לפעמים כשיש למשהו שם מוצלח מדי או סקסי מדי זה בסוף בא בעוכריו. ולא, אני לא מדבר על "ויטלי מיז'יריצקי" כפי שאולי ניחשתם לבד. אני מדבר על ביטויים כמו "דיסוננס קוגניטיבי" למשל, שהיום אנשים משתמשים בו בשביל לתאר כל דבר שסותר משהו שהם חושבים, בעת שלאון פסטינגר מתהפך בקברו – שזה הפסיכולוג שטבע את המושג, במשמעות מאוד מאוד ספציפית.

דוגמה נוספת היא המושג A/B testing. היום נוטים להשתמש במילים האלה בכל פעם שרוצים להשוות בין שני דברים. למשל אומרים דברים כמו "בוא נעשה אייבי טסטינג – נעצב שתי גרסאות של הממשק, נראה למשתמשים ונשאל מה הם מעדיפים". זה לא אייבי טסטינג (זה גם קשקוש וחאפריוּת מוחלטת מבחינת מתודולוגיית מחקר, אבל על זה בפעם אחרת). אייבי טסטינג מתקיים במוצר חי (לא פרוטוטייפ), בעת שימוש אמיתי בו (לא בכאילו), תוך כדי מדידת הביצועים (לא שואלים אף אחד שום דבר בשום שלב).

אז תעזרו לי לעשות А/B testing כמעט אמיתי*.

ה-A הוא האינסטוש הצנוע שלי, שמחובר לי כאן מצד שמאל למעלה.

ה-B הוא ערוץ היוטיוב שהשקתי זה עתה, ותוך פחות מיום הניב את התגובה מחממת הלב "הסרטון מיותר הביקורת שלך חסרת טעם"

היחסים העתידיים בין השנים עדיין אינם ברורים, אבל בהתחשב בנטיות החפרניות שלי נראה שזה הולך לכיוון של תכנים טיפה יותר ארוכים ורציניים, שמתאימים יותר ליוטיוב. כמובן שהם עדיין ילווּ בגיפים הכי מטופשים שאני מצליח לאתר. בינתיים את הסרטון החדש פרסמתי שם.

המשתמשים הם אתם!

אשמח אם תעקבו וכו'.

אתם יודעים איך אומרים בעברית "like and subscribe"? "שימו עוקב בצד אגודל". תנו לזה רגע :).
—-
*למה "כמעט"? כי אייבי טסטינג, בהגדרה, בוחן שינויים מאוד קטנים באותה המערכת. ואילו אני בוחן כרגע את אותם התכנים בשתי מערכות שונות לחלוטין, שאין דרך להפריד בין הביצועים לבין האקוסיסטמז שהתפתחו בהן.

בכל עונה של כל סדרת משטרה יש את הפרק הזה על ההוא שעוצרים אותו על מהירות מופרזת והוא מתחיל לשקר כדי שאשתו לא תגלה שהוא מנהל רומן מהצד, וכשהבלשים מתחילים לפרום את החוט מסתבר שהוא בעצם זה שרצח את הירקן בסצנת הפתיחה.

אז זה בדיוק מה שקרה לי אתמול. כאילו חוץ מהעצירה והמשטרה והשקרים והרומן והרצח. 

הזדמנתי לאתר של נוקי המנעול החכם. ואני מנווט לי לתומי בתפריט העליון ורואה שיש בו שתי קטגוריות שמכילות רק דבר אחד. 

אני נמנה על האנשים שמאמינים שתפריט עם סעיף אחד הוא תועבה בעיני נילסן. כי אם יש שם רק פריט אחד אז תעלו אותו למעלה ותחסכו את התפריט. לפעמים במערכות מורכבות ייתכנו תפריטים מוצדקים עם פריט אחד, בד"כ כשתוכן התפריט הוא דינאמי ועשוי להשתנות, אבל זה בבירור לא המקרה. (זאת העצירה על המהירות. בשלב הזה עוד חשבתי שאין לי פה באמת בשר לפוסט שלם ומקסימום אפשר לזרוק את זה לאינסטוש)

אז אני בוהה לי בתפריטים האלה ומתחיל לשים לב שמשהו לא מסתדר לי. למה התפריט של "חנות Nuki ישראל" מכיל רק "עגלת קניות" – איפה בעצם המוצרים עצמם? ולמה "הוראות התקנה" זה רק "בדיקת התאמה לדלת (אנגלית רחמנא ליצלן)", מה עם אשכרה הוראות ההתקנה? זה לא הגיוני. אם אין חנות, איך יש עגלת קניות? מה אני אמור לעשות איתה? זה לא שאני יכול לגנוב אותה ולשים אצלי בחדר המדרגות של האתר למקרה שאצטרך להעלות לשם משהו כבד. חייבת להיות חנות. (כאן הפושע מתחיל להסתבך בשקרים של עצמו, נראה שהוא מסתיר משהו!)

חשבתי – אולי התפריט לא נטען טוב? ננסה לסגור ולפתוח מחדש. יש את החץ הקטן הזה, אולי הוא גם יסגור את התפריט. לוחצים עליו. התפריט אכן נסגר, אבל פתאום הכל נעלם ואני מגיע לדף אחר. כן, אל החנות. מה מסתבר? התפריט עצמו הוא גם קישור. והחבר שלו, "הוראות התקנה" – כנ"ל. לינק להוראות ההתקנה. (זה מסביר את הכל! הרומן! הוא ניסה להסתיר שהוא בוגד באשתו!)

בתור משתמשים אנחנו רגילים שהפקדים יעשו משהו אחד. שהקישורים יקשרו, התפריטים יפרטו, הצ'קבוקסים יצ'קבקסו והפופאפים יפפפו. זה מייצר עולם פשוט, עקבי וצפוי (aka אינטואיטיבי). אנחנו לא מצפים שהתפריטים גם יפרטו וגם יקשרו. לכן ברגע שהתפריט נפתח במעבר העכבר לא העליתי על דעתי שאני יכול גם ללחוץ עליו – בראש שלי הוא כבר עשה את מה שהוא יודע לעשות ואין סיבה להניח שהוא עושה עוד טריקים. 

לפעמים כן יש מקום שבתור מאפיינים, נחליט שהצ'קבוקס הספציפי הזה גם יצ'קבקס וגם ידרפדן, כי סיבות. יש לנו את המנדט הזה (למקרי חירום בלבד, ובתנאי שאנחנו יודעים מה אנחנו עושים ויש מבוגרים בסביבה). אבל באותם מקרים נדירים, בדיוק משום שהם כל-כך נדירים, מצופה מאיתנו להודיע למשתמש שלא מדובר בפקד רגיל, ולמצוא איזו דרך גראפית לסמן שמעבר לתפקיד הרגיל שלו הוא עושה עוד משהו.

כאן כמובן שאין לזה שום הצדקה, לא משנה עד כמה המנעול שלהם חכם:

• אפשר להפוך את שני התפריטים לסטנדרטיים, שמכילים שני סעיפים בפנים אבל אינם מנווטים בעצמם.
• אפשר גם לשטח את שניהם, לוותר על התפריטים לגמרי, ולהוסיף את שני הסעיפים שלהם לרמה הראשונה, היא יכולה לעמוד בזה.
• אפשר גם להבין שאין סיבה לייצג את עגלת הקניות בתפריט הראשי, ורוב אתרי האיקומרס מסתדרים מצוין כשהיא חונה לה בצד כאייקון.
• והוראות ההתקנה יחד עם בדיקת ההתאמה יכולות להשתלב מושלם יחד עם תפעול תקלות תחת "עזרה טכנית", להפוך אותו לתפריט מן המניין עם 3 סעיפים ולחסוך לנו את כל הסמטוחה הזו.

אבל רגע, מה עם הרצח?

אה, יפה שאתם עוקבים! 

אם שמתם לב, התפריט המלונקק שלנו היה נפתח במעבר עכבר ובלחיצה היה מנווט לדף אחר. זה כמובן מעלה את השאלה "מה קורה במובייל". והאמת שכשהלכתי לאתר המובייל שלהם אמרתי לעצמי שאין טעם לבדוק, כי שם בוודאות יהיה תפריט המבורגר סטנדרטי ומשעמם כמו מקדונלדס ואין שם הרבה מה להרוס. אוי התמימות, אפשר לחשוב שזה היום הראשון שלי במשטרה.

באתר המוביילי הם החליטו לשמר את ההתנהגות המופלאה מהאתר הרגיל. מה שמעלה את החשד שכל זה נעשה בכוונת תחילה ולא סתם בטעות. אבל לעשות מעבר עכבר במובייל זה מאתגר ביותר. לכן הם החליטו, תקשיבו טוב, שבלחיצה הראשונה על התפריט הוא ייפתח, ואז בלחיצה השנייה על אותו התפריט הוא ייסגר וינווט החוצה.

אם אתם לא לגמרי מבינים למה אני כל-כך מתרגש מזה, יש כאן שני סעיפי אישום נפרדים:

א – באתר הדסקטופ כשתפריט אחד נפתח במעבר עכבר, הוא גם נסגר כשהעכבר עוזב אותו, אז אין לאף אחד צורך לסגור אותו ידנית. באתר המובייל זה כמובן לא אפשרי, לכן צריך לסגור אותם במיוחד – כלומר ללחוץ עליהם. אבל ברגע שלחצתם על התפריט כדי לסגור אותו, הוא פשוט מעיף אתכם החוצה מהדף.

ב – ברגע שפתחתם את התפריט, הוא הופך להיות מסומן כבחור (או כבחורה, אנחנו שיוויוניים פה). כאשר פקד ניווט כלשהו מסומן, אנחנו מבינים באופן חד-משמעי שהוא מסמן את המיקום הנוכחי שלנו, ואין שום סיבה שבעולם ללחוץ עליו שוב. תסתכלו למעלה. לא, לא על התקרה, אלא למעלה במסך הזה (אם אתם בדסקטופ). יש לכם את הטאבים של הדפדפן, ואחד מסומן. זה הנוכחי. אני בטוח שלא הייתם מעלים על דעתכם שאם תקליקו עליו בלחיצה שמאלית רגילה, משהו יקרה. כי הוא כבר עשה את שלו – הציג לכם את הטאב שבו אתם קוראים כרגע את כל היופי הזה. הרעיון שצריך ללחוץ על פריט ניווט שהוא כבר מסומן סותר את כל מה שהורגלנו אליו ברשת ובממשק באופן כללי. וכן, לפעמים יש מקום לאתגר סטנדרטים קיימים ולחשוב מחוץ לקופסא. אבל זה לא יקרה דווקא באתר המובייל הישראלי של נוקי המנעול הגאון.

1. אל תעשו תפריטים שמכילים פריט אחד
2. אל תעשו פקדים לא סטנדרטיים כשלא ממש ממש, ממש חייבים
3. אם אתם עושים פקדים לא סטנדרטיים, תספקו רמזים ויזואליים להתנהגות הלא-צפויה
4. אל תלבישו פונקציונאליות נוספת על פקדי ניווט בחורים, במיוחד כשהיא בלתי-נראית
5. פשוט תבדקו אם אנשים מצליחים לתפעל את הממשק שיצרתם

ויטלי

לרובנו יש אוסף של כללי אצבע מקצועיים קטנים עם עצמנו, פתרונות קבועים שאנחנו אוהבים לחזור אליהם. אחד משלי, כזה שאני לא חושב שנתקלתי בו בשום מקום בתור איזה טיפ מפורש, אומר שאם יש לי באותה רשימה מספר דברים דומים ואז דבר אחד שונה, לשקול לשים את הדבר השונה ראשון. לא בהכרח לעשות את זה תמיד, אבל לשקול בכובד ראש מה שנקרא.

מצד אחד זה לא נשמע מאוד הגיוני – הרי אם רוב הרשימה שייך לסוג X, אז זה מה שמגדיר את הרשימה, וכל הלא-קשורים צריכים לבוא בסוף. מצד שני, השאלה היא כמו תמיד – מה המטרה שלנו. אם המטרה היא שהכל יהיה "הוגן", אז נראה לי שה"שייכים" צריכים להיות ראשונים. בכל זאת זו הרשימה שלהם. אבל אם נדמיין לשניה שאנחנו בכל זאת לא בגן ילדים והפריטים ברשימה לא יבואו לבכות שזה לא פייר שהפריט השונה הוא דווקא ראשון, אז אפשר יהיה לחשוב על מטרות נוספות. מטרה אפשרית אחת כזאת היא להקל על המשתמשים למצוא את אותו הפריט השונה. לקדם אותו קצת. העדפה מתקנת שכזאת. ייצוג, דייברסיטי, אינקלוז'ן, כל זה.

כידוע, משתמשים לא קוראים. הם מקדישים לממשק את מינימום הזמן הנחוץ כדי שהמוח שלהם יגיע למסקנה שהוא הבין מה קורה, סיים את ניתוח הממשק, ולכן מבחינתו אפשר להתחיל לעבוד. ההחלטה הזו של המוח היא כמובן לא מודעת מבחינתנו, הוא מנהל את העניינים האלה לגמרי על דעת עצמו.

ברגע שאנחנו פותחים רשימה כזו, הוא מעיף מבט בכמה פריטים ראשונים, אומר "הבנתי" וממשיך הלאה לדברים יותר חשובים. הוא לא סורק אותה בשיטתיות עד הסוף. 

לפני כמה חודשים עברתי לאוטלוק חדש. הוא ממש מגניב (לאוהבי הז'אנר, ההולכים ומתמעטים) והם הוסיפו מלא delighters מעולים, ועל הדרך כמובן שינו לא מעט דברים. עם הזמן שמתי לב שאחת הגבינות שזזו לי היא הדרך למיין את רשימת המיילים. וכשאני אומר "זזו" אני מתכוון "נעלמו". רשימת האינבוקס שלי ממוינת באופן קבוע וזה סופר נדיר שאני מתעסק עם זה, אבל מדי פעם עלה לי הצורך לחפש מייל שכבר שלחתי. אז הייתי ניגש לתיקיית המיילים שנשלחו ומנסה למיין אותה לפי נמען. והאופציה פשוט לא קיימת יותר, גם לא אחרי חיפוש של 10-20 שניות. ולא אחרי כמה פעמים כאלה. בשלב הזה מצאתי את עצמי פשוט מוותר ומאתר את המייל באמצעות חיפוש ולא מיון. זה חזר על עצמו מספיק פעמים כדי שאזכור שהם משום מה ביטלו את אופציית המיון במיילים שנשלחו.

אבל השבוע הגיע אותו רגע נדיר שאני צריך למיין גם את האינבוקס. ניגשתי לזה בחשש מסוים כי זכרתי שזה כבר לא עובד בפולדר ההוא. ואכן גם באינבוקס זה נעלם. אבל כאן כבר לא היה מדובר באיזה מייל מסוים שהייתי יכול לאתר בחיפוש, אלא באמת רציתי למיין את כל האינבוקס. ולאחר מחשבה סירבתי להאמין שהם יבטלו אפשרות כל-כך בסיסית. כדי לפתור את הבעיה נקטתי בשיטה המפורסמת הנקראת "לו הייתי מיון מיילים באוטלוק, איפה הייתי מתחבא?". ההגיון הוביל אותי לאייקון של פילטור שיושב ממש מעל הרשימה, ושפתחתי אותו גם בעבר, בכל פעם ופעם שניסיתי למצוא את המיון. אני מניח שזה קרה יותר מעשר פעמים בחודשיים האחרונים. בכל פעם הייתי רואה את הרשימה הזו:

הייתי מתייאש וממשיך הלאה. אבל עכשיו אני כבר במוד "סריקה דקדקנית שיטתית עם לקרוא כל דבר פעמיים". ורק בזכות המוד הזה אני פתאום שם לב שהרשימה בכלל נראית ככה (כן, שיקרתי לכם בתמונה הקודמת):

רואים את הקטנצ'יק הזה למטה? הוא מוביל לכאן:

ברגע שמצאתי את זה הלכתי מיד לפולדר של המיילים שנשלחו ומן הסתם שגם שם זה מופיע באותו המקום.

מיקרוסופט בעצם אומרים כאן: המיון פחות חשוב מהסינון, את המסננים הנפוצים שמנו למעלה יפה, ואת המיון דחפנו למרתף. אני מניח ומקווה שיש להם גם את הדאטה שמאחורי האמירה הזו. אבל כאן אנחנו נכנסים למעגל קסמים מסוים, וסופר נפוץ. כמה שהפיצ'ר פחות חשוב ככה נדחוף אותו יותר רחוק, אבל כמה שנדחוף אותו יותר רחוק, ככה נקשה על המשתמש לאתר אותו באותן פעמים נדירות שהצורך כן מתעורר. לעומת זאת, את הפיצ'רים שנמצאים בשימוש תדיר המשתמש בוודאות יידע איך למצוא – מעצם העובדה שהם בשימוש תדיר אז הוא ניגש אליהם הרבה. אז יש כאן הבחנה בין קלות האיתור (חשוב מיוחד בפיצ'רים נדירים) לבין קלות הגישה (חשוב במיוחד בפיצ'רים שכיחים). קלות האיתור וקלות הגישה לרוב הולכות ביחד, אבל החשיבות של שני השיקולים עשויה להיות הפוכה כפי שראינו. איך שוברים את המעגל הזה? מפסיקים לחשוב במונחים אבסולוטיים (קרוב-רחוק, קל-קשה) ומתחילים להסתכל על העלות והתועלת האמיתיות בכל אחד מהפתרונות – לא בתיאוריה אלא בפועל, בממשק הספציפי שעובדים עליו.

נקח את אותו Sort מסכן. כשדחפו אותו למטה, הוא ירד בשישה מקומות. זה הרבה. זה עד כדי כך הרבה שהמוח שלנו (שלי לפחות) פשוט לא מגיע לשם, הוא רואה את רשימת הפילטרים, מבין שהיא מכילה חיות מאותו סוג, מכריז "קלטתי, הלאה", ונוטש את הרשימה. פעם אחר פעם אחר פעם. לעומת זאת, אם נמקם אותו במעלה הרשימה ונדחוף למטה דווקא את הפילטרים, הם יורדים לא בשישה מקומות אלא באחד. שום מוח, אפילו לא המוח העצלן שלי, לא הולך להתייאש אחרי פריט בודד ולהכריז שהוא הבין את הרשימה. זה בעצם מאוד א-סימטרי מה שהולך פה בין הסינון למיון, וזה לא משחק סכום אפס. בגרסה הנוכחית הסינון מנצח והמיון מפסיד. בגרסה השנייה שניהם מנצחים.

שיוויון!

—
ויטלי

כעבור שבוע פוגש הסטודנט במרצה – מותש, סחוט, וטרוט עיניים. המרצה קולט את הסטודנט וצועק לו: "חתיכת מנוול! בגללך אני לא מצליח להרדם כבר שבוע! לא נוח לי לא ככה ולא ככה!".

אתמול ניסיתי להסיר את עצמי מרשימת התפוצה של איזה אתר. לחצתי על הלינק, הגעתי לעמוד הזה, וסימנתי NO על כל אחד מסוגי המיילים שלא רציתי לקבל. ורק כשבאתי לשמור, חשבתי להציץ על כותרת העמודה, וקלטתי שהיא לא שואלת איזה מיילים אני רוצה לשמור, אלא מאיזה מיילים אני רוצה להסיר את עצמי. כלומר הייתי אמור ללחוץ YES. בהתחלה התרעמתי על הdark pattern, שהנה, נכנסים אנשים עם ציפיות מסוימות, וברור שאף אחד לא קורא, והאתר מנצל את זה כדי לעבוד עליהם ומשתמש בגישה שהיא הפוכה לציפיות.

ואז חשבתי – אולי זה רק אני. וגם אם לא רק אני, אז אולי עדיין לא רוב האנשים? אולי אנשים פחות חשדניסטים ממני שלוחצים על כפתור unsubscribe דווקא נכנסים עם הציפיה שהאתר ידבר בשפה של unsubscribe, וה-YES מתייחס לפעולה הזאת, ואז הכל בסדר.

כנראה שיש כאלה ויש כאלה. עכשיו נשאלת השאלה, איך מחליטים. איך אפשר להשיג את הנתונים האלה. איך חושפים את ציפיות המשתמשים?

אז אפשר לנסות לשאול אנשים מה הציפיה שלהם בכניסה לאתר כזה – האם לבחור את המיילים שהם מקבלים, או לבחור את המיילים שהם לא מקבלים. רוב הסיכויים שנקבל מבטים קצת משתאים. והתשובה, שנקבל כעבור שבוע מאנשים טרוטי עיניים, היא שלא נוח להם לא מעל השמיכה ולא מתחת לשמיכה. אנחנו לא חושבים על הדברים האלה. אנחנו הופכים להיות מודעים לציפיות הנסתרות שלנו רק כשהן לא מסתדרות עם המציאות. אם נבקש ממישהו לשים לב למה שהוא מצפה כשהוא לוחץ על כפתור unsubscribe, הוא יתחיל לחשוב על זה ולנתח את עצמו, ואנחנו פשוט נהרוס לעצמנו את הניסוי. צריך משהו יותר נקי ואובייקטיבי. צריך למדוד ולא לשאול.

כרגיל בסיטואציה כזאת יימצא מישהו שיש לו את תרופת הפלא לכל התלבטות אפיונית בעולם, והוא יבוא ויגיד "מה הבעיה, עושים A/B testing ומגלים מה עובד יותר טוב". רק ש A/B testing אמור להשיק שתי גרסאות של הממשק לאוויר העולם, ואז אמור למדוד משהו ספציפי (כמו נגיד את מספר האנשים שלוחצים על הכפתור "לרכישה"). שני החלקים של ההגדרה הזאת בעייתיים לנו. דבר ראשון – אין מצב שמשיקים למשתמשים שתי גרסאות ממש הפוכות של הממשק – אחד שבו "נרשמים לשליחה", וכאן אמורים ללחוץ NO, ואחד שבו "מכבים את השליחה", ואמורים ללחוץ YES. זה לא הקוסמטיקה הרגילה שבודקים ב-A/B Testing, עם שינויי צבעים ותמונות וטקסטים, כאן ממש מדובר בפונקציונאליות הפוכה (שבסוף מתבטאת בשינוי של שתי אותיות, אבל זה לא רלוונטי).

ואפילו אם נתעלם מהעיניין הזה, מה בדיוק אנחנו הולכים למדוד כאן? את מספר האנשים שלוחצים NО בתנאי של "הרשמה לשליחה" לעומת מספר האנשים שלוחצים YES בתנאי של "כיבוי השליחה"? אבל איך אנחנו יודעים מה הייתה הציפיה שלהם כשהם נכנסו, כלומר האם הם לחצו את מה שלחצו – בטעות, כמוני, או במודע? 

מבולבלים? גם אנחנו. הסיפור למעשה נראה ככה:

אבל אני מקווה שאתם רואים כאן את האור שבקצה המנהרה. יש משהו אחד שאנחנו כן יכולים לדעת בוודאות די גבוהה. את הכוונה האמיתית שלהם. אם הם נכנסו דרך הלינק "הסרה מרשימת התפוצה", אנחנו יודעים בדיוק מה הם רצו לעשות – הם רצו להפסיק את המיילים. וזה אומר שלא צריך שום A/B testing, אלא ההתנהגות שלהם באתר שלנו תחשוף את הציפיה האמיתית. וזה אפילו לא משנה אם הלכנו על ממשק "הפסקת מיילים" כמו באתר האמיתי, או על ממשק "הרשמה למיילים" כפי שאני ציפיתי שיהיה. אם יותר אנשים לוחצים על YES, זה אומר שהציפיה שלהם היא הפסקת מיילים. אם יותר אנשים לוחצים על NO, הציפיה שלהם היא הרשמה למיילים. כי אנחנו יודעים בדיוק מה הם רצו לעשות, ואנחנו גם יודעים מה הם עשו בפועל. ההצלבה בין השניים חושפת את הציפיות שלהם. וחשוב כאן להסתכל על הקליק הראשון שלהם ולא על הטופס שהם הגישו בפועל, כי אנחנו רוצים לתפוס אותם לפני שהם שמים לב שאולי משהו לא בסדר ומתחילים לפענח את האתר באופן שיטתי יותר.

למרבה האירוניה, כל החפירה הזאת בכלל לא אומרת שצריך לעצב את האתר לפי הציפיה הזאת שנחשוף, אלא אם זה באמת יתקרב לאזור ה100% מהמשתמשים, מה שאף פעם לא קורה. את האתר צריך לעצב בצורה שתעבוד לכמה שיותר אנשים. גם לאלה, וגם לאלה – כל עוד זה לא מגיע למצב של אלה על חשבון אלה, ואז צריך להתחיל לתעדף. אבל אנחנו לא שם. אז אין צורך לשחק עם הכותרת של opt in – opt out. צריך פשוט לרשום מפורשות בכל שורה מה זה עושה בדיוק. במקרה שלנו זה ממש קל, וכל מה שצריך לעשות הוא להחליף את הטוגל מ- Yes/No ל On/Off למשל. זה ייתן לנו שורות כמו Marketing emails on/off, וזה לדעתי כבר לא משאיר מקום לפרשנות.

"אז למה", אתם תגידו, "לא יכלת להגיד לנו את זה על ההתחלה בלי לאכול את הראס?". ובכן, זה בגלל שמחקר לחוד ועיצוב לחוד, ובפעם אחרת יכול להיות שהפתרון העיצובי לא יהיה כזה טריויאלי.

ומזמן כבר לא נתקלתי בבעיה שהיחס בין כמה שהיא קטנה, מטופשת, ומיותרת, כמה שהתיקון שלה עולה אפס זמן וכסף, לבין כמות הנזק שהיא עושה והעצבים שהיא מביאה – הוא כזה גדול. בדרך כלל אני אוהב להתפלסף על טריידאופים יואקסיים, שיקולי פיתוח, שיקולים מוצריים, אסטרטגיות עסקיות או מניעים נסתרים כלשהם. כאן אין שום דבר מזה. חיפשתי.

אז אנחנו רוצים לעשות קו טלפון חדש. מחפשים קצת, נתקלים באיזו חבילה אטרקטיבית של 019 באיזה אתר השוואות מחירים, מגיעים אליהם לאתר ורוצים להירשם לאחת החבילות. מקבלים את המסך הזה. לכל הבלאגן של הצ'קבוקסים נגיע בהמשך. בואו איתי לצד השמאלי. רואים שלושה מספרים לבחירה שמוצעים לנו. אחד נראה סבבה בעיקרון ומוצא חן בעינינו. מסמנים אותו ומתקדמים אל הכפתור "המשך". קולטים בדרך את הלינק שאומר "הצג מספרים נוספים" ואז אומרים לעצמנו "טוב, המספר ההוא שסימנו הוא נחמד בגדול, אבל אולי יהיה שם מספר יותר טוב". ולוחצים על הלינק.

כעת, רגע של עברית.

המילה "נוסף" מגיעה מהשורש י-ס-פ במשקל נקטל (כמו האתר שלהם), ופירושה "מצטרף למה שכבר קיים", או "מתחבּר, נִספּח, מצטרף, ניתן או נאמר בתור תוסֶפת על הקודֵם, יָתֵר על מה שקבוּע".

שימו לב – *מצטרף* אליו, ולא פאקינג *מחליף* את הקיים, מוחק, מעלים, דורס ומסלק אותו ללא שום התראה מוקדמת.

יפה, ניחשתם נכון. בפועל זה מחליף את שלושת המספרים במספרים חדשים. כולל אותו אחד שרצינו. ומן הסתם שאין שום דרך לשחזר את הקודמים לאחר מכן חוץ מללחוץ על הלינק שוב ושוב ולקוות שמה שרציתם יחזור.

אז כן, מזה כבר כמה עשורים שאין יותר מדי חשיבות למספרי טלפון ספציפיים, אנחנו כבר לא צריכים לזכור אותם. אבל בכל זאת עדיין יש להם משמעות כלשהי, ויש כאלה שאנחנו כן זוכרים. ועובדה שמישהו ישב, הסתכל על המספרים האלה ובחר לעצמו מספר שאהב. וכל חטאו היה בזה שהוא אמר לעצמו "מי יודע, אולי יש עוד איזה מספר נחמד שמתחבא שם, מקסימום אשאר עם מה שבחרתי". אתם יודעים מה, בעצם אולי אני טועה, אולי כן יש משמעות מוצרית להחלטה הזו. ללמד אותנו שעדיף ציפור ביד משתיים על העץ, שצריך לחיות את הרגע ולא לחכות לאיזו הזדמנות פז, להעריך את מה שיש ולא לשאת עיניים לחלומות באספמיה. אני מודה שבטריידאוף הספציפי הזה מעולם לא נתקלתי עד כה.

ושיהיה ברור – אני לא אומר שצריך להוסיף את המספרים ולאפשר למשתמש לצבור אותם עד אינסוף. כאן אני דווקא מבין את המגבלות הטכנולוגיות, המוצריות וגם היואקסיות שלא מאפשרות את זה. אני אומר שבמקום "נוספים" היה צריך לכתוב "חדשים", או אפילו "אחרים", וכל הטרגדיה היוונית הזו הייתה נחסכת. או נגיד "החלף מספרים". או אפילו להקפיץ אזהרה קטנה (פחות טוב). או לאפשר לחזור למספרים הקודמים (עוד פחות טוב, וכנראה בעייתי).

מחיר הטעות כאן הוא משמעותי. לא עניין של חיים ומוות, אבל מה שאיבדנו הוא בהחלט מספר שעשוי ללוות את בעליו במשך עשרות שנים, ובאינסוף הזדמנויות נצטרך צריך לכתוב אותו, להקליד אותו ולהכתיב אותו ובמקרה של אנשים קרובים גם לזכור אותו. לא משהו זניח בעיניי.

ועכשיו לשאר החגיגה.

• או שבוחרים "ניוד מספר קיים" או "קבלת מספר חדש". לכל אחד מהם כפתור "המשך" משלו. אבל את שניהם אפשר לסמן בצ'קבוקס, גם בו-זמנית. מה זה אומר? שאני ממשיך עכשיו בתהליך משולב? לא. עדיין מה שיעבוד הוא ה"המשך" שלחצתי עליו. מה המשמעות של הבחירה הכפולה? כנראה שאין.
• מה קורה אם אני מסמן את שלושת המספרים וממשיך עם זה? אין לי מושג, לא העזתי לבדוק. אני כן די בטוח שהתרחיש שבו לקוח מבקש לעשות שלושה מספרים חדשים בבת אחת הוא מספיק נדיר כדי להוריד את האפשרות הזו מכאן ולעשות בדיוק את מה שהם עצמם עשו בצד ימין של המסך ולאפשר ללחוץ על פלוס כדי להוסיף מספרים נוספים לעסקה (שמתם לב מה עשיתי כאן? השתמשתי במילה "נוספים" במשמעות של "מצטרפים אל הקיים". שוקינג, אני יודע).
• את אף אחד מהצ'קבוקסים של "ניוד" או "בחירת מספר חדש" – אי אפשר להסיר כשלעצמו! הוא תלוי בצ'קבוקס השני. אם השני דולק, אז הלחיצה אכן תסיר אותו. אבל אם השני כבוי, מצפה לכם הפתעה נחמדת!
• אם מאיזושהי סיבה החלטתם לנסות להסיר את הצ'קבוקס של "בחירת מספר חדש" והשני כבר מוסר, אז הלחיצה עליו תשאיר אותו דולק, אבל גם… תחליף לכם את המספרים המוצגים ותגריל מספרים חדשים! איזה כיף! כלומר יש כאן לא דרך אחת לא הגיונית, מפתיעה ובלתי הפיכה לדרוס את המספר שבחרתם, אלא שתי דרכים! גם חטאתם וגם פשעתם וגם רצחתם וגם ירשתם!
• מכיוון שחייבים לבחור את אחד הצדדים וככל הנראה אי אפשר לבחור את שניהם… אילו רק היו ממציאים פקד כזה שעושה בדיוק את זה, מאפשר לבחור אפשרות אחת מתוך כמה… אתם יודעים, כמו הכפתורים האלה שהיו במכשירי הרדיו הישנים, משהו בסגנון הזה. וואי, נשמע לי כמו רעיון של מיליון דולר אחי.

• אחת האהבות הגדולות שלי היא tradeoffs – הכרעה בין שיקולים יואקסיים סותרים ומציאת נקודות האיזון ביניהם. אחד החביבים עליי הוא מה שקורה ב-empty states – שבהם לעיתים קרובות צריך להכריע בין הנעה לפעולה לבין הדרכת המשתמש לגבי השימוש במערכת לאחר שכבר לא נהיה בתוך empty state. כאן יש אחד מאוד חביב.
• נגיד שיש לנו מסך עם בחירה בין שתי אופציות, והבחירה ביניהן קובעת את הפעולה שניתן לבצע על המסך. במשך שנים רבות היו עושים שני כפתורי המשך, ובתלות בבחירה היו מכבים את אחד הכפתורים ומדליקים את השני. עד שנפל למישהו האסימון (או שהטכנולוגיה הבשילה) – שאפשר פשוט לעשות כפתור אחד ולשנות את שם הפעולה שעליו לפי האופציה הבחורה. לרוב זה עובד נהדר. אבל אין הרבה דברים אבסולוטיים ביואקס, ובמקומות מסוימים זה בקלות יכול להפוך ל-dark pattern, כפי שבעיניי קורה כאן אצל דרופבוקס.
• גוגל ממציאים את ה-droggle. שזה דרופדאון-טוגל. בלתי נראה. וגם כזה ששובר את כל כללי ההגיון. אבל עובד! עובד ברמה שכל הבעיות האלה שקופות למשתמשים (שזו הרמה הכי גבוהה). תכל'ס מאוד מרשים כשמנתחים את זה.
• אינסטגרם, כפתור רדיו בודד. למה? למה? למה?
• המזגן שאינו נגמר, ולתדהמתי המוחלטת – המזגן האפילו עוד יותר גרוע.
• כנראה שאני היחיד שמתלהב מזה ברמה כזאת, אבל דוגמא נהדרת של אחת הטכניקות הבסיסיות של פסיכולוגיה חברתית בפעולה, בפופאפ פשוט והכי סטנדרטי בעולם.
• והיד עוד נטויה.

בקיצור, די שמח אצלנו. תעקבו, ליקקו ושתפו!

למי שמתעניין בהגיגים היואקסיים שלי, הזדמנות טובה להעביר איתם איזה פקק מזדמן, כי חציתי את גבולות המדיום הכתוב!

התארחתי בפודקאסט המשובח של נתי אשר, מנהלים חוויה. ודיברנו על כמה דעות שלא בהכרח נמצאות כרגע בלב המיינסטרים בתעשייה. הפודקאסט זמין ברוב הפלטפורמות הנפוצות ואני מקווה שתהנו!

כזה, כן? אם כזה היה נוגע בסרגלי כלים אז לכל הפחות הייתי שם את זה בסטורי. פשוט היה לנו דיון קטנצ'יק – דִיוּנ

הכל התחיל מהשאלה האם סרגל הכלים – שכדי לחסוך ממני את ההתלבטות האם להתפלצן בהקפדה על סמיכות תקנית נקרא לו מעכשיו "טולבר" – אז האם הטולבר של טבלה צריך להסתיר פעולות שאינן רלוונטיות לבחירה הנוכחית, או שמא רק לחסום אותן, מה שנקרא בעברית צחה "לדסבל" (disable). הכוונה כאן לסרגל שיושב קבוע מעל הטבלה ולא כזה שנפתח ברמת השורה, כמובן. למה דווקא כזה – בפעם אחרת.

מבחינתי התשובה הייתה די ברורה – רק מדסבלים פעולות אבל לא מסתירים אותן. אולם אחד הסטייקהולדרים (האוחזים באומצות) דגל דווקא בגישת ההסתרה, מסיבות של "מדוע להראות להם פעולות שלא ניתן לבצע, במיוחד אם אתה (דהיינו, אני – ו.מ.) כל כך מתעקש לנקות את הממשק ולהסתיר כל פיסת מידע שאינה חיונית כרגע". וגם מסיבות של "ככה עושים את זה בג'ימייל", עם סקרינשוטים בזו הלשון:

ובכן, צודק הבחור. אני באמת מתעקש, ובג'ימייל באמת עושים בדיוק את מה שצולם. אז מדוע באמת?

המלצה/בקשה שלי – קחו דקה או שתיים לחשוב על זה עם עצמכם. הטיעון "ככה מקובל" לא תופס במקרה הזה, כי אם אנחנו מחזיקים מעצמנו אנשי מקצוע, אנחנו אמורים להיות מסוגלים לנתח ולהבין מדוע זה מה שמקובל.

אני אחכה פה בפינה.

תודה שחזרתם.

הכל, כרגיל, נטוע בפסיכולוגיה קוגניטיבית. משני צידי התמנון. סליחה, הדיונון.

היתרון של להסתיר את הפעולות ברור מאוד – אנחנו מפחיתים את העומס הויזואלי, ומקלים על המשתמשים את הבחירה ברגע שצריך לבחור בין מספר קטן של פעולות, לעומת מספר גדול יותר. על פניו קשור גם לחוק היקס, אבל למעשה ממש לא קשור (גם על זה בפעם אחרת).

אבל תמיד הרבה יותר מעניין לחשוב על החסרונות. והם אכן הרבה יותר מעניינים.

דבר ראשון, כשאנחנו כן מציגים את הפעולה ורק מאפירים אותה, אנחנו מספקים למשתמשים חיווי ויזואלי מפורש על מה אפשרי ומה לא אפשרי כרגע. זוכרים את ההיוריסטיקה הראשונה של נילסן? סטטוס מערכת? אז זה זה. בעיקרון ניתן לנסות לטעון כאן גם את הטענה ההפוכה, שגם ע"י הסתרת הפעולה אנחנו מספקים חיווי ויזואלי – אבל זה מניח שהמשתמשים א' – זוכרים מה הפעולות המוצגות במצב רגיל, ב' – שמים לב ברגע שמשהו נעלם, ג' – מסוגלים לקלוט בחלקיק שניה ובאופן אוטומטי, כלומר בלי לחשוב על זה, אילו פעולות בדיוק נעלמו, וד' – יודעים לקשר מיידית ואוטומטית בין ההיעלמות הזו לבחירה שהם ביצעו הרגע במערכת. משהו בלתי נראה לא מסוגל לתת חיווי ויזואלי מפורש, בהגדרה. ההיעלמות שלו מספקת סוג של חיווי ויזואלי עקיף, תחת כל ההנחות הנ"ל. פחות טוב.

דבר שני. כשאנחנו מסתירים פעולות, שאר הפעולות מצמצמות רווחים וזזות שמאלה. זה מאוד מקשה עלינו להתרגל למיקום של כל פעולה בתוך הסרגל. כל מי שעובד עם מערכות שיש להן סרגלי כלים קבועים, יכול לשים לב שהוא כבר יודע אוטומטית לאיזה אזור בסרגל יש לגשת על מנת לבצע כל פעולה נפוצה, היד עושה את זה לבד. לרוב לא ברמת הפיקסל הספציפי, אבל ברמת האזור – בהחלט. זה מה שנקרא "התניה אופרנטית", או פשוט "למידה". ביצענו פעולה מוטורית קבועה, קיבלנו עליה חיזוק (בזה שפעולה הצליחה והצלחנו להתקדם במשימה), ואחרי כמה עשרות חזרות כאלה בתדירות גבוהה, המוח הולך והופך את הפעולה ליותר ויותר אוטומטית. 

ברגע שהפעולות מתחילות לפזז להן בתוך הטולבר, היכולת הזו פשוט מתבטלת, כי המיקום כל פעם משתנה ואז זו לא אותה הפעולה המוטורית, משום שמרכיב החיפוש הויזואלי בתוך הטולבר, שמקדים את התזוזה המוטורית, מקבל את רוב המשקל.

דבר שלישי. תופעה נוספת שמתרחשת כשהפעולות מתחילות לרקוד בתוך הטולבר היא תנועה. הפעולות כל הזמן זזות. רוקדים עם כוכבים. והן לא סתם זזות, הן זזות בזווית העין שלי כי אני בכלל עסוק בלעבור בין השורות בטבלה למטה – כי הרי זה בדיוק מה שגורם להן לזוז. ותנועה כידוע מושכת קשב, אנחנו שמים לב אליה ומתפתים להפנות לעברה את המבט. אז במקום להיות מרוכז במה שקורה בטבלה, אני כל הזמן נמשך בעל כורחי למעלה, לדיסקוטק שבטולבר. לעומת זאת, אם אני רק מאפיר ומחזיר את הפעולות, בלי לשנות מיקומים, דעתי מוסחת הרבה פחות.

אז אם כל זה כל-כך נכון וחד-משמעי, נשאלת השאלה

למה לעזאזל ג'ימייל עשו את ההיפך?

ובכן, הם לא.

שני מצבי הטולבר שרואים בסקרינשוטים למעלה מתייחסים למצב שיש בחירה כלשהי בטבלה לעומת מצב שאין שום בחירה. שזה המצב הטבעי שלו – כי זאת בכלל לא מערכת שמבוססת בחירה. במצב הבסיסי של ג'ימייל, ללא הפאנל הצידי/תחתון, כל הפעולות מתבצעות מבלי לבצע בחירה אלא באמצעות צלילה פנימה ועבודה מתוך המייל הספציפי, או לחילופון בעבודה מהטולבר שבתוך השורה, לא מהטולבר העליון. כך הבחירה משמשת רק לצרכי פעולות קבוצתיות. 

כשכן יש לנו פאנל צידי, אז פתאום המערכת כן הופכת להיות מבוססת-בחירה – שימו לב שלחיצה על שורה, שלפני כן הייתה צוללת פנימה לתוך המייל, עכשיו מבצעת בחירה (וגם מציגה את המייל, כמו מקודם). אבל מכיוון שכל המיילים בתוך אותו פולדר הם תמיד באותו סטטוס, עדיין הטולבר אינו משתנה לעולם. לא מסתיר פעולות וגם לא מאפיר אותן. הוא ממש סטטי. יש סטטוס אחד שיכול להשתנות בתוך הפולדר – האם המייל נקרא או שעוד לא. ואת זה הם פתרו בשינוי הפעולה עצמה – היא מתחלפת בין "סמן כנקרא" ל"סמן כלא נקרא", עם שינוי אייקון בין מעטפה פתוחה לסגורה. כשמדובר בפעולות הופכיות ברמה כזאת, זה פתרון הגיוני ומתבקש. אבל להחליף בצורה כזו בין שתי פעולות לא קשורות (שזה מה שיתקבל אם נתחיל להסתיר את הפעולות ולתפוס את מקומן עם אחרות) – לא סבבה בכלל, ומבלבל בצורה קיצונית.

אבל הסיפור יותר יפה מזה. למעשה כן יש להם מיילים בסטטוסים שונים, שדורשים פעולות שונות. הם פשוט לא מציגים אותם באותה הטבלה אלא בתיקיות שונות. מייל בסטטוס "טיוטה" זוכה לפעולה "מחק טיוטה". מייל בספאם מקבל את הפעולות "מחק לתמיד" ו"לא ספאם". אבל הם לא יושבים באותה רשימה יחד עם שאר המיילים ולכן אין סיבה שיהיו שינויים בטולבר כשאני עובר ביניהם.

רגע, משהו פה לא בסדר

בעלי העיניים החדות אמורים להרים גבה בתגובה לתמונה שלמעלה. כי יש כאן משהו מאוד מיוחד שגוגל עשו, שהוא יפה, נדיר, ממש לא מובן מאליו, ו – החלק האהוב עליי – בועט בפגר של הפרה הקדושה של העקביות. כן, יש לי תחביבים מוזרים. כשהמשתמשים מגיעים לפולדרים המיוחדים האלה, של טיוטות ושל ספאם, כאמור ישנן פעולות שמתווספות לטולבר. אבל הן לא מתווספות באותו אופן כמו הפעולות הקיימות – שמוצגות כאייקונים. הפעולות המיוחדות מוצגות פתאום בטקסט. ואין הרי שום בעיה עקרונית להציג אותן בתור אייקונים. אלא שאף אחד לא יבחין בהן. אנשים שעובדים עם אותו טולבר יותר מתשעים אחוז מהזמן, מתרגלים אליו, לוקחים אותו כמובן מאליו, ולא בוחנים אותו מחדש בכל מעבר מסך. כי המוח חסכני במשאבים ולא אוהב לעבוד קשה. ההבדל בין 10 אייקונים ל-11 ול-12 לא קופץ לעין, במיוחד כשהאייקונים החדשים הם באותה שפה גרפית כמו הרגילים. לכן באותן תיקיות מיוחדות שהמשתמשים מגיעים אליהן לעיתים רחוקות חשוב להבליט את הופעתן של הפעולות החדשות, כי אף אחד לא ייחפש אותן באופן מודע – מבחינתנו זה הטולבר המוכר והטוב שהתרגלנו אליו. ואיך מבליטים דברים? באמצעות שבירת הקונבנציה ושימוש בייצוג ויזואלי שונה מהמוכר.

ואפילו את זה ניתן היה לעשות באייקונים – אולי אייקונים בשפה קצת אחרת, אולי צבע או מילוי או כל דבר אחר. אבל כאן שוב מתחשבים בתדירות השימוש. בדרך כלל אייקונים הם לא דרך מדהימה להעביר מידע. חוץ מקבוצה די קטנה של אייקונים סטנדרטיים, היתר הם לא באמת ברורים מעצמם ודורשים קונטקסט ברור והתרגלות הדרגתית. להתרגל אפשר למשהו שקורה הרבה, לכן בגוגל עשו לעצמם הנחה לגיטימית, מתוך הנחה (ראיתם מה עשיתי כאן?) שהמשתמשים יתרגלו מהר לאייקונים בפולדר הראשי. אבל לפולדרים הנידחים יותר אין ממש סיבה להיכנס, כך ששם אי אפשר לבנות על עקומת למידה משמעותית והתרגלות – ולכן הדרך העדיפה להבליט את אותן פעולות מיוחדות היא כבאמצעות הצגת בתור טקסטים מפורשים ולא אייקונים עלומים.

תודה שחפרתם איתנו!

שאלה מוזרה קצת, אני מודה. אבל זה לא קליקבייט, זו שאלה די אמיתית. אתמול התעסקתי קצת עם הטמפרטורות של התמי 4 וגיליתי דבר די מדהים. במסכי הגדרת הטמפרטורה שלהם יש מין סקאלה אנכית כזו, עם כפתור פלוס עבור מים חמים יותר, ומינוס עבור מים קרים יותר. במסך של מים חמים (שמשום מה נקרא "כוונון", למרות שכל חבריו נקראים "מים X – טמפרטורה"), הפלוס הוא למעלה. כך גם במסך של מים פושרים. אבל במסך המים הקרים הסידור הפוך – הפלוס הוא למטה והמינוס למעלה. התגובה המיידית היא כמובן "מה נסגר איתכם אנשים". שזאת שאלה מצוינת, והייתי רוצה לנסות לשער מה נסגר איתם.

בכל פעם שאני רואה ממשק שנראה לי לא מחובר למציאות, אני מנסה למצוא דרךלגיטימית להסביר אותו. וההסבר הקלאסי ש"הם חאפרים שלא מבינים מהחיים שלהם" אמנם תמיד קוסם, אבל אני די הרגלתי את עצמי לפנות אליו רק כמוצא אחרון, מתוך אדיבות מקצועית, הנחת החפות, וההיכרות האינטימית עם שלל סוגי המגבלות הטכניות והמוצריות ההזויות שמופעלות עלינו כרעם ביום בהיר, לרוב בדיוק כשהגענו לפתרון שאנחנו ממש מבסוטים עליו.

דבר ראשון בואו נבין באיזה כיוון באמת מתחממים המים. אני חושב שהכיוון ה"טבעי" הוא בהחלט שחם הוא למעלה. גם ברמה הפיזיקלית, קרי שחומרים כמו מים ואוויר עולים למעלה כשהם מתחממים, וגם ברמה הויזואלית – למשל במדחום אנלוגי. שזה אמנם רק משום שהכספית מנסה להתרחב ואין לה בצינורית מקום אחר חוץ מבמעלה המעלות, אבל זה לא משנה לענייננו. וזה גם מגדיר את השפה שלנו, של טמפרטורות "גבוהות".

כך שברמת האינטואיציה הייתי מצפה שבשלושת המסכים הפלוס יהיה למעלה, שזה גם מאוד עקבי.

אבל תיאורטית אפשר להסתכל על זה גם בדרך אחרת, הדרך ה"סמנטית" נקרא לה. אפשר להגיד שבמסך של מים חמים, המשתמש רוצה להגדיר עד כמה הם חמים, ובמסך של מים קרים – עד כמה הם קרים. כלומר כיוון ההתקדמות של קדימה-אחורה, או פלוס-מינוס, הוא לא על סקאלת הטמפרטורה האבסולוטית, אלא על סקאלה שמתחשבת ב-flow הנוכחי. חחח, אמרתי "פלואו" על בר מים, אני פשוט קורע . אם הגעתי במטרה להגדיר עד כמה המים הקרים קרים, אז "יותר" זה יותר קר כמובן, לא יותר חם. מה שמוכר לכולנו ביומיום בשם "בעיית ה'תעשה יותר במזגן' הידועה לשמצה".

עכשיו בואו נחשוב על המפעל של תמי 4. תיאורטית יכול להיות שיש בן אדם שעומד שם על פס הייצור ומה שהוא עושה עשר שעות ביום זה לכוון טמפרטורות לפני שהתמי ארבות יוצאות מהמפעל. אני מאוד מקווה שאין בן אדם כזה ושזה נפתר ברמת ערכי ברירת המחדל בתוכנה, אבל אני לא אתפלא אם הוא קיים, ואז הוא כמובן נקרא "הטמפרטוראי" או "הטמפרטוּרָטוֹר". אז אותו טמפרטוראי מקבל את התמי, מרים לה את המכסה, נכנס לממשק, ומנווט בין שלושה מסכים. בשניים הוא אמור ללחוץ על למעלה, ובאחד על למטה. הפעולה הזו "קטנה" מדי ומעורבבת מדי בפעולות ניווט אחרות בתוך הממשק, מכדי שאפשר יהיה לפתח בקלות איזושהי רמת אוטומציה מוטורית, זכרון שרירים. אז כל פעם צריך לחשוב באיזה מסך אתה נמצא ולעבוד לפי זה. אם שלושת המסכים היו עובדים באותו כיוון, הצורך לחשוב היה נחסך, ואפשר היה לעבוד על עיוור, באופן הרבה יותר יעיל ומהיר. 

ואם היה במפעל כזה איזה איש (או אישה) שמנסה להחליט באיזה כיוון לעשות את הפלוס, והוא היה מגדיל ראש (או ראשה) וטורח לא לעשות את מה שנראה לו הגיוני באופן אישי אלא לחקור קצת את העניין, והיה מחפש בארגון אוטוריטה שיודעת את כל מה שיש לדעת על כיוון טמפרטורות, למי הוא היה מגיע? כמובן לאותה טמפרטורטורית. אחרי הכל, היא זאת שעושה את זה עשר שעות ביום, חמישה ימים בשבוע, מי יודע יותר טוב ממנה? והיא הייתה כמובן אומרת לו "תקשיב בחור, כל הכפתורים חייבים להיות באותו כיוון. להגביר זה למעלה, להחליש זה למטה. מה בדיוק להגביר – זה לפי הקונטקסט, לפי שם המסך. אחרת זה נורא מבלבל ולא עקבי". והיא צודקת! גם זאת בהחלט עקביות, בדיוק כמו העקביות הקודמת שהזכרתי. רק הפוכה.

אלא שהצרכן בבית לא עושה את זה עשר שעות ביום. הוא עושה את זה מקסימום פעם בחצי שנה (קיץ/חורף), אבל לרוב יותר כמו פעם בחיי המכשיר. למעשה, לדעתי הרוב המוחלט לא עושים את זה בכלל, כי אנשים לא מודעים שהאופציה בכלל קיימת, אבל מי שלא נכנס לשם לעולם – גם לא סובל מהממשק המבלבל, לכן הם לא רלוונטיים לענייננו. לכן בשפה שלנו זה נקרא "משתמש מזדמן" או, אם רוצים להתפלצן קצת, "משתמש ארעי". וזה אומר שאין עקומת למידה, והעקביות החשובה כאן היא העקביות החיצונית – לפי ההיכרות "הנאיבית" של המשתמש עם העולם החיצוני, ולפי איפה שכל פקד יושב על המסך. בלי לבנות על מודלים מנטליים עמוקים יותר שמניחים היכרות מעמיקה ומתורגלת עם המערכת.

אוף, אני שונא כשזה בסוף כן "חאפרים שלא יודעים מהחיים שלהם".

השאלה הזו עולה לא מעט בשיחות עם סטודנטים וג'יוניורים, לעיתים קרובות בהקשר של תיקי העבודות. "איך מפילים מהכיסא?". וזו שאלה קשה שיש לה תשובה קצת מבאסת – שהאפיון צריך להיות כמה שיותר פשוט, ואפילו המילה "משעמם" נוטה להתשרבב לה אצל המעזים. עבור סטודנטים שבאים מרקע עיצובי זו חתיכת צפרדע לבלוע כי הם רגילים לחשוב במונחים של וואו, של לבלוט, להעיף גגות ולהפיל אנשים מכיסאות. בעוד שמאפיינים חושבים במונחים של לצמצם חיכוך ולפשט. כי רוב הזמן לא באנו לבדר, באנו לפתור בעיות. אחרי שהכל פתור, אפשר גם לדבר על פינוקים אקסטרא (כזכור מהפירמידה של מאסלו וממודל קאנו).

ואז מגיעה השאלה "אז מה, אין שום ערך ליצירתיות"? היא נשאלת בנימת אכזבה מבוהלת, ובצדק, כי העתיד פתאום נצבע בgrayscale מדוכדך. "אובך צפוי בשלושים השנים הקרובות", כזה. אבל לא, דווקא יש ערך עליון ליצירתיות. היא פשוט לא מתבטאת באותה צורה כמו בבתי-ספר לעיצוב. האתגר שלנו הוא כאמור לפשט, לקחת תהליכים שאנשים מסתבכים איתם ולהפוך אותם לבלתי-נראים, להעלים את הקושי. ומאוד קשה להרשים מישהו בהיעלמות, (אלא אם היא מגיעה עם גלימה או טבעת).

אבל בדיוק זה המקום ליצירתיות אפיונית – להסתיר מהמשתמשים את העובדה שהם השלימו הרגע תהליך מורכב בלי לשים לב אליו אפילו, ובלי להתעכב לרגע בתהליך העבודה שלהם. זה סופר מאתגר וכן דורש אינסוף יצירתיות – שבסופה פתרון שנראה משעמם, אבל רק אם עשינו עבודה טובה.

אז כל אפיון פשוט הוא יצירתי? ממש לא. לא חסר בעיות טריויאליות שמניבות פתרונות טריויאליות בהתאם (ואם מצאתם פתרון מורכב לבעיה טריויאלית, שווה לשקול שינוי קריירה, נראה שזו יכולת מאוד מבוקשת במגזר הציבורי). האתגר הוא פתרונות פשוטים לבעיות מורכבות.

וכאן מתחבאת לה העז: רק אנשים שבאמת מכירים את הבעיה לעומק וחוו אותה על בשרם יכולים להעריך את פשטות הפתרון. כל היתר ייראו מסך חסר כל ייחוד. (זוהי, אגב, אחת הסיבות המרכזיות שבגללן מעסיקים אוהבים לתת בעיות מהיומיום שלהם בתור תרגילי בית – מאחר והם מכירים את הסוגיה לעומק, הרבה יותר קל להם להעריך את איכות הפתרון ולדבר עליו עם המועמד,לעומת איזושהי בעיה מומצאת שהם לא לעסו אותה בעצמם. כן, יש עם זה גם מספר בעיות, נדבר על זה בהזדמנות אחרת.)

בפן היצירתי, אחד האפיונים שלי שהייתי הכי גאה בהם, היה מורכב ממסך עם שלושה combo boxes וכפתור אחד וזהו. מה שלא ראו זה שבגרסה הקודמת של המסך היו שתי טבלאות במבנה של טאבים, כל אחת עם סרגל פעולות וגם פקדי עריכה בפנים, ועוד עם מנגנון של pivot.

לרוע המזל, אם נכלול בפורטפוליו את גרסת ה"אחרי" של זה – אף מעסיק לא יתעכב על זה לשניה, כי זה מסך משעמם. אלא אם זה מישהו שכבר נאבק בבעיה הזו ויידע להעריך את הפיצוח. אנחנו יכולים לנסות לתאר את זה במילים, אבל לאף אחד אין כוח לקרוא ואז גם לנסות להבין. אפשר לנסות להשתמש בהשוואה של לפני-ואחרי. במקרה הזה באמת היה מדובר בהבדל ויזואלי דרמטי שעשוי לתפוס את העין, אבל זה לא תמיד המקרה.

לעומת זאת, אם נכלול דווקא את גרסת ה"לפני", הלא-מוצלחת, לכל הפחות המעסיק יבין שהתעסקנו בבעיות מורכבות, שזה הרבה יותר ממה שאפשר להגיד על רוב תיקי העבודות, המאוכלסים באפליקציות של שני קליקים. זה מין פרדוקס אירוני של יצירתיות אפיונית – שאם זה עשוי היטב, רוב האנשים לא אמורים להבחין בזה. מבחוץ זה אמור להיראות טריויאלי.

כזכור, מטרתו העיקרית, מעבר לסקרנות האישית והפקת הלקחים והשיפור שלנו, הייתה לאפשר לנו להשיב בצורה מושכלת לשאלה הנפוצה "מה אחוז הבוגרים שלכם שהשתלבו בתעשיה". או, ליתר דיוק, להסביר מדוע השאלה הזו היא מורכבת הרבה, הרבה יותר ממה שנדמה לשואלים.

הסקר רץ כשבועיים ונכון לרגע זה קיבל 99 תשובות, שזה אומר בערך 50% היענות, תלוי איך סופרים (כן, גם מספר הבוגרים עצמו הוא שאלה מורכבת, אבל זה לפעם אחרת).

מבנה הסקר היה מאוד דומה למה שעשיתי בפעם הקודמת, עם עוד כמה שאלות חדשות שנגיע אליהן בהמשך. אז ברשותכם לא אחזור על החלק הזה ואסתפק בקישור להסבר המקורי עבור הסקרנים מתודולוגית.

אז ככה, כדי להגיד כמה בוגרים הצליחו להשתלב בתעשייה, דבר ראשון אנחנו צריכים לדעת כמה מהם נבכלל ניסו להשתלב בתעשיה. לצורך העניין הזה שאלתי "האם ניסית לבצע שינוי במקצוע/קריירה בעקבות הקורס", עם האופציות המפתיעות של "ניסיתי" ו"לא ניסיתי".

מי שהעיד שניסה, נשאל לאחר מכן האם הוא הצליח, לא הצליח ועדיין מנסה, או שלא הצליח והפסיק לנסות.

וזה מה שיצא:

(סוג התרשים הזה נקרא Sunburst ואני אישית חושב שהוא לא מספיק מוכר, הוא ממש אחלה. הביס למטה זה בגלל אקסל, אנא אערף)

לפי התרשים הזה, רבע לא ניסו לבצע שינוי כלל. זה כולל אנשים שעשו את הקורס להרחבת אופקים כללית, או כדי להשתפר בעבודה הנוכחית שלהם, או שבהתחלה הם התכוונו להיכנס ליואקס אבל בסוף החליטו להישאר בתפקיד המקורי שלהם, או מאלף ואחת סיבות אחרות.

מתוך מי שכן ניסה, 47% הצליחו, 42% נוספים עדיין מנסים, ו11% לא הצליחו והפסיקו לנסות (האחוזים המצוינים בגרף הם מתוך סך המשיבים, לכן זה 34%, 31% ו-8% בהתאמה).

כאן אמורות לעלות מספר שאלות שאני מקווה לענות עליהן בהמשך, ונראה לי שהבוערת מכולן היא – מה היה הרקע שלהם לפני הקורס. וזה מתייחס לטענה הרווחת שאם אין לך רקע בעיצוב, אין לך ממש סיכוי למצוא עבודה. למרבה המזל הייתה לנו שאלה כזו בדיוק, ולהלן התוצאות:

זה מתייחס לכל האנשים שהגיעו מרקע מסוים וגם ניסו לבצע שינוי. ואם מישהו תוהה האם האחוזים האלה באמת מעידים על משהו או שמדובר במספרים קטנים מדי, זו התפלגות הרקעים בקרב 99 המשיבים (תדמיינו שזה 100 ואז האחוזים הם גם המספרים – ליגה!)

ועכשיו כמה הבהרות לגבי הקטגוריות:

• תחת "עיצוב (כלשהו)" כללתי את כל סוגי הרקע העיצובי, החל מתקשורת חזותית הקלאסי, עבור בעיצוב גראפי לפרינט , עיצוב מוצר ועיצוב פנים, וכלה בעיצוב אופנה. מבחינתי השאלה כאן היא האם יש יסוד להניח את קיומה של עין עיצובית וכישורים גרפיים כלשהם, או שלא. ולהגיד "על הרצף העיצובי" לא היה מתקבל בעין יפה כנראה.
• אדריכלות – כולל אדריכלות נוף.
• תכנות – כולל מהנדסי חשמל, אנשי QA וכל מה שקשור בקוד.
• פסיכולוגיה – החל בסטודנטים לתואר ראשון וכלה בבעלי תואר שני.
• תחת "אחר" נכנסים אנשים מגוונים ביותר – כאלה שסימנו "אחר" וגם כאלה שציינו שהם מגיעים מהוראה, שיווק, ניהול פרויקטים, כתיבה טכנית ואפילו פילוסופיה.

שאלה נוספת שמתעוררת בהקשר הזה היא "אוקיי, וכמה זמן לקח להם להגיע לסטטוס הזה?". כלומר, האם לצורך העניין הם ויתרו אחרי שבועיים, או שאולי הם דווקא ממשיכים לנסות אחרי שלוש שנים? אז די קשה לשאול בשאלה כזו לגבי תאריכים מדויקים, במיוחד לאור העובדה שעבור הותיקים שבחבורה מדובר באירועים מלפני שלוש וחצי שנים. אבל כן אפשר להסתכל על המחזור שבו למדו המשיבים, מה שנותן לנו את התמונה הבאה:

לאור 100% המרשימים של מחזור תשע חייבים להזכיר – זה לא אומר שכל המחזור השתלב בתעשיה. זה אומר שמתוך מי שענה על הסקר (כאמור 50% היענות) וגם ניסה לבצע שינוי – כולם הצליחו.

עם זאת, הסיפור של המחזורים עשוי להטעות. קיבלתי כבר כמה וכמה פניות שהתחילו ב"היי ויטלי, זוכר אותי? סיימתי את הקורס לפני שנתיים והיו עניינים ועכשיו סוף-סוף החלטתי לחפש עבודה". אז אולי יהיה יותר יעיל להתייחס להשקעה בפועל. הבעיה שמאוד קשה להעריך את זה, במיוחד בדיעבד. שאלתי "בלי לכלול את הזמן שהוקדש לקורס, ומהרגע שהתחלת לחפש עבודה, בערך כמה שעות בשבוע השקעת בתהליך הזה? (לימודים עצמאיים או במסגרות אחרות, הכנת תיק העבודות, הגשת מועמדויות, ראיונות ותרגילי בית, נטוורקינג)". ואז שאלתי במשך כמה שבועות זה נמשך. קוראים ותיקים אולי זוכרים שכבר אמרתי כמה פעמים בבלוג הזה שלחפש עבודה זו עבודה במשרה מלאה… אז היו לי כמה משיבים שנתנו מספרים של 50 שעות שבועיות. מהיכרותי עם הנפשות הפועלות ועם רמת המוטיבציה שלהם (בעיקר שלהן), אני אפילו נוטה להאמין לזה. בכל אופן, זה מה שמתקבל – שבועות, שעות בשבוע, והמצב הנוכחי. רואים את הקו האנכי הירוק שנוצר באזור האמצעי-עליון של 8-12 שבועות? זה נקרא "אזור הרבאק" כי הוא מאוכלס ע"י אנשים שנכנסו בזה ברבאק והצליחו, פרט למישהו אחד שויתר בשלב הזה.

שתי השיטות הנ"ל סובלות כל אחת מהבעיות שלה. "השיטה המחזורית" נותנת מידע אובייקטיבי אבל כאמור מתעלמת מ"החיים עצמם". שיטת הדיווח העצמי מתחשבת בחיים עצמם אבל היא מאוד לא מהימנה, אנחנו כבני אדם מאוד גרועים בהערכות מהסוג הזה, אלא אם מדובר במשהו שקרה ממש לאחרונה. אבל אני מאמין שביחד הן נותנות לנו תמונה לא רעה של המציאות.

עכשיו בואו נחזור לטענת היעדר המשרות האפיוניות לג'יוניורים, ונשאל – "כל הפסיכולוגים האלה מהתרשים השני שהצליחו למצוא עבודה, איפה הם עובדים בדיוק, אם כל המשרות מדברות על UX/UI"?

ובכן, אני שמח ששאלתי.

כבר הראנו כאן פעם שהטענות האלה הן כנראה קצת מוגזמות, אבל בסקר ההוא לא התייחסנו לנושא הג'יוניורים ספציפית, אלא דיברנו על תפקידי אפיון באופן כללי – ויש לא מעט ארגונים בהם עובדים מאפיינים שעושים נטו UX עוד מהתקופה שלפני השיפט הגדול לכיוון העיצובי (או כמו שבוגרי פסיכולוגיה קוראים לזה, the good old days), ויכול להיות שהתפקידים נשארו איתם, אבל שכבר לא מגייסים חדשים כאלה. זו בהחלט אופציה.

לכן הפעם שאלתי גם באיזה סוג ארגון עובדים הבוגרים, וכיצד מוגדר התפקיד שלהם. וכך קיבלתי את התרשימים הבאים:

(תחת חברות מוצר כללתי גם גופים לא-טכנולוגיים כמו בנקים, משרדי ממשלה וכד')

ואז מתוך ניסיון להבין טוב יותר את הנתונים הגעתי גם לזה:

מה שמעיד בעיניי על כך שבהחלט ישנן משרות UX לג'יוניורים, בהחלט יש סיכוי הגיוני למצוא עבודה גם ללא רקע בעיצוב, ורוב המשרות האלה כנראה נמצאות בחברות פרויקטים – שזה באמת המקום הכי טוב להתחיל את הקריירה, ללא שום ספק.

לבסוף, אני רוצה לחזור להתחלה ולשאלה המקורית של אחוז הבוגרים שמצליחים להשתלב בתעשיה, וגם להסביר מדוע אני משתמש בביטוי המסורבל של "לבצע שינוי במקצוע/קריירה" ולא שואל פשוט האם מצאו עבודה. אז ראינו כבר שממש לא כולם מנסים לבצע שינוי כלשהו. ועכשיו מסתבר שגם מי שכן מנסה – לא תמיד מנסה למצוא להיכנס לתחום בהכרח.

מה עוד

• 17% מתוך מי שהצליחו לשנות תחום עיסוק נעזרו בשירותי מנטורינג כלשהם. והפוך – מתוך כל מי שנעזר בשירותי מנטורינג, 36% הצליחו לשנות תחום עיסוק, והיתר מנסים (למען הסר ספק – מרצי הקורס אינם מספקים שירותי מנטורינג בתשלום ככל הידוע לי)
• מתוך מי שהשתתף במסגרות התנדבותיות מקצועיות, 50% הצליחו לשנות תחום עיסוק והיתר מנסים.
• מתוך מי שחיפש מסגרות כאלה ולא מצא משהו מתאים, 12% הצליחו לשנות תחום עיסוק, 50% מנסים, והיתר הפסיקו לנסות.
• מתוך מי שלא ניסה לחפש מסגרות התנדבותיות, גם כ-50% הצליחו, 8% ויתרו והיתר מנסים.
• מתוך מי שהעידו שלקחו גם קורסים מקוונים בנוסף לקורס עצמו, 33% הצליחו לבצע שינוי והיתר מנסים.

דיסקליימרים

• כאמור, הגענו לאחוזי היענות של 50%. ייתכן שמי שבחר לא לענות על הסקר שונה באופן מהותי ממי שכן, ואז הממצאים לא מייצגים אותו, לטובה או לרעה.
• ייתכן גם שהאנשים שמגיעים אלינו שונים באופן מהותי מכלל השוק, ואז אי אפשר להכליל מהמספרים האלה לגבי התעשיה כולה, לטובה או לרעה.
• המון המון תודה לכל מי שטרח והשתתף, אנחנו מאוד מעריכים את זה! ותודה על כל המילים החמות בשאלות הפתוחות – אוהבים אתכם!
• הט.ל.ח של מדעי החברה – מתאם אינו מעיד על סיבתיות

אם יש לכם שאלות או שמעניין אתכם איזה חיתוך שלא חשבתי עליו – דברו איתי בתגובות ואני מקווה שאוכל לעזור.

בריאות!

כזכור, התשובה לשאלה הגדולה של החיים, היקום וכל השאר היא 42. גם כזכור, השאלה עצמה אינה ידועה. ליתר דיוק, היא לא הייתה ידועה עד כה, כי אני נרגש לבשר שגיליתיהּ. לפחות אם לשפוט לפי האינבוקס שלי בשנים האחרונות, השאלה הזו היא "מה הסיכויים שלי להשתלב בתחום חוויית המשתמש ומה כדאי ללמוד". ואמנם התשובה המקורית של אדמס מספקת מענה ממצה בהחלט, החלטתי לפרק אותה קצת, לבאר ולהנגיש לציבור הרחב. וכך אני מעמיד לרשותכם, לראשונה בעולם, את המחשבון האולטימטיבי לסיכויי ההשתלבות בתחום היואקס.