בכל פעם שאני מגיע למקום כלשהו בשומרון, בעל הבית מצביע
על איזו נקודה בערפל ונאנח: "היום אין ראות טובה כל כך, אבל ביום טוב אפשר
לראות את חדרה " .

מה מסתתר מאחורי ה"ביום טוב רואים את חדרה"?

ובכן, לכבוד יום חגכם ולרגל שלושים שנות פדואל ולאור
הקמת המצפור הנהדר הזה, נתתי כמה סימנים בטיפוסים של שוחרי חדרה ומשקיפיה, אלו
שאתה בא אליהם הביתה והם מתעקשים לקחת אותך למרפסת; האנשים שהם לא רק חלק מהנוף,
אלא הנוף הוא ממש חלק מהם.

יש את אוהב הנוף והמרחבים, שאומר: "תראה באיזה
מקום נפלא אני גר. על פסגת הר עם הנוף הכי יפה בארץ. ממש לחיות בתוך גלויה. שום
דבר לא מסתיר לנו ואפשר מכאן לראות ממש עד הים, ממש עד חדרה".

וישנו אוהב האוויר הנקי, שוחר הגנת הסביבה:
"תנשום, תנשום אוויר צח. תשאף את הרוח לנחיריך. תראה למטה שם את הארובות של
חדרה. רואה את העשן השחור שלהן מזהם את האוויר?" ואז הוא מוסיף בהומור של
מתנחלים: "תאמין לי, מי שגר בחדרה הוא החלוץ האמיתי. או בגוש דן, עם כל הלחות
הזו".

מחרה-מחזיק אחריו הביטחוניסט המשופם: "היום הראות
לא טובה" – הוא מתחיל במשפט הקבוע – "אבל ביום טוב רואים את ארובות
החשמל בחדרה. תאר לך שבנקודה הזו יושב החמאס. הוא הרי ישר מוריד לך רקטות על
הארובות ומחשיך לך את כל המדינה".

הביטחוניסטים אוהבים לראות מהיישוב שלהם, ביום טוב
כמובן, גם את נתב"ג. גם פה הטקסט מתחיל עם "היום הראות לא טובה"
ומקנח בסכנה למטוסים פלוס תיאורים פלסטיים על מה שטיל פאג'ר אחד עושה למטוס בואינג
עם 356 נוסעים פלוס הצוות.

וליד הביטחוניסט ניצב האסטרטג-המסבירן מארגן טיולי
השמאלנים לשומרון שמוסיף כי "זו נקודה אסטרטגית שמי ששולט בה מונע את פלישת
האויב לארצנו ולכן אסור כמובן לסגת ממה שהם קוראים 'השטחים'. והיו פה בזמנו אברי
גלעד, נוער מרצ ומערכת עיתון הארץ וכולם השתכנעו מיד שבכל הסכם שלום אנחנו חייבים
להישאר פה".
ומיד בא התנ"כיסט. זה שלא עולה על גבעה בלי
תנ"ך ביד או חתיכת פסוק לשעת חירום: "היום לא רואים כל כך טוב",
הוא פותח בפסוק מן הספרים החיצוניים, אבל "שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה
שם, צפונה ונגבה וקדמה וימה, כי את כל הארץ אשר לך אתננה ולזרעך עד עולם".

עיקרו של דבר, כולם רוצים ביום טוב לראות את חדרה.
(אולי חוץ ממי שגר בחדרה עצמה?) ואני בתור שר בישראל, בא לפה גם כי אני קצת אוהב
נוף, ומאוד אוהב תנ"ך ואת ארץ ישראל ורוצה ביטחון, ואני בעד שהמטוסים ינחתו
בבטחה. אבל אני שמח להיות במצפור היפה הזה לא רק כי אני רוצה לראות את חדרה, אלא
כי אני רוצה לראות אתכם, אנשי פדואל היקרים, בונים ומפתחים את היישוב. לא רק בגלל
שזו נקודה אסטרטגית וביטחונית, אלא משום שאני שמח לראות יהודים בונים יישוב בארץ,
מוסיפים עוד נדבך לחייהם ונאחזים באדמתנו.

ולכן, גם אם רואים ביום טוב את חדרה או נתניה, וגם אם
הראות באיזה יום לא כל כך טובה, זה לא משנה כלל. כל יום שאתם ממשיכים לפתח את
המקום הזה הוא יום טוב, והוא יום של ראות טובה ורעות טובה והוא יום שעליו אמר
הנביא ישעיהו: "מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום מבשר טוב, משמיע ישועה
אומר לציון מלך אלוהייך: קול צופייך נשאו קול יחדיו ירננו כי עין בעין יראו בשוב
ה' ציון".
ועוד יבוא יום שבו תגיעו לחדרה, ואם זה יהיה יום טוב
והראות תהיה טובה, תצביעו על ההרים ותגידו: "אתה רואה את היישוב הגדול
והמצפור שם באופק? זה פדואל".

הנה דוגמא של מערך הפעילות ששלחה תנועת בני עקיבא לכל צוו ההדרכה שלה לקראת שבת זו:

http://upload.kipa.co.il/media-upload/Bakiva/418201344558.pdf

מי שלא רצה אותי בדואר, יקבל את המילונבך כאן (קובץ PDF):
http://www.uriorbach.co.il/wp-content/uploads/2012/11/Milonbach.pdf

או כאן בתמונות:

ה"מילונבך" – חלק ראשון

ה"מילונבך" – חלק שני

בעוד כ-80 יום ייקרא הציבור בישראל לבחור את נציגיו לכנסת. גם הציונות הדתית תעמוד למבחן הבוחר. ביום שלישי יתנהלו לראשונה בתנועתנו בחירות מקדימות-פריימריז. למעלה מ-53 אלף איש ואישה נתנו אמון במהלך והתפקדו לבית היהודי-מפד"ל החדשה.

 זה משמח, זה מעורר אמון, זה מטיל אחריות, זה מרגש.

 אני קורא לכם לבחור ביום שלישי הקרוב בנפתלי בנט ליושב ראש הבית היהודי.

 בחירתו קשורה קשר הדוק לבחירות הכלליות לכנסת הבאה.

לבחירות האלה צריך לבוא מתוך תנופה, מתוך התלהבות, עם יכולת לסחוף המונים. מעבר לכישורי הארגון והניהול המצוינים של נפתלי בנט, ישנו עוד הישג אדיר שנפתלי וחבריו השיגו בחודשים האחרונים: הם החזירו הביתה רבבות צעירים: בני עשרים, שלושים וארבעים, שרתמו בעקבותיהם גם את הדור שמעליהם. זהו מהלך דרמטי שכל מפלגה חפצת חיים שואפת אליו: שיחזרו אליה במקום שיעזבו אותה.

אני מכיר את המפד"ל היטב. הייתי ארבע שנים בכנסת, והאמינו לי שאני יודע למה אני תומך בנפתלי בנט. זבולון אורלב הוא מחוקק מוכשר, אבל בחירתו לראשות הבית היהודי לא יכולה,לצערי, להביא לתנופה ולהתחדשות שאנו כה זקוקים להם. בראש התנועה אנחנו חייבים אדם שיכול באופן נחוש, מהיר וטוב יותר לפעול לאחדות, להילחם למען המדינה ולמען הציונות הדתית ומקומה. אדם שיעורר אמון, ולא תחושה שאנחנו ממשיכים בדרכים הישנות. מישהו עם תוכניות פיתוח, לא רק עם תוכניות שימור.

 נפתלי בנט הוא כזה. הוא מהדור שאנחנו גאים בו כל-כך: בוגר מוסדותינו, לוחם נועז בסדיר ובמילואים, מצליח בפעילותו הציבורית, ובכשרונו ראה ברכה גם בעולם העסקי. אפילו הקמפיין לראשות הבית היהודי ונבחרת המועמדים שגיבש סביבו מצביעים על יכולותיו. אלה האנשים שאנחנו משוועים שיבואו לחיים הציבוריים, אבל כשהם באים אנחנו יודעים תמיד להגיד להם "לא עכשיו", "חכה עוד סיבוב"; ואז כשהם נכנסים לזירה, במקום לעזור להם, מתישים אותם עם הפוליטיקה הפנים-דתית המייאשת.

 חייבים להבין. זוהי הזדמנות היסטורית להשיב את המפד"ל למרכז העשייה הציבורית, או חלילה להמשיך לדשדש. כולם מוכשרים, כולם חכמים, כולם בעלי ניסיון, אבל השאלה עכשיו היא אם אנחנו מובילים או מובלים, מניפים את דגלי הציונות הדתית בחינוך, בהתיישבות בחברה ובביטחון, או שאנחנו חלילה שוקעים לתוך ההרגלים של פעם.

תחליטו, חברים וחברות. אני כבר החלטתי כשפניתי לנפתלי בנט והפצרתי בו לבוא, להוביל ולחולל שינוי. ראיתי בו מתאים ממני להוביל את המפלגה, (לא כולם צריכים להיות מס' 1…), ואני מתמודד שבוע לאחר מכן על מקומי שלי בכנסת. זו תהיה בע"ה נבחרת טובה, מסורה ובעיקר חברית.

 אם תתמכו בנפתלי לראשות הבית היהודי, נצליח ליצור את המומנטום, לשתף את הצעירים והוותיקים ולהניף את דגלי המדינה והציונת הדתית.

משהו חדש מתחיל, עכשיו זה תלוי בכם.

                                                                                                  שלכם, ח"כ אורי אורבך

בסיפור זה יש תובנות רבות. נזכרתי בו לקראת כנס "ישפה" שעסק ב"חשיבה מחוץ לקופסה". ביחסים בין בני זוג, בין אם הם נשואים כבר, ובין אם הם בשלבים ראשונים של היכרות, יש צורך בתכונה-מיומנות זו של חשיבה מקורית. ניתן ללמוד אותה מרבי שמעון. הוא לא מנסה, כצפוי, לשכנע אותם להישאר נשואים בכל זאת למרות צרתם. הוא גם לא עמד ומתפלל עליהם מייד כשהוא שומע את סיפורם. הוא פשוט מציע להם הצעה כל-כך מקורית, שאם מישהו אחר היה מציע להם זאת, היו בני הזוג סבורים שדעתו נשתבשה.

מדוע בחר רבי שמעון בעצה זו? הוא הבין שמשהו השתבש בקשר בין שני בני הזוג. לכן הוא רוצה להחזיר אותם לנקודת ההתחלה, לטקס הנישואין שלהם. ליום בו הכל היה אופטימי וורוד, מבטיח ומלא ציפיות. הוא מבחין ומאבחן שהתחלה מחדש של הקשר בין זוג האוהבים הזה, עשויה לפתוח דף חדש בחייהם הזוגיים.

מדוע לא התפלל עליהם רבי שמעון כבר כשבאו אליו בפעם הראשונה? אם תפילתו עוזרת ופותחת שערי שמים, מדוע ביקש מהם לשוב לביתם ולערוך את הטקס המוזר?

משום ש'חשיבה מחוץ לקופסה' אומרת שאין לעשות רק את המובן מאליו. רבי שמעון מוכן להתפלל לקב"ה על בני הזוג, אבל הם מוכרחים גם לעשות מעשה השתדלות בעצמם. הוא מוכן לעשות מעשה "רגיל" של תפילה ותחנונים, אבל ללא מאמץ והכרה עצמית של בני הזוג עצמם – אין די בתפילות.

*

נושא השידוכים וההיכרויות שעמותת "ישפה" מובילה הוא אחד הנושאים הרגישים ביותר הקיימים בחברה בכלל ובחברה הדתית בפרט. כל שנדרש מהסביבה החברתית  של בני זוג הוא לדעת לשלב ברגישות בין הדאגה לזולת, הרצון לעזור לכל אחד ואחת להגשים את רצונו, אך מצד שני לא להידחף לו לחיים. אין די בתפילה, ואין די בהשתדלות העצמית. כמו בסיפור על רבי שמעון ובני הזוג, לא פעם אנשים לא מוצאים את בני הזוג המתאימים להם כי הם תקועים, שבויים בקופסתם ולא מצליחים להיחלץ ממנה: מכירים בקושי ונפרדים בקלות, מכירים בקלות ומתחתנים בקושי, אם בכלל. כל זוג והמסלול שלו. לעיתים צריך להתחיל מנקודת ההתחלה של ההיכרות שהיתה טובה, אבל משהו השתבש בדרך. לעיתים צריך להתחיל מההתחלה, דווקא משום שההתחלה היתה צולעת. ותמיד צריך להתפלל כי לא הכל בכוחם של בני האדם.

מניסיוני הציבורי המסוים בנושא, אני למד כי לא מדובר רק בנושא אישי ופרטי. המשמעות של בניית זוגיות והקמת משפחה היא גם אבן היסוד בבנייתה של אומה ושל חברה. אנחנו מצויים בתקופה בה יש מתקפה, חלקה מודעת וחלקה אגבית, על המשפחה הקלאסית. גם מסיבה זו, ולא רק בגללה, להקמת המשפחה "הקלאסית" יש לתת חשיבות ומקום ככל האפשר. זה כבר לא עניין פרטי, אלא מעשה שיש לחברה מה לתרום בו. לקחת אחריות פרטית וציבורית כדי שיותר אנשים ימצאו את אושרם במסגרת המשפחתית הרגילה. כי אין לנו חפץ טוב יותר מאשר אנשים מאושרים, וזוגיות טובה ומשפחה הבונה את בית ישראל.

לחצו לצפיה (PDF)

היה פה לפני כמה שנים איש אחד, יצחק שמיר. היה ראש-ממשלה. אני מתגעגע.

הוא לא הציץ כל בוקר בעיתונים כדי לראות מה אומרים עליו הסקרים. הוא לא דיבר יותר מדי. להפך, אומרים שהוא דיבר פחות מדי. הוא לא נזף כל הזמן בעם, לא קיטר יותר מדי על השרים, למרות שהיה מגיע להם, ולא ניסה לחנך את האופוזיציה.

יצחק שמיר הזה, אף פעם, אבל ממש אף פעם, לא עשו עליו כתבה אוהדת ומלוקקת ביומן השבוע. הוא לא הירבה להופיע בטלוויזיה כשהוא מצולם בחוג המשפחה. חוגים לא היו השטח שלו.

טובי הסאטיריקנים קרעו אותו לחתיכות. אמרו שהוא איטי, שהוא אדיש, שהוא מר לא-לא, שהוא לא דוחף דברים כמו שצריך. כתבו שאם הוא כבר מקדם משהו, אז זה התנחלויות בשטחים, ובגלל זה אין לנו ערבויות, ויש לנו תאונות דרכים כי אין לנו כסף לכבישים ולגשרים מתמוטטים. והעולים שהיום כל הזמן שרים במדרחוב, אצלו אפילו לא שרו, כי כל הזמן הם היו עסוקים בלהגיע.

אבל שמיר הזה, מה אכפת לו. רק שני דברים היו בראש שלו: ארץ ישראל ויהודים. והכי טוב מבחינתו: יהודים (והרבה) שמגיעים לארץ ישראל (והרבה) וכל השאר רכילות. הוא פשוט היה עסוק כל הזמן רק בשני העניינים האלה. עליית יהודים וארץ ישראל. אפשר היה להשתגע מזה, ובאמת השתגענו.

לפעמים רצינו לצעוק עליו: "איציק, בחייך, יש עוד דברים בחיים. תראה איך המפלגה שלך נראית, תראה איך העם שלך בלי מצברוח, תן לו איזה מילה טובה בשביל היחסי-ציבור, זרוק איזה עצם, אל תהיה כזה. צא כבר מהמחתרת".

הוא חשב שהוא יודע לבד מה טוב לעם ישראל. ארץ גדולה עם שפם. לא היה חשוב לו במיוחד מה אומר ערפאת, הוא לא התעניין כל בוקר מה נשמע אצל פייסל חוסייני, ולא הרגיש צורך להתנצל כשהרגו שישה מחבלים חמושים. בצהריים הוא לא התייעץ עם אריה דרעי בענייני ביטחון כמוסים, וקשה להאמין, הוא אפילו לא ישב ביום שישי באולימפיה כדי לשמוע מה אומרים החבר'ה. ראש ממשלה לא בעניינים, רק עם ישראל וארץ ישראל. למה? ככה!

בשקט בשקט הוא דאג שיגיעו לפה יהודים מרוסיה ומאתיופיה, מתימן ומעוד מקומות ששמותיהם שמורים במערכת. אם משהו הדיר שינה מעיניו בשלאף-שטונדה הקבוע שלו, זה שיש עוד יהודים שצריכים להגיע, ושיש סכנה שמישהו יקח לנו חתיכה, אפילו קטנה, מארץ ישראל. בשביל זה הוא היה מוכן לעשות הכל. הוא ידע שההיסטוריה תזכור אותו, אבל שכח שלהיסטוריה אין זכות הצבעה בקלפי.

אז העם נקם בו בבחירות. גם העולים נקמו בו על זה שהוא הביא אותם לפה. ואפילו בימין, ובעיקר בתוך הליכוד, עזרו לו לעוף מהשלטון. יצחק שמיר היה פשוט גדול עלינו.

ועכשיו יש לנו שלטון אחר וראש ממשלה אחר. יש ערבויות ויש אינפלציה ואבטלה וטרור. ויש לנו סוף סוף ראש ממשלה שכל הזמן מתבטא ושנמצא כל הזמן עם אצבע על הדופק, ואצבע שניה על החוגה לטוניס, לקבל את התביעות החדשות של היושב ראש. ואין עולים, כי בשביל מה צריך, ועוד מעט גם אין ארץ ישראל, כי בשביל מה צריך.

היה פה פעם איש אחד, יצחק שמיר, ראש ממשלה. כל יום שעובר הגעגוע גובר.

גם באתר נענע 10 פרסמתי את דעתי על הדרך שבה נעשה התרגיל של מופז ונתניהו. אף שאחדות פוליטית היא בעיקרון עניין מבורך, וגם הקדמת הבחירות הייתה מלכתחילה צעד מוטעה, הציבור מאבד את שאריות האמון שהוא רוחש לפוליטיקאים כשהוא רואה את הזגזוג והמיזוג, ואת הרוטינה של הקומבינה.

אז כנס הקיץ ממשיך כרגיל, ושורת החוקים שלי ממשיכה בדרכה אל ספר החוקים. חוק סימון המדרכות יידון השבוע בוועדת הכלכלה לקראת קריאה ראשונה (לינק), חוק השקיפות בנושא שכר הלימוד יעלה בקרוב לדיון, וגם חוק איסור אפליה על רקע מקום מגורים עולה על שולחן הכנסת. כל העבודה שנקטעה לפתע עם אזעקת השווא על הבחירות, חוזרת לסדרה.

מובן שאנחנו נאבקים על הצלת גבעת האולפנה בבית אל מסכנת ההריסה. חוק ההסדרה של עמיתי זבולון אורלב, בסיוע השר מטעמנו פרופ' דניאל הרשקוביץ, עולה על שולחן הכנסת, או שהממשלה תמצא פתרון אחר. המחויבות שלנו להתיישבות ביהודה ושומרון נובעת גם בגלל אהבת ארץ ישראל שלנו, וגם בגלל המחויבות שלנו לקהילות הציונות הדתית בכל הארץ. בכל מקום בו הקהילות שלנו בונות ונבנות, אנחנו עומדים לימינן.

כחלק מההיערכות הפוליטית, ובתוקף אחריותי כיו"ר הסיעה, חתמתי על הצהרת כוונות עם ח"כ יעקב כץ-כצל'ה מהאיחוד הלאומי. על פי ההסכם שתי הסיעות ירוצו ברשימה משותפת בבחירות הבאות. זו הצהרת כוונות שנועדה להגיד לכל המפקפקים כי כוונותינו רציניות. לאחר השלמת הבחירות הפנימיות בכל מפלגה ובכפוף לאישור היו"רים שייבחרו – ייחתם אי"ה הסכם מפורט. אני משוכנע במה שאני כותב כאן כבר למעלה משלוש שנים: אין דרך אחרת למעט האחדות! לא מפלגות חדשות ולא ריצה נפרדת. הוסיפו לכך את העובדה שבמסגרת שינוי שיטת הממשל יועלה אחוז החסימה, מה שיקשה על כל גוף קטן להצליח בבחירות. האחדות היא ערך, אבל גם כורח המציאות.

טוב, אחרי הדיווחים האלה, בואו נפסיק ללכת סחור-סחור וניגש לתכל'ס: אני זקוק לעזרתכם.

כן, כיוון שאנחנו במפקד חברים ומכיוון שאני מעוניין להיבחר שוב לכנסת (זה לא בשבילי, זה בשבילכם…), אני זקוק לתמיכה שלכם. חשוב לי מאוד שכל מי שמאמין בדרכנו, ושכל מי שמעריך את המהלך הפוליטי שעשינו בפתיחת השורות – ייתן יד. כל מה שאני מבקש מכם בשלב הזה הוא פשוט להתפקד. כן, הסיפור פשוט מאוד: אם אלפי אנשים ונשים יתפקדו וישתתפו אחר-כך בפריימריס, יהיה הרבה יותר קל לחולל שינויים. הצלחנו, באין סוף מאמצים ומול התנגדות קשה פנים-מפלגתית, להעביר את המפד"ל לעידן חדש: עידן שבו גם לציבור יש מה להגיד. עכשיו הציבור פשוט צריך לבוא ולתת אמון. לתת צ'אנס לשינוי הזה. מעכשיו אתה לא צריך לבחור רק את הנציג שלך שייבחר לוועידה שתהפוך למרכז שיבחר את הלשכה שיסדר למוישי שידאג לשלוימה. מעכשיו אפשר לבחור באופן ישיר את חברי הכנסת ואת היושב-ראש.

אבל לשם כך אנחנו זקוקים למצביעים חופשיים. לא כאלה שצריך לסדר להם, להבטיח להם, לפתות אותם או לאיים עליהם. רק לייצג אותם במסירות ובנאמנות כפי שעשינו בכל השנים האחרונות. אנחנו זקוקים למצביעים חופשיים (גם אם הם דתיים) שרוצים את טובת המפד"ל-הבית היהודי. בוחרים שרוצים להפוך את הנציגות שלנו לכוח מודרני, פתוח, מייצג. מחולל שינוי.

לכן אני קורא לכם ל-הת-פ-ק-ד! לא לשבת מהצד ולקטר, ולהסביר למה לא ומה פתאום. מיואשים יש לי מספיק על הראש, ואני רוצה את הכוחות מעוררי התקווה והאופטימיים.

כך תעשו זאת נכון, חברים וחברות: נכנסים לאתר ההתפקדות, ממלאים את הטופס לפי הכללים ואתם חברים. כולה 40 ₪. לצעירים אפילו סידרנו הנחה: רק 25 ₪.

עכשיו, עכשיו. לא אחר-כך. לא בערב, לא כשאני אגמור לחפש איזה תירוץ.

זה בדיוק שלוש דקות.

באופן אישי, נשמח מאוד אם בדוא"ל חוזר תעדכנו אותנו שהשלמתם את המשימה, או שאתם מעוניינים שנציג שלנו יפקוד אתכם, או אני בעצמי. כך נוכל להעריך ולהיערך לקראת ההמשך. אנחנו רוצים מפקד גדול ומשמעותי. אנחנו ממש זקוקים לתמיכתכם.

אם אתם מעוניינים לתרום (כן, כסף. קמפיין זה דבר יקר) נא פנו למתי: 052-6095213

(אין לי מעט חברים עשירים אז אני נאלץ לבקש כסף מהמון עניים).

בכל עניין אחר, אם אתם רוצים להירתם למשימה, להתנדב כפוקדים, כמתמודדים לוועידה, כחברי מועצת סניף – נא פנו לעידית 02-6408167 או 054-5450405.

עזרתכם חשובה לנו, שותפותכם יקרה לליבנו.

תודה ובהצלחה.

אורי אורבך

העובדה שאנשים יכולים להתפקד בהמוניהם, לבחור ולהיבחר, פותחת את השורות לאנשים חדשים, לצעירים, לנשים. הדמוקרטיה היא הזרם החשמלי שעשוי להכניס תזזית בחיים הפוליטיים של הציונות הדתית.

הפוליטיקה הישנה, זו שעסוקה כל הזמן רק במנגנוני שימור הכוח של עצמה כבר לא מעניינת ולא מושכת. לציבור אידיאליסטי ואיכפתי כשלנו מגיע דרך דמוקרטית עדכנית, ולא שנייאש אותו שוב בחששות, בוועדות מסדרות, ובכל מיני סיפורי מעשיות למה פריימריס זה כל-כך מסוכן.

המשימות המובהקות של הציבור שלנו הן גדולות וחשובות. בהיעדר כוח פוליטי משמעותי המשימה קשה ביותר. אבל כוח פוליטי לא נבנה רק ממספר הנציגים בכנסת, אלא משותפות אמיתית ומאמון. שותפות פוליטית צריכה לאפשר להמוני הבוחרים והאוהדים לבחור ולהיבחר, בלי שיאיימו עליהם ובלי שיפתו אותם. לא עסק פשוט דמוקרטיה, ועוד אצלנו. אם המפד"ל-הבית היהודי רוצה באמת להתחדש, היא חייבת מהלך נועז והתארגנות חדשה. יש אצלנו כל-כך הרבה אנשים ונשים מוכשרים לחיים הציבוריים ואנחנו חייבים לתת להם הזדמנות לפעול, להאמין שיש להם בית פוליטי שמזמין אותם להשתתף ולהשפיע.

תמיד יהיו חששות: "להתפקד? לבחור ממש בעצמנו את המועמדים? את כל המועמדים? זה לא מקובל! וזה לא מסוכן? זה מנוגד למסורת… יש רבנים שמתנגדים… יש חשש לשחי…שחיתות! הצילו!"

מומלץ להפסיק לפחד ופשוט להציע לעצמנו מתנה יפה. כולם בוחרים את כולם. ביושר ובנדיבות. מי יודע, אולי העניין המוזר הזה של הדמוקרטיה אפילו ימצא חן בעינינו.