על גב חשוף. זה היה שיעור חשוב, ולמדתי אותו רק בדיעבד: כל התסבוכת הנוראה מסביב, שלא באמת היה איך להשתחרר ממנה מרגע שנכנסנו אליה, הייתה רק כיסוי לדבר פשוט, אגבי כמעט. שכזו היא האהבה: רגע של קרן שמש שמשחקת בעיניים, חצי חיוך, שמלה שגורמת לך להחסיר פעימה, פגישת אחר צהריים חפוזה בבית קפה, תזוזה קלה ימינה, לעשות מקום, כשחזרתי בארבע לפנות בוקר מהעבודה אל מיטתה.

אני יכול להמשיך ולהעלות רגעים כאלה, שבהם הכל היה פשוט וברור. למעשה, אני עושה בדיוק את זה רוב היום. אולם נדמה לי שזה ישעמם – הרגעים האלה הם בני ערך בעיקר ובשבילי – ואולי גם בשביל רקס. אם כן, עוד רגע אחד בעל משמעות ודי.

החדר שלי, אני זוכר, היה חשוך לחלוטין. התריסים היו מוגפים, הדלת הייתה סגורה, ואנחנו צחקנו והתגפפנו, דיברנו ונגענו, בעלטה שסביבנו. תחושה של שלמות נחתה עליי. הרגשתי כאילו אני מבין באופן מוחלט והרמוני לחלוטין את היצור הפלאי הזה ששוכב לידי, כאילו אני מבין את צפונותיה, יודע את שלא אמרנו. ניסיתי למצוא מילים להעביר את התחושה, הסתכלתי לכיוון המשוער שבו הייתה – כזכור, הייתה עלטה מוחלטת – ולבסוף אמרתי "אני רואה אותך", מתריס כנגד הניגוד שבין החושך לבין ההרגשה שנחתה עליי.

רקס לא שמעה טוב. היא חשבה שאמרתי משפט אחר, משפט שלא העזתי לומר בגלל המציאות שהוא יוצר, מציאות פגיעה ומפחידה. ואז היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי גם.

ואחר כך החלפנו מילות אהבה ונגענו והתחבקנו – או אולי פשוט, אהבנו. ודמיאן – בגרסת האלבום – התנגן ברקע. אז כבר ידעתי: האהבה היא דבר פשוט, אגבי כמעט.

אני לא באמת יודע איך מסיימים פוסט כזה. אני מניח ששיר של זמר אחר יועיל כאן, במיוחד אם טמונה בו עוד קריצה עדינה שרק מי שמכיר את הנפשות הפועלות יבין. אמנם, גם מערכות יחסים כאלה עלולות להסתיים בעולם שרבות בו השאלות על התשובות. אולם אהבות פשוטות כאלה, דינן לחיות לנצח. אני לא יודע איפה רקס גרה היום, מה היא עושה או מה מצבה המשפחתי. אני לא יכול, כאמור, להעלות את פניה בעיני רוחי, אם כי סביר שאזהה אותה ברחוב, וסביר שלא יהיה בי הרהב לגשת. אינני יודע כמה מחלומותיה הגשימה. אני יודע אך זאת: לעולם לא אשכח אותה. לעולם לא אפסיק לאהוב אותה. לעולם לא אפסיק לאהוב את עצמי על כך. ולמרות כל שקרה אחר כך – שעליו, כאמור, סלחתי מזמן לעצמי ולה – לעולם לא אפסיק לראות בה החברה הטובה ביותר שאי פעם הייתה לי.

תוספת מאוחרת: מסתבר שהיא קראה את זה. בגלל שהיא עשויה כולה מחומר טוב משלי, היא דאגה בדרך-לא-דרך שאראה תמונה. עכשיו אני יכול לדמיין את פניה. כנראה שהם, לפחות, היו בממש.

Post from Blogica

1.6

לקריאה נוספת:

1. פסקול
2. מפגר
3. כשרגשות מעורבים

הפרלמנט בפוליטיאה היהודית רשם לעצמו היום אות קלון נוסף: הוא העביר בקריאה טרומית את הצעת החוק הרקורסיבית של חה"כ זבולון אורלב, שקובעת כי פרסום קריאה לשלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אם ישנה אפשרות סבירה שיביא למעשה של שנאה, בוז או אי נאמנות למדינה, היא עבירה על החוק שדינה שנת מאסר.

מעצם ההצעה ברור שהמילה "דמוקרטית" נכנסה אליה בשוגג: עצם הצעת החוק היא קריאה לשלילת קיומה של ישראל כמדינה דמוקרטית, מפני שההצעה קובעת שיש דעות שביטויין בפומבי הוא פלילי, ומדינה נטולת שוק דעות פתוח איננה מדינה דמוקרטית – נקודה.

רגע, בואו ניתן לכל מקהלת "כהנא" לדעוך רגע. אין באמת קשר בין הדברים. במקרה של "כך" הוצאה התנועה מחוץ לחוק, לא העמדות. אף אחד לא מונע מגבירזל ומרעיהם להמשיך לבטא את דעותיהם הרעילות. כאן, החוק לא מכוון כנגד תנועה פוליטית – הוא מכוון כנגד מגוון רחב מאוד של עמדות ועלול לשמש באופן מובהק ככלי לרדיפה פוליטית.  בואו נדבר על זה קצת.

[...]

המפרסם קריאה לשלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ועל פי תוכנו של הפרסום יש אפשרות סבירה שיביא לעשיית מעשה של שנאה, בוז או אי נאמנות למדינה או לרשויות השלטון או המשפט שלה שהוקמו כדין, דינו – מאסר שנה אחת.^[1]

עכשיו, ירים את ידו מי שיכול לומר לי מהו מעשה של שנאה? מהו מעשה של בוז? מהו מעשה של אי נאמנות למדינה? הרי זהו הסייג היחיד שיש בחוק – ומכלל הן ניתן לשמוע את הלאו: אם פרסם מאן דהוא קריאה לשלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית (למשל, אם כתב שמדינה יהודית איננה יכולה להיות דמוקרטית) ואין אפשרות סבירה שהפרסום יביא לעשיית מעשה של שנאה, בוז או אי נאמנות, הרי שהפרסום מותר ואיש לא הושתק. זה הסייג היחידי שהחוק מציע לנו כדי להגן על האפשרות לפרסם דעות השוללות את קיומה של ישראל כיהודית ודמוקרטית. אז מהו הסייג הזה? האם פירושו שרק אם הכתוב מסית באופן פעיל לפעולה אלימה נגד המדינה יש לאסור את כותבו? הרי אז אין כל צורך בחוק הזה, הסתה כזו כבר אסורה לפי חוק:

המפרסם קריאה לעשיית מעשה אלימות או טרור, או דברי שבח, אהדה או עידוד למעשה אלימות או טרור, תמיכה בו או הזדהות עמו (בסעיף זה – פרסום מסית), ועל פי תוכנו של הפרסום המסית והנסיבות שבהן פורסם, יש אפשרות ממשית שיביא לעשיית מעשה אלימות או טרור, דינו – מאסר חמש שנים.^[2]

אז מהו הסייג? אם יכתוב אדם מאמר המתנגד להגדרתה של ישראל כמדינה יהודית, וכתוצאה מהמאמר הזה קיים סיכוי שאחד מקוראיו יקלל את המדינה בזעם – כלום אז יעמוד הכותב לדין?

[...]

האמת היא שאין סייג. הצעת החוק הזו משתמשת במושגים רחבים ככל האפשר. כתבתי כאן בפוסט הקודם שהצעת החוק הזו מזכירה לי את החוק לדיכוי הקומוניזם מדרום אפריקה האפרטהיידיסטית. כזכור, החוק ההוא ההגדיר את הקומוניזם ככל פעולה שמטרתה "הבאתו של כל שינוי פוליטי, תעשייתי, חברתי או כלכלי באיחוד תוך שימוש בהפרות סדר והתפרעויות" או שמעודדת "איבה בין הגזעים האירופאיים והלא-אירופאיים באיחוד, המביאה להפרות סדר נוספות". ההגדרה הזו הייתה כל כך רחבה, שבתי הדין בדרא"פ האשימו את הנאשמים לא ב"קומוניזם" כי אם ב"קומוניזם סטטוטורי". כמובן, הבעיה בחוק רחב כל כך היא שאפשר להחיל אותו על כל יריב פוליטי: כל פעולה לשינוי חברתי – אפילו הפגנה פשוטה – הייתה יכולה להיות מתוייגת כקומוניזם (סטטוטורי, מובן שסטטוטורי) ומבצעיה היו הופכים פושעים פליליים.

במקרה של הצעת החוק של אורלב, מדובר בהצעה רחבה כזו: מה פשר שלילת קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית? אם אני כותב שלדעתי יש לפתוח מסלול נישואים אזרחי ולהוציא את המונופול על הקבורה מידי ארגונו של משי-זהב, כלום שללתי את צביונה היהודי של המדינה? ואם קורא אדם לשוויון זכויות חברתי לתושבי ישראל הלא-יהודים?

[...]

האמת היא, שאפשר להאשים כמעט כל עמדה – וקל וחומר עמדות שמאל – בעבירה על החוק המוצע, משום הגדרתו הרחבה והסייג הלא-קיים שלו. ואילו הייתה הצעת החוק הזו חוטאת רק באחד משני אלה; אילו הייתה רק מוגדרת באופן שאינו מדויק מספיק, או אילו הייתה רק מציעה סייג לא ברור שאינו מאפשר טווח לגיטימי להבעת עמדה – הרי שהיה בכך די כדי שכל פרלמנט דמוקרטי חפץ חיים יגלגל אותה מכל המדרגות. וכך היה צריך לעשות גם הפרלמנט של הקונסטיטוציה הישראלית – היה עליו לדחות את ההצעה בשאט נפש, לקבוע שאין היא ראויה לזמנה של הכנסת, להוקיע אותה על מה שהיא: ייצוג נוסף של התפישה האנטי-דמוקרטית של אנשי גוש אמונים. אולם נפסדותו של התיקון המוצע לחוק לא נעצרת שם. היא גדולה בהרבה – ועל כן, גם אות הקלון לפרלמנט שהואיל לקבל אותה משמעותי בהרבה.

הצעת החוק הזו מגדירה מחדש את מושג ההסתה. הביטו בסעיפים הבאים, העוסקים בהסתה, בחוק העונשין, ונסו למצוא קו משותף ביניהם:

א. מי שהסית או שידל אדם החייב בשירות בכוח מזויין שלא ישרת בו או שלא יתייצב לפעולה צבאית, דינו – מאסר חמש שנים.
ב. מי שהסית או שידל אדם המשרת בכוח מזויין לערוק משירותו או מפעולה צבאית, או סייע לו בעריקה, דינו – מאסר שבע שנים.
ג. מי שנתן לאדם החייב בשירות כאמור בסעיף קטן (א) מקלט או סייע להחביאו, כשהיה לו יסוד להניח שהוא עריק, דינו – מאסר שלוש שנים.
ד. מי שעבר עבירה לפי סעיף זה בתקופה שבה מתנהלות פעולות איבה צבאיות של ישראל או נגדה, דינו – מאסר חמש עשרה שנים.
ה. בסעיף זה, "עריקה" – העדר מן השירות בכוח מזויין מתוך כוונה שלא לחזור.^[3]

מי שהסית או שידל אדם המשרת בכוח מזויין לאי ציות לפקודה חוקית, דינו – מאסר שנה; התכוון בכך לפגוע בבטחון המדינה, דינו – מאסר חמש שנים; נעברה העבירה בתקופה שבה מתנהלות פעולות איבה צבאיות של ישראל או נגדה, דינו – מאסר שבע שנים^[4]

א. המפרסם דבר מתוך מטרה להסית לגזענות, דינו – מאסר חמש שנים.
ב. לענין סעיף זה, אין נפקא מינה אם הפרסום הביא לגזענות או לא ואם היה בו אמת או לא.^[5]

א. המפרסם קריאה לעשיית מעשה אלימות או טרור, או דברי שבח, אהדה או עידוד למעשה אלימות או טרור, תמיכה בו או הזדהות עמו (בסעיף זה – פרסום מסית), ועל פי תוכנו של הפרסום המסית והנסיבות שבהן פורסם, יש אפשרות ממשית שיביא לעשיית מעשה אלימות או טרור, דינו – מאסר חמש שנים.
ב. בסעיף זה, "מעשה אלימות או טרור" – עבירה הפוגעת בגופו של אדם או המעמידה אדם בסכנת מוות או בסכנת חבלה חמורה.^[6]

המכנה המשותף הוא שהסתה נחשבת בחוק הישראלי כקריאה או עידוד של מעשה. הצעת החוק של אורלב מגדירה הסתה כקריאה או עידוד לדעה או עמדה: שנאה, בוז או חוסר-נאמנות. ההבדל הזה מהותי: למדינה יש חובה ואחריות למנוע ניצול לרעה של חופש הביטוי על מנת להביא לפגיעה באחרים הנמצאים תחת חסותה. לעומת זאת, למדינה דמוקרטית אין זכות קונסטיטוציונית למנוע ניצול של חופש הביטוי על מנת להביא לדעה מסוימת. כל מהותו של חופש הביטוי בדמוקרטיה היא החופש לשכנע אחרים בעמדתך. להפוך את זה לבלתי חוקי זה להפוך את חופש הביטוי לאות מתה.

מכנה משותף נוסף, חשוב, בין רוב העבירות^[7] שנחשבות כיום הסתה, הוא כוונת המכוון: בכל הסעיפים הללו מובלעת העמדה שדבר ההסתה צריך להיעשות מתוך כוונה להסית. בחלק מהסעיפים זה מופיע בבירור (למשל, "המפרסם דבר מתוך מטרה להסית לגזענות") ובאחרים במובלע (למשל, "מי שנתן לאדם החייב בשירות כאמור בסעיף קטן (א) מקלט או סייע להחביאו, כשהיה לו יסוד להניח שהוא עריק"). בהצעת החוק של אורלב כוונת המכוון כלל איננה נמצאת כאן. המשמעות של זה היא ברורה: פרסומו של מאמר דעה, אם יש מי שחושב שבעקבותיו הקוראים עלולים לעשות מעשה של אי נאמנות כנגד המדינה או מוסדותיה^[8], יהיה עבירה פלילית אם תעבור הצעת החוק הרעה הזו, גם אם הכותב כלל לא התכוון לייצר שנאה, בוז או אי נאמנות. גם אם הכותב בסך הכול ניסה לומר אמת.

הצעת החוק הזו, אגב, חסרה גם סייג נוסף, המופיע באיסור על הסתה לאלימות וטרור ובאיסור על הסתה לגזענות: שני האיסורים הללו – איסורים על הסתה למעשה, לא לדעה – מתירים "פרסום דין וחשבון נכון והוגן". את חברי הכנסת שלנו דין וחשבון הוגן לא מעניין. ממילא הצעת חוק כזו רחוקה מהגינות מרחק מזרח ממערב.

[...]

לא צריך להסכים עם כולם, מר אורלב. אבל אסור להפוך את יריביך האידאולוגיים לעבריינים פליליים. זו רדיפה פוליטית – ומקומה של מציע הצעה כזו לא יכירנו בדמוקרטיה.

[...]

מכל ההבדלים הללו נשמע דבר אחד חזק וברור: מושג ההסתה עובר רוויזיה. מהיום, שימוש בחופש הביטוי עלול להיות פלילי, אם במקרה המשתמש מחזיק בעמדה שהמיינסטרים לא אוהב. ככה משתיקים אופוזיציה. ככה לא עושים דמוקרטיה.

[...]

ובנושא אחר: חשבתי על זה קצת, מר ליברמן, והגעתי למסקנה שאתה צודק, ושאני בהחלט מוכן להצהיר בשבועה על נאמנותי לישראל. עם זאת, הייתי רוצה להשבע במילותיי שלי, ולא במילים הקרות והקשיחות שהצעת החוק שלך מכתיבה. נדמה לי שהנוסח שלי ידידותי יותר, ואתה תראה שאם תעשו בו שימוש, תוכלו להחתים עליו אחוזים גדולים יותר מערביי ישראל.

[...]

הנני נשבע לשמור אמונים למדינת ישראל כמדינת לאום דמוקרטית, מדינת הלאום היהודי. אני מצהיר שאני מבין שמדינת ישראל הוקמה על ערכיה של הלאומיות היהודית המתחדשת, כחלק מההתעוררות הלאומית העולמית בעת החדשה. אני מצהיר שידוע לי כי מדינת ישראל מחויבת לערכים אלה.
אני מצהיר בשבועה כי ידוע לי שמדינת ישראל  היא דמוקרטיה אמיתית. ידוע לי כי מדינת ישראל, בהכרזת העצמאות שלה, ביססה את זכותה ההיסטורית לקיום על זכותם של עמים אחרים לתקומה גם כן. ברור לי שבאותו מסמך מכונן מדינת ישראל קבעה בפירוש שהיא תקיים שוויון זכויות מלא בשטחה.
אני נשבע לשמור אמונים לדמוקרטיה היהודית ולהגן עליה מכל אויב, מבית או מחוץ. אני נשבע להגן על הדמוקרטיה היהודית מפני הצעות חוק המגבילות את חופש הביטוי – תנאי יסוד לכל דמוקרטיה – או כאלו המנסות לפגוע באזרחי המדינה האחרים.
אני נשבע.

Post from Blogica

מעולם לא היה מצבנו

1. לשון התיקון המוצע לחוק העונשין
2. חוק העונשין, 144ד2
3. סעיף 109 לחוק העונשין, הסתה להשתמטות
4. סעיף 110 לחוק העונשין, הסתה לאי ציות
5. סעיף 144ב לחוק העונשין, איסור פרסום הסתה לגזענות
6. סעיף 144ד2 לחוק העונשין, הסתה לאלימות או טרור
7. להוציא הסתה לאלימות או טרור
8. למשל, הפגנה נגד חוק הנכבה

לקריאה נוספת:

1. שרטון
2. דרך המלך
3. מוכרחים להיות שמח

כשאומרים אפרטהייד, מדברים על מדיניות ממשלתית שהייתה נהוגה בדרום אפריקה בין השנים 1948 ל-1990 (ויש שיאמרו 1994, עם היבחרו של נלסון מנדלה לנשיא והרפורמה שלו בחוקה). המדיניות הזו התבטאה בניסיון ליצור מדרג ברור בין תושבי המדינה הלבנים לבין תושביה השחורים, תוך הפרדה מוחלטת ביניהם. היות והמילה אפרטהייד מכוונת למדיניות של המשטר, ביטויה העליון ביותר הוא כמובן בחוקי האפרטהייד.

הנה כמה מחוקי האפרטהייד:
ב-1949 נאסרו נישואים בין גזעיים בדרא"פ.

בישראל, כירושה מהחוק העות'מני, אין מנגנון להסדרתם של נישואים בין בני דתות שונות.

ב-1950 תוקן חוק המוסר כך שיאסור על יחסי מין בין לבנים ואחרים.

בישראל עוד אין חקיקה כזו. יחד עם זאת, בישראל פועל באין מפריע ארגון יד לאחים^[1]. הארגון מעיד על המחלקה ל"טמיעה והתבוללות" שלו שהיא:

מטפלת במקרים של נשים ונערות שקשרו קשרים עם ערבים ובני מיעוטים אחרים. פעם היא היית יהודיה…במרבית המקרים מובילים קשרים אלו לנישואים שבחלקם הגדול מתדרדרים ליחסים קשים ואלימים. בעיה כואבת במיוחד היא זהותם של הילדים שנולדו, שלמרות היותם יהודים, אינם מודעים לכך, וגדלים כערבים לכל דבר.

כמו כן, סנקציות חברתיות שונות מובטחות לזוגות מעורבים כאן, גם בלי חקיקה.

חוק מרשם האוכלוסין מ-1950 היה אולי החוק המרכזי והעיקרי ביותר של משטר האפרטהייד, וביטולו ב-17 ביוני 1990 היה האות לביטולו של המשטר כולו. הוא חייב כל אזרח להירשם על פי גזעו – לבן, שחור או צבעוני.

גם לאחר ביטול רישום הלאום בתעודות הזהות בישראל, עדיין קל להבחין אם אדם איננו יהודי לפי תעודת הזהות שבידיו. היעדרו של תאריך לידה עברי, למשל, מעיד על מוצא לא-יהודי. יתירה מכך: ביטול הרישום בתעודת הזהות לא ביטל את הרישום במשרדי הממשלה השונים.

[...]

ולמרות זאת, ישראל עדיין איננה דרום אפריקה. למעשה, יש שלושה חוקים שאפיינו את האפרטהייד, הרחיבו אותו ואיפשרו אותו, שעדיין לא קיימים בישראל. הראשון בהם, הבסיס שאיפשר את האחרים, הוא חוק דיכוי הקומוניזם מ-1950. החוק איפשר לממשלה להוציא מחוץ לחוק כל ארגון או אופוזיציה פוטנציאלית, פשוט על ידי סימונה כ"קומוניסטית". חשוב וראוי לציין שההגבלות על השימוש בחוק זה היו מעטות מאד. למעשה, ההחלטה הייתה נתונה בידיו של שר המשפטים.

מה שמעניין במיוחד בחוק הזה טמון בהגדרה שלו לקומוניזם. הקומוניזם, לפי החוק, הוא כל פעולה שמטרתה "הבאתו של כל שינוי פוליטי, תעשייתי, חברתי או כלכלי באיחוד^[2] תוך שימוש בהפרות סדר והתפרעויות" או שמעודדת "איבה בין הגזעים האירופאיים והלא-אירופאיים באיחוד, המביאה להפרות סדר נוספות"^[3].

אני חושב שהקורא יסכים איתי שמדובר בהגדרה נורא רחבה של הקומוניזם. למעשה, כל פעולה לשינוי חוק הייתה עלולה לגרום להוצאתם של מבצעיה מחוץ לחוק. שררה בלתי מוגבלת שכזו רק חיכתה להיות מנוצלת. אחרי הוצאתה מחוץ לחוק של המפלגה הקומוניסטית בדרא"פ, שימש החוק גם גם על מנת להוציא מחוץ לחוק את הקונגרס האפריקאי הלאומי (ANC, שנלסון מנדלה עמד בראש זרועו הצבאית) והקונגרס הפאן אפריקאי של אזניה, ארגונים שנאבקו כנגד האפרטהייד ובעד שוויון זכויות. אפילו השופט ששפט ב-1952 את מנהיגי ה-ANC אמר כי לאישומים אין דבר עם קומוניזם כפי שהוא מובן לציבור. הנאשמים לרוב הואשמו – אם זה לא היה אמיתי, זה היה מצחיק – בקומוניזם סטטוטורי.

[...]

עוד שני חוקים שיוצרים הבחנה ברורה בין ישראל היום ודרא"פ אז היו חוק עידוד אוטונומיה שחורה מ-1958 ואחיו הקטן והחצוף חוק אזרחות ארצות הבנטו מ-1971. הראשון הגדיר טריטוריות שנועדו ליישב את תושבי דרום אפריקה השחורים. הטריטוריות הוגדרו כך שכל טריטוריה – שכונתה בלעג בנטוסטאן, בנטו כשמם של השבטים האפריקאים מדרום למשווה, וסטאן כסיומת אסיאתית לשם של מדינה – תהיה בחבל הארץ המקורי של שבט הבנטו שיועד לחיות שם. עם זאת, דרום אפריקה הלבנה לא התכוונה לוותר על רציפות טריטוריאלית או משאבי טבע חשובים, וערכה תיקונים חופשיים בקו הגבול. בסך הכול, שטחם של הבנטוסטאנים היה 13 אחוז משטחה של דרום אפריקה. תושביהם המיועדים היוו 70 אחוזים מהאוכלוסיה.

התיקונים הללו הפכו את האוטונומיה בבנטוסטאנים לבדיחה גרועה: הם היו תלויים במדינת האם כלכלית לחלוטין. נוסיף על כך את העובדה שהלאומים השחורים השונים התערבבו בינם לבינם עם השנים, ושהם לא היו נלהבים לעקור משולי הערים, שם הפרנסה הייתה מצויה, ותהליכי טרנספר אלימים כדי לקבל תמונת מצב שהיא פחות מאידילית. ערב ביטולו של האפרטהייד כ-12 מיליון נפש היו רשומים כאזרחי הבנטוסטאנים – למרו שרובם לא התגוררו שם – ועוד כ-11 מיליון היו צפויים להפוך לאזרחיהם בהמשך.

הרעיון הזה היה כולו פרי הגותו של מי שכונה לימים "אדריכל האפרטהייד", אחד הנדריק פרוורד, מהגר הולנדי שהיה לראש ממשלת דרא"פ. הוא הגה את מה שכונה "האפרטהייד הגדול" (Grand Apartheid). להבדיל מהאפרטהייד הקטן (Petty Apartheid), שהתבטא באפליה כנגד השחורים בתעסוקה, בחינוך ובהגבלות על התנועה והמגורים (Abode), כמו גם בסגרגציה מוחלטת בחיים הציבוריים; האפרטהייד הגדול שאף להקמתה של דרום אפריקה אחת לבנה וגדולה, שבה לשחורים אין מקום, ולצידה מדינות לאום עצמאיות במחוזות הטריטוריאליים השבטיים שלהם.

חוק אזרחות ארצות הבנטו אמנם נחקק ב-1971, אולם הוא נהגה כבר בשנות החמישים. תכליתו של החוק הייתה קצרה: החוק שלל את האזרחות הדרום אפריקאית ממי שהיה רשום כאזרח אחד הבנטוסטאנים – רישום שנעשה, כזכור, על ידי הממשלה בפרטוריה.

[...]

עד עכשיו, ישראל נהגה בשטחיה אפרטהייד קטן, רשמי רק בחלקו. אמנם, הפרדה במקומות המגורים קיימת בין יהודים וערבים כמעט לחלוטין – אפילו ערים מעורבות נחלקות היטב לחלק ערבי וחלק יהודי, על פי רוב – אולם זו איננה נתונה על פי חוק. אמנם, החברה הישראלית מפלה כנגד ערבים במקומות עבודה ובילוי – אולם אפליה זו איננה לפי חוק. ישראל מפלה כנגד אזרחיה הערבים – גם אם באופן בלתי פורמאלי – בחינוך, באפשרות נישואים מעורבים ובהגבלות על תנועתם.

אפרטהייד קטן שכזה – גם אם לא רשמי מספיק בשביל לא להיות מכונה "אפרטהייד", קרי אפליה שלטונית ממוסדת ומכוונת, אלא סתם אפליה גזענית חברתית – הוא ראוי לכל גינוי, אבל לכל הפחות הוא הפיך בנקל, ואפשר להיאבק בו.

אולם בימים אלה עולות שלוש הצעות חוק שאם תתקבלנה, האפרטהייד הגדול יתחיל. מי שקרא את תכניתו המדינית של ליברמן ולא ראה בה את האפרטהייד הגדול, צפוי להפתעה.

[...]

התבשרנו אתמול שועדת השרים לענייני חקיקה אישרה את הצעת החוק של ח"כ זבולון אורלב, לפי ייאסר פרסום הסתה לשלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – הסתה, לפי הצעת החוק ולמרבה הצער, היא פרסום שיש סיכוי סביר שיביא לעשיית מעשה של שנאה, בוז או אי נאמנות למדינה – כלומר, למעשה, הוצאה מחוץ לחוק של עמדות פוסט או אנטי ציוניות. קל לראות את הקשר בין הצעת החוק הזו לבין חוק דיכוי הקומוניזם משנות החמישים בדרא"פ. חוקים כאלה אינם מעודדים גזענות והפרדה באופן ישיר. תחת זאת, הם נותנים בידי הממשלה כוח לחולל אי צדק תוך השתקתם והוצאתם מחוץ לחוק של המתריעים בשער.

אולם החוק של אורלב, מסוכן ככל שיהיה, הוא כאין וכאפס לעומת הצעת החוק העתידית של ישראל ביתנו, "חוק הנאמנות". לפי הצעת החוק הזו יהיה חייב כל ישראלי לחתום על על הצהרת נאמנות בזו הלשון:

אני מתחייב להיות נאמן למדינת ישראל כמדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית, לסמליה ולערכיה, ולשרת את המדינה, ככל שאדרש לכך, בשירות צבאי או בשירות חלופי, כפי שייקבע בחוק.

אזרחותו של מי שיסרב לחתום או לשרת את המדינה תישלל לפי שיקול דעתו הבלעדי של שר הפנים.

אז מה יש לנו כאן? ראשית, איסור על פוסט או אנטי ציונות. הדעות הללו – לראשונה בתולדות ישראל, יש לומר – מוצאות מחוץ לחוק. שנית, סנקציה של שלילת אזרחות. הסנקציה הזו קלה להפעלה משנדמה בקריאה ראשונה: סירוב לשרת את המדינה בשירות צבאי או אזרחי עלול להביא להפעלתה, והיות וההצהרה מחייבת שירות "ככל שאדרש לכך", קל נורא להפוך את קיומה לבלתי אפשרי עבור אזרחי ישראל הערבים.

דמיינו, למשל, את התרחיש הבא: בעוד מספר שנים מתחיל צה"ל בריטואל הקבוע של רטינה על ירידה במוטיבציה. חיש-קל נמצאים האשמים: לא, חלילה, הריבוי הטבעי המוגבר של החרדים, כי אם צעירים חילוניים בריאים שעושים שירות לאומי במקום שירות צבאי. מישהו יעיר, בצדק, שאלה אותם האנשים שלפני מספר שנים הוקעו כמשתמטים, ואם היום הם עושים שירות לאומי, הרי שלא הכול שחור, אבל הציבור ממילא מקשיב ליללותיו של צה"ל. בממשלה ממהרים לתפוס טרמפ על הפאניקה הציבורית מירידה בכוחו של צה"ל, ומעבירים בחוק כי גבר צעיר המעוניין לעשות שירות לאומי חייב לחתום לחמש  שנים. שמונה. עשר. מתי המעט שהם "המשתמטים" – אין סיבה להניח שאחוזיהם בציבור ישתנו – ירטנו, אולם בפניהם תעמוד האופציה לשירות צבאי. החרדים, מתוקפו של לחץ קואליציוני, לא יהיו מחוייבים בכך. מי נשאר?

זמן קצר לאחר מכן נואם שר הפנים דוד רותם מישראל ביתנו בכנסת, ואומר כי לנוכח הנתונים המדאיגים על ירידה חדה בנתוני השירות הלאומי של ערביי ישראל, אין מנוס מהחלת חוק הנאמנות.

אפשרי? בהחלט. מסוכן? עד לאין שיעור.

[...]

אי אפשר שלא למתוח קווי דימיון בין הנדריק פרוורד לבין אביגדור ליברמן, כמו גם בין קווי המדיניות שלהם. שניהם מהגרים שהגיעו כבני העם השולט למדינה שנתנה להם זכויות יתר, ובמהרה צברו עצמה פוליטית מתוך עמדות לאומניות קיצוניות. פרוורד חלם על דרום אפריקה לבנה לחלוטין, גדולה ומשגשגת לצד אוטונומיה אסירת תודה של שחורים. חלום זה בחר להגשים דרך התכנית המפורטת אותה הגה לשלילת אזרחותם של השחורים במדינתו.

ליברמן חולם – די להסתכל במצע מפלגתו (למעשה, די להסתכל בשמה) – על ישראל יהודית לחלוטין (מכאן, למשל, תמיכתו בחילופי אוכלוסיה במסגרת הסדר קבע עם הפלשתינאים), גדולה ומשגשגת שלצידה אוטונומיה אסירת תודה של פלשתינאים. הוא לא זקוק לתכניות של עשרות שנים לשם כך. התפישה של ערביי ישראל כאויב עשתה את שלה. כל מה שהוא צריך זו חקיקה שתאפשר לו להתחיל להעיף אותם החוצה. כזה הוא חוק הנכבה, כזה הוא חוק הנאמנות, וכאלה הולכים להיות החוקים הבאים שישראל ביתנו תנסה להעביר. חוק הנכבה וחוקים הדומים לו ינסו להצר את צעדיהם של ערביי ישראל במישור האידאולוגי על מנת להביאם להתקוממות. חוק הנאמנות ייתן את הכלי לנצל את ההתקוממות הזו לצורך סילוקם של ערביי ישראל מהמשחק הפוליטי. אחר כך יהיה השלטון היהודי אדון מוחלט על הציבור הערבי נטול האזרחות. ואז לא ניתן יהיה עוד להבחין בין ישראל של המאה העשרים ואחת ובין דרום אפריקה האפרטהיידיסטית. לא יהיה עוד שום קו מפריד.

מי שחושב שזה רק משבר חולף, שהדברים האלה לא יעברו בג"ץ, שיהיה בסדר, משקר לעצמו לגבי גודל הסכנה. המטרה צוירה על ידי שר החוץ מראש. המסלול לשם מותווה בימים אלה. השמש כבר שוקעת, עוד מעט קט לא נראה אותה עוד.

[...]

הערה קצרה על חוק הנכבה

בשולי הדברים, מי שהצביע למפלגת העבודה זכה לשמוע את אהוד ברק מסרב לדבר נגד חוק הנכבה ומודיע שזה לא עניין מהותי, וצריך להתעסק בדברים החשובים באמת. זוטות כמו דמוקרטיה אינן מעניינו של שר הביטחון.

מנגד, בני בגין – יריב אידאולוגי מר, אבל איש עקרונות אמיתי – אמר היום כדברים האלה בהביעו התנגדות לחוק:

מבחנו של חופש הביטוי הוא דווקא ביכולת לשמוע ולראות דברים מרגיזים ועל כך נתנו דעתם פעמים רבות בתי המשפט בישראל.

כך נשמע דמוקרט. שמעת, אהוד?

Post from Blogica

דרך המלך

1. מתועב מכדי לתת לינק
2. דרא"פ, נ.א.
3. תרגום שלי

לקריאה נוספת:

1. מוכרחים להיות שמח
2. מעולם לא היה מצבנו
3. שרטון

אם איננו מאמינים בחירות הביטוי של אלה שאנו מתעבים, איננו מאמינים בחירות הביטוי כלל^[1]

עוד צעד. עוד צעד. עוד צעד. עקב בצד אגודל. מדינת ישראל שוללת מאזרחיה הערבים יותר ויותר זכויות. הופכת אותם יותר ויותר לאזרחים סוג ב'. ואנחנו עומדים מנגד.

היום אישרה ועדת השרים לענייני חקיקה של הממשלה את הצעת החוק של חבר הכנסת אלכס מילר. כעת, ההצעה תוגש לקריאה טרומית ברייכסטאג. אנחנו מרחק כמה הרמות ידיים מעטות מההגבלה הגסה ביותר, המחרידה ביותר, הנוראית ביותר על חופש הביטוי שאי פעם נעשתה פה.

התירוץ הרשמי של החשודים הרגילים הוא שאין חירות מוחלטת. וזה נכון, אבל זה רלוונטי לדיון בערך כמו גבינה צהובה. הטיעון בדבר אי היתכנותה של חירות מוחלטת הוא טיעון בעד חירות, לא בעד שלילתה. זה כה בסיסי: שלילת החירות מהאחר היא בדיוק המגבלה שקיימת על החירות. אין חירות מוחלטת לא מפני שצו אלוהי מונע מבני האדם לעשות כל העולה על רוחם, אלא מפני שאם לאדם או לקבוצת אנשים ניתנת חירות מוחלטת, החופש של כל אדם מגביל את חירותו של חברו. כאן בדיוק מגיעה ההגבלה על החירות: ההגבלה נועדה לאפשר מקסימום חירות בחברה, לא לצמצם את החירות למינימום. משום כך אמרה חברת הקונגרס אלינור הולמס נורטון^[2] שהדרך היחידה להבטיח שאנשים שאנחנו מסכימים איתם יוכלו להביע את דעתם בחופשיות היא לתמוך בזכויותיהם של אלה שאיננו מסכימים איתם.

אבל ח"כ מילר ונציגי ממשלת הזדון של לה-פניהו^[3] חושבים אחרת. הם סבורים שהם יכולים למנוע מהאחר בתוכנו להביע את עצמו. שהם יכולים לאנוס נרטיב היסטורי לגיטימי של חורבן לאומי של אחרים. קטונתי מלהבין את ההבדל העקרוני, המהותי, בין איסור על ציון הנכבה לבין הכחשת שואה. רק רגע, ישראל ישראלי, לא לקפוץ: לא השוויתי בין הנכבה לשואה. השוויתי בין איסור על ציונו של יום הנכבה להכחשת שואה. אלא אם כן העמדה היא שיום זיכרון הוא לגיטימי יותר אם הוא מציין אסון גדול יותר, עמדה שקשה להגן עליה, שני המעשים עומדים זה לצד זה על אותה במה – למעשה, הצעת החוק של חבר הכנסת מילר היא גרועה יותר.

הכחשת שואה היא הקביעה כי שואת יהודי אירופה התחוללה בהיקפים קטנים מהמקובל במחקר, ולרוב משמשת  ככיסוי דק לאנטישמיות נמוכת מצח ולניסיון לבטל ולשלול את הלאומיות היהודית. מניעת ציונו של יום הנכבה היא קביעה של המדינה כי ישנו נראטיב היסטורי שהוא כל כך לא מקובל, שהיא אוסרת על עצם ציונו, ככיסוי דק לגזענות ברברית נמוכת מצח. וכאן אין מדובר באדם פרטי. כאן מדובר בממשלה, שועדת השרים שלה לענייני חקיקה חשבה שמדובר בהצעת חוק ראויה.

וחשוב לומר, אזרח בדמוקרטיה לא חייב להיות מרוצה. זו אינה אחת מחובותיו המוסריות למדינה. למעשה, יש לו את הזכות להיות לא מרוצה. זה חלק מהעניין. אם בבת אחת נגזל ממנו רכושו, נותקה ממנו משפחתו והוא הפך להיות אזרח סוג ב' במדינה גזענית ובחברה שמפלה כנגדו בעקביות של שפלים; זכותו המלאה לציין זאת, גם – אולי בעיקר – בפומבי. זו המשמעות של חופש הביטוי. אין לו כל משמעות אם הוא מגן רק על הדעות והעמדות שהמיינסטרים מוכן לשמוע. תפקידו העיקרי הוא להגן על העמדות והדעות שהמיינסטרים פוסל על הסף.

[...]

אוהד כדורגל הוא אדם משוחד. הוא נאמן למועדון הכדורגל שלו עד תום. אם שחקן מהמועדון עושה עבירה גסה, הוא יטען בתוקף שלא היה כלום. אם השופט יתעלם מהעבירה הזו, הוא יניח בצד את הכללים המוסריים של הצדק שהוא מאמין בהם. אוהד של מועדון ספורט נס ציונה לעולם לא ייגש לשופט ויגיד "נדמה לי שהחלוץ שלנו ביצע עבירה בהתקפה האחרונה, אני חושב שפספסת את זה" – גם אם הוא מאמין באמת ובתמים שיש לדווח לרשויות על פורעי חוק. נאמנותו למועדון משהה את הכללים המוסריים שהוא חי בהם, מאמין בהם ורוצה בהם. הקבוצה מעל הכול. בית"ר בית"ר אובר אלס, אם תרצו.

יש קווי דמיון עזים בין נאמנותם של אוהדי כדורגל לקבוצתם לבין פטריוטיזם. הבולט ביניהם הוא שאוהד הכדורגל לא אוהד את המועדון שהוא אוהד מפני שיש לו תכונות מסוימות: אוהדי בית"ר ירושלים לא אוהדים את הקבוצה בגלל סמלה הצהוב-שחור, אצטדיונה או אפילו שחקניה והישגיה. אלה מתחלפים תדירות, בדרך כלל. לא, האהדה היא ל"מועדון", מושג אמורפי, והיא אהדה כזו מפני שזה המועדון "שלי". כך גם לגבי נאמנות למדינה בה נולדת: היא לא נעשית מפני שאדם סבור שמדינתו היא המקום הטוב ביותר בעולם לחיות בו. פטריוט אוהב את מדינתו פשוט מפני שהיא "שלו".

משום כך, כנראה, מתבלבלים רבים וחושבים שפטריוטיזם הוא נאמנות עיוורת למדינה, עמידה מוחלטת מאחורי כל מעשיה, תמיכה בלתי מסוייגת בה, רק מפני שהיא מדינתנו שלנו. אבל פטריוטיזם כזה, שכיניתיו תת-ריוטיזם בפוסט הקודם, אינו פטריוטיזם כלל. איך אפשר לדבר על אהבה ונאמנות למדינה כשבו בזמן נותנים יד ותומכים בה כאשר היא מבטלת את כל הבסיס המוסרי לקיומה? כשם שאדם אינו יכול לעמוד מנגד כשהוא רואה קרוב משפחה מדרדר עצמו לחיים בשוליים הצרים של החברה, ואין כל סימן לנאמנות בעמידה כזו מנגד – אולי להיפך – ואין כל סימן לאי נאמנות אם יוכיח את אותו קרוב משפחה על מעשיו; כך אין אדם יכול לעמוד מנגד בשעה שמדינתו שוללת את עצם מהותה, זו שעליה הוקמה, את ערכיה הבסיסיים ביותר ולהיחשב נאמן.

אלה שזועקים כיום כנגד מעשי הנבלה של ממשלת הנדריק פורוורד המקומית מתוייגים כבוגדים. בשם אותה רטוריקה גזענית שהופכת א-פריורי כל ערבי ישראלי ל"אויב" – שם קיבוצי המסמל חורבן מידיו של דימון רע אם לא נפעל עכשיו ומהר – אומרים להם שהם תומכים באויבים. המציאות, כמובן, היא הפוכה: אלה שזועקים כנגד חוקי האפרטהייד המקומיים הם אלה שלא מוכנים לראות את מדינתם שוקעת לרמה מוסרית נמוכה כל כך, הם אלה שבאמת אכפת להם מאופיה של המדינה; בעוד שהתת-ריוטים מוכנים לראות את מדינתם מאבדת עצמה לדעת, הם אלה התומכים באויבים – הם המעניקים סיבות לערביי ישראל להיות אויבים.

כל עוד התת-ריוטיזם מוגבל לאוהדי כדורגל, נזקו לחברה מוגבל. אולם כשאנשים מתייחסים למדינתם כפי שהיו מתייחסים למועדון הכדורגל שלהם, אז הם מאבדים הגינות בסיסית והנאמנות הזו הופכת להיות, כפי שאמר סמואל ג'ונסון, מפלטו האחרון של הנבל.

המהות והרוח של מה שנחשב על פי רוב לפטריוטיזם הן פחדנות מוסרית, וכך היה תמיד^[4]

[...]

בשם מוסר של אוהדי כדורגל נרמס היום חופש הביטוי ברגל גסה של מהגר בן לגזע הלבן, שבמחי הצעת חוק מתכוון לשלול מאנשים שהיו כאן לפני שחשב בכלל להגיע את הזכות לציין את היום שבו כל הסיפור הזה נעשה אפשרי. אם יש משהו שמצדיק את ציונה של הנכבה, שהופך אותה לסיפור אמיתי של חורבן, הרי זה הסיפור הזה: אם פיותיהם של ערביי ישראל ייסתמו לבל יציינו את יום חורבנם, תהיה זו עדות מופלאה, מונומנט לתפארת אותו החורבן ממש.

זו תהיה גם סיבה מצוינת להתאבל ביום העצמאות. חורבנה של ישראל שלי, זו שחלמתי עליה, מדינה בה כל אדם באשר הוא אדם הוא שווה זכויות וחופשי לחשוב ולהביע דעה. מה בצע לי בנאמנות לכל סוג אחר של מדינה? מדוע אהיה פטריוט ישראלי, אם ישראל נעשתה דרום אפריקה?
בינתיים, אני מתכוון לציין את הנכבה ביום העצמאות הבא. גם מפני שאני מאמין בדבריו של הנרי דוד ת'ורו, שתחת ממשלה הכולאת שלא בצדק המקום היחיד לאדם הגון הוא בכלא גם כן, אבל בעיקר כי היום שבו מדינת ישראל תאסור באופן בוטה כל כל על חופש הביטוי יהיה יום חורבנה שלה, והמדינה שלי ראויה לכל הפחות להתאבלותי עליה.

וכשיבואו לסתום את פי, כשתעבור הצעת החוק שתוציא את עמדותיי שלי מחוץ לחוק, אז אאלץ לבחור אם להלחם במדינתי שלי או להמלט.

האם מה שבעד החלון הזה אתם רואים בעולם הוא כה יפה, עד שאתם בהחלט אינכם רוצים להביט עוד בעד שום חלון נוסף, ואפילו תנסו למנוע מאחרים לעשות כן?^[5]

Post from Blogica

מוכרחים להיות שמח

1. נועם חומסקי
2. דמוקרטית, די.סי
3. להוציא חברי הכנסת מיכאל איתן ויצחק הרצוג, שהתנגדו להצעה
4. מארק טווין
5. פרידריך ניטשה

לקריאה נוספת:

1. שרטון
2. מעולם לא היה מצבנו
3. דרך המלך

כששידפון כזה יצוק על אחוזתנו המרוששת,
איזה טקס של מילים יכול להטליא את  החורבן?^[1]

שואל המגיב אביעד בתגובה לפוסט הקודם:

אני מעריך ונהנה מאוד מהפירסומים שלך בבלוג.. אבל יש לפעמים הרגשה של שכנוע המשוכנעים. הרי כל מי שקורא את הבלוג לרוב הוא בקשת הפוליטית מהמשמאל שמאלה ועוד קצת שמאלה. וכל הדיבורים והתגובות נראים יותר כמו התבכיינות (בלי להעליב) קולקטיבית במקום לנסות להחדיר את הרעינות והדעות כאן לפורומים בהם יש אנשים עם דעות קצת שונות.

והתשובה שלי לשאלה הזו, שאני נתקל בה לא מעט, היא ארוכה מכדי להכנס לטוקבק ומצדיקה פוסט משל עצמה.  היא נוגעת לעצם הסיבה שבשלה אני כותב כאן בכלל.

ערעור על הנחת היסוד

ראשית, הקביעה של אביעד שרובם של הקוראים פה הם אנשי שמאל. לאביעד אין דרך לדעת זאת. לי, למעשה, אין דרך לדעת זאת. מגיבים כאן באופן קבוע כ-20 אנשים לפוסט. כמעט פי עשרה מנויים לבלוג, בלי שהחשבנו כלל כניסות מזדמנות. כלומר, רוב רובם המכריע של הקוראים כאן הוא דומם. בדומייתם, עמדותיהם הפוליטיות ניתנות לניחוש בלבד. לחלקם אין עמדות פוליטיות. אחרים הם אנשי מרכז, אחרים עוד הם אנשי ימין שבאים לדעת את האויב, ויש מספר אנשי חדשות המנויים לכאן, ייתכן שבשל טעמם האישי וייתכן שעבור עבודתם. רבים מהלינקים הנכנסים לכאן (עוד עליהם בהמשך) הם מאתרי ימין, אתרים דתיים ו"בחדרי חרדים", ולאחרים אינני יכול להכנס (הבחור/ה שמפרסמ/ת פוסטים שלי בפורומים של אס"ט, עוררת את סקרנותי). כך שהאמת היא שאין לנו שום נקודת מוצא להתחיל להסיק איזושהי מסקנה סטטיסטית, בוודאי כזו המדברת על רוב מובהק, לגבי התפלגות פוליטית של הקוראים כאן.

חשוב גם לזכור שהנושאים כאן עולים כשאנשים מחפשים דברים בגוגל (למשל), באמת שאין לנו אומדן על דעותיהם של הקוראים כאן, קבועים כמזדמנים.
אבל בכך לא מסתכמים הדברים.

[...]

גם-אם

אז אחרי שערערתי על הנחת היסוד של אביעד בצורה הטובה ביותר שיכולתי, אני רוצה לטעון שבכלל לא משנה אם כל מי שאי פעם קרא פוסט בבלוגיקה הוא איש שמאל קיצוני מובהק. אני טוען זאת משתי סיבות: הראשונה, לחלוטין אינני יכול לקבל את ההנחה המובלעת בשאלה, כאילו כתיבה למשוכנעים בלבד היא מיותרת. אני חושב שגם כאלה שדעתם כדעתי בנושאים רבים יכולים להפיק תועלת מהקריאה כאן – ואכן, לעתים מזומנות הם מפיקים. השניה היא שאני חושב שלכתיבה פומבית ערך מעבר למדיום המיידי שלה.

אם כן, על מנת לטעון שזהותם הפוליטית של מרבית קוראיי אינה רלוונטית למידת הטעם שיש בכתיבה כאן, אני מוכן לקבל כנקודת מוצא תיאורטית את הנחת היסוד לפיה כל קוראיי הבלוגיקה כולם הם אנשי שמאל קיצוני. אם אצליח להראות שהכתיבה כאן רלוונטית ובעלת ערך גם במצב כזה, אז על אחת כמה וכמה שהיא בעלת ערך גם במצב שיש להניח שהוא אמיתי יותר, ובו קוראיי הם בעלי דעות רבות ושונות.
ֿ

[...]

We demand a shrubbery

.
השיח הציבורי הישראלי נגוע. בין שאר הנגעים והמחלות שלו, עליהם אני מרבה להצביע כאן, בולטת במיוחד הרטוריקה המשתיקה. ישנן דעות שבישראל לא לגיטימי לבטא בציבור, על אף שאנשים אוחזים בהן. יש תחושה ואווירה של השתקה לדעות של שמאל מדיני, לעמדות שוויוניות ביחס למיעוטים בישראל וכיו"ב. התחושה היא שהמימרות הבסיסיות של הפולקיזם היהודי מתקבלות באהדה – כך הוא הדבר תמיד עם ססמאות פשטניות – בציבור הרחב ונתפשות כאמת. ניסיון לייצר דיון רציני ומעמיק מול אלה המדברים בססמאות נדון כמעט תמיד לכשלון מהדהד בפני קהל גדול. סלוגן מעוצב היטב הוא פיסה של שירה אקזיסטנציאליסטית: הוא מפתה ומושך, נוגע ובועט, מניע לפעולה. לפני כחמש עשרה שנים, הדבר הזה בדיוק שיחק לידיים של מחנה השלום. ישראל חזקה עם רבין, שתי מדינות לשני עמים, דור שלם דורש שלום. אל מול הססמאות הללו, הסלוגנים של גוש אמונים נראו הזויים ולא קשורים.

אולם המטוטלת נעה בעצמה ימינה מאז. אל מול "בלי נאמנות אין אזרחות" קשה להציב ססמה. צריך לדון בנושאים בכובד ראש. לעולם בויכוח ציבורי זה המסביר בארכנות ייראה רע יותר וטועה יותר מזה שנותן קאץ' פרייז, לפחות עבור ההדיוטות.

השיח הזה התערבב בפטריוטיזם קלוקל: כזה שלפיו הפטריוט תפקידו הוא לתמוך במעשיה של מדינתו בשעה שהיא מדכאת בני עם אחר, ואילו מי שנחלץ לעזרתו של העם האחר הוא בהגדרה לא פטריוט או בוגד. פטריוטיזם מעוות כזה מוכן להעלים עין מכל חטאיה של המדינה, ובלבד שתחטא כלפי מי שאינם מבניה הנבחרים. בזמן שאוהבי המדינה האמיתיים – אלה הרוצים לראות אותה מגיעה למקומות אליהם היא יכולה להגיע, ושואפים לערכים מוסריים מסוימים עבורה – מוקצים בשיח כבוגדים; אלה המוכנים לתת למדינה לדרדר עצמה לתהומות פולקיסטיים חשוכים ולהריע לה תוך כדי כך מכתירים עצמם כאוהביה האמיתיים.

הערך המזוייף הזה, נקרא לו תת-ריוטיזם, יוצר אוטומטית בועה מסרסת סביב דעות מסוימות. ביחד עם התגברותן של הססמאות מימין, אגדת הסרטן בגוף האומה לגבי ערביי ישראל וכיו"ב, יותר ויותר דעות נכללות במעגל המושתק. כל מיני בעלי ראשי תיבות במסדרונות המחלקות לתקשורת קוראים לזה "ספירלת השתיקה".

מה שבאמת מעניין בסיפור הזה הוא שבזמן שרואים – ואם אתם לא רואים, תסתכלו רגע על כמה כיסאות בכנסת כתוב "שמור לישראל ביתנו" – את ההשפעה של השיח הזה על הלך הרוח הציבורי, התקשורתי והפוליטי; קיימים עדיין לא מעט אזרחים שהצביעו אחרת, חושבים אחרת, ופועלים בתוך סביבה עויינת ש, ביודעין או לא, משתיקה אותם. בלי להשמע במרחב הציבורי, התהליך הראשון ילך ויתחזק, האזרחים הסוברים אחרת ילכו ויתמעטו.
בלי להכנס לשאלת הסיבות, הבלוגספירה הפכה למקום ציבורי כזה. כאן הדעות הללו יכולות להיות מושמעות בחופשיות – על ידי בלוגרים כמו גם טוקבקיסטים. נדמה לי שבתנאים האלה לא יהיה קשה לטעון שבלוג כדוגמת הבלוגיקה נחוץ גם אם הוא פונה רק למשוכנעים – גם אלה זקוקים לאגורה משלהם.

[...]

כשאני בוחן את הקישורים הנכנסים לכאן, אני רואה קישורים נכנסים מפייסבוק, מג'ימייל וכיו"ב. אנשים מפיצים את מה שקראו פה. בין אם על הקירות של הפייסבוק, בין אם במיילים, בין אם בעל פה. טיעונים נוספים, נושאי שיחה נוספים, אמיתות נוספות שמחביאים מאתנו – לא לכולם יש את האנרגיה והיכולת למצוא – כולם כולם מוצאים את גלגולם אחר כך לתוך השיח. זה התיקון העמוק היחידי – לשכנע אחד אחד, לא בדעות שלנו כי אם בלגיטימציה שלהן, תמיד. התחושה של הקורא – ואפילו, כאמור, יהיה משוכנע ממילא – היא שהוא לא לבד. שהדברים שהוא חושב ומאמין בהם הם לגיטימיים לביטוי. שיש עוד כמוהו. וככה שוברים את הספירלה, ככה מביסים את השתיקה.

ועוד עניין. המשוכנעים לא תמיד נותרים משוכנעים. בכלל, רוב האזרחים לא באמת מתעמקים בפוליטיקה, מצביעים מרכז וניזונים מחצאי אמיתות תקשורתיות ו, כמובן, ססמאות. לאט לאט, כשמביאים למרכז הבמה עוד ועוד סיפורים שהתקשורת הממוסדת לא מספרת, אולי אפשר יהיה לגעת בנקודה רגישה אצל מישהו בלתי מעורב, על מנת שיהפוך להיות מעורב. ומכל מקום, היות ואנחנו רואים אנשים חושבים ומשוכנעים מחליפים את דעתם תדירות, אם ב"שכנוע המשוכנעים" ניתן לחזק את הדעות הללו בקרב אלה שעשויים להחליפה, יש בו ערך.

[...]

אז זו, פחות או יותר, התשובה שלי. ראשית, זה לא נכון – עמדותיהם הפוליטיות של הקוראים כאן לוטות בערפל מבחינתי. שנית, גם אילו זה היה נכון, זו עדיין לא סיבה להפסיק לכתוב. להיפך. אחרי הכול, לא סתם בחרתי בטאגליין שבחרתי.

Post from Blogica

טקס של מילים

1. סילביה פלאת', שיחה בין ההריסות

לקריאה נוספת:

1. לשמור על המולדת
2. אבל למה?