מילים על טכנולוגיה

כתבו עלי בעיתון

2011-02-22T22:14:00.000+02:00

כאן. לדעתי הכתבה יצאה קצת מבולבלת, אבל כמו שאומרים האמריקאים, לפחות אייתו את השם שלי נכון.

רשמים מוושינגטון

2010-09-02T20:43:00.000+03:00

לפני שבועיים חזרתי מוושינגטון, שם התקיים כנס בנושא קוד פתוח. הכנס אורגן ע"י ארגון Mil-OSS ששם לו למטרה לקדם את נושא הקוד הפתוח בשימושים צבאיים ואזרחיים.

החומר מהכנס זמין כולו ברשת, מצגות, סרטי וידאו של ההרצאות ותמונות.

מעבר לכנס עצמו (שהיה פורה מאוד עבורי), הספקתי גם לטייל קצת בוושינגטון. או ליתר דיוק, וושינגטון רבתי.

באזור וושינגטון די.סי (D.C = District of Columbia, וושינגטון לא שייכת לאף אחת מהמדינות שמרכיבות את ארה"ב, אלא היא מחוז עצמאי) יש למעשה שלושה מוקדים: וושינגטון עצמה, כעיר הבירה; ג'ורג'טאון, שהיא עיר אוניברסיטאית יפהפייה שבנויה בבנייה ויקטוריאנית; וארלינגטון, מעבר לנהר הפוטומק, שהיא המרכז העסקי של האזור, ושבה התקיים הכנס. שלושת המרכזים נצמאים במרחק הליכה אחד מהשני.

לא לקחתי איתי מצלמה, אז נאלצתי להסתפק במצלמה שבטלפון, מאיכות ירודה במיוחד.

מזג האוויר במהלך כל השבוע היה מצוין. למרות שאוגוסט הוא חודש חם מאוד באיזור, הטמפרטורות נעו סביב ה-26 מעלות (צלסיוס, כמובן, לא עברתי לדבר בפרנהייט בגלל שבוע אחד בארה"ב). ברוב הימים, בשעות אחה"צ טיפטף, למעט ביום חמישי, היום האחרון של הכנס. הגשם היה כל-כך חזק, שסגרו את שדה התעופה של וושינגטון.

בתמונה הראשונה אפשר לראות את הנוף מה-key bridge, שהוא הגשר שמחבר בין ארלינגטון לג'ורג'טאון.

הכנס התקיים בבניין Waterview, בקומה ה-24 והאחרונה. הבניין הוא בניין משרדים מרשים מאוד, שמארח, בין השאר, את המטה של חברת היעוץ Deloite. הקומה האחרונה שלו מושכרת לטובת כנסים ולדירקטוריונים של חברות שרוצות לקיים בעיר ישיבות הנהלה. מדובר על חלל מוקף כולו בחלונות מהרצפה עד לתקרה ושמשקיף לכל האזור, 360 מעלות.

באחד הערבים יצאתי לטייל, ומה גדולה היתה הפתעתי כשיגליתי ליד המלון את תחנת מכבי האש של ארלינגטון.

הרכבים המצוחצחים בתחנה היממו אותי; הם נראו כמו מכוניות צעצוע בגדול אמיתי. אני מקווה שלא תהיה באיזור שריפה, יהיה חבל ללכלך אותם.

אני וחברים מהטירונות:

תמונה ששום טיול בוושינגטון לא שלם בלעדיה:

תמיד מצלמים את הבית הלבן כשהוא תופס את רוב הפריים, וזה נראה כאילו הוא מבודד. אז האמת היא שהוא נמצא בלב הקרייה הממשלתית, מסביבו יש בניינים רבים, ופחות משני קילומטרים מאחוריו מתחילה אחת השכונות הכי קשות בארה"ב.

בדרך חזרה עברתי בניו-יורק. מכיוון שלא היתה לי גישה רציפה לאינטרנט, נכנסתי להתעדכן בחנות של אפל בשדרה החמישית ו-59. בכיכר יש קוביית זכוכית, שכשנכנסים אליה יש מדרגות לולייניות שמובילות לחלל תת-קרקעי גדול, שהוא החנות. בראש גרם המדרגות התחיל התור לקופות. בתמונה - אנשים מחכים כדי שסטיב ג'ובס יסכים לקחת מהם כסף:

ולסיום, רוצים לנחש מה יש בקובייה האדומה בתמונה?

חולצה!

צולם, איך לא, בחנות של MUJI בסוהו (בקומת המרתף של החנות של MOMA). רק המשוגעים האלה יכולים לחשוב שכדאי לקפל טי-שירט לקוביה בגודל של 4x4x4 ס"מ. נראה אותם ממציאים את המגהץ שמיישר אותה אחר-כך.

התמונות הן חלק מהאלבום הפתוח שיצרתי בפיקאסה, אתם מוזמנים.

צדק

2010-08-06T02:53:00.000+03:00

אני נמצא בוושינגטון לרגל כנס של קוד פתוח. השעה עכשיו עשרה לשמונה בערב, יתחיל להחשיך רק בעוד שעה וחצי, בחוץ 25 מעלות, הרגע הפסיק לרדת גשם, וב-Banana Republic יש הנחה של 50%. בדיוק כמו בארץ. רק הפוך.

בקרוב פרטים נוספים על הנסיעה (ויש תמונות!).

במה הייתם משקיעים, במיקרוסופט או ב-Red Hat?

2010-04-05T18:09:00.006+03:00

אני מכין הרצאה למקום העבודה שלי על השיקולים העסקיים והכלכליים שמניעים את עולם הקוד הפתוח. כחלק מההכנה להרצאה החלטתי לבדוק את ביצועי מניית מיקרוסופט מול ביצועי חברת הלינוקס הגדולה בעולם, Red Hat.

חברת Red Hat מציעה שירותי פיתוח, תמיכה ואינטגרציה של הפצת לינוקס (שנקראת Red Hat Enterprise Linux, או בקיצור RHEL) לגופים עסקיים. המוצרים שלה כוללים גרסאות לינוקס לשרתים, שולחנות עבודה, מכונות וירטואליזציה ועוד. חוץ מזה היא גם תומכת בפיתוח ותחזוקה של הוצאת Fedora, שהיא למעשה הגרסה החינמית והחופשית של Red Hat, ושמיועדת בעיקר לשוק המשתמשים הפרטיים.

כמה כסף כבר יכול להיות באינטגרציה ותמיכה של לינוקס, אתם שואלים את עצמכם? אם כן, נכון ל-4.4.2010, שווי החברה עומד על 5.65 מיליארד דולר, היא מעסיקה כ-2800 עובדים בכל העולם, וההכנסות שלה בשנה האחרונה עמדו על כמעט 719 מיליון דולר. בפעם הבאה שיסבירו לכם שאין מודל עסקי בקוד פתוח, תשלחו את מי שמסביר לכם לדוח הכספי השנתי של Red Hat.

כמעט משום בחינה אי-אפשר להשוות את הענק מרדמונד לכובענים האדומים. Red Hat מיניאטורית ליד מיקרוסופט, והיא גם לא מתפרסת על מגוון רחב כל-כך של קווי מוצר. ועדיין מעניין לראות מה היו הביצועים של מניית מיקרוסופט, הסמל של עולם התוכנה הקניינית הסגור (למרות שאפל בהחלט סוגרת את הפער בשנים האחרונות), לעומת חברת הקוד הפתוח הגדולה בעולם.

לפני שאנחנו צוללים להשוואה, כדאי לציין שאין לי שום ידע בניתוח פיננסי של חברות או מניות. אני מניח שהניתוח שמובא כאן הוא חובבני להחריד, אבל זה גם כוחו: אין בו דבר מלבד (קצת) שכל ישר. הקוראים מוזמנים להמשיך לנבור בחומר בעצמם ולהעיר הערותיהם.

מתודלוגיה: ההשוואה נעשתה בעזרת נתונים שהורדתי מ-Yahoo Finance (וכל הכבוד שהם מאפשרים להוריד את כל הנתונים בקובץ טקסט שניתן לקריאה ע"י כל תוכנה). שלפתי את מחירי הסגירה המתואמים של שתי המניות בראשון בכל חודש מאז אוגוסט 1999 (אז התבצעה ההנפקה של Red Hat) ועד פברואר 2010. במחירים מתואמים אני מתכוון לכך המחירים מגלמים בתוכם חלוקות דיבידנד ופיצול מניות, כדי להבטיח שהשוואה תעשה בין תפוחים לתפוחים.

הגרף הבא מציג את מחיר המניות כפונקציה של החודש:

הגרף הבא מציג את התשואה (באחוזים) כפונקציה של הזמן בהנחה שההשקעה נעשתה באוגוסט 1999.

הגרפים האלה לא מלמדים אותנו הרבה, חוץ מזה שאי-שם בתחילת שנות ה-2000 היתה התפוצצות של בועת הדוט-קום (אבל את זה כבר ידענו מקודם). ב-1.12.1999, רק חמישה חודשים אחרי ההנפקה, עמד ערכה של מניית Red Hat על 105 דולר. בספטמבר 2001, פחות משנתיים אחר-כך, עמד מחיר המניה על 3.5 דולר. למעשה, גם מי שהשקיע במיקרוסופט וגם מי שהשקיע ב-Red Hat בסוף 1999 עוד לא ראה את הכסף שלו בחזרה (למרות שזה שהשקיע במיקרוסופט הפסיד פחות).

לכן החלטתי לבדוק את ביצועי המניות מאז משבר הדוט-קום. בספטמבר 2001 הגיעו שתי המניות לשפל חסר תקדים: Red Hat נעצרה כאמור ב-3.5$, בעוד מיקרוסופט ב-28$. מאותו רגע התחילו שתי המניות את הטיפוס שלהן מעלה. הגרף הבא מראה את התשואה כפונקציה של הזמן החל מאותו חודש:

המספרים לא משקרים: בעוד Red Hat השיגה תשואה של יותר מ-700%, השיגה מיקרוסופט קצת פחות מ-50%. רואים גם עד כמה המניה של Red Hat סובלת מתנודתיות יחסית למניה של מיקרוסופט. אומרים שאחת מהדרכים להתגבר על התנודתיות היא להשקיע לטווח ארוך, לכן בדקתי מה היו ביצועי המניות לאורך שלוש, ארבע וחמש שנים. בדקתי מה היתה התשואה למשך שלוש שנים למי שהשקיע בחודשים 9.2001-9.2004, אחרי זה 10.2001-10.2004, וכן הלאה עד 2.2007-2.2010. עבור שתי הסדרות (סדרה לכל מניה) בדקתי שלושה פרמטרים: אחוז הפעמים בהם התשואה היתה חיובית; התשואה הממוצעת (באחוזים); וסטיית התקן (גם היא באחוזים). חזרתי על הבדיקה לתקופות של ארבע וחמש שנים. התוצאות מרוכזות בטבלה הבאה:

הערות ומסקנות:

מי שהשקיע במניות טכנולוגיה בסוף 1999, רגע לפני התפוצצות הבועה, הפסיד את המכנסיים, בלי קשר למודל העסקי של החברה שאת המניות שלה רכש. באותה המידה היה יכול לתרום את הכסף לצדקה.
הסיכויים להשגת תשואות חיוביות על-פני חלונות הזמן שנבדקו גבוהים יותר במניית Red Hat על פני אלה של מניית מיקרוסופט (למעט חלון זמן של שלוש שנים, אז הסיכויים שווים). כלומר, אכן אם משקיעים לאורך זמן, ניתן להפחית את הסיכון שבתנודתיות של מניות "קטנות".
על-פני כל חלון זמן, התשואה של מניית Red Hat גבוהה מזו של מיקרוסופט בערך פי עשרה. לעומת זאת, סטיית התקן גדולה רק פי 7-8.
הדיון המעניין באמת נוגע לסיבות להבדלים המהותיים בין ביצועי המניות. כאוהד של קוד פתוח הייתי רוצה לחשוב שההבדלים נובעים מכך שהמודל של הקוד הפתוח מוכיח עצמו (מבחינה עסקית) כעדיף על-פני זה של רשיון קנייני. הבעיה היא שהאמירה הזו פשטנית מדי. ידוע שמניות גדולות נוטות לספק תשואות חסר יחסית למניות קטנות, אך עם תנודתיות קטנה יותר. הניתוח לעיל לא הביא בחשבון את ההבדלים בגדלים בין החברות. נרמול כזה של המחירים נראה לי די מורכב לביצוע.
ובכל זאת, נראה לי שלכל הפחות לא ניתן לומר שהמודל העסקי של הרשיון הקנייני הניב למיקרוסופט ביצועים עדיפים על פני אלה של Red Hat.
אישית, אני לא מושקע באף אחת מהמניות (אני מעדיף להשקיע את כספי בגני ילדים באזור גבעתיים. עם כמה שהם גובים, המודל העסקי שלהם נראה לי הרבה יותר מבטיח מכל המודלים שעולם התוכנה יכול להציע). אבל אם הייתי חייב להשקיע עכשיו או ב-Red Hat או במיקרוסופט לאורך זמן, הבחירה שלי היתה קלה.

היום ה-2 באפריל

2010-04-01T22:48:00.002+03:00

לקרוא Gmail ב-Alpine

2010-01-18T22:49:00.002+02:00

יש לי שני חשבונות אימייל עיקריים בהם אני משתמש (שניהם בג'ימייל. אני יודע, מכרתי את נשמתי לשטן וכל הג'אז הזה. אפשר להמשיך הלאה). האחד להתכתבויות שוטפות (עבודה, חברים), והשני להרשמה לרשימות תפוצה ו-newsletters. אני גם משתמש בתוכנה קטנה שנקראת mail notification ושמודיעה לי בכל פעם שמגיע מייל.

אני לא משתמש בתוכנת אימייל ייעודית, אלא קורא מיילים דרך הדפדפן (במקרה שלי פיירפוקס). אלא שבשועל ניתן להתחבר רק לחשבון ג'ימייל אחד, ובד"כ אני מעדיף שזה יהיה החשבון הראשון. הבעיה מתחילה כשרוב המיילים מגיעים דווקא לחשבון השני.

כדי להתגבר על הבעיה התחלתי להשתמש בדפדפן נוסף, epiphany. אבל מכיוון שהמחשב שלי מאוד ישן (IBM X30, למקרה ששקלתם מה לקנות לי ביומולדת הבא), לא השארתי את ה-epiphany פתוח אלא העליתי אותו כל פעם שקיבלתי מייל. סינג'ור.

לכן החלטתי לחפש תוכנת אימייל שרצה מהטרמינל. נזכרתי שלמנחה שלי באוניברסיטה היתה כזו, ופתאום זה נראה לי רטרו-שיק לנסות לקנפג לעצמי משהו דומה. Pine ז"ל, התוכנה בה השתמש, כבר לא מפותחת, אבל מצאתי לה יורשת: Alpine. ולמי שמחפש איך לקנפג את Gmail על Alpine בעזרת IMAP: יש המון מדריכים באינטרנט, אבל רובם לא עבדו בשבילי. היחיד שפתר לי את הבעיה היה המדריך הזה. כנראה ששאר המדריכים לא מפסיק מעודכנים.

עוד שני עדכונים בנושא הקנאביס הרפואי

2009-11-24T17:32:00.000+02:00

בהמשך למה שכתבתי אתמול:
מגדלי הקנאביס, שעושים זאת היום בהתנדבות ומחלקים את החומר בחינם, עלו לכנסת וביקשו להסדיר את המודל הכלכלי שבבסיס ההפצה. Ynet מדווח.
סרטם של צחי קליין ואברי גלעד - באתר של רשת.

מעניין מאיפה הם קיבלו את הדעות הקדומות האלה

2009-11-23T10:52:00.047+02:00

בכל יום חמישי מחליף רינו צרור את רזי ברקאי בתוכניתו בגל"צ, מה בוער. צרור משתמש בתוכנית כפלטפורמה לקידום מטרות חברתיות בעיקר, וגם מטרה אחת חברתית-רפואית (ראויה, בעיני): הגדלת המודעות לאפשרות של שימוש בקנאביס רפואי כמשכך כאבים וכמשפר איכות חיים לאנשים הסובלים ממחלות קשות.

צרור יודע היטב את נפש מאזיניו. הוא מודע לכך שהקנאביס (או בשמו המוכר יותר בציבור - החשיש) סובל מיחסי ציבור גרועים, ונתפס כסם מסוכן בעל תופעות לוואי מסוכנות. בציבור הישראלי (וכמובן שאני מאוד מכליל פה), כמעט אין הבחנה בין סמים קלים לקשים. ההבדלים ידועים בת"א ובקרב גורמי אכיפת החוק, אך גברת כהן מחדרה (בה מרבה צרור להשתמש כגלגול המודרני למסעודה משדרות) לא עושה בדרך-כלל הבחנות דקות כאלה, וצרור יודע זאת היטב. מפלגת עלה ירוק מנסה לקדם לגליזציה של סמים קלים, אך למעט בתקופות שלפני בחירות, קולה בקושי נשמע, וממילא לא זאת האג'נדה שצרור מנסה לקדם (אפשר לתמוך בשימוש בקנאביס למטרות רפואיות גם בלי לתמוך בלגאליזציה של סמים קלים).

ביום חמישי האחרון (19.11.2009), עת ביקש צרור לראיין את שחקן התיאטרון עודד תאומי, הוא פתח בהפניה לסרט ששודר באותו ערב (יוצרים: צחי קליין ואברי גלעד). אחרי שגמר לשבח את הסרט, הזכיר שוב את הצורך של הציבור להתנתק מדעות קדומות לגבי ההשפעה של הסם על המשתמשים. ואז בא תאומי והרס לו את התיאוריה.

2:25 לתוך הראיון (למי שאין סבלנות, למרות שמומלץ לשמוע את הכל) מתנהלים חילופי הדברים הבאים:
תאומי: טוב, אנחנו הולכים לדבר עם רינו צרור, אז מה אני מבלבל לך את המוח.
(שתיקה)
צרור: עודד? אתה מדבר עם רינו צרור.
תאומי: אההה! הייתי מדבר איתך אחרת!

ומשם זה רק משתפר. בשלב שבו תאומי התוודה שבהתחלה השיג את החומר בצורה בלתי-חוקית יכולתי לדמיין את מפקד גל"צ יושב בחדר, דופק את הראש בשולחן, וחושב איך לעזאזל הוא הולך להסביר את כל זה לרמטכ"ל בפ"ע הבא שלהם.

עוד הערה: יש משהו באמת מקסים בראיון הזה, אבל אני בספק אם הוא מקדם את המטרה לשמה הוא נערך. תאומי מוצג שם כמי שמתקשה לדבר בקוהרנטיות, ושסובל מבעיות ריכוז (ולמי שלא לגמרי מבין את התנאים בהם נעשה הראיון, זה בוודאי לא מוסיף לכבודו). אם יש כאן ביקורת מצידי היא מופנית לעורכי התוכנית בלבד, לא למטרה אותה צרור מבקש לקדם (שהיא, כאמור, ראויה בעיני), ובוודאי שלא לתאומי (שבסך הכל נאלץ [נהנה?] להתמודד עם תופעות הלוואי של התרופה [סם?]. ובהזדמנות זו - עד 120 ועוד שנים פוריות רבות בתיאטרון). עורכי התוכנית היו צריכים לוודא שהם מדברים עם תאומי כשהוא פיכח. ככה, אני לא רואה את גברת כהן מחדרה משנה את דעתה במהירות. באמת מעניין איך נוצרו אצלה הדעות הקדומות האלה.

נער הייתי

2009-11-07T21:22:00.004+02:00

בכל שישי בבוקר אני פוקד את שוק הכרמל ומצטייד במיטב הירקות והפירות שהרוכלים מציעים לציבור. לא תתפסו אותי עם סחורה מהסופרמרקט השכונתי, שאנשים רגילים קוראים לה "פלסטיק" לפני שהם רואים שעל השלט כתוב דווקא "עגבניות".

השפה בשוק, כצפוי, עממית ונמוכה בדרך-כלל (למרות שיש לה החן שלה). לכן מה גדולה היתה הפתעתי עת החזיר לי אחד המוכרים את העודף שהגיע לי וליווה את המחווה במשפט "בבקשה, נערי". כמעט הסתובבתי לראות למי הוא מדבר.

דאג וטוני בשירות פרופ' מנואל טרכטנברג ומכללת שנקר

2009-10-01T21:30:00.005+02:00

מתוך המדגש.

למה Octave עדיף על Matlab בהגרלה מהתפלגות נורמלית

2009-09-25T23:12:00.003+03:00

אחרי שסקרתי השבוע שלוש חבילות לתכנות מדעי שיכולות להוות תחליפי Matlab, אראה היום יתרון אחד של Octave על-פני החלופה הקניינית.

הכל התחיל לפני כחודשיים כשניגש אלי חבר לעבודה, ע.א., וביקש להבין אנומליה שקיבל באחת הסימולציות. אחרי שקיבל תוצאות לא הגיוניות, הוא החל לחקור את מקור הבעיה והגיע לסימולציה של מדידות שמזינות את המערכת. מסתבר שבמציאות המדידות מתפלגות לפי התפלגות נורמלית, ולכן השתמש בפונקציית randn של Matlab כדי לייצר את סט הנתונים שמהווה קלט לסימולציה.

ע.א. זה - ברנש יסודי. כדי שיוכל לתחקר את התוצאות במקרה שמשהו ישתבש, הוא קרא לפונקציית randn בעזרת seed (גרעין? תרשו לי להמשיך במונח הלועזי). בכל לולאה הוא יצר מספר אחד אקראי מהתפלגות נורמלית. את ה-seed הוא יצר מהשעון בעזרת פונקציית clock, ושמר אותו בתוך מערך לצורכי שחזור. ואכן, למרות שהשתמש בפונקציית randn שהממוצע שלה הוא אפס, הוא קיבל הגרלה שבה 90% מהמדידות היו חיוביות, ורק 10% שליליות.

תחילה חשדתי שהבעיה נעוצה באלגוריתם שמייצר את המספר האקראי. ב-Mathworks כותבים שהם משתמשים באלגוריתם Zigguart (מימוש שלו ב-C תוכלו למצוא פה). אלא שאז גיליתי שהבעיה לא חוזרת ב-Octave, למרות שגם ב-Octave משתמשים באותו אלגוריתם. אחרי נסיונות לבודד את הבעיה אני חושב שאני יכול לקבוע שמדובר במימוש שונה, והתוצאות מראות שהמימוש של Octave מניב תוצאות טובות יותר.

כדי לאשש את ההנחה שלי שמדובר במימוש האלגוריתם, כתבתי את הסקריפט הבא:

% Ranncheck.m
% Run over different seeds, and draw a number from a normal distribution

DrawNum = 2500; % Number of draws
Seed = (1:DrawNum)/2;
x = zeros(1, DrawNum); % the random variable
for i = 1:DrawNum
randn('state', Seed(i));
x(i) = randn;
end

figure;
plot(Seed, x);
title('Randn distribution');
xlabel('Seed');
ylabel('randn value');
grid on;

בתוך לולאה שרצה על i (מ-1 עד 1250), אני מגריל מספר לפי התפלגות נורמלית שה-seed שלהן הוא i (ה-seed חייב להיות שלם, ואם הוא Matlab מעגל אותו). כך שלמעשה אני יכול לצייר את הפונקציה שמקשרת בין הערך המוגרל לבין ה-seed שיצר אותו.

חשוב לציין שאת הקוד הרצתי על Matlab R2008b. בינתיים אני רואה ש-Matlab שינו את המימוש ואת הקריאה לפונקציית randn. אין לי גישה עדיין לגרסת Matlab חדשה יותר, אך סביר להניח שתהיה לי בשבועות הקרובים, ואז אבדוק את זה שוב.
להפתעתי קיבלתי את הגרף הבא:

בגרף ציירתי את הערך שמתקבל מקריאה ל-randn כפונקציה של ה-seed. ניתן לראות שהפונקציה רחוקה מלהיות פסאודו-רנדומלית. למעשה היא כמעט דטרמיניסטית. ב-zoom על הגרף ניתן להבחין במבנים של ממש.

הרצתי את אותו סקריפט ב-octave, וקיבלתי את הגרף הבא:
ניתן לראות שהמימוש ב-Octave של אות אלגוריתם מניב תוצאות מפוזרות בהרבה.

ואיך כל זה מסביר את הבאג של החבר שלי? ברגע שקוראים ל-randn עם seed שמסתמך על ה-clock (שהרזולוציה שלו היא מילישנייה) בתוך לולאה, והביצוע של הלולאה קצר יחסית (יחסית להתקדמות של ה-clock), צפויים לקבל ערכי seed קרובים אחד לשני, ואו אז ההתפלגות ממנה יוגרלו הערכים לא תיראה נורמלית (כי למעשה נגריל ערכים מאיזור מסויים בגרף הראשון.

מסקנות:

המימוש ב-Octave עדיף על זה של Matlab.
אם משתמשים ב-Matlab, לא כדאי להסתמך על ה-clock ליצירת ה-seed בקריאה ל-randn, אלא אם כן אתם בטוחים שמשך זמן ביצוע לולאה בודדת ארוך יחסית.
כדאי לבדוק מה עשו ב-Matlab בגרסאות חדשות יותר, הם יצרו עוד גנרטורים חוץ מ-state, וייתכן שהספק-באג הזה בכלל תוקן.

(וטיפ: מי שמריץ את הסקריפט על Octave בגרסה 3.0 ומקבל הודעת שגיאה שקשורה לפונטים כשהוא מבקש לשמור את הגרף בעזרת פקודת print - כדאי לו לעיין בפוסט הזה. בגרסה 3.2 הבאג אמור להיות מתוקן, אך עוד לא בדקתי).

חידה: האם לאונרד כהן יגיע להופעה הערב?

2009-09-24T09:56:00.006+03:00

מקווה שימצא את דרכו לבמה, כי בינתיים שולחים אותו לחניה:

(צולם מול קניון איילון, על דרך ששת הימים.)

"מה עושים ביום כיפור?"

2009-09-21T21:00:00.000+03:00

שואלת אשתי את אבישג, כמעט בת 4. "רוכבים על אופניים", עונה הגדולה בלי להתבלבל. "מי אמר לכם?", אני שואל. "הגננת", היא עונה.

אחרי זה היא מתחילה בסדרת השאלות של "איזו משפחה אנחנו רוצים להיות". מדי פעם היא באה ושואלת אותנו איזו משפחה אנחנו, כחלק ממשחק. לפעמים זו משפחה של חיות יער, לפעמים משפחה של דמויות מאחד הסרטים המצוירים שהיא רואה במחשב. בכל פעם משפחה אחרת (מעיין אם זה סוג של ביקורת סמויה על התפקוד שלנו כתא משפחתי). אז היום היא שאלה "איזו משפחה של כוכב נולד אנחנו?". "מה?!" נדרכתי. הרי אין לנו טלויזיה בבית. איפה היא שמעה על כוכב נולד? "אתה תהיה ולדי ואמא תהיה רומי דלומי". "אני רוצה להיות נינט!", צועקת רומי דלומי מהחדר השני. "מימט?" שואלת אבישג בפליאה. "מי מת?" שואל בפליאה ולדי. אחרי ארוחת הערב מספרת אבישג שאלעד סיפר לה בגן על כוכב נולד, ואני מבין שהספירה לאחור החלה. לא הספירה לאחור לגמר בניצנים, אלא הספירה לאחור לאובדן שאריות השפיות שלי.

חלופות קוד חופשי ל-Matlab

2009-09-20T20:54:00.000+03:00

יוצא לי להשתמש בעבודה די הרבה ב-Matlab, ולכן כשהתקנתי לינוקס על ה-PC שלי לפני כשנתיים וחצי, בדקתי אם אפשר להתקין עליו Matlab. שמחתי לגלות שקיימת גרסת Matlab ללינוקס (למעשה הגרסה ללינוקס ולמק היא אותה גרסה), אך כשבאתי להתקין את התוכנה קיבלתי הודעת שגיאה. נבירה קצרה באינטרנט גילתה את מקור הבעיה: Matlab דורשת פנטיום 4 ומעלה , בעוד לי יש (על ה-IBM X30 המזדקן שלי) פנטיום 3. מה איכפת ל-Matlab איזה מעבד אני מריץ? מסתבר שב-Matlab דורשים תמיכה במשהו שנקרא SSE2 שנתמך בגרסה 4 של פנטיום. אגב, גם לא כל מעבדי ה-Atom של אינטל תומכים בדבר הזה, אז אם חשבתם לקנות נטבוק ולהתקין עליו Matlab, כדאי שתוודאו מראש שהמעבד שנשפכם חשקה בו תומך באפשרות.

מעז יצא מתוק: גיליתי לא פחות משלוש תוכנות לתכנות מדעי שמופצות תחת רשיונות קוד פתוח, ושממצבות את עצמן כתחליף Matlab (בניגוד נניח ל-R, שהיא חבילת תכנות מדעי ללא יומרה לתאימות כלשהי ל-Matlab). השלוש הן Octave, Scilab ו-FreeMat.

לפני שצוללים לכל אחת מהאפשרויות, הערה כללית: אף אחת מהאלטרנטיבות לא תואמת למנוע הגרפי של Matlab או למנוע של Simulink. המשמעות: כל הפקודות שמתייחסות ל-properties של handle מסויים בגרף, או כל הפקודות שמתייחסות למודל ב-Simulink, לא רלוונטיות בתחליפים הנ"ל, ויגררו הודעת שגיאה בריצה.

Octave
יתרונות: החבילה הותיקה ביותר היא גם היציבה ביותר בשוק. התאימות שלה ל-Matlab כמעט מושלמת: רוב הפונקציות החישוביות שיש ב-Matlab (כולל מה-Toolboxes) קיימות גם ב-Octave, ודרך הקריאה להן זהה לזו שב-Matlab. למעשה, מה שסגור ב-Matlab הוא רק ה-kernel שמבצע את החישובים. מבחינה חוקית, אין דרך להגן בקניין רוחני על תחביר (syntax) של שפה. Octave מנצלים בדיוק את זה: הם פיתחו kernel משלהם שמשתמש באותו syntax, וכך מאפשרים הרצה של סקריפטים ופונקציות גם על Octave וגם על Matlab.
חסרונות: ל-Octave אין סביבת עבודה (IDE) שבאה איתו. יש ברשת פיתרון לא רע בכלל שנקרא qtOctave, אבל הוא רץ רק על לינוקס. דרך אחרת (בה אני משתמש) היא להריץ Octave ב-Terminal ולהשתמש -text editor החביב עליכם לעריכת הקבצים. למרות שאני מוצא את הדרך הזו מספקת, אין ספק שסביבת העבודה של Matlab עשירה בהרבה, והאפשרויות שמתלוות לה הופכות את העבודה לנוחה ויעילה יותר. בנוסף, ל-Octave אין מודול גרפי משל עצמו, אלא הוא משתמש (נכון להיום) ב-gnuplot. מודול זה עני בתכונות (אין אפשרות לשמור גרף מהחלון, רק משורת הפקודה, והזום זמין רק ב-windows ולא בלינוקס, שזה בכלל מוזר). ידוע לי משיחות שנערכות בקבוצות דיון של Octave שיש שם מחשבות לעבור בעתיד לחבילה גרפית אחרת, ואף התחילו לבחון כמה אפשרויות. חסרון אחרון: תמיכה קהילתית חלשה יחסית למה שהתרגלתי בעולם הקוד הפתוח, בין היתר בגלל שימוש במדיות מיושנות (mailing lists במקום פורומים ו-wiki. השנה היא 2009, לעזאזל).
Scilab
יתרונות: מכילה IDE מלא. יותר מזה - מכילה חבילה שנקראת Scicos ושמהווה חלופה ל-Simulink. אמנם אין תאימות ל-Simulink, אבל מי שאוהב להשתמש בתכנות גרפי והמערכות שלו נראות כמו משוואות דיפרנציאליות, ימצא ב-Scicos פתרון לא רע בכלל.

חסרונות: התאימות ל-Matlab לא מתקרבת לזו של Octave.

FreeMat
גילו נאות: לא הרצתי מעולם FreeMat מסיבות שיוזכרו בחסרונות.
יתרונות: תאימות ל-Matlab; יעילות ריצה בזכות מהדר JIT (הלא הוא Just In Time Compiler, שמאפשר קומפילציה חלקית של הקוד, לדוגמה לפני לולאת for. קיים גם ב-Matlab, אך לא ב-Octave או ב-Scilab, שם רצוי להמשיך בכתיבה וקטורית); תיעוד מפורט וברור באתר.
חסרונות: הפרויקט מתנהל בלי גב של האקדמיה (Octave מפותח ע"י אוניברסיטאות בארה"ב ובאנגליה) או התעשיה (Scilab מפותח ע"י קונסורציום של חברות בצרפת). לכן התמיכה בפרויקט חלשה, ההתקדמות איטית (הגרסה האחרונה ממרץ 2008), והגרוע מכל - המחברים לא טרחו לסדר את עניין הרשיון הפתוח. המשמעות: הפצות רבות (וביניהן Mandriva בה אני משתמש) מסרבות לצרף את התוכנה ל-repositories שלהן. כלומר, כדי להקין את התוכנה יש צורך לקמפל את קוד המקור שלה, ואנחנו הרי באנו להנות.

סיכום
אם יש לכם כסף ו-EULA לא מעניין אתכם (ואת התעשיות הבטחוניות בארץ, לדוגמה, הוא מעניין ועוד איך), לכו על Matlab. הוא יעיל, הוא נוח, יש בו הכי הרבה אופציות, והוא יעשה לכם נעים בגב.

אם אין לכם כסף, או אם לא בא לכם להצהיר בפני Mathworks והדוד סם איזה שימוש אתם עושים בתוכנה, אני ממליץ על Octave. בחודשים האחרונים התחלתי להשתמש ב-Octave גם בעבודה, ואף אחד לא שם לב. כלומר, אני לא מתקשה להריץ פונקציות וסקריפטים שחבריי כתבו ב-Matlab (ובלבד שאלה לא מכילים קריאות ל-GUI או למודלים של Simulink), וחבריי מריצים ללא קושי פונקציות וסקריפטים שאני כותב ב-Octave. השימוש ב-command line ו- text editor לא נראה לי נורא, אבל אני מדור שלמד ש-terminal היא לא קללה. למעשה, גם כשאני משתמש ב-Matlab ורוצה לדעת משהו על משתנה אני משתמש בפקודת whos ולא ב-variabes editor או איך שלא קוראים לזה, כך שכנראה שאני לא דוגמה. אבל גם אם צריך לשלם מחיר מסויים באי-נוחות, אני סבור שהמחיר הזה, יחסית לאלטרנטיבות, משתלם.

תכנות נעים!

"הקמע"

2009-08-27T15:03:00.000+03:00

"הקמע", מארק קורזם

מארק קורזם, סטודנט לתרבות יפן באוקספורד, מבקש לספר לנו את סיפורו של אביו, אלכס - והסיפור לא פחות ממדהים, בכל קנה מידה. למעשה אלמלא היה אמיתי, הייתי פוטר אותו כבלתי סביר בעליל.

בדומה ל"האבודים", גם כאן יש התבוננות בשואה דרך משקפי דור ההמשך, ולכן ההשוואה כמעט בלתי נמנעת. חציו הראשון של הספר מתאר את ילדותו של אלכס, כפי שהוא מתאר אותה בסדרת שיחות ליליות שהוא עורך עם בנו אחרי עשרות שנים של שתיקה: אחד הזכרונות המוקדמים ביותר שלו נטוע בגיל 5, אך השנה לא ידועה. אמו חיבקה אותו בלילה ורק אמרה לו: "מחר כולנו נמות". אלכס המבוהל החליט לברוח עוד באותו לילה כדי להימנע מהגורל המצפה לו. מעמדתו בפאתי הכפר (שאת שמו הוא כמובן לא זוכר. גם את שם המדינה הוא לא זוכר), צפה באימו ובאחיו מובלים לגיא ההריגה ונורים למחרת בבוקר.

אחרי שיטוט של מספר שבועות באחד היערות הקפואים של מה שהתברר אח"כ כערבות בילורוסיה (רוסיה הלבנה), מוצא את אלכס גדוד של חיילים לטבים, ורגע לפני שהוא נורה יחד עם פרטיזנים אחרים שנמצאו בעיר, אחד החיילים מחליט לאמץ את אלכס כקמע של הגדוד. אחד הזכרונות החזקים של אלכס הוא מהמקלחת שאותו חייל עושה לו בהמשך היום, בה הוא מזהיר אותו שלא ייתן לאיש לראות אותו לעולם שוב בלי תחתונים.

אלכס מתחיל להיגרר עם הגדוד בחזית המזרחית, כשהצבא הלטבי לוחם בהתלבות לצד הנאצים. הכוחות הלטבים לוקחים חלק בהשמדות ובאקציות בכל החזית הרוסית, ולחלקן הילד עד. אט-אט התמונה הבלתי שגרתית של ילד לבוש מדי אס-אס מתחילה למשוך תשומת לב, והשמועה מתחילה לעשות לה כנפיים בכל רחבי אירופה הנאצית: בלטביה יש ילד אחד בן חמש שנלחם לצד הכוחות ותורם למאמציהם בתפיסת יהודים. הקמע פורץ את גבולות הלאום והופך להיות אימפריאלי כשמתחילות להופיע אודותיו כתבות בעיתונים בגרמניה (אותן שמר אלכס), ושיאה של ההתפרסמות בסרט שנעשה עליו ושהוקרן בבתי הקולנוע בכל אירופה שבשליטת הגרמנים, כחלק ממהודרת החדשות שלפני הסרט המרכזי.

אלכס קורזם, בערך בגיל 7
[מקור: http://www.crc.nsw.gov.au/__data/assets/image/0013/733/film_award2.jpg]

אלכס בחברת חיילי הגדוד, כשברקע כנראה רכבות המוות
[מקור: http://i.telegraph.co.uk/telegraph/multimedia/archive/00637/news-graphics-2007-_637663a.jpg]

בהמשך מועבר אלכס לידי משפחה אומנת עשירה במיוחד בלטביה. משפחה זו היא שלוקחת אותו איתה לאוסטרליה בתום המלחמה, שם הוא מקים עסק ומשפחה עם אשתו ושלושת ילדיו. אולם מרבית בני המשפחה כבר מתו, והקשר עם אלה שבחיים רופף מאוד.

חלקו השני של הספר מתאר את מאמציהם של אלכס ומארק למלא אחר משאלת הלב של אלכס: להתחקות אחרי שורשיו ומשפחתו. תנאי ההתחלה שלהם גרועים במיוחד, כשלמעט זכרונותיו הרעועים של האב ומעט תמונות וכתבות מעיתוני התקופה אחרי שהצטרף לגדוד, לא ידוע דבר על שמו המקורי, משפחתו, או על הכפר שבו נולד. הם יוצאים למסע ארוך שמצריך תעצומות נפש ונחישות מצד האב וכן מידה לא מבוטלת של מזל.

חלקו השני של הספר מדגיש שאלות פילוסופיות כמעט בנוגע לזהות והיסטוריה. מאבקים רבים נדרשים הבן והאב לנהל כדי לרדת לשורש האמת: מול הקהילה היהודית שלא ששה לאמץ לחיקה ילד עם עבר נאצי, מול הקהילה הלטבית שספק מתביישת ספק חשדנית כלפי עברה, אפילו מול גורמי ביון ישראליים שמבקשים להשתמש באלכס כפלטפורמה ללכידת פושעי מלחמה. אולם נראה שהמאבק העיקש והמתיש ביותר הוא דווקא של אלכס מול זכרונו. אט-אט מתחילים לכרסם בו הספקות שמא זכרונותיו לא אמיתיים, אלא נשתלו שם ע"י מפקד הגדוד שביקש להשתמש בילד כאליבי לתקופה שאחרי המלחמה (ומסתבר שאכן עשה כך, כשעמד למשפט בשוודיה בסוף שנות ה-70). בוגדנותו של זיכרונו של אלכס מאיימת לקחת ממנו את הסיכוי האחרון למציאת זהותו האמיתית. הזהות היא הזיכרון.

הספר קולח וזורם, וקשה להניח אותו מהיד. כאמור, הסיפור כל-כך מדהים, שאלמלא היה אמיתי הייתי חושב אותו למופרך מדי. ואולם, נראה כי המחבר לא מרגיש בטוח מספיק בסיפור שהוא מבקש לספר על אביו, ומתעקש להוסיף עלילות משנה שמנסות לנסוך על הסיפור נופך דרמטי אפילו יותר. מאמץ זה מיותר לחלוטין. כך למשל תיאור התרופפות בריאותה של אשתו של אלכס (שלא ידעה דבר כל אותן שנים) במקביל לגילויי ההיסטוריה האישית של בעלה, תיאור שבא להראות עד כמה מדהימים הגילויים היו. ואולם הדבר נעשה בצורה מלאכותית, כאילו כדי לרמוז לקורא מתי עליו להתרגש. עריכה ספרותית מהודקת יותר היתה מנפה את עלילות המשנה המיותרות האלה, ומקריבה את הדיוק ההיסטורי לטובת מיקוד הסיפור.

בהשוואה הבלתי נמנעת עם "האבודים", "הקמע" מכיל תיאורים מזעזעים מיד ראשונה שנמסרים לנו ישירות מפיו של אלכס, בעוד "האבודים" מתמקד יותר בתהליך החיפוש עצמו. ואולם, "האבודים" מצטייר בעיני כאמין יותר, משום שהחיפוש בו מפרך ורב תהפוכות. מארק קורזם סבור כנראה שתהליך החיפוש מיותר מבחינה ספרותית והיסטורית, ולכן מתמקד בהלכי הרוח של אביו, ולא בתהליך הטכני. הדבר גורם לתחושה אצל הקורא שמארק ואלכס נהנים ממזל פנטסטי, שגורם להם לקפוץ מגילוי לגילוי בקלות. ואולם, לפי שלמי התודה הארוכים והעובדה שהתהליך ארך כשלוש שנים, נראה שתהליך המחקר היה ארוך ושזור, מן הסתם, בדרכים רבות ללא מוצא. חבל לדעתי שאלה הושמטו מהסיפור.

ובכל זאת - אחרי כל ההסתייגויות וההערות, עדיין מדובר בספר שנקרא בנשימה אחת, בעיקר בגלל דבר אחד - סיפור הישרדותו של ילד יהודי בן חמש בערבות רוסיה הלבנה ולטביה, בין חיילים נאציים, מפקדי גדודים חסרי רחמים, עשירי הארץ ושלל דמויות וטיפוסים מוזרים בעולם מוזר אפילו יותר, והכל בזכות שני דברים שרק לילד בן חמש יכולים להיות: תושייה בלתי נגמרת ורצון אינסופי לחיות.

דברים שמוצאים בבוידעם הוירטואלי

2009-08-26T22:12:00.000+03:00

קובץ שמצאתי במחשב הישן שלי לפני שנאלצתי לפרמט אותו (כיפאק לחלונות!) מינואר 2005. אני לא זוכר למה כתבתי את הקטע, אבל באותה תקופה הייתי פעיל בפורום השפה העברית של Ynet, וייתכן שתכננתי לפרסם אותו שם, נמלכתי בדעתי וגנזתי אותו. אני תמיד משתעשע לקרוא דברים ישנים שלי. מס עידוד צמיחה, מפלגת שינוי - היו ימים...

***

22.1.2005

למנחה שלי יש שיער נסוג, עיניים כחולות עמוקות, עור פנים יבש, גיזרה שמורה, ומוח מבריק שהקנה לו מעמד בכיר באחד התחומים הכי קשים בעולם המדעי, אבל בכך לא מתמצים כל ההבדלים בינינו.

אנשים שלא מצויים בברנז'ה, ולטובתכם אני מקווה שאתם לא, יכולים להשתעשע כדבעי ממשפטים שמתמצתים מציאות חיים של אנשים אחרים. לפני כמה ימים סיפרתי לאשתי שלחבר שלי יש מנחה במצב מוצק. הכלב של השכנים היה בתרדמת עד אותו רגע, והזגוגיות אצלנו כפולות. אם כן, המנחה שלי באנרגיות גבוהות, והוא לא לקח שום דבר, תודה ששאלתם, הוא סתם נולד עם כישרון לתחום שמצד אחד מנסה לרדת לשורש סודות האמת המוחלטת של היקום הפיסיקלי, ומצד שני מזמן איבד קשר עם המציאות. מי שמצליח לדמיין איך נראה כדור בחמישה וחצי מימדים, מוזמן להגיש את מועמדותו. פעם אנשים כמוהו קנו לעצמם מעמד בזכות יכולת הפשטה גבוהה, ולא במובן הדון-ז'ואני. בגיל 24 הוא קיבל את הדוקטורט, בשנות ה-70 נחשב למומחה עולמי בתורת-החבורות (אני אפילו בתורת-חבורת-הזבל לא הבנתי), ובשנות השמונים היה דיקאן וסגן רקטור באוניברסיטה נחשבת (בבקשה, תחסכו ממני את הבדיחות הגסות).

בשאר העניינים הוא תמיד השאיר עלי רושם של איש מנותק קצת. ידעתי מעט מאוד על חייו הפרטיים, והמעט שכן ידעתי גרם לי להרגיש שבסך-הכל זה משחק לטובת בריאות הנפש שלי: הוא רוקד עם אשתו ריקודי עם (שזה מאוד אופנתי, אם אתה מתעקש לחיות ב-1957), הוא שומע לה-קוקרצ'ה בטיסות לחו"ל (לדעתי צריך להיות חוק נגד דברים כאלה), הוא משחק רמי פעם בשבוע, והוא לא יודע לפתוח WORD. בשביל זה יש לו תלמידים.

לכן הופתעתי לגלות השבוע שמדובר באזרח תמים, מאלה שחושבים שרשויות המדינה אמורות לשרת אותו. הגילוי התרחש כשהמזכירה שלו חשפה בפני כמה התכתבויות שהיו לו עם גורמים ומוסדות רבים, וביניהם נשיא המדינה, ראש הממשלה, שר האוצר, מערכות העיתונים ועמיר פרץ (שמזמן הפסיק להיות שם של איש והפך להיות שם של מוסד. כמו נחמיה שטרסלר).

התכתבות אחת שתפסה את עיני התנהלה עם שר הפנים דאז, אברהם פורז, בנושא מס עידוד הצמיחה. באותו יום קיבלתי תלוש משכורת מהאוניברסיטה, והתלוננתי באוזני קולגה על סעיף זה. באיזה אופן המדינה חושבת שהיא מעודדת אותי לצמוח כשהיא לוקחת לי כסף? קבלתי בפניו, אם היו שואלים לדעתי, הייתי אומר להם שאצמח הרבה יותר מהר וביעילות אם ישאירו אצלי את הכסף, ואם הם רוצים לראות אותי צומח בצורה פנטסטית – עדיף שיגדילו עשות ואף ייתנו לי כסף משלהם. וככל שיתנו יותר – אצמח יותר. מבטיח. משהו בשם של הסעיף הציק לי. עידוד צמיחה? קצת כמו מניסטריון השלום ב-1984, אמרתי לקולגה. אמרתי ושכחתי מכל העניין.

עד שקראתי את המכתב ששלח לשר הפנים. במכתב הוא גולל את הקשיים הרבים שמעמיס המס על כתפי שכבות הביניים, אותן התיימרה מפלגת שינוי לייצג. אני לא יודע אם הדוגמה שבחר להעלות בטיעוניו היתה דוגמה אישית, אך הוא כתב שמי שמרוויח מעל שלושים אלף שקלים בחודש (שזה מה שגם אני מרוויח בחודש, רק באגורות) ישלם אלפי שקלים עבור עידוד הצמיחה. (מסתבר שהצמיחה הזאת יקרה למדי, אם אתם שואלים אותי, שווה לבדוק אם אין בנמצא צמיחה זולה יותר.) את המכתב הוא חתם בכך שכל מבוקשו "מסתכם בשינוי השם המטעה והאורווליאני הזה", ואני נאלמתי דום. "אורווליאני!", זעקתי והבאתי את הקולגה שיעיד שאני אמרתי את זה קודם, "מה שמראה שמוחות גדולים חושבים דומה!" עודדתי את עצמי ולא את הצמיחה (תוך שאני שוכח לרגע כללים בסיסיים בתחביר העברי. אני עושה את זה כשני מתרגש). "אולי חושבים דומה", הפטיר הקולגה, "אבל לאו דווקא מרוויחים אותו דבר".

לינוקס למתחילים

2009-04-30T21:59:00.000+03:00

Ynet יצאו ביוזמה נאה: מדריך התקנה למתחילים (ובכל זאת מפורט למדי) של הפצת Ubuntu
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3708176,00.html

ובינתיים ב-Mandriva: גרסת 2009.1 (הידועה גם בשם 2009 Spring) יצאה לחופשי. אני מחכה שהקבצים יגיעו לשרת הישראלי כדי להתחיל להוריד את ה-ISO לצורך שדרוג.

שחמט

2009-04-14T23:42:00.000+03:00

ב-1990 הייתי תלמיד בכיתה ו'. היה לי אז ניסיון של כמה שנים כשחקן שחמט צעיר (אני זוכר את עצמי חננה כבר בגן, אז אתם יכולים להפסיק לעשות את עצמכם מופתעים) ושיחקתי במועדון אס"א ת"א, שהיה בין המועדונים הטובים בארץ כמעט בכל קבוצות הגיל. למאמן שלי קראו אודי. הוא היה אז אמן צעיר, נדמה לי שהיום הוא רב-אמן (גיגול חפיפניקי לא העלה דבר).

ב-1990 נרשמה הקבוצה שלנו לאליפות ת"א לנוער לקבוצות. המתכונת היתה של ליגה בת שני בתים שבסופה רבע-גמר, חצי-גמר וגמר. בסה"כ השתתפו, למיטב זכרוני, 24 קבוצות מכל העיר, כולן בגילאי כיתות ה'-ו'.

קבוצת שחמט מורכבת מארבעה לוחות, כשבלוח הראשון מוצב השחקן החזק ביותר ובאחרון החלש ביותר. בנוסף יש "שחקן חילוף" שמשחק במקרה שאחד השחקנים בלוחות הראשונים לא יכול לשחק. פתחנו את העונה עם שחקן חזק בלוח הראשון, נדמה לי שקראו לו דן, אבל תמיד הייתי איש של פרצפוים יותר משל שמות. בלוח השני הוצב חיים, למיטב ידיעתי היום דוקטורנט למתימטיקה באוניברסיטת ת"א. בלוח השלישי הוצב מני. שני האחרונים למדו איתי בכיתה ביסודי. אני הוצבתי בלוח הרביעי. בלוח החמישי הוצב שחקן חדש שרק הצטרף לקבוצה והיה חלש למדי, אבל לא היה לנו שחקן חילוף בגיל המתאים ושלא תפוס בקבוצה אחרת, וגם לא חשבנו שנזדקק לו.

בכל יום שישי ב-12 בצהריים נערך סיבוב בליגה בבית האיכר בת"א. כדי להגיע בזמן ניתן לנו אישור מיוחד להיעדר מביה"ס כבר מהשעה 11. אודי המאמן היה אוסף אותנו מביה"ס ומחזיר אותנו למועדון בפז'ו 205 מקרטעת עם ונטילטור קטן במקום מזגן. בכל שבוע היה יושב מקדימה המצטיין של המחזור בקבוצה שהיה נבחר ע"י המאמן.

הסיבוב הראשון נפתח בניצחון חלק 4:0 (כל לוח שמנצח מניב לקבוצתו נקודה, תוצאת תיקו מניבה חצי נקודה). אלא שאחרי שבוע דן מהלוח הראשון לא הגיע ונאלצנו לקרוא לשחקן החילוף, ואחרי שבוע נוסף נודע לנו שדן פרש מהקבוצה ועבר למועדון אחר, מחוץ לעיר. ניסינו להוסיף שחקן נוסף תחתיו, אך התקנון לא איפשר להוסיף שחקנים באמצע העונה.

צריך להבין שפרישה של הלוח הראשון פוגעת בצורה הרבה יותר קשה מפרישה של הלוח הרביעי. אם הלוח הרביעי פורש ומחליף אותו שחקן החילוף, אז רק הלוח הרביעי סובל מנחיתות (בהנחה ששחקן החילוף חלש יותר מהרביעייה הפותחת, וזה תמיד המצב). אבל אם הלוח הראשון פורש, אז כולם "עולים דרגה": הלוח השני עובר לשחק בראשון, השלישי בשני, הרביעי בשלישי, ושחקן החילוף נכנס ללוח האחרון. כלומר, הקבוצה עלולה לסבול מנחיתות בכל בלוחות. כך שלמרות שהייתי רשום כלוח רביעי, למעשה שיחקתי כל העונה (למעט המחזור הראשון) בלוח השלישי.

מה שלא הפריע לנו לכבוש את הליגה בסערה. סיימנו אותה כמנצחים מול כל תריסר הקבוצות בבית שלנו כשאנחנו מפסידים בדרך במשחקונים בודדים. לומר את האמת, רוב הקבוצות היו קטנות עלינו בשתי מידות. ברבע הגמר ניצחנו 3.5:0.5, ובחצי הגמר ניצחנו שוב באותה תוצאה. בשתי הפעמים נבחרתי לשבת מקדימה בדרך חזרה.

ביום רביעי שלפני משחק הגמר הגורלי התכנסנו לאימון מסכם (לאודי היה חוק שלא מתאמנים יום לפני משחק). המאמן סקר בפנינו את החוזקות והחולשות של כל אחד משחקני היריב. היה ידוע לכולנו שהסכנה הגדולה מכולן נמצאת בלוח השני: מני מהקבוצה שלנו היה שחקן מבריק בטקטיקה אך חלש בפתיחות (למרות שהיה חזק בהן יותר ממני), ומולו התמודד אימת שחקני הנוער בת"א, שחקן שנחשב למבריק באופן כללי, ושהפתיחות היו ידועות כצד החזק שלו. אודי חשש מהפסד מהיר בלוח השני שיגרור את שאר הקבוצה לרדיפה אחרי סגירת הפיגור ולפגיעה מוראלית, ולכן העלה בפנינו הצעה נועזת: מני יעשה מהלך פתיחה ואז יציע תיקו לשחקן היריבה. אם הוא יקבל את ההצעה, נסיר את הסיכון הגדול ונוכל להתמקד בלוחות שבהם יש לנו סיכוי.

חשבתי אז שזו טעות גדולה, מכמה טעמים: ראשית, היינו אז ילדים והיה נראה לי שהצעה כזו נוגדת את רוח הספורט ואת הערכים שצריך להנחיל לנו (מסתבר שהייתי צדקן כבר אז). שנית, חשבתי שההצעה שהעלה המאמן מעבירה מסר בעייתי מאוד למני, שהבין מהר שעושים בו מעשה פנינה דבורין ושהוא החוליה החלשה. ושלישית, חשבתי שאם היריב לא יקבל את ההצעה, יווצר לחץ בלוח השני, שסופו להקרין על כל הקבוצה. ואולם, מאמצי השכנוע שלי העלו חרס (למה באמת לא עושים לוחות שחמט מחרס? הרי עושים מכל חומר אחר).

לגמר הגיעו מכובדים רבים מעיריית ת"א ומאיגוד השחמט. הלוחות סודרו על שולחנות ארוכים עם מפות אדומות, וקנקן עם שתייה קלה הונח ליד כל שחקן. מאחורי השולחנות הוצבו רשמנים עליהם הוטל לתעד את מהלכי המשחק, כדי שהשחקנים יהיו פטורים ממטלה זו. ביום הגמר התייצבנו למשחקים ממוקדים מאוד.

למעט מני.

ראיתי עליו שהוא מחפש לגמור עם זה כמה שיותר מהר. בכדורסל קוראים לזה to drop the ball. ניסיתי להכין אותו לאפשרות שהוא ייאלץ להתמודד משחק שלם, אבל הוא היה משוכנע שהשחקן היריב חושש ממנו מספיק כדי לקבל את ההצעה.

עשרים שניות מהתחלת המשחק הגיש מני את ההצעה לתיקו. השחקן היריב חשב חמש דקות וסירב. פניו של מני נפלו. לא עברו עשרים דקות לפני שהוא נכנע. בלוח הראשון המצב היה שקול למדי, והלוח הרביעי נכנס די מהר לפיגור של כלים, פיגור שהלך והעמיק. הלוח שלי היה היחיד שנהנה מיתרון קל בכלים, אבל בעיקר חשבתי שהמצב שלי טוב יותר, ושאני ערוך טוב יותר למתקפה ביציאה מהפתיחה (שהיתה החלק החלש ביותר שלי).

כעבור שעה וארבעים דקות הלוח הראשון נכנע אחרי משחק ארוך ורב תהפוכות. היינו בפיגור 0:2, כך שלא יכולנו להוציא יותר מתיקו. במצב כזה האליפות היתה נופלת בידיה של היריבה, כי המאזן שלהם בתום הליגה היה טוב משלנו (גם הם סיימו במאזן 12:0, אך עם ניצחון אחד יותר במשחקונים). כלומר, הסיכוי לאליפות אבד.

ניסיתי לא לחשוב על זה ולהתמקד במשחק שלי. הייתי עסוק אז בשיאה של תחבולה שהוצאתי לפועל מזה כמה מהלכים, ושהייתי משוכנע שתביא לי את הניצחון. ראיתי שהמצב בלוח הרביעי הופך לקשה ממהלך למהלך.

באליפות הנוער החוקים מעט שונים. ראשית, מאפשרים לקיחת "פסק-זמן": המאמן יכול לבקש לדבר עם כל אחד מהשחקנים פעמיים במהלך המשחק, אך אסור לו לרמוז לו על מהלכים או כיוונים, רק לעודד אותו ולאפשר לו להתרענן (בפסק הזמן נוכח משקיף שמוודא שלא מבוצעים דברים לא כשרים). שנית, המאמנים יכולים להיכנע, להציע תיקו או לקבל הצעת תיקו בשם כל אחד מהשחקנים גם ללא הסכמתם. כך שני המאמנים יכולים לסגור ביניהם על תוצאה במשחק, וליידע את השחקנים רק אחרי שסגרו.

צריך להבין שבשחמט הפסדים של 0:4 או 0.5:3.5 נחשבים לתבוסה, בעוד הפסדים של 1:3 או 1.5:2.5 נחשבים להפסדים "מכובדים". המאמן שלנו חשש שגם הלוח הרביעי יפסיד ונהיה חשופים לתבוסה. זומנתי לפסק זמן. אודי בישר לי שלמרות שאני ביתרון בכלים, הוא מתכוון להציע למאמן היריבה תיקו בלוח שלי אם יסכים לקבל גם תיקו בלוח הרביעי, ובכך להבטיח שנימנע מתבוסה.ניסיתי לשכנע אותו שאני במהלך שסופו שיניב לי יתרון מובהק ושאני משוכנע ביכולת שלי, אך המאמן לא שעה להפצרותיי, והציע תיקו בשני הלוחות הנותרים למאמן היריבה. מאמן היריבה הסכים. הלכה האליפות, נשארנו עם הכבוד.

לא עזרה המדליה הקבוצתית שזכיתי בה. לא עזרה המדליה האישית שזכיתי בה על היותי המצטיין בליגה בלוח הרביעי (ועוד שיחקתי כל העונה בשלישי). לא עזרו דברי הניחומים של יושב-ראש איגוד השחמט, ולא של מהל אס"א ת"א. אפילו לא עזר שהמאמן בחר בי לשבת מקדימה בדרך הביתה. כעסתי בפעם האחרונה כעס של ילד. חייתי את ההפסד תקופה ארוכה. הוא חולל בי כמה שינויים.

שלושה חודשים אחרי ההפסד פרשתי ממשחק. מאז לא נגעתי בלוח.

הייתי שחקן לא רע יחסית לגילי, אם כי בוודאי לא פוטנציאל למקצוענים. אני חושב שיותר משהמשחק פיתח אותי אנליטית, הוא פיתח אותי מנטלית. נראה לי שבחייו של כל ילד יש שני רגעים שהוא לוקח עימו הלאה לשארית חייו: רגע של עילוי (קליעת סל ניצחון במשחק כדורסל ברגע האחרון, ביצוע מושלם של השיר בטקס ביה"ס), ורגע אחד של התפכחות שבו מבין הילד שהעולם לא סובב לפי רוצונותיו וחלומותיו (הפעם הראשונה שנכשלים במבחן חשוב, ההזדמנות הראשונה שמוחמצת עם הבת שהיה נדמה לך שאתה אוהב, עד שראית אותה רוקדת סלואו עם ילד אחר). אצלי שני הרגעים האלה מרוכזים ברגע אחד.

נראה לי שאם הילדות שלי (או הילדים) יבקשו ממני ביום מו הימים ללמד אותן ולשחק איתן שחמט, אוציא את כלי המתכת הישנים שלי, ואתחיל להוריד חלודה. מהם, וממני.

***

לעיתוי הפרסום יש סיבה דתית וסיבה פרקטית. הימים הם ימי פוסט-פסח, ואם כבר חובה לספר על יציאת מצרים ועל היציאה מעבדות לחירות, אני חושב שגם אני זכיתי בכמה חירויות נהדרות בזכות המשחק הזה, אז הנה ההזדמנות שלי לספר עליו.

ולא פחות חשוב: ההורים שלי משפצים את הדירה שלהם וביקשו ממני לפנות את כל הג'אנק שאספתי שם במשך השנים. תוך שאני עובר על הארגזים, מצאתי את תעודת הזכייה ומדליית הכסף, וחשבתי שלפעמים גם סיפור של מפסידים הוא סיפור שראוי לספר.

בתמונה: תעודת הזכייה, מדליית הכסף, ובונוס: המשקפיים שחבשתי בכיתה ו', שמוכיחים שכבר אז לא היה לי חוש מי יודע מה מפותח לאופנה.

על אנשים קטנים עם פה גדול

2009-04-11T15:11:00.001+03:00

אבישג כבר בת שלוש וחצי, והחלה באחרונה לפתח מודעות לגבי גודלה היחסי בעולם. שלוש הערות שלה בשבוע האחרון משכו את תשומת ליבי:

יום אחד אמרה לי בערב, אחרי האמבטיה, שאמא "מאוד מאוד קטנה".
אחרי כמה ימים זרקה לחלל החדר ש"איילת (אחותה הקטנה, או-טו-טו בת שנה) קטנה, אבא גדול, ואמא ואני בינוניות". כלומר, היא ואמא שייכות לאותה קבוצת גודל.
שלשום אמרה לאמא שלה בזמן שזו לקחה אותה על הידיים "אמא, אני בכלל לא מרגישה על הידיים".

וזה לא שלא ראיתם אנשים יותר נמוכים מאשתי. 1.58 מ' ביום חם, אבל בכל-זאת יותר גבוהה מה-95 ס"מ של אבישג.

"האבודים"

2009-01-10T21:47:00.000+02:00

אני פותח בזאת בקטגוריה חדשה של רשימות שבהן אתן לכם להציץ לחדר השינה שלי, ו... לראות מה אני קורא. התלבטתי לא מעט איזה שם לתת לתגית שתסמן רשימות אלה (בסימן קריאה? מה קורא? קול קורא? הכל וריאציות של תוכניות טלויזיה של רם עברון ז"ל או ירון לונדון שיבדל"א), ובסוף החלטתי פשוט לקרוא לזה "ספרים".

בד"כ אשתדל לכתוב על ספרים מיד אחרי שאני גומר אותם, אך הפעם אחרוג מהמסורת שעוד לא ייסדתי ואתייחס לספר שסיימתי לפני כשבועיים. העובדה שגם אחרי שבועיים אני ממשיך להרהר בו והוא ממשיך ללוות אותי במחשבותיי ובאסוציאציות שעולות בי במשך היום אומרת עליו הרבה, שכן בדרך-כלל ההשפעה הרגשית של הספר מתפוגגת ממני בתוך שעות ספורות.

האבודים (קישור לחנות של הוצאת ידיעות ספרים, ולא, אני לא מקבל מהם כסף), ספרו של דניאל מנדלסון, מספר את סיפורו של המחבר שמנסה להתחקות אחר גורלו של ענף במשפחתו - אחיו של סבו, אשתו וארבע בנותיו - שנגדע בשואה. למעשה, המספר מתחקה לא רק אחר מותם של בני המשפחה, אלא בעיקר אחר חייהם: ממה התפרנסו, כיצד בילו בחופשותיהם, היכן התגוררו, מה היה טיב יחסיהם עם שכניהם הגויים, וגם איך אהבו.

כוחו של הספר, בעיני, במשנה הזהירות שנוקט הסופר שלא ליפול למלכודות קלישאתיות. ספרי השואה של דור הניצולים הכילו תיאורים מזעזעים של הזוועות שהתרחשו לעיניהם. לתיאורים הגרפיים הקשים לעיכול היה תפקיד חשוב בתיעוד ההיסטורי והעברת הלקח לדורות הבאים (לקח ששימש גם ככלי יעיל לצרכים לאומיים). הצבת רף הזעזוע הגבוה הציבה בפני ילדיהם אתגר לא פשוט, וכך נולדו ספרי הדור השני. מתוך רצון שלא לחלל את קדושת השואה, הסתפקו בני הניצולים בתיאור הדינמיקה המצמיתה שנוצרה בבתי הניצולים, כלומר התמקדות בהשתקפות השואה בבבואת הבתים שהוקמו אחרי המלחמה, ולא בשואה עצמה.

מנדלסון, דור שלישי לניצולים, רוקח לנו נוסחה חדשה. הוא כבר לא מרגיש צורך להתנצל על התעניינותו בשואה כבני הדור השני, אך בוודאי שלא מעז לנכס אותה לעצמו כבני הדור הראשון. תחת זאת הוא מבכר להתעניין בחיים האישיים של בני התקופה, אך בצורה מלאה יותר מזו המקובלת: הוא לא מסתפק בזוועות ובגבורה, אלא מתעקש להזכיר לנו את מה שנראה כבנאלי, ובכל זאת לא תראו באף סרט הוליוודי על התקופה: היו שם אנשים רגילים בתקופה לא רגילה, עם תקוות, אכזבות, אהבות, מאוויים וחולשות. האנושות לא יצאה לחופשה והפלנטה היתה הפלנטה שלנו. במלים אחרות, הוא שם את השואה בקונטקסט האנושי המלא שלה, ולא כתקופה מנותקת ממה שהתרחש לפניה ואחריה.

הספר כתוב היטב כספר מתח כמעט (למרות שהוא ביוגרפי לגמרי), ומתאר את השתלשלויותיהם של מנדלסון, אחיו ומספר חברים מצומצם שמלווים אותו במרדפם אחרי העבר של בני משפחתו. בנסיונו להגיע לניצולים רבים ככל האפשר שהכירו את משפחתו, מנדלסון לא מהסס לדלג בין מדינות ויבשות, ומנסה לדובב קרובי משפחה שהכירו אותו מאז שנולד, כמו גם זרים גמורים מעיירת משפחתו שנראים לו מבוגרים מספיק בשביל שאולי יזכרו משהו. אלה כמו אלה מסרבים להתמסר לו ומנסים לטשטש את העבר, כל אחד מסיבותיו שלו. הקשיים שנערמים מולו רק מגבירים את סקרנותו של הקורא, ועוזרים לו להזדהות עם המספר. השילוב בין העבר (נושא החקירה) וההווה (השתלשלות החקירה עצמה) מבלבל מעט בהתחלה, אך בהמשך הספר מזריק תנופה ומוסיף עומק כשהסיפורים מהעולמות השונים (מהעבר והנוכחי) מפרים זה את זה.

פעם בכמה זמן חוגגים יומולדת מאה?

2008-12-24T14:06:00.000+02:00

לפי רון חולדאי ב-The Marker אתמול, 24.12.2008, כל מאה שנה.

אמרו לו

2008-12-20T22:12:00.001+02:00

אבישג, בת שלוש ורבע, עוד קטנה מכדי להתחיל ללמוד לשחק על המחשב (קללה או ברכה? תלוי. בשש בבוקר אי-היכולת הזו היא קללה, עד תשע היא כבר הופכת ברכה), אבל היא מאוד אוהבת לראות יו-טיוב. מה ששמעתם. אני מוצא לה שם שירים ישנים, של אברהם חלפי או לאה גולדברג, בביצועים של חווה אלברשטיין או הדודאים, ומרגיש איך אני תורם משהו להתפתחות התרבותית שלה. יש גם דברים יפים באינטרנט.

היום, במהלך שיטוטיי בין הקליפים, מצאתי קליפ שהעלה המשתמש kokolidao לשירו של עלי מוהר (שמתבסס בתורו על מילים של פלויצ'יני) ובביצועו של אריק אינשטיין, "אמרו לו". אלא שאת המילים מלוות תמונות משעשעות (ואקטואליות) בהתאם למילים ששר איינשטיין. חביב.

העוף כדג

2008-12-15T16:05:00.000+02:00

במדור הכושר של מוסף גלריה בהארץ מופיעים בדרך-כלל אנשים שקשה לי להזדהות איתם. תאשימו אותי במה שתרצו, לדעתי אנשים שמתאמנים שמונה שעות, אוכלים כל היום אגוזים (אורגניים, ברור), ובערב מצ'פרים את עצמם במיץ נבט חיטה (אוכלוסיית הארנבים בפאניקה), וכל זאת כדי להשתתף בטריאתלון משולש (כפול הם עשו כבר בשנה שעברה) שנערך השנה על הר ביפן בגובה 1500 מטר (שיהיה קשה עם החמצן) - אנשים כאלה צריכים אשפוז, לא להופיע במדורי כושר בעיתון יומי.

דווקא היום (15.12.2008) הכתב(ת?) רוני דורי בוחר(ת?) מישהו שפוי יחסית. אריק בן-שמחון, מעצב אופנה תל-אביבי (מסתבר), קם חמש פעמים בשבוע בשש בבוקר כדי להתאמן שעה וחצי (שחייה, ריצה, גלישה ואופניים), ומספיק לחזור כדי לסדר את הילדים לביה"ס. העובדה שיש לו עבודה קבועה ביחד עם חיי המשפחה התקינים שכנעו אותי שהבחור כנראה לא שיעבד עצמו לחיי סבל.

חבל שהכתב(ת?) והעורכים לא דאגו לתקן משפט אחד שלו: "אני משתדל לאכול דג פעמיים בשבוע, בדרך כלל אלה וריאציות על עוף או סושי". אני מקווה שמצליח לו.

גלריה, "הארץ", 15.12.2008

ועוד הערה: מישהו יודע להסביר למה גלריה יושב על הדומיין של העכבר? האם לגיא רולניק יש עוד כוונות התפשטות?

בילוי של חול-המועד - סוכות 2008

2008-10-22T16:16:00.000+02:00

(או: דפוק וזרוק בחדר המיון - ישראל 2008)

ביום ראשון האחרון עמדתי בשעה שש בערב וחתכתי ירקות לסלט. פיינשמקר-בן-פיינשמקר אנוכי, לכן קנו לי הורי סכין מיוחדת מקרמיקה (מה ששמעתם). יתרונותיה רבים: אין צורך להשחיז אותה, היא לא משחירה את הירקות, ובעיקר - היא חותכת הכל, ובקלות.

גם אצבעות, מסתבר.

תנועת מלקחיים לא אחראית שלי מתחת לחסה, וקצה קצהו של הבוהן נושר ומסתלסל לו בין התלתלים הירוקים. האמת היא שאני מתאר את זה ביתר דרמטיות: הפצע היה קטן מאוד, לא יותר משלושה מילימטר קוטרו, ועומקו לא עולה על שני מילימטרים. לא שמדדתי, מסיבות מובנות, אבל נראה לי ככה. בכל אופן, סלט כבר לא אכלנו באותו ערב.

בדקות הראשונות חשבתי שזה ייסגר מעצמו, אז שמתי קרח וחיכיתי. אחרי כמה דקות הבנתי שזה לא יהיה מהיר כמו שאני מקווה. מי שיש לו ילדים קטנים מכיר את שעות הערב: בכל בית יש ריטואל קבוע של ארוחת-ערב-אמבטיה-סיפור-צחצוח-שיניים-להשכיב-לישון, וגם אם הניואנסים משתנים, הרעיון המרכזי הוא תמיד אותו: יש טקס, ומי שחורג ממנו מסתכן בתשלום גבוה בדמות ילדים עצבניים, מעצבנים, מעורערים ותובעניים (ניסינו פעם קודם לסבן את הגדולה ורק אחרי זה לחפוף לה את הראש, ומאז לא ניסינו שוב; שתיקה בבית אופפת את הנושא). אני אוהב את חיי ויותר מהם אני אוהב את חייה של אשתי, ודמי לא בראשי (הוא הלך לאיבוד באצבע, שכחתם?), לכן נפל הפור לחכות עם האצבע עד סוף הטקס, בתקווה שעד אז הכל יסתדר.

ב-22:00 נכנסתי למיטה כשהפצע חבוש אך עדיין פתוח. ב-1:30 החלטתי שאני לא יכול לסבול עוד את הכאב, ולקחתי שני אקמול. ב-2:15 הבנתי שזה לא עסק לחובבנים, נשקתי לאישתי, ויצאתי לכיוון שערי בית-החולים איכילוב.

הסיפור הרפואי לא כל-כך מעניין: ניסו ג'ל, ואח"כ ניסו גאזה, ועוד ג'ל, ובין טיפול לטיפול מחכים 45 דקות, ובסוף אמר הרופא שאין ברירה וצריך לתפור, אז הוא הזריק למקום חומר מאלחש ושפך עליו אלכוהול, ואז מהאלכוהול הדימום נחלש אז הוא ביקש ממני להמשיך ללחוץ עם התחבושת עוד שלושת-רבעי שעה, ובסוף הוא אמר: אין ברירה, תישאר ככה עם האגודל באוויר עד שהדם יתקרש, ובאמת יצאתי משם ברבע לשבע בבוקר עם תחילתו של גלד (שכבר נפתח, אבל לי אין כח לספר ולכם אין כח לשמוע).

אבל הסיפור האמיתי הוא לא מה שקרה לי.

הנה סיכום של מה שהתרחש בחדר המיון של ביה"ח איכילוב בלילה שבין ה-19 ל-20 בחודש אוקטובר.

ארבעה צעירים, שלושה מהם קטינים, הגיעו עם דקירות. הארבעה לא היו קשורים זה לזה ונדקרו באירועים שונים. כולם הגיעו מבילוי במועדוני לילה. כל הארבעה נראו אדישים לדקירות, רק אחד הגיע על אלונקה (השלושה האחרים פשוט באו ברגל). אחד שחטף שתי דקירות בבטן ביקש בגסות מהאחות ללכת להשתין. כשזו ביקשה ממנו לחכות, תלש מעצמו את המדבקות והחוטים וקם מהמיטה בדרכו לשירותים. שניים מתוך הארבעה טופלו בחדר מיון רגיל ולא הופנו אפילו לטראומה. אחד הפצועים סיפר משועשע לחברו איזה מכות הוא הכניס לזה שדקר אותו, והם ניסו להבין ביחד אם הדוקר וחבורתו באו מרמלה או לא. החבר סיפר בגאווה לא מוסתרת איך היה לו שכל לא לקרוא לאמבולנס, כי אז היו מחייבים אותם, אלא לחכות שהבעלים של המועדון יעשה את הטלפון. אפילו לא היתה בהם תאוות נקם, יותר רצון להשיג תיקו במשחק. הרבה צחוקים נשמעו בחדר המיון. הצוות טיפל בכל הנדקרים באדישות ובאיטיות, עם אותם קבועי זמן של הטיפול שקיבלתי אני (לפחות חצי שעה בין פרוצדורה לפרוצדורה). ניכר על הצוות שהוא לא מופתע ממה שהוא רואה.

צעיר בן 16 הגיע עם פגיעה בעיניים מגז מדמיע. חבר הביא אותו. האחות ביקשה טלפון של ההורים. לא צריך להדאיג אותם סתם, הוא ענה. צריך, היא ענתה לו, אנחנו מחוייבים לפי החוק להודיע להורים. לא צריך, אמר. צריך, ענתה, או שלא נוכל לטפל בך. אל תאיימי עלי יא שרמוטה, ענה. אחר-כך הגיע האח הגדול שלו. האחות הראשית אמרה שאח גדול זה לא מספיק, צריך את ההורים. הוא בן יותר מ-18, אמר הצעיר. זה לא משנה, ענתה האחות הגדולה. הדם של הצעיר התחיל לעלות לו לראש, הוא איבד את סבלנותו. מישהו קרא למאבטח. זה נגמר במכות בין המאבטח לבין הצעיר, ובסילוקו של הצעיר מחדר המיון. בלי לקבל טיפול, מיותר לציין.

אשה בת כ-50 סבלה מכאבים עזים, התפתלה במיטתה ונאנקה. בחודש הבא יש לה תור לביופסיה, ועד אז היא מקבלת וולטרן. גם הפעם רצה הרופא לתת לה וולטרן, אך הבן שלה לא הסכים. אין טעם, הוא אמר, אחרת אנחנו חוזרים לפה עוד פעם מחר בבוקר. הרופא שלח אותם הביתה עם הכאבים ואמר שיחכו לביופסיה, תוך שעיניו מרוכזות במסך המחשב. בסוף התחלפה המשמרת והגיע רופא אחר שהסכים לתת מורפיום, אבל האשה לא רצתה. היא רצתה לטפל בבעיה ולקבל תור מוקדם לביופסיה. מבוקשה לא ניתן לה, והרופא שילח אותה לדרכה כלעומת שבאה.

אדם בן כ-40, לבוש במכנסיים שחורים מחוייטים ובחולצת כפתורים לבנה, שערו משוח בג'ל, דיבורו איטי ומחושב, הגיע בסביבות השעה שלוש לפנות בוקר, מתלונן על כאבים בבטן. בתחקור הרופא הסתבר שבכל פעם שהאיש אוכל חומוס כואבת לו הבטן. הוא לקח שני כדורים נגד כאבים, אבל זה לא עזר, אז הוא פנה לחדר מיון.

והיה גם ילד אחד מתוק, בן 11.5, שהרכיב חבר שלו על האופניים (בשלוש לפנות בוקר), נפל ונחתך ביד, והסביר לי שתפרים זה לא כואב, סבתא שלו אמרה לו, וביקש שנשווה חתכים. לו היה יותר גדול.

במשך חלקים רבים של הלילה הרופא לא זמין לחולים, הוא מסתובב בחוץ או בחלקים אחרים של המחלקה. יש דקות ארוכות שגם האחיות לא נמצאות, לפעמים אפילו דלפק הקבלה לא מאוייש. לאורך כל הלילה היה הצוות חסר סבלנות, בעל קשב אפסי למטופלים, כאילו מאשימים אותם שהם נפצעו, או שהגיעו לבית החולים, או שהם נושמים. והאמת היא שאחרי שראיתי את הקליינטורה, אני מתחיל לחשוב שגם אני הייתי נשחק אחרי כמה חודשים במקום כזה. השירות מתחת לכל ביקורת, והולם בדיוק את גסותם של המטופלים הדומיננטיים. השאר סתם משלמים את המחיר. הבעיה היא שאין שום דרך לטפל בצורה הוגנת במטופלים נורמטיביים יותר. כשהלב הופך קהה, הוא הופך קהה לכולם. זה נראה לי אנושי.

ומוסר ההשכל? אין מוסר השכל. יש רק תיאור עצוב ומיואש וקצת מפחיד של החברה הישראלית כפי שהיא משתקפת בלילה אחד רגיל בחדר מיון בתל אביב.

התוסף הכי מגניב לפיירפוקס - Ubiquity

2008-10-20T15:21:00.000+02:00

התוסף הכי מגניב שאני מכיר לשועל האש (איזה טהרנים אנחנו היום!) נקרא Ubiquity, והוא היחיד שיכול להתהדר בשינוי הרגלי הגלישה שלכם (או לפחות בשאיפה כנה לשינוי כזה).

התוסף הוא מעין כלי עזר לגלישה מהירה ואינטגרציה של כלים בתוך הדפדפן - כולל חיפוש טקסטואלי, חיפוש במפות, סימון מועדפים, ניהול הדפדפן עצמו (הוספת וסגירת לשוניות, לדוגמה) ואפיל שליחת מיילים ללא שימוש בתוכנת מייל כלשהי (ראו תמונת מסך שלקח לי המון זמן להכין). למעשה, הדפדפן היום משמש לאפליקציות כה רבות מעבר לגלישה פר-סה, שלכלי הזה יש פוטנציאל להשפיע הרבה יותר מאשר על הרגלי הגלישה שלנו, אלא על הרגלי השימוש שלנו במחשב בכלל.

בקוד פתוח כמו בקוד פתוח - הממשקים פתוחים, כך שכל אחד יכול להוסיף פקודות ולשלב עוד אפליקציות (הכל כתוב ב- Java). לא אופתע אם בקרוב נראה את כל האפליקציות השונות של גוגל נתמכות בערוץ הזה (מסמכים, google-sites, blogger, google reader ועוד). למעשה, כבר היום השירות תומך ב-Gmail, לדוגמה, כך שאתם יכולים לסמן קטע בדפדפן, לפתוח את האפליקציה, לכתוב email this to Johny, והשם כבר יושלם מעצמו מתוך ה-contacts של Gmail. עוד Enter אחד, והמייל בדרך.

לאפליקציה ממשק גרפי מינמלי - ואני אוהב את זה. כמו בימי ה-DOS העליזים, המשתמש כותב את הפקודות בחלון שחור, אבל הפקודות ידידותיות מאוד, יש השלמה אוטומטית, יש אייקונים שמוסיפים צבע, והעבודה, בסך-הכל, יעילה.