טעימות

אוכלים בשביתות רעב? שביתות לא רק בהסתדרות

noreply@blogger.com (קובוש - קובי קלייטמן) — Thu, 09 Feb 2012 19:56:00 +0000

ב-14 ביוני 2011 צץ ברשת החברתית פייסבוק עמוד שקרא לחרם צרכנים על גבינת הקוטג' במהלך חודש יולי. לכאורה בעמוד לא היה שום דבר מסעיר שכן עמודים שקוראים לחרם צצים בפייסבוק מדי יום. אלא שדווקא הקוטג' הצליח לעורר גל מחאה בכל הארץ וגרר אחריו דיון ציבורי על כוחות השוק.

בניגוד למאבקים חברתיים אלימים וסוערים המצטלמים טוב למהדורת החדשות היומית, מחאות בתחום הקולינארי רוחשות ומבעבעות על פני השטח בשקט יחסי. רובן של המחאות אינו אלים. חלקן אינדיווידואליות, חלקן אלטרואיסטיות, חלקן פוליטיות וחלקן אפילו גובות חיי אדם, אבל הן תמיד מצליחות להעביר את המסר בדרכי שלום.

הצורה הנפוצה ביותר של מחאה היא שביתת רעב, המהווה כלי מחאתי בינלאומי לאורך ההיסטוריה האנושית. לא רק מבוגרים משתמשים בדרך מחאה זו. קשה למצוא הורה שלא נתקל לפחות פעם אחת במאבק כנגד מחאה עיקשת של ילדיו נגד ארוחת הערב, במטרה לממש את רצונותיהם. מאידך שביתות רעב ציבוריות מסתיימות לא אחת בטונים צורמים.

שביתת הרעב הבולטת ביותר בתקופה האחרונה בישראל הייתה זו של דר' אילדמן, יו"ר הסתדרות הרופאים בישראל. דר' אידלמן שבת רעב כאמצעי להחרפת מאבק הרופאים מול משרדי האוצר והבריאות בחודש יולי האחרון. השביתה ארכה 10 ימים, במהלכם הצטרפו אליו בצעד סמלי רופאים נוספים לתקופות קצרות. שביתת הרעב הסתיימה לאחר פניות של נשיא המדינה וראש הממשלה ובחתימת הסכם שנוי במחלוקת.

שביתת רעב בדרך כלל נושאת מסר פוליטי. ניתן למצוא לאורך ההיסטוריה שובתי רעב שלימים הפכו גיבורי תרבות, לפעמים בעל כורחם. הבולט מכולם היה מוהנדס גנדי (מהטמה גנדי) שנאבק כל חייו למען עצמאותה של הודו והיפרדותה מחסות האימפריה הבריטית. גנדי התפרסם בצומות ארוכים שקיים, חלקם כחלק מפילוסופית החיים שלו וחלקם כמחאה בלתי אלימה. כך גם, Anna Hazare שבאוגוסט 2011 שבת בהודו נגד שחיתות שלטונית. הייתה זו שביתה שמשכה עשרות אלפי תומכים והסתיימה בחקיקה למיגור השחיתות.

אך לא תמיד שביתת רעב הולידה תוצאות משמחות. בעשור האחרון היו שני מקרים שהסתיימו במותם של שובתי הרעב. בארי הורנה, פעיל בריטי ששבת בפעם הרביעית למען זכויות בעלי חיים ונפטר ב-5.11.2011 ואורלנדו זפאטה טמאיו, בדלן קובני ששבת רעב משך 83 ימים בבית סוהר בו שהה משנת 2003 בגלל השתייכותו לקבוצות המתנגדות לשלטון.

שביתות הרעב מצריכות סבילות פיזית ותעצומות נפש, ולכן הרעבים שבינינו ישתלבו טוב יותר במחאה ציבורית נגד יוקר מוצרי מזון. מחאה זו אינה דבר חדש בארצנו. אך ההתעוררות שסחפה אחריה מחאה זו בשנה החולפת החזירה לתודעה הציבורית את העובדה שלציבור הצרכנים יש כח לא מבוטל בקביעת מחירי המזון.

"מחאת הקוטג'" העלתה על נס חרם ציבורי נרחב נגד מוצרים של חברות בעזרת רשת פייסבוק שהפכה כר פורה לצמיחתן של מהפכות גדולות אף יותר. הקוטג' הפך לסמל שהוביל מאבק כנגד מחירים של מוצרי מזון (בעיקר מוצרי חלב) שהופסק עליהם הפיקוח או שלא היה קיים מעולם. מחירו של גביע קוטג' עד לפני 5 שנים היה כ-4 שקלים, אך האמיר ללמעלה מ-7 ₪. המאבק התרחב בהמשך למוצרי חלב רבים אחרים ועודו חי ובועט.

חרמות פוליטיים על מוצרי מזון גם כן מוזכרים רבות לאורך ההיסטוריה האנושית אז כמו היום. מדובר על חרמות שהטילו מדינות, עמים וקבוצות פרטיות על מוצרי מזון ממדינות אחרות במטרה לפגוע בכלכלת המדינה המוחרמת. לכך למשל נועד החרם הערבי בשנת 1949. תבוסת מדינות ערב מול ישראל במהלך מלחמת השחרור הביאה אותם לאיים על מדינות שהיו בקשרים כלכליים עם ישראל ועימן בניתוק יחסים כלכליים. הודו למשל נענתה לקריאה מדינות רבות אחרות לא.

אך גם ישראל לא טמנה ידה בצלחת עת החרימה מוצרים מיוגוסלביה בפברואר 1968 כמחאה על עמדת טיטו כלפי ישראל בדומה לארה"ב שהחרימה באותם הימים ממש מוצרים צרפתיים מחאה על מדיניות הנשיא דה-גול.

גם היום לא מעט חרמות מונהגים כנגד מוצרים המיובאים מישראל ובעיקר משטחי ההתנחלויות, כך למשל בברלין באוגוסט 2007, התקיימה הפגנה מול כלבו שקיים את "שבוע ישראל", וכך קורה בעוד מקומות רבים אחרים בעיקר באירופה כל העת.

החרם המפורסם ביותר בהיסטוריה היה "מסיבת התה של בוסטון", אירוע מפורסם בו השליכו כמה מתושבי בוסטון בתחפושות אינדיאניות מטען תה יקר מתוך 3 אניות משא בריטיות אל הים, במחאה על המיסים הגבוהים שהוטלו על התה.

נחזור לשביתות, והפעם אלו של חנוונים ואנשי תעשיית המזון. כך נפתח מאמר שהתפרסם בעיתון מעריב בתאריך 26.2.1963: "מעתה יהיו לנו, 'מכירות חיסול' מסוג חדש. לא רק מכירות שבהן מפנה הסוחר את המלאי שנשאר ברשותו מהעונה הקודמת, כדי לקלוט את יצירות האופנה החדשה, ולא רק מכירות-חיסול...אלא גם 'מכירות חיסול' של חנוונים שהחליטו 'לחסל' ייצרן הפוגע בהם, בהרשותו שמוצריו יימכרו במקומות מסוימים – קרי: ב'סופרמרקטים' – במחירים הנמוכים מהמחיר בבית החרושת".

החנוונים אמנם יצאו למאבק ממושך, אך השנים מלמדות על דריסתן הגסה של חנויות המכולת כמעט כליל, תחת רגליהם של טייקוני רשתות המזון הגדולות.

בארה"ב של שנת 1984 התקיימה שביתה רצינית הרבה יותר שאף הצליחה להשיג את מטרותיה במלואן. תחילתה של השביתה בסירובם של בתי קזינו בלאס וגאס לשאת ולתת בעניין שיפור תנאי ביטוח הבריאות לחברי ארגון "Culinary workers union" המונה כיום 60,000 חברים לעומת 18,000 ב-1987. הארגון שבת, בעלי הזי'טונים הורעבו ונוצחו.

קפה 48 - ברכות לשף!

noreply@blogger.com (קובוש - קובי קלייטמן) — Fri, 06 Jan 2012 07:23:00 +0000

ישנם הרבה טבחים בתל אביב שמכנים את עצמם שפים. שף שהוא בעצם תפקיד ניהולי של אדם עתיר ניסיון מגלם בתוכו גם פרסטיז' לא מבוטל. לראשונה בבלוג זה אני מרשה לעצמי להכתיר אדם שעשה לי טוב בבטן מספר פעמים, כשף גם מבלי להכיר את ההיסטוריה שלו בעולם הקולינארי.

שף יהונתן בורוביץ' הוא אחד מאמני המטבח המיוחדים ביותר בגזרת תל אביב השוקקת. המטבח עליו שף בורוביץ' מנצח במסעדת 'קפה 48' מצליח להפיק אוכל צנוע, טעים, מפתיע ויצירתי מאוד ובמחירים שאינם עולים בקנה אחד עם אומנות הבישול הגבוהה שנרקמת במסעדה ערב-ערב.

לא, אינני מבקר אומנות, גם אינני מבקר מסעדות נודע (לצערי), אבל אני יודע מה אני אוהב, אני מכיר את הטריקים הקטנים ואני יודע מתי משהו גורם לי לאושר עילאי. 'קפה 48' בהחלט חף מכל תרגילים זולים ומלא כוונות טובות ואוכל נפלא.

המסעדה ממוקמת ברחוב נחלת בנימין 48 ומכילה חלל חיצוני מקורה ופנימי בחלקו גם בר עשיר שמספק חוויה שונה מאוד מזו של שולחנות המסעדה (חיובית גם היא). חלל המקום מעוצב בפשטות רבה כשהמטבח פתוח לקהל.

לפני שאפרט את המנות שאכלתי, מילה על המטבח. בפעם האחרונה שלי בקפה 48, ישבתי על הבר. המטבח המואר נורות פלורסנט (בניגוד לתאורה הרכה של המסעדה עצמה) שבה את עיני למין הרגע הראשון. המטבח הזכיר לי את הימים בהם עבדתי באחת מקונדיטוריות העיר. ההקפדה על הסדר, ניקיון העמדות של כל אחד מעובדי המטבח, הסינרגיה הכמעט מושלמת בין הטבחים בין אם היו צריכים להוציא מנות לי ולזוגי או לשולחן בן 20 אנשים. מטבח שיודע ומבין שהוא חלק מהמיצג האומנותי של המסעדה, שקוף לקהל ומתנהל בצורה מעוררת כבוד לעומד בראשו. לא מטבח של הצגה פלצנית, מטבח של עבודה איכותית.

אחת מנות האהובות עלי במסעדה היא מנה שאם אמא שלי הייתה מציעה לי אותה, הייתי מעקם את אפי ואילו כאן הזמנתי אותה שוב ושוב. מנת סלק צלוי המוגש על גבי צלחת זכוכית, חתוך לקוביות בינוניות ומונח על גבינת גורגונזולה מגוררת עם שמן כמהין ושמן אגוזים. קשה להסביר במילים עד כמה טעמיה של המנה מורכבים ומפתיעים. מתיקות הסלק מתנגשת עם חריפות הגורגונזולה, מספר גרגירי מלח גס וליטוף השמנים שמחברים את הכל יחד ומוסיפים עוד ארומות מיוחדות משלהם. מנה נפלאה!

לצד הסלק אני יכול להמליץ בפה מלא וקיבה מאושרת על מנות הסינטה הכבושה בוויסקי ופלפל אנגלי, מנה טעימה מאוד של סינטה איכותית. סלטים יש גם כן לכל דורש/ת, פחות בשבילי.

במנות הגדולות יותר טעמתי מנה הקרוייה "שפונדרה בלחמניית קייטנה" מעיין גירסת שפונדרה לסלופי ג'ו האמריקאי בלחמנייה קלועה. מנה עם ארומות מאוד חזקות ומזמינות. אני לא בטוח ששפונדרה (קשתית) היא הבחירה הטובה ביותר למנה בעיקר בגלל הסיביות שלה, אבל המנה מצוינת גם כך. מנת סקאלופ יכולה לעבור שדרוג קל מבחינת עוצמת הטעמים. היא טובה אבל לא מצוינת עדיין. מדובר על 4 חתיכות סקאלופ צרובות קלות עם נגיעות מלח גס, מוגשות על פולנטה.

מנות נוספות שעשו לי טוב היו מנת כדורי בשר שבתוכם גבינת פרמג'יאנו רג'יאנו שהופכת את חווית כדורי הבשר לנימוחה ועתירת טעמים, אליהם מצטרפים ירקות כמו סלרי שאינם מבושלים עד רכות מלאה. מנה שבה גם הארומות וגם דרגות העשייה מתנגשות לכדי מנת כדורי הבשר הטובה ביותר שאכלתי. מנה נוספת היא מנת אנטריקוט מלווה תפוח אדמה אפויים ורוטב שלא יכולתי לעמוד על מרכיביו אבל עשה לבשר שירות מעולה ובכלל המנה ערבה כל כך לחיכנו שאינני יכול להמתין לפעם הבאה שאנגוס בה.

מנה אחרת שטעמתי אבל אינה מופיעה בתפריט היא שד ים. סקסי ככל שישמע השם לא מדובר ב‎שַד אלא שֵד (monkfish) – דג שלמזלי החלק האכיל בו הוא בשר הזנב המזכיר כפי שהבטיח המלצר שלנו טעמו של לובסטר. את שאר חלקי הדג עדיף שלא לראות ולא לפגוש בסמטה חשוכה. המנה הייתה טעימה.

בגזרת הקינוחים מתגלות גם כן הפתעות – קבלו את הקראק פאי ואת הפנקוטה שוגי פלקס!

שמו של הקראק פאי נובע מהתמכרותם של אנשים לפאי הזה. מקורו בניו יורק והומצא ככל הנראה על ידי כריסטינה טוסי, שף מסעדת Momofuku milk bar restaurant הניו יורקית על אף שיש המשווים את הפאי לפאי דומה שמקורו במחוזות הדרומיים של ארה"ב Chess pie. כך או אחרת אכן מדובר בפאי ממכר שמילויו הוא שיבולת שועל וסוכר חום. התוצאה טובה הרבה יותר ממה שתוכלו לדמיין פאי זהוב מלווה בקצפת לא ממותקת בצידו.

הפנקוטה על אף צמיגותה הטבעית, צמיגה מהרגיל, מוגשת כשמעליה רוטב ופתיתי "שוגי פלקס" מתקתקים. השילוב בין המרכיבים, הטעמים, הקראנצ'יות והצמיגות הם חגיגה לחיך.

מילה אחרונה לסיום לגבי הבר. מדובר בבר עשיר מאוד בסוגי אלכוהול שונים. גם ליינות ישראלים יש מקום של כבוד. עקב אכילס היא מחירי האלכוהול הגבוהים כמו בשאר חלקיה של העיר. למרות זאת, הישיבה סביב הבר מספקת חוויה מהנה מאוד וצ'ופרים כוהליים מהברמן. Absinthe anyone?

קובי

ושתי - פמיניזם קולינארי

noreply@blogger.com (קובוש - קובי קלייטמן) — Fri, 23 Dec 2011 14:25:00 +0000

מקומות רבים בהם נהוג מטבח פתוח, נוטים לשכוח זאת מעת לעת ולרגעים בהם משתלט על הטבחים אגו טריפ, שאינו מחזה נדיר בתחום הגסטרונומי, נחמצים פניהם של הסועדים והעניין בארוחה חולף. למרות זאת, ב"ושתי" מתגלה סינרגיה מכבדת ומכובדת בין עובדי המטבח ובראשם מירב דוידזון הצעירה.

הודות למבנה המאורך, עיצוב הבר והפרשי התאורה, מראה המטבח הפתוח משתלב בצורה מושלמת עם שאר חלל המסעדה עד שלעיתים נדמה כי המטבח הוא סרט המוקרן ברקע ולא מי שטורח על המנה הבאה שכבר עוד מעט תעשה את דרכה לשולחן. מאידך אולי זו הנוכחות הנשית המאסיבית במטבחה של ושתי שהופך את המטבח לשונה ממטבחים אחרים בברנז'ת המסעדות הישראלית.

דבר אחד שמאוד בולט בושתי הוא אוירה ממגנטת. בין אם ישבתי בפנים או בחוץ תמיד עוברי אורח מצאו את דרכם למסעדה, גם אם צעדו פנימה בצעדים מהססים, פניהם בתוך מספר דקות הפכו מחויכים לא פחות משלי. האוכלוסייה הצובאת על המקום מגוונת וניכר שכולם נהנים.

מבחינת האוכל, מצד אחד אין משהו חדשני או פורץ דרך ב"ושתי", מצד שני האוכל מאוד מוקפד ומוגש בצורות מעניינות ויצירתיות. כך למשל אופן ההגשה של טרטר דג בקריצה למעמקי הים. טרטר הדג המוגש בלווי קרם אבוקדו ושעועית נשפך באלגנטיות מתוך דף אורז המעוצב כקונכייה העומדת על הצלחת כשפסי יוגורט שנראים כמו גלי הים נמשכים ממנה הלאה אל גבולות הצלחת. מנה טעימה מאוד ויפה מאוד.

דוגמא נוספת ליצירתיות היא באחת המנות העיקריות שטעמתי אצל ושתי. בתפריט רשום "חריימה בורי חריף בדיוק במידה" אני חייב להודות שהמנה הזו הפתיעה אותי מאוד בכמה אופנים. ראשית, המנה מוגשת בתוך סיר כסוף קטן ויפה כשלצידה פרוסה יפה של חלה. שנית, ברוב מנות החריימה שטעמתי בחיי הביטוי העוצמתי ביותר במנה אינו הדג אלא החריפות הנוקשה. במקרה זה, הבורי הוא המלך. למה הכוונה? באופן מפתיע אתה מוצא את עצמך לועס את הדג הטעים ורק לאחר כמה שניות בודדות מגיחה החריפות ו"בדיוק במידה". החריפות אינה שורפת את קרביך אלא מלווה את המנה בכל כך הרבה חן שהציפייה למכה החריפה הופכת לציפייה נעימה ולא ציפייה מתוך חשש לעתיד לבוא.

מן המנות הראשונות ראוי לציין את מרק השעועית השחורה מלווה בשמנת חמוצה וירקות שורש, זהו מרק עשיר מאוד ובהחלט מתאים לחורף, רק כדאי לזכור להגישו חם הרבה יותר למאותגרי מזג האוויר הקר שהחליטו לשבת בחוץ. מנה נוספת היא מנת שקדי עגל המלוות בבייקון וסלרי. זו מנת עילית לכל דבר בעיקר בשל שילוב הטעמים וההכנה המוקפדת. עם שקדי עגל קל לפספס בעיקר בגלל שרמת עשייה לא נכונה עלולה להפכם ראויים להחלפת צמיגי רכב תקורים. כאן העשייה הייתה מצוינת והשילוב הכולל מוצלח מאוד.

במנות העיקריות פירות הים מנוצלים לכדי ביצועים משובחים. כך במנת המולים בערק המוגשים בקערה מעל פרוסת חלה עבה שסופגת את טעמי הרוטב הנפלא וכך במנת הסרטנים על אף שהיא מצריכה עבודה רבה בפיצוח ולא תמיד מתחשק להשקיע. מנת הפפרדלה לעומת זאת, טובה אבל החמאה הלימונית לא באה לידי ביטוי מספק.

בגזרת הקינוחים טעמתי שניים, מוס שוקולד שעל אף הבנאליות של המנה הצליחה לשכנע אותי שיש לה מקום של כבוד בפנתיאון הקינוחים. מוס השוקולד לווה בארומות וויסקי וקינמון. שילוב הקינמון והשוקולד שמגיע במקור ממקסיקו אמנם לא גרם לי להזות שאני שוכב פרקדן על חופה של קנקון אבל אדי הוויסקי בהחלט קירבו אותי לכך. קינוח שני מומלץ הוא עוגת סולת עם קצפת, הל, קינמון ובסיס רוטב פיסטוק. קינוח עשיר שמשאיר טעם של עוד.

צ'כוב כתב "אדם שלא שותה הוא לא אדם שלם בעיני". ב"ושתי" זו כמעט מנטרה. המגוון הגדול ביותר הוא במשקאות החריפים שהבר מספק ולמרות ששתיתי יינות טובים במקום מן הראוי להרחיב את ההיצע. בפרס, ארצה של ושתי, היו משתאות לרוב, חבל שלא לנצל את השם עד תומו.

כיף גדול הוא לראות מקומות חדשים שמצליחים לעבור אבולוציה מהירה בזמן כל כך קצר. לראיה התאמה של התפריט לעונות המשתנות ולמצרכים העונתיים ואפילו התאמת רמת השירות. לא תקבלו שירות מהודק של מסעדת עילית וטוב שכך, שכן ברור ש"ושתי" אינה מכוונת למקומות אלו. השירות אדיב, חייכני ולפעמים אפילו תיאטרלי (אם פלורנס באזור). בכל מקרה נראה שכיף למלצרים לתת שירות כמו שכיף היה לי לקבל אותו בתור לקוח.

שני ביקורים במסעדת ושתי שבכיכר השעון ביפו בהפרש של חודשיים וחצי הצליחו להרשים אותי ובעיקר לגרום לי לרצות לשוב גם בעתיד.

קובי קלייטמן

פורטר אנד סאנס - בירות לכל דורש

noreply@blogger.com (קובוש - קובי קלייטמן) — Fri, 02 Dec 2011 21:51:00 +0000

כמה סוגי בירות אתם באמת מכירים? עד כמה רחב ספקטרום הצבעים של בירה? האם באמת ניתן לשתות 6 סוגי בירות בערב אחד? ואיזה אוכל יכול ללוות בירות מבלי להפוך לנטל? על כל השאלות האלו ועוד בביקורת שלפניכם.

פורטר אנד סאנס או בעברית פורטר ובניו מוגדרת על גבי השלט המתנוסס מעל המקום השוכן ברחוב הארבעה בתל אביב, כבית מסחר לבירה. אני הייתי מגדיר את המקום יותר כגימיק מצוין שהלוואי וייהפך לעובדה מוגמרת ולא עוד עניין חולף כמו רוב הרעיונות או המסעדות בישראל.

רחוב הארבעה, המשופע באופן יחסי במספר מקומות מאתגרים, מעניינים ובעלי אורך חיי מדף ארוך יחסית, זכה במקום עמוס לקוחות המציע לראשונה תפריט בירות מהמגוונים שניתן למצוא במחוזותינו אם לא המגוון ביותר.

לא, אנחנו עדיין לא בלגיה ולא ניתן למצוא כאן מעל לאלף סוגי בירה אבל בפורטר אנד סאנס עושים לה כבוד אמיתי. במסעדה כ-40 סוגי בירות מחבית ומספר עוד יותר גדול של בירות בבקבוק. בירות כמו chimay כבר אינן מרשימות במיוחד כפי שהיו לפני כ-3 שנים כשהחלה הפצתן בשוק הישראלי באופן מאסיבי. ההיצע גדול דיו בשביל למצוא בירות מעניינות יותר בהתאמה אישית ולנסות על קצה האצבע את מה שהעולם יודע להציע כבר שנים רבות ורק בשנים האחרונות התפתח לתרבות צריכה איכותית שהולכת בצעדים הססניים אחרי תעשיית היין הנמצאת בתנופה.

תפריט הבירות מחולק לקטגוריות - לאגר כהה, לאגר בהיר, בירות פירות וסיידר, חיטה, בירות בוטיק ישראליות, אייל בלגי ועוד. ליד כל בירה מצוין מוצאה ואחוז האלכוהול שבה. מאחר וההיצע גדול ייתכן ובהחלט תממשו את הפוטנציאל הטמון בהזמנת בירה שלא לטעמכם. ולכן למי שטרם ביסס טעם קבוע בבירה, ניתן בהחלט להיעזר במלצרים המצויים לפרטי פרטים בטעמים השונים ואף לבקש לטעום. לחילופין למי שלו זו הפעם הראשונה במקום בהחלט מומלץ לעשות כפי שאני עשיתי ולהזמין סט טעימות של 6 כוסות בירה בטעמים שונים מהקטגוריות השונות. תמצאו שלפחות את אחת מהבירות תרצו להזמין בפעם הבאה שתגיעו למקום ואם לא, אז מי מבני משפחתה. רעיון מגניב ובהחלט משתלם.

תפריט האוכל מתאים מאוד לליווי בירות ומכיל מנות בשריות רבות לצד מספר מנות צמחוניות. מאוד אהבתי את פלטת הנקניקים והקורנישונים, פלטת בשרים מגוונת ועשירת טעמים. גם צלחת האנטיפסטי וסלט ירקות חתוך גס היו נהדרים. אם נחה דעתכם על פירות ים, מנת הקלמארי המטוגנים בהחלט הוכיחה את עצמה יותר מפעם אחת כמנה טובה מאוד, למרות שאני לא בטוח שטריותה הייתה עוברת את הטברנות היווניות של סנטוריני (יוון), אבל כאן זה בהחלט מספק.

אם תחפצו במנות כבדות יותר אוכל להמליץ בפה מלא וכך גם קיבתי המאושרת, על מנת נקניקיות הבית המכילה שלוש נקניקיות צלויות מבשרים שונים ומוגשות על שעועית לבנה ברוטב עגבניות. מנה טובה עוד יותר, שייתכן ותצריך הזמנתה של ניידת טיפול נמרץ, היא המבורגר עם גבינת סנט מור מוגש על שפצלה (בצקניות פופולאריות במטבח הגרמני וההונגרי) מטוגנים בחמאה ופונדו גבינות. מנה זו יכולה להבטיח פינוי שולחנות מהיר לממתינים בתור הארוך בליווי סירנות צורמניות. למרות הסיכון שבמנה היא טעימה להפליא.

מתוך מגוון מנות נוספות שאכלתי הייתי ממליץ להימנע ממנת א-לה רומנה. זוהי מנת "ניוקי" סולת וגבינת פרמז'ן עם מרווה, עגבניות שרי ואגוזי מלך. הסולת מגיעה בריבועים ובטעם לוואי פלסטיקי מעט שלא מצא חן בעיני. לצערי הרב גם אגוזי המלך לא היו טריים במיוחד ולמי שמכיר את הנושא לאגוזי מלך ישנים יש נטייה לפתח טעם של עור מעובד.

מאחר ואחרי 2 כוסות בירה (1/2 ליטר כ"א) אני נוטה לסלחנות, החלטתי בסיכום להתעלם מהנפילה של הניוקי. פורטר אנד סאנס באמת מתקשים לפספס במנות. עובדה היא שבכל ביקורינו היה פיספוס אחד. אמנם אין במקום אווירה של פאב לונדוני למרות פינת העישון בחוץ, אבל אם אתם בחברה הנכונה תיהנו מאוד מהמקום, מהשירות האדיב והקשוב, מהאוכל הטעים ומההזדמנות לטעום בירות שכנראה לא תיקנו כך סתם הביתה. פאן אמיתי!

פועה

noreply@blogger.com (קובוש - קובי קלייטמן) — Sat, 26 Nov 2011 19:20:00 +0000

פועה השוכנת ברחוב צדדי ביפו העתיקה בואכה שוק הפשפשים (רח' רבי יוחנן 8), מגלמת בתוכה את המהפכה השקטה המתחוללת ביפו בשנים האחרונות, המושכת ישראלים כמו גם תיירים לחזור לאזור מתפתח זה.

הכניסה לפועה משולה לכניסה לחנות רהיטים בשוק הפשפשים בשינוי קטן, באף חנות רהיטים אליה נכנסתי לא הוצע לי תפריט מלא, מקסימום עץ מלא. המקום מחולק לחלל חיצוני וחלל פנימי, שניהם מעוטרים בשטיחים ישנים, ריהוט שעל רובו ככולו מצויות תוויות מחיר למקרה ומי מהסועדים ירצה לקחת את שולחן הסעודה עמו הביתה. רעיון חביב שמשרה בהחלט אוירה שונה ומכניס מעט מן השוק הסמוך לתוך האווירה הכללית.

התפריט של המסעדה הולם את הבורז'ואה שכבש את יפו בסערה בעשור האחרון במקביל לתהליך הג'נדריפיקציה שעובר על האזור. ואכן בין יושבי המסעדה ניתן למצוא אמנים מקומיים שהעתיקו את מושבם ומקום עבודתם לאזור, תושבי הבניינים החדשים, תיירים וישראלים חוץ יפואים כמוני.

הסלטים מושקעים מאוד, מנות הבשר חלקן בעלות אופי בייתי מאוד וחלקן מנסות להיות מתוחכמות יותר. כאן המקום לציין את סלט החיטה (42 ₪) שמורכב מסלרי, תפוחי עץ ירוקים, ריחן, אגוזים, חסה וחיטה כמובן כל אלו ועוד טובלים ברוטב סילאן, שמן זית ולימון. סלט נפלא. סלט נהדר נוסף הוא סלט ירוק עם גרעינים קלויים של דלעת וחמנייה ברוטב ויניגרט והדרים.

בין המנות העיקריות יש לציין מנה טובה של קבב על ירקות שורש אפויים, אורז וטחינה ירוקה. מנה גדולה וטעימה. לעומתה, מנת כופתאות דלעת בקארי חביבה ותו לא. המנה המלווה בקוקוס, כשלצד מתקתקות הקוקוס, פיקנטיות הקארי. הדבר היחיד שמאכזב במנה הוא דווקא מילוי הדלעת. דלעת אינה רכיב בעל טעם או ארומה דומיננטיים ולכן טעמיהם של הקוקוס ועוד יותר מכך הקארי מחרבים כל סיכוי נואש שתנסה הדלעת לבצע על מנת שתורגש. זוהי מנת בצק בקוקוס וקארי.

תפריט היינות מכובד גם הוא ומכיל בעיקר יינות בוטיק ישראלים אם כי במחירים לא פרופורציונאליים לרמתה של המסעדה. למרות זאת באחד מביקורי במקום שתיתי יין שרדונה נהדר וקליל של יקב פלטר. כוס זו חשפה אותי ליקב שטרם טעמתי בעבר וליין חביב (32 ₪).

מאחר והאווירה היא הקובעת, המלצריות נראות מקומיות כמו הקהל, אם כי דווקא הן אחד מעקבי אכילס של המקום. בעוד השירות חייכני ואדיב הוא אינו מקצועי ואינו זריז דיו. בביקורי האחרון סעדתי בחברת שני חברי א. ו-נ. ארוחה גדולה באופן יחסי. גילינו שחלק מהמנות הראשונות שהזמנו ליוו מאוחר יותר כתוספת את אחת מהמנות העיקריות. כך יצא שמבלי ששמנו לב, שילמנו למשל עבור מנת טחינה ירוקה באותו הגודל כמנה ראשונה ואח"כ כמלווה למנה עיקרית. הייתי מצפה מהמלצרית לציין בפנינו את העובדה הזו למרות שניתן לטפול את האשמה בנו על כך שלא קראנו את התפריט ברחל בתך הקטנה.

עקב אכילס נוסף הוא המחירים. "בורז'ואה" ו"ג'נדריפיקציה" אמנם נשמעות כמו מילים מפוצצות שטומנות בחובן גם ממון רב, אבל למרות שהאוכל ברובו טעים, רמת האוכל אינה תואמת את המחירים המופרזים, דבר שאינו מונע מסועדים לחזור לפועה שוב ושוב.

לסיכום, התפריט של פועה מגלם בתוכו פוטנציאל שאינו ממומש וחבל. כשההשקעה באווירה הופכת מאלמנט מלווה לאלמנט מוביל, כל שנותר הוא להסתפק בכוס תה ולשקוע בשיחה עם חבריכם. אם באתם לבד, שתו את כוס התה בבית.

kubush

דדה - גיאורגית אמיתית

noreply@blogger.com (קובוש - קובי קלייטמן) — Fri, 11 Nov 2011 19:18:00 +0000

זה זמן רב מדי שאני מחפש מסעדה המגישה אוכל גיאורגי ראוי בישראל. אכזבות העבר אף גרמו לי לזנוח את האובססיה לזמן מה עד שחברה סיפרה לי על "דדה" השוכנת בגבול רמת גן-גבעתיים. יום חופש מהעבודה אפשר לי לדגום יחד עם זוגי את המסעדה בשעות הצהריים. צריך להזמין מקום? לא צריך? קולה הביישני של מי שהייתה מעברו השני של הטלפון הכריז שכל מה שצריך הוא לבוא.

הגענו למסעדה קטנטונת בעלת חלל חיצוני פתוח לרחוב וחלל פנימי עטור מזכרות מגאורגיה (יצירות מיוטה, אפודת רועים), דלת וחלונות עטויי וילון כבד, שולחנות עץ, בר קטנטן עם בקבוקי יין גיאורגים רבים ומלצרית אחת שכל תנועותיה דמו לתנועות ריקוד משל הייתה בלרינה.

קיבלנו תפריט שהיה כתוב באותיות עבריות, אך אלמלא הכרתי חלק משמות המאכלים היינו מוצאים עצמינו עומדים בפני שוקת שבורה ושיניים שבורות מניסיון לקרוא את המילים המסובכות ולהבין מה משמעותן. המלצרית נחלצה לעזרתנו.

החלטנו לטעום כמה שיותר מנות:

למנות ראשונות הזמנו לבש (לחם גרוזיני) שהיה אוורירי ומצוין, חצ'פורי אג'רולי שהוא סירת בצק (דומה לבצק הלחם) עמוסה גבינה לבנה מותכת וגמישה וביצת עין המעטרת את היצירה מלמעלה. הופתענו מגודלה של מנת החצ'אפורי אך מראה השמש השוכבת על ענני גבינה היה משכר לא פחות מהארומה שנידפה ממנה. מנה שהזמנו בחשש רב היות ושנינו לא מאוהבי החצילים והסלק הפכה למנה עליה עוד המשכנו לדבר רבות אחרי צאתנו מהמסעדה. מדובר על סלט המוגש בצלחת מאורכת שבמרכזה ממוקמות גלילות חצילים מטוגנות ממולאות תערובת אגוזים לחה, מתקתקה עם סיומת פיקנטית המשתלבת באופן מושלם עם ארומות החציל ומשני צידי החצילים תערובת כרוב וסלק מבושלים ומתובלים. זהו סלט פחאליאלי, מנה מצוינת ומפתיעה.

עוד לא הספקנו לסיים את הראשונות וכבר המנות העיקריות צצו על שולחננו. אני מודה שאנחנו מעט אשמים היות והזמנו כמות אוכל גדולה, מאידך היות ומדובר על מסעדה פשוטה ייתכן והיינו צריכים לבקש מהמלצרית שהות בין המנות. או שהייתה מסכימה לכך או שהטבח היה יוצא ושובר לי בקבוק חבנצ'קרה מיושן 6 שנים על הראש.

המנות העיקריות הגיעו בקערות חומות כפריות. צ'נאחי - קדירת עגל עם תפוחי אדמה וחצילים, מנה ריחנית מאוד מלווה בכוסברה ובשר נימוך. שמחתי למצוא במנה עלי גפן כ"עשב" תיבול, דבר שהוסיף מעט חמיצות ורעננות למנה הכבדה. מנה טעימה מאוד.

המנה השנייה שטעמנו הייתה חשלמה שהיא מנת בשר בקר מלווה ב-11 סוגים של עשבי תיבול ומיץ רימונים. ירק תיבול דומיננטי מאוד במנה היה טרגון, אותו ליוו גם כוסברה, רוזמרין ועוד. מצאתי שהתגעגעתי לטעמו של הטרגון שמניסיוני במסעדות ישראל אינו פופולארי במיוחד וודאי שלא בצורה דומיננטית כל כך. לצערי המנה הכילה רק שני חתיכות פילה בקר ואת יתרת הקערית מילאה מרינדה עתירת ירק. בשר הבקר היה פחות נעים לחיכי מבשר העגל ולמרות זאת בשומת המנה שבתה את ליבי.

הדולמה שהיו המנה השלישית הם עלי גפן ממולאים. בכל מסעדה ביתית או בעלת אופי עדתי בה אני מוצא בתפריט עלי גפן אינני יכול להתאפק מלהזמינם לשהות עימי. אני מאוהב בעלי גפן ממולאים. קיבלנו עלי גפן גדולים מגולגלים עם בשר עגל טחון. המנה הייתה פחות טובה ממנות עלי גפן אחרות שאני מכיר בעיקר כי הטעמים הזכירו יותר מדי מרק עוף ועלי הגפן והמילוי בלטו פחות מדי.

את יין החבצ'קרה אותו הזכרתי קודם שתינו אם כי לא אהבנו במיוחד. המלצרית מזגה יין מלוא הכוס. מדובר ביין בוסרי, יין שמזכיר במרומז בלבד את ה-vino de casa האיטלקי בתכונותיו אבל ברמה פחותה לעין ערוך. היין לא הצליח לשכנע אותנו לא בטעמו, לא בריחו והוא גם לא סייע בתיבול המנות שאכלנו. אגב, בתפריט כתוב דמי חליצה ליינות שלא מהמסעדה 40 ₪ ובאישור מראש של המלצר. איום או המלצה?

לא יכולנו שלא לטעום גם קינוח. הזמנו עוגת בצק עם קרם וניל אגוזים. מדובר בעוגה עגולה, גודלה כשל צלחת ממוצעת שנחתכה לארבע פרוסות ביניהן פוזרו פירורי אגוזים. הבצק היה חמים אך יבש וגרם לתחושת מחנק בגרון ואילו הקרם לא היה ונילי וגרגירי הסוכר היו מורגשים מאוד בתוכו. סוכר ממוסס חלקית יכול להיות חלק חשוב מפילוסופיה של מנה, כמו למשל בשוקולד של מודיקה, אך במקרה זה נראה כי מישהו עשה חצי עבודה. אך לבד מהקינוח, האוכל קלע בול למטרה.

דדה היא אכן מסעדה גיאורגית אוטנטית ולא יומרנית כאחרות המגדירות עצמן גיאורגיות, אך מרוב מאמץ להתאים עצמן לקהל המבקרים שוכחות את בסיס המטבח הגיאורגי וחוטאות למטרה. אשמח לשוב פעם נוספת לדדה וליהנות מהגיאורגיות המתפרצת.

kubsuh

פורנו במטבח של גיא

noreply@blogger.com (קובוש - קובי קלייטמן) — Sat, 15 Oct 2011 07:29:00 +0000

בכל פעם שגיא נוסע לחו"ל הוא חוזר עם מאכל חדש שהוא חייב לשחזר ולנסות בכוחות עצמו. כך היה כשחזר מארה"ב עם חשק אדיר למרק צ'אודר וכך היה כשחזר מגרמניה עם חשק אדיר ל –Schweinshaxe.

פורנוגראפית ככל שהמילה Schweinshaxeתצטלצל באוזנינו, הרי שבסך הכול מדובר במאכל גרמני מסורתי ממחוז בוואריה שכל תכולתו הוא ירכי חזיר מבושלות בציר ואפויות בתנור כך שעורן יהיה פריך.

בסך הכול? אם הסעודה שחווינו לפני מספר שבתות אינה פורנוגרפיה בבימויו של הבמאי המהולל גיא, אתם יכולים להחזיר את תוכנית התרבות "תותי פרוטי" אל המסך הקטן ולשלוח אותי לקורס רענון.

מאחר ובגרמניה החזירים כנראה מעט גדולים ממה שהרבנות מתירה לגדל בארץ הקודש, תוכלו למצוא בתפריטי מסעדות את השם – Halbehaxe שמשמעו מחצית ירך. בארץ לא תוכלו למצוא ככל הנראה את המנה הזו כלל. בעצם, מדובר על החלק שבין הקרסול והברך, חלק עסיסי מאוד שצלייתו מלווה בהרטבה קבועה של הבשר באמצעות הציר כך שהמאכל מצריך עבודה רבה בטרם יוגש לשולחן.

הרטבה מתמדת בתנור

להפתעתי גיליתי אתר מדרג את טיב מנת ה- Schweinshaxeבמסעדות שונות בגרמניה. כאשר ניתנת נקודה אחת המשמעות היא שעדיף להזמין כריך גבינה ואילו חמש נקודות משמען שיא קולינארי. http://haxentest.de/

בכל מקרה עיניכם הרואות שאת ה- Schweinshaxe של גיא לא אחליף בשום Schweinshaxe אחר, אצלי הוא קיבל 5 נקודות למרות שלא הצליח להפוך את העור לפריך.

ירך חזיר

kubush

Joya not so Joyfull

noreply@blogger.com (קובוש - קובי קלייטמן) — Sat, 08 Oct 2011 16:55:00 +0000

ג'ויה היא רשת מסעדות פופולארית השייכת לרשת ארקפה. סניף רמת החיל מהווה נסיון לא רע ליצור אוירה כמו-איטלקית אבל גנכשל במקומות החשובים באמת.

אני אוהב מסעדות איטלקיות, זה ניכר בבלוג ובכרס שלי. לכן ביקור במסעדה המתעתדת להיכלל בקטגוריה של מסעדה איטלקית כג'ויה שברח' הברזל 4 ברמת החיל הינו בגדר חובה גסטרונומית לעצמי ולאומה כולה.

לרוב מסעדות ברמת החיל ממקומות בחללים תעשייתיים, ענקי ממדים ומנוכרים. ביקור במסעדת ג'ויה גילה כי מעצביה הצליחו ליצור, דווקא בחלל כה גדול, אוירה אינטימית ומזמינה המפעילה את החושים מבלי להתאמץ. מוזיקה איטלקית מתנגנת ברקע, סרט ניאו-ריאליזם איטלקי מרצד מעל הבר, כשלתפאורה המחושבת הותאמה תאורה רכה ומחמיאה.

בין חלקיה השונים של המסעדה חוצצים מדפי עץ גדולים עליהם מונחים אחר כבוד מוצרים איטלקיים כלימונצ'לו, יינות אדומים, שימורים, ארגזי ירקות (בשביל האווירה הכפרית), רטבי פסטות ומקררים המכילים קופסאות פסטה ממותגות של "ג'ויה", מוכנות לבישול ביתי.

בקצה החדר ממוקם בר גדול ובצידו תנור לבנים ואורו הזהוב תורם עוד לרכות המקום. מעל הבר עומדים כחיילים במסדר צנצנות ירקות מוחמצים יפהפיות.

למרות שהרגשתי כאילו הגעתי ליריד מכירות מוצרי איטליה, שכן גם התפריט היה מעוטר בפרסומות למכוניות פיאט, מים מתוצרת סן פלגרינו וחברת התעופה האיטלקית, לא התפתיתי לרכוש ממוצרי המקום. מהר מאוד הבנתי שאת מה שאני רואה במקררים בעצם מחממים ומגישים לי בצלחת.

מלצרית ופרח אדום בראשה הגיעה אל שולחננו באווירה נינוחה מדי, משל היינו חבריה שבאו לאכול בביתה. לא אהבתי את הגישה. גם את שאלתה מאוחר יותר לא אהבתי. למרות שמדובר בסלנג מקובל, השאלה "הכל בסדר עם המנות שלכם?" העלתה בי תמיהה האם המנות אכן תוכלנה להשיב? למה לא לשאול אותנו אם אנחנו נהנים מהמנות. המנות כבר ז"ל, שלומן לא ממש חשוב לאף אחד.

למנה ראשונה הזמנו קרפצ'יו. כמו בכל המסעדות הגיעה צלחת לבנה גדולה עליה פרוסות קרפצ'יו כשבמרכזה עלי אורוגולה, תלתלי פרמזן, טפטופי שמן, מלח גס ולחם קלוי בצד. המנה הייתה מאכזבת מאוד. מלח גס שפוזר בגסות, טעמו של השמן שנבחר ללוות את המנה היה חיוור ואילו פרוסות הבשר - אם כבר בחרה המלצרית להאנישן - נעכרו מצער על שעוללו להן עד כדי כך שתש כוחן מלהציג טעם משלהן.

בעודנו מנגבים את ידינו מהשמן שעטף בצורה מוגזמת את הלחם הקלוי שהוגש לנו, הגיעו אל שולחננו מנת פפרדלה דניה ופיצה מעוטרת בארטישוק (קרצ'ופי) ופרושוטו.

בצק הפיצה היה פריך ודק, אך לא שביר. נהניתי מהבצק כפי שלא אוכל להעיד על שאר חלקי הפיצה. הקרצ'ופי, שהגיע מתוך צנצנות המוכרות לי מהסופר השכונתי, נבצע לחתיכות גדולות אשר פוזרו באופן לא אחיד, מה שיצר עומס משקל בלתי נסבל על הפיצה הדקה. עקב כך ניסיון לאכול פיצה עם הקרצ'ופי התגלה כבלתי אפשרי, כיוון שהרמת משולש העיפה את התוספת אל הצלחת. גם הסכין, אותה סכין שהושארה על השולחן כשהמלצרית פינתה את צלחת הקרפ'ציו, לא התאימה לחיתוך הפיצה ולכן לא יכלה להיות לי לעזר. רוטב העגבניות היה טעים ואילו את הפרושוטו חיפשתי, אך ללא הועיל. הוא ככל הנראה הלך לבדוק מה שלומו מבלי שוב.

הפפרדלה הייתה דקה מדי ורכה מדי. קשה היה לקרוא לה פפרדלה. דווקא הרוטב היה מוצלח באופן יחסי וחתיכות השום שהיו מורגשות בו באופן בולט מצאו אצלנו פינה חמה בלב. נתנו למנה הכוללת ציון נמוך בעיקר בשל הפסטה שלא הצליחה לעמוד בסטנדרטים סבירים. אם פפרדלה זו הייתה מגיעה לפסטיבל הפפרדלה שבעיר Gemmano באיטליה, היא הייתה מנודה מכל עיר או פסטיבל אפשריים.

את הארוחה סיימנו בקפוצ'ינו קטן מבית "ארקפה" שהיה דווקא טוב מאוד.

לסיכום, ג'ויה היא מקום שבו מחממים ומגישים. לדעתי לא אחטא לאמת אם אומר שהמנות הנמכרות בקופסאות מתוך המקררים המעטרים את חלל המסעדה הן גם המנות שמחוממות במטבח ומוגשות אחר כבוד לשולחנות הסועדים במחירים שאינם מצדיקים את התוצאה.

אבל גם לחמם ולהגיש צריך לדעת. פסטה אינה משהו שצריך לזרוק למים רותחים לבשל עד רכות ולשטוף במים קרים, כפי שרות סירקיס לימדה אותנו בשנות ה-80. בפסטה גלומה מסורת ואמנות, שכן היא מעשה ידי אדם שיש לכבד ולהכין בצורה נאותה. אינני יודע מה השכלתם של הטבחים במסעדה, אבל אם הם רוצים להתקדם בתחום הקולינארי לא הייתי ממליץ לרשום את ג'ויה כמסעדה איטלקית שבה עבדו בקורות החיים.

kubush

החברים מתבקשים לחדר האוכל!

noreply@blogger.com (קובוש - קובי קלייטמן) — Fri, 23 Sep 2011 07:34:00 +0000

חווית חדר האוכל היכן שלא תהיה, ככל שהיא טומנת בחובה מספר גדול יותר של ישראלים, כך היא הופכת לנוראית יותר בעיני.

אני יודע שאי אפשר להוציא את הישראליות ממני בדיוק כפי שלא ניתן להוציא אותי ממנה, אבל זו פעם שנייה בשנה החולפת בה אני שוהה במלון שרובו קהל ישראלי. זו הפעם השניה שבה אינני יכול להתחמק מההרגשה שהמון סקרן וזועם, עומד בכל רגע לדרוס אותי בעודי נותר מפרפר בתוך קינוח פרווה דוחה או בתוך סלט שאת מרכיביו עדיף שלא להכיר מקרוב.

הפעם הראשונה הייתה בעת שהותי מוקדם יותר השנה במלון בים המלח. הפעם, תחושה זו חזרה וליוותה אותי בעת שהותי במלון 5 כוכבים בעיר ורנה שבבולגריה.

אני, בן זוגי ולא פחות מ-1000 ישראלים נוספים צבאו על מלון יפהפה באיזור חולות הזהב של ורנה הקרוי Melia Grand Hermitage במסגרת חופשה לזכייניה של חברה גדולה בה עובדת אימי (אף היא כזכיינית).

ארוחת הערב כפי שהתבשרנו עוד באוטובוס שהוביל אותנו משדה התעופה אל המלון, מוגשת בין השעות 18:00-21:00.

הגענו בשעה 19:00. לא זו בלבד שלא היה לנו מקום לשבת אלא שפני המלצרים האומללים שהיו אמורים לסייע לנו דמו יותר לפני דיילות לפני נחיתת חירום שעה שעמדו חסרי אונים מול המון האדם שהסתער על המקום בשעה האחרונה.

גם אל האוכל בבופה היה קשה להגיע. תורים ארוכים כנחילי נמלים. אכן, כמו הנמלים עמדו בתור וחזרו להעמיס צלחות שוב ושוב. כולם נראו אותו דבר וגרוע מכך כולם התנהגו אותו דבר. כמויות האוכל שהועמסו על גבי הצלחות פר אדם בלתי תיאמן. לו היו אוכלים כך בביתם מדי ערב כדור להורדת כולסטרול היה בבחינת בדיחה חולפת ברפואה הישראלית ומחלקות הטיפול הנמרץ היו הופכות משכן קבע לרבים מאותם אנשים.

אנשים רעבים צריכים לאכול, אינני מלין על כך. אבל למה לא לתת סיכוי דל לאנשים שטרם העלו מזון אל צלחתם?

הנמלים הישראליות בעלות העיניים הגדולות פשוט לא רוו נחת. בשלב מסוים חלפה בראשי מחשבה כי לכל בעלי העיניים הגדולות הללו מגיע פשוט להתפוצץ עד שידמו לחתיכות הירקות המוקפצים שאת רובם הותירו על הצלחת למרות שמילאו אותה על גדותיה.

התור הקצר ביותר היה לעמדה בה הוכן בשר חזיר מוקפץ. המקפיץ הבלתי מיומן שהיה כה הלום מכך שחמישה אנשים שלמים עומדים מולו וממתינים לסיום הכנת המנה, חזר בלא פחות משלוש שפות ובכללן עברית, על כך שמדובר בחזיר. לשאלתי אותו האם לדעתו לא אוכלים בישראל את הבשר הנפלא הזה כלל, ענה ברצינות גמורה שאכן כך לימדו אותו.

משהצלחנו להביא סלטים אל צלחת אחת ולנסות לתור שוב אחר מקום לשבת, גילינו תופעה חברתית נוספת. כל ישראלי שומר מקום אחד בשבילו, שני בשביל אשתו אם לצערו ביקשה להצטרף לנסיעה ובממוצע בין 4 כיסאות נוספים ל-2 שולחנות שלמים נוספים בסביבתו לפרלמנט החברים שאך זה הכיר.

חשוב מאוד שגם בחדר האוכל ידונו החלטות הרות גורל כמו למה שולה נראית כמו שהיא נראית ולמה רחמים שמוכר ביומיום פחות מיוסי נסע ויוסי המסכן נשאר לעבוד בארץ... וכך נדדנו באולם הגדול והמלא מאוזן לאוזן.

לבסוף מצאנו שולחן לשניים. שולחן נטוש. פלייסמנט אחד, 2 סכינים, מלחיה ופלפליה. ביקשתי בעדינות ממלצר נפול פנים להשלים לנו את הציוד החסר. המלצר סייע לנו ברצון. ייתכן והייתה לכך השפעתו של מבטא בריטי כבד שניסיתי לסגל לעצמי בעת פנייתי אליו.

לדעתי, גם הייתי הראשון שאמר לאותו המלצר את המילים המסובכות Please ו-Thank you באותו הערב.

האוכל איך לומר כבר לא היה הנושא המרכזי של הארוחה ולמרות זאת היו מספר הפתעות. בין הסלטים הקרים היו סלט בורגול עבה מתקתק ומשובב נפש, סלט קלמארי מבושל מצוין וסלט שהכיל פיסות דג ומולים בתוך עלי בייבי מבלי שריח הים היה בו דומיננטי ובכך נתן למרקם המרכיבים לאתגר את חלל הפה.

בעיקריות לא מצאנו נחמה גדולה, המנות היו טעימות, אך חסרות יצירתיות או המעוף המצופים ממלון חמישה כוכבים.

הקינוחים הצליחו להפתיע אותי מאוד לרעה. יפים ככל שהם היו, בכולם הורגש טעם פרווה דוחה ואבקתי. יתרה מזאת, ציפויי השוקולד דמו לשוקולד מבקבוקי 'אפיכל' הידועים לשימצה וודאי שאינם משמשים קונדיטוריות מכובדות.

רחמיי נכמרו על צוות של שלוש בנות שיכלו בקלות לנצח מרתון בזמן ובמרחק אותו צעדו ללא הרף עם שני מגשים מלאים תקרובת קינוחים חדשה ושנים ריקים החוצה, כל זאת כדי לספק את התצרוכת הישראלית.

עם ישראל רעב, תאוותן, גרגרן, קולני ונוטה להשאיר בכל מקרה חצי ממה שעיניו צדו, בצלחת. מחציתו של האוכל נותר בצלחת, לא כי חס וחלילה לא היה טעים, אלא כדי הצהרה בוטה: "אותי לא דפקו", "אני לא פראייר", לקחתי ולקחתי ולקחתי ואכלתי רק מה שהייתי צריך כדי להגיע לסף פיצוץ גרעיני.

אז לכל נוסעי בתי המלון בארץ ומחוץ לגבולותיה המשיכו לאכול הררי זבל והתפוצצו להנאתכם. אני שבעתי רק מלהסתכל עליכם מתפטמים כחזירים אותם לשמחתי לא אכלתם (ברובכם).

kubush

דניאל רוגוב - מורי ורבי

noreply@blogger.com (קובוש - קובי קלייטמן) — Thu, 08 Sep 2011 18:52:00 +0000

אני מרגיש זו הפעם השנייה השנה, חור עצום שנפער בליבי. חלל, ואקום שלא ניתן למלא עוד. הפעם הראשונה הייתה כשאבי הלך לעולמו לפני 9 חודשים, הפעם השנייה הייתה היום כששמעתי על כך שדניאל רוגוב הצטרף אליו ביום שלישי האחרון.

דניאל רוגוב אותו אזכור עד יומי האחרון, הוא הגורו שלי.

לפני 4 שנים, לראשונה בחיי, רוגוב אפשר לי הצצה לעולמו של מבקר יין ואוכל. כשבן זוגי הציע לי לכתוב על מה שאני כל כך אוהב, שלחתי מייל תמים אל דניאל רוגוב עם מספר שאלות תמימות. נעניתי במייל אותו שמרתי מאז:

"Kobi, Hi...

I've just re-read through your questions. Good questions all but each would take at least a small book to answer. May I thus suggest that email may not be the right format and that if you like we could meet for a long coffee and discussion on these issues. Best phone for me is ....

Best for me will be during the week between 18-22 May.

Best
Rogov"

ההצעה הייתה בבחינת הפתעה גמורה. אל פגישתנו הגעתי רועד, שמח, מפוחד וצמא לכל מילה שאוכל לשמוע מאחד מהגדולים בתחום. הפגישה הותירה בי רושם כה עז עד כי אני נושא עימי מאז את הזיכרון כאחד מהטובים בחיי.

פגשתי באדם מלא ידע, סיפורים מרתקים וניסיון חיים מדהים ועם זאת צנוע וסקרן לעוד ועוד. פגישתנו ארכה שעה וחצי. שעה וחצי שבהן לימד אותי פרק שלא יכולתי לייחל לטוב ממנו בכל הקשור לעולם הביקורת והכתיבה.

מאז נפגשנו בעוד מספר הזדמנויות כשבאחת מהן נפגשנו לגמרי במקרה כמבקרים במסעדה שגרמה לרוגוב ולי את אותה תחושת הקבס ואותו אף הגדילו לעשות והעליבו (לא כמבקר אלא כסועד מן המניין). בהזדמנות אחרת פגשתי בו בכנס בינ"ל לאנתרופולוגיה של אוכל שנערך באונ' בן גוריון לפני כשנה. אז, שוב שמעתי את הידע וההומור שכל כך אפיינו כל הרצאה או שיחה שהשתתף בה.

חבל שביישנותי מנעה ממני להעמיק את הקשר עם רוגוב. אבל, בכל ביקורת שאני מוציא תחת ידי, אני חושב עליו. הוא שלימד אותי שלכל מסעדה צריך לתת הזדמנות יותר מפעם אחת ("..because every restaurant is entitled to have a bad night" ואני מודה לו על כך, הוא לימד אותי שצריך להכיר את מרכיבי המנות ואופן הכנתן כדי שלא יעבדו עלי, הוא לימד אותי שלכל מקום צריך להגיע עם הציפייה הנכונה אחרת לעולם אתאכזב ובעיקר דניאל רוגוב לימד אותי שתמיד צריך פנקס קטן ועט כשהולכים לאכול.

אז לזכרך מר רוגוב היקר, תמיד אשא עימי פנקס ועט בתיקי ואותך בליבי.

מתגעגע,
קובי קלייטמן

דיינר 95 - גם אם היה הדיינר האחרון עלי אדמות...

noreply@blogger.com (קובוש - קובי קלייטמן) — Fri, 26 Aug 2011 19:06:00 +0000

מה יותר מרגיז מההרגשה שסידרו אותך? לישראלים כמונו זו וודאי ההרגשה הנוראית ביותר שיכולה להיות. אנחנו, שבכל מצב בטוחים שסידרו, מסדרים או יסדרו אותנו, נוטים לקחת מקרים כאלו בצורה קשה מאוד. וזה מה שקרה הפעם.

לפני מספר ימים קבענו עם זוג חברים להיפגש בתל אביב במקום חדש שנקרא דיינר 95. על אף שהוא שוכן ברחוב חשמונאים בו אני פוסע לא מעט, מודה ומתוודה שלא קראתי דבר וחצי דבר אודות המקום וגם לא הכרתי את השם קודם לשיחה עם ט. חברתי.

דיינר היא המצאה אמריקאית. מדובר במזללה/מזנון דרכים שרוב המזון בו מוגש על גבי דלפקים ארוכים. לא מדובר באוכל מובחר אבל מזין וטעים. בארה"ב דיינר הוא מקום שמאוד גאה בתוצרתו בין אם אלו המבורגרים או קפה ומאפה.

בדיינר 95 החליטו להמציא את המילון מחדש כדי להוכיח ששמה הנרדף של המילה דיינר בעברית הוא מיזבלה ולא מיזללה. טעות של אות שבקלות בלתי נסבלת הפכה חלל שיכול היה לשרת בית קפה טוב לביב שופכין של מי שעומד ויודע לעשות הכל עם אוכל חוץ מלבשל, לטגן, לאפות, לתבל...שכחתי איזשהו פועל? הרגשתי כמי שסעד במקום בו בדרך כלל החתולים מבקרים ולא הסועדים. כן, הרגשתי כאילו אני מנסה לאכול אוכל יד שנייה.

התפריט היצירתי משהו מחולק למספר אלמנטים – "סטארט-אפ" הכולל מנות כמו הום פרייז שאינה מצליחה ולו להתקרב ברמיזה אל ההום פרייז של מסעדות כמו דיקסי. "פיצ'טה" האמורה להוות קריצה אל השפעות איטלקיות. מספר ימים אחרי ועדיין קופצת לי העין. "פריטטה" מלווה בשמות של שחקני פעולה הוליוודים מן העבר כמו סטאלונה וצ'אק נוריס – אמנם מהות המנות חביתתית אבל שימוש ציני בשתי ביצים אומללות קטנטנות בלבד עורר בי מחשבות על הצטרפות לאנונימוס. "שקשוקה" מלוות בשמותיהן של סדרות טלוויזיה אמריקאיות כמו ריימונד, ודקסטר. "פיצות פרזידנט" – נחשו על שם מי. סלטי ירקות על שם מכוניות אמריקאיות שאכן עשו לי חשק לנסוע משם ולגמור כמו תלמה ולואיז (הי! גם זה אמריקאי). ועוד.

הדובדבן שבקצפת הוא המנות העיקריות. אין לי מושג למה או איך זה קרה, אבל הזמנו לשולחננו סטייק סינטה וסטייק אנטריקוט, שניהם במידת עשייה מדיום.

איש המטבח התבלבל ושכח שמדיום זו או מידת עשייה לבשר או לכל היותר מידת חולצה שלא עולה עלי. יצירתיותו של ה"גריל מן" הייתה מופלאה עד כדי כך שקיבלנו סוליות במידה מדיום. איפה עוד תוכלו למצוא כושר המצאה שכזה? העניקו לו מיד תוכנית בישול בטלוויזיה או שאני מנסה לחתוך את הסטייק.

חשבתי לחסוך מכם את נושא השירות אבל אם בכל זאת הגענו עד כאן - שתי מלצריות מסכנות פלוס מלצר אחד אומלל. כולם נראו בוגרי שמינית לכל היותר, כתבו את הזמנות הסועדים על גבי תחתיות נייד המכסות את מגשיהם (דיינר או סטקייה? בכל מקרה, לא הראשון ולא השני, שמות ראויים למקום).

משום מה הזירה התמלאה עד לכדי 50% תפוסה, כמות שהמלצרים לא הצליחו להתמודד עימה ואף הודו על כך בפנינו. אורחים קרואים שרצו להיכנס לחלל המסעדה נענו בשלילה גם כשמחציתה הייתה ריקה משום ש"השולחנות כבר מוזמנים". אלו נאלצו לאכול מחוץ למסעדה בחום המהביל בעוד המקומות המוזמנים נותרו ריקים.

אני מצטער על המילים הקשות ומצטער על הרגע שבו דרכה רגלי ב"דיינר". למזלי כי רב חברתם של האנשים במחיצתם הייתי פיצתה על ההומור הרע של בעלי המקום.

שלכם,

kubush

אוכל בפסטיבל אנימיקס

noreply@blogger.com (קובוש - קובי קלייטמן) — Sat, 13 Aug 2011 15:11:00 +0000

בשבוע הבא ייפתח פסטיבל אנימיקס בסינמטק תל אביב. יהיה זה הפסטיבל ה-11 לאנימציה קומיקס וקריקטורה.
לשמחתי ולהפתעתי תוקרן במסגרת הפסטיבל תוכנית אנימציה בשם 'בתיאבון ילדים'. זוהי רצועת סרטי אנימציה העוסקים בעיקר בסרטים משעשעים בנושא אכילה וזלילה כפי שהגדירו אותם בתוכניית הפסטיבל.

בין הסרטים שפורסם כי יוקרנו:
הבנדוד של דונאלד (דיסני 1939), מלחמת אוכל, הסיפור של סמואל המשופם (מבוסס על יצירתה של ביאטריס פטר הבריטית אותה הקדישה לחתולה השמן סמי) ועוד סירטונים קצרים אחרים.

יכולות ההאנשה בסרטי אנימציה משוללי גבולות וככאלה הופכים את ההצצה אל עבר האוכל שלנו לבלתי צפוי. מישהו מכם חשב פעם על ברווז צלוי בעודו צופה בדונאלד דאק? מישהו מכם חשב לצוד דובים בעודו צופו בסרט על פו הדב שאך זה יצא אל המסך הגדול? וודאי שלא. כאן בדיוק נמצאת אותה נחת רוח שבהסתכלות האחרת על היצורים שגורמים לנו לחיוכים כה רבים, מבוגרים וילדים כאחד.

מבחינתי כל רצועת סרטים מהסוג הזה מבורכת ובטוחני כי ניתן למקם רצועה כזו בכל פסטיבל. כן ירבו! צפיה מנה!
אתר הפסטיבל:
http://www.animixfest.co.il/

שלכם,
קובי

בני בני ילד רע

noreply@blogger.com (קובוש - קובי קלייטמן) — Sun, 24 Jul 2011 17:28:00 +0000

הכול החל בסיבוב תמים עם אימי בעיר הולדתי פתח תקווה, כשהבחנתי מבעד לאחד מחלונות הראווה של חנויות בגדים ברחוב איכילוב ביפה, יפה העיראקית שלא ראיתי שנים, יפה עוזרת הגננת מגן טרום חובה ברחוב נורדאו.

הגן של הלנה ושרה כבר אינו עומד על תילו. הווילה בעלת גג הרעפים האדום, ארגז החול הגדול והנדנדות הצבעוניות, פינו מקומם לפני מספר שנים לבניין מגורים רב-קומות.

בגן הלנה ושרה הכרתי את יפה ואת בני. יפה הייתה עוזרת גננת נאמנה לה נדרתי נדר שלא הצלחתי לממשו עד ליום זה, ובני היה סטודנט למקצועות הטרום חובה כמוני.

כשהגעתי לגן הילדים, כמי שגודל בסביבה פולנית, לא ידעתי כמעט את השפה העברית ומכאן צמחה אגדה אורבאנית על פיה הבטחתי ליפה את עסקת חייה – אלמד אותה פולנית תמורת לימודיה אותי את השפה העברית. בני לעומת זאת, כנראה נדר נדר סודי מאוד עליו לא ידעתי, לשמור על האוכל שלי.

חלפו הימים ולמדתי עברית, אבל יפה דוברת העיראקית והעברית, נותרה אילמת בשפה הפולנית.

מגן הילדים הנפלא של הלנה ושרה יש לי עוד זיכרון שמלווה אותי עד היום, ובעיקר בכל פעם שאני רואה אשכול ענבים עסיסי.

אם תפגשו מוכר בשוק פתח תקווה העונה לשם בני דעו לכם שכל מצבור הענבים שהוא מחזיק שייך לי בבלעדיות. וכל זאת למה?

בשעות הארוחה בגן הילדים ישבתי אני, ילד פולני רזה, סתור שיער ונטול פרוטקשן, ולידי ישב בני, שאינו שייך לעדה הפולנית, שהיה ילד מגודל ומשום כך גם רעב יותר.

בימי הקיץ היו מלוות אותי סבתי ואימי לגן כשבאמתחתי שקית ענבים ירוקים מנותקים מזמורותיהם. מלאכה לא קלה שניכר כי הושקע בה זמן לא מועט, כל זאת כדי שאוכל לקנח את ארוחת העשר בפרי מתנובת הארץ.

מאוד אהבתי ענבים, וגם בני אהב מאוד ענבים. את הענבים שלי הוא אהב. דווקא את אלו שהוכנו עבורי באהבה רבה. בני כך התברר העדיף שלא לאכול את "פרי העשר" שלו, שוודאי הצריך מאמץ אכילה רב יותר, אלא טעם עד כלות מ"פרי העשר" שלי.

כך קרה שעד שיפה יקירתי שתחיה לא העירה לנשים שבחיי (אימי וסבתי) כי אינני זוכה לאכול את הקינוח המיוחל, לא ידעתי מהו טעמם של הענבים הירוקים העסיסיים.

מאז חלפו להם 30 שנים ובני גדל להיות בעל דוכן בשוק פתח תקווה. וודאי מרוויח יותר ממני ואוכל יותר ענבים ממני. ועדיין, בכל פעם שאני עובר לידו, אני לא מעז להזכיר לו את החוב המוסרי שלו כלפי. בעיקר כי היום הוא מגודל עוד יותר ונראה רעב עוד יותר.

אולי אם אפגוש את יפה שוב, ביום מן הימים, אבקש ממנה להסתובב עימי בשוק ולנסות לגבות את חובי בעודי מסתתר מאחוריה. אישה מבוגרת ממני ב-30 שנים ונמוכה ממני בכ-15 ס"מ. ואולי סתם אמשיך לעבור מפעם לפעם ברחובות העיר שהשתנתה לה כל כך עם השנים, מחפש את יפה כדי לומר שלום ואת בני כדי לראות כיצד הוא מפלח אבטיח.

שלכם,

kubush

מה עשיתי אצל בוב ריקרד בלונדון?

noreply@blogger.com (קובוש - קובי קלייטמן) — Sat, 02 Jul 2011 07:52:00 +0000

הלוואי ובכל יום הייתי יכול למצוא את עצמי יושב וכותב על עוד מסעדה בלונדון. למרבה הצער, ביקורי האחרון באנגליה היה קצר עד כדי דגימת מסעדה איכותית אמיתית אחת.

בשכונת סוהו הצבעונית והגאה של לונדון מתרכזות לא מעט מסעדות. אחת מהן היא Bob Bob Richard השוכנת ב – 1 upper St. James st. . מכל המסעדות בהן יכולתי לבחור, למה בחרתי דווקא בזו?

ובכן נסיעתי הראשונה וודאי שלא האחרונה ללונדון, הייתה יחד עם אימי למטרות משפחתיות. היות וכך חיפשתי מסעדה שקשה יהיה שלא למצוא בה משהו לנפש פחות הרפתקנית משלי. כך מצאתי מסעדה שתפריטה מבוסס על אוכל בריטי לצד רוסי ותפריט קינוחים מאתגר.

צביון המסעדה מהכניסה אליה, דרך השירות וכלה בעיצוב, זועקים יוקרה. כך תמצאו כי בתפריט המילה Luxury אינה מדירה את רגליה בשום שלב, השירות אירופאי, העיצוב קיטשי באופן מטריד המלצרים לבושים מקטורנים ורודים והמלצריות מקטורנים כחולים, האוכל מוקפד מאוד וגולת הכותרת מבחינתי היא כפתור המוצמד לצידו של כל שולחן והמוקדש להזמנת שמפניה בלבד.

כמה שמחתי לשמוע שלמלצרית שלנו יש מבטא שקיויתי שיהיה פולני או רוסי, למרבה הצער היה זה דבר היחיד שאיכזב אותי בכל הביקור . אמנם התכוננתי מראש לתרגם בע"פ את תפריט המסעדה לאימי שאינה דוברת אנגלית, אלא שגיליתי במהרה שזו אינה משימה פשוטה כפי שחשבתי וקיוויתי שהמלצרית תוכל להיות לי לעזר.

לאחר לבטים עמוקים, למנות ראשונות החלטנו להזמין טרטר עגל מעוטר בביצת שלו בשבילי ומנת הרינג בכבישה ביתית ועם סלט סלק קלאסי לאימי. רציתי לטעום את הז'וברובקה תוצרת בית של בוב אבל היא אזלה. התנחמתי ביין סוביניון בלאן ניו-זילנדי מצויין – Tinpot Hut, Marlborough, New Zealand 2010.

על אף הפרסום הרע שקיבלו מנות הטרטר באנגליה בעקבות הפרות שהשתגעו להן לפני מספר שנים, הייתה זו אחת ממנות הטרטר הטעימות שאכלתי ולמען גילוי נאות, הפעם הראשונה שטעמתי ביצת שלו. המנה שנארזה בצורה אובאלית על גבי הצלחת נראתה אלגנטית מאוד כשלוותה בביצת שלו קטנה, לבנה מנוקדת.
מנת ההרינג הייתה כמצופה ולא יותר מכך.

מנות הקוויאר שטעמנו היו וודאי נהדרות אם היה לנו הכסף להזמינן. אולי יבוא יום ועוד אטעם את טעמן הענוג של ביצי בלוגה המפורסמות כל כך.

למנות עיקריות בחרנו, צ'יקן קייב בשבילי ובשר לחי חזיר עם פירה לאימי. המנות הגיעו כעבור זמן רב לשולחן (מאוחר יותר למדתי שהשירות בכל המסעדות בהן ביקרתי באנגליה היה איטי להחריד, אך מבלי כל תלונות של הסועדים. ככל הנראה כך מקובל). טעמן של המנות הצדיקה כל דקה לה המתנו. בשר לחי החזיר שאימי אכלה היה רך והרוטב שליווה את המנה עסיסי ומתובל היטב. מנת צ'יקן קייב שלי גם אם נדושה מעט, זרחה בתוך מחבת הכסף שבה הונחה כשהובאה לשולחני וטעמה היה מצוין. בשר העוף היה עסיסי והציפוי פריך ומנחם.

מנת הקינוח הייתה גולת הכותרת מבחינת תפיסת האסתטיקה של המקום. לשולחננו הגיעה ברוב טקס והדר צלחת שעל גביה מונחים 4 פירות פטל עם עיטור עלי זהב בשורה כחיילים במסדר ולידם כדור מוזהב עגול ומדויק. המלצר ענוד כפפת כותנה צחורה אחז בידו כלי כסף שהכיל רוטב שוקולד חם מאוד.

הרוטב שהחל לזלוג אט אט על כדור השוקולד המוזהב, המס את כיפתו וחשף את תוכנו. בתוך כדור השוקולד נח מוס שוקולד אוורירי וטעים יחד עם חתיכות ג'לי תפוז ופסיפלורה קטנות בתוכו. הטעם גן עדן, השילוב שבין חמיצות קלה ומתיקות היה סיום נהדר לארוחה נהדרת.

אני חייב להודות בשלב זה שאינני יודע אם אחזור שוב למסעדה הזו בביקור הבא בלונדון, לא מפאת אכזבה, נהפוך הוא, אלא מהסיבה שיש עוד כל כך הרבה מה לטעום בלונדון. היא מחכה לי שאשוב.

שלכם,

Kubush

טשרניחובסקי 6 - ההפתעה

noreply@blogger.com (קובוש - קובי קלייטמן) — Fri, 24 Jun 2011 09:31:00 +0000

מאוד מפתה לפתוח ביקורת על טשרניחובסקי 6 בשורה: "טשרניחובסקי שש שעה חמש רק תבוא לבד...". אז אחרי שנמנעתי מכך בגבורה שאין שניה לה, אספר לכם על מקום שאמנם בעליו קוראים לו ביסטרו אבל ביסטרו (=מהר בשפה הרוסית) הוא לא אחת התכונות המאפיינות את מי שישב במסעדת הבוטיק הזו.

אחרי שנכנסים לטשרניחובסקי 6 ומתמקמים ליד החלון הצופה אל שוק בצלאל ההומה או מתרווחים על הספה הרחבה וצופים אל חלל המסעדה, הדבר היחיד שמתחשק לעשות הוא לשקוע בשיחה עם המארחת שתמיד מזכירה לי מעט את עפרה חזה. לא חובה, אבל אפשר גם בהחלט פשוט לשתוק וליהנות מהאווירה הנינוחה והביתית.

בשנתיים האחרונות מצאתי את עצמי חוזר בהזדמנויות שונות למקום הזה. החיוך אותו חיוך, האוכל אותו אוכל והשלטים עם המילים הפולניות בפונטיקה עברית נותרו על הקירות כאילו הייתה זו מסעדונת אירופאית ששומרת על להבתה הקטנה ועל נאמנות לדרכה משך שנים.

טשרניחובסקי 6 מצטיין בתפריט יינות רחב, אך יקר מאוד ובתפריט אוכל שאינו מייצג מסעדות יוקרה אבל בהחלט מספק את המצופה ממנו, כך שכל סועד ימצא משהו שיערב לחיכו.

הפעם האחרונה שבה ביקרתי במקום הייתה מיד אחרי הפנינג הגאווה בגן מאיר. למי יש כוח לצעוד בחום התל אביבי?! עדיף להתחבק במקום ממוזג וטעים. כך מצאנו את עצמנו צועדים לכיוון ההפוך מהמצעד לעבר זרועותיה של המארחת המקסימה שלנו לשיחה ארוכה והפתעה גדולה.

בשלווה היחסית שתקפה את תל אביב של מצעד הגאווה, רק שוק בצלאל נותר הומה אדם. כך התמקמנו בתוך המסעדה צופים בנחת אל הקונים.

לא נותר לנו אלא להזמין מנות שכבר למדנו לאהוב. נקניקיות שרקוטייר מבשר עגל ובשר לבן עם גבינת פיקורינו בתוכן מלוות פירה וכרוב סגול ושניצל פרמז'ן ברוטב עגבניות עם קוביות תפוחי אדמה.

מנת הנקניקיות הייתה טעימה כתמיד, גבינת הפקורינו המומסת בתוך הנקניקייה פרצה לעבר המזלג שלי כאילו רצתה לומר "אכול אותי בעודי חמה", הבשר היה טעים וליווי הפירה הנימוך והכרוב היו מצוינים כתמיד.

שמה המלא של מנת השניצל יש להודות לא עושה עימה חסד, אלא שמדובר במנה מהנה של שניצל גדול עם פרמזן מוקרם ועגבניות. כמויות הרוטב מדודות כך שאינן הופכות את השניצל לסמרטוטי אלא מותירות אותו במרקמו הטבעי והטעים.

אני חייב לציין עוד מספר מנות שניתן למצוא בתפריט אותן טעמתי בהזדמנויות אחרות. מנת בף בורגיניון על אף שאינה המנה הקלאסית, מעניינת וטובה בעיקר לערבי חורף. צלחות הנקניקים והגבינות מציגות מבחר יפה של הקולינריה האירופאית וסלט הרוקפור על אף שמכיל ירקות בריאים גם הוא טעים מאוד.

היינו אמנם ארבעה אנשים סביב השולחן אך בחרנו להזמין רק שני קינוחים פאי לימון ופאי שוקולד. להפתעתנו הרבה הגיעו לשולחננו ארבעה קינוחים מתנת הבית. להזמנה שלנו התווספו פאי אגסים ופאי גבינה.

כמי שעבד בקונדיטוריה ולמד להעריך קינוחים בדרך מעט שונה, אני מוריד את הכובע בפני המארחת שלנו לא בגלל ההפתעה הנעימה, אל בגלל שגיליתי כי היא זו שהכינה את עוגות הפאי הנהדרות שאכלנו. לא נותר פירור מעוגות הפאי, ואילו לא היינו עוצרים את עצמנו גם הצלחות היו נאכלות.

בצקי הפאי היו פריכים, נימוחים ומהטובים שאכלתי מעודי. פאי הלימון הצטיין במראהו וטעמו העדין, פאי השוקולד נראה כאילו ריחף מעל עננים כשהוגש מעל אבקת סוכר, פאי האגסים בקרם שקדים היה קלאסיקה בהתגלמותה ופאי הגבינה המדמם היה נ-ה-ד-ר!
כל כך הרבה אהבה וכל כך הרבה כוונה טובה בקלאסיקות של עולם הקינוחים.

איציק צדק – "אין יום גאווה מוצלח בלי לגמור בטשרניחובסקי 6" ואני אוסיף – אין כמו טשרניחובסקי 6 כדי לנקות את הראש, לאכול טוב ולצפות על תל אביב הקדחתנית מתוך הפינה המושלמת בעיר.

אנתרופולוגיה של אוכל – פרופ' עוז אלמוג

noreply@blogger.com (קובוש - קובי קלייטמן) — Mon, 25 Apr 2011 06:05:00 +0000

לפני מספר ימים התוודעתי לקמצוץ מעבודתו של פרופ' עוז אלמוג בזכות הופעתו ברשימה ביבליוגרפית של ספר שאני קורא בימים אלו, עליו אספר בפוסט הבא.

פרופ' עוז אלמוג סוציולוג והיסטוריון של החברה והתרבות בישראל במחלקה סוציולוגיה של החברה הישראלית, החוג ללימודי ארץ ישראל, אוניברסיטת חיפה.

בין עיסוקיו השונים הוא גם יוזם אתר http://www.peopleil.org בו מפורסמים מאמרים סוציולוגים-אנתרופולוגים על החברה הישראלית ובהם מאמרים המעניינים אותי במיוחד בתחום האנתרופולוגיה של האוכל במגזרים השונים. אציין כי זו הפעם הראשונה בה אני נתקל במגוון כזה המוגש לציבור בישראל בצורה ידידותית וגלויה.

בהמשך לקשר דוא"ל שנוצר בינינו, אני מצרף לכאן בקשה לסיוע לקראת כתיבת מאמר בנושא תרבות הקפה בישראל. אשמח אם תושיטו יד ותשלחו את המבוקש לכתובת הדוא"ל של אתר "אנשים" - anashimisrael@gmail.com

"חבריי היקרים

אתר המידע שלנו "אנשים ישראל – המדריך לחברה הישראלית" www.peopleil.org)) יצא ביוזמה משותפת עם חברת נסטלה-אסם: תערוכת צילומים תחת הכותרת "רגעי קפה ישראלים". בחרנו 10 צלמים מוכשרים ובעלי רקורד מרשים והטלנו עליהם להביא תמונות המשקפות את הווי הקפה בישראל (התערוכה מתמקדת בשתיית קפה בבית ובעבודה ונמנעת מלגעת בהווי בתי-הקפה, המצריך פרויקט נפרד).

אני מתעתד לכתוב מבוא סוציולוגי מקיף לתערוכה ומבקש להיעזר בסיפוריכם ובתובנותיכם. כמעט לכל אחד מאיתנו יש את רגעי הקפה שלו/ה והם קשורים במכלול רחב של מרכיבים זעירים המרכיבים את הפאזל האישי והקולקטיבי: קפה של בוקר וערב, שיחה, הפוגה, פגישה, אירוח, בילוי, מחשבה ועבודה. ויש כמובן את הטעמים והגחמות, הספלים-הפרטיים, הטקסים האישיים והקבוצתיים.

אנא כתבו לי בקצרה (גם פסקה עוזרת) על הקפה בחייכם ובחיי קרוביכם. נסו לחשוב גם על ההקשר הישראלי וכמובן אשמח לתובנות וכן לסיפורי קפה מעניינים ומשעשעים.

להלן מספר שאלות מפתח:

1. מתי ומדוע אני/אנחנו שותה/ים קפה?

2. מה ה"שטיק" שלי בעניין הקפה (ספל, סוג ותרכובת הקפה, צורת הלגימה, החטיף וכו')?

3. מה אפשר ללמוד על הישראלים מתרבות שתיית הקפה שלהם?

תודה רבה וחג שמח

שלכם

פרופ' עוז אלמוג"

וידאו: אמהות מבשלות - אמא שלי מכינה גפילטעפיש

noreply@blogger.com (קובוש - קובי קלייטמן) — Sat, 09 Apr 2011 16:53:00 +0000

לכל הבשלנים שבינינו יש דמות אחת מרכזית ממנה למדנו לבשל. בדרך כלל מדובר באמא או בסבתא שלנו.

אפילו אנשים שלא חשבו בילדותם כי המטבח יהיה כר להגשמת משאלותיהם בבגרותם, החלו את מסעם הלא נודע במטבח עם דמות אמהית, מלמדת, מלאת נוסטלגיה קולינארית משלה אותה העבירה אף מבלי להתכוון לכך, לדור הבא.

הכמיהה שלי להנצחה קיבלה טוויסט מעניין כשהחלטתי לתעד את אימי מבשלת את אחד מהמאכלים המסורתיים של יוצאי פולין – הגפילטעפיש. מאחר ואני ידוע כמי שעומד בהבטחותיו, גם הפעם אין מתכון כתוב. מי שירצה ללמוד איך מכינים גפילטעפיש אמיתי פולני יצטרך לצפות בסרטון עד סופו – הנאה מובטחת!

(צילום: לילך קלייטמן שובל, עריכה: דורי גולדשטיין)

בהזדמנות זו אני פונה לכל אמא או לכל מי שיש לו/לה אמא בעלת מתכון מיוחד (לא דווקא עדתי) שהייתה רוצה להצטרף אל הסרטונים המתוכננים בהמשך, לפנות אלי למייל kubush1@gmail.com .

בהזדמנות זו אאחל לכל קוראיי הנאמנים

חג פסח שמח וטעים

רק בשר - שקיעתה של קרניבוריה

noreply@blogger.com (קובוש - קובי קלייטמן) — Mon, 28 Mar 2011 19:29:00 +0000

רק בשר סניף רמת החיל הוא מאותם מקומות בהם יימצאו לקוחות רבים כל אימת שמגיעים לפתחם. ביקוריי במקום הספיקו על מנת להבין - שוב - כמה קשה במרוצת הזמן לשמור על הרמה הראשונית שמקום מציב לעצמו ומשווק כלפי לקוחותיו. כזה הוא "רק בשר", מקום מבטיח שהסב לי נחת ואז במחי יד נטל אותה.

בפעם הראשונה בה הגעתי למקום נשא חן בעיני הקונספט הכללי. המראה האפלולי, לו תורמים העץ והאבן המחוספסת המכסים כל פינה בניסיון לשוות למסעדה סטייל של מערב פרוע, המחויבות לבשר שהפגינו עובדי המקום כולם, סלט הקקטוס שהתפרסם ברחבי העיר עם פתיחת המקום ונתחי הבשר הרבים המוצגים לראווה בויטרינות גדולות.

אפילו בעל המקום שעמד בפינה מבויש משהו, עיניו מרצדות ושפמו העבות מסתיר חיוך מקסים נתן הרגשה שכאן יודעים לבחור בשר, לעשות בשר ולהגיש בשר, רק בשר.

משהו באנרגיות הטובות בסניף, ביין הבית אותו ניתן לשתות ללא הגבלה בקנקנים גדולים הכל-כך לא אופייניים למסעדות ישראליות, ובכוונות הטובות שהגיעו מכל עבר יצרו הבטחה וציפייה לעתיד של מסעדה אליה אחזור עוד פעמים רבות.

ואכן חזרתי שוב. אבל כפי שקורה עם כל קקטוס, אחרי שאתה מקלף את הקליפה אתה מגלה שנשארת עם כל הקוצים ביד. כך קרה גם כאן.

בפעם האחרונה שבה הייתי במקום סלט הקקטוס נעלם מן התפריט, אבל זהו לא הדבר היחיד שנעלם מהמסעדה. השירות הפך חובבני, תוקפני, לא קשוב ואפילו מרגיז. איכות הגשת הבשר ירדה עד כדי הגשת בשר פושר לשולחן בו סעדתי ולשולחנות נוספים סביבי. הבשר הוחזר שוב ושוב למטבח לחימום.

לא ייתכן שבהזמנה המורכבת ממנות בשר קטנות כנקניקיות ומנות גדולות כסטייקים, בה ביקש הלקוח להגיש קודם את הנקניקיות ורק אחר כך להעלות את הסטייקים על האש תוגשנה כל המנות ביחד.

לא ייתכן שלקוח שבוחר שני נתחי סטייק ומבקש להעלותם על הגריל בהפרש זמנים, על מנת שהשני לא יתקרר בעוד הוא אוכל את הראשון, יאלץ להתחנן שכך יהיה ולבסוף יקבל את שני הנתחים יחדיו כאילו לא קיימת תקשורת בין חלקיה השונים של המסעדה.

לא ייתכן שמלצרית בעלת תעוזה תתווכח עם לקוח לא מרוצה על כך שהיא כן הייתה בסדר ושהוא כן צריך להיות מרוצה, ועוד יותר מכך - לא ייתכן כי במקום לקבל ביקורת ובמקום לנסות לשפר את הרגשת לקוחותיו אחראי המשמרת ימשיך כאילו דבר לא קרה. אני בטוח שהבקר עצמו היה מעדיף להתאבד מאשר להשתתף בפארסה הקולינרית הזו.

המקום שביקש להציב עצמו כמוסד קרניבורי מהשורה הראשונה הלך ודעך בכל הפרמטרים האחרים המצופים ממנו. למרות זאת, בתוך עמי אני חי ואני יודע שעם ישראל ימשיך לצבוא על דלתות המקום בשביל עסקיות בשר מנגל ב-50% ויעדיף להתפשר על איכות.

בשר בתהליך היישון משתבח, "רק בשר" התקלקלה באותו התהליך בדיוק.

kubush

גרניטה - שוקולד והנאות החיים בדרום סיציליה

noreply@blogger.com (קובוש - קובי קלייטמן) — Sat, 12 Mar 2011 17:38:00 +0000

למחרת לינתנו בסירקוזה, אחרי סיבוב במונומנטים ההיסטוריים של העיר ובכללם האמפיתיאטרון העתיק, הדרמנו אל עבר העיירה הציורית נוטו רק כדי להתקרר מעט באכילת הגלידה בה העיר מפורסמת. כמה דאב ליבי כשהגענו אל הגלידריה וגילינו שיומיים קודם לכן נסגרה לשיפוצים.

אלא שברחוב המקביל גילינו את Café Sicilia (שם מקורי ומפתיע), שם שקענו לתוך קערות גרניטה בטעמי לימון, שקדים וקפה, ולצידן קנולו וניל ובריוש. טעמי הגרניטה ומרקמה שבו את ליבנו ודאבון הלב היה כלא היה. בעודנו מתבוננים על תלמידי בית הספר יוצאים לארוחות הצהריים, כפית רדפה כפית אל תוך פינו המשתוקק לעוד מהטעמים האדירים הגולשים לתוכו כאילו אנחנו גומעים מנקטר הלימון, הקפה והשקדים. אין נפלא מכך.

משם המשכנו ל-Portopalo Di Capo Passero כדי לצפות בנקודה הדרום מזרחית של האי ולגלות שעונת התיירות הסתיימה שם באופן מוחלט. עיירת רפאים הוא כינוי מחמיא למה שראינו.

משם פנינו היו מועדות לעיר מודיקה במטרה יחידה, והיא לטעום מה-Dolceria Bonajuto, השוקולד המפורסם כל כך של העיר. הגעה למודיקה גרמה לנו להתאהב בנופיה הקסומים. החלטנו להישאר ללילה ב-Hotel De Mohac, מלון קטן וקסום, שלצד דלפק הקבלה שלו רצפת זכוכית המתנשאת 15 מטרים מעל לבאר אליה זורמים חלק ממי נחל העובר בקרבת מקום.

לאחר שהתמקמנו במלון ניגשנו לחנות המפעל של Dolceria Bonajuto, על מנת להתנסות בשוקולד המיוחד. מדובר בשוקולד בעל מרקם גרגירי, כמעט חולי, הנובע מגרגירי הסוכר שלא הומסו בו עד תום. המרקם יכול להיתפס כבעייתי בעיני אחדים, או מיוחד ומאתגר בעיני אחרים, והדרך הכי טובה לאכול את השוקולד של מודיקה היא להמיס את הקובייה בחלל הפה בסבלנות הראויה. מגוון השוקולדים גדול מאוד ואת כולם ניתן לטעום בחנות ריחנית כאילו הייתה חנות המפעל של ווילי וונקה. לשאלתנו האם השוקולד מיובא גם לישראל קיבלנו תשובה שלילית.

ממודיקה המשכנו לקלטג'ירונה, עיר אמני הקרמיקה, בה נמצא גרם בן 142 מדרגות כשעל כל אחת דוגמת קרמיקה אחרת. כן, עלינו למעלה ברגל, רק כדי להישטף יחד עם הרחובות כשלפתע נפתחו ארובות השמיים וגשם החל לרדת עלינו כל הדרך חזרה למטה.

בקלטג'ירונה מצאנו מקום לארוחת צהריים, שוב בעזרת mi scuzi ושוטר חביב. אכלנו במקום ששמו Ristorante-pizzeria la piazzeta. מקום חביב שיושביו מקומיים. הזמנו מספר מנות פתיחה, בהן ברוסקטות עגבניות, פשטידת תרד, שכבות חציל ופרושוטו, צלחת גבינות קצ'וטה עם פלפל שחור שלם שהייתה אנמית, מאפי ריקוטה חמימים בציפוי פירורי לחם ושקדים פרוסים ועוד.

למנות הפרימי, שהיו בשבילנו גם העיקריות במקרה זה כיוון שלא חפצנו בבשר, הזמנו 2 סוגי פסטות – פסטה ברוטב עגבניות וחצילים ראגו ורביולי מלבניים ממולאים בפרושוטו מגורד, תפוח אדמה ופטריות ברוטב חמצמץ עם פיסטוקים .

אני חייב לציין משהו בקשר לעגבניות. אמנם חלפו ארבעה וחצי חודשים מאז ביקורי במקום, אלא שבעודי כותב שורות אלה אפי ובלוטות הטעם שלי לא מפסיקים לרגע להרהר ולהעלות מחדש את טעמי העגבניות הנפלאים. עגבניות כמו אלו שליוו את ארוחתנו, בהן מגולם השילוב הנפלא של מתיקות וחמיצות שבעגבנייה בשלה, והמרקם המדויק כל כך כשהיא בשיאה, נדמה שהן כמו גודלו בגינת הירק של תושבי המקום, בניגוד לעגבניות החווה המסחרית, עתירות גנטיקה יפה וחסרת טעם.

הרגשת השובע והגשם שהחל לטפטף הנביטו בנו את התחושה שצריך לסכם את היום ולמצוא מקום לינה. כך, הודות להמלצת אנשי לונלי פלאנט היקרים, קרה שהחלטנו לנסוע למלון בעיירה שכלל לא הייתה במסלול המתוכנן – Piazza Armerina. מצאנו את עצמנו בעיירה קטנטונת, שכוחת אל, מגיעים לכיכר הקתדרלה המרכזית ועולים לתוך ה-Suite d'autore art design gallery hotel, מלון שכולו חווית עיצוב פורצת דרך. לאחר שסקרנו את כל חדרי המלון, שהיה ריק מאורחים, בחרנו את החדרים בהם רצינו ללון. סיימנו את היום בחוויה ייחודית במלון שכמותו לא עלה בדעתנו למצוא ב"חור" באמצע סיציליה.

kubsuh

מה הקשר בין ארכימדס והפסטה שווארמה?

noreply@blogger.com (קובוש - קובי קלייטמן) — Tue, 08 Mar 2011 18:22:00 +0000

חלפנו על פני ערים ועיירות עם שמות שמתגלגלים על הלשון כאילו היו גלידה סיציליאנית הנמסה בפה לאיטה בטעמים מתפוצצים מחיוּת, עלינו על הר הגעש אתנה עד לגובה בו פסענו בתוך העננים מכוונים תנועת ציפורים נודדות, עד שלא יכולנו עוד ללחות ולרוחות הקרות. חמה ככל שתהיה האתנה בבטנה, עורה מקפיא.

ברדתנו מההר, המשכנו לעיר הבאה במסע. גמאנו 100 ק"מ נוספים על אוטוסטראדה A18 עד הגיענו לסירקוזה, עיר הולדתו של ארכימדס. ניסיון לאתר מלון שהומלץ על ידי lonlyplanet הביא אותנו אל ספק מלון לתרמילאים ספק בורדל כושל. לאחר הבעות פליאה רבות על רוחבם הרב של כבישי העיר המנוגד לתפיסה הרווחת בשאר האי, מצאנו עצמנו במקרה מול מלון 4 כוכבים מרהיב ביופיו שהזמין אותנו להתארח במחיר מצחיק שלא יכולנו לסרב לו. למלון קוראים Grand Albergo Alfeo והוא שוכן ב- Via Nino Bixio 5 (מומלץ לגזור ולשמור).

הרעב שוב קרא לנו, אך בסיציליה כמו בסיציליה המסעדות נפתחות אחרי 19:00. התחלנו שיטוט בעיר העתיקה המצויה על חצי אי יפהפה. אבי, שעד מהרה שוב אמר את מילות הקסם "mi scuzi", פצח בשיחה יוקדת עם חבורת שוטרים מקומית ששמחו לשמע השאלה "איפה אתם אוכלים את ארוחותיכם החגיגיות".

הכוונה קלה אל עבר היעד הבא לכיבוש וכעבור רבע שעה מצאנו את עצמינו בתוך סמטה ציורית, עומדים בני המסעדה המתוכננת כשסיציליאנית מבוגרת פונה אלינו ומנסה להסביר שהמסעדה עתידה להיפתח בעוד כשעה. אבי האיטלקי שלנו, ניסה לשכנעה להזמין אותנו לארוחה בביתה, אך חרף החנופות שכוונו כחיצי קופידון אל ליבה של הישישה, נאלצנו לכתת רגלינו שעה נוספת ולהשקיט את רעבוננו.

כשחזרנו קיבל אותנו בעל המקום בסבר פנים יפות והושיבנו בתוך חדרה הפנימי של המסעדה. שוב מפות צחורות, מפיות בד אדומות כיין והרבה קיטש שלפתע הפסיק להיות קיטש אלא מציאות יפה, מכובדת ומכבדת כפי שהיא בכל מקום בסיציליה.

שוב הופתענו מהאוכל. אט אט התחלתי להבין שככל שהאי יהיה קטן, נמצא בכל אחת מרוחות השמיים אוכל מעט שונה עם השפעות מעט שונות. הצטיינות יתרה קיבל טעם הירקות האגרסיבי. אגרסיבי, כיוון שזה שנים רבות שלא טעמתי טעמים כל כך עזים ושורשיים של ירקות שנדמה כי זה אך נקטפו מבין עלי הצמח הסוככים עליהם.

לאחר שבחרנו להחזיר את כד יין הבית שהיה לא טוב, הזמנו יין אדום מסוג Chiarmonte 2008 של יקב Firriato העשוי מענבי Nero d'avola המפורסמים של סיציליה. הייתה זו טעימה ראשונה ליין המופק מענבים מפורסמים אלה, הבקבוק חוסל וזו הביקורת שלי עליו לפעם זו.

את היין ליווינו בצלחות אנטיפסטי שבעל המקום בחר עבורנו ובריקוטה. צלחות לבנות הוגשו כשריקוטה גולמית מעוטרת שברי פיסטוקים מונחת עליה. כפי שציינתי בפוסטים קודמים, טעם הריקוטה הסיציליאנית היה עשיר וכך גם מרקמה, והיא כלל אינה דומה לריקוטה שאנו מכירים בארץ. צלחות האנטיפסטי הכילו 7 פריטים מסודרים במעגל – פרוסת נקניק, זוקיני צלוי, חציל צלוי, תרד, פשטידת כרובית, גלילת חביתה ממולאת ריקוטה וסלט קר שמזכיר גיבץ'/רטטוי במרכז הצלחת.

גם עבור מנות הפרימי (ראשונות) נתנו לבעלים חופש אמנותי. הדבר היחיד שנשאלנו לאורכה של הארוחה הייתה השאלה Di terra o Di mare? כלומר האם על המנות להיות מן היבשה או מן הים. הפעם החלטנו להישאר עם רגלינו על הקרקע ולתת לעמי ואיתן לנוח מחוויות הדגים שעברו יום קודם לכן.

המנות שהונחו על שולחננו כללו פסטה farfalle שהלמה בי לחלוטין, שכן טעם הרוטב שליווה אותה היה כשל שווארמה ביתית. טעמתי ונפלתי. ברוטב מצאתי קארי, פיסטוקים, קימל, כרוב אדום ונתחי בשר. מעולם לא תיארתי לעצמי שילוב טעמים כזה במרכיבים הללו. נפלא. המנה השנייה הייתה פנה בשמנת, שקדים וריקוטה עם נגיעות קורנית והשלישית הייתה ספגטי עם עגבניות מיובשות ושמן חמניות שעשה למצב רוחנו המרומם גם כך רק טוב.

למנות עיקריות כבר לא היה כוח אבל היינו חייבים לטעום ולכן ביקשנו צלחת בשרים מעורבת. קיבלנו צלחת עם שלושה סוגי בשר, עגל, בקר וצבי במשרים שונים. היה טעים אבל כבר יותר מדי.

על קינוח אי אפשר לוותר ולכן לאחר מנוחת לוחמים מכובדת ביקשנו vin santo מתוק ולא סמיך אך קר מאוד יחד שהגיע עם פיסות שומשום מקורמל וזנגוויל מסוכר. סיום מתוק ליום מתוק.

kubush

ציטוט

noreply@blogger.com (קובוש - קובי קלייטמן) — Wed, 02 Mar 2011 18:09:00 +0000

"המאורעות (הכלכליים) הלא צפויים הם הבורג במכבש היין שביקב,

אנחנו (בני האדם) הענבים,

והבנקאים הם החביות..."

מתוך: סזאר בירוטו / אונורה דה בלזק

"בחצר של ורד" - סדנאת בישול וראיון עם ורד נחמיאס

noreply@blogger.com (קובוש - קובי קלייטמן) — Sat, 26 Feb 2011 09:21:00 +0000

לפעמים פוגשים אנשים מעניינים באמצע הדרך, אנשים שעברו תהפוכות בחיים וכעת מחפשים דרך להעשרת עולמם של אנשים אחרים. כזו היא ורד נחמיאס אותה פגשתי לפני שבועיים בסדנת בישול בריא לראיון אישי.

למוד ניסיון משיטות "הכל או לא כלום" שכפו עלי את דרכן, לפני שהתפכחתי והחלטתי לאכול מה שטוב לי ולא מה שאומרים לי (סליחה דר' פודקמינסקי), גיליתי בפגישה עם ורד שאפשר להתוות דרך חיים בריאה שלא בכפייה וכזו שמותאמת באופן אישי לכל אחד על פי צרכיו, יכולותיו ונטיותיו הטבעיות.

ורד, שעבדה בתחום העיצוב וההי-טק, בחרה בסגנון חיים המתאים לה והיא ממשיכה לפתח אותו מזה 20 שנים בביתה המדהים שברחוב טוני הלה ביפו. באופן פרדוקסלי כנראה שלגור ברחוב הקרוי על שמה של אחת מהמחנכות הגדולות בישראל מחייב. כך מצאה עצמה ורד מדריכה אנשים המעוניינים בשינוי אורחות חייהם ובהתאמה הדרגתית לעולם בריא יותר.

ורד, שניהלה בחצר ביתה היפואי מסעדה בשם "בחצר של ורד" שהושתתה על עיקרון הבישול הבריא כפי שהיא רואה אותו, החליטה לקחת את השליחות צעד נוסף קדימה ולעסוק בהדרכה אישית ובסדנאות לבישול בריא.

הסדנא שאני חוויתי התנהלה בתוך ביתה של ורד, ממש בתוך סלונו של בית יפואי עתיק בעל תקרות גבוהות וקשתות זכוכית, חבוי בתוך השכונה הבולגרית מוצף בגינתה הירוקה והמטופחת בעוד הציפורים מצייצות בקול ב' לקול המואזין במסגד שבשדרות ירושלים וקול ג' למרצים במכללה האקדמית יפו. חוויה מיוחדת במינה באווירה נפלאה ובטעמים וצבעים נהדרים.

********************************************************************************

מהו בישול בריא בעינייך?
בישול בריא זה קודם כל בישול שלא מקלקל את האוכל. הרעיון הוא להשתמש ברכיבים כמה שפחות מעובדים, כמה שיותר קרובים לצורה שבה הם גדלו בטבע ולהשתדל לשמור על הערכים התזונתיים של כל דבר במידת האפשר. שימוש בטעמים, בריחות, בצבעים כמו שהם. בעיני מעבר לבישול בריא זה גם הבישול הטעים ביותר והאיכותי ביותר.

כמה זמן את מבשלת בריא?
כבר כ-20 שנה שאני מתעסקת בתחום הזה. מהרגע שגופי החל לבגוד בי הבנתי, אחרי שעברתי מסלול מאוד מפרך של אכזבה גדולה מהרפואה הקונבנציונלית, שאני צריכה לפתור את הבעיה בדרכים לא קונבנציונליות והתזונה הייתה הכלי הכי משמעותי שהיה בידי כדי לעזור לעצמי.
התחלתי לעשות כל מיני דברים בצורה מאוד אינטואיטיבית. התחלתי מהבאת אוכל לעבודה. הייתי מביאה אוכל לעבודה כי לא יכולתי לאכול את הדברים שהיו בקנטינה המקומית. אנשים החלו ליהנות מהאוכל שלי, אז התחלתי להביא יותר אוכל וככה המעגל הלך והתרחב. עוד אנשים התחילו לבשל וזה הפך להיות מעיין מסורת, הפך למדבק ובסופו של דבר הפך להיות מעיין מפגש קבוצתי של אכילה בנחת שלעיתים אף מנה 20 איש בחדר ישיבות. ההצלחה גם דרבנה אותי להמציא כל מיני פתרונות כדי שיהיה לי טעים ונעים וכדי שכל האנשים שסביבי גם יוכלו ליהנות.
תמיד אהבתי לבשל וניסיתי למצוא את הדברים שהם גם טעימים וגם בריאים, ז"א לא להיות בעונש במקום שבו אני נמצאת אלא למצוא את המקום שבו יהיה לי טוב ונעים ומסתבר שגם אנשים אחרים חשבו כך. כך זה הלך והתרחב עד למשהו בעל נפח משמעותי.

האם הקונספט של בישול בריא ממוסד באיזושהי תנועה בארץ או שהוא אישי?
אין תנועה אחת שמייצגת את הקונספט של הבישול הבריא בארץ. אני באופן אישי, לא מרגישה שאני שייכת לגישה זו או אחרת. לאחרונה נפגשתי עם גישה שנקראת "התזונה המשולבת", שאוספת מכל הגישות ומתאימה את האלמנטים הללו לאדם ספציפי ולאופי המיוחד שלו. עם הגישה הזו אני הכי מזדהה בגלל שהיא כל כך אקלקטית והיא כל כך לא סדורה. עם כל גישה סדורה תמיד הרגשתי שאני לא שלמה במאה אחוז, תמיד יש דברים שלא מתאימים.
את עושה התאמות שלך? גם התאמות אישיות שלי, יש דברים שאני לוקחת בשמחה ויש דברים שאני מוותרת עליהם.

מי קהל היעד של הבישול הבריא? הבישול משולב?
בעיקרון כל מי שנתקל באיזשהו שלב בחייו עם בעיה בריאותית, מתחיל להבין שהגוף הוא לא מכונה הפועלת כמובן מאליו, ולמרות שלא קיבלנו חוברת הפעלה כשקיבלנו את הגוף הזה ולמרות שלא שילמנו עליו שום דבר אנחנו עדיין מחויבים להתנהג אליו בצורה ראויה ולתת לו את התנאים המתאימים, כדי שיוכל לתפקד כמו שצריך.
יש אנשים שזה קורה להם בגיל 40 ויש אנשים שזה קורה להם בגיל מאוד צעיר. לצערנו ככל שהעולם הולך ומתקדם הגיל שבו מתחילות להופיע מחלות כמו סוכרת נעורים או מיני סרטן ומחלות נוראיות אחרות יורד. הכל תולדה של חוסר כבוד לדבר הזה שנקרא הגוף שלנו וחוסר ידע איך לתפעל אותו בצורה מיטבית.

אז קהל היעד הוא בעצם אנשים חולים או כאלו שנתקלים במצבים כאלו?
לא, הקהל האחד הוא אנשים שגילו שצריך לתת לגוף שלהם את התנאים בכדי שהוא יוכל לתפקד כראוי. פלח שני זה אנשים שלא צריכים להיתקל בבעיה בריאותית אלא רק מבחינה הגיונית הם מבינים שככל שהם יתפקדו עם הגוף שלה בצורה יותר ראויה אז הגוף שלהם יחזיר להם בתפקוד יותר ראוי, בתחושה יותר טובה, בחיוניות, שמחת חיים.

בריא בד"כ נתפס כמשהו פשוט ברמת המצרכים, ברמת העשייה בסדנא את מספרת שעשבי תבלין אינם באמת הרבה יותר יקרים מאשר בשוק, לעומת זאת בשר ודגים שמוכרים ברשתות הטבע השונות יקרים עשרות מונים ממחירי השוק. איך העובדה הזו מתיישבת אידיאולוגית עם התפיסה של אורח חיים פשוט?
בעיקרון, יוקר המוצרים נובע מתוך העובדה שהרבה יותר קשה לגדל אורגני מאשר בחקלאות רגילה. מן הסתם, ביצים אורגניות הן תוצר של תרנגולת שמטילה ביצה אחת ביום ולא שלוש. אלו תנאים אחרים לגמרי, המזון הוא אחר, התחלואה – המגדלים האורגניים לא משתמשים באנטיביוטיקה והורמונים.. כך שהמחיר נובע מתוך האיכות.
אין ספק שהקטע של המחיר לא פשוט אבל ככל שאנחנו נהיה יותר מודעים ונצרך יותר מזון אורגני, אז הקהל יכתיב גם את ההורדה במחירים. כרגע כשמדובר בחנויות בוטיק או חנויות טבע אקסקלוסיביות זה יותר בעייתי, אבל אני יודעת שכבר ב-5 שנים האחרונות המחיר ירד משמעותית לעומת מה שהיה.

אז איפה קונים היום כדי לא להעמיס על הכיס?
כל אחד צריך לעשות את החישובים שלו. אני מאוד משתדלת לקנות אורגני כמה שאני יכולה. גם אני פה ושם נתקלת בבעיות כלכליות שלא מאפשרות לי לקנות אורגני כמו שהייתי רוצה אז יש כל מיני פשרות. אם אין מספיק כסף לקנות עוף אורגני אז לפחות לקנות עוף שהוא ללא הורמונים ואנטיביוטיקה.
על ביצים אורגניות אני לא מתפשרת, על ירוקים אורגניים אני לא מתפשרת. פירות מתוקים מאוד כמו תותים בהם אני יודעת כמה ריסוסים יש, אפילו שכתוב הדברה ביולוגית זה עדיין לא זה. אני יודעת כבר לזהות מתי הירק מפוצץ בהורמונים כדי שייראה יפה ואקסקלוסיבי וסקסי על המדף ומתי הוא באמת כמו שהוא צריך להיראות. התותים האורגניים למשל הם קטנים.

איך מוצאים את הזמן לבשל בניחותא ולהנחיל את האידיאולוגיות הללו בבית? איך זה מסתדר עם קצב החיים שלנו היום?
הייתי מאוד שמחה לחיות בקצב איטי, אבל זה לא מסתדר עם רוב החיים של בני האדם המודרניים, בטח ובטח שלא בעיר כמו זו שאני חיה בה כרגע. ולכן צריך להיות מאוד יצירתי ולחשוב מאוד יעיל כשרוצים להכניס את זה לתוך סדר היום. לכן אני משתדלת בסדנאות שלי ללמד את הדברים הכי פשוטים והכי אפקטיביים כדי שאנשים יוכלו לסגל את זה לאורח החיים שלהם. זה לא חוכמה למכור לאנשים משהו שהוא לא ישים.
אני יודעת להעיד על עצמי שכשהתחלתי עם עניין הבישול הבריא עבדתי מהנץ החמה ועד צאת הנשמה, הייתי יוצאת בבוקר מוקדם לעבודה וחוזרת מאוחד בערב עבדתי בהיי טק והצלחתי לעשות את זה. הצלחתי לסגל גם לילד שלי ערכים מאוד בריאים. הצלחתי באמצעים מאוד פשוטים ואת זה אני מנסה ללמד ולהעביר הלאה. גם באורח החיים המטורף שלנו אפשר ולאו דווקא לוותר על פאסט פוד. פאסט פוד נותן לנו קונוטציה של אוכל מוכן כמו המבורגרים ודברים דומים, אבל זה יכול להיות גם תפוח. אם נחשוב על זה שפאסט פוד הוא דבר טבעי זה יכול להיות שינוי במחשבה. פאסט פוד הוא לא בהכרח אוכל לא בריא השאלה איזה פאסט פוד אנחנו אוכלים. לאכול תפוח זה אחלה.

העברת הסדנאות שלך היא סוג של שליחות מבחינתך?
בהחלט. קודם כל מבחינת הדרך שלי, עסקתי בעיצוב משך הרבה מאוד שנים ובאיזשהו שלב הרגשתי שזה לא זה, שזה המעטפת של הדברים, שזה לא הדבר האמיתי. גם את אורח החיים לא לגמרי אהבתי, את הישיבה מול המסך. כשחשבתי מה אני יכולה לעשות אמרתי שאני צריכה לעשות משהו שאני באמת מאמינה בו, משהו שמדבר אלי מהעומק של הדברים, משהו שאני יכולה להרגיש שאני יכולה להעביר הלאה לאנשים אחרים ושזה באמת יכול לתרום להם.
אז, באמת התחלתי להפוך את הנושא של בישול בריא למקצוע ופתחתי כאן מסעדה בחצר שאנשים מאוד התלהבו ממנה, זה היה מעיין קטע של אמצע היום, הוגשו רק ארוחות צהריים. חבר'ה מהאקדמיה הגיעו, המרצים, הסטודנטים השכנים, ונורא נהנו. באמצע היום לצאת לאכול אוכל בריא, לשבת בנחת באיזשהו מקום ולחזור אח"כ למהלך היום כשהם לא עייפים, אלא שהיה לי מאוד קשה לנהל את זה ולהתנהל בתוך זה, זה מאוד תובעני ומאוד קשה לעשייה באופן יום יומי ואז הבנתי שאני צריכה לתת לאנשים כלים לבשל לעצמם ולאו דווקא לבשל להם, אני עדיין מאוד נהנית לבשל לאנשים אבל להעניק לאנשים כלים זה משהו שיש בו שליחות ויש בו ערך מוסף, ערך אמיתי.

יש לך עצות למבריא המתחיל?
קודם כל להבין שזה יכול להיות כיף גדול, שזה רק משפר את איכות החיים. לא לבוא לנושא הבריאות ממקום של ויתור אלא להיפך, ממקום של העצמה והעשרה. אם אנחנו נעצים ונעשיר את התפריט שלנו בדברים טובים וראויים יותר, מן הסתם הדברים הפחות ראויים ינשרו מעצמם כי הגוף שלנו במהות יודע מה טוב עבורו הוא רק הרבה פעמים בחוסר חיבור למקום הזה יוצר עיוותים כמו התמכרויות כמו לקפאין או לכל מיני מוצרים שיוצרים בנו את הצורך, השתוקקות כמו מתוק שהוא בעצם סוג של סם.
העצה העיקרית היא לבוא ממקום של אושר ולא ממקום של דלות. להוסיף ולא לגרוע.

אמרת שאחיך הוא מהנדס גנטי, זה אומר שכל הארוחות המשפחתיות מתקיימות כאן ולא אצלו?
לא, ממש לא. יש לנו במשפחה מכל הצבעים והצורות. כשאני הולכת לאכול אצל מישהו אני בד"כ אוכלת על שולחנו את האוכל שהוא מבשל. לא אוכל דברים שאינם לטעמי אבל קודם כל אני מכבדת את המארח שלי גם אם הוא שונה בתפיסות שלו. זה ממש לא נורא אם אחת לשבוע או חודש אוכל משהו שהוא לא כמנהגי. בכלל הנושא הפנאטי רחוק ממני מאוד, אני מאוד משתדלת לעשות כמיטב יכולתי ולא יותר מזה. גם לאנשים שאני מעבירה להם את הדברים אני אומרת שהפנאטיות לא בריאה, יש בה משהו שגורם בסופו של דבר לתוצאה הפוכה ולכן אני בהחלט הולכת ואוכלת וגם כשאני נוסעת לחופש בחו"ל אני אוכלת את מאכלי המקום ונהנית ממה שיש למקום להציע.

ז"א שזה בסדר לחטוא מדי פעם, אף אחד לא מת מזה, להיפך זה מעשיר.
בהחלט.

בחצר של ורד - http://www.foodforlife.co.il

לקריאת הראיון המלא ליחצו..

שלכם,

kubush

ראיון עם ורד נחמיאס - "בחצר של ורד" (ראיון מלא)

noreply@blogger.com (קובוש - קובי קלייטמן) — Sat, 26 Feb 2011 09:15:00 +0000

**********************************************************************************

מהו בישול בריא בעינייך?
בישול בריא זה קודם כל בישול שלא מקלקל את האוכל. הרעיון הוא להשתמש ברכיבים כמה שפחות מעובדים, כמה שיותר קרובים לצורה שבה הם גדלו בטבע ולהשתדל לשמור על הערכים התזונתיים של כל דבר במידת האפשר. שימוש בטעמים, בריחות, בצבעים כמו שהם. בעיני מעבר לבישול בריא זה גם הבישול הטעים ביותר והאיכותי ביותר.

כמה זמן את מבשלת בריא?
כבר כ-20 שנה שאני מתעסקת בתחום הזה. מהרגע שגופי החל לבגוד בי הבנתי, אחרי שעברתי מסלול מאוד מפרך של אכזבה גדולה מהרפואה הקונבנציונלית, שאני צריכה לפתור את הבעיה בדרכים לא קונבנציונליות והתזונה הייתה הכלי הכי משמעותי שהיה בידי כדי לעזור לעצמי.
התחלתי לעשות כל מיני דברים בצורה מאוד אינטואיטיבית. התחלתי מהבאת אוכל לעבודה. הייתי מביאה אוכל לעבודה כי לא יכולתי לאכול את הדברים שהיו בקנטינה המקומית. אנשים החלו ליהנות מהאוכל שלי, אז התחלתי להביא יותר אוכל וככה המעגל הלך והתרחב. עוד אנשים התחילו לבשל וזה הפך להיות מעיין מסורת, הפך למדבק ובסופו של דבר הפך להיות מעיין מפגש קבוצתי של אכילה בנחת שלעיתים אף מנה 20 איש בחדר ישיבות. ההצלחה גם דרבנה אותי להמציא כל מיני פתרונות כדי שיהיה לי טעים ונעים וכדי שכל האנשים שסביבי גם יוכלו ליהנות.
תמיד אהבתי לבשל וניסיתי למצוא את הדברים שהם גם טעימים וגם בריאים, ז"א לא להיות בעונש במקום שבו אני נמצאת אלא למצוא את המקום שבו יהיה לי טוב ונעים ומסתבר שגם אנשים אחרים חשבו כך. כך זה הלך והתרחב עד למשהו בעל נפח משמעותי.

בסדנא אמרת שהמודעות לנושא בישול בריא עלתה ב-20 השנה האחרונות. אני דווקא רואה את זה יותר ב-10 השנים האחרונות ובצורה מאוד דרסטית. את חושבת שזה עוד "שיגעון חולף"?
ממש לא, זה נראה לי סוג של חזרה הביתה, זה ממש לא טרנד. אני מרגישה במיוחד בבחירה שלי את המקצוע הזה, שזה לא משהו אופנתי שיחלוף כי יש בזה משהו מאוד מאוד נכון במהות שלו. כשחושבים על זה רואים שזה נורא הגיוני, אתה מקדיש לאוטו שלך כל כך וכך ק"מ טיפול ומשקיע בחלקים, מחליף שמנים, ועם הגוף זה אותו דבר חייבים לתת לו את התנאים כדי שיוכל לתפקד. מה שקורה מסביב זה שהעולם כל כך מזוהם ואנשים כל כך חולים שחייבים למצוא פיתרון והפיתרון אינו ברפואה אלא באורח החיים, במזון, בתשתית. הרפואה זה כבר TOO LATE.

את יכולה לבטל את הרפואה?
לא, חלילה, חלילה. להיפך הוא הנכון, הייתי רוצה שהרפואה תכיר במקום החשוב של התזונה כדי שנצטרך להשתמש בה כמה שפחות, אין ברירה, לפעמים חייבים להשתמש בה. אני יודעת שאני עברתי דרך המטחנה של הרפואה קונבנציונלית והרפואה הזו רק פגעה בי ולא עזרה לי כהוא זה. רק אני עזרתי לעצמי וכשבאתי בסופו של דבר ואמרתי הנה הצלחתי, אז הרופאים הספציפיים שהייתי אצלם אמרו שזה לא קשור ושזה שטויות, זה נפתר מסיבות אחרות. צר לי מאוד שזה ככה.
רוב הרופאים לא מבינים מספיק בתזונה. אני מאוד מעודדת רופאים ויש כאלה, אני מכירה כמה רופאים והם הולכים ומתרבים שלמדו גם רפואה וגם נטורופתיה או כל מיני שיטות אלטרנטיביות אחרות כמו רפואה סינית והשלימו את הדברים. זה מאוד מתבקש שזה מה יקרה עכשיו ויש כבר גישה של רפואה פונקציונאלית ויש רפואה טבעית והמון סוגים של רפואה שנותנת מענה.

האם הקונספט של בישול בריא ממוסד באיזושהי תנועה בארץ או שהוא אישי?

אין תנועה אחת שמייצגת את הקונספט של הבישול הבריא בארץ. אני באופן אישי, לא מרגישה שאני שייכת לגישה זו או אחרת. לאחרונה נפגשתי עם גישה שנקראת "התזונה המשולבת", שאוספת מכל הגישות ומתאימה את האלמנטים הללו לאדם ספציפי ולאופי המיוחד שלו. עם הגישה הזו אני הכי מזדהה בגלל שהיא כל כך אקלקטית והיא כל כך לא סדורה. עם כל גישה סדורה תמיד הרגשתי שאני לא שלמה במאה אחוז, תמיד יש דברים שלא מתאימים.
את עושה התאמות שלך? גם התאמות אישיות שלי, יש דברים שאני לוקחת בשמחה ויש דברים שאני מוותרת עליהם.

מי קהל היעד של הבישול הבריא? הבישול משולב?
בעיקרון כל מי שנתקל באיזשהו שלב בחייו עם בעיה בריאותית, מתחיל להבין שהגוף הוא לא מכונה הפועלת כמובן מאליו, ולמרות שלא קיבלנו חוברת הפעלה כשקיבלנו את הגוף הזה ולמרות שלא שילמנו עליו שום דבר אנחנו עדיין מחויבים להתנהג אליו בצורה ראויה ולתת לו את התנאים המתאימים, כדי שיוכל לתפקד כמו שצריך.
יש אנשים שזה קורה להם בגיל 40 ויש אנשים שזה קורה להם בגיל מאוד צעיר. לצערנו ככל שהעולם הולך ומתקדם הגיל שבו מתחילות להופיע מחלות כמו סוכרת נעורים או מיני סרטן ומחלות נוראיות אחרות יורד. הכל תולדה של חוסר כבוד לדבר הזה שנקרא הגוף שלנו וחוסר ידע איך לתפעל אותו בצורה מיטבית.

אז קהל היעד הוא בעצם אנשים חולים או כאלו שנתקלים במצבים כאלו?
לא, הקהל האחד הוא אנשים שגילו שצריך לתת לגוף שלהם את התנאים בכדי שהוא יוכל לתפקד כראוי. פלח שני זה אנשים שלא צריכים להיתקל בבעיה בריאותית אלא רק מבחינה הגיונית הם מבינים שככל שהם יתפקדו עם הגוף שלה בצורה יותר ראויה אז הגוף שלהם יחזיר להם בתפקוד יותר ראוי, בתחושה יותר טובה, בחיוניות, שמחת חיים.

נולדנו כחברה של לקטים ולא קרניבורים. האם הירקות הפירות והדגנים האם תופסים נפח הרבה יותר גדול משמעותית מאשר בשר בשיטת הבישול הבריא? האם השיטה הזו מנסה להחזיר אותנו אחורה אבולוציונית? כלומר להרגיל את הגוף חזרה למה שעבורו הוא נולד?
ראוי שניזכר מאיפה באנו. באיזשהו שלב במהלך האבולוציוני שלנו איבדנו את החיבור האותנטי לטבע וזה בא לידי ביטוי בכל רמות החיים שלנו אם במשרד שבו אנחנו יושבים עם אורות הניאון, אם זה באוכל שאנחנו אוכלים, ואם בפעילות הפיזית שאנחנו לא מבצעים כי אנחנו חיים בחיי נוחות.
הבישול הבריא אמור להחזיר אותנו למקום של חיבור לאדמה, לאיכות האדמה. חלק ממטרות החקלאות המודרנית הוא להוציא כמה שיותר תנובה מהאדמה על חשבון איכות האדמה עצמה. זו ירייה ברגל, אנחנו חותכים את הענף עליו אנחנו יושבים.
צריך לעבור שינוי מאוד רציני מבחינה מחשבתית כדי להגיע למקום שפעם היה מאוד ברור מאליו. ללקטים היה ברור שהם קוטפים מוצרים מסוימים בעונה שלהם, שהם לא משכנעים את האדמה להוציא יותר. אם מאוחר יותר צדו את הבשר אז זה בשר שאכל ורעה במקומות חופשיים. גם היו טקסים של תודה כמו אצל אבוריג'ינים או שבטים שעד היום קיימים בצורה זו או אחרת. אכילת בשר זה לא דבר טריוויאלי אלא דבר שצריך להודות עליו באמצעות טקסים, צמחה תרבות שלמה סביב זה. זה לא משהו שמגיע אליך לצלחת בצורת המבורגר שאתה לא יודע עליו שום דבר ואולי כדאי שלא תדע עליו כי אז לא ממש תרצה לאכול אותו, כך שאנחנו בסוג של השלמת מעגל, במקום של אמירת די! זהו! אי אפשר ככה יותר. האדמה לא תיתן יותר תנובה מבורכת אם לא נכבד אותה, הגוף שלנו לא ייתן תפוקה מבורכת אם לא ניתן לו את התנאים, זה יחס של כבוד לעצמנו ולעולם שסובב אותנו.

בריא בד"כ נתפס כמשהו פשוט ברמת המצרכים, ברמת העשייה בסדנא את מספרת שעשבי תבלין אינם באמת הרבה יותר יקרים מאשר בשוק, לעומת זאת בשר ודגים שמוכרים ברשתות הטבע השונות יקרים עשרות מונים ממחירי השוק. איך העובדה הזו מתיישבת אידיאולוגית עם התפיסה של אורח חיים פשוט?
בעיקרון, יוקר המוצרים נובע מתוך העובדה שהרבה יותר קשה לגדל אורגני מאשר בחקלאות רגילה. מן הסתם, ביצים אורגניות הן תוצר של תרנגולת שמטילה ביצה אחת ביום ולא שלוש. אלו תנאים אחרים לגמרי, המזון הוא אחר, התחלואה – המגדלים האורגניים לא משתמשים באנטיביוטיקה והורמונים.. כך שהמחיר נובע מתוך האיכות.
אין ספק שהקטע של המחיר לא פשוט אבל ככל שאנחנו נהיה יותר מודעים ונצרך יותר מזון אורגני, אז הקהל יכתיב גם את ההורדה במחירים. כרגע כשמדובר בחנויות בוטיק או חנויות טבע אקסקלוסיביות זה יותר בעייתי, אבל אני יודעת שכבר ב-5 שנים האחרונות המחיר ירד משמעותית לעומת מה שהיה.

את מוצאת היום מזון אורגני בשוק? יש בשווקים מודעות לנושא האורגני?
אני מאוד אוהבת שווקים, אני אוהבת להסתובב בשווקים אבל אשתדל כמה שפחות לקנות שם.
עכשיו חומרי ההדברה נכנסים לתודעה הציבורית כמשהו מאוד גרוע לצריכה יומיומית וגם רשתות המזון כשופרסל או מגה מתחילות להבין שצריך לעשות יותר בקרה על המוצרים שמגיעים למדפים והם מתחילים גם להתפאר בזה. יוצרים איזשהו סטנדרט מבורך מאוד של דברים שמגיעים למדף אשר לא יכולים להיות עם אחוז מסוים של חומרי הדברה. זה לא שמטפלים בהם באופן אורגני, כן משתמשים בדשנים, כן משתמשים בחומרי הדברה אבל יש כל מיני טכניקות כדי שכשהמוצר יגיע לצרכן זה לא יהיה עמוס בהם.
לשוק לצערי מגיעים כל הדברים שלא עובדים בקרה. יכול להית שלא הכל אבל הרבה מאוד, בטח ובטח הירוקים. אי אפשר לברור. מן הסתם גם הדברים שלא עומדים ברף של הרשתות יגיעו לשוק.

אז איפה קונים היום כדי לא להעמיס על הכיס?
כל אחד צריך לעשות את החישובים שלו. אני מאוד משתדלת לקנות אורגני כמה שאני יכולה. גם אני פה ושם נתקלת בבעיות כלכליות שלא מאפשרות לי לקנות אורגני כמו שהייתי רוצה אז יש כל מיני פשרות. אם אין מספיק כסף לקנות עוף אורגני אז לפחות לקנות עוף שהוא ללא הורמונים ואנטיביוטיקה.
על ביצים אורגניות אני לא מתפשרת, על ירוקים אורגניים אני לא מתפשרת. פירות מתוקים מאוד כמו תותים בהם אני יודעת כמה ריסוסים יש, אפילו שכתוב הדברה ביולוגית זה עדיין לא זה. אני יודעת כבר לזהות מתי הירק מפוצץ בהורמונים כדי שייראה יפה ואקסקלוסיבי וסקסי על המדף ומתי הוא באמת כמו שהוא צריך להיראות. התותים האורגניים למשל הם קטנים.

בניגוד לאירופה שם יש קודים מאוד נוקשים לגידול אורגני, אומרים שבישראל החקלאים מעגלים פינות. איך אדם שרוצה לקנות מזון אורגני ידע לזהות שזה באמת מה שהוא צריך?
בחנויות הטבע יש סמלים של אגריאור וגופים אחרים שתפקידם לבקר מוצרים אורגניים, על כל מוצר אורגני לפחות 2-3 חותמות של אותם גופים שמבקרים. ברשתות עצמן מחויבים שהמוצר יהיה אורגני ברגע שכותבים שהוא אורגני ואצל החקלאים זה עניין של אמון. חקלאות אורגנית מבוססת על אמון. מי שקיבל את החותם בד"כ עומד בקריטריונים הללו, אבל בישראל, במיוחד בישראל, תמיד מחפשים את הפטנטים וזה סוג של ירייה ברגל. היו סיפורים על אנשים שניסו לזייף מוצרים אורגניים ומהר מאוד עלו עליהם. הכיוון והמחשבה היא ליצור יחסי אמון אני מאוד מקווה שזה ילך לכיוון הזה.
אני מאמינה שרוב המוצרים האורגניים הם אכן כאלו.

צריכת ה-Fast Food של המאה ה-20 התגברה בעקבות יציאתן המבורכת של נשים לשוק העבודה. מהיותן עקרות בית ומגדלות הילדים לצורך בקיצור זמנים. לאט לאט נעלם הזמן לקום בבוקר לשלוח את הילדים לביה"ס ובעצם כל היום לעמוד לבשל, לכבס ולגהץ, זה גם כבר לא מקומן הטבעי של הנשים כיום. בסדנא אמרת שלפעמים את מכתת רגליים למקומות רחוקים בשביל למצוא את השעועית הפריכה או מוצרים מסוימים. אני חושב על נשים שעובדות בעולם שבו 8-14 כמעט כבר לא קיים. איפה מוצאים את הזמן גם ללכת למצוא את המוצרים שלא תמיד נראים אטרקטיביים אפילו ברשתות הטבע הגדולות ? היכן מוצאים את הזמן לבשל בניחותא ולהנחיל את האידיאולוגיות הללו בבית? איך זה מסתדר עם קצב החיים שלנו היום?
הייתי מאוד שמחה לחיות בקצב איטי, אבל זה לא מסתדר עם רוב החיים של בני האדם המודרניים, בטח ובטח שלא בעיר כמו זו שאני חיה בה כרגע. ולכן צריך להיות מאוד יצירתי ולחשוב מאוד יעיל כשרוצים להכניס את זה לתוך סדר היום. לכן אני משתדלת בסדנאות שלי ללמד את הדברים הכי פשוטים והכי אפקטיביים כדי שאנשים יוכלו לסגל את זה לאורח החיים שלהם. זה לא חוכמה למכור לאנשים משהו שהוא לא ישים.
אני יודעת להעיד על עצמי שכשהתחלתי עם עניין הבישול הבריא עבדתי מהנץ החמה ועד צאת הנשמה, הייתי יוצאת בבוקר מוקדם לעבודה וחוזרת מאוחד בערב עבדתי בהיי טק והצלחתי לעשות את זה. הצלחתי לסגל גם לילד שלי ערכים מאוד בריאים. הצלחתי באמצעים מאוד פשוטים ואת זה אני מנסה ללמד ולהעביר הלאה. גם באורח החיים המטורף שלנו אפשר ולאו דווקא לוותר על פאסט פוד. פאסט פוד נותן לנו קונוטציה של אוכל מוכן כמו המבורגרים ודברים דומים, אבל זה יכול להיות גם תפוח. אם נחשוב על זה שפאסט פוד הוא דבר טבעי זה יכול להיות שינוי במחשבה. פאסט פוד הוא לא בהכרח אוכל לא בריא השאלה איזה פאסט פוד אנחנו אוכלים. לאכול תפוח זה אחלה.

העברת הסדנאות שלך היא סוג של שליחות מבחינתך?
בהחלט. קודם כל מבחינת הדרך שלי, עסקתי בעיצוב משך הרבה מאוד שנים ובאיזשהו שלב הרגשתי שזה לא זה, שזה המעטפת של הדברים, שזה לא הדבר האמיתי. גם את אורח החיים לא לגמרי אהבתי, את הישיבה מול המסך. כשחשבתי מה אני יכולה לעשות אמרתי שאני צריכה לעשות משהו שאני באמת מאמינה בו, משהו שמדבר אלי מהעומק של הדברים, משהו שאני יכולה להרגיש שאני יכולה להעביר הלאה לאנשים אחרים ושזה באמת יכול לתרום להם.
אז, באמת התחלתי להפוך את הנושא של בישול בריא למקצוע ופתחתי כאן מסעדה בחצר שאנשים מאוד התלהבו ממנה, זה היה מעיין קטע של אמצע היום, הוגשו רק ארוחות צהריים. חבר'ה מהאקדמיה הגיעו, המרצים, הסטודנטים השכנים, ונורא נהנו. באמצע היום לצאת לאכול אוכל בריא, לשבת בנחת באיזשהו מקום ולחזור אח"כ למהלך היום כשהם לא עייפים, אלא שהיה לי מאוד קשה לנהל את זה ולהתנהל בתוך זה, זה מאוד תובעני ומאוד קשה לעשייה באופן יום יומי ואז הבנתי שאני צריכה לתת לאנשים כלים לבשל לעצמם ולאו דווקא לבשל להם, אני עדיין מאוד נהנית לבשל לאנשים אבל להעניק לאנשים כלים זה משהו שיש בו שליחות ויש בו ערך מוסף, ערך אמיתי.

יש לך עצות למבריא המתחיל?
קודם כל להבין שזה יכול להיות כיף גדול, שזה רק משפר את איכות החיים. לא לבוא לנושא הבריאות ממקום של ויתור אלא להיפך, ממקום של העצמה והעשרה. אם אנחנו נעצים ונעשיר את התפריט שלנו בדברים טובים וראויים יותר, מן הסתם הדברים הפחות ראויים ינשרו מעצמם כי הגוף שלנו במהות יודע מה טוב עבורו הוא רק הרבה פעמים בחוסר חיבור למקום הזה יוצר עיוותים כמו התמכרויות כמו לקפאין או לכל מיני מוצרים שיוצרים בנו את הצורך, השתוקקות כמו מתוק שהוא בעצם סוג של סם.
העצה העיקרית היא לבוא ממקום של אושר ולא ממקום של דלות. להוסיף ולא לגרוע.

אמרת שאחיך הוא מהנדס גנטי, זה אומר שכל הארוחות המשפחתיות מתקיימות כאן ולא אצלו?
לא, ממש לא. יש לנו במשפחה מכל הצבעים והצורות. כשאני הולכת לאכול אצל מישהו אני בד"כ אוכלת על שולחנו את האוכל שהוא מבשל. לא אוכל דברים שאינם לטעמי אבל קודם כל אני מכבדת את המארח שלי גם אם הוא שונה בתפיסות שלו. זה ממש לא נורא אם אחת לשבוע או חודש אוכל משהו שהוא לא כמנהגי. בכלל הנושא הפנאטי רחוק ממני מאוד, אני מאוד משתדלת לעשות כמיטב יכולתי ולא יותר מזה. גם לאנשים שאני מעבירה להם את הדברים אני אומרת שהפנאטיות לא בריאה, יש בה משהו שגורם בסופו של דבר לתוצאה הפוכה ולכן אני בהחלט הולכת ואוכלת וגם כשאני נוסעת לחופש בחו"ל אני אוכלת את מאכלי המקום ונהנית ממה שיש למקום להציע.

ז"א שזה בסדר לחטוא מדי פעם, אף אחד לא מת מזה, להיפך זה מעשיר.
בהחלט.

לעיון נוסף:

http://www.foodforlife.co.il/

שוק הדגים והבשר של קטניה

noreply@blogger.com (קובוש - קובי קלייטמן) — Thu, 17 Feb 2011 17:58:00 +0000

07:00 וקטניה מתעוררת ליום חדש. בעוד הרחובות הצדדיים עודם ספונים בדמדומי הלילה שחלף, ברחוב הראשי Via Vittorio Emanuele II אנשים ממהרים לעבודה ותלמידי תיכון לבושים במיטב מחלצותיהם ממתינים בתחנות האוטובוס. תנועת המכוניות והאנשים גוברת ככל שמתקרבים לכיכר הראשית Piazza Duomo, הלא היא כמו בכל עיר איטלקית עתיקה שמכבדת את עצמה ולכן נבנתה סביב כנסיה מרכזית.

מאחורי הבתים התוחמים את צידה המזרחי של כיכר רחבת ידיים זו, מסתתר שוק שמתעורר לחיים חדשים ממש ברגעים אלו.

אני מתקרב ומתרגש.

אם לא די בכך שאני לגמרי לבדי בעוד חבריי מתנמנמים בין ציפויי הסאטן החובקים כל חלקה טובה במיטות המלון, אני מתחבט כל הדרך באיזו עדשה להשתמש לאילו צילומים. בעיקר אני מתרגש לראות שוק דגים ובשר אמיתי, כזה שעוד טרם ראיתי דומה לו בהיקפו ובססגוניותו. מצפה לראות את השוק כפי שניסיתי לדמיין ערב קודם בעודי יושב במסעדה במרכזו של שוק ריק.

עוד רגע קט לפני הכניסה לשוק אני עוצר למראה תעלת מים זורמים ובה שני גברים מדושנים בסרבלי פלסטיק מנקים את תחתית התעלה. התבוננתי בהם ארוכות מבצעים את מה שנדמה היה מלאכתם בעשורים האחרונים והבנתי שאני מביט באחד התפקידים החשובים ביותר המאפשרים את קיומו של השוק אליו אני עומד לפסוע. שני האנשים הללו, דואגים לזרימת מים תקינה מהנהר שעובר מתחת לעיר אל האבנים המרצפות את השוק כולו. אלמלא זרימת המים הבלתי פוסקת ריחות השוק המעוררים והמפתים היו הופכים במהרה לצחנה נוראית שהייתה מבריחה את הקונים וסביר שגם את הרוכלים בסופו של דבר.

פסיעות אחדות אל תוך השוק חשפו בפני רחבה גדולה עליה מביטים בעניין רב חבורת פנסיונרים ומספר רחובות המתפצלים ממנה. לכל אחד מהרחובות נושא קולינארי משלו.

הרחבה והרחובות הצמודים לה הם שוק הדגים ופירות הים. הפנסיונרים הסקרנים צפו, כך מסתבר, בקרב היומי בין שני רוכלים על המחירים אותם יציגו לציבור הקונים על גבי השלטים. קרב שלא נדם, גם לא כעבור שעה וחצי משחלפתי על פני הרוכלים בפעם הרביעית.

הרחובות הפרוסים מעל לרחבה הם איזורי ממכר הבשר ואילו הרחובות הצדדיים יותר הם הרחובות בהם נמכרות גבינות ארומטיות, זיתים, סלטים, לחם וירקות ופירות. נדמה כאילו קיים מדרג ברור בין סוגי האוכל כמו בתרבויות רבות אחרות המקדשות מאכלים מסוימים בעוד אחרים נתפסים כדבר נלווה או מאוס.

הדגים ומאכלי הים תופסים את המקום הגדול ביותר בשוק הרחבה והרחוב היוצא ממנה. לכאורה המקום הנמוך ביותר של השוק אבל הפונקציונאלי ביותר היות והאזור חייב בהזרמת מים. הבשר שבתרבויות רבות תופס מקום ראשון בחשיבותו נמצא מעל הרחבה, משקיף אליה בעוד הקונים יכולים להשקיף אליו בנוחות. אינני בטוח שבקטניה כעיר נמל מרכזית חשיבות הבשר גבוהה מחשיבות הדגה. גבינות ושאר ירקות ומאכלים ממוקמים ברחובות הצדדיים כאילו יש בכך אמירה של חשיבות משנית ולא יותר מכך.

מדרג השוק הוא לא אחת ראי החברה. מעניין מה אנתרופולוגים היו אומרים על הסידור שתיארתי.

ירדתי אל שוק הדגים, שם גיליתי את הים במלוא הדרו. הרוכלים היו עסוקים כל אחד בשלבים השונים של הכנת הדוכן ליום הקניות. היו שעסקו בפיצוח צדפות ממינים וצבעים שונים, היו שעסקו בשליית דגים מתוך הדליים המלאים, היו שעסקו בפיזור ערמות קרח על משטחי שיש עליהם יניחו בקפידה עוד רגע קט דגים מסוגים שונים, קיפודי ים קטנים, חסילונים וסרטנים.

המחזה היפה ביותר בו הבחנתי נראה כמאפיין ייחודי לשוק זה. כל הרוכלים עסקו בסופו של דבר בהנחת מרכולתם באופן ציורי וייחודי כל אחד לדוכן שלו. נראה שסידור הדגים וקישוטם, אם באצות או בירק אחר, תפס את החשיבות הגדולה ביותר ואת הריכוז הרב ביותר. חלק מהרוכלים סידרו את הדגים בשורות, אחרים בצורות עגולות, אחרים מגדול לקטן או בערימות מתוכננות. ניכר היה ששלב הסידור היה עדין, קריטי ועילה לפריצת מלחמת עולם בין הרוכלים אם היה מי מהם שהעז ליצור רפרודוקציה של יצירת האומנות שאך זה יצר חברו.

לאחר סקירת שוק הדגים עליתי אל שוק הבשר, שם מצאתי ערב רב של גילאים. כאן גיליתי שלגיל יש כבוד. בעוד הקצבים המבוגרים והמנוסים ללא כל צל של ספק עסקו בפילוט וחיתוך נתחי בשר השונים, סידרו הצעירים את התוצרת תחת חלונות הזכוכית. נוכחתי שאין חלק בבעל חיים שלא ניתן לאכול שכן הכל היה תלוי או מפורק, מוכן לכל מתכון. מהלך שיטוטי בחלק זה של השוק הבחנתי בנער צעיר נושא מגש עם כוסות קטנות של אספרסו חם מכוסות נייר כסף אל רוכלי השוק. היה זה מחזה שהזכיר במקצת את שוק מחנה יהודה הירושלמי.

כניסה לרחובות הפנימיים יותר הסבה לי את העונג הרב ביותר שיכולתי לאחל לעצמי בבוקרו של יומי האחרון בקטניה. רוכלים היו עסוקים בביקוע גלגלי גבינה גדולים. לחות הבוקר גרמה לריחות המשכרים להמריא הישר לחלל הרחוב ואל אפי שלא ידע מנוחה מאותו הרגע. עצרתי ליד אחד הרוכלים שהקסים אותי בעודו חותך גלגל פרמזן לחצי, מקרב אותו אל אפו על מנת לבחון את טיבו ורק לאחר מכן מניח אותו במקומו למכירה.

כך מצאתי את עצמי משוטט שיכור ולא מיין בין דוכני גבינות, נקניקים וסלטים עד אשר הגעתי למסקנה שאם לא אשים מיד פעמי לעבר המלון, שם חברי ודאי כבר עסוקים באכילת ארוחת בוקר, הם יאבדו עימי קשר לעולמי עד.

חוויה קולינארית ואנתרופולוגית מהמדרגה הראשונה.

שבת שלום,

kubush

קטניה (Catania) - עיר ההפתעות הסיציליאנית

noreply@blogger.com (קובוש - קובי קלייטמן) — Sat, 12 Feb 2011 18:04:00 +0000

ארבע הפתעות חיכו לנו כשהגענו לקטניה.

הראשונה הייתה מראה העיר, שברובו הזכיר את נאפולי ממנה סלדתי כל כך. בניינים חומים מלכלוך, אין חניה, מרבית הכבישים בתיקונים והתנועה סואנת וחסרת מעצורים. ההפתעה השנייה הייתה המלון שמצאנו. ההפתעה שלישית הייתה המסעדה אליה הגענו לאכול, אך לא ניתן היה לצפות את ההפתעה שחיכתה לנו בסופה, והרביעית הייתה שוק הדגים והבשר המקומי.

הדרך לקטניה על אוטוסטראדה A18 העלתה בנו את החשק לטעום עוד מהאי הנפלא הזה. ומאחר והמרחק בין טאורמינה לקטניה הוא כ-50 ק"מ מצאנו את עצמינו במהרה בעיר השנייה בגודלה בסיציליה (300,000 תושבים בעיר וכ-700,000 סה"כ בכל המטרופולין) מקווים שהר הגעש אתנה המאיים מכל עבר או רעש אדמה לא יחרידו את האי עליו אנחנו מטיילים.

כבר למדנו שאם ברצוננו להגיע למרכזה של עיר סיציליאנית צריך למצוא את אחד מהרחובות הבאים: ויה ויטוריו עמנואלה, ויה רומא, קורסו אומברטו או ויה קאבור. מצאנו את אחד הרחובות, אלא שלמלון שחיפשנו לא היה כל זכר. אבי שלף את ה – mi scusi (סלח לי) המפורסם שלו אל מול שוטר מקומי שהתגלה כחביב ויעיל. השוטר, כיוון אותנו אל מלון Hotel Romano ברח' Via Giovanni Di Prima 20, מלון יפהפה שגרם ללסתותינו להישמט ארצה ולכיסינו לרעוד שמא שטרות היורו לא יספיקו ולו לדרוך בלובי המלון, לא כל שכן ללינה משך לילה אחד במלון. להפתעתנו גילינו שהמלון בתקופת הרצה. כך קרה, ששילמנו על מלון הפאר הזה 100 יורו לחדר בסך הכל.

עוד בטרם יצאנו את ישראל, גיליתי שלאחד מעובדיי יש קרוב משפחה שמגיע תכופות לקטניה. דאגתי לבקש המלצות למסעדות הטובות בעיר. בעקבות אחת ההמלצות הגענו למסעדת דגים שמוקמה בתוך שוק הדגים הגדול של העיר Osteria Antica Marina. שוב, הגענו עוד בטרם החלה המסעדה לפעול, למרות שמלצריה ומי שנראה היה כפטרונה ישבו סביב שולחן ברחבה שלה. אבי שיצר קשר חברי מיידי ואף הוזמן לכוס יין בחברת הפטרון לא הצליח לשבור את הקשר שנקשר נגד אנשים רעבים שלא רגילים לנוהג האיטלקי כך שנאלצנו לפנות לסיור בעיר ולשוב למקום שעה וחצי מאוחר יותר.

סיבוב בקתדראלות הגדולות הפך אותנו רעבים עוד יותר וכשהתייצבנו בדיוק בשעה היעודה הובלנו אחר כבוד לשולחן אותו בחרנו כבר בביקורינו הראשון. מלצר בלבוש מחויט ופפיון שחור התייצב לקבל את ההזמנה שלנו. תפריטים אין במסעדה לבד מתפריט יינות, שכן כל מרכולתו הים תיכונית הטריה מוצגת בפני הסועדים על גבי פלטת קרח גדולה ואילו הסלטים לבחירה בתוך המסעדה.

בחרנו ביין Belisto של יקב "Terre di Giurfo". זהו יין אדום העשוי מענבי Frappato הגדלים על אדמה גירית בגובה 550 מטרים מעל פני הים. זן אופייני לחופה הדרום מזרחי של סיציליה. היין יבש מאוד אם כי מותיר טעמים עוצמתיים של פירות יער. טעמים אלו ליוו באופן ראוי את מנות הים השונות.

ביקשנו להביא לנו למנות ראשונות ממבחר סלטי הבית כראות עיניו של המלצר.

בטרם החלו המנות להגיע לשולחננו נתבקשנו על ידי המלצר לסור אל פלטת הקרח על מנת לבחור את המנות העיקריות. בחרנו ג'מבו שרימפס, קלמארי מטוגנים ועמי שרצה פילה פשוט בחר במה שנדמה היה כנתח פילה מתאים.

עד מהרה מצאנו עצמינו שוחים בין קלמארי מוקפצים בחמאה ופירורי לחם, זרועות תמנון מוחמצות, סלט פיקנטי מבושל של עגבניות וצלפי ענק אותם מצאנו בארוחות רבות באי, מולים במילוי מוקרם של גבינות, סלט דגים בבצל "סטייל הרינג" מקומי, דיונונים מטוגנים ועוד מתנובת הים.

חוויתי תענוג של ריחות ים וטעמים מיוחדים ועשירים, לכך תרמו לא מעט היין, המיקום והחברה הנהדרת. אנשים מסוימים יסלדו ממסעדת דגים הממוקמת בתוך השוק עצמו, אחרים כמוני יוקסמו ממראה רצפות האבן העתיקות המבריקות ממי השטיפה האחרונה של מי נהר Amenano שהוזרמו עליהן ועדיין מנצנצים תחת פנסי הערב. ריחות השוק שרק נסגר והותיר את הווי היום לסועדים להתענג עליו. דומה היה שעוד ניתן אפשר היה לשמוע את צעקות הרוכלים והמיית הקונים, או שאולי היה זה היין שהוביל אותי למחוזות דמיון אלו.

המנות העיקריות הגיעו וחגיגת ריחות נוספת עלתה בנחירינו. אפילו מנת ספגטי ברוטב עגבניות שהוכנה במיוחד עבור איתן, שאינו אוכל פירות ים וזה המקום להודות לו על התעוזה והסבלנות שהפגין כלפי בחירתנו לשבת במסעדה זו, הייתה מצוינת וטרייה בכל מרכיביה.

הכל היה טעים לבד ממנה אחת, אותה מנת פילה שהונחה על צלחתו של עמי. המנה הייתה מרירה ובשרה היה נימוך אך תפל. אפילו לימון לא סייע להציל את המנה והיא נותרה כלאחר כבוד על הצלחת.

החשבון שקיבלנו בסופה של הארוחה היה ההפתעה הגדולה ביותר של אותו היום. מחד מחירי המנות כולן היה סביר,מאידך מנת הפילה התגלתה כמנת פילה דג חרב שעלתה 40 יורו. הייתה זו המנה היקרה ביותר ובפער עצום מיתרת המנות שאכלנו. לו הייתה טעימה היינו מוחלים על עוגמת הנפש שהותיר המחיר אלא שלא מצאנו כל נחמה. על עגמת הנפש ניסינו לכסות באמצעות שאריות בקבוק היין.

כך או אחרת, הארוחה הייתה נפלאה והאווירה הייתה משכרת. עמי אפילו הספיק לצלם סרטון קצר:

בדרכינו חזרה למלון, מבושמים ומצפים להיכנס לתוך מיטות עטויות בדי הסאטן, הודעתי לחברי שבבוקרו של יום המחרת בכוונתי לקום מוקדם לראות את השוק שבו זה אך אכלנו מתעורר לחיים.

הנה תמונה אחת מתוך הווי השוק עליו אספר בפעם הבאה.

שלכם,

kubush