קודם כל תודה על תגובתך. דבר שני, אני שמח שהיתה לך תחושת אי נוחות בדרגות משתנות, כי הדברים הכתובים באמת נוראיים, שלא לדבר על רמת הכתיבה הזוועתית.
אנחנו משתדלים (עד כמה שאפשר) שלא להכנס למלכודת ה"אפריקאים הברבריים"-לתת כמה שיותר רקע, דעות שונות ולינקים, כדי להבהיר שלא מדובר במקרים של שחור ולבן. כל זה צריך להשתלב עם הצורך להצחיק, ועם מגבלות קשב וריכוז (של הכותבים, ובדמיונננו, גם של הקוראים) אז לפעמים העומק נדחק לטובתה של הציניות. מצד שני, אם תקרא את הפוסטים של ההתמודדויות עצמן (וסליחה מראש אם כבר עשית זאת) אני חושב שתמצא שלא שקענו בציניות בלבד, ושאלו שיתעניינו ימצאו בפוסטים מספיק מידע ולינקים כדי לקבל תמונה יחסית נרחבת של המקרים. בנוסף (אני מקווה) תמצא שאנחנו לא מתייחסים ליבשת הזאת כאל מקשה אחת של המון שחורים שהורגים אחד את השני ומחכים לארגוני ההצלה, אלא כותבים על כל מקרה לגופו. אנחנו כן עושים "עוול" לאפריקה בזה שכותבים רק על הדברים הרעים שבה, אבל זה חלק ממגבלות המקצוע. קשה לכתוב סאטירה על דברים חיוביים. את זה עושים אנשים מוכשרים מאתנו. הנה אחד שכתב החבוב ריצ'רד דאודן, עיתונאי וסופר שכותב על אפריקה מאז שנות ה-70:

Westerners arriving in Africa for the first time are always struck by its beauty and size–even the sky seems higher. And they often find themselves suddenly cracked open. They lose inhibitions, feel more alive, more themselves, and they begin to understand why, until then, they have only half lived. In Africa the essentials of existence–light, earth, water, food, birth, family, love, sickness, death–are more immediate, more intense. Visitors suddenly realize what life is for. To risk a huge generalization: [In the West], amid our wasteful wealth and time-pressed lives we have lost human values that still abound in Africa

אני חושב שהפוסט הזה חוצה את הקווים למקום לא כ"כ טוב. מקום שגורם לך להתרווח בכורסא (כסא מזכירה, תכלס) ולהפטיר "אחח האפריקאים החיות האלה. הכי טוב שיהרגו אחד השני ויעזבו אותנו בשקט".
מקווה שלא לזה התכוונתם.

הבעיה שהוא כבר התרבה ויש כבר 4 צאצאים השומרים על הגנים שלו.