גדלתי להאמין בעיוורון. לא סתם עיוורון אלא עיוורון מלא. כפול (double blind review). עיוורון  כשיטה שאין בילתה. כמו פורנוגרפיה, גם זה עניין של גאוגרפיה ובמרחבי האקדמיה שלי (כלומר מדעי המחשב->למידה חישובית/עיבוד שפה) עיוורון הוא דבר מקובל (כחיובי). עוד פוסט תוהה על מאחורי הקלעים של האקדמיה.

אולי דרוש כאן הסבר קצר, לטובת הקוראים שלא מכלים את זמנם באקדמיה, או לטובת אלו שמכלים את זמנם בדיסציפלינות הלא נכונות. האקדמאי, כידוע, לא נמדד בחדשנותו, בתרומתו למדע או לחברה אלא אך ורק בתפוקתו. כלומר במספר המאמרים שהוא מפרסם. כמובן שזה משתקלל גם עם יוקרתם של הפורומים בהם הוא מפרסם. לכאורה, פורום יוקרתי יותר הוא גם סלקטיבי יותר וסלקטיביות פירושה איכות. ציניות אסייד, יש קורלציה מסויימת בין הסלקטיביות לאיכות, אבל אני מניח שיודעי ח"ן יסכימו שלכל פורום יוקרתי מסתננים גם מאמרים בינוניים או גרועים. מאידך, מאמרים חדשניים במיוחד יתקשו להתקבל גם לפורום איכותי, אבל על כך בהמשך.

יוקרתו של הפורום נקבעת, בין היתר, על פי מספר הציטוטים מתוך אותו פורום – מעין מדד למידת ההשפעה של הפורום (דומה לרעיון האבס בפייג' רנק). כמו-כן, פורום יוקרתי יותר יהיה סלקטיבי יותר (ביצה ותרנגולת) ויקפיד על נוהל מסודר לקבלת מאמרים. להלן – תהליך הריביו (review process).  כאמור, בתחום שלי מקובלת השיטה של עיוורון כפול.

הנה איך שזה הולך במדעי המחשב (תיאור ממצה של האל דאום השלישי):
1. פורום (כלומר כנס) מודיע על דדליין.
2. יום לפני הדדליין חוקר כותב מאמר ושולח לשיפוט (ברמת עיוורון כזה או אחר)
3. הכנס מקבל או דוחה את המאמר.

עיוורון חלקי

אני שולח מאמר לפורום (כנס, ז'ורנל) והמאמר מועבר לשפיטה (ריביו) לשלושה שופטים או יותר. השופטים אמורים להיות בקיאים בתחום וככאלו להיות מסוגלים לשפוט את העבודה בצורה מעמיקה ועניינית, לזהות את נקודות החולשה ואת ההברקות. השיטה הזו שמעבירה מאמרים לשיפוט אצל חוקרים מהתחום נקראת שיפוט עמיתים (peer review). עם זאת, כמו בשילטון טרור דיקטטורי אין לשולח מושג מי הם השופטים והתליינים שקיבלו או דחו את עבודתו בשאט נפש. היינו עיוורון מצד החוקר הכותב. היינו single blind.

עיוורון כפול

אני כותב מאמר, ממיר אותו מ-LATEX לפדפ וטורח להשמיט את השם שלי כמחבר. כמו כן אסור שיהיו הפניות עצמיות בסיגנון "כמו שכתבתי במאמרי המופלא 'על נפלאות העיוורון הכפול' א.צור 2010". מה שגורם להפניות נפוחות בגוף שלישי: "בעקבות מאמרו המופלא של א.צור, 2010". כמו-כן, אסור להגזים בהפניות גוף שלישי-עצמי שכזה או כל פרט מזהה אחר. כלומר מי שמקבל את המאמר לשפיטה לא יודע מי כתב את המאמר וכך אינו מוטה מדעות קדומות, הערצה, תיעוב, תחרות וכו'.  זהו עיוורון כפול.

בין אם נדחה ובין אם התקבל – הכותב מקבל משוב מהשופטים בו הם מפרטים מה דורש תיקון ("איך לא ציטטת את המאמר החשוב של א.ב.ג.ד גורדון?!" יעיר השופט, מן הסתם א.ב.ג.ד. גורדון). ההערות אמורות להיות אינפורמטיביות, להצביע על כשלים מתודולוגיים ולהציע דרכים לשיפור. אשרי המאמין.

כאמור, הסביבה האקדמית שלי אמונה על העיוורון הכפול והתרגלתי לחשוב שזוהי השיטה שאין בילתה. זילזלתי קצת בפורומים בהם העיוורון לא מוחלט. צחקתי על אלו בהם מספיק לשלוח אבסטרקט של הצהרת כוונות על מנת לקבל מקום מובטח. מידי פעם המציאות טפחה קצת על פני, אבל לא ממש נתתי לזה לשנות. מאמרים התקבלו ונדחו ולעיתים (לא תמיד) ההערות חשפו את ערוותם של השופטים האנונימיים. כלומר מההערות ניכר שהם לא קראו את המאמר בעיון המתבקש או שפשוט אינם בקיאים בתחום. סתירה לעיקרון שיפוט העמיתים והעיוורון היחיד או הכפול שמותיר את השופט חסין ביקורת.

מידי פעם קראתי פוסטים כמו זה של האל דאום (השלישי!) שתוהה אם לא כדאי לעבור לשיטת הפרסום השונה מהותית של המתמטיקאים (Arxiv and computer science):

1. (אין דדליין) חוקר כותב מאמר.
2. החוקר שולח את המאמר לז'ורנל (אין דדליין, כן?!)
3. במקביל החוקר מעלה את המאמר לרשת Arxiv שם הוא מופיע עם כל הפרטים המזהים של הכותב.
4. הז'ורנל מפרסם (או דוחה) את המאמר.

עד פירסום המאמר בז'ורנל המתמטי יכולות לעבור שנתיים-שלוש במהלכן יקבל החוקר פידבק מקוראים מזדמנים, יתקן ויערוך שינויים ויזכה (או שלא) לתהילת עולם כמתמטיקאי מבריק. העיקרון הזה חותר תחת כל העיקרון של שיפוט עמיתים ושל שיפוט עיוור. וזה דווקא נשמע מעניין. אם כי, מזכיר האל ובצדק, מחזוריות הפרסום המהיר במדעי המחשב (כנסים) שונה מהותית מהשנים שעוברות עד לפירסום בז'ורנל מתמטי ובהחלט יש לזה השפעה.

דניאל למייר, פירסם לאחרונה קטע ישן של דייקסטרה (ז"ל. ה-דייקסטרה) שתוקף את עיקרון שיפוט העמיתים בצורה חריפה אפילו יותר. שיפוט עמיתים, הוא טוען, בהכרח גורם לבינוניות (become independent of peer review):

Not only does the mechanism of peer review fail to protect us from disasters, in a certain way it guarantees mediocrity: the genius has no peers. And to make matters worse, his publication record does not reflect his work either. At the time it is done, truly original work —which, in the scientific establishment, is as welcome as unwanted baby— is very hard to publish as it takes at least another ten years for the appropriate journal to be founded. (I sooner blame someone for his publication list being too long than being too short.)

באותו עניין, לאחרונה יצא לי לדבר עם חבר – אדם רב מאמרים (טובים בכנסים טופ-טיר) שאמר לי שהוא מרגיש שהוא קצת מרמה. שהוא פיצח את השיטה ובמקום לעשות מדע מאתגר הוא מהנדס מאמרים בטוחים.

זרעי הפקפוק, כאמור, כבר נטעו ואפילו כתבתי על זה קצת בפוסט צ'רניאק הוא הבובליל של ה-NLP שם פירטתי קצת על היתרונות של שיפוט לא עיוור, או לפחות לא עיוור לגמרי (וכדאי לקרוא שם את התגובות). אבל המשבר הגיע לאחרונה.

שלחתי מאמר לכנס AAAI-ICWSM (התקבל. תודה ששאלתם). כהרגלי שלחתי את המאמר נטול זיהוי ואחרי כמה שעות קיבלתי הערה (המערכת מייצרת אנונימיות) שהשנה שינו את השיטה מעיוורון מלא לעיוורון חלקי ולכן אני מתפקש לשלוח שוב בתוספת שמות הכותבים. נרעשתי. אם כי בלי הסבר מיוחד. אלא שהשנה כיהנתי בכנס גם כ-Program Committee, כלומר כשופט. זה אומר שקיבלתי אוסף מאמרים לשיפוט וזה גם אומר שראיתי מי הם הכותבים (בעוד האנונימיות שלי כשופט נשמרת. עיוורון חלקי). וזו הייתה חוויה מוזרה מאוד. הכרתי חלק מהכותבים (כלומר את העבודות שלהם, או מקסימום ניד ראש לא מחייב ממפגש אקראי בכנס אחר). הלוואי ויכולתי לומר בלב שקט שהעובדה שכותב מסויים הוא אדם מוכר בתחום לא השפיע במקצת על השיפוט (למעשה היא לא ממש השפיע. ההכירות המוקדמת אמנם היוותה פריור לשיפוט אבל ההערות והביקורת שלי היו ענייניות עד למאוד).  את החלק האחר, זה שלא הכרתי, נשבעתי שאנסה לשמור על האנונימיות שלו. כמובן שנשברתי ואחרי יומיים עברתי לגיגול שמות הכותבים ולברר מאיפה הם באו ולאן הם הולכים. אודה ולא אבוש שבחדווה גיגלתי דווקא את אלו שכתבו מאמרים שנראו לי גרועים. להגנתי אומר שניסיתי לתת להם קרדיט. לבדוק מאיפה הם והאם יש לה איזו מסורת של פירסומים רציניים כזו שתצדיק מתן קרדיט משופר.

למען האמת, הטרחתי אתכם לקרוא את אוסף המילים הזה בלי שורה תחתונה. אני עוד לא משוכנע באי-צדקתו של שיפוט העמיתים ושל העיוורון החלקי או המלא. אבל דווקא מסקרן אותי לשמוע איך זה בדיסציפלינות אחרות.

לפי מיליון שנה, כשראיתי את הסרט נפלאות התבונה, מה ששרף בעיניי את הסרט לא היה הקיטשיות המופלגת ולא שיכתוב ההיסטוריה המשפחתית אלא דווקא ההסבר הפסודו-מתמטי לשיווי משקל נאש. זו הסצינה ההיא בפאב בה נאש מסביר למה כדאי להם להתחיל דווקא עם החברות של הבלונדינית ולא איתה עצמה. "אבל, היי!" אומר לעצמו כל מי שלמד תורת המשחקים, "זה לא שיווי משקל כי ברגע שהיפה מתבאסת שלא התחילו איתה יכול שחקן בודד להתחיל איתה ולשפר את מצבו. זו בדיוק דוגמה בה לא מתקיים שיווי משקל". ההערה הזו נופלת בדרך כלל על אוזניים ערלות (כלומר, אם לא חלקת אותה עם מתמטיקאי). חושבים שאתה סתם קטנוני או מתנשא (שבאופן כללי זה סבבה).

בעיניי זה בלתי נסבל שברגע היחיד שהסרט מנסה להסביר לצופים את המושג המרכזי בתורת המשחקים של נאש, הסרט מסביר את זה בצורה כה שגויה. אני לא יודע אם זו הייתה החלטה מודעת של התסריטאי או שמישהו שם פשוט לא עשה שיעורי בית.

בסיפור הזה נזכרתי בגלל הסטריפ של XKCD שקפץ לי בבחירה אקראית וגם הוסיף טוויסט (שלא צריך להפתיע מתמטיקאים):

בכלל, מעניין אם זה ככה גם בספר או המצאה מקורית של הסרט.

ומה אתם אומרים – זה לגיטימי לחרב ככה את ההסבר האמיתי ולתת דוגמה בדיוק הפוכה לטענה?

לכבוד פורים, לכבוד מסירת הציונים, לכבוד כל הסטודנטים ששואלים אם יש פקטור ותגובה ציונית הולמת לזה – 'מגדל השן הפקות' חברת הבת של מחלקת המדיה של הבלוג משחררת עוד היטלר.

אה, כן. גם לנו נמאס.

*מוקדש לנ', חבר טוב שלמד איתי בתיכון בנתיב מאיר ואחרי שנתיים (או שנה?) עבר לחורב. אהמ…
הפוסט הזה הוא כולו ערימת ספקולציות. אבל אני ארשה לעצמי כיוון שכנראה שאף אחד מכם לא יודע יותר ממני.

מה עשה הרב אלון?
כנראה שמשמש ופשפש.

ולמה זה לא הגיע למשטרה?
כי כנראה שהמשמוש והפישפוש נעשו בבגירים ובהסכמה. כלומר אולי הייתה כאן מניפולציה ואולי אלו היו תלמידים לשעבר שבאו להתייעץ או לבקש הדרכה. אבל הם לא היו קטינים וגם לא היו נתונים למרותו.
הערה שקיבלתי ממויה בתגובות (ומאחרים) – יכול להיות שמעשה פלילי היה גם היה אבל המתלוננים לא הסכימו ללכת למשטרה. שותפות לדבר עבירה במובן של ידיעה לא נחשבת במקרה של עבירות מין בהם יש יסוד סביר להניח שהקורבן לא רוצה בפרסום ולא רוצה התערבות משטרתית.

אז מה היה לנו כאן? (הכל לכאורה. כן?)
- רב ידוע מאלו שמכונים "מבכירי הרבנים" עם נטיות הומוסקסואליות (בארון).
- ניצול מכוער של כריזמה ושל תלות שפותחה בו בעבר.
- ריח רע וטעם לפגם (אם כי אומרים שזה טוב לעור הפנים)
- אירגון (תקנה) שמשמש כבורר לגיטימי, יודע את מגבלותיו (כנראה שאין כאן משהו פלילי, או שאין קורבן שמוכן להתלונן במשטרה, או שיש התיישנות) ומנסה ללכת בין הטיפות – לא להציא את אלון מהארון וגם לא לאפשר לו להמשיך במעשיו (כדי להגן על ה"תלמידים" וכנראה, לא נתכחש, גם כדי להגן על הרבנות החינוכית כמוסד).

סיפור עיתונאי ורעידת אדמה בציבור הדתי? בהחלט כן. אבל זה לא סיפור על רב פדופיל ועל חבורת עבדקנים מזיקני ציון שכל מטרתה היא לטאטא ולהסתיר ולהתעלם מהחוק (כמו שממהר-אץ-ורץ לטעןן אברום בורג הנשכח).

קריאה שקולה ולא מתלהמת מגלה פה סיפור הרבה יותר מעניין. הרבה יותר משמעותי. כזה שידרוש מהציבור הדתי מחשבה מעמיקה בהרבה על תפקידו ומקומו של הרב כמחנך וכמנהיג קהילה (דעתי – מוסד של ידע ותו לא). קריאה זהירה שכזו מציגה תמונה בעייתית בהרבה מקריאה צהובה על הרב-ההומו-הפדופיל, כלומר הסוטה הנוראי. סטייה של אדם פרטי לא מחייבת מחשבה קיבוצית. אבל כנראה שלא זה המצב.

בשולי הדברים:
1. על פי ההארד קור ההילכתי אין איסור להעדיף בנים. גם אין איסור של ממש על פישפוש-מישוש וכו'. אסור לקיים יחסי מין אנאליים עם גבר אחר (והדיון על ההצדקה של זה הוא משעמם והוא גם לא רלוונטי בשיח ההילכתי).
2. מקובל להיזדעזע מהנורמה שרב בכלל נוגע מתלמידים, מחבק ומנשק אותם (בצורה לא מינית). האמת שזה מזעזע גם אותי אבל רק בגלל שאני אדם קר ומנוכר שסולד מהבעת חיבה פומבית ומתקשה להסתגל לנוהל החיבוק-נשיקה בפגישה עם מכרות (טוב, התרגלתי). נורמת המגע בין רב לתלמיד היא עתיקה ולגיטימית. הנה, למשל אחד הסיפורים המרתקים ביותר במשנה:

עוד באו שנים ואמרו, ראינוהו בזמנו, ובליל עבורו לא נראה, וקבלן רבן גמליאל. אמר רבי דוסא בן הרכינס, עדי שקר הן, היאך מעידין על האשה שילדה, ולמחר כרסה בין שניה אמר לו רבי יהושע, רואה אני את דבריך: שלח לו רבן גמליאל, גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך. הלך ומצאו רבי עקיבא מצר, אמר לו, יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי, שנאמר, (ויקרא כג) אלה מועדי ה' מקראי קדש, אשר תקראו אתם, בין בזמנן בין שלא בזמנן, אין לי מועדות אלא אלו. בא לו אצל רבי דוסא בן הרכינס, אמר לו, אם באין אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל, צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו, שנאמר "ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל". ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים, אלא ללמד, שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל, הרי הוא כבית דינו של משה. נטל מקלו ומעותיו בידו, והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכפורים להיות בחשבונו. עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו, אמר לו, בא בשלום, רבי ותלמידי, רבי בחכמה, ותלמידי שקבלת את דברי. (מסכת ראש השנה, פרק ב, משנה ט)

אז גם מעצם הקירבה בין רב לתלמיד אני מסרב להזדעזע עמוקות. אני מבין את השורשים ההיסטוריים שלו. אני לא רואה את הבעיה העקרונית. אבל אם יצא משהו טוב מהפרשה הנוכחית הוא שירוש הנורמה הזו. סייג. סייגים וגדרים זה משהו שדתיים מבינים.

הבהרה 1: כאמור – ספקולציות. אם יסתבר שיש כאן משהו פלילי זה ילמד שהרבנים לא למדו כלום מפרשת ההסתרה של קופולוביץ' ושגם הם אחראים.
הבהרה 2: לא איכפת לי שרב זה או אחר מעדיף גברים. מה לעשות – אלו הקלפים שחילק לו אלוהים. אני גם לא חושב שזה אמור להיות עניין ציבורי ושזה משפיע על תיפקודו כרב (וע"ע בשולי הדברים 1).
הבהרה 3: פליליות היא לא חזות הכל. אני בהחלט מוצא טעם נוראי לפגם גם בתיאור ה"מקל" שנתתי כאן. יש כאן ניצול ציני של מרות ושל סמכות, אם גם לא במובן הפלילי (ועל הגבול האמורפי הזה בין כריזמה "מותרת" לכריזמה "אסורה" בטח יפתח דיון במקום אחר).
הבהרה 4: אני חובש כיפה עם נטייה אורתודוקסית אבל לא רואה את עצמי קשור לאיזשהו זרם, קהילה, רב, אלוהים. ליבוביצ'יאני בגרוש.
עכשיו אני רואה שתומר כתב (יפה ממני) משהו דומה.
ואנשיל פפר כותב על הסכנה שבכריזמה.

הפעם האחרונה שנתקלתי בגילוי שינאה בארץ (ובעצם גם בחו"ל, למעט מקרה אחד, אוטרכט, חורף 2002) הייתה אחרי רצח רבין. זה היה בסופרפארם. היה שם תור לקופה ובדיוק לידו תור נוסף ובו רק אדם אחד. נעמדתי בתור הקצר ואז שמעתי נביחות. "לא מספיק שרצחתם לנו את רבין יש לך גם חוצפה לעקוף בתור," צרחה עלי איזו הר אדם מזדנבת באחורי התור הארוך. "תראי מה זה," עניתי לה – "רצחתי וגם ירשתי". זה היה לפני 14 שנים.

במרתף הבניין שלנו בלב תל אביב נמצא אולפן הקלטות. היום ירדתי למטה עם מזוודה גדולה ביד (של אבא של בעלת השליטה שהגיע לביקור מחו"ל). מפעיל האולפן עמד שם עם חמישה חבר'ה. מעשנים סיגריות ושותים קצת לעזרת הג'אם. כלומר עוד לא ממש התחילו לשתות אלא בדיוק פתחו בקבוק יוקרתי של ג'ים-בים.

"נוסע לבני ברק?" הלעיג אחד מהם. קוּלִיוּת אנרכיסטית נודפת מכל פריט ביגוד בהופעתו המאומצת לרישול.

הייתי בהלם מכדי לענות. הסתכלתי עליו. גם האחרים. "בצחוק, בצחוק" הוא מלמל. אני עדיין בהלם.

ומשהו קשור בערך, כלומר על דתיים וסטראוטיפים – סרוגים – כמו תאונה אווירית.
*הכותרת המתבקשת היא כמובן 'טרנספורט'. אבל קצת קשה לי עם מחוות אובר-דרמטיות.

כבר הרבה זמן אני מתכנן סידרת פוסטים על הסלולרי שלי (Nokia 5800). חלקם מדריכים (שמסתבר שחסרים בעברית), חלקם תשבוחות, חלקם ביקורות (כלומר תשבוכות, אם נזרום עם שגיאת הכתיב המביכה), וחלקם דיון בטכנולוגיה שמאחורי הפיצ'רים השונים (למשל מערכת ההפעלה סימביאן בכללות, שימושיות, זיהוי דיבור, זיהוי כתב יד ועוד). אבל זה נדחה ונדחה ולא יוצא (באופן כללי הכתיבה כאן התמעטה. ככל שרשימת הפוסטנציאליים מתארכת, כמות הפיבלושים יורדת). אבל כשמעצבנים אותי אז אני פתאום מוצא את הזמן. בחמת זעם אני גורף מהשולחן לריצפה ערימת מאמרים לריוויו, מסלק מהמסך מאמר שהולך ונכתב, גורס מבחנים לבדיקה, מעביר הרצות קוד לבק-גראונד ומתיישב להתקטנן.

לנוקיה תוכנת סינכרון שאמורה לגבות, לסנכרן, לנהל ולפנק. עד לפני כחודש קראו לה Nokia PC Suite (נדמה לי). היא הייתה נוראית. עכשיו היא עברה מתיחת פנים ושינוי שם ל-OVI, כשמה המוזר של חנות האפליקציות שלהם. מתיחת הפנים באמת עשתה לתוכנה רק טוב. אבל אליה וקוץ בה. התוכנה צורכת המון זיכרון (דיסק, לא עבודה). זה בסדר, תאמרו. התרגלנו. זה לא שהאופיס או האייטונס צורכים פחות. נכון. אלא שה-OVI, כאורח חסר נימוס שנכנס הביתה, חולץ נעליים, מתיישב בדיוק בכורסת הטלוויזיה האישית, גומע מהבירה ותוקע גרעפס – ה-OVI מתקינה את עצמה בלי לשאול אם זה בסדר ובלי לברר איפה לשבת. כלומר איפה להתקין את עצמה. ה-OVI נכנסת הביתה ומתקינה את עצמה על כונן C.

אלא ש-C אצלי הוא כבר די מלא. במקור הקציתי אותו עם 25 גיגה, מיועד למערכת ההפעלה ולהתקנות מסויימות. מי חשב שזה יתמלא אי-פעם. אלא שדטא-בייס של אורקל חסם חלק לא מבוטל (אני יודע, אני אעיף את זה משם). האינדקס של גוגל-דסקטופ חסם חלק נוסף (גם הוא לא שאל אם זה נח או שאולי עדיף בכונן אחר) וה-OVI, כּוּלה תוכנת סינכרון תופסת עוד 2 גיג. ואנא בא הסוופ? ואיך נעשה איחוי? בררררררר.

כמובן שפניתי לנוקיה. הסברתי להם את הבעיה ושאלתי האם יש דרך להתקין את התוכנה על דיסק אחר. הנה התשובה:

Hi Oren,
Thank you for emailing Nokia Careline.
Please be informed that the Nokia Ovi Suite will install by itself on the drive C of any computer by default. There is no option to change this path. We suggest that you either delete or manage your files by transferring to a different drive.
Kind regards,

Nicky E.
Nokia Careline

ואני עומד כאיוב בשעתו ושואל למה, אלוהים למה? למה מספקים לי תוכנה שלא נותנת לי לבחור איפה להתקין אותה. מה הבעיה להוסיף את הפיצ'רון הקטנטן הזה שקיים בכל תוכנה אחרת.
ויותר מזה – אני יודע ש-OVI מתקין את עצמו על C. לכן פניתי אליכם. please be informed, עלק. גם להמליץ לי למחוק קבצים ולפנות תוכנות אחרות זו המלצה די מטופשת. אולי גם האחרות חייבות את C? או שאולי העברה שכזו מצריכה התקנה מחודשת?! אחלה קיירליין.
ומה אם אין לי כונן C במחשב? נניח שקראתי לכוננים שלי X, Y ו-Z? האם אי אפשר יהיה להתקין את OVI כי אין C? בקיצור – שילוב של חלמאות וחוצפה.
תאמרו אבטחה? יאללה תשכנעו אותי. בהבנתי המוגבלת אני לא רואה שום ייתרון באבטחה או ביעילות בהתקנה לC דווקא. כמו שאמרתי בררררר.

ואם כבר התקטננות – אי אפשר בלי הזעקה המסורתית "אנטישמים נמאסתם!!!!1".

בצר לי, כשחיפשתי איזו כתובת אליה ניתן לפנות הגעתי לעמוד הפנה אלינו של נוקיה. רשימת מדינות נפרשה לעיניי. רק ישראל, נפקד מקומה ממשפחת האומות. לא אירופאים אנחנו בין hungary ל-italy (גם מאיסלנד הם מתעלמים, אולי בגלל פשיטת הרגל). לא אזיאתיים אנחנו וגם לא מזרח תיכוניים. אנחנו לא על המפה ונישאר לא על המפה. הנה צילומסך:

אנחנו לא על המפה ונישאר לא על המפה

ואם כבר, אז נזכרתי בהתקטננות נוספת. ל-OVI גם שירות מפות שמשתלב עם ה-GPS. נדמה לי שברוב מדינות העולם המפות האלו ניתנת להורדה חינם מהאתר. אבל נחשו איזו מדינה הפכה למדבר ציה – תוהו ובוהו (=ריק, אנחנו הרי במצברוח התקטננותי) – נכון. ישראל.

והנה תשובת נציגי נוקיה בישראל (מסתבר שיש כאלו, אבל בנוקיה העולמית כנראה שמתביישים בהם, ע"ע "אנטישמים נמאסתם" להלן):

אני מודה לך על פנייתך בנוגע לתוכנת GPS עבור מכשיר 5800 NOKIA.

נכון להיום, בתוכנת Nokia Map Loaderאין מפות של מדינת ישראל ומדינות נוספות, והנושא עדיין בפיתוח מול NOKIA,

כרגע אין לנו צפי לעדכון התוכנה כך שתכלול מפות של ישראל.

אשמח להוסיף אותך לרשימת המתנה ולעדכן עם עדכונה של התוכנה.

כמו כן, אני מצרפת קישור לפורום NOKIA ישראל, באמצעותו תוכל להתרשם מתוכנות GPS שונות המתאימות למכשירך:

http://www.euro-nokia.co.il/forum/index.aspx

לקבלת מידע נוסף הנך מוזמן לפנות לצוות התמיכה הטכני בטלפון מספר:

03/7699000 או 4455* מהטלפון הסלולארי, שלוחה 1.

אשמח לעמוד לרשותך בכל פניה נוספת.

בברכה,

שירן יושעי

נציגת פניות הציבור

יורוקום נציגת NOKIA בישראל

אז הנה, שירן, ראי פוסט זה כפניה נוספת. תודה.

ועד שיורוקום יפתרו את עניין המפות מול נוקיה (ואני מניח שגם מול החברות הסלולריות שרוצות שישתמשו במפות שלהם (בתשלום) – הנה המלצתי החמה: WAZE – "מיוצר על ידי נהגים, עבור נהגים. חינם."
———————-

הבהרה: אין בפוסט זה המלצה לקניית מכשיר נוקיה או כל מכשיר אחר, בעיקר לא האייפון הנורא. כשירות לשוקלים לנגוס מהתפוח – אני מאמבד כאן שוב את זה:

תוספת מאוחרת – תגובת נוקיה ישראל:

ויהי באשמורת הבוקר ויעור היֶלֶד ויקרא 'אאאאאאאה' ונאמֶר 'היננו' ונאכיל את היָלֶד. ונשלוף CSI בא בימים מהכן-מָאקְס ונצפה ונירדם.

וב-CSI מסופר על איזה פסיכופת עם הזיות דתיות וכאשר הוא נתפס הוא מצטט "כל מי שנגזר גורלו לא יוכל להיגאל – מות יומת" ואז מוסיף "ספר ויקרא 27, 29".
לא צריך לדעת את התנך בעל פה כדי להבין שאין מצב שפסוק כזה כתוב בתנך ("כל מי ש.."?! "נגזר גורלו"?! "להיגאל"?!). זה פשוט לא הסיגנון*. כלומר המתרגם (כתוביות) פשוט תירגם מילולית (בערך) את האנגלית ויצא לו משהו מוזר.

התרגום הקלוקל הזה היה עובר לסדר היום אם בתוכנית עצמה לא היו מסמיכים לפסוק את המקור. לויטיקוס 27, 29. ("ספר ויקרא" מקריאות הכתוביות). אבל למה, בשם אלוהי השמיים והארץ, לא פתח המתרגם תנך כדי לראות את המקור העברי? הוא לא היה צריך להפגין ידע כללי ולזהות שיש כאן פסוק תנכי ולזהות מיד את המקור העברי. המקור המדוייק מופיע בתוכנית. למה הוא שבר את שיניו ומקלדתו והוציא תרגום מופרך למשהו שהוא עברית במקור?

השוו-נא "כל מי שנגזר גורלו לא יוכל להיגאל – מות יומת" לעומת המקור "כל חרם אשר יָחֳרַם מהאדם – לא יִפָּדֶה – מות יומת". (המקור האנגלי [בתוכנית, כלומר] הוא All human beings that are doomed lose the right to be redeemed; they must be put to death מה- new american bible ולא מאחד התרגומים הקנוניים).

כנראה שיש כאן שתי סיבות שלובות זו בזו (ביצה ותרנגולת) – שכר הרעב של המתרגמים והנחה שהצופה הוא אידיוט ושאין שום טעם בעבודה מתוקנת ומדוייקת.
זה בא לידי ביטוי גם בשגיאות הכתיב בעיתונים (המודפסים. ברשת אני כבר לא סופר) ובסתירות הלוגיות בין משפט למשפט בכתבות השונות (הנה, מאתמול: התכופפה או נפלה).

ולסיום, עוד פסוק עם מראה מקום בצידו. כאן גם התסריטאי עשה קצת מיש-מש פסוקים ולמעשה רק סוף הנאום נמצא במקום המצוטט):

מצווה לדון כל אדם לכף זכות או בעברית – כל אדם הוא בחזקת חף מפשע עד שתוכח אשמתו ואולי כותב הכתוביות דווקא פתח תנך, את תרגום התנך לעברית מודרנית של אברהם אהוביה ("בתחילת הבריאה, כשברא אלוהים את העולם, והארץ היתה שוממה וריקה" או "את חרבותיהם ישברו ויהפכו אותן לאתי חפירה, את חניתותיהם יהפכו למזמרות. ועם על עם לא ירים עוד חרב, הם לא ילמדו עוד להלחם"), ושם מופיע התרגום המרדד הנ"ל. כן. בטח. אולי. (אבל אם למישהו יש גישה אשמח לדעת איך זה באמת תורגם).

תוספת: יעל פתחה על הפוסט הזה דיון בפורום מתרגמים ועורכים. וגם שם יש תגובות משכילות (כמובן, חוץ מאלו שאומרות שאני סתם מתלהם…). לכו תקראו.

ההצהרה שתשוחרר להלן תגרור הרמת גבה מאלו שלא היו שותפים לצרה והנהון של הסכמה מחלק ניכר מקוראי הבלוג – סטודנטים למדעי המחשב בעבר ובהווה. הנה זה בא: התואר במדעי המחשב הוא התואר (החד חוגי*) הקשה והעמוס ביותר באוניברסיטה. זה קשה בכמה סדרי גודל מכל תואר אחר (למעט אולי מתמטיקה ופיזיקה). הקושי נובע מהקושי האינטלקטואלי (הקורסים המתמטיים-תאורטיים וחלק מקורסי התכנות) והעומס הנוראי של עבודות הבית (הן בקורסים התאורטיים אבל בעיקר בקורסי התכנות). בשלב הזה מתקוממים עורכי הדין והסטודנטים לרפואה (ועוד כל מני ארחי פרחי כמו שני הסטודנטים לפילוסופיה שטורחים לקרוא את רשימת הקריאה ואכן כורעים תחת הנטל). תתקוממו.

כשלמדתי לתואר ראשון, החליטה הנהלת האוניברסיטה לנעול את מעבדות המחשבים בין 2 ל-6. 2 בבוקר. מספרים שההחלטה התקבלה אחרי שהסתבר שכדי לעמוד בהגשת המטלות המוני סטודנטים פשוט לא הולכים לישון ומתמוטטים. אז ניסו להכריח אותם לישון. אז המעבדות היו שוקקות חיים עד שתיים בלילה (מניסיון. הייתי שם הרבה פעמים) ויש עדויות שהן התחילו להתמלא שוב כבר מ-6 בבוקר (מעולם לא הייתי שם בשעות האלו). אגב, אחרי הגירוש, ב-2, היינו עוברים לסלואו-משה, לרוזה או לאחד הפאבים היותר סטנדרטיים בנחלת בנימיןשבעה כדי לגמור את התרגיל באינפי/לוגיקה/…

בהתאם לשעת הסגירה – הדד ליין להגשת התרגילים היה תמיד יום חמישי Ross closing time. השילוב של שעה המאוחרת וחרב הדדליין המתקרבת הכניסה רבים וטובים וטרוטי עיניים לאטרף שגרר טעויות קלות וקשות – החל ממחיקה/הוספה של ; סורר שגרם לקוד לא להתקמפל ועד מחיקת כל מערכת הקבצים (rm *-rf).

אבל כנראה שהשנה העומס לא היה כה נורא. מסתבר שזמנם של הסטודנטים שלי בידם והלחץ המיתולוגי, כשמו כן הוא – מיתולוגי. כלומר היה להם זמן להוציא קיטור ולשחרר את הטייק-אופ הבא שמתאר בדיוק נמרץ את אווירת העשר-דקות-להגשה.

[אזהרה: אני בכיתי מרוב צחוק. בעלת השליטה, לעומת זאת, לא הצליחה להבין מה כאן מצחיק ומה הילד הזה צורח שם בגרמנית.]

*לעניות דעתי ומהתרשמות כללית, השילוב מדעי המחשב-פיזיקה לוקח. אין קשה ממנו.
ולמה הוא כזה עצבני, הילד הזה?
והנה, היישר מהתקליטייה – עשרת הדברות להוראה טובה
ועוד יותר ישן (רשימות) – הפרוגרמה של הילברט והפרוגרמה (הצנועה) של אורן

הטכנולוגיה לטובת הצרכן?

[איך הפטנט (הנעלם) של גוגל הולך לשפר את חווית הצריכה המושכלת ולגרום לכם לשפוך הרבה יותר כסף]

הבהלה לזהב הסלולרי היא אחד הטרנדים של השנתיים האחרונות. אפשר להאשים בכל את האייפון וה-Apps שלו (זה נשמע די עלוב וחקייני בפרסומת, אבל למוצר חדשני חייבים הרי להמציא שפה חדשנית. לאייפון יש אולי הרבה apps אבל גם לא מעט downs). בסה"כ זה די מדהים שחברות (דיסקונט) ממתגות את עצמן באמצעות פרסומת לאייפון (אני לא חושב שזו סינרגיה אלא רכיבה על הגל. בסוף, אפל עוד יתבעו אותם על שימוש במותג, כבר היו מעין תקדימים: אייפות, גוגל, איינשטיין). אבל כל ההקדמה הקנטרנית הזו (כבר נכנסתם ללינק 'לא מעט downs'? כנסו-כנסו) לא ממש שייכת לעניין שלשמו נתכנסנו לקול קריאת הרסס. אנחנו כאן כדי לדבר על הפטנט החדש של גוגל.

גוגל זיהתה את הפוטנציאל ומלבד מערכת הפעלה סלולרית וטלפון 'גוגל' סלולרי גוגל גם רושמת פטנטים על מגוון יישומים שיתאימו לכל מערכת ולכל טלפון. הפטנט האחרון מבית גוגל (שלהי דצמבר 2009) הוא קניה באמצעות תמונה סלולרית (הפטנט הקודם היה קניה באמצאות סריקת הברקוד. כתבתי על זה מתישהו. לא מוצא את הלינק). אתה נכנס לחנות, רואה מוצר, מצלם, שולח לאפליקציה המתאימה (בתשלום או תמורת פרסומות או תמורת פרופיילינג מדוייק של מי אתה ואיזה ויברטורים אתה קונה [הפטנט מיועד לגברים ונשים כאחד]) ו-בינגו – אתה מקבל היישר לסלולר ביקורות על המוצר, השוואת מחירים ואם אתה מבזבז סוללה עם GPS פועל, אפילו המלצה על החנות הקרובה שמוכרת במחיר נמוך יותר. או לקנות ברשת והמוצר ישלח לביתך.

לכאורה גן עדן לצרכנים. מידע זמין וחופשי שמציע אלטרנטיבות. לכאורה סיוט למוכרים ספקים (שיתאמו מחירים, אלא מה?).

אבל, כדרכם של שירותים מסחריים לטובת הצרכן,  השירות הזה דווקא יגביר את המכירות. הפטנט הזה מאפשר את להשקיט את המצפון בזמן קנייה אימפולסיבית. "זה לא אימפולסיבי, עשיתי בדיקה והשוואה" יגיד לעצמו הקונה הלהוט.

לא מדובר כאן רק בצרכן שאחרי התלבטות מרובה החליט לשרוף את חסכונותיו על מערכת קולנוע ביתי, בדחילו ורחימו הוא ניגש לחנות ועכשיו הוא משווה הצעות. אתה יושב בבית קפה. בשולחן לידך יושבת בחורה עם גאדג'ט מושך במיוחד. כזה אני רוצה. קליק אתה מצלם. קליק אתה מזמין והגאדג'ט נשלח לביתך. ממול חולף בחור על קורקינט. כזה אני רוצה. קליק-קליק והקורקינט אלצך (תוך שבוע).

הפטנט הזה מעודד צריכה מוגזמת, אינפנטילית, אימפולסיבית, לא אחראית (ומזיקה לסביבה). אבל זהו כוחה של טכנולוגיה.

ואם כבר אינפנטיליות וכזה אני רוצה:

על הפטנט למדתי דרך כאן.
מעניין שהפטנט שפורסם, כאמור ב24.12.09 נעלם מעמוד הפטנטים של גוגל…
ולמי שדווקא מתעניין, תודה לגוגל, הנה שאריות הפטנט.
והפטנט הזה מזכיר לי צשהו שקראתי לאחרונה בווינט: למה בעצם אסור לצלם בקניון ובסופרמרקט?
הסתייגות: כמובן שכמו מרבית (?!) הטכנולוגיות זה דווקא יכול להועיל לצרכן הנבון והמחושב. כמובן רוב הצרכנים המערביים אינם כאלו.

הבלוג חוגג שני ימי הולדת ויארצייט. לא שלו. אבל כולם קשורים איכשהו בשפה – נכותה, מותה (הריגתה) והחייאתה . (אלבר קאמי, פטי סמית, אליעזר בן יהודה).

האדם המורד

אתמול (4.12) מת (לפני שנה50) אלבר קאמי. תודה לקרן נויבך שהזכירה את זה ודנה עם נורית גרץ על "הקושי שבמודעות ל/בחיים חסרי התוחלת האלו" (נדמה לי שהם התבלבלו ואמרו שזה יום ההולדת שלו). אבל הדיון שלהם על הדבר מול הזר הזכיר לי שהדמות שהכי נגעה בי אצל קמי הוא דווקא ז'וזף גראן המעט קומי. אותו סופר חובב שבמשך כל תקופת הדבר (והחיים שלו) מנסה לכתוב רומן אבל הוא תקוע בליטוש המשפט הראשון והדי משמים:

בבוקר נאה של חודש מאי רכבה עלמה הדורה על סוסהּ האציל לאורך שדרות הפרחים של יער בולון. (מזיכרון)

זו אמירה על הסופר שבכל מגוון יצירתו בעצם שזור רעיון בודד ואמירה על אותו חוסר תוחלת סיזיפי ואמירה על הפער בין המחשבה למילים ובין המחשבה למעשה ועל (היעדר) תקשורת וכוחה/מגבלותיה של ההשפה. הכל דרך דמות שולית של לוזר נצחי שמשמשת כרבע הפוגה קומית. אבל זו הדמות אותה אני זוכר מהדֶבֶר.

לִילית של הרוק נ' רול

לפני כמה ימים חגגה פטי סמית שישים ושלוש שנים (נולדה ב-30.12.46). בראיון היא אמרה שהיא עדיין מרגישה צעירה ורעננה ושלא יבש מעיין היצירתיות. מרשים.
גם פטי סמית מתעסקת עם מילים והמוגבלות שלהם. go Rimbaud! go Rimbaud! היא צועקת בעידוד למחרב השפה שהופך הברות (vowels) לצבעים אסוציטיביים חסרי פשר ובלתי ניתנים לתקשור. המוטו:

words are just rules and regulations to me. me!

"לי עצמי!". הנה משהו שכתבתי עליה פעם בעונג שבת כחלק מפרוייקט ספירת העונג: גלוריה

יהודי מבדח או שמא מוחו הקודח?

וגם אליעזר בן יהודה, חובב מילים עבריות חוגג יומולדת. רק שלא ברור מתי. הנה הדיווח אתמול בידיעות אחרונות:

הרשימה הזו משעשעת בכל כך הרבה מובנים אבל אני כקטנונולוג חובב נתפס דוורא לעניין התאריכים. מתי חל יום הולדתו של מחייה הלשון העברית עכשיו (אמצע-סוף טבת) או אולי בעוד חודשיים ב-כ"א אדר? ומי שם התבלבל – האם אלו השרים או שמא הכתב שלא ממש סגור על החודשים העבריים ולא נותר לו אלא להפיל פור. אתמהה.

[בן יהודה, אגב, נולד בכ"א טבת שזה בעוד יומיים  ובלועזי הוא נולד ב7.1.1858. כך על פי ויקיפדיה.]