היום בצהריים סבתא שלי נפטרה ממחלת אלצהיימר.

בניגוד למותו של סבא שלי, לאון, שהלך לעולמו לפני כשנה, במקרה שלה זה היה משהו צפוי, שרק המועד המדויק שלו לא היה ידוע, כיוון שאין תרופה למחלה הנוראית הזו.

כשסבא שלי נפטר, לא מצאתי מה לכתוב כאן. אולי זה בגלל שהיה חסר לי החלק השני. מעולם לא יכולתי לדמיין אותו ואותה בנפרד, ועכשיו כשהם ביחד, אולי אני מצליח סוף-סוף לתאר את זה במילים.

אני רק יכול לומר למי שמעולם לא נתקל במחלה הזו, או חווה את ההידרדרות הפיזית והמנטלית שמלווה את התקדמות המחלה, שאלצהיימר זו מחלה שטנית מאין כמוה.

זה עצוב, מטריד, מדכא, ומחריד בו-זמנית לראות כיצד מי שהכרת כזו ששמרה עליך כשההורים היו בחו"ל, שמחה וציפתה לכל ביקור שלך, הכינה לך ארוחות, ליטפה וחיבקה אותך, ושיבחה אותך בכל רגע שיכלה הופכת מאשה שמחה, בריאה (בכמה מובנים) בעלת סיפורים בשפע, אפילו כאלו שחוזרים על עצמם, ללא יותר מקליפת עור ובשר מצומקת שאינה מסוגלת אפילו לומר את שמה הפרטי.

זה תיאור קשה, אבל זו מחלת האלצהיימר. מחלה קשה, ללא שום כפפות משי.

אני וזוגתי חושבים שסבא שלי נפטר משברון לב זמן לא רב לאחר שבא לבקר אותה והיא פשוט לא זיהתה אותו. נסו לדמיין שמי שהייתה איתכם יותר משישים שנה ביחד לא מזהה אתכם. גם אתם הייתם מאבדים את החשק לחיות.

עכשיו אני מקווה לאחד משני דברים - אם אין חייים לאחר המוות, אז לפחות עכשיו הסבל שלה נגמר. ואם יש חיים לאחר המוות, אז שעכשיו היא והוא, בטי ולאון, שניהם ביחד והם רואים איזו משפחה מדהימה הם גידלו.

סבתא, סבא, אהבתי אתכם, ונראה לי שלא הבעתי את זה מספיק. אני יודע שאתם סולחים לי על כך ובטח גם על עוד דברים שאני אפילו לא זוכר, וזאת למרות שאפילו ששניכם מבוקרשט, האופי שלכם היה יותר פולני מרומני. זה חשוב לי לומר את זה, אפילו אם זה כבר מאוחר מדי. אז, סליחה. ותודה. על הכל.

נוחו על משכבכם בשלום. הרווחתם את זה ביושר.

סימן להתאוששות במשק?

שתי משרות פנויות חדשות במטהקפה: מפתח PHP ואיש QA. להלן המפרט:

PHP Developer

• At least 2 years of experience in server side web development.
• Experience in the following areas: PHP, Object-  oriented development, MySQL , SOAP
• B.Sc. - an advantage
• Excellent English reading and writing skills

QA Engineer

• Develop and execute test plans, test cases, and testing methodologies to measure software quality ,
  Computer Science or related college degree preferred.
• Excellent analytical and problem solving skills.
• Develop and execute test plans, test cases, and testing methodologies to measure software quality.
• Strong communication skills.
• Advantages: Experience with PHP, MYSQL, JavaScript, HTML
• Experience with automated testing tools.
• Familiarity with setting up test environment for Windows, knowledge in Linux.

כל המעוניין, נא לשלוח קורות חיים לכתובת jobs[at]metacafe[dot]com

בהצלחה!

למרות שאני עדיין מתקשה לעכל איך הורה מסוגל להשאיר את הילד שלו לבד באוטו סגור, אחרי שיצא לי לקרוא את הכתבה שמוזכרת כאן אני קצת יותר מבין איך זה יכול לקרות. קחו חשבון שמדובר בכתבה ארוכה, אבל מעניינת, מצמררת, מפחידה, וכמו שאומר מאט בלום - גורמת לך לרצות לחבק את הקטנים שלך אחרי שסיימת לקרוא. באמת.

לעומת זאת, נראה לי שהאבא שעשה את זה עשה זאת במודע - אני בספק רב אם זה קרה מבלי משים. אם נכון הדבר, האיש הזה היה צריך לאבד את רשיון ההורות שלו, לו היה קיים דבר כזה.

למזלם של ההורים, זה נגמר יחסית בטוב: הילד חי.

וואו.

טוב.

מסתבר שהפעם האחרונה שכתבתי בבלוג באופן עקבי היתה בסוף יוני 2008. כלומר, לפני כמעט שנה. במונחי אינטרנט זה המון.

אז מה קרה מאז? (תקציר הפרקים הקודמים)

בתחילת יולי נולדה לנו בת (צאצא שני לבית יניב) - נוגה. עד שהיא נולדה, לא ידענו בכלל איך נקרא לה. רק אחרי שראינו אותה, השם פשוט צץ לו. מתאים בול.

חלק אומרים שהיא דומה לאמא שלה. אחרים - כולל עצמי - אומרים שהיא דומה לאח שלה. שגם הוא במידה מסויימת דומה לאמא שלו, כך שהכל נשאר במשפחה בסופו של דבר.

לקלוט ילד שני לתוך המשפחה הגרעינית כשהראשון במרחק חודש בלבד מגיל שנתיים זה חור שחור אחד גדול בכל הקשור לזמן פנוי. גם מה שחשבת שיש לך בכל הקשור לזמן פנוי נעלם פתאום ללא שום דרך להבין איך. מדובר בחזרה ללילות בהם אתה מתעורר כל שעתיים שלוש, ולהסתובב טרוט עינים במהלך היום. תענוג.

מצד שני, זה כיף לומר שהבכור, יהונתן, קיבל אותה ממש ממש יפה. הוא פשוט אוהב אותה, מנשק ומחבק ודואג לה. זה תענוג לראות, נחת להורים ואושר גדול.

המחסור בזמן פנוי גרם לי גם לנטוש את האובונטו שרצה אצלי כבר כמערכת ההפעלה העיקרית במשך כחצי שנה ולחזור לחלונות. למה? כי הלינוקס היווה מצדי יותר מדי התעסקות עם דברים שלא עובדים. אני רוצה מערכת שתאפשר לעשות דברים, ולא לבזבז זמן בלנסות לגרום לדברים לעבוד. מצטער. ניסיתי. אין לי זמן להתעסק עם זה.

באוגוסט היה לי יום הולדת (32).

את מה שקיבלתי כמתנות מזומן אספתי ולזה הוספתי עוד קצת משלי כדי לרכוש אייפוד טאץ' דור שני בנפח 16 גיגה. מדובר באחד הגאדג'טים המדהימים ביותר שיצא לי לחוות. היה לי בעבר מחשב כף יד מבוסס חלונות. אין מה להשוות בכלל. האייפוד לא רואה את המכשירים האלה ממטר. אני יכול לומר שאחרי שהתנסיתי בזה, אני מתחיל להבין את כל ההתלהבות מהאייפון, ולא אכפת לי להשיג אחד (אני לא מתכוון לקנות אחד, לפחות לא בשנה שנתיים הקרובות) כדי להחליף את האייפוד שלי. אפילו קרן מסכימה איתי שמדובר במכשיר נחמד מאוד - במיוחד לאחר שארגנתי על המכשיר את Bejeweled 2 וגיליתי לה שיש לי את כל טרילוגיית שר הטבעות לצפיה בדבר הזה. אגב צפיה בסרטים על המכשיר הזה - בעבר כתבתי (מבלי להתנסות) שזו בטח חויית צפיה נוראית. אני יכול לומר שזו חויית צפיה לא רעה בכלל. תאורת המסך מאוד חזקה, ובהחלט אפשר לשקוע בצפיה במכשיר.

מעבר לזה, הזמינות של המכשיר, והקיום של wifi כמעט בכל פאקינג מקום בתל אביב, וגם בבית, מאפשרים לי להיות במעקב מתמיד אחרי הגוגל רידר שלי, הטוויטר, הפייסבוק ומיילים. לפעמים זה נהיה קצת חולני, ואני קולט כמה הזמינות של הדברים הופכת אותם לפולשניים יותר ויותר.

מצד שני, זה נחמד שיש לך משהו להעסיק את עצמך בו בזמן שאתה מנענע את הקטנה כדי להרדים אותה, ואח"כ משאיר אותה לישון עוד קצת כדי לוודא שנרדמה.

כך יוצא שאני מעדכן את הטוויטר יותר מאשר את הבלוג. בעיקר כי זה נוח ומהיר. לא צריך לכתוב מגילות.

כן, קראתם נכון - טוויטר. זה נכון שבעבר די ירדתי על השירות הזה. אבל זה היה אז. והיום זה היום. ואני חושב שעל כולם לעבור לטוויטר מפייסבוק.

בספטמבר הבכור החל ללכת למעון, מה שאומר שעל כל שלושה ימים שהוא מבלה בגן, הוא מבלה שבוע בבית עקב מחלה כלשהי. מכיוון שהאמא בבית עם תינוקת נוספת, זה קצת קשה, וזה אומר שגם אני נתרם למאמץ המשפחתי מדי פעם ונאלץ "לבלות" בבית ולנפק עזרה.

באוקטובר סגרתי שנה שלמה של עבודה במטאקפה. זה כיף. האנשים נהדרים. העבודה מעניינת. טוב לי. הדבר היחיד שטיפה מציק הוא הנסיעה הארוכה הלוך-חזור ראשון-ת"א. אבל זה בקטנה.

בקיצור, שמייח אצלנו, וזמן פנוי קשה לייצר. כשיש, אני מעדיף לעשות משהו שלא דורש יותר מדי מאמץ מחשבתי, וכשמדובר בזמן פנוי של שנינו - קרן ואני - אנחנו בדרך כלל מסתפקים בלישון, או לראות סרט ביחד.

בינתיים, נוגה מתחילה לפתח דפוסי שינה נורמלים יחסית, מה שאומר שמתחיל להיווצר חזרה קצת זמן פנוי. אז אולי סופסוף אחזור לכתוב פה.

אני אשמח.

כשאחת מהקולגות בעבודה, שבינה לביני יש הפרש של כ-10 שנים, ביקשה ממני להשתיק את "הרעש הזה".

"הרעש הזה" היה Jeremy של Pearl Jam.

את החותמת הרשמית קיבלתי כשלאחר בירור קצר התחוור שהיא בכלל לא יודעת מי אלה Pearl Jam…

מייקל מושן מתאר בהופעה שלו מכנס TED את מה שהוא עושה כמסע לגילוי האינטראקציה של תנועה, מרחב וזמן. בהתחלה זה נראה כמו להטוטנות רגילה, והצופה בו יכול לחשוב "על מה כל המהומה?", אבל ככל שמתקדמים, זה נהיה מהפנט יותר ויותר. כדאי להקדיש את שלושים וחמש הדקות שהסרט הזה צורך לטובת צפיה רצופה.

מומלץ אפילו לצפות בגרסה הגדולה יותר כאן.

במהלך השבועיים האחרונים יצא לנו (הקולגות מהעבודה ואני) לבקר מספר פעמים בבר-בשר (מונטיפיורי לא-זוכר-איזה בתל-אביב). הפעם הראשונה היתה טובה. הזמנו את הסטייק אנרטיקוט, ורצועות סינטה. היה טעים. לא נפלנו מהכיסא אבל מספיק כדי שנחליט ששוה לבוא שוב.

הפעמים הבאות לא היו כל-כך טובות. משום מה, הבשר היה בעל ארומה וטעם חמוצים כאלה. קשה להגדיר את זה, אבל זה פשוט לא היה טוב. זה היה רע.

מה שהפך את זה לעוד יותר רע, זה שהמלצרים ומי שהיה אחראי על הגריל התווכחו איתנו על הטעם. "זה העישון (יישון?) של הבשר", הם אמרו. מה הקשר?! זה לא טעים! מעבר לזה, אני די בטוח שהסטייק לא צריך להיות חמוץ.

חוצמזה, גם ההמבורגר שהזמנתי בפעם האחרונה שהיינו שם (כנראה שבאמת תהיה האחרונה) היה בעל טעם חמצמץ משהו. והוא גם הגיע עם הר של חסה. פשוט מוגזם.

בקיצור - לא משהו.

אבל שמעתי שהסטייק פרגית טוב.

גיא מזרחי מצא הרצאה שלדעתי, אפילו אם אתם לא האקרים אבל רוצים להיות קצת יותר מודעים לקלות שבה ניתן לגלות עליכם מידע, או לחדור למקום העבודה שלכם, אתם חייבים לראות.

מרתק, משעשע, מעניין ומעורר השתאות.

והפעם - איך אתם עוזרים לי (ואולי גם לעצמכם? תלוי בכם) לזכות במסך 22 אינץ' של סמסונג? נכנסים לכאן ועוקבים אחרי ההוראות. רק אל תשכחו לומר שרוני שלח אתכם.

עדכון: לא זכיתי, אבל יישר כוח למי שכן זכה. מגיע להם.

[דרך חבר מהעבודה. תודה לרומי.]

הבלוג Rands in Repose הוא אחד מהבלוגים שאין מצב שאני מסיר מרשימת הפידים שלי. גיליתי אותו ממש במקרה כשחשבתי על למצוא עבודה אחרת, לפני שעברתי לתפקיד במחלקת ההדרכה במקום העבודה הקודם שלי (הרגשתי תקוע, מה לעשות?). חיפשתי טיפים לכתיבת קורות חיים, ומצאתי רשומה של רנדס (שם בדוי, אגב) שמסבירה למה יש לרשותי 30 שניות ליצירת רושם באמצעות קורות החיים שלי. הבחור כותב ממש טוב, ולאחר סיבוב קצר בבלוג, הוספתי אותו לרשימה. הוא כותב לעיתים רחוקות, אבל כל פעם שמשתחררת אצלו רשומה זו ממש סיבה למסיבה, וזה מה שחשוב. אני חושב שלא דילגתי על אף רשומה שהוא שיחרר מאז.

אז מה הקשר בין זה לכותרת?

הבחור הוא גם חנון רציני, והוא מודע לזה. וגם כותב על זה. ובין השאר, הוא שיחרר רשומה באותו שם. אני חושב שכשקראתי אותה, הרגשתי כאילו מישהו סופסוף מבין את הראש שלי. אבל מ-מ-ש מבין אותו.

ניסיתי לבקש ממנו רשות לתרגם את זה, אבל לא קיבלתי אף תגובה, ואני מקווה שמה שאני עושה לא יכניס אותי לפינות שאני לא אדע איך לצאת מהן. מצד שני, אני חושב שכולם צריכים לקרוא את זה, ואם יש לאנשים מסויימים בעיה עם אנגלית, אז אעשה את המצווה הזו (לא רק לעצמי אלא לכל החנונים באשר הם) ואתרגם את הרשומה שלו לשפת הקודש. עשיתי את המיטב שיכולתי בתרגום - אני לא מתרגם מקצועי - ואני בטוח שיש כמה ביטויים שפספסתי את הדרך הנכונה לתרגמם. מצד שני, אני מאמין שעשיתי עבודה לא רעה.

תבינו, הדבר הזה יושב אצלי ברשימת ה"דברים לעשות" מאז נובמבר 2007, כשקראתי את זה לראשונה. הגיע הזמן שאגיע לשלב הזה.

תהנו.

~~~

החנון - מדריך למשתמש(ת)

החנון זקוק לפרויקט כי החנון בונה דברים. כל הזמן. הרגעים השקטים ההם במהלכה של שיחה בארוחת הערב? זה החנון - עובד על הפרויקט שבמוחו.

הסבירות שהפרויקט המדובר הוא העבודה היומית של החנון היא נמוכה מאוד, מכיוון שדעתו לגבי עבודתו היא "ראינו כבר, עשינו כבר". אנחנו נדון לעומק במשמעויות של (לכאורה) קוצר הקשב הזה בהמשך, אבל לעת עתה מדובר בדבר הגדול האחר שהחנון שלך בונה ואין לי שמץ של מושג מהו, אבל כדאי מאוד שאת תדעי.

בנקודה מסויימת בזמן, את, בת-זוגו של החנון, היית הפרויקט. הוא הרעיף עלייך כמויות תעשייתיות של תשומת-לב כי היית ההתפתחות החדשה והנוצצת בחייו של החנון שלך. יש גם סיכוי שאת ברת-מזל ואת עדיין הפרויקט שלו. מז"ט. אל תתרווחי יותר מדי כי הוא ימשיך הלאה, וכשזה יקרה, את תתהי לאן נעלמה כל תשומת הלב. ייתכן והמדריך הזה יוכל לעזור.

לגבי מין: לטובת נוחות, החנון הטיפוסי שלי הוא זכר. ישנן המון חנוניות שמסתובבות שם בחוץ ושדברים אלו מתאימים גם לגביהן.

הביני את מערכת היחסים של החנון שלך עם המחשב. זו קלישאה, אבל החנון מגדיר את עצמו באמצעות מחשבו, ועלייך להבין למה.

ראשית, רוב האנשים על-פני הפלנטה מחולקים בין אלה שאין להם מושג קלוש איך מחשב עובד ואלה שמסתכלים על אחד וחושבים "זה קסם". חנונים יודעים איך המחשב עובד. חנונים יודעים איך המחשב עובד באופן אינטימי. כשאת שואלת חנון, "כשאני לוחצת על זה, לוקח קצת זמן לדבר ההוא להופיע. אתה יודע מה הבעיה?" הוא יודע מה לא בסדר. לחנון יש דגם מנטאלי של החומרה והתוכנה בתוך מוחו. בעוד שאר העולם רואה קסם, החנון שלך יודע איך הקסם הזה עובד. הוא יודע שהקסם הזה הוא סדרה ארוכה של אחדות ואפסים שנעים על פני המסך במהירות מרשימה, והוא יודע איך לגרום לחלקיקים האלה לנוע מהר יותר.

החנון ביסס את הקריירה שלו, אולי אפילו את חייו, על המחשב, וכפי שנראה, מערכת היחסים האינטימית הזו שינתה את האופן שבו הוא רואה את העולם. הוא רואה את העולם כמערכת, שבהינתן מספיק זמן ומאמץ, היא ניתנת לידיעה מלאה ומושלמת. זוהי אשליה שברירית שהחנון שלך אימץ, אבל היא גם נעימה ועוזרת לו להעביר יום אחר יום. כשהאשליה נשברת, את תגלי ש…

לחנון שלך יש בעיות שליטה. החנון שלך חי בעולם של גופני מרווחים קבועים. בעוד כל האחרים שסביבו מדלגים להנאתם בין גופנים מרהיבים לתיאור עולמם, החנון שלך בחר בקפידה בגופן בעל מרווחים קבועים, בו הוא משתמש בלהט ובמיומנות לשינוי העולם דרך ממשק שורת הפקודה בעוד שאר העולם כושל ומועד עם עכבר.

הסיבה לבחירה זו בגופן של מרווחים קבועים היא, כמובן, מעשית. גופנים בעלי מרווח קבוע הם בעלי רוחב ידוע מראש. עשר אותיות בשורה אחת הן באותו רוחב של עשר אותיות אחרות בשורה אחרת, מה שהופך את העולם לרשת אחידה ונוחה שבה X ו-Y הם בעלי משמעות כלשהי.

המשמעות של הצורך הזה בשליטה היא שהחנון שלך רגיש לשינויים קיצוניים בסביבה שלו. חישבי על נסיעות. חישבי על שינוי במקום העבודה. סוג זה של אירועים מכוננים מחייבים את החנון שלך לראות שהעולם אינו תמיד או לגמרי ניתן לידיעה, ועד שהוא בונה מחדש את האשליה הזו, הוא יהיה מתוסכל והוא יתנהג באופן לא-עקבי. אני מפתח פתיל קצר להפליא באירועים מכוננים ואני נוטה הרבה יותר לאבד את הדעת בגלל דבר פעוט וטפשי. זוהי אחת מהסיבות שבגללן…

החנון שלך בנה לעצמו מערה. כתבתי כבר על המערה במקום אחר [מישהו רוצה לתרגם את זה? -רוני], אבל הנה העקרונות הבסיסיים. המערה מיועדת לאפשר לחנון שלך לעשות את הדבר האהוב עליו ביותר, והוא לעבוד על הפרויקט. אם את רוצה להבין את החנון שלך, התבונני ארוכות על המערה שלו. איך היא מאורגנת? מתי הוא נוטה ללכת לשם? כמה זמן הוא נשאר שם?

לכל פריט במערה יש את המקום והמטרה הייחודיים לו. אפילו אי-הסדר מתוכנן היטב. לא מאמינה לי? הרימי את המחשב הקטן שיושב על הרצפה כבר חודשיים ונראה כאילו אף אחד לא מתעניין בו, והסתירי אותו. לא יחלפו 10 דקות לפני שהוא ייצא בסערה מהמערה  — "איפה המחשב?"

המערה גם מתסכלת אותך כי ההתרשמות שלך היא שזו הדרך של החנון שלך להתנתק מהעניינים, ולמרבית הצער את צודקת לגמרי. מערה מתוכננת היטב שולפת את החנון מהעולם הגשמי ושותלת אותו בעולם וירטואלי המכיל את כל הצעצועים שהוא צריך. זאת, מכיוון ש…

החנון שלך אוהב צעצועים וחידות. החדווה שהחנון שלך מוצא בפרויקט שלו היא חדווה של פתרון בעיות וגילויים. בכל פעם שחלק מהפרויקט מושלם, החנון שלך מקבל פרץ אדרנלין שאנו נקרא לו ה"היי". לכל מקצוע יש את זה — הרגע שבו התקרבת באופן משמעותי ל"גמור". בהרבה מקצועות ותפקידים ניתן לדעת די בבירור מתי הושגה התקדמות: "רואה? עכשיו יש לנו דלת!" אבל בעבודה מבוססת הביטים של חנונים, ההתקדמות נמדדת באופן מחשבתי ובלתי נראה בתוך קוד, אלגוריתמים, יעילות, ונצחונות מחשבתיים קטנים שלא קיימים בעולם האטומים (atoms).

ישנן דרכים נוספות שהחנון שלך יכול ליצור את ההיי הזה והוא עושה זאת כל הזמן. זו קלישאה עסיסית נוספת, לומר שהחנונים אוהבים משחקי וידאו, אבל זה לא מה שהם אוהבים. משחק וידאו הוא רק עוד מערכת שבה התפקיד של החנון שלך הוא להבין מהם החוקים שמגדירים אותה, ואשר יאפשרו לו להביס אותה. כן, אנחנו אוהבים לבהות במשחקים עם שנדיבריליון (סימן רשום של הגלוב) פוליגונים, אבל אנחנו מקבלים את אותו היי מלשחק ב-Bejeweled, מלהביא את האלף שלנו לדרגה 70, או מהתעסקות אינסופית עם קוביה הונגרית. כל זה משתלב היטב עם העובדה ש…

חנונים הם מצחיקים לאללה. החנון שלך בילה חלק ניכר מחייו הצעירים כמנודה בגלל הקירבה המיוחדת שלו למחשב. זה יצר מרירות בסיסית בנפשו והיא היסוד לחוש ההומור שלו. שלבי את חוסר האמון הבסיסי הזה בכל דבר יחד הכשרונות הטבעיים האחרים של החנון שלך ואת תראי שהוא רואה את ההומור כעוד משחק.

הומור הוא משחק אינטלקטואלי - "איך קבוצת עובדות הטריויה האלה יכולה להשתלב באופן שיניב בידור שיא במהירות הגבוהה ביותר?" החנון שלך מאזין היטב על מנת לזהות פוטנציאל הומוריסטי וכשהו שומע כזה, הוא סוקר את מוחו באינטנסיביות כדי למצוא תוכן רלוונטי מנסיון העבר שלו כך שיוכל להביא אותה ביציאה של הלייף במהירות האפשרית.

הלך המחשבה הזריז הזה מודגש רק על ידי העובדה ש…

לחנון שלך יש תיאבון מדהים למידע. לפני הרבה שנים, קראתי להתנהגות הזו NADD [עוד רשומה ששווה לתרגם - רוני], וכדאי לך לקרוא את המאמר כדי לדעת יותר ולהבין אילו שרירים מחשבתיים פיתח החנון שלך.

איך החנון צופה בטלויזיה? סביר להניח שבאחת משתי דרכים. האחת היא לצפות ביחד איתך כששניכם יושבים וצופים בתכנית אחת. השניה היא כשהוא לבדו וצופה בשלוש תכניות במקביל. זה נראה לא-שפוי. את נכנסת לחדר ואת רואה את החנון שלך מזפזפ בין ערוצים כל חמש דקות.

"איך אתה מצליח לעקוב אחרי משהו?"

הוא מצליח לעקוב אחרי הכל. הקטע הוא שהוא כבר ראה את כל שלושת הסרטים האלה… מספר פעמים. הוא יודע מהי העלילה העיקרית של שלושתם והוא עורך את כל השלושה בבת אחת בתוך ראשו. התמרון המחשבתי העיקרי פה הוא שינוי ההקשר, והחנון שלך הוא המלך כשזה נוגע לשינוי הקשר.

היכולת לבצע שינוי הקשר מיידי גם היא נובעת מהחיים עם המחשב. המודל המחשבתי של החנון שלך כלפי העולם מתוחם בחלונות מסודרים ומוגדרים שבו הכלי החשוב ביותר הוא זה שמאפשר לו לנוע במהירות בין חלון אחד לרעהו. אין זה משנה בכלל אם אין שום קשר בין החלונות האלה. החנון שלך רגיל לבצע זינוקים אדירים בין הקשר אחד לאחר כאשר הוא מצ'וטט עם החבר שלו בחלון אחד, דואג לגבי המסים שהוא משלם בחלון אחר, וקורא על מלחמת העולם השניה בחלון נוסף.

ייתכן ותעלה בראשך המחשבה שבהינתן עולם שבו ההקשר משתנה כל הזמן, החנון שלך לא יכול להתמקד, ואת תהיי צודקת באופן חלקי. ריבוי-המשימות הזה הוא לא ממש יעיל. החנון שלך יודע מעט מאוד על הרבה דברים. לגבי הרבה נושאים, הידע שלו הוא עמוק כעומק זרת ורחב כאוקיינוס. נוח לו עם הידע הזה כי הוא יודע שידע מעמיק בכל אחד מהנושאים האלה הוא במרחק הקשה מתוחכמת אחת על המקלדת. הביני…

החנון שלך בנה במוחו מנגנון רלוונטיות יעיל ומעצבן במיוחד. זהו סוף היום ואת והחנון שלך רובצים על הספה. הטלויזיה כבויה. אין שום מחשב בסביבה ואת מדווחת לחנון שלך על היום שעברת. "ביליתי שעה בדואר בנסיון לשלוח את החבילה ההיא לאמא שלך, ואז הלכתי לביסטרו ההוא - אתה יודע - זה שליד חנות הפרחים, אבל היה סגור. היית מאמין?"

והחנון שלך אומר, "מגניב."

מגניב? מה מגניב? שהעסק היה סגור? החבילה? איך משהו מכל זה הוא מגניב? שום דבר מזה לא מגניב. למעשה, כל מה שאמרת יכול היה להיות מגניב, אבל החנון שלך לא חושב שיש משהו רלוונטי בכל מה שאמרת. זה מה שהוא שמע, "ביליתי שעה בדואר בלה בלה בלה…."

את יכולה להתעצבן, ובצדק, על התנהגות כזו - זה פשוט חצוף - אבל ברצינות, אני מנסה לעזור פה. המסע הבלתי נלאה של החנון שלך אחרי מידע וה"היי" שינה וכיוונן את מוחו בצורה מעניינת. עבור כל פיסת מידע נכנסת, החנון שלך מבצע הערכה מהירה כברק: רלוונטי או לא? רלוונטי משמעותו שהמידע הנכנס משתלב לתוך המערכת של הדברים שכרגע לחנון אכפת מהם. צפי למעורבות פעילה מצד החנון שלך כשאת מרימה את דגל הרלוונטיות. אם את מרימה את דגל החוסר-רלוונטיות, חפשי הבעות קוליות אשר מתריעות על גזר-דין של חוסר רלוונטיות. זו מילה שהחנון שלך אומר כשהוא לא מקשיב והיא תמיד אותה אחת. המילה שלי היא "מגניב", וכשאת שומעת "מגניב", אני לא מקשיב.

מידע שהחנון שלך נחשף אליו בזמן שדגל חוסר הרלוונטיות מונף נשכח באופן כמעט מיידי. אני מתכוון לזה. בפעם הבאה שאת שומעת "מגניב", אני רוצה שתשאלי "מה אמרתי הרגע?" החיוך המביך שעל פרצופו יהיה הצעד הראשון בלגרום לו להבין שהוא הבעיה בשיחה הספציפית הזו. ההתנהגות הזו היא אחת מהסיבות שבגללן…

החנון שלך יכול להיתפס כאחד שלא אוהב חברת אנשים. שיחות מסדרון. חמש הדקות הראשונות שבהן שני אנשים צריכים להתרועע. שיחות מסדרון הן אחת מאויביו הקיומיים של החנון כי הן משלבות בתוכן צדדים של העולם שהחנון שלך פשוט שונא. כשהחנון שלך בוהה באדם זר, כל מה שהוא חושב זה, "אין לי שום מערכת או שיטה להבין את הדמות המבולגנת הזו שעומדת מולי". זהו המקום ממנו נובעת הביישנות. זוהי הסיבה שבגללה חנונים שונאים להציג בפני קהל.

הכישורים לאינטראקציה עם אנשים אחרים קיימים בפני עצמם. הם רק חסרי מערכת מוגדרת-היטב.

כיוונון מתקדם של החנון

אם את עדיין קוראת, אז אני חושב ששווה לשמור על החנון שלך. אפילו אם הוא נוטה להיעלם לשעות, בעל חוש הומור מוזר, לא אוהב שאת נוגעת לו בדברים, וברוב המקרים לא מקשיב אפילו כשאת מדברת אליו ישירות, עדיין שווה להחזיק אותו. לכי תביני.

העצה שלי:

מפי (מלשון מפה) את הדברים שהוא רע בהם לדברים שהוא טוב בהם. את אוהבת לטייל, אבל החנון שלך מעדיף להסתגר במערה שלו עד אין-קץ במרדף אחרי ה"היי" שלו. עלייך לשכנע אותו בשני דברים. ראשית, עליך לשכנע אותו שאת תעשי את מירב המאמצים לשחזר את המערה שלו בסביבה החדשה אליה אתם תגיעו. את הולכת ליצור עבורו מקום שקט וחשוך, שבו הוא יוכל לגלות בקצב שלו לאיזה כיוון זורמים המים. מטיילים לחו"ל? הקדישי שלושה ימים בתחילת הטיול במקום שקט.

שנית, ואפילו חשוב יותר, עלייך להזכיר לו את התיאבון הבלתי נלאה שלו למידע. את צריכה לפנות לאהבה הגדולה שלו לגילויים חדשים ולעזור לו להבין שכנראה שאין צינור-מתיז-תכנים יותר רחב מלהתעורר במלון על התעלה הגדולה בונציה מבלי לדעת מילה אחת באיטלקית.

עשי מזה פרויקט. בטח שמת לב לאופן בו החנון שלך מתיחס לאוכל. האם הוא אוכל מהר? כאילו, ממש מהר? כדאי שתדעי מה קורה כאן. האוכל מושלך לדלי החוסר-רלוונטיות כי הוא עומד בדרכו של התוכן. פעילות גופנית, כנ"ל. הקטע הוא שאת רוצה שהחנון שלך יאכל בריא כדי שהוא עדיין יהיה איתך בעוד שלושים שנה, אז איך משנים את ההתנהגות הזו? הופכים את הדיאטה וההתעמלות לפרויקט.

בשבילי, ההתעמלות הפכה לפרויקט לפני 10 שנים אחרי פרידה איומה. כשהפרויקט הפסיק להיות האקס, צללתי לתוך ההתעמלות בכל יום בשבוע. תרשימים עקבו אחרי ההתקדמות שלי, גרפים עקבו אחרי המשקל שלי, והיתה הפעילות הגופנית. כל יום במשך שנתיים עד היום שבו התעלפתי במקדונלדס לאחר שלא אכלתי יום שלם. אוקיי, אז הגיע הזמן לפרויקט חדש. כן, לחנונים יש גם בעיות מינון. אבל זה נושא למאמר אחר.

שינוי התנהגות משמעותי אצל החנון יוכל לקרות רק אם הוא ישקיע בפרויקט את כל גופו ונשמתו, אחרת זו סתם עוד מחשבה לדלי של החוסר-רלוונטיות.

אנשים הם התוכן המעניין ביותר שיש. אם יש לך בידיים חנון ביישן במיוחד, נסי את זה: שאלי אותו כמה אנשים יש לו ברשימת החברים במסנג'ר? כמה בפייסבוק? כמה עוקבים אחריו בטוויטר? בבלוג? הניחוש שלי הוא שבאופן כולל, החנון שלך מתקשר עם פי עשר אנשים יותר ממה שחשבת. הוא יכול לעשות זאת כי התקשורת היא דרך מערכת שהוא מבין - המחשב.

החנון שלך יודע שאנשים הם מעניינים. רק בגלל שהוא לא יכול להתסכל ישר בעיניים של החברה שלך לא אומר שהוא לא רוצה לדעת מה עושה לה את זה, אבל את צריכה להיות החוצץ החברתי - שכבת התרגום. את צריכה למצוא חוט מקשר אחד בין החנון שלך והחברה שלך ואז הוא יתחיל להניע דברים כי הוא ימצא משהו רלוונטי.

ה"היי" הבא

כפי שגילית כשהיית הפרויקט, להיות מרכז תשומת הלב של החנון שלך יכול להיות קשה מנשוא באופן נעים להחריד, אבל זה יחדול. מרגע שהחנון מאמין שהוא יודע איך מערכת כלשהי עובדת במלואה, האתגר להבין אותה חדל מלהיות והוא בדרך לחיפוש אחרי ה"היי" הבא.

אפילו אם אני לא יודע מי את, ולמה לכל הרוחות בחרת בחנון בתור בן זוגך, אני יודע שאת לא מערכת שניתנת לידיעה טוטאלית. אני יודע שאת מבולגנת, בדיוק כמו החנון שלך. היותך עצמך המוזרה זה די והותר כדי להציב אתגרים חדשים ומעניינים בפני החנון שלך.

חוץ מזה, זו ממש העבודה של החנון להבין ולגלות מה מניע אותך, וייתכן שמישהו, איפשהו, כותב על השגעונות הספציפים שלך. החדשות הטובות הן, שהחנון שלך כנראה קורא את זה עכשיו.

[דרך: רנדומלי / גםהמודםשלידפוק]

בזמן האחרון אני מנסה שוב לשלוח את ידי באובונטו, וזה דווקא הולך לא רע. הפעם עשיתי התקנה של 8.04 עם WUBI במקום לעבוד במכונה וירטואלית. למי שלא יודע, WUBI זו תוכנה שמאפשרת להתקין אובונטו כאילו זו עוד אפליקציה של חלונות. מה שמקבלים הלכה למעשה הוא שתי מערכות הפעלה עם תפריט אתחול, אבל אין צורך לפרמט או לשחק עם מחיצות בכונן הקשיח, ואם לא מרוצים, אפשר פשוט להסיר את ההתקנה וזה כאילו לא היה מעולם. מאוד נוח, ומהווה יופי של דרך להכיר לאנשים את אובונטו אם הם רוצים לנסות.

עכשיו, אני נמצא בשלב שבו אני נערך למעבר למחיצה אמיתית על הדיסק באמצעות LVPM. קניתי כונן גיבוי חיצוני, מה שהיה צריך לקרות כבר מזמן, ואני עסוק עכשיו בהכנת הגיבויים לקראת שינוי המחיצות.

למרות זאת, יש עדיין כמה נקודות שמציקות לי - דברים שעדיין לא הצלחתי לתפעל בצורה קלה ונוחה בלינוקס. ראשית, זה העובדה שעדיין לא מצאתי משהו שישתווה לסנכרון שהייתי עושה מ-Windows Media Player (גרסה 11 ממש ממש טובה) אל הנגן הנייד שלי (Sandisk Sansa m250) והיצירה האוטומטית של רשימות השמעה של Juice (מנהל הפודקאסטים). משום מה, השילוב של שלושתם בחלונות היה ממש אוטופי, ואני לא מצליח לשחזר את זה בלינוקס. הדבר הכי מוזר בכל הסיפור הזה הוא שבכל המקומות שהסתכלתי כולם משבחים את Amarok, אבל דווקא הוא לא מצליח לזהות את הנגן שלי, למרות ש-nautilus (סייר המערכת?) מזהה אותו וגם Rhythmbox… לך תבין… אם יש למישהו את הנגן הזה והוא יודע איך עושים סנכרון נוח ופשוט בלינוקס, הוא מוזמן להגיב ולספר לי על זה.

עוד דבר אחד שמציק לי הוא המחסור בתמיכה במשחקים. כן, אני יודע על wine, וגם על המשחקים שיש להם תמיכה מובנית בלינוקס, אבל זה עדיין לא אותו הדבר. רוב המשחקים עדיין זקוקים לחלונות…

אבל מעבר לשתי הבעיות האלה, אני די מתחיל להנות מהעבודה בלינוקס. יש שם דברים שאפילו עובדים הרבה יותר טוב מחלונות (הלינוקסאים בטח חושבים לעצמם, "וזה מפתיע אותך?").

בכל מקרה, היום בבוקר אני מגיע לעבודה, ואם הייתי צריך חיזוק נוסף כדי לעבור ללינוקס באופן סופי, אז ראיתי את זה (ממש לרגע, כי מיד אחרי זה נהיה לי חושך בעינים):

מה פתאום המחשב מחליט על דעת עצמו לעשות אתחול?!?!? ועוד כשיש אפליקציות פתוחות עם מידע לא שמור! זה מרתיח אותי, ומבחינתי זה פשוט מהווה עוד מסמר בארון הקבורה של חלונות. אני יודע שאפשר לבטל את זה אם רוצים, אבל אין שום סיבה שאצטרך להגיע למצב כזה מלכתחילה, וזה משהו שלעולם לא יקרה (אני מקווה) בלינוקס.

אז זהו, אני כבר עובד על אובונטו באופן די שוטף, ולאט לאט אני מתחיל להבין למה כל כך הרבה אנשים משוגעים על המערכת הזו.

להתראות מיקרוסופט, שלום קהילה.

"החרדים, עד האחרון שבהם, בורים, הם צרי עין, הם קנאים בכל מובן שקיים במילון, הם אלימים, הם קיצוניים, הם פרזיטים על צוואר האומה, הם מחרחרי ריב ומדון, הם גזלנים וחמסנים, הם עצלנים, הם רמאים, הם מסריחים, הם עילגים וכסילים, הם עלובים, הם שורצי ביבים ואשפות, הם סרח היסטורי עודף שתלוי עלינו כגיבנת מתוקף רגשות אשמה קולקטיביים שקשורים כולם בצורה זו או אחרת בשואה, הם שגיאה גנטית, הם שגיאה מוסרית, הם זרים ומוזרים, הם שונאי חינם, הם מיותרים, הם עובדי אלילים, הם שוביניסטים, הם משיחיסטים, הם צבועים, הם זרים לי בכל מובן שרק יכול להיות."

- הכלכלן המתוסכל

~~~

עדכון מ-13:25:

מרוב שהזדרזתי, לא שמתי לב שהקו-מחיקה לא תפס בשמירה. מה שנקרא - הפזיזות היא מהשטן. למי שתהה, אני לא שותף לדעות האלו, וזאת יכולים להעיד מכריי. "זכיתי" לפגוש אנשים מהסוג שהכלכלן מתאר, אבל הם היו היוצא מן הכלל ולא להיפך.

יחד עם זאת, אני רוצה לציין שאני בהחלט נגעל וסולד מהאופן שבו אותו אספסוף מאור-יהודה החליט להקדים את חגיגות את ל"ג בעומר, ואפילו מעודד התנהגות מהסוג הזה.

מקום העבודה שלי מתרחב ומגביר את פעילותו. זה אומר שמחפשים אצלנו עובדים חדשים. את פרטי המשרות אתם יכולים לקרוא כאן. אני מספר על זה קצת באיחור, אבל עדיף מאוחר מלעולם לא, נכון?

למען הסר ספק - עבדכם הנאמן מקבל בונוס נחמד על כל אחד שמתחיל לעבוד בחברה והגיע דרכו. אם מישהו מעוניין, אפשר לשלוח קורות חיים למייל שלי - roniyaniv [at] gmail [dot] com.

וגם את הצד האחורי של נעמה, דן ומרינה.

הדיוקנאות שלהם הולכים להתנוסס על בולים של דואר ישראל. אם לא הייתי חושב שדואר ישראל הוא גוף ביזיוני בפני עצמו, הייתי קורא לזה ביזיון.

אין לי דרך אחרת לתאר את הדבר המדהים, מדליק והזוי הזה

MUTO a wall-painted animation by BLU from blu on Vimeo.