אז אתמול עשיתי טעות מרה וסיפרתי לבוס שלי שאני כותבת ספר. זה מה שהיה לו להגיד על זה: היית עיתונאית פעם? כי כל העיתונאים הגרועים שהכרתי הפכו בסוף לסופרים מצליחים. וחוץ מזה אם את כותבת אל תדברי על זה, תכתבי. מי שכותב לא מדבר. כמה עמודים כתבת כבר?

חזרתי הביתה חושבת על זה, ועל הספר המוזנח שלי, ועל זה שיש הרבה אנשים שכתבו היטב ודיברו היטב (ובדרך כלל גם שתו, עישנו, הסניפו או הזריקו היטב), רק כדי למצוא מחכה לי את הניוזלטר המקסים של "מחטטים במוח". בניוזלטר ישבו 8 טיפים של קורט וונגוט, האיש שדפק לי נבוט לראש ואז עשה את זה שוב ואחר כך שוב, שמתמצתים את כל מה שקשה לי בלספר סיפור (לפוסט שלהם). פשוטים, פשטניים, אבל אהבתי אותם והרי הם בתרגום חופשי.

1. אתם כותבים לזרים גמורים. אל תתנו לקוראים שלכם להרגיש כאילו הם בזבזו עליכם זמן.

אישית, צריך ממש להתאמץ כדי לגרום לי לוותר על ספר או אפילו סיפור באמצע, אבל עם הגיל והפרעת הקשב המתפתחת זה הולך ונעשה קל יותר. דווקא בגלל זה, לא כותב אחד ולא שניים שברו רגל בעקבות הוודו שביצעתי בהם, אחרי שהקדשתי שעות מחיי לסיפורים ללא פואנטה.

2. תנו לקוראים שלכם לפחות דמות אחת שהם יכולים לעודד.

ועדיף שזה יהיה אחד מהרעים.

3. כל דמות צריכה לרצות משהו, ואפילו כוס מים.

או נשנושי גזר. ממש בא לי עכשיו נשנושי גזר.

4. כל משפט צריך למלא אחת משתי פונקציות: לחשוף יותר את הדמויות, או לקדם את העלילה.

בחיים לא הצלחתי לעשות את זה, אני כותבת ביותר מדי תארים, תארי פועל, תארי מקום, תארי דרגה, תארי אופן ועוד מילים מיותרות להפליא. להפליא. סעמק.

5. התחילו קרוב לסוף ככל האפשר.

או כמו שקובי ניב קורא לזה, לעולם אל תתחילו לפני ההתחלה.

6. היו סדיסטיים: לא משנה כמה מתוקות ותמימות הדמויות הראשיות שלכם, דברים איומים ונוראיים צריכים לקרות להן, כדי שהקוראים יוכלו לראות ממה הן עשויות באמת.

נראה לי שעם זה אני יכולה להתמודד. טיהי. משחקי הרעב. וזה.

7. הסיפור שלכם אמור לרצות רק בנאדם אחד. אם תפתחו חלון ותתחילו לעשות מין עם העולם, תחטפו בסוף דלקת ריאות.

קורט, יש דברים יותר גרועים מדלקת ריאות שאפשר לחטוף מהעולם. מניסיון מר.

8. תנו לקוראים שלכם כמה שיותר מידע, כמה שיותר מהר. לעזאזל המתח, הקוראים חייבים להבין בשלמות מה קורה, איפה ולמה, כך שהם יוכלו להשלים את סוף הסיפור בעצמם במקרה שמקקים יאכלו בטעות את כמה העמודים האחרונים.

דווקא עם זה אני לא מסכימה. אחת הטעויות הכי נפוצות הן כשכותבים בטוחים שהקוראים שלהם טיפשים. אז מספיק מידע בשביל להבין, כן. מספיק מידע בשביל לפענח, עדיף שלא. מקקים, גם כן עדיף שלא. האם כתבתי את הפוסט הזה כדי להתחמק מלהמשיך בעבודה? כנראה שכן. שוין.

חלקכם הספקתם כבר לראות את הסרטון הזה, שהאיץ במהירות יחסית מאפס ל-5,000+ צפיות (כל התגובות בנות פחות משבוע), חלקכם ניצל ומצא דברים מועילים יותר לעשות עם דקה ו-58 שניות מחייו, נניח, לזרוק מייבש שיער פועל לאמבטיה ולהיכנס אליה. אישית הגעתי אליו הודות לספק הטראש הנאמן שלי, מר בהונות.

אבל נניח רגע למתים, שהסרטון יכול לנחם אותם בתובנה שללא ספק קיים בעולם גורל מר ממוות, ונעלה כמה שאלות:
1. ברור למדי שיוצרי הסרטון משוכנעים שאין דבר כזה "באזז שלילי". זהו דיון עתיק יומין: אם זה הוגן לבקש מהלקוח שלך לשלם על הפקת סרטון ש-90% ממי שיצפו בו, בהנחה שאינם א. בעלי אייקיו מקצה הזנב השמאלי של העקומה ו/או ב. עובדים במשרד שהפיק את הסרטון, יחשבו שזה אחד העלבונות היותר חמורים שזרקו עליהם ביוטיוב השנה?
בחייאת. גם כשהייתי בת עשר, והאינטרנט היה דבר חדש ומלהיב ומגניב ומדהים (הייתי הראשונה בשכונה שהיה לה) ועל דברים כמו יוטיוב אי אפשר היה לחלום בכלל כי היינו אומרים תודה אם וכאשר השרת של המירק היה מתחבר לנו כמו שצריך, גם אז הייתי חושבת שסרטונים ממין זה הם בעיקר סיבה לשרוף את האינטרנט ולחזור לתקשר באמצעות ציורי קיר סמליים.

2. אי אפשר להוציא דברים מהקשרם. הסרטון הוא לא סתם סרטון שמעביר מסר על זה שצריך להיזהר מזרים באינטרנט. הוא גם לא סתם סרטון שיווקי שמעביר את המסר הזה, ותוך כדי מפרסם משקאות אנרגיה או מקלדות ג'לי או חיתולים למבוגרים. לא. זה סרטון שמפרסם מוצר שטיפה אינטימית, או בשפת הרחוב, שמפות (הקרדיט לביטוי שוב כולו של מר בהונות בהונות מעדכן שזה שייך בכלל לשפיגל אסטוניה/ אלינה טוענת שהביטוי שייך לה), ולא פחות- אלא שמפות לנערות. עכשיו, אולי זו רק אני, אבל ממפרסם שמצפה להיכנס לצפונותיה האישיים, הפרטיים והפיזיים ביותר של ביתי המתבגרת לעתיד, הייתי מצפה לקצת יותר כבוד מזה. אני יכולה לציין רק ברמז את ההקשרים שנעשים בכאן בין פות נקי ומצוחצח, לבין כל אלה שלא ייכנסו אליו- האיכס יא מכוער, הטפו פדופיל ודמות היהודי האיקונית עם האף הניכר כל כך והסוכריה המרושעת על מקל. רגע, אז אם הוא חתיך זה סבבה? אז אם הוא בן 40 שנראה כמו בן 25 זה בסדר? מה לכל הרוחות המסר, חוץ מאשר "מי שלא נכנס לפות, לא נכנס לפייסבוק?" והאם הפילטר לא אמור לעבוד הפוך, קרי, לא כל מי שחבר בפייסבוק גם נכנס אליי לבית או לגוף?

3. אם אני תופסת את הילדה שלי מדברת ככה אני מיד במקום מנתקת לה את הכבלים ומוציאה לה את הצ'יפ (אני מניחה שעד אז יהיה לה צ'יפ) לאיזה שבועיים. כן, אמא מתקדמת, אמא פרוגרסיבית, אמא אקדמאית, בלה בלה בלה. תעשי כמה מין עם כמה פדופילים שאת רוצה, רק אל תגדלי להיות פרחולה פקאצתית שמתקשרת בהיוש/ביוש/אחותי ולא יודעת להבחין בין אידיוט שמנסה להשכיב אותה לבין בראד פיט (אני מניחה שעד אז הוא עדיין יהיה בראד פיט). אם אלה הילדים שלנו, במציאות ולא רק בהזיה מונפשת של מפרסם, יש לנו בעיה חמורה ביותר.

4. האנשים הטובים ביותר בחיי באו מהאינטרנט, ומפייסבוק. אני חושבת שהסרטון יותר מהכל משקף צורת חשיבה כל כך מאובקת שכשכניגבו אותה המגבון השתעל. "אני ישר חוסמת" לא מלמד אף אחד, שום דבר. אחת החוויות היותר מרתקות באינטרנט (להלן, מירק) היו ויישארו הריגוש שבהיכרות עם אנשים זרים, אנשים חדשים, בנות ובנים ונשים וגברים שהעבירו את התודעה שלי את המהפכות הגדולות ביותר שידעה. במקום להשטיח את המסר של זהירות, תעמיקו אותו. תסבירו שיש טובים כמו שיש רעים, תתייחסו ברצינות, ולא בתקשורת ברמת "יא מכוער" מיקרוסקופית לסכנות האמיתיות. הרשת בינתיים לא הולכת והופכת למקום בטיחותי יותר, והפרטיות שלנו לא הופכת מובנת מאליה בכך יום שעובר. למעשה, סביר להניח שמר איכס יא פדופיל כבר יודע בדיוק איך הנערה הנ"ל נראית, גם בלי שתשלח לו תמונה.

בברכת ביוש יא מכוערים,

טריש

השבוע התבשרתי בשורה משמחת: מעכשיו ניתן לקנות בארץ, אי שם בערבות הרצליה פיתוח המדבריות, מותגי יוקרה במחירים מוזלים. המותגים עצמם זניחים למדי, וכוללים כמה שמות אנונימיים למחצה כמו ראלף לורן, טומי הילפיגר ואברקרומבי אנד פיטצ', המוכרים רק לערסים יודעי ח"ן. החנות שמוכרת אותם, לעומת זאת, שייכת לזיכיון בינלאומי של מותג יוקרה ידוע: שמה "מותגי יוקרה". באמא'שלי שקונה רק טונה סטארקיסט.

כרכים כבדים יותר מהזמן עצמו וארוכים יותר מהזנב של חבב"ה נכתבו על הקשרים הרגשיים שאנחנו מפתחים עם מותגים. אנחנו אוהבים אותם, אנחנו שונאים אותם, הם מספרים לנו דברים שאנחנו רוצים לשמוע על עצמנו ודברים שאנחנו רוצים להגיד על אחרים. אין המלאכה עלי לסיימה ואין אני בת חורין להיבטל ממנה כשאני מנסה לפענח לאיפה בני האדם, ביכולתם הידועה להוריד כל רעיון הגיוני מהפסים, לקחו את הקונספט הסביר למדי הזה. הנה לאן: זה כבר לא מה שהמותג מסמל, חברים. זה זה שהוא מותג.

לפני שהתחלנו לסבך את זה עם הפסיכולוגיות שלנו, דיוויד אוגילבי הגדיר מותג באופן הבא: סך התכונות הבלתי מוחשיות של מוצר- שמו, אריזתו, ההיסטוריה שלו, המוניטין שלו והאופן בו מפרסמים אותו. עד כאן אנחנו מבינים. כולנו נעשה פרצוף של חתלתול עצוב לנותנת השירות שתגיש לנו את בשורת האיוב (הייתי שם, עשיתי את זה, זה לא כיף) ש"הקולה שלנו זה פפסי, לא קולה, זה בסדר?". כמה מאיתנו ישתנקו וירקו בפועל על מלצרית חצופה שתגיש לנו פפסי בבקבוק של קוקה קולה?

מעברו השני של המתרס, כל בחורה שמכבדת את עצמה בתל אביב יודעת את מה שאני יודעת: אסור ללבוש מותגים. מותר ללבוש וינטג', מותר ללבוש יד שניה, מותר ללבוש מעצבות ישראליות מגניבות מגן החשמל, מותר משקפי שמש ממותגות, אבל עדיף כאלה שסבתא שלך עטתה בחוף הים של פולניה לפני מספר דו ספרתי של עשורים, ואם כבר נכשלת בכרטיסך ורכשת משהו מקסטרו, עדיף לוודא שהסרת ממנו את כל התגיות האדומות המפלילות. מנקודת המבט שלי זה לא משנה בכלל: האנטי מותג מספר עלינו סיפור בדיוק באותה מידה שהמותג עושה זאת, פלוס מודעות-עצמית-מודעת-לעצמה שהופכת את כל העסק להרבה יותר מעליב.

הסגידה למותגים (ולאין מותגים) באשר הם מותגים היא כנראה השלב המתקדם ביותר באבולוציה שלהם. היא סימולקרה כי כבר אין דבר כזה "ערכי המותג". כשפלוני יפסע מעדנות לחלל הממוזג של "מותגי יוקרה", לא יהיה אכפת לו אם טומי הילפיגר צמח בכלל כיצרן הלבשה אמריקאית עממית שמתמחה בדנים. הוא ישליכט 450 שקלים חדשים על הדלפק המבריק ויארוז את רעמת החזה שלו בצבע ורוד פוקסיה עם ציור קטן מעל הפטמה, שפירושו *השלכטי מלא כסף על החולצה הזאת*. בדיוק כמו שלצוף שרון, פרוייקטורית ואמנית מיצב, לא אכפת מההיסטוריה של תיק הקלאץ' שהיא שפכה עליו 400 שקל. אכפת לה שזה וינטג' אמיתי.

ומה מדגים את זה יותר מהבחירה לקנות מותגים מזויפים. לא מותק, אני מאמינה לך שהאיילינר המתפורר הוא אולי בחמש שקל מהשוק, הטייץ הדהוי הוא בעוד עשירייה מאלנבי, אבל התיק? לואי ויטון! במאמר מוסגר, יש לי כוונה מלאה לחבוט באמצעות קרפיון רקוב במי שתקפוץ ותאמר עכשיו "למי אכפת לואי ויטון המותג? הדוגמה שלו יפה". I dare you. אבל הלא המותג- החומרים של לואי ויטון, הדוגמאות של לואי ויטון, הדיגום של לואי ויטון ואליבא דאוגילבי גם ההיסטוריה והמוניטין של לואי ויטון, כבר לא מעניינים את ההיא. מה שמעניין זה שזה לואי ויטון. או נראה כזה אם עומדים ממש רחוק.

מה עם ציפרלקס גנרי? ובכן, הוא לגמרי סותר את טענותי. חרף העמדה המאוד ברורה של יצרני התרופות החביבות עלי (אני בהארדקור, שני אדוויל על הבוקר כשאני במחזור), יש הבדל מדיד בהשפעה בין תרופה גנרית ותרופה מקורית. זה מוזר, כי לכאורה לא אמור להיות: תרופה גנרית מופקת באותו תהליך של תרופה אתית, שפג תוקף הבלעדיות על הפטנט שלה, ויש בה בדיוק אותו חומר פעיל. אבל הנפש המעוותת שלנו, הסיבה המקורית לכך שפנינו לקבלת כדורים פסיכיאטריים מלכתחילה כפי הנראה, דורשת להיות מטופלת במותג. מצד שלישי הנפש שלנו מגיבה ביותר מדי מקרים גם לפלסיבו, אז לא הייתי סומכת עליה יותר מדי.

נ.ב. הבושם האהוב עליי הוא טומי גירל והמון זמן כבר לא ראיתי אותו בחנויות, קל וחומר לא במבצעים, ואם אתם מוצאים אותו תביאו לי אותו בבקשה כי הוא ריח שמחזיר אותי לגיל 16 והוא לגמרי חלק מהזהות שלי. תודה.

עכשיו, כשסוף סוף אני המאיור של הווניו שפתחתי בעצמי לפני חודש וחצי ועוד כמה ימים, "הפגנה מול כיכר הבימה", והגיע הזמן באמת. עברתי שם ביום חמישי הראשון ההוא אחרי העבודה, 3-4 אוהלים מול הבניין המנצנץ של הבימה. אמרתי היי, סיווגתי את הווניו כ"בית קברות" והמשכתי הביתה לעשן נרגילה ולאכול סושי. מאז הספקתי ללכת לכמה הפגנות.

עכשיו כשנדמה כאילו מגיע איזשהו קליימקס למחאה הזאת, כי מחר בערב מיליון אנשים (ישראל היום: 20,000 תל אביבים יצאו לרחובות לדרוש הנחה בארנונה וביטול השרב. לא נפגעו שוטרים חוץ מאחד שירקו עליו) יניחו בצד את הסשימי סלמון והטבק וילכו להגיד בקול שלא טוב להם. וזה לא משנה אם יהיו שם מיליון אנשים, את הסלולרים שלנו אפשר לאכן אבל לא את הכוונות. לא את הגל העומד של התודעה שלנו, תודעה בלי נחת, תודעה שנצרכת בעשר ושתיים עשרה שעות עבודה ביום כדי שבסופר יזיינו אותנו בסוף בעוד עשרים ושלושים ומאתיים שקל בקנייה השבועית.

עכשיו כשנדמה שספטמבר מגיע, אפילו ירד עלינו קצת גשם, ועוד שבוע האוהלים ההרוסים כבר לא יהיו פה. את דפני ליף כנראה יפסיקו לראיין בקרוב, אולי בעוד עשר שנים יעשו פרופיל על איפה היא היום, זוכרים את המחאה הגדולה? זוכרים אותה ארוכת שיער מתחת לכובע? אני לא אופטימית לגביה, אני לא חושבת שיש לה מה שצריך מכאן והלאה, ואני לא מסכימה עם חלק ניכר מהדברים שהיא אומרת. אבל מה שאני חושבת עליה לא רלוונטי. את התפקיד שלה על הבמה שמול הבימה היא מילאה במסירות, ועל כך צריך להכיר לה טובה. היא כיבתה לי את הסיגריה, דפני, היא הזכירה לי לחשוב על כמה דברים שראוי לחשוב עליהם.

עכשיו זה הזמן הנכון להגיד, שאני לא חושבת שמישהו חייב לי משהו. הנרטיב הזה של תביאו לי, תתנו לי, אתם חייבים לי, לי ולכל האחרים. אני לא מקבלת אותו. בחיים שלי לא קיבלתי משהו בחינם. תמיד שילמתי. בכסף, בכוח, ברגש. תקציב שאפשר לפרוץ את גבולותיו, גירעון, אף פעם לא היו בגדר אפשרות. לא בגלל שאני לא רוצה. אלואים יודע איזה פצע זה לרצות כל כך חזק כמו שאני: מקום לגור בו, לחיות בו, מקום לאמנות שלי ולשלווה שלי, מקום לגדל בו משפחה בלי להיחנק. אבל המקום הזה לא יכול להיות בתוך כיכר לחם או פירור שמישהו זרק לי. גברים וטייקונים הם אותו הדבר: אם לא אחריות אישית, אם לא הלכה למייסע, אם לא השאטגאן ביד טעון ודרוך, אזמל ביד השניה, אם לא אלה אין לי אלא לחכות לקטסטרופה הבאה שתתזומן על ידי כוחות גדולים ממני, כוחות שהענקתי להם את השליטה בחיי.

אני אופטימית כשאני רואה סקוואטינג, גם אם כושל במבחן המציאות. מבחינתי זה פורמט של לקיחת אחריות. אני אופטימית כשאני רואה אנשים שהקימו משק אוטרקי מבוסס קהילה במאהלים, ופשוט נתנו אחד לשני מה שיש להם: אוכל, שמיכה, יוגה, מוזיקה, בלי לחכות למישהו שייתן ויתרום ויעשה. פשוט בלתרום ולתת ולעשות.

אני לא אופטימית כי אני לא רואה שום דבר מהנרטיב הזה בחלק גדול כל כך מהמחאה כפי שהיא מוצהרת ומתוקשרת. כי שוב יש כאן פניה לגדולים ולחזקים שיעשו בשבילנו. שישחררו לנו עוד חבל לתלות בו את עצמנו, שיספקו גם כיסא בבקשה אותו נוכל לבעוט ברגע האמת.

אני לא אופטימית כשבמשך שבועות, כדיירת רוטשילד, סבלתי מזוהמה ומרעש בלתי נסבל בשעות הלילה. לא רעש של שיחות ודיונים, מוזיקה רועשת בהגברה מאולתרת. עוד לילה ועוד לילה וגם בהוא שבא אחריו. אותם אנשים שדורשים שינוי לא עושים את השינוי הקטן ביותר בחשיבת ה-מגיע לי להיות פה! מגיע לי לעשות בלאגן! אתם הבורגנים תצטרכו להתמודד! אותם בורגנים-מעמד-ביניים שכביכול מוחים עבורם, ומחפשים עבורם פתרונות. במקום להתחיל לחשוב על אנשים אחרים ועל הסביבה שמקיפה אותם. המילה שאני מחפשת היא ללא ספק "קהילה".

בכנות? אני לא רוצה שיתרמו לעניים בשמי, גם לא לניצולי השואה, גם לא לחרדים ולמתנחלים, גם לא לטייקונים. הם היינו הך במובן הזה. אני רוצה שיניחו לי לבחור לאן הכסף שעבדתי עבורו הולך, להשתמש בו כדי לפנות את זמני למטרות טובות וגדולות. או קטנות ורעות. אני קפיטליסטית, אבל אני לא חזירה. אני מאמינה שממש כשם שהשחיתות הורסת את הנפש, ועל הדרך גם כל חלקה טובה במנגנונים המכוונים את חיינו כציבור, כך גם ההרגל שמישהו אחר ישלם את החשבון. שנחלק אייפונים חינם לכולם ובסוף יהיה בסדר.

בלי אכפתיות ואנושיות עצמאית לא יהיה פה כלום. הדורסנים ימשיכו לדרוס, ואת הפיונים הקטנים ימשיכו לשסות זה בזה. העיקר שהמלך יושב בטוח במשבצת D1 והמלכה מחזיקה לו את היד מ-E1. לחשוב "מגיע לי" או "ידאגו לי" זה לא להיות מלך, זה להישאר פיון. לקחת מיליון פיונים ולהפוך אותם למלכים זה משהו אחר לחלוטין.

דפנה היקרה, אני לא אהיה בהפגנה – ד"ר מהרן פרהדיאן, אבא של יסמין, כתב פוסט. אני לא מסכימה עם הרבה מהדברים שכתב, ואני בהחלט אהיה בהפגנה, אבל אני ממליצה לקרוא אותו. פרספקטיבה.

אני רוצה להציע לכם הצצה חטופה וחד פעמית אל הממד המקביל והמעוות שנקרא "עולמי שלי". בניגוד לעולמה של עליסה, הוא לוקה בחסרונם של כובענים, מסיבות תה וזחלים הזייתיים עם נרגילה, אבל הוא משתדל לחפות על זה בכמות בלתי נתפסת של פוסט-איטס. וככה זה נראה תשע או עשר או אחת עשרה שעות מהיום שלי.

לפני שבועיים בערך ביקשו ממני להשתתף בסרטון וידאו שמקדם אמצעי מניעה חדש, שלוקחים פעם בחודש. בהתחלה אמרתי לא, אחר כך אמרתי כמה משלמים ובסוף אמרתי תודה, היה כיף. מה שביקשו מאיתנו המשתתפות לעשות הוא להכין רשימה ולדבר על דברים שאנחנו צריכות לזכור כל יום. חשבתי על זה רגע, והמוח שלי התמלא בפוסט איטס צהובים, זועמים, שכבר אין לי דרך להגדיר מה מהם דחוף יותר כי כולם דבוקים למסך, כולם ממורקרים בכחול וצהוב, וכולם מלאים בדברים הרבה פחות כייפיים לעשות מלקרוא, נגיד, על מחוות חצי מחאתיות חצי אירוניות חצי מודעות לעצמן באינטרנטים המשועממים שלנו.

ברגיל אני לגמרי בעד מחוות, וכפתורים מגניבים שמחברים לז'קט וחולצות של צ'ה גווארה ושיצבטו לך בישבן בשייח ג'ראח. אני רק קצת צוחקת וקצת קופץ לי הווריד הקטן ברקה לנוכח מחווה שיודעת להגיד "אה, מה שאמרת? אז הפוך! מה תגיד על זה? הא? הא?!". גם כאן חייכתי, כי אנחנו באמת עוד המון דברים חוץ מלהתחיל עם המדריך בחדר כושר ולאסוף את הקטן מהגן. אבל בעוד שחייכתי חיוך אמיתי ולא ציני גם קיבלתי כאפה, שאם אני במקרה אורטל מבאר שבע, שלא בדיוק חיה חיים של אקטיביסטית מרכז תל אביבית, אז משהו בי קצת לא אישה שלמה ולא לגמרי בסדר.

נכון שזה מאוד רלוונטי לזכור להשתתף בישיבת ועד השכונה ולדבר עם החבר שאין לי על הסוגייה החמורה של אמצעי המניעה (או לפחות לשאוף להיות מעורבת חברתית ובמערכת יחסים מתפקדת), אבל יש עוד כמה עיסוקים קצת פחות פואטיים בחיי. העיסוקים האלה הם חלק מהם, בחרתי להקדיש להם משאבים, הם חתיכות חשובות באישה שאני רוצה להיות. בוידאו בכלל יצא שדיברתי על פוסט- איטס של עבודה ושל משפחה, שהם כידוע אבני יסוד של כל נשיות שטוחה ורדודה באשר היא. על כל פנים, לבוא להגיד "אני עושה רק דברים חשובים ומשוחררים כמו לבשל לעצמי ארוחות אורגניות, לרחוץ הומלסים ולנגן בצ'לו", ולהתעלם מהפדיקור, המניקור והגלולות זה ליפול שוב באי שיוויון. זה לקחת סקציה שלמה מהחיים שלי ולהחביא אותה כי היא לא משוחררת מספיק.

בא לי לתמחר. ולכן, לפי שעות פרילאנס בחודש, זה הכסף ששווה זמן הטיפוח העצמי שמציעים לי כעת למחוק מרשימת העיסוקים שלי משל לא היה: טיפול בציפורניים 500 שקל, סידור השיער 680 ש"ח, מריבות מנטליות עם השיער 1200 ש"ח (אבל מתקזז כי אני עושה את זה במולטי טאסקינג), הסרת שיער גוף 420 ש"ח; ספורט, חיטוב ופילאטיס 0 ש"ח (אבל בחודש הבא אני מבטיחה שנתקדם עם הפרוייקט הזה ונראה תוצאות אפקטיביות. אפילו הכנו מצגת.). כמה זה יוצא בשעות עבודה חודשיות? חשבו בעצמכם. ואחרי זה תבינו למה קפץ לי הווריד.

אז היום, ילדים וילדות, נדבר על חופש.
באופן ספציפי יותר נדבר על הנקודה שבה חופש הופך מרייב המוני למרפק יחידני באף שמתחיל לדמם ולבוהן שבורה ברגל ימין. תזהו אותה בקלות: זו אותה נקודה שבה חופש הופך מפריוויי במאה מייל לשעה לשבי כחולה מעוכה על פגוש של משאית שמובילה עופות מצוננים, ואף אותה נקודה בה הוא הופך ממין מאוד שיכור ומאוד פרוע בשירותים עם גלויות על הקירות לשאריות מדממות בפח של חדר ניתוח קטנטן.

עד לאחרונה לא נתתי דעתי בכלל על מה שעומד מאחורי האמת, לפיה אם אתם לבד משהו לא בסדר אתכם. כשלעצמי, לעולם אינני לבד. כאילו, סליחה, אני מדברת אליכם.
עובדה ש-1,209 איש עוקבים אחרי בטוויטר, ובניפוי כל הבוטים, הספאמרים, הממ"חים והנסיכים מקונגו אנחנו עדיין מגיעים למשהו כמו 300.
300 איש קוראים די הרבה ממה שעובר בכבל שדחפתי לפני שנתיים וחצי לאוזן ימין, וחיברתי לעולם בצד השני.
300 איש זה הרבה יותר מדי יצורים תבוניים למחצה שיסתובבו לבנאדם בין האונות וידברו על מין.

מה ההפך של לבד? ביחד? אני רוצה להגדיר לבד כסקאלה, ולא מוצאת לו ערך הופכי. רק גוונים: מעט לבד, הרבה לבד, כמעט בכלל לא לבד חוץ מרווח קטן כשאנחנו יושבים על הספה. ברווח הקטן שהיה בינינו כשישבנו על הספה וראינו כדורגל או שיחקנו שש בש או דיברנו על חשבונות או עשינו מין, ברווח הקטן הזה היה לבד.

אינני אומרת שחופש חייב להיות מרפק באף, שהוא חייב להיות תאונת משאית או עובר מת טרם זמנו. אני רק אומרת שהוא חייב להיות.

[סליחה ממי שעוקב אחרי הבליפ שלי. אלה אותם שירים שאני מנגנת בחודשיים האחרונים. ויש לזה כנראה סיבה טובה.]

אני מנסה לחשוב מתי לאחרונה פגשתי שמן בפריים טיים ישראלי. לא חובבן שכזה, לא מלא. שמן אמיתי מעומק הלב והקיבה, שמן מפחיד. בהמה. ובאמת שלא עולה לי כלום לראש.
[באסוציאציה חופשית הדבר היחיד שעולה זה ג'ון גודמן, וגם זה כשעוד היתה לי סבלנות להתמיד בקבוצת הצפיה של Treme, לפני שכולנו השגנו חברים וחיים. הג'ון גודמן שבא לפני כן זה רוזאן. ואפרופו זה באמת, רוזאן בר. אם היא לא שמן מפחיד אני לא יודעת מה כן.
ויש את דביר בנדק, אבל הוא דווקא נראה בחור חביב וגם די האמנתי לו בפרסומות לבנק פועלים. או איגוד. או מזרחי טפחות. או מה שזה לא היה.]

בכל מקרה, בניגוד להרגלי פגשתי המון שמנים היום, בפרק הראשון בעונה השלישית של "לרדת בגדול" הישראלית. לכאורה, במדדי ניתוח תוכן פשטני, לרדת בגדול עושה טובה לקהילת השמנים. לא סגורה על זה שיש לשמנים קהילה, אבל אם היתה להם, היא היתה אמורה להיות מרוצה. ברמה הבסיסית ביותר אנחנו חיים במערכת דמוקרטית, שבה ייצוג=עוצמה, כך שגם אם נשים את ערוץ 10 על רייטינגו בפרופורציה המתאימה, 20 כבדי משקל לפנים ב-9 בערב זה עדיין חתיכת ייצוג. אני חושבת שגם ערוץ 10 מבין את זה, מה שיכול להסביר את הרצון העז שלו למנוע הפרד ומשול ותחת זאת להעביר את השמנים תהליך גנריזציה- בחתירה מתמדת אחר יישות השמן הגנרי, המזוקק, העליון, היחיד, שכנראה אכל את כל השמנים האחרים בדרך.

איך יוצרים שמן גנרי? ובכן, אין פשוט מזה. לוקחים כמה שיותר שמנים, ובעריכה שיטתית מדגישים את כל קווי הדימיון שלהם- עד שמגיעים לתזקיק-שמן קל לעיכול לצופה המתפעם, המשתאה ומכיר התודה. מתפעם, כי החוויה המזוקקת מעוררת בהכרח יראה כמעט דתית. משתאה, כי די, הוא לא מאמין שאנשים שמנים כל כך יכולים לחיות באמת. הרי הוא לא ראה אותם בטלוויזיה עד היום, וטלוויזיה היא כידוע ייצוג נאמן של המציאות. מכיר התודה, כי תעבירו לי את הבמבה עם הנוטלה, גם בעוד 200 שנה של מאנצ' אני לא אגיע למשקל שלהם.

השמן הגנרי הוא דמות שטוחה, שטוחה גם מהמקובל בז'אנר הריאליטי שלא בדיוק מפורסם בעדינות נפש או דקות אבחנה. כיצד תזהו שמן גנרי ברחוב? אל תהיו מטופשים, לא לפי השומן. שמן גנרי קל לזיהוי ע"י מספר משתנים בלתי-משתנים:
1. הוא רוצה זוגיות ולהקים משפחה: רוב מוחץ של המשתתפים בתוכנית (למעט התאומות הערביות, שבאופן שלא אתחיל אפילו לחשוב על לנתח דיברו על "נקמה בכל מי שפגע בהן") חזרו על אותן מנטרות- רוצים למצוא זוגיות, רוצים להביא ילד, רוצים להתחתן, רוצים משפחה. כולל, אגב, שתי אחיות לחוצות חתונה בנות 19 ו-21, שמה שצריך לעניין אותן בחיים כרגע זה טרקים בנפאל, רכישת השכלה או לכל הפחות קורס בניית ציפורניים באסתי קוסמטיקס. נקסט.

2. הוא מתבייש: הוא כל הזמן מתבייש, הוא מתבייש בגוף, הוא מתבייש במשקל, האו מתבייש בזה שהוא הפסיד במשימה, הוא מתבייש בזה שהוא מתבייש כל הזמן. הכי ווטסון: איך אתה לוקח מישהו, מסביר לו שהוא פריק , אומר לו בכל מדיה אפשרית שהוא דוחה, נותן לו משימות שגם אנשים כשירים פיזית יתקשו לבצע, מקרין את כל זה מול קהל של אלפי ואלפי צופים, וההוא עוד מתבייש? לא ברור. לשמנמנים האלה יש כנראה היגיון פנימי משלהם.

3. הוא כל הזמן על סף וולקנו רגשי: הוא לא יכול יותר, פגעו בו כל כך הרבה, הוא עצבני בלי האוכל שלו, הוא נולד בנאדם כזה, ובקיצור, תנו לו כמה מיליגרם של קטמין או ששורפים ת'מועדון. אין ריאליטי בטלוויזיה, כולל ריאליטי הלוויות, שחלק גדול כל כך מזמן המסך שלו מוקדש לדמעות. ודמעות אמיתיות, לא דמעות של אסטרטגיה- המשתתפים בוכים, הזוכים בוכים, המפסידים בוכים, הצופים בוכים- כי שמן גנרי זה סוג של חומר נפץ של הרגש, ואם הוא לא היה נשלט ככה ע"י רגשותיו, איך הוא היה הופך להיות שמן מלכתחילה?
היחידה אגב שמקפידה לשמור על עליצות מתמדת היא פיצי שביט. אבל עם איך שהיא נראית, אני באמת לא רוצה לדעת כמה מיליגרם של מה רשמו לה.

עוד רבות יסופר, יצוייר ויושר על "לרדת בגדול", ולא אני פתחתי במלאכה ולא עליי מוטל לסיים אותה. אבל פאק. זה הייצוג היחיד ששמנים מקבלים בטלוויזיה שלנו, ואין בו שום עוצמה. כי כל השמנים שבו מיוצגים כעיסה אחת ענקית של שומן, כטייפקאסט אחד של עליבות. אנחנו חווים אותם כדמויות שכל חייהן סובבים מסביב למשקל- מעליו, מתחתיו, לפניו, ומאחוריו, ואין להם זכות קיום בעינינו בלעדיו. לכל ריאליטי אחר- וזה כל ריאליטי, כולל יציאות הזויות כמו מפרץ האהבה- יש פליטים שמקבלים 15 דקות של תהילה. קצת השקות, קצת פרימיירות, תמונה או שתיים בוואלה סלבס ובזה זה נגמר- אבל הם ממשיכים לעניין אותנו, ולו להרף עין.
לא כן יוצאי "לרדת בגדול". בשניה שהשיגו את המטרה הנכספת כל כך, החשובה באמת, החיונית באמת ובתמים של ירידה במשקל, הם מפסיקים לעניין אותנו. הם לא סלב בשקל, לא מראיינים אותם לשניה בגיא פינס, ולחיננית אין מה להגיד על מה שהם לובשים היום. זו לא אשמתם, הם פשוט כבר לא מעניינים. אין להם מה לומר לנו כבני אדם, כנשים, כגברים, כבעלי מקצוע או כבעלי משפחות. יש להם מה לומר לנו אך ורק כשמנים.
ואת זה, אם אין לנו מזל, כבר שמענו.

כשאנחנו חושבים על חטאים, אנחנו חושבים קודם כל על ניאוף. אנחנו חושבים על מין שאסור, מין עם אישה של איש אחר, מין עם איש של אישה אחרת, מין עם קטינה, עם עז, עם סינדי מהתחנה המרכזית. מין. מחשבה נעימה.
אנחנו חושבים על פוליטיקאים מושחתים שאוכלים לנו את כל כספי המיסים וגונבים ממה שהיה צריך להיות שלנו, או שאנחנו חושבים על עצמנו משקרים למס הכנסה, או לבוס, או לבנק, ודוחפים עוד כמה שטרות לכיס. פינאטס.
אנחנו בעיקר חושבים על שוקולד, כי פעם מזמן פרסומאי אחד החליט למתג שוקולד כחטא ומאז ועד הלום כולנו נלך לגיהנום כי היה לנו קרייב למשהו מתוק.
ואז אנחנו מרגישים בסדר, כי פרט לשוקולד הסטטיסטיקה אומרת שלא חטאנו. וגם אם חטאנו, פעם אחת חטאנו, ובשאר הזמן הרי אנחנו אנשים סבבה. הרי שאנחנו בסדר כאלה בסך הכל. ובכלל, אנחנו מאמינים רק בבין אדם לחברו, וחברים עובדה שיש לנו הרבה. כנראה שהיינו בסדר איתם. עם זאת וליתר בטחון, אנחנו גם אנשים מודרניים אז, אה, צום קל וסליחה אם פגענו- כך הסמסים בתפוצת נאטו שתקריס את הרשת הסלולרית הקרובה לביתכם מחר בסביבות הצהריים המאוחרים.

יש המכנים אותי בחורה אנאלוגית בעולם דיגיטלי, וככזאת אני סובלת מכל מיני בעיות. לדוגמה, יש לי בעיה רצינית עם הביטוי "סליחה אם פגעתי" (יש לי בעיה גם עם "סליחה עם פגעתי" אבל זה לא הזמן לנאציזם דקדוקי ולהעלבת הנחותים ממני, וכן האקדמיה ללשון עברית אני מדברת עליכם ועל ההמצאה השטנית שלכם הקרויה "דובר ילידי אינו יכול לטעות"). אין לי בעיה עם "סליחה שפגעתי", וגם לא עם "זין אני מבקש סליחה, לא עשיתי שום דבר רע. היא אנסה את עצמה ואז חנקה את עצמה בשתי ידיים, טירוף!". אבל הסליחה אם פגעתי הזה, האם הזה, יכול להוציא את האדם הסביר מדעתו.
אם פגעת, בקש סליחה.
אם לא פגעת, אל תבקש סליחה.
אם אתה מאמין שחטאת, כנראה שחטאת. תעשה משהו בקשר לזה.
אם אתה מאמין שאתה בסדר, ייתכן שאתה בסדר. לא הייתי חותמת לך על זה, אבל בהתנצלות סתם עכשיו יש פחות פואנטה מבלעשות צום שתיה. רוצה לומר, אין.
לכל מי שעומדים לשלוח לי סטטוס, טוויט, סמס, מייל או מברק מזמר המכיל את צירוף הנורא "אם פגעתי", חסכו מעצמכם בבקשה. היו סמוכים ובטוחים שפגעתם בי בעצם השימוש בביטוי, היו סמוכים ובטוחים שאני לא סולחת. באשר לי, אין לי ספק שפגעתי בכם השנה, וכנראה יותר מפעם אחת- אחרת לא הייתם מרגישים צורך עז שכזה להתנצל בפני על חטא אלמוני ולעורר כבומרנג את רגשי החרטה הלא-קיימים שבי.

כאן אמור להופיע וידוי מרגש המכיל את כל הדברים הנוראיים שעשיתי השנה, עליהם אני באמת (אבל באמת!) מתנצלת. וידוי שמטרתו לומר- הנה, אני דווקא יודעת בדיוק במה חטאתי, אני לוקחת אחריות ואומרת סליחה, ובעיקר מטרתו להצליח איכשהו להצטייר כאדם נורא מוסרי, חרף הסתייגותי הווקאלית מכל מערכת מוסרית הידועה לאדם, ובעיקר חרף העיסוק התמידי של הבלוג הזה במין ושוביניזם, מרי אזרחי, רלטיוויזם ציני וניפוח האגו הפרטי שלי. אלא שלא אעשה זאת.
במקום זה אזכיר לעצמי לא לבזבז את הסימפטיה שלי על מי שלא מגיע לו, ולא לצעוק "שטן" על חבריי הטובים ביותר: מין חופשי הוא מקור בריאותי הנפשית. העלמת מס? טייק איט וור יו קן גט איט. שוקולד? יסוד הציוויליזציה שלנו. לגבי כל השאר, אני אצטרך להחליט בזמן אמיתי מה בסדר בשבילי, ועל מה אני צריכה לבקש סליחה או לשנות את דרכיי. לא משנה מה בדיוק יהיו דרכיי.

אם אני בסדר, כך בהשאלה מאורסולה לה-גווין, זה נהדר. גם אם אני לא בסדר זה נהדר, כי זה אומר שאפשר לתקן אותי. אבל אם אני רק אולי-קצת-לא-בסדר-לא-סגורה-על-זה-שוין-נבקש-סליחה, גם אלף צומות ואלפיים סמסים לא יעזרו לי לתקן.

ותמיד תזכרו מי הרג את הקנדים.

יש לי פלאג לפוסט הזה: אני לא מתיימרת ולו לרגע לטעון שאני מתמצאת בנבכי הנפש ההיפסטרית. הלא היפסטר מעצם מהותו הוא יצור שיש לו גיף מנצנץ בצורת לב, עטוי פרוות חד- קרן וממולא בקאפקייקס, במקום הדבר הרגיל והמשעמם הזה שאנו בני התמותה קוראים לו "נפש". ההיפסטר מטבע ברייתו רגיש כל כך, שונה כל כך ומיוחד כל כך שאין באפשרותם של מוחי וחמשת חושיי הרגילים בתכלית לרדת לסוף דעתו. לוקחת זאת בחשבון.

היפסטר יקר שלום,
השבוע כתב פלוני אחד שאתה בטח מכיר טקסט שהייתי צריכה לקרוא כמה פעמים כדי להאמין שהוא אמיתי. הטקסט הזה נורא ארוך, וקצת קשה לקרוא אותו כי יש באמצע תמונות זזות, תמונות לא זזות ותמונות של אנשים מפחידים. היות ואני כבר קראתי את הטקסט, הרשה לי לתמצת אותו עבורך: היפסטר זה הניגר החדש. שונאים אותו, רומסים אותו ומקפחים אותו מזכויות אזרח בסיסיות כגון להציק לשוטרת באמצע הלילה*, רק בגלל העניבה שלו. תן לי להגיד לך, זו בהחלט אבולוציה. בפעם האחרונה שבדקתי היפסטר היה סתם איש קצת מגניב (להלן "היפ-סטר"), ששומע מוזיקה קצת מעניינת ולובש טייטס מאמריקן אפרל אבל סולחים לו על זה. ובכן, לא עוד.

אם יורשה לי, אני חושבת שאני יכולה גם לאבחן איפה נפלתם. הטעות באמת אינהרנטית לסגנון החשיבה שלכם, אבל היה קשה לראות אותה לפני פרשת הסחים. תקציר למתקשים: תיכף אני אמצא לינק כי אם יש משהו שאין לי כוח לכתוב עליו זה זה הנה מה שנועה ליברמן פלשקס כתבה על היפסטרים VS סחים. אז תן לי לספר לך משהו אישי על עצמי במקום. אני יודעת שאתה היפסטר ודברים אישיים של אנשים אחרים לא מעניינים אותך, כי אתה אדיש ומגניב ומודע לעצמך, אבל סבבה, בוא נעשה את זה בקטע אירוני ומודע לעצמו.

לפני 6 שנים בדיוק יצאתי בשאלה. יצאתי באמת, לא קצת, לא מבית מסורתי. עזבתי מוסד לימודים חרדי לחלוטין, ודרך חיים חרדית לכל דבר ועניין, והלכתי לעשות משהו יותר מעניין עם החיים שלי. הסיבה העיקרית שיצאתי בשאלה היא שהבנתי שיש דבר כזה שנקרא בחירה חופשית, והבחירה החופשית היא דבר מוחלט בעולם. כמו כן הבנתי שאין דבר כזה "אנחנו". רוב הזמן שקדם לכך חייתי באשליה שיש קבוצה שהיא הקהילה שלי, שיש ערימה של תאים שעובדים כגוף אחד והם כל אחד מאיתנו, ויש לנו מטרה משותפת, ושזה, כמאמר הפתגם, זה אנחנו נגד העולם. עזבתי את הדת כשהבנתי שזה כל אחד לעצמו, ואני רק אחת משבעה מיליארד יחידים. אנחנו מתחברים אחד לשני מדי פעם למען מטרה משותפת, אנחנו עושים דברים מדהימים באמת, אבל בסופו של יום, אנחנו לבד.
הנטייה להגדיר את עצמנו על דרך הניגוד והשלילה היא אחת הנטיות האנושיות ביותר. עשיתי זאת כאדם דתי וכאדם חילוני. אבל אני באמת מחזיקה ממך הרבה יותר מדי כהיפסטר משכיל- היתה לך הפריווילגיה ללמוד דבר או שניים בחיים לפני שעברת למרכז תל אביב, ויותר מדי חגיגת בשירותים של הריפראף אכל לך את יכולת הריכוז- מכדי שתנהג ככה. מכדי שתגיד לי ברצינות שיש כאן מלחמת ציוויליזציות, ובמלחמה זו יש אותך ואת חבריך החמושים במשקפי קרן עבי מסגרת, ומולכם את מסעודה משדרות, את מיטל השוטרת המחומצנת עם המסטיק, ואת עדן אברג'יל.

אח'שלו, אף אחד לא רודף אותך בגלל שאתה היפסטר. אני יודעת שאתה קצת פרנואיד, בכל זאת עוד יש יובש ואתה הרבה יותר עצבני מבדרך כלל, ולכן אצעק זאת שוב: אף אחד לא רודף אותך בגלל שאתה היפסטר. אבחנה זאת נכון חברתי לטוויטים רעות: אולי היו לא חביבים אליך כי אתה מתלבש מוזר, כי אתה נראה הומו, או סתם נראה תמהוני משהו גם בסטנדרט התל אביבי. אולי מישהו היה קצת לא נחמד אליך- במידה בה אנשים לפעמים לא נחמדים לאנשים אחרים. ואני לא אומרת שזה בסדר, אני מאמינה בנימוס מושלם. אבל אין איזו מהות היפסטרית כוללת שבגללה זה קורה. רק מהות מעצבנת שהיא שלך באופן אישי.

כפי שכתב לך חברי הטוב שחר, שהוא כל דבר בעולם מלבד מיינסטרים, אין לך מושג ירוק מה זה להיות שונה באמת. אתה והחבורה שלך מקדשים שלמות גופנית, מקדשים אנינות תרבותית, מקדשים היצמדות לקוד אוניברסלי מומצא כזה או אחר. כפי שכתב עליך חברי הטוב דני, אולי זה רק כי עוד לא התבגרת, ואתה בוחר באליטיזם תרבותי ככיסוי לכך. וכפי שכתבתי לך אני, רוב מוחלט של האנשים שאתה טוען שמתעבים אותך אינם יודעים כלל על קיומך. הם לא יודעים שיש דבר כזה היפסטר, ומתוך שאינם יודעים אינם מסוגלים לשנוא. הם יודעים רק שיש צעירים ממש מגניבים שחיים במרכז תל אביב, עובדים בעיתונים ובטלוויזיה וברדיו, שהם היו רוצים אולי בזמן אחר להיות כמותם. קצת מרחמים עליכם, כן, אבל בפועל גם ניזונים מכל מה שאתה ושכמותך מייצרים.
אין כאן מלחמת ציוויליזציות בה אתה יכול להתחבא מאחורי הטייטל שבחרת לעצמך.

ואם מישהו בכל זאת דיבר אליך לא יפה אולי אתה צריך לבדוק אם דרכת לו במקרה על הבוהן.

* אני בעד להציק לשוטרים בכל זמן ומקום אפשריים. אנחנו משלמים להם משכורות, אנחנו נותנים להם נשק וכלי תחבורה ואת היכולת לעצור אותנו, המעט שאנחנו יכולים לקבל בתמורה זה להטריד אותם במידת האפשר. רק אומרת.

אם הייתם בהכרה ב-48 השעות האחרונות, אין מצב שפספסתם את הדיון הציבורי הער בערוותה של אחת פלונית קצת מפורסמת. בשנים שיבואו אני בטוחה שהשיח יבנה את עצמו בדומה לזה שנוצר סביב רצח רבין: "איפה אתה היית כשלמיכל אמדורסקי ראו את הטוטה?". כבר עכשיו, אם תרשו לי, אשחזר: השעה 11:00 בבוקר. שעת בוקר מאוחרת במשרדי עמוס הבנות. מייל מפליל מוצא את דרכו אל תיבת האינבוקס האפרורית שלי, קובץ וידאו קל משקל מצורף, תחת הכותרת "הפושי של מיכל".

צפיה ראשונה: חה. מצחיק.

צפיה שניה: זה ממש מצחיק.

צפיה שלישית: יוווו, מסכנה.

צפיה רביעית: אבל זה עדיין ממש מצחיק.

כל הצפיות שבאו לאחר מכן: מי עושה לה שעווה? אחלה עבודה. (בתור מישהי שנוטה לטפל בשיער הגוף שלה אינ-האוס, אני מעריכה עבודת-שעווה מוצלחת כשאני פוגשת אחת).

מה שלא יכולתי לצפות הוא האבולוציה של הקטע הקצר, גם אם המבדר, הזה מפיסת סלפסטיק-ריאליטי זוטרה למם כבד משקל בנפח מקומי, שלא לומר מנוף לשיחה עירנית שהיא הרבה יותר מסכום כל חלקיה האינטימיים. מבחינתי זה אומר שרק חיכינו להזדמנות כדי שסוף סוף נוכל לדבר על כוס בפריים-טיים. מילה קשה, כוס. אין הרבה מה לעשות איתה. האלטרנטיבה פות מעוררת בדרך כלל קונוטציות ילדותיות-משהו, וליופמיזמים של חיבה/גנאי נוסח "פושי", "פושפוש" או "בג'ינגו" אני מסרבת להתייחס מעל במה מכובדת זו. כוסית זה בסדר, זו מילה שהצליחה להתאזרח, אבל כוס? רוב מוחלט של הזמן זו מילה נורא, נורא גסה. עד שבאה מיכלי, ובהינף חולצת-חוף דקיקה ולבנה שחררה לנו את החוט.

אז פתאום את מוצאת בוואלה! אופנה טקסטים מונומנטליים כמו זה של רוויטל מדר , תחת הכותרת הכה-טי.אמ.איי "הלך החתול", וטקסטים משלימים כמו זה של נאווה סילוורה, תחת הכותרת הכה-לעורכת-אין-זין-לעבוד-היום "הלך החתול 2". מה שהצלחתי לפענח מתוך הטקסטים האלה הוא, שלבנות האלה אין שום בעיה עם זה שהגב' אמדורסקי חשפה ערוותה בפומבי. קורה לטובות שבינינו. הבעיה שלהן היא עם זה שהערווה הזאת היתה מסודרת למשעי, ולא תגידו מגולחת- מטופלת יסודי בשעווה. את השאלה איך מוידאו מפוקסל בן 6 שניות הגענו למסקנות מעמיקות כל כך בנוגע למתודת הטיפוח נשאיר בצד, ונישאר לרגע עם לב העניין. מבחינתי לב העניין הוא שבכותרת של הטקסטים האלה מופיעה המילה "חתול" כהתייחסות לאיבר המין הנשי, ושהכותבות שלהם עדיין משוכנעות עד עמקי נשמתן שיש משהו פסול מוסרית בכוס חלק שלא כדרך הטבע.

עכשיו. מאז ומעולם הייתי חסידה גדולה של מינימליזם. תבינו מזה לבד מה זה אומר על שגרת הסרת השיער שלי. עם זאת, כשבפרופילים של מיטב חברותיי לפייסבוק מתחילים להופיע סטטוסים בסגנון "מה דעתכם על כוס חלק לגמרי. לא פדופילי בעיניכם?" פלוס סיכול ממוקד של כל זכר שמעז להודות שהוא דווקא אוהב כשזה חלק, כמובן כי ככה הוא יכול לרדת טוב יותר ולא כי הוא חלילה סתם אוהב את זה ככה, כשזה קורה  אני מתחילה לחשוב. קודם כל אני חושבת, למה נשים בכלל מסירות שיער. ואם הן מסירות שיער, למה הן עושות את זה בכלי משחית אינקוויזיציוניים סטייל שעווה רותחת, סוכר מלובן (היו לי חברות מדימונה בפנימיה, נו), חוט (היו לי חברות גם מטבריה) ופסגת הטכנולוגיה- לייזר. כהערת ביניים אני מבטיחה לעצמי שברגע שיציעו הסרת שיער בתותח פלזמה אני שם, ולו רק בשל המגניבות הסייברפאנקית שבדבר.

ואז אני אומרת לעצמי שהתשובה לשאלה הזאת חייבת להיות אישית ובלתי ניתנת להעברה. השאלה אם אנחנו בכלל עושות את זה, ואם כן באיזו תדירות ובאיזו יסודיות ובאיזה אופן, בבית או בחוץ- רוצה לומר, אצל שעוונית מוסמכת, אם אנחנו עושות את זה ברחוב יש לנו בעיות קצת יותר רציניות לדאוג לגביהן- התשובה לשאלה הזו זהה לשאלה האם אנחנו בדיאטה תמידית ולמה, האם אנחנו מתאפרות וכמה, וכשנגיע לגיל בו יהיו לנו קמטים, כמה בתולות מזרח אירופאיות נסכים לרצוח ולנקז את דמן על מנת שיהיה לנו עור חלק וזוהר ויותר.

הנה מה שהתשובה הזאת בשום פנים ואופן לא יכולה להיות בעיני: גברים. כי מה שעולה מיותר מדי כתיבה נשית בהמשך לדיון על הלוחמה בפרוות הכוס היא, שאין לנו שום סיבה לסבול ככה, חוץ מאשר כי זה מה שגברים אוהבים, ואוי-אוי-אוי אם איזה גבר, עד שכבר הצלחנו להכניס אותו למיטה, יראה שיש לנו שם למטה חתלתול קטן ויברח בבהלה. מי אשם באימה הזאת, ובסבל רהגופני והנפשי שאנחנו צריכות לעבור בגינה? אליבא דיותר מדי כותבות נשיות זה פורנו! כי פורנו זה רע! פורנו, ונשים בעלות אפיל כמו-פורנואי דוגמת אותה מיכלי שבה נפתח הדיון.

רק שבובה, חכי שניה.  יש לך הסבר הגיוני לזה שטיפולי פנים את עושה בשביל עצמך כי את אוהבת (על פילינג נמלי-אש שמעתם?), את מרעיבה את עצמך כי את רוצה להרגיש קלילה, את עושה יוגה בחדר מחומם ל-50 מעלות ומזיעה כמו חזרזירה כי זה משחרר, אבל את השיער מהכוס, דווקא אותו, את מורידה בגלל מאות שנים של פטריאכליה ושיעבוד? סורי בובה, אנחנו נשים משוחררות עכשיו. ההסבר הזה לא קביל יותר. אף אחד לא מכריח אותך להתעלל בעצמך, כהגדרתך, לא גברים שמבקשים את זה ולא נשים אחרות שבחרו לעשות את זה. אז למה את באמת בוחרת לעשות את זה?

[מה אתם רוצים ממני, אמרתי שזה פוסט בלי מסקנות]

והערה לעניין פדופיליה: פדופיליה היא הפרעה נפשית. פדופיליה היא בעיה חמורה, רצינית, מדאיגה, שצריך לדבר עליה, לא משנה מה עמדתכם המשפטית. פדופיליה היא לא "לא בא לי להוריד הכל, זה לא נעים לי כל כך, זה מרגיש לי לא נכון, לא ככה אני אוהבת את הגוף שלי. נה! אם תגיד לי שאתה רוצה חלק אני אקרא לך פדופיל". אז די כבר עם זילות השואה הזאת.