טוב, בערך.

אבל נאום הקלישאות של פרס, כפי שכינה אותו גדעון לוי (כיכר העיר חלולה), שהסתיים בהתחכמות אופיינית: "זכרו, מתייאשים אינם מנצחים, ומנצחים אינם מתייאשים" הזכיר לי מאוד את הנאום של בלוטו:

D-Day: War's over, man. Wormer dropped the big one.
Bluto: Over? Did you say "over"? Nothing is over until we decide it is! Was it over when the Germans bombed Pearl Harbor? Hell no!
Otter: Germans?
Boon: Forget it, he's rolling.
Bluto: And it ain't over now. 'Cause when the goin' gets tough…
[thinks hard]
Bluto: the tough get goin'! Who's with me? Let's go!
[runs out, alone; then returns]

טוב, לא יפה לצחוק על כבוד הנשיא ומקורות ההשראה שלו. באנסרס.קום מספרים שזו הייתה אמירה מקובלת במשפחת קנדי. פוליטיקאים מכובדים, ללא ספק.

רבים וטובים שואלים עצמם איך למשוך לבלוג קוראים. רבים וטובים אחרים, שואלים עצמם איך להעיר את הקוראים שכבר משכו שהרי אלו נרדמו מיד אחרי שהגיעו. שליו בן ארי הוא מהשואלים. ולמזלינו הוא גם מהעונים. אצל גל מור הוא מפרסם מדריך מקוצר – מאיר עיניים ודרך  – למען ירוץ הקורא בו. מדע בזיוני מציע אלטרנטיבה עממית – דבר אל הקוראים בגובה האוזניים.

הפוסט אל בן ארי/מור זכה לתגובות אוהדות פחות ואוהדות עוד פחות (סיכום אצל שחר). אבל למה להכביר מילים אם אפשר לכתוב  קצר, להוסיף רווחים ולשלב גרפיקה ומוזיקה. הנה איך שהיידן עשה את זה בסמפוניה #94 הרי היא 'ההפתעה' (תנו לה דקה. או יותר):

הסְברה הפופולרית אומרת שהיידן הכניס את הפורטיסימו באמצע האַנְדַנְטֵה כדי להעיר את הגברות הכְּבוּדוֹת שנרדמו באולם.

[הבהרה - אין לי, באופן עקרוני, שום טענה נגד תוכנית השותפים של גל מור. כל הכבוד ויופי לו שהצליח לסגור הסכמים שיכניסו לו כסף תמורת תוכן. עכשייו זו רק שאלה של איכות.]

[בפוסט - על הקוסם של גוגל ועל החוש השישי שלי]

עוקבי הבלוג הקבועים יודעים שאני בוכה ומלין על הרעש של האינטרנט הזה, על הציפצוף מחריש האוזניים של טוויטר וכו'. מאידך אני טוען שכאופורטוניסט מצוי, הרעש הזה דווקא טוב לי ולשכמותי – אנשי ה-NLP (נו, עיבוד שפה. נטוראל לאנגוויג' פרוססינג).

והנה הצטרפות מקרים. לאחרונה כמעט ולא יצא לי לקרוא בלוגים (או לכתוב. בלוג). הרידר הצנוע שלי (כ-40 סבסקריפשנס, רק כעשרים פעילים לפחות פעם בשבועיים) שלי מפוצץ בבולד שחור ולמזלי הרסיסים הבילתי קרואים נעלמים אחרי שלושים יום, אחרת הייתי עומד בהלם מול אלפי פוסטנציאליים (כל הזכויות על פוסטנציאליים לשחר, אם כי שיניתי מעט את השימוש וההקשר).

והנה, טרי טרי, חידוש מרגש בקורא הרסס של גוגל – הם קוראים לזה, ט-טם!… magic, לא פחות. ניתן לבלוג הרישמי גוגל את רשות הדיבור:

Only have a 10 minute coffee break and want to see the best items first? All feeds now have a new sort option called "magic" that re-orders items in the feed based on your personal usage, and overall activity in Reader, instead of default chronological order. Click "Sort by magic" under the "Feed settings" menu of your feed (or folder) to switch to personalized ranking.

ומה אגיד לכם, מבדיקה שיטחית זה נראה טוב. ניסיתי את זה על שני פידים עמוסים במיוחד. ה-language log הבלתי נלאים וה-tech crunch העמלנים. בכלל לא רע. ב-LL, למשל, הפוסט הראשון שהוצג הוא: Is Irony universal? נושא שאני מתעניין בו מעט בזמן האחרון. גם ב-TC ההמלצות נראו רלוונטיות.

הפיצ'ר הזה מרגש מאוד גם מבחינה מקצועית (נטולת אירוניה), אם כי אני מניח שהאלגוריתם מבוסס על collaborative filtering ועל היסטוריית חיפוש (כלומר הקלקה) וחישוב המרחק בין השאילתות, הדפים הנצפים ופוסטים בפיד (וכמובן פידים מוקלקים), בניגוד לעניין האישי שלי בניתוח תוכן.

החוש השישי

ואם כבר המלצות אישיות אז צריך לפרגן לחוש השישי שלי (my6sense) הישראלים שפיתחו מנגנון המלצוטומט (כל הזכויות שמורות לי. טו-דו: להציע בדורבנות) שכנראה שפועל מצויין. אגלה שזכיתי להיות מוזמן לבטא שלהם שהייתה זמינה פעם גם לשואש. לבושתי אודה שלא היה לי ממש זמן להתעסק בזה. לפני כחודש (אולי חודשיים), אחרי עיכובים ודחיות מאפל הם אפילו העלו את האפליקציה לחנות היישומים של האייפון.

"מה עם סימביאן?" כתבתי לחושישים בתחינה. "בעתיד… בעתיד…" הם ענו לי פחות או יותר את התשובה שנתתי להם כששאלו מידי פעם על התרשמותי מהבטא.

כאמור, זמן טוב לאנשי ההמלצוטומת ובמיוחד לאחד שמסתובב כאן בבלוג. (הערת המערכת – את הכסף סופרים במדרגות.)

קצרצר על תבונה שיווקית ופרדוקסים.

יש לי איזה עניין עם נטוויז'ן 013. התקשרתי לשירות הלקוחות וענה לי תומך חביב אך חף מיֶדע רלוונטי. "אני אעביר את הטיפול למוקד התמיכה המתקדמת." הוא אמר, "אולי שם ידעו לעזור לך". אבל הפוסט הזה לא נועד לקטר על נטוויז'ן שעוד לא פתרו לי את הבעיה (למרות שאפשר) אלא לתהות על תבונה שיווקית. קיבלתי מנטוויזן אימייל שמודיע לי שבתאריך כך וכך, שעה כך וכך קיבלתי תמיכה מפלוני אלמוני ושהפניה נסגרה בהצלחה (?!?!) ואולי אועיל בטובי לענות על סקר קצר. ואני הרי ידוע בטובי אז הסכמתי.

נשבעתי שלא אקטר כאן על השירות של נטוויזן. אבל אני כן אקטר על זה שהסקר לא ממש תואם פיירפוקס (אולי הוא גם לא תואם אקספלורר, לא בדקתי). כלומר בשביל לעבור לשאלה הבאה אני צריך לגלול את המסך שמאלה כדי ללחוץ על החץ שמסתתר בפינה השמאלית-תחתונה. מעצבן. אבל כאמור, כאן אנחנו בענייני פרדוקסים. ליתר דיוק – גרסה של פרדוקס השקרן. שימו לב לצילומסך מהשאלון:

והנה צילומסך מלא לגלילה.

אה, כן – מי שבנה לנטוויז'ן את הסקר היא חברה בשם תבונה שיווקית. אהמ…

[בהן צדקי, יש לי גם פוסטים על בלשנות חישובית (ועוד) בקנה. כלומר בראש. אבל אין לי זמן ודווקא את אלו הסמי-מקצועיים קשה לי יותר לנסח. לעומת זאת, קיטורים על נותני שירות - יש לי לפי קילו והם אצים רצים להם מהאצבעות אל המקלדת. אל תלכו. עוד דקה נשוב.]

מבחר לינקים לסוף השבוע (או לתחילת זה הבא). עוד בלוגים על בלשנות, הרטוריקה של ראשי ממשלה, איך האייפון ידפוק את כולנו וגם מדורי כלכלה, מוזיקה ופרסומות.  רק היום – המהפכה שאכלה את רון מיברג. לערימה זו מצורף שי נוסטלגי, חתיכרא צבעונית מרירה משתיקת הברווז.

בלשנות

בדגש קל כותבים על אני ואני ואני ואני (וביבי) – קורפוס לינגוויסטיקס מצומצם על הטענות המתמיהות של יואל מרכוס על הרטוריקה של ביבי (ושל אולמרט, שרון ובן גוריון). מעניין (תמיד), מטריד (יואל מרכוס) ומשעשע (שוב מרכוס שיוצא אידיוט).

במסגרת ריבוי בלוגי הבלשנות שמתרגש עלינו לטובה – תמר עילם-גינדין, בלשנית-דוקטור כותבת את הבלוג המשובח עברית וחיות אחרות (דרך דגש קל)

כשיש המבורגר – מי צריך חברים (פייסבוק)

ההמבורגר הזה כבר התקרר: לפני כחצי שנה יצאה בורגר-קינג במבצע חתרני – כמה שווה חבר? הם כתבו אפליקציית פייסבוק שמזכה אותך בוופר חינם על כל עשרה חברים שאתה מעיף מהרשימה. הרעיון הזה מדהים מכל כך הרבה סיבות: דילול החברים, סיכה בבועת החברים הפייסבוקית, דאחקה על מושג החברות (הלאו דווקא אינטרנטית) שימוש מתוחכם באפליקציה חברתית תוך פנייה ישירה לקהל היעד ובכלל, חתירה תחת הפרסום ברשתות חברתיות. מבריק. פייסבוק הגיבו באלימות. הם חסמו את האפליקצייה שעלתה להם כרבע מליון חברים. הסיפור המלא בהפינגטון-פוסט. (תודה דה-וידי)

אייפון וסמארטפון

האייפון שוב מתעכב. ככה זה עם דיקטטורות ומגיע למי שמחכה. אז למה אפשר לצפות כשמאות-אלפי אייפונים יציפו את השוק? בניו-יורק טיימס מספרים על נפילות רשת, התנתקות של שיחות ובעיות תקשורת, כל זה בגלל שבעלי האייפון צורכים דטא (אפליקציות רשת) בלי הכרה וטוחנים את רוחב הפס הסלולרי. "אתה מחייג ובמשך 30 שניות לא קורא כלום" מספר לקוח עצבני: Customers Angered as iPhones Overloads AT&T

אז בינתיים זכינו לעוד כמה חודשים של תקשורת סבירה (שיתעכב כמה שיותר. אמן). נניח. כי גם בלי אייפון יש בעיית נימוסים והליכות בעידן הסמרטפונים. (מודה באשמה. בעלת השליטה חוזרת ומאיימת שהיא תזרוק לי את הסלולרי מהחלון אחרי שתכתוש אותו בפטיש שניצלים ותכניס לתנור).

רעש וצרחנות

השבוע אנחנו בשוונג של טרוניות. למי שפספס הנה הפוסט שמתקומם על הפרסומות ה-YNET-יות הרועשות-בילתי-ניתנות-להשתקה של שופרסל (בין היתר).  קיימת תמימות דעים בקשר לתופעה המגונה, אבל התעורר שם מיני דיון בתגובות בין חסידי חסימות העולם לבין מטילי האחריות (=אני). אני רק רוצה לומר שזה עניין עקרוני – הפרסומות האלו הן פולשניות במובן שהן מפריעות לסביבה ולא רק לגולש שנניח שמוכן לסבול אותן. זה לא הגולש שצריך לחסום אותן, גם אם הוא מסוגל לכך בעצמו. כבונוס, בתגובות לפוסט מלנקק המהגג לכמה סקריפטים פרי מקלדתו, מותאמים לחסימת הפרסומות בYNET ובNRG. בשביל להריץ את הסקריפטים צריך להוריד את תוסף הסטייליש (stylish)  וכמובן את adblocker. ומי שהשורה האחרונה קצת בלבלה אותו – נו, זו בדיוק הנקודה שלי במחאה הקולנית נגד שופרסל ובעיקר נגד YNET.

ועוד טרוניות, והפעם אפל ואיידיגיטל – נמרוד אבישר כותב על חווית השירות המפוקפקת לה זכה. נראה שב-iDigital שירות גרוע זו שיטה. זה לא גשם, זה שירות הלקוחות של iDigital הוא כותב.

עוד מעט נחזור לטרוניות ופרסומות אבל בינתיים המלצה. כבר מזמן המלצתי על סונגבירד של מוזילה כנגן מדיה. ההמלצה הייתה כי בניגוד לאייטונס, למשל, סונגבירד מאפשר להוריד שירים מהאייפוד למחשב. אבל הנה שתי תכונות נפלאות של סונגבירד אליהם שמתי לב רק בחוד-חודשיים האחרונים. הראשון הוא ההייפ-מאשין (HypeMachine)  – סונגבירד מנגן לכם מוזיקה ישירות מבלוגי מוזיקה נבחרים. חלק ניגר מהשירים גם אפשר להוריד למחשב.
הסונגבירד הוא נגן מוזיקה מבוסס טאבים שמשמש גם דפדפן (מוזילה, כאמור). וזה מצויין לקריאת בלוגי מוזיקה כמו עונג שבת של גיא חג'ג' (אולי הבלוג המצליח בישראל). סונגבירד מזהה את לינקים לשירים בפוסט ובאופן אוטומטי מכין מהם רשימת השמעה. כמובן אפשר גם להוריד.

שימוש בטאב אינטרנטי גם חושף אותך לפרסומות (שאפשר לחסום, לעיל ראו הפניה לדיון על חסימה). ובדיוק נחשפתי לבאנר הבא:

אני עיוור לצבעים ברמה כזו או אחרת (אני רואה אותם מצויין. זה אתם עיוורי צבעים. כך אמרתי לרופא שבישר לי את זה בצו ראשון. או שני). כך שהקישור המוזר הזה בין אינטליגנציה לעיוורון צבעים משך את תשומת הלב (אני רואה שם 21, אם תהיתם). כמובן, אגב שכל הבאנר הזה היה כפתור אחד, כלומר אין שום הבדל אם אתה בוחר 75, 94 או 74 או את עיגול הכתמים או את הרווחים בין האפשרויות. אז הקלקתי כדי לראות על שום מה האיוולת הזו. זה הוביל לאתר שמבטיח זכייה בטוחה בלוטו. במיליונים. עכשיו הבנתי את מבחן האינטליגנציה. אם אתה מספיק דביל לחשוב שיש קשר בין עיוורון צבעים לאינטליגנציה אז התקבלת. כלומר אפשר יהיה למכור לך זכייה בטוחה בלוטו. כמו אנשי כת המק – מי שאוכל את זה – מגיע לו.

משחק מכור

אפרופו כסף. גלית חמי, כלכליסט, יוצאת נגד הזרם וכותבת על הצדקנות המוסדית:

בניגוד ללבייב, לא ראינו אף אחד ממנהלי ההשקעות מבקש מחילה מהמשקיעים על הטעויות שהוא עשה, על שיקוי דעת שגוי שלקח או מציע להקטין את דמי הניהול כפיצוי.

עכשיו הם רק רוקדים על הדם בהתחסדות, צדקנות וחכמה שלאחר מעשה :צדקנות מוסדית.

ואתמול בכלכליסט השוק שוב ניצח את התחזיות של האנליסטים של רוב בתי ההשקעות.

עצוב

ולחלק העצוב והנוסטלגי של הערב – רון מיברג עונה לדבורית שרגל במכתב מרגש. אפשר לומר שמיברג נאכל במהפכה שלו עצמו. הוא הביא לכאן את הנאו-ז'ורנליזם, רק שהוא היה מגובה גם ביכולת כתיבה מרשימה והמון-המון ידע. היום כשכל זב חוטם כותב על עצמו (נאו-ז' עלק) כבר התרגלנו לחשיפה האישית אבל רוחב היריעה, העומק והידע נראים לנו מיותרים. באווירה כזו באמת אין למיברג מקום בעיתונות העברית. חבל.

כבר מזמן לא נראתה בבלוג איזו תלונת צרכנות ראוייה. מצאי טרוניות חלקי: היה לנו (עוד ברשימות) הקמפיין נגד ישראייר שזכה להצלחה מרובה וגרר פיצוי כספי נאה (גִ'יזֵסִיָהוּ, הפוסט עדיין מקום שלישי בגוגל בחיפוש 'ישראייר' ) והקיטור נגד וואלה (וואלה: לקרוא ולשרוף) שגרר חילופי האשמות הדדיות בין וואלה לגלובוס גרופ וזיכה את בעל הבלוג ביוֹק אחד גדול. יצא לי גם להתקטנן על הממשק המבוגבג של מורפיקס (שתוקן בעקבות הפוסט, סחתיין להם) והיו כאן אפילו כמה פוסטי שביעות רצון מנותני השרותים (למשל יקבי תישבי, ועידכון על מורפיקס). אז הנה קבלו את הקיטור העונתי: בין YNET לשופרסל: שינויים בהרגלי הצריחה. הצטרפו למחאה הקולנית נגד הקולניות.

מעשה שהֹווֶה כך הֹווֶה. YNET ניזונים מפרסומות, כידוע. הצלחת הקמפיינים נמדדת בקליקים (עוד לא מצאו שיטה טובה יותר, אבל מנסים). הפרסומות, לפיכך, אמורות לצוד את תשומת ליבנו, את עיננו ואת הקליק של עכברינו. לגיטימי. אבל הפרסומות האלו עוברות אבולוציה ו-YNET שנמצאת בחזית הפירסום האינטרנטי למעשה נסוגה לאחור. לא ברור את מי להאשים, את YNET, את משרדי הפרסום, את אנשי הטכנולוגיה או את הלקוחות (=המפרסמים). אז אני מאשים את כו-ו-ו-ו-לם. כלומר אני מפנה קליק מאשים אל YNET ואל שופרסל (ושיחנקו משרדי הפרסום).

קיצור מקוצר של תולדות הפרסום האינטרנטי:

מבאנרים משמימים עברו לאנימציות והבהובים וחזרה לבאנרים ושוב גרפיקה אבל מעט יותר מעודנת. ויש כמובן את הטיזרים האקטיביים.

ואז גילו את הסאונד. זה התחיל עם באנרים שמתחילים לזמר כאשר העכבר עליהם. זו הייתה פולשנות בלתי נסבלת אבל עדיין רק ההתחלה. אתה יושב במשרד, בבית הקפה או בספריה. גולש להנאתך (כלומר משתמש בYNET לצרכי עבודה, כמובן) ופתאום – בום וטרח רעמים וברקים ומוזיקה צורמנית ורמה עד למאוד א-לה סאונד פרסומות ערוץ שתיימי בוקע מהמחשב, גורם לך לקפוץ מהכיסא באימה ואז להצטנף בבושה אל מול יושבי הספרייה/קפה/משרד. המוזיקה הייתה נפסקת כאשר התעשתת והזזת את העכבר הטועה מהבאנר.

באופן מפתיע, יש לציין, הפגין המשתמש הסתגלות ולמד לגלוש ללא הצבעה אקראית על באנרים ממוקשים. החודרנות הזו מיצתה את עצמה.

אבל לא YNET/מפרסמים/פירסומאים יקפלו את זנב הבואש שלהם ויניחו לנו לנפשינו. הם גם לא ילמדו את מה שגוגל מנסה להנחיל – פירסום שקט, אלגנטי ולא פולשני (אהם… אהם…). או-לא. אם העם לא דורך על המוקשים מרצונו נשתמש בתייל ממעיד. כלומר כניסה לעמוד תנגן את הפרשומת באופן ישיר. הקורבן המבוהל ימהר לחפש את הבאנר שהתפוצץ, עליו סימן 'השתק' מינימלי. הגולש מקליק על ההשתק והבאנר זכה לחשיפה ואף להקלקה ברת מדידה (באמת מעניין אם הם סופרים את ההשתקות האלו כשהם מציגים את הנתונים למפרסמים).

אבל החלודה לא נחה ולאנשי הפיתויים לא די גם בזה. המודל החדש הוא של פרסומות ללא 'השתק'. הפרסומת הפולשנית של שופרסל, למשל.

אתה נכנס לעמוד אקראי והרעש מתחיל. המבטים מצמיתים, אתה בדיוק בספריה. אתה מחפש את ה'השתק' ולא מוצא. הו האימה! בצר לך אתה מאכיל את הציקלופ. מעלה לו את הקאונטר, מקליק על הבאנר, אולי זה יסתום לו את הפה. ישביע את רעבונו. אך לא. עכשיו עברת ממונו לסטריאו. כלומר לנגינה בהפרש פאזה. זובין מהטה היה קורה לזה הרמוניה. אבל כאן זה רק זובי מתה. עכשיו מנגן גם הבאנר בעמוד הכתבה וגם העמוד החדש שנפתח, כולו פרסומת, רעש וצילצולים* והוא מנגן בהפרש פאזה מהראשון.

אתה טורק בבהלה את מסך הלפטופ ובורח מהספריה חפוי ראש.

כאמור, הפרסומת המדוברת היא של שופרסל ואולי גם אתם זכיתם להנות מהצרימה הפולשנית שלה בשבוע האחרון. אני, כקיחוטה מדופלם וכשירות לציבור (ובעיקר לעצמי), כתבתי להם אימייל תקיף אך מנומס, רגיש ונחיש (עם כינון הדוּקטטורה התחלנו להזמין קניות ברשת דרך אתר שופרסל. כתבתי שנפסיק). לזכותם יאמר שכבר למחרת חזרה אלי נאווה. באדיבות אין קץ אמרה לי שהיא לא נתקלה בבעיה ושאני היחיד שהתלונן. אם תיתקל בזה שוב תחזור אליי ונבחן את זה ביחד.

הנה דוגמא מהעמוד הראשי:

והנה אחת מעמוד פנימי (סבון לאסיר, הו האירוניה והדו-משמעות. הייתי נותן לעורך שאפו על ההתחכמות אם זה לא היה מרוּנְדַר):

חזרתי אל נאווה הנאווה. נתתי לה URL, הקשנו ביחד F5 עד שזכינו לחסדי הפרסומות. שיכנעתי אותה. “אני אעביר את זה הלאה" היא אמרה. ימים עברו וחלפו ושופרסל עדיין מתקיפים אותי בקול רעש גדול. כנראה שהאנשים ב'הלאה' מרוצים ומדושנים. או ששירות הלקוחות מתמצה בטלפון חזרה ואפס מחוייבות.

אתם, קוראים חביבים ומתוקים מנופת צופים, יכולים לקשר לפוסט (רצוי לשים את הקישור תחת המילה 'שופרסל') או אפילו להתלונן לשירות הלקוחות של שופרסל (גם 1800-68-68-68, לבקש את נאווה), שלא יגידו שאני היחיד. (אפשר להתלונן גם לYNET). שינויים בהרגלי הצריחה שלכם יגרמו לשינויים בהרגלי הצריכה שלי. שלנו. כך נטען בתוקף.

הבהרה: הבעייה העיקרית היא ב-YNET שמספקים את הפלטפורמה ומעודדים פירסום שכזה. שופרסל, הם רק הסימפטום וגם הכלי להפעלת לחץ. אם שופרסל (ומפרסמים אחרים) יבינו שפירסומות כאלו גורמות לנחשפים להירתע מהמוצר ולSEO גרוע אז הם לא ישתמשו בכלי הזה. אם המפרסמים יבינו שאנשים סוגרים את הדפדפן או עוברים ל-NRG/הארץ אז הם יקטינו את תקציב הפרסום שמוקצה ל-YNET. כשYNET יבינו שאנשים סוגרים את הדפדפן או קוראים ערוצים אחרים, כשהם יראו תקציב פרסום מתכווץ או כשהם יקבלו פניות מהמפרסם אז לא יספקו את הפלטפורמה.  כאמור – שינויים בהרגלי הצריחה => שינויים בהרגלי הצריכה.

*בעמוד החדש, כולו באנר אחד גדול, דווקא יש כפתור השתק, רק שהוא לא משתיק את דף הכניסה שממשיך בשלו.

ערימת לינקים עם הרבה חומר קריאה לסופשבוע נטול עיתונים. שנוטובות, מדור כלכלה עם סטרטאפים. גבולות הנורמלי עם פסיכולוגיה, כדורים, אחריות ומוסר. שמאל עלק. מייקרוסופט – עד שיגמרו לך המילים, אפל  – עד שיתפוצץ לך האייפוד. יומולדת להיצ'קוק, ועל פירסום אישי/קונטקסטואלי – על תבונה (מלאכותית) ורגישות.

עם פרוץ חודש אלול שבדרך כלל מקדים את תשרי אך במעט לא נותר לי אלא לקשר לפרוייקט השנוטובות של אורית עריף. זה אמנם התקיים בשנה שעברה אבל אולי היא תארגן לנו משהו גם השנה. תנו לה במייל.

סטרטאפ

קוים לדמותו מפתיע ומפציע עם פוסט חדש (תודה לך קורא רסס) והפעם על שלב ה'פיילוט' האימתני. הוא מחדש את המילה מוֹדְפָה (Shelfware), היינו מוצר אין-חפץ בו כלומר כזה שאיכשהו נמכר לחברה גדולה (עבר את הפיילוט) ומאז יושב על המדף כאבן שאין לה הופכין.

זה לא נורמלי

"הגבולות של הנורמליות מצטמצמים הרבה מעבר למה שאנשים מתארים לעצמם. ה־DSM רומז כמה חברים רצוי שיהיו לך, באיזה חלק של העיר אתה אמור לעבוד, באיזה תדירות תעשה סקס ואפילו איזה סוג של סקס. הרעיון שלהם לגבי מה זה אדם או אזרח הוא מאוד מנרמל ומאוד שמרני. זה מעין אח גדול".

כך במדור השראה של כלכליסט ברשימה מעניינת וביקורתית על התנך של הפסיכולוגיה-פסיכיאטריה – המהדורה החדשה של ה-DSM המתרגשת עלינו: כולנו מופרעים. מעניין לקרוא את זה בצמוד לכתבה ישנה יותר שפורסמה בהשראה אל תגדלו ילדים מאושרים, גדלו ילדים מוסריים. תנו לי שניה על גבול המנחם בֶּנִיוּת – ברור שכדורים יכולים לעזור (ולפעמים הם הכרחיים), אבל הנטייה (האמריקאית) לתקוע כדור לכל בעיה ומצוק הופכת את המשתמשים לאגואיסטים, מרוכזים בעצמם, לא מסוגלים ולא רוצים לקחת אחריות (אלא אם זה שם של כדור) ולפיכך ללא מוסריים. טוב, יצאה לי כאן הכרזה קיצונית מעט אז תקראו שוב בטון מתון יותר. טוב, פשוט תקראו את שתי הכתבות ב'השראה'.

ואם כבר מנחם בֶּנִיוּת, מסתבר שיש בי גם מעט בוגי יעלוניות. אני מניח שכשמדברים על שמאל הזוי מתכוונים לזה. הפעם מדובר בהחרמת פסטיבל טורונטו לקולנוע בגלל שהוא מציין 100 שנים לתל אביב. שימו לב שהם מדברים על "הכיבוש הברוטאלי בן ה-61 שנה". כלומר הבעיה היא בכלל לא 67' כמו שהתרגלנו אלא 48'. כי מה לנו כאן בכלל. זה גם בכלל לא משנה שחלק גדול מהסרטים עוסקים בסכסוך ובכיבוש ולא מהצד הימני של המפה. אולי זה גם יכנס למהדורה הבאה של ה-DSM.

הקולוניאליזם בנסיגה

עזבו אתכם מכיבוש מדיני – בידוע שהכובשים הגדולים הם התאגידים, תשאלו את נעמי קליין שמחרימה גם היא את פסטיבל טורונטו. לכן הידיעה הזו מעניינת: בית משפט אמריקאי פוסק שמייקרוסופט לא תוכל יותר להרוויח מספינת הדגל שלה WORD. והם גם ישלמו פיצויים. ממש עד שיגמרו לכם המילים.

CentMail

ועוד בענייני ענקים (שחותמים על הסכמים עם מייקרוסופט) – ביאהו רוצים לגבות סנט בודד על כל אימייל יוצא (CentMail, קלטתם? דווקא יפה). כך הם ילחמו בספאם, הם אומרים. את הכסף הם מבטיחים לתרום לצדקה (כדי לשכנע אותנו שזה לא למטרות רווח אלא אנטי ספאם). ואני שואל – ומי יקבל את הטבות מס על מליונים שנתרמו לצדקה? אהמ… לא למטרות רווח. בטח.

זה מזכיר לי הרצאה ששמעתי פעם ובו הציעו שכל ספקי השירות יאמצו סטנדארט שיטיל "מס עיבוד" על כל לאימייל יוצא, כלומר שליחה של אימייל תגרום לעומס רגעי או לפריז קצרצר של המעבד. המשתמש הביתי לא ירגיז בעצירה של מילי-שניה אבל ספאמרים ששולחים מליוני אימיילים יתקעו (אלא אם הם ישתמשו בזומבים, או בספק יעודי לספאמרים או השד יודע מה).

ועוד ענקים שתלטנים (אפל) – בלא ארץ לארנבים הגברים בשחור מגיעים לאפל. מצויין.

ועוד ענקים שתלטנים (היצ'קוק) – בפיצוץ אין כלל אימה, רק בציפייה לו יש, כותב ערן (לטאת האמבט) לכבוד מאה ועשר שנים להולדת היצ'קוק (וכמעט 30 שנה למותו). [רק תיקון קטנוני לספר של ספוטו קוראים 'צידה האפל של הגאונות' ולא 'צידו האפל של הגאון'. (אבל הספר באמת מדבר רק על היצ'קוק ולא על 'גאונות')].

על תבונה (מלאכותית) ורגישות

לסיום: לפני כמה פוסטים כתבתי על הפרסום המותאם אישית-אוטומטית של גוגל. ינאי הנגבי מביא את מצעד הפאדיחות של הפרסום המותאם. הנה כמה דוגמאות והשאר אצלו:

שבת שלום.

יובל דרור כותב בעין השביעית טקסט שנון כנגד תגובת הממשלה וכותרות העיתונים המתלהמות בעניין הגזענות השוודית. יובל שופך קיתונות של שנינות ולשם כך הוא נזקק גם לג'ון אוסטין והמבעים האילוקוציוניים שלו. כך טוען דרור:

מצד אחד, זה די משמח לשמוע שאני זועמים בגלל שהשבדים החוצפנים לא פירסמו הודעה שעצם משמעותה הוא לא כלום בריבוע.

באמת שאני בד"כ אוהב את הכתיבה של יובל, אבל בקטע הזה הוא פיספס את הנקודה פעמיים: מדינית ובלשנית.

ראשית, באופן כללי ובלי קשר לויקינג זה או אחר, מבחינה פוליטית (ופרגמטית) בוודאי שיש משמעות לגינוי של אנטישמיות, של אלימות ושל שְמוּפּיוּת פומבית (ע"ע אי הגינוי של ביבי לקריאות הנאצה נגד רבין). דרור שומט את הקרקע תחת כל אמירה שאינה ברת מישוש.

שנית, ולשם כך נתכנסנו, אוסטין לא מביא את המבעים האילוקוציונים כדוגמא לדיבור ריק מתוכן ("לא כלום בריבוע"). אוסטין   נפעם מ"לא כלום בריבוע" שבעצם הוצאתו מהפה בתנאים המתאימים מכונן מציאות אמיתית לגמרי, למרות שהיא שונה מעט מהמשמעות המילולית. זה בדיוק הקסם והיופי שבמבעים האילוקוציוניים  – הם יוצרים מציאות שאי אפשר להתכחש לה.

—

עוד על אוסטין ועל מבעים אילוקוציוניים:
-  אנו מכריזים בזאת: איך עושים דברים עם מילים.
- שתי מדינות לשני עמים – הזירה הלשונית (בעקבות נאום בר אילן).
אה, ולדרור בעין השביעית הגעתי דרך דולי שחזרה ובגדול.

"מעשן?" שאל אותי אתמול הספר ואני כבר התחלתי לתהות אם ישיבה בפאבים אפופי עשן ניכרת על השיער ועור הפנים. "חברתי" אמרתי לו. הוא לא הבין מה אני רוצה ועברו עוד כמה שניות עד שהבנתי שהוא בכלל שאל "מה השם?".

הקצרים הקטנים האלו רק מדגישים את העובדה המתמיהה שבד"כ אנחנו דווקא מבינים מה מדברים אלינו וזו תופעה מופלאה באמת.

את הקריקטורה הבאה מצאתי לפני כמה שבועות ב-Language Log (הם מצאו אותה במקום אחר):

מרבית הקצרים קורים לי דווקא בשירים. "did they get you to trade your heroes for gold", תיקנתי מזמן את בעלת השליטה ששרה ghost והפסדתי בהתערבות. זה הליווי המוזיקלי שממסך, זו האנגלית שאינה שפת אם וזה הקונטקסט והפרשנות המעמיקה של ילד בן 16 וכך משך שנים הייתי משוכנע שפינק פלויד שרים על מי שמחליף את הערכים בכסף. כלומר בזהב. הגיוני.

אצלי ב-CD הקלאש שרו "what a great traffic system it's so right". זו הייתה מחאה אותנטית נגד השרירות שקובעת את פעולת הרמזורים ומסמלת את הממסד הטכנוקרטי וחסר הנשמה. it's so right הם שרו האירוניה. עד שהתברר שמה שהם באמת שרים זה it's so bright. בוהק ותו לא. כמובן שיש עוד דוגמאות אבל זה מה שעולה לי עכשיו בראש.

טעויות הזיהוי האלו נגרמות מכמה סיבות. לפעמים מדמיון הברות או עיצורים, לפעמים מאסימילציה – עיצורים שנבלעים בהגייה ו/או הופכים למשהו אחר ולפעמים סתם בגלל תפיסה שגויה של הקונטקסט. את התמונה הבאה (צולמה בנחלת בנימין) שלח לי חבר יום אחרי שישבנו באותו פאב מלא עשן ודיברנו על התופעה. שנה את הקונטקסט של תוכנית ילדים (הזוייה בפני עצמה) וקבל:

כלומר יש הברות דומות ומתערבבות ונעלמות וכו' אבל ההבנה והפיענוח תלויות בעיקר בקונטקסט. ואת הכל עוררה החולצה הזו שראיתי בחנות בוגרשובית בדיוק אחרי שהשמיים לא נפלו ב-Language Log:

המקרה הזה שונה מעט. יש כאן דמיון שהוא יותר אסוציאטיבי מאשר אמיתי. ויש כאן גם כמה תופעות לשוניות שהורכבו אחת על השניה. הצֶ'ה נהגה כמעט כמו שֶה, אבל אבל יש כאן גם סיכול דיסלקטי של עיצורים שנובע מזה שצ'ה היא לא ממש הברה עברית, כלומר היא לא ממש שכיחה ולדובר העברית הממוצע היא מעט קשה להגייה מיד העיצור לְ'. 'דולצ'ה'* הופך ל'דוד של'. אני חושב שזו נטייה של ילדים, מאותו הסוג שהופכים את פופקורן לפוקפורן ואת פרופלור לפלופלור (ביחד). זה לא קורה רק לילדים אלא גם למבוגרים – דסלקטים או כאלו עם בעיות שמיעה ששומעים קצת אחרת (ובעקבות כך לפעמים גם מדברים קצת אחרת).

ולא רק לחרשים אלא גם למנגנון הזיהוי-דיבור הדיסלקטי של הטלפון שלי – הפוסט הזה נכתב כהקדמה לפוסט ההוא (שיבוא, אף על פי שיתמהמה).

—

*תוספת מאוחרת שנזכרתי כך פתאום: למען האמת יש כאן עוד תופעה מעניינת שנעלמת בעברית – זה בכלל אמור להיות 'דולצ'ה וגבאנה' שהרי באיטלקית e פירושה 'ו' ומדובר בשני אנשים הראשון דולצ'ה והשני גבאנה ולא בכדי נכתוב בלטינית Dolce & Gabbana. רק שבאיטלקית אם ה-e באה אחרי הברה שמסתיימת בתנועת e  אז e החיבור נטמעת  ונעלמת ולא אומרים דולצ'-אה אה גבאנה. בעברית  ו' החיבור הייתה צריכה להופיעה ולמנוע את משחק המילים.

אני משתמש כבד במגוון השירותים של גוגל מהאימייל דרך הפיקאסה ועד הדוקס. אני מודאג לגבי הפרטיות שלי. אבל זו דאגה של יום שישי, כלומר כזו שיושבת על הפוך או ארוחת בוקר ומתלוננת על המצב אבל לא עושה שום דבר בנידון (טוב, למעשה אני חושב שהייתי בין הראשונים שכתבו בעברית על גוגל ובעיות הפרטיות, למשל כאן. היום זה נראה קצת תמים).

אז אני פוטר את עצמי בזה שאני לא משתמש בכרום. מאידך, מאז שקרס המחשב לא התקנתי שוב את ה-thunderbird ולכן אני בעצם עובד עם חשבון גוגל ברקע כך שגוגל צופה בי גם כשאני מחפש דרך שורת החיפוש בדפדפן (CTRL+K) או מכניס URL באופן ישיר (CTRL+L למאותגרי הקיצורים). בשביל חיפושי הסקס, הטרור והפדופיליה אני פותח דפדפן אחר (אופרה, ספארי, וואטאוור) בו אני אף פעם לא נכנס לחשבון גוגל כך שאני מרגיש בטוח. האוטוסוגסטיה.

כבר הרבה זמן מדברים כל הפירסום הממוקד אישית. אני די עיוור לפרסומות. לעולם לא מקליק עליהם והן פשוט נדחקות החוצה משדה הראייה שלי. אני לא שם לב שהן שם (למעט בניסוי הזה שנערך בראשית ימי הג'ימייל). בכל אופן, הנה מה שגוגל יודעים עלי. כלומר, כמו בכל מלחמת מודיעין ומודיעים נגדי, מה שהם מוכנים לגלות לי שהם יודעים עלי (דרך כאן):

וזה סה"כ די מדוייק אם כי לא מרגש בכלל. מילונים, אנציקלופדיות, מאמרים ואתרים אקדמיים, ענייני שפה וטכנולוגיה… (אין לי מושג מאיפה הם בגיעו לטלוויזיה, וענייני ה-PDA והמובייל נובעים מזה שהשתדרגתי לסלולרי חדש NOKIA 5800, סקירה אם יהיה זמן וכח). אני כמובן לא שוכח שזה החלק הטריוייאלי שבאגירת המידע עלי. מעניין מה אפשר להסיק מהתדירויות, מזמן השהיה באתרים, מתנודות העכבר ומתבנית המעבר בין קישורים. ואף מילה על תוכן. כלומר על תוכן האימיילים והמסמכים בגוגל-דוקס.

בכל אופן, גוגל, קשובים לרגשות הציבור (כלומר מחזיקים מחלקת יחסי ציבור הולכת ותופחת) מספקים את האופציה opt-out – ניטרול אגירת המידע (תרשו לי להמר שסביר יותר שמה שהם עושים זה ניטרול השימוש במידע לטובת היוזר. המידע נאגר, אלא אם מקפידים למחוק את הקוקי האישית או לא להתאפק מלהשתמש בשירותים הציבוריים של גוגל).

רוצים לצאת? הנה מה שיש לבצל לומר בעניין (גדול!!!1):

כמה נכון. הטרייד-אוף כאן ברור ועם כל הדאגה מהאפוקליפסה של דליפת המידע, מרבית האנשים (=אני) לא יוותרו על הנוחות. הכל חוזר למה שכתבתי באותו פוסט ישן ותמים – מוּדעות. רק  שמודעות היא כמו אדוויל לפרטיות. זה עוזר לחמרמורת ומאפשר לעבוד.

- מה שגוגל יודעים עליכם
- מרכז הפרטיות של גוגל
-אדויל: 6 דרכים לשמור על הפרטיות בגוגל

וכמובן שיש גם אלטרנטיבה – בלי מחשב, בלי טלפון, בלי כרטיס אשראי וחשבון בנק, בלי כתובת ובלי לוגו. לא לשכוח את משקפי השמש ואת הברדס על הראש. וכמובן, חברים יקרים, אף פעם אל תיישירו מבט אל מצלמת אבטחה או אל לווין מרחף. הנה הם באים לקחת אותי. אופטינג אאוט.