1. ג’ינג’ר

גם זה ששחה אצלי בתה, אבל גם ההפקה של ווג יפן, ראקל צימרמן עם הכוריאוגרף סטיבן גאלוואי עושים את פרד וג’ינג’ר, בצילומים המופלאים של אינז אנד ווינו האהובים.
זה מוכיח את התאוריה של הנטורופטית שלי שטוענת שצריכה של מנת כתום ואדום פעם ביום היא כל מה שהגוף צריך כדי להתחזק.

2. ריפוי בהילינג, אבנים וקריסטלים:

צמיד וינטג’ מהחנות תיאודורה של יערה לבני, גאולה 51

צמיד אריה מסדרת תכשיטי הקוטור של Boucheron…

וגם חפת של שאנל: אבני רובי, אמרלד, וספיר

3. מקס מוביז

שפעת היא זמן מצוין לשקוע בסרטים ששמורים כבר שנה ביס מקס ולראות אותם סוף סוף: סימנתי וי על האזרח קיין, ארוחת בוקר בטיפאני, גרינברג, איש מת מהלך, שאנל וסטרווינסקי, ויש בטח עוד כמה שהזיתי במהלכם.
קייל טאזק הוא מעצב גרפי בחסד שלקח על עצמו אתגר ליצור תקציר של סרטי קולנוע באמצעות ארבעה אייקונים בלבד, הנה למשל… ביג ליבובסקי

4. קופסת הלהיטים

בחורה טראשית כמוני צריכה כל יום שעה אחת עם עופר נחשון כדי להבריא.

מומלץ להרשם לאייקאסט ולקבל כל יום את התוכנית בלי הפרסומות, לא מומלץ לשונאי אייטיז וסוכריות דביקות, וכאן סיימתי להתנצל, בגלל שאני מתה על התוכנית הזו גם כשאני בריאה בכל רמ”ח איברי

5. תמציות פרחים

קארל לגרפלד מצלם את אוליבייה טאייסקנס היפה בשביל Maison Michel ויש שם עוד לא מעט אנשים יפים שקארל הביא איתו

6. להודיע לכולם שאת חולה, רצוי כשאת לובשת פראדה

מארי קלייר איטליה, פברואר 2011

7. להנות מההזיות

מכסה ביוב יכול בכיף להיות עוגיית אוריאו

(עבודה של הפסל Andrew Lewicki, מכאן)

8. לישון את זה

נטליה וודיאנובה בווג פאריז, אפריל 2011

9. אופטימיות. וזה עובר…

Click here to view the embedded video.

יערה.

הסרט הדוקומנטרי המופלא “איב סאן לורן – אמנות של אהבה“, מספר על חייו של איב בעיקר דרך בן זוגו לחיים ולדרך המקצועית, פייר ברז’ה, סביב מכירת אוסף האמנות שאספו יחד לאורך השנים.
באחד הרגעים היפים בסרט, שריגש אותי מאוד, איב נראה במצב רוח קליל (קרוב לוודאי גם קצת מסטול) והוא נשאל על ידי מראיין כל מיני שאלות שקשורות לאהבה ולאושר.
בתשובה לשאלה איך היית רוצה למות הוא ענה: במיטה מלאה חברים. אני לא יודעת למה בדיוק כל כך התרגשתי מהתשובה הזו, אבל זה הרגע שבו הדמעות הופיעו ונותרו שם עד סוף הסרט.

פתאום הבנתי משהו קטן אבל חשוב על עצמי, אובססיית הכריות שיש לי, שבגללה המיטה שלי תמיד מלאה בערימת כריות מטורפת, קשורה באופן כזה או אחר גם לצורך שלי במיטה מלאה (בחברים, מוסיף כאן מישהו לידי).

החיפוש אחר הכרית המושלמת למשל שטרם נמצאה הובילה לעובדה שיש לנו במיטה ערימת כריות ענקית ומטורפת, וכיפית מאוד (מבחינתי). אחד מאיתנו לא מת על זה, אחת מאיתנו לא יכולה בלי זה…

אז זהו פוסט על כריות, אני מקווה בשבילכם שבדיוק התעוררתם מהשנ”צ

השנה היא 1993. סטיבן מייזל בווג איטליה מחולל את אחת ממלחמות הכריות היפות והזכורות בהסטוריה, פריים שאפשר להביט בו שעות.

השותפות: דוגמניות העל של התקופה:

כריסטי טרלינגטון, שלום הארלו, נעמי קמפבל, קארן אלסון, נטליה וודיאנובה.

הפרויקט של סטודיו overtreders w נקרא the roof that goes up in smoke

כרית עצומה ומאירה שמנופחת עם אויר חם ומונחת על גבי קורות עץ ושימשה גג מואר ומדהים למבנה שתוכנן עבור פסטיבל. בשעות היום הוא משמש כאזור פיקניק לעד 40 איש.

(צילומים מDazeen)

הספה של Christiane Högner שנקראת Lo fi

היצירה של אנדי וורהול – ענני כסף – Silver Clouds

(תמונה jonshaft)

אני חושקת גם בכרית ההורסת הזאת של TOM SCOTT שהמליצו עליה לא מזמן בפנטסטיק מן

אוסף הכריות של ג’יין מ Sea of Shoes ערער אותי קצת

כל כך הרבה פלאף בצילום אחד

וזאק פוזן בדירה שלו בניו יורק, בצילום שצילם אוליבייה זאם מצולם ביומן של Purple Magazine

אי אפשר לא להזכר כמובן בקולקצייה האלמותית של ויקטור ורולף – Bedtime Stories מ 2005

via: http://www.style.com/

וגם ב2010 ריי קוואקובו בקום דה גרסון עסוקה בסיפורי חדרי שינה

via: http://www.style.com/

וגם לוויויאן ווסטווד היה איזה עניין עם ציפיות

via: http://www.style.com/

אם אפשר היה לחזור לרגע לסבנטיז:

Via http://blogs.colette.fr/

ו 62 דולר עולה כרית הגיקס הזאת, שמוסווית בתוך ספר ונקראת כרית לוורקוהוליקים… אני מכירה בכל זאת כמה שהיו יכולים להיעזר בה מדי פעם…

Soil – ציור של האמן הפולני
Wilhelm Sasnal

כריות של לוק טיימנס, 1994

By Hijaktaffairs

חלומות נעימים.

יערה.

תודה על התגובות המדהימות בעקבות הפוסט הקודם על קטקומבות קפוצ’ין, ההשראה שלי לפרויקט הגמר בשנקר.
לא מעט אנשים כתבו לי שהייתי צריכה לשים תמונות של הפרויקט שיצא, ולכן אני מעלה את הפרויקט בשלמותו, עם קצת הסברים:

הניגודיות שבין הרוח שהגיעה זמנה לעלות אל השמיים, ומנגד הגוף שרוצה להישאר על פני האדמה הנחו אותי בעיצוב הפרויקט מתוך ההבנה כי אנשי קפוצ’ין אמנם לא הובאו לקבורה אך הקבר שלהם הוא למעשה הבגדים אותם הם לובשים.

הפרויקט סיכם עבורי דרך ארוכה מאוד של חיפוש, שאילת שאלות ניסוי ותהייה, בעיקר אודות הצורך האנושי לחיות לנצח ולהותיר חותם בעולם לאחר שנלך ממנו. האם לגוף יש סוף? האם לנשמה יש סוף? מה נותר בבגדים שלנו לאחר שעזבנו אותם?

בחרתי לנקות את הקולקציה מבחינה צבעונית על מנת לשחזר תחושות שחוויתי במערה, רמזים לאנשים שהתקיימו לפני. ליצור תחושה של אובדן החיות, כאילו הזמן עבר בין הבגדים שלי עד שהצבעים דהו וכבו ממנה, ונותרו בה רק זכרונות עמומים לחיים קודמים שהתרחשו בהם ולסימני הזמן שנותרו בתוכם.

זה היה השיר שליווה את הקולקציה בתצוגת האופנה, פאלפ יחד עם הסווינגל סיסטרז -

Click here to view the embedded video.

My body may die but my heart will keep loving you baby
Oh, our love will survive the passing of time
Believe me, believe me

הקולקציה המאוירת:

illustrations of my final collection

ואלה התמונות:

כתבה בגלריה של עילית מינמר:

השער של מגזין שמנת:

On the cover of "Shamenet" Magazine

בנין ודיור:

קוראים לה קטקומבות קפוצ’ין ויכול להיות שהחוויה הזו לא מיועדת לכל אחד…אז אם גולגלות ושלדים גורמים לכם לחלושס לחצו על כפתור הPANIC

השנה הייתה 2006, הייתי אז סטודנטית מודאגת בשנה ד’,  מחוסרת נושא השראה לפרויקט הגמר, ובשלב די קריטי של הפרויקט.
אחרי שחרשתי פחות או יותר בכל מקום אפשרי, הפאניקה השתלטה עלי והחלטתי לבלות יום שלם בקומת המגזינים בספריה של שנקר. סיכמתי עם עצמי את המטרה: לא לצאת ממנה עד שאמצא השראה, או עד שיוציאו אותי ממנה בכוח. מה שיגיע קודם.
האמצעי: לדפדף עד אובדן הכרה, ולקוות שיקפוץ משהו יוצא דופן לפני עיני. ואחרי שעות ארוכות של דפדוף הנס הזה אכן קרה.

ארבע תמונות שצילם הצלם פאולו וונטורה עם הכותרת Dressed for eternity גרמו לנשימתי להיעתק.

Photos: Paolo Ventura

אחרי ההלם הראשוני ותחושת הקריפיות שאחזה בי התחלתי לקרוא על הפרויקט שצולם במערת קבורה בסיציליה, הנקראת “קטקומבות קפוצ’ין”.
מצאתי מעט מאוד תמונות ברשת של המקום, אבל מצאתי חומר כתוב, שבו הבנתי  שבמערה המופרעת הזו נמצאות כ-8000 (!!) גופות חנוטות, לבושות במלואן. טירוף סוריאליסטי שהוא מצד אחד מחריד ומצד שני מדהים ביופיו ובעוצמתו.

Capuchin Catacombs, photo by Paolo Ventura

מערת הקבורה החלה לפעול במאה ה-16 על ידי נזירים שגילו כי תנאי המערה מאפשרים לגופות לעבור תהליך שימור טבעי, ועד מהרה הפך המקום לתחליף לשריפה או קבורה כמקובל והיה לסמל סטטוס. בעיקר בין המאות 17 וה18 (ואפילו עד תחילת שנות העשרים של המאה הקודמת) הגיעו אל המקום כ-8000 מומיות אשר מוצגות במערה עד היום, גברים, נשים וילדים מן המעמד הגבוה (העסק הזה עלה לא מעט מסתבר).

כל 8000 הגופות במערה לבושות במיטב בגדיהן, לפי צו האופנה העילית בהתאם לתקופה בה נפטרו, וכמעט כולן עומדות, שורות שורות, מחוברות אל הקירות.

Capuchin Catacombs, photo by Paolo Ventura

הגופות שחלקן התכלו לכדי שלדים וחלקן נשמרו במלואן, לבושות בבגדים יפהפיים שנשתמרו כמעט לחלוטין למעט סימני הזמן.

Capuchin Catacombs, photo by Paolo Ventura

הבגדים הפכו מאובקים והצהיבו, חלקם מתפוררים מעט, אבל עדיין מורגשת תזכורת מאוד מוחשית בכולן לתקופה אליה שייכות המומיות.

Capuchin Catacombs, photo by Paolo Ventura

אלה דוגמאות מייצגות ללבוש הנשים בעיקר במאות 17-18 באירופה, ושדרכן בדקתי את הגזרות והחומרים שהיו אופייניים לתקופה של הבגדים במערה:

ואז…

בימי שנקר שבהם מיעטתי לפגוש את העולם שבחוץ, אבא שלי היה מגיע מדי פעם לשלוף אותי ממכונת התפירה ולוקח אותי לשתות קפה איפשהוא בבורסת רמת גן הפסטורלית.
ביום ההוא שבו יצאתי הלומה מהספרייה עם ההבנה שמצאתי נושא השראה הוא התקשר, ישבנו יחד והוצאתי את התמונות.
הוא היה כל כך נסער מגילוי המקום עד שזה גרם לו הכריז בו במקום שאנחנו נוסעים לשם ביחד, ומוקדם ככל האפשר. וכך היה.

שבוע אחרי – מצאנו את עצמנו בפלרמו, סיציליה, משוטטים במסדרונות (הקפואים) של המערה…

אני מניחה שרואים שאני קצת בשוק. קודם כל, בתור ילדה הסיוט הגדול שלי היה הקליפ Thriller  של מייקל ג’קסון, וגם בלי קשר לזה, זאת חוויה באמת קצת פסיכית, להסתובב בין כל המתים, והשלדים. גם אם לא מתכוננים לכך מתחילות לצוף המון שאלות לא פשוטות שקשורות לחיים ולמוות, לרצון לחיות לנצח, והמון מחשבות על סבא דב שלי החמוד שנפרדנו ממנו בשנה שקדמה לזו שבתמונה.

למרות הכל, מבחינה ויזואלית, הבגדים, השלדים, המערה, הם עוצרי נשימה. והצלחתי לתפוס במצלמה דיטיילים שהיו אחר כך חלקיקי השראות לפרויקט עצמו.

שלוש כפולות אהובות במיוחד מתוך ספר הסקיצות האובססיבי שניהלתי לכבוד הפרויקט:

ובזמן שעשיתי סדר בתיקייה ההיא מצאתי עוד שתי תמונות שסרקתי ממגזין וששמחתי להזכר בהן:

אה, ובסוף אפילו יצא מזה פרויקט

סופ”ש נעים,

יערה.

הפרנקופיליות השתלטה עלי, ואני שומעת את השיר הזה ימים שלמים בריפיט:

.כן, גם אני רוצה את כל הקלישאות האלה. לדבר כמו מרלן דיטריך, לרקוד כמו זיזי ז’נמייר

ללבוש וינטג’ בלמיין, יהלומים ופנינים, לגנוב ציור של פיקאסו. כן, כל זה.

אני רוצה לגור בבולברד סן מישל בדירה שטופת שמש חורפית, אפשר גם בדירה של קארין רויטפלד, שכיכבה באדיטוריאל הזה של הגלאמור הצרפתי משנת 1994 שצילם מריו טסטינו.

קארין עשתה גם את הסטיילינג. הרבה לפני טירוף הווג שבדיוק נגמר לה.

אם אין ברירה אני מוכנה להתחלף גם עם אחת הנשים מהפרויקט של הצלם הצרפתי Baudouin.
בפרויקט שנקרא “I am a Parisian Lady”  כלומר – אני ליידי פריזאית, הוא מצלם מגוון נשים פריזאיות ואנונימיות במהלך שגרת יומן. (מקור)

אני רוצה להספיק ללכת לתערוכה שמסכמת 150 שנים של לואי ויטון בפריז

"A Jacques Henri Lartigue fantasy on the Louis Vuitton theme" 1978 © JACQUES-HENRI LARTIGUE © MINISTRY OF CULTURE-FRANCE / AAJHL

At Les Bouffes Parisiens, Miss Andrée Mielly poses alongside a lady’s Hat Trunk, around 1910 © LOUIS VUITTON ARCHIVES

In the courtyard of the Asnières workshops, around 1888, Louis, Georges and Gaston L. Vuitton (sitting on a Bed trunk) © LOUIS VUITTON ARCHIVES

Corners of 4 trunks (the four historic canvases from the House of Louis Vuitton): Trianon grey canvas trunk (1854), striped canvas trunk (1872), damier canvas trunk (1888), Monogram canvas trunk (1896) © LOUIS VUITTON COLLECTION / ANTOINE JARRIER

photos from: Zoot Magazine

אני רוצה לראות את האייפל מקרוב, כמו שמריון קוטילרד ההורסת רואה אותו כשהיא נתלית עליו בשביל קמפיין התיקים של ליידי דיור

כמו שעשתה זאת הרבה לפני, בשנת 1939

ליסה פונסגריבס, בצילום שהתפרסם בווג, שצילם ארווין בלומנפלד

כמו שרואה אותו הדוגמנית Edita Vilkeviciute בהפקה שצילמה קמילה אקרנס לנומרו #117

לוקים יפים, אבל יש מצב שכדאי להתכסות טוב יותר לפני הנסיעה

במיוחד באזור הטוכעס.

צילומים מכאן

ומחווה קטנה של גוטייה לעיר האורות בתצוגת הקוטור האחרונה

תמונה מכאן

וכנראה שלא יהיה מנוס מעצירה ב”קולט” לקנות את האייפל המטופש הזה

ואני אהיה חייבת לעצור לרגע בל’אקלרר

סקוט שומאן כבר ימצא לי מה ללבוש:

ואולי אמצא סוף סוף את הוינטג’ שאנל 2.55 מהחלומות.

ואולי זה סתם יסתיים בקפה לא טעים ותיק כבד ממגזינים כמו תמיד אבל…

אני מבטיחה לא להתלונן.

אני גם מסכימה לטוס במטוס מבגט.

צילום: טים ווקר Tim Walker

הנה עוד שיר שעושה לי את זה וטוב לסיים איתו:

סופש מקסים.

יערה.

ביציאה מהסרט פגשתי בזוג עיניים נוצצות ומאירות. העיניים של מורין גוטמן.
מורין ואני למדנו יחד בשנקר, היא מעצבת אופנה עצמאית מוכשרת שעיצבה בין השאר את המעיל האלמותי שלבשה נינט בערב הפונינט הגדול של כוכב נולד, והיא גם האחיינית של עמוס גוטמן.

ידעתי עוד בשנקר עד כמה השפיע עמוס על חייה של מורין, ובמשך כמה ימים לאחר הסרט גלגלתי עם עצמי את המחשבה לפוסט אורח (לראשונה בתולדות נקודות) פניתי למורין שלשמחתי שמחה לשתף פעולה. היא יצאה לחיפוש בקופסאות הזכרונות ששומרת סבתא שלה, סרקה תמונות שאהבה במיוחד, כתבה ואפשרה לנו הצצה מדהימה לאוסף תמונות פרטיות שמתעדות קצת מהאישיות ומכאן זכות הדיבור היא שלה.

*************

מורין פרידמן-גוטמן

סיטואציה:

שבת בצהריים אוכלים חמין אצל סבתא קטי

סבתא: “מורין, אני בחיים לא אסלח לך!”

אני – מורין: “למה?? מה כבר עשיתי??”

סבתא:” למה לא אמרת לי לקום לומר תודה אחרי הסרט בסינמטק?? לא ידעתי שכל הערב הוא לכבוד עמוס..”

אני: ” אבל, מה את רוצה ממני…איך שהסרט נגמר את ברחת החוצה כמו תמיד..”

(מסקנה: לעולם אי אפשר לרצות סבתות)

עמוס עם אחותו, אמא של מורין, ביום חתונתה, 1979

בכל מקרה…הגיעה יערה ונתנה לי פלטפורמת אורח נהדרת לומר כמה מילים, כמה תודות ולשתף קצת.

הידיעה על הסרט הגנוז של עמוס הגיעה אלי בכלל מחברה קרובה. מי שהיה בהקרנה זוכר שהאנשים שהיו פעילים בסרט, איך לומר…לא ממש זוכרים מה קרה שם.

הייתה אווירה מאוד מרגשת לקראת ההקרנה – מי יהיה בסרט? איך הסרט? על מה? ולמה בכלל עמוס התכחש אליו כל כך…

מאחורי הקלעים של הסרט סיפורי בדים, 1978

ואני, רק לדבר אחד קיוויתי.
לשמוע אותו.
אני לא יודעת אם שמתם לב אבל לשנייה שמעו אותו שואל שם מעצבת מה ההשראה שלה.

אני חושבת שבאותו רגע החסרתי פעימה – קיבלתי את אשר רציתי:
שמעתי אותו שוב.

כי אם יש מישהו בעולם שאני מתגעגעת אליו  - זה עמוס .

הדוד הכי אוהב, הכי מחבק שיצר לי עולם בו לא קיימת המלנכוליות הגוטמנית, רק דוריס דיי, סיפורי פרברים ועולמות מצוירים בגיר על רצפות בטון לונדוניות.

מי ידע בכלל שעמוס – במאי הקולנוע מסתובב לו בעולם, משפיע על אנשים, מעורר מחלוקות, מדבר על הומואים וטיפוסים שמסתובבים בתחנות אוטובוס חשוכות עם נעלי עקב שבורות.

עמוס עם עדנה מזיא, אפולוניה גולדשטיין ועדה ואלרי-טל

**********************************

בעולם שלי – האהבה הכי גדולה שיש נגמרה מהר מידי. מוקדם מידי.

אז הייתי אצל סבתא ומצאתי קצת תמונת שלנו מזמן צילומי “חימו מלך ירושלים”, ועוד כמה של עמוס שהן פחות או יותר מאותה תקופה של “סיפורי בדים”.

אסיים בלומר תודה.

תודה לעמוס שנותן לי השראה כמעט בכל תחום בחיי.

עמוס עם מורין, בצילומי הסרט חמו מלך ירושלים

תודה ליערה על האפשרות להתארח כאן.

ותודה ענקית לכם, שאתם כאן מלאים באהבה, ממשיכים לדבר את עמוס, את הסרטים, את השפה, את היופי

ושותפים לגעגוע הכול כך גדול הזה.

וכמובן תודה בשם סבתא – קוטי גוטמן.

מורין.

***********************

בעברית עוד אין לסרט שם סופי, מצאתי שיש כמה גרסאות, מ”עצם החורף” ועד “קר עד העצם” (שנשמע יותר כמו פרסומת למסעדה) אבל כך או כך, ג’ניפר לורנס, בתפקיד רי דולי כנראה תקפיא גם לכם את העצמות. ולכן לא אוסיף עוד על הסרט עצמו, רק אכתוב שמבחינתי זו היתה חוויה די מטלטלת.

ג’ניפר הופיעה גם על השער של מגזין W החדש, הראשון בעריכתו של סטפנו טונצ’י, שמסמן אותה כאחת משלוש ההבטחות הבאות של הוליווד.

עוד מתוך מגזין W:

ממש נחמד היה לגלות אותה בעוד כמה אדיטוריאלז קטנים, נדמה לי שזו רק ההתחלה, וע”פ ההופעות שלה בינתיים בסאנדנס (הסרט זכה בפסטיבל) ודומיו אפשר גם להכריז שיש לה סטייל.

Inez van Lamsweerde & Vınoodh Matadin
Styled by Alex White

לבמאית הסרט, דברה גרניק, יש חיבה כנראה לעצמות, כי גם לסרט הקודם של קראו Down to the Bone, (שתורגם לעברית באופן תמוה כרגיל – מכורה).

חיבה לעצמות גם לי יש.

זה הזכיר לי את ההפקה המדהימה מווג קוריאה Lovely Bones.

Style: Ye Young Kim Model: Abbey Lee Kershaw Photography: Rafael Sthelin

זקוקה בדחיפות לקסדת גולגולת הפנינים הזו:

וגם לצמיד הזה של Ayaka Nishi, מותג יפני

ויש את הפרויקט המופרע והמקסים WASTE של שלדים שעשויים כולם מסכו”ם חד פעמי מפלסטיק

ויש גם את העבודה הזו של Andreas Feininger

והיו גם הנעליים המדוברות שלD-Squared

ומגזרות הנייר של Floortje/Fluitsma

והעבודה הזו של הצלם Francois Robert שיוצר אייקונים שלמים מעצמות אדם אמיתיות

ואיך אפשר לסיים בלי זה:

תוך כדי בהייה בזוועות הויניל, נזכרתי בדבר שהכי אהבתי בסרט. רומי ומישל הן זוג חברות לא ממש יוצלחיות שמגיעות לפגישת מחזור ומחליטות להרים הצגה שלמה שתוציא אותן צמד מצליחניות. התוכנית הגאונית: לספר לחבריהן לשכבה שהן המציאו את הפוסט איט. גאוני. ה POST-IT. ההמצאה האהובה עלי בעולם. אני אוחזת באוסף של פתקיות נדבקות צהובות, ורודות וירוקות מכל הסוגים והגדלים, אני מדביקה אותן בכל מקום אפשרי, מחשבות, שברי מילים, תזכורות, שרבוטים, השולחן שלי, הקירות והחלונות מלאים בהם.
גם אני הייתי רוצה להמציא את הפוסט איט.

וזהו פוסט מחווה לפוסט איט.

מקור  aboyinmidair

צילומים של GINA OSTERLOH (מקור)

לפני כמה שנים גיליתי בפליקר קבוצה שלמה שמתעסקת רק במה שנקרא post-it pranks. תמיד קיוויתי שזה יקרה לי יום אחד, אבל היום כשאין לאף אחד גישה לשולחן שלי חוץ ממני כנראה שהחלום נגוז…

15,000…Yellow Post-Its Prank

בפליקר יש גם קבוצה שלמה שמוקדשת לנפלאות הפוסט איטס:

וזו תמונה שצילם עופריקו בביקור במשרדי יאהו

צילום של Ted Sabarese מכאן

והפוסט איטס שאני הכי חושקת בהם מגיעים בצורת עלים ונקראים ginkgo אפשר למצוא ב designboom shop

האתר אנתרופוסטס, הוא פרויקט מרגש שמוקדש לפתקי פוסט איט אבודים שנמצאו ברחוב, כל פתק נסרק, ומוקלט על ידי אנונימיים, כך שאפשר להקשיב להם, ולקרוא איפה הם נמצאו ומתי.

מומלץ לשחק עם התצוגות השונות של הפתקים – אפשר לראות אותם לפי צבעים, לפי מילים שחוזרות על עצמן, ולפי סדר כרונולוגי.

אני לא יודעת למה בדיוק, אבל הפרויקט הזה ממש נגע לי ללב

וזה הסרטון החמוד שנקרא post-it love:

סופשבוע נעים כתבו לי איזו פתקה….

יערה.

יכולתי להסחף כאן בכל מיני תיאורים לא רלוונטיים של הסיבות שגרמו לי להעדר, אבל אפשר לסכם אותן בעובדה שפשוט הייתי זקוקה להפסקה, והנה שוב אני כאן וזה מה שחשוב. מה שכן זו הזדמנות טובה להודות לכל החמודים שכתבו לי ושאלו מה קורה עם נקודות, וסיפרו שהם מתגעגעים אז תודה.

מאז עונתה הראשונה של היפה והחנון אני די סאקרית של התוכנית, ועכשיו כשהיא שוב על המרקע אני מבסוטית למדי. עוד מעט יגיע  הרגע שבו הם יעברו מהפך (דמיקולו אם לשפוט לפי העונה הקודמת) שבו הם הופכים מחובבי סטאר טראק חיוורים לגברים שזופים, מגולחים ולבושים פחות או יותר נורמלי, וכמובן – חובבי סטאר טראק.

למרות שהיו כל מיני חשיפות מזעזעות בנוסח גיא פינס על המתמודד אור שוחט, שעל פי השמועות הוא היה חתיך עוד לפני התוכנית, אני חייבת להודות ולהתוודות שאני ממש מחבבת אותו כמו שהוא:

אולי זה בגלל הגליון האחרון של המגזין ג’נטלוומן שיושב לי על השולחן ומחייך אלי כבר חודשים: יותר נכון מחייכת. זוהי הצלמת אינס וואן לאמבסוורדה, בת זוגו של ווינו מטאדין, שיחד הם אחראים למרבית מצילומי האופנה האהובים עלי.

בהפקה כולה אינז השרוכית למראה עונדת (זו המילה הנכונה כנראה לאקססורי הזה) זקן. ולבושה כלבבי בכל אחד מעמודי ההפקה.

בראיון אינז, הולנדית במקור שחיה כיום בפריז מספרת את סיפור חייה המרתק וכיצד הגיעה אל עולם האופנה – מומלץ ביותר.

את הגליון עצמו קניתי בביקור שלי בלונדון, עליו גם כתבתי בפוסט האחרון. אחד הדברים שעשינו יחד עם חברנו השווה טל אורון הוא לפנק את עצמנו בצפייה בקולנוע VIP בסרט “אני עדיין כאן” שביים קייסי אפלק, האח הצעיר של בן אפלק, ומככב בו חואקין פניקס.

לא אלאה אתכם – מדובר בסרט גרוע. זה סרט מוקומנטרי שהיה לו פוטנציאל מדהים, במסגרתו חואקין פניקס כביכול מתחרפן, ובמשך שנה הוא גרם לעולם השואו ביז להאמין שהוא באמת מתחרפן, ופורש מקריירת המשחק (שטמנה בתוכה שני פרסי אוסקר) ומנסה להפוך לראפר.

אחד הסיפורים הידועים סביב הסרט היה ההופעה ההזויה שלו בתוכנית של דיוויד לטרמן, (שטוען שהאמין לחלוטין שחואקין באמת מאבד את זה). בדיעבד רואים שיש שם שלב שבו חואקין די מתאפק מלצחוק, במיוחד אחרי שלטרמן מבקש ממנו לספר על ימיו עם היוניבאמר…  לטרמן בכל מקרה מנווט את הראיון בצורה מאוד משעשעת, ואם זה עשה לכם חשק לראות את הסרט, אני עדיין ממליצה על הימנעות.

עם כמה שהסרט גרוע, אני מוכרחה להודות שמישהו עשה בצד של הסטיילינג עבודה מעולה. משקפי השמש של טום פורד עם הT המפורסמת הכסופה שטבועה בצידי המשקפיים מקבלים כאן חשיפה מעולה, החליפה שחואקין לובש נראית גם היא כמו שצריך – גזרה צרה, דשי צווארון צרים ומעודכנים, עניבה ראויה: שום דבר שם אינו מקרי, זה וודאי.

בכל מקרה, כל הסטייל השעיר הזה הוא בוודאי לא איזה עניין חדש באופנה, והוא מסביבנו באוויר לפחות בשנתיים האחרונות, אני מאוד אוהבת למשל את דמות הגבר שמלווה בעונות האחרונות את פרנץ’ קונקשן:

ועוד הפקה יפה מהמגזין “בלנד” שפורסמה כאן

וצילומים של הצלם הטקסני דייב מיד, שצילם את מתמודדי האליפות העולמית לזקנים ושפמים של 2009

שנערכה באנקורג’, אלסקה.

את ההזיה המלאה תוכלו לספוג כאן

מה שכמובן מחזיר אותי אל הבלתי נשכח:

וטוב באמת שמאיר הזכיר לי את סאמי זיבאק ההורס שקארין בר צילמה למדור האחרון שעשינו בדיזיינר אופנה שיצא לפני שבוע וחצי.

סופ”ש חמוד לכולכם. מקווה שהתגעגעתם אלי לפחות כמו שהתגעגעתי אליכם.

יערה.

מאז שחזרנו מלונדון עדיין לא היה לי ממש לב להעלות את המזוודה למעלה לארון, ולהשלים עם העובדה שייקח עוד זמן עד שדיילות של מאק בדיוטי פרי בנתב”ג יראו שוב את זיו פניי.

עד שאארוז שוב מזוודה ואסע נזכרתי בסדרת המזוודות המהממת שכיכבה ב”רכבת לדרג’ילינג”, סרט אהוב במיוחד, עם פסקול אהוב עוד יותר והמון המון סטייל כובש לב.

11 מזוודות שעיצב מארק ג’ייקובס ללואי ויטון נמצאות שם.

על המזוודות הדפסי דקלים וחיות, והן ממוספרות כסדרה. בדיוק מה שמתחשק לי לארוז בתוכו את חפציי בנסיעה הבאה:

תמונות מ Elle

בשיטוטי מצאתי גם את הכורסא הזו של S Ü T K U T U S U

והיו גם המודעות האלה של לואי ויטון שצולמו בהשראת הסרט זכרונות מאפריקה:

Anna Dello Russo Teaches Us How To Pack

Posted to New York Magazine by video on February 18, 2010

Click to Play | View Details

וגם סדרת המזוודות המדהימה הזו של www.williams-handmade.com

סדרת מזוודות בעבודת יד של המעצבת שרה ג’יין ויליאמס, שמיוצרת במהדורות מוגבלות ובעלות של 3000 יורו למזוודה.

וכמובן אי אפשר לסיים בלי להזכיר את העבודה המופלאה של חוסיין שאשלייאן Afterwards ,  משנת 2000,

שנוצרה בהשראת נושא הגירה ופליטים, ומדברת על הצורך להיות ערוך ומוכן בכל עת לארוז את כל חפציך ולברוח בשעת צרה.העבודה מספרת גם את סיפורם של הקפריסאים התורכים (ומשפחתו בינהן), שנאלצו לברוח בעקבות טיהור אתני ב1960, עם עצמאותה של קפריסין.

ריפוד הכורסאות הופך לשמלות

הכורסאות הופכות למזוודות, והשולחן לחצאית

הוידאו המלא כאן:

Click here to view the embedded video.

את עבודת הוידאו ראיתי לפני 8 שנים אם אני לא טועה במוזיאון תל אביב, שהציג אז בצמוד אליה גם עבודה של מרג’יאלה, מה שגורם לי להצטער שאין יותר תערוכות אופנה במוזיאון תל אביב.

בינתיים מומלץ לבקר בזו של מוזיאון העיצוב בחולון – אופנה מכנית

שבוע נעים וטיסה נעימה לכל מי שמתמזל מזלם

יערה.

לכל אחד יש עיר אהובה עליו בעולם, ואם אצטרך לבחור את זו שלי, אבחר בה ללא ספק. (לא הייתי עדיין בטוקיו, אבל זה בתוכנית). משהו בלונדון פשוט עושה לי טוב. החיבור העמוק שלה בין תרבות, עיצוב, אמנות ואופנה הם בדיוק במינון האהוב עלי.

הסטייל ברחוב מושלם, החנויות, הגלריות, המסעדות והמוזיאונים מדויקים ונכונים תמיד, גם בגשם, גם כשלא היתה אף תערוכה חשובה באמת – בשבילי היא האחת. גרתי בה במשך שלושה וחצי חודשים לפני כמה שנים במסגרת סטאז’ בחברת אופנה ואז התאהבנו.

במהלך הנסיעה קראתי את הספר “ארוחת הערב” של הרמן קוך. המון זמן לא נהניתי כך מספר. “נהניתי” היא כנראה לא בדיוק המילה הנכונה כאן כי זה ספר מצמרר ומטלטל כהוגן.

בשביל לא לקלקל לאף אחד רק אגיד שבמרכז הספר, כפי שמעיד עליו שמו, נמצאת ארוחת ערב במסעדת יוקרה. אבל מהסוג היקר באמת. אלה שבהם מסבירים באריכות באיזה אגם ובאיזה טמפרטורה שחו הדגים לפני בואם לצלחת, איך נקרא העשב שליחך הטלה, ובאיזה מזמרה גזמו את אשכולות הענבים שמהם הכינו את היין. יש שיקראו לזה אנינות. הרוב קוראים לזה פלצנות.

באחד הימים כשטיילנו ברגל באזור של רחוב ניו בונד, נתקלנו במסעדה של גורדון רמזי במלון היוקרתי קלרידג’ס. אדגיש בפניכם שלא התעשרנו באופן פתאומי (וחבל) אלא פשוט חשבנו שזה מקום טוב לחגוג בו יום נישואין רביעי, בשנה בה אנחנו חוגגים כבר, לא ייאמן, עשר שנים ביחד.

בהחלטה רגעית החלטנו לפרגן לעצמו ארוחה אצל גורדון רמזי. ארוחה שעולה הון. הדבר הכי יקר שאכלנו בחיים. אבל אמרנו לעצמנו פעם בחיים וכו וכו, ועוד כל מיני דברים שאנחנו אומרים לעצמנו כשאנחנו מקבלים החלטה טפשית

הארוחה היתה כמעט תיאור מדויק של הארוחה שמתוארת בספר של קוך – שעות של הסברים שקטעו את השיחה שלנו, אינפורמציה אינסופית ומיותרת על המנות (המיניאטוריות יש לציין) ומרכיביהן, כולל היין, והקינוח, והלחם, והממרחים, והמפיות, והקרח ומה לא.

ומעל הכל, עם כל מנה התבהרה בנו ההבנה שהאוכל אמנם מאוד טעים, אבל הוא לא הדבר הכי טעים שאכלנו. בטח לא במחיר המטורף שהחלטנו לפרגן לאדון רמזי….

בנוסף מיותר לציין גם ששאר אורחי המסעדה היו מבוגרים מאיתנו במינימום ארבעה עשורים. אוירה פרועה לא בדיוק היתה שם.

בשלב כלשהו ניגש אלינו מנהל המשמרת לבדוק אם אנחנו חוגגים משהו מיוחד היום. שמחנו לספר שכן, מתוך ההבנה הברורה שבטח נקבל משהו נחמד לכבוד זה (בכל זאת אנחנו ישראלים, אהבת חינם וכל זה).

המחווה לא אחרה להגיע, בדמות ההומאז’ הזה לשנות השמונים במסעדת הספארי המיתולוגית:

צלחת ובה רשום בסירופ שוקולד יום נישואין שמח + מאפין זערורי עם נר.

בזמן שאני אכלתי את הלוקשים של האדון רמזי בלונדון, הגברת פראדה האכילה את העולם בבננות הלוהטות שלה במילאנו.

אין צדק בעולם.

(  תמונות מhttp://www.style.com/)

נמשיך לעוד ארוחות ערב כיפיות:

מודעה של מריטה ופרנסואה ג’ירבו

ועוד אחת, שהיא כנראה אחת הארוחות הטובות שהמוח שלי ידע אי פעם:

ונסיים בסדרת המודעות המקסימה הזו של מוזיאון לאמנות מודרנית, שהוא גם מלון ומסעדה בווינה

Mumok Museum of Modern Art

אנדי:

כריסטו:

ג’קסון פולוק

מונדריאן

ג’וזף בויס

בתאבון

המשך יגיע ממש בקרוב.

יערה.

]]> http://www.yaarakeydar.com/2010/10/london-part-1/feed/ 18 http://www.yaarakeydar.com/2010/10/london-part-1/ http://feedproxy.google.com/~r/yaara_keydar/~3/RPdYcO33868/ http://www.yaarakeydar.com/2010/09/tiger/#comments Sat, 11 Sep 2010 07:17:21 +0000 yaaronet http://www.yaarakeydar.com/?p=3067 מעל הכל לימדה אותי השנה האחרונה את חשיבותו של האומץ, ועד כמה הוא חמקמק.

קשה מאוד לא לפחד. ברגעים שבהם שום דבר לא ברור, הדרך לוטה בערפל, ברגעי שגיאה וטעות (והיו לי לא מעט כאלה), כשצריך לבחור בין שתי דרכים ולפעמים שלוש, כשהלב פועם פתאום בעוצמה שלא הכרתי קודם.

אודה על האמת. קשה להיות ברגעים כאלה אמיץ. יותר קל להתחפר ולהתחבא ולא להתעקש. לפעמים זו מלחמה, ולפעמים זה כמו לרקוד. אבל זה אף פעם לא באמת קל.

בכל זאת. רגעי האומץ שהיו לי השנה הוכיחו את עצמם. הרגעים הטובים שווים כל כך הרבה קשיים ואני לוקחת אותם איתי אל ההמשך.

להיות נמר

***

אובססיה ארוכת שנים יש לי עם חברבורות הנמר. אני אוספת פריטים מנומרים כבר שנים, וזו ללא ספק אחת הטקסטורות האהובה עלי. אין ספק שיש בה מן הפרחיות, אבל אם לובשים אותה נכון יש בה מן השלמות

תמונת מצב מנומרת לארון שלי, ספטמבר 2010

האשה הכי יפה בנמר היא ללא ספק, קייט:

קייט בווג UK, בצילום של פטריק דמרשלייה, ז’קט של בלמיין

עם חברבורות במקומן הטבעי – אצל קוואלי

פפראצי קייט

כריסטינה הנדריקס עושה חברבורות ללונדון פוג

תמונה שצילמתי בחורף שעבר, דניה הלר

אלקסה צ’אנג מתחברברת באופיסייל של אוגוסט 2010

הו לינדה…

עוד צילום אחד של קרייג מקדין

ועוד אחת שמקורה כאן, והיא ללא ספק האהובה עלי מכולן

וזו כמובן:

וכמובן: (מכאן)

ואחת לשנה הבאה:)

שנה טובה ואמיצה

יערה.

]]> http://www.yaarakeydar.com/2010/09/tiger/feed/ 16 http://www.yaarakeydar.com/2010/09/tiger/ http://feedproxy.google.com/~r/yaara_keydar/~3/njWzFvX0mdw/ http://www.yaarakeydar.com/2010/08/pills/#comments Thu, 26 Aug 2010 10:50:01 +0000 yaaronet http://www.yaarakeydar.com/?p=3032 אחרי שנים שבהם החום שלי יציב ותקין 36.6 כמו שעון, בשבוע האחרון נפלתי למשכב, בשיאו של הלחץ (ואולי בגללו?) וקדחתי לי עם חום. הזיות, צמרמורות, כל החבילה.

בין המד חום והתה לאקמולים, דקסמולים, יום לילה,  טבליות, פרופוליס, וטיפות הפך הכל להזיה אחת מתמשכת, ועכשיו כשקצת השתפר, אני יושבת לכתוב את הפוסט הזה: אין פה הרבה אופנה, יש פה הרבה כדורים

אני נזכרת כמובן במיצג של דמיאן הירסט מ1992 – בית מרקחת.

תמונה מהפליקר *mb*

המיצג של הירסט נראה כמו חדר בית מרקחת אמיתי, עם מדפים וקופסאות תרופות, ובמרכזו היו 4 בקבוקי זכוכית, כל אחד בצבע שונה, ומלכודות זבובים חשמלית שירדה מהתקרה.

שנתיים מאוחר יותר הפך המיצב למסעדה שנקרא Pharmacy, בנוטינג היל, לונדון, ותכולתה של המסעדה נמכרה בסופו של דבר בסכום שיא של 11.1 מליון פאונד.

הירסט שידוע כמובן ביכולת לייצר מכירות עתק, הוציא לא מזמן את חפתי הכסף האלה:

תמורת 650 דולר בלבד תוכלו לרכוש אותם כאן

אני מאוד אוהבת גם את העבודה הזו של מאורו פרוצ’טי

המקור מכאן

והעבודות האלה של האמן השוודי אנדריי קריסר

מקור מכאן

וגלולות הזכוכית של tobias wong,אמן צעיר שנפטר השנה

הגלולות עשויות זהב אמיתי ובתוכן עלי זהב

תמונה מכאן

והשרשראות האלה של Cast of Vices

ורישום של פיטר ג’יימס פילד מכאן

ואת הדבר החמוד הזה מצאתי פה

יש לי משום מה בראש סצינה מסוף של סרט שאני לא מצליחה להזכר בה – מישהי מאושפזת בבית חולים ובסוף הסרט היא מראה עבודה די מהממת (למיטב זכרוני) שעשויה כולה מכדורים.

מי שיזכיר לי יזכה בחבילת טישיו על חשבון הבית

****

עדכון! הקוראת היקרה Hilatz הזכירה לי שזה מתוך הסרט אוהבת…לא אוהב, ששיחקה בו אודרי טוטו שבאמת לפי הטוויטר שלי אכן הייתה בישראל וחגגה במילק…

מצאתי אחרי חיפושים רבים פריים הולם מתוך הסרט, בפליקר של aroid

וגם פתאום נזכרתי בתחתונים האלה שעיצבתי פעם מזמן לקסטרו, על הגרפיקה היה אחראי נדב ברקן המוכשר

רפואה שלמה,

יערה.

חלק לא מבוטל מחיי כרגע כרוך בכתיבה וקריאה של טקסטים. עבורי מדובר ללא ספק באושר. מילים כתובות תמיד היו אהבה גדולה, אבל יכול להיות שלפעמים גם דברים טובים יכולים להיות קצת יותר מדי, ובאמצע השבוע האחרון הרגשתי שאני לא מצליחה לכתוב יותר, רציתי להעלות פוסט ולא הצלחתי לחבר שתי מילים יחד, והבנתי שאני חייבת הפסקה. שגם אם יש לחץ של זמן צריך לעצור, לנשום, לצאת.

ביום חמישי האחרון יצאתי לפרק קצת את השבוע ויצאנו להקשיב למתיו דיר. (התפודים כתבו על זה כאן ) היה סופר שמח, וההשערה שלי התגלתה כנכונה. צריך לצאת החוצה ולעשות הפסקה כדי לאסוף חומרים חדשים כדי להמשיך, ולכן בטרם אעלה את הפוסט ההשראתי שאני עובדת עליו בחודש האחרון החלטתי ליצור את מהדורת אוגוסט של נערה חומרנית – הדברים שצריך בארון, זוכרים? כי אני אף פעם לא עסוקה מדי בשביל לקנות משהו

אז ככה.

בתחילת השבוע קניתי את הספר העצום הזה של הלמוט ניוטון במהדורה חדשה שכולל יותר מ400 מצילומיו.

הספר כרגע במבצע בצומת ספרים, עולה עולה 499 ש”ח (שזה ממש לא 500…) והוא גם מגיע במזוודה (הוא שוקל טון) ועם הסטנד החמוד הזה שהוא האביזר המושלם לספריית האופנה הקטנה שלי.

התמונה אינה ממורכזת, ייסלחו לי הפדנטיים

ניוטון הוא אחד מצלמי האופנה האהובים עלי. רגע ההתאהבות שלי בו היה עם גילוי  התמונה האלמותית שצילם לאיב סאן לורן ב1975 :

ניוטון היה יהודי ממוצא גרמני, שהתחיל לצלם בשנת 1959 והיה אחראי למהפכות אמיתיות בצילום אופנה. הוא נהרג בתאונת דרכים ב2004 כשהיה בן 83 .  הוא נקבר בברלין לצד קברה של מרלן דיטריך.

בספר אפשר למצוא שלל פריימים לוהטים נוספים שעיקרם סקס וכוחניות, אבל גם כמה מרגעי האופנה והאמנות הכובשים ביותר, כמו למשל אנדי וורהול ישן, תמונה שאי אפשר להתעלם מרוח המת שנושבת בה:

ועוד שניים שאני אוהבת:

הפריים הזה הזכיר לי הפקה שהתפרסמה לא מזמן בווג, ואני לא זוכרת שום פרט לגביה – אם מישהו מעוניין לתרום את פיסת המידע הזו זה יהיה נהדר.

עדכון – ותודה רבה ל pipilloti!מדובר בצילום של מריו טסטינו לווג הצרפתי, אלו הם פרנצ’סקו וצולי ודריה ורבואי, והגרסונייר אכן כתב עליו כאן

נמשיך.

יש לי חבר טוב, נקרא לו ש’, שלימד אותי שכשעובדים קשה, ובלי שום קשר למצב בבנק צריך מדי פעם לחשוק במשהו יפה ולהגיד לעצמך “מגיע לי”. אז החלטתי שמגיעות לי סנדלי אן דמולמייסר האלה, זמש בצבע קאמל עם אבזמים גדולים שחיכו רק בשבילי:

בלי שום קשר לסנדלים, לצורך כתבה רציתי להקשיב להגייה המדויקת של השם אן דמולמייסטר, אז אם עוד לא נחשפת בגללי ללינק הבא, מומלץ להכנס לכאן ולהקשיב בריפיט לאיש המרגיע הזה עושה זאת

את התיק המהמם הזה של דניאלה להבי שנקרא קמקורה אני חומדת כבר מספר חודשים, והנה עכשיו הוא שלי:

ועכשיו לענינים ברומו של עולם: קצת לק:

כבר שנתיים מאז שנחשפתי לראשונה לרגליה הענוגות של אנה דלו רוסו, ופדיקור לק הזהב המהמם שלה.

שנתיים שאני מחפשת לק זהב ראוי

והנה זה קרה!

לק הזהב של Essie העונה לשם המופלא Shift Power

אתמול ראינו סוף סוף את הסרט המקסים Fish Tank שהשיר קליפורניה דרימינג של בובי וומאק מככב בו

Click here to view the embedded video.

נראה שזה שיר טוב לסיים איתו להיום.

שיהיה שבוע מקסים, אל תשכחו לנשום

יערה.

מדהים שקראתי לבלוג נקודות, ולא פרסמתי כאן שום אייטם שהיה קשור ישירות לנושא, למעט הפוסט ההוא על יאיויי קוסמה, וההפרעה הנפשית שלה עם הנקודות. נקודות הן אחת הטקסטורות האהובות עלי. יש לי בארון המון המון פריטים עם נקודות. זה מאוד משונה מצידי, אבל כנראה שהיו לי יותר מדי ענינים על הפרק לפני שאגיע לנקודות.

אחרי שחיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי החלטתי להעמיד בכוחות עצמי צילום שייצג את הרוח של הבלוג, ועל הצילום הספונטני הופקד עופר.

כל הסשן הוליד גם את הכותרת החדשה של הבלוג, והנה שאר התמונות:

הגרביונים הם מתנה מהקוראת היקרה ב’:

הנעליים וינטג’ מיו מיו, נכון שאפשר היה לנחש?

הגברת נקודות + מנומר

אני יודעת שזה דביק נורא מצידנו, אבל מה אכפת לכם… זה היה כמעט מתבקש, מחוות הנקודות הקטנה שלנו לרנה וג’ורג’ט מגריט. (בלי הכלב אחה”צ:)

באותה הזדמנות נאחל ליקירי הבלוג ואהובי ליבי, הלא הם שישה ומאיר, שחוגגים יום הולדת בדיוק באותו היום – ה22.7 ומשמחים את לבי כבר כך וכך שנים, מזל טוב!

נשיקות.

יערה.

]]> http://www.yaarakeydar.com/2010/07/dots-2/feed/ 17 http://www.yaarakeydar.com/2010/07/dots-2/ http://feedproxy.google.com/~r/yaara_keydar/~3/mD6nPtwg3rY/ http://www.yaarakeydar.com/2010/07/thorns/#comments Thu, 15 Jul 2010 16:02:47 +0000 yaaronet http://www.yaarakeydar.com/?p=2866 נתחיל באופטימיות :

את סוף השבוע האחרון שלי ביליתי בשתילת צמחים באדניות המרפסת.
בתור ילדת מושב אני חייבת להודות שאין לי שום סנטימנטים למושב ולחיי הטבע. אני אוהבת כבישים סלולים וסואנים, ואוהבת שסניף הדואר נמצא במרחק הליכה (מישהו צריך לאסוף את כל הדברים מאיביי לא?) ובדרך כלל שעתיים של ביקור במושב מספיקות לי כדי להתגעגע כבר לתל אביב.

הדבר היחיד שחסר לי הוא גינה.

בינתיים אני מסתפקת בחלון גדול מאוד בסלון שפונה לצד מזרח, ובחרתי לשתול בו שלושה גוונים שונים של בוגנביליה, עץ זית קטן וזרעי ארוגולה.

הנה הבוגנביליות בביתן החדש:

ואלה נבטי הארוגולה (גרגיר נחלים) שהנצו הבוקר משנתם

ביום שני אגב התפרסמו תוצאות סקר בדה מרקר שקבעו שעציצי נוי משפרים משמעותית את היעילות במקום העבודה, ושנוף יפה מהמשרד משפר את היעילות ב-66% מהמקרים. שולחן עבודה שלי ממוקם בדיוק מול החלון הגדול, וגלינה התופרת התחילה לגדל באחת האדניות שיח עגבניה, אז כנראה שהסקר צודק

כל זה כמעט ולא קשור לנושא של הפוסט היום, אבל מכפת לכם… בואו נדבר על קוצים.

כשאני אוספת חומר לפוסטים אני תמיד מנסה לזהות מי היה המקור למגמה מסוימת שאני רואה, אבל ברוב הפעמים אני מגיעה למסקנה שיש דברים שקורים בבת אחת בכמה מקומות במקביל, שמשהו באוויר כנראה הוביל אליהם, והם בבת אחת נכונים.

יש לי הרגשה שהמשפיע העיקרי בנושא הקוצים הוא איך לא – ריקרדו טישי בתצוגת הגברים של ג’יבנשי לחורף 2010:

השרשרת הזו המסה את ליבי.

25 דוגמנים מהממים צעדו לצלילי “אווה מריה” עונדים על צווארם את כתר הקוצים המפורסם, ובסנדלים שמזכירות באופן די ברור את סנדליו של ישו.

הנה טרי ריצ’רדסון בדיוקן עצמי עם זר הקוצים של ג’יוונשי, שפרסם בטמבלר שלו

באופן די מפתיע, זר הקוצים הישואי כיכב גם בתצוגה של BLAAK לחורף, הפעם על הראש

קוצים גם בנעל חביבת הבלוגוספירה שעיצב ניקולס קירקווד לרודארטה

מבט יותר מקרוב:

צמיד הקוצים של Conroy and Wilcox הניו יורקיים

ותכשיטי הקוצים המדהימים של Dominic Jones

כאן מדגמנת חברתה הטובה ושותפתה לעסקים – הדוגמנית אליס דלאל ההורסת.

שרשרת של סטודיו טובן האוסטרליים

וישו…

והצילום הזה של Louis Christopher

קוצים הם גם הענין המרכזי בעבודה המרגשת הזו של האמן הסיני Cui Fei

העבודה נקראת Read by Touch -עבודה שמדברת על הצורך להקשיב למסרים שאנו מקבלים ללא מילים מן הטבע.

כנראה שלפעמים מסרים כאלה מגיעים מהאדניות שמונחות בחלון המרפסת

קוצים מחוברים לנייר אורז

קוצים שפיי אוסף מחוברים יחד למעין טקסט.

ואיך לא נסיים עם שיר שמקדיש לנו החבר מוז: הנער וקוץ בצידו.

Click here to view the embedded video.

סופשבוע מקסים.

יערה.

]]> http://www.yaarakeydar.com/2010/07/thorns/feed/ 14 http://www.yaarakeydar.com/2010/07/thorns/ http://feedproxy.google.com/~r/yaara_keydar/~3/OWFfXWhY6Ok/ http://www.yaarakeydar.com/2010/07/shredder/#comments Fri, 09 Jul 2010 11:34:20 +0000 yaaronet http://www.yaarakeydar.com/?p=2817 הי הי,

קודם כל, המון המון תודה על התגובות המדהימות לפוסט הקודם. ריגשתם אותי ואת המשפחה שלי מאוד. תגובות הן דבר משמח באופן כללי, גם כשהן מגיעות במייל או סמס

השבוע היה לי מין שבוע לא מזהיר שכזה, ושהמון דברים קרו בו קצת עקום. מכל מיני סיבות. יש ימים כאלה. לשמחתי אני מרגישה שמרקורי או משהו כזה יצא מאיזושהי נסיגה ועכשיו הכל שוב טוב יותר.

מה היה הדבר ששימח אותי מאוד השבוע? מגרסה! בחיי, מגרסת נייר ביתית שינתה את חיי. אני חושבת שמגרסת נייר היא כמו היכולת לעשות על דברים דיליט – וזה משפר מצב רוח נפלא . היכולת להעלים דפים שכבר אין בהם צורך, זה אולי ישמע לכם אולי טפשי, אבל זה הרגיש לי כמו לעשות קסם קטן ולהיפטר תוך שניה מדברים שכבר אין בהם צורך.

אחרי שהתחלתי לגרוס ולגרוס התחלתי להזכר בכל מיני דברים שקשורים לזה. מצאתי כל כך הרבה חומר שזה רק מוכיח את הטענה שלי (עם עצמי) שמכל נושא אפשר לצאת לכיוון מעניין, וכל דבר אפור ומשרדי יכול להפוך לקסום ומרתק. אז הנה לפניכם – שיר הלל למגרסה, שנתנה לי השבוע השראה מדהימה וסיבה לאופטימיות

ביום הראשון צילמתי את התמונה הזו, ומשם הבנתי שיש לי נושא לפוסט חדש.

אחר כך מצאתי את העבודה הזו שנקראת “גלים”.

n. 275 Waves by Grace Tan (kwodrent) http://kwodrent.com

ואת השמלה של יינג הוי.

Untitled by Ying Hui (demisemiquaver) http://demisemiquaver.net

נמשיך עם Akatre Ateilier סטודיו צרפתי לעיצוב גרפי שגם אצלם עושה רושם שהמגרסה עובדת שעות נוספת

לוח השנה הפואטי של המעצבת הגרמנייה סוזאנה הנריץ’ שגורס את הימים שחלפו… כל יום נגרס בזמן אמת ומותיר אחריו שרידים.

וסדרת הפורטרטים של האמנית הצרפתייה פרדריק דובאל שנקראת hide and seek. .הפורטרטים נלקחו במקור כולם ממגזיני אופנה

Shredded A – עבודה של המעצב הגרפי המבריק brock davis

העבודה “1000 שמות” של האמן כריסטיאן פור

עוסקת בדמותו של החייל האמריקאי. היא מורכבת מנייר גרוס שעליו מודפסים 1000 השמות הכי נפוצים בקרב גברים אמריקאים בגילאי 18 עד 22, לפי נתונים שקיבל מביטוח לאומי באמריקה. וגווני השחור והאפור נוצרים משינוי בפונטים ובריווח שלהם בהדפסה על הנייר.

הפסלים הסרוגים של האמנית הסינית movana chen עשויים מרצועות נייר דקיקות של המגזין ווג שנסרגו יחד למעין כיסוי גוף שהיא קוראת לו Body Container. צ’ן תוהה בעבודתה על עתידה של העיתונות המודפסת, אמנות עבודת היד כגון הסריגה, ואיכות הסביבה .

גם במערכת המגזין של ok great הבריטים הגיעו למסקנה שכיף לשחק במגרסה

מכנסיים של ראד חוראני לקיץ 2010. יש אותן בבוטיק וורנר!

ונסיים עם הקולקציה המדהימה של גארת’ פיו לקיץ 2010, שחתם באופן סופי את טרנד הבגדים המרוטשים לקרעים

סוף שבוע נעים לכם

יערה.

]]> http://www.yaarakeydar.com/2010/07/shredder/feed/ 26 http://www.yaarakeydar.com/2010/07/shredder/ http://feedproxy.google.com/~r/yaara_keydar/~3/FGXEgH4m6Ro/ http://www.yaarakeydar.com/2010/07/family/#comments Thu, 01 Jul 2010 10:32:54 +0000 yaaronet http://www.yaarakeydar.com/?p=2775

השבוע חגגנו אני והמיסטר שלי תשע שנים. תשע שנים. לא ממש נקלט. כשהכרנו הייתי בת 21. בזמן הזה אני מרגישה שעברו חיים שלמים וזה זמן טוב להגיד לו תודה. הוא יודע על מה

בהקשר למאורע הזה החלטתי לחלוק אתכם רגע קטן ופרטי מחיי המשפחה שלי.

♥

לפני שש שנים נפטר סבא שלי, סבא דב האהוב. הסבא היחיד שהיה לי ושאני עדיין מתגעגעת אליו מאוד.

החלק העצוב של פינוי חפציו מחדר העבודה האלמותי שלו (שמרתי לי את כיסא המשרד שלו) הסתיים בדבר מרגש מאוד.

אבא שלי מצא על אחד המדפים פילם שלא פותח מעולם, ומסר אותו למעבדת צילום. מהמעבדה חזר אוצר. סרט שלם שצולם במהלך מסיבת החתונה של ההורים שלי בשנת 1970.

יש משהו בפילם הזה כמעט אמנותי בעיני. רגעי וינטג’ קסומים בשחור לבן של תחילת שנות השבעים, סיפורה של המשפחה הישראלית הקלאסית, דור ששרד שואה, זוג צעיר. סבא וסבתא. בעל ואשה. המשפחה שלי.

וחוץ מזה כמובן שאי אפשר להתעלם מהסטייל…

אפשר לראות את החצר המקסימה של סבא וסבתא שלי במושב ברמות השבים. החצר שבה העברתי את מרבית ילדותי, באיסוף פקאנים ואבוקדו. החצר שבה נערכו רוב האירועים המרגשים של משפחתי, כולל החתונה של אחותי ובן זוגה.

אבא מימין, אמא עוצמת עיניים

ההורים שלי התגרשו לפני 19 שנה.  כנראה שכל ילד להורים גרושים נשרט קצת בכל מה שקשור לזוגיות ולנישואין. כמו שאומרת אמא שלי – אנחנו אף פעם לא יודעים מה מחכה לנו מעבר לפינה. אבל אני בכל זאת משתדלת להיות אופטימית.

אלו מהרגעים שבהם בכל זאת מעניין לחשוב מה היה קורה אם הם לא היו נפגשים, מה היו קורה אם לא הייתי אני. שבזכותם יש לי את שישה ואת עומר, האחים שלי.

את השמלה המהממת שאמא שלי לובשת היא תפרה מצעיף תחרה שהיה לה, והנעליים היו בצבע כסף.

אמא מדגימה מיני מהו מימין, אבא עוצם עיניים משמאל

הדוד שאול החתיך ניגן באקורדיון, וכולם רקדו במעגלים על הדשא, לכולם היו משקפי היפסטרים ובאופן כללי, זה גרם לי לחשוב על תקופות פשוטות יותר.

הדוד החתיך שאול והאקורדיון

הסבתא המופלאה שלי, לאה שמלמדת אותי כל שבוע משהו על החיים.

במרכז, דודה עדנה היפיפיה, וכסא הנוח שעליו בילינו לא מעט אחרי הצהריים עם אבטיח

במרכז - דודה רבקה והבופון המפורסם על הראש

ואני ממש אוהבת את התמונות האלה שאני כמעט לא מכירה את היושבים בהן אבל מעבירות כל כך הרבה דברים בבת אחת:

*** עדכון מדהים: 2.7.10 : אני עדיין נרגשת מהתגובה המדהימה של נועה שחר כאן בפוסט, שזיהתה את סבא שלה, מיקי פוביצר בתמונה. צירופי מקרים מדהימים כאלה חייבים התייחסות, ואני מוסיפה לכבודה עוד תמונה שבה רואים לצידו גם את הסבתא אלישבע.. ****

מימין - מיקי ואלישבע פוביצר, בקצה משמאל, נאווה, חברה של אמא

עומדים במרכז: סבא דב עם הדוד שלי דני, יושבת דודה עדנה, ולידה הדודה רות.

ונסיים בתמונה האהובה עלי:

מסתודדים בחושך

שיהיה לכם סוף שבוע מקסים

מיוזמתי קרוב לוודאי שלא הייתי יוצאת לחופשה, ובכלל, מאז שהפכתי לעצמאית לפני חצי שנה לא עשיתי הפסקה. אמא שלי פשוט הודיעה לי שהיא מוציאה אותי לשלושה ימי שקט בים המלח. ואוו. קודם כל, עלו לי שם כמה מחשבות חשובות שיעלו בתורן על הכתב וכמובן, מסע אסוציאטיבי בלתי נמנע וויזואלי.

רוב הזמן כשהייתי שם הרגשתי פשוט נפעמת. נפעמת מהנוף, מהים, מהשמיים, מהשקט. מהטירוף הזה שמתרחש כל כך קרוב וכל כך רחוק בעצם. אני מודה שיש לי צורך להפוך חוויות שאני עוברת לרומנטיות יותר. חבל שאין מילה עברית טובה לפועל באנגלית: Romanticizing. אבל היי. על התכונה הזו בדיוק מבוסס כל הבלוג הזה

בזמן החופשה התנגן לי כל הזמן בראש באוירת סוף הניינטיז הסינגל הראשון של גרוב ארמדה מ 1997 שׁ At The River

זה מצחיק איך שהראש עובד. כי נכנסתי לקרוא את מילות השיר ובעצם המילים של כל השיר מורכבות ממשפט אחד שחוזר על עצמו בלופ:

if you’re fond of sand dunes and salty air,

Quaint Little villages are here and there.

השורה הזאת היא בעצם סימפול של שיר של פאטי פייג‘

אז אם אתם מחבבים דיונות חול ואויר מלוח, אפשר גם ללחוץ פליי ולצאת לדרך…

Click here to view the embedded video.

כל הדרך אמא שלי שמה מוזיקה ושרה לעצמה. לי זה הזכיר את הנסיעה האיקונית משנת 1991 של תלמה ולואיז.

וגם את קפה בגדד הבלתי נשכח.

קמפיין קיץ 2010 של קנזו

כרמן קאס בהפקה להארפרז באזאר הבריטי:

מתוך הפרויקט אנשי החול שהוצג כאן

נטשה פולי מסתדרת מדהים עם גמל בהפקה לווג פריז מאפריל 2010, שצולמה על ידי הזוג אינז ו-ווינוד

מארי קלייר האיטלקי, מרץ 2010

צילום לווין מטורף של מדבר סהרה: הצילום מכאן

בית האופרה של דובאי שתוכנן על ידי זאהא חדיד ופטריק שומכר, בהשראת דיונות חול:

זאהא עיצבה ב 2007 את השולחן הזה שנקרא DUNE

ואת הפסל הזה שנקרא Dune Tree

אמא שלי תרמה לפוסט את שולחן הסלון שלה של המעצב Enzo Berti לחברת La Palma

שבמרכזו מתחת לזכוכית חול לבן, והוא מגיע עם מסרק עץ שאפשר לצייר איתו צורות בחול:

גבישים, מינרלים, מלח, קריסטליזציה:

טבעת של kyle ng

Debra Baxter

וסדרת טקסטורות שצילמתי שתסגור לנו יפה את הפוסט:

צבע השמיים:

המלח:

המים בבריכה:

הסלעים בנסיעה:

הים:

השמלה שלבשתי: שיפון המשי עם דפוס נחש:

והנוף. שיש בו את הכל ביחד.

סופ”ש נעים לכם. התגעגעתי.

יערה.

יש לי כל כך הרבה ערוצים לצרוך דרכם אינפורמציה ולתקשר דרכם עם העולם, לפגוש אנשים חדשים בקלות ובפשטות ולמצוא איתם נושאים משותפים שמבחינתי אני כבר באמת לא יכולה לדמיין את העולם שלי מתנהל אחרת…

נכון שלפעמים המשמעות של כל עולם ה…איך נקרא לזה בעצם? “ניו מדיה”? דורש לא מעט חשיפה. אבל מהרגע ששחררתי את החלק הזה הבנתי שלושה דברים:

1. אין לי מה להסתיר

2.  הדברים החשובים והאישיים שקורים בחיי הפרטיים נשארים שם

3. לא מעט מפגשים ברשת הובילו למפגשים חשובים מאוד במציאות, לחברים קרובים מאוד מאוד בחיים האמיתיים, ואחד מהם הוא עם האיש שאיתו אני חולקת את חיי כבר 9 שנים.

על אחד המפגשים במציאות רציתי לספר היום

עד לחודש אפריל, את אפונה, הלא היא בלוגרית האופנה המעולה דר משיח בעצם אף פעם לא פגשתי באופן אישי, אלא רק כמובן דרך הבלוג והטוויטר שלה.

באזור חודש ינואר דר התחילה לספר בטוויטר על החתונה המתקרבת של אחיה, ולספר על תלאות חיפושי השמלה.

גם בחודש מרץ עדיין לא נמצאה השמלה

כשבחודש אפריל ראיתי שדר מחפשת ולא מוצאת, החלטתי להחלץ לעזרה, והצעתי לה לעשות את השמלה אצלי.

הסטודיו שלי ממוקם בביתי, ויחד, גלינה התופרת בעלת ידי הזהב ואני, אנחנו עובדות על שמלות בהזמנה אישית.

כך בעצם נפגשנו לראשונה, אני ודר, שהרשתה לי לתעד את מאחורי הקלעים של התהליך.

עכשיו כשהחתונה עברה בהצלחה (מזל טוב!) אני יכולה לכתוב שהייתה באמת חוויה מקסימה מתחילתה ועד סופה. כיף היה לעבוד עם מישהי שחיה אופנה כמו דר, והתענינה כל כך בכל השלבים. ועכשיו אני גם יכולה לשתף אתכם בקסם הזה שדרכו קשקוש על נייר הפך לשמלה.

דר הסבירה לי מה היא מחפשת ולפי הכיוון שנתנה לי ציירתי כל מיני סקיצות עם הצעות לכיוונים לשמלה.

אחרי שהבנו את הכיוון הכללי יצאנו לטייל בחנויות בדים.

הסתכלנו על כל מיני אופציות, אבל מהר מאוד נחה עינינו על תחרת הזהב-כסף הזו:

מתלבטות על צבע הבסיס לשמלה:

מחליטות על הגוון המוזהב יותר

אחרי הבד יצאנו לדרך. על בסיס ההחלטה הסופית ציירתי גם סקיצה סופית:

ספר הסקיצות שלי שמאכלס את רוב חיי בתוכו

מדידה ראשונה של בסיס השמלה מבד גולמי (בד כותנה מאוד זול) שעליו אפשר לסמן את הקווים והחתכים בשמלה, וממנו בונים בהמשך את בסיס הגיזרה לשמלה, לפי מידות הגוף.

בשלב הבא – תפירת הבסיס המוזהב לשמלה

ובשלב האחרון: השמלה!

המון תודה לדר משיח שאפשרה לי לתעד את התהליך ועל כל מה שקרה לנו בדרך ובכלל.

את הפוסט של דר תוכלו לקרוא כאן

המון מזל טוב

]]> http://www.yaarakeydar.com/2010/06/peas-dress/feed/ 30 http://www.yaarakeydar.com/2010/06/peas-dress/ http://feedproxy.google.com/~r/yaara_keydar/~3/3ctM95LZEe4/ http://www.yaarakeydar.com/2010/06/spider-woman/#comments Thu, 03 Jun 2010 09:00:22 +0000 admin http://www.yaarakeydar.com/?p=328 את הפוסט שלפניכם כתבתי ממש עם פתיחת הבלוג, בדצמבר 2009.

השבוע הלכה לואיז בורז’ואה לעולמה, והותירה חלל גדול בעולמי התרבותי.

אני מפרסמת כאן שוב את אותו הפוסט לזכרה ומוסיפה את הציטוט האהוב עלי שלה:

Art is a guarantee of sanity. That is the most important thing I have said. (Louise Bourgeois)

*******************************************************************************************

20.12.09

נפתח בוידוי: השנה אני סוגרת 30 שנות קיום.

האמת היא שאני דווקא ממש חיה בשלום עם העובדה הזו. באמת. כלומר, לא הייתי מתנגדת לגלות איזה מעין נעורים שישאיר אותי בגיל 26, אבל סה”כ – המצב סביר.

למרות כל זאת, אני עדין מאוד עסוקה בשאלה האם לאייקון אופנה יש רגע שבו פג תוקפו.

האם מגיע רגע כזה שאתה הופך ללא רלוונטי, שאינך מסוגל לתפוס יותר את רוח התקופה? אני באמת חושבת שהתשובה היא לא, ולכן אחד הדברים האהובים עליי הוא להזכר מדי פעם שלאייקון אמיתי אין חשיבות לגיל.

לכן, אני מכריזה על סדרת פוסטים שהם הומאז’ לגיל הזהב, דמויות שחצו את המאה כמעט מראשיתה ומוכיחות שאין שום קשר בין סטייל וגיל.

אחד האייקונים האלה שלי כבר שנים היא לואיז בורז’ואה. שנים שאני עוקבת אחרי האשה המדהימה הזו . אפילו שהיא לא מעולם האופנה, אני מוצאת את עצמי נדהמת ממנה בכל פעם מחדש, ואני חושבת שכל העולם (או לפחות קוראי הבלוג שלי…) צריכים להחשף אליה.

לואיז בורז’ואה היא אמנית ופסלת אמריקאית שנולדה בצרפת בשנת 1911. (כן. היא תהיה השנה בת 99!). היא ידועה בעיקר בזכות פסלי העכביש הענקיים שלה, פסלי בד, שיש, אבן ומתכת. הנושאים שמעסיקים אותה הם בעיקר אמהות, סקס,  בגידות (אמה חיה עם אביה והמאהבת שלו בבית אחד),  אברי רבייה ובאופן כללי היא אחת האמניות המודרניות החשובות שידע היקום. לפחות בעיני.

המלכה הבלתי מעורערת - בורז'ואה

לאחרונה ראיתי את הסרט הדוקומנטרי המופלא עליה  The Spider, The Mistress And The Tangerine. או בעברית – העכביש, המאהבת והמנדרינה.

הסרט המופלא עוקב אחרי העבודה של בורז’ואה על פני 15 שנים, ומתעד את תהליכי העבודה שלה, הילדות הלא פשוטה שעברה, ובעיקר עוברת שם עוצמה מוטרפת של יוצרת קסומה ופלאית, שמצטיירת כאשה דומיננטית וחזקה, וגם, איזה כיף לגלות – אשה אופנתית ואקסצנטרית בצורה מדהימה.

אז ליקטתי את מיטב הלוקים של הגברת בורז’ואה:

המראה הכי כובש שלה בסרט הוא בעיני הוא זה.  חובשת כובע פאייטים, מעיל פרווה ורוד פוקסייה, ואוחזת ורד אדום במהלך הראיון.

לוק מנצח- כובע פאייטים ומעיל פרווה ורוד

אם פאייטים ופוקסיה לא שכנעו אתכם עדין, כנראה שאתם צריכים לראות אותה גם בחליפת בלייטקס הזאת מתוך מיצג משנת 1975 העיסוק באיברים הוא כאמור אחד הדברים המאפיינים אותה.

כשנולדה ציפו הוריה לבן, שהיה אמור להקרא לואי, אז  השאירו את אותו שם רק בהגייה שונה – LOUISE, וחלק ניכר מעבודותיה עוסקות בזהות והגדרה מינית.

לואיז במיצג משנת 1975 בביתה בצ'לסי בניו יורק

בתמונה הזו, הרבה יותר מוקדם,  היא בת 35, בסטודיו שלה. אני חושבת שזה אחד הצילומים הקסומים שראיתי אי פעם.

לואיז בשנת 1946 בסטודיו שלה בניו יורק

וכאן במעיל פרווה שהייתי שמחה לגמוז לעצמי בכל רגע נתון, אגב, אהבתי מנומר מאז ומעולם, גם לפני שהתחילה שנת 2009 ולקחה ממני את הסיגנצ’ר לוק שלי, אבל על זה כבר אתלונן בפוסט נפרד.

ותמונה אחרונה ומדהימה לסיום – לואיז בז’קט קטיפה מדהים בגזרת עטלף, מתחת חולצה גברית לבנה עם עניבה וקוקיות קשורות בסרט סאטן שחור… אם קרל לגרפלד ראה את התמונה ולא נשנק אני שרשרת פנינים מזויפות.

Photo By: Brigitte Lacombe

בתערוכה של בורז’ואה שהוצגה בטייט מודרן אחת העבודות היתה מטפחת בד רקומה ועליה אחד המשפטים האהובים עלי:

I have been to hell and back, and let me tell you – It was wonderful

ואם לואיז אומרת. אני מאמינה לה.

נ.ב.

את פרידת הגרסונייר מלואיז, תוכלו לקרוא כאן

]]> http://www.yaarakeydar.com/2010/06/spider-woman/feed/ 10 http://www.yaarakeydar.com/2010/06/spider-woman/ http://feedproxy.google.com/~r/yaara_keydar/~3/RaUxXir-rxc/ http://www.yaarakeydar.com/2010/05/goodbye-rating/#comments Sun, 30 May 2010 09:29:00 +0000 admin http://www.yaarakeydar.com/?p=2475 בשבוע שעבר נפרדתי מהשבועון “רייטינג” בו כתבתי בחצי השנה האחרונה, והשבוע התפרסם מדור האופנה האחרון.

לכבוד הפרידה אני מפרסמת כאן את אחד המדורים האהובים עלי ביותר שהתפרסם לפני חודש והוקדש לקליפ ההורס של ביונסה Why Don’t You Love Me.

את הקליפ ביימה ביונסה יחד עם הבמאית Melina שביימה עוד כמה קליפים שווים במיוחד:

למשל Eve – Give It To You ft. Sean Paul

Click here to view the embedded video.

וגם רודי בוי של ריאהנה

Click here to view the embedded video.

ואם איכשהוא פספסתם את הקליפ ההורס של ביונסה:

Click here to view the embedded video.

וזה המדור ההוא האהוב.

עמוד 1:

עמוד 2:

ונסיים בפריים שאני הכי אוהבת בקליפ:

המשך שבוע נעים!

יערה.

]]> http://www.yaarakeydar.com/2010/05/goodbye-rating/feed/ 7 http://www.yaarakeydar.com/2010/05/goodbye-rating/ http://feedproxy.google.com/~r/yaara_keydar/~3/VboTuWZxTy0/ http://www.yaarakeydar.com/2010/05/bike-winner/#comments Fri, 21 May 2010 16:54:32 +0000 yaaronet http://www.yaarakeydar.com/?p=2385 שלום לכם קוראי הבלוג היקרים,

הנושא שלשמו התכנסנו כאן היום: אופניים שיק! למי שפספס איכשהוא את ההתרחשויות, הפוסט ההוא הביא ללא מעט תגובות כאן בבלוג, לאחר מכן הוכרזה כאן תחרות הנושאת את הפרס המרכזי באירוע: כדור דיסקו מהמם ואמיתי.

לפני התמונות: הרי לכם תוכן גולשים למהדרין: ריכוז מגוון הטיפים לרכיבה שיקית על אופניים ואני מביאה אותן כאן שוב עבור כל בנות ובני העיר

• ג’וליה המליצה להקפיד לנסוע בשבילי האופניים, שם קל יותר עם העקבים. אפשר גם לשים כפכפים בתיק ולהחליף אחרי שחונים.
• דריה שועלי מוסרת ארבעה טיפים נהדרים:

1. אם העקבים נתקלים לך במדרכה, סימן שהאופניים נמוכים מדי. אנחנו לא אמורות להציב רגל ישרה על המדרכה כאשר על האופניים, להפך. כלומר – הגביהי המושב

2. אופניים אולד פאשן עם כידון גבוה
שומרים עלינו זקופות, וכך יאה לה לעלמה לרכב, ולא כמתעמל טריאתלון כפוף

3. החזיקו דיאודורנט נוסף בתיק

4.נצלו את זמן הרכיבה שנותר לנו עד סוף חודש מאי, כי כבר ביוני עד ספטמבר זה יהיה קשה מאוד

• ושישה מוסרת 2 טיפים חשובים:

1. להחזיק בתיק חבילת פלסטרים

2. להצטייד ביכולת איפוק מרשימה, במקרה של החלקה או נפילה.

ועכשיו! לתמונות!

הדס מטנטי בקי תורמת שתי תמונות שיק לוהטות לגמרי:

תודה רבה לנועה אבן-פז ששלחה את התמונה של גרייס קלי: בסוף כנראה שהכי נוח יחפה

ותודה לשישה ששלחה את התמונה הזאת של חברתה רותי, מדוושת על העקבים בברלין:

סיוון ארנהלט שלחה תמונה של אופני גוצ’י שעוצבו במיוחד לאולימפיאדה ב 2008

חני, הלא היא אחת שיודעת וגם יקירת הבלוג שלחה את התמונה בסרבל לבן ומהמם:

טליה, אופניים וסמיילי:

נופר חיימוביץ’ תרמה מיצירותיו של בעלה המוכשר בטירוף, אלעד ברוך

שימו לב לאופניים המדהימות האלה שנקראות Bi-Cycle . שני הרוכבים יכולים לדווש ולנווט עליהן, אבל הרכיבה תדרוש מהם אמון מוחלט וחברות אמת. קונספט מרגש.

עוד קצת מהיפיפיות האלה:

וגם את אופני ה See Saw Bike

האחים שלי, יבורכו, תמיד מעורבים (אין להם ברירה, תכלס) ואח שלי שלח תמונה שלו רוכב ב”דרך המוות” בבוליביה הוא הראשון מצד שמאל! טירוף!

וקבלו את ניב על האופניים הורודים:

ועוד אחת ששלחה העלמה קסניה:

והנה עדכון: תמונה ששלח מאיר היוקרתי, שצילם אדר אופנהיים במגדל האופרה ביום כיפור

ועכשיו…באמת שתכננתי להכריז על זוכה אחת, אבל שתי בנות עשו מעל ומעבר והצטלמו במיוחד לבלוג, השקיעו באופן שריגש אותי בטירוף, ולכן, שני כדורי דיסקו יישלחו אליכן: במקום השני והמכובד, הגברת נגה פלוטניק, אשת הסטייל, החברה והשיק האולטימטיבי:

ובמקום הראשון!

המנצחת הגדולה:  אינה שנדר, שהרימה הפקת אופנה אדומה ולוהטת שיותר יפה ממנה לא יכולתי לבקש כדי לסיים את הפוסט הזה: בחיי שאני מסתכלת על התמונה הזאת ומתרגשת. את התמונות צילמה טליה רוזין.

שאפו!

ביום ראשון אחגוג את יום הולדתי! צפו לחגיגת שיתוף מתנות נפלאה!

שבת שלום,

יערה.

שלשום צפיתי בהקרנת טרום בכורה בסרט “אני אהבה” ( I am love) שיוקרן בקולנוע החל מה 20 למאי.

לטילדה, שחקנית זוכת האוסקר, יש רומן ארוך עם עולם האופנה, ובסרט הזה היא סוף סוף מקבלת את הראוי לה מבחינת לבוש ומראה.

ב”אני אהבה” היא גיבורת הסרט שמספר על משפחה אריסטוקרטית איטלקית בתקופת המילניום במילאנו. היא מתאהבת בבחור צעיר, ומכאן כל מה שאכתוב הוא סוג של ספוילר.

הענין עם הסרט הזה הוא כזה: הוא מיועד בעיני לאנשים שאוהבים ויכולים להתמסר לאיטיות ואסתטיקה. פחות לאנשים שמצפים לראות סיפור ותסריט קולנועיים.

אני אהבה הוא בעיני כמו לדפדף במגזין יפהפה. כמו לראות קליפ של סופיה קופולה במשך שעתיים וחצי. בראש ובראשונה הוא מחובר לאופנה. את התלבושות המחויטות עיצבו במותג ז’יל סנדר, ואת אחת השמלות עיצב ראף סימונס, המנהל הקריאטיבי של המותג, בכבודו ובעצמו וגם פנדי משתתפים בחגיגה. Need I say more? העיצוב של הסרט הוא לא פחות ממושלם. כל פריים, כל מאית שניה בו נעשו וצולמו כל כך בקפידה, והעיסוק בבישול ואסתטיקה של אוכל וסקס הוא מדהים למדי.

אחת ממפיקות הסרט היא סילוויה פנדי, שהיא יקירת שנקר ואף ביקרה בישראל ב2006, כך שהדגש המשמעותי על האופנה בסרט אם כך לא מפתיע.

ז'קט לוונדר של פנדי + תיק הבירקין המפורסם של הרמס = שלמות

וכך קרה שישבתי בקולנוע בין שניים מהאנשים שמרכיבים את עולמי, אך התברכו בגישה שונה לחלוטין לקולנוע.

מימיני בן זוג חובב איטיות, שחיין פילוסופי, מהאנשים ששוקעים בקלילות אל הזיות שקשורות לאיטליה, במיוחד אם מעורב בהן בישול.

משמאלי, אחות שהיא תסריטאית. מילה שאומרת הכל. היא אמנם נהנתה לראות איך טילדה מחליפה בגדים וכל אחד יותר יפה מקודמו, אבל כנראה שכל תסריטאי משלם את המחיר הזה -  חוסר היכולת להנות מסרטים אם הם לא מושלמים.

ואני? איפשהוא באמצע. הבנתי בדיוק למה כל אחד מהם נהנה או שלא, אבל עדיין. יש לי כרגע תחושות טובות לגבי הסרט. ובבלוג אופנה, כמו בבלוג אופנה, באנו לדבר על הבגדים של טילדה.

סגול ומנטה: שילוב שהוא יאם יאם

אחד הדברים המענינים שקורים בסרט הוא השימוש בצבעים כדי להעביר את התחושות של הגיבורה. מצד שני, מבנה הגוף שלה תמיד קצת מטשטש בבגד המחויט. מעצבת התלבושות של הסרט הסבירה שזה נוצר במכוון, שלא ממש נוכל לדעת מה מבנה גופה של הגיבורה עד שהיא מתפשטת.

והיא מתפשטת…

הגברת סווינטון חוגגת השנה את יום הולדתה ה50, היא חיה בלונדון עם בעלה ושני ילדיה, ועם מאהב מוצהר שמלווה אותה בכל האירועים אליהם היא מגיעה.

שמלה בכחול רויאל, נעליים למות

הלוונדר. הלוונדר הוא בעל תפקיד חשוב בסרט. כנראה שבמרכז הדרמה גם נמצאת השמלה המדהימה הזאת:

מה יש בה, בטילדה, שמעורר כל כך הרבה מעצבי אופנה?

היא הרי לא היפה הקלאסית, מצד שני, היא לא מכוערת כמו רוזי דה פאלמה.

אולי זו האנדרוגניות שלה. היא לא אשה מוחלטת, ולא ממש גבר. בעצם זו היתה המהות של אחד הסרטים המשמעותיים שבהם שיחקה  – אורלנדו, שמבוסס על הספר של ורג’יניה וולף.

אורלנדו מספר את סיפור חייה של דמות על פני 400 שנה – בהתחלה בתור גבר בתקופת המלכה אליזבת’:

בהמשך בתור אשה במאה ה18:

אולי זה גם מה שהופך אותה לכל כך מיוחדת – היא וורסטילית, והיא מחליפה דמויות, זהויות וג’נדרים בכזאת קלילות. זה בדיוק החומר שממנו עשויות איקונות אופנה. אה כן, ושחקניות טובות.

Dazed & Confused בגליון אפריל (שהיה בקונספט “האמת העירומה” הוציאו שתי מהדורות לעטיפה – על אחת טילדה בג’ינג’יות עוצרת נשימה ונשית:

בעטיפה השניה: הנער טילדה:

הגליון אגב נושא את כותרת הראיון: חמשת החושים של טילדה:

מענין שבגליון מאי של מגזין  V  שיצא לחנויות אתמול, צילמו צמד הצלמיםInez van Lamsweerde & Vinoodh Matadin (זוג גם במציאות, שזכור לנו לטובה גם מהפרסומת המדהימה ללנווין) את טילדה פעם אחת עם שיער ארוך, פעם אחת עם קצר:

מה עוד?

אי אפשר לדבר על טילדה בהקשר של אופנה מבלי להזכיר את אחד האירועים המכוננים בעולם האופנה: התצוגה של ויקטור ורולף ב 2003 שעסקה בשיבוט, בה הציגו את טילדה, המוזה שלהם וה”קמע” שלהם לצד הדוגמניות, שהיו כולן שיבוטים שלה. את התצוגה הזו שנקראה One Woman Show הזכרתי גם בפוסט על בית הבובות שלהם.

טילדה האמיתית פתחה את התצוגה ב2003

וכאן המשובטת שסגרה את התצוגה:

עוד עניין אחרון בקשר לעלילות טילדה בעולם האופנה: השנה היא גם דגמנה למותג Pringle of Scotland הנחשק, המותג שהמציא את סריג המעויינים המפורסם, העונה גם לשם סריג ארגייל:

וכאן עם האמן הנחשק והסופר סטאר, דאגלאס גורדון, שעיצב למותג סריג במסגרת שיתוף פעולה:

טוב, לא מתאפקת, הנה עוד 2 צילומים מדהימים של טילדה במגזין של ACNE כי פשוט אי אפשר להתאושש מהם

טילדה בדמותה של האריסטוקרטית האיטלקייה: מרצ’סה קסאטי:

לעולם לא אתאושש מהמראה של השרשרת ההורסת הזאת של לנווין…

אחרון ודי:

זהו! למיטיבי לכת – גשו גם אל הפוסט של הגרסונייר בנושא ובו גם תמונות מההפקה למגזין Another.

ועכשיו, מי ינחש מהי השמלה שעיצב לטילדה ראף סימונס?

הסופ”ש כמעט כאן, ואיתו צפויות לי לא מעט חוויות שעליהן אכתוב מיד בצאתו.

היו שלום

יערה.

]]> http://www.yaarakeydar.com/2010/05/tilda/feed/ 20 http://www.yaarakeydar.com/2010/05/tilda/ http://feedproxy.google.com/~r/yaara_keydar/~3/l-SUNMJIF7g/ http://www.yaarakeydar.com/2010/05/disco-bike/#comments Wed, 05 May 2010 16:53:21 +0000 yaaronet http://www.yaarakeydar.com/?p=2282 וואו! פוסט האופניים הניב מלא תגובות מדהימות!

קיבלתי למייל תמונות מדהימות של קוראים אדוקים, ששלחו תמונות של אנשים סופר אופנתיים על אופניים. אי לכך החלטתי על הכרזת פוסט האופניים-שיק:

מה זה אומר בעצם? שלחו לי למייל תמונות לוהטות שלכם או של קרובים לכם מדוושים בשיא הסקס אפיל על האופניים, את כולם אפרסם בפוסט נפרד, בשבועיים הקרובים.

בין כל השולחים אני עומדת להגריל שני חפצים לוהטים:  האחד הוא כדור דיסקו, השני הוא אביזר מעוצב שמתאים לרכיבה על אופניים, והוא יוכרז כאן בקרוב.

אה, ושני דברים חשובים: הפניה מתייחסת כמובן גם לגברים השיקיים מבינכם! אל תהססו

דבר שני, אין חובה לצלם פנים – אפשר גם רק פרט מהמם כמו התמונה הזאת שהגיעה היום במייל.

בעוד שבועיים יעלה הפוסט הנכסף והכרזת הזוכה המאושר\ת

המייל שלי:

yaarakeydar@gmail.com

סעו לדרך

והנה הכדור אותו אני מדגמנת כאן בידי הענוגה:

]]> http://www.yaarakeydar.com/2010/05/disco-bike/feed/ 1 http://www.yaarakeydar.com/2010/05/disco-bike/ http://feedproxy.google.com/~r/yaara_keydar/~3/t-g37n0kVQs/ http://www.yaarakeydar.com/2010/04/tami-poster/#comments Sun, 11 Apr 2010 16:52:20 +0000 yaaronet http://www.yaarakeydar.com/?p=2144 מכירים את הרגעים האלה שבהם קורים לכם צירופי מקרים מטורפים כאלה? מהסוג שאי אפשר להאמין שהם קרו? שאומרים שהעולם קטן, או שהדלתות מסתובבות או שיש גורל, ואין בכלל מקריות, וחוזרים שוב ושוב על הפרטים ולא מאמינים?

אז היום קרה לי אחד כזה:

ב 21 לפברואר בשנת 2009 אחותי טיילה בגן העיר והסתכלה לתוך החנות הסגורה של “קפה יהודית” בגן העיר. יהודית, למי שלא הכיר, היתה יהודית שרון, בעלת הקונדיטוריה ההונגרית המיתולוגית המפורסמת של תל אביב. 21 שנים היא התקיימה בהצלחה גדולה, ואפילו ארחה בה את נשיא הונגריה פעם.

יהודית נפטרה במפתיע לפני יותר משנה, ומאז ועד לא מזמן החנות היתה נטושה.

אחותי שמה לב לפוסטר נוגע ללב שהיה תלוי עדיין על הקיר, צילמה את התמונה הבאה והעלתה אותה לפייסבוק שלה: אפשר לראות שהיא גם תייגה אותי בתמונה.

פוסטר של דוגמנית על שנפטרה, שהוקדש לקונדיטורית על שנפטרה, ושתיהן יחד תיעוד לסצינה התל אביבית המיתולוגית של תל אביב בשנות השמונים, מסוג הוינטג’ המרגש ששתינו מאוד אוהבות.

נמשיך בסיפור:

בתאריך 1.4.2010 העליתי כאן בבלוג פוסט שהוקדש כולו לתמי בן עמי, עם תמונות מהממות שנאספו לצורך מדור בהשראתה.

צילום הנחש האגדי של בן לם. מתוך קטלוג התערוכה "הבזקי זוהר - צילום אופנה בראי המאה" אוצרת נורית בת-יער, מוזיאון לצילום בתל-חי.

אציין לפני שאמשיך בסיפור, שהמשפחה שלי היא מקוראיי האדוקים. לטס פייס איט -  אני גם לא משאירה להם הרבה ברירות

היום בבוקר אבא שלי לקח למוסך שלו ברעננה את האוטו החדש (הקודם נגנב באכזריות) לצרכי התקנות שונות.

בעודו יושב עם בעל המוסך במשרדו, משך את עיניו פוסטר שהיה תלוי על הקיר מאחורי הבעלים.

שימו לב לתמונה הבאה:

והנה יותר מקרוב:

אבא שלי, שלא היה מודע בכלל לתמונה ההיא שצילמה אחותי, אבל זכר את הפוסט שלי האחרון, היה די מסוקרן למראה הפוסטר, ושאל את בעל המוסך אם מותר להתעניין מה פשרו.

בעל המוסך – שלום בן-עמי (מוסך מומלץ לדברי אבא )השיב שתמי היתה אחותו. האמת שאפשר ממש לראות את הדמיון ביניהם.

הפוסטר התגלגל לידיו דרך קרוב משפחה שעובד בקסטרו, ושהיה מעורב בשיפוצים של קפה יהודית, (שהפכה בעצם ממש לא מזמן להרחבה לסניף של קסטרו) . בשבוע הבא קסטרו חוגגים שם את פתיחת הסניף המחודש…

אבא שלי היה מאוד נרגש ואפילו הראה לו את הפוסט ההוא בבלוג שלי. הוא התקשר אלי מיד בבוקר 
לספר את הסיפור, אני כמובן ישר נזכרתי בצילום ההוא של אחותי, והנה כל הסיפור לפניכם

שיהיה שבוע נעים וקל.

יערה.

]]> http://www.yaarakeydar.com/2010/04/tami-poster/feed/ 33 http://www.yaarakeydar.com/2010/04/tami-poster/ http://feedproxy.google.com/~r/yaara_keydar/~3/GPPyEN5UgT4/ http://www.yaarakeydar.com/2010/03/material-girl/#comments Mon, 29 Mar 2010 08:06:09 +0000 yaaronet http://www.yaarakeydar.com/?p=2023 כשפתחתי את הבלוג הבטחתי שיהיו כאן גם קצת דיבורים על דברים שצריך בארון, ולכן, הנה הם לפניכם.

תוך כדי שאני חורשת את הרשת והספרים שלי על הכנת הפוסט הבא והמשמח, שמתי לב שנחתו לאחרונה על שולחני לא מעט חפצים מקסימים במתכוון או לא, שהרגשתי צורך לחלוק אתכם.

בשבוע שעבר באורח פלאי בהחלט, כיוון שלא היה זה יום הולדתי, קיבלתי שלוש מתנות מקסימות במיוחד משלושה חברים יקרים.

החבר המרגש בהחלט סהר (חצי מהגרסונייר) הביא לי הישר מהתצוגות בפריז שתי מזכרות שהחסירו מלבי פעימה:

האחד – פנקס מהתצוגה של Lanvin בינתיים לא העזתי לכתוב בו אפילו פתקון אחד לרפואה.

ולצד הפנקס – דף מדבקות של The Selby – למי שלא מכיר את האתר של הצלם טוד סלבי שמתעד אנשים קריאטיביים בסביבתם הטבעית (לרוב מדובר באנשים יפהפיים בבתים מעוררי קנאה, התפעלות והשתאות), ואת הראיונות הקצרים שהוא עורך איתם הוא הוא מאייר בצבעי מים

כמובן שלא העזתי להשתמש ולו במדבקה אחת מתוך הדף.

מתנה מספר שתיים הגיעה מחברתי היקרה – דניה הלר, הלא היא המוח השוצף שמאחורי המותג The Hellers

צורת המתנה – קרדיגן של המותג שלה, בגזרת טוקסידו עם כריות דקות בכתפיים

קרדיגן של the hellers

מתנה מספר 3 מופיעה על גבי מספר שתיים – סיכת הפפיון-מראה ההורסת הזאת שקיבלתי מהחבר היקר שגיב שחזר מלונדון וביקר באחת החנויות האהובות עלי שם: Beyond the Valley. אני כל כך אוהבת את החנות הזו שהחלטתי שבקרוב אקדיש לה פוסט מיוחד.

Beyond the Valley brooch pin

מה עוד חדש?

בשמים! שלושת הבשמים שלפניכם הגיעו  אלי במסגרת מדור האופנה שאני כותבת ברייטינג, ושלושתם יפים ומומלצים בהחלט:

מימין לשמאל:

Tresor In Love של לנקום, באמצע: Versus של Versace, והגברת Flora by Gucci שדסקסנו אותה לא מעט בפוסט הפרחים שלי

מה עוד חדש בארון?

הנעליים האלה, כמו שהגדירה אותן החברה מיכל רונאל – באווירת אלכסנדר וונג קיץ 2010 שרכשתי באלדו

במיוחד התחבב עליי הדיטייל הפנימי שלהן – סוליית נחש אפרפרה

ולסיום – הכרזתי על צבע הפיץ’ כצבע שלי לחודש הקרוב – התחברנו יחד במקום החדש והמקסים בנוה צדק שנקרא NailMe

זה הצבע של Essie יחד עם השמלה בצבע זהה שלבשתי במקרה באותו יום

וזה האחרי:

Imagine this hand waving you goodbye

תדמיינו שהיד הזאת מנופפת לכם לשלום

חג שמח.

יערה.

When I first opened this blog I promised there’s gonna be a little bit of stuff needed in your closet. While I am combing the web and my books searching for materials for the next lovely post, I noticed that recently several adorable items have landed on my desk, and I’d like to share them with you.
Last week in quite a magical way, and even though it wasn’t my birthday, I got 3 amazing gifts from 3 dear friends.

My dear friend Sahar (half of Ha’ Garconierre) brought me straight from the Paris shows 2 memorabillia: This notepad from the Lanvin show in which i didn’t have the guts to write even one letter…

The second gift was this sticker page of The Selby – If you’re not familiar with the website of the photographer Tod Selby – Now is the time. Tod documents creative people in their natural habitat (usually these are beautiful people in their stunning houses), followed by a short interview which he illustrates with water colors.
Of course I didn’t even use one sticker yet.
Gift no. 2 came from my dearest friend Dania Heller, the bright brains behind the label The Hellers. Dania gave me this Tuxedo Cardigan, it’s got small shoulder padding and it’s perfect.
Gift number 3 is shown above on gift number 2 – My friend Sagiv went to London and got me this gorgeous mirror-bow brooch pin  from one of my favorite shops there: Beyond the Valley.  In fact I love these lads so much that I think I’ll dedicate them an entire post.

So what else is new? perfumes! the 3 bottles here before you arrived as part of the kicks of writing the fashion section in Rating magazine. all 3 are great and recommended:
Right to left – Tresor In Love by Lancome, Versus by Versace and Flora by Gucci.

What else is new? These shoes from Aldo. As defined by my friend Michal Ronel – In the vibe of Alexander Wang for spring 10-11.
I really like this insole detail – a snake skin print.
As a final note – I have declared this peach color as my color of the month – we hooked up in this lovely mani-pedi place which opened recently on Neve Tzadek called NailMe. This color is by Essie, which matched the color of my dress that day.

טובת הנאה לוהטת תוגרל שם ממש ממש בקרוב

וכמובן אפשר כרגיל להצטרף לקבלת עדכונים באימייל – נרשמים כאן בצד שמאל של הדף.