אבל היום לפני 15 שנה היא נפצעה אנושות בתאונת דרכים בדרכה להשתלמות בתיכון שבו לימדה. היא הגיעה לבית החולים מורדמת ומונשמת. אחרי שבוע בטיפול נמרץ אבדה התקווה להציל אותה, והיא הועברה לחדר במחלקה הכירורגית כדי שנוכל להיפרד ממנה. כעבור שבוע נוסף היא נפטרה. 

כבר כמה ימים שאני לא מצליחה למצוא מילים. יש לי כל כך הרבה מה להגיד – ושום דבר לא מצליח להכיל ולהעביר את מה שאני מרגישה. 

אני רוצה לספר שעד היום היא מתיישבת לי מידי פעם על הכתף ומזכירה לי שמה שצריך לקרות קורה – ולא תמיד מה שחשבנו שצריך או בדרך שחשבנו שיקרה. והיא תמיד צודקת כמובן. 

אני רוצה לספר איך אני מקבלת ממנה מידי פעם דרישות שלום וסימנים. 

אבל הכל מרגיש נורא סתמי.

אז נותנת היום לשני שירים לעשות את העבודה. בערך.

חלומות שמורים / אהוד מנור ומתי כספי

כל הפיד שלי מדבר על מתי כספי שנפטר היום, ופוסט אחד שקפץ לי במקרה הזכיר לי איך לקראת יום השנה הראשון אחרי התאונה התנתקתי מהעולם לכמה ימים (ולילות) והכנתי אלבום לופה משפחתי עם המתכונים שלה שאספנו מכל בנות ובני המשפחה ועם תמונות מכל הזמנים. את האלבום חתמנו עם השיר ״חלומות שמורים״ שבו אהוד מנור מצליח לזקק בדיוק מדהים איך טעם וריח יכולים לעורר את הזכרונות בצורה כה מוחשית עד כדי כך שנדמה לשנייה שאנחנו שוב ביחד אצלה בבית ביום שישי אחה״צ. 

ולפעמים שריד של ריח
או צליל מוכר או קצה מילה
משיב אליך גן פורח
מחזיר אל קו ההתחלה
ושוב אתה חולם כילד
ושוב אתה תמים כאז
אתה נזכר בכל התכלת
הכל נשמר דבר לא גז.

אי אז, לפני 14 שנה, אחרי שסיימתי לערוך את האלבום ושלחתי להדפסה, הביצוע של כספי התנגן בטלפון שלי בלופ אינסופי במשך כמה ימים טובים. אני זוכרת שהרגשתי כאילו משקולת של טון ירדה לי מהכתפיים. 

המכתב / אלטון ג׳ון 

במחזמר בילי אליוט יש שיר שנקרא ״המכתב״. אמא של בילי מתה כשהוא היה בן 8 והשאירה מכתב שהוא אמור היה לקרוא בגיל 18, אבל הוא לא התאפק וקרא אותו קודם. בסצנה הזו, המורה לבלט של בילי מבקשת ממנו להביא משהו אישי שלו, והוא בוחר להביא את המכתב. 

בשיר הזה, במכתב הזה, אמא שלו מתאבלת על כך שלא תזכה לראות אותו צומח ומתפתח, ולצד זאת מחזקת אותו, מעודדת אותו להיות תמיד עצמו, ומזכירה לו שהיא תמיד איתו. 

But please, Billy
Know that I was always there
I was with you through everything

And please, Billy
Know that I will always be
Proud to have known you
Proud that you were mine
Proud in everything

And you must promise me this, Billy
In everything you do
Always be yourself, Billy
And you always will be true

בסוף השיר, המורה אומרת לבילי: ״אמא שלך הייתה ודאי אדם מאוד מיוחד״ –

והוא עונה לה: ״לא, היא פשוט הייתה אמא שלי״. 

וזה אולי כל הסיפור.

אני אוהבת אותך אמא, ומתגעגעת בלי סוף.

ובאותה נשימה, תרתי משמע, נצטרך להתחיל להבין גם את גודל השבר העמוק שעוד לא נחשף במלואו, זה שעוד מחכה שנגלה אותו.

הלילה הוכרז על סיום המלחמה. התרגשות גדולה עד כדי כך שאי אפשר בכלל לחשוב על ללכת לישון. אבל ההקלה המיוחלת עוד לא כאן. משהו בי נשאר דרוך. אולי כי אחרי השנתיים האחרונות, ובעיקר אחרי החודשים האחרונים, הלב מפחד להאמין. הרי כבר הייתה עסקה בינואר ושוחררו במסגרתה 33 חטופות וחטופים – והיא קרסה. והייתה עוד הזדמנות לעסקה והייתי בטוחה שעם חג שבועות נציין גם את סיום המלחמה – והחג חלף ודבר לא השתנה. הכל כל כך שביר. עד שלא נראה את החטופים כולם חוזרים ואת החיילים יוצאים מעזה ואת עזה מקבלת את הסיוע ההכרחי, יהיה קשה לחוש את ההקלה המיוחלת. 

משהו בי נשאר דרוך כי תחושת ההחמצה כל כך עצומה. אפשר היה להגיע בדיוק לאותה העסקה כבר לפני שנה. כמה חיים אבדו בשנה הזו. כמה חיים התהפכו.

ומשהו בי נשאר דרוך כי אני יודעת שהכתם הזה שהתיישב לי על הלב, על הלבבות של כולנו, לא ייעלם ברגע ואולי גם לא ייעלם לעולם. הכתם הזה עוד ילך ויגדל כשנתחיל לגלות ולהבין את עוצמת הטרגדיה בעזה. כשנפנים את עומק הקרע בתוכנו. הכתם הזה כאן כדי להישאר. הכתם הזה, שהוא תוצאה של שנים של לחימה, פחד, אובדן והזנחה מדינית אינו רק זיכרון למה שאיבדנו. הוא גם תזכורת למה שעוד מוטל עלינו לעשות. הוא תובע תיקון, והוא מזכיר לנו שהשבר הזה לא יתאחה מעצמו.

אני נזכרת בילדות שלי באילת. כשהייתי פעוטה נחתם הסכם השלום עם מצרים. קצת לפני יום הולדת 18, בקיץ של סוף התיכון, נחתם הסכם השלום עם ירדן. לאורך השנים, בטקסים בבית הספר, שרתי עם המקהלה את ״נולדתי לשלום״ והאמנתי באמת ובתמים שזה שיר עליי. הרי באמת נולדתי לשלום! זו הייתה התחושה, זו הייתה ההבטחה שגדלנו איתה והאמנו בה. אבל השלום ההוא, עם המדינות השכנות, לא מספיק. הסכסוך העמוק באמת, זה שבין העמים שחיים כאן יחד, לא נפתר, והוא הפך עם השנים לא רק לרקע מתמיד, אלא לחלק משמעותי בזהות של כולנו. הילדים שלי נולדו לתוכו. ובעצם, גם אני.

זו הסיבה שבגללה אני קמה כל בוקר לעבודה שלי. אני לא יכולה להשלים עם זה שהילדים שלי ימשיכו לחיות באותו כאב, ושיום אחד גם הנכדים שלי יוולדו למציאות של פחד וחומות. אני רוצה שהנכדים שלי יכירו את המלחמות רק מהסיפורים, בדיוק כפי שאני הכרתי את מלחמת העצמאות, סיני, ששת הימים, ההתשה ויום כיפור דרך ספרי ההיסטוריה וסיפורים של אחרים. את לבנון הראשונה אני כבר זוכרת בעצמי, וגם את כל מה שבא אחריה. אני רוצה שכמוני ילדי העתיד ישאלו בתמיהה איך בכלל חיינו כך, ולמה חיכינו כל כך הרבה כדי לשנות. אני רוצה לקטוע את הרצף האינסופי של הרג ושכול ולהבטיח עתיד אחר. חייב להיות כאן עתיד אחר. למרבה המזל, אני רק אחת מבין רבות ורבים שפועלים כאן יום יום, בלי הפסקה, כדי שזה יקרה.

הכתם שעל הלב לא ייעלם ביום אחד. יידרשו שנים כדי לתקן את מה שנשבר ונהרס, כדי לחבר מחדש, כדי ללמוד לחיות עם הכאב והגעגוע הבלתי פוסק למי שכבר לא יחזרו – ולהצליח לדמיין ולייצר עולם טוב יותר למרות הכל. זו תהיה עבודה עמוקה וקשה. זו תהיה המשימה של הדור שלנו וגם זה של ילדינו, אותו דור שכבר היה אמור להנות מהפירות של העבודה הקשה של דור המייסדות והמייסדים, אבל הפך לדור חבול ופצוע. יחד נצטרך לבנות כאן את הכל מחדש. זה גם ידרוש הנהגה אחרת, כזו שרואה לנגד עיניה את טובת כל האזרחים והאזרחיות, לא את ההישרדות האישית שלה. זו תהיה דרך ארוכה. אבל היא אפשרית.

אני יודעת שהיא אפשרית, כי אנחנו כבר כמעט שלוש שנים ברחובות. ואנחנו המונים. למרות הכול, למרות האכזבות, למרות ההתשה, למרות האבל והשכול, למרות שלפעמים היה נדמה שאיש לא מקשיב – לא עזבנו. הבחירה הזו להתעקש היא הכוח שלנו. אסור לנו לעזוב את הרחובות. לא עד שיהיה כאן טוב יותר. לא עד שתהיה כאן הנהגה שבאמת רואה את כולנו. לא עד שיהיה כאן שלום, אמיתי, עמוק ובר קיימא.

הכתם הזה שעל הלב יישאר כנראה גם כשהשלום יגיע. הוא אף פעם לא יימחק לגמרי. אבל לאט לאט הוא יוכל להפוך מצלקת פתוחה לזיכרון. תזכורת למה שהיה, ואזהרה לעתיד. ואם נמשיך להתעקש, יום אחד הוא יהפוך לסימן דרך, לאות שממנו התחיל התיקון. 

אני עדיין מאמינה, מעומק לבי, שאפשר. שאם לא בשבילנו, אז בשבילם ובשבילן – שיום אחד ישירו שוב בטקסים בבית הספר ״נולדתי לשלום״, והפעם זה יהיה באמת.

נולדתי לאומה ולה שנים אלפיים
שמורה לה אדמה ולה חלקת שמיים
והיא רואה צופה הנה עולה היום
והשעה יפה זוהי שעת שלום.

עברה שנה. שנה…. מאז שקברנו אתכם בשנית. שנה שלמה ועדיין אני לא מוצאת המילים המדוייקות לתאר את שברון הלב שעליו דיברתי מעל הקבר הטרי בבארי.

תמיד מדברים על לב שבור, גם אני נהגתי להשתמש במושג הזה פה ושם, אבל מעולם לא הבנתי אותו כמו שאני מבינה עכשיו.

לב שבור משמעו שהכל נשבר, החיים נשברו, החמלה נשברה, האמפתיה נשברה, השמחה נשברה.

לב שבור משמעו שלא ניתן לחייך באמת, ולא משנה כמה דברים את עושה שום דבר אינו מצליח לשמח או להעלות חיוך באמת. שום דבר אינו מהנה יותר ואינו מביא סיפוק. גם לא רגעי.

לב שבור משמעו שבכל רגע שיש לך לבד את חושבת עליהם, על הזמנים איתם, על הרגעים היפים, ובעיקר על הרגעים האחרונים שלהם.

לב שבור משמעו לשחזר כל רגע שאת לבד או בנסיעה את הרגשת הפחד שלהם, את הסרטון (שלא ראיתי, אבל שמעתי את תוכנו לפרטי פרטים) שבו הם יושבים בממד מהנהנים בשקט למחבלים שעומדים מעליהם עם נשק שמדברים על רכב ועשר דקות אחר כך מוצאים להורג בדם קר בשער של שכונת הכרם.

לב שבור הוא לחשוב מה הם ראו באותו הבוקר, מה הם חשבו ברגעים האחרונים שלהם על עצמם, עלינו, על הקיבוץ שאהבו, על הבית שלהם שהיה לנו מרכז העולם.

לב שבור הוא לשחזר שוב ושוב את המבט החרד של הילדים בממד שהבינו שסבא וסבתא נפצעו ולא קיבלו תשובה הולמת מה איתם והולכים עם אותה הרגשה מאז.

לב שבור הוא הגעגוע שלא נרגע, הכמיהה לחיבוק החזק, לשיחת הטלפון שלא יגיעו לעולם.

לב שבור הוא לחכות להם שיבואו לבקר אותי בחלום, אך להתעורר כל לילה וכל בוקר מאוכזבת.

לב שבור הוא לראות את הילדים מתקדמים, מוצאים מחדש את מקומם בעולם החדש ואת עצמי- לא מצליחה לייצר שום שגרה מיטיבה לעצמי. לא מצליחה להתרכז, לקרוא, להתמיד. לא מצליחה כלום. מצליחה רק לשהות במחשבות עליהם, על הגעגוע ועל מה שעבר עליהם ועלינו.

ואמן שכל ההזייה הזו תגמר כבר וכולם יחזרו הביתה. כי אתכם כבר לא נצליח להחזיר.

הרדופים שלי, כמוני, וכמוך שכל ימייך,
את פרחי האור שלנו את פיזרת לכל רועה.
לא עופות מרום אנחנו, ואל גובה השמיים,
גם אתם, גם אנוכי – לא נגיע כנראה.

בא לו הלילה, ושקט עכשיו
בא געגוע, לראות, לחבק אותך

ביום שישי אחד בסוף דצמבר נסעתי לכמה שעות לוודסטוק לשלום בערבה – אירוע מפעים ומרגש. בלילה שלפני, בין העירות לשינה, הגעת להגיד לי שלום. בשבע בבוקר נכנסתי לאוטו לשלוש שעות של נהיגה וחזרתי הביתה בשבע בערב אחרי עוד שלוש שעות נהיגה. כל כך הרבה פעמים עשינו יחד את הדרך הזו, את הנסיעה הזו במרחבים הפתוחים של המדבר. בתחילת הנסיעה נתתי לטלפון שלי לבחור את פס הקול, ולאורך כל הדרך הוא ניגן לי שירים ״שלך״ ושרתי איתו, איתך. כשהגעתי לוודסטוק, החברות שכבר היו שם התפלאו שבחרתי לנהוג הלוך-חזור באותו יום, ועוד לבד. עניתי שבתור מי שגדלה באילת הנסיעות האלה היו ממש עניין שבשגרה ושהגוף והראש עוד זוכרים כל פנייה ועיקול בדרך. אבל לחברה אחת, כזו שמבינה בלי מילים, אמרתי שבכלל לא נסעתי לבד כי את היית איתי כל הדרך.

מה שעובר בי זה יותר ממילים
יש כאן הכל, אבל אין אותך

בסוף ינואר נסעתי לניו יורק יחד עם רים, המנהיגה של ״נשות השמש״ – תנועת האחות הפלסטינית שלנו. נסענו יחד לפגישות וגם הוזמנו להרצות באוניברסיטת פרינסטון על השותפות האמיצה של התנועות שלנו. בערב אחד שבו לא היו לנו פגישות, ישבנו לאכול יחד בפוד קורט של Whole Foods. עם האנגלית הבסיסית שלה והערבית הבסיסית שלי (וקצת עזרה מגוגל טרנסלייט), רים שאלה אותי משהו על טבעת הנישואים שלי. אז הראיתי לה תמונות מהחתונה שלנו, והראיתי לה את התמונה הזו שלך ושלי – אחת התמונות האהובות עליי בעולם. וסיפרתי לה עלייך. והיא סיפרה לי על אמא שלה והראתה לי תמונות. גם רים בת בכורה וגם היא איבדה את אמא שלה בגיל צעיר. רגע כזה של שותפות גורל בלי קשר למי אנחנו ומאיפה באנו ובאיזו שפה אנחנו מדברות וכמה החיים שלנו שונים. 

את שוב עוברת ימים לא קלים
איך את שומרת ומה עם החיוכים

מעניין מה היית אומרת על כל מה שקורה כאן במדינה, אם היית כאן עכשיו. אני זוכרת איך צפינו יחד בהשתאות בדיווחים על האביב הערבי במצרים כמה חודשים לפני התאונה. יש כאן עכשיו אביב כזה ואני לוקחת בו חלק. אפילו דן כבר הולך להפגנות (והרבה יותר ממני). היית באה איתנו? וכמה היית כואבת את האובדן הבלתי נתפס של מתי ועמיר. 

מה את חושבת – זה קשה במילים
יש כאן הכל, אבל אין אותך

באחד מימי ההפגנות הגדולות בירושלים בחודש שעבר, הצטרפתי לזמן קצר למשמרת 101. ישבתי על הכביש, מוקפת בהמון נשים בלבן, ופתאום התחיל להתנגן השיר ״עוד ניפגש״. עצמתי עיניים ושרתי לך: יש כאן הכל, אבל אין אותך. חברה שישבה לידי תיעדה את הרגע בלי לדעת שבתוך כל ההמולה והמחאה והכאב הקולקטיבי, באותו רגע הייתי רק איתך. ואת היית איתי. 

מה לספר לך וזה רק מכתב
מה לתאר לך ואיך לעניין אותך

את חסרה לנו. חסרה לי. כמה היית גאה בתום שיסיים השנה את התואר הראשון. כמה היית גאה בהדס ושמחה שנוספה לך נכדה שתורמת לאיזון המגדרי במניין הנכדות והנכדים. איך הייתי רוצה לעשות תמונה תלת-דורית של שלושתנו ולצחוק על איך הגנטיקה עובדת אצלנו חזק. כמה היית גאה בי על העשייה וההתמודדות עם האתגרים והצמיחה האישית והמקצועית.

מה לספר לך – לא מוצאת לי מילים
יש כאן הכל, אבל אין אותך.

אני בטוחה שאת יודעת הכל, בטוחה שאת מעודכנת וגאה ומאושרת. ועדיין, בכל פעם שקורה משהו חשוב או מרגש ואני מספרת עליו לחברות ולמשפחה, אני תמיד נשארת עם התחושה הזו שיש עוד טלפון ששכחתי לעשות, עוד הודעה שאני צריכה לשלוח אבל לא יודעת למי. עוד מישהי שאני ממש חייבת לספר לה, וכאילו מספרת לה – אבל לא באמת יכולה. החור הזה תמיד שם, גם אחרי 14 שנה שאת לא כאן. 

עוד ניפגש ויהיה לנו טוב
זה יהיה בקרוב, קרוב
שנינו ביחד, יהיה לנו טוב
אל תדאגי, זה קרוב, קרוב.

יום הולדת שמח, אמא.

בגיל 40 וכמה חודשים, אחרי שנים של ייסורי נפש שלא הצליח לפתור, הוא שם קץ לחייו. חיים שלמים עברו מאז, והמון ציוני דרך – היום שבו ״הפכתי את התקליט״ והזמן בלעדיו התחיל להיות ארוך יותר מהזמן איתו. החתונה בלעדיו, הלידות של הנכדים שלו שמכירים אותו רק מתמונות וסיפורים. האובדן של אמא שלנו. היום שבו הפכתי להיות מבוגרת ממנו. 

כבר סיפרתי כאן פעם איך בשנים האחרונות, בזכות הטיפול, אני חושפת עוד ועוד רבדים בתוכי שבכלל לא הבנתי שהוא נמצא בהם. פצעים עמוקים שכואבים בלי להבין, שמפעילים טריגרים חזקים ובלתי צפויים. גיליתי כמה תסביכים שלו אני ממשיכה לשאת ועכשיו אני לומדת לשחרר אותם. השחרור הזו מפחיד מאוד כי זה כמו להיפרד ממנו בכל פעם מחדש. אם כל החלקים האלה ילכו – מה יישאר בי ממנו? אבל אני גם יודעת שזה מה שאני צריכה לעשות וזה מה שהוא היה רוצה שאעשה – שאצליח לתקן בי את מה שהוא לא הצליח לתקן בעצמו. אז אני חושפת לאט לאט את הרבדים האלה ויודעת שהמאמץ והכאב שווים את זה. יודעת שבסוף יישאר בי בעיקר הטוב שלקחתי ממנו. לא מזמן אמרתי לפסיכולוגית שלי שאני יודעת שאין ברירה אלא לעבור דרך, ופתאום הבנתי את כפל המשמעות. אני עוברת דרך המקומות הכי כואבים בתוכי, ואני גם יכולה להביט אחורה בסיפוק ולהבין איזו כברת דרך עברתי. 

ובתוך כך אני גם מגלה כמה דברים טובים קיבלתי ממנו, כמה למדתי ממנו בכלל בלי לדעת. הייתי בת 16 כשהוא התאבד, אבל ביליתי לצידו כל כך הרבה זמן במלונות שבהם עבד ושאותם ניהל. בהתחלה זה היה כ״אורחת״ – היינו מגיעים לבריכה בשבתות שבהן עבד, ואם היה חדר פנוי אז בכלל היה לנו צ׳ופר. ומגיל 11 התחלתי לעבוד במלון – בהתחלה בקפיטריה ואחר כך בקבלה, ובקיץ האחרון לחייו, כששימש כסמנכ״ל מלון ״הנסיכה״ שעדיין לא נפתח, עבדתי לצידו קיץ שלם במשרד ההקמה של המלון. זה היה התפקיד האחרון שלו. הצוות הספיק לחגוג לו יום הולדת 40 במסיבת הפתעה קצת לפני שהמלון נפתח, בלי לדעת ש-3 חודשים ו-4 ימים אחר כך הוא יתאבד. 

לקח לי יותר משלושה עשורים לגלות איזה חותם השאירו בי השנים האלה ולהבין עד כמה סגנון הניהול שלנו דומה – ניהול של חמלה, קרבה, ידידות, כבוד, אמון והקשבה. מהלוויה שלו אני זוכרת תמונות בודדות בלבד. תמונה ברורה במיוחד היא של אחד העובדים של מלון ״אמריקנה״, מלון שהיה כמו בית עבורי, מקריא את המכתב שאבא שלי כתב לצוות כשעזב את המלון ב-1990, מכתב שכולו לב אחד גדול. אני זוכרת את עצמי נשארת בלי אוויר וצועקת ״אני זוכרת את המכתב הזה!״ אחר כך הצוות הניח את המכתב בתוך מסגרת שחורה בפינת הזיכרון במלון. זו הייתה המורשת שלו – כך הוא ניהל. זכיתי ללמוד ממנו ואני אסירת תודה על כך, היום יותר מתמיד.

אבא שלי בחר להתאבד ביער בארי, מול ים של כלניות. היו לו זכרונות טובים משם – מתי ועמיר שנרצחו ב-7 באוקטובר היו מהחברים הטובים ביותר של הוריי, ושנה לפני שהתאבד בילינו שם סופשבוע משפחתי. זה המראה שמולו הוא בחר להיפרד מהעולם. זה הזיכרון האחרון שלו, הזיכרון האחרון ממנו. הכל מתערבב לי עכשיו – ההמתנה, חוסר הידיעה, האובדן, קיבוץ בארי. 3 ימים חלפו בין היום שבו הוא נעלם לבין היום שבו מצאו אותו והודיעו לנו. גם על זה כבר כתבתי כאן פעם. שלושת הימים האלה נראו לנו אז כמו נצח. אני לא יכולה לדמיין את הקושי הבלתי נסבל של המתנה במשך 471 ימים שבהם עשרות משפחות לא יודעות מה עלה בגורל יקיריהן. 

לפני שבועיים, בפעילות של נשים עושות שלום, הזדמן לי לחשוב שוב על מה זה בית בשבילי. זו שאלה נפיצה במציאות שלנו. זו שאלה מורכבת עבור מי שעד גיל 18 עברה 15 דירות ב-5 ערים ו-2 יבשות (וגם על כך עוד יהיה פעם פוסט). חברה שאלה אותי בשנה שעברה – מה בתוך כל המעברים האלה גרם לי להרגיש בבית, והתשובה הייתה פשוטה וברורה: האהבה של ההורים שלי. האהבה הגדולה שהייתה ביניהם והאהבה שהעניקו לנו. לא משנה איפה נחתנו על פני הגלובוס ואיפה התמקמנו ואם עזבנו אחרי כמה חודשים או שנה או חמש שנים – הם תמיד נתנו לי את הביטחון שהייתי צריכה. זה בית בשבילי, והבית הזה תמיד יישאר בתוכי. 

אני רואה את הצל שלך ורק אחר כך אותך
וכמו שכתוב בשיר אין קץ לאין שובך
את הקווים החסרים לדמותך ציירתי בעיפרון שקוף
אולי משהו יתבהר לכדי תמונה מתוך החסר

כמו כולם, גם אני נעה בימים האחרונים בדיסוננס הזוי בין המתנה מורטת עצבים לבין הדחקה ודבקות בשגרה. כמו כולם, גם אני לא מאמינה שזו המציאות שאנחנו חיים בה. כבר 10 חודשים שאני מרגישה שאני חיה בשתי מציאויות מקבילות – אחת שבה ה-7 באוקטובר קרה והשנייה שבה הוא לא קרה. כי איך אפשר להכיל את המציאות שבה איבדנו כל כך הרבה? מציאות שבה אחרי 10 חודשים עדיין נמצאים בשבי בעזה 115 נשים, גברים וילדים והממשלה שאמורה לעשות הכל כדי להציל אותם עושה הכל כדי לסכל את העסקה?? איך אפשר להמשיך בלי לדעת אם מחר הכל יסתיים או שתפרוץ מלחמת עולם שלישית?

יושבת במרפאה בתור לבדיקה שגרתית, על מסך הטלוויזיה כותרות שמדברות על האיום הממשי מאיראן ומלבנון, וסביבי במרפאה – כאילו כלום. הכל כרגיל.

זה מוזר לחיות ככה, אבל הכל כל כך בלתי נתפס וכל יום מתחוללת כאן עוד דרמה, עד שנדמה שאנחנו חיים בתוך סרט-אקשן-אפוקליפטי-מותחן-פוליטי מופרך לחלוטין שאם היה נכתב כתסריט היה נזרק ישר לפח מרוב חוסר אמינות. 

לפני כמה ימים חומת ההדחקה שלי התחילה להיסדק והחרדה התחילה להציץ מבין הסדקים. לא הבנתי למה. לא הצלחתי לשים את האצבע על הטריגר. אבל אז, בדרך לעבודה, הטלפון שלי ניגן את Waiting for a miracle to come של לאונרד כהן. ובדרך חזרה, כשהוא ניגן את ״למחרת״ של יהודית רביץ, האסימון נפל. 

ועוד לא קל לנשום, ועוד לא קל
לחשוב מול הרוח
ועוד לא קל לנשום
ועוד לא קל לחשוב
ומאוד לא פשוט לחכות

זו ההמתנה – ההמתנה הבלתי אפשרית הזו שסדקה לי את החומה. ההמתנה שזורקת אותי בדיוק 13.5 שנים אחורה, לימים של ההמתנה מחוץ לטיפול נמרץ, כשבפנים אמא שלי מחוסרת הכרה אחרי שנפצעה אנושות בתאונת דרכים. שבוע ויום חיכינו, ולא ידענו למה אנחנו מחכים. עליות ומורדות, רגעים של כמעט, רגעים של יאוש, רגעי חסד בודדים של עיניים שנדמה שנפקחות ואז שוב נעצמות. 

אחרי שבוע ויום העבירו אותה לאחת המחלקות והסבירו לנו שכבר אין איך לעזור לה. ושוב חיכינו. חיכינו לסוף ונפרדנו וחיכינו ובאנו והלכנו והמשכנו לחכות, ולא ידענו כמה זמן זה ייקח ואיך זה יהיה ומתי זה ייגמר ואיך נמשיך אחרי. זה לקח 6 ימים בסך הכל, ונראה כמו נצח. 

ועכשיו שוב ההמתנה מורטת העצבים הזו. המתנה למה? לא ברור. מתי? לא ידוע. מה יקרה? מאיפה? כמה? כמה זמן זה יימשך? זה יהיה סמלי וקצר או קשה וארוך? אין לדעת. תהיה לנו תקומה אחרי ההפקרה האיומה או שבפעם השלישית בהיסטוריה, בשנות ה-70 של המדינה היהודית העצמאית, הקנאות הלאומנית תאכל אותנו מבפנים ותאפשר לאויבים שלנו מחוץ לתת לנו מכת מחץ ולהגלות אותנו? יש להמתין ולראות.

ובתוך כך גם ההמתנה הבלתי נתפסת כבר 10 חודשים! לחטופים ולחטופות שיחזרו הביתה. הלב יוצא אל האימהות והאבות, הילדים והילדות, האחים והאחיות. 10 חודשים של ציפייה ואי ידיעה ומחשבות איומות על מה שעובר עליהם שם. איך יכול להיות שזו המציאות שלנו?!

אז מה בכל זאת מאפשר לי לקום כל בוקר? הידיעה שלמרות הכל יכול להיות כאן טוב. הידיעה שיש כאן כל כך הרבה שפועלים ופועלות כל יום כדי שתהיה לנו תקומה, שיוצאים לרחובות ולא מוותרים ועושים כל מה שאפשר. וגם הידיעה שהטרגדיה שכולנו עוברים עכשיו יכולה להיגמר בהסכם מדיני. וזה יקרה, כי אין לנו דרך אחרת. תהיה עסקה, החטופים יחזרו, המלחמה תיגמר, יתחיל משא ומתן – ויהיה כאן שלום. זה לא יהיה שלום של פרחים ופרפרים, וזה בסדר. זה יהיה שלום שבו לא נהרוג אחד את השני. שלום שבו נוכל פשוט לחיות. והארץ תוכל לשקוט (לפחות) 40 שנה. אני יודעת את זה כי יש כאן המונים והמונות שעובדות ועובדים על זה יום יום. אני יודעת את זה כי גם בגדה המערבית ובעזה יש פעילות ופעילי שלום שעושות ועושים כל מה שניתן כדי שהילדות והילדים שלנו יוכלו לגדול כאן בשקט ובביטחון. 

העשייה הזו עוזרת לי, נותנת תוחלת ותכלית במציאות סוריאלסטית של המתנה מורטת עצבים. וגם אם בכל יום מחדש נדמה שהעשייה הזו היא טיפה קטנה באוקיינוס של זוועות – הטיפה הזו לכשעצמה, כל הטיפות יחד, הופכות את העולם הזה, את המדינה הזו, למקום טוב יותר. הטיפות האלה הן התקומה שלנו.

And the world will be better for this
That one man, scorned and covered with scars
Still strove with his last ounce of courage
To reach the unreachable star

כבר שנים רבות אני לא מסוגלת ללכת לטקסים של יום הזיכרון, לא מסוגלת לשאת ולהכיל. מרגישה שאני צריכה להיות לבד ולהתכנס בתוך עצמי. 

פעם מזמן פיתחתי סוג של מנהג – מהצפירה של ערב יום הזיכרון ועד כניסת יום העצמאות הייתי יושבת בסלון עם ערוץ דוקו, צופה בלופים של סרטי הזיכרון שמשודרים בו, ומרכיבה פאזל של כמה מאות או אלפי חלקים. זה איפשר לי התכנסות כמעט מדיטטיבית בתוך עצמי. זה איפשר לי לתת שמות ופנים לכאב הגדול שאני מרגישה, תוך שאני מנסה לסדר את החיים שלי מחתיכות פאזל מפוזרות לתמונה קוהרנטית. זה איפשר לי להתמודד עם הדיסוננס בין הידיעה שאני לכל היותר במעגל השני או השלישי של השכול לבין תחושת האבל העוצמתית, שהרגשתי שהיא הרבה מעבר לאבל הלאומי, אבל לא ידעתי לתת לה שם. 

המנהג הזה השתנה עם השנים. אחרי שהילדים נולדו, הצפייה בסרטי הזיכרון הפכה להיות בלתי ניתנת להכלה, כמעט כמו להגיע לטקסים (ולכו תרכיבו פאזל של 1000 חלקים עם תינוק ופעוט ברקע). אז מצאתי דרכים אחרות, דרכים ליד. אבל כל שנה מחדש ביום הזיכרון אני מוצאת את עצמי מתכנסת, והדיסוננס כל הזמן שם. כל השנים האלה – נוגעת ולא נוגעת בשכול. 

השנה התחלתי להבין שאולי בעצם גם אני נמצאת במעגל הראשון. אולי בעצם גם אני בת שכולה. השנה, בתוך טיפול ארוך ומתמשך שמוביל אותי לעומקים ותהומות שלא ידעתי שעדיין קיימים בתוכי, שעוזר לי לפתור ולשחרר עוד ועוד כאבים, השנה הבנתי שיום הזיכרון הוא גם ״שלי״, אישית ולא רק לאומית. 

אבא שלי ככל הנראה סבל מפוסט טראומה.

כשהוא עוד היה בחיים, רק התחילו לדבר על זה, וגם אז – רק או בעיקר בהקשר של מי שהיו בפועל בשדה הקרב, אלו שהחברים שלהם נהרגו מול עיניהם, מילימטר לידם, אלו שעברו עינויים בשבי.

אבא שלי לא היה כזה. הוא ״רק״ איבד את החבר הכי טוב שלו, חבר הנפש שלו, ביום הראשון של מלחמת יום כיפור. הוא ״רק״ גויס בגיל 21, סטודנט שנה ג׳ בעתודה למשפטים, ליחידה לאיתור נעדרים, ובסוף המלחמה הוא נשלח לחפש רמזים וחלקי גופות במצרים ולהפוך רגבי עפר ברמת הגולן כדי לקבוע אם יש טעם להמשיך לחפש גופות באותו שדה קרב או לא. הוא ״רק״ סיבך את עצמו ביסודיות כשניסה להפוך עוד אבן (מטאפורית) ולהשיג עוד פיסת מידע שאולי תוכל להוביל לאיתור של חיילים נעדרים ושבויים ממלחמת לבנון. 

אבל כמו הרבה לוחמים וחיילים אחרים, גם הוא לא חזר מהמלחמות האלה כמו שיצא אליהן. 

אני חושבת שהיום אולי היו מאבחנים אותו. אולי אפילו מצליחים לטפל בו בזמן ולהציל אותו. 

כשאראה או כשתאמר לי
חרש חרישית
שמתיך מתקבצים
גם אני ארכין את ראשי

___

ב.

ביום הזיכרון האחרון לחייו, מאי 1992, אבא שלי התנדב להרצות בפני סניף "נוער לנוער" אילת – הסניף שלי. 

כמו בכל שנה, ערכנו משמרות ליד הלפיד באנדרטה העירונית מרגע הדלקתו בטקס ועד כיבויו עם תום יום הזיכרון. כהרגלנו, נשארנו ביחד כל הלילה בקונסרבטוריון הסמוך. חוץ ממעגל ידידות, שירים ושאר "ביחד", באותו ערב התכנסנו סביב אבא שלי ושמענו אותו מספר על הנעדרים שחיפש ועל השבויים שסייע להחזיר הביתה. הוא הדהים את כולנו כשעשר ועשרים שנים אחרי החיפושים, זכר בעל פה את המספרים האישיים של החיילים שאותם חיפש. הייתי אז בכיתה י', והייתי כל כך גאה בו.

לפנות בוקר שוב הגיעה המשמרת שלי. 10 דקות של עמידה שקטה ליד הלפיד הבוער. אני זוכרת את עצמי עומדת שם מול הזריחה, מסתכלת מעבר לכביש, אל התיכון שלי. תוהה מי מהחברים שלי, מי מהבוגרים של התיכון שלי, ייהרג במלחמה הבאה. מחשבות איומות. ועוד לא ידעתי באותו זמן ש-8 חודשים לאחר מכן אבא שלי יתאבד. ייקח לי עוד 30 שנה להבין שגם אני בעצם שכולה.

כבר יודעת כי 
התפתלה דרכי
ומגובה רב ראשי עכשיו נרכן
כבר יודעת כי 
התפתלה דרכי
ובאה עד כאן

___

ג.

לדני רובס יש שיר שנקרא פשוט ״אבא״. זה כנראה אחד השירים הכי פחות מוכרים של דני והוא נמצא באלבום הכי פחות מצליח שלו – זה שבהופעות דני מספר שכמה שבועות אחרי ההפצה שלו לחנויות, חזרו לחברת התקליטים יותר עותקים משהופצו (לי כמובן יש בבית עותק של הדיסק הזה). 

כמה שורות מהשיר הזה מתנגנות בי היום בעוצמה –

ומה שעולה לי עכשיו לגרון
לא משאיר אוויר לנשום
מה שנעול בפנים
פורץ כמו לבה, אבא

…

כל הטוב שעשית, כל הרע,
כמה רצית שנהיה דומים
כמה שונים אנחנו,
אתה יודע

…

בכוח הפכתי את הכאב
מנוף לחפור בו אהבה
אתה – לחצוב מקלט לברוח

כשהייתי בת 17 ורבע, קצת יותר משנה אחרי שאבא שלי מת, אמא שלי פגשה את שמעון, וזמן לא ארוך לאחר מכן עברנו לגור ביחד. מהצד שלנו הגענו 2 בנות ובן, ועם שמעון הגיעו 3 בנות, וכך בקיץ 1994 עברנו כולנו לבית גדול – שני מבוגרים, 6 ילדים שהצעיר בהם בן 11, אני הבכורה בת 17.5, באמצע עוד 4 בנות מתבגרות, וגם שתי כלבות קטנות.

היה לא קל, בלשון המעטה – אולי פעם אספר על זה קצת יותר. אבל אמא שלי ושמעון, במאמצים גדולים שלמדתי להעריך עם השנים ואני מוקירה עד היום, הפכו אותנו למשפחה ממש. זכיתי ב-3 אחיות נוספות – מיכל, יעל ונועה (כן כן, יש לי אחות יעל…).

עם הזמן, גם זיוה, האמא של האחיות שלי, הפכה לחלק מהמשפחה. עשינו יחד שבתות וחגים, יצאנו יחד לפיקניקים וטיולים, בילינו יחד בשמחות משפחתיות וכאבנו יחד בזמנים קשים. אמא שלי וזיוה היו בקשר נפלא, אהבו זו את זו ותמיד הרגישו בבית זו אצל זו. זה היה לכולנו פשוט מובן מאליו.

שלושה סיפורים זכורים לי במיוחד:

2003 – אמא שלי מגיעה לעבודה בבגדים חגיגיים, והחברות שואלות אותה על מה ולמה. היא עונה: שמעון? גרושתו זיוה? אחותה אילנה? נולד לה נכד והיום יש ברית. 

2004 – הסיפור שבתמונת הנושא של הפוסט – מיכל מתחתנת ומודיעה שהיא ובן זוגה מעדיפים להגיע בעצמם לחופה ושההורים יצעדו לפניהם. ההורים של החתן צועדים לחופה, ואחריהם הורי הכלה – שמעון באמצע ומשני צדדיו זיוה ואמא שלי. 

2011 – הלוויה של אמא שלי. אני מגיעה מוקדם לבית העלמין, ורואה את הזוג שהקדים אפילו אותנו וכבר יושב ומחכה לטקס. זיוה ובן הזוג שלה. 

ובחודש שעבר, ביום המשפחה, נפרדנו מזיוה בצער תהומי ובכאב עצום. 

אבל גם קיבלנו תזכורת למשפחה שאנחנו. ושתיהן, האימהות של כולנו, היו איתנו כל הזמן. ממשיכות להיות איתנו. שומרות עלינו ביחד. 

יהי זכרן ברוך.

לפני שנעָלֵם
תסתכל ותראה
את הכחול של השמיים
ותגיד תודה שיש לך עיניים

חזרנו הביתה לפני שבוע. התגעגעתי למיטה שלי, לריח של הכביסה ולבלאגן המאורגן במטבח. ניסיתי לחשוב איך לסכם את הביקור השנתי בישראל, כי השנה יותר מתמיד היה ביקור מלא, עשיר, עמוס ומעניין.

כולם שאלו את אותן השאלות – איך היה? היה מעולה, הספקתי המון, היה לי כיף במיוחד החופש לבד. איך היה לילדים? סבבה לגמרי. השבועיים שבילו עם אבא שלהם היו מוצלחים מאוד. הם מאוד התרגשו לפגוש אותו, וחזרו עם געגוע, אבל גם בשמחה. זה לא עשה לך חשק לחזור לישראל? לא ממש. החיים שלי, עם כל היתרונות והחסרונות, הם פה, וזה כנראה לא ישתנה בקרוב.

ועכשיו זה זמן טוב לכמה מחשבות שהיו לי על מה שיש ומה שאין.

אני אתחיל במה שאין, כי בסופו של דבר, זו רשימה קצרה. אין את אמא. זהו. יש עוד הרבה דברים שאין אותם, אבל רק זה באמת משנה את הכל, כל השאר manageable. נכון, גם אין את אבא, אבל איכשהו זה מחסור פחות מעיק. וגם אין משפחה קרובה בסיאטל, וגם על זה אנחנו מתגברים. אבל אין את אמא, שבביקור השנתי תקנה לי קוטג' ופיתה, או תיקח את הילדים לבריכה או לים, או סתם תעשה להם בייביסיטר ותשחרר אותי לערב עם חברות, או שתבוא איתי להופעות ושנדבר על הכל, או שתחזור איתי לסיאטל לבלות את המשך הקיץ. שפשוט תהיה שם. למעשה אף פעם לא היה אותה בביקורים בארץ, כי עברנו אחרי התאונה. ועדיין, תמיד יש איזו ציפייה שהיא תהיה. והאין תופס אותי לא מוכנה, בכל פעם מחדש. בהופעה של תיסלם בשוני ישבו לידנו זוג הורים עם בת בשנות העשרים והחבר שלה. הבת לקחה את האמא לרקוד, הן היו כאלה מקסימות. וממש התחשק לי להגיד להן כמה אני מקנאת בהן, שהן עושות את הדברים האלה יחד ואיך אני לא יכולה. אין לילדים שלי סבתא, שתעשה להם קייטנת סבתא בקיץ ושאצלה הכל מותר (אולי בגלל זה אצלי כמעט הכל מותר). אין את איה, שבכל פעם שאני פוגשת מישהו שהכיר אותה, מזכירים לי כמה כולם אהבו אותה. איך אפשר שלא.

עוד כמה דברים שאין – אין לילדים סבא וסבתא משני הצדדים, לא מכירים את הקונספט. מהצד שלי, בני הדודים של הילדים לא באותם גילאים וגם ככה רחוקים, וזה חסר. אין לי מספיק זמן לעשות את כל מה שאני רוצה. אין לי כבר הרבה זמן בן זוג לאהבה ומשענת לחלוק את היומיום.

מצד שני, גיליתי שיש הרבה.

יש משפחה. המשפחה הקטנה שלי, הקרובה והמצומצמת, היא פשוט נהדרת. ילדיי הם לא פחות מיצורים מופלאים מלאים באהבה, חמלה ונתינה. רוב הזמן קשה לראות את זה, כי קשה להתנהל איתם, והם מחרפנים אותי וזה את זה, והם ממוגנטים אחד לשני וגם אליי. אבל ברגעים היפים, ויש לא מעט כאלה, אני יודעת שאני כנראה עושה משהו נכון איתם.

ביליתי עם אחותי בביקור הזה יותר מהרגיל, והיה פשוט מושלם. היו לנו מיליון שיחות על הכל, משפחה ועבודה, חברות ואהבה, על החיים בישראל, על עבר, הווה ועתיד. שתינו מלא, אכלנו מלא, ראינו מלא הופעות. אחי, אחותי ואני כידוע רחוקים מאוד פיזית, וקרובים כל הזמן. אני לא לוקחת את זה כמובן מאליו. הפרידה תמיד קשה.

דודה כרמלה היא כנראה האדם הכי טוב ביקום כולו, באמת שאני לא מכירה אף אחד כמוה. תמיד יודעת להגיד את הדבר הנכון, נותנת בנדיבות ורוחב לב, ומאפשרת לכל אחד לחיות את חייו, לבחור את הבחירות שלו, בלי טיפת שיפוטיות.

וגם שאר בני המשפחה הקרובה נהדרים כולם, כל אחד בדרכו, ושמחתי על כל המפגשים המשפחתיים. תודה מיוחדת למיכאל החלילן מהמלין שהילך קסמים על הילדים.

יש חברים. 11 שנים אני לא גרה בישראל, ועדיין מתרגשת מאוד שיש לי לא מעט חברים בישראל. יש חברות נפש ואנחנו בקשר רצוף כל הזמן, ויש גם חברים מכל מיני תקופות בחיים, שלא משנה שלא דיברנו אפילו פעם אחת מאז הביקור הקודם, זה תמיד מרגיש כמו בית. זה מרחיב את הלב שכולם מפנים מזמנם והיומיום, שמלא לרוב בעבודה, ילדים ושלל עיסוקים, וממש רוצים לפגוש אותי, לשמוע מה קורה איתי ולשתף אותי על חייהם. חבר אחד כזה, ששיתפתי אותו בתחושה הזאת, אמר לי "כי זו את", וזו המחמאה הכי גדולה שיכולתי לקבל. היו מפגשים מתוכננים, היה ערב בנות מסורתי, היו כמה ספונטניים והיו גם כמה מפגשים מקריים ומשמחים באמצע השוק, בהופעה או במסעדה. יש גם חברות מהבית ברדמונד שהזכירו לי מדי פעם שאני חסרה, הציעו עזרה במה שצריך, ודאגו לי כל הזמן.

ויש אותי. אחרי שנתיים עם הרבה שינויים ותהפוכות וקורונה אחת ששינתה סדרי עולם, אני מרגישה שאני שוב עומדת איתנה וחזקה. דברים מתחילים להסתדר ולהירגע, התחלתי תפקיד חדש בעבודה שמזכיר לי כמה אני אוהבת את המקצוע שלי, הילדים גדלים כל פעם קצת וזה נהיה יותר קל. אובייקטיבית לא קל פה בבית הזה – מגדלת לבד שלושה ילדים, עובדת קשה ומנהלת צוות, קפטנית של קבוצת הכדורשת שלי, משתדלת להיות חברה טובה, רחוקה מהמשפחה ונטולת הורים. אבל אני מצליחה, אפילו מאוד, לג'נגל את כל הכדורים באוויר, לבחור כל פעם את האחד שמותר לו ליפול על הרצפה, לבקש ולקבל עזרה. I make it work, וואלה, הכל ממש בסדר. אפילו יותר מבסדר. (מבטיחה לכתוב פעם פוסט אחר – "איך את עושה את זה? 10 טיפים לאמא המג'נגלת" )

המפגש הכי מרגש בביקור הזה היה עם חבר מהעבר הרחוק, שלא נפגשנו כ-15 שנים, וגם אז זה היה במקרה. התחלנו כצפוי במה קורה איתנו בחיים, משפחה, עבודה. ואז הוא אמר לי – את יודעת שאיפה שאני היום, זה הרבה בזכותך, כן? לא היה לי מושג שמגיע לי איזשהו קרדיט על החיים שלו. הוא אמר שפעם בכיתה ט' כשהיינו חברים טובים, עזרתי לו לקבל ולממש החלטה ששינתה את מסלול חייו. בום. אני בודאי זוכרת את השינוי, אבל לא זכרתי את רמת המעורבות שלי. ואני חשבתי לעצמי, מעניין אם יש עוד אנשים בעולם הזה שנגעתי בהם ברגע הנכון ואמרתי להם את הדבר הנכון, זה שינה אצלם משהו והם זוכרים לי את זה. אני מקווה שכן, זו הרגשה מופלאה. יש גם כאלה ששינו אצלי משהו ובטח לא יודעים את זה. זה היופי בחיים.

אז ארים עוד כוסית (בחיי היו הרבה כאלה הפעם) למשפחה, לחברים ולכבודי. מאחלת לעצמי להמשיך לקבל את האין ולהאריך עוד ועוד את רשימת היש.

All these places have their moments
With lovers and friends I still can recall
Some are dead and some are living
In my life I've loved them all

אבל ביום ההולדת שלי לפני שנתיים עוד לא הבנתי את כל זה. עד שחברה אהובה שנעלמתי לה ולא הבינה וכעסה – שאלה. וכשניסיתי להסביר לה מה עובר עליי, הציעה בעדינות שאולי אני עוברת תקופה של דכדוך ושאולי כדאי לי לבדוק את זה ולטפל בזה.

אז קמתי והלכתי לרופאת המשפחה שלי. והתחלתי טיפול תרופתי קל שאותו אני ממשיכה עד היום. אחר כך חזרתי לטיפול פסיכולוגי וגם הוא ממשיך עד היום. טיפול שמשנה לי את החיים וחושף עוד ועוד פצעים עמוקים שבכלל לא ידעתי שהם עדיין שם או שאי פעם היו שם, ובעיקר לא ידעתי ולא הבנתי עד כמה הם מפעילים אותי עד היום. ואני עובדת קשה ומטפלת בפצעים האלה ומשחררת אותם לדרכם. או לפחות מרככת את הקצוות הקוצניים שלהם.

שנתיים עברו מאז הפוסט ההוא והגלים ממשיכים להגיע מידי פעם.

כשאני בתוך גל, ובמידה מסוימת גם בין הגלים, אני מסתובבת בעולם כשעל הסרעפת שלי מונחת משקולת כבדה שלא מאפשרת לי לנשום כמו שצריך. זו תחושה פיזית ומאוד מוחשית.

קשה להסביר את החיים לצד קושי רגשי. הוא מאוד מתעתע כי מבחוץ לא תמיד רואים. ובכל זאת, כשאני מנסה להסביר אני בדרך כלל אומרת שזה כמו לחיות עם כאב גב כרוני. את יכולה להיות מודעת, לקחת את התרופות בזמן, ללכת לפיזיותרפיה כל שבוע, ובסך הכל לחיות לא רע, ועדיין מידי פעם זה יתקוף אותך. לפעמים הגלים האלה מגיעים בגלל טריגר ברור ולפעמים את לא יודעת לזהות למה זה תוקף. לפעמים הם נמשכים כמה ימים ולפעמים כמה שבועות. לפעמים הם מכים בעוצמה כמעט משתקת ומלווים בחרדות ולפעמים הם חולפים ליד. וכמעט תמיד את צריכה להאט את הקצב כדי לאפשר לגוף להחלים וצריכה לגייס כל טיפת אנרגיה כדי להמשיך לעשות את מה שבזמן שגרה את עושה בקלות.

אני לא מנסה להסתיר את הגלים ומי שעובדות קרוב אליי יודעות מה עובר עליי. אבל מצד שני אני קמה כל בוקר וממשיכה כרגיל. וכדי להמשיך לתפקד כרגיל בתוך גל אני צריכה לגייס את כל האנרגיות שיש בי. אני יודעת שזה בסדר לעצור, אבל גם יודעת שטוב לי לדבוק בשגרה שלי. להמשיך לתפקד ולצד זאת להיות כל הזמן ערה לגל. לעבור דרכו, להבין אותו, לדבר עליו, להסתכל לו בעיניים, לנצל אותו כדי להביט באומץ לעומקים חשוכים – ולהתמודד עם מה שנמצא שם. להתמודד, כי אחרת אני לא יכולה לשחרר ולא יכולה לרפא.

לפני כמה שבועות משהו בתוכי השתחרר פתאום. לא יודעת לשים את האצבע על הנקודה או על הסיבה אבל כן יודעת להגיד שהייתה לי פריצת דרך. עוד ועוד תובנות התחילו להציף אותי, ויום אחד הבנתי שאני בסדר. אני בסדר לא כי משהו חיצוני קרה. אני בסדר כי הצלחתי לרפא בתוכי חלקים שעד לא מזמן לא הצלחתי להסביר אותם אפילו לעצמי. זו עבודה קשה. מאוד. התמודדות גדולה עם שדים עצומים. והצלחתי. אני באמת בת מזל – זה לא טריוויאלי ואפילו הטיפול הטוב ביותר לא מבטיח ריפוי. אבל הצלחתי. ויום אחד קמתי בבוקר והמשקולת כבר לא הייתה מונחת על הסרעפת. יום אחד קמתי והרגשתי שאני יכולה לנשום מלוא הריאות. יום אחד קמתי ולא הבנתי איך העולם ממשיך להתנהל כרגיל כשבתוכי מתחולל מהפך כל כך עוצמתי.

*\ חוה ניסימוב

מַשֶּׁהוּ הִשְׁתַּנָּה.
קִירוֹת הַחֶדֶר מִתְרַחֲבִים
הַזָּוִיּוֹת לֹא מְאַיְּמוֹת עוֹד,
הָרִצְפָּה יוֹתֵר יְצִיבָה.
פַּעַם עוֹד יַשְׁרִישׁ הַבַּיִת, וּבֵינְתַיִם
אֲוִיר צַח פּוֹרֵץ מִמְּקוֹמוֹת נִסְתָּרִים.
גַּם הַבֶּכִי שֶׁלִּי צָלוּל יוֹתֵר
כְּמַנְגִּינַת נֵבֶל שֶׁשָּׁמַעְתִּי פַּעַם בַּחֲלוֹם.
אֲבָל אֲנִי עֵרָה,
עֵרָה.
כָּךְ צָרִיךְ לִהְיוֹת.

ניסיתי להיזכר אם אי פעם הרגשתי הקלה כזו. אני מניחה שכן אבל אני פשוט לא מצליחה להיזכר. אז בשבילי זה כמעט כמו ללמוד מחדש איך ללכת. אני לומדת. לאט, בזהירות. ממשיכה להתרגל לתחושה הזו. וממשיכה לטפל בעצמי כל הזמן כי ברור לי שהעבודה עוד לא הושלמה, ואולי אף פעם לא תושלם.

״מרגע שחלון המחלה נפתח פעם אחת, אי אפשר לסגור אותו שוב. לא באמת ולא עד הסוף. ... החלון הזה אולי לא ייפתח שוב אף פעם, אבל האפשרות תמיד שם. האפשרות היא מחלה בפני עצמה. מעכשיו את תמיד בודקת. את מתקרבת לחלון, מניחה את היד בחיבורים. את מחפשת כל רמז לרוח פרצים. את לא חולה אבל את ממתינה לַמחלה. ייתכן שבכל חייך לא יקרה לך שוב דבר כזה או דומה לו, ובכל זאת הוא ממשיך לקרות כל העת. אלה חיי סף. הנשמה הסתבכה, וגם אם התרת אותה, התרת הכול, שום דבר לא יתיר אותך מלחכות.״

מתוך ״איך לאהוב את בתך״ מאת הילה בלום

וזה אולי זה נשמע כמו קלישאה גדולה, אבל בה בעת זה כל כך לא מובן מאליו: לאורך כל התקופה הזו, לפעמים אפילו בלי לדעת ובלי להבין, האהוב שלי, הילדים שלי, הבית – כולם מספקים לי משענת ועוגן שמאפשרים לי את הביטחון לצלול לעומקים ולטפל בהם ולדעת כל הזמן שיש לי קרקע מוצקה לשוב אליה.

האם הכתיבה עוזרת לך? שאלה אותי חברה אהובה ממש לא מזמן. היא עוברת עכשיו גל עוצמתי וקשה. כן. היא עוזרת לי. מאוד.
היא עוזרת לי כי היא מאפשרת לתמלל ולשחרר.
היא עוזרת לי כי חברה שקראה את הפוסט ההוא לפני שנתיים אמרה לי ״כשתרגישי שהגיע הזמן לחזור לטיפול תגידי לי, כי יש לי מישהי בדיוק בשבילך״. והיא צדקה.
הכתיבה עוזרת לי כי הבושה והבדידות יכולות להרוג.
היא עוזרת כי פתאום עוד מכרה ועוד חבר ועוד קולגה אומרים לי ״גם אני״.
היא עוזרת כי אני יודעת שהמילים שלי מגיעות רחוק וגורמות לעוד מישהו, לעוד מישהי, להרגיש שהם בסדר. שהם לא לבד בעולם הזה ושזו באמת צרת רבים. לא שזו נחמה גדולה, אבל זו בהחלט יכולה להיות הקלה.

בכל שנה, ביום הולדת שלי, אני מקדישה לעצמי את השיר ״משנה לשנה״. אוהבת בו בעיקר את השורות על קמט הצחוק ועל השערה הכסופה. מקבלת אותי ואת ההתבגרות באהבה. השנה השיר הזה קיבל עבורי משמעות חדשה.

מִשָּׁנָה לְשָׁנָה אֲנִי הוֹלֶכֶת וְנֶחְשֶׂפֵת,
מְעוֹנָה לְעוֹנָה אֲנִי מִתְקַלֵפֶת.
מְסִירָה אֶת כְּסוּתִי הַיְשָׁנָה -
מְקַפֶּלֶת אוֹתָה בַּפִּינָה וּמִסְתַּכֶּלֶת.
מְצִיצָה בַּתְּהוֹם שֶׁמֶעֵבֶר לַדֶלֶת,
כְּבָר לֹא כֹּל כַּך נִבְהֶלֶת.
מַבִּיטָה בָּרְקִיעִים שֶׁמֵּעָלַי –
זוֹ עֲדַיִן אוֹתָה תְּכֵלֶת.

בתמונה: קמטי צחוק, שערה של כסף וקצוות מחודדים שהתרככו.
צילמה: גל מוסנזון

Bravely I look further than I see
Knowing things I know I cannot be, not now
I'm so aware of where I am, but I don't know where that is
And there's something right in front of me
 - And I