אירית כרגע בישיבה - הבלוג של ליבי דאון feed

בורמה 3 - לחובבי הז'אנר

Mon, 12 Nov 2012 04:21:05 -0400

15/8/1993

היום דווקא ישנתי. אמנם לא הרבה וגם התעוררתי באמצע אבל לפחות ארבע שעות - משמע התאקלמות ראשונית. ירדנו במורד חמש הקומות של המלון שלנו, אשר את שמו בסוף לא בדקתי וגם למירי אין מושג. למטה חיכו יוג'ין וחברו ועוד איזה דוד חדש עם אוטו לבן ושיניים אדומות. עוד אחד שאת שמו לא אזכור כנראה. נסענו לרציף לקחת את הסירה למינגון. עלינו על סירה שמשמשת את אנשי המקום. 13 פרצופים לטשו בנו עיניים למשך שעה וחצי. הסירה מימי הביניים - רעש ודוד שתפקיו להוציא את המים עם דלי כדי שלא נשקע. הנהר רחב ומדי פעם עוברות בו סירות מפרש. הנוף מדהים. יורדים במינגון - הכל מלא בבוץ, מקפצים עלינו ילדים שמבקשים school pen עלי מקפץ נזיר קדם ואדום גלימה - יוג'ין הסביר לי שבתקופה הזאת של הנזירות עדיין מותר להחזיק יד של אישה.

עלינו למעלה לפגודה הבלתי גמורה. מסתבר שלפי האגדה, היה איזה מלך מגלומני שרצה לבנות את הפגודה הגדולה ביותר בעולם, הפעמון הגדול ביותר בעולם ואת האריות הגדולים ביותר בעולם. הכוונה שלו היתה - לבנות פגודה בגודל כזה שיראו אותה מעבר להר, בארמון שלו. פה או - יועצו שמופיע בהמון אגדות שסיפר לנו אחר כך החבר של יוג'ין (אני מצטערת לציין שרובן היו אודות בתי שימוש ובעיות קיבה) אמר שהוא מנבא שאם יסיימו את בניית הפגודה, אזי המלך עתיד למות - פה או אמר זאת על מנת להשיב את האיכרים לשדות החקלאיים במקום להמשיך את הבניה. הרעב החל כבר להתפשט בכפרים. המלך שמע לעצת פה או והבניה נפסקה.

כשלינו על השלב הראשון של הפגדוה התחיל לרדת גשם, אמנם הספקנו להקריב פרח ליופי, אבל אז נאלצנו ללכת. ירדנו והגענו לפגודה יפהפיה וסביבה עיטורי גלים ומפלצת השומרת על הפגודה.

אתנחתא

עכשיו, בעודי כותבת, אנחנו במנזר שלמרגלות הר פופה - מחוץ למקחלת יש דלת. פתחתי אותה ויצאתי החוצה למרפסת. ממול מתנהלת איזו תפילה בודהיסטית והכל מכוסה כאן בענן רטוב - שקט שקט. אם הייתי יכולה ללבוש גלימת דני דין הייתי יורדת למטה ומסתכלת מה קורה מבפנים.

יצאנו מהאתנחתא

ליד הפגודה נזיר מבקש ממירי את משקפי השמש שלה במתנה. בדרך למטה פגשנו אישה גרמניה מעניינת שניהל איתי ויכוח - האם בבורמה האנשים עניים. לדעתי, צדקתי.

טוב, איפה היינו - ירדנו מהפגודה קנינו אננסה ושכרנו ספינה משלנו בחזרה למנדליי - התיישבתי על החרטום שרתי לי שירים והמנוע האפיל על הזיופים שלי - זימרתי לעצמי את כל שירי הנהר שאני מכירה הרפרטואר נפלא והדיסק יוצא בשבוע הבא. במנדליי חיכה לנו אדום השיניים. נסענו ופנינו להר פופה . בדרך נופים מדהימים - איכרים, שדות אורז, עגלות רתומות לפרים, כובעי קש, סבתות שרואים רק בנשונל ג'אוגרפיק, ידלים ובדרך פגודות פגודות פגודות. עצרנו בעיר מינדלה - מחר אבדוק - אצל מסעדן סיני - אכלנו עוף בקאשיו, עם אננס צלוי, אורז וקינחנו בעוגיות שקנינו לפני זה.

אחרי שאכלנו ושמענו כמה אגדות מענינות על בעיות העיכול של מלכה, נסענו שוב. יוג'ין שאל אותי האם גם אצלנו עובדי ממשלה זוטרים מקבלים במקום מזכורת מזון ודיור חינם - אחד מאיתנו נמצא בתוך בועה. הגענו לכפר בדרך להר פופה. התיירים לא עוצרים פה בדרך כלל הם פשוט ממשיכים הלאה. אנחנו המערביים הראשונים שהאנשים כאן רואים. יצרנו המולה גדולה. הרגשתי כמו החלילן מהמלין עם שיירה של ילדים ומבוגרים. זקנה מדהימה עברה לה בסך - הישר מאיזה תמונה. לא ידעתי אם זה מנומס לבקש ממנה להצטלם. בסוף ביקשתי. הם מאוד שמחה - היא בת 80 והיא הכי זקנה בכפר - בשביל הצילום היא הסתדרה - אירגנה את הסרונג שלה וחייכה - מאוד התרגשתי.

הכפר כולו ליווה אותנו למכונית - הדודים המוזרים עם הבגדים המוזרים והמכשירים המשונים חזרו למכונית והמשיכו הלאה - להר פופה. שוב נופים מדהימים בדרך - אני מספרת ליוג'ין על זמרים אמריקאים, את סיפור יציאת מצריים ואנחנו שרות להם את יש אי שם בעברית. אגב גם בבורמה הם שמעו על המוסד. הגענו להר פופה והתיישבנו לנו כאן בבית הארחה לעולים לרגל להר. בספר לא היה רישום של אף תייר מלבדינו. אנחנו הראשונות. אמנם זה לא שם הורד - אבל יש כאן קסם דומה. מחר השכמה - בחמש בבוקר - טיול זריחה להר.

16.8.1993

התעוררנו הבוקר מהשינה על הרצפה כשלכל אחת מאיתנו תצורה מיוחדת וחדשה לעיניים - מי נפוחה יותר ומי נפוחה פחות ואירית המקורית עם עקיצה מתחת לעין. היה עדיין טיפה חשוך - לא ממש כשהתחלנו לצאת לדרך. היה גם קר. ההר היה מכוסה בערפל כשהתיישבנו בחוץ לנעול את הנעליים. שני קופים ניגשו לבדוק מה העניינים. זה היה האות הראשון לפורענות שתתרחש אחר כך. התחלנו ללכת לכיוון ההר - צעקות קופים קידמו אותנו מכל עבר - ההר מכוסה כולו בערפל - המדרגות תלולות והקופים צווחים - פחד אימים. ביאזשהו שלב, קוף אחד קפץ ליוג'ין על הראש. גם יוג'ין, בורמזי ותיק היה מבוהל מאוד. באיזשהו שלב, ביקשתי שנרד. מירי ואירית לא הראו סימני התנגדות מיוחדים - אוי סליחה - הקש ששבר את גב הגמל היה הקרב בין המדריך שלנו שאמר שיגן עלינו כנגד מנהיג הקופים הפצוע. המנהיג שהיה פצוע במצח נראה עצבני במיוחד - המדריך אמנם הבריח אותו עם מקל אבל זה לא הפריע לקוף במיוחד - האמת נראה שמבחינתו זה כבר היה עניין של כבוד.

בשלב זה - כאמור שלב הקש - כשכבר התחלנו לרדת בחזרה מושפלים אך מרוצים - הצביעו שתי ילדות בורמזיות על דרך אחרת פחותת קופים לפסגת ההר. עלינו על ההר. ההר - מככב באגדות עם בורמזיות. מסתבר שיש המון גירסאות לנושא - סיפור אחד הוא סיפור אהבה בין חצי ענקית לגיבור מלחמה יפה תואר אשר נקרא להגן על ממלכתו ושבר בכך את לב אמו מגעגועים ו מאז הרוחות שומרות על ההר. סיפור נוספים עוררו ויכוחים בין יוג'ין לחברו לפיכך הגירסאות מבולבלות.

ירדנו מההר, ישבנו ושתינו תה. הודענו ליוג'ין שאת הטיול מכאן אנחנו ממשיכות באופן עצמאי מפגאן. בפגאן שילמנו ונפרדנו. לקחנו חדר במלון ממשלתי קופארטיב ופגשנו את אותו זוג הישראלים הסימפטי והשמנמן שפגשנו במנדליי. אחרי נימנום צהריים הלכנו לנסות ללמד אותי לרכוב על אופניים. כנראה שלא אצטרף לטור דה פרנס. בחור בורמזי אחד חשב אחרת והחליט לעזור לי ללמוד מחר על אופניי הbmx שלו, יראה לנו עבודות עץ, ללא קומישיין לנהגו, כנראה בכפר שלו וכל העסק הזה עוטה סוד משום מה.

אחר הצהריים להכנו לפגודת השקיעות - אנאדה - טיפסנו לראות ממגדליה את השקיעה. הפגודה, מסתבר נבנתה עוד ב 1090 - אחת מני רבות, מקסימות ומדהימות ביופין. העיר פגאן כולה הינה מוזיאון עתיק יפהפה והנופים בו בלתי ניתנים לתפיסה - קשה להבין - פגודות שעומדות 800 שנה על מקומן בעיר כמעט ריקה מאנשים על גדות נהר רחב ידיים.

מקווה שהתמונות שצילמתי ישיארו לי איזשהו זכרון מהשקיעה היפה הזאת - את הפעמונים אי אפשר לשחזר.

על גג הפגודה פגשנו גם את זוג הישראלים. הם הובילו אותנו למקדש בו התנהל מסחר בכלי עץ. את פנינו קידמה אישה מבוגרת למדי ודוכנים מאחרויה - מיני עתיקות ועבודות לכה. מסתבר שאמש, שני הישראלים ביצעו אצלה רכישה רצינית וגם החליפו איתה טיש שרטים ישנים וכל מיני שטויות מערביות אחרות. מדהים שטי שירט מחורבנת ישנה בתוספת כמה דולארים יכולים לשמש חלופה לאיזה עתיקה ממנזר בורמזי. אנחנו לא רצינו לרכוש כלום. מחר ניפגש עם הוילאם הסודי הזה ונראה מה מוכרים בכפר שלנו.

אתנחתא

היום, כשאני כותבת, יום אחרי האירועים - השעה 12 בלילה. בורמה בחצות זה כמו שלוש לפנות בוקר בישראל. כולם הולכים לישון בעשר גג. אבל כאן בקפטריה של המלון בפאגן מתנהל משחק קלפים בורמזי עיקש וברקע מוזיקה שבהחלט יכולה להיות פרסומת ללמה כדאי להשקיע בבטריות דוראסל. הם משחקים קלפים והשיניים אדומות אדומות. אירית ומירי ישנות על ספסלים בחוץ. האוטובוס יגיע עוד שלוש שעות ו 45 דקות - מפחיד על הספספל ומפחיד קצת לידם. יש את נהג הריקשה יפה הפנים והמקופח שלא לקחנו. הוא מדבר עם שלושה צרפתים שיכורים בחוץ. אני כבר התקררתי.

סוף אתנחתא

הטיול הגדול 2 - אזהרה! לחובבי הז'אנר

Wed, 24 Oct 2012 03:01:13 -0400

14/8/93

היום בבוקר, קמתי מבלי שישנתי. היו לי קשיי הסתגלות. פחדתי שיגנבו לנו את כל הכסף וחלמתי שהמלון הוא בעצם ספינה והתחנות שהקבילו לתחנות של הכפרים בהם עברנו עם הרכבת - יורדים בהם המוני קבצנים ומנסים לגנוב לנו את הכסף. גם דמיינתי המוני יתושים - מה שלא כל כך אפשרי כי בחדר אין ממש חלון.

טוב, מספיק. קמנו - השלישיה חיכתה לנו למטה - אני התבאסתי מהנהג שנפל בחלקי שלא יודע לדבר אנגלית מלבד מלמולים חסרי פשר וגם קצת נודניק. הגענו לקפה/תה של ארוחת הבוקר. כמובן שהקמנו המולה כשנכסנו אבל בכל אופן, גם כשאין כמעט מכוניות והרוב אופניים וריקשות - הרעש בחוץ גדול. כולם מצפצפים המון ובמסעדה כולם צועקים. אכלנו פנקייק בננה נפלא והכרנו את המורה לשחמט - חבר של חברינו - ההוא עם העיניים החצי סגורות. הוא הראה לנו בגאווה מחשבון איתו הוא משחק שחמט - בחיי דדיה אברשה ז"ל ברוסיה לפני 20 שנה.

נוסעים ועוצרים במפעל דפיקה על זהב. שני בחורים מיוזעים בתוך סימטא דופקים עם פטיש על ספר ובתוכו עלעלי זהב בשביל להשטיח אותם. אחר כך ישמשו כתרומה להדבקה בפגודות.

נכסנו אחר כך לשתי פגודות. חלצנו את הנעליים ושמענו קצת על בודהיזם. מסתבר שיש המוני בודהות - כשהפופלרי מבינהם הוא זה היושב עם ידיים פשוטות לצדדים - משמעות סימלית לגבי ברכה, אומץ וכו'.

המנחות שמגישים לו - אף הן סמליות - פרח למי שמבקש יופי, נר למבקש חכמה, כסף למי שמבקש להיות עשיר וכו'.

שוב הקודשה מתערבבת עם הטכנולוגיה - הבודהה מואר בנצנצים חשמליים מעל הראש. פסלים עתיקים ויפהפיים מקושטים בתמונה של כוכבי קולנוע בורמזיים מנצנצים וכודומה.

עוד קצת על השלטון המדהים כאן - השטרות המקומיים כולם בעלי ערכים מוזרים כי השליט מאמין בנומרולגיה. הכל מסתכם ב - 9 מספר המזל של השליט. יש שטרות של 45 שטרות של 90 וכו'. יש גם שטרות של 200. מוזר.

בחזרה למקדש - הסבירו לנו על הבודהיזם המקומי - כיצד חשוב מעל הכל לתת. על גלגול הנשמות, כיצד להגיע לנירוונה - המדיטציה, שרשראות של הגיגים...

הבודהה המצביע - ניתקלנו בו אחר כך בגבעת מנדליי - מצביע על פריחת הבודהיזם בבורמה.השעה עכשיו 10:20 ואני שומעת ברקע קול פעמונים - כל כך מקסים. אני עייפה אבל חבל לי לשכוח את זה אחר כך - כל פרט ופרט מדהים ומקסים כאן. הכל.

אחרי מנוחה הלכנו לעוד חנות עתיקות שם קניתי את האלכימאי דלעת המקסים שלי. לצערי את החצי ציפור חצי אל לא יכולתי לקנות. אירית קנתה אריה סימלי ומירי מערבב אופיום. הדברים מקסימים. האריה עתיק.

ארוחת צהריים - tootoo אוכל בורמזי. האוכל כאן חריף וגם עם אורז. אכלנו עוף בקארי ירקות חריפים - סיר ענק של אורז ואני מרגישה דובה.

שכחתי! לפני הצהריים היתה גלידת ניילון, אוי גם היה השוק - כן שוק כאילו מערבי עם חפצים שבישראל כבר מזמן לא משתמשים בהם - מודלים ישנים של הכל - העיקר מערבי. טי שרטים מכוערים, מוצרי חשמל מדגמים ישנים מכונות תפירה כמו של אמא מרוסיה. משהו!

אוקי - נחזור לגבעת מנדליי בשקיעה. הנוף מדהים - ממש breathtaking כמו שיוג'ין אומר וגם very amazing. אחר כך הלכנו לראות גן ובו ספר עיקרי הבודהיזם על לוחות שיש - הספר הגדול ביותר בעולם. לפי מה שסיפרו לנו עבדו על הכנת ספר השיש הזה 2300 נזירים במשך חצי שנה ב 1885 - מהמם ביופיו. הלכנו בתוך היסטוריה והשקיעה על גבעת מנדליי מתקרבת. נוסעים לגבעה. השלישיה מחכה לנו למטה. אנחנו עולות לגבעה. מדרגות מדרגות מדרגות 1850 במספר. מרפסות בצדדים. ספסלים עם כתובות בתורמים ובדרך פסלי בודהה ישנים מכוסים בנצנצים מסביבם. נראה שאין סוף לעליה הזאת. אבל הנוף שווה הכל - אבל... בשלב זה מתחילה לכאוב לי הבטן. טוב רצתי לחפש מקום הולם. בורמזית אחת אחרי שעה של חילופי דברים הבינה אותי והצביעה על בוטקה בלתי נסגרת ומשאילה לי גם נעליים - הכל חוויה. אחר כך ריצה מטורפת לתפוס את השקיעה על הגבעה.

היה שווה - מדהים - בורמה פרושה לנגד עינינו -שקיעה בתוך ים של ירוק. לוגמים שדות ובתוכם מתנוצצות להן פגודות לבנות מצופות זהב בראשן. יפהפה.

ירידה קשה ומחכים לנו למטה. יוג'ין וחברו והבורמזי שלי ושיניו האדומות יען כי מסטול הוא שוב מסביר לי עד כמה אנחנו יפות ואיך אני דומה לכוכבת קולנוע. אירית ומירי לעומתי קיבלו הסבר על הכלא הממשלתי והחומה סביבו - ארמון פקידי השלטון וחייליו. באסה.

מגיעים לבית התה שותים תה וכמובן מקנחים בעוגיות עם beans אני מספרת להם על וודקה בלאדי מרי ויתרונות האכילה לפני השתיה. מתכננים את הטיול למחר - אני כותבת המלצה משמימה לנהג שלי כי מחר אנחנו נוסעים במכונית עם שנים החברים. עוגי עוגי עוגיות חוזרים למלון - מחפשים בשבילי בית מרקחת ובדרך אנחנו נתקלות בסופרמרקט.

(לנהג שלי נתבקשתי לשלם עבור יום וחצי 200 צ'אט - מדהים משכורת של יומיים רק 2 דולאר והבנאדם נשוי ויש לו ילדים - כמה גירסאות סותרות באשר לכמות הילדים).

ממש כמו בסיפורים של ההורים על הסופרים הממשלתיים כאן היה די הכל - גם קוסמטיקה וגם ביגוד ונעלי ספורט - כנראה בלתי מושג עבור רוב המקומיים. לילה טוב. אני הולכת לישון. מחר יום גדול.

הטיול הגדול

Tue, 23 Oct 2012 06:39:53 -0400

לפני עשרים שנה, אללי, מירי אירית ואני נסענו ל"טיול הגדול". נסענו לתאילנד, בורמה וויטנאם. מבלי לתכנן, ומבלי לדעת כלום. שלוש בחורות צעירות לבד בעולם הגדול. בלי טלפון, בלי פייסבוק, בלי אינטרנט - חופשיות באמת. עשרים שנה עברו - התחתנתי, עבדתי, נולדו לי ילדות, גידלתי חתולים וכלבות, נסעתי וראיתי. אבל הטיול ההוא של 1993 הוא הטיול עליו אני תמיד מתרפקת בזכרונותי. אולי בגלל החידוש שבו (היתה זאת הפעם הראשונה שנסעתי עם חברות ורחוק כל כך והקשר היחיד היה טלפון - אחת ל... באיזה משרד מצ'וקמק בקוואסן), אולי בגלל שהייתי צעירה וחופשיה, אולי כי היה נפלא. לא יודעת. בכל מקרה, לא מזמן מצאתי את היומן שכתבתי בטיול שלנו לבורמה. הכתב - כמעט בלתי קריא. הבטחתי לאירית ולמירי שאתקתק אותו וכך תוכלנה גם הן לקרוא בו ולברר אחת ולתמיד האם הברחנו כסף מבורמה לתאילנד עבור איזה בחור בורמזי שפגשנו במקרה ברנגון או שאירית ממציאה את זה, למרות שלא מתאים לה.

הנה הפרק הראשון -

(אגב, הפרטים הגדושים על החלפת הכספים בהתחלה לא מעניינים במיוחד - חשבתי שאוכל לחלוק אותם עם מטיילים נוספים בקוואסן אחר כך ולכן, כמטיילת אחראית, כתבתי הכל. זה רק בהתחלה. נשימה עמוקה וזה נגמר). בכל אופן - הקריאה כולה היא לחובבי הז'אנר בלבד... מדובר ביומנים של בחורה בת 22 אי שם בתחילת שנות התשעים...

12.8.1993

נחיתה בנמל התעופה ברנגון - נמל תעופה קיקיוני. טרמינל שנראה כמו משרד מימי המנדט הבריטי - 4 חלונות לאישור דרכונים ומאחוריהם שולחן בו אמורים להחליף 200 דולאר ל - fec כסף תיירים. מירי ואני מתעלמות. אירית מחליפה 400 דולאר וכך תוכל לקבל החזר על fec שלא השתמשנו בו בסכום של 200 דולאר.

טוב. יצאנו למסוף קבלת יורדי המטוס. מכל עבר עשרות בורמזים שמעוניינים לקנות מאיתנו ויסקי, סגריות ולהחליף איתנו כסף בשער השחור - מפחיד. שלושה בורמזים לוקחים אותנו בטויוטה לרנגון הבירה של בורמה. כל הדרך מציקים בקשר להחלפת כספים. מבחוץ רנגון השוממת והגשומה עד מאוד. פרסומות שנראות כמו לקוחות מסרט משנות ה- 40. פרצופים בצבעים וורוד צועק ונשים מאופרות בכבדות בפרסומות לסרטים מקומיים. הגענו לטוריסט בורמה - מבחוץ עוד אלפי חלפני כספים מושכים בידינו ומציעים לנו שערים שונים עבור הכסף - רק שנחליף.

בטוריסט בורמה רכשנו כרטיסים לרכבת. עכשיו נשארו לנו קרוב לשעתיים עד הרכבת למנדליי. בספר העצות היה רשום לקפוץ ליוגורט הכי טוב בעיר. היציאה החוצה היתה טבילת האש הראשונה. קופנגן לא היתה ה"איים האבודים". בורמה - כן נחתנו וכל העיניים ננעצות בנו בעניין רב. בכל מקום שאנחנו נעצרות התגודדות של אנשים - רושם ראשוני המוני אנשים - פנים יפות יפות כולם לבושים בסרונג ובחולצות מערביות מדגמים ישנים. הנסיעה ארוכה אבל אני לא ממש מצליחה להרדם. קיים חשש תחילתי. מקום זר. אנחנו כמו תחת זכוכית מגדלת - כולם לוטשים בנו עיניים. לישון לא הצלחתי רוב הנסיעה - אבל ראיתי את הזריחה הראשונה שלי בבורמה. מסביב ירוק מדהים. בתחנות הכפריות ילדים וילדות מהמאה שעברה עם מרכולתם על הראש, מחייכים. בתוך הרכבת - שמח. תהלוכת מזון רעשנית מתחילת הקרון לקצהו. עופות, סמוסקים, צ'יפסים, בירות בבקבוקים ישנים ומה לא. זומבהי זומבהי.

13.8.93

אחרי איחור של שעתיים בלבד, הגענו למנדלי - תופס אותי נהג טקסי שיכור עם שיניים אדומות ומתחיל למשמש אותי, ומספר לי שאני דומה ל movie star. 2 אחרים, מסתבר שנחמדים מאוד ודוברי אנגלית תופסים את מירי ואירית ואנחנו מגיעות למלון שאת שמו אברר מחר.

יצאנו לטייל. אני קניתי מריונטה עם עיניים חיות. כל העתיקות כאן למכירה. החנויות שפזורות בסמטאות, חשוכות ובתוכן דברים שיצאו מהאופנה לפני שנים במערב -וכאן הם נערצים בגלל מערביותם.

בערב אנחנו יוצאות לתאטרון הבובות. כאן יושבת עוד משפחה של יפנים. על הבמה - ילדה יפהפיה מאופרת בכבדות וילד כנ"ל רוקדים לצלילי מוזיקה צורמנית ומוזרה. אישה יפה משמשת כקריינית דוברת אנגלית ואז - המופע המרכזי. סבא קשיש, דוד שמנמן, ואישה יפה מתפעלים קסם של בובות שזזות בטבעיות האלכימאי והדרקונים. לאחר המופע, האישה מציעה לנו לקנות בובות, שטיחים וכיסויים תמורת דולארים, כמובן. אפשר גם קיר ממנזר....

אחר כך יצאנו לבית התה. בבית התה לא משלמים עבור התה אלא סופרים את העוגיות שאכלת וכפיות הסוכר שהשתמשת בהם. אנחנו מנהלות שיחה עם הידידים הבורמזים החדשים שלנו. השלטון כאן אסר חבר שלהם. יש חשש לאזניים לכותל. הם מפחדים. מסתבר שהיו אצלהם בחירות אבל לאחר הבחירות, למרות הנצחון של המפלגה הדמוקרטית - המשטר הצבאי אסר את כולם ותפס את המנהיגים. אנשי השלטון גרים להם בבתים יוקרתיים, נוסעים מכוניות מדגמים חדישים ומוקפים בצבא.

המשך יבוא....

חולפות השנים

Tue, 16 Oct 2012 02:52:29 -0400

הגדולה שלי היא בריה נוסטלגית. בת שבע וחצי וכולה רגש מפעפע, כמיהה וכיסופים. בכל איש, אירוע או מקום היא מצליחה למצוא את הקסום והפיוטי - אפילו בירקון הארסי (המכונה בפיה "ירקוני" ובהיותה בת שנתיים - שלוש כתבה לכבודו את השיר "ירקוניל'ה שלי" ואמרה "הירקוני היום כמו חמאה"). כשדודות היו אומרות לה - "ואו את גדולה" נויה שלי היתה עונה "ואני דווקא רוצה להישאר קטנה".

היום בבוקר, אחרי ששוב נזכרה כמה נעים בפעוטון של הקטנה, וכמה חבל שהיא לא יכולה להישאר שם (באמת מומלץ, מי שרוצה להרשם לשנה הבאה - פרטים אצלי), כתבה את השיר הזה. הוא נפלא לדעתי ומצמרר (אותי). המילים הם במקור (אני לא עזרתי שככה יהיה לי טוב גם עם המילה בסבך וגם עם הכבל. הכל שלה) ויש לזה גם מנגינה (את זה תאלצו לדמיין).

בין סבך של שנים, בין כבל שעות

מסתתרים ילדים, מסתתרות ילדות

מסתתרים גננים, מסתתרות גננות

מסתתרות שפע של הרפתקאות.

ושם אני אני הולכת ושם כולנו צועדים

גם המבוגרים וגם הילדים.

פיזמון

אני בשביל הזה הולכת.

אני בדרכי בחיים.

אני בליבי צועדת.

במשך שבע שנים.

אני את הרוב לא הלכתי, לא הלכו גם הורי

בשביל הזה אפשר ללכת עד בלי די.

פיזמון

אני בשביל הזה הולכת

אני בדרכי בחיים

אני בליבי צועדת

במשך שבע שנים

הגן האבוד

חברה שלהכה

יש דברי עצב, יש דברי שימחה.

אני בשביל הזה הולכת

אני בדרכי בחיים

אני בליבי צועדת

במשך שבע שנים.

זבוב

Sun, 20 May 2012 05:54:59 -0400

אמא שלי כותבת מדי פעם. מדי פעם, אבל תמיד מקסים ונוגע ללב. הפעם אמרתי די ותירגמתי מרוסית. אמנם ברוסית זה נשמע אפילו עוד יותר טוב אבל אני מקווה שלא הרסתי. קבלו את הזבוב -

מי לא נגעל כאשר הוא רואה זבוב? היצורים האלה העיפו בייאוש סרטים דביקים שקישטו את חדרינו הסובייטים. רחמיו של איש לא נכמרו כאשר ראה את יסוריהם וכולם חשו שהסרטים הדביקים המחוכמים האלה הם עונש הוגן ליצורים הדוחים. אף אחד לא טרח להסיר את בית הקברות הזבובי הזה כאשר הוא אירח ולאף אחד לא התקלקל התיאבון מהישיבה תחת המפל החום צהוב הזה של גופות מתנועעות. מאוחר יותר הם כמעט נעלמו מחיינו, כנראה הבינו שנוצחו, למרות שמדי פעם ניתן היה להבחין בחרק האקזוטי הזה בפינות חלון הבית, שם בני הקטן לכד אותם בעדינות אין קץ ושיחרר אותם לחופשי.

לפני שנים שכבתי מתאוששת אחרי ניתוח קשה בביתו של חבר. הניתוח היה פתאומי ורחוק מהבית והחבר היה רופא ורצה להשגיח עלי. הוא ואשתו עבדו סביב לשעון וביקרו אותי ביקורים קצרים ופרקטיים כמה פעמים ביום.

שכבתי לבד בבית הגדול והשתקתי את הכאבים במורפיום מערפל. ולפתע, אי שם ביום השלישי הופיע בחדר זבוב - יצור חי. הוא זמזם את דרכו ממני לתיקרה, ולחלון, נעלם בזימזום וחזר. מאושרת מאווירת התנועה והחיות, לא סילקתי אותו.

למחרת, ברגע שניעורתי חיכיתי לביקורו המשמח של הזבוב, אבל ביום השלישי הוא נעלם.

אני זוכרת את הזבוב המרפא הזה כל השנים.

כאשר מופיע זבוב בבית, אני מסלקת אותו, אבל בזהירות ובעדינות מירבית. אני עושה הכל כדי לא להזיק חלילה. הזבוב שלי, חוששתני, כבר מזמן לא איתנו ואני בספק אם הייתי מזהה אותו כיום.

הדרקונית והטוסיק

Thu, 02 Feb 2012 03:52:21 -0400

לפני כשנה וחצי, בעודי בהריון עם הקטנה-הקטנה שלי פגשתי במקרה את אחד השכנים ליד המעלית. מדובר בשכן מכובד, איש נשוא פנים ומשתייך לאצולת האינטליגנציה התל אביבית (לא אפרט כאן את שמו, גם אני הרי גדלתי על "דירה להשכיר" ומעוניינת בשכנות טובה). בקיצור, אותו האיש ונקרא לו כאן "איליין" שאל אותי מי תלה את השלט מטעם הועד ליד המעלית. עניתי שאני כתבתי את השלט, שכן אז הייתי בעלת התפקיד המפוקפק - "אשתו של ועד הבית". או אז, אמר השכן - "אני ממש מצטער שאני חייב להעיר לך. אני מאוד מאוד מתנצל", "כן?" שאלתי "שוב, אני מבקש להתנצל. זה מאוד לא נעים לי" "כן?" שאלתי "כתבת דמי הועד השותפים ולא השוטפים". "אה, טוב, טפשת הריון" התנצלתי, "איכשהו היה לי בראש - שכנים, שותפים בניין וכו'" (באמת.... שותפים ולא שוטפים - אם רק היה יודע אילו טעויות איומות מתבלות את ההריונות שלי ואיפה אני מסתירה מפתחות, מכוניות, מצרכי מזון וכו', חשבתי בליבי) ואז הוא אמר את משפט המחץ - "מאוד לא נעים לי שהייתי צריך להפנות את תשומת לבך לעניין. לאף אחד לא נעים כשמראים לו את הפרצוף האמיתי שלו במראה". אוי ואבוי! הזהו פרצופי האמיתי? אתם שם בבית, מה דעתכם? הכצעקתה?

מאז, בכל פעם שאני פוגשת את השכן במעלית, אני נלחצת. שמא, שמא אשמיט בומ"ף! שמא אצא עילגת ושוב ייחשף שתי ברבים ואולי חלילה ישתקף במראה כלשהי! והנה לפני כמה ימים חלקתי עם אותו השכן מעלית. הקטנה- קטנה היתה על המנשא והשכן שאל בחביבות (מכובדת, אבל עדיין חביבות) מה היא לועסת. מרוב לחץ רץ לי בראש - שיניים- רבים - נגמר בים - זכר - לא, נקבה ומה בסוף - אמרתי את המשפט המבזה - היא מתענגת על המוצץ בשני שיניה הקטנות!

שוב חוזר חלום הטוסיק החשוף באמצע הרחוב! איזו מבוכה! איזו בושה! ולמה אני מספרת לכם את כל זה. הנה הנה בימים הקרובים יורדת לדפוס הדרקונית שלי (איירה רחלי שליו הנהדרת וערכה בכשרון ובסבלנות יעל גובר). היא נפלאה. היא נהדרת. היא מצחיקה היא יפה. אבל שוב רועד לי הפופיק... זה לא פתק ליד המעלית...

הסיפור שלא סופר

Tue, 01 Nov 2011 04:00:50 -0400

אני לא משתתפת בהפגנות. בני משתתף בשביל שנינו. מכין שלטים, מתרוצץ ברחובות, צועק, מתכנת, מתנדב (http://oknesset.org/). אני נשארת בביתי החמים עם אוסף קופסאות הפח הנהדרות שלי אותו אני מטפחת בקפידה.

מחתלת ומוחה. מוחה ובוחקת. בכל אופן, כשאלה נובק חברתי הנהדרה והמוכשרה, שמאוד פעילה במאהל נורדאו הזמינה אותי להקריא את "ברחוב ירמיהו" לילדי הקהילה בסוכות, שמחתי שהנה הנה גם אני בחוד החנית. חשבתי שקצת נמאס לי להקריא את "ברחוב ירמיהו" שהרי אני מחכה מחכה ומצפה כבר לצאתו של הספר הבא ואולי אגוון. חשבתי שאקריא גם סיפור עתיק עתיק שלי שנכתב על טישו - החתולה האהובה שלי שקפצה אל מותה כשראתה אותנו אורזים (דווקא התכוונו, כרגיל,להשאיר אותה עם מישהו ולא היתה שום כוונה להשאיר אותה לבד. בכל זאת, קפצה מקומה שלישית ולא שרדהֿ בגלל גילה המתקדם וכרסה). בכל אופן, חשבתי שזה מתאים, כי הרי גם כאן מדובר על שכנים ושכונה ויש אפילו מסר.

בכל מקרה, הגעתי לשדרות נורדאו, שם ישבנו אלה ואני וגם הבן המתוק שלה וחיכינו וחיכינו ואף אחד לא בא. כולם ישבו בסוכה וליטפו אתרוגים. ככה זה. מחאות זה לא אני. אז הנה הסיפור שלא סופר -

השכנים של טישו / ליבי דאון

יום אחד מלא בשמש וציוץ של ציפורים
קמה טישו מנומנמת במיטה של ההורים.
התמתחה לכל כיוון – אצבעות, כפות, זנב
וחשבה השמנמנה, מה היא תעשה עכשיו.

"צהריים בוודאי...
זה הזמן לקום אולי?
נו, עוד קצת אשכב לישון,
מעייף כל כך לחשוב
המיטה מאוד נוחה, לכולם שוב לילה טוב".
כך ישנה לה שעתיים
אבל מה קרה בינתיים?

השכנים - משפחת צמח, שגרים ממש ליד
במקרה מצאו למטה גור כלבים קטן נחמד.

"נביחות? אצלי בבית?"
טישו מרימה עפעף, מחדדת זוג אוזניים, מכוונת את האף.
טוב, נבדוק.... נו, מה קרה?"
טישו קמה להריח ולחקור את הדירה.

במטבח הכל שקט. אין פה ריח מסוכן.
באמבטיה, אין חדש. הסלון רק מבולגן.
נביחה? לא ייתכן!
זה לא פה! זה השכן!

היא רותחת!
היא כועסת!
היא הולכת למרפסת!
שם אפשר הכל לבדוק,
שם אפשר לראות רחוק.

אבל טישו לא יודעת כשהיא באה להציץ
במרפסת יש צבר.
עם קוצים.
בתוך עציץ.
בזנב מורם צועדת, לא נזהרת מדבר,
והאף נדקר לפתע מהקוץ של הצבר.

מיאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאו אאוו אוו!!!! -- צווחת טישו
אוו אוו אוו כואב נורא!
את האף היא משפשפת ובורחת חזרה.
מיאו כזה, כמו שהבנתם, לא היה שקט בכלל.
ואדון מושיקו צמח התעורר, קצת מבוהל.
והגור המסוכן, שפחד גם הוא נורא,
חיש קרא למשה צמח שיבדוק מה שם קרה.

כן, אומנם כואב לטישו, והאף כבר התנפח.
אך עדיין, היא רוצה לגלות מי שם נובח.
כך עברו שניה או שתיים, בטח לא עברה דקה
הנה בא מושיקו צמח בפיז'מה ירוקה.
צמח מבולבל לגמרי, בידיים גור פצפצון.
זה הגור, קוראים לו חומי גם חמודי קושקושון.

"מתולתל? כולו רועד?
אין ממי כאן לפחד!
קצת אציק לו ואבהיל, יש כאן יום של עבודה.
בטח עוד היום בערב יארוז לו מזוודה.
גור כזה קטן פחדן יעבור דירה מהר.
בבניין שלי שום קושקוש, לא יעז להשאר"

קרררררררררררררררררררררררררררררשששששששששש!!! כלבלב קטנצ'יק
בררררררררררררררררררררררררררררררררררררררשששש!! כן, ברח מהר
השכנה שלך מפלצת וצריך להזהר.
ואמנם כן, חומי קושקוש את הקררררררררררררשששששש שמע היטב.
אך במקום מהר לברוח הוא שמח מכל הלב.

חתולית שפה יפה, יש בה יופי של מילים
אבל אין מה לעשות, זאת שפה של חתולים.
כל "קרררררררררררררששששששששש מיאאאאאאאאאווו" מפחיד של טישו,
הגורון החליט מיד -
זה וודאי בחתולית "אויש אתה נורא נחמד".
ו"ברררררררררררררררשששששששששש כן, ברח מהר"
זה אומר – "תהיה חבר"
איזה יופי, מקסימים הם השכנים כאן בבניין.
מרוצה נרדם לו חומי, קושקושון כלבלב קטן.

כך עבר לו עוד, יום, שבוע, חודשיים.
נמנמה לה שוב טישו בכל צהריים.
התרגלה לנביחות לשכנים בקומה
לפיז'מות של צמח (ירוקות, אלא מה)
לפעמים גם חתול אמיץ ומסוכן.
לומד לחיות יחד עם קושקוש קטן .

כתבו בהארץ!!

Wed, 09 Mar 2011 06:04:02 -0400

שמחה גדולה, בר חיון כתבה על "ילדי המים" שתרגם יואב אבני ידידי, ב"הארץ" ! שבחים ומחמאות, שבחים ומחמאות! וגם על השירים שלי כתבו כמה מילים:) הנה הלינקאז' - http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1219374.html

כאב גרון

Mon, 28 Feb 2011 03:51:52 -0400

הקטנה שלי - שבחודשיים האחרונים הפכה לגדולה שלי תיארה כאב גרון אתמול בלילה - "יש גאות במים שבגרון שלי"

כתבו על הפלופ!

Fri, 11 Feb 2011 07:59:36 -0400

איזה כיף! איזה כיף! טלי כוכבי כתבה על ספר שתרגמתי כאן:

http://ha-pinkas.co.il/?p=3580