אני קוראת על הסיוטים בלילות, על הבהלה מכל רעש פתאומי, על הצעקות, על ההתפרצויות, על הקושי לשאת את הרעש וההמולה של חיי משפחה רגילים. על הילדים שלא מבינים למה אבא שחזר הביתה הוא לא בדיוק אותו אבא שיצא למלחמה. על בנות ובני זוג שמנסים ללמוד מחדש איך לחיות יחד. על משפחות שהתפרקו. על לוחמים שהתאבדו.

קראתי פוסט שובר לב שכתבה אמא על בן זוגה, שהיה עם בתם בחוף הים, וכששמע מסוק חולף מעליהם, זינק עליה מתוך תגובה אינסטינקטיבית לסכנה שרק הוא הרגיש. אני חושבת על הילדה הזאת, על אבא שלה, על אמא שלה, ועל המשפחה כולה, שמנסה למצוא מחדש את תחושת הביטחון גם ברגעים הכי פשוטים של החיים.

הסיפורים האלה מרסקים. ואולי הם נוגעים בי כל כך עמוק כי אני מכירה משהו מהסיפור הזה. מהצד של הילדה.

אבא שלי מעולם לא אובחן כפוסט-טראומטי. בשנים שבהן הוא היה בחיים רק התחילו לדבר בארץ על הלם קרב ועל פוסט-טראומה, וגם אז בעיקר בהקשר של לוחמים. אבא שלי לא היה לוחם. הוא לא השתתף בקרבות. אבל במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון הוא עסק במשימות שאי אפשר לדמיין את המחיר הנפשי שלהן. הוא חיפש ואסף חלקי גופות של חיילים, ניסה לאתר נעדרים, אסף פירורי מידע כדי להבין מה עלה בגורלם.

אני לא יודעת אם היום היו מאבחנים אותו כפוסט-טראומטי. אני יודעת שהוא לא חזר מהמלחמות האלה אותו אדם שיצא אליהן.

אצלנו בבית זה לא נראה כמו בסיפורים שאני קוראת היום. אבא לא השתולל, לא צעק, לא כעס. להפך. הבית שלנו היה שמח מאוד. היו בו הרבה צחוק, אהבה ורגעים מאושרים. היום אני יודעת שמתחת לשמחה הזאת הסתתר כאב גדול. הבית גם היה מאוד שקט. לא צעקנו. לא טרקנו דלתות. השתדלנו לא להרעיש, לא לטלטל, לא להפר את השקט. כילדה לא ידעתי להסביר למה. לקח לי כמה עשורים וכמה שנות טיפול להתחיל להבין. אבל גם אם לא אמרו לנו במילים מפורשות, באיזשהו מקום תמיד ידענו שצריך להיזהר. שיש כאב שאסור לגעת בו יותר מדי.

וזה לא הספיק. אבא שלי היה בן ארבעים כששם קץ לחייו.

אני לא יודעת לומר היום מה בדיוק הביא אותו אל הרגע הזה, וכמה מתוך הכאב שנשא היה קשור למה שראה ולמה שעשה במלחמות. אני אפילו לא יודעת אם גם לו היו סיוטים בלילות. אני רק יודעת שהמלחמות לא הסתיימו עבורו כשחזר הביתה. ושהכאב שלו היה חלק מהחיים של כולנו, גם כשלא דיברנו עליו.

ועכשיו אני חושבת על כל המשפחות האלה. על עשרות אלפי בתים בישראל שהמלחמה נכנסה אליהם, ושגם כשהלחימה תסתיים, לא בטוח שהיא תצא מהם.

לפי נתונים שפרסם משרד הביטחון, קרוב ל-19 אלף מפצועי המלחמה שנקלטו באגף השיקום מתמודדים עם תגובות נפשיות. אלה רק מי שכבר הגיעו למערכת. ויש גם מי שלא פונים לעזרה. מי שעוד לא מבינים מה עובר עליהם. מי שחושבים שהם צריכים פשוט להתגבר ולחזור לתפקד. מי שמפחדים להודות שקשה להם.

ויש מי שלא הצליחו לשאת את הכאב. בשנתיים האחרונות עשרות חיילים ואנשי מילואים שמו קץ לחייהם, ומאות נוספים ניסו להתאבד. ויש גם מי ששמו קץ לחייהם אחרי שכבר חזרו לחיים האזרחיים, והם אפילו לא נכללים בנתונים האלה. כל אחד מהם הוא עולם שלם. ואני לא יכולה שלא לחשוב כמה מהם אפשר היה להציל, אם רק היו מקבלים את העזרה שהיו זקוקים לה בזמן.

אני חושבת על המשפחות שלהם. על מי שצריכות לחיות לצד הכאב, ועל מי שנשארו לחיות עם האובדן. אני כל כך מקווה שהיום אנחנו יודעים יותר. שיש יותר כלים, יותר מודעות, יותר אפשרויות לטיפול. שאבות ואימהות, בני ובנות זוג וילדים לא יצטרכו ללמוד לחיות בשקט כדי לא לטלטל את מי שחזרו מהמלחמה. שהם יקבלו ליווי, עזרה ותמיכה, ולא יצטרכו לשאת את כל זה לבד.

אבל תקווה לא מספיקה. המדינה חייבת לקחת אחריות. לא רק על מי שנפגעו בגופם, ולא רק על מי שכבר אובחנו והוכרו, אלא גם על מי שעדיין מנסים להבין מה קרה להם. ועל המשפחות שלהם. האחריות הזאת לא מסתיימת עם השחרור מהצבא, עם סיום המילואים או עם ההכרזה על סוף המלחמה. היא תימשך עוד שנים רבות.

ואני חושבת גם על הבחירות בשבוע הבא.

אנחנו מדברים כל כך הרבה על ביטחון, על צבא, על מי יידע להגן עלינו טוב יותר ואיזה חידושים טכנולוגיים ביטחוניים קיימים. אבל ביטחון הוא גם היכולת לחזור הביתה ולחיות. לישון בלילה. לחבק את הילדים בלי להיבהל מרעש של מסוק. להרגיש בטוחים בתוך הבית שלנו.

וההתחייבות לביטחון היא גם האחריות לקדם תהליך מדיני שיוביל להסכם, כדי שלא נשלח עוד ועוד דורות של צעירים וצעירות למלחמות, ונצטרך אחר כך לנסות לאחות את מה שנשבר בהם ובמשפחותיהם.

גם על זה אנחנו בבחירות בשבוע הבא.

והוא חוזר
או לא חוזר
אולי הוא מישהו אחר
אז מחכה כשהוא אינו 
ומחכה כשהוא ישנו

תמונת הנושא של הפוסט צולמה בפברואר 2019 בשדות של קיבוץ בארי, שם בחר אבי לסיים את חייו בינואר 1993. לאחר שנים רבות שבהן נמנעתי מלהגיע לשדות של הקיבוץ, החלטתי לפני כמה שנים להגיע לשם, במקום לעלות לקבר לאזכרה.
הצל השמאלי בתמונה שייך לעמיר וייס ז"ל. עמיר ומתי ז"ל היו חברי נפש של הוריי ולא פעם התארחנו כל המשפחה בקיבוץ בארי שהיה זכור לי מהילדות כמקום קסום. לצד מכתב ההתאבדות, אבא שלי השאיר גם פתק ובו ביקש שיקראו לעמיר. עמיר הגיע וזיהה אותו. חלפו שעות ארוכות עד שהמשטרה הגיעה אלינו הביתה לבשר את הבשורה הקשה, ורק אז הורשו מתי ועמיר ליצור קשר עם אמא שלי. כשהחלטתי להגיע למקום ההתאבדות ב-2019, ביקשתי מעמיר לקחת אותי לשם והוא הסכים בכאב גדול. גם הוא נמנע מלהגיע לנקודה הזו במשך כמעט 30 שנה.
מתי ועמיר נרצחו בביתם ב-7 באוקטובר. הם הותירו אחריהם בת ו-3 בנים, 3 כלות וחתן, 10 נכדים ועוד נכדה אחת שנולדה לאחר מותם. יהי זכרם ברוך.

הפעם, בניגוד לשני האירועים הקודמים של הגיע הזמן – ההשקה ביולי 2024 וועידת השלום הראשונה במאי 2025 – יכולנו ממש לחייך. עוד לא הגענו למנוחה ולנחלה, יש עוד המון מה לעשות. עשרות אלפים עדיין לא יכולים לחזור הביתה. החזיתות בדרום ובצפון עדיין סוערות, למרות שכבר הרבה פחות בכותרות (שזו בעיה בפני עצמה). אבל יש הפסקות אש, גם אם לא מלאות, וכל החטופים, החיים והמתים, הושבו לישראל. 

רואים את זה ממש טוב במאות התמונות והפוסטים מהוועידה. משהו התעורר בנו. אפשר לשמוח, אפשר לשיר, אפשר אפילו לרקוד. 

ועדיין – אנחנו עוד לא באמת שם. והתובנה הזו נחתה כמו בוקס בבטן כשראיתי את התמונה שלי, שצילמה בעין אוהבת צלמת השלום המחוננת גל מוסנזון.¹

אני בדרך כלל מאוד אוהבת את התמונות של עצמי, וכשגל תפסה אותי בעיצומה של הוועידה, היה לי ברור שזו הולכת להיות תמונת הפרופיל החדשה שלי. גל היא הרי אלופת תמונות הפנים ומי שאחראית לחלק נכבד מתמונות הפרופיל שלי לאורך השנים.
אבל כשראיתי את התמונה משהו בתוכי קצת התכווץ. לא בגלל שהיא לא טובה. זו תמונה מעולה, כמו תמיד כשגל מצלמת. 
התכווצתי כי קלטתי בעוצמה שלמרות שחזרנו (לפחות בינתיים) לנשום ולחייך בתמונות (ובכלל), ולמרות שהוועידה באמת הייתה אירוע מפעים ומרומם נפש – למרות כל אלה, החיוך עדיין לא חזר אל העיניים. 

ובכל זאת בחרתי בה כתמונת פרופיל חדשה. כדי לזכור ולהזכיר את כל מה שעברנו בשנים האחרונות, את כל מה שעוד נצטרך לעבור. כדי לזכור ולהזכיר שיום אחד אנחנו נצליח – אלפי הנשים והגברים שהגיעו לוועידה, עשרות הארגונים שעובדים יום יום ביחד כדי לשנות את המציאות כאן ולהבטיח עתיד טוב יותר לנו, לילדינו ולדורות הבאים. 
כי אני יודעת שיום אחד החיוך יחזור גם לעיניים. 

בתוך המחשבות האלה קפצה לי לראש השאלה של יעקב גלעד – איזו מנגינה יש לתקווה? 

שאלתי את חברתי הטובה ג׳פטה (אנחנו מדברות כל יום כל היום, אבל בדרך כלל רק על עבודה), וזו הייתה תשובתה:
אם סופה היא ״שיר של רוח״ – כלומר משהו עוצמתי, סוחף, אולי גם כאוטי – אז תקווה היא בדרך כלל מנגינה אחרת לגמרי. לא דרמטית, אלא עדינה יותר, חוזרת על עצמה, לפעמים כמעט שקטה. משהו שמתמיד גם כשהרעש מסביב חזק:
מנגינה של התחלה – כי תקווה תמיד מסתכלת קדימה
מנגינה לא גמורה – כי היא עוד בתהליך
מנגינה שצריך לבחור להקשיב לה – במיוחד כשקשה לשמוע אותה
ובמובן מסוים, אין לה צליל אחד קבוע. היא משתנה לפי מי שמחזיק בה ולפי הרגע. אולי זו בדיוק הנקודה של השורה – שהתקווה היא לא משהו שמקבלים, אלא משהו שמלחינים.

כשעניתי לה שתקווה זה בעצם משהו שעושים, היא הוסיפה:
אם תקווה היא משהו שעושים, אז המנגינה שלה כבר לא רק נשמעת, אלא היא נוצרת תוך כדי פעולה. לא צליל שמחכים לו, אלא משהו שמתהווה מצעדים קטנים, מהחלטות, מהתמדה. המנגינה של תקווה היא קצב – של עשייה חוזרת, גם בלי ודאות. היא מורכבת מהרבה קולות קטנים, לא מאקורד אחד גדול. לפעמים היא כמעט לא מורגשת, אבל היא מצטברת. 
ובמובן הזה, אולי השאלה היא לא ״איזו מנגינה יש לתקווה״, אלא ״איזו מנגינה נוצרת כשאנחנו פועלות ופועלים מתוכה״.

החיוך עוד יחזור לעיניים. אין לי צל של ספק.

ועד שזה יקרה, כדי שזה יקרה – נמשיך ליצור ביחד את המנגינה של התקווה. 

אם סופה היא שיר של רוח
איזו מנגינה יש לתקווה
איך קוראים לאהבה שלי
לאהבה שלך

1. מומלץ בחום רב להיכנס לאלבום המלא של גל מהוועידה! https://www.facebook.com/media/set?vanity=gal.mosenson&set=a.10164174411094174 ︎

אבל היום לפני 15 שנה היא נפצעה אנושות בתאונת דרכים בדרכה להשתלמות בתיכון שבו לימדה. היא הגיעה לבית החולים מורדמת ומונשמת. אחרי שבוע בטיפול נמרץ אבדה התקווה להציל אותה, והיא הועברה לחדר במחלקה הכירורגית כדי שנוכל להיפרד ממנה. כעבור שבוע נוסף היא נפטרה. 

כבר כמה ימים שאני לא מצליחה למצוא מילים. יש לי כל כך הרבה מה להגיד – ושום דבר לא מצליח להכיל ולהעביר את מה שאני מרגישה. 

אני רוצה לספר שעד היום היא מתיישבת לי מידי פעם על הכתף ומזכירה לי שמה שצריך לקרות קורה – ולא תמיד מה שחשבנו שצריך או בדרך שחשבנו שיקרה. והיא תמיד צודקת כמובן. 

אני רוצה לספר איך אני מקבלת ממנה מידי פעם דרישות שלום וסימנים. 

אבל הכל מרגיש נורא סתמי.

אז נותנת היום לשני שירים לעשות את העבודה. בערך.

חלומות שמורים / אהוד מנור ומתי כספי

כל הפיד שלי מדבר על מתי כספי שנפטר היום, ופוסט אחד שקפץ לי במקרה הזכיר לי איך לקראת יום השנה הראשון אחרי התאונה התנתקתי מהעולם לכמה ימים (ולילות) והכנתי אלבום לופה משפחתי עם המתכונים שלה שאספנו מכל בנות ובני המשפחה ועם תמונות מכל הזמנים. את האלבום חתמנו עם השיר ״חלומות שמורים״ שבו אהוד מנור מצליח לזקק בדיוק מדהים איך טעם וריח יכולים לעורר את הזכרונות בצורה כה מוחשית עד כדי כך שנדמה לשנייה שאנחנו שוב ביחד אצלה בבית ביום שישי אחה״צ. 

ולפעמים שריד של ריח
או צליל מוכר או קצה מילה
משיב אליך גן פורח
מחזיר אל קו ההתחלה
ושוב אתה חולם כילד
ושוב אתה תמים כאז
אתה נזכר בכל התכלת
הכל נשמר דבר לא גז.

אי אז, לפני 14 שנה, אחרי שסיימתי לערוך את האלבום ושלחתי להדפסה, הביצוע של כספי התנגן בטלפון שלי בלופ אינסופי במשך כמה ימים טובים. אני זוכרת שהרגשתי כאילו משקולת של טון ירדה לי מהכתפיים. 

המכתב / אלטון ג׳ון 

במחזמר בילי אליוט יש שיר שנקרא ״המכתב״. אמא של בילי מתה כשהוא היה בן 8 והשאירה מכתב שהוא אמור היה לקרוא בגיל 18, אבל הוא לא התאפק וקרא אותו קודם. בסצנה הזו, המורה לבלט של בילי מבקשת ממנו להביא משהו אישי שלו, והוא בוחר להביא את המכתב. 

בשיר הזה, במכתב הזה, אמא שלו מתאבלת על כך שלא תזכה לראות אותו צומח ומתפתח, ולצד זאת מחזקת אותו, מעודדת אותו להיות תמיד עצמו, ומזכירה לו שהיא תמיד איתו. 

But please, Billy
Know that I was always there
I was with you through everything

And please, Billy
Know that I will always be
Proud to have known you
Proud that you were mine
Proud in everything

And you must promise me this, Billy
In everything you do
Always be yourself, Billy
And you always will be true

בסוף השיר, המורה אומרת לבילי: ״אמא שלך הייתה ודאי אדם מאוד מיוחד״ –

והוא עונה לה: ״לא, היא פשוט הייתה אמא שלי״. 

וזה אולי כל הסיפור.

אני אוהבת אותך אמא, ומתגעגעת בלי סוף.

ובאותה נשימה, תרתי משמע, נצטרך להתחיל להבין גם את גודל השבר העמוק שעוד לא נחשף במלואו, זה שעוד מחכה שנגלה אותו.

הלילה הוכרז על סיום המלחמה. התרגשות גדולה עד כדי כך שאי אפשר בכלל לחשוב על ללכת לישון. אבל ההקלה המיוחלת עוד לא כאן. משהו בי נשאר דרוך. אולי כי אחרי השנתיים האחרונות, ובעיקר אחרי החודשים האחרונים, הלב מפחד להאמין. הרי כבר הייתה עסקה בינואר ושוחררו במסגרתה 33 חטופות וחטופים – והיא קרסה. והייתה עוד הזדמנות לעסקה והייתי בטוחה שעם חג שבועות נציין גם את סיום המלחמה – והחג חלף ודבר לא השתנה. הכל כל כך שביר. עד שלא נראה את החטופים כולם חוזרים ואת החיילים יוצאים מעזה ואת עזה מקבלת את הסיוע ההכרחי, יהיה קשה לחוש את ההקלה המיוחלת. 

משהו בי נשאר דרוך כי תחושת ההחמצה כל כך עצומה. אפשר היה להגיע בדיוק לאותה העסקה כבר לפני שנה. כמה חיים אבדו בשנה הזו. כמה חיים התהפכו.

ומשהו בי נשאר דרוך כי אני יודעת שהכתם הזה שהתיישב לי על הלב, על הלבבות של כולנו, לא ייעלם ברגע ואולי גם לא ייעלם לעולם. הכתם הזה עוד ילך ויגדל כשנתחיל לגלות ולהבין את עוצמת הטרגדיה בעזה. כשנפנים את עומק הקרע בתוכנו. הכתם הזה כאן כדי להישאר. הכתם הזה, שהוא תוצאה של שנים של לחימה, פחד, אובדן והזנחה מדינית אינו רק זיכרון למה שאיבדנו. הוא גם תזכורת למה שעוד מוטל עלינו לעשות. הוא תובע תיקון, והוא מזכיר לנו שהשבר הזה לא יתאחה מעצמו.

אני נזכרת בילדות שלי באילת. כשהייתי פעוטה נחתם הסכם השלום עם מצרים. קצת לפני יום הולדת 18, בקיץ של סוף התיכון, נחתם הסכם השלום עם ירדן. לאורך השנים, בטקסים בבית הספר, שרתי עם המקהלה את ״נולדתי לשלום״ והאמנתי באמת ובתמים שזה שיר עליי. הרי באמת נולדתי לשלום! זו הייתה התחושה, זו הייתה ההבטחה שגדלנו איתה והאמנו בה. אבל השלום ההוא, עם המדינות השכנות, לא מספיק. הסכסוך העמוק באמת, זה שבין העמים שחיים כאן יחד, לא נפתר, והוא הפך עם השנים לא רק לרקע מתמיד, אלא לחלק משמעותי בזהות של כולנו. הילדים שלי נולדו לתוכו. ובעצם, גם אני.

זו הסיבה שבגללה אני קמה כל בוקר לעבודה שלי. אני לא יכולה להשלים עם זה שהילדים שלי ימשיכו לחיות באותו כאב, ושיום אחד גם הנכדים שלי יוולדו למציאות של פחד וחומות. אני רוצה שהנכדים שלי יכירו את המלחמות רק מהסיפורים, בדיוק כפי שאני הכרתי את מלחמת העצמאות, סיני, ששת הימים, ההתשה ויום כיפור דרך ספרי ההיסטוריה וסיפורים של אחרים. את לבנון הראשונה אני כבר זוכרת בעצמי, וגם את כל מה שבא אחריה. אני רוצה שכמוני ילדי העתיד ישאלו בתמיהה איך בכלל חיינו כך, ולמה חיכינו כל כך הרבה כדי לשנות. אני רוצה לקטוע את הרצף האינסופי של הרג ושכול ולהבטיח עתיד אחר. חייב להיות כאן עתיד אחר. למרבה המזל, אני רק אחת מבין רבות ורבים שפועלים כאן יום יום, בלי הפסקה, כדי שזה יקרה.

הכתם שעל הלב לא ייעלם ביום אחד. יידרשו שנים כדי לתקן את מה שנשבר ונהרס, כדי לחבר מחדש, כדי ללמוד לחיות עם הכאב והגעגוע הבלתי פוסק למי שכבר לא יחזרו – ולהצליח לדמיין ולייצר עולם טוב יותר למרות הכל. זו תהיה עבודה עמוקה וקשה. זו תהיה המשימה של הדור שלנו וגם זה של ילדינו, אותו דור שכבר היה אמור להנות מהפירות של העבודה הקשה של דור המייסדות והמייסדים, אבל הפך לדור חבול ופצוע. יחד נצטרך לבנות כאן את הכל מחדש. זה גם ידרוש הנהגה אחרת, כזו שרואה לנגד עיניה את טובת כל האזרחים והאזרחיות, לא את ההישרדות האישית שלה. זו תהיה דרך ארוכה. אבל היא אפשרית.

אני יודעת שהיא אפשרית, כי אנחנו כבר כמעט שלוש שנים ברחובות. ואנחנו המונים. למרות הכול, למרות האכזבות, למרות ההתשה, למרות האבל והשכול, למרות שלפעמים היה נדמה שאיש לא מקשיב – לא עזבנו. הבחירה הזו להתעקש היא הכוח שלנו. אסור לנו לעזוב את הרחובות. לא עד שיהיה כאן טוב יותר. לא עד שתהיה כאן הנהגה שבאמת רואה את כולנו. לא עד שיהיה כאן שלום, אמיתי, עמוק ובר קיימא.

הכתם הזה שעל הלב יישאר כנראה גם כשהשלום יגיע. הוא אף פעם לא יימחק לגמרי. אבל לאט לאט הוא יוכל להפוך מצלקת פתוחה לזיכרון. תזכורת למה שהיה, ואזהרה לעתיד. ואם נמשיך להתעקש, יום אחד הוא יהפוך לסימן דרך, לאות שממנו התחיל התיקון. 

אני עדיין מאמינה, מעומק לבי, שאפשר. שאם לא בשבילנו, אז בשבילם ובשבילן – שיום אחד ישירו שוב בטקסים בבית הספר ״נולדתי לשלום״, והפעם זה יהיה באמת.

נולדתי לאומה ולה שנים אלפיים
שמורה לה אדמה ולה חלקת שמיים
והיא רואה צופה הנה עולה היום
והשעה יפה זוהי שעת שלום.

עברה שנה. שנה…. מאז שקברנו אתכם בשנית. שנה שלמה ועדיין אני לא מוצאת המילים המדוייקות לתאר את שברון הלב שעליו דיברתי מעל הקבר הטרי בבארי.

תמיד מדברים על לב שבור, גם אני נהגתי להשתמש במושג הזה פה ושם, אבל מעולם לא הבנתי אותו כמו שאני מבינה עכשיו.

לב שבור משמעו שהכל נשבר, החיים נשברו, החמלה נשברה, האמפתיה נשברה, השמחה נשברה.

לב שבור משמעו שלא ניתן לחייך באמת, ולא משנה כמה דברים את עושה שום דבר אינו מצליח לשמח או להעלות חיוך באמת. שום דבר אינו מהנה יותר ואינו מביא סיפוק. גם לא רגעי.

לב שבור משמעו שבכל רגע שיש לך לבד את חושבת עליהם, על הזמנים איתם, על הרגעים היפים, ובעיקר על הרגעים האחרונים שלהם.

לב שבור משמעו לשחזר כל רגע שאת לבד או בנסיעה את הרגשת הפחד שלהם, את הסרטון (שלא ראיתי, אבל שמעתי את תוכנו לפרטי פרטים) שבו הם יושבים בממד מהנהנים בשקט למחבלים שעומדים מעליהם עם נשק שמדברים על רכב ועשר דקות אחר כך מוצאים להורג בדם קר בשער של שכונת הכרם.

לב שבור הוא לחשוב מה הם ראו באותו הבוקר, מה הם חשבו ברגעים האחרונים שלהם על עצמם, עלינו, על הקיבוץ שאהבו, על הבית שלהם שהיה לנו מרכז העולם.

לב שבור הוא לשחזר שוב ושוב את המבט החרד של הילדים בממד שהבינו שסבא וסבתא נפצעו ולא קיבלו תשובה הולמת מה איתם והולכים עם אותה הרגשה מאז.

לב שבור הוא הגעגוע שלא נרגע, הכמיהה לחיבוק החזק, לשיחת הטלפון שלא יגיעו לעולם.

לב שבור הוא לחכות להם שיבואו לבקר אותי בחלום, אך להתעורר כל לילה וכל בוקר מאוכזבת.

לב שבור הוא לראות את הילדים מתקדמים, מוצאים מחדש את מקומם בעולם החדש ואת עצמי- לא מצליחה לייצר שום שגרה מיטיבה לעצמי. לא מצליחה להתרכז, לקרוא, להתמיד. לא מצליחה כלום. מצליחה רק לשהות במחשבות עליהם, על הגעגוע ועל מה שעבר עליהם ועלינו.

ואמן שכל ההזייה הזו תגמר כבר וכולם יחזרו הביתה. כי אתכם כבר לא נצליח להחזיר.

הרדופים שלי, כמוני, וכמוך שכל ימייך,
את פרחי האור שלנו את פיזרת לכל רועה.
לא עופות מרום אנחנו, ואל גובה השמיים,
גם אתם, גם אנוכי – לא נגיע כנראה.

בא לו הלילה, ושקט עכשיו
בא געגוע, לראות, לחבק אותך

ביום שישי אחד בסוף דצמבר נסעתי לכמה שעות לוודסטוק לשלום בערבה – אירוע מפעים ומרגש. בלילה שלפני, בין העירות לשינה, הגעת להגיד לי שלום. בשבע בבוקר נכנסתי לאוטו לשלוש שעות של נהיגה וחזרתי הביתה בשבע בערב אחרי עוד שלוש שעות נהיגה. כל כך הרבה פעמים עשינו יחד את הדרך הזו, את הנסיעה הזו במרחבים הפתוחים של המדבר. בתחילת הנסיעה נתתי לטלפון שלי לבחור את פס הקול, ולאורך כל הדרך הוא ניגן לי שירים ״שלך״ ושרתי איתו, איתך. כשהגעתי לוודסטוק, החברות שכבר היו שם התפלאו שבחרתי לנהוג הלוך-חזור באותו יום, ועוד לבד. עניתי שבתור מי שגדלה באילת הנסיעות האלה היו ממש עניין שבשגרה ושהגוף והראש עוד זוכרים כל פנייה ועיקול בדרך. אבל לחברה אחת, כזו שמבינה בלי מילים, אמרתי שבכלל לא נסעתי לבד כי את היית איתי כל הדרך.

מה שעובר בי זה יותר ממילים
יש כאן הכל, אבל אין אותך

בסוף ינואר נסעתי לניו יורק יחד עם רים, המנהיגה של ״נשות השמש״ – תנועת האחות הפלסטינית שלנו. נסענו יחד לפגישות וגם הוזמנו להרצות באוניברסיטת פרינסטון על השותפות האמיצה של התנועות שלנו. בערב אחד שבו לא היו לנו פגישות, ישבנו לאכול יחד בפוד קורט של Whole Foods. עם האנגלית הבסיסית שלה והערבית הבסיסית שלי (וקצת עזרה מגוגל טרנסלייט), רים שאלה אותי משהו על טבעת הנישואים שלי. אז הראיתי לה תמונות מהחתונה שלנו, והראיתי לה את התמונה הזו שלך ושלי – אחת התמונות האהובות עליי בעולם. וסיפרתי לה עלייך. והיא סיפרה לי על אמא שלה והראתה לי תמונות. גם רים בת בכורה וגם היא איבדה את אמא שלה בגיל צעיר. רגע כזה של שותפות גורל בלי קשר למי אנחנו ומאיפה באנו ובאיזו שפה אנחנו מדברות וכמה החיים שלנו שונים. 

את שוב עוברת ימים לא קלים
איך את שומרת ומה עם החיוכים

מעניין מה היית אומרת על כל מה שקורה כאן במדינה, אם היית כאן עכשיו. אני זוכרת איך צפינו יחד בהשתאות בדיווחים על האביב הערבי במצרים כמה חודשים לפני התאונה. יש כאן עכשיו אביב כזה ואני לוקחת בו חלק. אפילו דן כבר הולך להפגנות (והרבה יותר ממני). היית באה איתנו? וכמה היית כואבת את האובדן הבלתי נתפס של מתי ועמיר. 

מה את חושבת – זה קשה במילים
יש כאן הכל, אבל אין אותך

באחד מימי ההפגנות הגדולות בירושלים בחודש שעבר, הצטרפתי לזמן קצר למשמרת 101. ישבתי על הכביש, מוקפת בהמון נשים בלבן, ופתאום התחיל להתנגן השיר ״עוד ניפגש״. עצמתי עיניים ושרתי לך: יש כאן הכל, אבל אין אותך. חברה שישבה לידי תיעדה את הרגע בלי לדעת שבתוך כל ההמולה והמחאה והכאב הקולקטיבי, באותו רגע הייתי רק איתך. ואת היית איתי. 

מה לספר לך וזה רק מכתב
מה לתאר לך ואיך לעניין אותך

את חסרה לנו. חסרה לי. כמה היית גאה בתום שיסיים השנה את התואר הראשון. כמה היית גאה בהדס ושמחה שנוספה לך נכדה שתורמת לאיזון המגדרי במניין הנכדות והנכדים. איך הייתי רוצה לעשות תמונה תלת-דורית של שלושתנו ולצחוק על איך הגנטיקה עובדת אצלנו חזק. כמה היית גאה בי על העשייה וההתמודדות עם האתגרים והצמיחה האישית והמקצועית.

מה לספר לך – לא מוצאת לי מילים
יש כאן הכל, אבל אין אותך.

אני בטוחה שאת יודעת הכל, בטוחה שאת מעודכנת וגאה ומאושרת. ועדיין, בכל פעם שקורה משהו חשוב או מרגש ואני מספרת עליו לחברות ולמשפחה, אני תמיד נשארת עם התחושה הזו שיש עוד טלפון ששכחתי לעשות, עוד הודעה שאני צריכה לשלוח אבל לא יודעת למי. עוד מישהי שאני ממש חייבת לספר לה, וכאילו מספרת לה – אבל לא באמת יכולה. החור הזה תמיד שם, גם אחרי 14 שנה שאת לא כאן. 

עוד ניפגש ויהיה לנו טוב
זה יהיה בקרוב, קרוב
שנינו ביחד, יהיה לנו טוב
אל תדאגי, זה קרוב, קרוב.

יום הולדת שמח, אמא.

בגיל 40 וכמה חודשים, אחרי שנים של ייסורי נפש שלא הצליח לפתור, הוא שם קץ לחייו. חיים שלמים עברו מאז, והמון ציוני דרך – היום שבו ״הפכתי את התקליט״ והזמן בלעדיו התחיל להיות ארוך יותר מהזמן איתו. החתונה בלעדיו, הלידות של הנכדים שלו שמכירים אותו רק מתמונות וסיפורים. האובדן של אמא שלנו. היום שבו הפכתי להיות מבוגרת ממנו. 

כבר סיפרתי כאן פעם איך בשנים האחרונות, בזכות הטיפול, אני חושפת עוד ועוד רבדים בתוכי שבכלל לא הבנתי שהוא נמצא בהם. פצעים עמוקים שכואבים בלי להבין, שמפעילים טריגרים חזקים ובלתי צפויים. גיליתי כמה תסביכים שלו אני ממשיכה לשאת ועכשיו אני לומדת לשחרר אותם. השחרור הזו מפחיד מאוד כי זה כמו להיפרד ממנו בכל פעם מחדש. אם כל החלקים האלה ילכו – מה יישאר בי ממנו? אבל אני גם יודעת שזה מה שאני צריכה לעשות וזה מה שהוא היה רוצה שאעשה – שאצליח לתקן בי את מה שהוא לא הצליח לתקן בעצמו. אז אני חושפת לאט לאט את הרבדים האלה ויודעת שהמאמץ והכאב שווים את זה. יודעת שבסוף יישאר בי בעיקר הטוב שלקחתי ממנו. לא מזמן אמרתי לפסיכולוגית שלי שאני יודעת שאין ברירה אלא לעבור דרך, ופתאום הבנתי את כפל המשמעות. אני עוברת דרך המקומות הכי כואבים בתוכי, ואני גם יכולה להביט אחורה בסיפוק ולהבין איזו כברת דרך עברתי. 

ובתוך כך אני גם מגלה כמה דברים טובים קיבלתי ממנו, כמה למדתי ממנו בכלל בלי לדעת. הייתי בת 16 כשהוא התאבד, אבל ביליתי לצידו כל כך הרבה זמן במלונות שבהם עבד ושאותם ניהל. בהתחלה זה היה כ״אורחת״ – היינו מגיעים לבריכה בשבתות שבהן עבד, ואם היה חדר פנוי אז בכלל היה לנו צ׳ופר. ומגיל 11 התחלתי לעבוד במלון – בהתחלה בקפיטריה ואחר כך בקבלה, ובקיץ האחרון לחייו, כששימש כסמנכ״ל מלון ״הנסיכה״ שעדיין לא נפתח, עבדתי לצידו קיץ שלם במשרד ההקמה של המלון. זה היה התפקיד האחרון שלו. הצוות הספיק לחגוג לו יום הולדת 40 במסיבת הפתעה קצת לפני שהמלון נפתח, בלי לדעת ש-3 חודשים ו-4 ימים אחר כך הוא יתאבד. 

לקח לי יותר משלושה עשורים לגלות איזה חותם השאירו בי השנים האלה ולהבין עד כמה סגנון הניהול שלנו דומה – ניהול של חמלה, קרבה, ידידות, כבוד, אמון והקשבה. מהלוויה שלו אני זוכרת תמונות בודדות בלבד. תמונה ברורה במיוחד היא של אחד העובדים של מלון ״אמריקנה״, מלון שהיה כמו בית עבורי, מקריא את המכתב שאבא שלי כתב לצוות כשעזב את המלון ב-1990, מכתב שכולו לב אחד גדול. אני זוכרת את עצמי נשארת בלי אוויר וצועקת ״אני זוכרת את המכתב הזה!״ אחר כך הצוות הניח את המכתב בתוך מסגרת שחורה בפינת הזיכרון במלון. זו הייתה המורשת שלו – כך הוא ניהל. זכיתי ללמוד ממנו ואני אסירת תודה על כך, היום יותר מתמיד.

אבא שלי בחר להתאבד ביער בארי, מול ים של כלניות. היו לו זכרונות טובים משם – מתי ועמיר שנרצחו ב-7 באוקטובר היו מהחברים הטובים ביותר של הוריי, ושנה לפני שהתאבד בילינו שם סופשבוע משפחתי. זה המראה שמולו הוא בחר להיפרד מהעולם. זה הזיכרון האחרון שלו, הזיכרון האחרון ממנו. הכל מתערבב לי עכשיו – ההמתנה, חוסר הידיעה, האובדן, קיבוץ בארי. 3 ימים חלפו בין היום שבו הוא נעלם לבין היום שבו מצאו אותו והודיעו לנו. גם על זה כבר כתבתי כאן פעם. שלושת הימים האלה נראו לנו אז כמו נצח. אני לא יכולה לדמיין את הקושי הבלתי נסבל של המתנה במשך 471 ימים שבהם עשרות משפחות לא יודעות מה עלה בגורל יקיריהן. 

לפני שבועיים, בפעילות של נשים עושות שלום, הזדמן לי לחשוב שוב על מה זה בית בשבילי. זו שאלה נפיצה במציאות שלנו. זו שאלה מורכבת עבור מי שעד גיל 18 עברה 15 דירות ב-5 ערים ו-2 יבשות (וגם על כך עוד יהיה פעם פוסט). חברה שאלה אותי בשנה שעברה – מה בתוך כל המעברים האלה גרם לי להרגיש בבית, והתשובה הייתה פשוטה וברורה: האהבה של ההורים שלי. האהבה הגדולה שהייתה ביניהם והאהבה שהעניקו לנו. לא משנה איפה נחתנו על פני הגלובוס ואיפה התמקמנו ואם עזבנו אחרי כמה חודשים או שנה או חמש שנים – הם תמיד נתנו לי את הביטחון שהייתי צריכה. זה בית בשבילי, והבית הזה תמיד יישאר בתוכי. 

אני רואה את הצל שלך ורק אחר כך אותך
וכמו שכתוב בשיר אין קץ לאין שובך
את הקווים החסרים לדמותך ציירתי בעיפרון שקוף
אולי משהו יתבהר לכדי תמונה מתוך החסר

כמו כולם, גם אני נעה בימים האחרונים בדיסוננס הזוי בין המתנה מורטת עצבים לבין הדחקה ודבקות בשגרה. כמו כולם, גם אני לא מאמינה שזו המציאות שאנחנו חיים בה. כבר 10 חודשים שאני מרגישה שאני חיה בשתי מציאויות מקבילות – אחת שבה ה-7 באוקטובר קרה והשנייה שבה הוא לא קרה. כי איך אפשר להכיל את המציאות שבה איבדנו כל כך הרבה? מציאות שבה אחרי 10 חודשים עדיין נמצאים בשבי בעזה 115 נשים, גברים וילדים והממשלה שאמורה לעשות הכל כדי להציל אותם עושה הכל כדי לסכל את העסקה?? איך אפשר להמשיך בלי לדעת אם מחר הכל יסתיים או שתפרוץ מלחמת עולם שלישית?

יושבת במרפאה בתור לבדיקה שגרתית, על מסך הטלוויזיה כותרות שמדברות על האיום הממשי מאיראן ומלבנון, וסביבי במרפאה – כאילו כלום. הכל כרגיל.

זה מוזר לחיות ככה, אבל הכל כל כך בלתי נתפס וכל יום מתחוללת כאן עוד דרמה, עד שנדמה שאנחנו חיים בתוך סרט-אקשן-אפוקליפטי-מותחן-פוליטי מופרך לחלוטין שאם היה נכתב כתסריט היה נזרק ישר לפח מרוב חוסר אמינות. 

לפני כמה ימים חומת ההדחקה שלי התחילה להיסדק והחרדה התחילה להציץ מבין הסדקים. לא הבנתי למה. לא הצלחתי לשים את האצבע על הטריגר. אבל אז, בדרך לעבודה, הטלפון שלי ניגן את Waiting for a miracle to come של לאונרד כהן. ובדרך חזרה, כשהוא ניגן את ״למחרת״ של יהודית רביץ, האסימון נפל. 

ועוד לא קל לנשום, ועוד לא קל
לחשוב מול הרוח
ועוד לא קל לנשום
ועוד לא קל לחשוב
ומאוד לא פשוט לחכות

זו ההמתנה – ההמתנה הבלתי אפשרית הזו שסדקה לי את החומה. ההמתנה שזורקת אותי בדיוק 13.5 שנים אחורה, לימים של ההמתנה מחוץ לטיפול נמרץ, כשבפנים אמא שלי מחוסרת הכרה אחרי שנפצעה אנושות בתאונת דרכים. שבוע ויום חיכינו, ולא ידענו למה אנחנו מחכים. עליות ומורדות, רגעים של כמעט, רגעים של יאוש, רגעי חסד בודדים של עיניים שנדמה שנפקחות ואז שוב נעצמות. 

אחרי שבוע ויום העבירו אותה לאחת המחלקות והסבירו לנו שכבר אין איך לעזור לה. ושוב חיכינו. חיכינו לסוף ונפרדנו וחיכינו ובאנו והלכנו והמשכנו לחכות, ולא ידענו כמה זמן זה ייקח ואיך זה יהיה ומתי זה ייגמר ואיך נמשיך אחרי. זה לקח 6 ימים בסך הכל, ונראה כמו נצח. 

ועכשיו שוב ההמתנה מורטת העצבים הזו. המתנה למה? לא ברור. מתי? לא ידוע. מה יקרה? מאיפה? כמה? כמה זמן זה יימשך? זה יהיה סמלי וקצר או קשה וארוך? אין לדעת. תהיה לנו תקומה אחרי ההפקרה האיומה או שבפעם השלישית בהיסטוריה, בשנות ה-70 של המדינה היהודית העצמאית, הקנאות הלאומנית תאכל אותנו מבפנים ותאפשר לאויבים שלנו מחוץ לתת לנו מכת מחץ ולהגלות אותנו? יש להמתין ולראות.

ובתוך כך גם ההמתנה הבלתי נתפסת כבר 10 חודשים! לחטופים ולחטופות שיחזרו הביתה. הלב יוצא אל האימהות והאבות, הילדים והילדות, האחים והאחיות. 10 חודשים של ציפייה ואי ידיעה ומחשבות איומות על מה שעובר עליהם שם. איך יכול להיות שזו המציאות שלנו?!

אז מה בכל זאת מאפשר לי לקום כל בוקר? הידיעה שלמרות הכל יכול להיות כאן טוב. הידיעה שיש כאן כל כך הרבה שפועלים ופועלות כל יום כדי שתהיה לנו תקומה, שיוצאים לרחובות ולא מוותרים ועושים כל מה שאפשר. וגם הידיעה שהטרגדיה שכולנו עוברים עכשיו יכולה להיגמר בהסכם מדיני. וזה יקרה, כי אין לנו דרך אחרת. תהיה עסקה, החטופים יחזרו, המלחמה תיגמר, יתחיל משא ומתן – ויהיה כאן שלום. זה לא יהיה שלום של פרחים ופרפרים, וזה בסדר. זה יהיה שלום שבו לא נהרוג אחד את השני. שלום שבו נוכל פשוט לחיות. והארץ תוכל לשקוט (לפחות) 40 שנה. אני יודעת את זה כי יש כאן המונים והמונות שעובדות ועובדים על זה יום יום. אני יודעת את זה כי גם בגדה המערבית ובעזה יש פעילות ופעילי שלום שעושות ועושים כל מה שניתן כדי שהילדות והילדים שלנו יוכלו לגדול כאן בשקט ובביטחון. 

העשייה הזו עוזרת לי, נותנת תוחלת ותכלית במציאות סוריאלסטית של המתנה מורטת עצבים. וגם אם בכל יום מחדש נדמה שהעשייה הזו היא טיפה קטנה באוקיינוס של זוועות – הטיפה הזו לכשעצמה, כל הטיפות יחד, הופכות את העולם הזה, את המדינה הזו, למקום טוב יותר. הטיפות האלה הן התקומה שלנו.

And the world will be better for this
That one man, scorned and covered with scars
Still strove with his last ounce of courage
To reach the unreachable star

כבר שנים רבות אני לא מסוגלת ללכת לטקסים של יום הזיכרון, לא מסוגלת לשאת ולהכיל. מרגישה שאני צריכה להיות לבד ולהתכנס בתוך עצמי. 

פעם מזמן פיתחתי סוג של מנהג – מהצפירה של ערב יום הזיכרון ועד כניסת יום העצמאות הייתי יושבת בסלון עם ערוץ דוקו, צופה בלופים של סרטי הזיכרון שמשודרים בו, ומרכיבה פאזל של כמה מאות או אלפי חלקים. זה איפשר לי התכנסות כמעט מדיטטיבית בתוך עצמי. זה איפשר לי לתת שמות ופנים לכאב הגדול שאני מרגישה, תוך שאני מנסה לסדר את החיים שלי מחתיכות פאזל מפוזרות לתמונה קוהרנטית. זה איפשר לי להתמודד עם הדיסוננס בין הידיעה שאני לכל היותר במעגל השני או השלישי של השכול לבין תחושת האבל העוצמתית, שהרגשתי שהיא הרבה מעבר לאבל הלאומי, אבל לא ידעתי לתת לה שם. 

המנהג הזה השתנה עם השנים. אחרי שהילדים נולדו, הצפייה בסרטי הזיכרון הפכה להיות בלתי ניתנת להכלה, כמעט כמו להגיע לטקסים (ולכו תרכיבו פאזל של 1000 חלקים עם תינוק ופעוט ברקע). אז מצאתי דרכים אחרות, דרכים ליד. אבל כל שנה מחדש ביום הזיכרון אני מוצאת את עצמי מתכנסת, והדיסוננס כל הזמן שם. כל השנים האלה – נוגעת ולא נוגעת בשכול. 

השנה התחלתי להבין שאולי בעצם גם אני נמצאת במעגל הראשון. אולי בעצם גם אני בת שכולה. השנה, בתוך טיפול ארוך ומתמשך שמוביל אותי לעומקים ותהומות שלא ידעתי שעדיין קיימים בתוכי, שעוזר לי לפתור ולשחרר עוד ועוד כאבים, השנה הבנתי שיום הזיכרון הוא גם ״שלי״, אישית ולא רק לאומית. 

אבא שלי ככל הנראה סבל מפוסט טראומה.

כשהוא עוד היה בחיים, רק התחילו לדבר על זה, וגם אז – רק או בעיקר בהקשר של מי שהיו בפועל בשדה הקרב, אלו שהחברים שלהם נהרגו מול עיניהם, מילימטר לידם, אלו שעברו עינויים בשבי.

אבא שלי לא היה כזה. הוא ״רק״ איבד את החבר הכי טוב שלו, חבר הנפש שלו, ביום הראשון של מלחמת יום כיפור. הוא ״רק״ גויס בגיל 21, סטודנט שנה ג׳ בעתודה למשפטים, ליחידה לאיתור נעדרים, ובסוף המלחמה הוא נשלח לחפש רמזים וחלקי גופות במצרים ולהפוך רגבי עפר ברמת הגולן כדי לקבוע אם יש טעם להמשיך לחפש גופות באותו שדה קרב או לא. הוא ״רק״ סיבך את עצמו ביסודיות כשניסה להפוך עוד אבן (מטאפורית) ולהשיג עוד פיסת מידע שאולי תוכל להוביל לאיתור של חיילים נעדרים ושבויים ממלחמת לבנון. 

אבל כמו הרבה לוחמים וחיילים אחרים, גם הוא לא חזר מהמלחמות האלה כמו שיצא אליהן. 

אני חושבת שהיום אולי היו מאבחנים אותו. אולי אפילו מצליחים לטפל בו בזמן ולהציל אותו. 

כשאראה או כשתאמר לי
חרש חרישי
כי מתיך מתקבצים
גם אני ארכין את ראשי

___

ב.

ביום הזיכרון האחרון לחייו, מאי 1992, אבא שלי התנדב להרצות בפני סניף "נוער לנוער" אילת – הסניף שלי. 

כמו בכל שנה, ערכנו משמרות ליד הלפיד באנדרטה העירונית מרגע הדלקתו בטקס ועד כיבויו עם תום יום הזיכרון. כהרגלנו, נשארנו ביחד כל הלילה בקונסרבטוריון הסמוך. חוץ ממעגל ידידות, שירים ושאר "ביחד", באותו ערב התכנסנו סביב אבא שלי ושמענו אותו מספר על הנעדרים שחיפש ועל השבויים שסייע להחזיר הביתה. הוא הדהים את כולנו כשעשר ועשרים שנים אחרי החיפושים, זכר בעל פה את המספרים האישיים של החיילים שאותם חיפש. הייתי אז בכיתה י', והייתי כל כך גאה בו.

לפנות בוקר שוב הגיעה המשמרת שלי. 10 דקות של עמידה שקטה ליד הלפיד הבוער. אני זוכרת את עצמי עומדת שם מול הזריחה, מסתכלת מעבר לכביש, אל התיכון שלי. תוהה מי מהחברים שלי, מי מהבוגרים של התיכון שלי, ייהרג במלחמה הבאה. מחשבות איומות. ועוד לא ידעתי באותו זמן ש-8 חודשים לאחר מכן אבא שלי יתאבד. ייקח לי עוד 30 שנה להבין שגם אני בעצם שכולה.

כבר יודעת כי 
התפתלה דרכי
ומגובה רב ראשי עכשיו נרכן
כבר יודעת כי 
התפתלה דרכי
ובאה עד כאן

___

ג.

לדני רובס יש שיר שנקרא פשוט ״אבא״. זה כנראה אחד השירים הכי פחות מוכרים של דני והוא נמצא באלבום הכי פחות מצליח שלו – זה שבהופעות דני מספר שכמה שבועות אחרי ההפצה שלו לחנויות, חזרו לחברת התקליטים יותר עותקים משהופצו (לי כמובן יש בבית עותק של הדיסק הזה). 

כמה שורות מהשיר הזה מתנגנות בי היום בעוצמה –

ומה שעולה לי עכשיו לגרון
לא משאיר אוויר לנשום
מה שנעול בפנים
פורץ כמו לבה, אבא

…

כל הטוב שעשית, כל הרע,
כמה רצית שנהיה דומים
כמה שונים אנחנו,
אתה יודע

…

בכוח הפכתי את הכאב
מנוף לחפור בו אהבה
אתה – לחצוב מקלט לברוח

כשהייתי בת 17 ורבע, קצת יותר משנה אחרי שאבא שלי מת, אמא שלי פגשה את שמעון, וזמן לא ארוך לאחר מכן עברנו לגור ביחד. מהצד שלנו הגענו 2 בנות ובן, ועם שמעון הגיעו 3 בנות, וכך בקיץ 1994 עברנו כולנו לבית גדול – שני מבוגרים, 6 ילדים שהצעיר בהם בן 11, אני הבכורה בת 17.5, באמצע עוד 4 בנות מתבגרות, וגם שתי כלבות קטנות.

היה לא קל, בלשון המעטה – אולי פעם אספר על זה קצת יותר. אבל אמא שלי ושמעון, במאמצים גדולים שלמדתי להעריך עם השנים ואני מוקירה עד היום, הפכו אותנו למשפחה ממש. זכיתי ב-3 אחיות נוספות – מיכל, יעל ונועה (כן כן, יש לי אחות יעל…).

עם הזמן, גם זיוה, האמא של האחיות שלי, הפכה לחלק מהמשפחה. עשינו יחד שבתות וחגים, יצאנו יחד לפיקניקים וטיולים, בילינו יחד בשמחות משפחתיות וכאבנו יחד בזמנים קשים. אמא שלי וזיוה היו בקשר נפלא, אהבו זו את זו ותמיד הרגישו בבית זו אצל זו. זה היה לכולנו פשוט מובן מאליו.

שלושה סיפורים זכורים לי במיוחד:

2003 – אמא שלי מגיעה לעבודה בבגדים חגיגיים, והחברות שואלות אותה על מה ולמה. היא עונה: שמעון? גרושתו זיוה? אחותה אילנה? נולד לה נכד והיום יש ברית. 

2004 – הסיפור שבתמונת הנושא של הפוסט – מיכל מתחתנת ומודיעה שהיא ובן זוגה מעדיפים להגיע בעצמם לחופה ושההורים יצעדו לפניהם. ההורים של החתן צועדים לחופה, ואחריהם הורי הכלה – שמעון באמצע ומשני צדדיו זיוה ואמא שלי. 

2011 – הלוויה של אמא שלי. אני מגיעה מוקדם לבית העלמין, ורואה את הזוג שהקדים אפילו אותנו וכבר יושב ומחכה לטקס. זיוה ובן הזוג שלה. 

ובחודש שעבר, ביום המשפחה, נפרדנו מזיוה בצער תהומי ובכאב עצום. 

אבל גם קיבלנו תזכורת למשפחה שאנחנו. ושתיהן, האימהות של כולנו, היו איתנו כל הזמן. ממשיכות להיות איתנו. שומרות עלינו ביחד. 

יהי זכרן ברוך.

לפני שנעָלֵם
תסתכל ותראה
את הכחול של השמיים
ותגיד תודה שיש לך עיניים