קול באישה ערווה

[בעיקר על ירונה כספי אבל גם פטי סמית, סוזן וגה, קרוסלה, אסנת הראל ואחרות מתארחות כאן בפוסט. תאמינו לי, כדאי לשים אזניות וללחוץ על הלינקים]

ירונה כספי היא הזמרת הכי טובה שאתם לא מכירים. אני לא בטוח שהמשפט הזה מקורי, נדמה שכל מי שמתייחס לירונה כספי מכריז דיסקליימר שכזה. בירונה כספי נתקלתי במקרה. או למעשה היא נתקלה בי.  בדיוק לפני שנה.  המקום: הבארבי. ההיתרחשות: ביציאה מהופעת ההשקה של האלבום השני של איטליז אנחנו נכנסים למונית. אנחנו, כלומר אני ובעלת השליטה. גשם שוטף ולפתע בחורה בלונדינית שואלת אם אכפת לנו להציל אותה מהגשם ולחלוק מונית. נהג מונית קשה-יום מנסה לסחוט עוד כמה שקלים מהנוסעת המתווספת. מתפתח דין ודברים מסויים שגווע לדיון מקוצר בהופעה של איטליז. ואז, במין ביישנות, הנוסעת אומרת שאם אהבתי את איטליז, אה.. היא בדיוק הוציאה אלבום בהפקת אור בהיר מאיטליז ואולי נרצה לשמוע גם אותה. "ירונה כספי," היא ענתה בשם שצילצל מוכר אבל לא זכרתי מאיפה. אבל בשביל זה, הרי, יש גוגל.

בגוגל סיפרו שזה אלבום שלישי: אגו. ושהוא ניתן להאזנה מלאה באתר שלה. הקשבתי והתמכרתי – אחד האלבומים הטובים ששמעתי בשנים האחרונות. שילוב נדיר של טקסטים נפלאים, הגשה מרגשת – כנה, צועקת, בועטת ואירונית, גיטרות לראש ועיצוב עטיפה מזעזע.

חייבת שיר בשביל לחיות
חייבת שיר בשביל לשתות
ולאכול אין מה לדבר
צריך עכשיו פזמון חוזר
דופק חזק וממהר
דופק חזק וממהר

חייבת שיר, חייבת שיר
חייבת שיר בשביל לחיות
חייבת שיר בשביל לשתות
חייבת שיר, חייבת שיר
עמוק אל הורידים
רק ככה ממשיכים
חייבת שיר
….

חייבת שיר שיעיר אותי
חייבת שיר שיאיר אותי
מ ה מ ה שיממון
חייבת שיר שיוציא אותי
ל ל ל ל לחופשי
(חייבת שיר, אגו)

מאפיה של אישה אחת

והיא חייבת שיר. לפני כמה שבועות הוציאה ירונה אלבום חדש, רביעי (!). אלקטרוני. של שירי משוררים. מה אומר – אני אמנם אוהב גיטרות אבל גם האלקטרוני עובד. ובעיקר עובדת השירה שנותנת משמעות לשירים של רפי ויכרט, ויסלבה שימבורסקה, דוד אבידן ועוד. השיר החביב עלי הוא 'כישוף' המהפנט (של רחל חלפי). אני שומע אותו בלופ ולא יכול להיתנתק.

 

אודה ואבוש שמאז ששמעתי את אגו לא הצלחתי להגיע להופעה. בחיי שניסיתי, אבל תמיד צץ משהו. או נפל משהו. דדליין, כנס, גשם, שלג, אש, צדק חברתי או עייפות החומר. אבל לפעמים המאפיה נותנת הצעה שאי אפשר לסרב לה. אז הגענו להשקת האלבום. הקהל היה מעט מבוגר בלבונטין 7. ואי אפשר לומר שהיה צפוף. אלו לא נתוני פתיחה מבטיחים להופעה בועטת. והיו קצת תקלות בקלידים –  אחד הכלים העיקריים הדומיננטיים באלבום החדש.  אבל הגיטרות היו מעולות והשירה טובה יותר מבהקלטות האולפן.  והאנרגיה  מהבמה ירדה אל הקהל כמו עשן סמיך והסתירה את הקרחות המנומנמות.

ירונה אוהבת שירה ונותנת כבוד למילים. היא תגיד את מה שחשוב לה וכך ("נעשה איזה ניסוי קטן"),  היא מבצעת שיר קשה רק עם קלידים שתקועים על אפט יבבה קומית (בטח יש לזה שם מקצועי) והתוצאה קצת סוריאליטית ומשובבת. "אז אין לנו קלידים ואני מאוד רוצה לשיר את השיר הנפלא הזה" היא אומרת על חוף של רפי וויכרט היא מחליטה לשיר אותו א-קפלה.  א-קוהונס. ויש גם קאבר בועט לכוכב הקופים של פורטיס, וירידה פלרטטנית לקהל (היה הרבה מקום להסתובב) והשמחה רבה.

 [בנגן זה דווקא קאבר מצויין לדבש מהאלבום השני].

קטנות בעקבות ההופעה

- מילא שאלוהים פישל בשואה, אבל זה שלבונטין לא מתמלא בהופעה שכזו זה כבר ממש מעורר הירהורי כפירה.
- כשהיא מדברת, ירונה נשמעת ממש כמו רונה קינן, בעיקר באופן המבוייש שבו היא מודה לנגנים. הקול והטון כמעט זהים.
- למעשה ירונה היא התפתחות של רונה קינן של קסיוס וההכרה שלי נמוגה. הדיקציה המוקפדת, החשיבות של המילים, החבירה למשוררים,  אבל תוך שימור החיספוס של רונה הצעירה (הא! רונה וירונה. מזכיר לי את זה).
- גם יובל אראל מסקר את מופע ההשקה ומצלם חלק מההופעה.
- ירונה כספי היא אחת* הזמרות הטובות. עכשיו אתם מכירים.

*יש עוד כמה: פטי סמית (פוסט שלי בעונג), סוזן וגה, גרייס סילק, רונה קינן המוקדמת, מריאן פיית'פול המאוחרת, לפרקים PJ הרווי, לפרקים אחרים טורי איימוס…

—————-

ואם כבר זמרות טובות – ביום רביעי (מחר, 25.1, בתשע וחצי) תופיע אסנת הראל בקפה ביאליק. אסנת היא המטפלת המיתולוגית שלנו (אפרופו זמרות ומטפלות, מטפלת אחרת, מיתולוגית קצת פחות פגשתי פעם אחרונה בהופעה של קרוסלה. היו לנו אחלה מטפלות). בכל אופן, אסנת הראל – ההופעה תהיה אקוסטית (עם גיטרה, קלידים וכינור) ובקליפ החזרות הבא אתם יכולים להתרשם מהשירה הנקיה והחודרת ואל תתנו לשקט המדומה להטעות אתכם. משוט (מילים: אסנת הראל, לחן אסנת הראל ואורן סלע):

ובמיון הערימה השבוע – על טכנולוגיה ועיצוב, הדרת נשים עקיפה וישירה, שפה ורשתות חברתיות וגם שירה (טוב, נניח).

 טכנולוגיה, עיצוב  וההמון

בין שתי ערים, כותב טל מלך עילם ומציג את דילמת הפשוט ומוגבל לעומת מסובך ופראי בעיצוב מערכות מחשב (כמובן שיש לא מעט מערכות שהן מסובך ומוגבל). איכשהו זה מגיע לפילוסופים צרפתיים וריבוד חברתי. פסקה לדוגמא:

וכאן נשאלת שאלת מיליארד הדולר: האם הם (פוקו, דרידה ושות' א.צ.) עושים את זה בכוונה כדי להיות פלצנים, או האם באמת יש דברים שאי אפשר להעביר בצורה פשוטה? האם מערכות המידע בתוך ארגונים הן מורכבות יותר כי באמת התהליכים שם מורכבים יותר מאשר כל הדברים שפושטו עד עכשיו? או שאולי, בשני המקרים, אנחנו תקועים בסיפור של עצמנו, שלא מאפשר לנו לפשט דברים, לפרק אותם לאטומים קטנים של פעולה או רעיון, קטנים ויעילים אבל פחות מרשימים?

הציטוט שלעיל קצת מרדד את הדיון, כי הוא מניח שפישוט הדברים הופך אותם לפחות מרשימים ואילו הדיון שם מתקיים גם אם נניח שהפישוט הופך את הדברים ליותר מרשימים, לפחות מבחינה ויזואלית.

רנדז (מייקל לופ) כותב A Design Primer for Engineers ובו הוא מנסה להסביר לגיקים (האלו מהמערה) מה עושה המעצב ואיש השימושיות ומה הם צריכים לעבוד ביחד. הפוסט הזה הוא קריאה משלימה ללינק הקודם והוא בהחלט  קריאת חובה לאלו מכם ששואלים את עצמם את השאלה – מעצב גרפי? מה הוא יכול לעשות בפוטושופ שאני לא יכול לעשות ב-GIMP?  ומה זו בכלל שימושיות.

Prior to Steve Jobs’ return to Apple, there was a decent centralized usability team equipped with those fancy rooms with one-way mirrors and video cameras. I’m certain these folks did significant work, but when Jobs returned, he shut it down and he cast the design teams to the wind. Each product team inherited part of the former usability team.
Now, I arrived after this reorganization occurred, so I don’t know the actual reasoning, but I do know I never saw those usability labs used once and I would argue that in the past decade Apple has created some of the most usable products out there. My opinion is that the choice to spread the usability design function across the engineering team was intended to send a clear message: engineer and designer need to party more… together.

[הערת מערכת: בזמן האחרון לופ הולך ונהיה קצת טרחן וגם הפסקנות שלו מתחילה להעיק. כמו-כן, אפרופו שימושיות - מתי הוא יהפוך את כותרות הפוסטים ללינקים?!].

 

מספיחי הדרת הנשים העקיפה יותר ופחות

ואם הזכרתי את פוטושופ, אז אסור לפספס את   Adobé –  מוצר הטיפוח האטלטימטיבי:

משום מה אני זוכר שזו הייתה ג'ימי לי קרטיס שהצטלמה או-נטורל כמחאה על השיפוץ שלה באחד המגזינים או אחת הפרסומות. היא דאגה שהצילום יתפרסם בדיוק בזמן הפיסרסום המלוטש (לא מצאתי בגוגל. אולי זו מישהי אחרת?).

ב-Jezebel, שמכריז על עצמו כמגזין Celebrity, Sex, Fashion for Women; Without Airbrushing, כותבים על הסירטון החמוד של הילדה שמוחה נגד המגדריות בצעצועים (דרך בעלת השליטה שפתחה בלוג מקצועי Oracle Forms Community, תעקבו אם אתם בקטע של מסדי נתונים או אורקל):

וקצת באיחור, הנה פלאש-מוב המרגשים והמוצדקים:

את הפלאש-מוב הבית שמשי הזה תיכננתי לשתף בפוסט שלם על פלש מוב והחד פעמיות שלו, שהיה אמור להיות הקדמה לפוסט על תיאטרון אימפרוביזציה באופן כללי – פוסט שבעצמו היה אמור להיות הקדמה לפוסט על אמנות גנרטיבית ובלשנות חישובית. אני עוד אגיע גם לזה, ובינתיים – היציאה האחרונה של ImprovEverywhere, טרי משבוע שעבר – No Pants Subway Ride 2012:

 

ומספיחי המחאה

ליף תרצה בתשלום: בגלובס מראיינים את רועי נוימן "הדובר של המחאה החברתית" שמעיד שהוא חולם  "על חברה משלי – 'רועי נוימן יחסי ציבור בע"מ', אולי דובר של חברה גדולה", ואז קולט את הטעות היחצנית של דובר המחאה ונסה למזער נזקים, ומוסיף "למרות שיש לי בעיה לעבוד אצל הטייקונים". ראיון מלא אגו שפשוט נתקע בגרון.  מסקנות – לשדרג את פויר, גיבור מעמד הפועלים (דרוש לינק),  מכותב הנאומים של דפני ליף לדובר. האגו עדיין יהיה שם אבל לפחות יצטרף אליו גם כישרון ואמונה בצדקת הדרך. הצעה לדיברור: "אני שיכור ומאוחר / ויש לי עבודה מחר" (נאג' חמאדי).

אקדמיה רשתות חברתיות וכו',

language is a social art, בציטוט הזה נפתח המאמר Mark my words! Linguistic style accommodation in social media, של כריסטיאן דנסקו-ניקולסקו-מיציל ואחרים (אלו שנשאר לשם שלהם מקום). קראתי את זה כשזה התפרסם לפני שנה ועכשיו הגיע הזמן לקריאה מחודשת בעיון. אמנם אקדמי אבל קריאה מומלצת לכל המתעניינים בשפה, ברשתות חברתיות ובדינמיקה של שימוש בשפה בקהילה. מאמר המשך נשלח ל-WWW 2012 ובעוד שבוע נדע שהתקבל (הסיכוי הוא 100%, מהכירות עם עבודות קודמות של הכותבים מיציל, קליינברג, לי ופנג).

Free online Natural Language Processing Course

ועוד אקדמיה להמונים – עוקבי הטוויטר (או דגש קל) שבכם כבר עודכנו שאוניברסיטת סטנפורד מאפשרת קורס עיבוד שפה (NLP) שיועבר חינם אונליין. את הקורס יעבירו כריס מנינג ודן זו'רפסקי, מבכירי אנשי נ-NLP.  ממש עכשיו קיבלתי אימייל שמספר שנרשמו כבר 45000 משתתפים. וואו! תנו קפיצה לדף הקורס כדי להתרשם.

ונקנח בבדיחה  - שימעון פרס

נשיאנו האהוב כתב שיר (עיני ביתא ישראל) לילדה אתיופית אותו הלחין עידן רייכל.  השיר כמובן עלוב ביותר ומזל שעבדכם, בור סוד שאינו מאבד טיפה (אבל רק אם היא מיותרת לחלוטין) זוכר את נאום ההשבעה לנשיאות שם אמר פרס: "לא חלמתי להיות נשיא [כיחכוחים בקהל], חלומי כנער היה להיות רועה צאן או משורר של כוכבים". ובכן – מזל שהחלום לא התגשם. אם כי גם כנשיא הוא לא משהו. אולי כדאי שינסה להיות רועה צאן.

רגע, עידן רייכל? אתיופים? גזענות? מ.ק. 22:

ושוב מתקרב סוף השבוע והגיע הזמן לערימת לינקים: על פוליטיקה, עיתונות ובלוגרים (ביחד ולחוד), על הבטלה המאומצת באקדמיה ובכלא על מדרשי חז"ל, מדור שירה, על רדיו, פרסומות וגם על טוויטר (פרסומת). לכל ישראלי מגיע לכלות את זמנו על הלינקים האלו.

פוליטיקה, עיתונות ומחנאות ובמילים אחרות – תחפושת מבריקה

למי שפיספס את הסערה של שלהי שנה שעברה  - גל חן כותבת על המסגד בטובא-זנגריה, עובדות שלא מסתדרות ומהות העיתונות. הפוסט זיכה אותה בתואר יקירת הימין (היא בכלל לא ידעה שהיא כזו) ובקללות וגידופים משמאל. ואז גם מימין. הפוסט עצמו מרתק ורלוונטי וחורג בהרבה בהעניין הנקודתי בטובא-זנגריה (מהות העיתונות…) והתגובות המשונות (או שמא דווקא צפויות?) מטרידות לא פחות.

ונמשיך בעיתונות (ופוליטיקה) בכיסוי תרבותי

שחר (תודעה כוזבת) כותב על השימוש הישיר בשואה בשיח הישראלי. כלומר הוא כותב על השימוש העקיף והמתוחכם, שהרי שואה לאור יום זה די וולגרי (ע"ע הילד החרדי): ויימאר, הגודווין של האינטלקטואלים.

מגדל השן

עידן לנדו שישב בכלא על סרבנות מתקומם על קיצוץ המשכורת שלו (ניכוי זמן הישיבה בכלא).  בפוסט מחקר אקדמי – עניין מוזר ומופלא הוא כותב יפה על מהות המחקר האקדמי. קריאת חובה לאקדמאי המתחיל, לחוקר בפוטנציה ולאלו ששואלים את עצמם מה הוא בכלל עושים שם במגדל השן חוץ מלכתוב פוסטים.
ואם כבר, משהו ישן יותר, תמים, ילדותי ובמובן מסויים פרובוקטיבי להכעיס, תרומה שלי למדריך המפוכח לתלמיד המחקר: בשבחה של בטלנות אקדמית. והאמת, למרות שזה מפלטו של הנבל, גם יש בזה משהו. או בציטוט מהפוסט:

אלא שבטלה היא מדרון חלקלק, בעיקר כשיש אילנות גדולים להיתלות בהם ולהתנדנד בניחותא, ואני עוד לא גיליתי את האלגוריתם שימקסם את הפרודוקטיביות, כלומר פונקציית ה-min-max שמקצרת את תקופות ה"בטלה" תוך מיצוי המקסימום היצירתי…
… אוסקר ווילד במשפט אופייני וטוען ש"בטלה מוחלטת היא המלאכה הקשה ביותר בעולם, הקשה ביותר והאינטלקטואלית ביותר". בטלנות וויפסנה.

מדרש

אפרת היא הדרשנית החביבה עלי. פוסטי המדרש שלה (ולא רק) הם מאירי עיניים, משעשעים, מודעים לעצמם, מלאים אמפטיה ונותנים השראה אפילו לציניקן מדרשים שכמוני – אחד שבדרך כלל פוטר מדרשי פליאה כקישקוש, פסיכוזה תלמודית, סתם משהו שעבר זמנו, בקיצור כקוריוז. בפוסט פתאום הבנתי  היא מתייחסת למדרש על התלמידים שהתחבאו תחת המיטה של הרב וצפו בו ובאישתו עושים מה שרבנים עושים במיטה. (חבל שהתגובות שם עוסקות, רובן ככולן בחלק הראשון של הפוסט). רק שתכתוב עוד אם בעלה ירשה לה.

עט באישה ערווה (לפעמים עט זה רק עט)

רב בשם ברוך אפרתי כותב בעניין הקרן החדשה, קולך, ונאמני תורה ועבודה (אתם לא באמת צריכים להיכנס לקישור, אלא בשביל להתעצבן) ומכריז: "לא לקרוא עלון 'קולך', לא להתקרב לעיתון 'מקור ראשון'. לא להצטרף ל'נאמני תו"ע', וודאי לא להעמיק במשנת הרופא המבולבל שהזכרת.". הוא כותב זאת בעקבות שיר שהופיע בגיליון קולך לפני שבועיים. אפרתי, להזכיר, גם טוען שאנחנו הרגנו את ישו ושאנחנו צריכים להיות גאים בזה ושלא נאמין להכחשות ה-PC של האפיפיור. איש מוזר. בכל אופן, לכבוד הרב אפרתי וגם בגלל שהשיר ה"פורנוגרפי" ב'קולך' דווקא לא רע קבלו אותו כאן – לתלות מילים, חוה פנחס-כהן (שני שמות משפחה?! פמיניסטית מופקרת!):

לֶאֱסֹף אֶת הַכְּבִיסָה הָרְטֻבָּה בְּיָד אַחַת וְלִתְלוֹת מִלִּים
חֻלְצָה לְבָנָה, סָדִין וְצִפָּה, גּוּפִיָּה וְעוֹד מַגֶּבֶת כְּחֻלָּה, חָזִיָּה שְׁחוֹרָה
וּפֶרַח. הֵן מֻנָּחוֹת זוֹ לְיַד זוֹ וּבוֹנוֹת מִשְׁפָּט וְרוּחַ פְּנִימִית
עוֹבֶרֶת בֵּין הֶחָזִיָּה לַתַּחְ תּוֹנִים וְעוֹבֶרֶת בֵּין הָאוֹת הַפְּרוּצָה לָאוֹת הַסְּתוּמָה
כְּמוֹ זְרוֹעוֹת הַסְּגוּרוֹת עַל כְּלוּם וְאַחַר כָּךְ בֵּין הַשּׁ וּרוֹת
לְטַאטֵא אֶת הַצְּעָדִים הַנִּסְתָּרִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ מִשַּׁבָּת
עַל הָרִצְפָּה שֶׁמִּתַּחַת לַשֻּׁלְחָן.

שָׁפַכְתִּי אֶת הַבְּרָכָה מֵהַכּוֹס שֶׁצּוֹבַעַת בְּאַרְגָּמָן
אֶת הַכִּיּוֹר וְכָל שֶׁסְּבִיבוֹ, בְּרָכָה שֶׁנִּשְׁפְּכָה – מַה דִּינָהּ .
בְּגֵו יָדַי אֲסַפְתִּי מֵהַמַּפָּה אֶת פֵּרוּרֵי הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הַחַלָּה
וּסְחָבָה קְמוּטַת פָּנִים עָבְרָה עַלהַ שֻּׁלְחָן כְּעוֹבֶרֶת עֲבֵרָה
בֵּינָהּ לְבֵין בּ וֹרְאָהּ .

[מכאן והלאה - אין לי כח למחוק את הרווחים שנוספו בהעתק+הדבק - תתאמצו בסגמנטציה או תקראו בפדפ כאן. א.צ. ]
פָּ רַ שְׂ תִּ י לְ קִ פּ וּל מִ י שֶׁ מַּ תְ חִ ילָ ה בְּ -מ' פְּ תוּחָ ה וּמִ סְ תַּ יֶּמֶ ת
כְּ מוֹ בַּ יִת שֶׁ הַ דֶּ לֶ ת בּ וֹ פְּ תוּחָ ה בְּ שׁ וּלֵ י הַ מַּ גֶּבֶ ת אִ ישׁ מֵ ת
בְּ תוֹךְ שַׁ רְ ווּלֵ י הַ חֻלְ צָ ה וּבֵ ין הַ קְּ פָ לִ ים מָ צָ אתִ י מִ לִּ ים נִ מְ לָ טוֹת
מֵ רְ דִ יפוֹת שֶׁ גָּזַרְ תִּ י עֲלֵ יהֶ ן וּמִ תְ חַ בְּ אוֹת בַּ כִּ יסִ ים
שֶׁ ל שִׂ מְ לַ ת יְלָ דוֹת אוֹ מִ כְ נַס גֶּבֶ ר שֶׁ כְּ בָ ר הָ לַ ךְ מִ פּ ֹה.

בַּ כִּ יס שֶׁ ל הַ גִּ 'ינְ ס גִּ מְ גּ וּם מִ לָּ ה בִּ לְ תִּ י פּ וֹסֶ קֶ ת, וְדָ בָ ר שֶׁ נִּשְׁ אַ ר
בְּ קֵ פֶ ל הַ מִּ כְ נָס עִ ם אֲדָ מָ ה מְ לֵ חָ ה מִ נַּחַ ל צִ ין
וְחִ בּ וּק שֶׁ לּ ֹא הֻשְׁ לַ ם וְ נִשְׁ אַ ר בַּשַּׁ רְ ווּל וְשַׁ ד יָמִ ין וְשַׁ ד שְׂ מֹאל
נִ כְ נְ סוּ לְ תוֹךְ כְּ פָ פוֹת שֶׁ חָ זְ רוּ מִ טִּ יּוּל בַּ מִּ זְ רָ ח הָ רָ חוֹק
וְאִ שָּׁ ה שֶׁ הוֹלֶ כֶ ת בִּ סְ פִ ינָה לְ עִ יר זָרָ ה וּלְ צִ דָּ הּ מְ תִ יקוּת.
בְּ שַׁ רְ ווּל יָמִ ין שֶׁ ל סְ וֶדֶ ר יָרֹק: הָ רִ ים
וּבְ שַׁ רְ ווּל שְׂ מֹאל: הוּא לֹא יָבוֹא.
מִ תּ וֹךְ צַ וְּארוֹן הַ מְּ עִ יל מָ שַׁ כְ תִּ י פִּ טְ מָ ה לְ יַד הַ כַּ פְ תּ וֹר
הָ רִ אשׁ וֹן: תְּ נִ י וּבְ תוֹךְ הַ שֵּׁ נִ י: לִ י. בַּ כִּ יס, יָשַׁ ב זְ מַ ן
שֶׁ נִּ רְ אָ ה כְּ מוֹ גַּמָּ ד זָקֵ ן וְצָ חַ ק.

עֲרֻמָּ ה עָ מַ דְ תִּ י מוּל עֲרֵ מַ ת הַ בְּ גָדִ ים שֶׁ הִ לְ בִּ ישׁ וּ מִ לִּ ים
וּבִ קַּ שְׁ תִּ י לֶאֱסֹף פֵּ רוּרִ ים מֵ הַ שֻּׁ לְ חָ ן אֶ ל חֹד הָ עִ פָּ רוֹן
נִ קִּ יתִ י אֶ ת הַ סִּ ירִ ים
מִ שְּׁ אֵ רִ יּוֹת וּמָ שַׁ כְ תִּ י תּ וֹלָ עִ ים מֵ רֶ סֶ ק עַ גְ בָ נִ יּוֹת
שֶׁ כָּ תְ בוּ לְ עֵ ינַי בְּ לָ בָן עַ ל אֲדֹם אִ טְ רִ יּוֹת.
שִׁ פְ שַׁ פְ תִּ י אֶ ת הַ מִּ כְ סִ ים וְחִ כִּ יתִ י שֶׁ תָּ בֹאנָה הַ מִּ לִּ ים
מִ תּ וֹךְ הַ קֶּ צֶ ף וְהַ מַּ יִם בְּ רֶ צֶ ף שֶׁ יֵּשׁ לוֹ מַ שְׁ מָ ע לִ שְׁ מֹעַ
כְּ מוֹ דֶּ רֶ ךְ , מִ דְ רֶ כֶ ת דְּ רִ יכוּת וּבֶ רֶ ךְ .

הופיע בקולך מס' 147.

רדיו, מיסחור ולבנת פורן

אריק גלסנר, מבקר חופשי, מסביר למה אפילו את רדיו 88FM הוא כבר לא מסוגל לשמוע. וכן, יש לזה קשר לג' יפית ולפרסומות המזעזעות של לבנת והקריין המלאכותי שמרים לה להנחתה רדודה.

ציף ציף מעל רציף

את חשבון הטוויטר שלי פתחתי לפני שלוש שנים כשרציתי dישה ל-API של טוויטר (spritzer, gardenhose). החשבון נח די מנומנם עם עמה עשרות טוויטים לשנה, רובם ריטווטים. אבל בחודש-חודשיים האחרונים נפרץ הסכר של מה שהחל כניסוי והנוכחות הטוויטרית גברה עד שהגיע הזמן לפתות גם את קוראי הבלוג לעקוב בטוויטר: OrenTsur@.
וכדרכם של רוכלים שמציגים את מרכולתם המפוקפקת (העגבניות הטובות למעלה, הרקובות מתחת), הרי לכם מקבץ מציוציי בימים האחרונים:

נאמן ("הדתי השפל", טוקבק בהארץ) מכנה את הארץ 'דר שטירמר' (לכאורה). בהארץ זועמים: "הוא לא יודע שעכשיו אנחנו עדיין שופר ההדוניזם הוויימארי?!"

@hmason @t_crayford
>> s = '\n1abc22abc3,4,5\n6'
>> sum(map(int,re.sub(',+',',', re.sub('[^\d+]',',',s)).strip(',').split(',')))

בעונה החדשה, השערוריה תפרוץ כשהאח הגדול יבדוק סאונד עם "פרוצה-לכי אחורה-שיקסע" במקום עם ה"אני אשחק לך עם הבולבול בין השדיים" הקלאסי. #נאורות
RT כשהדלתות יפתחו, יכנסו להם "המנהיג", הכוסית, ההומו, הדתיה, הפרחה הצעקנית, המופנם, העילג וכולם ינסו לעמוד במשימת התקציב. שלום לך כנסת ישראל
מזל שדרוקר סגר בהפועל ירושלים (ערוץ 10 קנה זכויות שידור?) #קו_שלוש_מאות_זה_לא_אני_זה_אחי_אהוד
ההשוואה בין טניה רוזנבליט לרוזה פרקס היא מופרכת (אחת היא פאב תל אביבי והשניה רודפת פרסום). אבל נעמה מרגוליס מזכירה לי את רובי ברידג'ס.
טישטוש בין שירה לחיים: מוצא את מוצא אל הים בתחתית הערימה בשירותים. זה בטח היה משעשע את ויזלטיר שדווקא את הספר הזה קוראים על אסלה תל אביבית.
RT ‎@tsooff‏ בוא נראה אם הבנתי. מיחזרת ציוצים לתוך פוסט, ואז מיחזרת קטע מהפוסט חזרה לציוץ. אתה יותר ירוק מאל גור

אני הייתי @OrenTsur, תודה רבה ושבת שלום.

לפני כמעט שנה כתבתי על עלילות יוליוס קיסר והכבשה. תזכורת: בניסיון לתרגום הביטוי veni, vidi, vici מלטינית לעברית פלט גוגל "באתי, ראיתי אני כבשה". מצחיק ומביך, לא? כתבתי אז על אלגוריתם התרגום ואיך סדרה של צעדים סטטיסטיים גרמה לשיבוש – שיבוש מביך פחות מזה שנראה במבט ראשון, ובציטוט מהפוסט:

זה מוזר מעט (רק מעט) פחות כשמבינים שלא מדובר בכבשה (בעעעעעעעע, sheep) אלא בהטיית עבר במין נקבה של השורש כ.ב.ש. (conquered)…
טוב, אז אנחנו כבר באותו שדה סמנטי, כלומר עוסקים בנצחונות וכיבושים אבל מה עם ההטיה המוזרה וחסרת ההקשר (וההסכמה, agreement) "אני כבשה"? כלומר אם מדובר בגוף ראשון ("באתי", "ראיתי", "אני") אז למה הפועל בגוף שלישי "[היא] כבשה"? ושאלה שניה – למה החליט המתרגם שמדובר כאן בהטיית נקבה ("באתי", "ראיתי" הם נייטרליים)?

כאמור, את ההסברים האלגוריתמיים אפשר לקרוא בפוסט המקורי. הנושא המעניין שלא נדון שם הוא לא הביצועים המוזרים של התוכנה אלא דווקא הביצועים המוזרים של הקורא הנבון. בפוסט הזה אני מתמקד בגורם האנושי ומשער השערות בלשניות-קוגניטוביות באשר לטעות.

את ההשערות האלו, העליתי כבר אז באזני יובל מהדגשים הקלים ובאזני אחותי שנחרו בבוז, הציעו הסברים אלטרנטיביים והצביעו על פגמים (מדומים!) בתאוריה שלי. מאחר ואני לא זוכר (הדחקתי) את הביקורות, אני פורש את התיאוריה בפני הקוראים הנאמנים. אם יש לכם מה לומר – ברינג איט און.

 

ראשית חכמה – הקדמה קוגניטיבית – priming (הא! משחקי המילים)

בפסיכולוגיה הקוגניטיבית, priming או הטרמה פירושו (מויקיפדיה העברית):

הפעלה חלקית של ייצוגים או אסוציאציות בזיכרון, לפני ביצוע פעולה או משימה. לדוגמה, בניסויים שנערכו, התבקשו נבדקים לקבוע אם מחרוזת אותיות מסוימת היא מילה תקנית בשפה נמצא, כי זמן הקביעה למילה 'אחות' התקצר אם קדמה לה חשיפה למילה כגון 'רופא'. הטרמה היא הפעלה זמנית של סכמה קוגניטיבית.

כלומר, המילה 'צבא' מהווה הטרמה למילים כמו 'מלחמה', 'ניצחון', 'הפסד', 'כיבוש' וכו' ולכן בהינתן המילה 'צבא' המוח יזהה (יפרש/יקלוט/יצרף) את המילה 'מלחמה' לפני שיזהה את המילה 'מסעדה'. נחזור לדאחקה על התרגום של גוגל. האפקט הקומי שהפך את התרגום לויראלי (בחוגים מסויימים) נובע, כמובן, מההיכירות המוקדמת עם הביטוי הלטיני ותרגומו העברי אל מול האקראיות בתרגום של גוגל. היינו סלחניים בהרבה אם התרגום היה "באתי ראיתי היא ניצחה". היינו מרימים גבה אלגוריתמית ופוטרים את זה בהסבר יבשושי על ,תרגום מכונה סטטיסטי שמבוסס על עצי גזירה לעומת כזה המבוסס על תבניות. אבל כיבשה?! נו באמת.

ההכירות עם הביטוי המקורי והציפיה לתרגום סביר ומוכר לא יוצרת רק את האפקט הקומי אלא יוצרת  גם הטרמה (אנחנו מצפים ל"באתי, ראיתי, ניצחתי", או ל"באתי ראיתי, כבשתי"). ועם ההטרמה באה גם המוזרות הקוגניטיבית. למרות שיש  הפעלה של השדה הסמנטי ה"מלחמתי", אנחנו קוראים את המשפט המגוחך והלא סביר "באתי ראיתי אני כיבשה" (בלי י') במקום את המשפט המגוחך והסביר יותר "באתי, ראיתי, אני כבשה (conquered)".

לכיבשה יש יתרון על הכיבוש. "באתי, ראיתי, אני כבשה" הוא משפט חסר משמעות, אבל הוא תקין תחבירית (בדיוק כמו אותם רעיונות חומסקיאניים ירוקים חסרי צבע). התקינות הדיקדוקית, כך נראה, מועדפת על ידי הקוראים (כלומר על ידי מנגנוני העיבוד של המוח) על פני מנגנון ההטרמה, וזאת למרות שהטרמה היא פעילות מוחית אינסטינקטיבית ולא מודעת לעומת תקינות דיקדוקית שמצריכה מאמץ קוגניטיבי רב יותר (אני לא משוכנע בחלק האחרון של המשפט).

המדגם הלא מייצג של אנשים שפגשתי קראו כולם כיבשה (וכך כנראה קרא כל מי שהעביר את בשורת הבדיחה). אף אחד, מלבד הבלשנים (החישוביים) לא עצר אחרי דקותיים ואמר "רגע, זה בעצם כבשה ולא כיבשה". התקינות הדיקדוקית ביטלה לחלוטין את אפקט הפריימינג*, אפילו במחיר יצירת משפט מופרך סמנטית. בעיניי זה די מדהים. ואם אני לא טועה זו גם תובנה בלשנית-קוגניטיבית חדשה**.

——-

 

*עמרי מעיר שאולי המילה כיבשה שייכת גם היא לשדה הסמנטי של מלחמה.  כיבשה כמטאפורה לפחדנות.

** טוב, אולי לא כל כך חדשה. בדיוק מצאתי את המאמר הלא חדש הזה שיכול להיות מאוד רלוונטי. אבל הוא ארוך ומרוטש ולא הספקתי לקרוא את כולו ולהחליט אם הוא תומך בתיאוריה או שהתיאוריה סותרת אותו: Automatic Access of the Meanings of Ambiguous Words in Context: Some Limitations of Knowledge-Based Processing
(PDF של 3.2 מגה, Cognitive Psychology, 1982)

ויש כמובן הסבר נוסף ופחות מרעיש – הפריימינג לא מתבטל לחלוטין אבל המרה של "באתי ראיתי אני כבשה" למשפט המוכר דורשת יותר מדי צעדים (באתי, ראיתי, אני כבשה ← באתי, ראיתי, אני כבשהתי ← באתי, ראיתי,  אני כבשתי) ולכן, למרות הפריימינג, הנתיב המהיר של המוח מעדיף את המשפט חסר המשמעות אך התקין תחבירית על הכיבשה. ברגע שהתקבל משפט סביר מספיק (אני כיבשה?!), נזנחים מסלולי העיבוד/פרשנות המקבילים (אני-היא-כבשה/ניצחה).

 

כמיטב המסורת מביא לכם בעל הבלוג את עירד יבנה (פרופ' למדעי המחשב בטכניון) במגילה נוספת בסדרת המגילות הגנוזות. הפעם, טרי מהתנור (באדיבות פרופ' שאול מרקוביץ'): מגילת דני עקשני – מחווה לפרופ' דני שכטמן שהוצגה בטקס חגיגת פרס הנובל בטכניון.

 

ולמי ששכח – מגילות גנוזות אחרות כאן: תלאות אקדמיות (אל תפספסו את מגילת המועמד).
ולפרופ' שכטמן רב העלילות התוודעתי לפני כשנה בכתבה המצויינת הזו.

טוב, הקטע הקורע הזה (socially awkward לגמרי) שווה פוסט גם אם עדיין אין לי משהו חכם במיוחד להגיד על זה (ואני מודה, למרות שאני לא מבין את הקטע של g+* המדשדש, לפעמים יש שם לינקים ראויים והפיד רגוע הרבה יותר מבטוויטר**. ותודה לנטלי ב+):

 

* לאור הסרטון אני פתאום קולט ש בשבילי g+ הוא יותר לעבודה, מעין לינקד-אין פחות מעונב. למרות שגם חלק ניכר מנעקבי הטוויטר שלי נעקבים מיקצועית. צריך לחשוב על זה. אהמ.
** טוויטר?! אה, כן, זה שם בסוף, אחרי הכותרות.

על המניאקיות של ג'ובס, על אינטואיציה ו(אי)-רציונאליות, רשתות חברתיות וחומסקי (ביחד ולחוד) ועוד: נושאים מתועבים ושחוקים יותר ופחות – עוד מיון ערימה מעורר מחשבה (כל"ר שרפאש"ב וגז"ב*) בצוק העיתים ודחק הזמנים.

לא סחבק

הספר (הרשמי!!1) על סטיב (ג'ובס, לא סילבן) עומד לצאת וכולם מנסים לגזור קופון על המשיח. ב-Fortune פרסמו כתבה מעניינת: the Trouble with Steve Jobs  ובוב סוטון, אחד המרואיינים, מרחיב בבלוגו: asshole, jenuis or both? ודן שם בתכונות המנהיג – והאם להיות חרא של בן אדם זו תכונה נרכשת (כוח משחית), תכונה הכרחית, כדי להגיע לתפקיד, תכונה הכרחית כדי לשרוד או אולי דווקא תכונה מעכבת. ציטוט לא משקף: "One little quirk I noticed about Jobs at the nursery school and at a party where both of our kids attended is that he seems to like to sit on the swings, which I found rather charming"

וכבונוס מהארכיון (של הבלוג): כוח – מה הוא עושה למוח – כתבה ישנה (2010) בכלכליסט על הקשר בין כוחניות למבנה האישיות ומבנה המוח. וגם על ההחלטה הכנראה לא אינטואיטיבית בכלל שהצילה את אפל.

 

(אי) רציונאליות

ג'ובס ידוע באינטואיציות המצויינות שלו (NeXT, למשל), נדמה לי שהוא גם דיבר על זה בנאום סטנפורד הידוע. והנה, בכלכליסט, איך האינטואיציה עובדת ראיון עם פרופ' דניאל כהנמן ובו הוא מקדם את ספרו (שעוד לא יצא) 'לחשוב לאט ומהר'. הראיון (אורן הוברמן) מרתק ואני מחכה לספר בכליון עיניים (גם מסיבות מקצועיות שעוד יידונו כאן בבלוג – למידה, קוגניציה ומיזעור שגיאות).
ובכלל, אני מקנא באורן הוברמן על סידרת הכתבות/ראיונות המופלאה (ואפילו פיאסקו הפטריות) שהוא עושה בכלכליסט.

 

ההמון הנבער והקישקושים הדיגיטליים שלו

בהארץ מתרגמים מהניו-יורק מגזין (יה בייבי!) את המדע המדוייק של הציוץ  – פרופיל מרתק על טוויטר כחברה, על חברה עם טוויטר ועל "הקומה השלישית המיסתורית" א.ק.א  – מה שהם היו רוצים לעשות עם שטף המידע הזה (כסף, דה!). ציטוט: "השאפתנות, וחלק מהרטוריקה [בטוויטר א.צ.], הן בקנה מידה גוטנברגי, למרות שבמקום התנ"ך, יש את ביונסה".

ונמשיך עם ציטוט נוסף (ממקום אחר):

Well, let’s take, say, Twitter, it requires a very brief, concise form of thought and so on that tends toward superficiality and draws people away from real serious communication […] It is not a medium of a serious interchange

כך אמר נעם חומסקי (גם הוא לא סחבק) בראיון בשנה שעברה ועל דברים דומים הוא חזר גם לאחרונה.

בכתבה מסלון.קום (תודה יובל): Why Chomsky is Wrong About Twitter מסבירים, ובכן, למה חומסקי טועה בקשר לטוויטר. אבל מסבירים את זה בצורה מלומדת ותוך נימוקים מוסריים.
ולסיום – שאלת תם – האם התקשורת היומיומית שלנו (לפחות של מי שאינו פרופסור ב-MIT או ב- HIT או כותב בלוג כל"ר שרפאש"ב וגז"ב*) עמוקה לאין שיעור מהציוצים השדופים בטוויטר?

 

————
*כל"ר שרפאש"ב וגז"ב – כמוהו-לא-ראיתם, ששום-רסס-פיד-אינו-שלם-בלעדיו וגם-זה-באנדרסטייטמנט.

 

קוראי הבלוג השקדנים בוודאי זוכרים שאני לא מסמפט במיוחד את אפל ומדיניות הגן הנעול שלה. גם לא את סטיב ג'ובס, שגם בביוגרפיות אוהדות מתואר כגאון עם חזון אבל גם כדיקטור כפייתי וקפריזי. בכל זאת, באופן מפתיע למדי, אני חייב להודות שהרגשתי עצב מסויים כשקראתי על מותו.

האינטרנט מלא עכשיו בסיכומי החיים וההישגים של ג'ובס. הנה, למשל, הניו-יורק טיימס בסקירה גרפית של נקודות ציון ג'ובסיות. כולם מדברים על המהפכות – הפרסומת המהפכנית למקינטוש, האייפוד, האייפון, האייפד וכו'.
בפוסט הזה אני רוצה לכתוב על החלטה עיסקית שאיכשהו נשמטה מכל הסקירות האלו. אני מאמין שההחלטה הזו הייתה אחת הנועזות בקריירה של ג'ובס ושלמעשה היא זו שהביאה את אפל להיכן שהיא היום.

הביאה השניה של ג'ובס לאפל נתפסת כתחיה הגדולה של חברה אבודה ומרוסקת. האייפוד נחשב למוצר המהפכני שהוציא את אפל מהבוץ. אני לא חושב שזה נכון. כלומר האייפוד, ללא ספק, היה מהפכני. הוא גם היה הנגן הפופולרי ביותר, המעוצב ביותר ואחד הגאדג'טים הנחשקים (סקר קולג'ים מראשית המילניום הראה שלהסתובב עם אייפוד נחשב קול יותר משתיית בירה. אל יהי הדבר קל בעיניכם במדינה בה האלכוהול מותר לשתיה מגיל 21 ובאופן מסורתי נחשב כדבר הקול ביותר שסטודנט בקולג' יכול לצרוך).  האייפוד גם הגדיר סטנדרט חדש של שימושיות שחילחל אל האייפון והאייפד. אבל האיפוד עצמו התחיל ככישלון מסחרי (גרף המכירות מויקיפדיה).

כלומר בשנתיים הראשונות לחייו האיפוד לא הצדיק את ההייפ סביבו. מי שמסתכל על המכירות ב-2001-3 לא יכל היה לצפות את ההתאוששות המופלאה של אפל (ב-2010 היא עקפה את מייקרוסופט והפכה לחברת הטכנולוגיה עם השווי הגבוה ביותר).

 

אז מה בעצם גרם למהפך ואיך זה קשור לאייפוד?

המדיניות המוצהרת של אפל תמיד הייתה (ועודנה) גן סגור.  החומרה של אפל. התוכנה של אפל. החיבורים של אפל (בלי דיסקטים, בלי USB, חיבורי פייר-ווייר וכו'). מי שקונה מוצר של אפל חייב להצטרף לכת ולקנות את כל החבילה. כך היה גם עם האייפוד הראשון שהתחבר למחשב בעזרת חיבור firewire שלא היה הסטנדרט במחשבים אישיים. וזה לא היה רק החיבור המוזר אלא גם התוכנה. אפשר היה להשתמש באיייפוד ולהעלות עליו שירים אך דרך התוכנה שהופצה עם מערכת ההפעלה של אפל. זה לא מפתיע, בהתחשב ב-DNA האירגוני שדוגל בגן סגור ושיווק אגרסיבי שנועד לפתות משתמשים אל הגן. מחשבי אפל היו מוצר נישה של גרפיקאים ופריקים לדבר ולכן, באופן טבעי, את האייפוד החדשני (מהפכני וכו') יכלו לקנות רק משתמשי אפל וותיקים. אף אחד לא רצה לקנות נגן מוזיקה ב-400$ ולהוסיף עוד כמה אלפים על מק.

 

המהפך

ואז יצא הדור השני של האייפוד ואיתו שינוי מדיניות מפתיע, שכנראה עלה לג'בס בבריאות. הדור השני התממשק גם עם מחשבי PC. אפל עוד לא ייצרה תוכנה בגרסה ל-PC אבל היא תמכה ב-jukebox שעבד גם על ווינדוז (ומאוחר יותר הפיצה גם גירסאות אייטונס לווינדוז). לראשונה בתולדותיה פתחה אפל שער לגן הסגור ופרמה את עיסקת החבילה של מוצרי אפל. ההחלטה הנועזת הזו, מהפכנית בהרבה מהאייפוד, האייפון או האייפד, היא זו שגרמה למהפך במכירות ובמעמדה של אפל.

ההחלטה הליברליות הזו, אביב התוכנה, הייתה משמעותית לפחות בשלושה אופנים:
1. פתאום התרחב השוק וכל משתמש ביתי יכל להתבשם מהקוליות של אפל בלי לקחת משכנתא (ולוותר על האקסל).
2. הפופולריות של האייפוד הביאה את האייטונס כמעט לכל מחשב ביתי אמריקאי – מה שהפך את אפל לאחת מספקיות התוכן הגדולות  ואיפשר לאפל להרוויח הון לא רק ממכירות הנגן (חומרה) אלא גם ממכירת תוכן (מוזיקה, סרטים).
3. כמו דילר ממולח שבהתחלה מציע את את הסם בזול – כך גם אפל – ברגע ששברו את מחסום הנישה עם מוצר יחסית זול (רק כמה מאות דולר) – המכורים התפתו והבשילו לקנות מוצרים אחרים ויקרים יותר כמו מקבוק (וכמובן אייפון ואייפד).

יש בזה מן האירוניה שאפל שמגדירה את עצמה כחברת חומרה מוקפת חומות, קמה לתחיה דווקא בזכות תוכנה שחרגה ממדיניות החברה. למען האמת, דווקא ההחלטה הקטנה והחריגה הזו, שנהגתה בלית ברירה מול כישלון האייפוד, היא זו שהופכת את ג'ובס לאיש חזון כל כך מרשים* – אחד כזה ש-put a ding in the universe ולא רק בנישה צרה.

ובערב יום כיפור אי אפשר שלא לסיים במילים, אולי המצוטטות ביותר, של ג'ובס מהנאום רב ההשראה שלו בסטנפורד (2005): stay hungry!
צום קל.

——

* טוב, חזון היה לו תמיד, עוד לפני הביאה השניה. אנחנו כמובן זוכרים לו את אפל בגראז', את החלונות והעכבר [באדיבות זירוקס] ואת פיקסאר.

פתח לנו שער הוא חלק מתפילת נעילה. הביצוע הנפלא בנגן באמצע הפוסט הוא של אורנה זכאי (אזהרה: לחיצה על הלינק תפתח דף עם המילים והסבר רקע אבל עם נגן שמתחיל אוטומטית [וניתן לעצירה]. הביצוע המצמרר בלינק הוא של אשר היינוביץ).

 

מנטרה – מבוא במקום סירטון

באחד הקטעים המבריקים מהעונה הראשונה (?) של קצרים יושבים החברה במשרד ומתלחשים על השינויים שמכניס במשרד הבוס שבדיוק חזר מואר מהודו. "אומרים שנדפק לו שם השכל" הם מרכלים. ואז נכנס מושונוב בשרוואל וחולצת שאנטי לבנים, מכנס את כולם ומודיע שמעכשיו יום העבודה יפתח במדיטציה. הוא מושיב את כולם במעגל בישיבת לוטוס, ידיים בגיאן מודרה,  ומבקש שכולם יחזרו על המנטרה (מוחלפים מבטים נבוכים): "כסף…כסף…כסף…כסף…" (מבטי הקלה).
[מי שמוצא לינק תבוא עליו הברכה והשפע הקוסמי].

כמובן שהקטע הזה הזכיר לי מאוד את סטיב ג'ובס ובשנים האחרונות אין מתאים ממנו לתאר את הבן דוב.

יועצים

יש לי חבר קנדי שעבד בעבר כיועץ במקינזי ישראל. הבן אדם חובב יוגה ומדיטציה, גידולים אורגניים, איכות סביבה וכו'. הוא גם בן אדם טוב ומוסרי – חיובי בד"כ. על כתפיו הטלתי את האחריות לאירועי הקיץ האחרון. הרי ברור שמחאת האוהלים שאבה את כוחה מתחריר ומההצלחה של מחאת הקוטג'. מחאת הקוטג', מאידך נתחילה כתוצאה מהייעוץ השגוי (לפחות בדיעבד), האנטי סוציאלי, הציני והמרושע (לא רק בדיעבד) שנתנה מקינזי לתנובה. "אם היית נשאר במקינזי," אמרתי לו "לא היה סיכוי שהיית כותב דו"ח התייעלות כל כך ציני. ואם הדו"ח היה יותר אמפתי ופחות פוגעני לא היו מתעוררות מחאות הקיץ, לפחות לא באותה עוצמה." אני לא בטוח שהוא הבין את הבדיחה.

 

הגבינה עם הבית

גבינת קוטג', כידוע, היא הגבינה עם הבית. הזיהוי הזה כל כך חזק עד שלפני כמה שנים החליטה תנובה על מיתוג מחודש (בעקבות פרשת הסיליקון? הרכישה של אייפקס?) וסמל הבית הוסף גם לגבינה לבנה וחלב.

לגדול בבית ישראלי. מצא את ההבדלים.

 

מחאת הקוטג', ולא מחאת האוהלים, היא בעצם הקרב על הבית. לא רק על יוקר המחיה ועל המחסור בדיור בר השגה (מה שזה לא יהיה) ועל צדק חברתי אלא על הבית הסנטימנטלי. אנחנו לא אוהבים לצאת פראיירים. כלומר, בכלל לא איכפת לנו לצאת פראיירים (אנחנו חותמים על התחייבות לספק הסלולרי, לאינטרנט, לכבלים וכיוצא בזה החלטות צרכניות, פוליטיות וחברתיות ושאר דרכים עצלות בהם אנחנו מכלכלים את חיינו) אבל אנחנו לא אוהבים שמנפנפים לנו עם זה בפנים. משך שנים מעלים לנו את המחירים (בצדק ובחמדנות) ואנחנו שותקים, אבל כשהציניות מגיעה מהבית – מהמותג שמספר לנו כמה הוא הבית שלנו – אנחנו מתקוממים.

——-

1. הפוסט בעקבות אחוס"ל מפוכח וההערה שלו (בתגובה שם) על הפער בין דימוי האוטו-שלנו-גדול-וירוק (או דימוי הבית של כולנו) לבין אייפקס-דפוק-וזרוק בע"מ.
2. אפרופו קטע המנטרה הנעלם מקצרים, גם את הפירסומת הזכורה לרע לגבינת יוגה של תנובה לא מצאתי. שם, בטייק-אוף לא רלוונטי לכשהרי פגש את סאלי יושבים חבורת מודטים מהמהמים ובינהם גונחת בקול בחורה. בזכות הקוטג' כמובן. כסף, סקס, ניו אייג'. כל סדרת גבינות היוגה, כנראה נולדה רק כדי לעקוף את רשימת המחירים בפיקוח, שהרי קוטג' עם קצת יוגורט הוא כבר לא מוצר בסיסי.
3. גם אני ברכות לשלמה רודב על מינויו לתפקיד יושב ראש תנובה מטעם קבוצת אייפקס וכו' וכו'.
4. איפה האשל שלי?!

 

קצת שירה, קצת פוליטיקה, קורטוב דיפלומטיה וקמצוץ בלשנות; לכבוד ביבי, ליברמן ורון פרושאור.

אני באמת לא חושב שאמצא* הזדמנות טובה יותר למחזר את הפוסט הזה: אנו מכריזים בזאת – איך עושים דברים עם מילים.

*בטח שאמצא עוד הזדמנויות. על ימין ועל שמאל. נדמה לי שכבר מחזרתי אותו לפחות פעם אחת. אבל זה מהמוצדקות.
המילים שלי – סכין בשבילך: כותרת הפוסט בשינוי קל מכאן: שיר למדינות שבדרך, פונץ (ובאודיו)