אויר הרים

והפעם - הרפתקאת טיפוס מסוג אחר

noreply@blogger.com (מיכה) — Sat, 12 Jun 2010 09:04:00 +0000

קבעתי עם דב לטפס בזנוח. הגיע הקיץ, ונגמרה עונת הקינון שלא היה, והמצוק נפתח שוב. הפקחים של רשות שמורות הטבע, מאותה סיבה שכלב יכול ללקק את הביצים, סוגרים כל מצוק לטיפוס כמה שהם יכולים מסיבות שונות ומשונות. כבר ארבע שנים שהמצוק בזנוח (שהוא לא ראוי לתואר אתר טיפוס אדיר לפי שום קנה מידה) סגור לחצי שנה כל שנה. הטענה שלהם היא היא שאם לא יהיו שם מטפסים "אולי" יבואו עופות לקנן שם.

טוב, זה לא העניין. מכיוון שנורית רצתה לצאת עם הילדים לבקר חברים, החלטתי לקחת את האופניים ולרכוב לזנוח. זו רכיבה של כ-30 ק"מ, עם עליה אחת ארוכה, מנחל שורק עד לצומת בר גיורא. יצאתי בשמונה וחצי מהבית, שמתי את "כלבם של בני בסקרוויל" באייפון ורכבתי בניחותא.

אכן, לאחר כשעה וחצי, הגעתי לזנוח, חיכיתי קצת לדב וטיפסנו. עשינו איזה 12-13 מסלולים. זה נשמע הרבה, אבל המסלולים בזנוח קצרים מאד, אז זה מסתכם באולי 100 מטר של טיפוס. לא המון.

כשארזתי את הרתמה והנעליים בחזרה בתיק, דב אמר: "מה זו השלולית הזו?" התברר שהשלוקר שלי נשאר פתוח וכל המים נזלו החוצה. עכשיו כבר היה שיא החום, והיה חם. לא בא בחשבון לרכוב בחזרה בלי מים.

ליאור היה שם והציע לי שהוא יסיע אותי הביתה, אבל אני התכוונתי להיות self sustained, והתעקשתי להסתדר בעצמי ולרכוב הביתה. לקחתי שני קנקלים מהחבר'ה שהיו שם ושתיתי אותם. חשבתי - זה יחזיק אותי עד הבית.

יצאתי ורכבתי בסבבה בעליה לכיוון צור הדסה. בחזרה, יש שתי עליות ארוכות, אבל לא תלולות במיוחד. אחת מזנוח עד צור הדסה, והשניה - מנחל שורק לבית זית. בדרך כלל - שעה ורבע של רכיבה. היה חם, כבר אמרתי? איזה 40 מעלות בצל - ולא היה צל בכלל.

בצומת צור הדסה עצרתי להשתין. לא יצא כלום, אולי שתי טיפות בצבע חום. וזה ממש שרף כשהן יצאו. החלטתי במקום להיות גיבור, לסטות מהדרך ולעצור ב"בר בהר" כדי לשתות.

הגעתי לשם אחרי עוד כמה דקות, מצאתי ברז, וחיפשתי בקבוק כדי לשתות ולמלא את השלוקר. רציתי בקבוק רק כדי לא להוציא את השלוקר מהתיק, כדי להעביר את המים מהברז לשלוקר. פתחתי את הפח, ומצאתי שם בקבוק של מים מינרליים של חצי ליטר, "בטעם אשכולית עדינה". הוא היה חצי מלא. הרחתי אותו, היה לו ריח חזק שלא זיהיתי, אז חשבתי לעצמי: "לא כלכך עדינה - האשכולית הזו" ובלי להתבלבל לקחתי שלוק ובלעתי.

מיד כשבלעתי, ידעתי שזו היתה טעות. הנוזל השקוף הזה, שנראה ממש כמו מים, שרף לי בגרון כאילו אין מחר. חשבתי לרגע שזה היה בנזין, אבל זה שרף כמו אלכוהול, ולא כמו בנזין. אה, הבנתי, זה היה וויסקי.

רצתי לברז ושתיתי מהר איזה שני ליטר מים. ואז התחילו לצאת לי גרפסים בטעם אניס. זה היה עראק, לא וויסקי.

בשלב הזה, כמו שאומרים, כבר הבנתי שמשהו השתבש לי לגמרי. אז התקשרתי לליאור ואמרתי לו שאני מקבל את הצעתו להסעה הביתה ושיאסוף אותי על הדרך. מילאתי מים, עליתי על האופניים והמשכתי ברכיבה, עד שהוא יגיע. אחרי עוד כעשרה ק"מ (רובם המכריע בירידה, אני חייב לומר) הראש שלי כאב, היתה לי סחחורת ובחילות, והחלטי לעצור בצד הדרך ולחכות לחילוץ.

מוסר הסכל: אל תשתו אלכוהול חזר ביום חם כשאתם מיובשים.

הבעיה שלי עכשיו היא שאני לא יודע אם כואב לי הראש כי אני מיובש או כי אני בהנגאובר.

noreply@blogger.com (מיכה) — Wed, 25 Nov 2009 09:33:00 +0000

מי שמכיר אותי (ומי שקורא כאן, כנראה מכיר אותי), יודע שאני לא מחבב במיוחד אימיילים שיש בהם איזה מידע "חשוב" כמו תרומת מח עצם לילד שמת כבר לפני שלוש שנים, הזהרות מוירוסים נוראיים שיגמרו לכם את הגלידה ויתחילו עם החבר/ה שלכם ומצגות עם תמונות שלא ראיתם אף פעם, אולי רק פעמיים בשבוע. במילים אחרות, אני לא מעביר אימיילים ויראליים שרשרת, אבל החלטתי הפעם לייצר פוסט ויראלי (עוד נראה).

טוב, לא בדיוק ויראלי, אבל כבר כמה זמן אני מתבשל במיץ של העצבים על העניין הזה שנקרא "קרן קרב". יש לי לפחות ארבע התחלות לפוסטים על זה, אבל אני לא ממש יודע איך לגשת לזה. בכל אופן, חיפוש קצר באינטרנט מצא לי פוסט שמישהו כתב, שמסכם לא רע את העניין. חיפשתי עוד קצת, ומצאתי עוד כמה, אז זה יהיה פוסט של קישורים, בסוף.

אבל העניין בקיצור נמרץ:

שיעורי קרן קרב מופעלים על ידי חברת מרמנת, שמתמחה בלוגיסטיקה, כלומר, שוכרת עובדי קבלן לכל מיני דברים. זו החברה שאחראית על העברת שיעורים לילדים שלנו. עיקרי הדברים הם שתשלומי ההורים, המועצה המקומית ומשרד החינוך, במקום ללכת לממן שעות הוראה על ידי מורים שהוכשרו לכך, הולכים לאאוט-סורסינג של שעות ההוראה, לעובדי קבלן (שאינם מוכשרים להוראה), בשכר נמוך, ולאן הולך כל שאר הכסף? אין לי מושג.

יתרה מזאת, במקום שעות הוראה במקצועות שאמורים ללמד, הילדים מקבלים שיעורים ב"פיצה", "קומיקס", ועוד כל מיני "שיעורי העשרה".

יכול להיות שהמדריכים הם מצויינים ושיעורי ההעשרה הם מצויינים (לא נראה לי), אבל כל העניין לא מצויין בכלל. יש כמה בעיות. בעצם זה שמשרד החינוך מכניס את קרן קרב לבתי הספר הוא מצהיר שרמת המורים שמוכשרים ללמד - אינה מספיקה, כי הרי כל סטודנט עם הכשרה מינימלית יכול ללמד. זהו כרסום בסמכות המורית, שמוכנס בדלת האחורית על ידי משרד החינוך עצמו. שלא לדבר על הניגוד שבין הדרישות לתעודת הוראה (תואר אקדמאי, המון קורסים נוספים, עבודות, סטאז') ובין הדרישות להוראה בתכנית קרב (סטודנטים/ות בעלי רקע סביבתי וניסיון בהדרכה).

עצם הקיום של שיעורי קרב בבית הספר יוצר ניגוד נוסף, בין המדריך הנחמד של קרב, שלא נותן שיעורי בית, ובין המורות המרשעות שנותנות המון.

בין הטיעונים למען קרן קרב נמצאים גם ש"הם מביאים כוח אדם אחר" (איכותי יותר?) ו"מלמדים בכיתות קטנות". אם שני אלה חשובים, אז לא משרד החינוך אמור לעשות את זה? לפקח יותר על רמת המורים ולהקטין את מספר התלמידים בכיתות. הרי משרד החינוך אומר שאין כסף לעשות זאת, אז מבקשים כסף מההורים כדי לסבסד שעות הוראה נוספות?

הייתי רוצה לעשות משהו נגד זה, אבל אין לי רעיונות אופרטיביים. מישהו? טוב, קישורים...

הפוסט הראשון שמצאתי

עוד אחד, עם חישובים מפורטים (שאני לא יודע אם הם נכונים)

ועוד אחד, של מורה לפיזיקה עם טיעונים לאו דווקא בעניין הכסף (גנב לי את כל הטיעונים, כמעט)

מכתב ליולי תמיר (שרת החינוך לשעבר)

הרפתקאה אלפינית במכנסיים קצרים (ופליס דק)

noreply@blogger.com (מיכה) — Tue, 08 Sep 2009 13:59:00 +0000

זהו הפוסט השלישי על הנסיעה האחרונה שלי לצרפת. בפוסטים הראשון והשני סיפרתי על מונט איגויי. הפרק הזה יספר על מה שקרה לנו כשטפסנו על המחט של הדיבונה.

גם כאן, כמו תמיד, עבור הקוראים הלא-מטפסים, המילים הלא מובנות יקשרו לדפים המתאימים באנציקלופדיה של הטיפוס.

המחט של הדיבונה (Aiguille la Dibona) הוא שפיץ חד מאד שנמצא במפנה הדרומי של העמק של הברארד (La Berrarde). אנג'לו דיבונה (Angelo Dibona) היה מדריך ומטפס איטלקי ידוע, ואפילו יש בדולומיטים ריפוג'יו על שמו, ליד קורטינה ד'אמפצו. בכל מקרה, בין שאר הדברים שהוא עשה, הוא גם היה הראשון (יחד עם גואידו מאייר) שטיפס על המחט. זה בטח עצבן הרבה צרפתים, שאיטלקי שם שם את השם שלו (ויש שם עוד משחק מילים). בכל אופן, הוא פתח, עוד בשנת 1913, את המסלול "כיכר של סוכר של הסורייה" (Pain de Sucre du Soreiller), על המחט, ששמה במפות הישנות: המחט של כיכר הסוכר (Aiguille du Pain de Sucre). בעקבות המסלול הראשון הזה, שונה השם, והיא נקראת כיום, המחט של דיבונה.

Pain de Sucre, הוא הצורה שבה היו מוכרים סוכר בימי הביניים. זוהי כיכר מוארכת (משהו די פאלי, למעשה). הר הסוכר, בריו דה ז'אנרו נקרא בעצם "הר כיכר הסוכר", וזו בדיוק הצורה. המחט של הדיבונה הרבה יותר שפיצית, יותר כמו מחט, אבל אני לא אחראי על מילים של הצרפתים.

באינטרנט, יש הכל, אז הנה: משמאל לימין: כיכר של סוכר, הר הסוכר בריו דה ז'אנרו.

דרך אגב, כשמחפשים תמונות של "pain de sucre" ב-Google, מקבלים(בין השאר) המון תמונות של בחורות בביקיני, מה שגורם לי לחשוד שזה גם סלנג בצרפתית לציץ, אבל זה לא בדוק...

בחזרה לדיבונה. מסתבר, שממש מתחת למחט (עוד משחק מילים) יש בקתה שבה אפשר לישון ולאכול - Refuge du Soreiller. אפשר, אבל זה די יקר. בדרך כלל, למדריכים (כמו יואל וכמוני) הלינה בבקתות היא בחינם, והאוכל בזול. זה נכון לבקתות של ה-CAF, המועדון האלפיני הצרפתי. אבל הבקתה הזו שייכת לארגון מתחרה, שנקרא STD (שזה ר"ת של Societe du Tourisme du Dauphine, והם לא נותנים למדריכים לישון בחינם. אנחנו, שני יהודונים תפרנים (וקמצנים) החלטנו ללכת על האופציה האחרת - אוהל.

לפני שעולים, כמו בצרפת, בודקים מזג אוויר. היה יום לא מעונן במיוחד, אבל לא עם המון שמש. עצרנו לקפה בסן-קריסטוף ושאלנו את בעל הבית אם הוא בדק את המטאו היום. הוא הציץ החוצה, כמו שהיינו מצפים מכפרי אמיתי לעשות, ואמר: "מחר יהיה בהיר". אני הצצתי גם, וחשבתי ההיפך, אבל מה אני מבין.

השארנו את האוטו למטה בעמק, לקחנו אוהל, שקי שינה, אוכל ואלכוהול, ציוד טיפוס וחבלים ועלינו. העליה לדיבונה לוקחת כשלוש שעות. זו עליה מאומצת למדי, ואנחנו היינו כבדים למדי (קמצנים, כבר אמרנו). העליה מתחילה בגובה 1300מ' בערך, ומסתיימת למרגלות המחט של הדיבונה, בגובה 2719מ', כלומר 1400 וקצת מטרים של עליה בגובה. ממש בתחילת העליה פגשנו את השומרת של הבקתה, שסיפרה שהיא בדרך לארגן אספקה ותחזור מחר.

המשכנו לעלות ואחרי שלוש שעות בערך, הגענו לבקתה. מכיוון שאף אחד לא מספיק משוגע לעלות לשם ביום מעונן, כשהמטאו לא מבשר גדולות ליום שאחרי, הבקתה היתה ריקה. למעשה, היה די קר, שם בגובה 2700, אחרי יום עם מעט מאד שמש. בישלנו ארוחת ערב, והחברה של השומרת, שנשארה אחראית, הזמינה אותנו לבשל בפנים.

כשקמנו בבוקר, לא מאד מוקדם, ראינו שבאמת אין שמש בכלל, ואפילו די מעונן. היו לנו שתי נחמות. האחת היא שהבקתה נמצאת קרובה כלכך למחט של הדיבונה, שזה נחשב שאין בכלל אפרואוץ', תראו:

הנחמה השניה שלנו היתה, שהדוד בסן קריסטוף אמר שיתבהר.

כאמור, המחט של הדיבונה נמצאת ממש מעל הבקתה והאפרואוץ' קצר מאד. ממש כמה דקות הליכה. התחלנו לטפס. כרגיל, עולים בלי חבלים עד שאי אפשר יותר, ואז מתקשקשים עם תחנה למאבטח ועם פתיחת החבלים במקום לא נוח. לא לומדים...

המסלול שבחרנו נקרא Voie Madier - המסלול של מאדייה, שנפתח בשנת 1937 על ידי אנדאול מאדייה (Andéol Madier) ושותפו מוריס פורסטיה. במסלול יש 11 פיצ'ים. רובם קלים ויש שניים, לא מדורגים מאד קשה, אבל הכי קשים במסלול: הפיץ' השישי די תלול ומדורג כ-6a, והשביעי, שיש בו קטע טיפוס בחריץ של 6b, שנקרא La Fissure Madier, כלומר, החריץ של מאדייה. הנה תמונה של המסלול מלמטה, ה מסלול מסומן בקו אדום דק.

אני מתחיל את הפיץ' הראשון של היום, כרגיל. הפיץ' לא קשה ואני רץ עד סוף החבל. יואל ממשיך ואנחנו מחליפים. למשך כמה פיצ'ים זה הולך מצויין. אפילו לא מאד קר, ונראה שמתחיל להתבהר. זה הזמן שבו אני מרוצה שבחרתי לצאת לטפס עם נעלי טיפוס, מכנסיים עד הברכיים ופליס דק. ממשיכים עוד קצת, ומתחיל להתקרר. בפיץ' השישי, השלישי של יואל, אני עומד בתחנה, ומרגיש שהידיים מתחילות לרעוד. אני מוריד לשניה את הקסדה וחובש את הכובע של הפליס מתחתיה. אחרי כמה דקות אני מתחיל לשמוע דפיקות עדינות. מרים את העיניים ורואה שיורד עלינו ברד.

אויאויאוי. טוב, לפחות הסלע לא כלכך קר ואפשר לטפס בלי כפפות.

בואו נחשוב: סלע לא כלכך קר, ברד, מה קיבלנו? נכון - מים. לא חשבתי, כנראה. עד שיואל גמר את הפיץ' וצעק לי שאני יכול לטפס כבר הכל היה רטוב מסביבי. אני מסתכל למעלה: פיץ' די תלול, יש רק אחד יותר קשה ממנו על המסלול, וזה הפיץ' הבא, שלי. איך יואל טיפס את זה, לא הבנתי, אבל איך אני אטפס את הבא?

הפיץ' הזה מוגדר כטיפוס על סלאב/פייס, כלומר תלול למדי, בלי אחיזות טובות ומסתמך על סמירינג, בעיקר. התחלתי, הרמתי רגל, אי אפשר כאן לסמוך על חיכוך, כי הכל רטוב. צריך למצוא אחיזות טובות ממש לרגליים, כי האחיזות לידיים - אתם יודעים - הן רטובות, ולא טובות. אני מתרומם על האחיזה, ומרים את הרגל השניה. כמה צעדים יותר גבוה, ונגמרות אחיזות הרגליים. עוברים לחיכוך. אני מרים רגל ומניח את הסוליה על שטח קטן שאני מדמיין שהוא פחות תלול באיזו חצי מעלה מהסלע שמסביב. מעביר קצת משקל בחשש וזה מחזיק. מתרומם על הרגל על כל המשקל - וואללה, זה עבד. איזה קטע. הגרניט הזה כלכך מחוספס, שאפילו כשהוא רטוב יש מספיק חיכוך.

הנה פתגם: גרניט זה כמו פליס - שניהם עובדים אותו דבר כשהם רטובים.

יופי, אני מטפס קצת יותר מהר, כמעט פזיז. אבל מי שמטפס מהר - גם מתחמם. אני מגיע ליואל, לוקח ממנו ציוד במהירות, מתארגן. יואל אומר לי, נראה לי שזה הפיץ' האחרון. איך אחרון, אם עשינו שישה, ויש במסלול 11 פיצ'ים ארוכים? לא נראה לי, אני עונה לו ויוצא. מעלי קטע תלול, קצת שלילי. מימיני - דיהדרל גדול, אבל לא כלכך תלול. מה אני אבחר? הסלע רטוב, אני רועד מקור (מכנסיים קצרים ופליס דק...). לאחר התלבטות למשך זמן קצר מאד, ממש לא מורגש, אני הולך על הדיהדרל, כמובן.

אני מתקדם כמה מטרים, ופתאום שם לב שהדפיקות של הברד על הקסדה נעלמו. יופי, אני חושב לעצמי, מקשיב היטב ושומע את הרפרוף העדין של פתיתי שלג. שלג? אני שואל את עצמי? יכול להיות? אני מביט מסביב ורואה שבכמה נקודות, במקומות בהם יש עלים של צמחים, השלג אפילו תופס. ואני על הפיץ' של החריץ...

אויאויאוי. יש ברירה? ממשיכים. אני מתקדם על הדיהדרל הלא תלול, באמת לא נורא, ועוד שתי מדרגות סלע ואני בחריץ. הכל רטוב. אני שולח יד לתוך החריץ ומנסה לנעול יד. ג'אמינג לא עובד - רטוב מדי. אני מנסה למצוא אחיזה ומוצא איזה ליי-באק לא רע. אני עולה צעד-שניים ועומד על חיכוך בין שני הקירות של החריץ. מכניס קאם לחריץ ומרגיש פתאום יותר בנוח.

אני מעלה רגליים, שולח יד למעלה ומוצא משהו, עוד צעד ועוד אחד ועוד אחד ואני כבר די גבוה מעל העגינה, ואם עכשיו מחליקה לי רגל, אני מתרסק על המדף מתחתי. הערכת מצב מהירה גורמת לי לשים עוד עגינה - רוק קטן. אני בודק אותו ומתרשם שהוא מחורבן, קטן מדי. מנסה להוציא אותו ולא מצליח. בהברקה של רגע אני חושב לעצמי: "שיואל יוציא את שניהם", ומכניס עוד רוק, יותר גדול. האחד הזה יושב יפה, אבל אני אעמוד כאן עוד הרבה, זה לא ייגמר טוב. אולי בכל מקרה זה לא ייגמר טוב, אבל אם אני אמשיך לחשוב ולא אתקדם - זה בטוח לא ייגמר טוב.

אני מרים רגל שמאל - אין אחיזה, עכשיו זה רק על חיכוך. מעלה יד ימין ומוצא עוד משהו ליד שמאל, לרגל ימין אני לא מוצא כלום, ואין הרבה ברירה, אני מצמיד את הסוליה לקיר, כדי לייצר עוד חיכוך, ומתרומם. לדחוף על הרגל, לדחוף על הרגל, אני מזכיר לעצמי, ומושך בכל זאת בכל הכוח בידיים. אני נועל יד ימין חזק, ושולח יד שמאל למעלה, מרגיש אחיזה, עוטף אותה עם האצבעות ובדיוק אז, מחליקה הרגל. כל השרירים של פלג הגוף העליון מתכווצים באחת. הידיים מחזיקות, הבטן מעלה את הרגל בחזרה, אבל הרגל לא מוצאת כלום. תירגע, אני אומר לעצמי, זו אפילו לא פדיחה, כי אף אחד לא רואה. תסתכל למטה. אני מצליח להירגע מספיק כדי להסתכל למטה ורואה שני דברים. הראשון - שאנחנו בתוך ענן וחוץ מכוח הכובד שאומר לי איפה זה למעלה ואיםפה למטה - אין לי מושג לאן ללכת. השני, הוא שיש קצת ימינה אחיזה לא רעה לרגל ימין. קודם כל זה! אני מעלה רגל, מתייצב וזהו. גמרנו עם החריץ הזה. ועכשיו ממשיכים למעלה. הראות כלכך הידרדרה עד שלא רואים יותר מכמה מטרים מסביב, לפחות החיכוך מחזיק גם כשהסלע רטוב. אם זה היה על אבן החול של ירדן - אני בחיים לא הייתי יכול לטפס את זה.

גמרתי את הפיץ' וצעקתי ליואל. הוא בא אלי ושמעתי אותו מקלל כל הדרך. אבל לפחות אנחנו מעל הקטע הקשה. המשכנו עוד כמה פיצ'ים והגענו למעלה. כל הזמן יורד שלג, ועכשיו - לירידה.

מחפשים את הירידה. בגיידבוק כתוב שהירידה היא בהליכה, אבל לא כתוב שצריך ללכת את זה בתוך ענן, עם ראות אפס וכשיורד שלג. אני מחפש תחנת גלישה ומוצא משהו. גולשים 25מ', וממשיכים ללכת מחוברים, כמו על מסלול אלפיני. זה תלול מאד, אבל אנחנו לא יורדים אלא עושים טרברסה לאוכף שמאחורי המחט. איזה קטע, יש שם ממש שביל צר שמעליו ומתחתיו קירות תלולים. עוד עשר דקות זהירות, ואנחנו באוכף, מקפלים את החבלים ורצים למטה מאושרים. אפשר להתחמם.

אנחנו מגיעים לבקתה ומגלים שהיא מלאה. מחר יתבהר - אומרים לנו כולם...

יתרונות הקפיטליזם

noreply@blogger.com (מיכה) — Mon, 07 Sep 2009 11:18:00 +0000

כבר הרבה זמן אני כותב התחלות של פוסטים בנושאים כלכליים שלא מבשילות לכלל אמירה שלמה. זה פשוט לא מצליח לי.

לפני כמה שנים היה לי ויכוח עם חניך בקורס טיפוס שטען שתפקידה של הממשל הוא לשמור את השלטון לעצמה, ולדאוג לתפקידי השרים. הוא היה בן 16 אז, ואני חושב שזה די עצוב שכה חושב נער בן 16. טוב, הוא צדק מבחינה זו שזה מה שהם עושים, כלומר, שהם חושבים שזו דרך ההתנהלות הנכונה. אני טענתי אז, ולפני שנתיים גם כאן ובהמשך כאן, שהתפקיד של ממשלה הוא לדאוג לרווחת האזרחים. לשם כך היא הוקמה. ממשלה שלא עושה זאת, צריכה להיענש ולא להיבחר שוב. האזרחים צריכים למנות ממשלה שתדאג לרווחתם.

קפיטליזם, ובכן, זה קצת יותר מורכב, אבל אחד מתפקידי הממשלה הוא לרסן את הקפיטליסטים, כנראה.

קראתי פוסט מצויין היום, קצת ארוך, אבל מצויין וכתוב טוב, שמסכם בדיוק את מה שאני רציתי לכתוב בנושא הקפיטליזם, יתרונותיו, ומי באמת נהנה מן היתרונות הללו (רמז - לא אנחנו). הנושא הוא: "האם אדם רציונלי, שאינו בעל הון, יכול להיות קפיטליסט".

וכדי להביא את הצד השני - הקפיטליסט היומי מציג חבורה של פנאטים דתיים, שהדת שלהם היא, כמובן - הקפיטליזם.

תהנו.

על עילגות ודיסלקציה

noreply@blogger.com (מיכה) — Sun, 06 Sep 2009 14:51:00 +0000

מה הקטע הזה של ישראלים לכתוב בפורומים ובטוקבקים בשגיאות כתיב? ומה הקטע הזה שאם מעירים למישהו על זה שהוא עילג במיוחד, כל העילגים האחרים (שהם סתם אנלפבתים ועילגים, לא במיוחד) קופצים על המעיר: "מה יש לך? ואם הוא דיסלקט?

איתי סיפר לי לפני כמה חדשים שהוא היה בהרצאה על החברה הישראלית, שנתן איזה סוציולוג. הוא אמר שהמרצה התחיל במילים: "החברה הישראלית היא חברה אינפנטילית".

וזה נכון. מה זה אינפנטילי? שיכול לראות רק את עצמו, כאן ועכשיו. לא יכול לדחות סיפוקים, אנחנו קוראים לזה. אז מה זה קשור לדיסלקטים?

אני לא מקבל את התירוץ של הדיסלקציה מכמה סיבות:

קודם כל, לא יכול להיות שכל מי שכותב באינטרנט בשגיאות כתיב הוא דיסלקטי. אם זה היה נכון, היו איזה 90% דיסלקטים לפחות. זה הרי ידוע שלהורים עשירים יש יותר סיכוי שהילדים שלהם יאובחנו כדיסלקטים.

שנית, גם דיסלקטים יכולים להשתמש בבודק איות (או לפחות לנסות). נכון, זה מציק (ופחות ספונטני), ונכון, זה לא עולה על כל השגיאות, אבל זה יפתור חלק גדול מהבעיה.

שלישית, ניסויים (לא מתוכננים ובלי קבוצת ביקורת) מראים שאם טורחים לקרוא את מה שכותבים לפני שלוחצים על "שלח", זוכים להזדמנות מצויינת לתקן את הניסוי ואת מרבית שגיאות הכתיב.

לפני שנה, בערך, הערתי למישהו שאני מכיר על העברית האיומה שלו בפורום של המועדון האלפיני. הוא אמר שהוא דיסלקטי, כמובן, ואני מאמין לו שהוא מאמין בזה. ביקשתי ממנו, רק כניסוי, שבזמן הקרוב יקפיד לקרוא את מה שהוא כתב לפני שהוא שולח. אם משהו נראה לו מוזר או לא מובן, שיתקן.

וראו זה קטע. מאז הניסוחים שלו השתפרו קטעים, אין לו כמעט שגיאות כתיב יותר (בשנה האחרונה היתה לו שגיאה אחת!) כמה חדשים מאוחר יותר הוא אפילו התקשר להגיד לי שזה היה כמו קסם (המילים שלו).

ולעניין הספונטניות: זה נכון שלדיסלקטים יש יותר בעיה עם כתיבה וקריאה (והגהה), אז זו סיבה לא להתמודד? גם לנכים יותר קשה לרוץ ולקפוץ, אז מה, זה בסדר שישבו כל היום בבית? וזה פחות גרוע (לסביבה, להם זה גרוע) כי ה"דיסלקטים" האלה מזהמים לכולם את המרחב הציבורי.

אני אומר - זה לא דיסלקציה, זה פשוט חוסר כבוד לשפה שאנחנו מדברים, לדברים שאנחנו כותבים.

אם היה לנו כבוד לשפה שאנחנו מדברים וכותבים, היינו מייחסים לה (לשפה) יותר חשיבות מאשר לנוחות שלנו בשניה הזו. האינפנטיליות של החברה הישראלית, כבר אמרנו?

טיפוס בצרפת - (2)Mont Aiguille

noreply@blogger.com (מיכה) — Tue, 01 Sep 2009 11:27:00 +0000

תקציר הפרקים הקודמים:

יואל ואני מטפסים מסלול על מונט איגווי, מגיעים למעלה, אוכלים ארוחת צהרים ושוכחים את המפתחות של האוטו על הפסגה. סיימנו את הפרק הקודם כשיואל ואני ליד האוטו, בלי מפתח. הצלחנו לפתוח את הדלתות (וכל הכבוד ליואל שלא שם לב לזה שאני צוחק עליו ובכל זאת לוקח מקלות הליכה לכל מקום), אכלנו לחם עם סרדינים, מיונז, גבינה ופטה ושתינו בירה. עכשיו מתכננים את הלילה, כי מחר צריך לדאוג למפתחות. יואל כבר מתכנן איך הוא יתקשר לפריז לבעל האוטו ויבקש ממנו לגשת לתחנת הרכבת ולתת את המפתחות לאיזה סטודנט שנוסע בדיוק לגרנובל, ואנחנו נפגוש אותו שם. זה יום שישי ואנחנו מודיעים להורים של יואל שלא נגיע לקידוש...

קיפלנו את המושבים של האוטו, התכרבלנו בלי שקי שינה או בגדים והעברנו עוד לילה לא נוח. אמנם יותר נוח מביווי לא מתוכנן על הסלע, אבל לא בהרבה.

קמנו בבוקר, ואחרי ויכוח קצר החלטנו לטפס את המסלול הרגיל, אבל בלי חבל. מכיוון שלא יהיה לנו חבל, לא נוכל לגלוש את מסלול הירידה, וניאלץ לרדת את אותו המסלול הרגיל. מדריך מקומי אמר שיש כבל פלדה בקטעים התלולים, אז עלינו עם רתמות, כלומר בסגנון ויה פראטה.

טוב, שוב אפרואוץ' של שעה, מגיעים לתחילת המסלול, ויש שתי קבוצות לפנינו. הם מובילים, עם חבלי דאבל והכל. יואל שואל אותם, כמובן, אם הם מצאו את המפתחות שלנו, וכמובן שלא. הם שואלים איפה החבלים שלנו ואנחנו אומרים שאנחנו עולים בלי. במיוחד מדברת איתנו איזו סבתא שבאה עם כל הנכדים שלה לעשות את המסלול הרגיל על מונט איגווי. ואני כבר מתכונן לנזיפות שלה, שאסור לטפס בלי חבל, שזה מסוכן, שאנחנו חסרי אחריות. היא מחייכת ושואלת אם אנחנו רוצים לעקוף אותה. אנחנו מסכימים, כמובן, ושואלים אם זה באמת בסדר, והיא עונה: mais, bien sur, vous êtes grimpeurs... כלומר, כמובן, הרי אתם "מטפסים".

יופי, אנחנו רצים למעלה, קצת מתברברים, ואז מוצאים את המסלול. יש באמת כבלים על המסלול, אבל לא כמו בויה פראטה. אלה כבלי פלדה שעברו המון תיקונים, לפעמים עם 20מ' בין שתי עגינות, והעגינות, נו, לא משהו. הכבל בטוח לא ייקרע, כי הוא בעובי 22מ"מ בערך, כלכך עבה, שממש קשה להקליפ עליו טבעת. אבל העגינות, בקושי מחזיקות את המשקל של הכבל. בכל מקרה, המסלול לא קשה במיוחד ותוך שעה אנחנו למעלה. אני רץ אל האשוחית הקטנה בצורת חרוט, שלידה אכלנו אתמול, ולא מוצא כלום. טוב, יש שיטות לחיפוש ואיתור, ואני מתחיל ללכת בספירלה סביב העץ הקטן הזה. לעורבים שמעלי אני בטח נראה מטופש לגמרי, אבל זה עובד, תוך כמה דקות אני מוצא את המפתחות והאולר, והופ - אנחנו בדרך למטה.

בדרך למטה אנחנו מבינים למה יש מסלול ירידה, ואף אחד לא יורד את המסלול הרגיל (אף אחד, כלומר, חוץ מיואל וממני). יש שתי סיבות. הראשונה היא שכל החלק העליון של המסלול הזה, ועוד כמה קטעים לאורכו, הם דרדרת אחת גדולה של אבנים רופפות וחצץ. מי שיורד, מפיל על מי שעולה אבנים, כל הזמן. הסיבה השניה היא שעל הכבל, זה שעולה וזה שיורד, עושים פקק תנועה.

זה מעלה את השאלה: כשאני עולה והשכנה יורדת, מי צריך לומר שלום ראשון? זה שעולה או זה שיורד (כמובן שהגבר צריך להקדים שלום לאישה).

אבל כל מי שהיה על המסלול (הסבתא ומשפחתה, אב ובנו, מדריך וקליינטים - כולם) כבר הכירו את הסיפור, דרשו בשלומנו, שמחו לשמוע שמצאנו את המפתחות ופינו לנו את הדרך כדי שכבר נעוף משם ונהיה מתחתיהם, ואז הם יוכלו סופסוף להפיל עלינו אבנים... עוד חצי שעה ואנחנו בתחתית המצוק, מבסוטים ורצים לאוטו.

בדרך יואל אומר שהוא די שמח שטיפסנו את המסלול הרגיל, שהוא דווקא רצה לעשות את זה, אבל איכשהו זה לא נראה לו מספיק חשוב כדי לבזבז על זה יום טיפוס. אז בדרך מדברים על זה שבעצם היה די כיף לעשות מסלול בדואי בצרפת, כמו בוואדי ראם. זה נחמד, וגם יש לזה ערך היסטורי, לחזור על מה שעשו האבות המייסדים. ופתאום נופל לי האסימון: זה הכל היה מתוכנן. יואל רצה לעשות את ה-voie normale, הוא השאיר את החלון קצת פתוח, לקח מקלות הליכה (שניים - חשוד מאד), שכח את המפתחות על הפסגה. היו כאן מניע, יכולת והזדמנות. התעלומה נפתרה.

עצה לעתיד: אם אתה רוצה לטפס את המסלול הרגיל על איזשהו הר, פשוט שכח את המפתחות של האוטו על הפסגה, אחרי שטיפסת אליה במסלול אחר. לפרטנר שלך לא תהיה ברירה, והוא כבר יציע שתרוצו את המסלול הרגיל כדי להביא את המפתחות. אם כבר, זכור לאכול על הפסגה ליד נקודת ציון ברורה, כמו עץ קטן בעל צורה ייחודית, למשל חרוט.

זהו, נגמר הספור? הייתם רוצים שייגמר כבר, אה?

פותחים את האוטו, מארגנים אותו מחדש (המושבים, הציוד וכל השאר) מניעים ונוסעים. עולים על הכביש ופתאום - דפיקות. עוצרים ובודקים - פנצ'ר.

אויאויאוי. מוציאים את כל הציוד מהאוטו כדי להחליף גלגל, ו... הגלגל הרזרבי קרוע כולו.

אויאויאוי. טוב, מה אפשר לעשות, לפרק את הגלגל, לנסוע בטרמפ לתקן אותו, לחזור בטרמפ, להרכיב ולנסוע לקנות רזרבי. מוציאים את המפתח של הגלגל ומנסים לפתוח - מידה לא מתאימה.

אויאויאוי. מה עכשיו? עומדים ומנסים לעצור טרמפ, אולי נשיג צלב ונוכל לפתוח את הברגים. מישהו עוצר, יש לו צלב. מרכיבים את הצלב על בורג, מסובבים ו... הוא קופץ. הראש של הבורג דפוק? בודקים? לא, נראה חדש. עוצר עוד מישהו. מסתכל עלינו ושואל: מה אתם עושים? מנסים להוריד את הגלגל, אנחנו אומרים. הוא אומר: אבל יש כיסוי פלסטיק שחור על הברגים, לא תצליחו ככה, יש לכם סכין? והוא, עם סכין, מוציא פלסטיק שחור בצורת משושה מכל אום והופ, פותח את הברגים עם המפתח שהיה באוטו. איזה טמבלים יצאנו.

יואל לוקח את הגלגל ונוסע בטרמפים לגרנובל.

אני נשאר עם האוטו. השמש קופחת, הספר משעמם והזמן עובר. אויאויאוי, חמש שעות אחרי זה יואל חוזר עם הגלגל האוטו של ההורים שלו וסופסוף אנחנו יכולים להמשיך להר הבא.

בפרק הבא - חוויות אלפיניות במכנסיים קצרים...

והיום - על משהו שונה לגמרי - טיפוס בצרפת - (Mont Aiguille (1

noreply@blogger.com (מיכה) — Tue, 01 Sep 2009 08:54:00 +0000

הרי כולם יודעים שנסעתי לטפס בהרי צרפת (והרי לכם משחק מילים) הקיץ. אז הנה, אני מספר קצת על מה שהיה. היו כמה הרפתקאות, ולכן אני אמרח את זה על מספר פוסטים.

(בסוגריים - לאלה שאינם מטפסים, למונחים המקצועיים, יש קישורים לאנציקלופדיה של הטיפוס)

ובפרק הראשון - מונט-איגווי (Mont Aiguille). פירוש שמו - הר המחט, וזה כי מכיוון מסויים הוא נראה ממש דק ושפיצי. הנה תמונה:

ההר הזה הוא לא גבוה במיוחד (2085מ'), אבל מאד יפה ומאד נישא. הוא נמצא באיזור הורקור (Vercors), הנה מפה:

בכל מקרה, ההר הזה הוא אחד מאבני הדרך (הראשונות, יש לומר) של האלפיניזם הצרפתי, והטיפוס בכלל, אם לא הראשונה שבהן. זהו הר בצורת אליפסה מוארכת שמוקפת מכל העברים במצוקים בגובה 300-380מ'. הטיפוס אליו אינו טריביאלי, אבל יש מסלול אחד (שעוד ישחק תפקיד בסיפור הזה) שהוא לא קשה במיוחד. זהו המסלול הרגיל (La Voie Normale), כמובן. המסלול הרגיל הוא בדרגה 4, בערך, והוא נפתח בשנת 1492. כן, כן, זו אינה טעות הקלדה, אותה 1492 של גירוש ספרד ושל גילוי אמריקה. המלך שארל השמיני ציווה שיטפסו על ההר, אז אחד ממשרתיו, אנטואן דה ויל, עשה זאת תוך שימוש בסולמות, חבלים ועזרים אחרים. זה היה סוג של טיפוס מלאכותי ומציין את הטיפוס הטכני הראשון אי פעם.

בכל מקרה, יואל ואני עברנו על הגיידבוק, והחלטנו על מסלול שנקרא Voie des Etudiants, או בעברית "המסלול של הסטודנטים". אני לא בטוח על מקור השם, אבל בטח איזה שני סטודנטים השתכרו, הבריזו מהלימודים ליום והלכו לפתוח מסלול...

יצאנו על הבוקר מהבית של ההורים של יואל בגרנובל, נסענו לדרום (לא לכיוון, לאיזור) שזה איזור הנחל שזורם מתחת להר שלנו, מצאנו את החניה הנכונה אחרי קצת התברברות בדרכים צדדיות ושבילי עפר. התארגנו עם תיק קטן לכל אחד, שלוקר וקצת אוכל. יואל אמר שאין לו איך לתלות את הסכין ונתתי לו קרבינה קטנה. הוא חיבר אליה גם את האולר שלו וגם את המפתחות של האוטו ויצאנו לדרך. האפרואוץ' למונט איגווי הוא עליה תלולה של כ-600מ' אנכי, שלוקחת בערך שעה, אם מתאמצים. יואל לוקח איתו מקלות הליכה טלסקופיים. הוא אומר שזה בשביל לשמור על הברכיים, ואני צוחק עליו. מי צודק? תראו בהמשך.

התאמצנו, עלינו, חיפשנו ומצאנו את תחילת המסלול שלנו.

המסלול לא מדורג קשה בגיידבוק, רובו 5 ופיץ' אחד של 6a, אבל הוא כמעט 300מ', 7 פיצ'ים די ארוכים, ויש קטעים מפחידים, כי הסלע לא תמיד הכי טוב שיש. המסלול הוא מסלול טראד, כלומר, לא מבולט, וכולו על אבני עיגון, אבל פה ושם יש פיתונים ישנים וחלודים (די מפחיד), והתחנות מבולטות.

טוב, התחלנו לטפס. אני מוביל את הפיץ' הראשון, כמו תמיד. זה עוזר לי להיכנס לראש הנכון, להרגע ולהתמקד. הפיץ' הראשון היה קל, אבל קשה לדירוג שלו, כלומר, הוא היה 5, אבל 5 קשה. טוב, זה בטח בגלל שזה על הבוקר.

ממשיכים, והפיץ' השני עובר טוב, גם השלישי, שהוא 6a. אני מוביל אותו, וגם הוא מרגיש לי קשה בשביל 6a, אבל זה עובד.

יואל מתחיל את הפיץ' הרביעי. הוא מתקדם כמה מטרים, ואז שם משהו ומבקש שאני אקח אותו. הוא מתקדם עוד קצת, ושוב עוצר. אנחנו לא מבינים, זה אמור להיות מקסימום 5c. אחרי איזה 12מ' הוא בונה תחנה, ואני עולה אליו וממשיך להוביל. היציאה מהתחנה בשלילי. יש שתי אחיזות מצויינות, ואז - כלום.

אני עושה את שני הצעדים, מחליט לשים עגינה. לא מוצא את הטבעת עם הרוקים, ואז כן מוצא, ולאט לאט היד שלי מחליקה מהאחיזה, אני מקלל ויואל מקלל אותי בתשובה. מה? אני שואל, והוא - הפלת את הטבעת עם הרוקים. מה פתאום, אני צועק עליו בהיסטריה (אתה לא רואה שאני עוד שניה נופל?), היא אצלי ביד. כמובן שהוא צדק, ואכן היפלתי את הטבעת השניה, אבל את זה גיליתי אחרכך.

טוב, אני מקליפ את החבל, ופתאום (כמו שתמיד קורה, אני לא מחליק מהאחיזה, אני יציב, מנער ידיים, מחליף, שוב מנער, וממשיך. באמת אין כלום להמשך. אני משפר רגליים, נמתח עוד קצת, ומנסה שוב - עדיין כלום. מעלה רגל שוב, שולח יד ומוצא אחיזה, טוב, לא ממש אחיזה, מן קרימפ לשתי אצבעות. אני מעלה עוד יד לסלופר עלוב וחושב לעצמי: על זה אני אמור להוציא רגלים מהשלילי?

מכיוון שאין הרבה ברירות, אני לוקח אויר (טעות, כי אז אני יותר כבד) ומיישר רגל, מרים רגל שניה גבוה, מושך עם שתי הידיים, מנסה להעביר משקל לרגל העליונה וזה קשה. מושך עוד קצת, עוד קצת, יד אחת משתחררת, עולה ומצאת עוד אחיזה. היד הזו ישרה, והשניה מחפשת גם משהו. אני מתנשם, מתנשף ובסוף עומד על הרגלים. זה כבר לא שלילי כמו קודם, יש לי אחיזות, אבל זה לא כאילו שאני יכול לעזוב ידיים. אין סיכוי שזה 5c, זה 6b לפחות. וזה לא נגמר. יש מעלי פייס תלול, בלי הרבה אחיזות. אני רואה מעלי פוקט מוארך. שולח יד ומכניס שתי אצבעות עד הסוף - מגניב, אחיזה שמרגישה מצויין, איזה כיף. למעשה, זו אחיזה די מחורבנת, אבל אחרי מה שהיה קודם...

עוד צעד ועוד צעד, ואני כבר איזה 6מ' מעל העגינה הקודמת ששמתי. אני מכניס עוד רוק, לא כלכך טוב, מקליפ אותו וחושב על ההמשך. מציץ מעבר לפינה ורואה שם בולט גיבור. מעביר אליו את הראנר וממשיך להיאבק עד סוף הפיץ'.

עוד פיץ' ועוד פיץ' ואנחנו למעלה. מסתכלים על השעון - כבר אחרי שתיים בצהרים. התחלנו לטפס קצת לפני עשר, כלומר ארבע וחצי שעות, לשבעה פיצ'ים. לא רע.

אנחנו יושבים על הפסגה ליד עץ אשוחית קטן בצורת חרוט ומוציאים אוכל: גבינה, לחם, נקניק, קצת יין. ארוחה מצויינת.

מחפשים ומוצאים את מסלול הירידה. מתחילים בסקרמבלינג די תלול ודרדרתי, כמה גלישות ועוד קצת הליכה ואנחנו למטה.

רצים את האפרואוץ' בירידה (כלומר, אני רץ ויואל עם המקלות שומר על הברכיים). אנחנו יורדים ויורדים. איזה חמש דקות לפני האוטו, יואל אומר לי: אתה יודע, אני לא זוכר שהחזרתי את המפתחות של האוטו לטבעת של הסכין. מה? אני שואל. הוא מסביר: המפתחות של האוטו היו עם הסכין, על אותה טבעת. הוצאתי את הסכין כשאכלנו למעלה, ואני לא זוכר שהחזרתי אותו ואת המפתחות...

אויאויאוי, מה עכשיו? כבר מאוחר מכדי לטפס שוב. יורדים לאוטו. אני בודק, דבר ראשון, אם אולי במקרה נשארה דלת אחת פתוחה לאוטו. אין מזל. בסיבוב שני אני מוצא שאחד החלונות נשאר פתוח טיפה, איזה סנטימטר. אחרי קצת מחשבה, אנחנו מפרקים את שני מקלות ההליכה של יואל (גם בזה הוא צדק), מרכיבים משניהם מגא-בטון (mega-batôn) ובנסיון שני מצליחים לפתוח את הדלת שמול. לפחות יהיה לנו אוכל ושתיה (לא מים, אבל בירה ויין) ונוכל לאכול ארוחת ערב.

ומה אחר כך? על כך בפרק הבא...

ביבי החדש

noreply@blogger.com (מיכה) — Thu, 07 May 2009 08:47:00 +0000

שוב צדק ז'וזף-דה-מייטר (Joseph de Maistre) באימרה שלו ש"כל עם מקבל את הממשלה שמגיעה להם" (Chaque nation a le gouvernement qu'elle mérite). ביבי הבטיח עזרה לחלשים. ביבי השתנה, זה ביבי חדש. ביבי ידאג לכולנו. כן, בטח. ושוב קיבלנו את אותה מדיניות כלכלית שמקצצת בשירותי המדינה, דופקת את הביטחון הסוציאלי ונכנסת בחלשים ובאם-אמא שלהם. והאמת? זה מגיע לנו.

על מה אני מדבר? על עיקרי תקציב המדינה לשנים 2009-2010 (טיוטה, רק טיוטה). מה קורה שם? ראה זה פלא, כל אלה שהצביעו לביבי, כמו ויקי כנפו שהצביעה לביבי בפעם הקודמת, ישלמו את המחיר על כך שהוא נבחר. ולמי שיגיד שביבי מבין בכלכלה, אצטט את סימונה סרמונטה במאמרה המצויין צמיחה שלילית? אמור מעתה, מיתון חיובי!, בו היא מצטטת את הכלכלן קנת’ בולדינג, שאמר ש"מי שמאמין שצמיחה אקספוננציאלית יכולה להמשיך לנצח בעולם סופי - הוא או משוגע או כלכלן.”

ורק שלא תחשבו שאני מביע תמיכה במפלגת העבודה. למרות שלי יחימוביץ' ודניאל בן סימון, שהם אכן סוציאל דמוקרטים בהשקפתם, העבודה היחידה שעושים שם היא עבודה בעיניים. אותה מדיניות של הפרטת השירותים לאזרח ושל התנערות המדינה מאחריויותיה יושמה לאורך כל שנות שלטון מפלגת העבודה (דוגמאות מוכרות הן בית הסוהר הפרטי של לב לבייב, המעונות לחוסים, והפרטת חברת החשמל, כולם קודמו על ידי אנשי מפלגת העבודה). לא מאמינים? בקרו יותר באתר עבודה שחורה.

רגע, אז למה ביבי נבחר? כי הוא השתנה? לא! רק כי הוא מכר לכולם את המשנה המדינית שלו, את ההפחדות ואת ההיסטריה. זה תמיד מנצח את הבחירות. עד שלא נלמד שלחיים שלנו כאן חשובה לא פחות המשנה הכלכלית/חברתית/סביבתית (כן, כן, סביבתית). נמשיך לקבל ביבים וליברמנים (וברקים ואולמרטים).

ואם אתם בוחרים רק לינק אחד מכל אלה שקישרתי אליהם - תקראו את זה.

עצה לחיים

noreply@blogger.com (מיכה) — Sun, 03 May 2009 10:53:00 +0000

אני ממליץ לא להתבלבל בין הספידומטר (מד המהירות) באוטו, ובין השעון. זה קרה לי פעם וזה ממש גרוע, כי ככל שנוסעים יותר מהר - כך נראה שמאחרים יותר.

חולית - הסרט שלא תראו לעולם

noreply@blogger.com (מיכה) — Tue, 21 Apr 2009 11:15:00 +0000

כמה מכם בטח לא יודעים בכלל, אבל אני קורא כמעט רק מדע בדיוני, והרבה. בכמה שנים האחרונות קראתי הרבה (וקראתי הרבה על) קומיקס מדע בדיוני, בעיקר אירופאי, וגם כתבתי כמה מאמרים, להנאתי. אפשר לקרוא את המאמרים האלה כאן, כאן, כאן וכאן.

לפני כמה שבועות, ובעקבות המאמר האחרון, ביקשו ממני לתת הרצאה בשם "חולית - הסרט שלא היה", על פרוייקט חולית של אלחנדרו ג'ודורובסקי. כשהכנתי את ההרצאה קראתי הרבה וגם תרגמתי ריאיון ארוך עם ג'ודורובסקי עצמו, שבו סיפר על הרפתקאות הפרה-פרודקשן לסרט הזה, שלא היה.

הראיון עצמו הופיע במוסף מיוחד לגליון 107 של Metal Hurlant, ושום אתר רשמי לא יפרסם את התרגום, כנראה, משיקולי זכויות יוצרים. אז הנה התרגום, תהנו.

חולית‭ ‬- הסרט‭ ‬שלא‭ ‬תראו‭ ‬לעולם

מאת אלחנדרו ג'ודורובסקי

(תורגם מתוך "DUNE LE FILM QUE VOUS NE VERREZ JAMAIS" , שצורף כמוסף מיוחד למגזין Métal Hurlant מס. 107)

יש אגדה עברית שאומרת: "המשיח לא יהיה אדם אחד אלא יום אחד: היום שבו כל בני האדם יגיעו להארה". מקובלים מדברים אודות מודעות קלקטיבית, קוסמית, מין אנושי של מטא-יקום. בשבילי, כל זה היה בפרוייקט חולית.

הערצה מתלהבת

כדי להראות את תהליך ההארה של גיבור, ואז של עם, ואז של כוכב שלם (שבתורו הוא המשיח של היקום. שבעצם הויתור על המסלול מסביב לשמש שלו, הכוכב הקדוש עוזב כדי להפיץ את אורו בכל הגלקסיות)...

"לא רציתי לכבד את הספר, רציתי ליצור אותו מחדש. בשבילי, חולית לא היתה שייכת להרברט כמו שדון קישוט לא שייך לסרוונטס, או אדיפוס המלך, לסופוקלס".

יש אמן, רק אחד כמתווך (מדיום) בין מליון אמנים אחרים, שרק פעם אחת בחייו, מתוך חסד אלוהי, מקבל נושא אלמותי, מיתי... אני אומר "מקבל" ולא "יוצר" כי יצירות אמנות מועברות ישירות במצב תודעה של תיווך מתוך הקולקטיב הלא-מודע. היצירה מתעלה מעל היוצר ובמידה מסויימת הורגת אותו, כי לאנושות, כשהיא סופגת את עוצמת הפגיעה של המיתוס, יש צורך למחוק את הפרט שקיבל אותו והעביר אותו הלאה. האישיות האינדיבידואלית שלו מפריעה, מכתימה את הטוהר של ההודעה שבבסיסה, דורשת שתהיה אנונימית... איננו יודעים מי יצר את הקתדרלה של הנוטר-דאם, או את לוח השנה השמשי של האצטקים, או את קלפי הטארוט של מרסיי, או את המיתוס של דון ז'ואן, וכו'.

יש תחושה שסרוואנטס נתן את הגירסה שלו לדון קישוט - והיא כמובן אינה שלמה - ושאנו נושאים בליבנו את הדמות השלמה... ישוע שייך לא למרקוס, או ללוקס או למתי או ליוחנן... ישנם הרבה ספרי שליחים אחרים הידועים כספרי האפוקריפה החיצונים ומספר ספורי "חיי ישוע" הוא כמספר המאמינים. לכל אחד מאיתנו יש את הגירסה שלו לחולית, את ג'סיקה שלו, את פול... אני חש הערצה והתלהבות לספרו של הרברט, ובאותו הזמן - קונפליקט (אני ושב שגם הוא חש כך). הוא הפריע לי... אני לא רציתי אותו כיועץ טכני... עשיתי הכל כדי להרחיק אותו מן הפרוייקט... קיבלתי גרסה של חולית, ורציתי להעביר אותה: היה צריך לוותר על הצורה הספרותית של המיתוס ולהפוך אותו לתמונה.

בסרט, הדוכס לטו (אביו של פול) הוא גבר שסורס בקרב טקסי בזירה, בזמן מלחמת שוורים (הסמל של בית אטריידס הוא שור מעוטר בכתר). ג'סיקה - נזירה של בנות גשרית - שנשלחת כפילגשו כדי ליצור ילדה שתהיה אימו של המשיח, מתאהבת בדוכס עד כדי כך שהיא מחליטה לדלג חוליה בשרשרת הדורות ולהוליד בן, שיהיה קפיצת הדרך, המושיע. על ידי שימוש ביכולותיה כבת גשרית, לאחר שהדוכס מתוודה בפניה על הסוד העצוב שלו, ג'סיקה מתעברת מטיפת דם של האיש העקר... המצלמה עוקבת (בתסריט) אחר טיפת הדם דרך השחלות שלה ומראה את הפגישה עם הביצית. בפיצוץ מופלא הביצית מופרית מטיפת הדם. פול נולד לאם בתולה, ולא מזרעו של אביו, אלא מדמו...

קיסר מטורף

בגרסת חולית שלי, קיסר הגלקסיה הוא מטורף. הוא חי על עולם מלאכותי מזהב, בתוך ארמון שבנוי מזהב על פי הלא-חוקים של האנטי-לוגיקה. הוא חי בסימביוזה עם רובוט זהה לו. הדמיון הוא כה מושלם עד שנתיניו אינם יודעים לעולם אם העומד מולם הוא האדם או המכונה.

בגרסה שלי, הסם הוא סם כחול במרקם ספוגי המכיל צורת חיים צמחית-חיה ובעלת תודעה, הרמה הגבוהה ביותר של תודעה. היא אינה מפסיקה לשנות צורה ולהתערבב ללא הרף. הסם ממשיך להפיק כל הזמן יצירה של מספר אינסופי של יקומים.

הברון הרקונן הוא אדם עצום ששוקל 300 קילוגרם. הוא כלכך שמן וכבד עד שכדי לזוז עליו להשתמש באופן רציף בבועות אנטיכבידתיות המחוברות לגפיו... לחזיונות הגדלות שלו אין גבול: הוא חי בארמון בצורה של עצמו... פסל ענק זה עומד על כוכב מושחת ובוצי... כדי להיכנס לארמון, על המבקר לחכות עד שהענק יפתח את פיו ויחרוץ לשון של פלדה (מסלול נחיתה...)

בסוף הסרט, אשתו של הרוזן פנרינג מזנקת לעבר פול, שכבר הפך לאחד הדררים, ומשספת את גרונו. פול גוסס ואומר: "מאוחר מדי, אי אפשר להרוג אותי... כי..."

"כי", ג'סיקה ממשיכה בקולו של פול, כדי להרוג את קפיצת הדרך, תצטרכי גם להרוג אותי"... וכל הדררים, כל אנשי אטריידס מדברים בקולו של פול: "אני האדם הקולקטיבי, האחד שמראה את הדרך".

המציאות משתנה במהירות. שלושה עמודי אור זורחים מכוכב הלכת. הם מתערבבים. צונחים אל החולות של כוכב הלכת: "אני הארץ המחכה לזרע!" הסם מתייבש. הקרקע רועדת. מים נוטפים ויוצרים עמוד המוקף באש.

סיבי כסף בוקעים מן הסם. יוצרים קשת בענן. הם נוצרים בענן של מים, יוצרים לבה אדומה. הופכים לאדים. עננים. גשם. נהרות. עשב. יערות. חולית הופכת ירוקה. טבעת כחולה מקיפה את כוכב הלכת עכשיו. היא מחולקת. היא יוצרת עוד ועוד טבעות. חולית היא כוכב מואר, שחוצה את הגלקסיה, שעוזב אותה, שנותן לה אור שהוא תודעה, לכל היקום.

אלכימאים אמיתיים

כדי להבין את הרצף הסופי הזה, של המרת החומר, הייתי צריך להיפגש עם אלכימאים אמיתיים... יצורים מסתוריים (אחד מהם נראה בן יותר ממאה שנים, גיל מתקדם, עם זאת הוא נע עם אנרגיות של צעיר בגיל ההתבגרות) שהתקרבו אלי כי חולית עשויה היתה להיות אבן לחכמים, האבן שהופכת לזהב את כל המתכות האחרות... ברצף הזה, הם מתארים מה באמת קורה כשהם מצליחים להמיר חומר, בכבשני האלכימאים שלהם...

למלחמת ה"גרילה" שפול והדררים מקיימים נגד הצבא הקיסרי, התמזל מזלי ויצרתי קשר עם מומחה לגרילה מדרום אמריקה... הנסיון רב הערך שלו הביא אל תוך בניית הסצנות מציאות צבאית...

בקשר לכך שג'סיקה הופכת לאם הנערצה של הדררים, וחייבת לעבור את טקסי החניכה, ללמוד רפואה מהקוסמים ולתקשר עם מימדי מציאות אחרים, למדתי רפואת קסם של הצוענים, מפול דרלון, שנפטר בינתיים... וטקסים של פטריות הזיה וניתוחים מופלאים ממכשפת פצ'יטה, שהיו לה יותר יכולות מן המנתחים הפיליפינים.

בני ברונטיס, שהיה אמור לשחק את פול, התחנך בגיל תשע על ידי שומר הראש האגדי ז'אן פייר ויניו (Jean-Pierre Vigneau), ולמד להילחם בסכינים (אמיתיות), קרטה, אמנות הירי בקשת... הוא קיבל שיעורים ממי שהוא כמעט מנטאט אמיתי - מישל דה רואזן (Michel de Roisin), שהיה לו מוח אנציקלופדי... אני זוכר שראיתי אותו נותן לברונטיס שיעור על האגדה על הציקדה והנמלה, שארך יותר מחמישה עשר יום... דרך החרוזים הוא תאר תקופה שלמה ואת הציביליזציות שלה.

עם ההפקה, חציתי את הסהרה. רציתי לצלם את חולית בטאסילי, לעמוד עם השחקנים, אלפי הניצבים והצוותים הטכניים בפני החום הנורא והיובש, כדי לקבל נופים אמיתיים של חולית. ממשלת אלג'יר התעניינה מאד בפרוייקט.

פעם אחת, האלוהות הסכימה להופיע בפני בחלום מציאותי וחי ולומר: "סרטך הבא יהיה חולית". לא קראתי את הספר עד אז. הרמתי את עצמי בשש בבוקר וכאלכוהוליסט שמחכה לפתיחת בית המרזח. חיכיתי עד שמישהו יפתח חנות ספרים כדי לקנות את הספר. קראתי אותו באיבחה אחת, בלי לעצור לשתות או לאכול. בדיוק בחצות, באותו היום, סיימתי לקרוא. באחת אחרי חצות התקשרתי מניו-יורק אל מישל סידו (Michel Seydoux) בפריז... הוא היה הראשון משבעת הסמוראים שהייתי זקוק להם לפרוייקט העצום הזה. מישל היה איש צעיר (בן 26) ללא נסיון קולנועי, אבל החברה שלו, Camera One, קנתה את הזכויות להר הקדוש, סרטי האחרון, והפיצה אותו באופן מוצלח... הוא אמר לי: "אני אשמח להפיק סרט איתך". לא ידעתי עליו הרבה אבל באינטואיציה שהיום מפתיעה אותי, למרות הגיל שלו, ראיתי אותו כמפיק הגדול ביותר באותו זמן. למה? מסתורין... ולא טעיתי. כשאמרתי לו שאני רוצה שהוא יקנה את הזכויות לחולית ושהסרט יהיה בינלאומי כי הוא יעבור את סף 10 מיליון הדולר (סכום אדיר באותו זמן, אפילו הוליווד לא האמינה אז בסרטי מדע בדיוני, 2001 היה סרט ייחודי ולא מקובל). הוא לא מצמץ: "אוקיי, נהיה בלוס אנג'לס תוך יומיים כדי לקנות את הזכויות."

אז, הוא לא קרא את הספר... אני חושב שהוא עדיין לא קרא אותו, כי הפרוזה של הרברט עצבנה אותו... אפשר היה לקנות את הזכויות בקלות כי הוליווד העריכה שאי אפשר לממש את הספר למסך, ושיהיה מסחרי... מישל סידו נתן לי כוח לא מוגבל ותמיכה פיננסית אדירה: יכולתי ליצור את הצוות שלי ללא בעיה כלכלית.

3000 ציורים

הייתי זקוק לתסריט מדוייק... רציתי ליצור את הסרט על נייר לפני ההסרטה...היום, כל הסרטים, שהיו בהם אפקטים מיוחדים נעשו כך, אבל אז הטכניקה הזו לא היתה בשימוש. רציתי צייר קומיקס שיש לו את הכישרון ואת המהירות, שאוכל להשתמש בו כמו במצלמה, ושיוכל לתת באותו זמן גם חזון ויזואלי... למזלי, פגשתי את הלוחם השני שלי: ז'אן ז'ירו, בשם העט שלו: מוביוס. זה היה לפני הוא עשה את ארזש (Arzach) או את הגרז' האטום (The Airtight Garage). אמרתי לו: "אם תיקח את העבודה הזו, תצטרך לעזוב הכל ולנסוע איתי מחר ללוס אנג'לס כדי לדבר עם דאגלס טרומבול (איש הפעלולים שעשה את 2001: אודיסיאה בחלל, מ.י)". מוביוס ביקש כמה שעות כדי לחשוב על זה.

למחרת, יצאנו לארה"ב. הסיפור ארוך מדי... שיתוף הפעולה שלנו, פגישותינו באמריקה עם המוזרים, עם המוארים. השיחות שלנו בשבע בבוקר בבית הקפה הקטן שמתחת לסדנה שלנו ש"במקרה" נקרא קפה יוניברס. ז'ירו צייר 3000 ציורים, כולם מדהימים. התסריט של חולית, הודות לכישרונו, הוא יצירת מופת. אפשר לראות את הדמויות חיות, לעקוב אחרי תנועת המצלמה. אפשר לדמיין חיתוכים, תפאורות, תלבושות... ואת כל זה, כל פעם, בכמה תנועות ומאפיינים של העיפרון... אני הייתי מאחוריו, מבקש עוד נקודות מבט... מבקש להציב את ה"שחקנים" וכו', וככה מסריט...

בתור הלוחם השלישי היה דרוש חולם מבריק שיכול לצייר את ספינות החלל באופן שונה מכפי שהיו בסרטים האמריקאיים:

"אני לא רוצה שהאדם יכבוש את החלל בספינות של נאסא

מחנות הריכוז של הנפש

המקפיאים הענקיים שמקיאים את האימפריאליזם

בתי המטבחיים של ביזה ושלל

השחצנות של ברונזה וצמא

המדע המסורס

לא בטפטוף של ספינות ענק מחושקות עשויות מטרנזיסטורים

האחד האלוהי

האחד המדמדם

האחד העליון

כאוס

אוניברסלי

אני רוצה ישויות קסומות, כלי רכב רוטטים

כדי להאריך את השהות בתהום

כמו דגים של אוקיינוס אל-זמני. אני רוצה

אבני חן, מכונות מושלמות כמו הלב

חדרי מבואה בספינות-רחם

היוולדות מחדש אל ממדים חדשים

אני רוצה ספינות-זונות המונעות

בזרע של פליטות מלאות תשוקה

במנוע של בשר ודם

אני רוצה רקטות מורכבות וסודיות

אורניתופטרים כמו יונקי דבש

מוצצים את הצוף בן אלף השנים של כוכבים גמדים..."

לכן כתבתי לקריסטופר פוס (Christopher Foss), צייר אנגלי שצייר לכריכות של ספרי מדע בדיוני... כמו ז'ירו, הוא מעולם לא חשב על קולנוע... עם התלהבות גדולה, הוא עזב את לונדון והשתקע בפריז... האמן הזה, עם הספינות שהוא יצר עבור חולית, הטביעו חותם על קולנוע. הוא יכול היה ליצור מכונות חצי-חיות שאפשר היה להמיר אותם עם צבעי הסלעים של החלל... הוא יכול היה ליצור "ספינות חלל צמאות גוועות מאה אחרי מאה במדבר כוכבי, ממתינות לגוף חי שימלא את מיכליהן הריקים בהפרשות העדינות של הלב שלו"...

אימה מטאפיזית

אחרי שמצאתי את גייגר, צייר שוויצרי שדאלי הראה לי את הקטלוג שלו... האמנות שלו היתה מנוונת, חולה, התאבדותית, מבריקה, היתה מושלמת ליצירת כוכב הלכת של בית הרקונן.... הוא עשה פרוייקט של הארמון והכוכב שבאמת היה נגוע באימה מטאפיזית. (מאוחר יותר, הוא בנה את התפאורות ואת המפלצת של הנוסע השמיני).

עבור האפקטים המיוחדים, תודות ליכולות שמישל סידו נתן לי, יכולתי לסרב לדאגלס טרומבול... לא יכולתי לבלוע את היוהרה שלו, את היומרה שלו כמנהיג עסקי ואת המחירים המופרזים שלו. כמו אמריקאי טוב, הוא ניסה לגרום לנו לאבד אמון בפרוייקט ולסבך אותו עבורנו, כשבאותו הזמן הוא גרם לנו לחכות כשהוא משוחח איתנו ומנהל שיחות טלפון עם עשרה אנשים, ולבסוף מראה לנו מכונות מעולות שהוא מנסה לשפר. עייף מהקומדיה הזו, עזבתי כדי לחפש כשרון צעיר. נאמר לי שבלוס אנג'לס זה כמו לחפש מחט בערמת שחת. ראיתי בפסטיבל הקולנוע הצנוע, של יוצרים חובבים של מדע בדיוני, סרט דל תקציב שחשבתי שהוא מדהים: כוכב אפל (Dark Star).

יצרתי קשר עם הבחור שעשה את האפקטים המיוחדים: דן אובאנון (Dan O' Bannon). הייתי כמעט עם ילד זאבים. לחלוטין מחוץ למציאות המקובלת, אובאנון היה בעיני גאון אמיתי. הוא לא יכול היה להאמין שאני מוכן להפקיד בידיו פרוייקט בעל משמעות כפי שחולית היתה בשבילו. הוא נאלץ להאמין בכך כשקיבל כרטיס טיסה לפריז. לא טעיתי. דן אובאנון כתב מאוחר יותר את התסריט של הנוסע השמיני ומספר רב של סרטים מצליחים אחרים.

עם ז'אן פון גיבון (Jean-Paul Gibon), שהיה המפיק בפועל של Camera-One, ושאהב את הפרוייקט ממש כמונו, יצאנו לאנגליה למצוא מוזיקאי. היבט חיוני מבחינתי: לכל כוכב לכת היה את הסגנון המוזיקלי שלו. כמו שלהקת מגמה היתה יכולה ליצור את המקצבים המלחמתיים של בני הרקונן, הייתי צריך מישהו שיכול לגבש את היופי של כוכב החולות עם המסתורין והכוחות האדירים, הסימפוניה המוזרה של הטבעות של תולעי הענק.

תקליטי וירג'ין קיבלו אותנו והציעו לנו את גונג (Gong), את מייק אולדפילד, ואת Tangerine Dream. אז אמרתי, "ולמה לא פינק פלויד?" באותה תקופה הלהקה היתה מצליחה כלכך שכמעט כולם חשבו שזה רעיון שאינו ישים. התמזל מזלי, הודות לסרטי החולד (El Topo), שהיה מוכר למוזיקאים הללו. הם הסכימו בשמחה לבל אותנו בלונדון, באולמי אייבי רוד, באותו המקום בו גם הביטלס הקליטו את האלבומים המצליחים שלהם. ז'אן פון גיבון היה שמח ומופתע גם יחד שהלהקה הסכימה לפגוש אותנו. אני, באותו זמן, כמעט איבדתי את המודעות העצמית שלי. הייתי כלי בעבודה מופלאה שבה הכל היה אפשרי. חולית לא עמדה לשירותי, אני, כמו שאר הסמוראים שמצאתי, הייתי בשירותה של חולית. הם הקליטו אז את הצד האפל של הירח. כשהגענו, לא ראיתי קבוצה של מוזיקאים גדולים מבצעת את יצירת המופת שלה, ראיתי ארבעה אנשים צעירים טורפים סטייק וצ'יפס. ז'אן פול ואני, עומדים לפניהם, נאלצנו לחכות עד שהם יספקו את הגרגרנות שלהם.

בשם חולית נתקפתי בזעם קדוש ועזבתי בטריקת דלת. רציתי אמנים שיכולים להעריך עבודה בעלת חשיבות שכזו למודעות האנושית. אני משער שהם לא ציפו לזאת. מופתע, דייויד גילמור רץ אחרינו ומלמל תירוצים, ושכנע אותנו להיות נוכחים בזמן המיקסינג האחרון של התקליט. איזו אקסטזה!... אחרי הקונצרט האחרון שלהם, שבו אלפי מעריצים סגדו להם. הם רצו לראות את ההר הקדוש. הם ראו אותו בקנדה. הם החליטו להשתתף בסרט על ידי כך שיפיקו אלבום כפול שייקרא חולית. הם באו לפריז לדון בהיבטים הכלכליים, ואחרי דיון סוער הגענו להסכמה. פינק פלויד יכתבו כמעט את כל המוזיקה של הסרט.

100,000 דולר לשעה

עם המוזיקה הטובה ביותר בידינו, התחלתי לחפש שחקנים. ראיתי את שרלוט רמפלינג בזארדוס. רציתי אותה לתפקיד ג'סיקה. היא סירבה לתפקיד. היא רצתה באותה תקופה לעשות שניים או שלשה סרטים מסחריים. אהבת החיים הטובים עניינו אותה יותר מן האמנות. דייויד קרדין הגיע לפריז, והתעניין בתפקיד של לטו.

השחקן שאני רציתי היה דאלי: לתפקיד הקיסר המטורף... איזו הרפתקה!... את הקיסר המגוחך, כך נראה לי, יכול לשחק רק אדם אחד, אדם בעל האישיות ההזויה והדגולה של דאלי. הגעתי לניו יורק, עם מישל סידו וז'אן פול גיבון. שם, בלובי של מלון סאן-רג'יס ראיתי את אל סלבדור דאלי יושב. אני משער שלגשת אליו ישירות היה לא מעודן, והתקשרתי אליו למחרת. אני דובר ספרדית. דאלי לא ראה את הסרטים שלי אבל חברים סיפרו לו עליהם בהתלהבות. הוא הזמין אותי לתערוכה סוראליסטית פרטית ביותר והבטיח להשאיר לי הזמנה בחדרי. בשש בערב, מצאתי הזמנה לשני אנשים. דאלי ביקש שנהיה שם בדיוק בשבע. אני מגיע עם מישל סידו באיחור של חמש דקות. בשבע וחמישה, דאלי כבר לא שם. הוא בא, יצא מהמכונית שלו, עשה סיבוב של דקה בחדר ועזב.

חזרנו במונית וכשהגענו אל המלון, במזל, שוב אני עם דאלי בלובי. אני קובע איתו למחרת היום בבאר של המלון ועוזב.

באותו לילה, אני בוחר לסעוד במסעדה צרפתית ובמקרה אני מוצא את סלבדור דאלי סועד עם ידידתי אמנדה ליר במרחק כמה צעדים מן השולחן שלנו. אני אומר לו: "זהו מזל אובייקטיבי". הוא עונה: "זה יותר מכך, נדבר מחר!" למחרת היום אני מוצא אותו בבאר של מלון סאן-רג'יס.

דאלי מסכים בהתלהבות לרעיון שהוא ישחק את קיסר הגלקסיה. הוא רוצה לצלם בקדקס (Cadaquès, עיר חוף בקטלוניה, ספרד, מ.י) ולהשתמש לכס הקיסר במושב אסלה שעשוי משני דולפינים מחוברים. הזנבות ייצרו את רגלי המושב וששני הפיות הפתוחים ישמשו האחד לקליטת ה"פיפי" והאחר "קקה". דאלי סבור שזהו טעם קלוקל במיוחד לערבב את ה"פיפי" ואת ה"קקה".

אני מסביר שאצטרך אותו לשבעה ימים. דאלי עונה שאלוהים ברא את היקום בשבעה ימים, ושדאלי, שהוא בפירוש לא פחות מאלוהים, צריך לעלות הון: 100,000 דולר לשעה. אולי כשהוא יגיע לאתר הצילום, הוא יחליט לצלם ביום יותר משעה עבור אותו הכסף.

כס-אסלה

התנאי היחיד הוא שהקיסר יישב על כס-אסלה. הוא לא רוצה לקרוא את התסריט: "הרעיונות שלי טובים יותר משלך". הוא רוצה לבחור את אנשי החצר שלו מקרב חבריו, רוצה לומר מה הוא רוצה ויותר מכך, בזמן חתימת החוזה, הוא יואיל בטובו להעניק לי שלושה רעיונות במתנה, בהם אוכל להשתמש או לא, כרצוני.

האירוע הדאלינזי יעלה לנו 700,000 דולר. ביקשתי ממנו זמן, לילה אחד, כדי להחליט, ועזבתי. באותו לילה בחרתי דף מספר על טארוט; יש בו רפרודוקציה של קלף: התלוי. כתבתי לו (על הקלף) מכתב שאמר שהסרט לא יוכל לשלם לו 700,000 דולר, אבל שאני אנסה לשכנע את המפיק לשלם לו 300,000 דולר עבור שלושה ימים.

למחרת שלחתי לדאלי את המכתב. הוא ישיב לי בפריז.

בפריז, דאלי מזמין אותנו בטלפון לפגוש אותו במלון מוריס. אנו מופתעים למצוא אותו לא לבדו. יש איתו קבוצה של אנשים: סוחרים, דוגמנים, אנשים צעירים, גברת גברית שמכונה "המלך", הולנדית עצומת ממדים שתדגמן כדי שדאלי יסרק את ערוותה, טיפוס שטוען שהוא הנכד של פטומן (האדם שבשנת 1900 הופיע באולמות, ושדאלי אמר עליו שהוא עושה עם אחוריו מה שטינו רוסי עשה עם גרונו).

לה הספקתי לדבר עם הצייר כי הוא לקח אותנו איתו לארוחת ערב ובזמן הארוחה הוא ביקש לשוחח על הסרט. אני מכין שאלון קצר: איך הקיסר מת? איך נראה הארמון שלו? איך הוא מתלבש? וכו'.

במסיבה, אני פוגש את מיק ג'אגר, נטלי דילון, ג'והני הלידיי ומפורסמים אחרים, דאלי מראה את התלהבותו מתפקיד הקיסר וכשאני נותן לו את השאלון, אני אומר: "הגעתי מוכן". הוא עונה לי: "גם אני". מכיסו הוא מוציא ציור של הכיסא שעשוי משני דולפינים: "זה הכרחי שיראו את הקיסר עושה פיפי וקקי". אני שואל אותו אם הוא מוכן לחשוף את איברו ואת עכוזו והוא אומר שלא, שצריך למצוא כפיל, שהוא רק רוצה שייראו אותו יושב.

דאלי אומר שהוא יתייחס לפתק שלי כאל חוזה. הוא התרגש מן הקלף של התלוי ואמר: "אני רואה את התלוי עם שערו כמו שורשים באדמה וממנו יוצא, כמו עמוד של חרא המחבר אותו עם השמים". כמה ימים אחר כך, נכדו של הפטומן מזמין אותנו לקבוע פגישה בברצלונה. אבל דאלי מתקשר אלי לפני כן כדי להזמין אותי לארוחת צהרים ולדבר על התפקיד שלו. הוא לא רוצה שיביימו אותו (בסצנה). הוא רוצה לעשות מה שהוא רוצה. אני שואל אותו: "אילו הייתי אדם עשיר והייתי מבקש ממך לצייר אותו כרצונך, אבל בצורת שולחן מתומן, האם היית עושה זאת?"

דאלי: "כן".

אני: "אם כן, אפשר לעבוד יחד, אני אביים אותך תוך כדי שאשאל אותך שאלות ואתה תענה לי כרצונך במשחק".

אמנדה ליר

דאלי הסכים. אני, אני סבור שהקרב יהיה קשה ביותר. אצטרך למצוא שאלות שלהן תשובה אחת בלבד. בנוסף, אצטרך לקבל את תשובותיו ככשלון.

לדוגמה, אם אשאל איך הוא יהיה מסורק, כקיסר. זה בהחלט סביר שהוא יענה: " בשנת 20,000, יתייחסו לדאלי כאל אלוהים, כפי שהיום מתייחסים לישוע. הקיסר הפדישאח ייראה כמו דאלי".

אם אשאל אותו על הארמון, הוא עשוי לענות: "כמו רפרודוקציה של התחנה העתיקה של פרפיניאן". אם הוא ייתן לי את שתי התשובות הללו, זה יהרוג את חולית וצריך לומר לו שיש גבול, דאלי לא יוכל לפרש את דאלי. הרעיון של משחק-דמיון נראה לי באמת סוראליסטי והייתי יותר מתמיד מוכן לעבוד עם הצייר בלי להתחשב בדבריה של אמנדה ליר, שביציאה מן הארוחה התלהבה מן הרעיון שתשחק את אירולן, ביתו של הקיסר. היא אמרה שהמאסטר מחבל בעבודתו בעצמו באופן מזוכיסטי. הוא תמיד מתלהב מדברים שלבסוף ייכשלו.

תסריטאי שעשה סרט לטלביזיה עם דאלי אמר לי שהוא בלתי צפוי עד כדי כך שהוא בוחר להצטלם בפינות חשוכות, לאחר שבילה את כל היום בתכנון התאורה, הוא עשוי לסרב ברגע האחרון להציב שם את רגליו.

זה נותן לי את הרעיון, שביום שבו נצלם עם דאלי, נאיר לא רק את הסט, אלא גם את המסדרונות, חדרי השירותים, הגגות, הכל. אם אין פינות חשוכות, אנצח את הקרב הזה. הוא אמר לי שעבורו, הקלף של התלוי הוא החוזה שלו.

לברצלונה הוא הגיע באיחור של שעה. לפני שיצאתי לפגוש אותו, החלטתי לתקוף את הבעיה בטלפון. דיברתי עם צאצאו של הפטומן: "הקשב, אדוני, אל תבזבז זמן, איננו יכולים להציע לדאלי 300,000 דולר. יש לנו 150,000 דולר. אם אינו מעוניין, אני יוצא לפריז מיד. אם העסק מעניין אותו, שיתקשר אלי תוך עשר דקות".

בסופן של עשר הדקות, הפטומן הקטן התקשר: "בוא, דאלי ממתין לך".

הפעם, דאלי לבד באופן יחסי. אמנדה ליר שם, עם עוד שתי מזכירות. היא מתחילה להמעיט בערכו, בצחוק, ואומרת: "דאלי הוא כמו מונית, ככל שהזמן עובר הוא יותר יקר, ואתה, ככל שהזמן עובר, רוצה פחות לשלם. לבסוף מצאתי זמן להציג את ז'אן פול גיבון בפניו, שיגן על האינטרסים של מישל סידו. אני מנסה לשכנע אותו בהגיון. זה קשה, כמעט בלתי אפשרי עבורנו לצלם בקדקס, זה יהיה חייב להיעשות בפריז.

עבור 150,000, אני רוצה שלושה ימים ולא שעה וחצי של צילומים. הייתי רוצה גם להכין בובת פוליאתילן, כדי להשתמש בה ככפיל שלו לצילומים. דאלי אמר בכעס: "אני אנהג בכם כמו בעכברים! נצלם בפריז, אבל התפאורה תעלה לכם יותר מהנופים של קדקס והמבנה של המוזיאון שלי. דאלי עולה 100,000 דולר לשעה".

הוא נרגע ומסכים לרעיון שנייצר בובת פלסטיק שלו, אם הוא יקבל אותה אחרי הסרט עבור המוזיאון שלו. אני מתייעץ עם ז'אן פול גיבו ומחליט שיהיה בלתי אפשרי להמשיך להתמקח עם דאלי. אני מהרהר באריכות ומגיע להחלטה הסופית: "אצמצם את תפקידו של דאלי לעמוד וחצי בתסריט. אני מקבל את המחיר שלו: 100,000 דולר לשעה, אבל לוקח אותו רק לשעה אחת. השאר, אצלם בעזרת הרובוט הכפיל. גם לדאלי לא תינתן האפשרות לשנות את המחיר. הלכתי לראות אותו. נתתי לו עמוד וחצי. הוא קיבל את ההצעה כי הוא רצה לשמור על כבודו. הוא יהיה השחקן שדרש וקיבל את המחיר הגבוה ביותר בתולדות הקולנוע. הוא ירוויח יותר מגרטה גרבו.

דאלי, בהתלהבות, מראה לי את המיטה שלו, עם פסל הדולפין. בעל מלאכה כבר מתכנן את העיצוב ליצירת האסלה.

למרות כל שדאלי מסמל עבורי, קלף הטארוט של התלוי שעליו כתבתי כמה מילים, משמש כחוזה.

דאלי אוהב אריסטוקרטיה, וכמו כל אדם בעל רוח אצילית, מכבד את מילתו.

את חתימת החוזה, חגגתי עם דאלי בארוחה גדולה שבה הוכתר דאלי כאביר החסילונים. הוא מושיב אותי לצידו האחד, ובצידו האחר מושיב את פאזוליני. בזמן הארוחה הוא מגיש אוכל בקצות אצבעותיו לפיו של פאזוליני.

הייתי מוטרד כי רציתי להיות הראשון שדאלי ישחק אצלו ונדהמתי לראות שם במאי אחר.

אמנדה ליר אמרה לי: "אל תהיה מודאג, פאזוליני כאן רק כדי לבקש רשות להשתמש בציור של דאלי לפוסטר של הסרט שלו מאה ועשרים הימים של סדום. דאלי דורש ממנו 100,000 דולר. דאלי אוהב שיילחמו עליו.

לא מספיק הוליוודי

אני אהבתי להילחם על חולית. כמעט בכל הקרבות ניצחנו, אבל במלחמה הפסדנו. הוליווד הפילה את הפרוייקט. הוא היה צרפתי ולא אמריקאי. המסר לא היה "מספיק הוליוודי". היו תככים, ביזה. הסטורי-בורד עבר בין כל האולפנים הגדולים. מאוחר יותר, ההיבט הויזואלי של מלחמת הכוכבים דמה לחזון העיצובי שלנו. כדי ליצור את הנוסע השמיני, הם הזמינו את מוביוס, גייגר, פוס ואובאנון וכו'. הפרוייקט הדגים לאמריקאים את האפשרות להפיק סרטי מדע בדיוני בקנה מידה גדול וללא הדיוק המדעי של 2001ֿ: אודיסיאה בחלל.

פרוייקט חולית שינה את חיינו. כשהכל כבר עבר, אובאנון אושפז בבי"ח פסיכיאטרי. מאוחר יותר, הוא חזר אל הקרב בזעם וכתב שנים עשר תסריטים שלא התקבלו. התסריט השלושה עשר היה של הנוסע השמיני.

כמוהו, כל מי שנטל חלק בעלייתו ונפילתו של פרוייקט חולית למד כיצד ליפול אלף ואחת פעמים בעקשות פראית עד שילמד לעמוד. אני זוכר את אבי הזקן שעל ערש מותו, אמר לי: "בני, בחיי ניצחתי מכיוון שלמדתי כיצד להיכשל".

כמה קישורים

* המקור, בצרפתית

* תרגום (די גרוע) לאנגלית

* סיפור ההפקה

* העבודה הגראפית של מוביוס

ריקושטים מיוסמיטי

noreply@blogger.com (מיכה) — Wed, 08 Apr 2009 10:17:00 +0000

אחרי שבערוץ 2 פרסמו כתבה נחמדה על הפרוייקט שבו טיפסתי על הנוז עם דניאל ושחר, דניאל העביר עוד אחת, והפעם - בעיתון הארץ. זה הופיע כמובן גם ברשת, הנה, כאן.

בקיצור, זכינו לכיסוי לא רע בכלל.

הטייקונים, אג"ח קונצרני והפנסיה שלנו

noreply@blogger.com (מיכה) — Thu, 02 Apr 2009 12:36:00 +0000

בשבועות האחרונים מתראיינים ברדיו ובעיתונים (בטלביזיה אני לא יודע, כי אין לנו טלביזיה) אנשי עסקים כמו לב לבייב, יצחק תשובה ואחרים (להלן, הטייקונים) ומבקשים שהממשלה תציל אותנו מכך שהם לא יכולים לשלם לציבור את ערך איגרות החוב שהם התחייבו לו. התירוצים שלהם מתחלקים לשניים:

1. זה כסף של הציבור שיילך לאיבוד.

2. המון עובדים יפוטרו אם הם יקרסו.

טוב, זה לואוד אוף קראפ, כל העניין הזה.

1. כי גם הכסף של הממשלה שהם יקבלו על מנת שהם יוכלו לשלם בחזרה הוא כסף של הציבור.

2. אין להם כלכך הרבה עובדים ממילא, כי את הכסף הזה הם השקיעו בנדל"ן (רובו, לפחות) במזרח אירופה, שלא הניב תשואה כפי שהם קיוו. יש מספר מנכ"לים של חברות בת, או משהו שיאבדו את משרותיהם, אבל אני בטוח שיש להם מספיק חסכונות לשרוד את המשבר.

3. כי אם את כל הכסף שיזרימו לטייקונים, יזרימו לתמיכה באלה שעלולים להפגע מזה, זה יהיה שימוש נכון יותר וצודק יותר.

והטייקונים? שימכרו את המטוסים, הוילות וכל הנכסים שלהם במחירי הפסד, שימנו כונסי נכסים לחברות שלהם, ואולי, כן אולי, נראה קצת צדק פואטי בעולם. בקיצור: תנו להם ליפול.

יש לעניין הזה כמה צדדים, ונכתב על זה לא מעט בדה מרקר, למשל כאן, וכאן. ביבי אמר שהוא לא מתכוון להציל אותם, ואת זה עוד נראה, אבל אם הוא יעמוד בעמדתו, זה יהיה מצויין.

הסיפור המלא ועוד כמה אפשרויות לצאת מזה מפורט באופן ברור בפוסט מצויין. אני ממליץ לקרוא אותו למרות שהוא קצת ארוך, כי הוא כתוב בעברית ברורה ולא ב"כלכלית".

זהו, חשבתי שכדאי להגיד על זה משהו.

דווקא יש מיחזור בישראל

noreply@blogger.com (מיכה) — Wed, 01 Apr 2009 11:56:00 +0000

בעלי מודעות סביבתית (ואני ביניהם) טוענים תמיד שלא ממחזרים מספיק. זו טענה שנכונותה קבועה, כי תמיד אפשר למחזר יותר. זכוכית, למשל. ממחזרים בארץ בקבוקי זכוכית, אבל רק שלמים, ורק כאלה ששילמו עליהם פיקדון. כלומר, לא ממחזרים בקבוקים שבורים, צנצנות ריבה, מיונז, נוטלה. חלונות שבורים (כנראה שזה לא כמות משמעותית), כוסות, קערות וכלי זכוכית ישנים או פגומים וכו'. טוב, זו היתה רק דוגמה, אבל יש עוד דברים שלא ממחזרים בארץ, או ממחזרים רק באופן חלקי: פלסטי, עץ ועוד.

בשיח ה"ירוק" יש הבדלה דווקאית בין מיחזור לבין שימוש חוזר. במיחזור משתמשים בחפץ הממוחזר כחומר הגלם ליצירת מוצר חדש, אחר. בשימוש חוזר פשוט ממשיכים להשתמש במוצר כמו שהוא - שוב. למשל, שימוש בשקיות ניילון מהסופר לסנדוויצ'ים זה שימוש חוזר. המסה של השקיות הללו ושימוש בהם ליצירת שקיות חדשות - זה מיחזור.

זה ברור שעדיף שימוש חוזר על מיחזור, כי זה דורש פחות אנרגיה וזה יותר מיידי, ולכן יותר זול. אבל לא כל דבר אפשר להשתמש שימוש חוזר.

יש דברים שדווקא כן ממחזרים (אולי זה שימוש חוזר, אני לא בטוח), ואפילו יותר מדי: ראשי ממשלה, למשל. ראש הממשלה שלנו, שהושבע היום, הועף מתפקידו כראש ממשלה לאחר כשנתיים וחצי של כהונה. אבל אותו, מיחזרנו. גם המתמודד שלו רצה להתמחזר כראש ממשלה, אבל זכה למיחזור רק כשר ביטחון. אוי, מסכן. התחומים אחרים מקובל שמי שניסו אותו והוא לא מתאים, לא יזכה להזדמנות שניה, אבל לא בפוליטיקה הישראלית.

עוד דברים שממחזרים הרבה בישראל הם קלישאות: "זה נורא", "הצבא המוסרי ביותר" וכו'. יש אפילו קלישאות שממחזרות את עצמן בתוך הקלישאה עצמה. "הפיגוע הרצחני" ו"הרוצח המתועב" הן רק שתיים מהן.

זהו, אין לי פואנטה,

מה הקשר בין חינוך פרטי למים מינרליים?

noreply@blogger.com (מיכה) — Thu, 26 Feb 2009 09:33:00 +0000

(אזהרה, יש מספר רעיונות שאינם מוגדרים היטב בפוסט הזה, וזה ידוע לי. "בית ספר פרטי" הוא מונח שאינו מוגדר היטב, והא מכסה טווח רחב של בתי ספר וסגנונות חינוכיים. גם "מים מינרליים" סובלים מבעיה דומה של הגדרה...).

כל החברים שלי שגרים בגוש דן שותים רק מים מינרליים. הם אומרים שהמים בברז עכורים, מגעילים ולא ראויים לשתיה. הם ממשיכים לשלם על המים לעיריה, אבל קונים מים מינרליים. הרי כמעט ואין דבר יותר חשוב מהמים שאנחנו שותים.

לאחרונה התבשרנו שתי בשורות לא נעימות. האחת, שמים מינרליים הם לא כלכך בריאים כמו שחשבנו, וזה יצא מפיה של מהנדסת לבריאות הסביבה במשקד הבריאות (הנה המסמך עצמו). השניה, שגם נביעות וגם מי עדן הפסיקו את ביקבוק המים המינרליים שלהן כי המים שיוצאים מן המעיינות הם עכורים.

הרבה חברים שלנו התלבטו אם לשלוח את הילדים לבתי ספר פרטיים או לבתי ספר של משרד החינוך. ההתלבטות היא מובנת, והרבה בוחרים לשלוח את הילדים שלהם לבתי ספר פרטיים. הם ממשיכים לשלם מיסים שאמורים לממן את חוק חינוך חובה, וגם משלמים למוסדות חינוך פרטיים. הרי כמעט ואין דבר יותר חשוב מהחינוך שאנחנו שותים, סליחה, נותנים לילדינו.

לא שאני חושב שלתת להורים את החופש לבחור בבית ספר מסויים לילדיהם זה רע. אבל כרגע, רק למי שיש לו כסף לשלם, יכול לבחור, ולא כולם.

מה הקשר בין הדברים? הקשר הוא, שבדיוק אותם האנשים שיש להם כסף לשלם על מים מינרליים, הם אלה שהיו יכולים להיאבק על כך שהמיסים העירוניים שהם משלמים ידאגו שאיכות המים בברזים שלהם תעלה. כך, הם גם יחסכו כסף, גם יוודאו שהם אכן מקבלים תמורה למיסים שהם משלמים, וגם, כתוצר לוואי ישפרו את איכות החיים הכללית בעיר, כלומר, ישפרו את איכות המים לאלה שאים להם כסף לקנות מים מינרליים. חוץ מזה, הרי בשבוע הבא כשיפטרו עוד 2500 אנשי הייטק, גם להם לא יהיה כסף למים מינרליים. ובמקרה שהם יהיו עם הילדים בגן ציבורי ויגלו ששכחו את בקבוק המים בבית, יוכלו לשתות מן הברזיה.

בדיוק אותם אנשים שיש להם כסף לשלם לבית ספר פרטי, הם אלה שהיו יכולים לדרוש תמורה טובה יותר לכספי המיסים שלהם מבתי הספר הציבוריים. כך, גם יחסכו כסף, גם יוודאו שהם מקבלים תמורה למיסים שהם משלמים, וגם כתוצר לוואי, ישפרו את רמת החינוך הניתנת לכולם. זה לא אלטרואיסטי, אלא אגואיסטי לחלוטין, כי זה ישפר במידה רבה את הסביבה האנושית שבה הילדים שלנו יחיו בשנים הבאות. הרי את התוצרים הגרועים של מערכת החינוך אנחנו פוגשים גם הרבה אחרי בית הספר היסודי והתיכון: בצבא, בכביש, בכנסת, בסופרמרקט ובכל מקום מסביבנו.

כבר כתבתי על זה בעבר, לפני יותר משנתיים, כשיערה היתה בדיוק לפני תחילת כיתה א'. לי, באופן אישי, לא היתה התלבטות. ידעתי שצריך לשלוח את הילדים לבית הספר האיזורי, שגם אם הוא לא הכי טוב שיש, הוא בהחלט בסדר גמור. ועל מה שלא בסדר, כך טענתי אז, המעורבות של ההורים יכולה להשפיע לטובה.

אני גאה במיוחד שלא אמרתי כלום על השקרים על טיב המים המינרליים שמוכרים לנו, כלומר, גם את המים וגם את השקרים מוכרים. אני מניח ששקרים דומים לזה יש גם בעניין החינוך...

פוסט ראשון אחרי הבחירות

noreply@blogger.com (מיכה) — Mon, 16 Feb 2009 10:14:00 +0000

בימים האחרונים קיבלתי הרבה מיילים מפעילים של תי"מ, שמספרים על התחושות שלהם בעקבות הבחירות. אז גם אני רוצה.

אני לא מצטער שהצבעתי [ה]. יש בי קצת צער על התוצאה, כי קיוויתי שכן נעבור את אחוז החסימה, אבל איפשהו ידעתי שזה לא ממש ריאלי. מצד שני, אני יודע שעשינו עבודה לא רעה בכלל. בבית זית, מעוז ותיק של תנועת העבודה, קיבלנו 7%. בספירה לא מדוייקת, אני יודע על כ-30 איש שהצביעו [ה] לאחר ששמעו אותי מדבר על זה. אם כל פעיל שלנו היה מביא עשרה מצביעים לקלפי...

מצד שני, ברור לי שיוצא לי לדבר רק עם מצביעים ממעמד סוציואקונומי דומה לשלי: משפחה, חברים, שכנים בבית זית, מטפסים בקיר. זה כנראה נכון גם לפעילים אחרים. המטלה של כולנו לבחירות הבאות היא לפרוץ את המחסום הזה, ולהעמיד כמות של פעילים מכל המעמדות ומכל המגזרים. כך שאלה שנדבר איתם, יגיעו למצביעים פוטנציאליים מכל המעמדות ומכל המגזרים. אנחנו הררי מציגים את עצמנו כמפלא על-מגזרית (או אל-מגזרית).

הכל מקרה, זו נראית לי משימה קשה, ולכן לא אקח אותה על עצמי, אבל אני מקווה מאד שמי שאחראי על הקמפיין העתידי חושב בכיוון הזה, ולא יתחפר באוכלוסיות הבלוגרים והרוחניקים והירוקים.

הנקודה החשובה בכל העניין הוא "קיימות", המונח המעורפל הזה שמשמש גם את התנועה הירוקה וגם את "ירושלים בת קיימא" וגם את מימד. קיימות מבוססת על מספר יסודות, שהחשוב בהם (לפחות לטעמי) הוא תכנון לטווח ארוך. אני חושב שאוכל לסובב כל טענה של קיימות כך שאפשר יהיה להראות שהיא למעשה תכנון לטווח ארוך.

אם לא הסכמתם איתי בעניין הקיימות, אתם מוזמנים להגיב ואני אנסה להגן על הטענה שלי, אבל אני אמשיך כאילו יש הסכמה. אם תי"מ מתרכזת בתכנון לטווח ארוך, זה יהיה טפשי לאבד את התנופה, להתאכזב, או לראות את תוצאות הבחירות הללו כהוכחה שאין מקום לתנועה כזו במציאות הישראלית.

אני קורא לכולכם לחשוב חיובי, ולמצוא איזה דבר אחד קטן שאפשר לעשות כדי להגדיל את החשיפה ואת ההצלחה שלנו בבחירות הבאות.

הישורת אחרונה - יום לפני הבחירות

noreply@blogger.com (מיכה) — Mon, 09 Feb 2009 13:42:00 +0000

אחרי שכתבנו, דיברנו, שכנענו, וכל מי שמכיר אותנו כבר שמע על תי"מ זה הזמן להתגייס למאמץ אחרון ולהפגין נוכחות בקלפיות. כל מי שיכול, מוזמן להצטרף ולהשפיע על המצביעים ליד הקלפיות.

יש כבר אלפי מתנדבים ופעילים שרוצים לראות אותנו מצליחים מחר. כל אחד נוסף יעזור. לבשו חולצה ירוקה ועם [ה], דברו עם אנשים, הפגינו נוכחות.

אם אתם יכולים, ומוכנים, שלחו מייל ל- yerukmad@gmail.com, וייצרו איתכם קשר.

והערה אחרונה על אחוז החסימה, באמת אחרונה

noreply@blogger.com (מיכה) — Fri, 06 Feb 2009 08:40:00 +0000

במקום ש"מי יעבור את אחוז החסימה" יקבע מה נצביע, עדיף שנצביע, וכך נקבע מי יעבור את אחוז החסימה.

כמה סוגי הצבעה יש?

noreply@blogger.com (מיכה) — Wed, 04 Feb 2009 11:11:00 +0000

יש כמה סוגי הצבעה:

1. הצבעת מחאה (שבה כמה רמות): לא מצביעים בכלל, שמים פתק לבן, או מצביעים למשהו קיקיוני כמו גימלאים, עלה ירוק, מפלגת זכויות הגבר או מפלגת נהגי המוניות.

2. הצבעת "איזה פחד": בה בוחרים איזה ליברמן או ביבי עם הבטחות לפתרון בזק לכל הבעיות הקיומיות. הצבעה כזו מונעת מהפחדות של פוליטיקאים ש"תיכף לא נהיה כאן".

3. הצבעת "הרע במיעוטו": באה מתוך הרציונל ש"כולם חרא, אז נצביע למי שהוא הכי פחות חרא".

4. יש גם הצבעה מסורתית: "תמיד הצבעתי/כולם אצלנו מצביעים למפא"י/ליכוד/ש"ס.

והכי נדיר הוא הסוג החמישי:

5. הצבעה חיובית: אני מצביע למישהו ראוי, שפוי, אמין, עם רקורד של עשיה. אני מצביע למישהו שאני רוצה שייצג אותי בבית הנבחרים.

אף פעם לא היה כזה, תמיד היתה רק קומבינציה ליניארית של האחרים. הפעם, אני כלכך שמח שיש את האופציה הזו, שאין לי בכלל ספק למי אני הולך להצביע.

ושושי, אני מקווה שהיא תסלח לי על הפמיליאריות מצאה 7 סיבות (חיוביות בלבד) למה להצביע לתי"מ.

ואם לא התכוונת להצביע - שים [ה] בקלפי בשבילי.

ועוד משהו על אחוז החסימה...

noreply@blogger.com (מיכה) — Tue, 03 Feb 2009 18:40:00 +0000

עלה על דעתי אתמול: ממה אני אתבעס יותר? אם אצביע לתנועה הירוקה - מימד ולא נעבור את אחוז

החסימה, או אם אצביע למפלגה אחרת (לא משנה איזו) ותי"מ כן תעבור, אבל בלעדי?

והיום אמרתי את זה לכמה אנשים, והם אמרו: "ואללה".

יש לכם חברים או קרובים בחו"ל? זה מיועד לכם (ולהם)

noreply@blogger.com (מיכה) — Mon, 02 Feb 2009 06:57:00 +0000

כולנו חושבים, שכל אלה שנמצאים בחו"ל, ולא מתכוונים להגיע ביום הבחירות, הם לא קהל היעד של הפוסטים האלה, או המידע על תי"מ. אני אומר אחרת! אם הם מתכוונים לחזור מתישהו לארץ, ואפילו אם לא, זה צריך לעניין אותם.

ההמשך כתוב בגוף שני במקום שלישי, כדי שתוכלו פשוט להעתיק ולהדביק להודעת דוא"ל:

אתם בוודאי חושבים שכל זה לא נוגע אליכם, כי לא תהיו כאן כדי להצביע ממילא, אבל זה כן נוגע אליכם,

אם אתם מתכוונים לחזור הנה ביום מן הימים, אם הייתם רוצים שיהיה לכם ולילדיכם מקום טוב יותר לשוב אליו, אם אינכם מתכוונים לגור בישראל אבל יש לכם משפחה וחברים שגרים כאן (כמוני למשל...)

אם התשובה על אחד מאלה היא "כן", יש כמה דברים אחרים שאפשר לעשות, שהם אפילו קלים וזולים יותר מלקנות כרטיס טיסה ולבוא להצביע (שזה הכי טוב, אם אתם יכולים):

אילו דברים, אתם שואלים? הנה, הכנתי לכם אלגוריתם פשוט:

1/ שלחו את המיילים האלה לכל מי שאתם מכירים, גם לכאלה שלא יוכלו להצביע אבל הם בקשר עם מכרים וקרובים בארץ שכן יוכלו;

2/ הצטרפו לקבוצה של תי"מ בפייסבוק, ווודאו שכל מי שמקושר אליכם יודע על כך;

3/ מצאו חבר בישראל שלא התכוון להצביע ובקשו ממנו להצביע במקומכם, כי אתם לא יכולים לבוא...;

4/ חזרו על 3/; (אני יודע שזו לולאה אינסופית, אבל המחשבים היום כלכך מהירים שהם עושים לולאה אינסופית בכמה דקות...)

והנה הנוסח באנגלית

hi,

I know you probably think all this elections stuff is not meant for you, because you're not gonna be here to vote, but it is,

If you realize you're gonna come back some day, if you would want to have a better place to come back to, if you're not coming back but want to make it better for you're family and friends (like me...),

Then, there are other things you can do, that's far easier (and cheaper) than coming over to vote (which is great if you can),

What things, you ask? well, I've developed a simple algorithm:

1/ Forward those mails to everyone you know, even those who cannot vote but are in touch with people who can;

2/ Join the tym group in facebook and make sure all your friends know it;

3/ Find a friend in Israel that you know isn't gonna vote, and ask him to vote for you...;

4/ Goto 3/; (I know this is an infinite loop, but today's computers are so fast, they can do infinite loops in under 4 minutes)

יאללה, לעבודה, יש רק עוד כמה ימים

ועוד שני קישורים:

noreply@blogger.com (מיכה) — Sun, 01 Feb 2009 21:13:00 +0000

הראשון, של טקסט מרגש, מהבטן, של צור שיזף (מי לקח לי את "נמר בהרים" ולא החזיר?), שמסביר למה הוא ישים "ה" בקלפי.

השני, של נמרוד אבישר, שאל הבלוג שלו כבר קישרתי. הנה, "ולכן אני שם [ה] בקלפי".

תהנו, תפיצו.

אחוזי חסימה וכמה טענות על סקרי בחירות

noreply@blogger.com (מיכה) — Sun, 01 Feb 2009 20:18:00 +0000

אני הייתי קצת מיואש מזה שבגלל המלחמה יש בערך שבועיים לנהל קמפיין. אבל זה מה שיש...

קודם כל, שוב על אחוז החסימה. הרבה אנשים מוטרדים מאד מעניין אחוז החסימה. כבר כתבתי על זה כאן. אני באמת לא מבין איך מישהו יכול לשקול אפילו להצביע לעבודה אחרי כל ההבטחות המופרות שלהם, פעם אחרי פעם. לטעמי, להצביע לאחת המפלגות הגדולות זה הרבה יותר לזרוק את הקול שלי לפח. אני מעדיף להסתכן בכך ולשפר את הסיכוי שהתנועה הירוקה - מימד תעבור את אחוז החסימה.

זאת ועוד, הקול של כל אחד מאיתנו לא יחסר במפלגה גדולה. בכל מקרה יהיו להם מספיק מצביעים שלא מסוגלים לסטות ממה שהם רגילים. אנחנו צריכים כל קול.

עוד אנשים כתבו, כמעט מילה במילה, את מה שאני ניסחתי במילים שלי. לא מאמינים? הנה.

אורי אמיתי כתב כאן, משהו כתגובה למישהו שטען שהוא "זורק את הקול שלו לפח".

ומשהו שאהבתי , הנה כאן, היה תשובה לכל מצביעי העבודה וקדימה, ש"אבל מה יהיה אם הם יעברו את אחוז החסימה? זרקת את הקול שלך לפח!". אין טעם, הוא אומר, להכניס את הנציג שלכם לכנסת ולהרגיש טוב, רק כדי ש-5 דקות אחרי זה הוא יצחק לכם בפנים.

וקישור אחרון, קצת על אחוז החסימה ועוד כמה רעיונות קשורים, בבלוג של נמרוד אבישר.

אבל אני חושב שהטיעון שלי היה הכי טוב, הרי הם יעשו בדיוק את אותו הדבר. זו המציאות שמכתיבה להם את ההתנהלות. הם ימשיכו לכסח את הפלסטינים, להעביר תקציבים לש"ס ולחרדים, להפריט כאילו אין מחר ולקצץ בתקציבי משרד החינוך והמשרד לאיכות הסביבה. גם אם אתם בעד כל אחד מאלה, וגם אם נגד, זה לא משנה לאיזו מפלגה גדולה תצביעו.

לעניין הסקרים (1): הסוקרים לא שואלים בכלל על התנועה הירוקה - מימד. תי"מ אינם אופציה עבור הסקרים, אז ברור שאנחנו לא מופיעים בסקרים. זה לא אומר בכלל שהתנועה לא תעבור את אחוז החסימה.

לעניין הסקרים (2): השגיאה בסקרים גדולה מאחוז החסימה. מכאן שגם מפלגה שמקבלת בסקרים מספר קולות קטן מאחוז החסימה, עשויה לעבור אותו (ולהיפך).

לעניין הסקרים (3): יש לציבור הישראלי נטיה ברורה לשקר לסוקרים ולתת תשובות לא אמיתיות בכוונה. כבר רבים טענו את זה לפני, הנה דוגמה מהבלוג המצויין של יוסי לוי, נסיכת המדעים. והנה אותם אלה שמתגאים בכך, בקהילה של תפוז.

לעניין הסקרים(4), זה קצת יותר טכני: אין שום ציון בסקרים של שיעור המסרבים להשתתף בסקר, מהי המובהקות הסטטיסטית וכו'. הנקודה היא שסוקרים טוענים שסקרים הם כלי חיזוי טוב, והראיה, הם בדרך כלל מצליחים לחזות את התוצאה. זה נכון ולא נכון. הם מצליחים לחזות את התוצאה שהיא, למשל, שיש שלוש מפלגות גדולות ועוד כמה קטנות. אם יש שני מתמודדים הם יכולים לחזות את המנצח, אבל לא בכמה אחוזי הפרש הוא ינצח. הם מצליחים לחזות באופן מובהק יותר טוב מסתם ניחוש, אבל לא אומרים בכמה החיזוי שלהם יותר טוב, רק שהוא יותר טוב. הנה מאמר שלם על הנושא הזה.

ואני לא לבד, יש עוד כאלה שחושבים שהסקרים לא רציניים.

לא ממש פוסט, אוסף קישורים.

noreply@blogger.com (מיכה) — Sat, 31 Jan 2009 19:24:00 +0000

היום כולם אצלנו חולים, ואין לי כוח לכתוב, אז אני מצרף כמה קישורים:

קודם כל ריאיון בחירות עם מיכאל מלכיאור, באתר עבודה שחורה

שנית, הערוץ של התנועה הירוקה - מימד, ב-YouTube

שלישית, ארי שביט טוען שההתנועה הירוקה - מימד תפתיע את כולנו

ועוד אחד, פוסט בבלוג של שושי פולטין. התגובה הראשונה, של שחר אילן, כתב "הארץ", ובה הוא טוען ש"אם התנועה הירוקה תפתיע, זו לא תהיה הפתעה"

ואחרון, הירוקה בתנועה, בלוג הפעילים של התנועה הירוקה - מימד

תיהנו, ותפיצו לכל מי שאתם מכירים. זה הכוח שיש לכם לשנות.

והיום - תעמולת בחירות א-לה מיכה (2)

noreply@blogger.com (מיכה) — Thu, 29 Jan 2009 14:15:00 +0000

בימים האחרונים היו לי כמה דיונים על אחוז החסימה. זו הבעיה שמטרידה את מרבית האנשים ששוקלים להצביע למפלגות קטנות. כלומר - אם כדאי להצביע לה, כי אם היא לא תעבור את אחוז החסימה, אז הקולות לא ייחשבו בכלל.

לזה יש לי שתי תשובות:

הראשונה היא שאני משוכנע לחלוטין, אבל לחלוטין, שאם כל מי שחושש מזה שהמפלגה לא תעבור את אחוז החסימה היה מצביע למפלגה הזו, היא היתה עוברת את אחוז החסימה.

השניה, והיא אישית שלי, שאני מעדיף שהקול שלי יילך לפח ולא שיילך לאחת מן המפלגות הגדולות, שאין לי איתן ולא כלום. אמנם יש בעבודה את שלי יחימוביץ' שעשתה עבודה מעולה בכנסת האחרונה, אבל היה גם את גדעון סער מהליכוד. בכל מקרה, המפלגות הגדולות תהיינה גדולות בכל מקרה, ואצלן לא תהיה עדיפות גבוהה לנושאים שחשובים לי. יוצא שלתת את הקולות שלנו להן, או לזרוק לפח - זה אותו דבר.

ובנוסף,

אני כבר החלטתי שאני מצביע ל,תנועה הירוקה - מימד. אבל הטיעונים שלי נכונים לכל מפלגה קטנה אחרת. אני דוחק בכולם להפיץ את הקישור לפוסט הזה לכל מי שברשימת המכותבים שלכם, ואפילו לבקש מהם להפיץ אותו הלאה.

פוסטים קודמים שלי בנושאים קרובים יש כאן, כאן וכאן.

והיום - תעמולת בחירות א-לה מיכה

noreply@blogger.com (מיכה) — Thu, 29 Jan 2009 13:53:00 +0000

לפני הרבה שנים הייתי בכנס של המכון לרציונליות שהתקיים בנואייבע. היה שם איזה דוקטור למשהו, לא זוכר את שמו או למה הוא היה דוקטור (או אם הוא היה דוקטור בכלל), אבל אני כן זוכר משהו שהוא אמר. הוא אמר שהוא לא מצביע בבחירות. לא בגלל שאין לו למי להצביע, או שהוא שונא פוליטיקאים, או שהוא לא מאמין להם בכל מקרה.

לא. הוא אמר שהוא לא מתעניין בזה ולא מוכן להשקיע את הזמן לבחון את הנושא, ועוד פחות מזה הוא מעוניין להצביע הצבעה לא מושכלת.

מייד קיבלתי את דעתו, והכרזתי גם אני שאני לא מצביע, אבל יצא שכן הצבעתי. כל פעם, הייתי מציע את הקול שלי לחבר שהיה בחו"ל באותו זמן, וידע למי הוא רוצה להצביע, פשוט הוא לא היה יכול כי לא היה בארץ.

כמה שנים אחר כך דיברתי עם אנדריאה, אבא של נורית, והוא אמר שלא יכול להיות ש"כולם גרועים באותה מידה". אם נגדיל את הדיוק של המדידה בכל במידה מספיקה, נגלה שיש הבדל. אז בטוח שאפשר להחליט למי להצביע.

הבעיה, כמובן, היא לשקלל את התחומים השונים. אם כולם שקרנים, אז קל (יחסית) למצוא את זה שהכי פחות שקרן. אבל מה עושים במקרה שהאחד שקרן, אבל ביצועיסט, השני אמין וישר, אבל אידיוט, השלישי אומר דברי טעם בכל התחומים, אבל לא מסוגל לשנות כלום. אז למי מצביעים?

היום אני חושב אחרת. את דעתי המנומקת כבר כתבתי מזמן, כאן, וגם לאחרונה כאן. אני אחזור רק על עיקרי הדברים. הרי המפלגות הגדולות: ליכוד עבודה וקדימה יעשו בדיוק את אותו הדבר, כלומר:

במישור המדיני:

ימשיכו לבנות בהתנחלויות ולדבר על פינויין

ימשיכו להילחם בפלשתינאים ולהצהיר שפנינו לשלום

במישור הכלכלי:

ימשיכו להפריט ולהגדיל את רווחי בעלי ההון "לטובת הציבור"

ימשיכו להקטין את המיסים לבעלי ההכנסות הגבוהות ולטעון ש"ככה יהיה להם אינטרס לתת גם לעניים"

בשאר המישורים:

ימשיכו להבטיח (אבל לא לקיים) לשפר את החינוך

ימשיכו להבטיח (אבל לא לקיים) לשפר את התחבורה הציבורית

יתחייבו להשקיע במערכות הבריאות והרווחה, ויפרקו אותן עוד יותר

ידברו על המחוייבות שלהם לאיכות הסביבה, ולא יאכפו את החוקים שאמורים לשפר אותה

המצע של המפלגות הגדולות הוא שיקרי ממילא. הדבר היחיד שאמיתי בו הוא שהן שמות את הבטחון לפני כל נושא אחר, ואחריו את הכלכלה. שניהם נושאים חשובים, אני מודה, אבל מכיוון שלא יהיה שום הבדל בין המפלגות הללו בכל מקרה, אין מה לבסס את שיקולי ההצבעה על מה שהן אומרות.

יתרה מזו, העיסוק בנושאים אלו מהווה תירוץ מצויין לקצץ בתקציבי החינוך, הבריאות, הרווחה והסביבה למשל.

לכן, המסקנה הרציונלית היא שאדם בר דעת צריך לתת את קולו למפלגה אחרת משלוש אלה, מפלגה ששמה נושא אחר לפני הנושאים המדיני והכלכלי, את הנושא שהוא סבור שהכי חשוב לטפל בו. גם זה שמאמין שהנושא המדיני (או הכלכלי) חשובים יותר, מכיוון שלא יהיה ממילא הבדל בנושאים הללו, עליו להצביע לפי נושא אחר.

ואם כבר אנחנו שם, אז כדאי להצביע למפלגה שיש בה אנשים שכבר הוכיחו את עצמם כפעילים בנושא הזה.

אני מצביע לתנועה הירוקה - מימד. (שימו לב איפה ממוקם הנושא המדיני - שמיני)