מכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות, אוניברסיטת תל אביב

החוג למדע המדינה, האוניבסיטה העברית בירושלים

מרכז מינרבה למדעי הרוח, אוניברסיטת תל אביב

מזמינים את הציבור לכנס בנושא

פוליטיקה של הערכה אקדמית

מושב ראשון

 יו"ר – פרופסור מיכאל שלו, החוג למדע המדינה, האוניברסיטה העברית בירושלים

פרופסור דני פילק, ראש המחלקה לפוליטיקה וממשל, אוניברסיטת בן גוריון: ידע לגיטימי וידע שאינו לגיטימי

פרופסור אבנר דה שליט, דיקן הפקולטה למדעי החברה, האוניברסיטה העברית בירושלים: הערכת מחלקות: מקרה קלאסי של פער בין תאוריה לפרקסיס

פרופסור חגית מסר ירון, נשיאת האוניברסיטה הפתוחה: אובייקטיביות ומגדר במדעים המדויקים

פרופסור נחום פינגר, סגן יושב ראש המועצה להשכלה גבוהה; המחלקה להנדסת תעשיה וניהול, אוניברסיטת בן גוריון: הערכת איכות: התהליך המל"גי

מושב שני

יו"ר – פרופסור עדי אופיר, מכון כהן ומרכז מינרבה למדעי הרוח, אוניברסיטת תל–אביב

פרופסור ניב גורדון, המחלקה לפוליטיקה וממשל, אוניברסיטת בן גוריון: התנועה המקארתיסטית בישראל

 פרופסור גבריאל שפר, החוג למדע המדינה, האוניברסיטה העברית בירושלים: הפוליטיזציה בהערכה האקדמית

 ד"ר איריס אגמון, החוג ללימודי המזרח התיכון, אוניברסיטת בן גוריון: ספירה לאין קץ, מדידה לאין שחר

 פרופסור יוסף שוורץ, ראש מכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות, אוניברסיטת תל אביב: דיסציפלינה, חופש ומדידה: מדעי הרוח והחברה

פרופסור אהרון שי, רקטור, אוניברסיטת תל אביב: הערכה עצמית – את מי היא משרתת?

הכנס יתקיים ביום ראשון, 22.1.12 בין השעות 20-16, באוניברסיטת תל אביב בנין גילמן, אולם 223

הכניסה חופשית

פרופ' אילן גור-זאב, מרצה וחוקר בפילוסופיה של החינוך מאוניברסיטת חיפה, הלך לעולמו ביום חמישי, 5 בינואר 2012. מותו מסרטן, שהתגלה בגופו רק כשבועיים קודם לכן, הכה בתדהמה את משפחתו, חבריו, עמיתיו, ותלמידיו, מהם הוא נפרד יום קודם לכן באוניברסיטת חיפה בהרצאה שבה קרא להם להמשיך להאבק על 'אפשרותה של אוניברסיטה הומניסטית בעולם שהופך לפוסט ואנטי-הומניסטי'.

אילן גור-זאב היה חבר ב"פורום להגנת ההשכלה הציבורית" מאז הוקם. בזמן שביתת הסגל הבכיר, בין אוקטובר 2007 לינואר 2008, שביתה שבמהלכה הוקם הפורום, הוא פרסם בבלוג של הפורום את הקריאה למרד בהנהגה האקדמית. לאחר מכן, העלינו לבלוג את ההצעה שכתב באוניברסיטת חיפה לאמנה בין הקהילה האקדמית לנשיא האוניברסיטה.

בסיום השביתה התקיים כנס ייסוד הפורום באוניברסיטת ת"א. אילן גור-זאב נשא בכנס זה הרצאה על השלכות מדיניות ההפרטה על האקדמיה הישראלית.

אילן חלק עם חברי הפורום את עמדותיו ותובנותיו, אותן פרסם במאמרים על תיעוש האקדמיה, על השאלה האם אנו עומדים בפני קץ האקדמיה, ואם ניתן וראוי להציל את האקדמיה, וכן במאמרים וספרים נוספים רבים פרי עטו. כל אלה היו מקור ידע והשראה לחברי הפורום

חברי "הפורום להגנת ההשכלה הציבורית" אבלים  על מותו בטרם עת של פרופ' אילן גור-זאב ומוקירים את זכרו ואת צוואתו הרוחנית

לפני כשבוע פרסם יוסי לוס את המאמר להלן בבלוג שלו, "מקום גלובלי":

פרופסור רבקה כרמי, נשיאת אוניברסיטת בן גוריון ויושבת ראש ועד ראשי האוניברסיטאות, שלחה לאחרונה בעת שביתת הסגל הזוטר מכתב לציבור הסטודנטים. בין השאר, היא כתבה ש"המכשול העיקרי העומד כיום לפנינו והמונע בשלב זה את סיומו של המו"מ הוא הדרישה של ועד הסגל הזוטר לשינוי דרמטי ובלתי אפשרי באופן ההעסקה של עמיתי ההוראה באופן שחלקם יעברו למסלול המקביל של הסגל האקדמי הבכיר ולאחרים יינתן מסלול עם קביעות ומינויים ארוכי טווח… לא נוכל להעמיד משאבים אלו, אשר נועדו לחזק את אוניברסיטאות המחקר בסגל מוביל במחקר, לטובת מתן קביעות אקדמית ללא חובת עמידה בסטנדרטים אקדמיים, לעמיתי הוראה ומורים מן החוץ.” שביתת הסגל הזוטר הושעתה בינתיים בעקבות פריצת דרך מסוימת, אולם לפי הידוע לי הסוגייה של מתן בטחון תעסוקתי למרצים בעלי תואר דוקטור שמלמדים קורסים כמו המרצים מהסגל הבכיר אך בתנאים גרועים יותר נותרה לא פתורה.

מבחינת כרמי התביעה לקבל את אותם מורים מן החוץ/עמיתי הוראה למסלול עם קביעות או להעניק להם מינויים ארוכי טווח (אין צורך להתרגש יתר על המידה. לא מדובר במינוי לכל החיים אלא רק במינוי ארוך יותר מאשר לסמסטר או שניים) היא שערורייתית, לא תקינה, מערערת את הסטנדרטים האקדמיים שמבטיחים את האיכות הגבוהה ביותר ולכן אולי אף מזנה את האקדמיה ומדרדרת אותה אל עברי פי פחת.

המשך המאמר…

הגורמים המקדמים את הפרטת ההשכלה הגבוהה אוהבים לציין תקדימים בין-לאומיים ליוזמתם, אך הם נוטים שלא לדווח על ההתנגדות הרחבה והמנומקת לרפורמות אלו. להלן דיווח קצר על ההתנגדות באנגליה לתוכנית ממשלתית לרפורמה (נוספת) במערכת ההשכלה הגבוהה.

כמקובל בעידן הנוכחי (של הניאו-ליברליזם שניתן לאפיינו כגרסת "1984" של הליברליזם הקלאסי), התוכנית הממשלתית מתהדרת בכותרת "שמים את הסטודנטים בלב המערכת", אלא שהסטודנטים הם בלב המערכת בדיוק באותו מובן שהלקוחות הם בלב המערכת הבנקאית, והצרכנים הם בלב המערכת הכלכלית.

הביקורת הציבורית על התוכנית הממשלתית מצביעה על כך שהתוכנית הנ"ל

• מתעלמת מן המשמעות החברתית של ההשכלה הגבוהה ומן התועלת שבה לחברה בכללה. בהמשך לסיסמא (הידועה לשמצה של מרגרט ת'אצר) "אין חברה, יש רק יחידים", התוכנית רואה את הסטודנטים כצרכנים מבודדים ומצמצת את יחסיהם למערכת ההשכלה הגבוהה ליחסי מסחר גרידא.
• התוכנית רואה את ההשכלה הגבוהה דרך הפריזמה הצרה של תרומתה הישירה לכלכלה, ומתעלמת מתפקידה החברתי כמעשירה את רוח האדם ומקדמת את החשיבה הביקורתית (בהקשר זה ראוי לציין שהאחריות הממשלתית להשכלה הגבוהה באנגליה נמצאת כיום בידי המשרד לעסקים, חדשנות וכישורים – אין כאן לא חינוך, לא מחקר, ולא הוראה, אלא התייחסות לאקדמיה כאל עוד תעשיה).
• התוכנית אינה מבינה את מהות המערכת ואינה מביאה בחשבון את הקשר המהותי שבין מחקר והוראה. היא מתייחסת לכל אחד מן הצדדים של המוסד האקדמי כאילו הוא קיים בנפרד מן האחרים.
• התוכנית מתעלמת מכך שמוסדות למטרות רווח לא יקדמו את טובת הציבור, משום שאין להם אינטרס כלכלי בכך. היא שוות נפש כלפי האפשרות שמוסדות פרטיים יתעשרו על ידי קניה בזול של נכסי ציבור המוחזקים בידי מוסדות ציבוריים שהיא דנה לפשיטת רגל.
• התוכנית מתיימרת לקדם מוביליות חברתית, אבל למעשה מחבלת בה.
• התוכנית מפקירה מערכת מתפקדת לניסוי רחב-היקף והרפתקני בתיאוריות של שוק תחרותי.

 תוכנית אלטרנטיבית שהוצגה על ידי קבוצת אקדמאים, תחת הכותרת "הגנת החינוך הציבורי", מדגישה את התועלת הצומחת מן ההשכלה הן לפרט והן לחברה בכללותה. התוכנית מצביעה על אופיה האמיתי, הסמוי, של התוכנית הממשלתית אשר מכוונת ל"פתיחת" סקטור ציבורי נוסף להזדמנויות עסקיות של ההון הגדול. הממשלה פועלת כסוכן של ההון הגדול, אשר מתקשה למצוא הזדמנויות עסקיות לרווח בסקטורים יצרניים, ומבקש רווחים על ידי השתלטות על נכסי ציבור אשר נצברו במהלך הדורות. קבוצת האקדמאים הבריטים הפועלת, בדומה לפורום, להגנת החינוך הציבורי, העלתה למרשתת עצומה נגד התכנית הממשלתית, בה היא קוראת לממשלת בריטניה לאמץ את התכנית האלטרנטיבית.

התוכנית האלטרנטיבית מתבססת על תשעה עקרונות יסוד:

• ההשכלה הגבוהה מועילה לחברה בכללה ולא רק ליחידים. הבטחת תועלת זו דורשת מימון ציבורי.
• ההשכלה הגבוהה הציבורית חיונית להבטחת דיון ציבורי חופשי.
• ההשכלה הגבוהה הציבורית תורמת להגברת המוביליות חברתית והורדת רמת האי-שוויון בחברה.
• ההשכלה הגבוהה הציבורית היא חלק מחוזה חברתי בין-דורי אשר בו הדור המבוגר משקיע בקידום הדור הצעיר, שיתמוך בעתיד בקיומו.
• מוסדות ציבוריים המציעים תוכניות לימוד דומות צריכים לזכות למימון ציבורי דומה.
• השכלה אינה סחורה, ואין לראות את הסטודנטים כצרכנים גרידא.
• השכלה אקדמית אינה מתמצה בהכשרה מקצועית.
• האקדמיה היא קהילה אחת אשר מורכבת מדיסציפלינות שונות ופעילויות שונות של הוראה ומחקר.
• לאקדמיה כמוסד יש אופי אוניברסאלי, אך היא גם משרתת את הקהילה המקומית בה היא נמצאת.

——————————-

תרגם ועיבד את הפוסט: פרופ' עודד גולדרייך, מכון וייצמן למדע

המסה הקצרה המופיעה כאן הופנתה במקורה לקהילה האקדמית, ומניחה היכרות טובה עם המערכת האקדמית. בדיעבד, נראה לי שמסה זו יכולה לעניין גם קוראים אחרים. לשם הבהרה, הוספתי כמה הערות בפסקאות המופיעות בסוגריים מרובעים. אני מבקש להדגיש שמסה זו נוגעת רק לאספקט אחד של פרשת דו"ח ועדת ההערכה של המל"ג על המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון (אב"ג), בפרט להיותה של פרשה זאת דוגמא מובהקת וחמורה לבעייתיות שבבסיס ועדות ההערכה הנ"ל. חשוב לציין שהנושא הפוליטי אינו מרכזי בדו"ח עצמו ואינו מהווה בסיס להמלצות החמורות (והבלתי מוצדקות) הכלולות בו, למרות שנראה שהיה לנושא זה תפקיד חשוב מאחורי הקלעים.  אולם, כידוע, הדיון הציבורי בדו"ח נסוב על הנושא הפוליטי (ועל נושאים הכרוכים בו), וזאת בשל ניסיונם של גורמים פוליטיים ימניים לנצל את הדו"ח לשם פגיעה במחלקה הנ"ל, כדי להרתיע ולהשתיק ביקורת יסודית על דרכם הפוליטית. במצב עניינים זה, אינני יכול לעבור לדיון בנושא של הבעייתיות שבבסיס ועדות ההערכה של המל"ג לפני שאומר במפורש שאני מתייצב כנגד המתקפה הימנית על חופש המחשבה והביטוי, ובפרט בנגד המתקפה הימנית על המחלקה לפוליטיקה וממשל באב"ג.

מבוא שהינו גם מעין סיכום

מסה קצרה זאת נכתבת בתגובה לדו"ח הערכת האיכות ביחס למחלקה לפוליטיקה וממשל באב"ג (להלן המחלקה באב"ג), אולם אני מחזיק בדעות העקרוניות המובאות בה כבר הרבה שנים. המקרה של הדו"ח ביחס למחלקה באב"ג מדגים שהבעייתיות העקרונית שבבסיס ועדות ההערכה הנ"ל עלולה להיתרגם לסכנה ממשית. לדעתי, הרעיון שאפשר וצריך לבצע הערכות תקופתיות של מחלקות אקדמיות על ידי גופים שמחוץ למחלקות אלו ולכפות את מסקנותיהן על המחלקות האלו הוא שגוי וביצוע של הערכות כאלו על ידי גופים שמחוץ למוסד עצמו פסול שבעתיים וגם עומד בסתירה לחוק המל"ג (1958).

אני מבקש להדגיש את התיבות "תקופתיות" ו"לכפות" שבמשפט האחרון. אינני חולק על התועלת שבהסתמכות על ועדות מומחים לצורך דיון באפשרות לפתיחת מחלקה חדשה, ובהסתמכות על ועדות כאלו כאשר יש חששות מבוססים לגבי תפקוד לקוי מהותית של מחלקה קיימת. אני מבקש להדגיש שלדעתי תנאים אלו לא מתקיימים במקרה של המחלקה באב"ג, אפילו אם נקבל במלואן את כל הטענות המופיעות בדו"ח הועדה ואפילו אם המחלקה תסרב להתייחס אפילו לטענה אחת. (ארמוז כאן שכמה מן הטענות וההמלצות המרכזיות שבדו"ח הינן שגויות עקרונית וקביעה זאת אינה מחייבת מומחיות בתחום המחלקה, אלא מתחייבת מהעקרונות שאסקור בהמשך.)

כמוכן, אינני מתכחש לתועלת שעשויה לצמוח מהערות והצעות של מומחים חיצוניים, בין אם הם חולקים את אותה השקפת עולם או לא, ואפילו הם רק אורחים לרגע (כמו ועדות ההערכה של המל"ג). אבל יש הבדל עקרוני בין עצות כאלה הנמסרות למחלקה אקדמית כחומר למחשבה (ופעולה אפשרית) לבין כפיית שינויים על המחלקה.

לדעתי, אופן הפעולה של ועדות הערכה של המל"ג וכפיית המלצותיהן (על המחלקות המוערכות) עומדים בסתירה למהות האקדמיה וכן בסתירה לחוק המל"ג (1958). הסכנה בסתירות אלו גדולה במיוחד בעידן הנוכחי אשר מאופיין בהתערבות גסה, בלתי-מושכלת ונגועה בשיקולים זרים של הממשלה בנעשה באקדמיה.

[אני מבקש להבהיר את שלושת הביטויים החריפים המופיעים בסוף הפסקה האחרונה ומתייחסים להתערבות הממשלתית באקדמיה. זאת הינה "גסה" במובן שהיא משתמשת באמצעי כפיה כוחניים (כדוגמת חנק תקציבי), היא "בלתי מושכלת" במובן שאינה מבינה את האופי הבסיסי ועקרונות היסוד של המערכת בה היא מתערבת, והיא "נגועה בשיקולים זרים" כגון קידום אידיאולוגיה ניאו-ליברלית ולאומנית.]

למרות שהאספקט האקדמי של הנושא חשוב יותר בעיני, אפתח באספקט המשפטי. הדיון יהיה עקרוני באופיו, ויתייחס לשני מקרים ספציפיים (בעיקר למקרה של הדו"ח על המחלקה באב"ג) לצורך הדגמה.

1. על אי-חוקיות ועדות המל"ג לאור חוק המל"ג

למרות שאינני משפטן, נראה לי שועדות הערכה תקופתיות מן הסוג שמפעיל המל"ג עומדות בסתירה ברורה לסעיף (15) לחוק המל"ג אשר קובע במפורש כי "מוסד מוכר הוא בן חורין לכלכל עניניו האקדמיים והמינהליים, במסגרת תקציבו, כטוב בעיניו." וכן, "בסעיף זה, 'ענינים אקדמיים ומינהליים' — לרבות קביעת תכנית מחקר והוראה, מינוי רשויות המוסד, מינוי מורים והעלאתם בדרגה, קביעת שיטת הוראה ולימוד, וכל פעולה מדעית, חינוכית או משקית אחרת."

היועצים המשפטיים של המל"ג עשויים לנסות להקיש סמכות לפיקוח על איכות המחלקות מתוך סעיפים המסמיכים את המל"ג להכיר במוסדות ובתארים ולבטל את הכרתו בהם.  אבל היקש דינו להידחות הן משום שהוא מעדיף הוראה משתמעת (כביכול) על הוראה מפורשת, והן משום שהוא מסיק ממקרים קיצוניים על מקרים רגילים. בפרט, פיקוח על תוכניות ושיטות המחקר וההוראה, וכפיית שינויים בהם (כנעשה בדו"ח על המחלקה באב"ג), מרוקנים את סעיף (15) מעיקר תוכנו. אני מבקש להדגיש את אספקט הכפייה: אין דין הערות, התייעצויות, וחילופי דברים חופשיים כדין כפיה ותכתיב.

[סעיף (15) לחוק המל"ג מבהיר שאין דין המל"ג כדין רגולאטור ציבורי אחר, משום (כפי שיוסבר בפרק הבא) שהאקדמיה כמוסד ציבורי היא בעלת אופי השונה מהותית מכל מוסד ציבורי אחר.]

2. על הפסול העקרוני בועדות הערכה תקופתיות למחלקות קיימות

ועדות הערכה מן הסוג שמפעיל המל"ג עומדות בסתירה לעקרונות מרכזיים של מוסד האקדמיה. נושא זה בא לידי ביטוי במושג החופש האקדמי המקצועי. מכיוון שחברנו [הפרופסור למשפטים] חיים גנז כתב מאמר מעולה בנושא הנדון, לא נותר לי אלא להביא את תמצית דבריו (ולהפנות את הקוראים למאמרו "חופש אקדמי" שהתפרסם בשנות השמונים בעיוני משפט וכן בפרק השלישי בספרו מריכארד ואגנר עד זכות השיבה: ניתוח פילוסופי של בעיות ציבור ישראליות, עם עובד, 2006).

הציר המרכזי של המאמר המדובר הינו ההגדרה של האקדמיה כמוסד חברתי שתפקידו קידום הידע וההבנה האנושית, והטענה שיש קשר הדוק בין קידום הידע וההבנה לבין חירות החקירה והלימוד, אשר מצידן מסתמכות על עידוד סקרנות, ביקורתיות וספקנות. יתר על כן, תפקיד האקדמיה כמעוז חירות החקירה מאזן את הצמצום של החירות הזאת במוסדות חברתיים אחרים (לדוגמא בצבא או במערכת החינוך היסודית), בעוד שאיזון כזה מתחייב מתוך אופי החברה הליברלית (אשר בנויה על איזונים בין ערכים מנוגדים כך שאם קיימים מוסדות אשר מתרכזים בערכי הביטחון והיציבות החברתית תוך צמצום ערך החירות, הרי שחייבים להיות מוסדות נגדיים אשר מופקדים על ערך החירות).

[בפסקה הנ"ל מאופיינית האקדמיה כמוסד ציבורי מיוחד. תכליתו של מוסד זה אינה ממוקדת בביצוע משימות מוגדרות היטב, אשר נקבעות מבחוץ לו, אלא במשימה שאינה מוגדרת במפורט: קידום והנחלת הידע האנושי. למשימה זאת (ז"א קידום והנחלת ידע) אין ולא יכולות להיות הוראות הפעלה, ולפיכך אי אפשר לפקח על ביצועה מבחוץ (ז"א אי אפשר לקבוע מבחוץ מה מקדם את הידע ואת הנחלתו).]

עיקר המאמר מוקדש לדיון בחופש האקדמי המקצועי. כאן מובהר שאופי החקירה האקדמית, העוסקת בחזית הידע האנושי, הופכת את העוסקים בה לבעלי סמכא עילאיים (ז"א המוסמכים ביותר) בנושא עיסוקם, כך שהכפפתם לכל סמכות אחרת בנושאי מקצועם הינה בלתי הגיונית בעליל. ז"א, התכלית של המוסד החברתי המכונה "אקדמיה" מחייבת אי-תלות ואי-כפיפות מהותית שלה לסמכויות חיצוניות (שבחברה) וכן אי-כפיפות מקצועית של יחידותיה וחוקריה היחידים לגופים אקדמיים שמנהלים אותה כמוסד. לדוגמא, חוקרים בודדים אינם כפופים מקצועית (ז"א: בקביעת תוכן מחקרם ו/או הרצאותיהם) להנחיות ראשי המחלקות שלהם, מכיוון שלאחרונים אין יתרון מקצועי על הראשונים (אלא, בד"כ, להיפך – כאשר מדובר בתחום ההתמחות של הראשונים), ומכיוון שתכלית הפעילות המקצועית (ז"א המחקר וההוראה) אינה נקבעת מבחוץ אלא מוגדרת כקידום והנחלת הידע המקצועי עצמו. יתר על כן, הצורך המהותי בחקירה חופשית וביקורתית מנוגד לקבלת כל סמכות של אחרים, וחירות החקירה כפופה רק לעקרון הרציונאליות.

[אכן, מומחיות נדרשת גם במוסדות אחרים, אלא שרמת המומחיות הנדרשת מכל חבר אקדמיה (לא רק ממספר קטן של מומחים במוסד) הינה גבוהה יותר לאין שיעור. טענה עובדתית זאת מתייחסת לאופי העיסוק האקדמי ולא לתכונות מולדות של העוסקים בו. בפרט, אינני טוען שחברי האקדמיה הם חכמים יותר מן הממוצע בחברה, אלא שפעילותם השוטפת דורשת מומחיות גבוהה יותר בתחום עיסוקם. על מנת להדגים טענה זאת אשאל, לגבי כל מוסד חברתי נתון (דוגמת: צבא, מערכת המשפט, והאקדמיה בישראל), מה שיעור חברי המוסד אשר רמת התמחותם בתחום פעילותו של חבר אופייני במוסד מתקרבת בכלל לרמת מומחיותו של חבר זה? באקדמיה שיעור זה הינו זניח (נופל בהרבה מאחוז בודד).] 

האמור לעיל אינו פוסל בעקרון ביקורת של מומחים חיצוניים על איכות המחקר וההוראה של אקדמאים בודדים (ובמקרים מסוימים, של קבוצות אקדמיות). כידוע, הערכה של מועמדים לשכירה ולקידום על ידי מומחים חיצוניים היא לחם חוקה של האקדמיה בעידן הנוכחי. אולם, דבר זה נעשה מחוסר ברירה (שהרי חייבים להחליט בנושאים אלו) ועל ידי מומחים המוחזקים כמוסמכים יותר מן המועמדים עצמם. שני התנאים אינם מתקיימים ואינם יכולים להתקיים במקרה של הערכת יחידות אקדמיות המתאפיינות בשונות מקצועית גבוהה (וודאי לא באופן שהערכה זאת נעשית ע"י ועדות המל"ג – ראו פרק 3): ראשית, אין שום צורך לגיטימי בהערכות אלו ואין להם שום שימוש לגיטימי (בהנחה שהצקה ליחידה האקדמית אינה נחשבת לגיטימית אפילו אם היחידה מרגיזה חלקים נרחבים בציבור ו/או במערכת הפוליטית). שנית, המומחים המאיישים את הועדות הללו אינם יכולים (מפאת מספרם הנמוך) להיות מומחים בתחומי המחקר של רוב חברי היחידה המוערכת (וודאי שלא בכולם). ודאי שמומחיותם כוועדה נופלת ממומחיות היחידה המוערכת ככל שהדברים נסובים על נושאי ההערכה (ז"א תוכנית הלימודים והמחקר ביחידה).

גם כאן אני מבקש להבדיל בין מתן עצות אשר יכולות לשמש בסיס לסיעור מוחות ביחידה המוערכת ולהוביל להכרתה בצורך בשינויים באופן פעולתה לבין כפיה של פעולות (כתכתיב של המל"ג). נקודה זאת באה לידי ביטוי בולט במקרה של המחלקה באב"ג (ראו פרק 4).

3. על השטחיות המובנת בפורמט ועדות ההערכה הנוכחיות

בהמשך לאמור בפרק 2, ברצוני לציין שבמסגרת משאבי הזמן המוקצים לועדות ההערכה (ז"א יומיים של ביקור במחלקה וזמן דומה של קריאת חומר ולימוד) אין אפשרות להגיע להערכה שאיננה שטחית. אני מבקש להדגיש שספירת מספר המאמרים ו/או הספרים שפורסמו על ידי חברי המחלקה, שקלולם על ידי "איכות" כתבי העת ו/או ההוצאות שבהם פורסמו, וכו' מציינים את השטחיות בהתגלמותה. לאלו ששכחו מהי הערכה מקצועית של עבודת מחקר אזכיר שמדובר בקריאה ביקורתית של העבודה והעמדתה מול גוף הידע הרלוונטי. דברים דומים תקפים לגבי הערכת איכות ההוראה. לסיום פרק זה, שאלה רטורית: מה השכיחות בדו"חות המל"ג של אמירות מן הסוג "חברי הודעה מכירים את עבודתם המחקרית של רוב חברי המחלקה, ולדעתם מדובר בחוקרים מאיכות …" או "חברי הועדה עיינו בשלוש הספרים האחרונים שפורסמו על ידי חברי המחלקה, ולדעתם מדובר בתרומות מחקריות בעלות משקל …."

[קריאה ביקורתית של עבודת מחקר והעמדתה מול גוף הידע הרלוונטי יכולה להיעשות רק על ידי מומחים בתחום משום שעבודות מחקר מניחות שהקוראים מצויים בתחום המחקר המדובר, ובדרך כלל הן אינן קריאות ו/או מובנות בכלל (או שמובנות רק ברמה שטחית) במידה והנחה זאת לא מתקיימת. אבל הערכה של עבודת מחקר דורשת יותר מאשר הבנתה במנותק מן הרקע הרלוונטי, משום שהרקע הזה הוא שקובע את היקף ועומק התרומה שהעבודה מכילה.]

[הערכה של איכות ההוראה נשמעת כדבר פשוט יותר, אבל במובנים מסוימים היא אפילו קשה יותר. אפשר, כמובן להיפגש עם מדגם של סטודנטים הלומדים במחלקה ולשמוע את דעתם, אבל דעות כאלו הינן רק צד אחד של שאלת איכות ההוראה, וזהו אכן צד חשוב שקל מאוד לבצעו (והוא אכן מבוצע ע"י ועדות ההערכה של המל"ג). הסטודנטים יכולים להעיד על חווית הלימוד שלהם, אבל – חוץ מאשר במקרים טריוויאליים – אין  עדות זאת כשלעצמה עונה על שאלות ההוראה: מה גורם לחוויה טובה או רעה, מה ניתן לשיפור, ומה מקורו באספקט מהותי לחומר הנלמד? לדעתי, הדרך היחידה לדעת את התשובה לשאלות אלו היא לצפות בשיעורים עצמם, אלא שזו משימה קשה לביצוע (בפרט אם רוצים לבצעה ללא ידיעת המרצים בשיעורים). האמור כאן חל על הכלל, ואילו היוצאים מן הכלל (שהוזכרו לעיל כמקרים טריוויאליים) מטופלים ברמת החוג או המחלקה (לדוגמא, מרצים שלא מופיעים לשיעורים או מתייחסים לסטודנטים בצורה בלתי ראויה). אינני רואה את היוצאים מן הכלל האלו כבעיה של איכות הוראה אלא כבעיה של השתמטות מהוראה או מן החובות הכרוכות בהוראה.]

[גם שאלת היחס המספרי בין מספר חברי הסגל למספר הסטודנטים אינה מצריכה ועדת הערכה של המל"ג. הנתונים המספריים העגומים ידועים לכל, וגם סיבתם ידועה: "יבוש האקדמיה" על ידי הממשלה בעשור האחרון. אילולי היה זה עצוב, אפשר היה לצחוק על כך שועדות ההערכה הנ"ל מציגות את המחלקות כאילו הן אשמות במחסור החמור בחברי סגל, במקום להפנות אצבע מאשימה כלפי הממשלה.]

4. המקרה החמור של הדו"ח על מחלקה לפוליטיקה וממשל באב"ג

הבעייתיות של ועדות ההערכה של המל"ג באה לידי ביטוי בולט בדו"ח המדובר. למרות שהרעש התקשורתי נוגע לעניין ה"פוליטי" ויתכן שעניין זה גם עמד ברקע עבודת הוועדה, הרי עיקר הדו"ח ופרט המלצותיו חסרות התקדים נוגעות לשאלות של חילוקי דעות אקדמיים. נראה שרוב חברי הוועדה (אם לא כולם) מייצגים אסכולה אחת, בעוד שהמחלקה מייצגת אסכולה אחרת. נראה גם שהאסכולה הראשונה דומיננטית בכל שאר המוסדות בארץ, ונראה לי שמהות הביקורת האקדמית (באותה מידה שאינה פוליטית) ומהות ההמלצות הוא ניסיון לכפות על המחלקה רכיבים של האסכולה הדומיננטית. (למרות שאינני מומחה בתחום מדעי החברה, נראה לי שגם מי שלא קרא דו"ח הערכה מימיו מסוגל לוודא את האמור בפסקה הנוכחית ע"י קריאת הדו"ח המדובר ותגובת המחלקה.)

מיותר לומר שהניסיון הנ"ל פסול מהותית. אם בכלל (ואינני תומך גם בכך!) הרי שהיה טעם לנסות לכפות על המוסדות האחרים רכיבים מאסכולת מיעוט. המשפט האחרון נאמר בבדיחות דעת: כל ניסיון כפיה שכזה מנוגד לעקרונות היסוד של האקדמיה. ואם ישאל השואל היכן הגבול של אותו חופש אקדמי, אפנה אותו למאמרו של גנז שעליו ביססתי את פרק 2. ועל רגל אחת: כל עוד האסכולה כפופה לעקרונות היסוד של המדע, יש להניח לה להמשיך בדרכה (ונראה לי שתהא זאת חוצפה לפקפק שתנאי זה מתקיים במקרה שלפנינו).

[במושג "כפיפות לעקרונות היסוד של המדע" אין הכוונה לטענה סתמית על קיום כפיפות כזאת, אלא לטענה כנה אשר ניתנת לאימות על ידי כל מומחה בתחום. בפרט, כאשר אסכולה מסוימת בתחום מסוים מוכרת כלגיטימית (ובפרט ככפופה לעקרונות היסוד של המדע) גם על ידי מומחים בתחום שאינם מחזיקים באסכולה זאת, הרי היא בבירור לגיטימית. ולעניין המחלקה באב"ג – ראו מכתבו של פרופסור אבנר דה שליט, דקאן הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטה העברית.]

הכשל המתואר לעיל של ועדת ההערכה הספציפית מושרה (או "מוזן") על ידי העקרונות הפסולים שעומדים ביסוד ועדות ההערכה של המל"ג (ראו פרקים 2 ו3), ואילו ההשפעה ההרסנית האפשרית של אותו כשל היא תוצאה ישירה של התנהלות המל"ג (ובפרט, הליכתו לאור העקרונות הפסולים הנ"ל).

5. המקרה הזניח של הדו"ח על מדעי המחשב במכון וייצמן 

כאמור בכותרת פרק זה, מדובר בעניין בעל חשיבות אפסית כמעט, אולם גם הוא מדגים את הבעייתיות הנדונה בפרקים 2-4, ואילו כאן עומדת לי מומחיותי בתחום שהוא נושא ההערכה (ומנגד יש לגלות שאני חבר במחלקה הנדונה). הדו"ח המדובר (משנת 2006) היה חיובי, אלא שהוא קבע כהמלצות מחייבות מספר נושאים שוליים שהם ברמת המיקרו. בפרט, המחלקה נדרשה להוריד את ממוצע הציונים, להחריף את המאבק בהעתקות, לקיים מערך מעקב אחר בוגרים, ולהתקין תוכנות מסוימות על מחשבים מסוימים. (למי שאינו יודע, במכון וייצמן אין לימודים לתואר ראשון, וכל הנ"ל מתייחס למסלול הלימודים לתואר שני.)

יודגש כי הבעיה העקרונית אינה בהצעות עצמן, שאף אחת מהן אינה מאירת עיניים במיוחד, אלא בהחלטה לכפות את מימושן. למל"ג אין סמכות, לא אקדמית ולא משפטית, לדרוש את ביצוע ההצעות הנ"ל.

6. בשולי הדברים

ועדות הערכה מוסדיות לתחומי ידע ספציפיים פועלות דרך קבע במכון וייצמן (ובמוסדות אחרים), אלא שהן שונות במהותן מן הועדות שמפעיל המל"ג ולכן הביקורת המוצגת בפרקים הקודמים אינה חלה עליהן (ודאי שלא בעוצמה המתקרבת לזו שבה הובעה הביקורת הנ"ל). שני פרמטרים מרכזיים בשוני המהותי הנזכר הינם (1) הועדות מורכבות באופן שחופף את הפעילות המחקרית באותו תחום ידע במוסד, ו(2) ההמלצות של הועדות אינן נכפות על היחידות האקדמיות אלא מהוות בסיס לדיונים חופשיים בין הנהלת המוסד לבין הנהלת היחידות הרלוונטיות. בפרט, מ(1) נובע שמומחיות הועדה חופפת את פעילות המחקר ביחידה המוערכת. 

אי אפשר לצפות לחפיפה שכזאת במקרה של ועדות המל"ג שמעריכות מספר רב של מחלקות שכל אחת מהן גדולה משמעותית מן היחידות התחומיות שהן מושא ההערכה במכון וייצמן. הדברים באים לידי ביטוי קיצוני במקרה של המחלקה באב"ג אשר הוקמה מלכתחילה כמחלקה רב-תחומית (בעוד שועדת המל"ג הוקמה כוועדה של תחום אחד ופעלה מתוך הפרספקטיבה של תחום זה).

[על מנת למנוע כל ספק, אדגיש כאן שועדות הערכה של המל"ג גרועות הרבה פחות ממערך ההערכה החיצוני (ז"א חיצוני למל"ג ולכל המערכת האקדמית) אשר מוצע לפרקים ע"י משרד האוצר. כל הכשלים שנסקרו לעיל יוחרפו שבעתיים במקרה שועדות כאלה יוקמו ויפוקחו ישירות ע"י גוף חוץ-אקדמי.]

7. סיכום

אני מקווה שהקהילה האקדמית תדון בביקורת העקרונית הנ"ל ותגיע למסקנה שיש לפעול לביטול ועדות ההערכה של המל"ג (או למצער לשינוי מהותי באופן תפקודם הנוכחי ובעיקר בפרמטר של כפיית מדיניות אקדמית דרך "המלצות מחייבות"). לדעתי, המשך קיומם של ועדות אלו, ובפרט באקלים הנוכחי של התערבות ממשלתית בלתי-מושכלת באקדמיה, מסכן את איכות האקדמיה בישראל.

* עודד גולדרייך הוא פרופסור למדעי המחשב במכון וייצמן למדע וחבר הפורום להגנת ההשכלה הציבורית.

עדכון - 22.12.11: השביתה הושעתה למשך 21 יום.

הערב נחתם מסמך הבנות בין המועצה המתאמת של ארגוני הסגל הזוטר לבין ור"ה לגבי הסוגיות שיש לגביהן הסכמה וסוכם על המשך המו"מ החל מיום א' הקרוב בנושאים שטרם הוסכם עליהם.

מכתב התמיכה של חברי הסגל הבכיר בסגל הזוטר טרם נשלח. הכוונה הייתה לשלחו מחר. כעת לא יהיה צורך לעשות זאת. תודה רבה לחברי הסגל הבכיר ששלחו את חתימותיהם. בכך הם ביטאו סולידריות בסיסית עם הסגל הזוטר, והתנגדות להשלים עם השיח הציני של "הפרד ומשול" שמחליש הן את הסגל הזוטר והן את הסגל הבכיר.

הפוסט המקורי:

ארגון הסגל הזוטר באוניברסיטאות פתח אתמול, 18.12.11, בשביתת הוראה בלתי מוגבלת בזמן באוניברסיטאות העברית, ת"א, חיפה ובן גוריון. זה למעלה משנה, מנסה הארגון לקדם את המו"מ שלו מול ועד ראשי האוניברסיטאות (ור"ה) והוועדה לתכנון ותקצוב (ות"ת), כדי לחתום על הסכם קיבוצי חדש, אחרי שההסכם שנחתם עמו ב-2008 הסתיים בספטמבר 2010. לאחרונה, נואש הארגון מדרך ניהול המו"מ והקצב שלו, והכריז על שביתה.

הפורום, שרואה בהפרדה בין הסגל הבכיר לזוטר הפרדה מלאכותית, רואה בסגל הזוטר את הסגל הבכיר העתידי, ובמאבקו – מאבק לשיפור מצבה המעורער של האקדמיה, מעוניין להביע תמיכה בסגל הזוטר ולתרום ככל יכולתו לחידוש המו"מ בין הסגל הזוטר לראשי האוניברסיטאות, להשגת מתווה סביר לפתרון ולסיום השביתה. במסגרת זו, נערכת בימים אלה החתמה של חברי סגל בכיר באוניברסיטאות על מכתב תמיכה בסגל הזוטר שיוגש לפרופ' רבקה כרמי, יו"ר ועד ראשי האוניברסיטאות.

מרצים בכירים באוניברסיטאות שמעוניינים להביע תמיכה במאבק הסגל הזוטר, או אפילו רק מעוניינים לתרום לכך שהשביתה הזו תהיה קצרה ככל האפשר – מוזמנים לשלוח את חתימתם במייל לכתובת של איריס אגמון שמופיעה בעמוד הבית של הבלוג.

עם פתיחת השביתה הפיצה פרופ' רבקה כרמי מכתב לסגל הבכיר ומכתב לסטודנטים, ובכל אחד מהם הסבר על השביתה המותאם לקהל היעד שלו. ארגון הסגל הזוטר לא נשאר חייב והשיב במכתב משלו ובו ניתוח הטיעונים של פרופ' כרמי והסבר דרישות הארגון במו"מ התקוע. קוראי הבלוג מוזמנים לקרוא ולהחליט אילו מהטיעונים משכנעים אותם.

אולם יש מקום להרחיב מעט את הדיבור על הרקע לשביתה.ארגון הסגל הזוטר מנסה במו"מ הנוכחי לשפר את מצב חבריו, שמהווים, כידוע, את החוליה החלשה ביותר במערכת ההשכלה הגבוהה האוניברסיטאית. בסגל זה כלולים תלמידי מחקר לתארים שני ושלישי שמועסקים כמתרגלים ועוזרי מחקר ו/או כמלגאים, עמיתי הוראה ומורים מן החוץ, שרבים מהם הם בוגרי המערכת האקדמית שסיימו דוקטורט בארץ או בחו"ל, חלקם גם פוסט-דוקטורט בארץ או בחו"ל, אך לא נקלטו במערכת האקדמית, בשל קיצוצי התקנים המאסיביים של העשור האחרון. בהסכם הקודם שהשיג הסגל הזוטר הוכנסו כמה שיפורים בתנאי ההעסקה של הסגל הזוטר. אולם הישגים אלה לא פתרו כמה בעיות יסוד של הסגל הזוטר, שנושא כיום במחצית מטלות ההוראה באוניברסיטאות, בעוד רבים מהעושים במלאכה עדיין עושים זאת בתנאים לא סבירים.

כאשר נחתם הסכם הסגל הזוטר ב-2008 היה ברור שהפתרון הוא חלקי משום שהאוניברסיטאות היו חנוקות תקציבית והעוגה לא גדלה באופן משמעותי. בשנתיים האחרונות נראה היה שמסתמן שינוי במגמת הקיצוצים התקציביים שאפיינה את גישת הממשלות והאוצר למערכת ההשכלה הגבוהה בעשור הראשון למאה ה-21. באוויר הסתובבו הבטחות על תקציבי עתק שיועברו לשיקום המערכת, ובמיוחד מאז כניסתו של פרופ' טרכטנברג לתפקיד יו"ר ות"ת והנהגת שינויים במודל התקצוב של המוסדות להשכלה גבוהה, מסתובבת שמועה עקשנית אודות רפורמה להצלת הההשכלה הגבוהה.

אולם, זו במידה רבה טעות אופטית. השיטה שבה נוקט ות"ת בתקצוב האוניברסיטאות היא העמקת הגישה של תחרות לשם תחרות בין כולם על הכול. בפועל – התקציבים ניתנים במשורה והם "צבועים", כלומר ניתנים לשימוש למטרות מוגדרות מראש ע"י ות"ת, בהתאם לתוצאות התחרויות האינסופיות. זו, למעשה, התגשמות חלומו הרטוב של האוצר זה שנים. לאוניברסיטאות יש מעט מאד אוטונומיה בעיצוב מדיניות המחקר וההוראה בהן וראשיהן עסוקים כל הזמן בנסיון לנחש איך אפשר "להצטיין" לפי המדידות האובססיביות של "תפוקות המחקר וההוראה" ולהשיג תקציבים ותקנים. על נסיון שלהם לצאת נגד השיטה ההרסנית הזו אין בכלל מה לדבר. אפשר לשמוע מהם רק שירי תהילה ל"תרבות האקדמית", ל"מצוינות" ול"כוכבים" שעבורם בלבד נפתחים תקנים, אם כבר נפתחים (והכוכבים מגיעים כמובן מחו"ל; הרי רק הלוזרים נשארו או חזרו לכאן, במקום לחפש משרה בחו"ל כדי להפוך לאטרקטיביים מספיק עבור האקדמיה בישראל - אלופת הפרובינציאליות העולמית).

בנסיבות אלה, מנסה ארגון הסגל הזוטר להשיג עבור חבריו תנאים סוציאליים ואקדמיים בסיסיים, ולדאוג שלפחות חלק מהם יוכלו להתחרות על התקנים למסלולי קביעות שהחלו להפתח. התנאים הבסיסיים באוניברסיטאות, כאמור, לא השתנו. לא השתנתה גם תפיסת השוק, הרואה במספר הגדול של בוגרי המערכת האקדמית שבהעדר תקנים לא נקלטו עד כה כמרצים בתקן, אך עליהם בכל זאת להתפרנס - מאגר כוח אדם המייצר ביקוש לעבודת הוראה שעולה הרבה על ההיצע ואפשר על כן לנצלו ביעילות. לפיכך, הנטיה ללכת לקראת הסגל הזוטר ולפתור את העיוותים הקיימים, כנראה איננה חזקה במיוחד.

המאמר להלן התפרסם אתמול באתר "העוקץ":

לפני כשבוע, תחת הכותרת "שתיקה רועמת", נשאלה ברשת מדעי החברה הישראלית השאלה הכיצד ייתכן שחוקרים במחלקות מדע המדינה ומחלקות אחרות במדעי החברה ובאקדמיה כולה, שותקים ואינם יוצאים במחאה משותפת נוכח מחול השדים סביב דוח ועדת ההערכה על המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון.

אכן, שאלה טובה. בעצם, אפשר היה לשאול את השאלה הזאת כמה וכמה פעמים בשנים האחרונות. אולם המתקפות הקודמות על החופש האקדמי וחופש הביטוי האזרחי באקדמיה היו תוצאה של יוזמות מצד גורמים חוץ-אקדמיים. אמנם, אפשר היה לסמן כבר אז את רפיון התגובה של ראשי האקדמיה, אך כעת הממסד האקדמי עצמו הוא זה שמתנדב לקעקע את אחד מעמודי התווך המרכזיים (אם לא ה-) של זכות קיומה של האקדמיה ושל יכולתה להבטיח תנאים למחקר מדעי ויצירה אינטלקטואלית בעלי ערך: חופש המחשבה, הביטוי, היצירה, הספק והביקורת.

והשתיקה אכן רועמת. מפתיעה? לא! זה עשור ויותר עוברת האקדמיה תהליכי שינוי הרסניים, רובם ביוזמת הממשלה. שינויים אלה קשורים לאופי ניהול מוסדות ההשכלה הגבוהה ומבנה המערכת האקדמית, לכן אין זה ברור לעין מה להם ולסקנדל התורן סביב דו"ח ועדת ההערכה על המחלקה לפוליטיקה וממשל באוני' בן גוריון. על פניו, הוא נראה כמאבק פנימי באקדמיה, או לחילופין כעוד ויכוח בין שמאל לימין במרחב הציבורי הישראלי. אולם דווקא ההקשר של תהליכי הרס האקדמיה, שפרשה זו מציפה, מעניין: הוא מספק הזדמנות להתוודע לברית הבלתי קדושה בין תהליכי ההפרטה והתיעוש של האקדמיה לבין השיח הלאומני ששוטף באחרונה את ישראל.

הפוליטיזציה של האקדמיה שאותה מבטא הדו"ח על המחלקה לפוליטיקה וממשל והשתיקה האקדמית הרועמת בעקבותיו – שניהם פירותיו הבאושים של תהליכי התיעוש והתיאגוד של האקדמיה בישראל, ויש בהם עדות לקשר האמיץ בין שתי השקפות שעל פניו אינן נראות קשורות זו בזו: האידיאולוגיה הניאו-ליברלית שמעצבת את תיעוש האקדמיה ותהליכי הפרטה אחרים בישראל והאידיאולוגיה הלאומנית שמאפיינת את השדה הפוליטי הישראלי.

כאן מופיע המאמר המלא.

[תזכורת: בגלל תקלה במונה התגובות, המונה מראה 0 תגובות גם כאשר יש תגובות. למרות התקלה אפשר לקרוא את התגובות ולהגיב עליהן]

בעקבות הגשת עצומת הפורום נגד ההעסקה הפוגענית של מורים מן החוץ במערכת ההשכלה הגבוהה ומערכת החינוך הכללית, קבל הפורום מכתב תגובה מפרופ' עליזה שנהר, יו"ר ועד ראשי המכללות (ור"מ).

פרופ' שנהר מציינת במכתבה כי "הנהלת ור"מ החליטה בתיאום עם ות"ת והמועצה המתאמת של הסגל במכללות, כי סוגיית הסדרת העסקתם של המורים מן החוץ תובא לדיון בשנה"ל הקרובה". יש לקוות, אגב, כי הכוונה לשנת הלימודים הנוכחית, שהחלה השבוע. מכל מקום, זו החלטה מעודדת ויש גם לציין לטובה את עצם העובדה שפרופ' שנהר טרחה להגיב על העצומה; עד לכתיבת דברים אלה היא היחידה שעשתה זאת.

עם זאת, פרופ' שנהר ממהרת לסייג את דבריה אלה בהדגישה "…כי כל שינוי בתנאי העסקה דורש את אישור הממונה על השכר באוצר." ההדגשה האחרונה היא בגדר עובדה. דרוש אישור הממונה על השכר. עם זאת, יש לקוות כי יו"ר ועד ראשי המכללות הציבוריות, מסגרת שלא פחות מ-80% מהמורים המלמדים בה הם מורים מן החוץ, תביע מחויבות של ממש למאבק בממונה על השכר באוצר ובשאר הגורמים בממשלה ובממסד האקדמי, המתעקשים לקיים תנאי העסקה כל כך מחפירים ומזיקים במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל כמו אלה של המורים מן החוץ. הרי לשם מה פרופסורים עתירי הישגים אקדמיים וציבוריים מקבלים על עצמם תפקידים כה בכירים במערכת האקדמית, אם לא כדי להאבק ללא פשרות למען שיפורה (שלא לומר – הצלתה) של המערכת החבולה אך החיונית כל כך הזו?

בהקשר זה, יש לציין עוד כי לפני זמן מה פרסמה פרופ' שנהר מאמר דעה בווינט, בו היא הביעה תמיכה מפורשת בעמדה המייחסת למכללות הציבוריות בישראל תפקיד חברתי בסגירת פערים ומימוש סיסמת הצדק החברתי. במאמר זה לא נאמר דבר על מצבם של המורים מן החוץ במכללות ועל הכוונה לשנות מצב זה, ועל כך יש לתמוה. זה המקום לציין, כי בהשראת המחאה החברתית, הוקם בקיץ האחרון, ביוזמת קבוצה של מורים מן החוץ במכללות הציבוריות, ועד עובדים יציג. ועד זה הצטרף לארגון סגל המכללות ופועל לקידום מו"מ מול המוסדות הרלבנטיים על שינוי תנאי ההעסקה של הממ"ה וחתימת הסכם שכר קיבוצי. התגובה ליוזמה זו מצד ור"מ, נשיאתה, והנהלות המכללות תהיה אף היא אבן בוחן לכנות התמיכה בתפקיד החברתי של המכללות בישראל.

[הערת עדכון, 1 נוב' 2011: יש תגובות במדור התגובות, למרות שמונה התגובות מראה 0]

הפורום הגיש הערב עצומה ועליה 1,440 חתימות מורים במערכת החינוך, סטודנטים ומרצים במערכת ההשכלה הגבוהה, ואזרחים מן השורה, הקוראים "לביטולה של צורת ההעסקה הפוגענית של 'מורים מן החוץ' ו'מורי קבלן' בכל מוסדות האקדמיה והחינוך". הפורום החל בהחתמה על העצומה באוגוסט, בעקבות מחאת האוהלים ברחבי הארץ.

העצומה הוגשה לנושאי התפקידים הבאים:

• פרופ' מנואל טרכטנברג, יו"ר הוועדה לתכנון ותקצוב של המועצה להשכלה גבוהה
• פרופ' רבקה כרמי, יו"ר ועד ראשי האוניברסיטאות
• פרופ' עליזה שנהר, יו"ר ועד ראשי המכללות הציבוריות
• מר גדעון סער, שר החינוך
• ח"כ אלכס מילר, יו"ר ועדת החינוך של הכנסת

העצומה, שנסגרה כבר לפני מספר שבועות, מוגשת בעיתוי זה דווקא, כדי להצטרף ולתמוך בכמה אירועים שצפויים בשבוע הקרוב:

במוצאי שבת יתחדשו הפגנות תנועת המחאה. למחרת תפתח שנת הלימודים האקדמית. היא נפתחת בשביתה בת יום אחד של ארגוני הסגל הזוטר באוניברסיטאות, המייצגים את ציבור 'המורים מן החוץ' באוניברסיטאות במו"מ שהם מנסים לקדם בימים אלה מול הוועדה לתכנון ותקצוב (ות"ת) ומול ועד ראשי האוניברסיטאות (ור"ה). במהלך השבוע צפויים גם כמה אירועי מחאה נוספים בקמפוסים בקריאה להפסקת ההעסקה הפוגענית של מורים ומרצים במערכת החינוך וההשכלה הגבוהה ולהעסקה ישירה של עובדי קבלן.

[תזכורת: טרם תוקנה התקלה במונה התגובות של הבלוג. מדור התגובות פעיל ואפשר לשלוח תגובות ולהגיב על תגובות קיימות, למרות שהמונה מראה 0 תגובות. עם הקוראים והמגיבים הסליחה].

בסוף אוגוסט פרסמנו בבלוג נוסח מכתב שקואליציית הארגונים למען העסקה ישירה של עובדות הנקיון במוסדות להשכלה גבוהה שלחה לפרופ' מנואל טרכטנברג, יו"ר ות"ת, בנושא זה. להלן נוסח מכתב נוסף שנשלח על ידי הקואליציה לפרופ' טרכטנברג וראשי האוניברסיטאות, בעקבות הצהרת ראש ועד ראשי האוניברסיטאות, פרופ' רבקה כרמי, בנושא העסקת עובדי הנקיון והשמירה באוניברסיטאות:

לכבוד: יו"ר ות"ת, חבר מל"ג הפרופ' מנואל טרכטנברג

          יו"ר ור"ה הפרופ' רבקה כרמי

          ראשי האוניברסיטאות‫

‎הנדון: קריאה לשינוי מיידי של שיטת העסקת עובדי ניקיון במוסדות להשכלה גבוהה לאור הצהרת יו"ר ור"ה מיום 31.8.2011.

אנו‫, 'הקואליציה להעסקה ישירה של עובדות הניקיון במוסדות להשכלה גבוהה'‫, מקדמים בברכה את הכרתה של יו"ר ור"ה הפרופ' רבקה כרמי בניצול המתמשך שהוא מנת חלקם של עובדי הניקיון והשמירה באוניברסיטאות‫, ואת הצהרתה הפומבית כי יש לשים קץ לפגיעה  המתמשכת בזכויות העובדים המתרחשת בחסות האוניברסיטאות מזה שנים רבות‫. (http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-%204116353,00.html )

אנו דוחים מכל וכל את הרעיון שהפתרון טמון בפיקוח יותר הדוק על החברות הקבלניות‫:

כל עוד נשמרת שיטת העסקה שבה למעסיק הישיר, מנכ"לי האוניברסיטאות, אין אחריות ניהולית ישירה כלפי עובדותיו, הגזל ,העושק, השרירות והניצול ימשכו וזאת גם תחת מנגנוני פיקוח דרקוניים אשר יושקעו  בהם משאבים רבים. יותר מכולם את השיעור הנ"ל מכירה יו"ר ור"ה הנוכחית הפרופ' רבקה כרמי שבאוניברסיטה שבהנהגתה יש מנגנון פיקוח (כמו גם באוניברסיטה העברית) אשר בברור אינו נותן מענה לבעיות היסוד והקיום החברתיות כלכליות של עובדות הניקיון. הפיקוח על תלושי השכר אינו אפקטיבי ומתבצעת בו מניפולציה קבועה מטעם הקבלנים. בפועל הפרות אנושיות וכלכליות כלפי זכויות העובדות מתקיימות ערבים ולבקרים ולאחרונה אלו התעצמו סביב החלפת קבלנים נוספת כאשר אותן הנשים ממשיכות לעבוד באוניברסיטה כעובדות "זמניות" רק חברות הקבלן שמעל ראשן ובחסות הנהלות האוניברסיטאות מוחלפות.

שיטת ההעסקה הקבלנית היא שיטה פסולה מבחינה מוסרית. זו שיטת העסקה בה המשתמש בפועל רואה עצמו פטור מאחריות לתנאי העסקתם של עובדיו ולמעשה "משתמט" מחובותיו כלפיהם. במסגרת ההעסקה הקבלנית, העובד אינו חלק ממקום עבודתו – הוא עובד 'אצל' אבל לא עובד 'של', וכתוצאה מכך נפגעים זכויותיו ותנאי העסקתו‫. הקמת מנגנון פיקוח אינה פותרת את בעיית הניצול. מנגנון הפיקוח אינו מספק לעובדים בטחון  תעסוקתי ורצף תעסוקתי‫ שכן הוא מאפשר החלפת חברות קבלן. יצירת מנגנון פיקוח אמיתי ובעל שיניים תצריך הוצאה כספית ניכרת בעוד שנכון להעסיק את העובדים באופן ישיר, תחת מנגנוני הפיקוח הקיימים כלפי כלל עובדי האוניברסיטאות ועל אף ההשלכות הגלומות בכך: הכנסת נשים וגברים, משכבות מוחלשות בחברה הישראלית למעגל מקבלי השכר והתנאים הסוציאליים של מערך ההשכלה הגבוהה בישראל. מחקרם  של פרופ' ספיבק ודר' אמיר הוכיח גם כי מדובר בהפרשים כספיים זניחים ביחס למשמעות הערכית הנגזרת מהעסקה ישירה וכי העסקה ישירה של עובדי הקבלן אינה מעמידה בסיכון כלכלי את המוסד. לכן אנו מאמינים כי ‎אין פתרון אמיתי מלבד העסקה ישירה של עובדי הניקיון והשמירה.

אנו מוצאים פגם בכך ששמענו על היוזמה מעל דפי העיתון ושנציגי עובדים לא הוזמנו להיות חלק מהצוות שיקבע את תנאי העסקתם. הסדרת תנאי ההעסקה באופן הוגן ומשביע רצון מחייבת שיתוף פעולה בין המעסיקים לבין המועסקים והמועסקות, קביעה חד צדדית של אופן ההעסקה לא תוכל לטפל באופן מקיף בבעיות הקיימות, סביר שאינה תזכה לתמיכה רחבה של העובדים (שכן הם לא היו חלק בעיצובה) ותתקשה לייצר תנאי ההעסקה הוגנים באמת.

הקולות העולים לאחרונה בחברה הישראלית התמקדו ביוקר המחיה ובריכוזיות ההון אך גם בצורך בדמוקרטיזציה של הפוליטיקה בישראל. האוניברסיטה היא מוסד שבאפשרותו לקיים מודל ניהולי שיתופי המכיל בעמדות קבלת החלטות נציגים מהאוכלוסיות השונות שפועלות בה, בוודאי בכל הנוגע לתנאי העסקתם במוסד. אנו קוראים לאוניברסיטאות לקדם מודל שיתופי מסוג זה ולהתחיל בכך בהכלת נציגי עובדים (מארגוני הסגל, הארגונים המנהליים וכן מהשומרים והמנקות עצמם) בצוות קבלת ההחלטות הקובע את אופן העסקת העובדים. להבנתנו, מדובר בתנאי הכרחי להצלחת יוזמה ברוכה זו.

 אנו נמצאים כיום בתקופה מיוחדת‫, תקופה של חשבון נפש, תקופה של שינוי ותיקון‫. למערך ההשכלה הגבוהה אחריות ישירה ורבת שנים לניצול והפרת זכויות קשה כלפי נשים וגברים שבחרו לצאת לשוק העבודה, נשארו עניים כלכלית ורגשית. את שנעשה במשך ישנים יקשה עלינו להשיב – בידינו האפשרות לשנות ולתקן עוול זה – מהיום !

אנו רואים בהפסקת שיטת ההעסקה הקבלנית במוסדות להשכלה גבוהה חלק מרכזי וחיוני בבניית חברה צודקת יותר‫. אנו מצפים כי המוסדות להשכלה גבוהה‫ יבחרו להיות חוד החנית של החברה הצודקת והמוסרית בישראל, להתוות את הקו לאורו ילכו הן הסטודנטים והסטודנטיות הלומדים במוסדות להשכלה גבוהה בעתיד והן גופים ציבוריים ופרטיים נוספים בישראל.

אנו קוראים לך, להפסיק את העוול המתמשך המובנה בהעסקת עובדי ועובדות הקבלן‫, ולהוביל את המהלך אל עבר חברה ערכית‫, שיוויונית וצודקת יותר.

הקואליציה הארצית להעסקה ישירה תמשיך בפעילותה עד ליישום מלא של העסקה ישירה במוסדות להשכלה גבוהה.

 בברכה,

'הקואליציה להעסקה ישירה של עובדות הניקיון במוסדות להשכלה גבוהה' הכוללת נציגות המועצה המתאמת של ארגוני הסגל האקדמי הבכיר, הפורום המתאם של ארגוני הסגל האקדמי הזוטר, ועדי עובדים זוטרים, ועדי עובדים בכירים, התאחדות הסטודנטים, אגודות הסטודנטים ( תל אביב, באר שבע וירושלים), כוח לעובדים, התנועה החברתית לישראל, ארגון צ"ח, ארגון איתך – מע"כי , שת"יל, המטה הסוציאל דמוקרטי, הפורום להגנת ההשכלה הציבורית, שומרי משפט רבנים לזכויות אדם.