סתם כי משעמם לי עכשיו

פעם

2008-06-04T01:02:00.003+03:00

פעם יכולתי להיכנס באמצע הלילה ל ICQ מסנג'ר או יאהו ומיד הייתי מוצאת מישהו שידבר איתי. היום, אחרי שניתקתי את עצמי ביעילות ובשיטתיות מכל מי שהיה לי שביב של תקשורת חיובית איתו, המצב כבר שונה. אין לי אנרגיות לתקשורת שהיא מעבר לצרכי עבודה/שימור זוגיות (היינו הך, בעצם). אין לי כוח לדבר, להיות נחמדה, לצאת מהבית.. כל מה שאני עושה, אני עושה כי צריך ולא כי באמת מתחשק לי.

השבוע גיליתי שיש לי יותר משתי שיערות לבנות. לא היה קל. אני הולכת למות, זה ברור. אולי מחר, אולי עוד 40 שנים.. מתישהו זה יקרה. אני רק מקווה לא לאבד את דעתי עד אז. אני בהחלט מעדיפה למות צעירה יותר, אבל עם דעה צלולה וחדה.

ה"אובר מורבידיות" נובע מביקור באתר של חב' קדישא. הלכתי להגיד שלום לסבתא, לדודה ולדוד שהצטרף לאחרונה לרשימת הדיירים בבית העלמין השכונתי. השבוע חלמתי שאמא שלי מודיעה לי שאבא שלי חלה בסרטן ושהרופא אמר שאין מה לעשות. הכאב שהרגשתי באותו רגע היה כל כך מוחשי ועצום שהתעוררתי ולא הצלחתי לחזור לישון. לא דיברתי מאז עם אבא שלי. פחדנית.

אז איפה הייתי? אה, כן.. אין לי עם מי לדבר. תפוז משעממים אותי. תפוז הפך רשמית לאתר המתכונים שלי. אין משהו אחר לקרוא שם (משהו טוב, לא זבל.. זבל יש בכמויות, כידוע). מזל שלפחות את ההתמכרות לקריאת מתכונים הוא מצליח להזין. בהצלחה רבה, אפילו. מה שנשאר לי לטפח זה בלוג נידח שאף אחד לא קורא. אולי עדיף. מי כבר ירצה לקרוא את כל החרא הדיכאוני הזה??! אני אפילו לא צריכה לטרוח למחוק את הרשומה הזו מחר.

דמיינו שיש כאן כותרת נדושה ומשעממת כי זה כל מה שאני מסוגלת לחשוב עליו כרגע

2008-04-03T19:31:00.009+03:00

החיים פעם היו מאוד ברורים.

הייתי אמורה לסיים את הלימודים, להתגייס לצבא, להוציא תואר, לעבור לגור עם בן זוגי, להתחתן, להביא ילדים ולחיות באושר ואושר מהיום ועד העולם הבא. מתישהו בין "להתחתן" ל"להביא ילדים" התוכניות השתבשו והפכו לגוש אמורפי גדול שעם הזמן קיבל צורה טיפה ברורה יותר אך עדיין נטולת גבולות וחפה מפינות חדות.

למדתי שהחיים לא תמיד הולכים לפי מה שתכננתי ושמה שאני רוצה הוא לא תמיד מה שאני צריכה.

למדתי שאני מושפעת מדעות קדומות וסטריאוטיפים על זוגיות ואיך שהיא אמורה להתנהל וגיליתי שעם כל הפמיניזם וההחלטה הנחושה ש"אצלי הכל יהיה אחרת" כשהגיע רגע האמת נפלתי מיד לתפקיד המסורתי של אשת איש.

כלומר, זה מה שהיה עד שקיבלתי שטוזה לעין שלמרבה הפלא (אחרי הטשטוש הראשוני) במקום לעוור אותי עשתה את ההיפך הגמור.

פקחתי את עיני וראיתי מעבר לעולם שגדלתי בתוכו.

ראיתי שטוב לי בזוגיות, אבל גם טוב לי לבד.

אני רוצה חבר, אבל אני לא מוכנה לוותר על העצמאות שלי לשם כך.

אני אוהבת לבלות עם זוגי (שיחיה), אבל אני צריכה את השקט הנפשי שמגיע רק כשאין אף אחד אחר בסביבה.

קשה לגור איתי, יש לי אובססיות וחוקים לגבי כמעט כל דבר.

אני צריכה שהכל ייעשה בדרך שלי ומאחר ואני לא רוצה לדרוש ממישהו אחר שיעמוד בסטנדרטים, אני לרוב עושה הכל בעצמי.

כשמדובר רק בי, אין בעיה.

אני זו שאחראית על הכלים, הכביסה והניקיון ואם משהו לא נעשה, אני יכולה להאשים רק את עצמי.

לעומת זאת, כשמוסיפים גבר למשוואה הכל מתבלגן...

הוא ישאיר את הגרביים המסריחות שלו על הרצפה בחדר השינה יחד עם הבגדים שהוא לבש באותו יום בלי לחשוב שאולי המראה של הבלגאן המתהווה עושה לך חררה.

הוא יקח כוס, ישתה, ישים בכיור.

אחר כך יקח עוד כוס, ישתה ושוב ישים בכיור וכך הלאה עד שנהיה הר של כוסות שבכולן נשארת שארית של קפה או מיץ שמתייבשת ומתקשה, עד ש"מישהי" עומדת עם ספוג ומקרצפת את התחתית עם מים חמים וסבון במשך כמה דקות עד שהג'יפה יורדת.

הבגדים שלו ענקיים ותופסים את כל המקום בסל הכביסה כך שצריך לעשות כביסות לעתים קרובות יותר. אני שונאת לעשות כביסה, אבל אני לא סומכת על אף אחד אחר שיעשה לי אותה כמו שצריך (חוץ אולי מאמא שלי).

אני יודעת שחיים בזוגיות הם רצף של פשרות, אבל אני גם מכירה את עצמי מספיק טוב כדי לדעת שישנם דברים שאני לא מסוגלת להתפשר עליהם, שרק המחשבה על פשרה עושה לי מיגרנה, כאילו לקחו שיפוד קטן ודחפו לי אותו מאחורי העין.

נשמע נוראי, נכון?

אז ככה בדיוק אני מרגישה כשאני רואה על השולחן בסלון סימנים עגולים שנוצרו מספלים שהונחו ללא תחתית וערימה של כלים מבאישים בכיור.

מה הפתרון?

"לחנך" אותו שיעשה הכל בדרך שלי?

לא תודה.

לא עשיתי תעודת הוראה ואני גם לא מתכננת לעשות.

הפתרון הוא הרבה יותר פשוט.

מי אמר שחייבים לגור ביחד?

למה זה נחשב לחוק של ייהרג ובל יעבור - שזוגות בשלב מסויים של היחסים חייבים לעבור למגורים משותפים, אחרת הם "נתקעים במקום" ולא "ממשיכים לשלב הבא"?

אבל מה זה בדיוק "השלב הבא"? האם זהו השלב בו אני עולה לראש הפירמידה ואם אני רק אענה נכון על השאלה הבאה תוך כדי קפיצה על רגל אחת ונענועי ידיים אני אזכה בפרס הגדול? אני חיה בשעשועון או במציאות? או אולי בעצם אני צריכה לומר - ריאליטי?

אולי מגורים משותפים הם לא כאלה נפלאים.

אולי זוגות היו יכולים לנהל מערכות יחסים מוצלחות הרבה יותר אם הם לא היו תקועים אחד בXXX של השני בוקר וערב?

כמה מריבות על שטויות היו נמנעות אילו לכל אחד היה את המקום שלו שבו הוא יכול לשבת ולהירגע פעם-פעמיים בשבוע?

מה רע לבלות ערב עם עצמך וללכת לישון לבד מדי פעם? לתת לעצמך זמן להתגעגע ולהתרגש לקראת הפגישה הבאה?

יש מי שחושב שהדעות שלי קיצוניות ולא טבעיות.

הרי כשאוהבים מישהו רוצים להיות איתו כל הזמן, לא?

לא. ומי בכלל קבע שכן ושככה זה צריך להיות??

אנחנו אינדיבידואלים וככאלה יש לנו צרכים ורצונות שונים.

לפעמים הם מתאימים ולפעמים הם מתנגשים.

לפעמים אנחנו יכולים להתפשר ולפעמים, עד כמה שזה כואב להודות בכך, הפשרה היא קשה עד בלתי אפשרית ואין לכך שום קשר למידת האהבה.

העובדה שאני מאוהבת לא מהווה לגיטימציה להשיל מעצמי את כל מי שאני ולעטות דמות שהיא רחוקה ממני כמו שוקולד מאבוקדו, אבל העיקר שאעמוד במוסכמות החברתיות.

אני לא רואה את עצמי חיה עם מישהו ולא משנה כמה אני אוהבת אותו (ואני אוהבת מאוד).

אני אוהבת את הזמן שלי עם עצמי. אני צריכה אותו על מנת להרגיש שלמה ומאושרת.

אולי אני מצטיירת כבחורה אגואיסטית ומרוכזת בעצמה.

כנראה שיש בי מעט גם מזה בדיוק כמו כל אחד אחר.

העניין הוא שמותר לי לרצות משהו אחר, אולי לא ממש קונבנציונלי אבל כזה שמתאים לי ועושה לי טוב.

אני רק מקווה שזה יעשה לשנינו טוב.

כבר לא דף חלק

2008-04-03T07:42:00.003+03:00

כשפתחתי את הבלוג הזה מצא חן בעיני הרעיון להתחיל משהו חדש לגמרי.

להיות במקום בו אף אחד לא מכיר ו(כמעט) אף אחד לא קורא.

רציתי להתחיל מאפס, כמו שהיה בתפוז בהתחלה, לפני שהתחילו המגיבים (שחלקם הפכו לחברים) ואחר כך התחילו כל מיני דברים הרבה פחות נעימים.

אבל אני לא דף חלק.

יש לי עבר, והעבר הזה הוא חלק אינטגרלי ממי שאני.

אני לא יכולה להתחיל מאפס ואני גם לא רוצה.

אז העברתי חלק מהרשומות שלי בתפוז לכאן.

לא כולן.

אני לא צריכה את כולן פה איתי.

רק כמה אהובות במיוחד, כאלה שצבטו לי קצת בלב כשקראתי אותן שנית, שהצחיקו אותי, שהזכירו לי את כל מה שעברתי בשנתיים האחרונות, שהראו לי סומי אחרת.

קראתי את ההבטחות שהבטחתי לעצמי ונוכחתי לראות שאת חלקן מילאתי ולגבי השאר - אני עוד מנסה.

זה תהליך הרבה יותר ארוך ממה שחשבתי - להיות אני, לגלות מי אני בכלל, מה אני רוצה ומה לא ואחר כך עוד לבטא את הרצונות שלי, אבל אני בדרך לשם.

כנראה שכל החיים אני אלך בדרך הזו, אגלה סימנים, אקח עיקופים, מדי פעם אני אגלה מכשולים - האם אצליח להתגבר עליהם או שאני אחזור אחורה?

אני רוצה להאמין שאני אתגבר.

אני מאמינה שאני אתגבר.

באמת אני מאמינה?

חייבת להאמין. ידוע לכולנו מה קרה בזכות האמונה..

אז עכשיו מי שנכנס יכול לקרוא ולהכיר אותי טיפה יותר.

אבל רק טיפה.

כי, כמו שאמרתי, זו היתה סומי קצת אחרת.

לפחות בהתחלה.

דרך אגב, הידעתם שאם יוצרים כמות גדולה של רשומות ביום אחד, מתישהו מתווסף לתהליך השמירה והפרסום אימות מילה?

זה היה מעצבן.

אבל ככה זה כשאת אובססומי, למרות הסבל והעצבים - the show must go on והבלוג יהיה מושלם גם אם אני אחטוף התמוטטות עצבים קטנה בדרך.

פרידה בפריים טיים

2008-04-02T23:16:00.003+03:00

כבר כמה חודשים שאני מתעלמת מהבעיה, אבל כשראיתי ששום דבר לא משתנה והמצב לא משתפר, החלטתי סוף סוף להרים את הטלפון ולהזמין טכנאי. הוא הגיע ביום ראשון (בין 8 ל 12) ותוך מלמולים על בעיות תוכנה, שזו בעיה ידועה והבטחה שתוך יומיים (עאלק) היא חוזרת אלי, הוא לקח אותה איתו.

אני נותרתי בבית נטול טלוויזיה - עולם חדש ולא מוכר.

כך התחילה משימתי...

A house without television, the final frontier

These are the voyages of the "sumsum enterprise", her three-day mission to explore new worlds, to seek out new life and new civilizations, to boldly go where no sumsum has gone before

star date 10022008

שתי דקות אחרי שהטכנאי והטלוויזיה שלי נעלמו חבוקים יחדיו לתוך האופק, אני כבר הייתי על סף התחרפנות. דווקא ביום הזה החלטתי לקחת "חופשת מחלה" והידיעה שאיאלץ לבלות אותו בלי אמצעי בידור (מלבד המחשב) התחילה לחלחל לאיטה.

ברגע של פניקה נלחצתי שמא כל ההקלטות המתוכננות ביס מקס לא ייצאו לפועל.

מהר סגרתי את החור שמתוכו נזל המוח שלי ונרגעתי.

מה עושים? בלוגיה וסנוז כמובן.

משום מה, דווקא היום כולם החליטו לא לכתוב.

אני? אני לא יכולה לכתוב, אני חולה. מגעגועים.

כל כמה שניות עולה הדחף ללכת לשכב על הספה ולאכול שוקולד איקאה מול הטלוויזיה ואז מגיעה ההבנה שהיום זה כבר לא יקרה.

מדי פעם, בדרך לשירותים אני רואה את הקיר הריק ויבבה חלושה של מסכנוּת חומקת מבין שפתיי.

קשה.

בסוף הגעתי לפשרה (עם סומי2, אלא מי?)

אם אין טלוויזיה, אפשר לפחות לראות טלוויזיה במחשב.

באתר אחד שמצאתי היה הסרט "27 שמלות" שכרגע מוקרן בקולנוע.

מסתבר שהדרך היחידה להשיג אותו היתה לשלוח מישהו על מצלמת וידאו לצלם אותו באולם (מזכיר למישהו פרק מסויים בסיינפלד?...).

במקרה הטוב, הצלם לא הצליח להשיג תנוחה מתאימה לצילום ואז הצופים האומללים זוכים לראות רק חצי מסך. במקרים פחות טובים, מישהו באולם היה קם (כנראה לשירותים, הוא לא פירט) ואז התמונה נעלמה והיה רק סאונד.

נהדר.

אם הייתי רוצה לראות ככה סרט, יכולתי להשאיר את הטלוויזיה אצלי.

אם אתם תוהים, חוויית הצפייה המזעזעת לא גרמה לי להפסיק את הסרט.

המשכתי וסבלתי.

מאוחר יותר, מצאתי את העונה החדשה של סקראבס וככה עברו להן כמה שעות טובות עד שביפ הגיע להציל אותי מעצמי (}{).

star date 11022008

הלכתי לישון בשבע בערב ולא התעוררתי עד ליום המחרת (וגם זה בקושי).

star date 12022008

ערב רומנטי לי ולביפ.

נרדמנו על הספה חבוקים בסביבות עשר בלילה.

ביום הזה, הושלמה בהצלחה מטרת המשימה:

גיליתי מה אנשים עשו לפני שהמציאו את הטלוויזיה.

נכון הטענה המקובלת היא שלפני המצאת הטלוויזיה אנשים העסיקו את זמנם בעשיית דברים מועילים כמו קריאה, משחקי מונופול ובילוי זמן איכות משותף?

אז לא. זו סתם תעמולה של אנשי תעשיית הפאזלים.

לפני הטלוויזיה אנשים בעיקר ישנו.

ואחרי שהם סיימו לישון, הם ישנו עוד קצת.

אני לא זוכרת מתי ישנתי כל כך הרבה.

אה, כן - זה היה אתמול...

star date 13022008

היום, בין 13:00 ל- 15:00 חוזרת הטלוויזיה, בדיוק בזמן להישרדות ולקרב בין מושיק לנועם. בזמן האחרון אני בעד ליה "גבר צריך להיות גבר", היא מעולה.

יום אחד אני אכתוב עליה פוסט הערצה.

טוב, אולי לא :)

אז זהו, מהיום בערב השגרה תחזור לחיי.

הלכה ההזדמנות לנצל את הערבים שלי בצורה מועילה, לסדר ניירת ולעשות כביסות.

הלכה ההזדמנות להעשיר את עולמי על ידי קריאת ספרי איכות ופתירת תשבצים.

מהיום בערב אני חוזרת לבהייה בלתי פוסקת במסך הקטן (או לא כל כך קטן, תלוי איך אתם מגדירים מסך בגודל 37``), לצפייה בכל תוכנית ריאליטי שאי פעם נעשתה (חוץ מגריז.. יש גבול גם למזוכיזם שלי) וללילות נטולי שינה שבעקבותיהם אני חסרת ריכוז וחסרת סבלנות בעבודה.

תענוג.

רדיו בלה בלה

2008-04-02T23:14:00.001+03:00

אני מתלבטת בין פוסט תלונות לבין פוסט עצבני לבין סתם פוסט של להגים חסרי משמעות.

בעצם למה לבחור?

בבלוג הזה אני המלכה ומותר לי לעשות מה שבא לי.

נלך על שלושתם.

יאללה, נתחיל.

הזמן קצר והקיטורים מרובים.

נתחיל בתלונות

כואב לי הראש כבר ארבעה ימים בערך.

וזה לא כאב ראש דרדלה כזה, שבקושי מרגישים אותו והופ הוא נעלם.

לא.

מדובר כאב חד ומפלח בצידי הראש שגורם לי לכתוב עם הרבה יותר שגיאות כתיב.

אז אם תראו כל מיני אותיות חסרות משמעות באמצע מילים, תבינו שהכל בסדר, אף אחד לא עשה בי ניסוי במוח והקטין אותו לחצי מהגודל המקורי שלו (שגם ככה לא היה גדול במיוחד, חה חה חה.. תהיו טיפה יותר מקוריים בבקשה), פשוט קשה לי להתרכז באותיות של המקלדת.

מאחר ואני אובססומי פסיכית, אז אני בטח אעשה תצוגה מקדימה מיליון פעם ואבדוק הכל בזכוכית מגדלת לפני שאני אפרסם (וגם אחרי) - אבל את זה אני תמיד עושה ולכן במצבי הנוכחי הסיכון לטעויות עדיין קיים.

ונעבור ללהג חסר משמעות

מצאתי שוקולד קסמים, שכשאוכלים אותו לא רק שלא משמינים, אפילו יורדים במשקל.

מדובר כמובן בשוקולד המאמם של איקאה, שהוא בעצם חתיכת קרמל קשה שנדבקת לשיניים עטופה בשכבת שוקולד דקה וטעימה להפליא.

כמובן שאי אפשר לפרסם כזו טענה שערורייתית ללא הוכחות רציניות מניסויי מעבדה קפדניים.

מאחר ואני נגד ניסויים בבעלי חיים, ויתרתי למיצי על אכילת השוקולד והקרבתי את עצמי למען טובת הכלל ופרס הנובל שבוודאי גם הוא יגיע בקרוב.

להלן פירוט הניסוי:

ביום חמישי, לאחר יום שבו אכלה המבורגר, צ`יפס ועוד קצת צ`יפס, אכלה הנסיינית כמה חתיכות של שוקולד איקאה. למחרת, נשקלה הנסיינית ולאחר תקופה שלמה של ריבים ומשחקי כוח המשקל הדיגיטלי סוף סוף התרצה והראה ירידה בקילו!

לאור הנ"ל, הוחלט מיד שהגורם להודנא ההיסטורית בין סומי הפסיכית למשקל הסרבני הוא השוקולד של איקאה, שהוענק לו מיד התואר "קסום" (אפשר גם לגוון עם "מופלא").

לאחר התייעצות עם הגורמים הרלוונטים (מיצי) הוחלט להמשיך בניסוי למשך השבוע הקרוב לפחות ולראות אם הג`ינס השחור שיושב כבר כמה חודשים בפינה יזכה לקמבאק היסטרי, לפחות כמו זה של אילנה אביטל (נכון ציפיתם לקרוא צביקה פיק? תראו, לא שרציתי לאכזב את קהל קוראי הנאמנים אבל הפיק הוא שם גדול מדי בעולם הקמבאקים מכדי שאוכל לשלוף אותו בקלות רבה כל כך. בינתיים אני מסתפקת בהתקמבקות צנועה יותר, השאיפה היא מתישהו להשתוות לפיק הדגול).

נשוב אחרי הפרסומות לעצבים.

שוקולד איקאה זה טעים וגם בריא לי

שוקולד איקאה אל תתבלבלו לי

שלום ותודה לכולכם שחזרתם אלינו (חוץ מהבחור עם הקוקו והסרפן שלא היתה לו מספיק סבלנות והחליט לעבור ערוץ, אל תשכח לפתוח את החבילה ששלחתי אליך, אתה תמות עליה...)

כנהוג בתשקורת, לאחר טיזינג אינסופי שמטרתו הבלעדית היתה להחזיק אתכם לאורך שטיפת המוח שאנחנו קוראים לה "פרסומות", הנושא השלישי הוא קצר וחסר תוכן.

אף אחד עוד לא הצליח לעצבן אותי היום.

אבל השעה רק 10:30, כך שיום שלם מלא באפשרויות עצבונים שונות לפנינו..

בזאת אני נפרדת מכם ומאחלת לכולכם (שוב, חוץ מההוא עם הקוקו והסרפן) שבת טובה.

ואל תשכחו:

שוקולד איקאה זה טעים וגם בריא לי

שוקולד איקאה אל תתבלבלו לי

על גלגלים

2008-04-02T23:13:00.001+03:00

אחרי 26 שנים של נסיעה בתחבורה הציבורית, מצטברים כמה סיפורים.

הבאתי מבחר מצומצם.

*********************************************************************************

פעם אחת, בדרך חזרה מבית הספר,התחילה לצעוק עלי אישה מבוגרת שישבה בכיסא ממול - איך אני לא מתביישת לשבת בכיוון הנסיעה וליהנות כאשר היא מולי וברור שלא נוח לה לשבת הפוך.

"קצת כבוד למבוגרים ממך"

הסתכלתי עליה בהלם ולא אמרתי מילה.

"את מדברת עברית?"

קמתי מהמקום, עדיין בלי לדבר, והחלפתי איתה מקומות.

יש אנשים שעדיף לא לענות להם.

*********************************************************************************

יום אחד היה ארוע בבית הספר שבמסגרתו חילקו לנו צמר גפן מתוק על מקל, כידוע, אחד הדברים שאני הכי אוהבת בעולם.

עליתי לאוטובוס, קורעת לעצמי פיסות קטנות ומתענגת על כל ביס מהענן המתוק הזה, כשלפתע בחור אחד שאל אותי אם הוא יכול להתכבד.

סירבתי מיד וללא היסוס.

הוא קרא לי מניאקית ואני התיישבתי במקום פנוי והמשכתי לאכול בכיף.

אני חושבת שזו הפעם הראשונה שלא הזיז לי מה אחרים חושבים עלי.

כמובן שמהר מאוד זה עבר לי ולמחרת היית אכולת רגשות אשמה על כך שלא הסכמתי לכבד אותו, למרות שמדובר היה בסתם מישהו שלא הכרתי ולא ראיתי שנית.

*********************************************************************************

בצבא שירתתי רחוק מהבית.

אין לי בעיה עם נסיעות ארוכות, גם אם ישנתי עשר שעות בלילה הקודם אני לרוב נרדמת בשניה שאני עולה לאוטובוס ובקושי מתעוררת בתחנה הסופית.

באחת מהנסיעות לבסיס (או ממנו), מתוך חלום הרגשתי משהו חמים בצד הגוף.

תמיד סבלתי מהמזגן אז החמימות הפתאומית הזו היתה לי נחמדה ולקח כמה שניות עד שקלטתי שמדובר ביד לחה ומגעילה שתחב לתוך החולצה שלי גבר שישב לידי ושאותה יד עושה את דרכה באיטיות לכיוון החזה שלי.

תוך חצי שנייה פקחתי את העיניים, הזדקפתי בכיסא והיד שלו עפה משם.

לא אמרתי כלום.

רק חיבקתי את עצמי חזק עם הידיים והצטופפתי הצידה, נדחקת לכיוון החלון כמה שיותר רחוק ממנו.

אחרי דקה או שתיים הוא עבר מקום ואני נשמתי קצת יותר בקלות.

לא סיפרתי לחברות שלי בבסיס. התביישתי.

התביישתי שאפשרתי לו לגעת בי, גם אם זה היה מתוך שינה ולא הייתי מודעת למה שקורה והתביישתי שלא קמתי וצרחתי עליו לפני כל הנוסעים, כפי שהיה ראוי לעשות.

שנים אח"כ סיפרתי לידיד שלי והוא אמר לי שהייתי אמיצה שהצלחתי אחר כך להמשיך ולנסוע בתחבורה הציבורית.

מבחינתי לא היתה בכלל אופציה למשהו אחר.

עד היום, כשאני נזכרת במה שהיה אני עוד מרגישה את היד המזיעה שלו על הגוף שלי ומצטמררת מחדש.

מאז, בנסיעות ארוכות אני מעדיפה לשבת ליד המעבר וליד נשים. ליתר ביטחון.

*********************************************************************************

מספר המעילים שאיבדתי באוטובוס - 3

מספר הארנקים שאיבדתי - 4

מספר הפעמים שנרדמתי בנסיעה והתעוררתי במקום לא מוכר - לפחות 10 (אני לא לומדת מטעויות)

מספר מוניות השירות המסריחות שעליתי עליהן - אינספור

מספר הפעמים שמונית השירות שעליתי עליה היתה כמעט מעורבת בתאונה - שווה למספר הנסיעות של במוניות שירות. הנהגים שם קצת פסיכים.

*********************************************************************************

אני שונאת מקומות צפופים ודחוסים באנשים שנכנסים למרחב האישי שלי.

במצבים כאלה קודם כל נהיה לי חם.

מאוד.

אחר כך אני נהיית עצבנית.

מאוד מאוד.

אם אני לא מצליחה לצאת משם בדקות הקרובות, אני מתחילה לריב עם כל מי שנמצא סביבי.

השעה: יום שישי בצהריים

מזג האוויר: בדרך להיות קריר

אני: סוחבת כמה שקיות כבדות, מחכה לפחות חצי שעה לאוטובוס שיקח אותי הביתה.

אוטובוס: מגיע מפוצץ באנשים, כל החלונות סגורים ואני מרגישה איך הווריד של העצבים מתחיל להתנפח והדרך להתפוצצות נראית בלתי נמנעת.

אני עומדת בסוף האוטובוס ואחרי עולה בחורה שמבקשת להיכנס עוד פנימה.

אין לאן!!

אני לעצמי: "סומי תירגעי, חכי בסבלנות, עוד חצי שעה תגיעי לתחנה שלך, תרדי ממלכודת החנק שנכנסת לתוכה והכל יהיה בסדר.."

אותה בחורה מתחילה לנהל את הנוסעים.

"אתה יכול לפתוח חלון? אז מה אם יש רוח, מחניק כאן"

"יש פה אישה בהריון, אולי מישהו יקום ויתן לה לשבת?"

מישהי קמה..

את מקום העצבים מתחילה לתפוס הערכה לבחורה.

אחת השקיות נופלת לי והיא עוזרת לסדר אותן מחדש.

אני כבר לא עצבנית, למרות הצפיפות והמחנק.

מתפנה מקום ובמקום לשבת היא מציעה לי אותו. לא יאומן.

לי בכל מקרה נשארה רק עוד תחנה, אז אני מסרבת, עוזרת לה לשבת (היה ממש צפוף) ומעבירה לה את כל השקיות שלה.

כשאני יורדת סוף סוף מהאוטובוס ומתחילה ללכת הביתה, אני חושבת על איך בחורה אחת הצליחה לעורר כזה שינוי בסביבה לחוצה ועצבנית.

מה היא בסך הכל עשתה?

במקום להסתכל רק על עצמה ולחשוב כמה קשה לה היא התבוננה החוצה ועזרה לאלו שהיו סביבה.

מה היתה התוצאה?

אלו שהיא עזרה להם וגם אלו שלא ופשוט היו לידה החזירו טובה, לא רק לה, גם לאחרים ואני ירדתי מהאוטובוס מחוייכת עם כמה נקודות למחשבה.

*********************************************************************************

שגרירה של רצון (טוב?)

2008-04-02T23:11:00.001+03:00

פעם לא ידעתי מה אני רוצה.

חשבתי שאני יודעת, אבל מה שרציתי לא התאים למה שחשבתי שאני צריכה לרצות, אז הדחקתי את מה שרציתי באמת, כך שלא הייתי מודעת לרצונות האלה בכלל ופעלתי לפי מה שחשבתי שרציתי (אבל לא באמת רציתי)*.

*תאמינו לי שבמציאות זה אפילו יותר מבלבל ממה שזה נשמע פה.

אחר כך גיליתי שלא באמת רציתי את מה שחשבתי שרציתי.

הייתי בבעיה - כי נותרתי במצב בו לא ברור מה אני רוצה, או אפילו חושבת שאני רוצה.

עם הזמן למדתי לזהות ולהפריד בין מה שאני רוצה לבין מה שאני לא רוצה, אבל מתוכנתת לחשוב שאני רוצה.

נדמה היה שברגע שההפרדה הזו תהיה ברורה החיים יהיו הרבה יותר קלים.

אבל לא.

כי עכשיו הייתי צריכה לפעול למען הדברים שגיליתי שאני רוצה.

תחילת הפעולה מתבטאת באמירה.

לדבר.

בביטחון מלא (או אפילו חלקי) וללא מבוכה לפתוח את הפה ולהוציא ממנו צלילים שיהפכו למילים שיתחברו למשפטים שלמים וקוהרנטיים שיתארו מה אני רוצה.

קשה קשה.

ועכשיו..

אני עדיין לא תמיד יודעת מה אני רוצה.

לפעמים אני יודעת ואומרת.

לפעמים אני יודעת ושותקת.

ולפעמים אני לא יודעת, אבל לפחות אני יודעת שאני לא יודעת, ואז אני לוקחת את הזמן וחושבת. מבררת.

ברגע שאני מגלה.. טוב, ראו שתי שורות למעלה.

הלוואי ותמיד הייתי יודעת מה אני רוצה.

או אולי דווקא לא..

אולי בלדעת תמיד תמיד מה אנחנו רוצים יש משהו משתק שמשאיר אותנו במקום של ידיעה ודאית, ללא צורך בחפירות אינסופיות אל תוך הנפש, פתיחות לרעיונות חדשים ושינויים.

אז לא.

כנראה טוב שלא תמיד אני יודעת מה אני רוצה.

(וזו היתה הוכחה בשידור חי לכך שאני לא תמיד יודעת מה אני רוצה ואיך זה משתנה מרגע אחד למשנהו).

אבל..

הלוואי ותמיד הייתי אומרת מה אני רוצה.

גם על זה אני עובדת.

ואתה עוזר לי בזה המון.

רק שתדע.

מפלצות הזויות

2008-04-02T23:10:00.000+03:00

לילה אחד, כשהייתי בת 6 או 7, אני לא זוכרת בדיוק וזה גם לא משנה, ביקשתי לישון עם אמא שלי במיטה.

אני לא יודעת אם זו היתה בקשה שחזרה על עצמה, או משהו חד פעמי וזה גם לא משנה. אני רק יודעת שהיא הסכימה ובאמצע הלילה, ממש מולי, ראיתי פתאום מפלצת.

דקות ארוכות שנדמו לי כנצח הסתכלתי עליה, מקווה שהיא תיעלם מכוח המחשבה שלי בלבד.

כשזה לא קרה, הערתי את אמא שלי ואמרתי לה שיש משהו בחדר, ליד הקיר. היא הדליקה את האור ומיד היה ברור שזו לא מפלצת, רק ערימת נעליים על כיסא שהדמיון המפותח שלי המציא לה פנים וגוף.

האור כבה ולמרות שידעתי את האמת, שוב ראיתי את המפלצת.

בהיתי בה חזק וחיפשתי רמז לנעל, אפילו חצי נעל, רבע.

אבל כל הנעליים נעלמו ובמקומן עמדה שם מפלצת גדולה ומפחידה.

כמובן שלא הערתי את אמא שלי פעם שניה.

אמרתי לעצמי שוב ושוב שאלו רק נעליים ושאין שם כלום מלבד נעליים וכיסא.

נעליים וכיסא, זה הכל.

לא יודעת אם השתכנעתי לגמרי, אבל בסוף העייפות הכריעה ונרדמתי.

הרבה זמן עבר מאז הפעם האחרונה בה ראיתי דמויות ומפלצות בין הצללים.

לפני כמה ימים, בשניות הראשונות לפני שהתעוררתי לגמרי, ראיתי איש לבוש בחליפה לבנה עומד מולי, לאט לאט הוא הפך להיות יותר ויותר שקוף עד שנעלם.

ואתמול ראיתי מפלצת.

פקחתי את העיניים ולרגע ראיתי אותה.

פרצוף מפחיד עם שיניים חדות ובולטות.

ברגע השני קלטתי שמדובר בערימת בגדים שזרקתי על השרפרף.

גם החלומות הזויים יותר מהרגיל.

היום למשל, היו לי חלומות על ריגול תעשייתי ומפלצות אלקטרוניות ירוקות שרודפות אחרי, מנסות להרוג אותי ואני נלחמת להבריח אותן החוצה. בתחילת החלום, שם החברה שעבדתי עבורה היה השם של המקום בו אני עובדת עכשיו, אבל מתישהו הוא השתנה לשם אחר.

מאוחר יותר חיפשתי אותו בגוגל ומסתבר שזו חברת סטארט אפ מובילה בתחום התקשורת.

מוזר, אה?

במיוחד כאשר לא זכור לי ששמעתי עליה קודם..

אני יכולה לנחש למה אני רואה וחולמת על מפלצות.

בתקופה האחרונה גדלה בתוכי מפלצת.

היא התחילה בקטן, אבל עם הזמן היא התחילה לכרסם ולבלוע חלקים גדולים יותר ממני ועכשיו נראה שהיא קצת משתלטת עלי.

והאיש הנעלם..

לא צריך להיות פרויד כדי לנחש שזו שוב אני שדוהה ונעלמת מהחיים.

לא כותבת, לא מדברת, לא יוצאת.

שקועה בעצמי.

נעלמת ומתעלמת.

ומה עם החלום?

אולי זה רמז מאלוהים להשקיע במניות של החברה.

או ששמעתי פעם את השם ושכחתי.

החלטתי שאני מעדיפה את ההסבר הראשון.

עכשיו הוא רק צריך לשלוח לי חלום שיאמר לי איפה אמצא את הכסף לקנות את המניות.

על החיים ועל המוות

2008-04-02T23:09:00.000+03:00

אני חושבת הרבה על המוות בשנים האחרונות ועוד יותר בחודשים האחרונים.

שלוש שנים, ארבע לוויות.

נשמע כמעט כמו שם של סרט..

יש את המחשבות הפרקטיות - איפה אני אקבר ואיך.

במקרה הזה, לכל שאלה יש תשובה.

אני יודעת בדיוק איזה סוג של קבר אני רוצה, באיזו אבן ישתמשו, איך תיראה המצבה ומה יהיה צבע הפרחים שישתלו בצד (סגול וצהוב. או אולי כתום.. אני עוד מתלבטת). אפילו חשבתי להקצות בצוואה שלי כספים לתחזוק הקבר, שתמיד ייראה יפה ומטופח, לא כמו הקברים מלאי האבק עם הפרחים הנבולים שאף אחד לא טורח לפנות. ראיתי יותר מדי קברים עזובים כאלה. קברים עצובים.

ברור לי גם שאני רוצה קבר זוגי.

לא משנה מי ילך קודם (אני מקווה שאני), יישמר מקום ליד.

אני לא רוצה לגור בקבר בודד, צר וקטן (אני טיפונת קלסטרופובית).

חשבתי אפילו לכתוב הספד לעצמי.

לא ממש הספד, יותר כמו מכתב למשפחה שלי ובו אומר לכולם כמה אני אוהבת אותם, למקרה שלא אמרתי את זה מספיק במהלך חיי.

קונטרול פריק נשארת קונטרול פריק.

מנסה לשלוט בכל דבר גם אחרי המוות..

ויש את המחשבות האחרות, המפחידות.

איך אני אמות?

האם זה יהיה משהו פתאומי? תאונה או שבץ..

אולי מחלה מתמשכת?

האם יכאב לי או שמא זה יקרה מהר?

האם יהיה לי זמן להיפרד מכולם ולומר את כל מה שרציתי להגיד?

האם בכלל תהיה לי אופציה לקבר זוגי?

האם אני אספיק לעשות את כל מה שרציתי?

האם אני אמצה את כל האפשרויות שניתנו לי בחיים?

לא יודעת.

במקרה הזה, לאף שאלה אין תשובה.

לפעמים נדמה לי שאנחנו חושבים יותר על המוות מאשר על החיים.

מתרכזים יותר במה שאין מאשר במה שיש.

מפחדים לאבד יותר מאשר מנסים להשיג.

או שמדובר בעצם באותם דברים.

מוות וחיים.

חיים ומוות.

שני צדדים של אותו מטבע?

אני מעדיפה לחשוב עליהם דווקא כשני צדדים של אותו לחוּח.

צד אחד רך ומלא בבועות, השני שטוח וטיפה קשה יותר.

כמובן, שאם לא יודעים להכין לחוּח כמו שצריך, שני הצדדים יהיו שטוחים וקשים ואז באמת לא משנה באיזה צד אתה תפזר את הסוכר או תמרח את הריבה (כל אחד והמילוי האהוב עליו..), טעמם של שני הצדדים יהיה זהה.

כנ"ל אם שניהם יהיו רכים וספוגיים.

חייבים את הניגודיות בין הרך לקשה כדי שיהיה מעניין בפה.

בדיוק כפי שבכל עוגה מומלץ לשים קורט מלח שידגיש את הטעמים האחרים, כך גם חייבים את המוות שידגיש עד כמה החיים הם דבר נהדר ומופלא.

אם לא היה את המוות, היינו מסתובבים חסרי מטרה, בטוחים שיש זמן לכל דבר.

המוות מזכיר לנו שאין זמן.

אף פעם אין מספיק זמן.

אז לפני שאני אגלה יום אחד שיש לי סרטן, או שאני אפגע בתאונת דרכים, או בפיגוע, או שסתם אלך ברחוב ופתאום ייפול לי פסנתר על הראש, הגיע הזמן שאזכור.

לאהוב

גם להגיד שאני אוהבת

לצחוק

אני הכי אוהבת לצחוק איתך

ליהנות

כאילו אני שוב ילדה קטנה

לשיר

גם אם אני לא בדיוק מארינה מקסימיליאן בלומין

לרקוד

אז מה אם יש לי שתי רגליים שמאליות?!

לכתוב

אפילו אם אין תמיד על מה

ליצור

למרות שאני חושבת שאני לא יצירתית

לחוות

הכל, כאילו זו הפעם הראשונה

להיות

אני

לחיות

לקחת את הלחוּח שלי, לפזר עליו 2 טון סוכר, לגלגל ולדחוף לפה

אולי זה לא יהיה מחזה נאה

אולי אני גם קצת (הרבה) אתלכלך בדרך

אבל אלו החיים.

קול פנימי

2008-04-02T23:08:00.002+03:00

הרופאה אמרה שאת יכולה להחזיק מעמד כמה שעות או כמה שבועות.

אני התמקדתי ב"כמה שבועות"

נכנסתי לחדר וראיתי אותך חסרת הכרה, בקושי נושמת, מחוברת לחמצן.

התבוננתי מסביב וראיתי אחרים באותו מצב, אפילו גרוע יותר, מחזיקים מעמד, נאחזים בחיים וזה נתן לי תקווה.

היו הרבה שלא רצו להיכנס, פחדו לראות אותך כל כך שונה, רזה כמו שלד, חסרת חיים.

אני להיפך, לא יכולתי להפסיק לבוא אלייך.

הייתי חייבת, כדי להאמין.

כל אחד שהגיע לבקר, ליוויתי אותו אלייך לחדר, מזהירה אותו שלא יהיה קל כי את לא נראית כמו עצמך, מחבקת אותו בהתחלה, כשההלם מגיע ומתרחקת כשהוא שוכך על מנת לתת לו את ההזדמנות לדבר אלייך לבד.

מדריכת טיולים לגיהנום.

אחזתי בידך והיא היתה חמה. ראיתי בזה סימן.

למחרת היא כבר היתה קרה, אבל הדופק עלה. כיסיתי אותך טוב, שלא יהיה לך קר והמשכתי לקוות.

נאנחת עם כל נשימה שלקחת.

חשבתי שהמשמעות היא שאת רוצה להגיד לנו שכואב לך, מנסה לתקשר מבעד לערפילי הכאב.

אחר כך אמרו לי שהקול הוא לא רצוני ונובע מקשיי נשימה.

ואז

דקות ספורות אחרי שהייתי איתך ואמרתי לך שאת תתחזקי ותצאי מזה, שכולנו מתגעגעים אלייך ומחכים לך שתחזרי אלינו, דודה שלי יוצאת מהחדר בוכה. היסטרית.

בן דוד שלי מנסה להציץ פנימה בזמן שהרופאים נלחמים על חייך וחוזר עם בשורה שהמוניטור כובה.

אני עוד מחזיקה בתקווה שזה לא הסוף.

הרופא יוצא ומודיע שהוא מצטער אבל..

בן דוד שלי מחזיק אותי שלא אפול, מוביל אותי לכיסא.

מסביב מציעים לי מים, חיבוק, מילות עידוד.

אני שונאת את כולם.

לא רוצה שיגעו בי, ידברו איתי, יסתכלו עלי.

כולם בוכים ואני הולכת לפינה להיות לבד.

לא מנחמת ולא מנסה להתנחם.

שונאת.

כועסת על עצמי שלא אמרתי לך שאני אוהבת אותך.

נכון, אמרתי לך יום קודם, אבל למה לא גם עכשיו?

למה להתקמצן על הבעת רגשות?

ואיך החיים ייראו עכשיו בלעדייך?

וכמה אני יכולה לבכות?

איך בשנה אחת אני יכולה לאבד את שתי הנשים שהיו חלק בלתי נפרד מחיי עד כה?

מרחמת על עצמי כל כך.

ממשיכה לבכות וחושבת פתאום שאולי מרוב הצער יהיו לי עכשיו שיערות לבנות וקמטים ושוב הכעס עולה שאני בכלל מסוגלת לחשוב על הדברים הללו עכשיו והמחשבות רצות, מתעופפות, מתבלגנות עם עצמן, קושרות קשרים שקשה להתיר.

מספרים לי שעכשיו משאירים אותך בחדר שעתיים עד שיקחו אותך לחדר המתים.

זה החוק. ליתר ביטחון, שלא ייצא מצב שתתעוררי פתאום לחיים.

ומישהי ממלמלת מאחורי "כבר היו דברים מעולם"

ושוב תקווה קלושה ניצתת שאולי.. אולי..

בפנים אני יודעת שאני משלה את עצמי, אבל התקווה הזו קיימת וכל (קול) ההיגיון לא מצליח להעלים אותה.

זו טעות.

חייבת להיות טעות.

אני חוזרת שוב ושוב, כמו מנטרה.

לא יכול להיות שאת כבר לא פה.

זה לא הגיוני.

שלושה ימים עברו ועדיין אני לא מאמינה.

עדיין לוחשת, לעצמי, בשקט, שאף אחד לא ישמע (גם לא אני)

בבקשה תתעוררי.

שיר של נעם רותם מהדיסק החדש שאני לא מצליחה להפסיק לשמוע בשבוע האחרון.

כל מי שאי פעם איבד מישהו שאהב יתחבר לשירים שלו ולא ירצה להתנתק.

קול פנימי

מילים ולחן: נעם רותם

קול פנימי, קול פנימי דבר אלי, עכשיו אני שומע בקולך אם האמת בכף ידה, והיא אחת ויחידה אני לא אתבייש בה אף-פעם המרחקים ילכו איתנו תמיד קול פנימי, אתה תגיד אם יש לזה עתיד אצלי מחשיך יותר מוקדם ובחוץ אין בנאדם קירות סוגרים עלי תמיד קול פנימי, דבר ברור, אם החיים זה רק שיעור איך להיפרד ממישהו שאתה אוהב המרחקים ילכו איתנו תמיד קול פנימי, אתה תגיד אם יש לזה עתיד את כף ידך אני מחזיק ולא עוזב קול פנימי, אל תאכזב אותי ואותה קול פנימי, קול פנימי דבר אלי, עכשיו אני שומע בקולך

נ.ב

תודה שהיית איתי בימים באחרונים, עזרת לי המון והיית מדהים.

אני אוהבת אותך }{

אנשי האמצע

2008-04-02T23:08:00.001+03:00

יש את האנשים האלה, שנדמה שכל חייהם עוברים עליהם על מי מנוחות.

דבר לא מטלטל את עולמם ואין משהו שנוגע בהם עמוק מדי ולכן גם לא מכאיב או משמח מדי.

אלו הם אנשי האמצע.

הם תמיד יהיו במרכז הסקאלה.

הם יכירו בן/בת זוג בצבא או באוניברסיטה, יידעו מיד שנועדו להיות יחד לנצח, יעברו לגור ביחד בתום הלימודים, יתחתנו, יעבדו בעבודות נחמדות שהם לא ממש אוהבים, אבל גם לא שונאים, ירוויחו משכורת יפה (אבל לא יותר מדי יפה), יולידו 2.4 ילדים שביניהם פרקי זמן סבירים ויגורו בפרברי העיר בבית נחמד עם כלב מתוק (לברדור או גולדן).

הכל ברור להם, אין לבטים ואין היסוסים. העתיד נהיר וצלול.

היתה לי חברה בבית הספר שהיתה נערת אמצע קלאסית (ולא של פלייבוי).

תוך כדי השירות הצבאי היא הכירה מישהו והם התחילו לצאת.

פחות או יותר בזמן הזה גם אני התחלתי לצאת עם בחור ששירת איתי בבסיס.

אחרי כמה חודשים כבר יצאתי עם מישהו אחר

והיא עדיין היתה איתו.

ואז נפרדתי ממנו וחזרתי לקודם.

היא עדיין היתה עם ההוא.

השתחררנו.

אני הכרתי את האהבה הראשונה שלי, בחור פרוע ומתוק, ילד של חופש.

והיא איתו.

נפרדנו ונשבר לי הלב בפעם הראשונה בחיי

בלב שלה עוד לא היה סדק.

שתינו התחלנו ללמוד באוניברסיטה.

חיי האהבה שלי דמו לטלנובלה מקסיקנית/ארגנטינאית/ברזילאית (מחקו את המיותר).

התאהבתי, נפרדתי, הופרדתי, ברחתי, חזרתי, פגעתי, נפגעתי

שנה סוערת ומטורפת עברה עלי.

לדמות את החיים שלי באותה תקופה לרכבת הרים יהיה לשון המעטה.

רכבת הרים היתה קטנה עלי, אני כל הזמן המצאתי מתקנים אחרים, מסובכים יותר, עם לופים וסיבובים חדים, בלי עצירות ובלי מנוחה לרגע.

הם עדיין היו ביחד.

בשלב מסויים ניתקתי את הקשר.

כי איך בחורת אמצע תוכל להבין מישהי כמוני?

בכל פגישה איתה ועם שאר חברות האמצע הרגשתי כמו הבידור של הערב, סומי מספרת הסיפורים. הרגשתי שהן באופן קבוע משוות ביני לבינן, נהנות לשמוע עד כמה חיי מסובכים ומתוסבכים משום שכך הן מגלות שהן שמחות בחלקן, כי אצלן הכל רגוע ואין מלודרמות מיותרות.

ואני?

אני לא שמחתי בחלקי.

קינאתי באותם אנשי אמצע מסביבי.

השתוקקתי להיות במקום שלהם.

שטח מפורז בו אהיה בטוחה ולא אסחב שוב ושוב מקצה לקצה.

כל כך רציתי להיות אחת מהם שלבסוף זה קרה.

במשך ארבע או קצת יותר שנים חייתי שם.

הרגשתי בטוחה, שלווה, בשליטה. מתה.

היה דבר אחד שלא לקחתי בחשבון:

שאני לא יכולה לחיות באמצע ואם כל חיי חייתי בקצוות, כנראה שזה המקום בו אני אמורה להיות ואסור היה לי להכריח את עצמי להישאר לשם.

ברגע שהבנתי את הנקודה הזו, התחלתי להרגיש טוב יותר עם עצמי ועם המקום שלי בקצה.

האמת, אני לא בטוחה שאפילו אנשי האמצע הם באמת באמצע כפי שנדמה לי כשאני מתבוננת עליהם מבחוץ.

בכך שאני מניחה הנחות ומסיקה מסקנות על אופיים וחייהם על סמך נתונים חיצוניים מבלי לדעת מה באמת קורה בפנים, אני בעצם עושה בדיוק את מה שאני שונאת שעושים לי.

באחת משיחות הטלפון (המעולות) שלנו, אמרתי לך שאין דבר כזה אנשים נורמלים ו"רגילים" לגמרי ושזו טעות לרצות להיות כזה כי בעצם, אין כזה דבר.

לכולנו יש שריטות.

אצל חלקנו הן חבויות עמוק, מסתתרות מאחורי עשרות שכבות הגנה ואצל אחרים הן מתנוססות בגאון על העור החשוף.

אם יש מקום אחד שבו זה בולט לעין זה הבלוגיה, המקום בו אנשים לא זקוקים לשכבות הגנה, פחות מפחדים לחשוף את הנשמה, מתעטפים בהגנת האנונימיות.

גיליתי שכולנו פה פסיכים, משוגעים על כל הראש.

כל אחד בדרכו.

במשך השנה וחצי שאני מסתובבת כאן, קוראת בלוגים ומציצה אל תוך חייהם של זרים (ברשות, אמנם), אני מגלה עד כמה אני לא מיוחדת.

יש הרבה בלוגרים שאני מזדהה איתם, קוראת את המילים שלהם ומרגישה שהן יכלו באותה מידה לבוא ממני, אולי בעטיפה מעט שונה אבל מה שבפנים כמעט זהה.

איך זה יכול להיות?

אופציה אחת היא שהבלוגיה הוא המקום בו כל משוגעי המדינה במקרה החליטו להתאסף.

אופציה שניה (וקרוב לוודאי סבירה יותר), היא שהבלוגיה בסה"כ מוציאה לאוויר העולם את מה שכולנו מחביאים מאחורי המסכות היומיומיות שאנו עוטים על עצמנו.

ומה שאנחנו רואים הוא שכולנו חיים על הקצה.

פשוט לכל אחד יש את הקצה שלו

והקצה שלי יכול להיות האמצע של מישהו אחר ולהיפך.

רק אנחנו

2008-04-02T23:07:00.000+03:00

רק אנחנו יכולים לדבר שעה וחצי על מוות ופרידות ולסיים את השיחה בצחוק ונשיקות

רק אנחנו יכולים לומר "אל תרגיש/י בטוח/ה כל כך" (ולהתכוון לזה) ולהבין שזה לא אומר שאנחנו לא אוהבים

רק אנחנו יכולים לבלות ביחד ימים שלמים ועדיין להרגיש חופשיים בכל רגע ורגע

רק אנחנו יודעים להרגיש אחד את השניה בלי מילים

רק אנחנו יכולים להחליט על פרידה פעם בשבועיים (בממוצע) ואחרי חמישה וחצי חודשים לגלות שאנחנו עדיין ביחד (אבל מי סופר?)

רק אנחנו מכירים את האובססיות, השגעונות והחירפונים העונתיים אחת של השני ועדיין אוהבים ומקבלים את האחר בדיוק כפי שהוא (רק עם עצמנו יש לנו בעיה לפעמים).

רק אנחנו יכולים לכסות חצי עולם בשיחת טלפון אחת קטנה

רק אנחנו יכולים לראות יחד את התוכניות והסרטים הכי קיטשיים, מטופשים ו"רדודים" וליהנות כמו שני ילדים קטנים.

רק אנחנו יכולים לצחוק ביחד שעות ולהיות מאוד מרוצים מעצמנו ומחוש ההומור המפותח (מאוד) שזכינו בו

רק אנחנו יודעים שגם כשאנחנו אומרים "לילה טוב" זה לא אומר שאנחנו באמת הולכים לישון עכשיו אלא עוד שעה (לפחות)

רק אנחנו אומרים כל הזמן "רק אנחנו", בטוחים כל כך שאנחנו כאלה מיוחדים ושבאמת רק אנחנו...

רק אנחנו יודעים שאנחנו באמת כאלה מיוחדים ושזה באמת רק אנחנו..

:-)

שמיעה סלקטיבית

2008-04-02T23:06:00.000+03:00

"You say I only hear what I want to"

במילים האלה מתחיל ומסתיים השיר stay של Lisa Loeb.

כמה פעמים אני עושה את אותו הדבר?

שומעת את מה שאני רוצה לשמוע, מפרשת את המילים לפי מה שמתאים לי באותו רגע ולאו דווקא לפי כוונתו של מי שאמר אותן.

אני שואבת מהניסיון ומהטראומות האישיות שלי ומשליכה על האדם שמולי, כתוצאה מהפחד לחזור לאותו מקום שבו הייתי פעם ושיצר אצלי את אותה פגיעה נוראית.

אומרת לעצמי שאני לא יכולה להגיע שוב למצב ההוא, אני חייבת להיזהר.

זהירות

אורות אדומים מהבהבים סביבי, צועקים אלי ואני אפילו לא יודעת ממה בדיוק אני נזהרת, אני רק יודעת שאם אני לא אלך משהו רע יקרה.

בשאלון ההוא, לשאלה - מהו הפחד הגדול שלי, עניתי שאני מפחדת שאחזור להרגלים של העבר.

היו (ועדיין יש) לי הרבה הרגלים מגונים, ההבדל מהעבר הוא, שעכשיו אני מודעת אליהם.

את חלקם אני מקבלת ומאמצת לתוכי באהבה ומאחרים אני מתרחקת כמו מג`וקים.

אחד מאותם הרגלים הוא המוּכנות להסתפק במועט, להפוך להיות מי שצריכים שאהיה, במקום להיות פשוט אני.

קל לי ליפול למלכודת הזו, במיוחד כשאני מאוהבת ואוהבת.

מרוב שקל לי ליפול אליה, כך אני משתדלת חזק יותר לשים מרחק גדול ביני לבינה. מספיקה מילה אחת קטנה, או משפט תמים וקצר כדי שאברח כמה שיותר מהר לכיוון השני.

זהירות

האם אני באמת שומעת את מה שאני רוצה לשמוע?

כנראה שכן.

לפעמים.

לא תמיד.

גם פה אני צריכה להיזהר.

כי מותר לי להיפגע ומותר לי להרגיש רע בגלל מילים שנאמרו מבלי שאצטרך לקחת מיד את הפגיעה הצידה, לעשות לה רציונליזציה ולהחליט שבעצם הכל באשמתי כי לא ידעתי להקשיב נכון.

כן, יש לי רגישויות שמיוחדות לי (כמו לכל אחד אחר, אני לא כזו מיוחדת) ומותר לי לבקש שיתחשבו בהן, בדיוק כפי שאני מנסה להתחשב ברגישויות של אחרים.

מותר לי לספר אם משהו מפריע לי ולקוות ולרצות הקשבה והבנה.

מותר לי.

מותר לי מותר לי מותר לי מותר לי מותר לי מותר לי מותר לי מותר לי מותר לי מותר לי

ברור, סומי?

שלב הרחמים העצמיים נגמר מזמן, עכשיו התחיל שלב ההרהורים, אחר כך יבואו הקבלה והאהבה ואז תבוא השינה ואחריה יתחיל יום חדש עם תקווה חדשה ואינסוף אפשרויות שיהיו פתוחות בפני.

ארבעים דקות עם שימי תבורי

2008-04-02T23:05:00.000+03:00

אבא שלי קנה דיסק כפול של שימי תבורי ומרוב התלהבות על הרכישה המוצלחת (מסתבר שהוא שילם עליו מחיר של דיסק רגיל) הוא משמיע אותו נונסטופ באוטו.

לאוזניים שלום. לשפיות פחות.

הספה שלי מתפוררת.

היא עשויה מבד דמוי עור שלא מגיב יפה כל כך לציפורניים של מיצי (שמתעקשת לשייף אותן דווקא שם).

בהתחלה היו שריטות קטנות, שהפכו לחורים קטנים, משם הדרך לחורים גדולים היתה קצרה ועכשיו חלקים מהספה מפוזרים בכל הבית, כמה מהם מתנחלים על הגוף שלי וכמה בדרך לאזורים שונים בארץ.

הספה הנודדת של סומי.

אם תראו פיסות שחורות מבד שמתיימר להיות עור מתעופפות ברוח (או לחלופין, דבוקות לכם לישבן) תמסרו ד"ש ונשיקות.

הקול של שימי עדיין מהדהד לי באוזניים (אני יכולה לקרוא לך שימי, נכון? אחרי כל מה שעברנו יחד אני מרגישה שיש בינינו חיבור).

מאז שהתחלתי לבלות את אחרי הצהריים שלי עם המשפחה אני קולטת יותר ויותר כמה אנחנו דומים. וגם כמה אנחנו שונים.

זה מוזר.

כמו לראות גירסא מבוגרת של עצמי, רק עם יותר דעות קדומות ומקובעות מחשבתית.

האם זה מה שקורה לכולנו כשאנחנו מתבגרים?

אנחנו הופכים להיות עקשנים, דעתניים, ילדותיים וקיצוניים יותר בכל דבר?

מעניין אילו תכונות שלי יוקצנו ואילו יתמוססו לאיטן עם השנים עד שתיעלמנה.

האם הצורך שלי בשליטה יתחזק עד שמעט הספונטניות שיש בי עכשיו תיעלם?

האם הדיכאונות שלי יהיו עמוקים יותר?

חוסר הסבלנות יגבר?

הפחד להעז ישתלט על הרצון להסתכן ולנסות?

או שאולי החולמנות הטבעית שלי תתגבר, אני אהיה יותר תלושה מהמציאות, עסוקה בעצמי, מרוחקת מהעולם?

אני מקווה תמיד לזכור מי אני רוצה להיות וללכת לכיוונה.

לא לסטות ולאבד את הדרך, לא להיתקע במקום אחד עם דרך מחשבה אחת.

אני חייבת את זה לעצמי.

ש שי שימ שימי מאומן

חופש חופש תרדוף

2008-04-02T23:04:00.002+03:00

בשבוע שעבר היה לי רגע בו קלטתי שאני לגמרי חופשיה

אני יכולה לצאת לדייטים אם אני רוצה

אף פעם לא יצאתי לדייטים, תמיד לדייט שהוביל למערכת יחסים של כמה חודשים לפחות ואז לדייט שהוביל למע` היחסים הבאה..

אני גרה לבד. אם אני רוצה אני יכולה לרקוד בבית עירומה

חוץ מאשר בסלון, חסר לי שם וילון על חצי חלון (יצא לי משפט חרוזי)

אני עובדת ויש לי כסף משלי, אני יכולה לקנות בגדים במקום אוכל ואף אחד לא יגיד לי מילה

וזה גם מה שעשיתי, חכמה שכמוני.. ברוכה הבאה לתקופת הצנע, סומי

באותו רגע, בתיאוריה הייתי חופשיה יותר מכפי שהייתי כל חיי.

אבל מה עוזר לי כל החופש הזה אם אני לא מעוניינת בו?

אני לא רוצה לצאת לדייטים

אני לא רוצה לרקוד לבד בבית עירומה (מעדיפה לראות ריקוד מושחת ביחד)

אני לא רוצה בגדים במקום אוכל, מעדיפה להיות מאושרת ולבשל. גם ככה הבגדים מיותרים כשאנחנו ביחד..

הרגע הזה הוביל אותי למחשבות על חופש.

חופש זה דבר מוזר. לפחות אצלי.

רוב הזמן אני מחפשת אותו, מחכה לו.

כשהוא מגיע אני מתבלבלת, לא יודעת מה לעשות איתו, מחפשת דרכים לברוח ממנו וברגע שאני נמצאת במקום בטוח, מחשבות על חופש צצות שנית.

כל חיי הסתכלתי לכיוונים אחרים, מעולם לא על עצמי.

ערגתי לעבר ופינטזתי על העתיד

אף פעם לא חייתי בכאן ועכשיו ולכן גם לא הייתי מרוצה מהמקום שלי.

בכל מקום בו הייתי, הרגשתי כאילו משא כבד רובץ עלי והדרך היחידה להשתחרר ממנו היא לברוח.

חופשי זה לא לגמרי לבד.

מי שחושב שעל מנת להרגיש חופשי הוא צריך להיות לבד, להרחיק מעליו אנשים ולהתנתק מכל מי שסביבו, חי באשליות.

אנחנו לא כבולים לאנשים, אלא לרעיונות, דעות ומנהגים שהיו פה הרבה לפני שנולדנו ואנחנו מקבלים אותם כפשוטם, לא מנסים לערער עליהם, לא מבינים שלא הכל מתאים לכולם כל הזמן.

אנחנו אנשים שונים, ולכל אחד מאיתנו מתאימה דרך חיים אחרת.

אדם שחי לבדו הוא לאו דווקא חופשי.

לעתים הוא יכול להיות אסיר של עצמו

שבוי בתוך נורמות חברתיות של מה נכון ולא נכון

מקובע בתוך תבנית מחשבתית

נושא על עצמו שק של רגשות אשם ופחדים שמעיקים עליו ושומרים אותו בתוך כלוב שהוא בנה לעצמו.

החופש בא מבפנים.

אם אני מרגישה חופשיה אז זה מה שאני.

החופש שלי מגיע מתוך ההבנה שיש לי היכולת לבחור.

(הערת ביניים: אני חופשיה לבחור בזכות נשים מדהימות שנלחמו על הזכות שלי להצביע, לעבוד ולהיות אישה עצמאית)

אם אני נמצאת בקשר אוהב שמספק אותי מכל הבחינות, אין סיבה שאני ארגיש כבולה, כי אין משהו אחר שאני רוצה.

אני נשארת מתוך בחירה חופשית שלי.

אני נאמנה מתוך בחירה חופשית שלי.

אף אחד לא מכריח אותי להיות שם.

ואם רע לי, אני חופשיה ללכת.

אני לא צריכה להיות בסטטוס מסויים על מנת להרגיש חופשיה.

אי לכך ובהתאם לזאת,

אני חופשיה בכל מקום בו אני אהיה ובכל רגע בחיי.

גם עכשיו.

עיקוף

2008-04-02T23:04:00.001+03:00

אני שונאת שמתחיל אצלי "מצב רוח".

סימנים קטנים שזה הולך לקרות מפוזרים פה ושם במהלך היום ואני מלקטת אותם אחד אחד, יודעת שבקרוב "זה" יגיע.

אני מנסה לנתח את הסיבות, לפרק אותן לגורמים הכי קטנים על מנת שאבין למה זה קורה:

נושאים שונים שמטרידים אותי.

דברים שעשיתי ואני מרגישה שהייתי צריכה לעשות יותר, דברים שלא עשיתי ואני מרגישה כעת רגשות אשמה, דברים שקרו ואין לי שליטה עליהם וחוסר השליטה הזה משגע אותי.

ישנן הרבה סיבות ואף אחת מהן לא מהווה הסבר שמניח את הדעת.

אז מה?

אז גנבו לך מהשולחן בעבודה כד יפה ששמת בו עציץ קטן.

כן, קיבלת אותו במתנה מאישה נהדרת שאהבה אותך כמו את הבת שלה ואת איכשהו הצלחת להתנתק ממנה ולהתרכז בעולם שלך.

נכון, חרא שגונבים לך חפצים עם ערך רגשי ועוד ממקום שהוא שלך, שהיה שלך במשך השנה וחצי האחרונות, מקום בו הרגשת בטוחה.

דברים כאלה קורים.

תתגברי ותמשיכי הלאה.

אז מה?

אז לא הלכת לבקר אותה כמה ימים. היית שקועה בחגיגות שלך ובשמחה שלך ובהנגאובר המתמשך שלך וגם היום לא הצליח לך התכנון ללכת לשם.

תלכי מחר ותישארי כמה שעות עד שרגשות האשם יעברו, או לפחות יצטמצמו טיפה.

אז מה?

אז עוד פעם יש נמלים בבית.

שוב הוצאת הכל מהארונות, ריססת את האימאמא שלהם וכמעט נחנקת ומתת מהרעלה.

השעה 00:30 והכל עדיין מונח על השיש ואסור שזה יישאר שם כי אז הנמלים יבואו (שוב).

סדרי הכל עכשיו, לא יקח לך יותר מרבע שעה-עשרים דקות.

מחר תזמיני מדביר.

כבר תמצאי דרך להסתדר עם מיצי.

אז מה?

אז ידיד שלך סיפר לך שחבר שלו רוצה להכיר לך מישהו.

את לא מעוניינת.

רק המחשבה על לצאת עם מישהו אחר, לדבר איתו ולחייך אליו עושה לך רע.

את יודעת מראש שהוא ישעמם אותך ושלא יהיו לכם נושאי שיחה משותפים, את יודעת שכל הערב תחשבי רק איך את הולכת הביתה ומחפשת עדכונים אחרונים בבלוגיה למה שבאמת מעניין אותך.

תגידי לא. פשוט מאוד. את תפוסה רגשית.

בכל זאת, שום דבר לא עוזר.

אני אומרת לעצמי את המשפטים המחזקים, מסבירה לעצמי למה אין סיבה הגיונית להיכנס לדיכאון (כאילו שדיכאון הוא משהו הגיוני).

אין לי בכלל זמן להיכנס למצבי רוח עכשיו, מחר בבוקר יש עבודה ומסיבת יום הולדת, אני צריכה להכין עוגה (או לפחות לקנות) ולהיות עליזה ומחוייכת ואחר כך להתרכז בערימות שיש לי על השולחן (אותן משום מה אף אחד לא גונב...).

את הכל אפשר לתקן, עם הכל אפשר להסתדר.

שום דבר הוא לא סופי ומוחלט וקבוע.

ושום דבר לא עוזר.

הבכי וההתנתקות מהעולם מתחילים.

למקומות, היכון, רוץ.

אבל

הפעם עשיתי עיקוף.

התקשרתי אליך עם דמעות בעיניים, מרגישה מטופשת וילדותית ואתה הקשבת ונתת הבנה ואהבה. בלי לשפוט ובלי לקחת ללב. פשוט היית שם בשבילי כשהייתי צריכה.

לא ברור איך קרה שנהייתי הדרמה קווין בקשר הזה.

אולי בעצם היא תמיד היתה חבויה בי ורק עכשיו אני מרגישה בנוח להוציא גם אותה החוצה.

מסתבר שדיבורים עוזרים להרגיע את הדרמה המשתוללת.

מי ידע?

ראי ראי ש(כבר לא) על הקיר

2008-04-02T23:01:00.002+03:00

ביום רביעי בסביבות 2:30 לפנות בוקר, ככה סתם בגלל שהתחשק לה, המראה שעמדה על השידה בחדר השינה שלי נפלה ונשברה.

למזלי (?) לא הייתי לא הייתי בחדר באותו רגע וכמובן שמיד האשמתי את מיצי כאחראית לרעש האיום. לאחר חיפוש קצר מצאתי את הפושעת יושבת בתוך הסלסלה הירוקה שלה, מביטה סביב בסקרנות, מחפשת בעצמה את מקור הרעש.

בסופו של סיבוב קצר בבית מצאתי אותו.

מיצי - כאן שלוחה לך התנצלות רשמית על כך שאני מאשימה אותך באופן אוטומטי בכל דבר רע שקורה בבית, למרות שלרוב ההאשמות האלה מתבררות כמוצדקות, ע"ע הספה הקרועה, ההקאות באמצע הלילה במקומות שהכי קשה לנקות, מצלמת האינטרנט השבורה ועוד כהנה וכהנה מעשי טרור קטנים.

כנראה שתוך כדי הנפילה, המראה (ששוקלת כשני טון) עשתה גם סלטה באוויר, אחרת לא ניתן להסביר את הפוזיציה שבה היא היתה כשמצאתי אותה.

מסתבר שכשהמזל הנאחס רודף אחריך, חוקי הפיזיקה לא ממש מעניינים אותו.

בקיצור, צפויות לי כעת 7 שנים של מזל רע.

בעצם.. אולי מישהו יודע-

7 השנים קשורות לעצם שבירת המראה, או שמא מתווספות 7 שנים בכל פעם שמתבוננים במראה השבורה? כי אם כן, נראה שמצפות לי לפחות עוד 2,702 שנים של איכסה (מה לעשות? אני אביט בכל מראה שנמצאת באזור שלי, גם אם היא שבורה. אני יודעת, אני שטחית).

אז מה יכול לקרות לי במהלך שנות הזוועה הצפויות לי??

ובכן,

אני יכולה להתחתן עם בחור שאני לא אוהבת, להתאהב במישהו אחר, להתגרש, להיפרד מאותו בחור שאהבתי, להתעלף, ולחיות עם בונקלך בראש וכאב ראש מעוור במשך כמה שבועות, לאבד את סבתא שלי, להתאהב שוב ולגלות אחרי כמה זמן שבעצם אני לא מאוהבת, להיפרד ממנו ולספוג צעקות וקללות שלא האמנתי שאני אשמע ממישהו שהיה חלק מחיי, לגלות שההורים שלי נפרדים, למצוא אהבה חדשה ולאבד גם אותה, "לבלות" כל יום בבית חולים עם דודה שלי ושתישבר לי מראה וכך יבואו 7 שנים של מזל רע.

רגע.. כל זה קרה כבר.

הממ.. יכול להיות שלפני 7 שנים כבר נשברה לי מראה אחת ולא שמתי לב?

ייתכן אבל לא סביר במיוחד, זה לא בדיוק משהו ששוכחים.

חשבתי על אופציה אחרת.

חשבתי שאולי לפני שבע שנים היתה אמורה להישבר מראה, אבל זה פשוט לא קרה.

המראה שנשברה עכשיו בסה"כ מנסה ליישר את ההדורים ובעצם מסמלת את סיומן של השנים הנאחסיות כך שמעכשיו יהיה רק טוב, כדברי השיר האלמותי: "לפעמים אני משתגע, אבל מבחינתי אני יודע שיהיה טו-או-אוב" (או משהו כזה, יכול להיות שבילגנתי קצת את המילים. תסלחו לי, נכון?)

ולסיום הרשומה האופטימית הזו (ואל תחשבו שאני לא אוסיף את התגית), משהו נחמד שאחת מהדמויות ב"רוק 30" אמרה.

טוב, לא ממש נחמד אבל הוא הצחיק אותי:

אהבה היא כמו בצל.

אתה מקלף שכבה מסריחה אחת אחרי השניה ובסוף אתה נותר בוכה מעל הכיור.

עמוק, אה?

:-)

פרופורציות

2008-04-02T23:01:00.001+03:00

רחמים עצמיים.

נכנסים אליהם, שוקעים בתוכם, מתעטפים בהם, מתנחמים בהם.

מאוד קל להיטמע בתוכם ולשכוח את עצמך.

אני שונאת לרחם על עצמי, אבל אני עושה את זה כל כך טוב, שלפעמים חבל לוותר על "התענוג".

רחמים עצמיים מוגשים אצלי תמיד עם ענישה עצמית.

זה מתחיל באוכל ושתייה. אני פשוט מפסיקה לצרוך אותם, או מביאה את הצריכה למינימום הנדרש. מנסה לגרום לכך שהגוף יסבול כמו הנשמה. שליטה עצמית, זה כל הסיפור.

דרך נוספת לגרום לגוף לסבול היא לחזור לישון על הספה, אחרי שכבר התחלתי לישון באופן קבוע במיטה. לקום עם צוואר וגב תפוס זה בדיוק מה שאני צריכה כדי להמשיך להרגיש מסכנה.

אני מתרחקת מאנשים.

בעבודה, אוכלת צהריים (או את חצי הסנדביץ שהוא ארוחת הצהריים שלי) לבד מול המחשב.

לא מתקשרת לאף אחד, לא מדברת.

ככה קל יותר להמשיך במסע המסכנות.

למה לקחת איתי לטיול המופלא אנשים, אם הם רק יאטו את הקצב?! לבד אני יכולה להגיע הרבה יותר רחוק. אני יכולה להמשיך לחשוב באופן אובססיבי על כל מה שעושה לי רע בחיים, אין מי שיפריע למחשבות ויגרום לי חלילה לחייך או לצחוק.

ובכל זאת, ישנם דברים שאני לא יכולה להתחמק מהם ולא משנה כמה אני מרגישה אומללה.

אז הלכתי לבית החולים וכשהייתי שם עלתה בי המחשבה שהייתי שם יותר מדי פעמים בשנה האחרונה ושאולי הגעתי לשלב בחיים שבו ההיכרות שלי עם בתי חולים רק תלך ותעמיק.

אבל איכשהו הצלחתי לצאת מהבועה שלי והתחלתי להתבונן סביבי.

בית חולים הוא המקום שבו ניתן אוטומטית להפריד בין שתי אוכלוסיות רק לפי הבגדים:

חלוק בית החולים הכחול והמזעזע בתוספת טרנינג ביתי (יש טרנינג לא ביתי?), מבדיל מיד את החולים מהבריאים.

בחצר יושבים בכיסאות גלגלים אלו שמסוגלים לצאת מהמיטה. נהנים מהשמש בחוץ יחד עם בני המשפחה או החברים. עדיף בהרבה על לשבת בחדר, במיטה, מוקף בוילון שנותן אשליה של פרטיות מפני השותף בחדר אבל גם תחושה קלה של קלסטרופוביה.

דודה שלי לא יכולה לצאת. היא נכה והמחלה הזו החלישה אותה כ"כ שהיא לא מסוגלת לזוז. לכן היא תקועה בחדר שלה 24 שעות ביממה.

ראיתי את כל זה ואז חשבתי על עצמי ועל המקום שהכנסתי את עצמי אליו, בטוחה כל כך שאין יותר גרוע ממה שעובר עלי.

הבנתי.

תמיד יכול להיות יותר גרוע!

הגיע הזמן להפסיק עם השטויות ולהתחיל לחיות לפני שזה באמת יקרה.

יש גחנון ויש ג'חנון

2008-04-02T22:59:00.000+03:00

לכל שף מפורסם יש סיפור על איך הוא נדבק בחיידק הבישול והאהבה לאוכל.

לרוב הסיפור הוא על אמא מוכשרת במיוחד שהם היו עוקבים אחריה במטבח, מחקים כל צעד עד שהרגישו מספיק בטוחים להביא את הנגיעה האישית שלהם.

אני לא שפית מפורסמת, או שפית בכלל. אפילו לא טבחית. אבל ההתחלה שלי עם האוכל לא היתה שונה משלהם.

אמא שלי (שהיא בשלנית מעולה בזכות עצמה) לא אהבה שאנחנו"מסתובבים לה בין הרגליים" בזמן שהיא היתה במטבח. ממנה למדתי לבשל בגילאים מאוחרים יותר, כשיכולתי באמת לעשות משהו ולא סתם לעמוד בצד ולשאול שאלות.

סבתא שלי היתה משהו אחר לגמרי.

לסבתא שלי היו תשעה ילדים. אני לא חושבת שהיה רגע שבו אחד מהם לא הסתובב לה בין הרגליים. היא היתה רגילה לילדים שעומדים לידה במטבח, שואלים אותה שאלות ומבקשים לעזור.

לכולם היתה לה סבלנות.

אני זוכרת אותה כותשת תבלינים במכתש ועלי, הריח החריף של הזנגוויל היבש מעקצץ לי באף ומביא אותי להתעטש. אני זוכרת אותה מכינה עוגיות נַיֵים (יש דבר כזה, לא המצאתי), ממלאת בסבלנות אין קץ את המסננת ומניחה גבעות של בצק אוורירי ומתפורר על התבנית, מחכים להזדמנות שלהם להיכנס ולהיאפות.

מכיוון שזה היה תנור ישן מתבנית אחת היו יוצאות עוגיות בדרגות אפייה שונות - חלקן כהות ואחרות שהיו כמעט לבנות. חוסר המושלמות הזה היה מושלם בדרכו.

לכל עוגיה היו בעלים שההעדפה שלהם תאמה בדיוק את הגוון והטעם אליהם היא הגיעה (אני אהבתי את הבהירות).

אבל הזיכרון הכי חזק שלי ממנה הוא המראה שלה מכינה גחנון (גחנון ולא ג`חנון היא היתה קוראת לזה). במטבח היו שני ספסלים נמוכים. על אחד היא ישבה ועל השני צלחת אלומיניום ענקית. בצד היו מחכים לה כדורי בצק וקוביות מרגרינה.

אחד אחד היא היתה לוקחת אותם, משטחת דק דק על הצלחת הענקית, מורחת מרגרינה, חותכת פס באמצע עם האצבע ומתחילה לגלגל. הכל נעשה בתנועות מדויייקות ומדודות, תולדה של ניסיון של שנים.

הכל נראה לי כמו קסם.

איך מכדור בצק + קוביית מרגרינה יוצא המאפה המדהים בעל השכבות שהייתי מקלפת אחת אחת, רק שלא ייגמר (למרות שתמיד היה עוד אם רציתי, חלק מהכיף היה לאכול אותו לאט מתוך ידיעה שתיכף התענוג יסתיים).

אני חושבת שהאהבה שלי לאפייה הגיעה ממנה ומהזיכרונות הללו.

הרצון שלי להוציא קסם מידיי כמוה.

לקחת מצרכים גולמיים ולהפוך אותם למשהו מיוחד וטעים שיאגד סביבו את המשפחה.

כשסיפרתי לפסיכולוגית שלי לא מזמן על האהבה שלי לבישול בכלל ואפייה בפרט היא היתה קצת המומה.

תמיד דיברתי על כך שאין לי כוח לבשל לעצמי, שאני מעדיפה להזמין משלוחים או לאכול ג`אנק והיא הסיקה שאין לי עניין בבישול. זה באמת היה המצב בשנים האחרונות.

אבל זה לא היה כך תמיד.

כשגרתי במעונות הייתי מכינה ארוחות צהריים לכל החבר`ה. הדיל היה שאני מבשלת והם שוטפים כלים.

אחר כך, כשעברתי לגור עם האקס לא היה עובר שבוע מבלי שאכין עוגה או תבשיל מעניין, הייתי מארגנת ארוחות עתירות קלוריות לחברים ומשפחה עם שניים או שלושה קינוחים לפחות (כמובן לפחות אחד מהם חייב להיות עם שוקולד).

פתאום זה נגמר.

ברגע שהחיים התחילו להתבלגן, הרצון שלי להשקיע באוכל נעלם.

האנרגיות הושקעו בדברים אחרים - למדתי להכיר את עצמי מחדש, מה אני רוצה ולא רוצה, מה אני אוהבת.. וכתוצאה הכל השתנה.

היחס שלי לעולם ולעצמי, האופן בו הבעתי רגשות וצרכים (בכך שסוף סוף הבעתי אותם. לפחות חלקית), אפילו המראה החיצוני.

גיליתי שבישלתי תמיד עבור אחרים, אף פעם לא רק בשבילי ולכן ברגע ששמתי את עצמי במרכז לא יכולתי להמשיך עם זה יותר.

בשבועות האחרונים הרצון לבשל חזר והפעם מהסיבה הנכונה.

כי רציתי לעשות לעצמי טוב, לפנק את עצמי קצת, ליהנות ממשהו שפעם שאבתי ממנו סיפוק גדול.

כיף ככה.

מוכשרת

2008-04-02T22:58:00.000+03:00

כן, זו אני.

הצלחתי לתת לעצמי בוקס בסַנטֵר באוטובוס בדרך הביתה.

עדיין לא ברור לי איך זה בדיוק קרה.

אני רק זוכרת שהיו מעורבים בתקרית בחורה שהיתה חייבת לדחוף קצת, חוסר שיווי משקל אומלל שלי והחלטה תמוהה (גם כן שלי) להיאחז דווקא בלולאות שתלויות למעלה, שמסתבר לא מתאימות לנשים נמוכות שהחליטו דווקא היום ללכת עם הנעליים נטולות העקבים שלהן.

היה כואב.

יכול להיות שנסדקה לי שן, אבל לא בדקתי.

אחר כך גם דרכו עלי, אבל זה כבר לא באשמתי.

יום כזה

הוא התחיל בבוקר (כמובן. כמו כל יום) כשעליתי על המשקל וגיליתי את מה שכבר ידעתי אבל היה לי קשה להפנים: לזלילה בלתי מבוקרת ואכילת קינוחים מושחתים יש תוצאות!

משטר דיאטה קפדני התחיל.

עד כה לא נאכלה אפילו קוביית שוקולד. הידד לי!

(או באסה לי.. תלוי איך מסתכלים על זה)

היום הנאחס המשיך.

יום ראשון הוא לא יום מוצלח מבחינת עבודה.

הגעתי למסקנה שעדיף לחברה שאני עובדת בה שבימי ראשון אני אעשה רק את המינימום הנדרש.

ההשלכות של הישנוניות וחוסר הריכוז שלי יכולות להיות הרות אסון.

אחר כך - התקרית המדוברת באוטובוס.

(אאוץ`)

ואז עוד החלטה תמוהה שלי לעשות קניות ולסחוב הכל ברגל עד הבית בחום הזוועתי.

עד שהגעתי הביתה חצי ממני נזל החוצה.

לפחות זה טוב לדיאטה.. :)

העניין הוא, שכל היום היתה לי הרגשה שאם אני רק אעבור את החלק המגעיל הזה של היום הכל ישתפר ויהיה הרבה יותר מוצלח.

וכשהגעתי הביתה במצב צבירה נוזלי, אך עדיין חצי מתפקדת (בקושי) הייתי אופטימית.

הרגשתי שזהו.

עכשיו שום דבר לא יכול להשתבש יותר.

רק צריך לארגן את הקניות ואז מנוחה מבורכת.

סידרתי הכל והלכתי לשירותים ואז ראיתי אותן

נמלים.

שחורות.

מגעילות.

מתרוצצות על הרצפה ועל הקיר.

רק לפני חצי שנה, כשנכנסתי לדירה עשיתי ריסוס.

איך הן נכנסות?

ואם הן כבר נכנסות, איך הן מצליחות לשרוד?

ולמה דווקא בשירותים, המקום היחידי בבית שלא נכנס אליו אוכל?

לנמלים פתרונות.

באותו רגע נשברתי.

לקחתי את השואב ובקללות נמרצות התחלתי לשאוב את החדר, מגלה תוך כדי שהן כבר הספיקו לפלוש לסלון.

לקחתי את התרסיס שקניתי בגלל הפרעושים של מיצי מלפני שנה והתחלתי לרסס כמו משוגעת.

רק כשהתחלתי להיחנק והייתי על סף עילפון נזכרתי שכדאי (ואפילו רצוי) לפתוח את החלון כשמפזרים טונה של רעל בבית.

עכשיו יש לי תחושה תמידית שהולכים עלי דברים ואני מתגרדת בלי הפסקה.

אבל זהו.

שום דבר לא יכול להשתבש יותר.

נכון?

בברכת יהיה טו-או-אוב טו-או-אוב (כן, בגללך השיר הזה לא יוצא לי עכשיו מהראש :))

אברה קדברה הוקוס פוקוס

2008-04-02T22:57:00.002+03:00

מחפשת

מחפשת משהו

משהו שיגרום לי להרגיש יותר.

או פחות.

אני לא בטוחה מה בדיוק אני רוצה

אבל אני אדע כשאני אמצא אותו

מחפשת מחפשת

והנה זה

סרט

לא סתם סרט.

סרט שיש לי מגיל 10, בערך

הייתי מאוהבת בו

ראיתי אותו שוב ושוב

ושוב

אובססומי, לא?

מכניסה לוידאו (לא יאומן, הוא עובד!)

עדיין זוכרת הכל בעל פה

מדקלמת עם השחקנים את הדיאלוג

ושרה איתם את השירים

כיף

הרגשה של לחזור אחורה בזמן

אני נזכרת בשעות שהשקעתי בו

ללמוד אותו

להבין כל מילה

יש שיר שבו הגיבורה אומרת שהיא "a cold and empty sham"

חרשתי על השורה הזו עד שהבנתי מה בדיוק היא אומרת

ואז הלכתי למילון לבדוק מה זה sham

ילדה בת 10 שחייבת לדעת הכל

אני מתגעגעת למסירות הזו

באמצע הסרט אני מבינה

עד כמה שהנוסטלגיה נחמדה היא לא יכולה לעורר ניסים.

רציתי להרגיש שוב את התמימות של הגיל הזה

להאמין שוב בפיות וקסם

אבל עברו מאז יותר מ 20 שנה ואני התבגרתי

התפכחתי

ואתמול לא הצלחתי להאמין

במקום לשמח ולהביא איתו אופטימיות

הסרט רק דיכא והעציב אותי יותר

כי הוא הזכיר לי כמה איבדתי

כמה השתניתי

אבל היום בבוקר התעוררתי

והשמש שוב זרחה

הראש עדיין כאב, אבל פחות

ואני מתרגשת

כי האחיות שלי באות ואני מכינה להן ארוחת בוצריים עם קינוח מושחת במיוחד לסיום

הבחורה ההיא ששכבה אתמול על הספה כמו משותקת

בוכה מכל דבר

לא מסוגלת לתקשר עם העולם

הבחורה ההיא מתה

ועכשיו יש סומי אחרת

עם שלל תוכניות ואנרגיות חיוביות

ואני חושבת שאולי בעצם כן יש קסם בעולם

הקסם של יום חדש

נקי

עם אינסוף אפשרויות

והפיה שרואה את הקסם ומפעילה אותו

היא בעצם אני

בקרוב

2008-04-02T22:57:00.001+03:00

נכנסתי מקודם ל"עולם שלי" או יותר מדוייק - ל"עולם של סומאטי" (העולם שלי קצת יותר רחב וגדול מדף וירטואלי עם מספר פרטי טריוויה שלא ממש אומרים עלי משהו חשוב).

מעניין השימוש במונח "העולם שלי". כאילו רוצים לשכנע אותנו שזהו המקום שבו אנחנו יכולים להרגיש בנוח, להתרווח על הספה ולהוריד נעליים. בתוך העולם שלי גם יש את "המקום שלי", עוד נקודה קטנה בתוך כל העולם הגדול שנתנו לי שהיא אך ורק שלי ולא של אף אחד אחר (לא, גם לא שלך, ביטי).

בעולם שלי (או של סומאטי), ניתן לראות מתי נרשמתי לתפוז (פברואר 2006, מי שזה מעניין אותו), איפה אני גרה (ת"א והמרכז. עכשיו כבר לא ת"א וגם לא ממש מרכז) ורואים גם את הגיל. 31.

התבוננתי במספר הזה וחשבתי על כך שהוא עוד מעט ישתנה.

לא עוד הרבה זמן, חודש וקצת ואני בת 32.

מעניין אותי אם יום לפני יום ההולדת אני אכנס לעולם שלי, אתבונן בקובייה ואנצור את הרגעים האחרונים בהם אני עדיין בת 31.

נכון, מדובר ביום אחד בלבד ומה זה משנה אם אני בת 31 ו- 364 ימים או בת 32 שנים עגולות ומלאות, אבל זה משנה.

לי זה משנה.

אני לא אוהבת ימי הולדת.

כשהייתי קטנה, הייתי מתבאסת כי הוא נפל על החופש הגדול.

במהלך שנת הלימודים, בכל פעם שהיו חוגגים למישהו מהכיתה הייתי מקנאה נורא ומבטיחה לעצמי שלילדים שלי אני לא אעשה את העוול הנורא הזה.

אני אארגן את יום ההולדת שלהם, כך שהוא ייפול באמצע השנה!

ואם כבר מדברים על החלטות, בערך באותה תקופה החלטתי גם להתחתן עם מישהו ששם המשפחה שלו מתחיל באחת מהאותיות הראשונות.

שנאתי להיות תמיד האחרונה..

(רק עכשיו שמתי לב שהייתי ילדה די פרנואידית וכבר אז תכננתי מראש הכל)

כרגיל, התכנונים לא בדיוק הצליחו לי.

שמות המשפחה של 90% מהחברים שלי היו יותר קרובים לת` מאשר לא`, כולל השם של הבחור איתו בסוף התחתנתי (וממנו גם התגרשתי אח"כ).

כנראה אי אפשר לברוח מהגורל :-)

מתישהו באמצע שנות התיכון הפסיקו לחגוג לי את יום ההולדת בבית.

איכשהו יצא שחצי משפחה (או יותר) היתה יוצאת לנופש השנתי בחו"ל בדיוק בתקופה הזו.

קיבלתי אח"כ מלא מתנות, אבל הן לא הרחיקו את תחושת הלבד שהיתה באותו יום.

כשהתחלתי לצאת עם בחורים בדר"כ בדיוק נפרדתי, או שתכננתי להיפרד בתקופה הזו.

אם כן יצאתי עם בחור, עשיתי מהיום הזה כזה נון-אישיו שהיה לו קל להתעלם ולא להפוך אותו למשהו מיוחד, פשוט כי אני לא התייחסתי אליו באופן מיוחד.

ביום הולדת 30 (שהיה טראומה רצינית. גם 20 היה טראומה) הייתי באמצע המשבר עם האקס. קיבלתי מתנה אותה הוא לקח מאוחר יותר בהסדר הגירושין.

את יום ההולדת שאחריו כבר חגגתי עם מישהו אחר.

שוב, קיבלתי במתנה משהו יקר מאוד שלא רציתי ולא השתמשתי בו ואח"כ כשנפרדתי ממנו הוא גם ביקש אותו בחזרה (מישהו מתחיל לראות פה דפוס?).

כשאני חושבת על היום הזה, הדבר האחרון שבא לי זה מתנות יקרות (שלא עושות עלי רושם) וחגיגות מפוארות.

כל מה שאני רוצה הוא לבלות את היום עם מישהו שאני אוהבת ושאוהב אותי בחזרה.

פעם אחת לא להרגיש לבד.

להרגיש שייכת.

לקבל את מה שאני רוצה ולא מה שחושבים שצריך להיות לי.

חצי מלא

2008-04-02T22:55:00.000+03:00

נכון

לא נכון

טוב

רע

ידידים

אוהבים

פרידה

הפסקה

זוגיות

חברות

כמה התעסקות עם הגדרות ומשמעותן.

כמה דאגות.

לעשות את הדבר ה"נכון"

לא לטעות

מצב הרוח שלנו

ההחלטות שלנו

האושר שלנו

הכל תלוי בשמות שאנו בוחרים לתת למצבים שונים בחיינו

לשמות מוצמד תו זיהוי שמגדיר אם מדובר במשהו טוב או רע

פרידה = רע

זוגיות = טוב

הפסקה = רע

הפסקה שבמהלכה נשארים בקשר = עוד יותר רע

מי בכלל הגדיר אותם מלכתחילה?

ולמה אני צריכה לקבל את הפרשנות של אותו אדם לגבי מה נכון או שגוי?

טוב או רע?

למה מישהו אחר יכול להגדיר לי את חיי?

העולם קובע חוקים ואני מקבלת אותם כפשוטם.

לא עוצרת לחשוב אם אם הם מתאימים לי

או אם אני בכלל מעוניינת בהם

רק אני יכולה לבחור איזו הגדרה לתת למצב כזה או אחר בחיי

רק אני יכולה להחליט אם טוב או רע לי

אני בוחרת אם לראות את הכוס כחצי מלאה או חצי ריקה

העניין הוא שאני לא יכולה לוותר על ההגדרות

אני בן אדם שצריך סדר בחייו

אני זקוקה להן

לפחות בינתיים.

אז החלטתי להגדיר מחדש

בצורה שתתאים לי.

משהו מוזר קורה כאן

2008-04-02T22:52:00.002+03:00

עדיין יש בי את הילדה הקטנה שזועקת :"זה לא הוגן!", אבל עכשיו גם יש את השניה, הבוגרת, שעומדת לצידה ומרגיעה אותה, מלמדת אותה לקבל את המצב בהבנה.

הילדה, מאז שהיא היתה קטנה לא השתנתה.

תמיד נזעקת לנוכח אי צדק שלדעתה נעשה לה, לא מסכימה לקבל את העולם כפי שהוא, תמיד רואה אותו איך שהוא צריך להיות.

הגדולה פעם היתה מהסה את הקטנה. משתיקה אותה.

אומרת לה שזה העולם ושהגיע הזמן להוריד את המשקפיים הורודים, "ממילא ורוד זה לא הצבע שלך".

ואז היא היתה קובעת חוקים חדשים.

להיזהר יותר להבא.

לא להרגיש יותר מדי.

להמשיך מיד לקשר הבא. לא לחכות. גם אם זה לא מרגיש מתאים.

לא להרפות, לשמור על שליטה.

לחייך, לצחוק גם אם לא מתחשק באותו רגע.

וכל הזמן מזכירה לעצמה ולשניה

"אל תאמיני באף אחד, במיוחד לא בעצמך".

היום היא היתה אחרת.

יותר נכון, אני הייתי אחרת.

נתתי לילדה זכות דיבור.

הקשבתי

הרגעתי

והבנתי

הכל אפשרי וגם אם משהו לא נראה הוגן באותו רגע, כנראה שזה המסלול שהוא צריך לעבור בו.

מתישהו הוא יגיע למקום שהוא צריך להיות בו.

הכל עניין של בחירה

החוקים החדשים

לא להניח הנחות

לא לברוח

להיות קשובה לעצמי

לא למהר

אין חוקים

מותר לראות את העולם בגוונים של ורוד

אפשר לקרוא לזה נאיביות

אני קוראת לזה אמונה

מותר להרגיש

רצוי אפילו

והיום כשהלכתי ברחוב, בשמש

היה יפה כל כך בחוץ

לא הרגשתי כעס או אכזבה

באמת שאין על מה.

היתה שם בעיקר אהבה.

גם לעצמי.

שומשום ורוד עם נצנצים

2008-04-02T22:52:00.001+03:00

בדרך לעבודה עברתי ליד שני חיילים במדי משטרה צבאית.

הדבר הראשון שעלה לי לראש היה "אוי לא, אני עם שיער פזור" ושניה לפני שבדקתי אם אני לבושה תקני קלטתי שאני כבר לא בצבא לפחות עשר שנים!

לא ברור איך אני עדיין נלחצת מהם..

כבר כמה ימים יש לי בחדר העבודה עכביש שחור בגודל בינוני. די מפחיד.

האינסטינקט הראשוני היה לשאוב אותו כמו את היצור המוזר והמפחיד שהסתובב לי בבית לפני כמה שבועות (ואז היתה נוצרת מושבת חרקים רב-גונית בתוך שקית השואב שלי.. ממש כור היתוך!) אבל אז נזכרתי בכך שאסור להרוג עכבישים (לפחות זה מה שההורים שלי טוענים).

אבא שלי תמיד היה אוסף אותם על נייר ובעדינות משחרר אותם החוצה.

קראתי לזה "השטיח המעופף" של העכבישים.

אז בינתיים אני מתעלמת ממנו ומקווה שהוא יצליח למצוא את הדרך החוצה לבד בלי מבצעים מסובכים עבורם אין לי הכשרה מתאימה.

הקיץ הגיע!!

אפשר סוף סוף ללכת עם חצאיות, חולצות קצרות, גופיות, סנדלים.. כיף כיף כיף!!

הקיץ הגיע!!

כל המזיעים המגעילים שלא שמעו מימיהם על דיאודורנט ו/או מקלחת יישבו לצידי במונית השירות הקטנה והצפופה ויסריחו לי את החיים.

החולצות הקצרות שהם ילבשו יאפשרו לסרֵיחָה לצאת בקלות יתרה.. סיוט סיוט סיוט!!

להקת EVANESCENCE מגיעה לארץ להופעה אחת ויחידה.

אני לא מכירה אף אחד שאוהב אותם מספיק כדי לקנות כרטיס להופעה שלהם.

זה לא היה מפריע לי כי הייתי מוכנה לקנות כרטיס למי שהיה מוכן לבוא איתי, אבל כל כרטיס עולה 320 ש"ח וגם לאהבה שלי, במקרה הזה, יש גבול.

השבוע עשיתי קניות בסופר וקניתי ירקות ואוכל אמיתי (בניגוד לתפוצ`יפס/ביסלי גריל/מנה חמה שאני בדר"כ קונה) ואפילו הכנתי לעצמי ארוחות ערב.

עד כמה שזה נשמע דבילי שאני מתלהבת כ"כ מהעובדה שהצלחתי להכין לעצמי סלט מסכן,יש פה התקדמות עצומה ואני גאה בעצמי מאוד.

אתמול אפילו ישנתי במיטה.

לבד.

אתמול ישנתי במיטה לבד והיה לי סיוט מזעזע על מישהו שנכנס אלי הביתה.

בחלום התקשרתי לאנשים שלא האמינו לי שבאמת יש מישהו בבית ואח"כ גם לא התקשרו לבדוק אם אני בסדר.

הצלחתי לברוח החוצה ודפקתי על הדלתות של השכנים. אף אחד לא פתח לי חוץ מאישה זקנה שלא הבינה מה אני רוצה ממנה ולא נתנה לי להיכנס אליה הביתה.

תחושת הייאוש היתה איומה, משהו שקשה לי לשכוח.

בסוף הוא תפס אותי והחזיק אותי כמה ימים אבל כל הקטע הזה מטושטש (וטוב שכך).

מרוב פחד התעוררתי (השעה היתה בערך 4 בבוקר).

לא יודעת מה זה אומר.

אולי התקדמתי מהר מדי מהספה למיטה.

יכול להיות שאני צריכה משהו באמצע.. איזה ספַּטָה. או מיטַפָּה.

במסגרת הפיכתי לסומי בוקששתר השתמשתי במיקרו וכשפתחתי אותו עף פנימה גוש משיערותיה של מיצי שהתעופף באיזור.

זה גרם לי לחשוב על כל הפעמים שקרוב לוודאי שיערה או שתיים משיערותיה השתרבבו לתוך האוכל שלי (למרות שאני מאוד שמה לב ונזהרת שזה לא יקרה.. גם כי אני אלרגית וגם כי, עם כל אהבתי למיצי, זה מגעיל) ומי יודע מה מסתובב לי עכשיו בבטן. אולי יום אחד אני יתחילו לצאת ממני כדורי שיערות..

יש אוכל מיוחד נגד hairball לבני אדם?

יש לי התמכרות חדשה: אגוזי קשיו.

באופן מפתיע (?) היא משתלבת מצויין עם התמכרות ישנה - שוקולד.

הם נורא טעימים ביחד.

תנסו.

אני חושבת שהגיע הזמן לעוד קעקוע.

מיקום יש.

אבל אין רעיון.

אוף.