כתבתי הפעם את הכותרת של הפוסט הזה כמעט לפי החוקים לאיך מנסחים כותרת של פוסט. אם הייתי ממש מקפידה, הכותרת היתה צריכה להיות "5 סיבות למה חשוב ללכת לארועים מקצועיים" או "הסודות שלא מגלים לכם – למה חשוב ללכת לארועים מקצועיים". אבל האמת היא שהכותרת שבאמת רציתי לכתוב היא "למה חשוב ללכת לארועים מקצועיים – ולמה אני שונאת את זה".

לפני כמה שנים, היו הרבה פחות ארועים כאלה בארץ. אני מתיחסת לארועים מצומצמים וממוקדים יחסית, שעוסקים בנושא מקצועי ספציפי, ומיועדים לבעלי מקצוע בתחום מסוים – מנהלי מוצר, מקדמי אתרים, מעצבים, וכו'. הארועים האלה בדרך כלל מאורגנים על ידי גוף עיסקי שמעונין לקדם את עצמו, או את המקצוע או הידע המקצועי בתחום, ובדרך כלל שילוב של שלושתם. ארוע כזה מתחיל בשעה בערך של מינגלינג ו"נטוורקינג", ממשיך בהרצאה או כמה הרצאות או דיון בנושא מסוים, שמובילים מומחים בתחום, ומסתיים בסשן שאלות ותשובות.

באנגליה הייתי מוזמנת לארוע כזה בערך כל שבוע, והולכת בערך פעם בחודש. בארץ, מאז שחזרתי אני מרגישה ממש התעוררות בתחום הזה, ואני חושבת שזה ממש לטובה. גם חברות עיסקיות עושות הרבה יותר ארועים כאלה, גם ארגונים מקצועיים צצים ומפיקים ארועים (UXI שכבר דיברתי עליו בתחומים של שימושיות, הגאראג' גיקס מארחים ארועים כאלה בנושאים שונים), ויש עוד דוגמאות.

אז למה באמת חשוב ללכת לארועים האלה?
קודם כל – כי ברמה המקצועית, לומדים דברים חדשים. תמיד תמיד תמיד אפשר ללמוד משהו חדש. וגם אם זה לא ממש חדש, זו זוית חדשה, או שביב מידע, שמתישהו יהיה שימושי (מניסיוני, בדרך כלל, יותר בקרוב ממה שזה נראה). לא תמיד לומדים את זה מהמרצה, או מההרצאה עצמה. הרבה פעמים זה דווקא מהתגובות, מהשאלות, מהתשובות, מהשיחה שאחרי. צריך להגיע לארועים האלה בגישה פתוחה, להקשיב טוב טוב לאנשים מסביב, ותמיד לומדים משהו חדש.

כי מכירים אנשים חדשים - כידוע, בתעשיה שלנו הכל זמני, משתנה ונזיל. מי שעובד היום כאן, יעבוד מחר שם, ותמיד טוב להכיר עוד אנשים. זה טוב ברמה האישית – לפעם הבאה שאני או מישהו קרוב  נחפש עבודה, וזה טוב לחברה שאני עובדת בה. כך מוצאים עובדים חדשים, כך נרקמות עסקאות, ושיתופי פעולה מעניינים קורים.

כי לומדים על המוצר/חברה שלנו - מענין לדעת עד כמה השם שלנו מוכר, ולמי. מי כבר שמע על המוצר שלנו, מי כבר ניסה אותו, מי עוד לא שמע עלינו אבל מכיר מתחרים? מי בכלל לא ידע שיש מוצרים כאלה? מאוד מענין, ואפשר ללמוד מזה המון.

ומצד שני, למה אני שונאת ארועים כאלה?
כי בחלק הראשון, של הנטוורקינג, והשמוזינג, וההכרות, אני פשוט סובלת. יש אנשים שזה בא להם בטבעיות. שגם אם הם לא מכירים אף אחד, הם ילבשו את החיוך הכי רחב, ויגשו להציג את עצמם למי שנראה להם הכי מענין/רלוונטי. הם יעברו את החדר בנאדם בנאדם, יחייכו לכולם, יחליפו עם כולם כמה משפטים, וכעבור שעה יהיו להם שלושה חברים חדשים, עשרה קשרים מקצועיים חדשים, ועשרים כרטיסי ביקור עם לידים שהם צריכים לקדם בשבוע הקרוב.

לאנשים האלה בדרך כלל קוראים אנשי שיווק או מכירות. קשה לי עם אנשי שיווק ומכירות.

בזמן הזה, אני חיבקתי לפחות עמוד אחד, התידדתי עם קערת הזיתים, והקפדתי לא ליצור קשר עין עם אף אחד שאני לא מכירה.
אם יש מישהו שאני מכירה, זה קצה חוט שיכול לשנות את כל הערב. כי אז אחד עושה הכרות עם עוד אחד, ועם קצת מזל החוט הזה נמשך, וכך מכירים אנשים חדשים ולומדים דברים חדשים.
אפילו אם יש מישהו שאני לא מכירה אבל רוצה להכיר – זה כבר קצה חוט מבחינתי, כי לגשת ולהגיד שלום, אני הדס, כשאני יודעת מי עומד מולי – זה כבר הרבה יותר קל לי. אני יודעת למה ניגשתי, ואני יודעת שיש כאן פוטנציאל לשיחה מעניינת.
לצורך הענין, אפילו אם היו מעבירים את החלק של הנטוורקינג לאחרי החלק המקצועי – היה לי יותר קל. כי ברגע ששמעתי אנשים מדברים קצת, כבר יש  לי על מה לדבר איתם.

אז לסיכום ההמלצה שלי היא לחלוטין כן ללכת לארועים האלה. ללמוד כל מה שאפשר, להכיר את כל מי שאפשר, ואם המחיר הוא ידידות עם קערת זיתים, לשלם אותו.

מישהו ראה את הפיצ'ר החדש שאנחנו מתכננים ושאל  "חייבים את הכותרת הזו שם?"' ואז הוסיף: זה פשוט נורא מכוער.

באותו רגע התגובה שלי התחלקה לשניים -
מעל פני השטח, הסברתי בסבלנות שכן, חייבים את הכותרת זו, ובדיוק שם. נתתי שלוש סיבות (פונקציונליות, הכנה לשלב הבא של הפרויקט, דרך סטנדרטית במערכת).
מתחת לפני השטח חשבתי – מכוער? מכוער?! נראה אותך מדבר עם המעצבת, ומסביר לה, שהבעיה שלך עם הכותרת החדשה, היא שזה פשוט… מכוער!

אני מאוד אוהבת לעבוד עם מעצבים, ובכלל עם אנשים יצירתיים (יכול להיות שזה בגלל שהיכולות שלי בתחום היצירתי הן כל כך דלות…). העבודה עם מעצבים היתה מאז ומתמיד אחד החלקים האהובים עלי בתפקיד, ומצד שני – גם אחד החלקים היותר רגישים ומורכבים. בחישוב מהיר, עבדתי מאז עם יותר מעשרה מעצבים ומעצבות שונים. למדתי מהם המון, מכל אחד ואחת. על עיצוב, על מוצר, על תהליכים.

אם יש שיעור אחד שלמדתי כבר בתפקיד הראשון שלי שבו התעסקתי במוצרים, ועבדתי עם מעצבים זה שמעצבים הם רגישים.

העבודה עם מעצבים לימדה אותי שיעור חשוב, לא רק בעיצוב, אלא גם בהעברת ביקורת ובתהליכי עבודה עם אנשים יצירתיים.
למי מכם שזקוק לכמה טיפים, הנה הם לפניכם.

- "מכוער" זה לא נימוק. "זה לא מוצא חן בעיני" זה לא נימוק. סליחה, אלה לא נימוקים שאני יכולה להשתמש בהם, אבל המעצב יכול. כי הוא המעצב.

- אם יש לי דוגמאות לפתרונות שאני אוהבת – הן דוגמאות "חלקיות ולא מתאימות". אם למעצב יש דוגמאות שמחזקות את הפתרון שלו הן "קונקרטיות ורלוונטיות".

- אם אני רוצה לנסות עוד פתרון, או עוד וריאציה – אני לא החלטית ולא יודעת מה אני רוצה.
- אם המעצב מנסה ארבעה פתרונות שונים ושלוש וריאציות על כל פתרון  - הוא רציני, ויסודי, ויודע לעבוד.

- אם יש פתרון שאני לא חושבת שעובד – זו דעתי ואני צריכה לנמק, להסביר, ולהביא דוגמאות (מה שמחזיר אותנו לענין הדוגמאות, שתי נקודות למעלה). אם יש פתרון שהמעצב לא חושב שעובד – אלה עובדות בלתי ניתנות לויכוח.

- אם יש סטנדרטים שאני חושבת שצריך ליישם – אני מרובעת ולא יודעת להשתמש בסטנדרטים בצורה הנכונה.
- אם יש סטנדרטים שאני חושבת שלא מתאימים וצריך לשבור – אני לא מבינה את המהות של סטנדרטים ורוצה להמציא את הגלגל כל פעם מחדש.

- אם קיבלנו פידבק ממשתמשים שמשהו לא עובד – סימן שלא הסברנו אותו נכון, או שהמשתמשים לא מבינים, או שלא הבנו את הפידבק, או שלא שאלנו את האנשים הנכונים.
- אם קיבלנו פידבק ממשתמשים שמשהו כן עובד – המעצב גאון שלא מקבל מספיק קרדיט.

שלא תבינו לא נכון, התמזל מזלי לעבוד עם מעצבים מאוד מוכשרים, ומוצלחים, ורציניים. העבודה מאתגרת, והתוצרים משמחים.
אבל עוד לא יצא לי לעבוד עם מעצב שקל לעבוד איתו.

מסכימים? לא מסכימים? מי הראשון שנותן טיפים לעבודה עם מנהלת מוצר קשה וביקורתית? הבו בתגובות.

__________________________________________

This post is dedicated to my friend Sjors Timmer, who is a great designer and a loyal reader of this blog, with thanks to Google translate

.

כולנו התלהבנו מהפרזנטציה הראשונה של גוגל וייב. כולנו ביקשנו הזמנות וחיכינו לבטא, וכולנו לא הבנו מה עושים עם זה, כשכבר היתה לנו גישה.
עכשיו גוגל מפסיקים את הפיתוח של הוייב כמוצר (הטכנולוגיה שבו תשמש עוד הרבה מוצרים עתידיים), ו"כולנו" כותבים הספדים ועצות לגוגל איפה הם טעו, ואיך לעשות את זה יותר טוב בפעם הבאה.

אז תראו, גם אני התלהבתי מהמצגת, גם אני ביקשתי הזמנה (וקיבלתי בסבב השני והמכובד ), וגם אני אחרי כמה משחקים נטשתי את האפליקציה, כי לא באמת מצאתי לה שימוש.

הדבר הכי קל עכשיו, הוא לכתוב את פוסט ההספד והעצות. אפשר גם להוסיף את רשימת המוצרים של גוגל שלא הצליחו (בואו נקרא להם כשלונות, למה לא. כשלונות מפוארים…).
אבל בעיני, רשימות ההספדים האלה כוללות בדרך כלל שילוב של אמיתות שרובן לא רלוונטיות במקרה הזה, או עצות קלישאתיות שלכתוב אותן רק כדי לכתוב משהו זה מיותר. ובכלל, קטונתי מלתת עצות לגוגל. באמת. דרך אגב, שימו לב שכל העצות האלה יכולות להיות תקפות גם לאפל ולאיפון (במיוחד לבעיתיות באיפון 4), אבל אף אחד לעולם לא יגיד לאפל "לא לעשות ענין מהשקות של מוצר חדש", "להתרכז בפיצ'רים הטובים ביותר ולא להשיק מוצר שמלא בחידושים"…

אז אני רוצה לתת זוית קצת אחרת.  אני דווקא חושבת שמותר לחברה כמו גוגל להכשל, שהיא עושה שרות טוב לתעשיה שלנו ולטכנולוגיה גם עם מוצרים שלא מצליחים, ואולי אפילו להיפך – זה טוב לתעשיה הזו שגוגל וחברות כמוה (מי אמר מיקרוסופט) לפעמים מוציאות מוצרים שנכשלים.

ויש לי כמובן סיבות…

למה זה טוב?

ציפיות גבוהות והייפ הם לא טעות – תראו, מבחינת גוגל יכול להיות שהציפיות הגבוהות וההייפ המטורף היו טעות, כי הן היו לא ריאליות, ושום מוצר לא היה עומד בהן. אבל מבחינת המשתמש, מבחינת השוק, מבחינת התעשיה – יש יתרון גדול בהייפ כזה. למה? כי זו השראה. אחרי שראיתי את המצגת הראשונה של הוייב, חשבתי עליה עוד ימים רבים. רצו לי בראש מליון רעיונות – מה אפשר לעשות עם הוייב, איזה אפליקציות אפשר לכתוב אליו וסביבו, איך זה ישפיע על המוצרים שאני עובדת עליהם, ועוד ועוד. בסופו של דבר נכון שהמוצר לא ענה על הציפיות, אבל אני משוכנעת שהוא גרם להמון אנשים לחשוב בכיוונים שונים שלא חשבו עליהם קודם, וככה מתקדמת התעשיה. השראה וחלומות זה לא דבר רע, זה דבר טוב. ואם חברה כמו גוגל "מממנת" את ההשראה הזו, מה טוב.

מוצר "לא ממוקד" הוא לא בהכרח טעות – חלק מהביקורת על הוייב היא הטענה שהוא "פותח ועוצב על ידי מהנדסים", שנהנו מהיכולות הטכניות אבל לא חשבו על המימוש, על השימוש, עד הסוף. שוב, מאוד יכול להיות שהביקורת מוצדקת. שהיו בוייב יותר מדי אפשרויות שאף אחד לא ישתמש בהן, במקום להתמקד. אבל שוב, לגוגל יש את הכח לעשות דבר כזה, ואני לא מתפלאה שהוא מפתה אותם. כשאתה יכול להושיב המוני מתכנתים מוכשרים, ולכל אחד יש רעיון והביצוע אפשרי, אני מבינה לחלוטין למה קשה למנהל מוצר לבחור, ולמה הוא חושב שזה יכול להיות מגניב לשים את כולם בתוך המוצר. הפיתוי ברור. יכול להיות שזו טעות. סביר שמבחינת המוצר הספציפי הזה – זו טעות. אבל מבחינת העתיד של הרעיונות האלה – זו ממש לא טעות. אני בטוחה שרובם המכריע של הרעיונות האלה עוד יגיע למימוש בפרויקטים ומוצרים אחרים. למישהו יש ספק שהעדכון של הקלדה אונליין בין משתמשים שונים זה פיצ'ר מעולה?

לסיום, אני חיבת להסכים עם נקודה אחת שהעלה ירון גלאי ב"הספד" שלו לוייב. כשמוצר של גוגל, בסדר גודל כזה, לא מצליח – זה מחזיר את הסומק ללחיים של הסטארט אפיסטים. אחד החששות הגדולים של אנשי הסטרט אפ הוא שגוגל תכנס לתחום שלהם ובעזרת המליונים שלה, והמוחות שלה, ושאר המשאבים שלה, פשוט תוציא את הסטרט אפ שלהם מהמשחק  (החשש הזה כמובן רץ במקביל לחלום שגוגל תבין שהמוצר שהסטרט אפ מפתח הוא מוצלח כל כך שאין לה טעם להתחיל לפתח דבר כזה, ותקנה אותו… אבל זה כבר כיוון אחר). כשאנחנו רואים שאפילו גוגל הגדולה, עם כל המשאבים, נכשלת בהחדרה של מוצר כזה לשוק, זה אומר שלכולנו, בסטרטאפים הקטנים שלנו, יש עדין מקום. יש לנו יתרונות שלענק כמו גוגל כבר אין, אנחנו יכולים לנסות ולטעות ולתקן בקטן, ולהגיע למוצר שהוא הרבה יותר קטן, אבל הוא מפוקס ועובד ויש לו דרישה.

בקיצור – אני בעד כשלונות, בכל הרמות. "מי שלא עושה לא טועה" הוא אחד הנכונים והמוצדקים. ואם כבר לעשות – אז עם כל הלב, בהתלהבות אמיתית, עם רצון לחדש ולפרוץ גבולות, ולשנות מוסכמות. לגוגל יש את המשאבים לעשות הרבה, וגם לטעות. וכולנו יכולים ללמוד גם מההצלחות וגם מהטעויות.

קראתי פוסט מעניין ב-RWW, שעסק בתחומים שבהם אנחנו עדיין "מסורתיים", ולא נותנים לטכנולוגיה להשתלט.

בכתבה ניסחו את זה קצת אחרת, וארזו את זה במחשבות פילוסופיות על כך שהטכנולוגיה היא לא יעד בפני עצמו, אלא רק מספקת לנו כלים לעשות מה שאנחנו רוצים, אבל אני בטוחה שלכם, כמו לי, יש כמה חברים שהטכנולוגיה כבר מזמן שולטת בחיים שלהם. הם העבדים של הגאדג'טים שלהם (מי אמר אפל…), ושל היכולות הסופר-מתקדמות של הרשת. האנשים האלה למשל לא ילכו למסעדה שאי אפשר להזמין אליה מקום באינטרנט, או לראות סרט בקולונוע שאי אפשר להזמין בו כרטיסים ברשת.

אבל החלק שהיה מענין בעיני, הוא הרשימה של התחומים שבהם אנחנו עדין שמרנים, מסורתיים, ולא נכנעים או מתמסרים לטכנולוגיה שהיתה יכולה באופן תאורטי להקל עלינו.

אז הנה הרשימה שלי, לדברים שבהם אפשר לזהות שאני "דור המדבר", שבהם הטכנולוגיה לא שכנעה אותי, ואני עדין מסתובבת עם פתרונות ה"low tech" שלי.

לוח שנה/יומן - כן כן, יש לי גוגל קלנדר, ובמשפחה שלנו (המורחבת) שולחים הזמנות באימייל גם לארוחות צהרים משפחתיות בשבת. אבל הלוח שהולך איתי לכל מקום, שהוא הכי מסונכרן, הכי אישי, והכי פרטי – הוא היומן המודפס שלי (פלפוט עם פרחים ירוקים השנה, בדיוק כמו זה שבתמונה). אני מקפידה לקנות חדש כל שנה לפני ראש השנה, אני מעתיקה אליו בשמחה את ימי ההולדת, והוא התיעוד האמיתי של החיים שלי. לא רק הפגישות/תזכורות יבשות ומשעממות.

אלבום תמונות מודפס - אני מדפיסה תמונות. נכון, בזמן האחרון הדפסתי גם "אלבומים דיגיטליים", כלומר הספרים המהודרים האלה, שמכינים בעזרת תוכנה יעודית. אבל השורה התחתונה היא שאצלי תמונות לא נשמרות רק בפורמט הדיגיטלי, אלא גם מגיעות ל"יעדן" – הנייר. במקרה הזה אני חיבת להודות שאני גם שומרת על התמונות הדיגטליות ומגבה בצורה די אובססיבית  (בממוצע בשלושה מקומות שונים), אבל התמונות שאני באמת מסתכלת עליהן ונהנית מהן – הן המודפסות.

דיסקים של מוסיקה – אני קונה דיסקים. לא MP3, לא דרך החנות של Itunes, אלא בחנויות מוסיקה אמיתיות. אחר כך אני כמובן מעבירה אותם לנגן ושומעת בכל מקום, אבל את הדיסקים אני אוהבת. אני מניחה, דרך אגב, שזו התמכרות שמתישהוא תעבור (היא מעולם לא היתה קימת בסרטים למשל), אבל למוסיקה שבאמת חשובה לי – אני תמיד אקנה את הדיסק עצמו.

ברכות לימי הולדת – אני לא אשלח ברכה בפייסבוק, וגם לא באימייל. בטח שלא ברכה מאחד השרותים המתקתקים עד בחילה שאפשר להגדיר מראש את התאריך והכרטיס, והם כבר יזכרו. אם בכל זאת קבלתם ממני אימייל ביום ההולדת הוא רק תחליף זמני לברכה בכתב יד או לפחות לשיחה אמיתית שתגיע בהקדם (גם סקייפ נחשב כשיחה אמיתית).

אני בטוחה שיש עוד הרבה דוגמאות ששכחתי, אבל התמונה ברורה.

והשאלה עוברת אליכם – מה אתכם? איפה אתם נוסטלגים עוד בחיינו? איפה אתם ממשיכים להתנגד לפתרונות הטכנולוגיים ומשתמשים בפתרונות הקלאסיים? התגובות לרשותכם.

עצבנו אותי ידיעות אחרונות בסוף השבוע האחרון.

יום שישי, העיתון של המדינה, הכותרת הראשית ועמוד 2 מוקדשים לחייל סירת מטכ"ל שנעלם מהבוקר באמצע אימון.
הסיפור לא בדיוק ברור, אבל גם לא מאוד מרתק (בעיני לפחות) – חייל ביחידה מובחרת, נשבר בשלב כלשהוא באימון כלשהוא, ברח, והגיע הביתה אחרי 12 שעות בערך.
אני מניחה שהוא לא הראשון שבורח מאימון בצבא.

ברור לי למה יש כאן כותרת. במדינה כמו שלנו אפשר לומר שרוחם של כל שבויי העבר וההווה מרחפת מעל, וחייל שנעלם, גם אם בנסיבות שנראות תמימות, תמיד מצדיק כותרת.

אבל האם מישהו יכול להסביר לי למה בחלק התחתון של עמוד 2 יש סטריפ גדול ורחב (משהו כמו 3 ס"מ על 10 ס"מ) עם ציטוטים מעמוד הפייסבוק של החייל?

הייתם אומרים יש הצדקה – אם היה כתוב שם משהו על זה שקשה לו, שנמאס לו. אבל בחיי שאין שם כלום.
יש שם ארבעה ציטוטים, הראשון מסוף ינואר, השני מסוף מרץ, השלישי מתחילת יולי, והאחרון מלפני 10 ימים. ציטוט של שיר, נדמה לי פורטיס.
אם מנסים לקרוא בין השורות, אני אסתכן ואומר, למרות שאין לי הכשרה בקריאה ספרותית – שיש כאן דווקא טיפוס "מורעל", יותר מכל דבר אחר.

אז מה זה קשור? למה זה טוב? בשביל מה לצטט מהפייסבוק שלו?
ועוד לא נכנסנו לשאלה האם הסטאטוסים האלה היו חשופים לכולם. אני מוכנה להתערב שלא, אבל אני לא באמת יודעת. אם הם לא היו חשופים, אלא היה צריך שמישהו שמכיר את החייל "יספר" לעיתון עליהם… האם זה בכלל לגיטימי? אני מניחה שאפשר לקרוא לזה "תחקיר".

בקיצור – בעיני זה בולשיט. תפסיקו לתקוע את פייסבוק בכל מקום. זה פשוט לא קשור.

קטגוריה חדשה ב"בלוגרית" – מקסים. כי זה פשוט מקסים, ולא צריך להגיד הרבה יותר.

והפעם – פרסומת שעשה משרד הפרסום סאצ'י וסאצ'י לג'ימייל ברוסיה.

פשוט מקסים.

יש לכם כבר קורא ספרים אלקטרוני?

אני חיבת להודות שמבין חברי ומכריי, רק לשנים או שלושה יש קורא כזה. אמנם הם נשבעים בו ומאוהבים בו, ועדין, החדשות של היום הפתיעו אותי – אמזון הודיעו אתמול שבשלושת החודשים האחרונים הם מכרו יותר ספרים אלקטרונים מספרים "רגילים". אני חשבתי שהקוראים האלקטרונים הם עדין נחלתם של המאמצים המוקדמים, ואין עוד באמת שוק, ובטח שלא נתח שוק משמעותי, לסוג הזה של ספרים. אמזון היא כידוע אחת מחנויות הספרים הגדולות ברשת, ואם הם כבר מדווחים על נתונים כאלה כנראה שמדובר במגמה רצינית ביותר.

עדכון (22.07.2010) – זו לא ההודעה של אמזון. לא באמת. הדיווח הוא שמכרו יותר ספרים אלקטרונים מספרים בכריכה קשה. כריכה קשה. רב הספרים הנמכרים בימינו הם הרי בכריכה רכה (בארץ בכלל לא יוצאים כמעט ספרי קריאה בכריכה קשה, למיטב ידעתי). אז העתיד עוד לא כאן.

תודה לגידי המגיב שהסב את תשומת לבי.

ובחזרה לפוסט -

היתרונות של ספרים אלקטרונים ברורים וקוראים אלקטרונים הם רבים. ראשית, כמובן, ענין המקום. לא צריך ספריות ענק, לא צריך לנקות את הספרים מאבק, לא צריך להעביר אותם בכל פעם שעוברים דירה. שנית – הזמינות. בקורא ספרים אחד אפשר להחזיק עשרות/מאות ספרים, לשים אותו בתיק וזהו זה. בכל מקום שתהיה, בכל זמן, כל הספרים זמינים.  שלישית – הנוחות והפיצ'רים הנילווים – היכולות להגדיל את הפונטים שיכולה להיות מהותית לכבדי ראיה למשל. בקיצור – היתרונות ברורים.

יתכן שאת היתרונות של הספרים המודפסים, בדורות הבאים כבר לא יכירו בכלל. מאוד יכול להיות שאנחנו דור המעבר, אלה שעדין יש להם חיבה לספר מודפס, ויכולים לדקלם את היתרונות של ספר כזה.
ראשית כמובן, להחזיק אותו ביד, להרגיש את המשקל, לראות את הכריכה – כל אלה מוסיפים לחויה. שנית, היכולות שבוודאי בחלק מהספרים האלקטרונים כבר קימת (ולאחרים תתווסף בקרוב) של להוסיף הערות שולים, לסמן שורות חשובות וכד'. שלישית, העובדה שהספר עובר ידים ומקבל "אופי" – לכתוב הקדשה, לקרוא הקדשה שמישהו כתב למישהו, לתת ספר שאוהבים, לקבל אותו בחזרה, וכו'.

קינדל קינדל ליטל סטאר

יש גם סוג שלישי של ספרים, שצוברים להם קהל נאמן – ספרים מוקלטים. ה-audio books. אותם אפילו לא קוראים, אלא רק מקשיבים להם. האם הם צריכים בכלל להכלל תחת הקטגוריה של ספרים או שהם פשוט "קבצי קול"? אני מבינה את האטרקציה בלשמוע ספר, אפשר לעשות את זה תוך כדי פעולות אחרות, וכמובן שרבים מהאלמנטים של הקורא האלקטרוני (כמו ענין המיקום, אכסון וכו') תקפים גם כאן.  הבעיה שלי עם הספרים המוקראים, היא שאני חוששת שהעובדה שאני שומעת את הספר בקול אחד, עשויה לפגום בהנאה שלי המספר עצמו, מהיכולת לדמיין את הקולות, והדמויות. נכון, יש ספרים שמוקראים בצורה כל כך מדהימה שהיא יותר טובה מכל דרך שהייתי יכולה לקרוא בעצמי (שמעתי את סטיבן פריי מקריא את מדריך הטרמפיסט לגלקסיה וזו היתה חויה), אבל בכל זאת – ספר מוקרא הוא צעד אחד יותר קרוב לסרט, לא?

מצחיק אותי שכשנשתמש במילה ספרים, בקרוב נצטרך להבהיר לאיזה ספר אנחנו מתכוונים – ספרים אלקטרונים, ספרים מוקלטים (audio books) או ספרים "רגילים"/מודפסים/מסורתיים…

שתי מחשבות על ספר כמוצר -

ראשית, ענייני המחיר. ברור לי למה יש מחיר לקורא האלקטרוני כפלטפורמה, אבל לא ברור לי בכלל מדוע המחיר של ספר אלקטרוני הוא מקביל למחיר של ספר מודפס. הרי ברור שעלויות ההפקה, הדפסה, הפצה של קובץ אלקטרוני קטנות בצורה מהותית מהעלויות של ספר מודפס. שאלת המחיר מביאה אותנו לדיון שמתחולל ברשת כבר זמן רב לגבי המחירים של ספרים והזמינות שלהם באופן כללי. הטענה הבסיסית היא שספר לא צריך להיות זול מידי – שמחירי הספרים היום אינם ראליים, המונופול של הוצאות וחנויות הספרים בארץ הוא הרסני, הסופרים עשוקים, והשוק מוצף בספרות שאינה ראויה לקריאה. מה יגידו הוטענים כאשר ספרים אלקטרונים יהיו עוד יותר זולים וזמינים? כיום המבצעים הם בדרך כלל בפורמט של – קנה קורא אלקטרוני ותקבל איתו ספרים בחינם, אבל אני בטוחה שנראה מבצעים של קנה ספר אלקטרוני וקבל את הקורא במתנה.

שנית, בנושא הקורא האלקטרוני כמוצר גנרי – מענין שעדין לא הגיע הטרנד של פרסונליזציה של הנגנים והקוראים למינהם. היית מצפה שכשמכשיר הופך לכל כך זמין ושימושי כמו נגן המוסיקה (ובקרוב כמו קורא הספרים האלקטרונים), יהיו הרבה יותר אפשרויות פרסונליזציה ואנשים ירצו להביע את היצירתיות שלהם ולהבהיר שמדובר ברכוש שלהם, הרבה יותר מאשר מה שאנחנו רואים היום. משום מה נגנים כאלה מקבלים את אותה ההתיחסות של מכשירים אלקטרונים הרבה יותר גדולים כמו מחשבים, טלויזיות ומכוניות, ולא התיחסות אישית יותר. המקסימום של הפרסונליזציה הקימת היום היא לבחור את הצבע של האיפוד… כמובן שיש מקרים קיצונים – אפשר להזמין איפוד משובץ יהלומים, אבל הייתי מצפה שיהיו הרבה יותר אפשרויות לעצב לעצמך את הנגן עצמו (צבעים/תמונות). במחשבים אישיים (לפטופים בעיקר) יש בזמן האחרון טרנד כזה (הדוגמא המגניבה היא מהאתר הזה), למרות שגם הוא מצומצם. מענין אם זה יגדל.

רוצה כזה!

לסיכום – הוקרא האלקטרוני כבר כאן, ומסתמן שאם נקנה אחד כזה לעצמנו עכשיו כבר לא נהיה מאמצים מוקדמים.
אני בהחלט יכולה לראות את עצמי קונה אחד כזה בקרוב. האם זה אומר שאפסיק לקנות ספרים (מודפסים, נו, ברור שמודפסים)? אין סיכוי.

פתאום מטריד את כולם מה יהיה עם ה"זהות הוירטואלית" שלהם, אחרי מותם.

האמת היא שכרגיל לא ברור אם זה באמת מענין את כולם, או שזה הטרנד הנוכחי של "התקשורת", אבל באמת בזמן האחרון יש קצת יותר ענין ודיבורים בנושא הזה. החל מהכתבה ב"דה מארקר" על הפרופיל בפייסבוק של איש שנפטר באופן פתאומי. הפרופיל הפך למקום שבו אנשים נזכרים ומזכירים, אבל פייסבוק מחקו אותו בלי להודיע ובלי להתיעץ, פשוט כי הם גילו שהאדם נפטר. הכעס של קרובי המשפחה מובן.

באיזשהוא מקום אכן יש כאן דיסוננס. כדי לפתוח פרופיל היום כמעט בכל פלטפורמה, לא צריך הרבה, ובטח לא להוכיח שאתה מי שאתה טוען שאתה. יש לך כתובת מייל? בבקשה, אתה יכול לפתוח איזה פרופיל שאתה רוצה. לעומת זאת כשמישהו נפטר, ומשפחתו רוצה לעשות משהו עם הפרופיל הזה – הם צריכים להוכיח בדרכים עקלקלות שהם אכן משפחתו, וגם אז הם צריכים לדון עם פייסבוק לגבי הפתרון. פתאום מגלים (לא שזה צריך להפתיע) שפייסבוק חושבת שהתוכן הוא שלה, ולא של המשתמשים. והיא מחליטה מה לעשות איתו.

במידה מסוימת, מכיון שהפלטפורמה שלה, פייסבוק צודקת, התוכן גם הוא שלה (או לפחות בשליטתה). יש כאן גם ענין של הגנה על פרטיות – האם כל התוכן שנכתב בפרופיל של מישהו על ידי אנשים אחרים, האם גם הוא שייך ל"יורשים"? אם חושבים על זה, נראה שתוכן וירטואלי, בדיוק כמו תוכן בעולם האמיתי – שייך לאדם, ואחר כך ליורשיו. מצד שני – אין שום דרך קלה וברורה להודיע על פטירתו של אדם "לעולם הוירטואלי" ובטח שלא להוכיח מי היורשים שלו. פייסבוק מצדם רוצים להזהר מלהפוך לספר זכרון, וגם את זה אפשר להבין.

צריך גם לזכור שאמנם "כל העולם בפייסבוק", אבל יש הרבה מאוד אנשים שהנוכחות הוירטואלית שלהם היא הרבה מעבר לדף בפייסבוק.  מה עושים עם הטוויטר, מייספייס, בלוגים בשלוש פלטפורמות? כל המידע הזה שאנחנו מפיצים ואוספים, מה יהיה עליו אחרי שאנחנו לא נהיה כאן?

בואו נהיה כנים. אורך החיים של רב התכנים הוירטואליים הוא קצר, אם לא קצר מאוד. כבר היום להערכתי ציוץ  בטוויטר "חי" בעולם הוירטואלי שעה בממוצע (החשובים, המשמעותיים, עשוים לחיות גם כמה ימים, אבל הם נדירים). גם לפוסטים בבלוג יש חיים לא ארוכים במיוחד. בבלוגים עשירים ומלאים בתוכן, שמספרים סיפור לאורך שנים, אפשר להניח שלתוכן תהיה משמעות עבור אנשים גם לאורך שנים. אתו הדבר לגבי בלוגים אינפורמטיביים (כמו מתכונים, או ביקורות על מוצרים). למעשה בלוגים אישיים עשירים בתוכן הם סוג של ספר וירטואלי, וכך גם בלוגים אינפורמטיביים. אבל בלוג כמו שלי, או כמו של רובינו – האם תהיה משמעות לפוסטים האלה בעוד 10, 20, 50 שנים? אולי כממצא ארכיאולוגי – איך פעם חשבו על הרשת. אבל לא הרבה יותר מזה, להערכתי.

כמובן שסוגיה כזו מעוררת גם את החוש העסקי במקומות מסוימים. השבוע בדיוק נתקלתי בכתבה ב"חורים ברשת" על חברה שמציעה להוסיף משדר למצבות, שמאפשר לגשת לתוכן וירטואלי על הנפטר – המשפחה מכינה "דף מידע" וכל מי שעומד ליד המצבה יכול לגשת אל הדף באמצעות הטלפון הנייד שלו. ברור לי לחלוטין שהשלב הבא יהיה לעמוד סביב המצבה ולגלוש בבלוג של המנוחה…

בקיצור, האם יש לכם תכנית מה יקרה עם התכנים שלכם אחרי 120? האם יש לכם צוואה וירטואלית? האם הקרובים לכם ביותר יודעים מה אתם רוצים לעשות עם כל התכנים שלכם ברשת?

בחלק הראשון של הפוסט הזה דיברתי על סיסמאות מנקודת המבט של המשתמש. כמובן שבסופו של דבר, האחריות על בחירת הסיסמא, שמירתה והשימוש בה היא אחריות של המשתמש. אבל האתר/מוצר שמבקש מאתנו את הסיסמא, יכול לעזור, להקל או להקשות על השימוש בסיסמא ועל השמירה שלה. אם תשתמשו באותה סיסמא בהרבה אתרים, מספיק שלאחד מהם יפרצו, והסיסמא שלכם כבר מסתובבת לה באופן חופשי אי שם ברשת, לכן יש חשיבות לכמות המידע שנותנים לכל אתר.

אפשר לכתוב ספר שלם על איך לבקש, להגדיר, לשמור, לאחזר סיסמאות מזוית המוצר, והרבה אכן כבר נכתב על כך. אני רוצה לסקור היום שלוש פנים שונות של ניהול ענין הסיסמאות באתרים שונים.

1. הכי פשוט – הגדרה של שם משתמש וסיסמא ייחודים לאתר - באתרים רבים אין יותר מדי אפשרויות בחירה. המשתמש מתבקש להגדיר לעצמו שם משתמש יחודי, וסיסמא. שם המשתמש יכול הרבה פעמים להיות כתובת המייל של המשתמש (בהנחה שהיא בדרך כלל מוצדקת, שכתובת אימייל היא נתון חד חד ערכי), או שאפשר לשמור גם שם משתמש וגם כתובת מייל. לבוני האתר יש כאן התלבטות קלה, כי מצד אחד – אנחנו רוצים שתהליך ההרשמה יהיה קל ופשוט, ויאפשר כמה שיותר מהר להתחיל להשתמש באתר. אם נדרוש סיסמא מורכבת, ונקשה על המשתמש ליצור שם משתמש בצורה מהירה, אנחנו מסתכנים שהוא פשוט יקום וילך – למה הוא צריך את כל הבלגן הזה?

סימנים לאתר שלוקח ברצינות (או לא) את ניהול המידע והסיסמאות:

• האם יש דרישה למספר תוים מינימלי? ברב האתרים יש דרישה כזו, מתוך הנחה שסיסמא יותר ארוכה היא מטבעה יותר בטוחה ויותר קשה לשחזור.
• האם יש דרישה להחלפה/שינוי של הסיסמא מדי תקופת זמן?  ברב האתרים (שאינם בנקים) כיום אין דרישה כזו.
• אחרי ההרשמה – אם האתר שולח לך מייל עם שם המשתמש והסיסמא מודפסים בו זה סימן שאין שם שום התיחסות לאבטחה או לשמירה על פרטיות. קחו את זה בחשבון!
• אם שכחתי את הסיסמא איך אפשר לשחזר אותה? אם האתר פשוט שולח לך את הסיסמא במייל, יש כאן בעית אבטחה. הדרך הנכונה היא לשלוח לך למייל לינק ייחודי וחד פעמי, שיאפשר לך לאפס את הסיסמא, ולבחור סיסמא חדשה.

2. שימוש בשם משתמש וסיסמא שהגדרת במקום אחר – אתרים רבים מאפשרים היום להרשם אליהם תוך שימוש בשם משתמש וסיסמא שהגדרת במקום אחר. היישום השכיח ביותר (אני חושבת) הוא שימוש בהגדרות של פייסבוק. אתה לא צריך להגדיר שם משתמש וסיסמא חדשים לאתר חדש שמענין אותך (למשל אתר ביקורות סרטים), אתה פשוט יכול להיכנס תוך שימוש בפרטי המשתמש שלך בפייסבוק. איך הם עושים את זה? האתר מתחבר לפייסבוק דרך ממשק ייעודי שפותח על ידי פייסבוק (API), מאשר את הפרטים שלך, ומקבל עוד כמה פרטים – כמו למשל את רשימת החברים שלך.

היתרון למשתמש ברור – הוא לא צריך ליצור עוד שם משתמש, ועוד סיסמא שצריך אחר כך לזכור ולנהל. הוא גם לא חושף בפני האתר יותר מדי מידע על עצמו. פייסבוק למשל, לא תעביר לאתר את כתובת המייל של המשתמש (לא בהכרח כי היא שומרת על הפרטיות של המשתמש, יותר כי היא רוצה לשמור על הכח שלה).

פייסבוק היתה מאוד מאוד רוצה להיות "מאגר המשתמשים" של האינטרנט. שכולנו נהיה רשומים אצלה, ונשתמש בכל אתר אחר, דרכה. כמות המידע שזה יתן לה, היא עצומה. הרבה שרותים נוספים מספקים ממשק דומה (החל מלינקדאין, דרך יאהו!, מייספייס, ועוד), ויש גם יוזמה לבנות מאגר כזה שהוא "ללא כוונות רווח" ומבוסס על קוד פתוח – openID.

כולם רוצים שתתחבר דרכם

3. שימוש בחלקי סיסמא – יישום שנתקלתי בו רק בבנקים בחו"ל אבל מצא חן בעיני, הוא כשהאתר אף פעם לא מבקש ממך להכניס את כל הסיסמא שלך, אלא רק חלקים ממנה. מדובר בפתרון לבעיה שנשמעת נדירה אבל קוראת כל הזמן – "האזנה" לקו האינטרנט שלך. אם מישהו מצליח לחדור לתעבורת הרשת בין המחשב שלך לבין האתר אליו אתה מנסה להרשם, הוא יכול מהר מאוד למצוא את הסיסמאות שאתה שולח. אתרים רציניים היום מצפינים את המידע הזה, והוא לא עובר בצורה ישירה וחשופה ברשת, אבל גם הצפנה היא לא ערובה לפרטיות ובטיחות. השימוש בחלקי סיסמא מאפשר שכבה נוספת של בטיחות, כך שגם אם מישהו "מאזין" לתעבורה שלך – לעולם הוא לא יקבל את הסיסמא כולה. הוא יצטרך להאזין לקו לאורך זמן, ולחבר המון פיסות מידע כדי לשחזר את סיסמא – מטלה הרבה יותר מורכבת.

איך זה עובד? פשוט מאוד. למשתמש יש שם משתמש, קוד סודי, וסיסמא. בכל פעם שהמשתמש מנסה להתחבר למערכת, המערכת מבקשת ממנו את הפרטים הבאים: שם משתמש מלא, כמה ספרות מתוך הקוד, וכמה אותיות מתוך הסיסמא. למשל – הספרה הראשונה והרביעית מתוך הקוד, והאות השניה, החמישית והשישית מתוך הסיסמא. זה אולי נשמע מורכב, אבל זה ממש לא, מתרגלים מהר.

בקיצור – נדמה שלרובנו יש היום הרבה יותר מדי "פרסונות" ברשת. בכל מקום מבקשים מאתנו שם משתמש וסיסמא. האחריות היא שלנו, המשתמשים להגן על המידע שלנו, והאתרים יכולים לעזור לנו או להקשות. לפני שאתם יוצרים משתמש באתר חדש, שווה להסתכל מסביב על האתר ולראות עד כמה הוא לוקח ברצינות את עצמו ואת המשתמשים שלו.

כמה סיסמאות יש לכם? היום כשכל אתר רוצה להיות חבר שלנו, להכיר אותנו, להציע לנו תוכן רלוונטי, לקשר אותנו לאנשים שאנחנו מכירים או לא מכירים, ובאופן עקרוני "לשמור איתנו על קשר", כולם דורשים שם משתמש וסיסמא. הרבה מהם בצדק, הרבה קצת פחות בצדק.

יש אנשים שיש להם אלרגיה לסיסמאות, הם בטוחים שברגע שמבקשים מהם ""לפתוח חשבון" זה אומר שהאתר הזה עומד להפציץ אותם בג'אנק מייל שיווקי, שלעולם לא יוכלו להפסיק לקבל אותו, ובאופן עקרוני מדובר כאן על חתונה קתולית, והם הלא רווקים מושבעים. יותר ויותר אני מבינה את האנשים האלה. הם ישתמשו בתיבת דואר זמנית (כמו Mailinator) ובשם משתמש מפוברק, רק לא לספר לאתר מי הם באמת. אחרים ימציאו לעצמם פרסונה מוסוות, וישתמשו בה בכל מקום. לחברים הקרובים הם אפילו יספרו מה הכינוי שלהם, וכך נוכל לזהות אותם צצים פה ושם, בלי שהאתר עצמו באמת מכיר אותם.

מצד שני, הרבה אתרים מבקשים שנרשם אליהם, וזו בקשה לגיטימית ואפילו הכרחית. הבנק, קופת החולים, האוניברסיטה כדי לראות ציונים, ועוד ועוד. יותר ויותר מערכות מבקשות ממני להזדהות, ובהרבה מהן אכן יש צורך בהזדהות לצורך שמירת פרטיות, או לצורך מתן שרות טוב יותר.

כך נוצר המצב שגם אם אתה חיית רשת לא מאוד פעילה, אתם צריכים להחזיק לפחות סיסמא אחת. פעם, לכולם היתה סיסמא אחת, לא? היא בדרך כללל היתה 123456, או qwerty (נתקלתי לא מזמן בגרסא קצת יותר מתקדמת לקוורטי – qweasd).

סיסמאות הן כמו תחתונים

המקור לאיור: http://uwadmnweb.uwyo.edu/infotech/security/passwords.htm

היום, המשתמשים מתחלקים לכמה קבוצות:

קבוצת ה"אין לי מה להסתיר" - יש להם סיסמא אחת. היא השם של הבן/בת/בתזוג, ואם הם "מגדילים ראש" (או שהממשק מחייב) הם מוסיפים לזה גם מספר – בדרך כלל את הספרה 1. אם הממשק ממש טרחן, צריך גם להוסיף סימן, אז הם מוספים !. הנימוקים הם – אין לי מה להסתיר, מה כבר יכול להיות, את מי אני בכלל מענין, למי יש סבלנות לזכור את כל הסיסמאות האלה, גם ככה אני לא משתמש בזה יותר מדי, אם יהיו לי יותר סיסמאות אין סכוי שאזכור, וכו'.

קבוצת ה"אין לי מה להסתיר חוץ מכמה דברים קריטיים" - להם יש שתי סיסמאות. אחת הסיסמא ה"רגילה" (שם בנהזוג, שנת לידה או תאריך הנישואין, בתוספת ה-1! כמובן, וסיסמא שניה לבנק. או ל"כל מה שקשור בכסף". הבעיה היא שהבנקים בימינו הרבה פעמים דורשים להחליף את הסיסמא פעם בכמה שבועות/חודשים. אז הם ממספרים את הסיסמא ל"כל מה שקשור בכסף". פעם היא היתה רק השם של הבנזוג (בתספת !1 כמובן), ועכשיו נוסף עוד מספר בסוף, והוא הולך וגדל. וכל פעם שהם מתחברים לבנק הם צריכים להזכר האם אנחנו ב"שושי1!3" או שושי1!4.

קבוצת ה"רציניים" – יש להם כמה קבוצות של סיסמאות, הם מחליפים אחת לכמה זמן, הסיסמא שלהם מורכבת ממילים ומספרים שקל להם לזכור אבל לאחרים תהיה מסובכת. אם הם התחברו מרשת לא מאובטחת הם מיד יחליפו את הסיסמא. המהדרין גם לעולם לא יכתבו את הסיסמא או ישמרו אותה בשום מקום, החפפנים שומרים אותה באיזו כתובת מייל אבל "מוצפנת" – היא לעולם לא תהיה מקושרת למילה "סיסמא", וגם לא למקום שאליו היא שיכת.

קבוצת ה"טופ סיקריט" – כל סיסמא שלהם היא קומבינציה רנדומלית של אותיות ומספרים (לפחות 9), הם שומרים אותה באפליקציה מיוחדת (ומוצפנת כמובן), יש להם גירסא של האפליקציה גם על דיסק נייד למקרה שיצטרכו אותה. אם הדיסק הנייד הולך לאיבוד יש להם שלט שמרחוק משמיד את האפליקציה, מאפס את כל הסיסמאות ומחליף את המנעול של הבית שלהם, רק ליתר בטחון.

גם אני הייתי פעם אחת מה"מה יש לי להסתיר"? שיפרצו! לבנק היתה לי סיסמא יחודית, וכל השאר – שיהנו. אבל כשאת מתחילה לשמוע סיפורי זוועות, את מבינה שבעצם לכולנו יש משהו להסתיר.

אז נכון, אין לי שום סודות מדינה, אין לי חשבונות בנק באיים אקזוטיים, אין לי גישה לשום מאגר נתונים איכותי, אבל מה שיש לי, אפילו בעידן הזה – הוא פרטיות. אם משהו יפרוץ לכתובת המייל האישית שלי, הוא אולי לא ירויח מזה הרבה, אבל אם הוא יחשוף את כל המיילים שלי ברבים – זה יהיה לי מאוד לא נעים. ואם משם הוא יגיע בקלות לחשבון שלי בקופת חולים, גם זה עשוי להיות מאוד לא נעים.

לסיכום עצה שלי – אם לא החלפתם סיסמאות מאז הפעם הראשונה שחשבתם על הסיסמא הגאונית שלכם לפני חמש שנים (השם של הכלב באיות הפוך? איות בעברית של השם שלכם באנגלית?), תעשו את זה עכשיו.

בפוסט הבא – ענייני סיסמאות מזוית המוצר  - שכחת סיסמא? (סיסמאות חלק 2)