Download

(פ. 4- עד פא: 4-)

חלק א – מחלוקת רבנן ור"ש באיסור אותו ואת בנו (או"ב)

משנה פא: – שחיטה שלא מתירה את הבשר –

הדוגמאות שם: אם אחת הבהמות היא טריפה, שחיטה לע"ז, פרה אדומה, שור הנסקל, עגלה ערופה.

רבנן – יש איסור אותו ואת בנו.

ר"ש – אין איסור אותו ואת בנו.

בהמת קודשים –

           במשנתנו – יש איסור אותו ואת בנו.

           כמי המשנה?

           לפי רבנן ודאי שיש,

           לפי ר"ש:

           ר' אושעיא (פ. 4-) ורב המנונא (פא. 10+) ­- לפי ר"ש אין, וזה בשתי רמות של חידוש:

1. בשחיטת קודשים בחוץ (או חולין בפנים), כיון שהבהמה פסולה – אין או"ב.
2. (החידוש של ר' אושעיא) – גם בשחיטה כשרה אין (קודשים בפנים), כי השחיטה עצמה לא מתירה אלא צריך גם זריקת הדם.

רבא – בשחיטה כשרה יש או"ב,

מוכיח מברייתא שעוסקת בשני קודשים, אחד בפנים ואחד בחוץ, שאומר ר"ש שעל הבחוץ אין כרת (אך יש מלקות (ולרבנן גם אין מלקות)) על שחוטי חוץ, כי בגלל "אותו ואת בנו" הקרבן בחוץ לא ראוי היום להקרבה.

מקרים בהם גם לרבא אין איסור/מלקות:

1. כשהקודשים שני (כי אז זו התראת ספק).
2. בקרבן עולה (שאז שחיטה לא מתירה באכילה (ור' יעקב חולק – גם אכילת מזבח נקראת אכילה).

(פ: שליש תחתון – פא. 10+)

חלק ב – שחט שני קודשים בפנים – לרבנן חייב על השני מלקות של או"ב

שאלה – למה לא חייב גם על מחוסר זמן (ששחט ביום שאסור)?

תשובות:

1. אכן חייב, והמשנה לא הזכירה את זה.
2. ר' זירא – לא חייב, כי זה לאו הבא מכלל עשה.

(פא: אחרי המשנה)

חלק ג – קים ליה בדרבה מיניה, כשבפועל לא מקבל את העונש החמור

מחלוקת רי"ח ור"ל מופיעה פעמיים:

1. הרג בשוגג (מיתה) והזיק לחולצה (ממון),
   בפועל לא מת (כי היה שוגג), האם חייב ממון?

רי"ח – חייב (אין קים ליה)

ר"ל – פטור (יש קים ליה).

1. על משנתנו – שחט לע"ז ללא התראה (מיתה) ועבר על איסור אותו ואת בנו (מלקות)
   בפועל לא מת (כי היה ללא התראה), האם חייב מלקות?
   רי"ח – חייב (אין קים ליה)

ר"ל – פטור (יש קים ליה).

מה הצריכותא?

במקרה A יותר מסתבר שיש קים ליה (כי זה עונשים מעולמות אחרים – מיתה וממון),
במקרה B יותר מסתבר שאין קים ליה (כי שני העונשים בגופו),
לכן צריך להשמיע את המחלוקת בשני המקרים.

השיעור חולין דף פא – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

הדף היומי – חולין דף פ

(פ. שליש תחתון – פ. 4 שורות מלמטה)

עיזי באלא

הפסוק (דברים יד, ד-ו)-
"זאת הבהמה אשר תאכלו, שור, שה כשבים ושה עיזים.
איל וצבי ויחמור, ואקו ודישון ותאו וזמר.
וכל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות, מעלת גרה בבהמה, אותה תאכלו".

2 דיונים מקבילים ודומים:
ברור לכולם שהם מותרים, השאלה רק האם הם חיה או בהמה.

א. ר' זירא – רב ספרא – רב המנונא – בהמות (עיזים).

מקור – ר' יצחק: הפסוקים הם בדווקא (רק 10 אלו אסורים).
וממילא, מכך שעיזי יער לא הוזכרו בחיות, הם כלולים בעיזים.

קושיות:
1. קושיא על ר' יצחק:
רב אחא ב"י – אולי יש כאן פרט וכלל, ובא לרבות עוד פרטים?
תשובה – אם כך, ריבוי הפרטים כאן מיותר. אלא זה בדווקא.
2. רב אחא בריה דרבא לרב אשי – אולי כן כלול בפסוק (ה"תאו"/"זמר")?

רב חנן לרב אשי: אמימר – חיות (וחלבן מותר).

ב. רב הונא בר חייא – בהמות.
(שאלו אותו לגבי מזבח (שרק בהמות מותרים)).

מקור – יש מחלוקת (כלאים ח,ו) לגבי שור הבר,
אך שם ר' יוסי שאומר "חיה", זה כי זה ה"תאו" (לפי אונקלוס), וכלול בפסוק החיות,
אך עז היער אינו כלול בחיות.
קושיה – אולי כן כלול בפסוק ("אקו"/"תאו"/"זמר")?

רב חנן לרב אשי: אמימר – חיות (וחלבן מותר).

השיעור חולין דף פ – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

הדף היומי – חולין דף עט

(עט: שורה 1 – פ. שליש תחתון)

כוי – לגבי אותו ואת בנו, כיסוי הדם ומתנות כהונה 

הקדמות:
1. יש או"ב בילד כלאיים.
2. מחלוקת האם או"ב שייך באב, והאם חוששים לזרע אב – חנניה – כן, ר"י – לא.
3. המחלוקת הנ"ל שייכת גם לגבי כלאיים – האם הבהמה מוגדרת לפי האם או לפי האב והאם.
4. הנחת הבסיס של כל הסוגיא – רב חסדא – כוי זה כלאיים של בהמה וחיה.

א. המחלוקת באו"ב

ת"ר – (כאמור) או"ב נוהג בכלאיים (שתי בהמות),
האם נוהג בכוי?
רבנן – כן, ר"א – לא.

ב. הסבר המחלוקת:

1. הכוי הוא הילד – לא יתכן:
2. אמא חיה (צבייה) – ברור שאין או"ב (אין או"ב בחיות, רק בבהמות).
3. אמא בהמה (תיישה)  – ברור שיש או"ב, כי לא אכפת לנו מה מין הילד ("שה" ו"בנו" כל דהו).

1. הכוי הוא ההורה, וההורים שלו הם תיש וצבייה:
   רבנן (כן), 2 הנחות:
   1. חוששים לזרע האב (לכן הכוי הוא גם חצי שה), כמו חנניה
   2. גם ב"מקצת שה" יש דין או"ב.

על מה חולק ר"א? שתי אפשרויות:

1. שלא חוששים לזרע אב (עט: שליש).
2. שאין איסור ב"מקצת שה" (פ. 1+)

ג.  תחומים נוספים
המחלוקת צריכה להסתדר עם עוד שני מקורות:

ד. שיטות נוספות בכוי

A. רב יהודה – ברייה בפני עצמה,ויש ספק אם נחשב לחיה או בהמה.
B. כתנאי –
יש אומרים – כלאי חיה ובהמה,
אך כל השאר חולקים:
ת"ק – איל הבר,
ר' יוסי ורשב"ג – ברייה בפנ"ע (ולגבי חיה/בהמה – ר' יוסי – ספק (וכן רב יהודה), רשב"ג – בהמה).

השיעור חולין דף עט – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

(עח. תחילת פרק אותו ואת בנו – עט: שורה 1)

איסור "אותו ואת בנו"

א. המשנה

"ושור או שה, אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב).
בשביל הקיצור: אותו ואת בנו=או"ב.

A. גם בחו"ל ושאין בימ"ק,

B. בחולין ובקודשים.

עקרונות:

א. לגבי אותו ואת בנו

1. החיוב – תמיד השני חייב מלקות על אותו ואת בנו.

2. האם הבהמה פסולה?
בחולין – כשרה
בקודשים – נחשבת לא ראויה להקרבה (מחוסר זמן) ולכן:
פסולה, כיוון שנחשבת מחוסר זמן, (מצד שני אין חיוב על שחיטתה בחוץ).

ב. חוץ ופנים (חיוב ופסול) –
חולין שנשחטו בפנים – פסולים, חיוב: אין מלקות.
קדשים בחוץ – פסולים, חיוב: כרת ומלקות, אא"כ זה אותו ואת בנו שפטור (כי אינו ראוי כנ"ל).

הפירוט (מומלץ לראות את הטבלה בחוברת סיכום של המסכת):

ב. ת"ר – מניין שאו"ב נוהג בקודשים?

A. הפסוקים (ויקרא כב) והלימוד הבסיסי
כז – שור או כשב או עז כי יולד, והיה שבעת ימים תחת אמו, ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'.
כח – ושור או שה, אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד.

הלימוד הבסיסי:
לא רק בקודשים – שור הפסיק העניין,
שזה גם בקודשים – 1. היקש (אך נדחה בגלל השור). 2. ו מוסיף.

B. גם בכלאיים
למה או"ב כולל כלאיים? (עח 4-)
והרי: 1. כמו שראינו – היקש לקודשים (שכלאיים פסולים). 2. רבא – כל "שה" בא להוציא כלאיים.
תשובה – "או" – לרבות כלאיים.

דחייה – "או" תפוס לחלק (שלא צריך גם שור וגם שה ובניהם).
תשובות:

1. "לחלק" נלמד מ"אותו ואת בנו (לשון יחיד)".

דחייה – זה לא מספיק, כי ניתן ללמוד שצריך שור+שה+בן של אחד מהם,
תשובה – נלמד מ"אותו ואת בנו".

דחייה – לפי חנניה "אותו" תפוס (להלן ג)

1. כר' יונתן – לחלק לא צריך לימוד.

[מקור – "כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו, מות יומת, אביו ואמו קילל – דמיו בו". מנייין שזה או אביו או אמו?
ר' יאשיה – משינוי הסדר,
ר' יונתן – לא צריך פסוק אא"כ כתוב "יחדיו" (לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו)

ג. מחלוקת חנניה ורבנן ("אותו") (עח: באמצע)

A. האם או"ב נוהג גם בזכרים?
רבנן – לא, חנניה – כן.

B. מקורות:

רבנן – לא:

1. בניין אב משילוח הקן (רק באם).
   דחייה – באו"ב יש חומרא שאסור גם במזומן.

תיקון – "אותו" – לשון יחיד, ולומדים משילוח הקן לבחור באם).
דחייה – "ואם נפשך לומר" ש"אותו" – לשון זכר.

1. "אותו ואת בנו" – מי שבנו כרוך אחריו = האם.

חנניה – כן:

אותו – האב (לשון זכר), ואת בנו – האם (בנה כרוך אחריה).

(יוצא שלחנניה "אותו" תפוס, לרבנן תפוס רק בהו"א).

C. דעת שמואל (עט. 3+)

a. [רמב"ן – מחלוקתם היא רחבה – האם יש משמעות לאבא בבע"ח:
רבנן – אין, חנניה – יש].

b. שמואל – כחנניה (אם+אב) – יש משמעות לאב,
c. וכן אמר שמואל לגבי פרד (בן חמור וסוס) –

צאצאי סוסות + חמורים – מותרים, כי הצאצאים זהים,
אבל בזוגות הפוכים: צאצאי סוסה וחמור עם חמורה וסוס –

שמואל: ר"י – אוסר,  כי הולך לפי האם וממילא הצאצאים שונים,
אבל רבנן (חנניה) – מותרים, כי הולכים גם לפי האב, ויוצא שהם זהים.

d. שאלה בשיטת ר"י – (עח. רבע) האם ברור לו שאין חוששים לאב, או שזה מספק?
נפקא מינה – לשדך ילד של סוסה וחמור עם סוסה: אם ודאי – מותר, אם ספק – אסור.

ראיות:
1. המשנה בכלאיים, ר"י – "כל בני סוס, אע"פ שאביהם חמור – מותרים זה בזה".
במה מדובר – אם בשניהם האם היא סוסה והאב חמור, פשיטא שמותר.
אלא – באחד שני ההורים סוסים, ובשני רק האם, ומותר – לא מתחשבים באב!
דחייה – מדובר שההורים זהים, והחידוש: שלא אומרים שבכל ילד מעורב משני המינים, ואז יוצא שבשידוך מערבבים בין המינים, אלא – הילד הוא מין עצמאי ומותר בדומה לו.
2-3. ר"י, וכן רב הונא ברדר"י – אין מרביעין על פרידה סוס או חמור אלא מינה.
מכאן שזה רק ספק, וחושש גם לאב.
[דחיית הברייתא – הכוונה שלא ידוע מה מינה, ולכן א"א את שניהם, וא"א לבדוק בסימנים כי היא אילמת וקטועת אוזניים וזנב].
אך את רב הונא א"א לדחות כך.

ואכן – ר' אבא הקפיד שיבדקו את הפרדות שיהיו האמהות והאבות מאותו מין (על ידי בדיקה).

השיעור חולין דף עח – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

הדף היומי – חולין דף עז

(עו: 11- עח. סיום פרק בהמה המקשה)

חלק א – המשך השיעור הקודם: נשברה העצם

ההגדרה במשנה – "נשבר העצם… רוב הבשר קיים".
בברייתא – "נשבר העצם ויצא לחוץ… עור ובשר חופין את רובו".

1. A. "חופין את רובו"

שתי דעות בר' דימי-ר' יוחנן: רוב היקפו של העצם או מכסים את רוב עוביו של העצם,
רב פפא – יש להחמיר כשתיהן.

1. B. עור

הברייתא הוסיפה עור, עד כמה זה תחליף לבשר?
שתי גרסאות בעולא-ר' יוחנן:

1. עור = בשר.

רב נחמן – הרי הברייתא אמרה עור ובשר, אז צריך לפחות חצי בשר.

2. עור מצטרף לבשר (צריך חצי בשר).

רב נחמן – משמע בברייתא שצריך רוב בשר.
עולא – ראיתי את ר' יוחנן מתיר גוזל במקרה שהבשר היה חצי,
אך דוחה רב נחמן – לגוזל יש עור רך, כמו בשר, אך לבהמה – צריך רוב בשר.

1. C. האם גידים רכים מצטרפים?

יש מחלוקת האם גידים רכים נחשבים בשר לגבי קרבן פסח –

           רי"ח – כן, ר"ל – לא,

ואצלנו: רבה – התורה חסה על ממונם של ישראל, ולכן הקל כרי"ח.

           רב פפא – הרי זה מחלוקת בדאורייתא, למה מקלים כי התורה חסה?
ורבה שתק.
למה שתק? הרי כללי הפסיקה שלו הן שהלכה כרי"ח?
תשובה – כי מסתבר שרי"ח בסוף הודה לר"ל בפסחים – שלא נחשב בשר.

(עז. 8+)

1. D. נשבר העצם וגם חלק קטן נפרד ממנה לגמרי?

שאלו את רבא בכינוס הרבנים ואמר שזה לא משנה, מה שמשנה זה רוב בשר ועור כנ"ל.

1. E. לקט שאלות על מצבים שונים של בשר ועור:
2. מתלקט – יש רוב מפוזר,
3. מתרוסס – הבשר המכסה דק
4. מתמסמס – הבשר המכסה נרקב
5. יש נקב (עגול) בבשר המכסה
6. יש סדק (קו)
7. הבשר נקלף – לא מונח על העצם על רחוק יותר באוויר
8. השליש הפנימי של הבשר ניטל

[לגבי שתי השאלות האחרונות: הרי אמרנו כבר שגם עור נחשב, אז כל שכן כאן שיש עור וקצת בשר?
דחייה – אולי זה דווקא במקום שבו אמור להיות רק עור, והעור מחובר שם טוב, כמו בקצה העצם]

8. נקדר כמין טבעת –
   יש רוב היקף, אבל יש חיתוך עגול שמקיף לגמרי את כל אזור השבר, כך שהבשר שעליו מנותק מהבשר שבשאר היקף הרגל –

[תשובה – יש דרך לרפא את זה ולכן זה כשר].

(עז. במשנה)

חלק ב – שליה

א. ההיתר, האיסור והמקור:

במשנה – שליה מלאה נוזל נחשבת וולד (כי הוולד כנראה התמוסס בה).
אם היא בתוך הבטן בשחיטה – מותרת וטהורה.
יצא חלק ממנה – חוששים שזה הראש – והכל אסור.

מקור: "כל… בבהמה… אותה תאכלו". –

כל בבהמה – לרבות,.

אותה – למעט.

למה צריך מקור? זה ברור, כמו דיני בן פקועה שלמדנו!

תשובה – אכן לא צריך מקור, וזה רק אסכמכתא.

(עז. 1-)

ב. טומאה –

במשנה:

אם היא בפנים – טהורה כמו כל בן פקועה.

אם יצאה – עדיין טהורה כי זה מגעיל ורוב האנשים לא אוכלים את זה.

           טהורה מטומאת מאכל – אא"כ חישב עליה

           טהורה מלהחשב כנבלה – אפילו אם חישב עליה.

בגמרא –

שואל ר' יצחק בר נפחא – אם בישל הרבה עור חמור – מה הדין?

ודוחה הגמרא, מה השאלה, זה בדיוק כמו הדין במשנה לגבי שליה:

אם לגבי להיחשב כנבלה – ברייתא מפורשת שגם אם בישל – לא נחשב.
אם לגבי טומאת מאכל – ברייתא מפורשת אומרת שאם חישב או שלק עור – נחשב מאכל לגבי טומאת מאכל.

תשובה: השאלה לגבי טומאת מאכל, שאולי אפילו אם שלק – לא ייחשב, כי עור חמור מגעיל במיוחד.

(עז: שליש עליון, חזרה לעניין האיסור וההיתר)

ג. אם יצאה מקצתה אסורה, אבל מה אם יש שם עוד ולד?

אם הולד קשור בשליה – ודאי שהולד ממנה, ואז מה שעדיין בתוך הבטן מותר.
אם לא קשורה עמו (גירסה 2 (הגירסה הראשונה הפכה את הדעות) –

           רי"ח – עדיין מניח שזה הולד של השליה, והשאר מותר.

           ר"א – חושש שהיה ולד נוסף בשליה.

(וכן בברייתא לגבי אישה שהפילה שליה + ולד בעל צורת חיה, .
שחוששים שהיה שם עוד ולד –
אם היה עוד ולד – טמאה שבועיים,
אם לא היה עוד ולד – אין לה ימי טהרה אחרי השבועיים.

(עז: שליש תחתון)

ד. אם הולד קדוש

אם זה בכור – לא קדוש, וניתן לזרוק לכלבים

           כי שמא היה נקבה,

           וגם אם זכר – שמא היה נדמה.

אם זה בן של קרבן (כמו שלמים) – חושששים שקדוש,

           כי גם אם נקבה הוא קדוש.

(עז: 6-)

ה. דרכי האמורי

אסור לקבור את השליה בצומת דרכים בפני דרכי האמורי.

העיקרון: אם יש הגיון בסגולה – אז מותר.

           אז למה מותר לצבוע עצים בעייתיים באדום?

           זה כדי שאחרים ידעו על הבעיה ויתפללו על העל העצים (כמו "טמא טמא יקרא").

השיעור חולין דף עז – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

הדף היומי – חולין דף עו

(עו. במשנה – עו: 11-)

חלק א – בהמה שנחתכו רגליה (חזרה לדיני טריפות)

הקדמה: מבנה הרגל:

ירך (קולית)

ארכובה עליונה

שוק

ארכובה תחתונה (רא"ש), וזה גם האזור של "צומת הגידים".

עוד עצם

במשנה: נחתכו רגליה:

             מעל הארכובה – טריפה

             מתחת לארכובה – לא טריפה,

ניטל צומת הגידים – טריפה (כרגע לא ברור אם הכוונה שרק ניטל הגיד או נחתכו הרגליים באזור הגיד).

גמרא –

א. פירושים:

עולא-ר' אושעיא – הכוונה לארכובה העליונה,

כלומר שאם נתחתכו באזור השוק – לא טריפה,

           מלבד אם נחתכו בצומת הגידים – שאז טריפה.

ר"י-רב – ר' חייא – מחמיר: הכוונה לארכובה התחתונה.

           ואז מה החידוש בנחתכו באזור צומת הגידים – הרי שם ממילא פסול?

           עונה ר"י – ניטל הגיד בא לחדש עוד חומרא: שגם אם ניטל ללא חיתוך העצם – טרף.

[ואילו הרישא – מחדשת שגם בנחתך העצם ללא הגיד – טרף.

אבל מקשה עולא – הרי כתוב ברישא "נחתכו" – משמע שגם הגיד נחתך, למה הרישא לא הדגישה שזה גם עצם ללא הגיד?

ור"י שתק, אבל רש"י מדגיש שלא חזר בו, וכך פוסקים להלכה לחומרא – ארוכבה תחתונה + ניטל הגיד גם ללא העצם.

[ר"י – יכולתי לפרש שלמעלה מן הארכובה – הכוונה מעל צומת הגידים, ואז זה כן היה חידוש שגם בצומת הגידים זה פסול.
אבל ר"י דוחה את זה בעצמו, כי הרי זה לא מה שכתוב].

[רב פפא – מפרש את ר"י-רב אחרת, בצורה שמתאימה להלכה של ר' אושעיא].

לסיכום:

לעולא-ר' אושעיא – טרף רק אם נתחך הכל מארכובה עליונה ולמעלה.

לר"י-רב – ר' חייא – טרף – או אם נחתך העצם מארכובה תחתונה ולמעלה,

או אם ניטל צומת הגידים גם ללא שנחתך העצם.

(עו. שליש תחתון)

ב. מיקום צומת הגידים –

הגבול התחתון:

מחלוקת מה אמר רב אסי, מלמעלה למטה (ונפרש כרא"ש שכל דעה מוסיפה על הקודמת עוד קצת למטה):

• רבה – דאגרמא ולבר (מהעצם ולחוץ: מהמקום שבו הגיד מתרחק מעט מעצם השוק ואז נכנס לשריר).
• רבה בר רב הונא –מהאגרמא ולגיו (מהעצם ולפנים: מקום החיבור של הגידים לעצם),
• רבא בר רבה בר רב הונא – ממעל הערקומא (עצם קטנה שעל המפרק של הארכובה התחתונה).

[והיה תלמיד שאמר שגם מול הערקום עצמו,

אך אמר לו ר' אבא – זה רק ממעל לערקום, איפה שהטבחים מתחילים להפריד את הבשר מהעצם].

• ר"י-שמואל – צומת הגידין – מקום שהגידין צומתים (נראים מחוברים).

           לא ברור אם התכוון לומר מיקום, אם כן – זה נראה כמו המיקום הכי תחתון.

הגבול העליון ("ועד כמה?"):

רב יהודה בשם שמואל – ממקום שצומתין עד מקום שמתפשטים (שנכנסים לבשר).

           כמה זה יוצא? אביי: (ונראה שזה לפי שמואל. מה עם שאר הדעות לעיל?)

           בשור – 4 בטדי (4 אצבעות),

           בבהמה דקה (כבש, עז) – כמה סימנים:

צומת בגידים הגידים: בולטים, קשים, עבים, לבנים (מר בר רב אשי מחמיר יותר – גם כששקופים, העיקר שעוד לא אדומים)

                      למעלה מזה הם נבלעים בבשר, רכים, דקים, אדומים.

(עו: 2+)

ג. חיתוך צומת הגידים – כמה צריך לחתוך?

(משמע שהלכה כר"י-רב (חלק א), שגם אם נתחך צומת הגידים בפני עצמו זה מטריף, וכעת השאלה היא כמה צריך להיחתך).

1. 
   A. בבהמה:

בבהמה יש שני גידים דקים ואחד עבה (שעבה משניהם יחד)).

מהמחמיר למקל:

רב יהודה–רב (גירסה 1) – מספיק שנתחך אחד מהם ברובו.

אמימר–רב זביד – כדי להטריף צריך או רוב בניין (שנפסק העבה) או רוב מניין (שנפסקו שני הדקים).

רב יהודה–שמואל – רוב מניין (שנפסקו שניים, משמע שלא משנה איזה)

(רב יהודה אמר לשמואל את מה שרב אמר, ואמר ששמואל הגיב: למה לפסול אם עדיין יש שניים, משמע שאם אין רוב – טריפה).

מר בר רב אשי–רב זביד – צריך גם רוב בניין וגם רוב מניין (למשל שנפסק העבה + דק אחד).

רב יהודה–רב (גירסה 2) – צריך שיחתך רובו של כל אחד מה3.

רבנאי-שמואל – צריך שייפסק לגמרי. אם נשאר אפילו כחוט הסרבל – כשר.

1. B. בעופות (הדיון על עופות מובא באמצע הדיון על בהמות – עו: 7+))

אפילו נפסק 1 מתוך 16 הגידים שיש שם בעוף – טריפה.    

(עו: באמצע)

ד. נשברה העצם

עד עכשיו עסקנו ברגל שנחתכה לגמרי.
עכשיו הגמרא חוזרת למשנה, ועוסקת גם ברגל שהעצם רק נשברה (שבר סגור או פתוח).

לעצם שנשברה יש שתי השלכות:

דין הבהמה – האם זה נחשב שהרגל נחתכה, ואז אם מעל הארכובה הבהמה טריפה.
דין הרגל – אם הרגל נחשבת חתוכה, הרי שזה איבר המדודלדל, וכמו שראינו בדף עג:-עד – הרגל אסורה באכיל מדרבנן (אך לא טמאה).

אז איזה שבר נחשב חתוך?

לגבי האיבר המדולדל אומרת המשנה –

אם רוב הבשר קיים – נחשב מחובר. אם אין רוב בשר נחשב חתוך (איבר המדולדל).

 לגבי שאר הבהמה:

           רב – אותה הגדרה (אם אין רוב בשר – נחשב חתוך לגמרי).

           שמואל – יותר קל (גם אם אין רוב בשר, כל עוד יש גידים – לא נחשב חתוך).

להלכה:

1. רב נחמן מקשה על שמואל – לא ייתכן שלעניין אחד זה נחשב חתוך (איבר המדודלדל) ולעניין בהמה זה לא (אנשים יאמרו שזה מוזר – האיבר נזרק לפח ואילו הבהמה כשרה, אפילו שזה מעל הארכובה).
2. שלחו מארץ ישראל שהלכה כרב.
3. כשר' זירא עלה לארץ ישראל שמע את ר' ירמיה אומר את דברי רב, ואמר לו שכן אמר שמואל, כלומר גם שמואל חזר בו.

[כששלחו מארץ ישראל, אמרו שהאיבר עצמו טמא,

ועל זה מקשה הגמרא מהמקורות שראינו בדף עג: שהאיברו באיבר רק מדרבנן והאיבר עצמו טהור].

השיעור חולין דף עו – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

הדף היומי – חולין דף עה

(עה. 1+ עד עה: 1-)

חלק א – בע"ח שמקבלים טומאה בחיים

א. אתמול: בן פקועה חי שניתר בשחיטת אימו – יכול לקבל טומאה מחיים.

ב. רי"ח: זו מח' תנאים:

ר"ש בן אלעזר – מקבל טומאה מחיים (ממש כמו אוכל, אפילו שהוא חי!)

           רבנן – רק אם מת (אמנם הוא ניתר בשחיטת אמו, אך לא מקבל טומאה).

וכן עוד מח' תנאים (משנה בעוקצין):

           ממתי דגים מקבלים טומאה:

           ב"ש – משניצודו (מחיים, אפילו שעדיין מקרטע וקופץ)

           ר"ע – משעה שלא יכולים לחיות (כלומר אם עדיין מקרטע וקופץ – לא טמא) (תוס').

ב"ה – משמתו

ג. רב חסדא: שאלה בשיטת ר"ע:

             [הקדמה: 1. יש מחלוקת (מב.) אם טריפה (של בהמה) חיה. 2. בדג אין איסור טריפה].

אם הדג חי, אך יש לו סימן טריפה (נקב במעיים) –

           אם נאמר שטריפה חיה – אולי בדג היא לא (דג קטן ועדין יותר, יש לו פחות חיות),

ואם נאמר שטריפה לא חיה – אולי בדג שלא שייך בו דיני טריפות – זה לא רלוונטי ולא נחשב מת.

           תיקו.

(עה. באמצע)

חלק ב – חלב של עובר

מתי עובר נהיה בהמה והחלב שלו אסור?

ר"ל – חודשים + אוויר (שנולד).

רי"ח – מספיק אחד:

לישנא א – מספיק אוויר

לישנא ב – מספיק חודשים.

נפק"מ:

הטילה נפל – יש אוויר, אין חודשים.

הכניס יד ולקח מהחלב של העובר – יש חודשים, אין אוויר.

קושיה: יש לימוד מיוחד שהחלב והכליות של עובר ל אמוקרב על המזבח בקרבן שלמים.

           גירסה 1 – זו קושיה לר"ל –

           למה צריך לימוד מיוחד אם ממילא זה לא נחשב חלב.

           תשובה: זה בדיוק המקור של ר"ל שזה לא נחשב חלב.

           גירסה 2 – קושיה לרי"ח –

           אם זה נחשב חלב – למה לא קרב על המזבח?

           תשובה: זה אמנם נחשב חלב, אבל פסול כי זה כמו מחוסר זמן (קרבן לפני היום ה8).

(עה. 4-, חזרה לבן פקועה)

חלק ג – שוחט טריפה ויש עובר בפנים

תזכורת: שחיטת האימא מתירה את הבן פקועה באכילה ומטהרת אותו (גם אם מת).

שחיטת טריפה לא מתירה במאכל אך מטהרת את הבהמה.

אם מצא בפנים בן פקועה רגיל (מת או קטן מ9) – אסור באכילה (אך טהור מנבלה אם היה מת)

           למה? הסברות תלויות בסברה של היתר בן פקועה:

1. אם בן פקועה מותר כי נחשב שהשחיטה מתייחסת גם אליו – אז זו לא היתה שחיטה כשרה.
2. אם בן פקועה מותר כי הוא חלק מאימו – אז אימו טריפה וגם הוא טריפה.

ולמה טהור מנבלה? כי הרי גם לאימא השחיטה הועילה להחשיבה כטריפה ולטהרה מטומאת נבלה.

אך אם מצא בן פקועה חי בן 9:

שלב א:

לר"מ – שוחט את העובר ומותר ("לדברי האוסר – מתיר").

לר"י –

           רבי אמי – אסור (כמו בן פקועה רגיל – ראה סברות לעיל).

רבא – מותר (בן פקועה בחודש 9 במצב מיוחד: "ד' סימנים אכשר ביה רחמנא" – הוא גם ניתן בשחיטת אימו אבל הוא גם מספיק גדול כדי להתירו בשחיטה שלו.
(כמו אתמול חלק ב בספק של רב אושעיא אם ניתן לשוחטו בתוך האימא).

שלב ב:

רב חסדא – העובר מותר על ידי שחיטתה שלו, אך אם אחר כך מת – טהור.

           רבה: זה סתירה:

           אם חי מותר בשחיטה – זה כר"מ (סובר כמו ר' אמי)

           אם מת טהור – זה כרבנן (ששחיטת אימו מטהרתו מנבלה).

           עונה רב חסדא: אני כרבנן, ומותר בשחיטה בגלל סברת "ד' סימנים" (כמו רבא).

                           (תחילה רב חסדא ענה – מה אתה רוצה, יש ברייתא שאומרת בדיוק את מה שאמרתי!

אך דוחה רבה: את בהברייתא ניתן להבין כר"מ (לכן מותר בשחיטה), וכשאמרה שהוא טהור – היא התכוונה שנולד מת – שאז ודאי ששחיטת אימו מטהרתו גם אם היא טריפה).

ומסופר שכשר' זירא אמר את ההלכה של רב חסדא,

רב אסי אמר: ישר, וכן אמר רי"ח.

           ולא ברור האם זה כי ר"ל חולק על רי"ח או לא.

(עה: שליש)

חלק ד – בן של בן פקועה ובהמה רגילה – אין לו תקנה

(מובא כאן אולי כי זה עוד מקרה שהמעמד של בן פקועה דווקא גורם לחומרא)

(עה: שליש)

חלק ה – הלכה למעשה (מחלוקת רבנן ור"ש שזורי)

רבנן – מהתורה בן פקועה מותר, אך חז"ל גזרו מהרגע שעמד על רגליו.

ר"ש שזורי – לא גזרו.

כמי ההלכה?

ר' חנינא – כר"ש שזורי לגמרי (גם צאצאיו)

ר' יוחנן – כר"ש שזורי רק בו אך לא בבנו.

ר' אשי – מחמיר כרבנן.

           (ואומר שר' יוחנן רק אמר זאת לשיטת ר"ש שזורי אך הוא עצמו כרבנן,

           ושאין כלל פסיקה שהלכה תמיד כר"ש שזורי אלא רק בשני מקרים ספציפיים).\

השיעור חולין דף עה – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

הדף היומי – חולין דף עד

(עד. באמצע (חוזרים למשנה) – עד:

חלק א – למה טריפה שנשחטה טהורה?

(המשנה, עב: 5+)

א. המשנה – למה השחיטה מטהרת בהמה טריפה מטומאת נבלה?

הרי לכאורה היא כמו בהמה טמאה (חזיר) שנשחטה – שהיא אסורה + נבלה!

תשובה: יש הבדל –

1. שעת הכושר:

לבהמה טמאה לא היתה שעת הכושר (היא אסורה מההתחלה), ולכן מטמאת.
לבהמה טהורה טריפה היתה שעת הכושר (לפני שהוטרפה) – ולכן לא מטמאת.

דחייה: אז למה בהמה שנולדה טריפה בכל זאת לא מטמאת? (הרי לא היתה לה שעת הכושר!)

2. במינה:

לבהמה טריפה יש במינה בהמות שראויות לשחיטה (אלו שלא טריפות),
אך לחזיר אין במינו הראוי לשחיטה, ולכן השחיטה לא מטהרתו.

ולפי זה: עובר שנולד בחודש ה8 – כיון שאין במינו שראוי לשחיטה (כי אינו בר קיימא) – הוא נבלה גם אם נשחט.

(עד. באמצע)

ב. מחלוקת לגבי עובר בן 8

המשנה הביאה את העובר בן 8 כיישום לסברא של "במינה" –

לבן 8 "אין במינו שחיטה" ולכן הוא אכן טמא.

(שחיטה אגב האם לא נחשבת כ"יש במינו שחיטה", כי זה לא שחיטה שלו).

הברייתא לעומת זאת מביאה אותו כדחייה לסברא של "במינה" –

לבן 8 יש במינו שחיטה (אגב אימו, כ"בן פקועה")[1], ולכן קשה על סברת "במינה" – אם יש במינו שחיטה, למה העובר טמא?

לכן דוחים את סברת במינו, ומחפשים סברא נוספת – בסעיף הבא.

ג. עוד סברא לכך שטריפה אינה טמאה כנבילה

רב יהודה – רב: "וכי ימות מן הבהמה… הנוגע בנבלה יטמא עד הערב".

           מן הבהמה ולא כל הבהמה, להוציא טריפה שנשחטה.

(דילוג עד שליש תחתון עד המשנה)

חלק ב – משנה: האם יש "בן פקועה" בעובר בן 9 חי?

(כאמור:)

רבנן – יש בן פקועה,

ר"מ – אין בן פקועה, אלא צריך שחיטה.

דיונים על זה:

(עד. שליש תחתון)

א. שחיטת בן 9 חי בתוך האימא:

הקדמה: לגבי בן 9 חי שנמצא במעי אימו – יש מחלוקת במשנה הקרובה:

           חכמים (ר"י) – יש דין בן פקועה.

           ר"מ – אין, והוא צריך שחיטה.

אך שואל רב אושעיא: מה קורה אם לא שחט את האימא, אלא הכניס סכין ושחט רק את העובר?

           אולי גם לר"מ שהחשיבו כיצור בפני עצמו, עדיין לא ניתן לשחוט לפני שנולד,

ואולי גם לרבנן שהחשיבו אותו כחלק מהאימא, אולי בכל זאת ניתן גם לשוחטו בפני עצמו ("ד' סימנים אכשר ביה רחמנא")?

ראיה ממשנתנו שאי אפשר לשחוט:

המשנה אמרה שעובר שנולד טריפה לא היתה שעת הכושר – משמע שלא היה אפשר לשוחטו בתוך הבטן עוד לפני שנוצרה בו הטריפה.

דחייה: המשנה התכוונה לטריפה שנוצרה מרגע יצירתו (למשל רגל חמישית), ולזה ודאי לא היה שעת הכושר גם בתוך הבטן.

(עד: בגמרא)

ב. ר' אושעיא: לא הילכו בו אלא על עסקי שחיטה

כלומר רבנן (ר"י) הקלו שלא צריך שחיטה, אך לא ב:

1. שחלבו וגיד הנשה שלו אסורים (בניגוד לבן פקועה רגיל (מת או קטן מ9).
   דחייה מברייתא: ר"י הקל גם בזה.
2. שיש בו איסור רביעה וחרישה עם חמור.

ג. ר"ל – ר"י מקל גם בדמו.

והרי אפילו בן פקועה רגיל דמו אסור, כל שכן בן 9!

אלא הכוונה:

בבן פקועה רגיל הדם אסור אך אין כרת (לא נחשב דם הנפש).

בבן 9:

ר"מ מחייב כרת כי כבר נחשב בהמה רגילה.

ר"י:
רי"ח – בזה מודה ר"י לר"מ שיש כרת (כגוף נפרד),
ר"ל – ר"חי מקל גם בזה ואין כרת (כחלק מהאם),

[שאלה: איך ר"י מקל בבן פקועה רגיל, הרי הוא לא דורש "דם הנפש" (מחייב גם בדם התמצית!),
תשובה: גם הוא דורש דם התמצית, ורק כשיש חיוב על דם הנפש יש גם חיוב על דם התמצית].

(עד: שליש תחתון)

ד. האם פודים פטר חמור על שה בן פקועה חי בן 9?

צדדי הספק לפי הגמרא:

לר"מ פודים, כי נחשב בהמה רגילה,

לר"י מצד אחד אולי לא, כי נחשב בן פקועה, מצד שני הרי הוא מסתובב כבהמה רגילה.

באמוראים:

מר זוטרא – לא פודים (אבל לא בגלל הסברא הנ"ל אלא מגזירה שווה: שה שה מקרבן פסח).

רב אשי – פודים (אין גז"ש, כי אם יש צריך לדרוש גם זכר תמים בן שנה, והרי לפדיון לא צריך את זה).

מרז זוטרא – יש גז"ש, אך מצד שמני יש גם ריבוי "תפדה תפדה" – ולכן לא צריך זכר תמים בן שנה.

(עד:

ה. האם הוא נטמא כשני או ראשון מאימא שלו?

כלומר אחרי שחיטת האימא אך לפני שהעובר הוצא, והאימא נטמאה מאב הטומאה ונהייתה ראשון.
בבן פקועה מת – ודאי שהוא בטל לאימו ונחשב ראשון.
אך מה לגבי בן פקועה חי בחודש ה9:

לר"מ – ודאי שהם כשני גופים, והעובר שני לטומאה.

לר"י – שהעובר מותר אגב אימו, האם הם כגוף אחד גם לגבי טומאה? –

                    רי"ח – העובר שני לטומאה (הם כשני גופים)

                    ר"ל – העובר ראשון לטומאה עם האם (הם כגוף אחד).

(מתאים למחלוקתם לעיל סעיף ג לגבי כרת בדם של עובר חי בחודש ה9 בדעת ר"י: רי"ח – יש כרת, ר"ל – אין).

קושיות:

שתי הקושיות מניחות שהעברת טומאה והכשרה לקבל טומאה דומות:

1. קשה על רי"ח:
   [הקדמה:
   איך בשר בהמה שנשחטה מוכשרת לקבל טומאה?
   ר"מ – הדם מכשיר (=משקה), ר"ש – הדם לא מכשיר, אלא עצם השחיטה מכשירה (לה:, משנה קכז:)].

ראינו בבמשנה בעב. – יד בן פקועה שהיתה בחוץ בשחיטה: לר"מ – נבלה, לחכמים – טריפה, ומטמאת את שאר העובר במגע.
איך שאר העובר הוכשר לקבל טומאה?
לר"ל – בהכשר של האם, שהרי הם כגוף אחד לגבי טומאה.
לרי"ח – קשה.
תשובה: המשנה כשיטת ר"ש שההכשרה לטומאה היא ע"י השחיטה ולא ע"י הדם,
והרי לפי ר"י שחיטת האם נחשבת גם לעובר, וממילא מכשירה אותו לטומאה.

2. קשה על ר"ל:
   בן פקועה כנ"ל שעבר בנהר הוכשר לקבל טומאה.
   והרי לפי ר"ל הוא כבר אמור להיות מוכשר מדם השחיטה?
   תשובה: מדובר בשחיטה יבשה (וכרבנן שעצם השחיטה לא מכשירה).

[1] לכאורה המחלוקת בן המשנה לברייתא היא מחלוקת יסודית בהבנת בן פקועה:
למשנה – בן פקועה מותר כי הוא חלק מאימו.
לברייתא בן פקועה מותר כי השחיטה של אימו נחשבת שחיטה גם עבורו.

השיעור חולין דף עד – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

(עג. 13+ עד עד. באמצע)

חלק א – מחלוקת חכמים ור"מ בטומאת איבר עובר שיצא

א. תזכורת מהמשנה:

עובר שהוציא את ידו, והיד היתה בחוץ בשחיטה:

היד אסורה באכילה,

אך לגבי טומאה:

ר"מ – היד טמאה נבילה, ומטמאת במגע את שאר הבהמה.

חכמים – היד נחשבת טריפה (ורק טמאה מדרבנן אם מדובר בקודשים)

ב. הסבר המחלוקת:

המשנה מביאה דיון חלקי ביניהם,

הברייתא מביאה עוד חלק מהדיון,

ורבא עושה סדר (חסורי מחסרא), וכן מובא בברייתא נוספת, ולפי זה הדיון הוא כך:

ר"מ – איך אתם מחלקים בין היתר האכילה והטהרה?
או שהשחיטה תועיל לשניהם או שלא.

חכמים – יש תקדים לשחיטה שלא מתירה באכילה אבל כן מטהרת נבלה: שחיטת טריפה.

אך ר"מ – בטריפה זה מובן, כי השחיטה שחטה את הבהמה עצמה,
אבל ביד – הרי השחיטה לא היתה עבורה אלא עבור האם,
ולגבי האם   השחיטה הועילה לגמרי (להתיר + לטהר), אז איך לגבי היד אפשר לחלק?
אלא חייבים לומר שהשחיטה לא הועילה ליד כלל, כי היד כבר לא חלק מהעובר.

חכמים –
הסבר: היד עדיין נחשבת חלק מהעובר,
הראיה: אם חותך את הכליה של האם ומשאיר בפנים ושוחט – הכליה אסורה,
אבל אם חותך יד של העובר (ומשאיר בפנים) ושוחט – היא מותרת,
מה שמראה שהיד היא חלק מהעובר אפילו יותר מאיברי האם!

הערות:

1. הדין בעובר מת (עד. באמצע)

רבה – מח' רבנן ור"מ גם בעובר מת.

רב חסדא – המחלוקת בעובר חי, אבל בעובר מת לכו"ע היד טמאה.

2. איבר מדולדל (עג. רבע תחתון)

הערה: תוך כדי הברייתא אמר ר"מ –
זה נכון ששחיטת טריפה מטהרת אותה, ואפילו את האיבר המדולדל שלה, אבל לא את יד העובר שיצאה, כי הוא לא חלק ממנה.
אז עכשיו נעבור לעסוק באיבר מדולדל.

(עג. 5-)

חלק ב – איבר מדולדל

איבר שכבר אין לו חיות, אך עדיין מחובר. לפי כולם הוא אסור באכילה, אבל האם הוא טמא? (הניסוח בגמרא – האם "שחיטה עושה ניפול" – כלומר שנחשב שנפל לפני השחיטה ולכן טמא כאבר מן החי).

1. A. בברייתא הנ"ל:
   ר"מ (תוך כדי הטענה לרבנן) – שחיטה לא מתירה איבר מדולדל באכילה (ב-D נראה שזה מדרבנן),
   אך כן מטהרת איבר מדולדל.
2. B. ר"ל ורי"ח:

גירסה 1 –
ר"ל – לרבנן טהור, לר"מ טמא,
רי"ח – לכו"ע טמא ("שחיטה עושה ניפול" – נחשב כאילו האיבר נפל רגע לפני השחיטה, וזה איבר מן החי).

סברא – למה גם רבנן מחמירים?
ר' יוסי בר' חנינא: לעובר יש תקנה (לפי רי"ח סח.) אם יחזיר ידו, לאיבר מדולדל אין תקנה.

קשה – הרי בברייתא הנ"ל ר"מ אמר שהאיבר טהור?
לר"ל אפשר לבאר שר"מ אמר זאת "לדבריהם" של רבנןף
אבל לרי"ח זה קשה!

גירסה 2 –
ר"ל – לרבנן טהור, לר"מ טמא,
רי"ח – לכו"ע טהור ("אין שחיטה עושה ניפול" – נחשב כאילו האיבר נפל רגע לפני השחיטה, וזה איבר מן החי).

סברא – למה גם ר"מ מקל?
ר' יוסי בר' חנינא: האיבר הוא חלק מהאם, יד העובר לא.

(עג: שליש עליון)

1. C. רי"צ-רי"ח:

לפי כולם:
שחיטה לא עושה ניפול – והאיבר טהור (נחשב שנשחט, כמו הגירסה השנייה ברי"ח).
מיתה עושה ניפול – והאיבר נחשב איבר מן החי (ולא נבלה).

שאלה: הרי שני הדברים כבר כתובים במשנה (קכז:):

"נשחטה הבהמה –
הוכשרו בדמיה דברי רבי מאיר, רבי שמעון אומר: לא הוכשרו;
מתה הבהמה –
הבשר צריך הכשר (כמו בשר שנתלש בחייה, שאין לו טומאת איבר מן החי),
האבר מטמא משום אבר מן החי, ואינו מטמא משום אבר נבלה דברי ר' מאיר, ור' שמעון מטהר".

כלומר:
בהמה שמתה – עושה ניפול (דבר מדולדל נחשב שנפל רגע לפני המיתה), לכן:

האיבר המדולדל נחשב איבר מן החי (ולא נבלה),
הבשר המדולדל טהור (כמו בשר שנתלש מחיים), וייטמאו רק אם יוכשר לקבל טומאה ע"י משקה.

בהמה שנשחטה – לכאורה הכוונה שלא עושה ניפול,

ולכן האיבר והבשר המדולדל טהורים, כי היתה להם שחיטה, וייטמאו רק אם יוכשר לקבל טומאה ע"י משקה.

[והאם דם השחיטה מכשיר לקבל טומאה? ר"מ כן, ר"ש לא (כי הדם נוגע בבהמה, לא באיבר/בשר התלושים (ועוד: לפי ר"ש דם השחיטה בכלל לא יכול להכשיר לקבל טומאה, אלא עצם השחיטה מכשירה (לה:)].

דחייה:
אפשר להבין ששחיטה עושה ניפול,
והמשנה מתייחסת רק לבשר, ולא לאיבר, והבשר טהור כמו בשר שנתלש מחיים.

אז למה זה לשון רבים ("הוכשרו")?
שלא רק בשר הפורש מהבהמה נחשב טהור,
אלא גם בשר הפורש מן האבר (שלפי הבנה זו האבר עצמו במיתה נחשב איבר מן החי, ובכל זאת בשר הפורש ממנו טהור, והיינו חושבים שאולי בגלל שהיה מקודם אבר מן החי (אב הטומאה) – אולי לא צריך הכשרה לקבל טומאה מאחרים, קמ"ל שצריך).

(עג: 6-)

1. D. גם רבה בב"ח בשם רי"ח כמו רי"צ בשם רי"ח:
   ברייתא:
   "ובשר בשדה טריפה לא תאכלו" – להביא בשר/איבר המדולדלין שנשחטו, שאסורים באכילה,
   לכאורה הכוונה ששחיטה עושה ניפול, והשחיטה לא נחשבת לו,
   אך אומר רבה בב"ח-ר' יוחנן: זה רק איסור דרבנן ("פרוש"), (וממילא ברור שגם אינו טמא).

(עד. 1+)

1. E. גם רב – מיתה עושה ניפול, שחיטה לא עושה ניפול:

כי לכאורה יש סתירה בדברי רב על איבר מדולדל:
רב יהודה-רב: לוקים על האכילה,
ר' יצחק בר שמואל בר מרתא-רב:  לא לוקים,

והסביר רב יוסף:

מיתה עושה ניפול, והאיבר אבר מן החי ולוקים,
שחיטה לא עושה ניפול, ולא לוקים.

1. F. וכן רבא, ומביא לזה מקור:

"וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל עָלָיו מֵהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא…" (ויקרא יא, לב) –

            מיתה עושה ניפול,

            שחיטה לא עושה ניפול.

ואמנם הפסוק עוסק בשרצים, אבל אם אינו עניין לגופו (שכבר כתוב שמדובר בשרצים מתים), תנהו עניין לטואמת בהמה.

השיעור חולין דף עג – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

(עא: 9- עד. 13+)

חלק א – טומאה בדבר בלוע

תזכורת: רבה – כמו (א) שדבר בלוע לא מטמא, (ב) כך הוא לא נטמא.

א. לגבי זה שדבר בלוע לא מטמא –

ראינו את כבר בתנאים (תוס' – וזה אכן לא החידוש של רבה). איפה?

1. A. קודם כל – במשנתנו

           שאם עובר מת – האישה לא טמאה (אמנם המיילדת כן, נדבר על זה בהמשך).

1. B. במשנה במקוואות (י, ח):

           בלע טבעת טמאה, נטמא כי נגע בבליעה,
אחר כך כשנטהר – לא נטמא שוב מהטבעת שבבטנו.

1. C. במחלוקת ר"ע ור' ישמעאל (עב. אמצע)

ר' ישמעאל – עובר לא מטמא כלל

מקור: "וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה… יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים (במדבר יט, טז) – גלוי, להוציא עובר.

ואילו "במת בנפש האדם" – ללמד שרביעית דם (=דם שהנפש תלויה בו) מטמאת טומאת מת (ור"ע לומד מ"ועל כל נפשות מת לא יבוא" (ויקרא כא, יא) שרביעית מטמאת, ואפילו רביעית משני מתים).

ר"ע – עובר מטמא (תוס' – אם הוציא ידו ונגעו בה)   

"כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת…" (במדבר יט, יג) – לרבות מת שהוא בתוך נפש.

           ואילו "על פני השדה" מרבה שגולל ודופק מטמאים (ור' ישמעאל לומד את זה מהלמ"ס).

(חזרה לעא: 9-)

עכשיו לחידוש של רבה – שגם טהרה בלועה לא נטמאת.

ב. לגבי זה שדבר בלוע לא נטמא

שואל רבא – הרי גם זה משנה מפורשת (שם במקוואות):

בלע טבעת ונכנס לבית עם טומאת מת,
אחרי שנטהר, אם מקיא את הטבעת הוא לא נטמא.
כלומר הטבעת אף פעם לא היתה טמאה.

תשובה –

           המשנה עוסקת כשהטבעת בפנים והדבר האחר בחוץ.
רבה חידש שגם אם שתי הטבעות בפנים – לא מטמאות/מקבלות.

           קשה – הרי במשנה בדף עא. מיילדת שהכניסה את ידה ונגעה בעובר – נטמאת.
והרי שניהם בפנים!

                      תשובות:

1. העובר סופו לצאת ולכן נחשב כבחוץ.
   דחייה – גם הטבעת סופה לצאת.
2. שמואל – הטומאה שם "אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים",
   וזה לא רק לר"ע שמטמא אם היד יצאה, שמא נגעה ביד שיצאה,
   אלא גם לר' ישמעאל שלא מטמא אם היד יצאה,
   כי גזרו שמא יוציא ראשו לפרוזדור ויחזיר – ואז כבר מטמא (כי נחשב יילוד), והמיילדת לא תדע.

ולמה על האישה לא גזרו? כי היא תרגיש אם הוולד יצא לפרוזדור ותדע שהיא טמאה ולא תיגע בטהרות (אבל היא טרודה מדי מלעדכן את המיילדת, לכן על המיילדת גזרו).

(עב. במשנה. חזרה לדין בן פקועה. נלמד דין שכבר הזכרנו בדף סח-סט).

חלק ב – טומאת היד שיצאה

א. המחלוקת במשנה

תזכורת: שחט בהמה – העובר מותר (חי או מת).

אם העובר הוציא יד וחתכו אותה:

אם קודם חתכו את היד ואז שחטו – היד אסורה וטמאה (איבר מן החי),  אבל שאר העובר מותר וטהור (לא נטמא מהיד כי עד השחיטה העובר נחשב חי ובהמה חיה לא מקבל טומאה).

אם קודם שחטו ואז חתכו – היד אסורה. מה לגבי טומאה?

ר"מ – היד טמאה נבילה, ומטמאת במגע את שאר הבהמה.

חכמים – היד נחשבת טריפה (ורק טמאה מדרבנן אם מדובר בקודשים)

ב. בגמרא – למה היד מטמאת את הגוף, הרי זו טומאת בית הסתרים!

(שהרי מקום החיבור מכוסה על ידי היד).

האם זה רק כשיטת ר"מ – שטומאת בית הסתרים מטמאת?
בגד בגודל שלושה על שלושה טלפחים שהיה טמא מדרס הזב, שנחלק – שני החצאים טהורים ממדרס, אבל טמא מגע מדרס – כי לפני החלוקה כל חצי נגע בחצי השני.
והרי זה מגע בית הסתרים כמו היד של העובר – ומטמא!

לא, זה גם לר' יוסי (שבית הסתרים לא מטמא):

1. עולא – בזמן חיתוך היד מן הסתם החלק שכבר חתכו (שכבר אינו בית הסתרים) ייגע בשאר העובר, ולכן העובר טמא.
   בדיוק כפי שמודה ר' יוסי כשחותכים בד של שלוש על שלוש מבד גדול – שגם טמא, כי מן הסתם נוגע החלק החשוף בחלק החשוף תוך כדי החיתוך.
2. רבינא – בגד נחשב בית הסתרים, יד עובר לא – כי סופה להיחתך, וכל העומד להיחתך – כחתוך דמי.

אבל גם זה לכאורה רק ר"מ:

תשובה – באוכל כולם מודים שעומד להיחתך כחתוך.

           ולמה כתוב שהוא חתך את היד? הרי גם אם לא חתך זה נחשב חתוך?
בגלל שברשיא כתוב שחתך, כתוב גם בסיפא.

(על המשך המשנה (עב: 5+) נדלג ונראה כשנלמד את דף עד)

השיעור חולין דף עב – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

(ע: 8- עד עא: 9-)

חלק א – [מאמר מוסגר] המקור לטומאת נבילה

א. תניא –
בהמה וחיה טמאים (ויקרא ה) – "או נפש אשר תגע… או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה… והוא טמא ואשם" (ומביא קרבן עולה ויורד).
בהמה טהורה (ויקרא יא,לט) – "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנוגע בנבלתה יטמא…".

ר' יונתן – מניין שגם בחיה טהורה?
בן עזאי:

1. בן עזאי – (ויקרא יא,כז) "וכל הולך על כפיו (בהמה טמאה), בכל החיה ההולכת על ארבע (לרבות נבלת חיה טהורה) טמאים הם לכם"
דחייה – לא כתוב "וכל" אלא "בכל" – ונלמד לזה לעובר במעי אמו (ראה דף ע, חלק ב, B, A).

2. רי"ש – חיה בכלל בהמה ולהפך.

[A. מקור – (עא. 4+)
חיה בכלל בהמה  (דברים יד) – "זאת הבהמה אשר תאכלו, שור שה כשבים… איל וצבי ויחמור…".
בהמה בכלל חיה (ויקרא יא,ב) – "זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ…".

B. יישומים –

חיה בכלל בהמה –
1. בטהורות – לסימני טהרה (מפרסת פרסה ומעלת גרה).
(וכן לטומאת נבילה, כדלעיל)
2. בטמאות וטהורות – לאיסור "בהמתך לא תרביע כלאיים".
בהמה בכלל חיה –
3. בטמאות וטהורות – רבי – שלגבי קרבן עו"י של טמא, לכאורה לא צריך לכתוב בהמה – ("או נפש אשר תגע… או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה… והוא טמא ואשם"),
ונכתב כדי להקיש למזיד (ויקרא ז,כא) – "ונפש כי תגע בכל טמא… או בבהמה טמאה… ואכל מבשר זבח השלמים… ונכרתה הנפש ההיא מעמיה"), שזה דווקא כשאכל קודשים ולא עצם הטומאה.
4. בטהורות – שגם בהמה היא "יצירה" – (בראשית ב) "ויצר ה' אלוקים… כל חית השדה", ולפי ר"מ אשה יושבת ימי טומאה וטהרה על לידתה.

(גמרא שאחרי המשנה עא.)

חלק ב – טומאה וטהרה בלועה בגוף

רבה – אינן מטמאים/נטמאים

א. מנלן:
A. הטומאה לא יוצאת – מנבילה שבמעיו שלא מטמאת
("והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב" – ואח"כ טהור, גם אם אכל סמוך לשקיעה והנבילה עדיין במעיו ולא התעכלה).

קשה – אולי לא מטמא כי כבר אינו ראוי לאכילת גר תושב?
תשובות:

1. יש מחלוקת למה צריך להיות ראוי – בר פדא – אדם, רי"ח – כלב. אז לרי"ח לא קשה.
2. כן ראויה לאדם (אם לא לעס, והאדם השני לא יודע מזה).

B. הטומאה לא נכנסת –
קל וחומר מכלי חרס –
כלי חרס עם צמיד פתיל – מונע כניסת טומאה ולא מונע יציאת טומאה (כשאין טפח מעל הטומאה),
= אדם, שמונע יציאת טומאה, קל וחומר שמונע כניסת טומאה.

[הסבר הקו"ח:
1. יותר קל למנוע כניסת טומאה מיציאת טומאה.
2. קל וחומר רגיל – כלי חרס>אדם, שאצל אדם הטומאה לא יוצאת].

דחייה – כלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו.
[שתי הבנות:
1. לא יותר קל למנוע כניסה, אלא כלי חרס מונע כניסה פשוט כי אינו מקבל טומאה מגבו.
2. דחייה רגילה של קל וחומר – אדם>כלי חרס.

דחיית הדחייה – כלי חרס>אדם, שנטמא מאוירו (מובן להבנה 2),

C. עוד לימודים למצבים נוספים –
1. מניין שגם בלוע דרך פי הטבעת? (עא: 6+)
קל וחומר מהפה – פי טבעת יותר מעכל מאשר הפה, ולכן יחשב יותר בלוע, אז קל וחומר מדרך הפה, שלא מקבל ולא מטמא.

2. מניין שגם בלוע בבהמה?
קל וחומר מאדם – אדם>בהמה (שכן נטמא עוד בחייו),

דחיה – בהמה>אדם, (שכן אם נכנסים לבושים לבית מנוגע, בשביל שהבגדים ייטמאו האדם צריך לשהות והבהמה לא).

דחיית הדחייה – אין הבדל לגבי בית מנוגע, כי גם אדם שנכנס עם בגדיו על גבו (כבהמה) – הבגדים טמאים מיד.

(עא:

ב. למה צריך את רבה, הרי שני הדינים כבר נאמרו

השיעור חולין דף עא – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

הדף היומי – חולין דף ע

(סט: במשנה –  ע: 11 שורות מלמטה)

חלק א – החלת קדושת בכור

אגב המשנה הקודמת שמחתך איברי ולד חולין, נדון בחיתוך בכור.

משנה –
בכור מתקדש רק כשנולד (יציאת ראש/רוב איברים) – צריך לקבור את מה שיוצא (אם מת) ואסור לחתך או לזרוק לכלבים.

מניין שהלידה קובעת –
שמות יג – קדש לי כל בכור פטר רחם…
דברים טו – כל הבכור אשר יולד בבקרך…

עד שיוצא הרוב – כל איבר אינו קדוש ויכול לחתוך ולזרוק, וכשיצא סה"כ רוב – מה שיצא מהרוב ואילך קדוש (ומה שכבר יצא – אם עדיין קיים, תלוי במחלוקת בגמרא).

א. קדושת בכור – למפרע או מכאן ולהבא?

A. המחלוקת

B. בירור המשנה (ע. 2+)
קשה על רב הונא – במשנה משמע שחותך, מניח, ובסוף זורק לכלבים, והרי קדוש למפרע?
תשובה – הכוונה שחותך וזורק מיד ונאכלו לפני יציאת הרוב (כך שכשזרק – זרק חולין, ואין קדושה למפרע על השליש הראשון, כי כשיצא הרוב השליש כבר לא בעולם).
ואכן, אם יצא הרוב והשליש הראשון עדיין קיים – קדוש ויקבר.

[אם כן למה בסיפא, כשהמשנה הביא ה מקרה של ייקבר, דיברה על "יצא רובו כאחת", ולא על שחתך והניח?
תשובה – אכן דיברה על שני המקרים].

ב. בעי רבא – הלכו באיבר אחר הרוב או המיעוט? (ע. רבע)
(a) מה שכבר בחוץ – ודאי משלים לרוב (אפילו שרוב האיבר בפנים, הוא הולך אחר רוב באיברים שיצאו),
(b) מה שבפנים – האם מצטרף להשלים לרוב בחוץ? (אם רוב האיבר בפנים – לא, אם רוב האיבר בחוץ – זה הספק).

ת"ש ממשנתנו – יצא רוב – קדוש,
והרי זה פשיטא, אלא שבא לחדש את המקרה של רבא (b).
דחייה – בא ללמד את a (תוס' רא"ש – ואפילו שגם זה פשיטא, המשנה מלמדת דינים פשוטים כשאינם ארוכים).

ג. ספקות בהגדרת פטר רחם (ע. באמצע)

רבא –

1. רבא – אם יש חציצה בין העובר לרחם (סיב או טלית (זה לטובת העובר), שליה אחרת, ידי המיילדת).
4. רב אחא – נתרחב הפתח כך שיצא בלי לגעת?
6. רבי ירמיה – נגממו כותלי הרחם (נקלף העובי מבפנים).

ר זירא – אני שאלתי שאלה שתכריע את שאלתך – כשחלק מכותלי הרחם אינם קיימים כלל, האם הולכים לפי הרוב. מכאן שבמקרה שלך ודאי שאינו קדוש כי שם אין שום מקום שלם.

3. רבא – יצא מרחם של בהמה אחרת – האם פוטר את האם השנייה מבכורה? (הגמרא לא שואלת האם הוא עצמו בכור, ראה תפארת יעקב, שלכאורה לא, כי לא היתה לידה ומי שילדתו אינה אמו).
5. מר בר רב אשי – כל הרחם נעקרה ממקומה בתוך האם, האם הרחם מקדש שלא במקומו?

2. רבא – יצא פעמיים – אם יצא פעם ראשונה בחציצה, נכנס שוב ויצא כדרכו? (על יד חולדה)

חלק ב – האם עובר במעי אמו שנשחטה – נבילה?

המשך יבוא…

השיעור חולין דף ע – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

הדף היומי – חולין דף סט

(סח: 6 שורות מלמטה – סט: במשנה)

הקדמות ותזכורות:

א. בן פקועה ואיסור יוצא

בהמה שנשחטה ונמצא עובר חי/מת בתוכה – מותר ("בן פקועה").
אבל, אם לפני השחיטה:
הוציא את רוב גופו או ראשו, נחשב שנולד, וגם אם חזר – לא ניתר בשחיטת אימו.
הוציא איבר אחר (למשל יד) והאם נשחטה תוך כדי שהיד בחוץ – העובר מותר אבל היד אסורה.
הוציא יד והחזיר אותה ואז נשחטה האם -שאר העובר כאמור מותר, אבל מה לגבי היד?

רב – אסור (כי יצא חוץ למחיצתו, או כי יש לידה לאיברים)
רי"ח – מותר.

שאלות על דין בן פקועה ואיבר שיצא:

א. האם לידה בשלבים נחשבת לידה?

1. A. הוציא והחזיר איבר איבר עד שבסה"כ יצא רוב הגוף, ואחר כך נשחטה האם –

לרב – כל מה שיצא נאסר גם אם חזר,
ואם יצא הרוב, גם אם בזה אחר זה, סביר שהכל אסור כי זה כאילו שהרוב עדיין בחוץ (ראש יוסף),

לרי"ח – עקרונית כל איבר (שאינו רוב) שיצא וחזר נחשב כאילו לא יצא וכשר,
אבל כאן כיוון שבסה"כ יצא רוב – אולי יודה שנחשב שהרוב נולד והכל אסור אפילו שחזר?

אם נאמר שלידה בשלבים כנ"ל לא נחשבת לידה, כי כל חלק חזר וניתר –

1. B. מה הדין אם כל איבר שיצא נחתך? (ואח"כ נשחטה האם)

כאן כל איבר שיצא נשאר בחוץ ונפסל, אז אולי כאן כן מצטרף להיחשב כיציאה אחת, וכך גם מה שנשאר בפנים ייפסל ויצטרך שחיטה?

ת"ש ממשנתנו – חתך את העובר בתוך הגוף ונשאר בפנים בזמן שחיטת האם – מה שבפנים מותר אפילו שנחתך: "זה הכלל… ושאינה גופה (אלא עובר) מותר").

ולכאורה ה"כלל" מיותר, כי כבר נאמר לפני כן, אלא אולי בא לרבות את המקרה שבשאלה: שגם אם החתיכות כבר יצאו, מה שנשאר בפנים מותר.

דחייה: בא לרבות דין אחר: שגם ר"ש שאוסר קלוט, זה דווקא כשנולד, אבל אם נמצא בבטן הפרה – כשר.

[פרה שהולידה עגל קלוט (ללא פרסות חלוקות):
             רבנן – מותר (הפרסות הם רק סימן, וסוף סו הוא הרי בן של פרה וגם הוא פרה)
ר"ש – אסור (הפרסות הם סיבה לכשרות, לא רק סימן]

(סט. 6+)

ב. רב חנניא – הוציא ידו בעזרה של המקדש ונשחטה כשהיד בחוץ

האם כיון שהעזרה מחשיבה הכל כ"תוך מחיצתו" לעניין שחיטת קודשים (שצריך לשחוט בעזרה), אז גם יחשב כתוך מחיצתו לעניין שחיטה בתוך בטן האם?
או שצריך להבדיל בין שני התחומים?

אביי – גם אם נאמר שחומות העזרה כן מועילות, למה אתה לא שואל על כל ירושלים?
הרי גם כל ירושלים נחשבת כמחיצה לעניין אכילת קודשים!

(והמקרה יהיה: הוציא את ידו כשהיה מחוץ לעזרה, ואז הכניסו את האם לעזרה (והיד כבר חזרה פנימה), ושחטו אותה, האם חומת ירושלים נחשבת כאילו היד לא יצאה?
(השאלה דווקא לרב שהחזרת היד לא עוזרת. כי אם החזרת היד עוזרת – הרי לפני הזחיטה האם נכנסה לעזרה ואז חומת העזרה תיחשב כאילו החזיר העובר את ידו, ואז אין שאלה על חומות העיר. רק אם החזרת היד לא עוזרת, ונאמר שהוציא את היד כשהיה מחוץ לעזרה – אז השאלה דווקא על חומות ירושלים ולא על חומות העזרה).

אלא למה לא שאלת על ירושלים, כי ברור לך שזה לא נחשב, אז גם העזרה לא נחשבת!

(ורב חנניא יענה: חומת ירושלים מועילה לאכילת קודשים, לעומת זאת חומת העזרה מועילה לשחיטת קודשים (ששוחטים בתוך העזרה), ולכן אולי גם נחשבת לעניין שחיטת קודשי

(סט. שליש עליון)

ג. הוציא ידו בין סימן לסימן

[תזכורת מאתמול:
הוציא ידו ונשחטה כשהיד בחוץ – היד אסורה באכילה.
אבל מה לגבי טומאה?
ר"מ – נבלה, ומטמאת,
חכמים – טריפה ולא מטמאת].

אם הוציא ידו בין סימן לסימן –

מבחינת אכילה – ברור שאסור, הרי בגמר השחיטה היד היתה בחוץ,

אבל מה לגבי טומאה?

           לפי ר"מ ברור שמטמאת (סוף השחיטה גרמה לניבול היד).

אבל לפי חכמים – מצד אחד – גם כשהיד היתה בחוץ לאורך כל השחיטה היא טהורה,
אבל מצד שני, אולי החלוקה בין הסימן הראשון לשני עושה שא"א לחבר ביניהם לטהר? (שהרי הסימן הראשון היה טוב לאכילה ולטהרה, הסימן השני היה טוב לרק לטהרה).

עונה רבא – שני חלקי השחיטה מצטרפים והיד טהורה.

שהרי לגבי העובר עצמו – השחיטה טובה והעובר כשר באכילה (אפילו ששני הסימנים חלוקים ביחס לאכילה: הסימן הראשון מתיר את היד באכילה והסימן השני לא),
אז כל שכן שהם יצטרפו לגבי טהרה (שלגבי טהרה אין שום חילוק בין שני הסימנים).

(סט. אמצע)

ד. ר' ירמיה – בן פקועה שידו אסורה – איך זה משפיע על הוולד שלו?

[הקדמות – חוששין לזרע אב:
בדף עח: יש מחלוקת:
חנניה – חוששין לזרע אב, חכמים – לא.

נפק"מ:

1. האם איסור "אותו ואת בנו" נאמר גם לגבי האב ובנו או רק לגבי והאם ובנה.
2. בן פקועה שבא על בהמה רגילה, מה דין הוולד:
   לחכמים – הוולד כלל לא נחשב בן פקועה (רק אם האימא "בת פקועה" זה עובר גם לבן).
   לחנניה – רב משרשיא: לולד אין תקנה, כי הוא "חצי בן פקועה" (מצד אביו, ולא שייך בשחיטה כי הוא כאילו כבר שחוט) וחצי לא (מצד אימו)].

שאלת ר' ירמיה באופן כללי: בן פקועה שידו אסורה – איך זה משפיע על הוולד שלו?

והגמרא מביאה כמה שלבים בהבנת השאלה:

הבנה 1 – בן פקועה (שהוציא ידו), שבא על בהמה רגילה:

האם איסור היד עובר גם לבן – והיד אסורה,

או שהבן מותר לגמרי?

(ר' ירמיה יכל לשאול את זה גם על בת פקועה, אבל שאל על כשהאב בן פקועה, ולכן הניסוח הוא "מהו לחוש לזרעו?").

דחייה: לחנניה שחוששין לזרע האב בן הפקועה אסור לגמרי (ולא רק היד) כי הוא חצי חצי.

הבנה 2 – בן פקועה (שהוציא ידו) שבא על בת פקועה,

(לולי הוציא האב את ידו – ודאי שהוולד מותר. אבל כיוון שהוציא את ידו:)

           (כאן הגמרא לא מעלה אפשרות שהאיסור לא עובר לוולד והוולד כולו מותר)

האם "איבר מוליד איבר" – ואז רק ידו של הוולד אסורה,

           או ש"מבלבל זרעיה", ואז האיסור מתפשוט וכולו אסור?

הבנה 3 – באמת "מבלבל זרעיה" (שהרי קיטע לא מוליד קיטע…), ולכן אין מקום לאסור רק את היד אלא אם כבר אז את כולו, אבל למרות זאת יש מקום להסתפק:

מצד אחד – הרי לאב יש איסור דם וחלב, ולמרות זאת אנחנו לא אומרים שזה אוסר את כל הוולד, ואז כולו מותר,

אך מצד שני – זה בשני איסורים, אולי ב3 איסורים[1] (דם, חלב ויד) זה כן יעבור לבן וכולו אסור?

דחייה: אם הוא בן פקועה אז גם אין לו איסור חלב (איסור דם יש) – אז למה שנאמר שכולו אסור, אין כאן 3 איסורים![2]

הבנה 4 – ברור שהוולד מותר כולו (אפילו שבא "מכוחו" של בן פקועה עם יד אסורה).

           אלא השאלה לא לגבי וולד, אלא לגבי חלב של בת פקועה שהוציאה ידה:

           הרי לכאורה היה צריך לאסור חלב פרות כי זה איבר מן החי, אבל התורה התירה,

אבל אולי זה דווקא כשיש לאם היתר בשחיטה, אבל כאן שליד של האם אין היתר בשחיטה, אולי זה גם משפיע על היד?

תיקו.

(סט. רבע תחתון)

חלק ב: חתך את העובר בתוך הבטן ואחר כך שחט – החתיכות מותרות

כחלק מדין בן פקועה.
אבל אם חתך מהטחול או הכליות והשאיר בבטן ואז שחט – הם אסורים, כדין אבר מן החי.

א. מקור (לדין בן פקועה בכלל, ולדין חתיכות בפרט):

"וְכָל בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע שְׁתֵּי פְרָסוֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ" (דברים יד, ו). איך לומדים?

1. "בהמה… בבהמה" – לרבות את הוולד
   (אחת הבהמות בפסוק מיותרת, כפי שבמקבילה בויקרא היא לא מופיעה).

קשה: לפי זה העובר נחשב בהמה, ואם כן – למה המשנה בתמורה (י, א) אומרת שלא ממירים בו/אותו? אלא עובר אינו בהמה.

(דילוג סט. 5- סט: 4+)

תשובת רב שימי: אכן עובר נחשב בהמה, וזה שא"א להמיר זה כי יש לימוד אחר:
ר"ש –

(חזרה לסט. 5-)

2. "וכל… בבהמה" – כל מה שיש בבהמה מותר באכילה, אפילו שאינו "בהמה".

           וקשה –

1. A. למה אם חתך מהכליות אסור?
   תשובה – "וכל… בבהמה… אותה תאכלו" – "בבהמה" – דווקא כשהבהמה עצמה שלימה.
2. B. למה אם מצא בה דמות יונה רי"ח אוסר?
   תשובה: כי אין לו פרסות – צריך צורת בהמה טהורה.
3. C. נמצא פרה עם פרסות לא סדוקות (קלוט) – למה מותר? הרי אין לו פרסות!
   (כאמור – אם נולדה פרה כזו, רבנן מתירים ור"ש אוסר, אבל אם נמצא במעי אימו – מותר לכו"ע).
   תשובה: "וכל בבהמה מפרסת פרסה" – לשון יחיד (אבל ליונה אין פרסות בכלל…).

[1] קצת קשה להבין למה שנחלק בין 2 ל3 איסורים.
ולכאורה היה ניתן להבין שזו לא חלוקה מספרית אלא חלוקה מהותית: איסור חלב ודם הם איסורים שהתורה הטילה על חלקים מסוימים בבהמה, והגיוני שהם לא יעברו הלאה לדור הבא ויאסרו את כולו. איסור יד הוא איסור נשוסף לבהמה מבחוץ, וזה אולי דבר שיכול לעבור הלאה.
אולם מדחיית הגמרא משמע שהיא חשבה שזה כן עניין מספרי וזה מה שהיא דחתה, וצ"ע.

[2] הגמרא קצת מסבכת את הדחייה ומכניסה לפה את מח' ר"מ ור"י (משנה עד.) לגבי באיזה חודש אומרים דין בן פקועה:
בחודש ה8 – לפי כולם,
בחודש ה9 – לחכמים (ר"י) הוא בן פקועה, לר"מ הוא בהמה רגילה וצריך שחיטה.

הגמרא כאן מניחה שמדובר בחודש 9 וממילא כל הדיון כאן הוא ר קלפי ר"י שבחודש 9 יש דין בן פקועה. אבל לכאורה ניתן היה להעמיד בחודש 8 ואז הדיון רלוונטי גם לר"מ.

השיעור חולין דף סט – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

הדף היומי – חולין דף סח

דין היד של עובר שהוציא ידו

(סח. בתחילת הפרק – סח: 6-)

המשנה
שחט בהמה – העובר שבמעיה מותר.
[מקור (סט.) – "וכל בהמה מפרסת פרסה ושסעת שסע שתי פרסות, מעלת גרע בבהמה, אותה תאכלו" – בהמה בתוך בהמה מותרת].
אם לפני השחיטה העובר הוציא את:
ראשו – נחשב שנולד, ואם חי צריך שחיטה,
ידו – עדיין ניתר בשחיטת אמו.

דין היד, אם החזירה
א. הדין (2 גרסאות, לפי רש"י) –
רי"ח מתיר (אמצע נח:)
רב אוסר,
שתי גרסאות בסברת האיסור:
1. (תחילת הסוגיא) – ובשר בשדה טריפה לא תאכלו – נאסר כשיצא ממחיצתו לעולם.
2. (נח: 9-) – יש לידה לאיברים – נחשב שנולד, וכבר לא ניתר בשחיטת אמו.
מאי בינייהו?
אם יצא רובו, מה דין המיעוט: 1 – מותר, 2 – אסור (כל האיבד "נולד").

ב. קושיות על רב (תחילת הסוגיא)
אוסף מקורות בהם יש חלוקה בין החזיר לפני לאחרי השחיטה, ולכאורה זה מתייחס ליד, שהרי לגבי העובר זה לא משנה אם החזיר את היד. מכאן ראיה שאם החזיר לפני – היד מותרת.

1. משנתנו – "הוציא העובר את ידו והחזירו מותר". בפשטות – היד.
תירוץ – העובר מותר, אך היד אסורה.

אם הנושא זה העובר, למה כתוב שהחזירו? (מה זה משנה לדין העובר?)
הסבר:
1. נכתב אגב הסיפא, שאם הוציא ראשו, אסור גם אם החזירו.
דחייה – כבר למדנו במקומות אחרים שיציאת הראש נחשבת לידה:
a. בבכורות – מדויק שעובר שיצא ראשו חי, נחשב בכור לנחלה.
דחייה – אולי זה רק באדם, שיש חשיבות לדמות פניו.
b. משנה (עז.) שליה שיצתה מקצתה מהבהמה אסורה (הולד
נימוח, וחוששים שמה שיצא זה הראש ולכן השליה לא ניתרת בשחיטת האם).
2. נכתב בשביל מקום החתך –
מקום החתך אינו נאסר מדין "בשדה" (כי אינו בחוץ), אבל גם לא נחשב בפנים כדי שהשחיטה תתיר אותו, ולכן:
אם החזיר – מותר, לא החזיר – אסור.

2. ברייתא (סח. 6-)
A – החזיר לפני שנשחט – מותר,
B – החזיר אחרי שנשחט – אסור (ומחלוקת אם נחשב נבילה או טריפה).
(C – הוציא ונחתכך, ואז נשחט – היד אסורה, השאר מותר).

בפשטות A-B מתייחסים ליד, שהרי לגבי העובר זה משנה מתי החזיר.
תירוץ – הם מתייחסים לעובר, והעובר עצמו מותר, והנושא זה מקום החתך.

3. ברייתא של אבימי מבי חוזאי  (סח: 10+)
על הפסוק שהוא המקור להיתר העובר – וכל בהמה מפרסת פרסה ושסעת שסע שתי פרסות, מעלת גרע בבהמה.
אם החזיר פרסה אחת – תאכל, החזיר שתיים – תאכל,
בפשטות הכוונה היא – מה שהחזיר מותר.
תירוץ – הכוונה לעובר, והנושא הוא מקום החתך.

קשה – לפי"ז למה הביא שני לימודים (פרסה, פרסות)?
לכאורה ללמד היתר גם למקום החתך וגם לכל האיבר!
(כלומר – צריך שני לימודים כדי ללמד שמה שהחזיר הוא מה שמותר, החזיר 1 – 1, החזיר 2 – 2).
דחייה – הפסוק הנוסף בא להתיר קלוט (שיש לו פרסה לא סדוקה) – שמותר בשחיטת אמו (אם נולד כרגיל ר"ש אוסר). (לימוד זה לא קשור ליציאה מהרחם).

(סח: באמצע)

ג. שיטת עולא-רי"ח שמתיר

קושיות:

1. מקשה רב יהודה מרב ושמואל שאוסרים, מ"ובשר בשדה טריפה…".
   תשובה – רי"ח לומד אחרת – כיוון שיש לימוד מיוחד לחטאת שיצאה שהיא פסולה לתמיד (ויקרא י, כששרפו את חטאת ר"ח, ומשם למדו לשאר ק"ק), למדים ש"בשר בשדה" זה רק כל עוד הוא בשדה, אך אם חזר – מותר.
2. מיתיבי – ברייתא מפורשת שלומדת "ובשר בשדה טריפה לא תאכלו" – שטריפה זה לתמיד, גם אם חזר.
   תיובתא.

[אגב, הברייתא משווה למעשר שני וביכורים שיצאו מירושלים, שאם חזרו מותרים,
מה המקור – "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך" – רק בשעריך אסור, אך חזרו פנימה – מותר].

(סח: 10- ראינו בהתחלה).

השיעור חולין דף סח – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

https://youtu.be/6kWqgXjGrPk

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

הדף היומי – חולין דף סו

(סו. 5- עד סו: שליש עליון)

סימני דגים טהורים וטמאים – סנפיר וקשקשת

א. ברייתא – סימנים משתנים נחשבים סימנים:

אין לו בצעירותו וזה גדל אחר כך – כשר (כמו שראינו בדף הקודם לגבי חגב)

             כמו סולתנית (יש מפרשים שזה הערינג)

יש לו קשקשים והם נושרים כשדגים אותו – כשר

           כמו אטונס (יש מפרשים שזה הטונה)

(סו: 2+)

ב. משנה בנידה – הקשר בין הסימנים

לא כל מי שיש לו סנפיר יש קשקשת,

אבל כל מי שיש לו קשקשת – יש לו סנפיר.

           אז למה התורה בכלל כתבה סנפפיר אם מספיק לבדוק את הקשקשת?

1. כי אם היה כתוב רק קשקשת, לא היינו יודעים מה זה וחושבים שזה סנפיר.

דחייה – לומדים מ"ושריון קשקשים הוא לבוש" שזה קשקשת.

2. ר' אבהו – יגדיל תורה ויאדיר.

השיעור חולין דף סו – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

הדף היומי – חולין דף סה

(סה. 6+ עד סו. 6-)

חלק א – חוזרים לסימני עוף טמא וטהור

תזכורת מדף סא-סב:
ראינו 4 סימני טומאה/טהרה: לא דורס, אצבע יתירה, זפק, קורקבן נקלף.

התורה פרטה 24 עופות טמאים, מתוכם:

נשר – 0 סימני טהרה,
פרס ועזניה – 1
עורב – 2
כל השאר (20 עופות) – 3
תורים ובני יונה – 4

עקרונית רק מה שברשימה טמא, (ולפי התוס' גם עופות נוספים שיש להם את כל 4 סימני הטומאה). עוף שיש לו אפילו סימן טהרה 1, אם הוא לא מהרשימה – הוא טהור.

אבל זה רק אם אנחנו יודעים לזהות את העופות. אחרת, אנחנו חוששים שהם מהרשימה, ולכן אמרה המשנה (רש"י) –

רק מי שיש לו את כל סימני הטהרה – טהור (אא"כ אנחנו מזהים, כנ"ל). אם יש לו רק חלק – חוששים שהוא מהעופות ברשימה וטמא.

עכשיו נראה סימנים נוספים, ונלך לפי המפרשים שמפרשים אותם רק לחומרא, כלומר שאם למדל לא יודע לבדוק את הסימנים הרגילים, אם יש את הסימנים שנראה – חוששים שהוא מהרשימה הטמאה (אבל אם אין – זה לא סימן שהוא טהור, אלא עדיין צריך לוודא את 4 הסימנים הרגילים).

א. סימני טומאה נוספים

1. ר' אלעזר בר' צדוק – אם יושב על חוט 2 אצבעות בכל צד (ולא 3 קדימה ו1 אחורה) – טמא (רש"י במשנה – סימן שהוא דורס),
2. ר' שמעון ב"א – אם קולט מהאוויר ואוכל באוויר (אביי) – טמא (מהרשימה הנ"ל).
3. אחרים: שכן עם טמאים.

זה מסתדר עם ר"א (סב.) שטימא גם את הזרזיר שמסתובב הרבה ליד העורב.
אך אומרת הגמרא – זה מסתדר גם לחכמים שטיהרו את הזרזיר, כי צריך "שכן ונדמה" – שגם דומה לו.

(סה. שליש תחתון)

חלק ב – חגבים ("שרץ העוף")

המשנה

בניגוד לעופות (שיש רק דוגמאות טומאה), ולבהמות (שיש סימני טהרה + דוגמאות טומאה), בשרץ העוף יש סימני טהרה + דוגמאות לטהורים (ויקרא יא):

(כ) כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם.

(כא) אַךְ אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע אֲשֶׁר לוֹ כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ.

(כב) אֶת אֵלֶּה מֵהֶם תֹּאכֵלוּ אֶת הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ וְאֶת הַסָּלְעָם לְמִינֵהוּ וְאֶת הַחַרְגֹּל לְמִינֵהוּ וְאֶת  הֶחָגָב לְמִינֵהוּ.

המשנה (נט.) מפרטת 4 סימנים, 2 מפורשים בתורה ו2 לא:

המפורשים (לגבי הרגליים):

1. 4 רגליים
2. קרצוליים ("כרעיים ממעל לרגליו לנתר") – 2 רגליים נוספות שיוצאות ועולות כלפי מעלה ואז יורדות, ואיתם הוא מנתר.

לא מפורשים (כנפיים):

3. 4 כנפיים,
4. וכנפיו חופין (מכסים) את רובו.

ור' יוסי מוסיף (ולורב הראשונים גם ת"ק מסכים): צריך שגם יקראו לו "חגב" (זה השם הכללי שכל המינים שמוזכרים בתורה).

גמרא

א. הערות על הסימנים:

1. חופה רובו – שתי דעות אם הכוונה לרוב אורכו או רוחבו לכן מחמירים שצריך את שניהם.
2. כרעיים – גם אם אין לו בצעירותו אך זה גדל לאחר זמן – כשר, כמו בזחל שנקרא אסקרין.

(סה. 5-)

ב. מקור הסימנים והיחס לדוגמאות

נקדים: בתורה יש שני סימנים: 4 רגליים + קרצוליים.
מניין לומדים את שאר הסימנים, ומה היחס בין הסימנים והדוגמאות?

בגמרא יש שתי ברייתות בסוף עמוד א,

             ברייתא א (סה. 5-) – ברייתא קצרה,

             ברייתא ב (סה. 1-) – ברייתא ארוכה עד סה: שליש תחתון.

אחר כך הגמרא מסבירה את הברייתא השנייה, ובתחילת סו. היא מסבירה את שניהם.

אנחנו כאן נתאר את הברייתות יחד עם הסברי הגמרא כבר בפנים.

ברייתא א (תנא דבי רב) – "כלל ופרט"

הכלל: ארבע רגליים וכרעיים.
הפרט: הדוגמאות, וגם ה"למינהו" שאחרי כל דוגמא.

בכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, לכן זה רק הדוגמאות + ריבוי אחד מ"למינהו".
יוצא:

ארבה – ציפורת כרמים

סלעם – יוחנא ירושלמית

חרגול – ערצוביא

חגב –  רזבונית

ומה עם הסימנים?
מאירי – אין להם משמעות. רק 8 מינים אלו וזהו.
ברש"י משמע – מרבה גם מה שממש דומה ל8 אלו (4 סימנים + ראש קצר)

(סה. 1-)

ברייתא ב (תנא דבי ר' ישמעאל) – "כלל פרט כלל"

הקדמה:

שלושה שלבים:

שלב ראשון – "כלל פרט כלל":

           כלל – ארבע רגליים + כרעיים.

           פרט – הדגומאות.

           כלל – למינהו.

"כלל פרט כלל" מאפשר ללמוד גם למה שדומה לפרט, אבל לא מעבר:

1. ארבה – לרבות כל שיש לו 4 סימנים + אין גבחת – כמו ציפורת הכרמים.
   אבל לא מרבה את מי שיש לו גבחת או זנב,
2. סלעם – לרבות כל שיש גבחת כמו אושכף (וכן יוחנא ירושלמית מברייתא א – כי מרבה את כל הדומים לו).
   אבל לא מרבה את מי שיש לו זנב
3. חרגול – לרבות כל מי שיש זנב כמו כרספת, שחלנית (וכן ערצוביא מברייתא א).

שלב שני – מה עם מי שראשו ארוך? (למסקנה שלב זה אינו כלל פרט כלל)

1. פשט הברייתא: לומדים מה3 הנ"ל בבניין אב.

אבל מקשה רב אחאי – הרי אפשר לפרוך שלשלושתם אין ראש ארוך.

2. גמרא – אולי הכוונה שזה נלמד מ"כלל פרט כלל" – כי זה דומה לפרט?
   דחייה: זה לא מספיק דומה. הראיה שגם עם/בלי שיער/זנב לא מספיק דומה והיה צריך מקור לכל אחד.
3. מסביר רב אחאי – הברייתא התכוונה שלומדים מ"סלעם" (וראו תוס' איך זה נכנס ללשון הברייתא).

איך?
סולעם מיותר, כי יכולנו ללמוד אותו מארבה (אין זנב) וסלעם (יש גבחת)[1]
אלא – אם אינו עניין לגופו תנהו עניין לדבר אחר: שגם מי שראשו ארוך.

שלב שלישי – מה לומדים מ"חגב למינהו"? (שלב זה אינו כלל פרט כלל)

"חגב" – שגם אם יש לו את 4 הסימנים – עדיין צריך להיקרא "חגב", ולכן צרצור לא כשר.

"למינהו" – אז אולי נאמר שמספיק שנקרא חגב גם בלי הסימנים?

[מסבירה הגמרא (סו. נקודתיים ) –
כיוון שלמדנו מסלעם גם לדברים שלא דומים (ראשו ארוך), אולי כבר נלמד שלא צריך בכלל דמיון (ולא צריך סימנים), אלא מספיק שנקרא חגב?]

           קמ"ל – "למינהו" – ללמד שכן צריך את הדמיון למינים שהוזכרו.

הערות לסיום

• (סו. 1+) הבדלים בין הברייתות:
  הבדל לימודי (כפי שהסברנו): ברייתא א – כלל ופרט, ברייתא ב – כלל פרט כלל.
  הבדל מעשי: ברייתא א לא מרבה ראשו ארוך וברייתא ב כן.
  ולפי איך שהסברנו (מאירי): ברייתא א מרבה רק את 8 המינים שהוזכרו, ברייתא ב ריבתה גם מינים נוספים דומים שהזכירה (אך ברש"י עולה שגם ברייתא א ריבתה אותם).
• (סו. 10+) שאלה על ברייתא ב: איך זה כלל ופרט וכלל – הרי הכללים לא דומים זה לזה!
  (הכלל הראשון זה רק 4 רגליים וכרעיים, והכלל השני מרבה הכל).
  תשובה: לשיטת ר' ישמעאל גם זה נחשב "כלל פרט כלל".

(דילוג נקודתיים – 7 שורות) יש הבדלים בביאור הדוגמאות המוזכרות בתורה:

למה יש הבדל? מר כי אתריה ומר כי אתריה (אין מחלוקת מציאותית, פשוט כל מקום קורא לזה אחרת).

[1] ונלמד מסלעם את מה שרצינו ללמוד מסלעם – שכשר גם כשיש גבחת.                                                                                                                                                                                                                                                                      

השיעור חולין דף סה – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

הדף היומי – חולין דף סד

(סג: 5- עד סה. 6+)

ביצים

הקדמות:

1. ביצה שנמצאה בנבלה אסורה מדרבנן.

ביצה שנמצאה בטריפה אסורה מהתורה.
ביצה של עוף טמא או שרץ – אסורה (כל היוצא מן הטמא טמא, אך אין מלקות לפי הרמב"ם).

2. טומאאה: נבלת עוף טעור – טמאה, נבלת עוף טמא – לא טמאה, נבלת 8 שרצים טמאה.

חלק א – קניית ביצים מגוי

ברייתא – קונים ביצים מגויים, ולא חוששים שזה נבלה או טריפה, כי סומכים על הרוב שהטילו כשהן חיות.

ולמה לא חוששים לעוף טמא?

אבוה דשמואל – המוכר אומר שזה מעוף פלוני טהור, ונאמן כי ניתן לבדוק אותו (להשוות לביצי העוף הנ"ל, ולכן חושש לשקר. לכן לא מספיק שיאמר מעוף טהור, כי אז לא ניתן לבדוק אותו).

            ולמה לא מספיק לברר את סימני הביצים?

1. מדובר שהביצים חתוכות וטרופות בקערה, כך שכבר א"א לבדוק.

דחייה: לא קונים ביצים טרופות מגוי כי יהודי שיש לו ביצת טריפה מערבב בקערה ומוכר לגוי (סוג של סימן מוסכם).

2. הסימנים אינם מהתורה.

(הוכחה:
a. בדף סב ראינו עופות שספק אם טהורות, ואם הביצים זה סימן – היה אפשר פשוט לבדוק את הביצים.

1. b. ועוד – מציאותית – יש ביצים טמאים כמו עורב שדומים לשל יונה)

אם כן, אז לשם מה הסימנים?

תשובה:
צריך שהמוכר יאמר + סימני טהרה.

(אבל אם יש סימני טומאה – לא יעזור שהמוכר יאמר).

(חזרה לתחילת עמוד א)

חלק ב – סימני ביצים

ברייתא –
a. צורה:
צד אחד כד וצד אחד חד – טהור.
שניהם כדים או חדים – טמא.

1. b. התוכן:
   חלבון בחוץ וחלמות בפנים – טהור.
   חלבון בפנים – טמא,
   חלבון וחלמון מעורבבים (שרואים בעיק חלמון) – שרץ (כמו לטאה).

שאלה: חלמון וחלבון מעורבבים – ביצת שרץ

מה נפק"מ אם זה עוף טמא או שרץ? (העיקר שזה אסור באכילה…)

1. רב עוקבא בר חמא – נפק"מ לטומאה
   אם זה שרץ, בנוסף לאיסור האכילה יש גם טומאת שרץ (8 שרצים (לעוף טמא אין טומאה)). (בתנאי שכבר ריקמה (רואים צורת איברים) וניקבה (חור קטן בביצה, שאפשר להכניס שערה ולגעת), אחרת זה סתם ביצה ועוד לא מטמא כשרץ),

דחיית רבינא – מי אמר שזה מ8 שרצים? אולי זה נחש?

2. רבא – מדובר בביצה שריקמה וניקבה, ונפק"מ להתראה על האכילה
   לפני שריקמה יש איסור (היוצא מן הטמא) אך אין מלקות.
   אחרי שריקמה –
   ביצת עוף טהור – אין איסור שרץ (רש"י – יש איסור נבלה, רשב"א – אין איסור כלל),
   ביצת עוף טמא – נחשבת שרץ העוף (רש"י),
   ביצת שרץ – נחשבת שרץ הארץ.
   וכדי ללקות צריכים להתרות משום הדבר הנכון.

שאלה: הרי יש ברייתא שגם ריקום של ביצת עוף (אפילו טהור!) טהור נחשב שרץ?
תשובה: זה רק מדרבנן.[1]

(סג: 2+)

חלק ג – הלכות בעניין ביצים

ברייתא:

1. גיעולי ביצים מותר (רש"י – ביצים טמאות שנתבשלו בתשבשיל לא נותנות טעם (י"א – דווקא בקליפה)).
2. ביצים מוזרות (כמו של ימינו – שלא היתה הזרעת זכר, והתרנגולת סתם דוגרת עליהם),
   מותרות, ו"נפש יפה" תאכלם,
   ואם נמצא דם – אין איסור מהתורה, שהרי זה לא מתרקם, (טור – אך זורק את הדם עצמו).
3. נמצא דם בביצה רגילה –
   הדם עצמו אסור (מהתורה) כי הוא דם ריקום,
   אך שאר הביצה מותרת.

ר' ירמיה –
רק אם הדם במקום הקשר (בשפיץ) – השאר מותר,
אבל אם במקום אחר – הכל אסור (כי כל הביצה התחילה להתרקם).

                        וכן בברייתא לפי רש"י.

(סג: באמצע)

חלק ד – מניין לביצת עוף טמא שהיא אסורה?

חזקיה – "ואת בת היענה" (הרי אין הבדל בין הבת לאימא, אלא הכוונה לביצה).
רמב"ם – זה בעצם המקור לכלל ש"כל היוצא מן הטמא טמא".

ואולי זה פשוט השם של החיה?
לא, שהרי השם שלה זה יען: "בַּת עַמִּי לְאַכְזָר כַּיְעֵנִים בַּמִּדְבָּר" (איכה ד, ג).

והרי יש פסוקים אחרים שכן מזכירים את ה"בת"?
1. "אֶעֱשֶׂה מִסְפֵּד כַּתַּנִּים וְאֵבֶל כִּבְנוֹת יַעֲנָה" (מיכה א, ח). (דחייה – הכוונה דאבליה על בניה)
2. "וְשָׁכְנוּ שָׁם בְּנוֹת יַעֲנָה וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם" (ישעיהו יג, כא). (דחייה – הכוונה ששוכנת עם בניה).
3. "תְּכַבְּדֵנִי חַיַּת הַשָּׂדֶה תַּנִּים וּבְנוֹת יַעֲנָה" (ישעיהו מג, כ).

אלא – באמת נקראת גם וגם. אבל כיווןן שבפסוק שלנו הסופר יכול לחלק את "בת" ו"היענה" ל2 מילים ואפילו ל2 שורות – מראה שזה דבר נפרד ורומז לביצה (ואילו בשאר האיזכורים אסור לחלק ל2 שורות).

[1] ןמחלוקת ראשונים האם יש בו לפחות איסור נבלה או שגם זה לא (כי זה עדיין בביצה).
ו

השיעור חולין דף סד – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

הדף היומי – חולין דף סג

(סג. 5+ עד סג: 5-)

חלק א – זיהוי העופות הטמאים המוזכרים בתורה

1. שלך – שולה דגים מהים ("משפטיך תהום רבה"),
2. דוכיפת – הודו כפות (כרבולת),

(דילוג סג. 11+ עד שליש העמוד)

3. תנשמת = באות.

ויש תנשמת בעופות ותנשמת בשרצים,
והתנשמת שברשימת העופות היא עוף,
והתנשמת שברשימת השרצים הוא שרץ.

("דבר הלמד מעניינו").

4. קאת – קוק.
5. רחם – שרקרק – ששורק לפני שמגיע הגשם (רחמים לעולם).
   (ואם שורק כשיושב על הקרקע משיח מגיע).
6. עורב – עורב שחור,
   "את כל עורב" – לרבות עורב העמקי (לבן),
   "את כל עורב למינו" – לרבות עורב הדומה ליונה
   (ור"א ריבה מכאן זרזיר או סנונית לבנה (סב.))
7. נץ – נץ,
   למינו – לרבות בר חיריא.
8. חסידה – דיה לבנה, ועושה חסידותעם חברותיה.
9. אנפה – דיה רגזנית.

(סג. 7-)

חלק ב – מספר העופות: רב – 24

הקדמה: בויקרא – 20, בדברים 21.

בויקרא – דאה, איה למינה,
בדברים – ראה, איה, דיה למינה.

איך רב הגיע ל24?

1. אם ראה ודאה זה עופות שונים, ודיה שונה, יוצא שיש 22.
2. למינה, למינה, למינו, למינהו – מרבה 4.

אז עכשיו זה 26?

לא, ראה=דאה, איה = דיה. ולמה נכתבו? כדי לא לתת פתחון פה למיתממים שאומרים שזה לא השם של העוף שהם אכלו.

ר' אבהו – 23 (ראה=דאה=איה=דיה)

(סג: שליש תחתון)

חלק ג – עוד על המספרים

א. איסי בן יהודה – יש 100 סוגי איה (מכאן שלכל מין יש תתי מינים)

ב. "ולעופות אין מספר".

והרי יש? אלא הכוונה שאין מספר לעופות הטהורים.

ולכן התורה פרטה את הטמאים ולא את הטהורים, כדי לשנות לתלמידו בדרך קצרה.

חלק ד – עוף נאכל במסורת

שידוע שאוכלים או שאמר לו צייד בשם צייד רבו (שבקיא בהם ובסימיניהם) שכשר.

קולא – גם אם לא יודע את הסימנים – אוכל.

בימינו גם חומרא – שגם אם יודע את הסימנים ולכאורה כשר – לא אוכלים אם אין מסורת.

השיעור חולין דף סג – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

הדף היומי – חולין דף סב

(סא: 1- עד סג. 6+)

חלק א – מצא עוף עם סימני טהרה:

א. נזכיר: אם יש סימני טהרה: מותר, אא"כ זה מהרשימה, לכן:

רב נחמן:

אם יש סימן טהרה אחד – מותר, בתנאי שמזהה שזה לא פרס או עוזניה.

           (אמימר: לא צריך, כי פרס ועוזניה לא מצויים במקום יישוב).

אם יש שני סימנים – מותר, בתנאי שמזהה שזה לא עורב.

ב. והרי יש עוד עופות עם שני סימנים:

ברייתא – ר"א מרבה מ"עורב למינו" גם זרזיר או סנונית לבנה! (וחכמים חולקים)

תשובה – הכוונה שידע שזה לא עורב והדומים לו.

[לגב סנונית לבנה:
רב יהודה + מר זוטרא – הכוונה לסנונית לבנה (=עוף המשרט),
אמימר – הכוונה לירוקה (שיחסית לשחורה נקראת לבנה), ואילו בלבנה לכו"ע כשר].

(סב. 6-)

חלק ב – סוגי תורים ובני יונה

הקדמה: תורים מקריבים רק בוגרים, ויונים רק צעירים ("בני יונה").

תסיל – סוג של יונה (-רק צעירים),

תורי אציפי ותורים של רחבה (="כופשני צוצייני") – סוג של תור (-רק בוגרים),

קשיים:

1. למה לא הזכירו תסיל במשנה בפרה שמזכירה יונה?

תשובה: תסיל נחשב יונה, אבל לא שותה כמוה.

2. איך כשרים להקרבה, הרי יש להם שם לואי? (כמו שאזוב עם שם לואי ("אזוב רומאי") פסול!

תשובה:

1. אביי – אם השם לואי ניתן רק לאחר מתן תורה – כשר.
2. רבא – השם לואי לא מעיד על שוני מהותי (הראיה שבצוציני פשוט קוראים לתורים שלהם תורים סתם).

(סב: שליש עליון)

חלק ג – סוגי עופות שונים

לפי רש"י הדיון הוא האם העופות הבאים הם חלק מעופות שמוזכרים בתורה,
לפי תוס' ייתכן שהם לא אלו מהתורה, אך אם אין להם שום סימני טהרה הם טמאים.

1. כרזי (תוס' – עופות ממש קטנים) –

מעופפים – נחשבים עוף כשר,
לא מעופפים -= נחשבים שרץ העוף ואסורים.

2. צרדא – מותר, ברדא – אסור,
3. שמונה ספקות – חובא, חוגא, מרדא וכו' –
   הספק – הקורקבן נקלף אבל רק על ידי סכין (גם אחרי ששמים בשמש).

[תרנגולא דאגמא היא המרדו (ולכן: ספק),
מה עם תרנגולתא דאגמא? (מין אחר)
רב פפא – מותרת, מרימר – אסורה (ראו שהיא דורסת)].

4. שבור אנדרפטא – מותר, פירוז אנדרפטא – אסור,
5. בוניא מותר, פרוא אסור,
6. מרדו זגיד ואכיל (זה שמו) – מותר, סגיד ואכיל – אסור,
7. שתיא/מזיג חמרא (זה שמו) – אסור, אך בת מזיג חמרא – מותר,
8. שקיטנא –
   ארוך ואדום – מותר,
   נמוך אדום – אסור,
   ארוך ירוק – אסור.

(דילוג: סג. 5-11)

9. לקני ובטני – מותרים,
   שקנאי ובטני – תלוי במקום.

למה זה תלוי במנהג המקום?

באמת הם מותרים, אבל יש להם סימן טהרה 1 כמו פרס ועזניה,
לכן במקום שבו מצויים פרס ועזניה (ליד המדבר) חוששים שיתבלבלו ואסרו,
בשאר המקומות מותר.

10. קואי וקקואי – מותר, ובמערבא אסור (והלקו).

השיעור חולין דף סב – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

הדף היומי – חולין דף סא

(ס: 1- עד סא: 1-)

העופות הטהורים והטמאים

א. הקדמה

התורה לא נתנה סימנים לעופות כמו בבהמות, אלא פשוט רשימה של 20 עופות טמאים (וכיון שב4 מהם כתוב למינה/ו – דורשים עוד 4):

ויקרא פרק יא (ובאופן דומה בדברים יד)

 (יג) וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם אֶת הַנֶּשֶׁר וְאֶת הַפֶּרֶס וְאֵת הָעָזְנִיָּה:

(יד) וְאֶת הַדָּאָה וְאֶת הָאַיָּה לְמִינָהּ:

(טו) אֵת כָּל עֹרֵב לְמִינוֹ:

(טז) וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ:

(יז) וְאֶת הַכּוֹס וְאֶת הַשָּׁלָךְ וְאֶת הַיַּנְשׁוּף:

(יח) וְאֶת הַתִּנְשֶׁמֶת וְאֶת הַקָּאָת וְאֶת הָרָחָם:

(יט) וְאֵת הַחֲסִידָה הָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְאֶת הַדּוּכִיפַת וְאֶת הָעֲטַלֵּף:

במשנה – התורה לא נתנה סימנים, אבל חכמים נתנו 4 סימני טהרה (ולהפך לטומאה):

1. לא דורס (אוכל מחיים/מחזיק את הקרבן עם האצבע על הקרקע ועוד).
2. יש לו אצבע יתירה
3. יש לו זפק (קיבה ראשונה מיד אחרי הוושט)
4. הפנים של הקורקבן נקלף בקלות.

לאילו עופות יש אלו סימני טהרה?

נשר – 0

פרס ועזניה – 1

עורב – 2

כל השאר (20 עופות) – 3

תורים ובני יונה – 4

מה עם שאר העופות בעולם? האם צריכים את כל סימני הטהרה כדי להיות טהורים, או את כל סימני הטומאה כדי להיות טמאים? את כל זה נראה בגמרא. עד כאן ההקדמה.

ב. משנה וברייתא –

במשנה – התורה לא נתנה סימנים, אבל חכמים נתנו 4 סימני טהרה/טומאה.

שואלת הגמרא – הרי בברייתא למדו את 4 הסימנים מהנשר,

           תשובה – אכן למדו את הסימנים מהנשר, והמשנה רק התכוונה שזה לא נכתב במפורש.

משמע מכאן:

1. מטרת הסימנים לאפשר לנו ללמוד גם לעופות אחרים שלא ברשימה.
2. כדי לטמא צריך את כל 4 סימני הטומאה, כמו בנשר, ואילו מקרי הביניים טהורים (וכמו שאומר ר' חייא בברייתא נוספת).
3. שאר העופות הטמאים הם יוצאי דופן, שטמאים למרות שאין בהם את כל 4 הסימנים.

(סא. מתחת לאמצע)

ב. שואלת הגמרא:

הרי יש לנו שני מקרים קיצוניים: לנשר יש 4 סימני טומאה, לתור יש 4 סימני טהרה.

למה הברייתות למדו דווקא מנשר שצריך 4 סימני טומאה כדי לטמא (ואז מי שבאמצע – טהור),

אולי נלמד מתור שצריך 4 סימני טהרה כדי לטהר, ומי שבאמצע – טמא?

תשובה:

הרי התורה כתבה 23 מקרי ביניים. אם לומדים מנשר, מובן למה הם נכתבו – כי הם יוצאי דופן.

אבל אם לומדים מתור – אז ברור שמקרי הביניים והנשר טמאים, אז למה הם נכתבו?

(דילוג לסא: 2-)

שאלה – אז אם לומדים מנשר שכל השאר טהורים, למה התורה כתבה שתורים ובני יונה טהורים?

תשובה – היא לא. היא רק כתבה שהם טהורים להקרבה, ואילו שאר העופות לא.

(חזרה לקטע הארוך שדילגנו – סא. באמצע (קצת פישטנו אותו, עכשיו נרחיב))

ג. תהליך הלימוד ושני כתובים הבאין כאחד

1. A. תהליך הגמרא:

שוב: הגמרא שאלה למה לא ללמוד מתורים, וענתה כי אז למה כל מקרי הביניים נכתבו.

בגמרא זה נכתב בשלבים:

שנכתוב את תור, ונלמד מהם שמי שאין לו 4 סימני טהרה הוא טמא?

כי אז למה נכתבו כל ה20 שיש להם 3 סימני טהרה?

אז שנכתוב אותם ונלמד מהם ש3 סימני טהרה זה לא מספיק?

כי אז למה נכתב העורב שיש לו רק 2 סימני טהרה?

אז שנכתוב את העורב, ונלמד ממנו ש2 סימני טהרה זה לא מספיק?

כי אז למה נכתבו הפרס והעזניה שסימן טהרה 1 זה לא מספיק.

אז שנכתוב את הפרס והעזניה ונלמד שסימן 1 זה לא מספיק?

כי אז למה נכתב הנשר?

אפשר לסכם את כל זה בקצרה: אם נלמד מתורים, למה נכתבו כל הטמאים?

(סא: שליש עליון)

1. B. קושיית שני כתובים:

בשלב הביניים הצענו לכתוב את פרס ועוזניה וללמוד שסימן 1 לא מפסיק.

על זה שואלת הגמרא – איך נלמד, הרי שני כתובים הבאין כאחד אין מלמדים?

תשובה – אין להם את אותו סימן טהרה, לכן מלמדים.

שאלה – עדיין יש כאן שני כתובים, כי הרי מה20 עופות אמנם לא למדנו ש3 סימני טהרה לא מספיקים (כי אז למה נכתבו העורב וכו'), אבל בשלב הזה כן ניתן ללמוד שסימן טהרה 1 לא מספיק (כי הגמרא עוד לא ענתה: שאז למה נכתב נשר), ואם כן אפשר ה20 עופות והפרס/עזניה הם שני כתובים, ואיך מלמדים? (וכאן מן הסתם מתוך ה20 יש לפחות אחד עם אותו סימן טהרה של הפרס/עזניה!)

תשובה – כנ"ל – אין להם את אותו סימן.

כלומר: לכל ה20 יש את אותם 3 סימנים, וכן לפרס או עזניה, ולשני (עזניה/פרס) יש את הסימן ה4, לכן מלמדים.

בכל אופן, כל זה רק בהוו"ה, לפני שאמרנו שגם מזה א"א ללמוד כי אז למה נכתב הנשר.

ד. הערת סיום

תוספות (סא. ד"ה מה) – הסימנים נועדו לאפשר לבדוק האם עופות שלא הוזכרו ברשימה טמאים או טהורים (וכן משמע לאורך הסוגיה).

ברש"י לעומת זאת (סא. נשר) עולה שהרשימה סגורה, והסימנים מאפשרים לברר האם העוף שאני רוצה לאכול הוא מהרשימה או לא (ואמנם יש רק 24 מינים, אבל כל מין כולל עוד עופות הדומים לו, כך שיש מקום ךדון בכל עוף האם הוא מה24).

השיעור חולין דף סא – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

הדף היומי – חולין דף ס

(ס. שליש תחתון – ס: 1-)

חלק א – 3 מימרות של ר' יהודה (אגב פרסות וקרן)

1. שור הוא עם כרס ופרסות וראש וזנב גדולים, ולהפך בחמור (נפק"מ למו"מ).
2. שור שהקריב אדם הראשון היה בעל קרן אחת ("מקרין מפריס" –מִקרן).
3. השור הנ"ל יצא מהאדמה עם קרנותיו מוכנות והם קדמו לפרסותיו (מקרין מפריס).
   מסייע לריב"ל – מעשה בראשית בקומתן נבראו, וכן בדעתם.

(ס. 6-)

חלק ב – בדעתן נבראו

1. העשבים עשו קל וחומר בעצמם מהעצים ויצאו "למיניהם"
2. הירח התלוננה ואמר לה ה' להמעיט עצמה

(וניחם אתה בארבעה דברים: א. תהיה גם ביום. ב. בה ימנו את החודשים והשנים. ג. צדיקים יקרא 'קטן' על שמה. 4. "הביאו עלי כפרה שמיעטתי את הירח).

מאמרים מוסגרים על הדשאים:

1. האם יש בהם איסור הרכבה כמו בעצים? תיקו.
2. סתירה ותירוץ: נבראו ביום השלישי, יצאו אל פני האדמה ביום השישי כשנברא האדם והתפלל.

(ס: חצי)

חלק ג – שסועה ועוד אגדתות

א. רב חנן בר רבא:

1. A. השסועה בעל חי בפני עצמו (וטמא).
2. B. הוכחה שתורה מן השמיים – וכי משה רבינו קניגי (צייד) או בליסטרי (יורה יחצים) היה? אם כן איך ידע שאין עוד מפריסי פרסה שאינם מעלי גרה ולהפך? אלא מכאן שתורה מן השמיים.

ורב חסדא לרב תחליפא – תרשום את המילים בספרך ותפרשם.

ב. עוד מילה למילון

אגב רב תחליפא: "חמשת סרני פלשתים… והעוים" – והרי העוים הם 6?

ר' יונתן – הפסוק החשיב רק את הארנקי שבהם (החשובים).

ושוב רב חסדא לרב תחליפא – תרשום את המילה ארנקי כנ"ל.

ג. העוים

ר' יונתן – פלשתים, אך לא חשובים.

רב – מתימן, והברייתא מבארת למה נקראו עוים.

ר"ל – פלשתים: דברים ב, כג: הכפתורים השמידו את העוים.

למה צריך את הפסוק הזה, לכאורה מיותר וניתן לשורפו!

אלא הן הן גופי תורה: לעם ישראל היה אסור לכבוש את הפלשתים (ברית אברהם ואבימלך), אבל הכפתורים כבשום (את העוים) ועם ישראח כבש מהכפתורים.

ד. עוד פסוקים שר"ל אומר שלכאורה מיותרים אך הם לא:

1. סיחון כבשו את מואב.

נזכר כי כך עמ"י יכלו לכבוש את השטח (כח במואב אסור להם להילחם).

2. השמות של הר חרמון (שניר ושריון) –

ללמד שהגויים אהבו את הרי ישראל וקראו לערים שלהם על שמם.

3. יוסף מעביר את העם מעיר לעיר –

כדי שלא רק עם ישראל ירגישו שהם גולים.

השיעור חולין דף ס – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

(נח: במשנה – ס. שליש תחתון)

חלק א – בהמה שהורעלה וכדומה וחלתה

א. משנה: בהמה חולה היא כשרה (כמו "מסוכנת").

כי טריפה זה רק כשיש בעיה פיזית באיבר, אבל אם אין – כשרה, גם אם ברור שתמות.

לכן: אחוזת דם, מעושנת, מצוננת, אכלה רעל חיות כמו הרדופני – כשרה.

אבל: אם אכלה משהו שרעיל גם לבני אדם, אמנם לא טריפה, אבל אסור לאוכלה משום סכנה.

ב. גמרא: שתי סתירות ותירוצים:

1. אכלה חילתית:
   שמואל – טרפה, כי זה חד ומנקב את המעיים. תירוץ: גרגירים.
   ברייתא – כשרה. תירוץ: עלים
2. אכלה סם המוות:
   משנה – אסורה משום סכנה. תירוץ: סם מוות של אנשים,
   ברייתא – מותרת. תירוץ: סם המוות של בע"ח.

(נט. 1+)

ג. סכנות של מאכלים שונים

אכילת חלתית – נפשט עורו,
16מביצים וכו' – נעקר ליבו,
צבי שנחתכו רגליו – שמואל: יש לחשוש שהוכש ולשים בתנור (אם הוכש יתפרק מעצמו))

(נט. משנה)

חלק ב – סימני הטהרה של בהמות וחיות

בתורה:
1. מפרסת פרסה ושוסעת שסע. 2. מעלת גרה.
ברוב החיות זה הולך יחד, מלבד כמה יוצאי דופן:
גמל ושפן וארנבת – מעלי גרה אך לא מפריסי פרסה וטמאים,
חזיר מפריס פרסה אך לא מעלה גרה וטמא.

א. בברייתא:

1. יש קשר בין הסימנים: אם היא מעלת גרה > היא גם מפרסת פרסה וכשרה.
   2. יש סימן נוסף – אם היא מעלת גרה גם אין לה שיניים למעלה מקדימה.

קושיות:

1. והרי יש יוצאי דופן:
   בן גמל מעלה גרה, אין לו שיניים אך הוא טמא.
   שפן מעלה גרה, יש לו שיניים, וטמא.
2. מה אכפת לנו מהשיניים? הרי זה לא סימן שנתנה התורה!

אלא כוונת הבברייתא לא לתת סימן אלא לתת שיטה (עונה בעיקר על הקושיא השנייה):
אם אין שיניים – סימן שהוא מעלה גרה וכשר.

למשל אדם שנמצא במדבר ומצא בהמה, אם אין אפשרות או זמן לבדוק אם מעלה גרה, בודק אם אין שיניים.

אך יש יוצא דופן: לבן גמל אין שיניים והוא מעלה גרה – אך טמא.
לכן מותר רק אם יודע שזה לא בן גמל.
(ואולי יש עוד יוצאי דופן? התורה אמרה שאין "הוא").

וכך אמר רב חסדא.

ב. עוד מימרות דומות של רב חסדא:

1. a. גם הקשר ההפוך נכון: אם מפרסת פרסה – סימן שמעלת גרה, וכשרה.

ולכן אם הולך במדבר, מספיק שיבדוק את הרגליים.
אך יש יוצא דופן: חזיר (מפריס פרדה אך לא מעלה גרה).
(ואולי יש עוד יוצאי דופן? התורה אמרה שאין "הוא").

1. b. עד שיטת בדיקה (אם א"א לבדוק רגליים/גרה) – אם הבשר שתי וערב סימן שטהור.

           אך יש יוצא דופן: ערוד.
(ואולי יש עוד יוצאי דופן? גמירי שאין).

(נט. 1-)

חלק ג – סימני חיה

א. ברייתא: חכמים: קרניים + טלפים

ר' דוסא – קרניים (טלפים לא מספיק).

ב. ביאור קרניים – שלושה שלבים (נפרש לפי הרמב"ן והרשב"א, לא לפי רש"י):

1. קרניים – חיה.

והרי לעז יש קרניים והיא בהמה?
צריך כרוכות – שכבות לא מהודקות, ואילו של העז מהודקות.

2. והרי לשור יש כגרוכות לא מהודקות?

צודק, צריך כרוכות חרוקות (=שכבות כן מהודקות), ולכן השור לא חיה כי הם לא מהודקות.

3. חזרה לעז – אז למה העז לא חיה, הרי יש לו שכבות מהודקות?
   צריך עוד משהו – הדורות (עגולות).

יוצא שצריך 2 דברים כדי להיות חיה:

כרוכות חרוקות (שכבות מהודקות) + הדורות (עגולות).

שור לא חיה כי כרוכות אך לא חרוקות.

עז לא חיה – כי כרוכות חרוקות, אך לא הדורות.

מה עם עז כרכוז? (הקרניים כרוכות חרוקות והדורות, אבל נחרוקות לא בלועות זה בזה ("מבלע חירקייהו", האם זה מונע ממנה להיות חיה?)

           מחלוקת:

           רב אחאי – בהמה (צריך "מבלע חירקייהו" כדי להיות חיה)

           רב שמואל בן ר' אבהו – חיה (לא צריך מבלע חירקייהו), וכן הלכה.

ג. המשך הברייתא – "קרש" יש לו קרן אחת, והיא חיה וחלבה מותר.

           רב יהודה – זהו הצבי מבית עילאי (מהיער העליון).

ואגב, טיגריס הוא האריה מבית עילאי.

           (ומדובר בחיות ענק: אורך הצבי 16 אמה, רוחב פני האריה 9 אמות).

(נט: שליש תחתון, אגב הזכרת אריה דבי עילאי)

חלק ד – אגדתא: ר' יהושוע בן חנניה והקיסר

א. ר' יהושע ב"ח מדמה את ה' לאריה דבי עילאי, והקיסר רוצה לראות את האריה אך מתחרט מרוב פחד.

ב. רוצה לראות את ה', ר' יהושע ממשיל לו על ידי שלא יכול אפילו להסתכל בשמש.

ג. הקיסר רוצה לעשות לה' סעודה.

ד. בת הקיסר רוצה שה' יכין לה פלך.

השיעור חולין דף נט – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

הדף היומי – חולין דף נח

(נז: 8 שורות מלמטה – נח: במשנה)

א. סימן ל(אינה) טריפה (בספק טריפה)

רב הונא – 12 חודש.

מיתיבי – סימן ל(אינה) טריפה –
ת"ק – אם יולדת,
רשב"ג – משבחת,
רבי – 30 יום.
(אמרו לו – יכולה לחיות אפילו כמה שנים "טריפה חיה").
תשובה – רב הונא כרשב"א שסובר 12 חודש.
והלכתא (סוף נח.) – גם 12 חודש וגם לידה.

ב. ביצי טריפה
[ניתן לאסור את היוצא מהטריפה משתי סיבות:
1. עובר ירך אימו – דווקא כשנוצר לפני שהאם נאסרה.
2. האם גרמה לו (היוצא מן הטמא טמא) – דווקא כשנוצר אחרי שהאם נאסרה. כאן ניתן להקל מדין "זה וזה גורם"].

A. אמימר –
גירסא 1 –
a – ביצים שהיו לפני שנטרפה – נטרפו עמה (עובר ירך אמו)
b – ביצים שנוצרו אחרי שהיא נטרפה – מותרים (זה וזה גורם)
(מצד אחד יצאו מהאיסור ואסורים, אך מצד שני גם הזכר גרם להם, וזה וזה גורם – מותר).

איתיביה –
"ושוין בביצה שאסורה, מפני שגדלה באיסור" (b)
תשובות:
1. שם התייחמה מהקרקע (הזכר לא גרם אלא רק האם).
[2. וא"א לומר שמדובר בa,  שאם כן צריך לכתוב שגמרה באיסור (שהרי התחילה בהיתר).

גירסא 2 (נח. אמצע)
רבינא – טריפה לא מייצרת ביצים,
ולכן גורס באמימר שמדובר בספק טריפה, ובודקים אם תצליח לייצר עוד ביצים (לעיל א),
אם הצליחה – אינה טריפה כלל,
לא הצליחה – טריפה (והביצים שכבר היו בה אסורות (עובר ירך אמו (a)), הביצים החדשות – מותרות מצד זה וזה גורם (b)).

איתיביה – מהברייתא הנ"ל שיש לטריפה ביצים (b),
תשובה – לגרוס "שגמרה באיסור" (a) ומדובר בביצים שנוצרו לפני שנטרפה.

B. ביאור הרישא בברייתא

ולד של בהמת טריפה, ר"א – לא יקרב, ר' יהושע – יקרב,
ובברייתא נוספת (כאמור) – מודים בביצה שאסורה.

הסבר המחלוקת –
לגירסא א
מדובר בb – שקודם נטרפה ואח"כ התעברה,
ר"א אוסר – היוצא מן הטמא (ולא אומרים "זה וזה גורם"),
ר' יהושע מתיר – זה וזה גורם, ובביצה אוסר כי כאמור התייחמה מהקרקע.

לגירסא ב
מדובר בa – שהתעברה ואח"כ נטרפה
ר"א אוסר – עובר ירך אמו,
ור' יהושע מתיר – לא אומרים ירך אמו (ובביצה אוסר, כי הגידים משותפים).

C. למה לא נחלקו בחולין?
הסבר הר"ן – לולי שני ההסברים הנ"ל, יכולנו לומר הסבר שלישי –
שמדובר שלפי כולם אין את שתי הסיבות לאיסור (לא אומרים עובר ירך אמו, יש זה וזה גורם),
ור"א אוסר מצד דין מיוחד בקרבן (שלא ראוי שיבוא מאם טריפה).

אך לאור שני ההסברים של אמימר, קשה – למה נחלקו דווקא בקדשים?
תשובה – להודיעך כוחו של ר' יהושע שמתיר (כח דהיתרא עדיף).

אגב ה12 חודש
ג. תוחלת חיים של בע"ח
A. רב הונא – בריות בלי עצם חיות עד 12 חודש.
רב פפא – נפקא מינה שאם מצא כד עם תמרים מתולעים, אם שמר על הכד הרמטית שנה, יכול להניח שכל מה שהתליע מבחוץ מת והתפוררו, ואם יש תולעים חדשים הם לא שרצו על הארץ. ומותרים.
B. רב – בקא חי יום וזבוב שנה.
קשה – פתגם שנקבת הבקא כועסת עליו שבע שנים שלא קרא לה לסעודת הדם.
תשובה – הכוונה ב"שנות בקא" (כמו שיש פתגם שהעוקץ שלו כבד ששים מנים).

(נח: 11+)
ד. איבר מיותר
לסיום הפרק לגבי טריפות הגמרא מביאה עוד סוג של טריפה.
A. רב הונא – בהמה עם רגל אחורית נוספת – כאילו חסרה והיא טריפה.

B. הגבלות:
1. בהמה שהיו לה שני "סניא דיבי".
הגבלה – אם מחוברים אחד אחרי השני (נראה כאחד ארוך) – כשרה.
2. צינור מיותר בין בית הכוסות ל:
להמסס – רב אשי רצה להטריף, אך רב הונא מר בר חייא – זה נפוץ בחיות הבר.
לכרס – מר בר רב אשי חשב גם כאן להכשיר (כנ"ל), אך רב הושעיא – פה זה דווקא לא נפוץ וזה טריפה.
3. ברייתא – ראש הטבחים בציפורי – שני מעיים – בבהמה טריפה, בעוף כשר (נפוץ).
וגם בבהמה – אם מתחברים ונשפכים יחד – כשר.
איפה צריך שיתחברו? "עד כאצבע" – נחלקו רב אמי ורב אסי אם מההתחלה או אפילו רק מהסוף.

ה. ניטלה הנוצה
ר"י – טריפה.
רי"ח – ר"י ורי"ש אמרו דבר אחד, שרי"ש מחשיב את הפלומה כחלק מהעור לעניין מחשבת פיגול בחטאת העוף (שחשב לאכול הבשר והעור).
דחיית רבה – בפיגול תלוי האם ראוי לאכילה, בטריפה תלוי האם מגן על פנים העוף כעור.

השיעור חולין דף נח – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

הדף היומי – חולין דף נז

ואלו כשרות בעוף

(נו:  במשנה – נז: 8 שורות מלמטה)

המשנה –
נקב (פחות מרוב) או סדק (לאורך) בקנה,
נשיכת חולדה שלא עושה נקב בקרום המוח,
זפק – ניקב, רבי – אפילו ניטל (ראשונים – לא לגמרי, נשאר מינימום שמעביר את האוכל),
יצאו בני מעיה ולא ניקבו.
נשברו גפיה (כנפיים), רגליה
נוצות – הגדולות – כשירה, הקטנות שקרובות לגוף – ר"י מטריף (כבהמה ללא עור (גלודה, נד.).

א. זפק
A. ההלכה בניטל הזפק
ת"ר – ר' סימאי ור' צדוק "הורו בטרפחת (ניטל הרחם),  כרבי בזפק",
והגמרא מתלבטת –
הורו בשניהם – גם בטרפחת (רש"י – לחומרא) וגם בזפק (לקולא כרבי),
הורו רק בטרפחת לקולא (ורק השתמשו ברבי כדוגמא לקולא).
תיקו.
B. הגבול בין הושט (שנקב פוסל) לזפק (שאינו פוסל) –
ריב"ל – גג הזפק נחשב ושט (רב ביבי – כל שנמתח עמו).

ב. יצאו בני מעיה – כשירה
A. ר' שמואל ברי"צ – בתנאי שלא היפך בהן ("הוא עשך ויכוננך").
B. אגב –
1. עוד דרשה על הפסוק הנ"ל – כרכא דכולה ביה.
2. סיפור על מעיים שיצאו לאדם, והבהלה החזירתם בלי להופכם.

ג. נשברו רגליה – כשירה (נז. 2+)
הגבלה – רבא בדק בצומת הגידים (חיבור הגידים מתחת לשוק).
(מכאן אינו מהמשנה, עד סעיף ו,B)

ד.  שמוטת ירך וגף בעוף (נז.5+)
[בבהמה: יד – כשרה, ירך – טריפה],
A. גף (יד)  –
ר"י-רב – טריפה (שמא ניקבה הריאה),
שמואל ורי"ח – תיבדק (במילוי אוויר).
[אגב, מובאת כאן מחלוקת לגבי ריאה בעוף, ראה סעיף הבא (ה). בינתיים נדלג מ9+ לאמצע נז.)

B. שמוטת ירך
a. ר"י-רב – טריפה,
רב הונא-רב – כשרה
(והסביר לבנו רבה שר"י טעה כי ראה שכשרב ביקר בפומפדיתא שאסרו, הוא לא תיקן אותם "נהרא נהרא ושטיה (רש"י)).

b. נפקא מינה לצומת הגידים
רב ירמיה בר אבא בדק בצומת הגידים,
רבי אבא הקשה – הרי אפילו אם כל הירך נשמט כשר (וזה מעל צומת הגידים),
רב ירמיה ענה:
1. רב אמר בפירוש על המשנה לקמן (עו.) שאם ניטל צומת הגידים מטריף גם בעוף,
2. רבי אבא הציע לתרץ (וכן רב ירמיה  – רב אמר זאת בפירוש) –
בנשמט – יכול לחיות (קרה במפרק),
בנחתך (שלא במפרק) – לא יכול לחיות וטרף.

c. רבי אבא ור' זירא (נז. 4-)
ר' זירא: רב הונא-רב – טריפה,
רבי אבא – אני שמעתי מרב הונא-רב – כשירה.
(ואז מספר לו את הדיון עם רב ירמיה).
ר' זירא – ר' חייא בר אשי-רב – טריפה.

d. ועוד דעות (נז: שליש עליון)
מטריף – ר' יעקב בר אידי-רי"ח,
מכשיר – ר' חנינא-רבי.
ולהלכה – ר' יהושע בן לוי (בהקשר אחר) – "הלכה רווחת בישראל" שטריפה.
(הגענו עד נז: 5+ ברחבות)

ה. ריאה בעוף
(מ9+ לאמצע נז.)
חזקיה – אין ריאה לעוף.
ורי"ח – יש (ונמצאת אדומה כמו ורד בין הכנפיים).

הסבר לחזקיה (שאין) –
1. אין ממש – הרי ודאי שיש.
2. אין טריפה בריאה, הרי יש (לוי – יש את כל הטריות של בהמה).
3. לא צריך בדיקה בנפלה או נשרפה (מוגנת יותר ע"י הצלעות).
דחייה – מהתגובה של רי"ח, משמע שהמחלוקת מציאותית, ואכן אומר רי"ס בר"ח שחזקיה אינו בקי בעופות (תוס' – חזקיה קיבל ההלכה מרבותיו שהתכוונו לאפשרות 3, והוא הבין את אפשרות 1).

(נז: 5- לפני הרחבות)
ו. ריפוי וניסויים מדעיים בטריפות

A. פקפוקים על סימני הטריפה מניסויים מדעיים
במשנה השיעור הוא עד איסר האיטלקי,
אך ר' יוסי בן נהוראי שאל – הרי היתה רחל אחת שעשו לה קרום על פתח גדול יותר וחיתה.
ענה לו ר' יהושע בן לוי – כנראה שחיתה רק עד יב חודש.
[וכמו ששמוטת הירך טריפה (סעיף ד), ור"ש בן חלפתא עשה לה סוג של קיבוע וחיתה, וגם שם הכוונה עד יב חודש].

B. עוד ניסויים – של ר"ש בן חלפתא (עסקן בדברים)
1. מרט נוצות של תרנגולת ועטף אותה בעור וחיתה ואף גילדה נוצות חזקות יותר.
2. ניסוי עם נמלים לבדוק האם יש להם מלך ורב אחא בריה דרבא דחה את הניסוי.

נספח

הסימון hd מצביע לשקי האוויר שנמצאים בתוך הזרועות, ושתלישתם יכולה לפגוע גם בריאות עצמן (lung).

בדיקת צומת הגידים (מוטמע מאתר אוצר-סטוק) –

השיעור חולין דף נז – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

הדף היומי – חולין דף נו

(נו. במשנה – נו: במשנה)

טריפות בעוף

המשנה
א. נקבים – נקובת הוושט, פסוקת הקנה, הכתה חולדה בבראש במקום שעושה נקב בקרום המוח, הקורקבן, הדקין.
ב. נפלה לאש עד כדי כך שמעיה הפכו מאדום לירוק.
ג. התרסקה – על ידי חיה או אדם, אם חיתה מעת לעת כשרה.

חלק א – נקב בקרום המוח

א. האם אפשר לבדוק?
A. רב ושמואל ולוי – בודק באצבע מבפנים (דוחף המוח).
[בדף מה. יש מחלוקת האם כדי להטריף צריך ששני הקרומים יינקבו או שמספיק העליון. מקשים – לכאורה הבדיקה מועילה רק כששניהם נקרעו, ומתרצים – היא מועילה גם אם רק העליון נקרע – כי דחיפת האצבע תקרע את התחתון].
B. זעירי – הבדיקה לא מועילה, כיוון ששיני החולדה צרות ועקומות, ומוח לא יידחף מחוץ לגולגולת.
זעירי חוזר בו בעקבות הסעיף הבא.
C. בדיקה במסמר –
דעת רי"ח ור"ל – לי כולם הבדיקה הנ"ל באצבע טובה,
לגבי בדיקה במסמר מבחוץ:
ר"ל – לא, רי"ח – גם טוב.
וכן מחלוקת תנאים –
ר"י – דווקא באצבע (כדי שהמסמר עצמו לא יגרום לנקב ולאיסור מספק), (וכן בברייתא – ר"ש ב"א בשם ר"י)
ר' נחמיה – במסמר (הבדיקה באצבע אינה מספיק טובה (מאכיל טריפות לישראל).

ב. עוף של מים (שורה אחרונה בצרות)
בעוף מים (כולל אווזים שלנו) יש חומרא שנקב בגולגולת מטריף גם ללא נקב בקרום, וממילא אין טעם בבדיקה. הגמרא מביאה חומרא כתירוץ שלוש פעמים:
A. בברייתא הנ"ל של ר"ש ב"א, תחילה כתוב שיש בדיקה ובסוף כתוב שאם נשבר העצם מטריף.
B. רב ושמואל בדקו באצבע, וקשה מלוי שנקב בגולגולת מטריף.
C. רב מתנא הכשיר תרנוגלת של בית רב חנא, והקשו עליו מלוי הנ"ל.

כאמור, את כל החומרות תירצו שמדובר בעוף של מים.

ג. בדיקות נוספות
רב שיזבי – בשמש,
רב יימר – מילא הראש במים,
רב אחא ב"י – בקש.

(נו: 2+)

חלק ב – נפלה לאש

א. שיעור הירוק – כלשהו (רי"ח).
ב. הוריק הכבד ליד המעיים – טריפה (אפילו שהכבד עצמו לא מעכב אילו אם איננו, כאן מניחים שהמעיים נשרפו עמו].
ג. שינוי הצבע לשני הכיוונים ותלוי במה מדובר–
אדום לירוק – קורקבן, לב, כבד.
ירוק לאדום –

[מי אמר זאת:
1. ר"א הקפר על תרנגולת של ריב"ל, שהמשנה (אדום ירוק) זה רק לגבי הנ"ל.
2. ברייתא – כנ"ל.
3. ר' אבהו על תרנגול של ר' יצחק בר יוסף: שירוק-אדום – טריפה].

ד. בישול
הבישול מחזיר את המצב המקורי, ולכן אם הבישול שינה – הולכים לפי המצב אחרי הבישול. ממילא:
1. רב שמואל בר חייא-רב מני – אדומים שהוריקו שאחרי בישול חזרו והאדימו – כשרים.
2. רנבי"צ – אדום שנשאר אדום ואחרי הבישול הוריק – טריפה.
ומציע רב אשי – שלי"ז נחייב לבשל, אך דוחה הגמרא שיש חזקת היתר.

(נב: 4- לפני המשנה)

חלק ג – חשש לריסוק איברים
אחרי 24 שעות אין חשש לריסוק, אך יש חשש לשאר הטריפות וצריך לבדוק (כמו בבהמה שנפלה).

השיעור חולין דף נו – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

השיעור הוכן על ידי הרב דובי שחור

(נד: 9- עד נו. במשנה)

חלק א – שיעור של חיסרון בקנה ושל שיעורים שדומים לו

כאמור במשנה – אם נחסר הקנה עד כאיסר האיטלקי – כשרה

מה אם נחסרה בדיוק כמטבע האיטלקי?

ר"נ – נחשב כמו יותר וטריפה.
וזה כך גם בהלכות אחרות כמו בדיני טומאה וטהרה,
שסלע נחשב כיותר מסלע.

כלומר "עד" זה "עד ולא עד בכלל"

קושיות:

1. משנה בכלים – מיטה של חבל מתוח – החבל מקבל טומאה.
   שארית החבל:
   עד 5 טפחים – לא מקבל טומאה (לא משמש את המיטה).
   מ5 עד 10 – טמא.
   ושם זה "עד ועד בכלל"!

תשובה – גם שם זה "ולא עד בכלל".

2. משנה בכלים – כדי ששברי כלים יחשבו עדיין כלים ויקבלו טומאה, זה תלוי מה היה גודל הכלי המקורי (ככל שהיה גדול יותר צריך שברים גדולים יותר):

אם המקורי היה עד לוג – השברים צריכים לקבל שמן כדי לסוך אצבע רטנה של תינוק בן יומו.

אם היה מלוג ועד סאה – השברים צריכים להחזיק רביעית נוזל

אם ההיה מסאה ועד סאתיים –  השבר צריך להחזיק לפחות חצי לוג.

וגם שם מדייקת הגמרא שהכוונה "עד ועד בכלל"

תשובות:

1. A. כמו מקודם – גם שם אפשר לפרש שזה "לא עד בכלל".

דחייה – יש ברייתא מפורשת שאומרת שזה כן עד ועד בכלל ("לוג – כלמטה").

1. B. זה ספק, ותמיד הולכים לחומרא בשיעורי חכמים

ולכן מצד אחד בשברים – זה עד ועד בכלל –
וכך מחמירים על שבר בגודל מדויק שיקבל טומאה כמו השיעור הקטן יותר,

ומצד שני בקנה שנחסר זה "עד ולא עד בכלל" – כי מחמירים ומטריפים גם באיסר מדויק ולא רק בגדול מאיסר.

וראיה לדבר שתמיד מחמירים – במקרה של חבל המיטה:
חמישה בדיוק – נחשב כיותר כי זה חומרא שטמא,
עשרה בדיוק נחשב למטה – כי גם זה חומרא שטמא.

יוצא דופן שבו לא מחמירים – כתם שנמצא בבגדה של אישה – אם זבה פחות מגודל גריס טהור (תולים שהגיע ממקום אחר).

ושם אם זה בדיוק גריס הקלו,
כי כל דיני כתמים מדרבנן, כי מדאורייתא צריכים הרגשה.

(נה. באמצע)

חלק ב – על טריפות בטחול, בכליות, בלחי התחתון וברחם.

א. טריפה טחול
במשנה – ניטל הטחול לגמרי – כשירה.

מדייק רב עוירא – רבא – דווקא אם הטחול איננו – כשרה,
אבל אם יש טחול והוא מנוקב – טריפה.

קושיא ממשנה בדף סח. –
בהמה מעוברת , ואדם הכניס את ידו לרחם של הבהמה בעודה בחיים, וחתך איבר מהעובר והשאיר אותו בתוך הרחם, ואז שחט את האם –

באופן כללי האיבר מותר (אינו אבר מן החי).
אבל אם זה חתיכה מהטחול או מהכליות – אסורה.

ונדייק – לאכול את הטחול אסור,
אבל לאכול את שאר הבהמה שיש לה חיסרון בטחול – מותר.

תירוצים:

1. באמת אין הבדל בין העובר לבין הבהמה, בשניהם אם נחתך הטחול הדין הוא שהבהמה אסורה באכילה והיא טריפה.

אז למה המשנה שם דיברה על העובר ואל על האימא?
מכיוון שברישא אמרנו שאבר שנחתך מהעובר כשר, אמרנו לשון דומה בסיפא שבטחול אסור באכילה.

2. יש הבדל בין ניקב לבין נחתך.
   ניקב הטחול – טריפה,
   אבל נחתך מהעובר – החלק החתוך טרף אבל הבהמה כשירה.

ב. בעיות בכליות

במשנה – ניטלו הכליות – כשרה.

1. A. רכיש בר פפא-רב – אם אחת או שתי הכליות לקו (חולות ומלאות מוגלה) – טריפה.

בארץ ישראל הגבילו את הדין הזה – רק אם החולי הגיע לאמצע הכליה (לחריץ).

1. B. למסקנה בשני הסעיפים –

רבי נחוניא  –
מצד אחד כרכיש בר פפא-רב – שכליות שלקו טריפה,
ומצד שני נגד רב עוירא-רבא – ואומר שטחול שניקב – כשרה.

הגבלות –

1. זה רק כשהטחול ניקב בחלק הדק שלו,
   אבל אם בחלק העבה – טריפה.
2. גם בעבה, אם הנקב לא מקצה לקצה, אלא נשאר אזור בעובי של דינר זהב שאיננו מנוקב, – כשרה.

(נה: 7+)

1. C. כלל במערבא – כל דבר שמטריף בריאה, כשר בכליה.
   והראיה – שנקב בריאה מטריף, ונקב בכליה כשר.
   וכל שכן, פגם שכשר בריאה, בוודאי שיהיה כשר בכליה.

מקשה רב תנחומא –

1. 1. והרי ריאה עם מוגלה לא טריפה,
   ואילו כליה עם מוגלה – כאמור רב הטריף!
2. מים צלולים בריאה ובכליה – שניהם כשרים (רש"י מעיר שאינו יודע למה זה קושיא…)
3. וכן דוחה רב אשי – לא ניתן לדמות טריפה מסוג אחד לטריפה מסוג אחר, כל טריפות היא ייחודית,

הראיה – אם הרגל חתוכה בחלק העליון של הרגל, היא נחשבת לטריפה ותמות באופן ודאי תוך זמן קצר,
ואילו חתך באזור נמוך יותר של הרגל אינה טריפה.

1. D. כליה שהצטמקה –

בהמה דקה – רק אם הצטמקה לפחות מפול – טריפה.
בבהמה גסה – רק אם פחות מענב בינוני (יורת גדול מפול).

(נה: רבע)

ב. ניטל הלחי התחתון – כשרה

מגביל רבי זירא – רק אם יכולה להמשיך לאכול, אפילו על ידי שאדם מכניס לה את האוכל לגרון.
אבל אם לא אוכלת – טריפה.

ג. הרחם ("אם")

במשנה – ניטל הרחם כולו – כשרה.

בברייתא – לרחם יש כמה שמות בתנאים (

במשנתנו – אם,
בברייתא מחר – טרפחת
בברייתא בדף מח  – שלפוחית.

(נה: רבע)

חלק ג – בהמה חרותה

חרותה = בהמה שהריאות שלה הצטמקו כתוצאה מבהלה קיצונית.

א. הדין במשנה –

בהלה בידי שמים (ברקים ורעמים) – כשרה,
בהלה בידי אדם – טריפה.

ב. מה לגבי בהלה בידי בעל חי אחר? – בברייתא מובא רשב"א
אבל לא ברור האם בא להקל (כמו בהלה בידי שמיים), או להחמיר (כמו בהלה בידי אדם).

תשובה – ברייתא שבא להחמיר.

ג. מעשה שקרה לרבא בר בר חנה, שהלך במדבר, ומצא אילים עם ריאות שהצטמקו,
ולא ידע מה גרם לבהלה,
ואמרו לו בבית המדרש לעשות בדיקה – יניח את הריאות במים ל24 שעות (בקיץ בקערות חרס לבנות, בחורף בשחורות), ויבדוק –

אם הריאות חוזרות למצב הרגיל  – סימן שהבהלה בידי שמיים – וכשרות
אם לא – בידי אדם וטריפות

(נה: אחרי האמצע)

חלק ד – בהמה גלודה (=שנפשט עורה)

א. ת"ר: רבי מאיר – כשרה, חכמים – טריפה.

ואומר רשב"א שר"מ חזר בו

והגמרא מתלבטת  –
האם רבי מאיר חזר בו מדבריו,
או שמראש פסק כדעת חכמים (כעדותו של רבי הושעיה), אלא אם כן נשתייר עור בשיעור של סלע.

ורנבי"צ מכריע שאכן חזר בו.

ב. כאמור – גלודה שנשאר בה סלע כשרה.

1. A. מה הכוונה?
2. ר"י-שמואל – אותו עור שנשתייר, צריך להיות על כל אזור השדרה שנמצאת בגב הבהמה.

ומסתפקת הגמרא – האם שיעור הסלע צריך להיות לאורך כל השדרה או שמספיק פס דק לאורך כל השדרה שכולו מצטרף לגודל של סלע?

ופושטת הגמרא שצריך רוחב סלע לאורך כל השדרה כולה.

2. רבא בר בר חנה – הכוונה שצריך שיישאר שיעור של סלע על כל אחד מראשי הפרקים של הגוף, כלומר- על כל החוליות, הפרקים, השוקיים והירכיים.
3. רבי אלעזר בן אנטיגנוס – השיעור של הסלע הוא במקום טבורו.
4. B. שאלה על 3 השיטות –
   מה יקרה אם לבהמה יש עור בכל הגוף, חוץ מהמקומות ששלושת האמוראים הזכירו?

תיקו.

1. C. דעות מקלות יותר –
   המשותף לשלושת הדעות שהזכרנו הוא שעור במקום קריטי יצליח להתחדש ולכסות אל כל הבהמה.

אך יש דעות שעור (בשיעור סלע) בכל מקום בגוף יכול לעזור –

רב – בכל מקום, חוץ מהעור בתחתית הרגל והפרסות (עור בית הפרסות).

רי"ח מקל אפילו יותר – אפילו עור בית הרפסות מספיק כדי להכשיר.

ומקשה רב אסי ממשנה – עור בית הפרסות נחשב בשר ולא עור (בהקשר של טומאה וטהרה)

עונה רי"ח – אותה משנה היא כדעת יחיד, ולא נפסקה להלכה.

הראיה  – מברייתא שמלמדת הלכות פיגול ומוזכר בה דעת יחיד של אליעזר בן יהודה איש עיבלים שאמר משמו של רבי יעקב שאמר זאת (לגבי פיגול), ומכאן שזו רק דעתו.

השיעור חולין דף נה – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

השיעור הוכן על ידי הרב דובי שחור

(נג: 6- עד נד: 9-)

חלק א – המשך דרוסה

א. סימני הדריסה

ר"נ – אדמימות באיזור הבטן של הבהמה –

אם האדמימות מול איזור בני המעיים – טריפה.
אם היא באזור הצוואר – כדי להטריף צריך שהקנה והוושת עצמם האדימו.

אם נדקרה ע"י קוץ ויש נקב – נטריף אם הקוץ חדר לחלל הגוף

שיעור הפגיעה –

רב פפי –

בנקבים –

נקב בוושט – מספיק נקב קטן ביותר.
נקב בקנה – לפחות בודל איסר.

בדריסה – בקנה ובשווט השיעור אפילו במשהו, כי גם בנקב קטן הארס נכנס ומתפשט לגודל איסר.

(נד. 4+)

ב. איך בודקים את הדרוסה

הדעות –

רב יצחק בר שמואל בר מרתא – בודקים כנגד בני המעיים (כשמואל מאתמול)

ר"נ דורש יותר – מהגולגולת עד הירך.

עוד דעות

רב חייא עלה לארץ ומצא את רי"ח ור"ל שפסקו שמספיק כנגד בני המעיים,
אמא להם שרב פסק (כר"נ) שצריך יותר,

ר"ל שאל מי זה רב (כי רב ירד לבבל הרבה לפני כן),
ורי"ח הזכיר לו את גדולותו ושהיה תלמיד של ר' חייא.
ר"ל נזכר ואמר שאכן היה גדול – בזכות קולא גדולה שלו.

מה היתה הקולא של רב – אם לאחר השחיטה הקנה שמוט ואינו מחובר ללחי, ולא ברור מה קרה קודם – ההשמטה או השחיטה,
ורב פסק שמניחים שקודם נשחטה, ולכן כשרה (כי אם קודם נשמט – לא היה מצליח לשחוט כראוי),

אך הגביל ר"נ – מקלים רק אם בזמן השחיטה השוחט לא אחז בקנה ובוושט,
אבל אם אחז בהם, ייתכן שהוא החזיק את הקנה מתוח למרות שהיה כבר שמוט, ולכן במקרה כזה לא נתיר.

ורי"ח חולק על הקולא של רב – כדי להכשיר את הבהמה יש לבצע בדיקה נוספת: חותכים את הקנה במקום אחר ומשווים בין החתכים

אם החתכים דומים – טריפה.

אם הם שונים – כשירה (כי חיתוך כשהקנה מתוח ומחובר שונה מחיתוך כאשר הקנה שמוט ולא מתוח).

(נד: באמצע)

ג. ג

חלק ב – טריפות מיוחדות

במשנה – "זה הכלל – כל שאין כמוה חיה טריפה",

מה "זה הכלל" בא לרבות?

"שב שמעתתא" – 7 שמועות על טריפות (שהוזכרו בדף מב)

וכיוון שכבר הזכרנו טריפות נוספות שאינן מפורשות במשנה,
מונה הגמרא עוד טריפות נוספות שלא נמנו במשנה.

1. אנשי ביתו של יוסף הצייד היו מכים בחזק במקל על גיד הנשה של הבהמות,
   ולפני שהספיק למות – שחטוהו.

האם זה טריפה?

ר"י ב"ב – לא, כי לא מוסיפים על הטריפות שמנו חכמים.

2. באופן דומה – בבית רב פפא בן אבא הצייד היו מכים את הבהמות בכליה

וענה רבי אבא כנ"ל – לא מוסיפים על הטריפות שמנו חכמים.

שואלת הגמרא – והרי אנחנו רואים שאותם בהמות מתות תוך זמן קצר?

תשובה – קבלה בידינו שניתן להצילן על ידי תרופות.

(נד. במשנה למטה)

חלק ג –  משנה: מכות שונות שבהמה קיבלה ובכל זאת לא תוגדר כטריפה

המשנה – "ואלו כשרות" (כהנגדה למשנה הראשונה (מב.) "אלו טרפות") –

הרשימה:

א. ניקב הקנה או נסדק לאורכו או כשנחסרה לרשב"ג פחות מאיסר [בגמ' והוא כדינר קורדינאה או פשיטא קטן או סלע]
ב. כשהגולגולת נפחתה ולא ניקב קרום המוח.
ג. כשהלב ניקב ולא לבית חללו.
ד. כשנשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה.
ה. כשהכבד ניטל ונשתייר ממנו כזית.
ו. כשניקבו בית הכוסות וההמסס זה לזה.
ז. איברים שניטלו –

כשהטחול ניטל [ובגמ' (נה.) כשניקב טרף[
כשהכליות ניטלו [בגמ' (נה.) לקתה בכוליא אחת אם החולי מגיע עד למקום החריץ טריפה[
ניטל לחי התחתון [בגמ' (נה:) ר"ז:לא שנו אלא כשאינה יכולה לחיות ע"י לעיטה והמראה[
כשהרחם שלה ניטל [ובברייתות :טרפחת, שלפוחית[.

ח. חרותה [בברייתא צמקה הריאה ונתקשתה כחריות] בידי שמים [בברייתא בידי אדם טריפה ולר"ש ב"א – אף בידי כל בריה[
ט. גלודה (שנפשט עורה) לר"מ [בברייתא לפני שחזר בו[ ולחכמים פסולה וכן לר"ט ואם נשתייר בו כסלע כשירה ועי' בגמ'[.

גמרא –

א. מה הדין של מכות שלא הוזכרו לא ברשימת הטרפות ולא בכשרות?

רי"ח – מדייק מהמשנה הראשונה, והן כשרות

ר"ל – מדייק מהמשנה שלנו, והן טרפות

על איזה מקרה חלקו – המקרה של רב מתנא על ראש עצם הירך שיצא ממקומו בבהמה:
רב מתנא – טרף,
רבא – כשר במידה ולא נחתך גם הגיד שבראש העצם (למרות שלהלכה נכשיר גם אם נחתך הגיד, העיקר שלא נרקב)

ולענייננו –
רי"ח – מקרה זה כשר

(כי כל מה שלא הוזכר במשנה הראשונה כשר,
(ואמנם היתה הוו"א להטריף כי המשנה שם אמרה "זה הכלל" וזה בא לרבות גם מקרה זה (דומה ל"נטולה"), אך כאמור "אלו" מצמצם – וכשר).

ר"ל – טריפה,

(כי לא הוזכר במשנה השנייה של הכשרות.
(ולא מרבה מ"זה הכלל" שבמשנה הראשונה, כי מקרה זה לא באמת דומה לאף מקרה שם).

(נד: 12+)

חלק ד – המקרה הראשון במשנה: כשהקנה חסר – רשב"ג מכשיר עד כאיסר האיטלקי

ומסביר זעירי – ששיעור זה דומה לדינר קורדינאי,
וגם לגודלו של המטבע הכי פשוט בפומפדיתא.

השיעור חולין דף נד – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

סיכום הדף היומי, חולין דף נג

השיעור הוכן על ידי הרב דובי שחור

תמלול השיעור:

שלום לכולם, אנחנו לומדים את דף נג במסכת חולין, באתר sinay.org.il אנחנו מתחילים בדף נב עמוד ב' בשורה האחרונה ונלמד עד 6 שורות בתחתית עמוד ב'. השיעור יהיה 15 דקות.
היום הדף עוסק בטריפה שקרויה "דרוסה". דרוסה הכוונה לבהמה שבעל חיים נעץ בה את ציפורניו, והטיל בה ארס ששורף את גופה וגורם בסופו של דבר למותה.
את השיעור נחלק לשלושה חלקים.
בחלק הראש נדון אלו בעלי חיים גורמים להטרפת בעלי חיים מדין דרוסה. גם אילו שמטריפים צריכים לעשות זאת באופנים מסוימים ונדון בזה.
בחלק השני נעסוק בבהמות שהם ספק דרוסות. האם נחשוש לטריפות של הבהמה או לא.
ובחלק השלישי נלמד איך לבדוק בעל חיים שנדרס – מתי נטריף אותו ומתי לא.
נתחיל בחלק הראשון, ונחלק גם אותו לשני חלקים. בחלק הראשון נדבר על סוגי בעלי חיים שונים שדרסו, האם הם מטריפים או לא. ובחלק השני נדבר על כללים בפעולת הדריסה.
אז נתחיל.

בעלי החיים שעליהם נדבר הם: חתול, חולדה, עוף דורס, שועל וכלב.
רב כהנא שאל את רב בשלוש הזדמנויות שונות ובווריאציות שונות, האם חתול וחולדה שדרסו יטריפו את בעל החיים שנדרס מהם.
בכל פעם רב ענה אחרת לשאלה.
כדי להסביר את שלושת התשובות באופן שלא יסתור מעמידה הגמרא את התשובות שקיבל במקרים שונים.
ולמסקנה מגיעה הגמרא שרב סובר ש:
חולדה מטריפה עוף בדריסתה, אבל לא בעל חיים גדול יותר.
חתול יכול להטריף עופות בדריסה וגם בהמות קטנות כמו גדיים וטלאים, אבל לא כבשים גדולים ולא פרות.
עד כאן הדין של חתול וחולדה. ועכשיו נעבור לעופות דורסים.

במשנה כתוב שלעופות נץ וגס יש דיני דריסה. לנץ בעופות קטנים ולגס גם בעוות גדולים. הגמרא מסתפקת מה דינם של שאר העופות הדורסים האם הם מטריפים בדריסה שלהם או לא?
רב הלל אמר לרב אשי שכשלמד אצל רב כהנא שמע ממנו שגם בשאר העופות טמאים יש דיני דרוסה.
הגמרא מקשה על דברי רב כהנא האלו מהמשנה שלנו שמשמע ממנה שרק נץ דורס עופות קטנים והופך אותם לטריפה. משמע ששאר העופות שדרסו לא הופכים את הנדרס לטריפה!
מתרצת הגמרא שני תירוצים, שהמשותף ביניהם הוא שיש ייחודיות לנץ ובגלל זה הוא מופיע במשנה למרות שגם עופות טמאים אחרים יכולים להטריף בדריסתם: עכ"פ –
תירוץ ראשון – הנץ מטריף גם עוף ששווה בגודלו לנץ, שאר העופות הטמאים מטריפים רק עופות שקטנים מהם.
תירוץ שני – הנץ מטריף אפילו עוות שגדולים ממנו, אבל אר העופות הטמאים מטריפים רק עוף ששווה להם או קטן מהם ולא עוף שגדול מהם.
אז עד עכשיו דיברנו על החתול והחולדה ועל עופות טמאים.

ונעבור לשועל ולכלב.
כאן מביאה שתי גרסאות הופכיות של רב כהנא משמו של רב שימי בר אשי.
בראשונה נפסק ששועל לא מטריף מדין דרוסה, ובשנייה שכן מטריף.
הגמרא מביאה מעשה שסיפר רב דימי כאשר הגיע מארץ ישראל לבבל ששועל דרס כבשה בבית המרחץ של בית היני. לפי הגרסא הראשונה חכמים פסקו שהשועל אכן הטריף את הכבשה ואז יש סתירה לדברי רב שימי בגרסתו הראשונה שאמר שאין דין דרוסה לשועל. מתרצת הגמרא שזה לא היה שועל אלא חתול שיש לו דיני דרוסה בבעל חיים קטן.
לפי הגרסא השנייה חכמים פסקו שהכבשה כקירה כי שועל לא מטריף בדריסה. ואז זה סתור את הגרסא השנייה בדברי רב שימי שאמר שיש דין דרוסה לשועל. ומתרצת הגמרא שזה היה כלב. וכלב מוסכם שאינו דורס.

אז נסכם את השלב בראשון בחלק הזה
חולדה מטריפה רק עופות. חתול יכול להטריף גם בהמות קטנות. עופות טמאים יכולים להטריף עופות קטנים מהם או לפי הסבר אחר גם עופות ששווים להם בגודלם.
לגבי שועל יש שתי גרסאות. וכלב לא דורס.

בשלב השני ננסה להבין כמה כללים בדריסה עצמה.
אביי מלמד שכדי שדריסה תטריף צריך שהדריסה תיעשה ביד עם הציפורנים ודווקא בכוונה של בעל החיים הדורס וכאשר הוא חי.
כלומר, שאם הדריסה נעשתה לא ביד אלא ברגל או שנעשתה בשיניים ולא בציפורניים או שלא בכוונה או כאשר כבר הדורס לא היה בחיים. הדריסה לא תטריף את בעל החיים שנדרס.
הגמרא תמהה אם חייבים את כוונתו של בעל החיים אז ברור שאם הוא מת הדריסה לא תיחשב כמטריפה!
אלא, מתרצת הגמרא שיש חידוש במקרה שבעל החיים נעץ את ציפורניו בטרף שלו, ולפני שהספיק לשלוף את ציפורניו חזרה, חתכו את ידו. היה עולה על הדעת שכבר בנעיצת הציפורניים הוא הטיל את הארס בטרף. לכן חידשנו שלא. רק כאר הוא שולף את הציפורנים מבעל החיים אותו תקף רק אז הוא מטיל את הארס שמטריף. ולכן אם חתכו את ידו לפני שהספיק לשלוף את הציפורנים בעל החיים יהיה כשר כי הארס לא חדר לגופו.
וכאן סיימנו את החלק הראשון של השיעור אנחנו בסוף השורות הצרות של עמוד א.
נסכם: למדנו שחולדה מטריפה רק עופות. חתול יכול להטריף גם בהמות קטנות. עופות טמאים יכולים להטריף עופות קטנים מהם או ששווים להם בגודלם. בשועל יש מחלוקת. וכלב לא דורס.
והכללים של אביי: כדי להטריף – הדריסה חייבת להיות בציפורנים של היד בכוונה ובעוד הדורס חי.
ועכשיו אנחנו עוברים לחלק השני של השיעור שמדבר על ספק דרוסה.

ספק דרוסה הכוונה – מה קורה כאשר אני לא בטוח אם בעל החיים דרוס לפי הכללים או לא. האם להטריף אותו או לא?
רב סובר שמעמידים אל בעל החיים על חזקתו והוא יישאר כשר. ולדעת שמואל אני חושש ולכן נטריף את בעל החיים שהוא ספק דרוס.
לא בכל מקרה של ספק נחלקו רב ושמואל. אם למשל יש קבוצת שוורים, ולא ברור לנו האם אריה נכנס ביניהם או לא, תמיד אוכל לומר שהוא לא נכנס וכל השוורים מותרים.
גם אם לא ברור לי אם הדורס הוא בעל חיים שמטריף או לא. כמו אני לא בטוח אם זה היה כלב או חתול. תמיד אוכל לומר שזה היה כלב, וכמו שכבר למדנו כלב לא דורס.
אם נחזור לאריה ולשוורים –
גם אם ברור שהאריה נכנס בין השוורים, וישב בשקט. אוכל לומר שהרוגע שלו מלמד שלא הייתה לו כוונה לתקוף ולכן השוורים יהיו כשרים.
או במקרה שהאריה נכנס וקטע את ראש אחד מהשוורים, אוכל לומר שאחרי התקיפה הזו שאר השוורים כשרים כי האריה נח מזעמו.
אם גם האריה נוהם וגם השוורים גועים. אין חשש לטריפה כי כמו שהשוורים חוששים מהאריה גם הוא חושש מהם ולא מסתבר שתקף.
מתי תהיה אז המחלוקת בין רב לשמואל – במקרה שהשוורים גועים והאריה שתק.
לדעת שמואל זה סימן שהאריה פוגע בשוורים ודורס אותם. ולכן בספק כזה אני מטריף. ולדעת רב כל עוד אין לי ידיעה ברורה שהאריה דרס אני לא מטריף אף אחד מהשוורים.

כדי להמחיש את מחלוקת רב ושמואל, האם ספק דרוסה כשירה או טריפה, מביאה הגמרא שלושה מקרים:
המקרה הראשון, הוא של רבה בר הונא שאמר משמו של רב – מופיע בעמוד א' בסוף השורות הצרות.
לתוך קבוצת שוורים נכנס אריה. ולאחר שהאריה עזב מצאו ציפורן של אריה נעוצה בגב של אחד מהשוורים.
אז אפשר להסתכל על המקרה הזה משני צדדים.
מצד אחד ניתן לומר שהאריה לא דרס את השור. כי אמנם רוב האריות היו דורסים לפחות אחד מהשוורים, אבל ברך כלל כשאריה דורס, הציפורן לא נופלת לו מהיד. ולכן מסתבר שהציפורן שנמצאה בגב השור הגיעה לגב לא מידו של האריה אלא כתוצאה מהתחככות בכותל שבו הייתה נעוצה ציפורן.
אבל מצד שני ניתן לומר שלמרות שרוב השוורים רגילים להתחכך בכתלים, עכ"פ הסיכוי שציפורן של אריה תנעץ בגבו כתוצאה מהחיכוך נמוך מאוד.
אחרי הצגת שני הצדדים – אומר רב זה בדיוק מקרה של ספק דרוסה – ולדעתי ספק דרוסה כשירה.

אביי מגביל בשלוש הגבלות את ההיתר של רב:
כל מה שאמר רב זה דווקא כשמצאנו את הציפורן בגב של השור. אבל אם הציפורן לא נמצאה ורק רואים את הסימן שהציפורן השאירה בגב של השור, כאן כבר אין ספק שהאריה דרס.

הגבלה נוספת להיתר של רב אומר אביי: כל ההיתר הוא כשמצאנו בגב השור ציפורן לחה, שברך כלל לא נושרת מהיד. אבל אם הציפורן הייתה יבשה, קורה לפעמים שכזו ציפורן נושרת ואז כבר לא נתיר את השור.
וההגבלה השלישית – גם כאשר הציפורן לחה והתירנו זה רק כאשר יש ציפורן אחת. אבל אם מצאנו שתים או שלוש כשהן נעוצות בצורת כף היד של האריה – כאן כבר לא נתיר, כי מסתבר שהאריה אכן נעץ את כף יד עם ציפורניו בשור והטריף אותו.
אמרנו קודם שכדי להמחיש את מחלוקת רב ושמואל, האם ספק דרוסה כשירה או טריפה, תביא הגמרא שלושה מקרים – את המקרה הראשון ראינו.
ועכשיו נקפוץ למקרה השלישי ואז נחזור לשני.

המקרה השלישי מופיע בשליש העליון של עמוד ב' מעל תוספות ד"ה דרוסה.
הסיפור הוא על אוז אחד שהיה בבית רב אשי, שנכנס לבין הקנים, וכשיצא הצוואר שלו היה מלוכלך בדם. השאלה, האם הוא נפצע מחתול שדריסתו מטריפה, ואז צריך לבדוק את סימני הארס, או שהוא נפצע מהקנים, ואז צריך רק לבדוק אם יש לו נקב במקום שמטריף.
ואמר רב אשי, שכמו שכשהסתפקנו האם חיה נדרסה ע"י כלב או ע"י חתול, הקלנו שזה היה כלב, שאין בו ארס. אז גם פה, כשיש לנו ספק האם הוא נפצע ע"י קנה או ע"י חתול, כאשר הקנה מקביל לכלב, נוכל להקל ולומר שהפציעה היא מהקנה שבה בדיקה פשוטה – לבדוק את הקנה, ואם לא נחתך רובו, ואת הושט לאחר השחיטה, ואם הכל בסדר – האווז יהיה כשר.
המקרה השני מופיע בעמוד ב' ארבע שורות מלמעלה.

הגמרא פוסקת להלכה את דיני ספק דרוסה, אמימר פוסק כשמואל, שחוששים לספק דרוסה. והסיבה שלא מקלים כשיטת רב, היא או שאמימר אינו סובר כרב ומחמיר כשמואל, או לפי גירסא שניה, סובר אמימר שרב חזר בו והודה לשמואל שחוששים לספק דרוסה, והראיה ממעשה שקרה.
המעשה היה עם סל מלא עופות שהיה ספק האם הם נדרסו ע"י נץ. והביאו את הסל הזה לפני רב. רב שלח את אותו סל לשמואל שהוא יפסוק מה דינם של העופות. שמואל שסובר שחוששים לספק דרוסה, חנק את אותם עופות והשליך אותם לנהר. אז הינה ראיה שרב חזר בו. כי אם רב היה חושב שלא חוששים לספק דרוסה לא היה שולח את העופות לשמואל, אלא מתיר במקום. אבל מקשה הגמרא, אם רב חזר בו, שיאסור אותם בעצמו, למה הוא שלח לשמואל שיאסור? אלא, התשובה היא שרב לא חזר בו, והסיבה ששלח את העופות לשמואל שיורה את דינם, היה בגלל שזה היה מקומו של שמואל, ורב לא רצה לפסוק הלכה נגד שמואל בעירו של שמואל, ולכן שלח את העופות אליו. אבל באמת נשאר רב בדעתו שספק דרוסה מותר.
הגמרא מנסה להבין למה שמואל חנק את אותם עופות, ולא מספיק היה לשלח אותם לנהר. ועונה הגמרא שהוא חשש שהם יעלו מן המים, ויצודו אותם ציידים, וימכרו אותם ליהודים, וישחטו אותם בלי לדעת שהם אסורים.
מנסה הגמרא להציע שאולי שמואל היה צריך לשמור את אותם עופות 12 חודש, ואם לאחר 12 חודש אותם עופות עדיין היו בחיים, סימן שהם לא נדרסו והם לא טרפות. עונה הגמרא, יש חשש שבגלל שמדובר בהרבה עופות ובתקופה ארוכה, מישהו ייקח אחד מהם, ישחט ויאכל.
שואלת הגמרא, אז למה לא למכור אותם לגויים. התשובה היא, כי יש חשש שהגוי ימכור אותם ליהודי, והיהודי ישחט ויאכל את עוף מבלי לדעת שהוא אסור.
אז אם כך – למה לא זרק שמואל את העופות לאשפה לאחר שחנק אותם? למה הוא זרק אותם לנהר? לשיטתך אולי נשליך אותם לכלבים, שיש בזה הנאה כלשהיא. אלא – הסיבה ששמואל השליך אותם לנהר היה כדי לפרסם את הדבר, שידעו שחוששים לספק דרוסה.
עד כאן החלק השני של השיעור.

נסכם את החלק הזה:
רב ושמואל נחלקו האם חוששים לספק דרוסה רב יקל ושמואל מחמיר וחושש.
ראינו שלא בכל מקרה של ספק נחלקו רב ושמואל. אם הספק אם בכלל נכנס הדורס או אם נכנס בעל חיים אבל לא ברור שהוא דורס. כולם יודו שלא חוששים.
אם הדורס ישב בשקט ולא תקף – לא חוששים. או ישב בשקט אחרי תקיפה אחת – לא חוששים לגבי האחרים. אם גם הדורס וגם בעלי החיים משמיעים קול – אין חשש.
וראינו שלושה מקרים: המקרה הראשון היה כשנכנס אריה לתוך קבוצת שוורים ולאחר שהאריה עזב מצאו ציפורן של אריה נעוצה בגב של אחד מהשוורים.
רב הקל ושמואל החמיר.
אביי הגביל בשלוש הגבלות את ההיתר של רב: כל מה שאמר רב זה דווקא כשמצאנו את הציפורן בגב של השור. אבל אם הציפורן לא נמצאה ורק רואים את הסימן שהציפורן השאירה בגב של השור, כאן כבר אין ספק שהאריה דרס.
ההגבלה השנייה הייתה: כל ההיתר הוא כשמצאנו בגב השור ציפורן לחה, שבדרך כלל לא נושרת מהיד. אבל אם הציפורן הייתה יבשה, אולי נשרה ולא נתיר.
וההגבלה השלישית – גם כאשר הציפורן לחה והתירנו זה רק כאשר יש ציפורן אחת. אבל אם מצאנו שתים או שלוש כשהן נעוצות בצורת כף היד של האריה – כאן כבר לא נתיר, כי מסתבר שהאריה אכן נעץ את כף יד עם ציפורניו בשור והטריף אותו.
המקרה השני היה המעשה של הסל מלא עופות שהיה ספק האם הם נדרסו ע"י נץ. והביאו את הסל הזה לפני רב. רב שלח את אותו סל לשמואל שהוא יפסוק מה דינם של העופות. שמואל שסובר שחוששים לספק דרוסה, חנק את אותם עופות והשליך אותם לנהר.
הבאנו שתי גרסאות או שרב לא רצה לפסוק נגד שמואל במקומו של שמואל, או שרב חזר בו. והסברנו ששמואל דווקא זרק להר כדי לפרסם א ההלכה.
והמקרה השלישי היה – עם האווז שנכנס לבין הקנים, ויצא עם צוואר מלוכלך בדם. וראינו שרב אשי פסק לקולא כי יש ספק האם בכלל היה חתול או חיה שמטילה ארס ובספק כזה כולם חודים שלא חוששים לדריסה.

ועכשיו נעבור לחלק השלישי והאחרון שבו נלמד איך לזהות דריסה בבעל חיים.
לדעת בני רבי חייא ולדעת שמואל, שאמר משום רבי חנינא בן אנטיגנוס, כאשר לא ניכרים סימני הדריסה מבחוץ, יש צורך לבדוק את כל בני המעיים האם יש בהם סימני ארס. כלומר, האם יש אדמומיות.
לדעת רוב הראשונים, בני המעיים הכוונה את כל גבה של הבהמה, את צדדיה ואת החלק התחתון מהכתפיים ועד הירך.
לעומת שמואל סובר רב שהבדיקה צריכה להיעשות בכל חלל הגוף שבו יש איברים פנימיים וגם באזור הקנה והוושט. אילפא שאל מה קורה במידה והסימנים, כלומר הקנה והושת, נעקרו ממקומם הרגיל בחסת התחתונה של הבהמה, מה השיעור של העיקור כדי שהבהמה תהיה טריפה. על כך ענה שמואל, שבמידה ונפרד רוב שטח החיבור, אז הבהמה טריפה.
דין נוסף שלימד רבי יהודה בשם רב, שבמידה והארס גרם לריקבון של אבר מסוים, כלומר, שאם הרופא כדי לרפא, מגרד את אותו אזור ומסיר אותו כדי לרפות, כלומר שהריקבון הוא משמעותי, מחשיבים את האיבר הרקוב כאילו אינו קיים. ואם חיסרון של אותו איבר, מטריף אותה לא רק באופן שהוא חסר, אלא גם באופן שהוא נירקב בצורה משמעותית.

לסיום, מביאה הגמרא מעשה שממחיש את ההלכה הזו. סיפר רב אשי, שכאשר למד בבית מדרשו של רב כהנא, הביאו לפניהם ריאה שכאשר היו מושיבים אותה היא הייתה שלימה, אבל כאשר הרימו אותה היא הייתה מתפרקת, ונפלו ממנה חתיכות, בגלל הריקבון. ועל פי ההלכה שהזכרנו, הטרפנו את אותה בהמה.
עד כאן החלק השלישי של השיעור. הגענו לעמוד ב', 6 שורות מלמטה.
נסכם מה שלמדנו היום:
חילקנו את השיעור לשלושה חלקים:
בחלק הראשון למדנו שחולדה מטריפה רק עופות. חתול יכול להטריף גם בהמות קטנות. עופות טמאים יכולים להטריף עופות קטנים מהם או ששווים להם בגודלם. בשועל יש מחלוקת. וכלב לא דורס.
והבאנו את הכללים של אביי: כדי להטריף: הדריסה חייבת להיות בציפורנים של היד בכוונה ובעוד הדורס חי.
בחלק השני ראיונו את מחלוקת רב ושמואל בשאלה האם חוששים לספק דרוסה רב מקל ושמואל מחמיר וחושש.
ראינו שלא בכל מקרה של ספק נחלקו רב ושמואל. אם הספק אם בכלל נכנס הדורס או אם נכנס בעל חיים אבל לא ברור שהוא דורס. כולם יודו שלא חוששים.
אם הדורס ישב בשקט ולא תקף – לא חוששים. או ישב בשקט אחרי תקיפה אחת – לא חוששים לגבי האחרים. אם גם הדורס וגם בעלי החיים משמיעים קול – אין חשש.
וראינו שלושה מקרים: המקרה הראשון היה כשנכנס אריה לתוך קבוצת שוורים ולאחר שהאריה עזב מצאו ציפורן של אריה נעוצה בגב של אחד מהשוורים.
רב הקל ושמואל החמיר. אביי הגביל בשלוש הגבלות את ההיתר של רב: דווקא כשמצאנו את הציפורן בגב של השור. דווקא בציפורן לחה, ודווקא לא בצורת היד של האריה.
המקרה השני היה המעשה של הסל מלא עופות שהיה ספק האם הם נדרסו ע"י נץ. והביאו את הסל הזה לפני רב. רב שלח לשמואל שחנק את אותם עופות והשליך אותם לנהר.
הבאנו שתי גרסאות או שרב לא רצה לפסוק נגד שמואל במקומו של שמואל, או שרב חזר בו.
והמקרה השלישי היה – עם האווז שנכנס לבין הקנים, ויצא עם צוואר מלוכלך בדם. וראינו שרב אשי פסק לקולא כי יש ספק האם בכלל היה חתול או חיה שמטילה ארס ובספק כזה כולם סוברים שלא חוששים לדריסה.

בחלק השלישי ראינו מחלוקת עד כמה צריך לבדוק בהמה אחרי דריסה.
לדעת בני רבי חייא ולדעת שמואל, יש צורך לבדוק את כל בני המעיים האם יש בהם סימני ארס. כלומר, האם יש אדמומיות.
רב סובר לעומתו שהבדיקה צריכה להיעשות בכל חלל הגוף שבו יש איברים פנימיים וגם באזור הקנה והוושט.
אם הסימנים נעקרו ממקומם הרגיל בלסת התחתונה של הבהמה, פסק שמואל, שבמידה ונפרד רוב שטח החיבור, אז הבהמה טריפה.
רבי יהודה בשם רב פסק שבמידה והארס גרם לריקבון משמעותי של אבר מסוים, מחשיבים את האיבר הרקוב כאילו אינו קיים. ואם חיסרון של אותו איבר, מטריף אותה, אז גם באופן שהוא נירקב הבהמה תחישב כטריפה.
ובסוף הבאנו את המעשה של הריאה שכשהרימו אותה היא התפרקה לחתיכות מרוב ריקבון ולכן הטריפו את אותה הבהמה.
עד כאן להיום. כל טוב.

השיעור חולין דף נג – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

סיכום הדף היומי, חולין דף נב

(נב. באמצע – נב: באמצע)

חלק א – נשתברו רוב הצלעות

א. רוב צלעות – בבהמה 13 זוגות צלעות (=26), אך אומר רי"ח שאנו מחשיבים רק את הגדולות עם מח – 11 זוגות (22). אם נשברו רוב מתוכם (12) – טריפה.
ב. ברייתא – לא משנה באיזה צד.
ג. זעירי – השבר בחצי הקרוב לשדרה.

חלק ב – נעקרו הצלעות – (נב. 2+ ברחבות)

א. צריך רוב:  רי"ח – שני צדדים (12), עולא (מחמיר) – צד אחד (6).

ב. רב – נעקרה צלע וחוליה – טריפה. (בהמשך נעמיד שהכוונה לחצי חוליה).

ג. שאלו רב כהנא ורב אסי את רב – נעקרו 2 צלעות מקבילות ללא החוליה?
אמר להם – הרי זהו גיסטרא (חציית הבהמה) – וזה אפילו נבילה!

שאלות:

1. והרי גם המקרה של רב (B) הוא גיסטרא (אם נעקרה החוליא, אז גם הצלע המקבילה נעקרה).
   תשובה – שם נעקרה רק חצי חוליה (והצלע השנייה נשארה).
2. למה זה נבילה, הרי לעיל (A) עולא ורי"ח הצריכו רוב כדי שיהיה טריפה.
   תשובות:
3. לעולא – שם זה כשאינן מקבילות, אך במקבילות מספיק 2 צלעות.
4. לרי"ח – לא ניתן לענות ששם אינן מקבילות, שהרי על כרחנו לפחות 2 מקבילות.
   אלא – כאן מדובר שגם החוליה נחסרה בחציה, כלומר כמעט כמו הדין של רב.

[ולמה שאלו על 2 ולא 1?
כדי שאם יענה כשירה, ידעו שכל שכן ב-1.
ואם יענה שלא כשירה, יאמר זאת בצורה תקיפה, וכך יבינו שאפילו אחד טריפה. (ומה שקרה בפועל שצעק שזהו גיסטרא, הבינו שב-1 זה לפחות נבילה).

ד. שמואל – (נב. 2-) נעקרה צלע מעיקרה (ר"ת – עם חלק מהחוליה) – טריפה (כדעת רב).
קשה – שמואל אומר שלפי ב"ה נעקרה חוליה אחת טריפה. משמע שדווקא חוליה שלימה עם שתי צלעותיה.
תשובה – שם הכוונה לחוליות ללא צלעות – החוליות שבסוף עמוד השדרה.

[הערות: (נב: 7+)
א. המחלוקת המקורית של ב"ה וב"ש היא לגבי כמה יחסר מעמוד השדרה כדי שלא יטמא באוהל (ב"ה – 1, ב"ש – 2), ושמואל אמר שנחלקו גם לגבי כמה יחסר ויטריף.
שאלה על שמואל – לפי זה ב"ה מחמירים, אז למה לא הוזכר בקולי ב"ש? כי השאלה העיקרית שם לגבי אוהל, ובזה ב"ה מקלים.

ב. אגב, בירור עוד שתי טריפות ששמואל הזכיר:
1. גולגולת שנחבסה ברובה (נתרסקה ממכות, אך לא נחסרה),
בעי ר' ירמיה – רוב גובהה או היקפה? תיקו.
2. בשר החופה את רוב הכרס ברובו (הדופן החיצונית של הבטן).
רב אשי – מה קרה לבשר? קרוע ונמצא או דווקא אם ניטל לגמרי?
תשובה – תלמד מהמשנה עצמה – "נקרע רוב החיצונה", והסביר ר' יוסי בר"ח שזה דופן הבטן.
דחייה – שמואל חולק על ההסבר של רי"ס בר"ח, ולדעתו המשנה לא עוסקת בדופן החיצונית אלא בחלק הפנימי ש"יש בו מילת" (בליטות כעין צמר), ושמואל הוסיף טריפה זו ממסורת.

השיעור חולין דף נב – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download