בברזל צריך להכות בעודו חם. אין לי ניסיון מעשי בהכאה בברזל חם (או קר) אבל, קונפורמיסט שכמוני, נאמנים עלי דברי הפתגם. כנראה שזה נכון גם לסיכומי כנסים – הנה, את סיכום WSDM 2012 שהתקיים בפברואר חילקתי לשני חלקים, הראשון פורסם וממתין בסבלנות לחלק השני שעדיין לא נכתב וכנראה גם לא יכתב, למרות שהיה מעניין יותר מהראשון (שהיה מעניין בפני עצמו). WWW 2012 התקיים לפני שבועיים שלושה שבועות בליון אשר בצרפת ("אני לא אזרח צרפתי ולא מצביע בבחירות" אילתרתי בצרפתית עלובה אל מול כל פעילי הבחירות שהסתערו עלי).  בקיצור, חדל אקפוזיציות ויאללה לעייסק – קצת על הכנס וסקירה מקוצרת של מאמרים שאהבתי (כרגיל, הפרטים הטכניים נשארו במאמר, כאן אני מסביר מה עורר בי עניין. זה כמובן עניין של טעם אישי ורק מתוך כ-15 הרצאות שיצא לי לשמוע).

רשמים כלליים

הכנס היה ענקי. כ-1900 משתתפים רשומים הגיעו וכנראה עוד כמה מאות שהגיעו לכמה כנסי טכנולוגיה אחרים שהיו במקביל ועם מין סוג של סינדיקציה. קשה לומר שהייתה שם תחושה של אינטימיות. באולם הכניסה הענקי הייתה תצוגה של פוסטרים של הכנס והמון דוכני דמו של חברות שונות ומשונות – החל מגוגל ומייקרוסופט המתבקשים, דרך סוני ו-HP וכלה בכל מיני חברות צרפתיות עלומות. מצד שני, היו שם לא מעט פרצופים מוכרים, מ-Yahoo! Research בארץ (שסחתיין עליהם שהכניסו 5 מתוך מאה המאמרים שהתקבלו לכנס), ועוד חברים ומכרים מכנסים קודמים. זה די משמח ונחמד להגיע לכנס ולהרגיש שאתה חלק מקהילה.

היום הראשון: הכנס נפתח בהרצאה מיוחדת של טים ברנרס לי. סר. והאבא של האינטרנט (משמורת משותפת עם אל גור). איחרתי מעט להרצאה, אבל לא נראה שהפסדתי יותר מדי. ההרצאה עסקה באינטרנט, פרטיות, חופש המידע ודמוקרטיה ולא חידשה דבר למי שקצת מתעניין בנושאים האלו. אחד הרעיונות עליהם הוא דיבר היה למתוח קצת את הגבולות של הרשתות החברתיות כדי לא ליצור גטאות של אנשים דומים מדי במקום ליצור גשרים בין אנשים שונים. הנושא הזה מטריד אותי לא מעט (עקרונית ואלגוריתמית) ואני שמח שהוא נכנס לסדר היום, אם כי מהדלת האחורית ותמיד תוך תחושה חתרנית.  [וידאו רישמי של 15 הדקות האחרונות של ההרצאה. למה רק 15 דקות אחרונות? נו, צרפתים. לפחות הכל התנהל לפי כללי הטקס ולא קרס שום יציע, כמו במדינות מזרח תיכוניות מסויימות].

בהמשך היום שהתחיל מאוחר ונגמר מוקדם נכחתי בעוד שתי הרצאות (וחצי). בראשונה הציג אורן סומך מ-Yahoo!Labs בחיפה את המאמר Build Your Own Music Recommender by Modeling Internet Radio Stream (נכתב עם נטלי אייזנברג ויהודה קורן מזוכי המיליון של נטפליקס). אהבתי את המאמר כי אני אוהב מוזיקה ומערכות המלצה ביחד ולחוד ובעיקר כי גם הוא מנסה להתמודד עם הבעייתיות במערכות ההמלצה שמבוססות על קולבורטיב פילטרינג (collaborative filtering, להלן CF). הרעיון בבסיס האלגוריתם הוא חזרה לתלות בסמכות, כלומר שדרי הרדיו. כלומר במקום להשתמש ברשת החברים כדי לייצר המלצות מוזיקליות משמימות אפשר לנסות לזקק את ההמלצות לפי תחנות הרדיו (בסטרימינג) אליהן אני מנוי ומערכת ההמלצה תלמד את הטעם של השל קבוצה קטנה יחסית של שדרים (שכבר עשו את בחירת העריכה המושכלת והמקצועית שלהם).  ההנחה היא ששדרים מקצועיים הם מעודכנים יותר ומגוונים יותר מאשר צרכן המוזיקה הממצוע ולכן מצד  אחד יש משקל גדול יותר לבחירות שלהם ומצד שני – הסיכוי להיתקע בגטו מוזיקלי נמוך משמעותית (תודה לבועז כהן ולירון תאני שנדם בטוויטר). השימוש במספר קטן של סטרימים (והאופי של תחנות רדיו אינטרנטיות) מצריך פיתוח אלגוריתם חדש שמתאים לסוג הדטא הזה (מבחינת האופי של הדטא והסיגנל הסטטיסטי שלו, לא מבחינת האודיו-סטרים עצמו).  במאמר מתוארת גם בדיקה מעמיקה של האלגוריתם, אבל מה שחסר לי זו בדיקה מול יוזרים אמיתיים – האם חווית ההאזנה משתפרת או שאולי המאזין הממוצע מעדיף את הגטו הקטן של המוזיקה הממוצעת שלו (אין כאן שום שיפוטיות, כמובן). לא ברור לי איך לבצע בדיקה כזו אבל זו הבדיקה האמיתית. טריוויה: המאמר היה אחד המועמדים לפרס המאמר המצטיין.

Estimating the Prevalence of Deception in Online Review Communities המאמר מנסה לזהות ביקורות "מזוייפות" (ומחמיאות) באתרי ביקורות. ספציפית, הדטא היה ביקורות מזוייפות על מלונות באיזור שיקגו. החברים מקורנל מציעים מודל גרפי לקלסיפיקציה של הביקורות לפי סטטיסטיקות מילים על הקורפוס. הם מדווחים על תוצאות מעניינות לפי פילוחים שונים (למשל, מספר הביקורות המזוייפות על מוטלים זולים גדול משמעותית מאלו על מלונות) ועוד. נקודה מעניינת במאמר היא השיטה בה הם בנו את המודל. מודל גנרטיבי שכזה הוא מודל לומד בתורה מונחית (supervised learning). ככזה, צריך להתחיל עם אוסף ביקורות עליהם אנחנו יודעים שהם מזוייפות. אבל איך נמצא אוסף גדול מספיק של ביקורות מזוייפות אם אין לנו דרך לזהות אותן ככאלו? השיטה המעניינת שננקטה היא לשלם לטורקים מכאניים שיכתבו ביקורות מזוייפות על מקומות שמעולם לא היו בהם. השיטה הזו זכתה להרמת גבות מסויימת אצל מי מהשומעים איתם דיברתי. יש כל מיני סוגים של זייפנים, הם טענו, והזיופים של הטורקים המכאניים הם סינתטיים במיוחד ולכן לא באמת משקפים את התופעה. הלמידה אם כן, מוטית. זו נקודה תאורטית מעניינת ואי אפשר להתעלם ממנה. ג'ף הנקוק, אחד מכותבי המאמר אמר לי שכך פועלים גם מזמיני הזיופים, הזייפנים כך שאמנם תמיד נישאר באי וודאות מסויימת אבל שלדעתו הגישה הזו לגיטימית, מדוייקת מספיק והשיטה היחידה שזמינה כרגע.  סוגיית התיקוף של מודלים מהסוג הזה זו בעיה שמטרידה אותי לא מעט והדיון האקדמי בה די מוגבל. מעט חבל שהדיון מעשה בשולי ההרצאה ולא, לטובת הדורות הבאים, בגוף המאמר. מנגד – בדיוק בשביל זה יש כנסים.

היום השני היה די מאכזב. בבוקר הייתה הרצאת אורח של כריס וולטי (Chris Welty) על ווטסון של IBM. שמעתי על זה כבר כמה פעמים בכמה כנסים ודיברתי ארוכות עם חלק מהחוקרים המעורבים אז ויתרתי, אבל סיפרו לי שזו הייתה הסקירה המדעית הטובה ביותר שהם שמעו. (לא מצאתי את ההרצאה מהכנס אבל הנה הרצאה שלו ממקום אחר, אני מניח שהן די דומות).

במקום לשמוע שוב על ווטסון (טעות, כאמור) נכנסתי לפאנל משמים על אינטרנט וזכויות אדם. הטפיחה העצמית על השכם המערבית שאיפשרה את האביב הערבי הנפלא מאין כמוהו, ירידות על SOPA ושות' וכל הקישקושים השיטחיים הרגילים שמוצאים בדה מארקר.

אלט-טאב. נכנסתי לעוד חמש-שש הרצאות מעניינות חלקית והצגתי את המחקר שלי.  לקינוח, בשיטוט לילי בסימטאות ליון מצאתי מועדון ג'ז אפריקאי נפלא. לפחות משהו אחד טוב יצא מהיום הזה.

היום השלישי היה היום המעניין ביותר. היום נפתח בהרצאת אורח של הפילוסוף ברנרד סטיגלר שדיבר על חברה דיגיטלית ועל האינטרנט (טכנולוגיה) משנה את החברה ולהפך. (דיבר – כלומר הקריא. לעולם לא אתגבר על המנהג הזה במדעי הרוח לעמוד שעה וחצי ולהקריא מדף. בא לי לצעוק לו Yo dude! פשוט תשלח לי את הטקסט באימייל). חלק ניכר מההרצאה עסק בקולקטיביות שנוצרת ברשת ובסכנות שלה (הנושא כבר עובר כחוט השני מההרצאה של טים ברנרס לי, דרך המאמר על גיוון במערכות המלצה לעיל וכאן). ההרצאה זמינה כולה כאן (וידאו), והטקסט של ההרצאה  Die Aufklärung in the Age of Philosophical Engineering. (זו לא באמת הרצאה של פילוסוף אם אין מילה גרמנית. נדמה לי שכאן הכוונה ל'עידן הנאורות' החדש, כלומר זה של החיים הדיגיטליים).

Actions Speak as Loud as Words: Predicting Relationships from Social Behavior Data – מאוד אהבתי את המאמר הזה שמשלב עיבוד שפה, ניתוח התנהגות חברתית ברשתות (וגם מעמת ומשווה בינהם). זה בדיוק סוג העבודות שאני אוהב שמשלבות תחומים שונים, ומקשרות העיה חישובית לתאוריות ממדעי החברה.

אחר כך הרצה כריסטיאן בעל שמונה שמות המשפחה.  כהמשך מצויין להרצאה הקודמת כריסטיאן הציג את Echoes of Power: Language Effects and Power Differences in Social Interaction. גם כאן הוצג מודל שפה נאה לתיאור יחסים בין דוברים. אני חייב להשחיל כאן מילה אישית – חוץ מזה שהוא באמת בחור נחמד, אני מת על כל העבודות של כריסטיאן עד כדי קינאה. עשו לעצמכם טובה ותציצו ברשימת הפרסומים שלו. כולם מעניינים ויש שם עוד כמה שמשלימים את המאמר הזה (אחד מהם יוצג ב-ACL הקרוב).

דפנה שחף (פחות ישראלית ממה שהשם מרמז) הציגה את Trains of Thought: Generating Information Maps, הרחבה למאמר שלה שהוכתר כמאמר הטוב ביותר ב-KDD 2011. למען האמת ההרצאה לא חידשה לי הרבה כי דפנה הציגה את מרבית העבודה בקולוקוויאום המחלקתי בירושלים (היא מ-CMU) – ועדיין ההרצאה הייתה מעניינת מאוד – שילוב מצויין של בעיה מעניינת, מודל מתמטי לא טרוויאלי (איך לבחור את פומקציית המטרה הנכונה) והצגה גרפית מופלאה ואינטואיטיבית. (וידאו של הרצאה ארוכה [ג'וב טוק?] שניתנה במיקרוסופט ריסרצ').

קירה רדינסקי מהטכניון הציגה את Learning Causality for News Events Prediction. זו מערכת מרשימה כמעט ברמה ווטסונית (ע"ע) שמנסה לצפות את העתיד בהינתן אירוע חדשותי. למשל, תקיפה באיראן -> עליית מחירי הנפט. ייחודה של העבודה הזו הוא בהגדרה נכונה של אירועים וקשרים בינהם ובשילוב העדין של הרבה תתי מודולים לכדי מערכת ניבוי מעניינת. זה נשמע טריוויאלי (רק חבר פלט של מודול אחד כאינפוט של השני) אבל זה צורך הבנה מעמיקה של האלגוריתמים השונים וטיפול ברעשים ובהטיות הייחודיות לכל אלגוריתם.  הייתי שמח לראות את זה נבחן בקנה מידה גדול יותר.

הכותרת המשעשעת של ההרצאה האחרונה ששמעתי הייתה Your Two Weeks of Fame and your Grandmother’s. "לאחרונה מדברים הרבה על הפרעות הקשב של עידן האינטרט," פתח המרצה, דוקטורנט בברקלי שביצע את המחקר כמתמחה בגוגל. אמר, ועבר להתעסק לכמה שניות בלפטופ. "מצטער, הייתי חייב לבדוק אימייל" הוא מתח את הגימיק. המאמר, בכל אופן מדבר על ההבדלים בין חמש עשרה שניות התהילה להם זוכים אנשים בימיינו, לעומת חמש עשרה שניות התהילה להם זכו אנשים לפני מאה שנה, לפני ריבוי הערוצים, הרשתות וכלכלת הצומי. המסקנה היא שבניגוד לאינטואיציה – בימינו חמש עשרה שניות התהילה ארוכות יותר (15 כמספר טיפולוגי, כן? אל תעירו לי על לוגיקה). מלבד התוצאות המפתיעות, בעיניי חשיבות המחקר היא בכלים שפותחו כדי לעבוד נכון עם ארכיב החדשות הישנות של גוגל ואיך להתגבר על הטיות סטטיסטיות שנובעות מדיגיטיזציה חלקית וחסרה של ארכיבי חדשות ישנים – תובנות רלוונטיות מאוד להרבה חוקרים אחרים (וגם לי).

בשורה התחתונה – 7.5 בסולם אורן (שהוגדר בכנס כנס תרדוף) – היה כנס נחמד אם גם מעט מאכזב. היו כמה וכמה הרצאות מעניינות אבל ללא אף הרצאת WOW, מעט קשרים חדשים שיטחיים עם קצת פוטנציאל לשיתופי פעולה מעניינים בעתיד.

דבר ידוע הוא שמלבד שמפניה וקוויאר, אוכל החינם האקדמי המצוי נהנה משלל הטבות נוספות – גולת הכותרת היא נסיעה לכנסים*. בכל פעם שהייתי מספר לסבא ז"ל (פרופסור לפיזיקה) או לסבתא (פרופסור לספרות) שאני נוסע לכנס ("התקבל לי מאמר") הם היו צוחקים עלי, אומרים שזה באמת יפה מאוד,  ושואלים מה עם פירסומים אמיתיים, היינו כתבי עת (ז'ורנלים, בלעז).  זאת יש לדעת – בתחומי המחקר שלי כמעט אף אחד לא מפרסם בכתבי עת. יש מספר קטן של כנסים איכותיים ולשם מכוונים את המחקר. מאמר לא מתקבל לכנס על סמך אבסטרקט מעורפל ומפתה אלא על סמך המאמר המלא ובתהליך שיפוט עמיתים (עיוור לגמרי או עיוור בעין אחת) בדיוק כמו בכתבי עת. כלומר העבודה נשפטה על ידי שלושה עד חמישה מומחים, ואם המאמר התקבל אזי הצגת המאמר בכנס היא חובה. לקובץ הפיסרסומים של הכנס (פרוסידינגס, בלעז) יש פחות או יותר מעמד של כתב עת. מכאן נגזרים שני דברים – האחד הוא שחיי האקדמיה מחייבים שליחה לכנסים (publish or perish, נהוג לומר) והשני הוא שהכנס הוא הדרך העיקרית להציג לקהילה את המחקר המופלא-פורץ-הדרך-ומשנה-העולם שלך. בפוסט הזה ארביץ את משנתי ואחלוק מתובנות הכנסים שלי (ובמילים אחרות – דווקא הייתי שמח לשמוע את דעתכם, חוויותיכם וניסיונכם, אולי הפוסט והתגובות עוד יועילו למישהו).

<הסתייגות> לכל קהילה ותת קהילה אקדמית תרבות משלה אז אסייג ואומר – הכנסים עליהם אדבר הם כנסים במדעי המחשב (ובייחוד עיבוד שפה ורשת) ויכול להיות שהם שונים מאוד מכנסים בתחומים אחרים במדעי המחשב או כנסים במדעי הרוח והחברה.  כמו-כן, נקודת המבט שלי היא נקודת המבט של סטודנט  לדוקטורט – כזה שמחפש את מקומו בקהילה ומשלב מסויים מתחיל לחשוב גם על היום שאחרי, כלומר על הפוסט-דוקטורט ('בתר' דוקטורט, אני מת על המילה הזו, ובכלל על מילה ארמית ארכאית שנתפסת כעברית טהורה יותר ממילה אנגלית כמו 'פוסט'-דוק). </הסתייגות>

לכנס הראשון בחיי הגעתי עם שתי הנחות יסוד מוצקות: א- באת כדי להציג את העבודה שלך כלומר להסביר בדיוק, אבל בדיוק (שלא לומר בדיוק מדעי), מה עשית, וב- באת הנה ללמוד, כלומר להקשיב רוב קשב וריכוז לכמה שיותר הרצאות. היום, אחרי כמה וכמה כנסים ההנחות האלו התערערו ברמות שונות.

יחסי הציבור של המוות**

זמן ההרצאה בכנסים הוא עד עשרים וחמש דקות. כלומר הרבה פחות – שמונה-עשרה או עשרים דקות להרצאה ועוד כחמש דקות לשאלות מהקהל. זה מלחיץ. בכנס הראשון שהייתי רעדתי כולי. לא הבנתי איך אפשר לסכם מחקר של חודשים (עבודת המסטר שלי) בעשרים דקות. איך אסביר בדיוק את הנוסחה ואת המשמעות של כל פרמטר. איך אסביר למה השקעתי חודשים ונוסחאות בפרמטר בודד ולכאורה שולי באלגוריתם הסופי. איך אספיק לשכנע למה הבעיה היא קשה, מעניינת ומאתגרת. איך אספיק לפרוש בפני הקהל את כל התוצאות ולנתח אותן באיזמל חד – להצביע על הבדלים דקים מן הדק שמשקפים תובנות עמוקות מיני ים. הייתי לחוץ. תרגלתי את המצגת (כן, אנגלית) שוב ושוב עם עצמי. עשיתי חזרה מול קבוצת המחקר וקיבלתי על הראש. שיניתי את סדר הטיעונים, שייפתי את האנגלית, הוספתי וגרעתי ובעיקר למדתי בעל פה את מה שאומר בכל שקף עמוס מלל וקטן פונט. וישנו כמובן הפחד המשתק שמא מישהו מהנוכחים, מומחה בתחום, ישאל פתאום שאלה מפתיעה שתשמוט את הקרקע תחת המחקר, ותותיר אותך בוש ונכלם וחסר אונים (בפברואר האחרון, ערב נסיעה לכנס, חלמתי שאני מגיע ערום לבית הכנסת).

הצד השני של מטבע ההרצאה הוא הנוכחות בהרצאות אחרות. בכנס הראשון שלי הרגשתי החמצה. סימנתי עיגולים בתוכניה ואחוז אמוק התרוצצתי מהרצאה להרצאה, מעדיף את אלו שנראו קשורות יותר למחקר שלי ותמיד מרגיש שאני מפספס הרצאה חשובה בסשן המקביל. בהרצאות ישבתי, אוזני כרויות, מנסה לא לפספס מילה של הדובר – להבין לעומק מה הוא עשה שם – להשכיל וללמוד – חוויה שהתבררה כמתסכלת במיוחד. לפעמים קשה להבין את האנגלית הרצוצה או את המבטא של הדובר, לפעמים ההרצאה בנויה גרוע או שמחקר מתברר כמשעמם, לא רלוונטי (לי) או חלש, אבל במרבית הפעמים פשוט צריך הכירות אינטימית עם הבעיה הספציפית ועם הספרות הרלוונטית – הכירות שבוודאי חסרה לסטודנט צעיר. וממרחק הזמן אני מבין שהיא גם חסרה למרבית הנוכחים – ותיקים כצעירים.

ואז נפלו האסימונים בקול תרועה וצילצול. ראשית – מרבית הנוכחים בכנס, מבריקים ככל שיהיו, בכלל לא מתעניינים בעבודה שלך. לרוב אלו שנקלעו אליה במקרה (כי הכותרת נשמעה מעניינת או כי הם נשארו באולם מאז הסשן הקודם)  אין את הרקע, אורך הרוח והיכולת הקוגניטיבית לשמוע שעות רצופות של הרצאות מחזית המחקר. זה פשוט מתיש, מעייף וסוחט.

שנית – המטרה בכנס היא לא (רק) לקנות ידע חדש ולהכיר מחקרים אחרים.  המטרה גם אינה להסביר את פירטי הפרטים (מעוררי הגאוה) של העבודה (פורצת הדרך, משנת העולם) שלך. מטרת העל בכנסים היא יחסי ציבור במובן העמוק והחיובי של המושג. המטרה היא לחשוף כמה שיותר אנשים למחקר שלך ולקיומך האקדמי האיזוטרי. המטרה היא לגרום לכמה שיותר אנשים להשקיע מזמנם ולקרוא את העבודה שלך אחרי הכנס (כאלו יהיו מתי מעט). המטרה היא שתיחקק בזיכרון וכשסטודנט בסטנפורד (או בביר זית) ירצה לעבוד על נושא קרוב  אז המנחה שלו יגרד בפדחתו ויגיד – "אם אני לא טועה הייתה עבודה רלוונטית של אחד מהאוניברסיטה העברית, דור או צר או זר או צור, משהו כזה. תחפש". והמטרה כמובן היא שכשתחפש מארח לפוסט דוקטורט ותכתוב אימייל מגומגם לפרופסור מקורנל הוא יענה לך שבוודאי שהוא מכיר את העבודות שלך.

התובנות האלו שינו אצלי את ההיתנהלות. במצגת, במקום להתרכז בפרטים (ישמרו לג'וב-טוק) עברתי למבט על שמסביר מה הבעיה שאני עובד עליה, למה היא חשובה/מעניינת/מרתקת/מאתגרת/כל התשובות נכונות אני ממשיך בסקירה מהירה ושיטחית של האלגוריתם, רק ממקם אותו בשכונה  הנכונה, ועובר להצגת התוצאות ולדיון בתוצאות חריגות/מפתיעות וניתוח טעויות. המטרה היא לגרום לעניין תוך תקווה שמי שבאמת מתעניין בנושא (ואולי עוד כמה נוכחים מהפריפריה) יקראו את המאמר. בפרסום קוראים לזה פרומו. או טריילר.

את הריצה מהרצאה להרצאה החלפתי בשיחות מסדרון. שיחות על קפה, יין או בירה – שיחות בהם אני מציג את עצמי ואת המחקר שלי, שואל על העבודה של אחרים, מצביע על נקודות משותפות ותחומי עניין משיקים ומציע שיתופי פעולה לעתיד הקרוב או הרחוק. כמובן שאני עדיין נכנס להרצאות ומקווה ללמוד אבל אני כבר לא רץ בטירוף לכל הרצאה חצי רלווניטת ולא מתאכזב מדי מהרצאה חסרת השראה.

כנס מוצלח, מבחינתי, הוא כזה בו הצלחתי לעורר עניין מסויים בעבודה שלי ושמעתי לפחות הרצאה אחת מעוררת השראה, כלומר פוקחת עיניים – כזו שנותנת לי רעיון חדש למחקר או מרחיבת אופקים באופן שמאפשר טוויסט משחרר במחקר התקוע שלי עצמי. זה כמובן לא קורה בכל כנס אבל אשרי המאמין.

התגובות לרשותכם – תובנות, השגות וחוויות ייתקבלו בשימחה כמו גם השוואות לתחומים אחרים.

*ולמי שלא הבין, כנסים אמנם יכולים להיות מהנים במיוחד ולספק חוויה תיירותית וגרגרנית מיוחדת, אבל בד בבד הם גם מלחיצים ותובעניים ומתישים. הרצאה מדעית בפני קהל ביקורתי יכולה להיות חוויה מפוקפקת שדורשת הכנה מדוקדקת, וגם "פרסום עצמי" ויצירת קישרי עבודה לא באים כבדרך אגב אלא מערבים אותנטיות קלילה עם פסאדה רצינית, ידענית (אם גם צנועה) וממוקדת מחקר – גם זה דורש מאמץ נפשי לא מבוטל.
**טוב, לא מוות, אבל זה השיר שבצבץ במוחי.
ללא כוכביות – ובזאת אני מודיע על ייסוד תת קטגוריה חדשה – כנסים. הכנסתי לשם כמה פוסטים ישנים ויש לי עוד כמה חובות להשלמה.

הפוסט הזה הוא סוג של תגובה מהורהרת, מבולבלת ולא נחרצת לשני פוסטים חזקים: הקומדיה הארץ לעולם לא-ית של שחר ועל מחיר הבוהמייניות של איילת – שניהם מדברים על המתח שבין החלום ושברו**** – הפער הקצר בין הפנטזיה ההיפסטרית למציאות הסחית,  בין  הבוהמייניות לבורגנות הכמעט בלתי נמנעת. שניהם מדברים על המחיר(ים) בהימנעות מהבורגנות ועל הפנטזיה לגשר על הפער – להיות בדרכים גם כשאתה בבית. או להפך.  לא לחשוב על the road not taken, גם לא לא לחשוב על הדרך האחרת אלא לאחד את הדרכים. לקחת את שתיהן.

מעין מבוא (1)

ליונה וולך מחזור שירים קצר בן שלושה שירים: 'בורגני', 'בורגני אחר' ו'עוד בורגני'. ללמדך שבסופו של דבר כולם בורגנים.  "כמו כל בורגני קטן / אתה פוחד להתנשק בכנסיית הקבר / סוגר לי כפתור דמיוני בחולצה / ובפרצוף מפוחד מביט לצדדים / אולי מישהו לא ראה כמה שאתה בסדר." נפתח השיר הראשון.
"בורגני סוטה/ הוא דווקא יתנשק בכנסיית הקבר / בכוונה בכוונה תחילה / מתוך / דחף / שאין לעמוד בפניו /במזיד / לפי תואי  / מראש / יביים את עצמו /לקלקל  באותה צורה / את תואר הבורגנות" נפתח השיר השני.

מעין מבוא (2) [תוספת מאוחרת]

"יש קו ישיר בין תרבות שמקדשת את את המימוש והחיפוש העצמיים לבין הסיפור הכלכלי חובק הכל של הקפיטליזם המאוחר שבו היא מתקיימת, גם אם היא מצטופפת בבית קפה קטן וססגוני בתל אביב"  (מתוך הפוסט של שחר. משפט אחד שמסכם את כל הפוסט הזה, אבל אני לא בטוח שאנחנו קוראים אותו אותו דבר).

תכנון קריירה – you got to serve somebody

אני כל כך זקן, כך שאני זוכר את פיצוץ הבועה הראשונה, אי שם בתחילת שנות האלפיים. עובדי הייקט שבעים גילו פתאום שהבוס רק חיכה לתירוץ להתייעל. עובדים פוטרו, בונוסים נחתכו. המשכורות לעובדים שנשארו ירדו. בחלק מהחברות לא הייתה ברירה. אפשר היה להתייעל או לסגור את הבאסטה. בחברות אחרות זה היה ניצול ציני של המצב – שוק של עובדים שהפך לשוק של מעסיקים. האופנה אז הייתה להכריז על מותו של תכנון הקריירה. ההכרה במוות הזה נבעה מההבנה שלא לעולם חוסן והשוק גם מתכווץ לפעמים, אבל בעיקר מתחושת הבגידה – איך המעסיק שתמיד דיבר על "משפחת העובדים" מעיז לפטר. כמובן שהאכזבה הייתה גדולה יותר אצל אלו שקנו את הלוקשים האלו מלכתחילה. ההכרזה על מותו של תכנון הקריירה לא סימנה רק חוסר אפשרות אלא גם חוסר חשק. לא רק חוסר מחוייבות לטווח ארוך ולקיחת השליטה לידי העובד (עלק) אלא בעיקר יאוש.

אבל פראיירים לא מתים אלא רק מתחלפים וכך, אחרי עשור, מכריזים בכלכליסט על מותו של תיכנון הקריירה:

"אז איפה אתה רוצה להיות בעוד חמש שנים?", שאלתי את ריצ'ארד, מועמד לתפקיד מנהל לקוחות אצלנו. הוא חייך אלי בנימוס אמריקאי, שבתרגום לעברית זה פשוט צחק לי בפנים.
ריצ'ארד, בחור מבריק בן 28, לבוש חליפה יוקרתית וסניקרס לבנות, הספיק מאז הקולג' להיות מנהל תיקי לקוחות בליהמן ברדרס ולהקים סטארט־אפ שיודע לחזות מראש מתי יהיו כרטיסים זולים למופעים בברודווי. אם הייתי שואל אותו את אותה שאלה ב־2008, הוא אומר, התשובה היתה כנראה מסלול קידום, בונוס שנתי ומשרד פינתי, אבל היום הוא בעיקר רוצה לעשות דברים מגניבים. למרות שהייתי המראיין, לא יכולתי שלא להרגיש הזדהות.
"עמדתי בשירותים, שטפתי את הפנים וראיתי במראה שני בנייני קלפים נופלים ומתפוררים, כמו התאומים", תיאר לי ריצ'ארד את אותו יום דרמטי ב־2008, כשמקום העבודה שלו קרס. "כל החלומות שלי מתקופת הלימודים, כשישבתי על הבר עם חברים ותיכננו איך נקבל עבודה מדהימה וכל הבנות ירצו אותנו – הכל נעלם. הבנתי שמעכשיו אנהל את הקריירה שלי על בסיס שני שיקולים בלבד: אעשה רק מה שאני הכי טוב בו ורק מה שכיף לי".

כך נפתח הטור של ערן גפן*, כולו הלל ושבח לשינוי בשוק העבודה ולתפיסת חוסר המחוייבות (שמוצג כמחוייבות טוטאלית לעצמי) : "אעשה רק מה שאני הכי טוב בו ורק מה שבא לי". והמשפט הקליט והממותג הזה מקומם אותי עם הבטחת הכזב האמריקאית שלו ומהדהד לי את החלום ושברו בפוסטים של שחר ואיילת. המשפט הזה הוא הרי המפתח לכל אותם אודישנים של דאחקה בתחילת כל עונה של אמריקן איידול שם עומד בחור נטול כל כישרון וממרר בבכי על זה שלא התקבל לתוכנית למרות ש"תמיד אמרו לי כמה אני שר טוב, ואני הרי כל כך כל כך רוצה את זה אז מגיע לי" (למשל, אחד מרבים).  זו הרי אשליה רומנטית. כי לא לכל אחד כישרון מיוחד ולא כל אחד יעבוד בעבודה המרגשת שתמיד חלם עליה. לפעמים הוא יתפשר בגלל חוסר כישרון, לפעמים בגלל זוטות כמו ביקוש ואילוצי החיים – חשבונות, וחינוך לילדים וביטוח בריאות וכו'.

והחלום האמריקאי הקלאסי – זה של מתמודדי תחרות הכישרונות של הריאליטי-TV ושל מתמודדי המציאות החוץ טלוויזיונית, הוא חלום כוזב ואכזרי שמאפשר רק למתי מעט לזרוח. הבעיה היא לא עם מיעוט הכוכבים אלא עם תעשיה שלמה שנבנית על החלומות. תעשיה שלמה של פימפום חלומות שמאפשר ניצול בוטה במקרים מסויימים וניצול עקיף על ידי צרכנות ניחומים במרבית המקרים. בשוק העבודה זה מאפשר ניצול בוטה בהרבה,  כי אחרי שהרוח החופשית (free spirit) שעושה-רק-מה-שהיא-טובה-בו-ורק-מה-שבא-לה מגלה, באיחור ניכר, שהדברים בהם היא טובה לא ממש מפרנסים, ושחיתולים לילד צריך לקנות – כח המיקוח של הרוח החופשית שהפכה למחפש העבודה כבר קטן בהרבה. הוא מבוגר יותר, חסר ניסיון ולחוץ על הכסף – מה שמאפשר למעסיק לשלם הרבה פחות ולדרוש הרבה יותר – יותר משמרות, יותר תפוקה מק-ג'ובית, פחות  היתאגדות, ופחות אופק לקידום.

כלומר העידוד הרומנטי של הרוח החופשית הזו, למשל בכתבה בכלכליסט, היא בעצם הנצחת כוחם של התאגידים במסווה של עידוד לעצמאות, במסגרת מכירת החלום לאינדיווידואליות. הסיפור-מיתוג של ריצאר'ד (בחור מבריק בן 28… בעברו מנהל תיקי לקוחות בליהמן בראדרס, סטרטאפיסט ואינדיבידואליסט שמכריז על עצמאות) הוא בסך הכל זריית חול.

בספר (המצויין והראוי לפוסט) קיצור תולדות האנושות כותב יובל נח הררי:

החיים במסגרת המשפחה והקהילה היו רחוקים מלהיות גן עדן הרמוניהמשפחה והקהילה היו עשויות למשטר ולדכא את היחיד בצורה ברוטאלית …  השוק שלח את הפרסומאים שלו כדי לחסל מסורות קהילתיות ולהחליף אותן באופנות מסחריות. אבל זה לא הספיק. כדי  להשלים את מלאכת הריסתן של המשפחות והקהילות היה צורך בסוסים טרויאניים. או אז פנו המדינה והשוק לבני האדם בהצעה שאי אפשר לסרב לה: "תהפכו להיות אינדבידואליים", אמרו המדינה והשוק לבני האדם. "תתחתנו עם מי שאתם רוצים בלי לשאול יותר את רשותם של ההורים. תעבדו במה שאתם רוצים, גם את זה לא מוצא חן בעיני זקני העדה. תחיו איפה שאתם רוצים גם אם לא תוכלו להגיע בערב שבת לארוחה משפחתית. אתם כבר לא תלויים בקהילה ובמשפחה. אנחנו, השוק והמדינה, ניקח על עצמינו לדאוג לכל צרכיכם. נספק מזון, חינוך, בריאות רווחה ותעסוקה. נדאג לפנסיה, לביטוח, לשיטור ולביטחון**.

בינתיים קנו קוקה-קולה. ו-LDC, וסט כלי אירוח חדש לחג. וגם על הפנסיה תשלמו. ומיסים לשיטור וביטחון. ותקריבו למולך. ותדברו על המולך כפי שהוא מתווך בתוכנית ריאליטי רוויות פרסומותת בפריים-טיים. ותוך כדי דיבור על המולך כבר לא תשימו לב לפעולה המוכנית של ההקרבה. בעצם, עזוב אותך מקוקה-קולה (טעם החיים), ובכלל "עזוב מפרסומות, אתה יודע מה טוב בשבילך – רק ספרייט" (פרסומת מהמילניום הקודם).

ההכרזה על מותו של תיכנון העבודה מקוממת אותי. לא בגלל שהיא לא מקורית וחוזרת בכל משבר.  לא כי האבחנה לא נכונה – היא נכונה, שוק העבודה אכן יציב פחות ודינאמי יותר. ההכרזה גם לא מקוממת רק בגלל שאותו ריצ'ארד החופשי והנערץ על ערן גפן, שיחרר את עצמו לחופשי מהסיבות הלא נכונות – לא בגלל שהסתבר שהחברה בה עבד (ליהמן בראדרס) עשקה לקוחות וכי המודל העיסקי של התאגיד האמריקאי הפך למבוסס על חמדנות ועושק – אלא כי מקום העבודה קרס ואבד הביטחון. כי הסתבר שהוא לא יכול להגשים שם את חלום הקולג' כ"שישב על הבר עם חברים" ותיכנן "איך נקבל עבודה מדהימה וכל הבנות ירצו אותנו", בלי שום רטרוספקטיבה מוסרית על ניהול והתנהלות. האימפריה הפיננסית הוכחה כלא יציבה מספיק. פשוט כך. (וזה, בפני עצמו מקומם מאוד).

ההכרזה מקוממת אותי  בגלל שתחת מעטה החופש המיידי מסתתר דיכוי עתידי בלתי נמנע. כי כשאתה חלק (מוצדק ובלתי נמנע) משוק העבודה אתה בורגני, ואפילו כשאתה חושב שאתה  'סוטה' כמו ריצ'ארד, אתה בעצם עדיין בורגני – בורגני קטן. כי בעצם, כמו שהבין קרואק – אי אפשר לפסוח על שתי הסעיפים. או שאתה עובד או שאתה בדרכים. וגם אם אתה חושב שאתה "עובד בדרכים" כמו שמציע ערן בכלכליסט, אתה מנציח את המערכת,  אתה משרת אותה ולא (רק) היא אותך. הרשימה בכלכליסט מקוממת אותי כי בניגוד לפוסטים של שחר ואיילת, ערן גפן מנסה למכור לי שהגישור על הפער קל מאי פעם. קל-כליסט.

choose your future – choose life, או שלא

*גילוי נאות, אני לא מכיר את ערן גפן ואני לא מכיר את החברה שלו. אני גם מפרגן לו הצלחה, אקזיט-הנפקה וכו', אבל כותרת התפקיד שלו קצת מקפיצה אותי. "מייסד ומנכ"ל FanGager הפועלת מניו יורק, שפיתחה טכנולוגיה המאפשרת למותגים לנהל את המעריצים שלהם בפייסבוק ובטוויטר.", כלומר אני חושב שיש משהו מעוות בכל הרעיון של מותג שמנהל את המעריצים. נפרק לחלקים – לא מוצא חן בעיניי הרעיון הנפוח של מותג, לא הרעיון של מעריצים** של מותג, ולא שגוף אמורפי כמו "מותג" בכלל מנהל אנשים, כלומר לא בדיוק אנשים אלא מעריצים, כלומר לא אנשים אלא צרכנים.
אבל הטייטל מסביר למה ערן מתפעל מחוסר המחוייבות האסרטיבית של אותו ריצ'רד בעודו עיוור לחלוטין לזה שזה לא משרת את האימסבידואל אלא את התאגיד, את ה"שוק", את המוצג.
**בניגוד לרושם השיטחי שיוצרת המובאה הזו, הספר הוא לא פמפלט פלסתר כנגד המדינה התעשייתית החדשה אלא ספר שמכיר במורכבויות ודקויות.
***כן, אני מבין שהמילה מעריצים לקוחה מז'רגון הרשתות החברתיות שם עוקבים ומעריצים.  על הטרמינולוגיה הזו כתבתי קצת כאן: על טוויטר וגבולות המגלומניה.
****'החלום ושברו' אני מאוד אוהב את הביטוי השגוי הזה. במקור החלום ושברו=החלום ופתרונו/הסברו. כיום זה החלום  והוויתור עליו. די מתאים לפוסט עם נטייה סוציו-בלשנית, אני חושב. 

אל מניפסט צבא הליצנים הגעתי דרך ציוץ של מרמיט. יש במניפסט הזה משהו שובה לב – מושך. קשה שלא להזדהות עם מידה של אנרכיזם ליצני. קשה לא להזדהות עם מי שלא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות. קשה שלא להזדהות עם הליצן העצוב – האנדרדוג שנאבק בשררה ובשרירותיות. מניפסט צבא הליצנים פועל כי הוא עושה שימוש מבריק במותג הליצן. למעשה, מניפסט צבא הליצנים הוא יאיר לפיד – אוסף אמירות חלולות וסותרות, רצף קלישאות יומרניות מרוחות בשכבה עבה של זחיחות שתאפשר ניגוח מתמיד של המבקרים. "מה? אתה קראת את זה ברצינות? לייטן-אפ, מאן, אנחנו בסה"כ ליצנים, לא התכוונו."

ובניסוח המתרגמים-מעבדים (הדגשות שלי):

…אנחנו צבא משום שרק צבא (אם כי שטותי ומגוחך) מסוגל להכריז על מלחמה אבסורדית נגד מלחמה אבסורדית אחרת. אנחנו צבא מכיוון שליצן בודד עשוי לכל היותר לעורר חמלה, אבל גדודים של ליצנים ממושמעים יכולים לשמש סכנה של ממש. …

אני בהחלט מסכים שבליצנים יש גם סכנה. בעיקר ברגע שהם הופכים לגדודים ממושמעים. או-אז מליצן בודד שמאתגר את המחשבה ומצביע על הגיחוך שבדברים בסדר הקיים, הם הופכים למעוותי מציאות שלא מאפשרים לא שינוי ולא דיון.

מניפסט הליצנים הזכיר לי את הסצינה המהפנטת בסוף בלו-אפ (Blow Up, יצרים) של אנטוניוני (1966):

הליצנים האלו עוטפים את הסרט. הם מופיעים בסצינת הפתיחה*, מגיחים בנסיעה פרועה ברחובות לונדון ומגיחים שוב למשחק הטניס בסצינת הסיום. בין לבין, הגיבור, תומאס, צלם נחשק,  מסתובב במסיבות דקדנטיות, הופעות רוק (היארד בירדס מנפצים גיטרה), ואורגיות עם דוגמניות. אה, כן, ויש את מה שמניע את העלילה – הרצח שהיה או לא היה ונתפס או לא נתפס ברקע המגורען של צילום פפראצי של מריבת אוהבים בפארק. כלומר בהגדלה (blow up) של התמונה, ברקע המגורען תומאס רואה אדם מחזיק אקדח שמסתתר מאחורי שיח ולידו מוטלת גופה. השכנה ,לעומתו, לא רואה שם כלום מלבד כתמי רורשאך מגורענים. אבל יש מישהי (קורבן הפפראצי) שנחושה להשיג את הנגטיבים שאכן בסוף נגנבים מהסטודיו.

במשפט אחד פשטני – הסרט עוסק בתפיסת המציאות  - מציאות-דימיון-מציאות מדומיינת. במסיבה, למשל, אחרי דיון במשמעותו של ציור אבסטרקט שתלוי על הקיר (הצייר לתומאס "They don't mean anything when I do them. Just a mess. Afterwards, I find something to hang on to, like that leg. Then it sorts itself out and adds up. It's like finding a clue in a detective story"),  תומאס פוגש את האקסית/מאהבת/סתם דוגמנית על שבעלצילם פעם. "חשבתי שאמרת שאת בפריס" הוא אומר לה. "אני בפריז עכשיו" היא אומרת לו באדישות, מסטולה בעליל, מעבירה ג'וינט. תומאס מסרב לשאכטה , אחרי הכל, הוא בענייני רצח ומציאות ולא בענייני מסיבות, סמים והזיות.

השיא הוא כמובן סצינת הטניס שחותמת את בסרט (ותסלחו לי שאני הולך להסביר כאן את מה שכולכם ראיתם**). תומאס חוזר לשוטט בפארק, שם אירע לכאורה הרצח. הליצנים משחקים טניס. בלי כדור. שניים משחקים והאחרים עוקבים בעיניהם אחרי מעוף הכדור. תומאס  בוהה בהם בהשתאות מרוחקת. המצלמה עוקבת בזום אחרי האין-כדור שמוטח מצד לצד. בשלב מסויים (2:22 בסרטון המאומבד) נוצר מגע – הליצנית מרימה כדור מפינת המגרש, ליד תומאס. "מה אפשר לעשות…" היא מסמנת לו בפנטומימה. הוא מגיב בחיוך דק. אחד הטניסאים חובט חזק מדי והמצלמה עוקבת אחרי האין-כדור שעף גבוה מעל לגדר המגרש, נוחת על הדשא ומתגלגל  הרחק מהמגרש. "לך תביא-לך תביא. תחזיר את הכדור" מסמנים הליצנים. תומאס מתלבט ובסוף נכנע לגדוד הליצנים – מתרחק, מתכופף – מרים את הכדור וזורק אותו חזרה למגרש.

המשחק מתחדש. סוף***.

*כל הציטוטים ותאורי הסצינות הם מהזיכרון.
** זו כמובן התחכמות – ובזה בדיוק עוסק הסרט – במה שכולכם לא/ראיתם.
*** לא בדיוק סוף. למעשה הסרט נמשך עוד כמה שניות. מוזיקת ג'ז עליזה מלווה את ההכרעה של תומס להצטרף למשחק, ניגוד מושלם לשקט הפנטומימי של הטניס. המצלמה על תומאס. היא מתרוממת ומתרחקת לאט וכל מה שרואים זה את תומאס – קטן ובודד**** כל כך על כר הדשא הענקי. (החלק הזה ביוטיוב קיים רק בסרטונים שלו ניתנים לאימבוד. למשל כאן).
**** וזה כבר מחייב לשנות את המילים: clowns to the left of me – jokers to the right – here I am stuck in the middle alone.

הפוסט הזה התחיל כערימה מגוונת אבל הלינק הראשון נשא אותי למחוזות אסוציאטיביים ואקטואליים וכך אתם מקבלים פוסט בנושא אחד שיקר לליבו של הבלוג – הקשר בין כריית מידע, פרטיות, התאמה אישית ופוליטיקה.
[הערת המערכת - הפוסט נערך, נארך, מוקד וכו'. לא דומה הגירסא הראשונית של אתמול לזו של היום. ]

בפוסט באלוהים אנחנו בוטחים – האחרים הביאו את הנתונים בפלוג (הבלוג הפוליטי המעולה), כותבת טל שניידר על ספר חדש שסוקר את שיתוף האזרחים במדיניות ציבורית  בעידן הדיגיטלי. כותרת הפוסט מיוחסת בספר (לפי שניידר) לציוץ של מייקל בלומברג, ראש עיריית ניו-יורק.  (בפועל בלומברג עצמו ממחזר אמירה ידועה של W.E. Demming). הפוסט (וכנראה גם הספר) מעניין ואופטימי וגם חשוב ורלוונטי, בעיקר למי שמתעניין בשקיפות ובמעורבות אזרחית.

אלט-טאב: עם זאת, אני חייב לספר כאן קוריוז קטן, לפני שנתיים נכחתי בפאנל ממשלת ארה"ב ומדיה חברתית. הפאנליסטים היו אחראי הניו-מדיה בבית הלבן, ראש מחלקת מדע וטכנולוגיה ב-CIA ואיזה ראש מחלקה מה-NSF. הם סיפרו שם על היוזמה של הבית הלבן לפתוח פורטל בו יוכלו האזרחים להעלות נושאים בוערים לדיון ואפילו להצביע על החשיבות שלהם כדי לזרז דיונים והליגי חקיקה בקונגרס. משהו כמו כתוב-לחבר-הקונגרס-שלך אבל אבל בקנה מידה גדול ובשקיפות. הפורטל היה הצלחה כבירה. עלו בו נושאים מנושאים שונים, חשובים גם איזוטריים, כדרכם של אמריקאים משוגעים לדבר. בפעל העיר ראש הניו מדיה של הבית הלבן תוך הינהוני זעף מנציג הCIA, הנושא שזכה להכי הרבה הצבעות היה ליגליזציה של מריחואנה. הם לא יכלו לומר אם זה באמת נושא בוער או סוג של דאחקה ציבורית.

טל אמנם מתמקדת בפתיחות שלטונית ושיתוף אזרחי, אבל הציטוט של בלומברג מכוון רחוק בהרבה –  ובעצם לכיוון ההפוך.  לא מדובר כאן בשקיפות ופתיחת התהלך הדמוקרטי לאזרח אלא ליצירת קמפיינים פוליטים מוכוונים אישית (personalized).  בעידן בו אפילו הטלוויזיה הרב ערוצית נרמסת תחת גלגלי היוטיוב, קמפיינים פוליטיים הופכים יותר ויותר אישיים, תוך הפרות  מסויימות (לאו דווקא פלילית) של פרטיות  ועם שימוש מאסיבי באלגוריתמים לכריית מידע. הנה סקירה של התחום (באתר של חברה שמתמחה בזה). כלומר אם אני ממילא לא רואה טלוויזיה וממש לא איכפת לי מהפלות אז די מטופש להשקיע כסף בזמן אויר יקר ולשדר תשדיר אחיד ("סקר מצא שזה מה שחשוב לרוב הציבור")  שלעולם לא אראה בטלוויזיה ואם הוא יצוץ לי בטיוב הוא יותיר אותי אדיש ("למען עתיד ילדינו, קדימה, ביחד"). נתוני הגלישה שלי, הסטטוסים בפייסבוק, ציוצים בטוויטר, נושאי הכתיבה בבלוג, קורות החיים בלינקד-אין, החברים ברשתות החברתיות, מקום המגורים, למי הצבעתי באמריקן איידול, הספרים שאני לא קורא, סוג הפורנו שאני צורך – כל אלו יוצרים תמונה די מדוייקת של מי אני-מה אני-דעתי על הפלות ועל המלחמה בעיראק/אפגניסטן/איראן. ולא רק דעותי נחשפות כך אלא גם באילו נושאים (שחשובים לי) אני ניתן לשיכנוע. ניתוח התוכן שלי מלמד גם על אסטרטגיית הפניה הנכונה – האם אגיב טוב יותר לפניה סנטימנטלית (המועמד מחזיק טלה/תינוק על רקע שדה חיטה), "עניינית" (המועמד בחולצה תכלת מופשלת שרוולים על רקע מפעל שבבים) או עניינית באמת (אין מועמד, יש גרפים ונתונים והצעות חקיקה). האם אגיב טוב יותר למילים כמו 'עתיד מדהים' או למילים כמו 'עתיד  [השלם את מילת התואר המתאימה]'. בקיצור, כמאמר דמינג/בלומברג In God we trust; all others must bring data.

אם חשבתם שזה רק שם – מעבר לים (זה התחיל כבר בבחירות לנשיאות ב-2004) – תחשבו שוב. ממש היום אנחנו רואים חדירה של זה גם אלינו כש'ביבי' פונה אלינו אישית בפייסבוק ומתייחס ספציפית לאירועים בחיינו ולתחומי העניין שלנו. זה כמובן הפך די מהר לבדיחה (מם, אם תרצו), בכל זאת, הרי ברור שביבי לא באמת מתעניין בחיבתי לבונדג'. למרות ההודעה הממוענת אישית ומתייחסת לפרטים בפרופיל שלי ("אני רואה שאתה אוהב להיות נשלט, אני חובב שליטה – עשה לי לייק והצטרף לקהילת המזוכיסטים הגדולה בישראל") אין כאן פניה אישית. אמנם הפניה הראשונית הזו מעט מגוחכת, אבל בשנים הקרובות השיטות יהפכו למתוחכמות יותר ולמגושמות ושקופות פחות ואז הבדיחה תהיה על חשבונינו.

כדאי להעיר, אגב, שהפניה של ביבי מתוחכמת בהרבה ממה שנדמה. זו לא סתם בקשת חברות, ולא שיווק אינטרנטי שמטרתו להגדיל את מספר מתפקדי הליכוד בצורה מידית דרך חברות בפייסבוק. הפניה הזו מאפשרת לכורי המידע של ראש הממשלה לעקוף את מדיניות הפרטיות (הלא ממש קיימת) של פייסבוק. כרגע קיר הפייסבוק שלנו חשוף רק לחברים (שיכולים להנגיש אותו הלאה הלאה בבלי דעת). מי שיהפוך לחבר יאפשר לכורי המידע לאסוף את כל המידע שצויין לעיל – מי אתם, הסטטוס, הקיר על שלל מריחות הגרפיטי שעליו, הקישורים שמעניינים אתכם, התמונות להם עלישם לייק – כל מה שיאפשר לסווג, לתייג ולמסגר אתכם – כל מה שיאפר קמפיין ממוקד ומותאם אישית בבחירות הבאות. אז כן, הבדיחה היא בהחלט על חשבונינו.
[אני סתם יורד כאן על ביבי, ראשון הפוליטיקאים הישראלים להבין את חשיבות כריית המידע. בשנים הקרובות יעשו את זה כולם - ציפי ליבני האישה שהיא מוסד, אהוד ברק, שלי יחימוביץ' ואפילו דב חנין. זה בלתי נמנע.]

ושוב מיון ערימה משופע לינקים לכתבות, תמונות סרטים וריפרורי שירה – על ההבדל בין הרשתות החברתיות השונות, מה אפשר לעשות עם הרבה דטא ומי הרע בסיפור הזה,   יום עיון לזיכרו של טיורינג, שירים (פופ) בשפת הסימנים, שפה לוקאלית, מחאה צרכנית ופוליטיקה. מאיר ויזלטיר ודליה רביקוביץ' מפציעים בין השורות. בסוף השבוע הזה תישארו מול המחשב ולא תזדקקו לתחבורה ציבורית בשבת.

קהילת הטוויטר אוהבת לטפוח לעצמה על השכם החתרנית ולומר שאת אמא לא תמצאו בטוויטר (לשון אחר: "אל תעשו טוויטר בעברית, כל הערסים יגיעו"). אז אמנם טוויטר מלא זבל חסר משמעות על ליידי גאגא או ג'סטין ביבר, אבל תמונה אחת שווה אלף מילים ומדגימה את ההבדל – חיפוש תמונות בנושא 'יוון' בטוויטר לעומת חיפוש בגוגל (זה תלוי גם בענייני פרסונליזציה, אבל ננייח לזה לפוסט אחר שכבר מתוכנן). הקליקו על התמונה להגדלה. (דרך gilad@).

ואם כבר תמונות ורשתות חברתיות – הסבר מקוצר על ההבדלים בין הרשתות החברתיות השונות:

אוהב דטא לא ישבע דטא

ומה עושים עם כל הדטא הזה שמגיע מרשתות חברתיות, מתוכן בכלל ומנתוני גולשים? ומי אלו האנשים שעושים את זה? הבלוג עוסק בזה לא מעט, אבל הנה כתבה מה-NYT ודי מדהים (ומחריד) כמה שהיא לא ביקורתית, למעט פסקה וחצי שעוסקות בטעויות אלגוריתמיות אבל לא בסיכון ובהשלכות החברתיות בשימוש באלגוריתמים שדווקא לא טועים: the Age of BIG data

ועוד מה-NYT – איך אפשר לעבוד על גולשים ואלגוריתמים: For $2 a Star, an Online Retailer Gets 5-Star Product Reviews, ובאותו הקשר ראוי לקשר גם לשני פוסטים מן העבר: המקרה של זין בעין בע"מ והמקרה המוזר של הזאב בשעת לילה.

החכם באדם כבר אמר שאוהב דטא לא ישבע דטא, וכך אנחנו מתבשרים שגוגל משתינים על המשתמשים ועושים האקינג למנגנוני האבטחה של ספארי ושל האינטרנט אקספלורר כדי לאסוף עלינו עוד קצת דטא (או בלשון גוגל: לשפר את חווית המשתמש גם בדפדפנים נחותים). הבעיה היא לא פרצת האבטחה (כלומר זו בהחלט בעיה, אבל זו בעיה שמיקרוסופט ואפל צריכות לפתור במקום להתבכיין) – הבעיה היא שמשתינים על היוזר התמים שבוחר במפורש באופציה נטולת קוקי'ס.  גוגל יודעים את זה ומכניסים את הקוקי בהיחבא – התנהגות שמתאימה לאחרון ההאקרים ולא לחברת ענק דו נו איוול וכו'.

מבחן טיורינג

יש, כמובן,  מי שאשם ביכולת הזו לעבד ביג-דטא ולהסיק ממנו תובנות מרחיקות לכת. קוראים לו אלן טיורינג והשנה ימלאו מאה שנה להולדתו (וארבעים ומשהו שנה להתאבדותו). לכבוד טיורינג רב הזכויות יתקיים  בבר אילן כנס מכובד בנוכחות חוקרים מובילים וכ-ו-ל-ם מוזמנים להרשם.

דיאלוג של חרשים

איתמרק כותב בדגש קל על שפת הסימנים של החרשים (שהיא שפה חיה לכל דבר, כולל דיאלקטים וסלנג שמתפתח ומשתנה). והפעם הוא מביא קליפים בהם שרים בשפת הסימנים.  לעצלנים שבקוראים, אני מביא כאן שני קליפים כטיזר (בפוסט שם יש עוד):

ועכשיו לכו תקראו את הפוסט (אתפוס רימון ביום שמש יפה) ואת הדיון בתגובות ואל תשכחו לדרוש מאיתמר לכתוב יותר על שפת הסימנים.

העיר שנבנתה ארעי

בהכל דיבורים: מה עובר על העברית התל אביבית  כותבת נטע הלפרין על השפה התל אביבית – מה זה והאם בכלל יש דבר כזה. (רמז – הדעות חלוקות). מרואיינים שם כל החשודים המיידיים מרוביק רוזנטל ואבשלום קור (ד"ר ללשון שמכונה בכתבה 'אייקון וינטאג' לשוני') ועד גיא אסיף.  רק אוסיף שגם עבדכם רואיין לכתבה הזו (לא ברור על תקן מה) ובסוף לא נכנס. אולי כי על השאלה "יש בעיניך אייקונים שאפשר לסמן בהקשר לדיבור התל אביבי?" הוא ענה "בטח, אני".

 אהבת תפוח הזהב

קוראי הבלוג השקדנים בטח זוכרים מה דעתי על מחאת הקוטג' ושאר מחאות וחרמות אינסטנט אימפולסיביים (בזמנו לא החרמתי את תנובה ומאז ועד היום אני משתדל למעט בקניית תנובה ולקנות חלופות. אני עדיין מחרים את ארומה תל אביב בגלל הגזענות של הבעלים ואת קסטרו בגלל פארת הפרווה). אז עכשיו העם פצח במחאת פסק זמן ואני רוצה גם. כחלק מאסטרטגיית אלוף בצלות ואלוף שום אני מכריז על מחאת אהבת תפוח הזהב שאהב את מכהו – למה בארצינו ממותגת הJAFFA ומשופעת ההדרים שהפכו לנדלן צריך לשלם 27.9 שקלים לשני ליטר של מיץ תפוזים טבעי בעוד 1.9 ליטר של טרופיקנה עולים בארה"ב שלושה דולר (12 ש"ח) בלבד?!  הפיצו, רטווטו והצטרפו למחאת תפוח הזהב ויחסי ה-S&M שלו עם הצרכן.
[עוד כרזות תפוזים ונוסטלגיה אישית ויפואית בבלוג של לולה]

למה לי פוליטיקה עכשיו?

אפרופו קמפיינים ומעורבות פוליטית – הפעם ברצינות: דובי קננגיסר ויהונתן קלינגר רצים לעבודה, כלומר מעמידים עצמם לבחירה בפריימריז. לא שיש סיכוי שאצביע לעבודה אבל, כמו שנהוג לומר במקומותינו, שניהם בהחלט ראויים+, ואני בהחלט מעדיף עבודה שאלו הם נבחריה*.  כדי להבין מה הם מוכרים ומאיפה הם באים תקליקו על השמות שלהם ולא על 'רצים לעבודה' שמפנה לעמוד הפייסבוק של הקמפיין. בהצלחה.

על הקשר בין יאיר לפיד לאח הגדול, לגרפיקה ממוחשבת, רובוטיקה ובינה מלאכותית (לא, הוא לא המועמד שלי לתפקיד שר המדע).

יאיר לפיד הוא קריקטורה, שטחית וגרוטסקית. לא פלא הוא שמה שהולך היום זה להיכנס באמ-אמא שלו. ובצדק (לכו על זה, חבר'ה). הוא הרוויח את זה ואני לגמרי בעד. מדובר בתופעה מזיקה במיוחד לציבוריות הישראלית. בדיוק כשצו השעה הוא מעבר מפוליטיקה שבטית של ספירת ראשים דמוגרפית לפוליטיקה חוצת מגזרים של עמדות, שבה לא רק השייכות המולדת קובעת את דפוסי ההצבעה אלא אשכרה אפשר להשתכנע לעבור מעמדה אחת לאחרת, כמו שאמור להיות בדמוקרטיה אתם יודעים, בא הטיפוס הזה ומנחית עלינו עוד מפלגה מגזרית, ש"ס לבנה שכזאת.

אבל אני לא יכול להתחמק מהשאלה – של מי הקריקטורה הזאת? ומהתשובה הבלתי נמנעת שזאת קריקטורה שלנו, של הישראליות ה"חילונית" וה"ליברלית" שחושבת את עצמה ל"מעמד בינוני". ואולי, חלק מהזעם כלפי לפיד נובע לא רק ממודעות פוליטית מפותחת אלא גם מכך שכמו כל קריקטורה, לפיד מציב בפנינו מראה. מעוותת אמנם, אבל מראה. ואנחנו לא אוהבים את מה שאנחנו רואים שם.

כך כותב שלום בוגוסלבסקי (מראה מעוותת) ועובר לנתח כמה מהעמדות ה"קריקטוריות" של לפיד שבמובנים מסויימים הוא באמת סוג של ייצוג ישראלי ממוצע שמשקף איזה מעמד ביניים מדומיין. אבל  המרכז-ממוצע הזה, כדרכם של ממוצעים, לא באמת קיים. אני רוצה לקחת את התובנה הזו של שלום צעד נוסף אחורה. כלומר להביא את לפיד צעד נוסף מהדמוניות אל הנורמליות. נורמליות במובן הסטטיסטי.

The Uncanny Valley

העמק המוזר-מופלא הוא הנקודה הפרדוקסלית שבה סימולציה של המציאות היא כל כך טובה עד שהיא הופכת ללא טבעית ולקריפית (כך מגדירים יפה בכתבה ישנה בסלייט: the Undead Zone – why realistic graphics make humans look creepy). ה"עמק" הזה הוא העמק השלילי המתקבל בגרף ה"אנושיות" של דמויות מלאכותיות כפונקציה של הדמיון שלהם לדמות מציאותית. (הגרף הזה הוא גרף היפותטי-מתודי והוא לקוח מהערך בויקיפדיה. מעניין אם מישהו עשה מחקר אמפירי, זה בטח קלי קלות עם הטורקי המכני).

אלגוריתמים ליצירת אנושיות (גרפיקה, רובוטים, בינה מלאכותית) פועלים נכון מבחינה סטטיסטית. 'נכון' – כלומר הם מנסים למזער את הסטיה מאוסף דגימות רלוונטי ולבצע החלקה סטטיסטית כדי ליצור את האפקט האנושי. הגישה הזו שמאפשרת לנסח את הבעיה כבעיית אופטימיזציה נכונה מבחינה מתמטית מתנפצת אל סלעי המוח האנושי שבעצם עושה את זה כל הזמן כחלק מעיבוד המידע ותיחזוק המערכת האונטולוגית.  ההבדלים הקטנים שנשארים אחרי העיבוד המלאכותי המתוחכם זועקים לעין (בעצם למוח) יותר מאשר אי התאמות גדולות אותם המוח פוטר מיד כ'רעש' כ'ייצוג' או כ'קריקטורה'.

בגדול (ובאופן מאוד לא מדויק שהמצאתי וניסחתי לצורך הפוסט הזה), תאוריית העמק המוזר שיש לה שורשים כבר אצל פרויד טוענת שכשהבדל בין המסמן למסומן ברור אז המוח מסוגל להתגבר על הפער ולהתייחס למסמן כאילו הוא האובייקט "אמיתי", מאחר וברור לגמרי שבעצם יש כאן רק מסמן. אבל כשההבדל בין האובייקט המלאכותי לזה ה"אמיתי" הוא דק מן הדק אזי מחד המוח לא מצליח לסווג  את האובייקט המלאכותי כמלאכותי, אבל מאידך כל האינסטינקטים זועקים שיש כאן זיוף וחוסר התאמה.

אבל למה לדבר רק על גרפיקה ממוחשבת כשאפשר לדבר על בני אדם. קחו לדוגמא את אביבית מהאח הגדול. בעוד אנחנו עוברים בשתיקה לנוכח הדמות השמאלית בצמד התמונות שלעיל, התגובה לצילום הימני נובעת אך ורק מהעובדה שאביבית היא טיפוס בשר ודם שעשה את הצעד אל עבר הייצוג המלאכותי. מצד אחד המוח מסווג "אנושי" ומצד שני חוסר ההתאמה לסכמה ה"טבעית" (במקרה הזה דווקא הקירבה למלאכותי, מעין תופעת העמק המוזר במהופך) מניף דגלים נויירוניים אדומים. התוצאה היא תחושה מוזרה, קריפית, לעיתים עד כדי גועל ורתיעה.

יאיר לפיד כפיתרון כוזב לבעיית אופטימיזציה

ועם תחושת הרתיעה נחזור ללפיד. המראה הלפידי הפלקטי עוד איכשהו עובר. כקריין חדשות אנחנו (חלקנו) מוכנים לקבל דמות משוחת ג'ל, מוטת כתף וזקורת גבה. הבעיה של לפיד היא שהוא נופל בעמק המוזר של התוכן. התוכן כה שטוח, מלאכותי ומסונתז וכל כך מנסה להיות אנושי ולהתחבב על מרכז מדומיין עד שהתוצאה פשוט מעוררת קבס בגלל המוזרות העל טבעית שלה. בדיוק כמו דמות הגרפיקה הממוחשבת שנוצרה ממיצוע מתוחכם של דגימות סטטיסטיות משוכללות כך גם התוכן הלפידי. ובדיוק כמו שההצלחה הסטטיסטית (פיתרון בעיית האופטימיזציה) מביאה לדמות ממוחשבת כמעט אנושית באופן שמקפיץ את כל חיישניי האזהרה שבמוח – כך גם לפיד עם המסר המסונתז שלו.

לפיד הוא ללא ספק בעל איכויות קומיות-קריקטוריות ("אחי העבדים") , אבל הוא לא רק קריקטורה לא מחמיאה של עצמינו, כמו שטוען בוגוסלבסקי. למעשה, הקיום הפוליטי הלפידי הוא בעצם הפוך מקריקטורה – לפיד, גם אם מבחינתו-עצמו הוא אותנטי וכלל לא ציני, הוא פשוט זיוף סינתטי כה משוכלל וכל כך דומה לישראלי הממוצע (האחוס"ל המדומיין והלא-באמת-קיים) עד שהוא תקוע בעמק המוזר ומעורר בצופה תחושות מוזרות. לו הייתי יועץ פוליטי הייתי אומר לו להתלכלך קצת, להפסיק לנסות לעשות אופטימיזציה של מיזעור הסטיות מהמרכז הישראלי  - במקום לסנתז דמות אופטימלית כדאי להכניס קצת רעש למערכת. זה עובד באלגוריתמים וזה עובד גם בחיים. (סמים קלים? בטח שניסיתי, אבל לא לקחתי לריאות. באופן אירוני, לחטוף מכות זה צעד בכיוון).

אבל לא נראה לי שזה יקרה. הכתבה בסלייט שעוסקת בתופעת ה-uncanny valley  במשחקי מחשב עם גרפיקה מתקדמת מסיימת בנימה פסימית שמתאימה גם לכאן, לפוליטיקה ולסטנדרטים המקומיים:

Unfortunately, though, gaming's Uncanny Valley could be here to stay, simply because players have become used to it. In the real world of plastic surgery, face-lifts used to look horrifically strange but now go unnoticed. Likewise, we've played with dead, fish-eyed characters for so long that they seem kinda normal. Creepiness, like beauty, is in the eye of the beholder.

[הערה: אני לא באמת מבין בפסיכולוגיה, אפיסטמולוגיה או גרפיקה ממוחשבת. אם פישטתי מדי או סתם דיברתי שטויות אנא תקנו בתגובות]

באופן מקרי, בדיוק היום קצת אחרי כתיבת הפוסט נכנעה גם המערכת הביורוקרטית אחרי חודשיים של התכתבות ("אני פונה ללב שלכם" כתבתי להם לפני כמה ימים. בערך).  ההפניה האוטומטית מאתר הרפאים לאתר החי והנושם הוספה אחר כבוד. מסקנות? אין מסקנות תמיד לשמור גישת אדמיניסטרטור לאתר שלך, למחוק עקבות ולהשמיד אתרי רפאים. ותודה לכל מי שהגיב מהר ונענה לבקשה.

ובכן, הבעיה היא כדלקמן – יש לי שני אתרים אקדמיים, האחד Oren Tsur מעודכן בפרסומים האחרונים, נראה סביר  ונקי וגם יושב על שרתי האוניברסיטה העברית והשני (שלא אתן אליו לינק) לא מעודכן, נראה כמו הצרות שלי (כלומר הטמל של תחילת המילניום) ונמצא על שרתי האוניברסיטה של אמסטרדם שם עשיתי את התואר השני ב-ILLC (המכון ללוגיקה, שפה וחישוביות). בגלל שאני עצלן מטבעי, עד לשנה האחרונה האתר המעודכן היה זה ההולנדי ואילו על שרתי האוניברסיטה העברית היה רק עמוד שמפנה (auto redirection) לכתובת ההולנדית.

לפני שנה ההולנדים שינו את מבנה האבטחה שלהם והפרידו את הגישה לשרת מהגישה לאימייל וכך איבדתי את היכולת לערוך את האתר ההולנדי, כלומר אין לי יותר הרשאות ל-ssh ו-ftp.
למה זה בכלל משנה, אתם שואלים – ובכן אני מחפש לי משרת פוסטדוק ולהוותי אני מגלה שאבוי, חיפוש בגוגל נותן את דף הרפאים ההולנדי במקום הראשון ואני, עד אנא אני בא עם הצורה המזעזעת שלו ועם העובדה שהוא פשוט כבר לא משקף את העבודה האקדמית שלי. הדף העדכני מופיע רק במקום הרביעי.

ביקשתי סיסמה חדשה אבל כבר חודשיים אני מקבל הפניות מעגליות שאומרות שבשביל לקבל סיסמה אני צריך לגשת ל-X או לכתוב ל-Y שבתורו מפנה אותי ל-Z שאומר שצריך לגשת ל-X ורק אם אתה מועסק במכון וכו'.  "אז רק תשנו את קובץ האינדקס או או פשוט תמחקו את החשבון בעצמכם," התחננתי – אבל ההולנדי עומד עם האצבע בחור (זה שמאחור) ועומד בפרץ – לא נותן לטיפה של גמישות לעבור את סכרי הביורוקרטיה.

ישבתי וטיכסתי מני עצות: להתנקש בפופטיץ או בסילביה (אבל הם בהפסקת תה), להחשיד את ההולנדי כספאם כדי שיעיפו אותו מתוצאות החיפוש (אבל אולי גוגל יענישו גם את האתר החדש בגלל חפיפה בתכנים), לספק טובות הנאה מהסוג האירוטי לעובדים בגוגל כדי שישנו את האינדקס (הקטע האירוטי לא מדבר אל גיקים שכאלו), לפנות לשגרירות ההולנדית (עוד ביורוקרטיה), לפנות אל המלכה ביאטריקס חובבת היהודים (איבדתי את הטלפון שלה) וכו'

כמוצא אחרון אני נפנה לטקטיקה הטובה והישנה של הקישורים. וכאן אתם נכנסים לתמונה – בעלי בלוגים ואתרים שיש להם מקום קטן ללינק – את חצי המלכות אתן למי שישים לינק לאתר הרלוונטי.  הכתובת בלינק צריכה להיות www.cs.huji.ac.il/~oren והטקסט צריך להיות השם שלי באנגלית Oren Tsur.  אני מקווה שמספיק לינקים שכאלו יצליחו להביא את האתר החי למקום הראשון על חשבון אתר הרפאים.

לכל העוזרים והתומכים - רוב תודות, שתזכו לחיים טובים ומאושרים ומארה תיפול על ראשי שונאיכם.

הגיע הזמן לסקירת כנס Web Search and Data Mining (ובקיצור WSDM, מבוטא ביומרנות עם כיסוי, כמו וויסדום, חכמה) שבדיוק הסתיים בסיאטל. על האווירה, האנשים, תהיות על עתיד האקדמיה בעולם של חברות ענק וכמובן גם סקירה חלקית של המחקרים שהוצגו.

אני רוצה להתחיל בכמה מילים על האווירה דווקא. הכנס הזה היה אחד הכנסים הכי כיפיים והכי סוציאליים שהשתתפתי בהם. האנשים היו סבבה ומינון השיחות המחקריות והכלליות היה מעולה. בדרך כלל האירוע החברתי הרישמי בכנסים מסתכם בסעודת גאלה חגיגית ונפוחה. לא הפעם. מארגני הכנס מצידם דאגו לזה שבכל ערב יהיה לפחות אירוע חברתי אחד אם לא שניים ותודה מיוחדת למארגנים ד"ר איתן אדר מאוניברסיטת מישיגן וד"ר ג'יימי טיבן (Jaime Teevan) מייקרוסופט ריסרצ' (MSR) שדאגה שבשום רגע נתון לא יהיה אדם שהאלכוהול נפקד מידו ("שילמנו מראש על אלכוהול באלפי דולרים אז תשתו"). תודה גם לאחראים על התוכן האקדמי – ד"ר יואל מרק (Yoelle Maarek) שעומדת בראש חטיבת המחקר הישראלית של יאהו ופרופסור יוג'ין אגישטיין (Eugene Agischtein) מאוניברסיטת אמורי (לא האמורי הזאת).

אנשים

כמו שבטח שמתם לב, הרכב הוועדות היה חצי מהאקדמיה וחצי מהתעשיה (כולם עם דוקטורט, אחרי הכל זה כנס מדעי). בפגישה העיסקית דיווחו על כמה מספרים: 340 משתתפים (כלומר לא כנס ענק ACL-סטייל, אבל בהחלט לא קטן), 140 מהמשתתפים מהאקדמיה ו-180 מהתעשיה (איפה נעלמו עוד 20?! אתמהה). היחס הזה מעט מפתיע. בכנסים אחרים הוא הפוך או נוטה אף יותר לטובת האוניברסיטאות. ושוב, המספרים משקפים את הבעיה היסודית במחקר החדש – החברות שולטות על כמות הנתונים הבלתי נתפסת ועל משאבי החישוב המטורפים שנדרשים בשביל לעבד את הנתונים. הנושא הזה ראוי לפוסט שלם בסיגנון "האקדמיה לאן", אבל רק בשביל לסבר את האוזן כמה מספרים: בחטיבת המחקר של יאהו ישראל כמה עשרות חוקרים, כולם בוגרי דוקטורט, חלקם כבר לימדו (עדיין מלמדים) במוסדות אקדמיים. תפקידם לבצע מחקר אקדמי והתפוקה שלהם נמדדת בדיוק כמו באקדמיה – על פי מספר הפירסומים ויוקרתם של הפורומים בהם מתפרסמים המחקרים. כמה עשרות דוקטורים זה יותר ממחלקה אקדמית. באופן רישמי לגוגל אין בארץ חטיבת מחקר, אבל גוגל העולמית היא המעסיק הגדול ביותר של דוקטורים, שמועסקים כמהנדסים ומפתחים קוואזי מחקריים. ויש את IBM ומייקרוסופט ובאופן מפתיע אפילו לג'נרל מוטורס יש בארץ קבוצת מחקר קטנה שעוסקת ב… עיבוד שפה. אני לא חושב שהיו מספרים כאלו של חוקרים בתעשיה מאז הלאמת המחקר האקדמי במלחמת העולם השניה. אין ספק שקורה כאן משהו גדול שישפיע על המחקר שיעשה בעתיד.  כאמור – פוסט יעודי בוא יבוא ותובנותיכם בתגובות כאן בבקשה.

The Doctoral Consortium

ד"ר סו דומיי (Susan Dumais), גם היא מ-MSR  ארגנה מפגש אינטימי של סטודנטים בשלבים מתקדמים של הדוקטורט עם חוקרים מובילים מהאקדמיה והתעשיה. מלבד הנחיה ויעוץ פרטני, כל סטודנט הציג את העבודה שלו ואחר כך היו כמה פנלים שדנו בהבדלים בין מחקר אקדמי למחקר ב"תעשיה" – נושא שכבר מזמן הבטחתי לכתוב עליו, אפילו בפסקה למעלה – היתאזרו נא בסבלנות. קיצור הדברים למי שלא יכול לחכות – במחקר בתחומים האלו, משיקולים של פרטיות ("פחחח") ותחרותיות הדטא זמין בעיקר לחברות ענק ולא לחוקרים צנועים במגדל שן סגפני. זה לא עניין רק של דטא אלא גם של כח חישוב מספיק כדי להתמודד עם עיבוד של טרה-בייטים של דטא.  והחוקר המסכן – אנא הוא בא אם לא ימכור נשמתו לשטן גדול כזה או אחר? אולי יעסוק בתאוריה או ישכיר נשמתו לתקופה קצובה. כמובן שאחרי זה הלכו לשתות. בקטנה. כי בערב מחכה מסיבת הפתיחה.

את מסיבת הפתיחה פיספסתי כי ישבתי בקפה  היפסטרי משהו (ומעולה בניגוד לצפוי מקפה אמריקאי) עם שני גוגלים צעירים שפגשתי – אחת מגוגל ב-NYU, בדיוק סיימה דוקטורט בקולומביה והשני, בדיוק סיים בברקלי ועכשיו עושה פוסט דוק בגוגל במאונטיין וויו.  השיחה קלחה שעות ואת המשתה (מילה מצחיקה, במקור banquet) הרשמי פספסנו.

תוכן

אני אדלג על תיאור המסיבה ב-space needle (יותר מדי סקוצ', גם אם זה רק גלנפידיך) או על מסיבת הריקודים שאחריה במועדון קטנטן בסימטאות השוק המפורסם (יותר מדי וודקה ובירה) ונעבור לסקירה מקוצרת של מאמרים שמשכו את תשומת ליבי.

[הבהרה: הסקירה הזו היא אישית ולא ממצה. יופיעו בה המאמרים וההרצאות מהם נהניתי כי הם קשורים לתחומי המחקר שלי או כי הם קשורים לתחומי עניין שלי. כמובן שיש מאמרים מצויינים אותם פספסתי בגלל קוצר הזמן לעקוב אחרי כל מאמרי ה-spotlight sessions, בגלל הנגאובר או בגלל שיחות מועילות במסדרון, שיחות שאני מקווה שיניבו שיתופי פעולה פוריים, כמו-כן, ייתכן שהסקירה המקוצרת קצת חוטאת למחקר המתואר - הסקירה היא בעקבות ההרצאות וורפרוף מהירעל המאמר וטרם הספיקותי  לקרוא הכל בעיון].

Nowcasting macroeconomy with search engines data   הכנס נפתח בהרצאת key note של פרופ'  האל ואריאן (Hal Varian)  הכלכלן הראשי של גוגל. האמת שקצת עופפתי בגלל הג'טלג, אבל בכללי ההרצאה הייתה מרתקת והראתה איך אפשר לזהות התאמות בין דפוסי גלישה תוך שימוש בגוגל טרנדס. הנושא היה האם אפשר לחזות את העתיד בעזרת העבר הקרוב מאוד, למשל, לזהות מיתון מתקרב על פי נפח החיפושים בנושא מסויים. ההרצאה התחילה באילוסטרציה של תבניות חיפוש מחזוריות, למשל, לחיפוש המדאיג "civil war" יש שיא מחזורי פעם בכמה חודשים. בדיקה מעמיקה יותר מגלה שהמחזוריות של השיאים האלו מתאימה למועדי סוף הסימסטר, או-אז גדודים-גדודים של תלמידי קולג' צריכים להגיש את העבודות שלהם ומי יעזור להם אם לא גוגל. עוד אנקדוטה משעשעת (במידה) היא שהתבנית של חיפושי מידע על אבטלה מתאימה לתבנית של חיפושים פורנוגרפיים  (כלומר גרפי החיפוש על מראים תבנית דומה על ציר הזמן) יותר מאשר תבנית החיפושים למציאת עבודה. מעבר לאנקדוטות האלו, ראינו איך על ידי ריגרסיה פשוטה ונירמול מתוחכם של תבניות החיפוש מאפשרים להסיק הרבה מידע מעניין וחשוב. [הערה: לצפות בווידאו של ההרצאה כשיעלה לרשת].

 Auralist: Introducing Serendipity into Music Recommendation של  .Zhang et al הציע שיטה לגיוון ההמלצה במערכות המלצה. אהבתי את המאמר הזה בגלל שהוא נגע בנקודה שבדרך כלל מתעלמים ממנה והיא החתירה של מערכות המלצה להמליץ על "ממוצע" ההעדפות של הקליקה שלך ובכך בעצם לסגור אופקים במקום להרחיב אופקים. במילים אחרות – מערכות המלצה לא נותנות המלצות נועזות אלא שמרניות. לשמחתי, בכנס דווקא היו עוד כמה עבודות שצעדו בכיוון הזה וזה אולי מסמן את תשועתה של האנושות מהדיקטטורה הממוחשבת ששואפת למזער את הטעות הממוצעת על ידי שאיפה אל הממוצע.  המאמר מציע כמה אלגוריתמים  לגיוון ההמלצות ומדווח על כמה ניסויים שמראים שההמלצה המגוונת מועדפת על ידי המשתמשים יותר מאשר המלצה השמרנית. [כבר מזמן אני מתכנן לכתוב על זה פוסט או סדרת פוסטים ואולי עכשיו זה יבוא].

Probabilistic Model for Personalizing Web Search של Sontag et al.  מנסה לשפר את תוצאות החיפוש, בעיקר של חיפושים דו משמעותיים (למשל יואב גולדברג), על ידי שימוש בהיסטוריית ההקלקות של המשתמש (בניגוד לאלגוריתם הרגיל שעושה שיקלול הקלקות של הרבה משתמשים) ובמודל שפה שנבנה על פי היסטוריית התוכן המוקלק. שימו לב לאופן בו המאמר הזה מתכתב (לא במודע) עם המאמר הקודם. באופן עקרוני אפשר להתייחס למנוע חיפוש שעושה התאמה אישית (personalized reranking) לתוצאות החיפוש כמערכת המלצה שממליצה על הלינקים הרלוונטיים. אהבתי בייחוד את השילוב של מודל דיסקרמינטיבי עם מודל גנרטיבי כי לשפר את התוצאות ולהימנע מהגזמה בהתאמה האישית. קצת חסרה לי במאמר התייחסות ל"אורך" ההיסטוריה. כלומר האם היסטוריה ארוכה עדיפה על קצרה? האם מעבר להיסטוריה באורך מסויים כבר אין שיפור? או שאולי דווקא במקרה של התאמת תוצאות חיפוש לשאילתות רבות משמעות יש חשיבות דווקא לעבר המאוד קרוב, כלומר בד"כ סביר שאם אני מחפש 'יואב גולדברג' אני מתכוון לרעי הדוקטור – מומחה לNLP ולפרסינג, אבל אולי אם חמשת החיפושים האחרונים שלי היו קשורים לסלבריטאים, אז אולי הפעם בחיפוש של 'יואב גודלברג' אני מתכוון לדוגמן.

הפוסט כבר התארך והתייגע אז עד כאן חלק ראשון של הסקירה. היכונו לחלק ב' – (מלא וגדוש בסקירות מאמרים נוספים) ו/או לביאת המשיח.

קול באישה ערווה

[בעיקר על ירונה כספי אבל גם פטי סמית, סוזן וגה, קרוסלה, אסנת הראל ואחרות מתארחות כאן בפוסט. תאמינו לי, כדאי לשים אזניות וללחוץ על הלינקים]

ירונה כספי היא הזמרת הכי טובה שאתם לא מכירים. אני לא בטוח שהמשפט הזה מקורי, נדמה שכל מי שמתייחס לירונה כספי מכריז דיסקליימר שכזה. בירונה כספי נתקלתי במקרה. או למעשה היא נתקלה בי.  בדיוק לפני שנה.  המקום: הבארבי. ההיתרחשות: ביציאה מהופעת ההשקה של האלבום השני של איטליז אנחנו נכנסים למונית. אנחנו, כלומר אני ובעלת השליטה. גשם שוטף ולפתע בחורה בלונדינית שואלת אם אכפת לנו להציל אותה מהגשם ולחלוק מונית. נהג מונית קשה-יום מנסה לסחוט עוד כמה שקלים מהנוסעת המתווספת. מתפתח דין ודברים מסויים שגווע לדיון מקוצר בהופעה של איטליז. ואז, במין ביישנות, הנוסעת אומרת שאם אהבתי את איטליז, אה.. היא בדיוק הוציאה אלבום בהפקת אור בהיר מאיטליז ואולי נרצה לשמוע גם אותה. "ירונה כספי," היא ענתה בשם שצילצל מוכר אבל לא זכרתי מאיפה. אבל בשביל זה, הרי, יש גוגל.

בגוגל סיפרו שזה אלבום שלישי: אגו. ושהוא ניתן להאזנה מלאה באתר שלה. הקשבתי והתמכרתי – אחד האלבומים הטובים ששמעתי בשנים האחרונות. שילוב נדיר של טקסטים נפלאים, הגשה מרגשת – כנה, צועקת, בועטת ואירונית, גיטרות לראש ועיצוב עטיפה מזעזע.

חייבת שיר בשביל לחיות
חייבת שיר בשביל לשתות
ולאכול אין מה לדבר
צריך עכשיו פזמון חוזר
דופק חזק וממהר
דופק חזק וממהר

חייבת שיר, חייבת שיר
חייבת שיר בשביל לחיות
חייבת שיר בשביל לשתות
חייבת שיר, חייבת שיר
עמוק אל הורידים
רק ככה ממשיכים
חייבת שיר
….

חייבת שיר שיעיר אותי
חייבת שיר שיאיר אותי
מ ה מ ה שיממון
חייבת שיר שיוציא אותי
ל ל ל ל לחופשי
(חייבת שיר, אגו)

מאפיה של אישה אחת

והיא חייבת שיר. לפני כמה שבועות הוציאה ירונה אלבום חדש, רביעי (!). אלקטרוני. של שירי משוררים. מה אומר – אני אמנם אוהב גיטרות אבל גם האלקטרוני עובד. ובעיקר עובדת השירה שנותנת משמעות לשירים של רפי ויכרט, ויסלבה שימבורסקה, דוד אבידן ועוד. השיר החביב עלי הוא 'כישוף' המהפנט (של רחל חלפי). אני שומע אותו בלופ ולא יכול להיתנתק.

אודה ואבוש שמאז ששמעתי את אגו לא הצלחתי להגיע להופעה. בחיי שניסיתי, אבל תמיד צץ משהו. או נפל משהו. דדליין, כנס, גשם, שלג, אש, צדק חברתי או עייפות החומר. אבל לפעמים המאפיה נותנת הצעה שאי אפשר לסרב לה. אז הגענו להשקת האלבום. הקהל היה מעט מבוגר בלבונטין 7. ואי אפשר לומר שהיה צפוף. אלו לא נתוני פתיחה מבטיחים להופעה בועטת. והיו קצת תקלות בקלידים –  אחד הכלים העיקריים הדומיננטיים באלבום החדש.  אבל הגיטרות היו מעולות והשירה טובה יותר מבהקלטות האולפן.  והאנרגיה  מהבמה ירדה אל הקהל כמו עשן סמיך והסתירה את הקרחות המנומנמות.

ירונה אוהבת שירה ונותנת כבוד למילים. היא תגיד את מה שחשוב לה וכך ("נעשה איזה ניסוי קטן"),  היא מבצעת שיר קשה רק עם קלידים שתקועים על אפט יבבה קומית (בטח יש לזה שם מקצועי) והתוצאה קצת סוריאליטית ומשובבת. "אז אין לנו קלידים ואני מאוד רוצה לשיר את השיר הנפלא הזה" היא אומרת על חוף של רפי וויכרט היא מחליטה לשיר אותו א-קפלה.  א-קוהונס. ויש גם קאבר בועט לכוכב הקופים של פורטיס, וירידה פלרטטנית לקהל (היה הרבה מקום להסתובב) והשמחה רבה.

 [בנגן זה דווקא קאבר מצויין לדבש מהאלבום השני].

קטנות בעקבות ההופעה

- מילא שאלוהים פישל בשואה, אבל זה שלבונטין לא מתמלא בהופעה שכזו זה כבר ממש מעורר הירהורי כפירה.
- כשהיא מדברת, ירונה נשמעת ממש כמו רונה קינן, בעיקר באופן המבוייש שבו היא מודה לנגנים. הקול והטון כמעט זהים.
- למעשה ירונה היא התפתחות של רונה קינן של קסיוס וההכרה שלי נמוגה. הדיקציה המוקפדת, החשיבות של המילים, החבירה למשוררים,  אבל תוך שימור החיספוס של רונה הצעירה (הא! רונה וירונה. מזכיר לי את זה).
- גם יובל אראל מסקר את מופע ההשקה ומצלם חלק מההופעה.
- ירונה כספי היא אחת* הזמרות הטובות. עכשיו אתם מכירים.

*יש עוד כמה: פטי סמית (פוסט שלי בעונג), סוזן וגה, גרייס סילק, רונה קינן המוקדמת, מריאן פיית'פול המאוחרת, לפרקים PJ הרווי, לפרקים אחרים טורי איימוס…

—————-

ואם כבר זמרות טובות – ביום רביעי (מחר, 25.1, בתשע וחצי) תופיע אסנת הראל בקפה ביאליק. אסנת היא המטפלת המיתולוגית שלנו (אפרופו זמרות ומטפלות, מטפלת אחרת, מיתולוגית קצת פחות פגשתי פעם אחרונה בהופעה של קרוסלה. היו לנו אחלה מטפלות). בכל אופן, אסנת הראל – ההופעה תהיה אקוסטית (עם גיטרה, קלידים וכינור) ובקליפ החזרות הבא אתם יכולים להתרשם מהשירה הנקיה והחודרת ואל תתנו לשקט המדומה להטעות אתכם. משוט (מילים: אסנת הראל, לחן אסנת הראל ואורן סלע):