מה אני כבר יכול לעשות בתור אזרח המדינה? להפגין? להצטרף למפלגה?
אני בחרתי בלכתוב מכתב לראש הממשלה שלי על נושאים שמטרידים אותי מאוד בתקופה האחרונה.
עשיתי זאת בעבר בתקופת אולמרט אחרי נאום ה"אני עובד אצלכם" וגם זכיתי לתשובה ממנו.
מקווה שגם הפעם זה יקרה.המכתב נשלח לראש הממשלה דרך אתר ממשלת ישראל.

לכבוד

ראש ממשלת ישראל, מר בנימין נתניהו

אדוני ראש הממשלה,
זו פעם שניה שאני בוחר לכתוב מכתב לראש הממשלה שלי.

שמי יוסי מלמד, אזרח המדינה בן 31, בוגר שירות צבאי של 8.5 שנים כקצין ביחידת ההדרכה של ממר"ם (בית הספר למקצועות המחשב של צה"ל) כיום בעל תואר ראשון בממשל וחברה ועצמאי בתחום ההדרכה והמחשבים, נשוי + כלב וגר בתל אביב יפו.

בעברי הייתי איש ימין (צומת/ליכוד) וב-2 מערכות הבחירות האחרונות הצבעתי קדימה. יחד עם זאת עם בחירתך לתפקיד ראש הממשלה, חייכתי לעצמי, ואמרתי "אלה הם הכללים הדמוקרטים" וכדמוקרט אני מקבל אותם. הצלחתך בתפקיד ראש הממשלה היא הצלחת העם שלנו וזה האינטרס הגדול ביותר שלנו.

אהבתי למדינת ישראל היא חלק בלתי נפרד ממני.
מאז שאני זוכר את עצמי כילד למדתי אודות אישים חשובים בתולדות ישראל, התנדבתי למועצת הנוער של בת-ים ואף הייתי יו"ר במשך שנה וחצי. במסגרת שירותי בצה"ל ייסדתי תוכנית חינוך בקורס תכנות של צה"ל וניסיתי להשפיע על חיילי ללכת ולהצביע בבחירות, להתנדב ולתרום במדינה. בכל טקס סיום בשירת התקווה התנוצצה דמעה אחת או שתיים מהתרגשות.

ואני כותב לך היום כי אני מרגיש שהמדינה חומקת לי בין הידיים.

אני מרגיש שאנחנו בצניחה חופשית ואף אחד לא לוקח אחריות על מה שקורה.

אני מרגיש שאנחנו לא מובילים אלא מובלים.

בתחום החינוך בולט מאוד שהמערכת לא סוחבת.
החרדים לומדים מה שבא להם, הערבים לומדים נושאים שלא מתאימים להם, החילונים לא לומדים את מה שצריך בשביל להתמודד עם אתגרי האלף הנוכחי.
ציוני התלמידים בישראל צונחים אל מול המצב בשנים עברו.
המורים לא מצליחים ל"סחוב" את הכיתה איתם במסע הלמידה ולא מסוגלים לספק להם את הכלים המתאימים בשביל שהתלמידים יתמודדו עם אתגרי המחר.

בזווית המדינית ישראל הפכה בשנה האחרונה מבודדת מאוד.
מדינות העולם מודאגות מהמצב בעזה ובצדק ואנחנו נכשלנו בהסברה לדעת הקהל של "האזרחים הקטנים".
חשבתי רבות על האם היינו בסדר באירועי המשט הטורקי, ולקח לי מספר ימים להחליט שאנחנו היינו בסדר, לשמחתי. אני התעסקתי בזה כי זו המדינה שלי, אבל האזרח השוודי כנראה שמע על זה כמה פעמים בחדשות ולא חשב על זה מעבר לכך. אנחנו חייבים מנגנון הסברה שעובד כמו שעון שיוויצרי ואנחנו חייבים חזון מדיני שאנחנו מנסים לקדם באמת, אחרת נשאר בצד המבודד של המפה.

המדינה שסועה וקרועה – חרדים, חילונים, ערביי ישראל.
אי אפשר ככה. חברת כנסת ערביה יוצאת ל"משט שחרור עזה", חבר כנסת חרדי טוען שדין תורה נמצא מעל חוק המדינה או החלטת בית המשפט ואדוני ראש הממשלה בוחר לומר "יש לשמור על איפוק" וזאת למרות שאין שום הבדל בין אמירותיהם של הח"כים. בקואליציה של אדוני יושבת מפלגה שהלכה ומעשה לא מכירה בסמכותה של המדינה על בוחריה.
החברה האזרחית בישראל מתמוטטת ומישהו צריך לאחד את השורות.
הממשלה צריכה לחבר את החרדים לחברה הישראלית, וכך גם את החברה הערבית-ישראלית .

אדוני ראש הממשלה נגעתי בקצרה ב-3 תחומי חיים שמתסכלים אותי.
אני יודע שבתור "האזרח הקטן" איני יכול לדעת הכל, ואני גם לא רוצה לדעת הכל.
מספיק לי לדעת שראש הממשלה שלי הוא מנהיג שמוביל קדימה, שיש לו חזון ומדיניות שהוא מקדם בפועל.
מספיק לי לדעת שבכל יום ראש הממשלה שלי לוקח אחריות אמיתית לטוב ולרע.

מספיק לי לדעת שראש הממשלה שלי יהפוך את ישראל למדינה שכולם מסתכלים עליה ואומרים "ככה אני רוצה את המדינה שלי".

אפשר להסתכל על המכתב שלי כמכתב של מישהו מהאופוזיציה שמתנגח בראש הממשלה שלו, אך לא זו כוונתי.
המכתב נכתב לאחר מחשבה רבה ובעיקר תחושת תסכול שהמדינה צריכה "ניעור" ומשהו כאן צריך לזוז או שנמשיך לשקוע.

אדוני ראש הממשלה, כמו שאמרתי – הצלחתך, הצלחתנו.
ולנו אין אופציה אלא להצליח.

שלך,

יוסי מלמד.

יזכור

יִזְכֹּר עַם יִשְׂרָאֵל אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו
אֲשֶׁר חֵרְפוּ נַפְשָׁם בַּמַּאֲבָק עַל הַמְּדִינָה בַּדֶּרֶךְ
וְאֶת חַיָּלֵי צְבָא-הַהֲגָנָה-לְיִשְׂרָאֵל
.אֲשֶׁר נָפְלוּ בְּמִלְחֲמוֹת יִשְׂרָאֵל
ֹיִזְכֹּר יִשְׂרָאֵל וְיִתְבָּרֵךְ בְּזָרְעו
וְיֶאֱבַל עַל זִיו הָעֲלוּמִים וְחֶמְדַּת הַגְּבוּרָה
ׁוּקְדוֹשַׁת הָרָצוֹן וּמְסִירוּת הַנֶּפֶש
.אֲשֶׁר נִסְפּוּ בַּמַּעֲרָכוֹת הַכְּבֵדוֹת
יִהְיוּ גִּבּוֹרֵי הַדְּרוֹר וְהַנִּצָּחוֹן
הַנֶּאֱמָנִים וְהָאַמִּיצִים
.חֲתוּמִים בְּלֵב יִשְׂרָאֵל לְדוֹר דור

לכל אחד יש את יום הזכרון שלו, שלי קשור לחברה טובה שלי מהצבא, סג"ם אביבית בנו ז"ל.
שבועיים לפני יום הזכרון בערך היא מתחילה לבלות איתי כמעט כל דקה פנויה של מחשבה.
איך זה היה אם היא היתה בחיים? מה היא היתה עושה היום? איזה כיף אם היא היתה בחתונה שלי?
מעניין עם מי היא היתה יוצאת היום..? ועוד המון שאלות שרצות לי בראש באופן מחזורי.
אנחנו מבלים ביחד עד אחרי יום השנה למותה בחודש מאי.

את אותו יום ראשון אני זוכר כאילו התרחש ממש לפני רגע.
שני חברים, שלומי ודנה, באו לדבר איתי ביחידה שלי בצבא. אני לא יכולתי לדבר.  
אבל הם התעקשו. לא הבנתי מה הקטע שלהם..למה להציק?
שלומי הכניס אותי לחדר צדדי ואמר לי "יוסי, אביבית מתה".

מה? מאיפה זה הגיע פתאום? אני נכנס להדריך עוד מעט שיעור ב++C, אין לי זמן לזה עכשיו.
רגע, מה זאת אומרת מתה??? הרי בסופ"ש היא היתה בבית..הכל היה בסדר.
לקח לי עוד רגע להבין את המשפט הזה ששלומי אמר.

אין לי מספיק מילים שיעבירו את התחושה, את חוסר האונים, את הפאניקה שאחזה בי.
את החיבוקים והבכי עם החברים לקורס תכנות, את המבטים בעיניים - אנחנו רק בני 20, לא יודעים מה לעשות עכשיו.

עוברים להם השנים ואנחנו ממשיכים בחיים.
המשפחה של אביבית הפכה להיות חלק בלתי נפרד מחיינו.
אביבית איי שם, איפשהו למעלה, מלווה אותנו כאן למטה.
יהיה זכרה ברוך.

את השיר הבא כתבה אחותה של אביבית, ענבר לזכרה:
שיר לזכר אביבית בנו - לחצו על הקישור על מנת לשמוע

משה חבר של כולנו

זאת פעם ראשונה מאז שהוא נהרג שאני רואה את

התמונה הזאת ככה מול העיניים, וקולט שמשה נהרג…משה הנצחי

נהרג…

תמיד זה עובר לידנו, אך אף פעם לא נגע.

ועכשיו כל פיגוע וכל חייל שנהרג מזכיר לי אותך משה.

איך הלכת לנו ככה?

קשה לי להבין בכלל שאין משה יותר.

עברנו כמעט חודשיים ביחד, והכאב רק הולך וגובר,

כי עם הזמן מתחילים להבין ולקלוט באמת…

אז משה, תשמור עלינו שם למעלה,

ותשמור על החברים שלך, החיילים, שבוכים כל-כך שאיבדו אותך.

החמצה / יאיר לפיד

הם לא יגיעו לקונצרט הגדול של האהבה. הם

למדו את המילים והצלילים מקסטות שחוקות,

שהתגלגלו שוב ושוב בטייפים עייפים. אבל

כשהלהקה תעלה לבמה, האורות ידלקו, ונערות

רכות-שיער יזקפו צוואר לבן – הם לא יהיו

שם.

הם לא יגידו לה: "אני אוהב אותך". שוב ושוב

תרגלו את המילים, בחיסיון הלילה, מול מראות

שבורות בשירותים צבאיים מדיפי ליזול. הם בחרו

חולצה, שפשפו את הג'ינס, הניחו תמונות מחזור

מתחת לכר. אבל מישהו אחר כבר יגיד לה את

המילים. הם לא יהיו שם. הם לא יתחתנו לעולם.

לא יהיו להם ילדים. כשתישמע צווחת החיים

הראשונה, הם לא יהיו שם. הם לא ייסעו לטיול

הארוך אל המדבר הצהוב. חבלי הסנפלינג

הגמישים כנחשים לא יתגלגלו אל תא-המטען.

המדורה לא תודלק. גיטרת העץ המעוטרת

בסטיקרים לא תישלף, ואף אחד לא ישכח את

הבית השני. וכשיתגלגל שיטפון פתאומי לאורך

נקיק צר, הם לא יהיו שם.

הם לא ינעצו טלכרט כחול לטלפון אפור ולא

יודיעו שיגיעו, ולא יודיעו שלא. הם לא ישקרו

שהכול בסדר, שלא צריך כלום, שיש להם מספיק

כסף, תודה אמא. בשבת, מתוך הרגל, ישאירו להם

את המפתחות של המכונית. אבל הם לא יהיו שם.

הם לא ישתחררו. עד עולם ילבשו את מדי האבן

המרובעים שלהם. תמיד יישארו סמל ראשון

אסף, סמל ראשון ניר, סמל ראשון גולן, סגן אייל,

סמל ראשון צחי, סמל ראשון אבני, סמל ראשון

ארץ ישראל, סגן אבי. הגדוד שלהם

יגיעו לבקו"ם, יחזיר ציוד, יקבל תעודה וטפיחה.

והם לא יהיו שם. הם לא ילמדו. לא בפקולטה של

החיים, לא בישיבה, לא באוניברסיטה. "מאה

שנות בדידות" יישאר תמיד פתוח בעמוד 120.

בית"ר ירושלים לנצח תהיה אלופת המדינה.

התקליט הבא של פוליקר לא ייצא עד קץ הדורות

כולם. כל-כך הרבה דברים עוד יש להם לדעת,

בעיקר על עצמם, אבל הם לא יהיו שם. כשהם

מתים, אנחנו תמיד כותבים מי היו. אבל הכאב

האמיתי הוא בגלל מי שכבר לא יהיו.

זו השנה השניה שאני מקיים את המסורת הזו של טקס ווירטואלי, והטקס הרביעי שאני מקיים כאן
ועוד לא החלטתי אם זה באמת עושה משהו או לא, אבל לפחות אני יושב ומחפש חומרים וחושב על היום הזה.

השנה יצא לי לארגן מסכת לציון יום השואה וזה החזיר אותי כמה שנים אחורה לשנים שלי בצבא שהייתי בד"כ מעורב בהכנת הטקסים.  ואני ממליץ לכל אחד לקחת איזשהו חלק בארגון של מסכת או עצרת, או לפחות להשתתף כדי לא לתת לימים האלה לעבור על פנינו.

לפני כמה שנים יצאתי למסע עדים במדים של צה"ל.
זו היתה חוויה מדהימה לעמוד על אדמת מחנות ההשמדה כקצין במדי צבא ההגנה לישראל.
בסוף הטקס במרגש ביער לופוחובה התפרצה העדה שהתלוותה אלינו, הגב' מרים יהב, וסיפרה עד כמה היא מתרגשת ללוות קבוצה של קציני צה"ל ושזו לה הפעם הראשונה. היא השביעה אותנו באותו הטקס שאנחנו נמשיך לספר את הסיפור, שאנחנו נמשיך להיות עדים במדים.

לקח לי המון זמן להחליט מה זה אומר עבורי..איך אני יכול לספר את הסיפור? הרי בכלל אין לי קשר משפחתי לשואה.
ההחלטה הראשונית היתה לא לתת ליום הזה לחלוף סתם ככה..
ההחלטה השניה היא באמת לנסות לספר את הסיפור והטקס הזו הוא חלק מזה.
אני מניח שיהיו עוד דברים בעתיד..אבל זה עדיין מתגבש אצלי.

אז  הנה הטקס הווירטואלי לשנה זו - אתם מוזמנים להפיץ הלאה כמובן.

שלכם, יוסי מלמד.
===============================================================

נדר

על דעת עיני שראו את השכול

ועמסו זעקות על לבי השחוח,

על דעת רחמי שהורוני למחול

עד באו ימים שאיימו מלסלוח,

נדרתי הנדר: לזכור את הכל,

לזכור – ודבר לא לשכוח.

דבר לא לשכוח – עד דור עשירי,

עד שוך עלבוני, עד כולם, עד כלהם

עדי יכלו כל שבטי מוסרי.

קונם אם לריק יעבור ליל הזעם,

קונם אם לבוקר אחזור לסורי

ומאום לא אלמד גם הפעם.

אברהם שלונסקי

קטע ממכתבו של יאיר לפיד
אי הבנה / מעריב 29.11.1992

אני מסתכל על גרמניה, ואינני מבין דבר, אני

מסתכל על הפיות הפעורים, הגרונות נפוחי

הורידים, הפנים המעוותים. אני מסתכל על

הדגלים, האגרופים הקמוצים, השיער הגלוח,

מעיל העור. אני מסתכל על העבר, שהפך להווה

המפחיד את העתיד. אני מסתכל על גרמניה, והדבר

היחיד שאני מבין הוא שאינני מבין.

אבא שלי מבין. וסבא שלי מבין. אבל אני איני יכול.

האנטישמיות אינה מאיימת עלי. היא מוזרה

מדי. גרוטסקית מדי. מנותקת מדי מן המציאות שלי.

היא נראית לי כמו סטייה מוזרה של הטבע. הנאצים

הם פליטים ממועדון סאדו- מזוכיסטי שיצאו לרחוב,

ועוד מעט יזחלו בחזרה לחור המכוער שלהם.

הם בסך הכול עיוות.

אני יודע, כמו שיודע כל יהודי, שאי אפשר

לנתק מן ההיסטוריה את היחס שלנו לנאצים

החדשים. אבל בשבילנו, בני "הדור השני", הבהלה

היא יותר אנושית מאישית. אין לי שום אסוציאציה

הקשורה בשנאת יהודים. מעולם לא הייתי שונה.

כשאני רואה אותם, איני פוחד כיהודי. אני פוחד

כבן אדם.

למרות שירי הזוהמה שהם צווחים במרתפים

שלהם, אנחנו יודעים את האמת: את היהודי כבר

לא מזהים לפי האף, אלא לפי ה"גליל" (סוג רובה).

בגיטו אין פרחים

… חנה'לה חולה, היא כה רזתה בזמן האחרון.

- הגטו יאכל את הילדים- אומרת אמה ובעיניה דמעות. חנה'לה אינה מבינה, איך זה הגטו אוכל ילדים. מהו- זאב? ובכלל מה זה גטו. חנה'לה נטפלת לאימא בשאלותיה:

- אמא'לה מחר שבת?

- כן, בתי.

- אמא'לה, נלך אל נהר הניאמאן לטייל?

- לא נלך, בתי, אנו חיים בגטו, מהגטו אסור לצאת.

- אמא'לה, הזוכרת את את שולה?

- כן.

- למה אינה באה אלינו?

- שולה אינה בגטו.

- נכתוב לה שתבוא.

- מהגטו אי- אפשר לכתוב, ואי אפשר לבוא לגטו.

- אמא'לה, מתי אלך לגן?

- אין בגטו גן בתי.

- מתי תביאי שוב פרחים לשבת? כמו פעם, כשגרנו ברחוב מאפו?

- חנה'לה, בגטו אין פרחים?

- אז מה יש בגטו?- פורצת חנה'לה בבכי- אני לא רוצה להיות בגטו. לא רוצה. אני רוצה שיהיו לי פרחים. לפחות פרח אחד. קטן. נלך מפה, אימא, נלך.

הפחד/ כתבה אורה ביקובה בת 12 שנרצחה באושוויץ

לא… לא… אלי- אנחנו עוד רוצים לחיות.

אל תדלדל כל כך את שורותינו.

אנחנו עוד צריכים עולם אחר לבנות,

יפה וטוב יותר. רבה עוד מלאכתנו.

מעט ילדים פה נשארנו

אין אבא, אין אמא, אין דוד

מעט ילדים לבדנו

שומעים מנגינות רחוקות.

יש ארץ כך שרה לי אמא

צומחים בה עצים מתוקים,

לארץ הזאת עוד נגיע-

נעופה כמו ציפורים.

שירים שם תלויים בשמים

ציפורים עליזות ושמחות

ולנו רק גדר ותיל

איך נעוף אל הארץ הזאת?

את הפוסט הזה אניי רוצה לכתוב כבר המון זמן.
במקור הוא מגיע ממקום של גאווה גדולה ושמחה, אבל לצערי אני כותב אותו בסוף מתוך כאב גדול.

כמה הומואים אתם מכירים? כל אחד מכיר כזה בן אדם..לא?
אני מוקף בהומואים.
כשאני אומר מוקף, זה אומר שהם בכל מקום, אבל בעיקר במעגל החברים הטובים שלי.
4 מתוך מעגל החברים הכי טובים שלי הם הומואים. יותר מחצי.
חוץ מאותם 4 הכי קרובים, יש עוד בערך 20 במעגלי החברים השונים של החיים שלי.

כל פעם תפס אותי איזה חבר ואמר לי "יוסי, יש לי משהו אישי לספר לך. אני לא בענייני נשים".
בפעם הראשונה, זה היה בתיכון, קצת לא ידעתי איך לאכול את זה.
בפעם האחרונה פשוט קמתי וחיבקתי את אותו חבר ואמרתי לו כמה אני גאה בו ומאושר שהוא עשה את הבחירה של חייו.

הבחירה הזו מאפשרת לו ולאחרים לחיות ללא מסיכות וללא שקרים.
הבחירה הזו מאפשרת לחיות.
הבחירה הזו מאפשרת לחפש אהבה.
הבחירה הזו מאפשרת לאדם להיות מי שהוא באמת.בן אדם.

ואתה הולך עם החבורה לפיקניק בפארק הירקון ויושבים קבוצה של 6-7 גברים, עושים על האש, אוכלים, צוחקים, יורדים אחד על השני, שוכבים על הדשא, מחבקים אחד את השני, מתנשקים. אף אחד לא עובר ומעיר הערה, אין מבטים מוזרים.
הכל כל כך רגיל.

וחבר שלך מספר לך על דייט מדהים שהיה לו אתמול, ואיזו נשיקה מדהימה זו היתה, ואיזה כיף זה להתאהב.
וזה רגיל.

ואתה יוצא עם זוג חברים למסעדה או לבילוי אחר. ואתה מנשק את חברה שלך, והוא מנשק את חבר שלו.
וזה רגיל.

ואתה הולך ברוטשילד, והם הולכים יד ביד או מחובקים.
וזה רגיל.

זה רגיל, כי כולנו בני אדם. כי לכולנו יש זכות לחיות כמו שנוח לנו ואמיתי לנו.

הפיגוע הנתעב הזה של אתמול מפריע קצת למה שתיארתי, לא?
וחשבתי לעצמי "יוסי, אולי אתה חי בסרט?"
ולכן החלטתי ללכת היום לשד' רוטשילד בת"א להפגנה שאורגנה על ידי הקהילה ההומו-לסבית. גם ציפי לבני היתה שם. גם פוליטיקאים ואנשי רוח אחרים ומעט משטרה. וגם המון אנשים שרוצים לחיות.
דיברו על ההסתה הפרועה, דיברו על השלטון המתכחש. לא ממש הזדהתי עם זה, וגם היה חסר לי סיום של ההמנון הלאומי, כי זו החברה שלנו. אבל זו זכותם.

אני שמח שהלכתי להפגנה עם החברים שלי.
אני שמח כי ריגש אותי לראות אותם ואת הנואמים מדברים על הזכות לחיות ועל הזכות לבחור עם מי לחיות.
אני שמח שההפגנה היתה באמצע שדרות החיים של ת"א.

אני יותר משמח שיש לי חברים הומואים (קהילתיים בסלנג שלי), אני מאושר.

כולנו גאים היום. אוהב אתכם חברים שלי.

יוסי.

נ.ב - יוס, שנה הבאה אני במצעד. תרשום אותי.

אני בד"כ לא כותב על תוכניות טלויזיה, למרות שאני רואה לא מעט טלויזיה (ולא בהכרח סוגה עלית.. :) )

השבוע נתקלתי בטעות וגם תודות לSMS-ים מכל מיני חברים שלי בתוכנית קואצ'ינג אקספרסס שמשודרת בערוץ 10 מדי לילה בחצות.

התרגשתי! הרי זה המקצוע שלי :)

ואז אמרתי לעצמי "רגע!! איך אפשר לעשות קואצ'ינג ככה?"
וכמובן נשארתי לצפות כמעט שעה.

לצערי הרגשתי שעושים עוול נוראי למקצוע המאמן האישי ולתחום שנקרא אימון אישי (קואצ'ינג), דווקא בימים?
שקהילת המאמנים מנסה לקדם את מעמד המאמן בישראל דרך חקיקה המגדירה את המקצוע.

זה נכון שאפשר לקבל "טעימה" של אימון אישי על ידי מאמן - מדובר בערך על 20 דקות של שיחה רצינית ומעמיקה.
לעומת זאת בתוכנית היו שיחות מעטות וקצרות מאוד, מספר דקות דל מדיי.
המתאמן לא קיבל מספיק מידע, והמאמן - כל מה שהוא רצה זה לתת למתאמן תחושה שהוא צריך ללכת להמשך תהליך אצל המאמנים שיושבים מאחורי הקלעים (בארץ..להבדיל מהמנחים שיושבים בהונגריה) ולשלם לא מעט כסף על כך.

משהו נוסף שהפריע לי מאוד, התקשרה גברת שעוברת במקביל טיפול אצל פסיכולוג/פסיכיאטר (לא ממש היה ברור)
ואומר..כי המאמן רצוי שלא יתחיל בתהליך מקביל.
במקום שהמאמנת תבקש את סליחתה של המתאמנת ותבחר לא לאמן אותה מול כל האומה, המשיכה המאמנת לדבר עם הגברת.

ובקיצור, ליבי נחמץ, הרגשתי שבאמת מנסים לקחת משהו רציני, חשוב ומשמעותי לחיים שלנו, וממש להוריד אותו לזנות.

אם בחרתם להתאמן על חייכם ולא משנה באיזה נושא, קחו את זה ברצינות, זה תהליך קשה, ארוך וחשוב מדיי
משתעשו אותו ב5 דקות שיחה להונגריה במחיר של 50 ש"ח.

תחשבו על זה
ושבת שלום.

יוסי.

אני חושב שממש רוב החיים שלי היה לי בעל חיים כזה או אחרי סביבי, ולא אני לא מדבר על המשפחה או על החברים. אני מדבר על כזה שהולך על 4 לרוב ועושה קולות מוזרים שבבילון לא יודע לתרגם עדיין. נכון להיום אצלי בבית יושב לו נאפו (על שמו של נאפוליאון ונאפו מ"הקטקטים") ועל הגג חיים להם בשלום סווטי ובנה יהוישע החתולים, אבל הם פה באופן זמני עד שיהוישע יהיה גדול כדי לחזור אל הרחוב.

ההחלטה להביא כלב היא החלטה לא פשוטה. כשאני אומר כלב זה שם נרדף לכל חיית מחמד שבחרתם להביא הביתה. אם החלטתם לקחת כלב הביתה כנראה שאתם יודעים כמה זה עולה לכם בחודש, שאתם יודעים ומבינים שיש לכם אחריות לחייו, לרמת החיים שלו ולבריאותו. אז נכון שאם קצת קשה, את הכלב אפשר לזנוח ברחוב או בצער בעלי חיים ואת הילדים קצת יותר מסובך להשאיר קשורים בחבל לאיזה עמוד ליד המכולת ולקוות שמישהו ייקח אותם הביתה, אבל כדי שזה לא יקרה בחרתי הפעם לכתוב על ניהול התקציב של בעלי החיים שחיים איתנו בבית.

יכול לחסוך מאות שקלים בשנה. דיל אצל הווטרינר
צילום : גטי

ווטרינרים רבים היום מציעים דילים לבעלי הכלבים והחתולים שבהם הם כוללים את החיסונים השנתיים והבדיקות הרגילות אצלם. דיל כזה יכול לחסוך מאות שקלים בשנה וגם קצת מקל על ההחלטה אם רוצים לקפוץ לווטרינר לבדוק משהו או לא.

חשוב רק לציין שלא כל פעם שהכלב מתעטש צריכים לרוץ לווטרינר :)

הכל כלול? פנסיון לכלבים
צילום : רויטרס

חתול יכול להישאר בבית כמה ימים לבד, לפחות ככה אומרים. כלב ממש לא. הוא צריך תשומת לב, כל הזמן. המון תשומת לב. אז מה עושים כשיוצאים לנופש ולהורים נמאס לשמור על הכלב החמוד שלכם? פנסיון חברים, פנסיון.

התייעצתי בנושא עם שמול, חבר טוב שלי, שמשפחתו מחזיקה פנסיון בדרך לאילת שהמליץ לבדוק את הפנסיון טרם ההחלטה להכניס את הכלב אליו וכמובן גם כאן לעשות סקר שוק ולבדוק את המחירים, כמות הטיולים שעושים עם הכלב ביום ויחד עם כמה כלבים הוא נמצא בפנסיון.

אילוף הכלב עולה כ-600 ₪ וזה חברים, יחסוך לכם אלפי שקלים. לנו הלך סלון אחד, 2 זוגות משקפיים, תיק יחד עם התכולה שלו ועוד. תמצאו מאלף טוב שיעזור לכם להפוך את הכלב לחלק מהלהקה שלכם אבל במיקום הנכון. זה אומנם הוצאה כספית אבל זה חסכון לטווח הארוך.
מי שאוהב כלבים וחתולים או בעלי חיים באופן כללי בטוח מתחבר לסיפורים הקטנים שנכנסו פה לטור.

זה פשוט אושר ותענוג לגדל בעל חיים, כיף לחזור הביתה ושהכלב קופץ עליך כאילו לא ראה אותך במשך עשרות שנים. צריכים לדעת לנהל את זה נכון גם מבחינה כלכלית.
שלכם ,

יוסי.

באחת הסדנאות שהעברתי לאחרונה דיברנו על תחומי חיים. סביב השולחן ישבו חבר'ה בגילאים 24-40 כאשר כולם דאגו לציין את המשפחה שלהם כתחום חשוב ביותר. כשביקשתי אישור להוסיף תחום שנקרא "זוגיות", כמעט שזרקו עלי נעל: "מה פתאום, זוגיות זה חלק מהמשפחה".

חברים, זוגיות זה לא חלק ממשפחה, זוגיות מובילה את המשפחה. בלי זוגיות אין משפחה. מהי הזוגיות הטובה ביותר? אין דבר כזה, כל זוג צריך לבנות לעצמו את הזוגיות שהכי נכונה וטובה לו. כל אחד מאיתנו מביא לזוגיות משהו אחר מהשני וככה בונים זוגיות.

כבר כתבתי בעבר שלא ניתן לנהל כלכלת משפחה רק על גבו של אחד מבני הזוג.
או במילים אחרות, אם רק אחד אחראי על הכסף, לצד השני אין אחריות או מחויבות למצבה הכלכלי של המשפחה. במספר פגישות שלי עם משפחות נתקלתי במצב שאחד מבני הזוג יודע את מצבה של המשפחה ואילו השני פשוט מתעלם מהמצב ואפילו נהנה מכך שאינו יודע. חוסר הידיעה בעצם מאפשר לנו להמשיך ולחיות בסטנדרט גבוה מזה שמתאפשר לנו ובעצם להקשות על המשפחה בהתנהלות השוטפת.

ריכזתי כאן מספר עצות להתנהלות זוגית נכונה בעניין הכלכלי:

 לחלום בנפרד וביחד
כל אחד מאיתנו צריך שיהיה לו חלומות, ואני בדרך כלל נמנע מהכללות כאלה. חלומות לעיתים מוצאים את דרכם למציאות ולעיתים טוב שנשארים בגדר פנטזיה.

חשוב מאוד לשמור, לטפח ולרענן את החלומות האישיים שלכם, אבל גם חשוב לבנות ביחד את חלומות הזוגיות שלכם. איפה אתם רוצים לגור? איך נראה הבית? כמה ילדים? כמה בתי קיץ אתם רוצים להחזיק באירופה?

חלק מהחלומות כמו שאמרנו ישארו בגדר פנטזיה, אבל את אלו שתרצו להוריד לקרקע, בין אם זה חלום אישי ובין אם זה זוגי, תצטרכו לבנות.

מה זאת אומרת לבנות? זה אומר שממש צריך לתכנן כיצד ניתן להגיע אל החלום.

לא נעים לי להרוס את הרומנטיות בהבאת ילדים אל העולם, אבל יש לזה משמעויות כלכליות.
אם החלטתם שאתם רוצים 4 ילדים כנראה שתצטרכו לוודא שאתם יכולים לקנות רכב ל-6 אנשים, לתכנן את הכסף השנתי שיוצא מכם בעבור לימודים, קייטנות, לימודים אקדמאיים, חתונות וכו'.

כל חלום שלכם עולה כסף, ככה אפשר לדעת כמה כסף אתם צריכים ובעצם להציב לעצמנו מטרות.

לדבר על כסף

מי אוהב כסף שירים את ידו.. זה אולי מה שליאור שליין היה אומר בפתיחת התוכנית שלו. אבל באמת מי אוהב כסף?

אני אוהב כסף! כי זה יכול לעזור לי להשיג את המטרות האישיות והחברתיות שלי בחיים.

אבל רונית מאחת המשפחות שליוויתי (שם בדוי כמובן) לא מוכנה לשמוע על כסף.
"כסף לא ינהל אותי" … "אני לא יודעת כמה כסף אנחנו מוציאים בחודש.." אלה רק מקצת המשפטים שהיא הטיחה בפניי.

לצורך הטור בלבד אומר שמספיק שלפחות אחד משני בני הזוג יבין את הצורך בניהול הכלכלי של המשפחה. חשוב מאוד לדבר על הנושא ולהבין מה התפיסה של כל אחד לגבי הכסף המשפחתי.

בניית התקציב

דיברנו רבות על בניית התקציב המשפחתי כאן במסגרת הטורים, אבל הנושא הזה חשוב עד כדי קריטי להתנהלות המשפחה.

לוקח זמן לבנות תקציב. אבל משפחה שבונה תקציב נכון ויעיל יכולה בהחלט לעשות צעדים לכיוון החלומות והיעדים שלה. את התקציב צריך לבחון כל הזמן ולראות אם הוא נכון ומתאים באמת למציאות היומ-יומית.

ניהול שוטף

המשפחה היא עסק כלכלי לכל דבר, זו מנטרה ידועה בימינו. אני תמיד מוסיף למשפט הזה שהמשפחה היא עסק כלכלי שחייב להצליח.

מי שמכיר אותי יודע שאני לא משתמש במילה "חייב" בחיי באופן תדיר. במקרה של משפחה, להבדיל מעסק, אין אפשרות לפשוט את הרגל או לסגור ולנסות שוב כעבור שנה-שנתיים.

אחרי שישבתם ביחד, ובניתם תקציב, חובה לעשות עליו בקרה. שניכם צריכים להכיר את התקציב על סעיפיו השונים, ושניכם צריכים להיות מחוייבים אליו, הרי בניתם אותו ביחד.

אחת לשבוע יושבים על כוס קפה ובודקים כמה כסף הוצאתם ועל מה. בוחנים את ההוצאות מול התקציב ורואים אם אתם בדרך הנכונה.

ישיבת ההנהלה של המשפחה קריטית למחוייבות שלכם למשפחתכם, היא קריטית לעשיית צעדים אמיתיים לעבר המטרות שלכם. במקרה הזה כדאי מאוד לא לזרום עם הזרם, אלא לנהל את המצב הכלכלי שלכם.

זמן איכות משותף

אחרון חביב, ואולי הכי פחות כלכלי ומדעי מכל מה שנאמר היום: חשוב מאוד לטפח את הזוגיות שלכם, חשוב מאוד לשבת ולדבר, חשוב לעשות פעילויות זוגיות ביחד גם אם זה ללכת לטייל ביחד, לשחק טאקי או ארץ-עיר או לראות סרט טוב ביחד.

זמן איכות שכזה מאפשר להגיע לרמת פתיחות גבוהה ולקידום המשפחה למקומות טובים יותר.

קדימה זוג יקר, יש לכם הרבה עבודה!

בהצלחה.

יוסי

אולי יום אחד אני אצליח להסביר דרך מילים עד כמה אני אוהב את החג הזה.
יום שיש בו המון על מה לחגוג.
זה נכון שלא הכל מושלם כאן, אבל ביומולדת לא מדברים על המגרעות, אלא חוגגים את חצי הכוס המלאה.
ואישית.. אני חושב שהכוס הרבה יותר מחצי מלאה.

זה יום שבו המדינה מקבלת אווירה אחרת, הכל דגלים, בערב אחרי הטקס בהר-הרצל הכל מסיבות,
בצהריים אחרי חידון התנ"ך העולמי (משודר ממש כרגע) הכל על-האש ובערב מחלקים את פרסי ישראל למצטיינים שביננו.

זה יום חג לאומי, אמיתי, חי ונושם.

חברים, חג עצמאות שמח!
רציתי להגיד עד 120,אבל אז חשבתי שזה יכול להיות בעייתי - אז עד אינסוף.

יוסי.

אני חושב שאולי יום הזכרון לחללי צה"ל הוא יום שכל אחד במדינה הזו קשור אליו בדרך כזו או אחרת.
לא הייתי לוחם בצה"ל, אלא קצין בבית הספר למקצועות המחשב, ועדיין יש לי חברים או חיילים שאיבדתי במעלה הדרך.
היום הזה בסמוך ליום חגיגות העצמאות של המדינה שלנו מזכיר לנו תמיד בזכות מי אנחנו יכולים לחגוג את קיומה של מדינת ישראל.
ניסיתי לשלב בטקס (הקצת ארוך הפעם) קטעים אישיים וקטעים רשמיים, שירים ישנים וחדשים.
5 דקות, זה מה שצריך.
שלכם,
יוסי מלמד.
====================================================================

יזכור

יִזְכֹּר עַם יִשְׂרָאֵל אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו
אֲשֶׁר חֵרְפוּ נַפְשָׁם בַּמַּאֲבָק עַל הַמְּדִינָה בַּדֶּרֶךְ
וְאֶת חַיָּלֵי צְבָא-הַהֲגָנָה-לְיִשְׂרָאֵל
.אֲשֶׁר נָפְלוּ בְּמִלְחֲמוֹת יִשְׂרָאֵל
ֹיִזְכֹּר יִשְׂרָאֵל וְיִתְבָּרֵךְ בְּזָרְעו
וְיֶאֱבַל עַל זִיו הָעֲלוּמִים וְחֶמְדַּת הַגְּבוּרָה
ׁוּקְדוֹשַׁת הָרָצוֹן וּמְסִירוּת הַנֶּפֶש
.אֲשֶׁר נִסְפּוּ בַּמַּעֲרָכוֹת הַכְּבֵדוֹת
יִהְיוּ גִּבּוֹרֵי הַדְּרוֹר וְהַנִּצָּחוֹן
הַנֶּאֱמָנִים וְהָאַמִּיצִים
.חֲתוּמִים בְּלֵב יִשְׂרָאֵל לְדוֹר דור

מגש הכסף/ נתן אלתרמן

… והארץ תשקוט , עין שמים אודמת
תעמעם לאיטה על גבולות עשנים.
ואומה תעמוד – קרועת לב אך נושמת…
לקבל את הנס האחד אין שני.

היא לטקס תיכון . היא תקום למול סהר
ועמדה, טרם-יום, עוטה חג ואימה.
– אז מנגד יצאו נערה ונער
ואט אט יצעדו הם אל מול האומה.

לובשי חול וחגור, וכבדי נעלים
בנתיב יעלו הם הלוך והחרש.
לא החליפו בגדם, לא מחו עוד במים
את עקבות יום-הפרך וליל קו האש.

עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע,
ונוטפים טללי נעורים עבריים _ _
דום השנים ייגשו, ועמדו לבלי נוע.
ואין אות אם חיים הם או אם ירויים.

אז תשאל האומה, שטופת דמע וקסם,
ואמרה: מי אתם? והשנים שוקטים,
יענו לה: אנחנו מגש הכסף
שעליו לך נתנה מדינת היהודים,
כך ויאמרו ונפלו לרגלה עוטפי צל,
והשאר יסופר בתולדות ישראל.

 
כמו תמיד - שיר לזכר אביבית בנו - לחצו על הקישור על מנת לשמוע

והיה אם תשובי לפתע
אביבית חייכנית וזוהרת
בידייך כלבלב שאספת
וזר חמניות מלא צבע

מתומו של אביב תפסעי בשלווה
לסגור מעגל שנפרץ
אל קיץ אהוב שבטרם החל
אל קיצו העצוב הוא כבר בא

בתיק מסעך ספר או שניים
ואלפי חלומות נרקמים
תעשי את דרכך כמו אז כמו תמיד
כמו כל החיים לפנייך

ואנו נמתין כאן לעד אך לשוא
לבוא האביב אל חורפנו
צעדי בקלילות אביבית
אל הנצח ההוא לפגשנו

נכתב ע"י ענבר בנו לזכר אחותה אביבית

שתי דקות - ליפא אהרוני, קיבוץ סעד

צפירה פלחה את האויר, שתי דקות דומיה
הישוב נדם, נאלם שאון בעיר ההומיה
עמדו דומם המורה, התלמיד, פועל הבניין
נהג המשאית, העורך דין, המוכר, הקנין
הרכינו ראש, עובדות הניקיון, השוטר, הרופא
הפקידה, הגננת, האמן, ויושבי בית הקפה
התייחדו בגאון, אמהות שכולות, אבות דואבים, אלמנות
.רעים לנשק, חברים מלידה, סבתות, סבים, בנים ובנות
נשתתקה המחלקה בין הימין והשמאל, בין החילוני לדתי
.נמחקו כל ההבדלים, נעלם הפער העדתי

מסדר הנופלים

הם באים מן ההרים, מן השפלה, מן המדבר
הם באים - שמות, פנים, עיניים - ומתיצבים אל המסדר
הם באים בצעד גברי, חזקים ושזופים
הם יוצאים מתוך המטוסים המרסקים ומן הטנקים השרופים
הם קמים מאחורי הסלעים, מעבר לדיונות ומתוך תעלות הקשר
גבורים כאריות, עזים כנמרים וקלים כנשר
והם עוברים אחד אחד בין שתי שורות של מלאכים
המאכילים אותם סכריות ועונדים על צוארם פרחים
ואני מביט בהם והם כלם שמחים
אלה האחים שלי, אלה האחים.

והם פוגשים זה את זה, עיניים שחורות וכחלות וחומות
והם מזכירים זה לזה שמות וכלי נשק ומקומות
ומוזגים זה לזה ספלי קפה ותה
ומתפרצים פתאם יחד בקריאות: כיפאק היי!
והם פוגשים בקהל הרבה רעים וידידים
והמפקדים טופחים על שכם הטוראים וטוראים לוחצים יד למפקדים
והם פורצים בשירה ומוחאים כפים
ומקשיבים להם בהתפעלות כל יושבי השמים
והפגישה נמשכת יום ולילה יום ולילה
כי חבורה שכזאת לא היתה עוד למעלה
ואז פתאום הם שומעים קולות מכרים ובוכים
והם מביטים הביתה אל אבא ואמא, אל הנשים והילדים והאחים
ופניהם דוממות והם עומדים נבוכים
ואז מישהו מהר לוחש: סליחה, אבל היינו מכרחים
נצחנו בקרבות וכעת אנו נחים
אלה האחים שלי, אלה האחים.

וככה הם עומדים והאור על פניהם
ורק אלהים לבדו עובר ביניהם

וכשדמעות בעיניו הוא מנשק את פצעיהם
והוא אומר בקול רוטט למלאכים הלבנים:
אלה הבנים שלי, אלה הבנים.

החמצה / יאיר לפיד
הם לא יגיעו לקונצרט הגדול של האהבה. הם
למדו את המילים והצלילים מקסטות שחוקות,
שהתגלגלו שוב ושוב בטייפים עייפים. אבל
כשהלהקה תעלה לבמה, האורות ידלקו, ונערות
רכות-שיער יזקפו צוואר לבן – הם לא יהיו
שם.
הם לא יגידו לה: "אני אוהב אותך". שוב ושוב
תרגלו את המילים, בחיסיון הלילה, מול מראות
שבורות בשירותים צבאיים מדיפי ליזול. הם בחרו
חולצה, שפשפו את הג'ינס, הניחו תמונות מחזור
מתחת לכר. אבל מישהו אחר כבר יגיד לה את
המילים. הם לא יהיו שם. הם לא יתחתנו לעולם.
לא יהיו להם ילדים. כשתישמע צווחת החיים
הראשונה, הם לא יהיו שם. הם לא ייסעו לטיול
הארוך אל המדבר הצהוב. חבלי הסנפלינג
 הגמישים כנחשים לא יתגלגלו אל תא-המטען.
המדורה לא תודלק. גיטרת העץ המעוטרת
בסטיקרים לא תישלף, ואף אחד לא ישכח את
הבית השני. וכשיתגלגל שיטפון פתאומי לאורך
נקיק צר, הם לא יהיו שם.
הם לא ינעצו טלכרט כחול לטלפון אפור ולא
יודיעו שיגיעו, ולא יודיעו שלא. הם לא ישקרו
שהכול בסדר, שלא צריך כלום, שיש להם מספיק
כסף, תודה אמא. בשבת, מתוך הרגל, ישאירו להם
את המפתחות של המכונית. אבל הם לא יהיו שם.
הם לא ישתחררו. עד עולם ילבשו את מדי האבן
המרובעים שלהם. תמיד יישארו סמל ראשון
אסף, סמל ראשון ניר, סמל ראשון גולן, סגן אייל,
סמל ראשון צחי, סמל ראשון אבני, סמל ראשון
ארץ ישראל, סגן אבי. הגדוד שלהם
יגיעו לבקו"ם, יחזיר ציוד, יקבל תעודה וטפיחה.
והם לא יהיו שם. הם לא ילמדו. לא בפקולטה של
החיים, לא בישיבה, לא באוניברסיטה. "מאה
שנות בדידות" יישאר תמיד פתוח בעמוד 120.
בית"ר ירושלים לנצח תהיה אלופת המדינה.
התקליט הבא של פוליקר לא ייצא עד קץ הדורות
כולם. כל-כך הרבה דברים עוד יש להם לדעת,
בעיקר על עצמם, אבל הם לא יהיו שם. כשהם
מתים, אנחנו תמיד כותבים מי היו. אבל הכאב
האמיתי הוא בגלל מי שכבר לא יהיו.

 

החופש הגדול, תקופה מופלאה. חודשיים של אושר רצוף לכל הזאטוטים ובני הטיפש-עשרה. ומה איתנו? מה אנחנו? עיזים? לא. גם אנחנו לוקחים חופשים לבלות עם הילדים או לבלות בלעדיהם. גם מי שעדיין לא הקים משפחה מנצל לרוב את חודשי הקיץ למנוחה בארץ או בחו"ל כי פשוט חם מדי מכדי ללכת לעבוד.

אז מה פתאום בחרתי לדבר על החופש הגדול באמצע אפריל? הסיבה פשוטה מאוד.
אנחנו מדברים על כלכלת משפחה כבר כמה חודשים, והעניין פשוט אנחנו מנסים להפסיק להתגלגל ולזרום, ומנסים לנווט את הספינה הכלכלית שלנו, המשפחה שלנו. כדי לעשות את זה נכון, זה הזמן להתכונן לחופש הגדול. בחודשיים

הרי אנחנו יודעים להגיד כבר היום שבחופש הגדול יש לנו הוצאות שונות משאר חודשי השנה. הילדים רוצים לבלות, אנחנו רוצים להיות איתם, אין בית ספר, הילדים יותר שעות בבית, חם בישראל אז המזגן דולק שעות נוספות, אנחנו נוסעים לטייל כנראה שנשתמש ביותר דלק וכו'.

אז איך מתכוננים נכון?