יערה קידר עיצוב אופנה ובלוג ♥ Yaara Keydar Portfolio & Fashion Blog

מגזין :)

yaaronet — Wed, 01 Sep 2010 06:09:23 +0000

היום סוף סוף יצא בהארץ הגליון הראשון של Designer Fashion

מגזין האופנה שאני עורכת.

מי שקרא את הפוסט הקודם וודאי יבין למה הציע לי הגרסונייר לקרוא לו גם 39 מעלות

זו גם הזדמנות טובה להגיד תודה ענקית לכל מי שלקח חלק בעשייה, עזר, ייעץ תמך והקשיב לאכילות הראשים שלי, בלעדיכם זה לא היה קורה, ואתם יודעים מי אתם .

Julia in Disco

yaaronet — Mon, 30 Aug 2010 19:10:37 +0000

ג’וליה בשמלת הדיסקו שלי.

ג’וליה פרמנטו היא כותבת מוכשרת שכותבת את המדור הבועט קורבן אופנה של ווינט, וכותבת גם במגזין fashion forward

את התמונות צילמה רחל נריה כהן.

Julia is a talented writer who writes the kick-ass column Fashion Victim on Ynet – and also writes for fashion forward magazine.

Photos: Rachel Neria Cohen

חלושס

yaaronet — Thu, 26 Aug 2010 10:50:01 +0000

אחרי שנים שבהם החום שלי יציב ותקין 36.6 כמו שעון, בשבוע האחרון נפלתי למשכב, בשיאו של הלחץ (ואולי בגללו?) וקדחתי לי עם חום. הזיות, צמרמורות, כל החבילה.

בין המד חום והתה לאקמולים, דקסמולים, יום לילה, טבליות, פרופוליס, וטיפות הפך הכל להזיה אחת מתמשכת, ועכשיו כשקצת השתפר, אני יושבת לכתוב את הפוסט הזה: אין פה הרבה אופנה, יש פה הרבה כדורים

אני נזכרת כמובן במיצג של דמיאן הירסט מ1992 – בית מרקחת.

תמונה מהפליקר *mb*

המיצג של הירסט נראה כמו חדר בית מרקחת אמיתי, עם מדפים וקופסאות תרופות, ובמרכזו היו 4 בקבוקי זכוכית, כל אחד בצבע שונה, ומלכודות זבובים חשמלית שירדה מהתקרה.

שנתיים מאוחר יותר הפך המיצב למסעדה שנקרא Pharmacy, בנוטינג היל, לונדון, ותכולתה של המסעדה נמכרה בסופו של דבר בסכום שיא של 11.1 מליון פאונד.

הירסט שידוע כמובן ביכולת לייצר מכירות עתק, הוציא לא מזמן את חפתי הכסף האלה:

תמורת 650 דולר בלבד תוכלו לרכוש אותם כאן

אני מאוד אוהבת גם את העבודה הזו של מאורו פרוצ’טי

המקור מכאן

והעבודות האלה של האמן השוודי אנדריי קריסר

מקור מכאן

וגלולות הזכוכית של tobias wong,אמן צעיר שנפטר השנה

הגלולות עשויות זהב אמיתי ובתוכן עלי זהב

תמונה מכאן

והשרשראות האלה של Cast of Vices

משהו שד"ר האוס היה אוהב

ורישום של פיטר ג’יימס פילד מכאן

ואת הדבר החמוד הזה מצאתי פה

יש לי משום מה בראש סצינה מסוף של סרט שאני לא מצליחה להזכר בה – מישהי מאושפזת בבית חולים ובסוף הסרט היא מראה עבודה די מהממת (למיטב זכרוני) שעשויה כולה מכדורים.

מי שיזכיר לי יזכה בחבילת טישיו על חשבון הבית

****

עדכון! הקוראת היקרה Hilatz הזכירה לי שזה מתוך הסרט אוהבת…לא אוהב, ששיחקה בו אודרי טוטו שבאמת לפי הטוויטר שלי אכן הייתה בישראל וחגגה במילק…

מצאתי אחרי חיפושים רבים פריים הולם מתוך הסרט, בפליקר של aroid

וגם פתאום נזכרתי בתחתונים האלה שעיצבתי פעם מזמן לקסטרו, על הגרפיקה היה אחראי נדב ברקן המוכשר

רפואה שלמה,

יערה.

Tami’s Lace Dress

yaaronet — Sat, 14 Aug 2010 18:51:50 +0000

סוף סוף אני יכולה להעלות את תמונות השמלה של תמי היפה, שבטח ברגעים אלה ממש עושה את דרכה לפריז.

תמי קיבלה מאחותה במתנה ליום הולדתה את השמלה הזו, והיא הייתה שותפה מלאה בתהליך היצירה שלה.

השמלה (שהיא אחת המורכבות והיפות שיצא לי לעצב), עשויה תחרה צרפתית משובצת כולה באבנים שחורות, עם בסיס בצבע פודרה, והיא נתפרה כמעט כולה בתפירת יד, במשך שעות רבות.

מזל טוב תמי, ונסיעה טובה

דברים שצריך בארון – מהדורת אוגוסט

yaaronet — Sat, 14 Aug 2010 09:15:40 +0000

תקופת העומס (המבורך כמובן) שאני חווה כרגע הביאה אותי למסקנה שחיי אינם נמדדים עוד בשעות. אין שעה שבה הכל מסתיים, וימי העבודה שלי נמתחים לא מעט אל תוך הלילה, אל סופי השבוע, במיוחד בשבועיים האחרונים שבהם לא היה לי זמן ליותר מדי אירועים חברתיים או פשוט להפסקה.

חלק לא מבוטל מחיי כרגע כרוך בכתיבה וקריאה של טקסטים. עבורי מדובר ללא ספק באושר. מילים כתובות תמיד היו אהבה גדולה, אבל יכול להיות שלפעמים גם דברים טובים יכולים להיות קצת יותר מדי, ובאמצע השבוע האחרון הרגשתי שאני לא מצליחה לכתוב יותר, רציתי להעלות פוסט ולא הצלחתי לחבר שתי מילים יחד, והבנתי שאני חייבת הפסקה. שגם אם יש לחץ של זמן צריך לעצור, לנשום, לצאת.

ביום חמישי האחרון יצאתי לפרק קצת את השבוע ויצאנו להקשיב למתיו דיר. (התפודים כתבו על זה כאן ) היה סופר שמח, וההשערה שלי התגלתה כנכונה. צריך לצאת החוצה ולעשות הפסקה כדי לאסוף חומרים חדשים כדי להמשיך, ולכן בטרם אעלה את הפוסט ההשראתי שאני עובדת עליו בחודש האחרון החלטתי ליצור את מהדורת אוגוסט של נערה חומרנית – הדברים שצריך בארון, זוכרים? כי אני אף פעם לא עסוקה מדי בשביל לקנות משהו

אז ככה.

בתחילת השבוע קניתי את הספר העצום הזה של הלמוט ניוטון במהדורה חדשה שכולל יותר מ400 מצילומיו.

הספר כרגע במבצע בצומת ספרים, עולה עולה 499 ש”ח (שזה ממש לא 500…) והוא גם מגיע במזוודה (הוא שוקל טון) ועם הסטנד החמוד הזה שהוא האביזר המושלם לספריית האופנה הקטנה שלי.

התמונה אינה ממורכזת, ייסלחו לי הפדנטיים

ניוטון הוא אחד מצלמי האופנה האהובים עלי. רגע ההתאהבות שלי בו היה עם גילוי התמונה האלמותית שצילם לאיב סאן לורן ב1975 :

ניוטון היה יהודי ממוצא גרמני, שהתחיל לצלם בשנת 1959 והיה אחראי למהפכות אמיתיות בצילום אופנה. הוא נהרג בתאונת דרכים ב2004 כשהיה בן 83 . הוא נקבר בברלין לצד קברה של מרלן דיטריך.

בספר אפשר למצוא שלל פריימים לוהטים נוספים שעיקרם סקס וכוחניות, אבל גם כמה מרגעי האופנה והאמנות הכובשים ביותר, כמו למשל אנדי וורהול ישן, תמונה שאי אפשר להתעלם מרוח המת שנושבת בה:

ועוד שניים שאני אוהבת:

הפריים הזה הזכיר לי הפקה שהתפרסמה לא מזמן בווג, ואני לא זוכרת שום פרט לגביה – אם מישהו מעוניין לתרום את פיסת המידע הזו זה יהיה נהדר.

עדכון – ותודה רבה ל pipilloti!מדובר בצילום של מריו טסטינו לווג הצרפתי, אלו הם פרנצ’סקו וצולי ודריה ורבואי, והגרסונייר אכן כתב עליו כאן

נמשיך.

יש לי חבר טוב, נקרא לו ש’, שלימד אותי שכשעובדים קשה, ובלי שום קשר למצב בבנק צריך מדי פעם לחשוק במשהו יפה ולהגיד לעצמך “מגיע לי”. אז החלטתי שמגיעות לי סנדלי אן דמולמייסר האלה, זמש בצבע קאמל עם אבזמים גדולים שחיכו רק בשבילי:

בלי שום קשר לסנדלים, לצורך כתבה רציתי להקשיב להגייה המדויקת של השם אן דמולמייסטר, אז אם עוד לא נחשפת בגללי ללינק הבא, מומלץ להכנס לכאן ולהקשיב בריפיט לאיש המרגיע הזה עושה זאת

את התיק המהמם הזה של דניאלה להבי שנקרא קמקורה אני חומדת כבר מספר חודשים, והנה עכשיו הוא שלי:

ועכשיו לענינים ברומו של עולם: קצת לק:

כבר שנתיים מאז שנחשפתי לראשונה לרגליה הענוגות של אנה דלו רוסו, ופדיקור לק הזהב המהמם שלה.

שנתיים שאני מחפשת לק זהב ראוי

והנה זה קרה!

לק הזהב של Essie העונה לשם המופלא Shift Power

אתמול ראינו סוף סוף את הסרט המקסים Fish Tank שהשיר קליפורניה דרימינג של בובי וומאק מככב בו

Click here to view the embedded video.

נראה שזה שיר טוב לסיים איתו להיום.

שיהיה שבוע מקסים, אל תשכחו לנשום

יערה.

דג במים

yaaronet — Sat, 31 Jul 2010 19:27:16 +0000

הו הו, סלחו לי שלא עלה בשבוע שעבר פוסט, עומס עבודה שיבש את שגרתי לחלוטין, אבל הנה אני כאן, ותודה לכל מי שכתב לי.

יש לי התמכרות חדשה.הסדרה Life של ה BBC היא אחד הדברים המרגשים שקורים לי כרגע.

מעולם לא הייתי בחורה של סרטי טבע. תמיד זה נראה לי משעמם נורא ולוקח שעות לדברים לקרות. ההתאהבות הראשונה שלי בסדרת טבע התחילה עם “עולם מופלא” – הסדרה הראשונה שיצרו ב BBC ושתיעדה באופן מופתי את נפלאות כדור הארץ המסכן שלנו, ובזכותה יש לי קעקוע שאני מאוד אוהבת על היד.
מה שהבינו יוצרי שתי הסדרות מה שלא הבינו אלפי יוצרי סרטי טבע משמימים לפניהם הוא שמכל דבר אפשר ליצור דרמה וסיפור מעניין (קונספט שאני מאמינה בו לגמרי, מוגזמת שכמותי ) ומעבר להכל הצילום, המוזיקה, והקריינות המרגשת של דיוויד אטנבורו, שאיזה כיף לנכדים שלו שהוא מקריא להם סיפורים…

הטבע הוא מקור ההשראה השחוק והנדוש ביותר של עולם האופנה, אבל בכל זאת בכל צפייה בסדרה אני מבינה עד כמה הוא קסום, ועד כמה לעולם לא נוכל להפסיק להתפעל ממנו.

בכל מקרה, חם לי. אני בטוחה שגם לכם. אני מקנאה בדגים ששוחים כל היום במים ולכן נדבר היום על קשקשי דגים.

חוק עיצובי בלתי כתוב מדבר על ריבוי. כל דבר, אפילו מכוער, אם תכפילו אותו בהמון פעמים יראה פתאום יפה. זה חוק הקשקשים

הקשקשים הכי מפורסמים בהקשר התרבותי הם כנראה הקשקשים שדקארד מגלה על גופה של זורה בסרט “בלייד ראנר”.

קסמי הקשקשים התרחשו גם בתצוגה של ת’ום בראון. תמונה מכאן

הקשקשים המהממים של Bea Szenfeld

(המקור מכאן

והפסלים של Sabi van Hemert

טבעת קשקשי הדג של שׁ AYAKA_NISHI

זה קצת טראשי מצידי, אבל תסלחו לי שנזכרתי בשמלת הקשקשים והמגפיים שלבשה פרגי (מהבלאק אייד פיז) בגמר אמריקן איידול, בעיצוב של הסטייליסט מייקל שמידט, שמלביש גם את טינה טרנר ואיך לא – ליידי גאגא.

8500 קשקשי אלומיניום שנתפרו אחד אחד בעבודת יד במשך שלושה חודשים …

טייץ קשקשי הדג של גל שטרן ששלח לי הקורא החמוד ערן ל.

די לקשקש

כל זה הזכיר לי פתאום את הפרסומת האלמותית ההיא למכונת הכביסה של אריסטון אני חושבת שגם בצפייה המאה היא עדיין קצת מקררת את יומי. מקווה שגם את שלכם.

Click here to view the embedded video.

המשך שבוע מקסים,

יערה.

נקודות במגזין “את” :)

yaaronet — Tue, 27 Jul 2010 14:27:36 +0000

גברת נקודות

yaaronet — Wed, 21 Jul 2010 17:05:07 +0000

לכבוד אייטם שעומד להתפרסם על הבלוג (נחזיק אצבעות לשלומו) בקרוב, התבקשתי לשלוח תמונה מייצגת של נקודות מתוך הבלוג, כשמו של הבלוג.

מדהים שקראתי לבלוג נקודות, ולא פרסמתי כאן שום אייטם שהיה קשור ישירות לנושא, למעט הפוסט ההוא על יאיויי קוסמה, וההפרעה הנפשית שלה עם הנקודות. נקודות הן אחת הטקסטורות האהובות עלי. יש לי בארון המון המון פריטים עם נקודות. זה מאוד משונה מצידי, אבל כנראה שהיו לי יותר מדי ענינים על הפרק לפני שאגיע לנקודות.

אחרי שחיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי החלטתי להעמיד בכוחות עצמי צילום שייצג את הרוח של הבלוג, ועל הצילום הספונטני הופקד עופר.

כל הסשן הוליד גם את הכותרת החדשה של הבלוג, והנה שאר התמונות:

הגרביונים הם מתנה מהקוראת היקרה ב’:

הנעליים וינטג’ מיו מיו, נכון שאפשר היה לנחש?

הגברת נקודות + מנומר

אני יודעת שזה דביק נורא מצידנו, אבל מה אכפת לכם… זה היה כמעט מתבקש, מחוות הנקודות הקטנה שלנו לרנה וג’ורג’ט מגריט. (בלי הכלב אחה”צ:)

באותה הזדמנות נאחל ליקירי הבלוג ואהובי ליבי, הלא הם שישה ומאיר, שחוגגים יום הולדת בדיוק באותו היום – ה22.7 ומשמחים את לבי כבר כך וכך שנים, מזל טוב!

נשיקות.

יערה.

שושנה בין הקוצים

yaaronet — Thu, 15 Jul 2010 16:02:47 +0000

נתחיל באופטימיות :

את סוף השבוע האחרון שלי ביליתי בשתילת צמחים באדניות המרפסת.
בתור ילדת מושב אני חייבת להודות שאין לי שום סנטימנטים למושב ולחיי הטבע. אני אוהבת כבישים סלולים וסואנים, ואוהבת שסניף הדואר נמצא במרחק הליכה (מישהו צריך לאסוף את כל הדברים מאיביי לא?) ובדרך כלל שעתיים של ביקור במושב מספיקות לי כדי להתגעגע כבר לתל אביב.

הדבר היחיד שחסר לי הוא גינה.

בינתיים אני מסתפקת בחלון גדול מאוד בסלון שפונה לצד מזרח, ובחרתי לשתול בו שלושה גוונים שונים של בוגנביליה, עץ זית קטן וזרעי ארוגולה.

הנה הבוגנביליות בביתן החדש:

ואלה נבטי הארוגולה (גרגיר נחלים) שהנצו הבוקר משנתם

ביום שני אגב התפרסמו תוצאות סקר בדה מרקר שקבעו שעציצי נוי משפרים משמעותית את היעילות במקום העבודה, ושנוף יפה מהמשרד משפר את היעילות ב-66% מהמקרים. שולחן עבודה שלי ממוקם בדיוק מול החלון הגדול, וגלינה התופרת התחילה לגדל באחת האדניות שיח עגבניה, אז כנראה שהסקר צודק

כל זה כמעט ולא קשור לנושא של הפוסט היום, אבל מכפת לכם… בואו נדבר על קוצים.

כשאני אוספת חומר לפוסטים אני תמיד מנסה לזהות מי היה המקור למגמה מסוימת שאני רואה, אבל ברוב הפעמים אני מגיעה למסקנה שיש דברים שקורים בבת אחת בכמה מקומות במקביל, שמשהו באוויר כנראה הוביל אליהם, והם בבת אחת נכונים.

יש לי הרגשה שהמשפיע העיקרי בנושא הקוצים הוא איך לא – ריקרדו טישי בתצוגת הגברים של ג’יבנשי לחורף 2010:

השרשרת הזו המסה את ליבי.

25 דוגמנים מהממים צעדו לצלילי “אווה מריה” עונדים על צווארם את כתר הקוצים המפורסם, ובסנדלים שמזכירות באופן די ברור את סנדליו של ישו.

הנה טרי ריצ’רדסון בדיוקן עצמי עם זר הקוצים של ג’יוונשי, שפרסם בטמבלר שלו

באופן די מפתיע, זר הקוצים הישואי כיכב גם בתצוגה של BLAAK לחורף, הפעם על הראש

קוצים גם בנעל חביבת הבלוגוספירה שעיצב ניקולס קירקווד לרודארטה

מבט יותר מקרוב:

צמיד הקוצים של Conroy and Wilcox הניו יורקיים

ותכשיטי הקוצים המדהימים של Dominic Jones

כאן מדגמנת חברתה הטובה ושותפתה לעסקים – הדוגמנית אליס דלאל ההורסת.

שרשרת של סטודיו טובן האוסטרליים

וישו…

והצילום הזה של Louis Christopher

קוצים הם גם הענין המרכזי בעבודה המרגשת הזו של האמן הסיני Cui Fei

העבודה נקראת Read by Touch -עבודה שמדברת על הצורך להקשיב למסרים שאנו מקבלים ללא מילים מן הטבע.

כנראה שלפעמים מסרים כאלה מגיעים מהאדניות שמונחות בחלון המרפסת

קוצים מחוברים לנייר אורז

קוצים שפיי אוסף מחוברים יחד למעין טקסט.

ואיך לא נסיים עם שיר שמקדיש לנו החבר מוז: הנער וקוץ בצידו.

Click here to view the embedded video.

סופשבוע מקסים.

יערה.

מה אני גורסת

yaaronet — Fri, 09 Jul 2010 11:34:20 +0000

הי הי,

קודם כל, המון המון תודה על התגובות המדהימות לפוסט הקודם. ריגשתם אותי ואת המשפחה שלי מאוד. תגובות הן דבר משמח באופן כללי, גם כשהן מגיעות במייל או סמס

השבוע היה לי מין שבוע לא מזהיר שכזה, ושהמון דברים קרו בו קצת עקום. מכל מיני סיבות. יש ימים כאלה. לשמחתי אני מרגישה שמרקורי או משהו כזה יצא מאיזושהי נסיגה ועכשיו הכל שוב טוב יותר.

מה היה הדבר ששימח אותי מאוד השבוע? מגרסה! בחיי, מגרסת נייר ביתית שינתה את חיי. אני חושבת שמגרסת נייר היא כמו היכולת לעשות על דברים דיליט – וזה משפר מצב רוח נפלא . היכולת להעלים דפים שכבר אין בהם צורך, זה אולי ישמע לכם אולי טפשי, אבל זה הרגיש לי כמו לעשות קסם קטן ולהיפטר תוך שניה מדברים שכבר אין בהם צורך.

אחרי שהתחלתי לגרוס ולגרוס התחלתי להזכר בכל מיני דברים שקשורים לזה. מצאתי כל כך הרבה חומר שזה רק מוכיח את הטענה שלי (עם עצמי) שמכל נושא אפשר לצאת לכיוון מעניין, וכל דבר אפור ומשרדי יכול להפוך לקסום ומרתק. אז הנה לפניכם – שיר הלל למגרסה, שנתנה לי השבוע השראה מדהימה וסיבה לאופטימיות

ביום הראשון צילמתי את התמונה הזו, ומשם הבנתי שיש לי נושא לפוסט חדש.

אחר כך מצאתי את העבודה הזו שנקראת “גלים”.

n. 275 Waves by Grace Tan (kwodrent) http://kwodrent.com

ואת השמלה של יינג הוי.

Untitled by Ying Hui (demisemiquaver) http://demisemiquaver.net

נמשיך עם Akatre Ateilier סטודיו צרפתי לעיצוב גרפי שגם אצלם עושה רושם שהמגרסה עובדת שעות נוספת

לוח השנה הפואטי של המעצבת הגרמנייה סוזאנה הנריץ’ שגורס את הימים שחלפו… כל יום נגרס בזמן אמת ומותיר אחריו שרידים.

וסדרת הפורטרטים של האמנית הצרפתייה פרדריק דובאל שנקראת hide and seek. .הפורטרטים נלקחו במקור כולם ממגזיני אופנה

Shredded A – עבודה של המעצב הגרפי המבריק brock davis

העבודה “1000 שמות” של האמן כריסטיאן פור

עוסקת בדמותו של החייל האמריקאי. היא מורכבת מנייר גרוס שעליו מודפסים 1000 השמות הכי נפוצים בקרב גברים אמריקאים בגילאי 18 עד 22, לפי נתונים שקיבל מביטוח לאומי באמריקה. וגווני השחור והאפור נוצרים משינוי בפונטים ובריווח שלהם בהדפסה על הנייר.

הפסלים הסרוגים של האמנית הסינית movana chen עשויים מרצועות נייר דקיקות של המגזין ווג שנסרגו יחד למעין כיסוי גוף שהיא קוראת לו Body Container. צ’ן תוהה בעבודתה על עתידה של העיתונות המודפסת, אמנות עבודת היד כגון הסריגה, ואיכות הסביבה .

גם במערכת המגזין של ok great הבריטים הגיעו למסקנה שכיף לשחק במגרסה

מכנסיים של ראד חוראני לקיץ 2010. יש אותן בבוטיק וורנר!

ונסיים עם הקולקציה המדהימה של גארת’ פיו לקיץ 2010, שחתם באופן סופי את טרנד הבגדים המרוטשים לקרעים

סוף שבוע נעים לכם

יערה.

מסע בזמן לאלבום משפחתי

yaaronet — Thu, 01 Jul 2010 10:32:54 +0000

השבוע חגגנו אני והמיסטר שלי תשע שנים. תשע שנים. לא ממש נקלט. כשהכרנו הייתי בת 21. בזמן הזה אני מרגישה שעברו חיים שלמים וזה זמן טוב להגיד לו תודה. הוא יודע על מה

בהקשר למאורע הזה החלטתי לחלוק אתכם רגע קטן ופרטי מחיי המשפחה שלי.

♥

לפני שש שנים נפטר סבא שלי, סבא דב האהוב. הסבא היחיד שהיה לי ושאני עדיין מתגעגעת אליו מאוד.

החלק העצוב של פינוי חפציו מחדר העבודה האלמותי שלו (שמרתי לי את כיסא המשרד שלו) הסתיים בדבר מרגש מאוד.

אבא שלי מצא על אחד המדפים פילם שלא פותח מעולם, ומסר אותו למעבדת צילום. מהמעבדה חזר אוצר. סרט שלם שצולם במהלך מסיבת החתונה של ההורים שלי בשנת 1970.

יש משהו בפילם הזה כמעט אמנותי בעיני. רגעי וינטג’ קסומים בשחור לבן של תחילת שנות השבעים, סיפורה של המשפחה הישראלית הקלאסית, דור ששרד שואה, זוג צעיר. סבא וסבתא. בעל ואשה. המשפחה שלי.

וחוץ מזה כמובן שאי אפשר להתעלם מהסטייל…

אפשר לראות את החצר המקסימה של סבא וסבתא שלי במושב ברמות השבים. החצר שבה העברתי את מרבית ילדותי, באיסוף פקאנים ואבוקדו. החצר שבה נערכו רוב האירועים המרגשים של משפחתי, כולל החתונה של אחותי ובן זוגה.

אבא מימין, אמא עוצמת עיניים

ההורים שלי התגרשו לפני 19 שנה. כנראה שכל ילד להורים גרושים נשרט קצת בכל מה שקשור לזוגיות ולנישואין. כמו שאומרת אמא שלי – אנחנו אף פעם לא יודעים מה מחכה לנו מעבר לפינה. אבל אני בכל זאת משתדלת להיות אופטימית.

אלו מהרגעים שבהם בכל זאת מעניין לחשוב מה היה קורה אם הם לא היו נפגשים, מה היו קורה אם לא הייתי אני. שבזכותם יש לי את שישה ואת עומר, האחים שלי.

את השמלה המהממת שאמא שלי לובשת היא תפרה מצעיף תחרה שהיה לה, והנעליים היו בצבע כסף.

אמא מדגימה מיני מהו מימין, אבא עוצם עיניים משמאל

הדוד שאול החתיך ניגן באקורדיון, וכולם רקדו במעגלים על הדשא, לכולם היו משקפי היפסטרים ובאופן כללי, זה גרם לי לחשוב על תקופות פשוטות יותר.

הדוד החתיך שאול והאקורדיון

הסבתא המופלאה שלי, לאה שמלמדת אותי כל שבוע משהו על החיים.

במרכז, דודה עדנה היפיפיה, וכסא הנוח שעליו בילינו לא מעט אחרי הצהריים עם אבטיח

במרכז - דודה רבקה והבופון המפורסם על הראש

למעלה, סבא חיים, שלא זכיתי להכיר שהיה אופטיקאי שלמד בסורבון. לפניו - הדודים מאיר ודודה. שפשוט קראנו לה דודה אבל בעצם קראו לה רחל. חסרה בכל התמונות - סבתא לוניה ז"ל.

ואני ממש אוהבת את התמונות האלה שאני כמעט לא מכירה את היושבים בהן אבל מעבירות כל כך הרבה דברים בבת אחת:

*** עדכון מדהים: 2.7.10 : אני עדיין נרגשת מהתגובה המדהימה של נועה שחר כאן בפוסט, שזיהתה את סבא שלה, מיקי פוביצר בתמונה. צירופי מקרים מדהימים כאלה חייבים התייחסות, ואני מוסיפה לכבודה עוד תמונה שבה רואים לצידו גם את הסבתא אלישבע.. ****

מימין - מיקי ואלישבע פוביצר, בקצה משמאל, נאווה, חברה של אמא

עומדים במרכז: סבא דב עם הדוד שלי דני, יושבת דודה עדנה, ולידה הדודה רות.

ונסיים בתמונה האהובה עלי:

מסתודדים בחושך

שיהיה לכם סוף שבוע מקסים

The Swan Dress on Fashion Forward Magazine

yaaronet — Thu, 01 Jul 2010 09:49:57 +0000

So proud to be featured in the latest issue of the fasgion magazine Fashion Forward

Shot by the one and only, Karin Bar

Model: Daniella Wircer

סופה במדבר

yaaronet — Fri, 25 Jun 2010 16:52:54 +0000

חופש. השבוע הייתי בחופש.

מיוזמתי קרוב לוודאי שלא הייתי יוצאת לחופשה, ובכלל, מאז שהפכתי לעצמאית לפני חצי שנה לא עשיתי הפסקה. אמא שלי פשוט הודיעה לי שהיא מוציאה אותי לשלושה ימי שקט בים המלח. ואוו. קודם כל, עלו לי שם כמה מחשבות חשובות שיעלו בתורן על הכתב וכמובן, מסע אסוציאטיבי בלתי נמנע וויזואלי.

רוב הזמן כשהייתי שם הרגשתי פשוט נפעמת. נפעמת מהנוף, מהים, מהשמיים, מהשקט. מהטירוף הזה שמתרחש כל כך קרוב וכל כך רחוק בעצם. אני מודה שיש לי צורך להפוך חוויות שאני עוברת לרומנטיות יותר. חבל שאין מילה עברית טובה לפועל באנגלית: Romanticizing. אבל היי. על התכונה הזו בדיוק מבוסס כל הבלוג הזה

בזמן החופשה התנגן לי כל הזמן בראש באוירת סוף הניינטיז הסינגל הראשון של גרוב ארמדה מ 1997 שׁ At The River

זה מצחיק איך שהראש עובד. כי נכנסתי לקרוא את מילות השיר ובעצם המילים של כל השיר מורכבות ממשפט אחד שחוזר על עצמו בלופ:

if you’re fond of sand dunes and salty air,

Quaint Little villages are here and there.

השורה הזאת היא בעצם סימפול של שיר של פאטי פייג‘

אז אם אתם מחבבים דיונות חול ואויר מלוח, אפשר גם ללחוץ פליי ולצאת לדרך…

Click here to view the embedded video.

כל הדרך אמא שלי שמה מוזיקה ושרה לעצמה. לי זה הזכיר את הנסיעה האיקונית משנת 1991 של תלמה ולואיז.

וגם את קפה בגדד הבלתי נשכח.

קמפיין קיץ 2010 של קנזו

כרמן קאס בהפקה להארפרז באזאר הבריטי:

מתוך הפרויקט אנשי החול שהוצג כאן

נטשה פולי מסתדרת מדהים עם גמל בהפקה לווג פריז מאפריל 2010, שצולמה על ידי הזוג אינז ו-ווינוד

מארי קלייר האיטלקי, מרץ 2010

צילום לווין מטורף של מדבר סהרה: הצילום מכאן

בית האופרה של דובאי שתוכנן על ידי זאהא חדיד ופטריק שומכר, בהשראת דיונות חול:

זאהא עיצבה ב 2007 את השולחן הזה שנקרא DUNE

ואת הפסל הזה שנקרא Dune Tree

אמא שלי תרמה לפוסט את שולחן הסלון שלה של המעצב Enzo Berti לחברת La Palma

שבמרכזו מתחת לזכוכית חול לבן, והוא מגיע עם מסרק עץ שאפשר לצייר איתו צורות בחול:

גבישים, מינרלים, מלח, קריסטליזציה:

טבעת של kyle ng

Debra Baxter

וסדרת טקסטורות שצילמתי שתסגור לנו יפה את הפוסט:

צבע השמיים:

המלח:

המים בבריכה:

הסלעים בנסיעה:

הים:

השמלה שלבשתי: שיפון המשי עם דפוס נחש:

והנוף. שיש בו את הכל ביחד.

סופ”ש נעים לכם. התגעגעתי.

יערה.

The Roman Empire Dress

yaaronet — Wed, 16 Jun 2010 21:17:17 +0000

This is the wonderful, graceful, beautiful Lihi Shadmon on her wedding day.
Thank you Lihi, for an amazing journey together, it’s been an honor and a pleasure.

Fashion Peas’s Lace Golden Dress

yaaronet — Sat, 05 Jun 2010 10:45:21 +0000

This is the dress I made for Dar Mashiah AKA Afoona, one of my favorite Israeli fashion bloggers.

Here you can read more about the making of the dress, in my blog.

השמלה של אפונה

admin — Thu, 03 Jun 2010 12:19:37 +0000

החיים באונליין הם לא לכל אחד, אני יודעת. ובכל זאת, חשוב לי להגיד כמה אני שמחה שחלק נכבד מהחיים שלי מתרחש ברשת.

יש לי כל כך הרבה ערוצים לצרוך דרכם אינפורמציה ולתקשר דרכם עם העולם, לפגוש אנשים חדשים בקלות ובפשטות ולמצוא איתם נושאים משותפים שמבחינתי אני כבר באמת לא יכולה לדמיין את העולם שלי מתנהל אחרת…

נכון שלפעמים המשמעות של כל עולם ה…איך נקרא לזה בעצם? “ניו מדיה”? דורש לא מעט חשיפה. אבל מהרגע ששחררתי את החלק הזה הבנתי שלושה דברים:

1. אין לי מה להסתיר

2. הדברים החשובים והאישיים שקורים בחיי הפרטיים נשארים שם

3. לא מעט מפגשים ברשת הובילו למפגשים חשובים מאוד במציאות, לחברים קרובים מאוד מאוד בחיים האמיתיים, ואחד מהם הוא עם האיש שאיתו אני חולקת את חיי כבר 9 שנים.

על אחד המפגשים במציאות רציתי לספר היום

עד לחודש אפריל, את אפונה, הלא היא בלוגרית האופנה המעולה דר משיח בעצם אף פעם לא פגשתי באופן אישי, אלא רק כמובן דרך הבלוג והטוויטר שלה.

באזור חודש ינואר דר התחילה לספר בטוויטר על החתונה המתקרבת של אחיה, ולספר על תלאות חיפושי השמלה.

גם בחודש מרץ עדיין לא נמצאה השמלה

כשבחודש אפריל ראיתי שדר מחפשת ולא מוצאת, החלטתי להחלץ לעזרה, והצעתי לה לעשות את השמלה אצלי.

הסטודיו שלי ממוקם בביתי, ויחד, גלינה התופרת בעלת ידי הזהב ואני, אנחנו עובדות על שמלות בהזמנה אישית.

כך בעצם נפגשנו לראשונה, אני ודר, שהרשתה לי לתעד את מאחורי הקלעים של התהליך.

עכשיו כשהחתונה עברה בהצלחה (מזל טוב!) אני יכולה לכתוב שהייתה באמת חוויה מקסימה מתחילתה ועד סופה. כיף היה לעבוד עם מישהי שחיה אופנה כמו דר, והתענינה כל כך בכל השלבים. ועכשיו אני גם יכולה לשתף אתכם בקסם הזה שדרכו קשקוש על נייר הפך לשמלה.

דר הסבירה לי מה היא מחפשת ולפי הכיוון שנתנה לי ציירתי כל מיני סקיצות עם הצעות לכיוונים לשמלה.

אחרי שהבנו את הכיוון הכללי יצאנו לטייל בחנויות בדים.

הסתכלנו על כל מיני אופציות, אבל מהר מאוד נחה עינינו על תחרת הזהב-כסף הזו:

מתלבטות על צבע הבסיס לשמלה:

מחליטות על הגוון המוזהב יותר

אחרי הבד יצאנו לדרך. על בסיס ההחלטה הסופית ציירתי גם סקיצה סופית:

ספר הסקיצות שלי שמאכלס את רוב חיי בתוכו

מדידה ראשונה של בסיס השמלה מבד גולמי (בד כותנה מאוד זול) שעליו אפשר לסמן את הקווים והחתכים בשמלה, וממנו בונים בהמשך את בסיס הגיזרה לשמלה, לפי מידות הגוף.

בשלב הבא – תפירת הבסיס המוזהב לשמלה

ובשלב האחרון: השמלה!

המון תודה לדר משיח שאפשרה לי לתעד את התהליך ועל כל מה שקרה לנו בדרך ובכלל.

את הפוסט של דר תוכלו לקרוא כאן

המון מזל טוב

ספיידר וומן – הומאז’ לגיל הזהב

admin — Thu, 03 Jun 2010 09:00:22 +0000

את הפוסט שלפניכם כתבתי ממש עם פתיחת הבלוג, בדצמבר 2009.

השבוע הלכה לואיז בורז’ואה לעולמה, והותירה חלל גדול בעולמי התרבותי.

אני מפרסמת כאן שוב את אותו הפוסט לזכרה ומוסיפה את הציטוט האהוב עלי שלה:

Art is a guarantee of sanity. That is the most important thing I have said. (Louise Bourgeois)

*******************************************************************************************

20.12.09

נפתח בוידוי: השנה אני סוגרת 30 שנות קיום.

האמת היא שאני דווקא ממש חיה בשלום עם העובדה הזו. באמת. כלומר, לא הייתי מתנגדת לגלות איזה מעין נעורים שישאיר אותי בגיל 26, אבל סה”כ – המצב סביר.

למרות כל זאת, אני עדין מאוד עסוקה בשאלה האם לאייקון אופנה יש רגע שבו פג תוקפו.

האם מגיע רגע כזה שאתה הופך ללא רלוונטי, שאינך מסוגל לתפוס יותר את רוח התקופה? אני באמת חושבת שהתשובה היא לא, ולכן אחד הדברים האהובים עליי הוא להזכר מדי פעם שלאייקון אמיתי אין חשיבות לגיל.

לכן, אני מכריזה על סדרת פוסטים שהם הומאז’ לגיל הזהב, דמויות שחצו את המאה כמעט מראשיתה ומוכיחות שאין שום קשר בין סטייל וגיל.

אחד האייקונים האלה שלי כבר שנים היא לואיז בורז’ואה. שנים שאני עוקבת אחרי האשה המדהימה הזו . אפילו שהיא לא מעולם האופנה, אני מוצאת את עצמי נדהמת ממנה בכל פעם מחדש, ואני חושבת שכל העולם (או לפחות קוראי הבלוג שלי…) צריכים להחשף אליה.

לואיז בורז’ואה היא אמנית ופסלת אמריקאית שנולדה בצרפת בשנת 1911. (כן. היא תהיה השנה בת 99!). היא ידועה בעיקר בזכות פסלי העכביש הענקיים שלה, פסלי בד, שיש, אבן ומתכת. הנושאים שמעסיקים אותה הם בעיקר אמהות, סקס, בגידות (אמה חיה עם אביה והמאהבת שלו בבית אחד), אברי רבייה ובאופן כללי היא אחת האמניות המודרניות החשובות שידע היקום. לפחות בעיני.

המלכה הבלתי מעורערת - בורז'ואה

לאחרונה ראיתי את הסרט הדוקומנטרי המופלא עליה The Spider, The Mistress And The Tangerine. או בעברית – העכביש, המאהבת והמנדרינה.

הסרט המופלא עוקב אחרי העבודה של בורז’ואה על פני 15 שנים, ומתעד את תהליכי העבודה שלה, הילדות הלא פשוטה שעברה, ובעיקר עוברת שם עוצמה מוטרפת של יוצרת קסומה ופלאית, שמצטיירת כאשה דומיננטית וחזקה, וגם, איזה כיף לגלות – אשה אופנתית ואקסצנטרית בצורה מדהימה.

אז ליקטתי את מיטב הלוקים של הגברת בורז’ואה:

המראה הכי כובש שלה בסרט הוא בעיני הוא זה. חובשת כובע פאייטים, מעיל פרווה ורוד פוקסייה, ואוחזת ורד אדום במהלך הראיון.

לוק מנצח- כובע פאייטים ומעיל פרווה ורוד

אם פאייטים ופוקסיה לא שכנעו אתכם עדין, כנראה שאתם צריכים לראות אותה גם בחליפת בלייטקס הזאת מתוך מיצג משנת 1975 העיסוק באיברים הוא כאמור אחד הדברים המאפיינים אותה.

כשנולדה ציפו הוריה לבן, שהיה אמור להקרא לואי, אז השאירו את אותו שם רק בהגייה שונה – LOUISE, וחלק ניכר מעבודותיה עוסקות בזהות והגדרה מינית.

לואיז במיצג משנת 1975 בביתה בצ'לסי בניו יורק

בתמונה הזו, הרבה יותר מוקדם, היא בת 35, בסטודיו שלה. אני חושבת שזה אחד הצילומים הקסומים שראיתי אי פעם.

לואיז בשנת 1946 בסטודיו שלה בניו יורק

וכאן במעיל פרווה שהייתי שמחה לגמוז לעצמי בכל רגע נתון, אגב, אהבתי מנומר מאז ומעולם, גם לפני שהתחילה שנת 2009 ולקחה ממני את הסיגנצ’ר לוק שלי, אבל על זה כבר אתלונן בפוסט נפרד.

ותמונה אחרונה ומדהימה לסיום – לואיז בז’קט קטיפה מדהים בגזרת עטלף, מתחת חולצה גברית לבנה עם עניבה וקוקיות קשורות בסרט סאטן שחור… אם קרל לגרפלד ראה את התמונה ולא נשנק אני שרשרת פנינים מזויפות.

Photo By: Brigitte Lacombe

בתערוכה של בורז’ואה שהוצגה בטייט מודרן אחת העבודות היתה מטפחת בד רקומה ועליה אחד המשפטים האהובים עלי:

I have been to hell and back, and let me tell you – It was wonderful

ואם לואיז אומרת. אני מאמינה לה.

נ.ב.

את פרידת הגרסונייר מלואיז, תוכלו לקרוא כאן

להתראות רייטינג

admin — Sun, 30 May 2010 09:29:00 +0000

בשבוע שעבר נפרדתי מהשבועון “רייטינג” בו כתבתי בחצי השנה האחרונה, והשבוע התפרסם מדור האופנה האחרון.

לכבוד הפרידה אני מפרסמת כאן את אחד המדורים האהובים עלי ביותר שהתפרסם לפני חודש והוקדש לקליפ ההורס של ביונסה Why Don’t You Love Me.

את הקליפ ביימה ביונסה יחד עם הבמאית Melina שביימה עוד כמה קליפים שווים במיוחד:

למשל Eve – Give It To You ft. Sean Paul

Click here to view the embedded video.

וגם רודי בוי של ריאהנה

Click here to view the embedded video.

ואם איכשהוא פספסתם את הקליפ ההורס של ביונסה:

Click here to view the embedded video.

וזה המדור ההוא האהוב.

עמוד 1:

עמוד 2:

ונסיים בפריים שאני הכי אוהבת בקליפ:

המשך שבוע נעים!

יערה.

סקס אפיל על אופניים – פוסט הסיכום, ההמלצות לחיים וכמובן…הזוכה!

yaaronet — Fri, 21 May 2010 16:54:32 +0000

שלום לכם קוראי הבלוג היקרים,

עומס קל מנע ממני להעלות פוסט בשבוע החולף, עיקרו הוא שהייתי עסוקה מעל הראש בצילומי קולקציית השמלות שלי, עניין מרגש לכשעצמו ואקדיש לו פוסט נפרד בהמשך. בינתיים את תוצאות היום הקסום הזה ניתן לדגום בעמוד הבית שלי וגם בעמוד השמלות שלי.

ועכשיו לנושא שלשמו התכנסנו כאן היום: אופניים שיק! למי שפספס איכשהוא את ההתרחשויות, הפוסט ההוא הביא ללא מעט תגובות כאן בבלוג, לאחר מכן הוכרזה כאן תחרות הנושאת את הפרס המרכזי באירוע: כדור דיסקו מהמם ואמיתי.

לפני התמונות: הרי לכם תוכן גולשים למהדרין: ריכוז מגוון הטיפים לרכיבה שיקית על אופניים ואני מביאה אותן כאן שוב עבור כל בנות ובני העיר

ג’וליה המליצה להקפיד לנסוע בשבילי האופניים, שם קל יותר עם העקבים. אפשר גם לשים כפכפים בתיק ולהחליף אחרי שחונים.
דריה שועלי מוסרת ארבעה טיפים נהדרים:

1. אם העקבים נתקלים לך במדרכה, סימן שהאופניים נמוכים מדי. אנחנו לא אמורות להציב רגל ישרה על המדרכה כאשר על האופניים, להפך. כלומר – הגביהי המושב

2. אופניים אולד פאשן עם כידון גבוה
שומרים עלינו זקופות, וכך יאה לה לעלמה לרכב, ולא כמתעמל טריאתלון כפוף

3. החזיקו דיאודורנט נוסף בתיק

4.נצלו את זמן הרכיבה שנותר לנו עד סוף חודש מאי, כי כבר ביוני עד ספטמבר זה יהיה קשה מאוד

ושישה מוסרת 2 טיפים חשובים:

1. להחזיק בתיק חבילת פלסטרים

2. להצטייד ביכולת איפוק מרשימה, במקרה של החלקה או נפילה.

ועכשיו! לתמונות!

הדס מטנטי בקי תורמת שתי תמונות שיק לוהטות לגמרי:

תודה רבה לנועה אבן-פז ששלחה את התמונה של גרייס קלי: בסוף כנראה שהכי נוח יחפה

ותודה לשישה ששלחה את התמונה הזאת של חברתה רותי, מדוושת על העקבים בברלין:

סיוון ארנהלט שלחה תמונה של אופני גוצ’י שעוצבו במיוחד לאולימפיאדה ב 2008

חני, הלא היא אחת שיודעת וגם יקירת הבלוג שלחה את התמונה בסרבל לבן ומהמם:

טליה, אופניים וסמיילי:

נופר חיימוביץ’ תרמה מיצירותיו של בעלה המוכשר בטירוף, אלעד ברוך

שימו לב לאופניים המדהימות האלה שנקראות Bi-Cycle . שני הרוכבים יכולים לדווש ולנווט עליהן, אבל הרכיבה תדרוש מהם אמון מוחלט וחברות אמת. קונספט מרגש.

עוד קצת מהיפיפיות האלה:

וגם את אופני ה See Saw Bike

האחים שלי, יבורכו, תמיד מעורבים (אין להם ברירה, תכלס) ואח שלי שלח תמונה שלו רוכב ב”דרך המוות” בבוליביה הוא הראשון מצד שמאל! טירוף!

וקבלו את ניב על האופניים הורודים:

ועוד אחת ששלחה העלמה קסניה:

והנה עדכון: תמונה ששלח מאיר היוקרתי, שצילם אדר אופנהיים במגדל האופרה ביום כיפור

ועכשיו…באמת שתכננתי להכריז על זוכה אחת, אבל שתי בנות עשו מעל ומעבר והצטלמו במיוחד לבלוג, השקיעו באופן שריגש אותי בטירוף, ולכן, שני כדורי דיסקו יישלחו אליכן: במקום השני והמכובד, הגברת נגה פלוטניק, אשת הסטייל, החברה והשיק האולטימטיבי:

ובמקום הראשון!

המנצחת הגדולה: אינה שנדר, שהרימה הפקת אופנה אדומה ולוהטת שיותר יפה ממנה לא יכולתי לבקש כדי לסיים את הפוסט הזה: בחיי שאני מסתכלת על התמונה הזאת ומתרגשת. את התמונות צילמה טליה רוזין.

שאפו!

ביום ראשון אחגוג את יום הולדתי! צפו לחגיגת שיתוף מתנות נפלאה!

שבת שלום,

יערה.

Victoriana Dress

yaaronet — Wed, 19 May 2010 17:00:58 +0000

Feather Dress

yaaronet — Wed, 19 May 2010 16:59:10 +0000

Braided Dress

yaaronet — Wed, 19 May 2010 16:58:03 +0000

Beaded Dress

yaaronet — Wed, 19 May 2010 16:56:43 +0000

The Swan Dress

yaaronet — Wed, 19 May 2010 16:54:45 +0000

Lace Wedding Dress

yaaronet — Wed, 19 May 2010 03:47:48 +0000

אני, אהבה וטילדה.

yaaronet — Wed, 12 May 2010 06:34:51 +0000

המון זמן אספתי חומרים לפוסט על טילדה סווינטון, והנה סוף סוף יש לי סיבה לכתוב אותו.

שלשום צפיתי בהקרנת טרום בכורה בסרט “אני אהבה” ( I am love) שיוקרן בקולנוע החל מה 20 למאי.

לטילדה, שחקנית זוכת האוסקר, יש רומן ארוך עם עולם האופנה, ובסרט הזה היא סוף סוף מקבלת את הראוי לה מבחינת לבוש ומראה.

ב”אני אהבה” היא גיבורת הסרט שמספר על משפחה אריסטוקרטית איטלקית בתקופת המילניום במילאנו. היא מתאהבת בבחור צעיר, ומכאן כל מה שאכתוב הוא סוג של ספוילר.

הענין עם הסרט הזה הוא כזה: הוא מיועד בעיני לאנשים שאוהבים ויכולים להתמסר לאיטיות ואסתטיקה. פחות לאנשים שמצפים לראות סיפור ותסריט קולנועיים.

אני אהבה הוא בעיני כמו לדפדף במגזין יפהפה. כמו לראות קליפ של סופיה קופולה במשך שעתיים וחצי. בראש ובראשונה הוא מחובר לאופנה. את התלבושות המחויטות עיצבו במותג ז’יל סנדר, ואת אחת השמלות עיצב ראף סימונס, המנהל הקריאטיבי של המותג, בכבודו ובעצמו וגם פנדי משתתפים בחגיגה. Need I say more? העיצוב של הסרט הוא לא פחות ממושלם. כל פריים, כל מאית שניה בו נעשו וצולמו כל כך בקפידה, והעיסוק בבישול ואסתטיקה של אוכל וסקס הוא מדהים למדי.

אחת ממפיקות הסרט היא סילוויה פנדי, שהיא יקירת שנקר ואף ביקרה בישראל ב2006, כך שהדגש המשמעותי על האופנה בסרט אם כך לא מפתיע.

ז'קט לוונדר של פנדי + תיק הבירקין המפורסם של הרמס = שלמות

וכך קרה שישבתי בקולנוע בין שניים מהאנשים שמרכיבים את עולמי, אך התברכו בגישה שונה לחלוטין לקולנוע.

מימיני בן זוג חובב איטיות, שחיין פילוסופי, מהאנשים ששוקעים בקלילות אל הזיות שקשורות לאיטליה, במיוחד אם מעורב בהן בישול.

משמאלי, אחות שהיא תסריטאית. מילה שאומרת הכל. היא אמנם נהנתה לראות איך טילדה מחליפה בגדים וכל אחד יותר יפה מקודמו, אבל כנראה שכל תסריטאי משלם את המחיר הזה - חוסר היכולת להנות מסרטים אם הם לא מושלמים.

ואני? איפשהוא באמצע. הבנתי בדיוק למה כל אחד מהם נהנה או שלא, אבל עדיין. יש לי כרגע תחושות טובות לגבי הסרט. ובבלוג אופנה, כמו בבלוג אופנה, באנו לדבר על הבגדים של טילדה.

סגול ומנטה: שילוב שהוא יאם יאם

אחד הדברים המענינים שקורים בסרט הוא השימוש בצבעים כדי להעביר את התחושות של הגיבורה. מצד שני, מבנה הגוף שלה תמיד קצת מטשטש בבגד המחויט. מעצבת התלבושות של הסרט הסבירה שזה נוצר במכוון, שלא ממש נוכל לדעת מה מבנה גופה של הגיבורה עד שהיא מתפשטת.

והיא מתפשטת…

הגברת סווינטון חוגגת השנה את יום הולדתה ה50, היא חיה בלונדון עם בעלה ושני ילדיה, ועם מאהב מוצהר שמלווה אותה בכל האירועים אליהם היא מגיעה.

שמלה בכחול רויאל, נעליים למות

הלוונדר. הלוונדר הוא בעל תפקיד חשוב בסרט. כנראה שבמרכז הדרמה גם נמצאת השמלה המדהימה הזאת:

מה יש בה, בטילדה, שמעורר כל כך הרבה מעצבי אופנה?

היא הרי לא היפה הקלאסית, מצד שני, היא לא מכוערת כמו רוזי דה פאלמה.

אולי זו האנדרוגניות שלה. היא לא אשה מוחלטת, ולא ממש גבר. בעצם זו היתה המהות של אחד הסרטים המשמעותיים שבהם שיחקה – אורלנדו, שמבוסס על הספר של ורג’יניה וולף.

אורלנדו מספר את סיפור חייה של דמות על פני 400 שנה – בהתחלה בתור גבר בתקופת המלכה אליזבת’:

בהמשך בתור אשה במאה ה18:

אולי זה גם מה שהופך אותה לכל כך מיוחדת – היא וורסטילית, והיא מחליפה דמויות, זהויות וג’נדרים בכזאת קלילות. זה בדיוק החומר שממנו עשויות איקונות אופנה. אה כן, ושחקניות טובות.

Dazed & Confused בגליון אפריל (שהיה בקונספט “האמת העירומה” הוציאו שתי מהדורות לעטיפה – על אחת טילדה בג’ינג’יות עוצרת נשימה ונשית:

בעטיפה השניה: הנער טילדה:

הגליון אגב נושא את כותרת הראיון: חמשת החושים של טילדה:

מענין שבגליון מאי של מגזין V שיצא לחנויות אתמול, צילמו צמד הצלמיםInez van Lamsweerde & Vinoodh Matadin (זוג גם במציאות, שזכור לנו לטובה גם מהפרסומת המדהימה ללנווין) את טילדה פעם אחת עם שיער ארוך, פעם אחת עם קצר:

מה עוד?

אי אפשר לדבר על טילדה בהקשר של אופנה מבלי להזכיר את אחד האירועים המכוננים בעולם האופנה: התצוגה של ויקטור ורולף ב 2003 שעסקה בשיבוט, בה הציגו את טילדה, המוזה שלהם וה”קמע” שלהם לצד הדוגמניות, שהיו כולן שיבוטים שלה. את התצוגה הזו שנקראה One Woman Show הזכרתי גם בפוסט על בית הבובות שלהם.

טילדה האמיתית פתחה את התצוגה ב2003

וכאן המשובטת שסגרה את התצוגה:

עוד עניין אחרון בקשר לעלילות טילדה בעולם האופנה: השנה היא גם דגמנה למותג Pringle of Scotland הנחשק, המותג שהמציא את סריג המעויינים המפורסם, העונה גם לשם סריג ארגייל:

וכאן עם האמן הנחשק והסופר סטאר, דאגלאס גורדון, שעיצב למותג סריג במסגרת שיתוף פעולה:

טוב, לא מתאפקת, הנה עוד 2 צילומים מדהימים של טילדה במגזין של ACNE כי פשוט אי אפשר להתאושש מהם

טילדה בדמותה של האריסטוקרטית האיטלקייה: מרצ’סה קסאטי:

לעולם לא אתאושש מהמראה של השרשרת ההורסת הזאת של לנווין…

אחרון ודי:

זהו! למיטיבי לכת – גשו גם אל הפוסט של הגרסונייר בנושא ובו גם תמונות מההפקה למגזין Another.

ועכשיו, מי ינחש מהי השמלה שעיצב לטילדה ראף סימונס?

הסופ”ש כמעט כאן, ואיתו צפויות לי לא מעט חוויות שעליהן אכתוב מיד בצאתו.

היו שלום

יערה.

דיסקו אופניים – פרויקט משותף שלי ושלכם :)

yaaronet — Wed, 05 May 2010 16:53:21 +0000

וואו! פוסט האופניים הניב מלא תגובות מדהימות!

קיבלתי למייל תמונות מדהימות של קוראים אדוקים, ששלחו תמונות של אנשים סופר אופנתיים על אופניים. אי לכך החלטתי על הכרזת פוסט האופניים-שיק:

מה זה אומר בעצם? שלחו לי למייל תמונות לוהטות שלכם או של קרובים לכם מדוושים בשיא הסקס אפיל על האופניים, את כולם אפרסם בפוסט נפרד, בשבועיים הקרובים.

בין כל השולחים אני עומדת להגריל שני חפצים לוהטים: האחד הוא כדור דיסקו, השני הוא אביזר מעוצב שמתאים לרכיבה על אופניים, והוא יוכרז כאן בקרוב.

אה, ושני דברים חשובים: הפניה מתייחסת כמובן גם לגברים השיקיים מבינכם! אל תהססו

דבר שני, אין חובה לצלם פנים – אפשר גם רק פרט מהמם כמו התמונה הזאת שהגיעה היום במייל.

בעוד שבועיים יעלה הפוסט הנכסף והכרזת הזוכה המאושר\ת

המייל שלי:

yaarakeydar@gmail.com

סעו לדרך

והנה הכדור אותו אני מדגמנת כאן בידי הענוגה:

הדוושנית

yaaronet — Tue, 04 May 2010 17:03:43 +0000

אוקיי, אם אתם גרים בעיר אתם וודאי יודעים כמוני, שחודש מאי הוא החודש המושלם לאופניים בעיר. במשך היום עדיין לא חם מדי, בערב כבר לא כל כך קר, ובאופן כללי הרחובות טרם נדבקו בהזייה הסליזית הזאת שנקראת קיץ בתל אביב.

הבעיה המרכזית שנתקלתי בה על אופניי החביבות: זה לא כל כך סקסי, האופניים האלה. אם בא לי להגיע במיטבי לפגישה למשל, רוב הסיכויים שבאופניים אגיע הרבה פחות חיננית מהרגיל. מצד שני, אתמול חטפתי דו”ח מעצבן משוטר, ולכן החלטתי להקדיש יותר זמן לדיווש, פחות לדלק. זה ברור שזה יותר בריא לי ולסביבה, אז החלטתי לעשות מעשה. למצוא את הדרך להראות מעולה על האופניים בכל מחיר.

האמצעי: עשיתי ניסוי מהפכני תחת הכותרת: דיווש עם נעלי עקב. שלא תגידו שכאן בבלוג לא מחרפים נפשות כדי להביא לכם את מיטב תחקירי העומק האפשריים

תוצאות הניסוי: לא בלתי אפשרי, אבל גם לא לגמרי מומלץ: קודם כל צריך לדווש עם החלק הקדמי של כף הרגל, אם יעבור כאן אורתופד הוא יקרע אותי כנראה, ודבר שני, העקב נתקע לי פעמיים במדרכה. בכל זאת למיו מיו שלום.

למה החלטתי לעשות את הניסוי הזה בכלל? בהכל אשמה הגברת הזו: קתרין בבה. כאן הגברת מדוושת באלגנס לתצוגות הקיץ בפריז בפברואר:

קתרין בבה ההורסת היא סטייליסטית שעבדה בין השאר עבור חברות כמו ז’יוונשי ושאנל, המגזינים Dazed & Confused ו Vouge.

קתרין היא ככל הנראה האשה עם הכי הרבה סטייל ביקום, ובאופן ספציפי בתוך פריז. שזה אומר פחות או יותר נצחון הגוף על הרוח

הנה קלוז אפ על קתרין, יותר נכון על נעלי ה YSL שלה:

סתם לידע כללי, נעלי איב סאן לורן עולות בממוצע כ 1000$.

אבל לא באנו להתקטנן פה היום. באנו ללמוד מהאשה שמדוושת בשיא הסטייל המופתי האפשרי:

ככה קתרין רוכבת בימי הקיץ: קימונו: כבר כתבתי על הפריט המהמם הזה באחד הפוסטים הראשונים שלי בבלוג: קימונו ועקבים. רשמו לפניכם:

אני מניחה שבא לכם לראות עוד קצת מהגברת: כאן בלי אופניים, אבל עם טורבן חינני ולוק כללי שזועק שלמות:

כל התמונות מכאן

מה עוד נאמר על אופניים? נזכרתי בזוג הזה שעיצב קארים ראשיד. לא תמיד אני אוהבת את הסטייל המצועצע שלו אבל בכל זאת את האופניים האלה, תוצאה של שיתוף פעולה שלו עם DuPont™ Corian® הייתי מאמצת כל כך בקלות:

זה גם הזכיר לי את הכסא המהמם הזה של קסטליוני משנת 1983.

אבל נחזור לאופנה. בפוסט הקודם בו דיברנו על רוזי דה פאלמה הלוהטת ציינתי את האקססורי הלוהט שלה שם: כפפות רכיבה נוסח קרל לגרפלד:

הנה קרל:

הנה רוזי:

הנה גרסת שאנל לקיץ 2009:

וגרסת שאנל לקיץ 2010:

אגב, גם אמנית הבורלסק ואיקונת האופנה, דיטה פון טיז הצטלמה להארפרז באזאר על אופניים. נו טוב, האמת שהיא הסכימה רק להשען עליהן בעצם: ההפקה צולמה בפריז.

האשה הזאת לוהטת בכל מצב.

גם בפרסומת הזאת לבושם של מיס דיור (שאין לי מושג אם הוא טוב או לא האמת) כנראה שהשילוב הזה של פריז ואופניים הוא מאוד פוטוגני. ואולי זה קשור גם לקלות שבה אפשר להתנהל בפריז על אופניים. וגם להראות טוב.

מה עוד ייקל לנו על הלוק בזמן הרכיבה? הפאוץ’ עור המהמם הזה של Blackbird

ההמצאה הבאה נקראת Extra leg – בעצם אלה מן רגליות מבד דנים (ג’ינס) שמתלבשות על גבי המכנסיים, ומיועדות להגן עליהן מפני הנזקים של השרשרת של האופניים.

האקסטרא לג מיוצר על ידי המותג הפריזאי השווה A.P.C מה שמעניק מייד למוצר אקסטרה שיק.

בנוסף לכל המוצרים שכבר דיברנו הייתי זורקת לסל (חה חה, כמה שנינות) גם את סל האופניים המהמם הזה של Design House Stockholm & Marie-Louise Gustafsson’s Carrie Bicycle Basket. אפשר לקנות אותו כאן:

ונסגור את הפוסט הזה עם המוצר הנחשק ביותר שאפשר לקשר לאופניים: שרשרת וצמיד של Justin Giunta

עשויים מזהב. עשיתי את היומית שלי. לפחות במרחבי הראש.

המשך דיווש נעים!

יערה.

מעל המשוער

yaaronet — Sat, 24 Apr 2010 21:14:27 +0000

לפני שבועיים בערך התפרסם בגלריה תרגום לכתבה מדהימה שכתבה קאתי הורין לניו יורק טיימס על חודשיו האחרונים לחייו של אלכסנדר מקווין.

לקראת סוף הכתבה הורין מתארת כיצד מקווין הגיב למותה של איזבלה בלואו, אשת האופנה האקסצנטרית שאחראית בין השאר לגילויו של מקווין ולהצלחתו המסחררת, אבל היתה גם ידידת נפשו. ב2007 התאבדה בלואו בעקבות גילוי מחלה.

לאחר מותה, מקווין שמר קווצה משיערה של בלואו, וביקש מחברו הטוב, מעצב התכשיטים שון לין ליצור לו ממנה תכשיט לזכרון. לין יצר טבעת מהשיער שנסגרה בתוך זכוכית. לאחר מותו את שארית השיער קברו חבריו בתוך ארון הקבורה שלו.

אגב, הנוהג ליצור תכשיטים משיער מתים היה מקובל מאוד בתקופה הויקטוריאנית והם נקראים תכשיטי אבל. (Mourning Jewelry)

מאז שקראתי את הכתבה מצאתי את עצמי מהרהרת בה לא מעט. ואולי עם קשר או שלא – נראה לי שאני רואה שיער בכל מקום. עבודות ויצירות משיער, אמנות ואופנה וציור וצילום, שיער מהמם בכל מקום.

זה יפה והזוי ונוגה ומוטרף ומעורר גועל לעיתים, אבל אני הולכת בפוסט הזה עד הסוף עם העניין. אז הנה חלק ראשון לפוסט – הקונסטרוקציות:

הו. התמונות האלה עצרו את נשימתי.

הכל כאן עשוי משיער אמיתי.

מתוך פרויקט שנקרא Crazy Hair שהוא פרויקט משותף של CuldeSac and Studio Marisol במסגרת סדנת שיער שמטרתה לחקור את השימוש בשיער כחומר גולמי. הסדנא מנסה לענות על שאלות חברתיות שקשורות לשיער – למה עורכי דין עדיין לובשים פיאות? למה נשים מסדרות את השיער לכבוד אירועים מיוחדים? למה אנחנו מרגישים יותר טוב נפשית כשהשיער שלנו מסודר?

זה הזכיר לי את קיץ 2009 הבלתי נשכח של מרג’יאלה

המחווה לסוניה ריקייל לכבוד 40 שנה למותג

אי אפשר להמשיך את הפוסט בלי להזכר גם בליידי גאגא ופסל הפפיון שלה:

מי שאחראי לטירוף השיער הזה הוא צ’רלי לה מינדו שהאתר המשעשע שלו מומלץ בהחלט.

והיה גם את הפרויקט של Gregory Dean שהם צמד מעצבים בריטיים

ונסיים במיצב האחרון והמטורף של Alice Anderson שהוצג בלונדון בגלריה Riflemaker gallery

photo by SARAH ACKERMANN

photograph from performance at the National Museum Marc Chagall. 2008

photo by SARAH ACKERMANN

יש לי עוד כל כך הרבה חומר שאספתי אז בפוסט הבא יהיו עוד טיפה אבל בקונטקסט קצת שונה.

שבוע מקסים,

יערה.

הסיפור המופלא על הפוסטר של תמי בן עמי

yaaronet — Sun, 11 Apr 2010 16:52:20 +0000

מכירים את הרגעים האלה שבהם קורים לכם צירופי מקרים מטורפים כאלה? מהסוג שאי אפשר להאמין שהם קרו? שאומרים שהעולם קטן, או שהדלתות מסתובבות או שיש גורל, ואין בכלל מקריות, וחוזרים שוב ושוב על הפרטים ולא מאמינים?

אז היום קרה לי אחד כזה:

ב 21 לפברואר בשנת 2009 אחותי טיילה בגן העיר והסתכלה לתוך החנות הסגורה של “קפה יהודית” בגן העיר. יהודית, למי שלא הכיר, היתה יהודית שרון, בעלת הקונדיטוריה ההונגרית המיתולוגית המפורסמת של תל אביב. 21 שנים היא התקיימה בהצלחה גדולה, ואפילו ארחה בה את נשיא הונגריה פעם.

יהודית נפטרה במפתיע לפני יותר משנה, ומאז ועד לא מזמן החנות היתה נטושה.

אחותי שמה לב לפוסטר נוגע ללב שהיה תלוי עדיין על הקיר, צילמה את התמונה הבאה והעלתה אותה לפייסבוק שלה: אפשר לראות שהיא גם תייגה אותי בתמונה.

פוסטר של דוגמנית על שנפטרה, שהוקדש לקונדיטורית על שנפטרה, ושתיהן יחד תיעוד לסצינה התל אביבית המיתולוגית של תל אביב בשנות השמונים, מסוג הוינטג’ המרגש ששתינו מאוד אוהבות.

נמשיך בסיפור:

בתאריך 1.4.2010 העליתי כאן בבלוג פוסט שהוקדש כולו לתמי בן עמי, עם תמונות מהממות שנאספו לצורך מדור בהשראתה.

צילום הנחש האגדי של בן לם. מתוך קטלוג התערוכה "הבזקי זוהר - צילום אופנה בראי המאה" אוצרת נורית בת-יער, מוזיאון לצילום בתל-חי.

אציין לפני שאמשיך בסיפור, שהמשפחה שלי היא מקוראיי האדוקים. לטס פייס איט - אני גם לא משאירה להם הרבה ברירות

היום בבוקר אבא שלי לקח למוסך שלו ברעננה את האוטו החדש (הקודם נגנב באכזריות) לצרכי התקנות שונות.

בעודו יושב עם בעל המוסך במשרדו, משך את עיניו פוסטר שהיה תלוי על הקיר מאחורי הבעלים.

שימו לב לתמונה הבאה:

והנה יותר מקרוב:

אבא שלי, שלא היה מודע בכלל לתמונה ההיא שצילמה אחותי, אבל זכר את הפוסט שלי האחרון, היה די מסוקרן למראה הפוסטר, ושאל את בעל המוסך אם מותר להתעניין מה פשרו.

בעל המוסך – שלום בן-עמי (מוסך מומלץ לדברי אבא )השיב שתמי היתה אחותו. האמת שאפשר ממש לראות את הדמיון ביניהם.

הפוסטר התגלגל לידיו דרך קרוב משפחה שעובד בקסטרו, ושהיה מעורב בשיפוצים של קפה יהודית, (שהפכה בעצם ממש לא מזמן להרחבה לסניף של קסטרו) . בשבוע הבא קסטרו חוגגים שם את פתיחת הסניף המחודש…

אבא שלי היה מאוד נרגש ואפילו הראה לו את הפוסט ההוא בבלוג שלי. הוא התקשר אלי מיד בבוקר
לספר את הסיפור, אני כמובן ישר נזכרתי בצילום ההוא של אחותי, והנה כל הסיפור לפניכם

שיהיה שבוע נעים וקל.

יערה.