מפעם לפעם שואלים אותי מה קרה לפרויקט הפאנקפלה ומדוע אי אפשר לקנות את האלבום בשום מקום, ואני משיב, לצערי, שכלום ושככה זה. בוקר אחד, ממש לא מזמן, נמאס לי מהתשובה הלא מספקת הזו, ואני שמח להציג את התוצאה: אלבום הפאנקפלה ברשת, להאזנה ולקניה. הרי לכם:

(קישור ישיר: כאן.)

הפרויקט ידידותי מאד למשתמש ולעולם, ועל כן ויש לו גם עמוד פייסבוק, והוא ישמח אם תסכימו להיות ידידיו הטובים ביותר. הוא מבטיח להתנהג יפה ולא להפריע את מנוחת השכנים.

 

אני פותח את הארון, בו לא נגעתי כבר שנים, ומוציא מתוכו שתי שקיות ניילון שחורות. אני מתחמק מענן האבק שבא בעקבותיהן ונושא אותן בזהירות אל הספה. בתוך השקית הראשונה יש חפץ מלבני בצבע קרם, בגודל של שני כוננים חיצוניים בנפח שני טרהבייט החתיכה, וכבד פי שתיים מהם. החפץ הזה הוא מתנת הבר-מצווה שלי: כונן דיסקטים למחשב קומודור 64. אני זוכר היטב כמה מידע מכיל דיסקט אחד: מאה ושבעים קילובייט בכל צד. כלומר, אפשר להפוך את הדיסקט ולזכות בעוד מאה ושבעים, וביחד – שלוש מאות וארבעים קיי: פחות ממיליונית מנפח האחסון של הכוננים החיצוניים שהזכרתי, פחות מאחד חלקי מאה אלף ממה שיש בשבב הזכרון של הטלפון הנייד שלי, פחות מהזכרון הדרוש כדי להציג את העמוד שאתם קוראים כרגע, כולל התמונות והפרסומות, אבל מספיק כדי להיות, בשנת 1985, עולם ומלואו.

בשקית השניה יש מחשב. קומודור 64. המחשב הראשון שלי.

אני מביט בו. הוא נראה כמו מקלדת עבה מאד. בצד ימין יש חיבורים לחשמל ולג'ויסטיקים. מאחור יש חיבורי אודיו, וידאו, ועוד כל מיני שקעים משונים שככל הנראה הכרתי היטב פעם. על כל כפתורי האותיות במקלדת יש סמלים גרפיים משונים, אבל חוץ מזה הכל כרגיל – האותיות במקומותיהן המוכרים, כמו גם כפתורי הרווח והמחיקה. אני זוכר שבזמנו הקלדתי עליו במהירות אדירה. היום אני כבר רגיל למקלדות קטנות בהרבה. שלא לדבר על האבק שהצטבר שם מאז הפעם האחרונה שפירקתי את המחשב כדי לנקות אותו, בסביבות 1990. זה הולך להיות מסורבל.

בזמן בו יצא הקומודור 64 לשוק, הוא היה הטוב ביותר ללא עוררין. היה לו את הזכרון הגדול ביותר – שישים וארבעה קיי, לעומת ארבעים ושמונה ומטה במחשבים האחרים של התקופה, הגרפיקה הטובה ביותר – 320 על 200 פיקסלים עם 16 צבעים, ומעבד צליל טוב עד כדי כך שכיום קיימת חברה שרוכשת מחשבים ישנים כאלה כדי לבנות מהם סינטיסייזרים. הקומודור 64 היה ועודנו דגם המחשב האישי הנמכר ביותר בהיסטוריה – יותר מכל דגמי המחשבים האישיים שנמכרו אז ונשכחו בינתיים, יותר מכל המחשבים הראשונים של אפל, והרבה יותר מאותה מכונה משונה וחסרת תועלת של IBM שלצאצאיה אנו קוראים עד היום PC.

בגיל 12, כשקיבלתי לידי את המחשב, לא ידעתי דבר על כל זה. ידעתי רק שלראשונה בחיי יש לי מחשב משלי. כעת, כשאני מניח את המחשב על השולחן ליד כונן הדיסקטים, אני שואל את עצמי: מה אפשר לעשות איתו עכשיו? אין לו חיבור לאינטרנט, לא נותרו לי תוכנות שמתאימות לו, את שפת הבייסיק שלו אני כבר לא זוכר, מה נשאר? ואז אני משפיל את מבטי, ובתוך כונן הדיסקטים אני מגלה אוצר: דיסקט. דיסקט שעליו, בכתב ידי הילדותי, רשומים שמות של כל מיני תוכניות מחשב שכתבתי. הידע שלי בשפה האנגלית היה מצער מאד בזמן ההוא, מסתבר, אבל עדיין קל מאד להבין מה פירוש המלה "SNAIK".

אני מביא טלויזיית LCD של סמסונג מחדר אחר בבית, מניח אותה ליד המחשב והכונן. היא לא נראית קשורה אליהם – טכנולוגיית שנות האלפיים ליד טכנולוגיית שנות השמונים. אבל הקומודור 64, כמו רוב מחשבי התקופה, נועד לחיבור לטלויזיה דרך שקע האנטנה. אני זוכר שעות רבות של חיפוש התחנה בטלויזיה הישנה של ההורים שלי. מצד שני, יש לו גם יציאת וידאו קומפוזיט – כמו זו של מכשירי הוידאו הישנים – ובאמצעותה אני מחבר אותו לטלויזיה תוך שניה, בלי חיפושים ובלי שטויות. אני לוחץ על כפתור ההפעלה. נורית אדומה נדלקת על גבי המחשב, הטלויזיה משמיעה רעש סטאטי מוזר, ואני אומר לעצמי, זהו, הוא כבר מחוסל, אני מקווה שלא שרפתי את- ואז מופיע מסך הפתיחה הכחול המוכר, שמולו ביליתי כל כך הרבה שעות של ילדותי. במשך די הרבה זמן לאחר מכן אני מביט בו ושותק.

המילה האחרונה במסך הפתיחה היא זו המופיעה לאחר השלמת כל פעולה במחשב הזה: "מוכן". בגיל 12 קיבלתי את המילה הזו כמובנת מאליה. סביר להניח שהמהנדסים שתכננו את המחשב התכוונו לה במובן הפשוט ביותר: המחשב מוכן לביצוע פעולה נוספת. אבל היום, כשאני מביט בה, אני רואה תפיסה שלמה של פשטות ומורכבות שנעו בכיוונים מנוגדים במשך הזמן שחלף מאז. במחשבים הישנים, הפעולות שהמשתמש היה צריך לבצע נטו להיות מורכבות, או לפחות ארוכות, ואילו תגובות המחשב היו קצרות ולקוניות. היום המשתמש מבצע פעולות פשוטות, ואילו תגובות המחשב מופרעות במורכבותן, או לפחות באורכן. המשתמש בן ימינו יכול לפתוח קובץ באמצעות קליק פשוט אחד על כפתור העכבר, והפעולה הזו יכולה לגרום לתהליכים מורכבים מאד – הצגת וידאו, למשל. בקומודור 64 פתיחת קובץ שנמצא על דיסקט דורשת כתיבה של משפט בנוסח LOAD “SNAIK”, 8 – המספר 8 מציין שמדובר בדיסקט ולא בקלטת, שמספרה 1, ואל תשאלו אותי למה ניתנו המספרים האלה כי אין לי מושג – וגם לאחר שהפעולה התבצעה בהצלחה לא קורה דבר למעט סמן ה"מוכן" המוכר, וכדי להריץ את התוכנית שהועלתה צריך לכתוב RUN. הצגת רשימת הקבצים שעל הדיסקט מעט קצרה יותר: LOAD “$”,8 – אם כי לאחר מכן צריך לכתוב LIST. העובדה שמקש האות A סובל ממגע רופף הופכת את כל העניין לספורט אתגרי.

בזמנו קיבלתי ספר הדרכה עם המחשב, ובמשך כמה שנים הוא היה המקור היחיד ללימודי האנגלית שלי. אבל הוא אבד בזמן זה או אחר, ולכן אין לי ברירה אלא לגלות את רוב מה שנאמר בפסקה הקודמת באמצעות חיפוש זריז בגוגל. לאחר מכן אני מבלה זמן מה בנסיון ליישם את הכתוב, ללא הצלחה. המחשב שב וטוען שכונן הדיסקטים לא קיים. אני מכבה ומדליק את הכונן, ואז את המחשב. לשוא. לאחר כמה דקות אני מתחיל, ביאושי כי רב, לשחק עם כבל החיבור בין הכונן למחשב. מיד נשמע קול גרגור מכיוון הכונן, והעניינים מתחילים לזוז.

אני זוכר שהיו לקומודור 64 משחקים מדהימים, שניצלו את אפשרויות הגרפיקה והמוסיקה עד תומן. לא היה בסביבה שום מחשב, בשנים הראשונות, שהיה מסוגל להתחרות בזה – בייחוד לא בסאונד. אבל הדיסקט היחיד שיש לי לא מכיל דבר מכל אלה, אלא רק תוכניות שכתבתי אני, בשפת הבייסיק הבסיסית מאד של המכונה. כל השמות נראים לי מוכרים, אבל עברה יותר מרבע מאה מאז שנגעתי בדיסקט הזה בפעם האחרונה, ואין לי מושג מה אני עומד לראות. אני מעלה תוכנית בשם "WALL‪-BALL" ומריץ אותה. מסך הפתיחה שלה מציג את שמה, באותיות גדולות המורכבות מריבועים עבים. כדור קטן נע בין הריבועים ואוכל אותם. מתוך היכרות עם עצמי הצעיר, אני חובט באיזה מקש באקראי. התצוגה מתחלפת, ועל המסך נראית הגרסה שלי למשחק הידוע במקומות אחרים בשם BreakIt, בו השחקן שולט במחבט החובט בכדור על מנת לשבור קיר לבנים. אני עדיין טוען שהשם שאני נתתי למשחק טוב יותר מזה המקורי. מרוב התרגשות למראה חתיכת התוכנה הזו בפעולה אני שוכח לשחק ומיד נפסל. קול צפירה עולה ויורדת מבשר זאת במלוא העוצמה, לי וגם לשכנים. הכדור מתחיל לנוע שוב ואני לוחץ על כל מיני מקשים בנסיון לברר מי מהם פועל, כיוון שעצמי בן ה-13 לא העלה בדעתו להותיר אחריו הוראות הפעלה. שום דבר לא עובד, אבל אי אפשר לדעת האם זה בגלל שאני לא מנסה את המקשים הנכונים או שהמקלדת סתם לא עובדת. אחרי עוד שני כדורים מוחמצים המשחק עוצר. עולה בדעתי שאולי אוכל לברר מהם המקשים הנכונים אם אעיין בקוד המקור שכתבתי, בשפת בייסיק, אי אז ב-1985. אני כותב
LIST.

איזה בלגן. הקוד הזה נראה כמו החדר שלי ב-1985. כלומר, אמנם אין בו פוסטרים של מטוסים וחלקי אלקטרוניקה פזורים, אבל, בדיוק כמו החדר ההוא, ניכר בו שכל דבר שעלה בדעתי נכנס פנימה, למקרה שיתחשק לי להשתמש בו. ואני מבחין בתוך הקוד הזה בעוד דבר, בתכונה אחת שלי שנותרה איתי עד היום: כשאני רוצה שמשהו יעבוד, אני מכה בו בפטיש עד שהוא עובד. מדובר בפטיש מטאפורי, כמובן, ובהערת אגב, לעולם אל תתנו לי לשפץ לכם את הבית. האופי התכנותי העברייני הזה, המפתח לדמעותיהם של אינספור מתכנתים עמיתים, ראשי צוותים, מנהלים זוטרים ומנכ"לי סטרטאפים לשעבר ובהווה, נמצא בתוך הקוד. מה שאני לא מצליח למצוא בתוך הקוד, לעומת זאת, הוא זהות המקשים שבאמצעותם אפשר לשחק. אבל זה לא יכול להסתיים כך – אני לא מוכן להפסיד במשחק לעצמי בן ה-13. יש גבול. לכן אני מריץ את המשחק שוב, והפעם עובר מקש מקש על כל המקלדת כולה. בסיבוב השני מסתבר שמקש L מניע את המחבט ימינה, וזה סמל יפה לחלקים נבחרים מחיי.

מרגע שהתגלו המקשים, קל מאד לנצח במשחק, דבר שמעיד על תכונה נוספת שלי: אני לא אוהב להתאמץ. זו גם הסיבה לכך שתכנות מחשבים מצא חן בעיני מרגע שהבנתי במה מדובר: זה עיסוק לא מסובך במיוחד, ואם קלקלת משהו, בדרך כלל קל מאד למחוק הכל ולהתחיל מחדש. על כל פנים, כך זה כל עוד התוכנה שלך לא שולטת במטוס סילון או בציוד רפואי באמצע ניתוח לב פתוח, ואכן, כל חיי הקפדתי להתרחק מעניינים כאלה ולעסוק בשטויות, שבהן הפרנסה נאה והשינה בלילה קלה, והנה אני עכשיו מנצח בקלות ומסיים לשבור קיר לבנים על מחשב בן כמעט שלושים.

המשחק הבא שאני מעלה באוב הוא "SNAIK". אותו אני דוקא זוכר היטב. כתבתי אותו בפעם הראשונה עוד לפני שהיה לי כונן דיסקטים, כשהטייפ, שהיה דרך השמירה היחידה אז, התקלקל באמצע חופשת הפסח, ואחי הצעיר דרש בתוקף לשחק במחשב. כתבתי את המשחק והזהרתי את אחי שלא יכבה את המחשב, כי אחרת. בערב הגיעה אמא וכיבתה את המחשב. בבוקר למחרת המשיך האח בדרישתו ושוב כתבתי ובערב אבא כיבה את המחשב וחוזר חלילה ובסופו של דבר כתבתי את המשחק המטופש מספר מטופש עוד יותר של פעמים והסיוט נגמר רק כשהחזירו לי את הטייפ. והנה המשחק כאן, שמור על גבי דיסקט, ובו נחש העשוי ריבועים ריבועים אוכל פירות, מתנגש בקיר בקול רעש מחריד מתוך הסינטיסייזר של הקומודור ומסיים את חייו בקול תרועה ואנגלית עילגת. מסתבר שגם כל כך הרבה שנים לאחר מעשה אין לי סבלנות למשחק ההוא, ובפעם הבאה שאני אומר לא לכבות את המחשב, אח שלי, אל תכבה אותו.

המשחק האחרון, התואם מבחינה סגנונית ולשונית לאחיו, קרוי "SNALES". מסתבר שזהו מירוץ חלזונות בו אתה, השחקן, מהמר בכסף על זהות הזוכה, ואשר בו, כך אני מגלה ללא הפתעה מיוחדת, גם כשאתה מפסיד אתה מרוויח. כך מסתבר לכולנו שאני הייתי הראשון לחזות את המשבר הכלכלי ואת קריסת הבועה, גם אם לא ידעתי זאת בזמנו. המירוץ הזה, למרות או בגלל היותו משחק מטופש להפליא, הוא ממכר למדי. עשרת החלזונות, כל אחד מהם תו כרוכית בודד, אצים רצים להם על המסך, והכסף מצטבר בחשבוני, מאות ואלפי דולרים – אפילו כילד הייתי חסיד גדול של מטבע זר – ואני לא מצליח לנחש נכונה אפילו חילזון מסכן אחד. בשלב מסוים עולה בי חשד שאולי כיוונתי את המשחק כך שרק מי שיודע קוד סודי מסוים ינצח, אבל אני לא מסוגל לעצור ולבדוק את קוד המקור כיוון שאני חושש שכל זכיותי המופלאות ירדו לטמיון.

הטלפון מצלצל. אני קם לקראתו, דורך על כבל החשמל הפרוש באמצע הסלון. הכונן כבה. המחשב כבה. אני מביט בו, וחושב על זכיותי האבודות ותוכנותי האבודות וחיי שאינם אבודים כלל. אני עונה לטלפון, שמסוגל להריץ מאה סימולציות של קומודור 64 במקביל, ושלא יעשה כן לעולם כי זה לא אותו הדבר. אני אומר, "חזרתי".

#

פורסם לראשונה, בגרסה מקוצרת מעט, ב-Ynet.

 

פרק קצרצר ‎מתוך פרויקט שלמה שלי, וליתר דיוק מכונת הזמן של המלך שלמה, המתקדם בעצלתיים:

זֶכֶר זֶכֶר לַך
‎

כאן תבוא סצנה אחת, פנים, יום, ארמון המלך; שלמה – מלך ישראל צעיר ומצליח אך פוחז למדי – שוכב במיטה מפוארת לצד מקדה – מלכת שבא המבוגרת והמנוסה ממנו. הוא מחבק אותה ומפיל תחינתו לפניה שלא תעזוב. היא מלטפת את לחיו ומסבירה לו ברוך שהדבר אינו אפשרי. שלמה, בפעם הראשונה מזה שנים רבות, ולמרבה הפלא לא האחרונה, מתיר לאדם אחר לראותו בוכה. עוד נתראה, אומרת מלכת שבא, ויום אחד הצדק יהיה עמה. אך דוקא סצנת הפרידה הזו שמורה בזכרוני, ואילו פרידתנו האמיתית,

קאט.

*

קטע אחר מתוך הפרויקט ניתן למצוא כאן.