קוראי הבלוג הנאמנים יודעים כבר שאני חובבת מספרים ונתונים*. הרבה פעמים במהלך העבודה שלי חיפשתי נתונים שונים, שחשבתי שצריכים להיות קיימים וזמינים, ולא מצאתי. אני לא רק חובבת מספרים ונתונים, אני מאמינה בהם. עולם האינטרנט הוא יחסית צעיר, וזה משמש הרבה פעמים כתרוץ לחוסר בנתונים, אבל בעיני זה ממש תרוץ ולא סיבה אמיתית. זה סימן לכך שכל העולם הזה והאקו-סיסטם סביבו צריכים להתבגר. משום שכשמדובר במערכת שיש לה כל כך הרבה משתמשים, שמבוססת על טכנולוגיה, אין שום סיבה לא לאסוף ולהשתמש בנתונים אמיתיים. זה גם המקום שבו פורחים שרלטנים ואנשים עושים עסקים סביב אינטואיציות ובלי ידע אמיתי, אבל זה כבר נושא אחר.

תתפלאו, אבל הפוסט הזה הוא דווקא לא קיטור! להיפך, הוא פוסט שמח מאוד. כי לאחרונה יש לי הרגשה שהרצון והצורך הזה בנתונים מקבלים הרבה יותר תשובות, ואפילו תשובות טובות.

שני מקורות מידע שנוספו למאגרי הנתונים שלי בשבוע האחרון, אחד ישראלי ואחד בינלאומי, ובשניהם מככבת גוגל כגורם המממן.

הישראלי – סקר "ישראלים באינטרנט" של המכללה למנהל וגוגל, שיזם וניהל ד"ר יובל דרור. מדובר בסקר רחב היקף, שיובל דרור יזם במסגרת תפקידו בבית הספר לתקשורת של המכללה למנהל. גוגל מימנו, אבל לטענת יובל ממש לא התערבו, ורצו רק את טובת הסקר. תוצאות הסקר מוצגות כמסמך PDF, ואני מניחה שבסיס הנתונים יהיה זמין למחקרים (לא מצאתי תאור מדויק של הזמינות).

הבינלאומי – סקר Our Mobile Planet – שהוזמן על ידי גוגל מחברת הסקרים איפסוס. מדובר בסקר בינלאומי ששאל אלפי אנשים ברחבי העולם שאלות לגבי השימוש שלהם במכשירים ניידים, ונערך בשני שלבים ב-2011 וב-2012, כך שהוא אפילו יכול להציג טיפונת של טרנדים. כאן צריך לציין לשבח גם את הממשק החמוד שגוגל בנו כדי להציג את הנתונים, שמאפשר חיתוכים שונים וגרפים שמיוצרים בצורה דינמית, וכן את האפשרות להוריד את הנתונים בצורת אקסל (של כל מדינה בנפרד, זה קצת מעיק, ובכל זאת).

בדוגמא הזו רואים למשל את ההתפלגות של התשובות לשאלה מה מספר עמודי תוצאות החיפוש שאתם בודקים בגלישה בטלפון. בעצם זו שאלה שגוגל, באופן תאורטי, לא צריכים לשאול כי הם אמורים לדעת את התשובה מנתוני השימוש שלהם, לא?  בעיני יש כאן סוג של אירוניה שדווקא גוגל, שיודעת עלינו כל כך הרבה, ויש לה כל כך הרבה נתונים, מוצאת ענין בסקרים כדרך להשגת מידע. ובכל זאת הם שואלים, ובכל זאת התשובות מעניינות.

מעבר לענין של גוגל, יש בעיתיות מובנית ומוכרת בפורמט של סקר. יובל סיכם את זה מאוד יפה:

"לסקרים יש לא מעט מגבלות, מתודולוגיות ואחרות, אבל הם כלי שבאמצעותו ניתן לומר כמה דברים, ברמה מסוימת של ביטחון, בהצהרה על הטעות האפשרית, בהבנה שסקר הוא לא מצלמה (וגם מצלמה יודעת לשקר), על המציאות שאותה אתה בודק, על המציאות שעליה אתה שואל. מהבחינה הזו סקרים הם כלי מקובל שמאפשר לנו ללמוד משהו על המציאות של מיליוני בני אדם בכך שאנחנו שואלים שאלות קבוצה קטנה בהרבה."

דוגמא קטנטונת לבעיתיות – בסקר לגבי השימוש בניידים, יש שאלה לגבי כמות האפליקציות בהן אתה משתמש בטלפון הנייד, ושאלה נוספת ששואלת האם אתה מעריך שבשנה הבאה תשתשמש ביותר או פחות אפליקציות. זו שאלה בעייתית בכל הרמות, בוודאי כשאנחנו יודעים למי ניתנה הנבואה.

אבל אחרי שלוקחים בחשבון את כל המגבלות, בכל זאת יש כאן שני מאגרי מידע חזקים, ולמי שמחפש נתונים יש סיבה לשמוח.

*יש לי כמובן גם אינטרס ואמונה בנתונים מפני שאני "עובדת בזה". קליקטייל הוא כלי שמספק נתונים ללקוחות, ועוזר להם להחליט החלטות בצורה הרבה יותר מודעת, ולמדוד את ההשפעה של השינוים שהם עושים.

שני מחסומים עוד נשארו אצלי, מקובעים במנהגים של החיים האמיתיים  ולא עוברים לעולם הדיגיטלי, אבל אני מרגישה שהם עומדים להשבר בקרוב מאד.

1. היומן – סיפרתי כבר בעבר, שלמרות כל האפשרויות הדיגיטליות המרובות, אני עדין מחזיקה ביומן שבועי מהזן הישן, המודפס, הכרוך. קונה חדש כל שנה, ומשתמשת בו לצרכים ה"קלאסיים" – לוח שנה, קביעת פגישות, פתקים עם תזכורות ורשימות קניות, ספר טלפונים וכו'. זה נח שהכל במין פנקס כזה שהולך איתי לכל מקום, אני אוהבת לכתוב בכתב יד, יש לי את הסימנים הקטנים שלי, והרגלים שמשמשים אותי כבר שנים ולא היתה לי שום כוונה לותר עליהם. והנה פתאום, אני מגלה שכבר שבועיים לא כתבתי ביומן כלום. לא לפני (קביעת פגישות, רשימות קניות), ולא אחרי (תיעוד של דברים שהייתי עושה מדי פעם). כלום. ריק. וזה לא שלא היו לי חיים בתקופה הזו… אבל כל הפגישות נרשמות בגוגל קלנדר או באאוטלוק של העבודה, רשימות אני כותבת לעצמי עכשיו בג'ימייל – אני יודעת שלא לזה הוא נועד, אבל בפועל זה ממשק מאוד נח, לעבודה אני מנהלת tasks באאוטלוק, והנה – עובדה. היומן נזנח.
עוד לא ויתרתי עליו. יש כאן מטען רגשי והרגל שאני בטוחה שעוד אחזור אליו, ובכל זאת. מסתמן שינוי.

2. לקנות נעליים ברשת – אני קונה כבר כמעט הכל ברשת. מסירים ומחבתות, ועד לבגדים. מאומנות ועד ספרים. מחסום אחד עדין יש לי – נעליים. עדין נראה לי שנעלים אי אפשר לקנות בלי למדוד. אולי, יכול להיות, שנעלי ספורט או נעלים אחרות שבהן המידות קבועות, ברורות וידועות מראש, אולי אז זה אפשרי. אבל בנעלים שהם לא נעלי ספורט, זה נראה לי כמעט בלתי אפשרי לקנות ברשת. הרי צריך למדוד!
ואני חושבת לעצמי, שזה מחסום פסיכולוגי בלבד. הרי גם היום, כשאני קונה רק נעלים שאני מודדת בחנות, בערך בחצי מהפעמים אני מגלה אחרי זמן מסוים שהנעלים לא נוחות לי כמו שחשבתי. מלאתי לא מזמן שלוש שקיות של נעלים כאלה, שקניתי ונעלתי אולי פעם או פעמיים, ומסרתי אותן מתוך תקוה שמישהי אחרת תהנה מהן.
גם כאן, כמובן, יש מטען רגשי והסטוריה אישית. כשאת 1.80מטר את צריכה גם נעלים בהתאם, מידה 44 לנשים היא מידה ממש לא סטנדרטית. מה שאומר שבערך מגיל חטיבת הביניים יש לי מחסור קבוע באפשרויות בזירת הנעלים. וכאן נכנסת הרשת כמובן… אתמול גיליתי את האתר המדהים הזה, שיש בו הרבה מאוד אפשרויות, אופנתיות ביותר, בדיוק למישהי כמוני. יש לי עדין חששות (וגם המשלוח מאוד יקר), אבל מצד שני – המבחר, המבחר. מסתמן שעוד מחסום עומד להפרץ בקרוב.

אחת התכונות החשובות בניהול מוצר היא היכולת לעשות סדר עדיפויות, ולקבל החלטות קשות לגבי איזה פיצ'רים יכנסו למוצר ואיזה לא. רעיונות תמיד יש (למרות שלא כולם טובים, כמובן), ומצד שני משאבים תמיד חסרים.

לא אוסיף יותר בסוגיה הזו, רק אומר שהתפלאתי לגלות שבפיצ'ר הדי מגניב של דומינוס פיצה, שמאפשר ללקוח לעקוב אחרי המשלוח ולראות מה הסטאטוס שלו, יש פיצ'ר אחד שקשה להגדיר חיוני… או חשוב… או בעל משמעות כלשהיא… בחירת ערכת נושא.

למי שלמשל מאוד חשוב לו שחלון מעקב המשלוח יהיה ברוח רומנטית – יש פתרון! הנה הוא לפניכם.

ורק שתדעו, שהמשמעות של "גלוש עם הטרקר" – הכפתור בצד ימין למטה, היא שהדפדפן יפתח טאב נוסף שיפתח על גוגל.

בתאבון.

תצטרכו להאמין לי שזה לא קשור למעמדי כאמא טריה, אלא שתמיד חשבתי שיש גבול למספר השעות שהאדם צריך לבלות במשרד. אני מאמינה שזה נכון מהרבה סיבות, גם לאדם עצמו וגם לארגון. אין שום טעם בימי עבודה של 10, 12 ו-14 שעות. אין שום טעם.

מהפרספקטיבה של הארגון - אין ספק שלפעמים יש תקופות לחץ. צריך להשקיע, למשוך עוד שעה ועוד שעה, ולהגיע למטרה שהצבנו לעצמנו. אבל אי אפשר, ולא צריך, ולא כדאי, לעבוד ככה לאורך זמן.
הרי ליכולת הקוגניטיבית יש גבול. אם תכריח את האנשים להיות במשרד שעות ארוכות, המשמעות היא שהם לא יעבדו את כל השעות האלה. תראה את הפסקות הקפה מתארכות, את שעות הפייסבוק/גלישה חסרת מטרה/משחקים עם מטרה מוגדרת – לא לעבוד, כל אלה יתרבו ויתרבו, כי העובדים חייבים למלא את שעות העבודה הארוכות, ולמלא אותן בעבודה אינטנסיבית ומלאת משמעות זה פשוט בלתי אפשרי. עוד יותר מזה – אם אתה מכריח את עצמך לעבוד בשעה העשירית, מגיע השלב שאתה פשוט עייף, וכל דבר הוא מאמץ, והכל לוקח פי שלוש יותר זמן מאשר אם היית עושה את זה מחר, בראש רגוע ושקט.
מגיע השלב שבו אתה מתחיל לעשות שטויות מרב עיפות, ועליהן תצטרך לשלם מחר.
אני מוכנה אפילו ללכת עוד צעד ולהגיד שלארגון כדאי שיעבדו בו אנשים שיש להם בחייהם עוד דברים מלבד העבודה.
זה חוזר לענין של לקחת את הטובים, המצוינים. ומנסיוני – אלה אנשים שיש להם חיים עשירים ומלאים. יש להם חברים, יש להם תחביבים, יש להם עניינים   – הם עושים הרבה דברים, ואת כולם הם לוקחים ברצינות.

מהפרספקטיבה של העובד, השקעה של עוד ועוד שעות בתפקיד היא לגיטימית במצבים מסוימים. אם אתה ממש צעיר, ובעבודה יש המוני צעירים, וזה בעצם גם החוג החברתי שלך – לגיטימי (אבל אז אל תמכור לי שאתה עובד את כל השעות הארוכות האלה…). אם יש לך פרויקט או משימה תחומים בזמן, שהם חשובים לארגון וגם לך – יש לך מוטיבציה מאוד חזקה להשלים אותם, זו סיבה טובה. אבל אין כזה פרויקט כל יום. אף פעם. צריך להזהר, שלא להסחף למעגל הזה. ככל שאתה שוקע יותר בעבודה, היא הופכת להיות יותר טובענית. כל עניין הופך להיות הרה-גורל, הפרספקטיבה נעלמת.
החברים כבר לא זוכרים איך אתה נראה, ולאט לאט יהיו לך פחות חברים, אז בכלל יהיו פחות סיבות לעזוב את המשרד… אותו דבר לגבי חדר כושר, חוג מקרמה, או כל דבר אחר שאת עושה בשעות הפנאי – ככל שעושים פחות, מתגעגעים פחות, והנה עוד סיבה להשאר במשרד. מה כבר יש לי שם בחוץ? מבחינה זו אין ספק שקשר זוגי חדש, שלא לדבר על ילד/ילדה, מכניסים הכל לפרופורציות. אבל גם את אלה אפשר לשבור מהר מאוד…

מה רציתי להגיד? רציתי להגיד שתלכו הביתה שלכם. תפסיקו להתגאות בזה שהייתם אתמול במשרד 11 שעות. זה באמת לא אומר שום דבר. תתגאו בהישגים אמיתיים בעבודה – בפרויקט שהצליח, בלקוח מרוצה, בהכנסות, במוצר מדהים. זה שעבדתם עשרה ימים רצוף בלי להתקלח ובלי ללכת לשרותים לא מרשים אותי.

ואני לא לבד. גם שריל סנדברג מפייסבוק (זוכרים אותה מההרצאה הזו?), גם היא הולכת הביתה בזמן.

לפני שעוד שבוע נגמר, ולא הספקתי שום דבר, הנה כמה מחשבות קצרות ומהירות:

1. טוויטר שלחו לי מכתב געגועים - מענין להזכר מתי הפעם האחרונה שנכנסתי לשם, מה הטריגר ששולח את התזכורת הזו. ללא ספק כמה שבועות, אולי אפילו יותר. שתי מחשבות עלו בי כשקבלתי את המייל הזה. הראשונה היא שלא באמת התעגעגעתי לטוויטר, ואני גם יודעת למה. בעיקר כי יוצא שלמרות שהייתי מאוד בררנית בבניית הפיד שלי, עדין יש בו הרבה רעש ומעט תוכן אמיתי. זו המחשבה האישית. המחשבה השניה, ה"מוצרית" היתה – וואו, אפילו טוויטר הענקיים עובדים על engagement, ומנסים לגרום למשתמשים לחזור.

2. הקופונים והגרופונים - קרה לי כבר יותר מפעם אחת שהופתעתי מההצעות שהגיעו במייל במסגרת הגרופון/קופון. שתי הפתעות לדוגמא -

דופלקס בתלמי מנשה? דופלקס? בתלמי מנשה?

השתלת שיניים. השתלת שיניים? עם קופון? ברצינות?

 
3. לינקדאין – שולחים עכשיו מייל "סיכום החדשות", בתדירות שעדין לא הבנתי אותה. העדכונים האלה אמורים לסכם עבורי את הדברים הכי חשובים שקורים עולם האינטרנט בתקופה האחרונה, בצורה ש"מותאמת אישית" אלי. מה שמפתיע אותי בעדכונים האלה הוא שבכל אחד מהם – יש גם חדשה שקשורה ללינקדאין עצמו. לאתר, לשרות שהוא נותן, לחברה עצמה, וכו'. האם יתכן שלינקדאין הוא אחד הדברים החשובים שקורים באינטרנט בכל תקופת זמן? או שיש איזה עיוות קל באלגוריתם?

בזמן האחרון נתקלתי פעמיים במסגרת הבלוג הזה, בבעיתיות במודל הפרטיות או הגן הסגור של פייסבוק.
רקע במשפט – פייסבוק היא דוגמא קלאסית למודל של "גן סגור", מבחינה זו שאדם חייב להיות משתמש רשום במערכת על מנת להיות חשוף ולצרוך תכנים שלה. לאחרונה הם עשו שינוי מהותי, וחשפו חלק מהתכנים כך שיהיו זמינים גם למי שאינו משתמש רשום, אבל השינוי הזה נעשה בגלל סיבה אחת משמעותית בלבד – על מנת שמנועי חיפוש ובראשם גוגל יוכלו לחפש בדפים של פייסבוק ויציגו תוצאות חיפוש שיובילו לפייסבוק.

הדיון בנושא הפרטיות מתמשך, ולא נראה שימצא בקרוב פתרון כלשהוא. למי שלא יודע, גוגל בדיוק שינו את מדיניות הפרטיות שלהם. אני מתארת לעצמי שכולכם או כמעט כולכם נתקלתם בהודעה מגוגל על השינוי שנעשה – אם במנוע החפוש, או במייל שהגיע ישירות לתיבת הדוא"ל שלכם. אני מניחה גם שרובכם המכריע לא טרח לקרוא ולהבין את מהות השינוי. זה לא מפתיע, מפני שכבר מזמן הוכח שאנשים באופן כללי מוכנים לותר על הפרטיות האפשרית בהקשר של השימוש שלהם ברשת, על מנת לקבל שרות יותר טוב. גם לדיון הזה לא נכנס כרגע.

במדיניות הפרטיות של פייסבוק יש הרבה חורים ובעיות, וכמובן שלמרות שהם מנסים בכל פעם לטעון שהמדיניות נועדה להגן על המשתמשים, בסופו של דבר יש מוטיבציות עסקיות מאוד חזקות שמשפיעות על החוקים והכללים. והנה שתי הדוגמאות שמציקות לי לאחרונה.

דוגמא ראשונה-  כפתור ה"ליייק" המפורסם. הכפתור הזה הוא הרי חלק מהגאונות של פייסבוק (בדיוק קראתי לאחרונה שבמקור הכפתור היה אמור להיות -Awesome! ולא לייק. כמה אמריקאי, כמה חכם שהם שינו). העובדה שהיום ניתן לכלול כפתור כזה בתכנים בכל רחבי הרשת, היא גאונית בפני עצמה. אני לא משתמשת במילה הזו בקלות. כאן יש באמת גאונות. כי מצד אחד הם הפכו את ה"לייק" למטבע שמעיד על כוחו של התוכן – כמות הלייקים בכל פוסט משמשת בהרבה בלוגים אינדיקציה להצלחת הפוסט. מצד שני הם הצליחו לקשור בעזרת ה"לייק" לתוכן חיצוני את המשתמשים בחזרה לפייסבוק ולגן הסגור עצמו – כי הקיר של פייסבוק הוא המקום שבו כל הלייקים נאספים, וחברים רואים את ההמלצות של חברים אחרים. ומעבר לכל אלה – בעזרת הכפתור הזה הם "מכריחים" את המשתמשים לעשות לוג-אין מאתרים שונים, וכך כמובן גם לומדים על המשתמשים ואוספים עליהם עוד ועוד מידע.

אז מה בדיוק הבעיה שלי עם הכפתור הזה? או! טוב ששאלתם. הבעיה היא שאני, כבעלת הבלוג, מי שהתקינה את הכפתור המפורסם, מי שאחראית לכל התוכן בבלוג הזה, לא יכולה לדעת מי עשה "לייק" לפוסט כלשהוא, אם האדם הוא לא חבר שלי בפייסבוק. אני יכולה רק לדעת את מספר האנשים. מרגיז לא? הייתם חושבים שאם מישהו טרח לעשות לייק לתוכן שלי, לא באמת היה לו אכפת שאני אדע מי הוא? ואני לא מדברת על גישה לפרטים שלו או אפשרות ליצור איתו קשר. יכול להיות שזו כבר באמת הסחפות. למרות שאני מתארת לעצמי, שהרבה מהאנשים שעושים לייק לפוסט זה או אחר, מתארים לעצמם שבכך הם חושפים את עצמם בפני, ואין להם בעיה עם זה.  אבל העובדה היא שלא – אין לי מושג מי עשה לייק.

דוגמא שניה – תנועת גולשים שמגיעה מפייסבוק. שוב, בגלל העובדה שפייסבוק הוא גן סגור, אני יכולה לראות הרבה פעמים בכלי האנליטיקס שמגיעה המון תנועת גולשים מפייסבוק ביום מסוים. אבל אין לי מושג למה. האם מישהו ספציפי המליץ על הבלוג? אולי הוא המליץ על פוסט מסוים? אולי יש שם דיון על הפוסט שלי? אין לי שום דרך לדעת. כל מה שאני רואה בכלים האנליטיים הוא שמשתמשים הגיעו מפייסבוק.קום. זה בדיוק מה שקרה השבוע, אבל הפעם בזכות חבר טוב גיליתי שאכן בקבוצה מסוימת בפייסבוק מישהו המליץ על פוסט מתוך הבלוג. זה היה מאוד נעים לראות, אבל לולא החבר – לעולם לא הייתי יודעת.

בעיני שני המקרים האלה הם דוגמאות למדיניות פרטיות שהולכת רחוק מדי, כמעט עד לאבסורד. אם פייסבוק באמת מודאגים מתרחישי שימוש כאלה, שיתנו למשתמשים שלהם את האופציה, כשהם עושים לייק באתר של צד שלישי להחשף בפני בעל האתר או לא. זה לא משהו שמסובך ליישם, ומבחינתי זה היה פותר את הבעיות. האם יש לפייסבוק מוטיבציה להרשות כזו אופציה? שאלה טובה, שהתשובה עליה לא ברורה או מובנת מאליה.

כולם מדברים על פינטרסט, אז כמובן שגם אני. למי שלא מכיר-  מדובר ברשת חברתית חדשה (ברור…), שעובדת בצורה קצת אחרת מהרשתות שאנחנו מכירים. הענין הוא שה"סטאטוסים" או העדכונים ברשת הזו מוצגים כסוג של "פתקים" שהמשתמש "מדביק" ללוח שלו (כמו הפוסטאיט הצהובים המוכרים). הפתק, בניגוד לסטאטוס ברשתות אחרות, הוא לא רק מילולי, אלא כולל לינק ותמונה. כך יוצא שה"לוח" הוא משהו הרבה יותר ויזואלי מהקיר הפשוט של המשתמש בפייסבוק או בטוויטר. אז יש לנו כאן בעצם דרך חדשה לשמור boookmarks או favorites, בתוספת "שכבה חברתית" -  אפשר להסתכל על הלוחות, אפשר להגיב על פתק ספציפי של מישהו אחר, לעשות "לייק" ואפילו לעשות re-pinning, כלומר לקחת מהלוח של מישהו אחר ללוח שלך.

עוד כמה עובדות מהירות - מדובר בשרות שגדל בצורה מהירה ביותר, אחת הרשתות שגדלות במהירות הגבוהה ביותר כיום (בנובמבר היו אצלהם יותר ביקורים מגוגל+). הם קיבלו מימון לא מזמן (27 מיליון דולר מקרנות חשובות), ורב הקהל שלהם הוא נשים צעירות, בארצות הברית.

הסקפטים יגידו שמוקדם להכתיר כאן הצלחה, מה שיש כאן זו התלהבות ראשונית שתעבור בקרוב. לדעתי גם אחרי שההתלהבות הראשונית תעבור, עדין יש כאן מוצר שיש לו זכות קיום לא רק מפני שישתמשו בו, אלא גם מפני שהוא יוכל להחזיק את עצמו מבחינת מודל כלכלי.

כמה נקודות למחשבה:

1. כמו שאמרתי, לדעתי זה הדור הבא של הסמניות ורשימות הלינקים. הצורה הויזואלית שבה פינטרסט שומר מתאימה בדיוק לצרכים של המשתמשות. אני מסתכנת בזוית סטריאוטיפית, אבל אין כאן ממש ברירה. החברות שלי שהכי נהנות מפינטרסט הן אלה שאוהבות עיצוב, אומנות, יצירה, בישול. אני מודה שרב הדברים האלה לא ממש מדברים אלי ברמה כזו שאני אתחיל לאסוף בעצמי בוקמרקים כאלה, אבל אני עדין נהנית לראות את הלוחות של החברות ששלי.
הצד הויזואלי החזק של השרות הזה הוא יתרון רציני. יש כאן שימוש במושג כל כך מוכר וברור (לוח עם פתקים), ויישום פשוט יפה. מענין שהדיבור בעולם העיצוב והשמישות בזמן האחרון הוא שהגיע הזמן להתנתק מהתהליך של העברת קונספטים מוכרים מהעולם האמיתי לרשת. הטענה היא שעיצוב שמיועד מראש לרשת, משתמש שביכולות של המסכים והממשקים של ימינו, יכול להגיע למוצר הרבה יותר ידידותי למשתמש.

2. קראתי גם מאמר מענין מאוד שטוען שמדובר כאן באבולוציה של תהליכי יצירה/גילוי של תכנים ברשת. כמו שאתם יודעים, אחד האתגרים הגדולים בעולם הרשת בימינו הוא עודף המידע. אני כותבת לא מעט על הבעיה הרצינית בניפוי של תכנים ומציאת התכנים שמתאימים לי באמת. הערך המוסף של פינטרסט על פייסבוק בהקשר הזה, הוא היכולת לעשות Re-pinning. לאסוף תוכן שראיתי אצל אחרים, ולשמור אותו אצלי. כך זה לא רק כלי של גילוי (discovery), אלא גם כלי של איסוף (curation), שמשתמש בכוח החברתי בחוכמה. ה-re-pinning, הוא במידה רבה אבולוציה של כפתור הלייק.

3. גם מבחינה עסקית, האבולוציה של כפתור הלייק היא משמעותית, מפני שהיא מעבירה את המשתמש ממצב פאסיבי לאקטיבי, ומשתמש אקטיבי הוא כמובן המשתמש החשוב ביותר בכל רשת חברתית.
העובדה שכל כך קל "ליצור" תוכן עבור הלוח של עצמי מתוך התוכן של אחרים היא בעיני נקודת מפתח. יש אופציה לאסוף מכל רחבי הרשת באמצעות פונקציה שמורידים לדפדפן ומאפשרת בקלות לשמור תכנים. הניחוש שלי הוא שחלק מהותי מהמשתמשות לא ישתמש כלל באופציה הזו, אלא רק יאסוף תכנים מתוך לוחות של אחרים.  האפשרות ליצירת לוח משלי ואיסוף תוכן בקליק אחד גורם למשתמשות להיות הרבה יותר מעורבות ופעילות. הלייק בפני עצמו אינו מדד חזק במיוחד ל- engagement (כמו שאפילו פייסבוק כבר יודעים), אבל לוח משלי ללא ספק כן יוצר engagement. המשתמשות המתוחכמות, ה-super users, יאספו תכנים מרחבי הרשת. אבל גם משתמשת שאינה סופר-משתמשת, יכולה עדין להיות מאוד מעורבת בפלטפורמה כזו.
זו נקודה מעניינת, כי באחד הניתוחים של ההצלחה של המוצר הזה קראתי שהיתרון שלו על פני פייסבוק הוא העובדה שמדובר בפלטפורמה פתוחה, שבעצם אוספת חומרים מכל הרשת, ואינה גן סגור כמו פייסבוק, שבו בעצם אפשר להתיחס רק לחומרים שמישהו כבר הכניס לפייסבוק. להערכתי, הפתיחות של פינטרסט היא אכן יתרון גדול, אבל חלק ניכר מהמשתמשות לא יעשו בכך שימוש.
לסיכום, כנראה שרב קוראי ואפילו קוראות הבלוג שלי לא ממש ימצאו את עצמם בפינטרסט, וזה בסדר גמור. אבל אם מתחשק לכם להתחיל לשחק בו קצת, הנה לוח אחד שלי, ששעשע אותי לאסוף.

פעם הייתי מאלה שלא חשבו שבאמת יש צורך בשינויים. מישהו שאני מכירה טוב מזכיר לי מדי פעם איך אמרתי לו שאין לי שום צורך בדפדפן חדש, אקספלורר שהגיע עם המחשב זה ממש מספיק לי…
אבל זה היה פעם מזמן מזמן מזמן. עכשיו, אני רואה בכל מקום איפה אפשר לשפר ולשנות ולהפוך ליותר חכם. יכול להיות שענין ניהול המוצר הוטמע קצת חזק מדי באופן החשיבה שלי…

בכל מקרה, עכשיו שאני בבית די הרבה, אני לא יכולה שלא לחשוב על כל השיפורים הטכנולוגיים הקטנים שלחלוטין אינם מהותיים, אבל ללא ספק היו משפרים את היום יום שלי, בקטנות אך משמעותיות. יאללה, נתחיל.

1. להכנס הביתה
- שהמעלית תמיד תחכה לי. בקומת הכניסה, או בקומה של הבית. הרי זה לא כל כך מסובך. אם אני נכנסת עם האוטו לחניון, או פותחת את דלת הבנין – שהמעלית כבר תגיע לקומה הרלוונטית. שונאת לחכות למעלית.
- שהדלת של הבית תזהה אותי ותפתח. המפתחות זה כל כך המליניום הקודם. עם עגלה של תינוקת, ושקיות מהסופר, באמת יש לי סבלנות להוציא את המפתח. ואל תגידו לי שיש עכשיו מנעולים שמזהים טביעת אצבע-  בשביל זה צריך אצבע פנויה.

2. מדיה
- מערכת רדיו שתדלק כשאני עוברת בין החדרים בבית. נכון שאני יכולה להדליק רדיו בכל חדר, אבל זה נראה לי אדיוטי. מצד שני, קורה לי כל כך הרבה פעמים כשאני בבית במשך היום ואני עוברת מחדר לחדר ומפספסת איזה משפט שנאמר… לא שיש כאלה דברי חוכמה מדהימים, ובכל זאת.
- חומר קריאה בשרותים. אף פעם לא הייתי מאלה שבשרותים אצלהם היו עיתונים או ספרים, אבל אני מודה שכשראיתי בסדרה "יוריקה" את האופציה של מקרן על קיר האמבטיה/שרותים, שיש מאחוריו מחשב שמחזיק את כל העיתונים בעולם, אני פשוט צריכה להגיד איזה עיתון אני רוצה לקרוא עכשיו והוא יקרין לי אותו על הקיר… זה נראה לי נחמד. באמבטיה זה פחות פרקטי – יש אדים, וגם בלי המשקפיים זה לא יהיה ממש תענוג. אבל בשרותים?

3. קניות
- מערכת ניהול אספקה שמזהה כל פריט שנלקח מהמקרר או מארון המזון, ומוסיפה אותו לרשימת הקניות. אם אפשר שהרשימה גם תסתנכרן עם המייל שלי, או אפילו יותר טוב -  כבר תוסיף את הפריטים לרשימת הקניות שלי באתר הקניות ברשת, מה טוב.

4. רכב
- כמו בבית – אם אני מתקרבת, שהדלת תפתח.
- שהאוטו ימצא חניה בעצמו, וכמובן גם יחנה את עצמו (אני כבר בפגישה).  ואז, כמובן גם יבוא לחכות לי בכניסה למשרד כשאני יוצאת הביתה (אני מוכנה לתת לו התראה מראש, הוא לא צריך לקרוא באופן תלפטי מתי אני יוצאת, יש גבול…)

עד כאן הרשימה הראשונית שלי. אני יודעת, אני יודעת, הרבה מאלה כבר קיימים ואפשריים. אבל העובדה היא שהם עדין לא סטנדרטיים בכל בית ודירה. נצטרך לחכות עוד קצת כנראה, עד שזה יקרה.

מה אתכם? איזה מכשיר הייתם רוצים שידבר אליכם? שישפר את היום יום שלכם?

וידויים קטנים על סטיות אישיות בשימוש במחשב וברשת:

1. סדר הטאבים בכרום – יש סדר קבוע. השלושה הראשונים הם תמיד אותם שלושה, ותמיד באותו הסדר.

2. מה בכרום מה בפיירפוקס – גם בזה יש סדר. יש דברים שנשארו נאמנים לשועל, וכל השאר עבר לכרום. דרך אגב, מה דפדפן ברירת המחדל של המחשב זה עדין התלבטות (בינתים השועל, אבל מסתמן שזה זמני ביותר).

3. וידיאו – כששולחים לי/ממליצים לי/מקשרים לוידיאו ברשת, אני פותחת את הנגן ודבר ראשון מסתכלת על הזמן. וידיאו של יותר משתי דקות – לא מתחילה אפילו לראות. אין לי סבלנות (יוצאי דופן – הרצאות של טד, או סרטונים שיש סיבה מאוד מאוד טובה לראות אותם. קורה בערך פעמים בשנה).

4. פייסבוק – הגבלתי באופן קבוע את מי שיכול לקרוא את הסטאטוסים שלי בפייסבוק. כלומר יצרתי קבוצת exclude, וחלק ניכר מהחברים שלי בפייסבוק נמצאים בקבוצה הזו, ולא אמורים לקרוא את הסטאטוסים האלה. אני חושבת שאם הם ילכו לדף הפרופיל שלי, הם כן יראו את כל הסטאטוסים שלי (נדמה לי שכך עובדות הגדרות הפרטיות, לא באמת התעמקתי), אבל ברור לי שרובם לא באמת יעשו את זה, כי אני לא באמת מעניינת אותם, ומי שכן – שיהנה.

5. בלוגים – יש שניים שלושה בלוגים שאני מאוד אוהבת, אבל לא הכנסתי לקורא ה-RSS. מעדיפה להזכר בהם מדי פעם, לחפש בעצמי את האתר (לא שומרת אפילו לינק), ולראות את יש שם פוסטים חדשים. כל פוסט בבלוגים האלה הוא סוג של ממתק, שאני נותנת לעצמי מדי פעם (בלוגים אישיים, שום דבר מקצועי).

אני מניחה שלכולנו יש כאלה סטיות קטנות. אני שיתפתי, עכשיו תורכם.

כתבתי בעבר על ענייני מדידה וסטטיסטיקות. על כמה חשוב למדוד, ועל הצורך למדוד את הדברים הנכונים. נתקלתי בנושא הזה משתי זויות משלימות לאחרונה, והחלטתי לחזור אליו בקצרה.

שמעתי מצגת של איש אחד בכנס אחד. האיש היה משקיע בקרן הון סיכון. זה לא ממש התחום שלי, לא הכרתי את האיש קודם. המצגת היתה מרשימה, הוא אמר דברים שנשמעו לי חכמים, ונראה איש נחמד. אבל כמו שקורה הרבה פעמים במצגות שצריכות לדבר לקהל גדול שהוא די חדש בנושא מסוים, המצגת נטתה לכיון הפשטנות. הרבה פעמים זה מרגיז אותי. אולי במקום לנסות להגיד כל כך הרבה דברים במעט זמן, תגיד פחות דברים, אבל יותר לעומק? לא משנה, זה לא הנושא כרגע. סליחה על הסטיה.
היתה לי הרגשה שהוא נוטה לכיון הפשטני, ומשפט אחד שלו פתאום ממש העלה לי את הסעיף. בענייני מדידה וסטטיסטיקות הוא אמר משהו כמו – עזבו אתכם מאנליטיקס מורכבים. את אף אחד זה לא מענין. פייסבוק מודדים מדד אחד בלבד – כמות ה-comments. זה הכל. ואם הם יכולים, אז גם אתם כמובן.

למה זה הרגיז אותי?

קודם כל – כי אני שונאת שנותנים דוגמאות בלתי אפשריות. די כבר עם "עיצוב כמו דף הבית של גוגל", די כבר עם "לחנך את השוק ולחדש כמו אפל". רובנו הגדול, המכריע, לא עובדים עבור חברות ענק שיכולות להרשות לעצמן לעבוד בצורות האלה. לשאוף להיות כזו חברה זה לגיטימי לחלוטין, אבל בדרך צריך להסתכל על דברים בצורה אחרת. אין מה לעשות.

שנית, אני לא מאמינה שזה נכון שפייסבוק מסתכלים רק על כמות ה-comments. אני חושבת שאני יודעת מה המקור לתובנה הזו (מיד אסביר), אבל אני אומרת לכם, במידה רבה מאוד של בטחון, שפייסבוק מסתכלים על עוד ה-ר-ב-ה מדדים. לדוגמא – המדד הפשוט של Pageviews מעניין אותם מאוד מאוד מאוד. הוא המדד הקשור בצורה הישירה להכנסות, הוא הסיבה המרכזית שהם משנים את העיצוב כמו שהם עושים, ועוד ועוד.

שלישית – כי גם אם זה נכון (וכמו שאמרתי – יש בזה כנראה גרעין של אמת), הסיפור הוא הרבה יותר מורכב. להבנתי, פייסבוק מסתכלים עכשיו על כמות התגובות של משתמש כמדד העיקרי והחזק ביותר של engagement. זה הסיפור. הם הגיעו למסקנה שתגובה היא מדד מאוד מאוד חזק לרמת המעורבות של משתמש במערכת, ומנבא טוב להרבה דברים אחרים (כמו הסיכוי שהמשתמש יחזור, יקליק על מודעה, יצרף עוד חברים, וכו'). אבל הנקודה היא שהם חקרו הרבה מאוד מדדים שונים, לפני שהם הגיעו למסקנה שמספר התגובות הוא מדד חשוב. יכול להיות ש"מספר הזהב" עבור פייסבוק הוא כמות התגובות שמשתמש מגיב, אבל זו לא סיבה להאמין שאפשר להתרכז במדד אחד להצלחת חברה, ובזאת לסיים את כל ענייני הסטטיסטיקות.

והנה הצד השני של המטבע – אוריאל אוחיון, גם הוא איש הון סיכון, וגם יזם בעצמו, כתב לאחרונה פוסט שטוען טענה דומה – אבל הפעם מוצדקת! אוריאל לא אומר שיש מדד אחד וכל השאר לא שווים כלום. אבל הוא כן אומר שיש "מספר זהב" אחד, שהוא ה"דופק" של האתר, ואותו חייבים לזהות ואחריו צריך לעקוב באדיקות.
או! זו קביעה שאני יכולה להסכים איתה לחלוטין. בכל חברה/אתר המספר הזה יכול להיות אחר. זה יכול להיות כמות המבקרים, זה יכול להיות הזמן שהם נמצאים באתר, כמות הקניות, כמות ההפניות, כמות ה"לייק" או כמות התגובות – בכל שרות זה מספר אחר, שמנבא או מעיד בצורה הכי טובה על מצב העסק.

חשוב – המספר הזה הוא לא הסטטיסטיקה היחידה שאתם צריכים לעקוב אחריה. ממש לא. יש עוד הרבה דברים חשובים. אבל זה המספר שלפי הבדיקה שלכם מעיד בצורה הכי ברורה, ישירה, קלה למדידה על רמת ההצלחה של האתר. זה המספר שצריך לבדוק כל בוקר וערב, ולהיות מסוגל לשלוף אותו בכל רגע. זה המספר שצריך להבין כל תנודה בו. ואיך מבינים את התנודתיות? עם מספרים נוספים כמובן.

בקיצור – אף פעם אל תאמינו לקביעות פשוטות מדי.